_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בעגלה ובעגלת החרף

אלחנן ליב לוינסקי

לתוכן הענינים

 

(רשומים וזכרונות ממסעותי)

טוב לנסוע במסילת הברזל, טוב מזה לנסוע באנית הקטור וטוב משניהם לנסוע בעגלת החורף.  כי אם סוסי אש במהרה יעשו את דרכם, ודרך שלשה ימים מהודו ועד כוש – אבל אליה זו גם קוץ בה, כי מה שנרויח בזמן נפסיד בהתבוננות.  לפנים בישראל נסע סוחר מווילנא לזעלווא ליום השוק גראמניץ וסבב ערים ומדינות, עלה הרים, ירד בקעות, ויבא בסבכי היער ויתבונן אל הדר הטבע ומפעלות אלהים, וירא גם את אחיו בני ישראל באשר הם, במשכנותיהם, במעונותיהם ובחנויותיהם, ויתבונן לחייהם והליכותיהם, ויבא בדברים עם הרבנים, הפרנסים ומנהיגי הקהלות, וקנה לו נסיון הרבה, כי לא יום ולא יומים נסע, כי אם שבועות היה בדרך.  פה בא עליו השמש וילן, ושם עמד לנוח ולתת מספא לסוסיו, ופה נפל סוסו, ופה, לא עליכם, נשבר אופן, ושם מי מדמנה עד הברכים, ואי אפשר ללכת הלאה וכה נסע מעיר לעיר וקנה שלמות.  ואם זכה האחד להיות סוחר "גינשפריק" היה באמת איש-התבל, חכם מחוכם, כי ראה הרבה ולמד הרבה מתורת הנסיון בכל אתר ואתר; לא כן עתה.  עתה נוסעים הרבה ובעלי נסיון אך מעטים, ולא נסע סוחר גינשפריק בכל חייו כמה שיסע עתה חנוני בינוני בשעה אחת.

יש כעת אצלנו כאלה, אשר היו בארץ ובחוץ לארץ ובכל מרחבי תבל, במדינת הים, על קו המשוה וגם על הציר הצפוני, אבל "אנשי התבל" במובן המורגל – אין.  כי אף אם אלף פרסאות יסע, במקום שיצא ישר במרכבת הקיטור, ובעד החלון הצר יביט החוצה, הארץ תרגז תחתיו, אין הרים ואין עמקים, לא שדות ולא יערים, אין עיר ואין כפר, רק עמודי הטלגרף לרגעים יחלופו ומלונות שומרי-הדרך.  העין תלא ותקפה על הנוסע שנתו, וישן וייקץ – והנה הוא במדינת הים.  ובעוד שני ימים והוא שב לעירו, האם אפשר לקנות שלמות בנסיעה כזו? לבד הנסיון והידיעות בחדרי האוכל, אשר בכל תחנה ותחנה, אין נסיון אחר ואין ידיעה אחרת במסעותינו עתה, ולזאת, למרות הנסיעות הרבות והדרכים הטובים וההתחברות הגדולה, שתחבר מסילת הברזל את כל באי עולם בכלל, ועם אחד בפרט, וממלכה אחת בפרטי-פרטים.  – למרות כל אלה, עוד עתה לא נתאחדו הקרעים של הממלכות והמדינות והעמים.  ואצלנו היהודים אולי עוד נראה ההפך.  מיום שנבנתה המסילה נתרבו הסוחרים ונתחזקה ההתחרות, והשנאה נתגדלה, והפרץ נתרחב; עתה תקנא עיר בעיר מדינה במדינה, ותקנא קרימנטשונג ביקאטירינוסלאב, כי מיום שנבנתה המסלה החדשה – "מסלת יקאטירינא" הסבה אליה את מסחר העצים, וחרסון, אשר עד עתה לא זכתה לרכב אש וסוסי ברזל, תקנא בשתיהן.  וכולן מתקנאות באודיסא, וכה סובב סובב הולך משנאה לקנאה, כי מחורבנה של עיר אחת נבנתה השניה, וכה נתרחבה הקנאה והשנאה.  ביחוד לא הביאו הדרכים הטובים תועלת לנו היהודים.  אין לך עם בתבל שישלם מס גדול לבעלי עגלות ההם כמו עמנו, היהודי הנצחי, היהודי הנודד, החנוני הסוחר כל ימיו יסע ויחנה, יחנה ויסע, מעיר לעיר, ממלכה לעם אחר, מגוי אל גוי, משוק לשוק, מיריד ליריד, מחנות לחנות, מצדיק לצדיק, מישיבה לישיבה...  ובעד כל פסיעה ופסיעה הוא משלם בכסף מלא.  ואם באנו לחשוב את התועלת, שהביאה לנו המסלה, מול ההפסד הרב שהפסדנו על ידה בחומר וברוח, בפרנסה ובמדות טובות – הנה יצא שכרנו בהפסדנו.

לפנים בישראל בעלי העגלות היה[1] יהודים ואם כי פרנסה מרה היא העגלונות, בכל זאת פרנסה היא, והרבה מאחינו התפרנסו בה לא בריוח, אבל התפרנסו, גם בעלי המלון היו יהודים, ואף אם פרנסת מוזג אינה מן הנבחרות – בכל זאת פרנסה שמה, וממנה התפרנסו הם ונשיהם ובניהם.  גם הסוחרים בכלל היו רק יהודים, כי אומות העולם השוקטים מנעוריהם על שמריהם ובגולה לא הלכו ולא הורגלו בטלטול ונדנוד, לא יכלו להיות סוחרים נודדים בימים ההם; לא, כן עתה.  עסק המסלות רובא דרובא בידי אינו ישראל, ואף המעט הזה שבידי אחינו – גם הוא רק למראה עין, ולא לארך ימים.  כל הפקידים הגבוהים והנמוכים, השרים הגדולים והקטנים, משר המסלה עד שומר הדרך, – כלם מאומות העולם הם.  בכל המון הבונים, הסוללים, האדרכלים, חכמי חרשים, שרים, פקידים, סופרים, רואי חשבון, נאמנים, סוכנים, שוטרים ושומרים – מחנה גדול של "חיל מסלת הברזל", שכולם ימצאו את לחמם בכבוד, בריוח ובהיתר – בכלם אין אף יהודי אחד, גם מחזיקי בתי אוכל ומשקה (בופעט), ומוכרי הספרים בתחנת המסלה, אינם משלנו.  כעת אין בעלי עגלות ואין מחזיקי בתי מלון, והרבה אלפים מאחינו שמצאו את פרנסתם מעסק הזה, נשארו בלא לחם.  לפנים בישראל, מי שיצרו תקף עליו...  לבש שחורים, והתעטף שחורים, ובכל זאת לא הלך למקום שאין מכירים אותו, ולא עשה מה שלבו חפץ, כי קשה היתה עליו ההליכה, הנסיעה והטלטול: לא כן עתה, אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו לקחת הון זרים ולפשוט את הרגל, ובכלל לעשות מעשים אשר לא יעשו מפני הבושה ומפני הכבוד, מיד ילבש שחורים, ויתעטף שחורים, ומיד הוא במקום שאין מכירים אותו, ומיד הוא עושה מעשיו היפים.  לפנים בישראל איש יהודי ספרא, שחבר ספר, אם טוב ואם רע, הנה עברו עליו יובל שנים עד שזכה לראות אור הדפוס, מפני רחוק המקום וטלטול הדרך, כי שנים הרבה עברו על הרב המחבר טרם שהכין את עצמו לדרך רחוקה, ל"עיר הדפוס".  בין כה וכה עבר פעמים הרבה על ספרו ויתקנהו, וישכללו, הרבה מחק, הרבה תקן, או בין כה וכה אכלוהו העכברים, או כי נפלה דליקה בעיר, והכתב-יד נשרף, וכדומה נסים ונפלאות שקרו עם אבותינו, לאושר ספרותנו.  לא כן עתה, אם רואה אדם – ואף אם פשוט – שיצר הספרות גבר עליו, מיד הוא לובש שחורים ומתעטף שחורים, כאציל רוחני, ומיד הוא כותב, ומיד נוסע לווילנא, לווארשא או לעיר אחרת, ומיד ידפיס, ובין לילה – והנה הוא מהבר, ועוד יומים, והנה הוא סובב הולך מעיר לעיר ומבית לבית וספר בידו, ויחלקנו ביעקב ויפיצנו בישראל.  לפנים בישראל, הוי, היו ימים טובים לפנים בישראל, טרם נבנתה מסילת הברזל, לא כן עתה, עם קיטור המכונה, כקיטור עברו גם טובתנו, הפרנסות הרבות והמדות הטובות חלפו ואינן.  ה' עמה, עם המסלה ההיא! יסעו מי שיחפצו במרכבת הברזל, ואנכי בעגלת החורף אשים את דרכי, ואסע כמו שנסעו אבותינו, מכפר לכפר ומעיר לעיר, ואתבונן אל חיי אחינו ודרכיהם, ואת אשר ראיתי והתבוננתי וחזיתי אספרה.

הנה כי כן, חביבי הקורא, הנני נוסע.  שלג הרבה ירד בימים האחרונים, ואחריו גשם, ואחרי הגשם קור וקרח, ועוד הפעם שלג, ובעקב התמורות האלה הדרך טוב וחלק כמו על השלחן ועגלת החורף כמו מאליה תסע.  נוסף על כל אלה, גם הסוסים טובים, צמד ברודים אמוצים שבעים ודשנים ואיוואן הרכב, כמפקד יושב בגאון על הדוכן, חבלי המושכות בידו האחת ומגלב של עור "כפול שמונה" בידו השניה, מגבעת של עורות אילים לבנים על ראשו, אדרת שער על כתפיו ונעלי צמר על רגליו.  התבוננו בו, והנה הוא המאושר בתבל ושמח בחלקו, התבוננו בו, איך בעיני אהבה, חבה וחמלה יביט על הסוסים, והנה הוא נתגדל ונתרגל עמם, והנהו עמם כגוף אחד ונשמה אחת, ואין לו בעמלו אלא ד' אמות של ארותו ובית המשקה.  בטוב לסוסיו גם לו טוב; כל חייו יקדיש להם, וכל מעינו אך בם; הוא יבין אותם, והמה יבינו אותו, וגם בלא מגלב ובלא מלקות, רק באמר ודברים ירגישו, כי איוואן נוהג בם ויגמאו ארץ ויתהוללו מעט, לעשות נחת רוח לו.

"אנה יצוה אדוני לנסוע?" שמעתי קול איוואן מדבר אלי.  – ליד הנהר, אמרתי אליו, בדרך העולה לאשכנזים – עוד לא נעתקו מפי המלים האחרונים, וישרוק ויצפצף ויקרא בקול: "הוי וואַסקי! הוי נשרים! הוי ילדי, סעו!" וינף את מגלבו, ובאומנות יתרה הכה אותו באויר, ונשמע קול משק בהניפו, והסוסים כנשרים עפו באו, ואנכי הנני נוסע.

גם אשתקד, כאשר יצאתי לרגלי עסקי ומסחרי בדרך, עשיתי את דרכי בעגלת החורף, כי כמו שאמרתי חביבה עלי נסיעה כזו, רק כי הפעם שניתי מעט את סדר המסעות.  אשתקד עשיתי את דרכי הנגבה, דרך ח. ואל., וספרתי לקוראי "המליץ" מה שראיתי ושמעתי בערים ההן וסביבותיהן; עתה הסיבותי את פני צפונה, ובדרך ישר דרך ערבות טבריא, באתי למטרת נסיעתי.  אבל, אם יש לך געגועים, חביבי הקורא, אל הערים שהזכרתי למעלה, ותחפץ ותתאַו לדעת, ולשמוע, מה נשמע ונעשה בה? – אוכל להודיע לך, מה ששמעתי אם כי לא ראיתי, כי אין כל חדש.  עולם היהודים עוד עתה כמנהגו נוהג, עוד עתה קטטות ומחלקות בדבר השוחט, עוד עתה יד איש ברעהו ולשון איש ברעהו, ועוד עתה, הידים כותבות דלטוריות ומלשינות, פרטיות וכלליות, ואין נחת, ואף אם כל העיר תחרב, ושם ישראל יחולל אלף פעמים, השוחט לא יניח את סכינו מידו.  ומי יודע עד מתי? כי סכינו חד ומלוטש, וכיסו מלא, ודעתו רחבה עליו, ו"רבו צדיקו" תמים עמו, ומה לו עוד? הוא באחת, כי סכינו חד וחלק ומלוטש, וכשר וישר לשחוט בו גם עדה שלמה של יהודים כשרים, ולברך על השחיטה.  ורבים הם התומכים בידי השוחט גם מאלה אשר לבם נוקפם, פן שחיטתו איננה על הצד היותר טוב, ועל כן טוב להם לאכול בשר ארנבת בהקלוב האנגלי משחיטתו של השוחט.  הכלל, ב"ה הכל כדאשתקד, ואולי עוד טוב מזה.  גם באלישקי הקרובה אליה, הכל כמקדם.  וכן בכל אלה המקומות והערים הסמוכות אין כל חדש; ב"ה יהודים יחיו כמו שחיו, ירדו איש לחיי רעהו, יקפחו איש פרנסת רעהו, יריבו על דבר קליפת הבצים וקליפת השום, יכתבו בעתות המנוחה דלטוריות לשרי מעלה ושרי מטה, הכל כדבעי, כמנהג גברין יהודאין, בימים ההם ובזמן הזה.  ה' עמן, עם ההרים ההן, כבר היו לי לגעל נפש; הלאה, הלאה מהן.  כאשר תהיינה בשורות טובות נשמע גם מרחוק, ואנכי לצפון הארץ אשים את פני, דרך ערבות טבריא, ואתאמץ לתת דיוקנא מחיי אחינו בפלך הזה, בערים הגדולות והקטנות.

אומרים בליטא, כי יהודי קיידאן (עיר בפלך קובנא) יש להם נקב בחזיהם.  יען כי מדי תשאל אותם: "מאין יהודי?" – יתן אצבעו על לבו ויאמר בגדלות: "קיידאני הנני!" – היינו: "מיוחס הנני", וכעין מיוחסי קיידאן בליטא, הנם מיוחסי טבריא פה בדרום רוסיא.  הקיידאנים יתגאו בתורתם ובמשפחת הגר"א ז"ל, והטבריאדים יתגאו בחכמתם, בעשרם, ובכלל ביחוס עצמם, אשר לפי דעתם גדול הוא מאד, ואיש יהודי טבריאדי תכיר מרחוק.  רק הדניפר יפריד בינו ובין פלך ח. ובכל זאת רב ההבדל בין היהודים משני עברי הנהר.  ביהודי הח. נמצאו כל החסרונות הנמצאים ביהודי ליטא ופולין: ענוה יתרה, הכנעה מגונה עד כדי בטול היש לפני כל אינו-יהודי, הקמצנות הנפרזה, וחשבון הפרוטה עד דקדוקה, ובכלל כל הקטנות של מוזגים וחנונים עניים, שנחלנו בהיותנו בארץ זבת חלב ודבש של אצילי הפולנים, ורק מעט מן המעט יש בו מהמעלות והמדות הטובות של יהודי ליטא: אהבת התורה, וידיעת התורה ויראת שמים.  יהודי טבריא הנם מעין אצילים, הטבריאדי האמתי נחזה בו מעין "grandezza" רחמנא לצלן, לא יכוף את גבו לפני כל זב וצרוע, לא ירכין את ראשו לפני כל "פריץ", יהלך בקומה זקופה, לא יחשוב את חשבון הפרוטה עד תכליתה, והנהו בכלל בתור אדם המעלה, בעל נפש רחבה, שיודע ערכו ושויו ויחשוב את עצמו לאדם המעלה.  מובן, כי חסרונותיו בתור יהודי, הנה בכלל חסרונות אחינו שבדרום: אי-ידיעת התורה והעדר יראת שמים באופן מגונה מעט.  ובני ח. בכל גסותם ואי-ידיעתם את התורה, ובכל חפשיותם הנם עוד לומדים ויראי שמים נגדם, אבל נעלים הם הטבריאדים בתמונתם החיצונית, על אחינו שבעבר הנהר, ואולי גם על כל אחינו שברוסיא, כל אלה תוצאות מצבם הטוב, שחיו בו מאז נתישבו פה.  כי כארץ-ישראל היתה הארץ ההיא לאחינו לפני איזו שנים.  הארץ גדולה ורחבה, האדמה דשנה ופוריה, ויבול ומקנה הארץ רב מאד, ואנשים בה מעט, וסוחרים עוד פחות מזה.  ומפני איזו סבות וטעמים, שאין כאן המקום לפורטם, התהלכו עמי הארץ והפקידים את ישראל בשלום, ויעשו עושר, ויעשו חיל, וירגישו מה שלא הרגישו כל אחינו במדינה – הרגישו כי אינם סחי ומאוס, כי אם אנשים, התהלכו בקומה זקופה ולא דאגו ליום מחר, ועתידות לא חזו, כי באמת היתה אז הארץ ההיא "ארץ הזהב", ורק עצל או טפש נורא לא עשה עושר.  לוּ חכמו השכילו אחינו אז לבנות את עשרם על מוסדות חזקים, על הקרקע, אשר כמעט בחנם היתה, כי אז היו עתה המה אדוני הפלך תחת האשכנזים.  לדאבון לבבנו עם החנונים לא שם לבו אל הקרקע וכל הונו ורכושו ופרוטתו האחרונה הניח בחנות ובבית-המשקה, ובמותר כספו היה לעזר להאשכנזים לעשותם לבעלי נחלאות, וגם להאכרים לעשות אותם לבעלי-אחוזות.  כעת האשכנזים הם אדוני הארץ: להם הדבור, להם הדעה בכל עניני הפלך, להם הקרקעות, להם התבואות, להם המקנה, להם הכסף, ולהם כמובן, הגדולה והגבורה – והעברים, הנם בעלי חנויות ובעלי בתי משקה בחסד האכרים עד העת האחרונה, גם החנויות היו טובות, ובתי-המשקה נתנו שכר טוב.  בשנים האחרונות אמנם ירדו ממדרגתם מטעמים ידועים, וגם החנויות של גלומי מטוה וצרכי אכל נפש ירדו פלאים.  זכרו בני יעקב עתה את אשר יכלו להיות, אבל כבר עבר המועד.  לפני עשרים ושלשים שנה אחרי מלחמת קרים, אפשר היה לקנות מענית-אדמה (דיסיאטינא) מן המובחרת במחיר עשרה רו"כ, וגם זה בתשלומין לשעורין במשך עשר שנים.  בשנות השבעים עלה מחיר האדמה עד חמשים רו"כ, וכעת מחיר אדמה בינונית מאה וחמשים רו"כ.  ישנם אשכנזים אשר לפני עשרים שנה באו הנה בלא מכנסים פשוטו כמשמעו, וכעת הם בעלי מיליונים.  להם עשרות אלפים מענית-אדמה וסוסים ושורים ועבודה רבה.  ואשכנזים כאלה – מי יוכל לספור את מספרם? למאות ולאלפים המה.  וכעת ירבו ויפרצו קדמה ונגבה וימה.  כעת כספם עונה להם הכל, כעת אין כסף נחשב להם למאומה בעד קרקעות, וכמה שיקנו לא יאמרו די.  יודעים המה האכרים ההם את ערך האדמה, ומה תוכל תת לעובדיה, כי אם נבוא חשבון ונחשוב את מספר הדולאמים אדמה אשר לאחינו בארץ-ישראל, לעומת הדיסיאטינות אשר להאשכנזים רק בקרן-זוית אחת בפלך טבריא – כלמה תכסה את פנינו.  שמונה שנים עברו עלינו בפעולות ומעשים גדולים מאז החל ענין הישוב, כמה כסף הוציאו, ומה גדול הרעש ומה רבים הדברים הכתובים והאמורים, ולאחר כל אלה חרפה להגיד – בידי ישראל נמצאו עם נחלאות הנדיב, סכום כל הסכומים – עשרת אלפים דיסיאטין, ופה הנה תראה אשכנזי אשר בלא חברות ובלא עזר, ובלא ספרות, ובלא מגידים וקומיטטים, רק בכחו ועוצם ידו, רק בהתחברותו והתקשרותו אל הקרקע רכש לו שלשים אלף דיסיאטין אדמה פוריה ודשנה! ואשכנזים כאלה רבו כמה רבו.  כי הם דברו מעט ועשו הרבה, ואנחנו הרבה דברנו ומאומה לא עשינו.  אם יאמר איש יהודי להיות אכר בא"י, כמה יחשוב מחשבות, כמה יתיעץ, כמה יקרא מ"ע, כמה ישלח מרגלים, כמה יעלה שאון, כמה ימדוד וישקול...  ואחר כל אלה יחשוב חשבון חנותו וימצא, כי טוב להיות חנוני מאכר, כי סוף סוף החנוני ילבש לבנים ויתעטף לבנים וידיו נקיות ולבנות, ודר בין-אנשים במרכז הציוויליזציא בק"ק "ראש לחלי"; ואם יהיה אכר, אף כי יאכל לחם לשובע ברוח מנוחה ולב מתנה, אבל הידים תמיד מלוכלכות בגללי בהמה, והעיקר כי יהיה רחוק מהציוויליזציא, מ"ראש לחלי" והשכלתה; והאשכנזי המגושם הוא בעל מוח גס, ממולא בנקניקים ותפוחי-אדמה ישלח לעזאזל את כל הציוויליזציא, ולא יחשוב מחשבות גדולות, ובבואו "מארץ מולדתו הברוכה", הנה התנפל על הקרקע, כמו שחפץ לבלוע אותה לאכלה, ויאכלנה ולא נודע גם כי באה אל קרבו.  וכאשר עברו שנים הרבה שמה הממשלה עיניה על המחזה המוזר הזה...  אבל כבר אחרה גם היא את המועד, כי הכל נעשה יפה בעתו, שטרי המקנה אצל סופרי המלך, על פי חקי ודיני הממשלה, והכל שריר וקיים, ואין מי אומר השב.  הנה כי כן כבשו האשכנזים את חבל הארץ ההיא, אם בחור ואם זקן, אם דל ואם עשיר, כל אחד לפי כחותיו וכיסו.  בחברה או בפני עצמו כל אחד קנה קרקעות, וברבות הימים גם העני נתעשר.  "ממשלת האדמה" דבר גדול ונכבד בחיי עם ועם; כל עם שירגיש עליו את ממשלת האדמה, כי נחוץ לו להיות עבד לה, לעבדה ולשמרה, כל עם שיש לו געגועים על קרקע וקשור ומחובר אליה – סוף סוף הנה הוא האדון, כי ממנה מן האדמה הכל.  גם חיים, גם ברכות שמים וכל טוב, וכל מי שמקבל השפעתו בדרך ישר ממנה, – הוא אדון התבל.  את הסוד הזה ידעו האשכנזים, ובזה סוד גדולתם וגבורתם.  בודאי גם המסחר וחרשת-המעשה דבר גדול ונכבד מאד, אלא כל אלה הם רק פרפראות לממשלת האדמה.  בעלי בתי חרשת-המעשה, סוחרים, חלפנים, חנונים, כמה שיהיו עשירים אינם "מלח האדמה", אינם יסוד, אין להם שרש בארץ שידורו שמה, ואין להם עתידות, ורוח עברה, רוח שאינה מצויה, רוח שואה וסער ותעקר אותם ממקומם ואינם, והארץ סוף סוף נתנה רק בידי עובדיה.  זאת נחוץ לדעת לנו היהודים, כי נמצאו בקרבנו תגרים ספסרים, האומרים לעשות את המסחר בארץ-ישראל עיקר וממשלת האדמה תפל, וזאת לא תצלח.

תפוש ברעיונותי אלה יצאתי את העיר, והנני נוסע זה כמה שעות, וכל העת ההיא, הדרך עוברת בנחלת האשכנזים.  לפני עשרים שנה באו הנה במקלם ותרמילם, רק ברצונם הטוב לעבוד ולעבוד את האדמה, ובעזרת סרסור יהודי ומלוה יהודי שהלוה להם כסף בעד רבית טובה, קנו את אחוזת הגרף ק. אשר קצה נפשו בנחלתו אחרי צאת האכרים לחפשי, ויקנו את האדמה במחיר תשעה עשר רו"כ המענית יחד עם הכלים והמקנה, על מנת לשלם לשעורין במשך שנים הרבה.  עברו עשרים שנה, עתה הנם האשכנזים ההם אדירים! ויבנו להם היכלים ויטעו גנים, וירחיבו ויגדילו את נחלתם עשרת מונים.  את טוב הארץ יאכלו והנם לתהלה בכל הסביבה.  ומרוב טובם וחסדם "יסבלו" בקולוניותיהם גם שנים שלשה יהודים מחזיקי חנויות ובתי-משקה.  אלה העלוקות מוצצי הדם הנם, כמובן, אביונים ועניים, ויאכלו רק את הפרורים שנפלו מעל שלחן אדוני הארץ.  אמנם כן, לו חכמו השכילו אחינו לפני אלפים שנה איך לחיות חיי לאום, לו חכמו השכילו במשך כל עת גלותנו להבין ולדעת את סוד ממשלת האדמה, ולו חכמו השכילו גם עתה, כל עוד יש מקום ואפשרות לקנות כברת ארץ לעבדה ולשמרה ולבנות להם בנין עדי-עד, לו חכמו השכילו! כי אם לא עתה, – בעוד איזה שנים וכבר יאחרו את המועד! וברוב שרעפי אלה בקרבי באתי לעיר ב.. היהודים יקראו אותה עיר, ושאינם-יהודים – כפר.  אם לשפוט על פי מספר תושביה, העולה לחמשה עשר אלף, עיר תקרא, גדולה מהרבה ערי המחוז, אבל התושבים כלם איכרים, ובכתב הפקידות כפר תקרא.  כפרים כאלה רבו בפלך טבריא, כי כאשר נתישבה הארץ, מחוסר מים נתישבו סביב העמקים והחריצים עם גדול ורב.  יש אשר יום תמים תסע מכפר לכפר ואין בית-מלון, ואין בית בכל הדרך, והיה כי תבא לאיזה כפר, והנה הוא מהלך יום אחד לארכו, עיר גדולה של אכרים.  יש אשר אורך הרחוב האחד עשרה ווירסט ויותר, ועיר-כפר כזה גם כן; הישיבה ליהודים חדשים אסורה שמה, ואם היה אפשר הדבר כי השוטרים לא ישגיחו בזה בעינא פקיחא, הנה היהודים הישנים שזכו לדירת קבע לפני צאת החקים, ישגיחו בחק הזה בשבע עינים; כי כל עוד לא יבאו חדשים לקפח פרנסתם, הנה כר נרחב לפניהם לחיות ולעשות עושר, ועל פי הרוב יחיו בריוח ולא בצמצום.  אם יהודי טבריא בכלל קרובים בחצוניותם לעם האזרחי, עוד יותר נראה כזאת ביהודי הכפרים.  וכמעט רוב מנין ורוב בנין של אחינו בפלך הזה ידורו בכפרים.  יש שתמצא בכפר שלש מאות משפחות עבריות ועוד יותר.  בכל כפר וכפר יש בית-הכנסת בנוי לתלפיות, גם מעין תלמוד-תורה וחברות שונות, הכל כדבעי בקהלת ישראל.  גם מלמדים ומורים הרבה, אשר על פי הרוב יראו שכר טוב, אף כי מעטו הלומדים והמבינים.  בחצוניותם אמנם הם דומים לעם האזרחי, הרבה יותר מכל היהודים בארצנו, כי נתבטלו ברובם וילמדו ללכת בדרכיהם.  כי האומנות, המיניקות והשפחות כולן נכריות הנה, ולפעמים לא רחוקות גם המבשלות והרוקחות והטבחות, ואשר לזאת כולם ימהרו לדבר צחות בשפת המדינה, או בסגנון "החוחולים", השפה האזרחית "לשון האם" היא להם ויש ילדים הרבה בבתים יהודים אדוקים, שעד שיגדלו וילכו לחדר – לא יבינו יהודית.  בין האומות והאמונות השונות שנתישבו בפלך הזה בימי המלכה יקאטירינא, כמו טטרים, קראים, אשכנזים, בולגארים, יונים ורומינים, רק בני ישראל ילכו בדרכי העם האזרחי, וידברו רוסית צחות, בלכתם בדרך ואף בשבתם בביתם בינם לבין עצמם.  הטטרים, מיוחסי המדינה, האזרחים הראשונים, ידברו טטרית בחוצות וברחובות.  וכן גם הקראים, אשר יש להם שוי הזכיות ונהנים הרבה יותר מאחינו מהציוויליזציא הרוסית, אף הם בינם לבין עצמם ידברו טטרית וגם בחוצות ידברו ולא יתבוששו.  והאשכנזים והרומינים והיונים, כל אחד ידבר בשפתו ואף לא יחפוץ לדעת את שפת המדינה, ובכל זאת לא תחשב להם זאת לחטאה או לבזיון ואם ידברו הקראים טטרית נשחתה נגד כל המון הנאספים, אין פוצה פה נגדם להתל בם.  ואם חבר יהודים ידברו לפעמים יהודית, מיד ימצא גבור שיעקם את פיו וישלח אצבע וידבר און... כי על אילן כפוף יקפצו כל הולכי על ארבע! הטטרים, הקראים והארמינים, הכל יודעים כי יש להם זכיות והנם אדם, ובני ישראל הכל יודעים זכיותיהם.  אבל ישראל עם קשה עורף הוא, וכמה שיצחקו עליו וילעיבו בו, הוא בדרך העמים ילך, וככה קבלו בני עמנו בפלך הזה את מנהגי הרוסים, אף בדרך ארץ פשוטה, עד כי גם בניהם ואבותיהם בינם לבין עצמם, נקראו כמנהג המקום בשמם ושם אבותיהם, ואם יחפוץ האב להגיד כי בנו יבוא יאמר: יעקב בן יצחק (Яковъ Исааковичъ) יבא.  לפעמים שחוק קל ירחף על שפתותינו לשמוע סגנון כזה, אבל מנהג המקום כן הוא, והוא דרך ארץ הצרופה.

פעם אחת סרתי אל בית מלון עברי ושמעתי יהודים משוחחים ביניהם ואומרים: מאטוויי גריגורוביץ יבא ויפתר לכל שאלותינו, ומה מאד נפלאתי, בראותי את מאטוויי גריגורוביץ הזה, והנה הוא השו"ב דמטה, השו"ב והש"ץ והמ"ץ, יהודי בעל פאות וירא שמים, אלא שהמנהג כן הוא, שגם השו"ב ויתר כלי הקודש נקראים כן.  אמרתי בלבי נהרא נהרא ופשטיה.  אבי ז"ל התקצף עלי על אשר נועזתי פעם אחת לקבל מכתב עם הכתבת לעוו גרינאראוויטש ויאמר אלי בזעם אף: אם הרשות לך לעשות משמך מה שתחפוץ, אבל מי נתן לך הרמנא להחליף גם את שמי מהירש לגריגורי? שם עברי, אמר אלי, הוא בכלל דבר גדול ונכבד מאד.  מצאנו בתורה ובכתובים כי קוב"ה בכבודו ובעצמו קרא שם לחסידיו.  גם הוסיף ה' לאברהם, וישנה את שם שרה משרי, ואתה תעשה משם עברי השם יודע מה.  ילדות היתה אז בלבי והשכלת פוזירישוק בראשי ודמיתי כי גריגורי נעלה מהירש, ומי יגלה עפר מעיניך, אבי התמים, וראית כי פה במדינה שאגור בה כעת, גם השו"ב והמ"ץ, גם כל ירא שמים יקרא כן.  אזלת לקרתא אזל בנמוסיה, ופה יתנהגו אחינו בכלל מנהגי הרוסים, ובכל זאת לא יועילו המנהגים ביום רע, והנם עתה שנואים ובזוים, דלים וסחופים.

האמת נתן להגיד, כי העם בעצמו, "האכרים" הפשוטים אשר בחסד היהודים, רק בחסד היהודים, שעמדו לימינם ביום רע נהיו לבעלי בתים ובעלי אחוזות, לא ישנאו את היהודים.  האכרים ירגישו נחיצות היהודי, ויכירו וידעו עבודתו, פעולתו וטובתו.  אלא שחצי האינטיליגנציא, אלה סופרי הקהל, בעלי אגרופין שיקראו מה"ע "Лучъ", "Свѣтъ", וכדומה, המה בעוכרינו.  השנאה לעמנו עוד עתה רק בשדרות העליונות, אבל לדאבון לבבנו, הנה היא יורדת מטה מטה... לשדרות התחתונות, אל האדמה השחורה, וקרוב היום שתגיע עד האכר הפשוט.  שומר ישראל, מה תהיה אז אחרית עמך ישראל?

אבל סורו ממנו מחשבות עצב כאלה! לא אחשב ולא אתעצב, כמו שלא יחשבו ולא ישאלו ולא יתעצבו כ"כ היהודים.  ביחוד לא יתעצבו, כי טובי לב הם ושמחה להם תמיד.  היום ישמח ראובן במפלתו של שמעון, ומחר – שמעון במפלתו של לוי.  וכה סובב סובב הולך כל אחד ושמח במפלתו של חברו והנם בעלי שמחות תמיד; כי לראות במפלתו של איש ישראל נקל מאד בזמן הזה, רק תצפצפו בקול, רק תכתבו אות אחת על פסת נייר קטנה, כי ראובן נתישב אחרי חוקי מאי, כי בנו או חתנו התישבו מחדש, וכדומה עונות ופשעים, ומיד – השופטים ישפטו והשוטרים יצאו דחופים ומבוהלים למלאות את תפקידם, ובבית ראובן קינים והגה והי, ובבית שמעון שמחה וששון.  ל"שמחות" כאלה, היהודים הנם "בעלנים" גדולים.  ממילא מובן, כי סוף כל השמחות ההן, – שאין אף אחד שידור שמה שלא כחק.  עתה יתרגלו במלשינות יותר גדולות.  מלשינות שלא רק היציאה מהכפר, אלא שגם הישיבה במקומות היותר רחוקים או שאינם רחוקים לגמרי, כרוכה בעקבן.  לדוגמא, המכניס את התורה על פי מקרה או על פי טעות לארון הקודש, טרם שהספיק החזן להתפלל תפלת "הנותן תשועה" – והנה ממחרת ושר הזשנדרמים יקבל ידיעה נכונה.  דלטוריא חזקה, כי "חיים הירוק" החנוני, הוא מורד במלכות, מיד ויבא הפרקוראר בכבודו ובעצמו ושר הזשנדרמים, ושר השוטרים וחוקר הדין לענינים מיוחדים, והמון שוטרים מזוינים, וימצאו את חיים הירוק בחנותו, עוסק עם אכר במכירת אגוזים בשתי פרוטות ויקחו את הבחור מחנותו לבית הסוהר, ושמו אותו בכבלי ברזל, ויסגרו אותו בחדר מיוחד, ויחקרו וידרשו אחריו, ואחרי חקירות ודרישות ארוכות ועצומות ומדויקות, נודע הדבר כי חיים זה, לא לבד שאינו "חוקר חפשי" פלוסוף מבעלי "שלי שלך" ממהרסי השתות, אדרבא הוא עם-הארץ גמור, ופרוטתו חביבה עליו יותר מגופו.  ואף אם יבא אליהו אליו לא יתן אפילו אגוז אחד מחנותו לאיזה מטרה שתהיה, אף אם לתחית המתים; אלא שבשמחת-תורה העבר קנה, ה' יודע מדוע, הכנסות והוצאות של כל השנה.  אז היה בשלום עם הגבאי.  אחרי כן רבו איש עם רעהו בחזקה, וכדי להכעיס את הגבאי, הכניס את התורה קודם שגמר החזן את תפילתו.  ממילא מובן, כי הוציאו לחפשי את המורד הנורא הזה, ובצאתו לחפשי גם הוא לא הניח ידו בצלחת, וילשין על זרח, כי הוא סוחר בשטרות מזויפים, ועוד הפעם חקירה ודרישה, ומשפטים על דבר לשון הרע בכתב, עד שנלאו השופטים והשוטרים לכלכל אותם.  והיה כי תבוא דלטוריא ולא ישגיחו בה.  וכראות אחב"י אלה כי לא יוכלו עוד להכות רעיהם בלשון, החלו להכות באגרוף וכל דאלים גבר.  אם הגבאי לא ישר בעיניהם, וחלקו לו מנה אחת אפים על פניו, או על קדקדו, לאות כי הסירוהו מגדולתו וכן המנהג עם יתר כלי הקודש.  וכלי הקודש יקבלו עליהם באהבה את גזר דינם, ונפטרים והולכים.  כעת בני ישראל נלחמים זה בזה, יכו זה את זה, אבל אומות העולם לא יקחו חלק במשפטיהם ושם שמים לא יתחלל.  זכרה להם אלהים לטובה, ומי יתן וילמדו מהם כל הנרגנים, בעלי דעות ובעלי אגרוף שבנו: יכה ראובן את שמעון ושמעון את לוי בבתיהם, אבל אל יצאו נא החוצה ולא יביאו את דבריהם וטענותיהם לפני שרים ופקידים, ולא יחללו שם שמים, ויקחו מוסר וילמדו מבני בילאזורקא הגדולה בפלך טבריא, שהמציאו את השטה הנפלאה: "משפט ישראל בישראל", שעתידות גדולות צפונות לה, כי היא מעין חלוץ עצמות, שעל ידי זה יתחזקו שרירי היד ויתגדל ויתחזק האגרוף, מה שנחוץ לנו מאד מאד.  וזאת שנית, כי באמת קרובים הימים שהשופטים והשוטרים לא ישימו לבם לדלטוריות של בני עמנו, כי כבר היו להם לגועל נפש, ומה יעשו אז אוהבי מחזות כאלה? ואיך נפטור אז את עצמנו מנבאים ופרנסים שלא כרצוננו? – הוא אשר אמרתי כי הנסיון נחוץ לנו, ויש כעת ממי ללמוד.

לשמחת לבבי אוכל להעיד כי דוגמאות כאלה, כמו בני ב. מעטים מאד.  ורק זעיר שם זעיר שם נפגוש גבורים כאלה.  הגידו מה שתגידו על אחינו בפלך הזה.  אם תגידו כי הם ע"פ הרוב בורים ועמי ארצות – אפשר להאמין; אם תגידו כי הם "אריסטוקראטים" ביותר, ואינם יראי שמים בסתר ואף לא בגלוי – אפשר להאמין; אם תגידו כי הם קרובים ביותר אל אומות העולם ורחוקים ביותר מיהודים ויהדות, כי בניהם יגדלו ללא תורה וללא חכמה וללא יהדות, ורק השכלה של בית ספר המחולות ינחלו להם בעד פרוטותיהם הכשרות – מודה אני לכם; אבל בשום אופן אי אפשר להגיד עליהם כי הנם אנשי ריה ומצה; ובכלל יתאמצו לבלי לחלל שם שמים על ידי קטנות כאלה, אבל "אין משפחה בלא בעל-מום".  וכן גם ב. במשפחת היהודים בפלך הזה, והמעט הזה בטל בריבו, ה' עמם.  ואנכי הנני נוסע הלאה.

אמנם כן, טוב לנסוע בעגלת החורף.  השלג רב, הדרך טוב וחלק, רבו העוברים והשבים, המסלול נקפא בקור, והעגלה כמו מעצמה תסע.  הסוסים בריאים ושבעים, ואיוואן הרכב גם הוא סעד את לבו בחצי הלוג, והנה דעתו רחבה ונפשו טובה עליו.  אוהב הוא כעת את כל בני האדם, ואף את היהודים.  שכח בזה הרגע כי האדון שלו היושב עטוף באדרת שער, יהודי הוא.  אוהב הוא כעת את אדונו הטוב שלא יקמץ הרבה, ולא יחשוב את חשבון הצלוחיות והכוסות בבית היי"ש, ע"כ חפץ הוא לעשות לו טובת הנאה, ולנסוע כדבעי, לתהלה לו, לאיוואן סטיפאנוביץ הרכב, לתפארת לסוסיו-ילדיו, ולכבוד לאדוניו, אני עבדכם.  עוד הפעם הניף את המגלב וקול משק נשמע, ויצפצף ויתופף בלשונו ויקרא את קריאתו הידועה לסוסיו: "ילדי, נשרי, וואסקי, הוי הוי! – הסו כל באי תבל, פנו דרך כל נוסע, הרימו מכשול, הנה יהודי נוסע! ולא יהודי פשוט אלא, פחד להגיד, סופר עברי!" ואנכי "אציל ירושלמי" "בארון של דיו" עטוף באדרת שער, ונעלי צמר על רגלי, ומגבעת עור אילים תלתלים שחורות על ראשי, הנני יושב בגאון, כמו באמת מיוחס הנני ולא זשיד הצפוי לכל רעה.  ומי יודע מה תהיה מחר, עת יפוג היין מאיוואן, ויחשוב חשבון נפשו ואמונתו... טוב הוא כי איוואן תמיד שרוי בשמחה, ורק לפעמים רחוקות יחשוב את החשבונות האלה, אבל הלא תבא העת ויחשוב; ואז השלך אדרתך ממך, אדון יהודי, ואז...  אבל דיה לצרה בשעתה; כעת, כל עוד איוואן בשמחה אנכי נוסע הלאה, הלאה, וכה אסע עד אבא אל מטרתי...

השמים התקדרו, ושלג דק ירד מעט מעט, השלג נתעבה, ורוח קדים, רוח קר נשב בחזקה, ויכס השלג את עין הארץ, לא נכר מסלול ודרך, ואנחנו בכבדות נסע, גם הסוסים גם הרכב לא ימצאו דרך, והשמש בא והחשך כסה הארץ, רק לבנת השלג תאיר לנו את דרכנו, ואין דרך ואין שביל ואין מסלול ועקבות עגלה אין, איפה נסע ואנה נבוא? אין אור ואין בית, וגם נביחת כלבים לא נשמע.  האם כה נתעה כל הלילה? – אפשר, כי לא ככל יתר המדינות מדינת טבריא.  אין הר ואין גבע ואין יער ואין אלון ואין נהר ויאור ואין בית ואין מלון בכל הדרך, רק מישור ישר, ערבה מחוף הדניפר עד הדון, ועליו על המישור הזה, ערים במרחק רב, מכפר לכפר ארבעים וחמשים ווירסטא, ומעיר לעיר – מאה או מאתים.  אם תתע מני דרך בליל חורף, אוי ואבוי, אין מפלט ואין מסתר מפני הסער והקור.  טוב לנסוע בעגלת החורף, אבל לא טוב לנסוע בלילה כזה, בלא דרך ומסלול.  אבל הס... נבחת כלב! כלבים צועקים... הקורא, יש שנשמח לשמוע נביחת הכלבים, אנחנו היהודים נדע זאת, כי באשר כלבים שמה גם בני אדם, וגם אנכי שמחתי הפעם לשמוע קול נביחתם, עוד מעט וגם אור נראה.  רכב, הפך ידך ונסע שמה לימין! ובעוד רבע שעה באתי לכפר וו.

 – איפה יצוה אדוני לסור? שאל הרכב – "אל היהודי הראשון" אמרתי אליו.  רכב בן כרך לא יבין מאמר כזה, כי בערים הגדולות לא נכר בין דירת יהודי לשאינו יהודי, מה שאין כן בכפרים, שם במבט הראשון תכיר חצר יהודי ושאינו יהודי.  בחצר של א"י הבית שידור בו בעה"ב ומשפחתו קטן ושפל וסביביו בנינים גדולים, גרנות, אסמות, אורוות וכדומה צרכי העבודה והעֻבדה, ובחצר יהודי אין כל, רק בית גדול, בית אצילים, עם חלונות גדולים וגג של ברזל, ובצדו, ליד הדרך, כ"שר החצר" חנות גדולה או קטנה, תפארת בעל הבית ומגינו, ולפעמים לא רחוקות גם בית משקה "לשתות ולהוציא" ועוד סמני יהדות, הידועים לבן-ברית ושאינו בן ברית.  הרכב לא שנה את שאלתו ויסר הצדה אל חצר איש יהודי.

הקורא בן כרך, אשר הסכין מנעוריו לדרך-ארץ היפה ולכל מיני תרבות אשר גם טרם נכנס לבית רעהו הקרוב אליו ידפוק בדלת, ואחר כך יכנס בשלום לפרוזדור, לא ימהר באו, וימסור כרטיס לידי המשרת, ויחכה עד אשר ישוב בתשובתו לאמר: "האדון יבקש אותו" – הקורא הזה יתפלא לשמוע ממני, כי סרתי אל "היהודי הראשון" ואנכי לא ידעתי אותו, והוא – אותי.  ולא אנכי בלבד, אלא גם גויי וסוסי.  נניח כי אנכי הנני בבחינת כלי קודש, רחמנא לצלן – סופר עברי, וכל ישראל בודאי חיבים בכבודי ובפרנסתי, אבל הגוי והסוס... אף כי במושג ידיעה גם הם הנם ספרותים, כי יש גוים בספרות העברית וסוסים בודאי... ובכל זאת, בכל זאת, הלא אינני יהודי טוב, המזכה גם את גויו וסוסיו ומאציל מקדושתו עליהם... אבל, אל ישכח הקורא כי בדרך הנני, ובחורף, וביום קר; אם טובה היא התרבות המצורפת ליושבי כרכים, אשר מרוב טובה ומרוב בטלה ילכו לבקר איש את רעהו; בכדי לספר ולשמוע מעט רכילות, מעט לשון הרע ומעט חדשות, ואין רע אם יעמוד רגע, או רגעים, אצל הפעמון; אבל אי אפשר לשמוע את כל הצירימוניות ההן בדרך ביום קר וסופה, עת הרוח ינשב בחזקה וישליך עליכם קרחו כפתים, כפות רגליכם וידכם מקור סמרו, והחוטם בעצמו ובכבודו "מראה כהן" – תכלת אדמדם לו, האם עת עתה למנהגי דרך ארץ? – במקרים כאלה, בלא כל רשות והרמנא תפתח הדלת, ובכל גופך המסורבל כדוב, באדרת שער, בנעלי צמר ובגדים וכדומה, תכנס לבית ותאמר: "צפרא טבא" או "ערב טוב", אדוני, הוי קור, הוי סגריר! ומיד תתאמץ להשליך מעליך אדרתך ויתר המכשירין, ומבלי לחכות לתשובה תלך בבית הנה והנה בכדי להתחמם מעט.  אנשי הבית יביטו על האורח החדש מתחילה בעין רעה, ויחשבו בלבם: השם יודע מי הוא ומה מעשהו? איזה רוח הביא אותו הנה! אבל סוף סוף יקבלו אותו בפנים מסבירות, וכה תעבור העת.  זאת תורת הדרך.

על-פי-הרוב, אחינו בני ישראל הנוסעים בים וביבשה, ידקדקו במקרים כאלה לסור לבית אינו יהודי.  ראשית כי אצל אכר, אף העני שבעניים, בודאי התנור הוסק, הבית חם, ואף אם לחם צר – אבל יש לחם, ועל פי הדחק אפשר להשקיט הרעבון, ואם אין, הנה בעד אגורה תמיד ימצא הכל, להביא מהחנות הקרובה או הרחוקה מעט לחם, מיני מזונות, עלי קטורת ומבית המשקה יי"ש.  הגוי בכלל, והאכר בפרט אינו מתביש בעניותו, ואף העשיר ישים עצמו עני, בכדי להעיר רחמיך, לנדב לו פרוטה, והעני, פשוט יבקש; מה שאין כן בבית איש יהודי, מאד מאד מצוי שהבית קר, התנור בלתי הוסק זה כמה, ואין אף לחם צר במה להשיב נפשך.  ובכל זאת הדלות מכוסה, ויתבייש להודות, כי אין לו.  בודאי מיד כאש תבא יהמו מים, אבל כבר חלפה חצי שעה, ושעה שלמה, בשרך סמר מקור וצלוחית המים אין, מפני כי אין גחלים להחם... אמנם כן יאה עניותא לישראל ובכל זאת אין כעם ישראל מתבייש בעניותו, ומתאמצים הם להסתיר את התכשיט הזה תחת שבע חותמות.  ובן או בת בעל הבית יחשוב לו לבזיון ולפחיתות הכבוד לילך לחנות להביא בעדך בעד איזו אגורות לחם ודגים מלוחים.  וכה יעבור עליך הלילה בלא צלוחית של חמים ובלא לחם לאכול, ורק בשיחות יפות על דבר הפוליטיק ילעיטו אותך די והותר.

מפני זה ועוד מפני כמה טעמים, יהודים רבים, ואף הכשרים, ואף לאומים מהדרים ללון בבית אינו יהודי.  אפשר כי הצדק אתם, אבל אין דנין על דברים שבטעם.  אנכי עם כל החסרונות של דירת יהודי, באשר ישאני הרוח אוהב אנכי להתאכסן באכסניא עברית.  אמת, כי העם האזרחי מכניס אורח הוא ומקבל את האורח בסבר פנים יפות, אבל לפעמים לא רחוקות האהבה ההיא תלויה בדבר, פשוט: ביי"ש, ואם בטל הדבר, בטלה גם האהבה.  הכוס יפתח לך כל הדלתות, ויקרב כל הלבבות, ויגלה לך כל הסודות, ויעש אותך לאוהב וחבר נאמן ויועץ, גם ל"סנדק" – המעלה העליונה שאין למעלה הימנה בהתקרבות... הכלל, הכוס יקרבך והכוס ירחיקך, אם איש הגון הנּך, ויש בקבוק מיוחד מהודר מן המוכן באמתחתך, ומיד בבואך, קודם דרישת השלום, תעמיד אותו על השלחן, וגם אתה בעצמך הנך בעל כוס ובעל גרון – לשתות, היה נכון ובטוח כי "אכסנאי" תהיה ובזרועות פתוחות יקבלוך ויושיבו אותך בראש תחת האיקונין מבלי להביט ולחשוב, כי הנך בן אמונה אחרת.  ובאמת תהיה אורח טוב, כי גדול כחה של לגימת יי"ש; ואם לא, אם אינך מן הזריזים, ובאמתחתך אין מן המוכן, ותשלח לבית המשקה להביא מן הלבן הלבן, ובעצמך לא תשתה, הנה אם יקבלוך בבית, ולחם ומלח לא ימנעו ממך, וגם את היי"ש ישתו, אבל, אבל תרגיש כי הנך זר, ורק מפני הכבוד לא יגרשוך... גם יש שתמצא את בעל הבית מבוסם מעט ויריב בחזקה את "מחציתו" המבוסמת גם היא, ואזניך תשמענה הברות יפות, ועיניך יראו מחזות נעימים אשר מעודך לא האמנת ולא פללת לראות ולשמוע.  מה שאין כן בבית איש יהודי.  לטוב או לרע, בעוני או בעושר, לשובע או לרזון, תורה אחת ומשפט אחד, והרגל וטבע אחד לשנינו, לי ולבעל הבית.  ומה גם ההמון שלנו, היהודים הבינונים, היהודים הפשוטים, שלא שכחו עוד מנהגי אבותיהם, על פי הרוב כולם טובים כולם יפים, בעלי רחמים, מכניסי אורחים, ביישנים, ענותנים ובעלי תרבות, ומקבלים את כל אורח, ומה גם צורבא מרבנן, בסבר פנים יפות; אם הרבה מדות רעות ומנונות, כמו גאוה יתרה, עזות מגונה או חוסר דרך ארץ וקרירות נוראה לכל מה שאינו נוגע לבטן ולכיס, דבקו בישראל, אבל לא בכלל ישראל, כי אם רק בעשירים, או באלה המתראים כעשירים ובהדיוטים שנתעשרו.  אלה הבורים שמבית-המשקה יצאו לשוק ה"אריסטוקרטים", חייטים שנתעשרו מפסולתם של מכנסים, סנדלרים שמנעלים בלים עשו עושר, נותני כספם בנשך לשבועות, אינטיליגנטים סרוחים, שכל חכמתם ותורתם היא לדעת את בטנם ותאותיהם, הם והדומים להם נשחתו; אבל הבינונים העניים, כל ההמון הרב של יהודים פשוטים אשר עודם תמימים עם ה' ועמם, יהי כן ה' עמנו כאשר הם טובים.  גומלי חסדים הם, מבקרי חולים ומכניסי אורחים באופן נעלה מאד, וכל מה שיש לאחד מהם יתן לאחיו הבא אליו מדרך רחוקה, ולא יקפץ את ידו מתת לו, אם מעט ואם הרבה, כברכת ד' עליו.  חביבי הקורא, אם תתע בדרך והיה כי תבא עליך השמש, וסרת ללון אל בית איש יהודי פשוט, ותראה כי צדקתי.

איש יהודי פשוט! נקל להגיד, אבל איפה נקח את היהודים הפשוטים הטובים? איה הם? כי מעת שהחלונו לחטוף במלא היד, ולבלוע חתיכות חתיכות גסות של הציוויליזציא יחד עם "העצמות והגידים", אין עוד בנו יהודים פשוטים.  כעת כלנו חכמים, כלנו יודעים זשארגאָן ושפת המדינה, ונקרא מ"ע וספרי אהבים, והננו מושלמים, כי מעת שנתפשטה הספרות הקלה, או כמו שקוראים אותה "הספרות היפה", שתעסוק בדברים בלתי יפים לגמרי – עבר ובטל הגבול בין איש פשוט ללמדן.  ואנכי בנסיעותי הרבות עוד לא פגשתי איש פשוט.  יש אשר תפגוש אברך, שתאמר עליו כי הוא זה הפשוט שתבקש; אין בו לא תורה ולא חכמה, לא עברית ולא רוסית, לא דעת ולא דעה... הלא כי כן, אבל יש בו "דרך ארץ" במדה מרובה, יודע הוא פרק בהלכות נשים, במהללי בתולה, בתורת המחול והרקוד, בשחוק "המשכנות", ובקי הוא בספרי אהבים וחריף ב"אהבות", ויודע בעל-פה כמה וכמה שירי עגבים מן המובחרים, וספורי מעשיות עד להפליא.  נסה נא לדבר אליו, ומיד תראה כי הוא אברך בא באנשים, ופיו מפיק מרגליות לדבר גבוהה גבוהה על השייכות והיחס שבין האיש והאשה: על הבחירה החפשית, על בחירת המין, על רוממות האהבה ונצחותה.  לא, הוא אינו איש פשוט, אדרבא, אתה הלמדן, החכם, החוקר, המבקר, אתה הנך איש פשוט ושפל בעיניו, כי הנך עכבר ספרותי, תבלה כל ימיך בחברת ספרים בלים, ומאומה לא תדע מכל הני מילי מעליותא של החיים, ואולי הצדק אתו.  שאין בו לא הא ולא הא, לא תורה ולא חכמה, וגם מעשים טובים בעולם הנשים אין בו, אבל מעלה אחרת לו, הוא בקי בכל ספרי הקלפים, יודע פרק בששים ושש, באוקה, בסטוקלקא, בפריפיראנס... גם הוא אומן בשחוק הכדורי ודומינו אינה מוזרת לו.  ואל יהיה הדבר הזה קל בעיניך, חביבי הקורא, כי כל אלה חלק גדול הם מהציוויליזציא המפוארה של המאה הי"ט, גם הוא אינו איש פשוט.  בקיצור מורי ורבותי, אנכי טרם ראיתי ופגשתי איש פשוט, גם בעל הבית, שבצל קורתו באתי, אינני יודע מה טיבו.

ע"פ התמונות התלויות בקיר, שני דורונות של "הניווא": תמונת "טאַראַס בולבא" ו"מלך חתן", ושתי תמונות עבריות, שתים ושלשים תמונות של גדולי ישראל – התמונה הראשונה כמדומה לי, של אברהם אבינו, והתמונה האחרונה: מהרש"א, הרב אלפסי, והמ"מ מקאזעניץ ביניהם – על פי התמונות ההן נוכחתי לדעת כי בבית איש יהודי בינוני הנני, איש יהודי שהוא בעצמו עודנו מן הישנים, אבל בנים ובנות יש לו, ביחוד בנות, והדור הצעיר הוא מהאינטיליגנציא של "הניווא".

אם לא תדע, חביבי הקורא, פשר דברי האחרונים, אברר לך את דברי.  שלשה מיני אינטיליגנציות בנו: אינטיליגנציא גדולה, בינונית וקטנה.

האינטיליגנציא הגדולה, הם המה ראשינו וגדולינו, כל אלה הרופאים המומחים, העורכים המושבעים, הארדכלים המצוינים, הציירים המפורסמים, העשירים הנודעים, ובכלל השדרות העליונות של עמנו – "פטום הקטרת" שבנו.  על פי הרוב אינם יודעים עברית ואין להם כל חלק ונחלה בישראל וספרותו ועניניו.  הם לא יקראו ח"ו כל ספר עברי כתוב עברית, ולא זו בלבד אלא אף ספר כתוב בשפת עם לועז המדבר על דבר היהודים לא יבא אל ביתם, פגול הוא להם לא ירצה.  והאינטיליגנציא ההיא, אשר רק על פי טעות הנם יהודים – המלאך הממונה על ההריון החליף אותם באיזה איוואן ויצאו לאור עולם יהודים על אפם וחמתם, הנם מתאמצים לתקן פרי בטנם, המה עומדים לעילא ולעילא מכל איש יהודי – זשיד, ואין להם חלק ונחלה בישראל, זולת חלקו של המוהל... ונחלה בבית הקברות.

האינטיליגנציא הבינונית עומדת למטה מהראשונה במעלה ובזמן, ואולי גם במספר.  הן המה כל אלה, שאף אם אינם יודעים עברית ולא יחפצו לדעתה, אבל ילמדו את היהדות מספרים כתובים בלשונות הגוים, אשר גם מחברם גוי.  האנשים ההם, אף כי אולי יאהבו את עמנו ותורתנו, אבל בכל אופן לא את דתנו.  המה יאהבו ויכבדו את היהדות של רינאן, של דליטש, של גיאורג עבערס, של פ. ווינברג של מאַקס רינג... ובכלל היהדות של סופרים וספרים זרים, אבל לא את "היהדות העברית", היהדות כמו שהיא במקורה, בספרי התורה הכתובים עברית.  כל ספר עברי לא יבא אל ביתם, כי אין לו כל ערך ושוי, בזוי הוא בעיניהם יחד את מחברו... הן אמנם, כל היום יצעקו, כי יאהבו ויכבדו את חכמת ישראל, אבל רק אם החכמה כתובה רוסית, צרפתית, אשכנזית ואיטלקית רק לא עברית... יש מהם כאלה שבימי ילדותם למדו בחדר וידעו מעט עברית, וגם הם מתאמצים עתה לתקן את השגיאה הזאת בבניהם.  ויש תקוה כי עמלם לא יהיה לריק, ובניהם גם לא ידעו עברית מה היא.

האינטיליגנציא הקטנה, השפלה, הנמוכה, האינטיליגנציא של שוה פרוטה, הן המה ההמון הגדול שמאומה לא למדו ומאומה לא שכחו, עברית לא ידעו ושפות זרות לא ילמדו, לא יחקרו בדבר היהדות וחכמת ישראל, לא יתפלספו, לא יבקרו, לא ישאלו ולא ידרשו, לא יאהבו ולא ישנאו את היהדות, אבל הנם "בעלי תאות" פשוטים, בעלי עברות שלא הוגיעו את מוחם בשאלות ארורות ופילוסופיא יתרה, ובכדי לצאת ידי חובת הציוויליזציא יקראו את המ"ע "Нива". מה"ע הזה להם כמו אוצר הספרות, מעין "כל בו", בו ילמדו דברי הימים על ידי ספורי אהבים, געואגראפיא מספורים, גם פוליטיקא ותורת המדות, וכל שבעים לשון ושבע חכמות, הכל על ידי ספורי אהבים... גם ילמד לפתור חידות משונות ולצחוק בקלפים, הכלל, הפוך בו והפוך בו דכולא בו.  נוסף על אלה, הנה ידפיס תמונות יפות של אנשי השם, של משחקים ומשחקות על הבמה, של חוטאים ופושעים מפורסמים, של בעלי עברה נודעים... והעיקר, כי מדי חודש בחדשו יתן הוספה: חדשות ממודות פאריז, וציורים של הבניה והגזרה לבגדי הנשים, גם ציורים וקוים לכל מיני ארג, מטוה, תפירה ורקמה למיניהן, ביחוד ההוספה ההיא הִנָּהּ כמו אבן חן לכל המון הקוראים העברים והעבריות; המין היפה מהבינונית יצא בו ידי חובת המודה, והאברכים והחתנים ילמדו בה"ניווא" פרק בהלכות דרך ארץ, ויקחו ממנו חומר לשיחותיהם הרבות בחברת נשים ובתולות, על דבר איזה ספור אהבים, פתרון איזו חידה נפלאה או בדבר איזו רקמה חדשה למטפחת האף.  ולזאת ה"ניווא" היא כמו "ספר שלחן ערוך" בבית כל איש יהודי מן הבינונים, וכמו הסדור העב "כל בו" לפנים כן עתה "הניווא" בבית כל איש יהודי, ולא אשנה אם אומר, כי ה"ניווא" בלבד יש לו הרבה יותר חתומים עברים, מאשר לכל מה"ע ביחד.

זאת תורת האינטיליגנציא המשולשת שבנו.  וסמנך: הראשונה היא האינטיליגנציא של ה"נאוו. וור." ויתר מה"ע והספרים הצוררים לנו; הבינונית – האינטיליגנציא של ה"וואסחאד"... והשלישית הקטנה: האינטיליגנציא של "הניווא".  הגרועה שבהן, כמובן, הראשונה, והמשובחת שבהן, גם כן כמובן, האחרונה... בודאי אין לך פרט יוצא מן הכלל, ויש יוצאים מן הכלל, גם בשלשת המינים האלה, אבל בעקרה, החלוקה הזאת אמתית ונכונה.

הנה כי כן, על פי התמונות התלויות בקיר, נוכחתי כי בעל-הבית בעצמו מן היהודים הפשוטים, ובני ביתו, הדור הצעיר, מהאינטיליגנציא של ה"ניווא", וכאשר פתרתי כן הוא.  ויען כי אנכי הנני מעט מבעלי עולם הזה, ובימי ילדותי למדתי פרק בהלכות דרך ארץ החדשה, ועל פי הדחק הנני גם אברך לקדריל, ל"פולני" ולכל המלאכות היפות...  מובן כי נהייתי מחותן עם כל בני הבית.  הזקן ספר לי על דבר עסקיו, יחוסו ואבותיו; הצעירים – על דבר איזו חדשות "מספרות הניווא", ואנכי ספרתי להם גם כן איזה ענין ממ"ע אחר "עם ציורים", ובכן ונה למחותנים.  ויקבלו אותי לאורח הגון, ונבלה כל העת בטוב, כי על פי מקרה נזדמנו לפונדק הזה גם שני משוררים עברים "עורים"; ובני ישראל שבדרום אף-על-פי שלא ידברו יהודית, אבל יבינו ויאהבו את השפה הזאת, ומה עוד לשמועי מנגינות "משורר עור".

ישראל התערב בגוים וילמד מעשיהם ומנהגיהם.  ברוסיא הקטנה "משוררים עורים" ישירו על השמינית שירי עם.  באשר אך תבאו על יום השוק, בפרשת דרכים, ואצל בתי התפלה, תראו המון אכרים נתאספו לשמוע שירת "הקבזר"; המשוררים האלה ישירו שירי מוסר; בין המשוררים העורים האלה, יש משוררים מצונים בעלי כשרון נפלא, ופעולתם רבה מאד על ההמון.  ומהם למדו גם היהודים לאהוב שירת משוררים עורים.  בימי נעורי נתגדלתי בליטא, ולא ראיתי משוררים לאומים כאלה, ופה הנם מצוים תמיד, וגם הרוסים הסכינו עמם, ואף כי לא יבינו מה ישורר "הדוד העור", ויקראו אותם "קבזרים עברים".  את המחזה הזה ראיתי בפעם הראשונה ביום השוק בקאחובקא.  היריד הזה מפורסם בכל ארץ הדרום, ועשרות אלפי איש מהסביבה ומפלכי חרסון, ערבת הדן ויקאטירינוסלאב יתאספו הנה; רבה המהומה, וגדול השאון.  מובן כי ליריד כזה יבאו גם מסבבים רבים, בהם עור ופסח, מוכה ומעונה, וכל ההמון הרב הזה, כל בעל מום רע, יקנה את מקומו סביב בית התפלה לנוצרים, ובצדי הדרכים בין החנויות, ובקולות מקולות שונים על השמינית ועל השביעית ובמנענעים, מצלתים, פסנתרים ועוד זני זמרא ינגנו וישירו, וכל אלה הקולות, יחד עם השאון והמהומה הרבה של יום השוק יעלו בערבוביא.  ואף המלאך הממונה על התקיעות גם הו לא יפריד בין קול לקול, רק הד אחד גדול ונורא עולה, כקול מים אדירים, כקול המית הים עת ינשא דכיו.  אנכי נטיתי מעט הצדה, והנה אם לא יתעוני אזני – קול שירה עברית הנני שומע... מה זאת? הקשבתע קשב רב קשב, אמנם כן, שירה עברית, לא עברית, אבל יהודית, הקול קול יעקב.  לקול השירה הלכתי, והנה בשוק המסבבים, בשורה אחת עם המסבבים הרוסים, גם שני עורים יהודים והמון רב מאחינו עומדים סביבם ושומעים את שירתם.  אמרתי בלבי, הסומא חשוב כמת, ובמתים חפשי, "במתים אין יהודים ואין יונים" "ושוי הזכיות יש להם" לפשוט יד ולבקש פרוטות.  אלו ואלו ישירו, זה שירתו וזה שירתו, ואין ביניהם קנאה ושנאה ושאלות וגבולים ו"תחומי המושב".  מני אז פגשתי עוד פעמים הרבה משוררים כאלה הסובבים בערים ובכפרים.  אפס כי שונה שירתם משירת ה"קבזרים" הרוסים, כי בעוד אשר הראשונים המה "משוררים לאומים" ושירתם "לאומית" על דבר הקוזקים, וגבורתם ומלחמותיהם, הנה האחרונים העברים משוררים סתם, ושירתם אינה לאומית, בכלל "מוזתם" צולעת על ירכה ולא תצלח למאומה.  אף לא שירה אחת טובה שמעתי מהם, ולא לבד שירה לאומית "שירה מקורית", אלא אף לא שירה יפה, כמו שירת פרוג, שירת גולדפאדין וכדומה.  לא שמעתי, כי אם שירת המון חרוזים בודדים בלי כל טעם ויופי ובלא כל חבור, ועל ענינים שאין להם כל שייכות עם כלל ישראל.  זה ישיר חרוזים על דבר שריפת הצירק בברדיטשוב, וזה על דבר השריפה בסמילא, גם שמעתי שיר על מות הרב מטעם הממשלה חיו"ג ז"ל מאודיסא, וכל אלה בלי כל טעם; ובכל זאת פעולתם על ההמון רבה מאד, כי ירך לב הגברים והנשים בפרט למראה איש עור, ולקול שירתו ימסו הלבבות והעינים תרדנה דמעות.  וכאשר הציע לפני בעל הבית ובני ביתו ללכת לבית שכנו לשמוע "מנגינות העורים", לא מצאה הצעתו חן בעיני, אבל מפני "כל מה שאומר בעל הבית עשה", ובכדי לבלות את העת ולראות את "העולם", הלכתי גם אני.

כל העדה הקטנה ההיא, הגדולים והקטנים, איש ואשה זקן וילד, הסוחר והסנדלר, החנוני והמלמד, השו"ב והמו"ץ, כל הקהלה נתאספו לבית ראש העדה; הבית הזה מלא מפה אל פה, וכולם עומדים צפופים, ואזניהם קשובות לשמע מנגינות המשוררים, ושני עורים, כחתנים יושבים בראש השלחן, וישירו בסירוגין, כאשר יתם זה יתחיל זה, ולפעמים ישירו במקהלה, גם יי"ש גם יין ומיני מתיקה לא יחסרו, והעורים יריקו כוסות לרגעים, והנם מעט בחדוה, וכטוב לבם ייטיבו גם את שירתם.  והאחד יתאמץ לנצח אצ רעהו.  וישר הראשון על דבר "גד הסוחר מבלטא".  בבלטא חי סוחר עשיר ושמו גד, פתאם בעצם היום התנפלו עליו שודדים רוצחים, וינקרו את שתי עיניו וגם את כספו לקחו, וגד הסוחר נהיה למשורר עור.  אנכי אינני משורר, גם אינני מבין גדול בשירה ובזמרה; אבל כרגע הרגשתי, כי יש לי עסק עם בעל כשרון נפלא.  כאשר הגביה קולו לספר את טובו ורוב עשרו, בהלו נר ההצלחה על ראשו, והקול קול ערב ונעים, הולך וגדל וחזק, לאט לאט השפיל אותו יותר ויותר, וכמו מארץ תשח אמרתו, יצפצף ויהגה ויבכה, וכמו יעורר רחמים, בספרו את התלאה המוצאת אותו.  ועוד יותר יגדל עצבונו בזכרו כי אין לו כל תשועה, כי גם תקותו אבדה.  ובכל זאת ישוב ינחם; היד ה' תקצר? הן ה' פוקח עורים.

המשורר כלה את שירתו, ואנכי הבטתי על כל הנאספים והנה כולם עומדים בלא נוע, ועיניהם ירדו דמעות, אז אמרתי בלבי, לוא שר המשורר הזה על דבר מקרה אחד בבלטא, לו שר המשורר הזה שיר-עם על דבר האומה בכללה, יסוריה צרותיה ותקותיה, לוּ שר... 

עם-הספר ועם-השירה היינו בימים מקדם, אבל מאז יצאנו בגולה, ויד ה' הויה בנו, את הספר לקחנו עמנו, ואת הכנור תלינו על ערבים... כמו משא לעיפה היה הכנור לעמנו עת יצא בגולה; ומני אז הנה הספר נתגדל ונתרחב, וימלא כל עולמנו הקטן ספרים ודיו אין קצה... ובת שירתנו קטנה דלה ועניה.  מכל המון שירינו רק "קול נדרי" האחד נשאר לנו, והנגון הידוע ל"עבודת יום הכפורים", אשר עליהם נוכל לאמר כי לאומיים הם.  אין לנו שירה לאומית, שנרגיש מידי נשמע אותה רוממות הרוח ו"מסירת נפש לאומית" כמו שירגיש הרוסי, מדי ישמע שירת עמו, והצרפתי למשמע המארסיליזא, והאשכנזי למשמע "משמר הרהיין".  ואם במאה הנוכחית, כאשר רוח לנו מעט, שבו בני ישראל לכנורם – לא את שירתנו ישירו עוד.  וישר יעקב אָפינבאך על "טרוֹיא", על "הילינא היפהפיה", על "זקן תכלת" וכדומה, ולא על ישראל שירתו; וישר מאיר-ביר על ההוגינוֹטים, על "רובירט השד" על "יוהן מליידן", על "ווסקי די נמי", ולא על ישראל שירתו.  וישר מנדלסון את שירתיו על האהבה, על האשכנזים, גם שירות באין אמר ודברים – ומאומה על דבר היהודים.  ואם שר "הלוי" על "היהודיה", אבל אנחנו כלנו הלא נדע, כי לא לנו, לא לנו "היהודיה" ההיא; וישר רובינשטיין את שיריו על "השטן", על "קאלאשניקוב", על "נירון קיסר", ורק ב"שירת המכבים" נקראו שירותיו עלינו.  אמנם כן, גם השירה והזמרה מחזרת על אכסניא שלה, עם-השירה יש לו "משוררים רבים", אבל מה ישירו? – נחלת יעקב נתנה לעשו, לו גם טל השמים, לו גם משמני הארץ, לו גם דגן ותירוש, והארץ נתנה בידו.  ועם יעקב יעבוד לו בכשרונותיו לפאר ולשכלל את חייו, ולעצמו לא השאיר יעקב מאומה, כי מבחר כחותיו ומבחר שירותיו הקדיש לעשו...  גם משוררים לאומים אין לו ליעקב.  משוררים שיספרו לדור את צרותיו ומצוקותיו, אין, אין.  כל דור ודור יהיה לעצמו ובפני עצמו... זוכרני, כד הוינא טליא, ספרו אז על דבר הגזרות בוועלי, וסאווראן... כעת בנינו אחרינו גם לא יזכרו זאת.  אמת, כי אם באנו לכתוב אין אנו מספיקים, אבל לשיר? – אפשר להשאיר זכרון בשירה אחת, יותר מאשר בכמה ספרים. . .

תפוש ברוב שרעפי אלה שבתי הביתה, ובאור הבוקר שמתי לדרך פעמי, ועוד בו ביום באתי למיליטופול.

העיר הזאת היא אמיריקא בזעיר אנפין.  לפני מלחמת קרים היתה כפר טרטרי בשם "קיזימאר", ורק אחרי המלחמה בשנות הששים היתה לעיר, ומני אז נבנתה המסלה "לוזוב-סיווסטופל" נהיתה למטרפולין של כל הסביבה, מן "חוף הדניפר עד חוף הים האזובי", כי הסבה אליה את מסחר התבואות והעצים מבירדיאנסק.

ובעיר ההיא עדה נכבדה מאחינו, כה ירבו, אשר רובם יחיו בריוח ולא בצמצום, וכטוב להם לא ישכחו את אחיהם העני ויבנו בית חולים מהודר ומשוכלל, גם בית-מדרש, ובית-הכנסת מפואר ובית-ספר ויתר צרכי הצבור, וכל החברות המתוקנות בקהלות ישראל.  גם חברת חו"צ, אשר סכום הנדבות שלה עלה לחודש יותר ממאתים רו"כ, אלא כי כעת מסבות שונות ירדה החברה ההיא מטה, כי לרגלי האסור שאסרו על המורשים בערי המחוז לאסוף כסף נתפרדה החבילה, ויבנו בני ישראל עוד הפעם במות לעצמם.  כי אחרי שאסרו על המורשים לאסוף הנדבות ולתת פתקאות ושטרי קבלה, וראש החברה התפטר ממשמרתו, גמרו אומר לעשות כעין "פליביסציט" ולשאל את כל החברים מה דעתם, אם כל אחד ישלח את נדבתו ישר לאודיסא, או למצוא דרך אחר? ותהי תשובת שני חלקים של החברים, כי הכסף יהיה מונח אצל נאמן אחד בעירם, עד אשר יעלה לסך מסוים, ויבנו קולוניא בעד בני עירם לבדם.  ורק החלק השלישי החליט לשלח את הכסף כמקדם לאודיסא.  הנה כי כן בני ישראל נעשים אגודות אגודות, בני מ. יבנו להם קולוניות לבדם בעד יהודי עירם, דוקא, ולא חלילה בעד יהודים אחרים, ובני נ. לבדם, ובני ס. גם כן לבדם, כל אחד בעד מנינו, בעד יהודיו, ועד העת ההיא יהיה מונח הכסף באוצרם כאבן שאין לה הופכין, והקולוניסטים העניים בא"י יסבלו מחסור... וכמו שרואים אנחנו בישוב הקודם בעניני ארץ ישראל, כולל כולל לבד, כולל וו., כולל נ., כולל פ., כן יאמרו חו"צ לעשות גם את הישוב החדש... וחבל.

אלה האומרים לקבץ את הכסף בעירם עד סך מסוים – טעמם ונמוקם עמם: מפני שישנן אגודות אשר בעד תשלומין של ארבעים רו"כ, ארבעים רו"כ לחמש שנים, תבטחנה אחרי עבור העת ההיא כברת ארץ בארץ ישראל עם כרם ובית וכל צרכי העבודה, ואם כן הדין נותן, כי תחת לאסוף נדבות קטנות ולשלח קמעא קמעא לאודיסא, יוסיף כל אחד מהחברים על תרומתו, ובמשך איזה שנים, תהיה בידיהם האפשרות ליסד קולוניא בפני עצמה.  ובאופן כזה יעשו כמו שאומרים: "לרכוש רכוש ולשמור את הצניעות"... היינו להיות "חובבי ציון" ולהוציא הכסף לצרכי עצמם.  כדברים האלה שמעתי עוד באיזה ערים; בני ישראל בעלי חשבון הם ודי להם ברמיזא בעלמא, ומיד יבאו חשבון ויחשבו.  רק נתפרסם החשבון הפאריזי, והנה בכל עיר ועיר יאמרו להיות לאגודה כזו.  מובן, כי חלילה לי מלקנא בם, מי יתן וירבו אגודות כאלה, כי סוף סוף הלא יגדילו וירחיבו את הישוב, ואם לא בחמש שנים – בעשר, בעשרים, אבל יבנו קולוניות... ורק דא עקא, כי גם בדברנו על ישוב הארץ וכל אחד ידמה רק את עצמו, ויחשוב רק את חשבונותיו, מכיון שנודע שאפשר "באמצעים קטנים להשיג מטרה גדולה", ובעד סכום קטן יתנו נחלה גדולה, יקפוץ כל אחד על נחלה כזו, ובנדבתו שיתן לישוב הארץ ידמה להתעשר ולהאחז בארץ... וכך הם החובבים במ., בנ., בס. ובכל אתר ואתר.

ובכל זאת כמו שאמרתי, אחינו במ. לא יתנו יד בצלחת, וגם אחרי אשר הוסרו המורשים, לא אמרו נואש, והחבילה לא נתפרדה, מה שאין כן בערים אחרות, אשר מיום שהוסרו המורשים תמו גם החברים, ואינם.  באשר אך תפגוש חו"צ אמתי, תשמע רק אנחות: אחינו בני ישראל שיחיו, זו דרכם בקודש (ולא בחול) כשהם נתבעים הם נותנים גם לעגל, גם לשור, גם לחמור... לכל חיה רעה, לכל רוח ושד, לכל מי שיפתח את פיו ויפשוט את ידיו או גם את טלפיו.  וכשאינם נתבעים אינם נותנים אף למשכן, אף לקדשי הקדשים של האומה, לישוב הארץ ולהחזקת לומדי תורה, לאורייתא ולארץ ישראל.  ולזאת נחוצים לנו תמיד שלוחים, מעוררים שיעוררו, שיתבעו בפה, שיאחזו בכנף בגדיהם לאמר: תנו! רחמנים בני רחמנים, תנו נדבות!... אם "חובב תורה" הוא האיש ומוקיר ורחים רבנן וינדב נדבתו לוולוזין, לקובנא, למיר, כל זמן שלא יבא המשולח מהישיבה לא ישלח ולא יזכור...  אם חובב הישוב הוא בתמונתו הקודמת, ונותן פרוטתו לקופת הרמב"ן, בעד היושבים לפני ה' בירושלים, כל זמן שלא יבא המשולח להוציא מן הקופסא, לא יוציא בעצמו ולא ישלח.  אחרית כל אלה, כי מחצית נדבתו יאכלו המשולחים וסוסיהם ועגלוניהם, כי הלא לא מאוכלי מן הם.  אם חובב ציון הוא האיש ונותן את נדבתו להישוב, עד שלא תאחזו בכנף בגדו ותוציאו ממנו פרוטתו בעל כרחו – לא יתן.  אמת כי רחמנים בני רחמנים אנחנו, וכל הפושט ידו נותנים לו, אבל, האמת נתן להגיד, זו מדה מגונה אצלנו, כי אוהבים אנחנו לראות תמיד את העני בפניו.  אם בא העני ועומד בפתח ויעמיד פנים של רחמנות ויבקש ויבכה ויתחנן, ירך לבבנו והננו נותנים לו, ואם לא – לא נזכור אותו.  כן בעניני הפרט, וכן בעניני הכלל.  גם את העני הכללי, את כנסת ישראל העניה, אוהבים אנחנו לראות עומד בפתח ופושטת יד.  ואחר כל אלה עוד נאמר, כי חובבי תורה, חובבי ציון אנחנו! אוי לאותה בושה, אוי לאותה חבה!

אם חו"צ בעיר הזאת, כמו בכל יתר הערים, לא יפיקו רצון ממך, חביבי הקורא, אך מהקהלה בכלל, ממשטריה וסדריה והנהגותיה, תמצא ענג.  קשה למצוא בזמננו עיר-שלום כמוה, שאין בה אף צל מחלוקת.  אחינו בני ישראל יחיו בשלום איש את רעהו, ומתוך זה גם בשלוה את שכניהם, ותראה פעולתם גם בבית שלטון העיר גם אצל הפקידים והשרים.  בשני בתי האוצר אשר בעיר, "בית האוצר של העיר", ושל "מלוה משותפת", מנהלים ונאמנים עברים, גם בבית שלטון הזימסטווא יש להם יד ושם.  וכאשר עלתה בדעתם לפני שנתים לבנות "בית חולים מיוחד לעברים", גם מקופת הזימסטווא יתן להם עזר.

לוּ חכמו השכילו אחינו בכל אתר ואתר לחיות בשלום ואחדות בינם לבין עצמם, כי אז מעצמו אולי נמתק מעט מר הגלות; אבל שטן המחלוקת מרקד בינינו, ומה שהאחד בונה השני סותר, ואם בני ישראל בינם לבין עצמם כך, אומות-העולם על אחת כמה וכמה שיריבו את היהודים.  כל עקרה של המחלוקת בין אחינו, לדעתי, איננה משום קנאה ושנאה, ולא חלילה משום עין-הרע ולב רע.  הס מלהזכיר, בני ישראל בעלי לב טוב הם, ומה שקשה להאמין, גם רודפי שלום הם, אלא שחסר לנו ראש אחד שיהיו הכל מודים בו, שיהיו הכל מתבישים מפניו, שיהיו דבריו נשמעים לכל.  לפנים בישראל, לפני דור אחד, היה גאון אחד כללי, מקובל ומרוצה לכל האומה, וגם בכל עיר ועיר, בכל קהלה וקהלה נמצא גדול אחד, שהכל קבלו עליהם את מרותו.  ובכן שרר השלום בכל הקהלות.  אבל מיום שקבלנו עלינו את הסדרים החדשים, אנדרלמוסיא באה לעולם, נתבטלו האוטוריטטים והוסרה העטרה מעל ראשי הגאונים.  כעת ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד, לא כי לא יכבד הנער את הזקנה, והנקלה יבזה את הנכבד, אלא מפני שאין סימנים לנקלה ולנכבד, ואין גבול בין נער וזקן.  לפנים בישראל היו סימנים כאלה, סימני טומאה על פי דין תורה וסימני טהרה – ג"כ על פי התורה.  כעת אמנם נתבטלו הסימנים, ונשאר רק "סימן דלות", דלות נוראה, דלות הנפש, ואין מבדיל בין נקלה לנכבד.  כל אחד ידמה, כי הוא הנכבד, הוא הזקן, הוא החכם, הוא אוהב עמו, הוא הראש, הוא ולא אחר.  ומזה כל הסכסוכים וכל המריבות, כל הקטטות וחלול השם.  והיה כי תמצא "קרן-זוית" אשר יש בו בר-סמכא ונראה אחדות ושלום בקרן-זוית זו.  והעיר מ. תהיה לנו למופת.  בעת אשר בכל הערים מקרוב ומרחוק נראה ונשמע מחלוקת בין אחינו, פה בעיר הזאת עם עדה גדולה, כמעט מיום הוסדה לא נשמעה בה מחלוקת; ובעד כל אלה תודה לישיש אחד שבה ישיש זה הוא הראש והראשון לכל דבר טוב ומועיל בעיר הזאת, הוא עשיר גדול ובר-אבהן ובר-אורין, וכל עניני העיר נחתכים על פיו, ומכובד הוא מאד בעיני בני-ברית ושאינם בני-ברית.  והיה כי יקרה מקרה בעיר לטוב או לרע, מיד ואספה תאסף בבית הגביר הישיש הנ"ל והתאספו טובי העיר, וכאשר יגמרו אמר כן יקום.  באמת ראויה היא העיר הזאת להכתב בדברי-הימים לבני ישראל, וידעו כל באי תבל, כי עוד יש על כדור הארץ קהלת ישראל בלא מחלוקת.  תכתב זאת ליום אחרון.

אבל, כמה שטובה ויפה היא העיר הזאת, כמה שטובים ויפים הם אחינו בה, אבל סוף-סוף הלא רק עיר המחוז היא, ולשבת בה שבוע שלם – בנקל יבא אדם לידי שממון.  הנה ראיתי כל הדרה ותפארתה, את "בית הסוהר" ואת "הקסרקט", את בית-החולים בעל חמש מטות, את "בית הספר העירוני", את "הכלוב האנגלי", את גן הטילים, אשר גם בהמות העיר יטילו בו, ומה לי לעשות עוד? עובר אורח כמוני יודע טעם השממון הזה.  מאין עבודה תקרא: "אדם! המיחם!" עוד מעט גם המיחם על השולחן, ותשתה חמים, ולא מפני הצורך אלא מטעם הבטלה.  היום גדול ומה לעשות? – בכדי להנצל מעט מהשממון הנורא הזה, דרכי תמיד בבאי לקהלות כאלו, לסור לאכסניא עברית מהטפוס הישן.  באכסניא של אינו-יהודי, או גם בהאכסניות החדשות שלנו, הנך רק עובר-אורח, זר לכל הסובבים אותך, וקרוב להם רק בפרוטתך, ולא לבד כי הנך עובר-אורח, איש זר, אלא כי גם אינך איש, רק מספר ידוע.  פעם בפעם תשמע בעל-הבית והמשרתים יקראו איש לאחיו לאמר: "No 5 יבקש המים, No 5 יבקש מנורה, נר, No 5 אינו בחדרו, No 5 שב הביתה, No 5 ינוח".  ואתה הלא תדע כי No 5 הנך אתה בכבודך ובעצמך, בן-אדם עם רמ"ח אברים ושס"ה גידים, סוחר מגילדא השניה ובעל דעה גדול בעירך, גבאי בבית-הכנסת ויושב ראש בשלוש חברות וגם בקומיטט אחד.  פתאם והנה בטלו את "ישותך" והנך רק 5, אתא קלילא דלית בה ממשא.  ורק טרם נסעך תהי עוד הפעם לבן-אדם, ובמיטב כספך תשלם בעד כל הטובות הגדולות והקטנות שישימו לך בזה, ובעד כל תנועה ותנועה של המשרתים הרבים.  אבל כל עוד לא באו חשבון, אין לאדם עסק עם הנומר 5; לא כן באכסניא עברית מסדר הישן.  שם הנך אורח טוב, עוד לא הספקת להכנס לחדרך המיועד לך, וכבר בא בעל-הבית לדרוש בשלומך, ויתן לך "שלום" גדול ורחב, ועוד לא הספקת לנוח מעט, וכבר נודע מי אתה, מאין ולאן תסע, ומה מעשיך, כללו של דבר, הנך בן-בית.  כל אנשי הבית יקחו חלק במעשיך, ואתה בלא חפצך תקח חלק גם במעשיהם ולא תרגיש שממון נורא כמו בבית-מלון מן החדשים.

אין דנים על דברים שבטעם.  יש בעל נפש מרה "הכועס תמיד על כל התבל", בחושך ישב והבדידות יפה לו, לאיש כזה הדר באכסניא – גן-עדן, כל היום יושב הוא בדד, הוגה נכאים וחושב את מחשבותיו המרות, ואין איש מרגיז אותו ממנוחתו.  אנכי אמנם, – אם נחוץ לך לדעת זאת – הנני מבעלי מרה לבנה, כמו שאמרו לפנים, או מבעלי מזג הקל והחם, כמו שאומרים עתה, לא אוכל לשבת בדד.  כי לא עליכם, מרה שחורה תפול עלי, ואימה ופחד יבאו בי, ומחזות שונים ומשונים, מחזות נוראים אחזה, הנה מתים ספרותים עולים מן מה"ע, מן הספרות העבה, ועוד מבתי-הקברות כדומיהם, אין להם תמונות אדם ולחלוחית של בשר ודם, רק עצמות יבשות; הנה "חובבים" רבים ושונים למיניהם, גם כן רק עור ועצמות, בלא בשר ובלא דם; הנה מחזיקי תורה עם תמונות משונות, הנה מחברים מזוהמים, הנה אריסטוקרטים דקים מן הדקים, בלא דם, בלא בשר, גם בלא עור ועצמות, נשמות ערטילאין מרחפות בעולם התהו... הנה פרנסים וממונים בלא עצמות, רק דם ובשר, בשר ודם.  מחזות עצב כאלה, כל אחד נורא ומשונה ומזוהם מחברו, עולים לפני.  לא, לא אוכל לשבת בדד בחדרי, יבוא מי שיבוא, ואף בעל-הבית, יהיה מי שיהיה.  – ובעל-הבית מיד יבוא, הנה הוא נדרש לקוראיו ואורחיו.  ומיד תדע את כל החדשות בעיר, הנחוצות ושאינן נחוצות לך לדעת, וכה תעבור העת.  מובן, כי גם הפעם סרתי לבית-מלון עברי, אבל, כמו שאמרתי, יהודים פשוטים, יהודים טובים, בעלי אכסניות מדור העבר כמעט אין, כי נגעה הציוויליזציא גם בהן.  הן אמת, כי האכסניות בעצמן לא שוּנו במאומה לטוב, אבל הסדרים נשתנו, בעל האכסניא הוא כעת בריה בפני עצמה, אשר לבד החשבון והקבלה אין לו כל שיכות עם האורח, ואני לדאבון לבבי הייתי רק נומר 8 ולא יותר.

הנני יושב בחדרי תפוש ברעיוני ומשומם, כבר שתיתי חמים כמו "סוחר מוסקבא", ירדן טה הנחתי על פי, "הזעה השביעית" נוטפת ממצחי, גם קראתי את כל ספרי שלקחתי עמי בדרך, על כל צרה שלא תבוא, גם עשיתי סיום על המאסף הגדול, מאסף עברי, שאך זה לא כביר יצא מבית-הדפוס, אמתים ארכו ואמתים רחבו ושלש אמות קומתו ותתק"ן אלפים דפים בו, ובכל דף תרי"ג שורות, ובכל שורה שס"ה אותיות, ובכל אות רמ"ח כונות, ולמטה הערות וציטאטים, מית"ה משונ"ה הערות באותיות רש"י.  אני אמרתי בלבי, אף אם מאה שנים אהיה, ואקרא עשרים וחמש שעות ב"מעת לעת", גם אז לא תספיק לי העת לגמור אותו, ואת החלק האחרון, חלק הספורים, יחד את הדורון, אגמור אחרי מותי – במקום יסורי הגיהנם, – ובכל זאת, בא וראה, עד כמה גדל כחו של שממון, את אשר לא האמנתי ולא פללתי נהיתה, ובשמונה ימים גמרתי אותו המאסף מהחל ועד כלה.  אמת כי הזעתי כמו ישבתי בבית-המרחץ על האצטבא העליונה, כי רב ההבל במאסף הזה, אבל סוף סוף, בעזרת ה' ובזכות אבות גמרתי אותו.  והדבר היותר נפלא, כי לא יצאתי מדעתי, ולא כהתה עיני, ולא "חטפתי כרסם" מהריח הרע היוצא מ"פלוסופיא של אשר יצר", אשר במאסף הזה.  אין זאת כי אם עוד ישנם גם עתה נסים ונפלאות בתבל.  ורק קוראי ספרותנו העבה ירגישו זאת כמו שהרגשתי אני אחרי קראי את המאסף הזה... אבל גם אותו גמרתי.  הנה הספר העבה הזה מוטל לפני כ"מת מצוה", ויותר לא אטפל בו, אף אם יתנו לי כל חללי דעלמא לא אקרא אותו עוד, ומה לעשות? ארכה לי העת! בשעה כזו החלתי לחקור ולדרוש אחרי האורחים הבאים, מי הם, אולי אפשר לבא עמם בדברים.  קראתי את "הטבלא של השמות" והנה לשמחתי מצאתי אורחים עברים, מצאתי כנוים שהם בודאי של עברים – כי רבו האשכנזים בפלך הזה, ועליכם לדקדק הרבה בשם-המשפחה, ופן חלילה תחשבו אשכנזי ליהודי, לא תוכלו להפטר ממנו, גם אל שופט-השלום יבא הדבר, אבל יש כנוים שהם רק לישראל לבדם, ואין לאשכנזי חלק בם, כמו קוגלמאן, צימסטאפ וכדומה.  בעלי שמות כאלה, בודאי הנם יהודים, לך בדרך ישר אליהם, ותן להם "שלום עליכם".  אנכי מצאתי בעל שם כזה, בעל שם עברי בלא כל ספק, חקרתי ודרשתי אחריו, גם הוא כמוני, בעקב הסערות הגדולות והשלגים נשאר פה ויחכה לימים טובים.  אמרתי בלבי, גם הוא כמוני יושב בשממון, אנסה נא דבר אליו, וטובים השנים מן האחד.

שלחתי את המשרת לשאול: אם הוא פלוני מעיר פלונית.  המשרת הביא לי תשובה כי נומ' 4 אינו מעיר פלונית, אבל יש לו קרוב שמה.  שמחתי על הבשורה, כי חשבתי חשבון משפחתי, ואפשר כי גם הוא קרוב אלי, ואם לא קרוב, לכל הפחות מחותן, ואם לא מחותן הנה "יהודי של מחותן", הכלל יש בינינו איזו שייכות.  ומכיון שאיננו נצרכים איש למתנת רעהו, וגם מה שרע מזה, לידי הלואה, בודאי נהיה לידידים.  שלחתי את כרטיסי, ושאלתי אם אפשר לבקרהו בחדרו.  הקורא יאמר עוד הפעם: לא מן הנמוס.  אבל נסה נא, בעל נמוס, כמוני לשבת שמונה ימים בקרן-זוית כזו, אם לא מיד תשכח את כל הנמוסים שלך.  והאמת אגיד לך כי על פי הנסיון יודע אני, כי אין דבר כהשממון המחבר ומאגד ומקרב את בני האדם.  אהבה מקרבת, משפחה מקרבת, עניני ממון, עסקים, בעלי חובות מקרבים, הלואה מקרבת, לגימה מקרבת, אבל יותר מכולן השממון מקרב.  לו ארכה העת ולי, הבה נבלה אותה יחד, נספר מעט רכילות, מעט לשון-הרע, מעט ליצנות, מעט פוליטיק, וכה תעבור העת.  ובעוד איזה רגעים, ואני ישבתי בנומר 4.

אבל שגיתי, רק אני לבד לא ידעתי במה לבלות העת, אנכי ישבתי בטל אבל ה"נומר 4" ידע במה לבלות העת; הוא עסק בענינים העומדים ברומו של עולם, באומנות של הקב"ה.  האם לא תבינו? – זווג זיוגים, כי שדכן היה האיש, ובעתות הפנויות עסק בספר יצירה, זה ספר "תולדות אדם", שבו נכתבו המון בחורים ובתולות, גרושות ומגורשים, גם אלמן ואלמנה בם.  איש ואשה, שנותיו ומשפחתו, והעקר הנדוניא בצדו.  גם "אלבום גדול" של תמונות שונות, יפות ומכוערות, "חיות" ובלא כל רוח חיים.  אלבום גדול ורב על שלחנו.  והוא יושב וחושב: בת פלוני לפלוני, ובן פלוני לפלונית... ושוקל וחושב ומונה, ומסתכל ומתבונן בתמונות לדעת, אם תמצא התמונה חן בעיני המדובר או המדוברת.  כאשר גמר בדעתו כי השידוך שוה, הן מצד היחוס, הן מצד הנדוניא וגם "מצד התמונות", יתחיל לעסוק בדבר, והיה כי יגמר בכי-טוב – היינו כי יכתבו תנאים – ויבא על שכרו.  מובן כי עבודה "ספרותית" כזו ומה גם "הקריאה" בספר האלבום, לא תביא את האדם לידי שממון.  בכל דף ודף, בכל צד וצד, תמצא חדשות נעימות.  פה תמונה יפה, ופה עינים מבריקות, וגם "ראש נפלא עם תלתלי זהב", ושם פרטומי של יפיפיה...  וכמה שיהיה עבה ספר כזה תקרא אותו מהחל ועד כלה, ולא תרגיש את אריכות העת.

אם יש עסק טוב בתבל – הוא השדכנות.  טוב להיות רופא, גם כבוד גם כסף ינחל, ובעד רגעיו ישלמו לו; אבל תמיד ידיו מלוכלכות בדם ושפיר ושליא, ושמן קיק, ושמן ריצינוס; טוב מזה, להיות עורך-דין, הוא "נקי כפים" ובעד האמת וגם בעד השקר ישלמו לו.  אבל תמיד לבו נוקפו פן לא תספיק לו "שקרנותו", ורעהו המליץ שכנגדו יוסיף עליה, ויזכה הוא בדין.  גם יש לו תמיד עסק עם גנבים, שודדים, נוכלים ורמאים, ותמיד יפחד פן ירמו גם אותו.  טוב משניהם להיות גבאי בחברה-קדישא; לקבור עניים ועשירים וליהנות ממותם, אבל הוא יראה תמיד דמעות וישמע אנחות, ויש אשר ירך לבבו – וטוב מכולם להיות שדכן.  עסקו, עסק של חיים, וטוב לב הוא ומשתה תמיד.  החתן והכלה יקבלוהו באהבה, אורח טוב הוא בכל בית, כל הפתחים יפתחו לפניו וכל השלחנות ערוכים בעדו, ויתבונן ביפת-תאר – ואחר כל אלה עוד ממיטב כספם ישלמו לו.  את המחשבות ההן חשבתי בלבי, עת נכנסתי בנומר 4. "אשרי לו ואשרי לנשמתו".  אם העת רעה, והשעות נוראות, והעסקים מתדלרלים ומתמוטטים, וכל צרור נקוב, והפרנס מעטה, – אליו לא תגע.  כי עוד כל ימי השמים על הארץ, קיץ וחורף, איש ואשה, בחור ובתולה לא יחדלון, וכל עוד לא יחדלון, לא יחדלו גם מלהנשא, וכל ימי עולם לא יתמו בשוק השדכנים, קונים ומוכרים.  מה מאושר הוא האיש הזה, לוּ גם בזאת, כי סדנא דארעא חד הוא לו.  ובאשר אך יבאו מצא את פרנסתו מן המוכן "Omnia mea me cum porto" יכול הוא לאמר בגאון.  הנה "ספר יצירה" "ואלבום התמונות" אתו, ומה לו עוד? – אם "השלגים הרבים" והסופות עצרו אותו "במ." אין רע, כי ת"ל גם במ. יש סחורה.  יש סחורה ממין היפה, ויש שלא "ממין היפה", יש עדית, בינונית וזבורית, יש מוכרים ויש קונים, במלים מעטות – כר נרחב לעבוד ולפעול, ועד אשר תעבור הסופה – והוא יתקן עולמות.

ובאמת, מכירי השדכן תקן עולמות בעיר הזאת.  אנכי הסופר העברי ישבתי משומם כל היום בחדרי, כי הספרות העברית לא תפרח בארץ הנגב, ומעטים המה דורשיה.  לא כן, מכירי נומר 4.  לא נסגרה הדלת בחדרו אף רגע; זה יוצא וזה בא, לזה בן ולזה בת, דוד ואח, קרוב ומחותן, כולם לשכנו ידרשו, כי הכל צריכים למרי-דחיטא.  בראותי כזאת אמרתי בלבי: אי אפשר לו לעולם בלא סופר ובלא שדכן.  אוי לו למי שהוא סופר, בדד יושב בחדרו ושותה חמים ומזיע, ואשרי למי שהוא שדכן, כי הכל רצים אחריו.

וכאשר הרציתי מחשבותי אלה לידידי החדש הודה לדברי, אבל אמר אלי כי אינו דומה שדכן לשדכן, כמו שאינו דומה סופר לסופר: יש "שדכן בעל מלאכה" "שדכן סנדלר", העושה את השדכנות אך קרדום לחפור בה, לו אחת היא אם השידוך שוה, או אינו שוה, כל כונתו רק להרויח, "לעשות עסק", כמו שעושים עסק בפשתן, בחטים וכדומה, ויש "שדכן אומן" חכם-חרשים, שדכן מאהבה לאומנות זו, שדכן שירגיש בזה רוממות הרוח, "פואיזיא" יפה ונפלאה, שדכן שנכון גם לשלם מכיסו בעד "שידוך יפה", שדכן שיקציע ויחליק את שדוכיו על האבנים, עד שיצאו מתחת ידיו "חד וחלק", בלא כל פגימות... ושדכן כזה, הוסיף לאמר, הנני, אני עבדכם, השדכן המפורסם מ. מט., שדכן כמוני לא בנקל יציע שדוך, וטרם ששקלתי בדעתי וחשבתי הרבה, וחפשתי ודרשתי אחרי המדובר והמדוברת, לדעת טבע מהותם ואיכותם לכל הפרטים, נטיותיהם והלך חייהם, ואף יחוס משפחתם – טרם ששקלתי כל אלה ומצאתי כי הזיווג יעלה יפה – גם לא אדבר עליו.  מובן, כי אי אפשר לי להטפל בדגי-רקק, בשדוכים קטנים, אנכי אבור לי איזה "לויתן" עם נדה הרבה, אשר כדאי לטפל בו.  והיה אם רק שנים שלשה שדוכים כאלה יעלו בחכתי, ואז די לי.  מובן כי סביב "הלויתן" ישהו גם דגים קטנים, ולפעמים בדרך אגב, גם הם יעלו במצודתי, – עיקר פרנסתי אמנם הם "התנינים הגדולים", אשר ישחו בים החיים, ובכלל על שדוך "פחות מחמשה עשר אלף" אף לא אדבר.

נדהם ומשתומם עמדתי לשמוע כזאת, וכמו נפלתי משמים ארץ... 

 – היו ימים – אמרתי אליו – לפני שנים הרבה עת חיו זקנינו וזקנותינו, אשר לא ידעו להבדיל בין טוב לרע, בין אור לחשך, בין "השכלה לפנאטיזם", בסנורים הכו, בחשך ישבו, כעורים גששו, מ"ע לא קבלו, ספרי אהבים לא קראו, וגם לא ידעו "מה היא האהבה".  העת ההיא היתה טובה ומאושרה, תקופת הזהב לשדכנים, כי אז בעת "החשך והפנאטיזם", אי אפשר היה לשדוך בלא שדכנים; אבל עתה "במאה הי"ט", עת מלאה הארץ דעה כמים לים מכסים, עת ההשכלה נצחה את כל הארץ, ויכרעו ברך לפני הציוויליזציא כל יושבי תבל, ואף ברחוב היהודים "פתחו את החלונות" וראו את האור כי טוב... והאהבה מה תהיה עליה? וההשכלה? והציוויליזציא? וכל הספרות היפה? סלח נא, ידידי, אין זה כי אם כאחד השדכנים תדבר... 

את הדברים האלה דברתי בחומי ובהתלהבות יתרה, נפשי גחלים להטה, וכמעט שזלגו עיני דמעות, כי קנאתי קנאת ההשכלה והאהבה... 

 – אבל הס, ידידי No 8 – אמר אלי השדכן – רואה אני בך כי הנך באמת סיפר עברי, איש "מעולם החלומות" ולא תדע את התבל וחוקיה.  אפשר כי בספריכם כתוב כן... באמת אמנם, אתנו השדכנים כמו את הסוסים, ואת הנרות...

 – מה זאת? – אמרתי אליו – עוד אוכל להבין איזה יחס בין נרות לשדכנות, הללו מאירין והללו... אבל איזה יחס יש בין סוסים ושדכנים? אתמהה!

ויצחק השדכן ויאמר: פשוט מאד, בשעה שנתגלו מעינות הנפט ובני אדם החלו להשתמש בו לאורם, דמו כל באי עולם כי יתמו נרות מן העולם, ומה אנחנו רואים כעת? – יש נפט לרוב, ובארות בארות חדשות לבקרים יקירו נפטן, וגם אור הגאַז יאיר לנו חשכת הרחובות, בעת האחרונה נס החשמל יופיע, ובכל זאת מחיר הנרות לא לבד שלא ירד, אלא שעלה.  ובשעה שהמציאו את מסלת-הברזל, ובני אדם החלו לנסוע בסוסי-אש ורכב ברזל, דמו רבים כי יתמו סוסים מן הארץ, ומה אנחנו רואים? – כח הקיטור יעבוד בלא הרף, וסוסים לא לבד שלא ירד מחירם, אלא שעוד יתיקרו שנה שנה.  והוא הדין בשדכנות; כאשר המציאו הסופרים החדשים את "המודה" של "אהבות" ובני ישראל הבחורים והבתולות, גם נערה וילדה, החלו לקרוא כל מיני ספורים ולחלום כל מיני אהבות ותמלא הארץ רומנים כמו צפרדעים במצרים, – אמרנו, אנחנו השדכנים נגזרנו, בא הקץ עלינו ועל פרנסתנו.  כעת כל עלם יסובב בתולה, וכל בתולה גם היא תסובב גבר, ומה נחזה עתה? האהבה לכל פרטיה, "אהבת גבורים", אהבה ספרותית ירדה ל"שוק הסנדלרים", בשפל המדרגה תשב, עוד תפגוש "אהבות" אצל בעלי-מלאכות, חרשי ברזל ושוליא דנגרי, משרתי חנויות ו"בתולות תופרות וחייטות", ואולי גם אצל גימנאזיסטים עד הלשכה החמישית, ורוקחים שעוד לא טעמו טעם רפואות ושמן ריציניוס, אבל מכיון שעבר הגימנאזיסט הלשכה החמישית הרי הוא יודע ערכו ושויו.  והרוקח שטעם רפואות, יבין גם-כן כי טובים לו "גרגרי זהב" מכל סמי האהבה, וכל שכן רופאים ועורכי דין ובונים ואדרכלים, שכבר גמרו את חק למודם, אותם ידידי היקר, אותם לא תצוד בחרמך, לא ימכרו את בכורתם באהבה; "מזומנים" תן להם, אבל לא "אהבה" ורגשות נעלים; ומזומנים, ידידי היקר, בלא שדכנים אין, ולזאת כל האדונים האלה משכימים לפתחי.  הנה לפניך תיק הסופרים עם מכתבים מאת "גבאי ההשכלה" של המאה הי"ט, בהם רופאים ומודדים ובנאים וסוללים ועורכי דין ורוקחים ועוד בעלי דיפלומים למיניהם.  האדונים האלה מאומה לא יבקשו: לא יפי, לא חן, לא יחוס, לא השכלה, רק מלתא זוטרתא – כסף יבקשו.  ואנכי, האם תחת אלהים אנכי לתת לכל אחד ואחד די מחסורו?

הכל תלוי בעת, יש שיעלה השער של איזה מין ורבו הקופצים עליו, ויש שירד השער וימעטו הקונים, ועלי למצוא לכל אחד בת זוגתו ונדוניתו.  זה לא כבר קבלתי מכתב מאת עורך-דין אחד.  הוא, כמובן, "מיוחס" בעיניו, ותאותו לכסף מרובה, וכיסו ריק, וממילא רחב.  ומה אוכל להבטיח לו, אם היוריסטים הם כעת "בחצי חנם", וגם בחנם לא יחפצו לקחתם.  עוד ימצאו עליהם קופצים בין הקצבים שנתעשרו, סנדלרים בעלי בתים, אבל גם אלו יתמעטו מיום ליום.  והאדונים היוריסטים עוד יבקשו נדה הרבה.  הלא שחוק יעשו לי! הנה רופאים.  יש שני מיני רופאים, "רופא חולים" ו"רופא סתם".  רופא בן כרך, בעל נסיון בעל "חולים ומתים" רבים, הרי הוא עובר לסוחר, ומקחו מרובה וקופצים הרבה עליו, וכל מין דין הב לן אף עשרים בכל יום, מיד נארס אותם; אבל רופא בלא חולים, מי יתן את בתו לרופא כזה, אשר עד שירפא את חוליו ימות עצמו ברעב? לרופא כזה נחוץ לתת בת ונדה, ובית וכלי בית, וסוס ומרכבה ורכב, וגם סמי רפואות בעד חולים עניים...  ואחר כל אלה, מי יודע אם יזכה ל"נסיון"? וגם האדונים האלה יבקשו נדה הרבה.  וכן גם הסוללים; אלה יתפארו כי חכמתם מרובה, ויתגאו בבית מדרשם, כי למדו הרבה יותר מכל בעלי הדיפלומים; אבל מה תואיל להם חכמתם? וחכמת המסכן בזויה.  האם יבנו דרך לעבור גאולים? ברצנו דרכם נסתרה.  הרוקחים גם-הם שני מינים בהם: רוקחים בעלי בית מרקחת ורוקחים בלא בית מרקחת.  הראשונים, אף על פי שחסרונם ידוע, כי הנם במחילה, על פי הרוב, "טפשים נוראים" – יש קופצים עליהם בין חייטים שנתעשרו, סרסורים אשר לבנותיהם חסרונות ידועים ושאינם ידועים, אבל רוקחים בלא בית מרקחת, רק שיכינו סמים ושמן קיק, וישפשפו את הצלוחיות והבקבוקים – מעטים הם הקופצים עליהם.  "אומנים חרשים" הנם כעת מן המובחרים, כל חרש חכם והושב בנקל ימצא כעת בת זוגו ונדוניתו.  וביחוד טובים הכימיקים, אבל הסחורה היותר טובה הם בני בעלי בתים סוחרים.  נהפך הגלגל; לפני איזה שנים, אף לא חפצו להסתכל בם וכסחורה פסולה היו, ורק בתולות בלתי מלומדות שלא ידעו גם לראות דוקטור בחלום נאותו להם, ועתה הנם המיוחסים.  סוחר ויודע ספר, ובר אבהן ובא באנשים, "ממש מן הידים יחטפו אותו".  עוד סחורה חדשה מבצבצת ונראית על השוק, אף אם מעטה היא ועוד לא באה לידי, אבל כבר השגתי איזו הצעות אודותיה, ובחוטמי אריח, כי תכבוש לפניה את השוק.  – אדבר על הקולוניסטים בא"י.  אברך קולוניסט ויש לו בית ושדה וכרם בא"י ויודע ספר – סחורה טובה ונעלה מאד, ורק יען כי חדשה היא "בשוק השדכנות", ומעטה עוד, לא נוכל לדעת מה תהיה אחריתה, כי יפחדו עוד "האבות והבנות" לנסוע למרחקים לארץ התוגר, בארץ הפוליגמיא... אבל עתידות גדולות צפונות לסוג "החתנים" הזה, כשדכן בקי ומנוסה כבר שמתי עיני עליהם.  ואתה, אמר אלי, אם יש לך בין מכיריך סחורה כזו, הבה ואנסה את כשרוני והצלחתי.

שמחתי לשמוע הבשורה הטובה ההיא.  אצלנו, עם המסחר, השדוכים הם מודד האויר.  עת רבו הקופצים על "בחורים טובים" על "עלוים", התורה ולומדיה עמדו אז על גרם המעלות.  אחר כך, כאשר רבו הקופצים על "ההשכלה המעשית", על "בעלי דיפלומים", – אלה היו במעלה העליונה.  כעת אם יש קופצים על קולוניסטים בא"י, אות לטובה היא, כי העם הכיר את ערך הקולוניסטים ההם, ויתבשרו כל "הבחורים האכרים" בא"י וידעו כי עתידות גדולות צפונות להם, כלות יפות טובות עם נדה הרבה.

הנה כי כן, חביבי הקורא, בליתי עת הרבה בחברת השדכן המדיני הזה, וכמה הלכתא גברתא בתורת החיים למדתי ממנו, וסוף סוף באתי לידי מסקנא, כי אם טוב להיות סופר עברי, טובה שאין למעלה הימנה, אבל טוב להיות ממנו השדכן.

הסופות והסערות עוד לא תמו, בכל זאת מוכרח הייתי לנסוע הלאה, וידידי השדכן No 4 נשאר במ. והנהו "לוטש שדוכים" חד וחלק.

עזבתי את סוסי הטובים, את איוואן הרכב, והנני נוסע במסילת הברזל, ובתוך עמי אנכי יושב.  רוב הנוסעים אחינו הם.  החנונים יסעו כעת לחרקוב ליום השוק "קרישטשיניא".  כל אחד צרור כספו עמו ושלם ישלם לבית-חרשת-המעשה של מורוזוב כמה אלפים, לבית מטוה טווירסקאָי כמה אלפים, לקאנשין כמה אלפים, וינצלו בני ישראל, ויריקו את צרורות כספיהם, ומחרקוב לא יביאו הביתה אף פרוטה אחת במזומנים, רק סחורה יביאו בעד שקליהם, שש, בד, חריטים, רקמה מעטפות, יריעות, ארג צמר וצמר גפן, ויתר סחורות מוסקבה.  ואת הסחורות האלה יתנו בהקפה לאיוואן עד היריד הבא עלינו ועל כל סוחרי מוסקבה לטובה, ביום העשרים לחדש יולי, בחג "אליה הנביא".  ואז כמה יעמלו היהודים האומללים וכמה יעבדו, וכמה יקללם איוואן קללות נמרצות אותם ואת עמם ואמונתם, וכמה ירוק בפניהם ויקראם "זשיד", עד אשר ישיב להם מחצית.  ובעמל גדול יצברו היהודים את מעט כספם, ועוד הפעם יסעו לחרקוב; וכה חוזר חלילה מיריד ליריד, כי עבדים המה היהודים החנונים בפלכי הדרום לבעלי בתי חרשת המעשה במוסקבה; עבדי עולם, עבדים נרצעים הם, ובכל זאת אין להם, ליהודים האלה, הרשות לדור אף דירת ארעי, אף ביום השוק, בחרקוב; והיהודים הנם יושבים ומשוחחים איש את רעהו על דבר השנה הרעה, על דבר "הפדיון" הרע, על דבר העסקים הרעים, על דבר פוליטיק וחדשות שונות.  ועל דבר הגלות? – מאן דבר שמיה! כל עוד שחרקוב ומורוזוב חיים ויש סחורה, שש, בד וחריטים, וארג צמר וצמר גפן ויש חנויות, יסחרו.  עולם כמנהגו נוהג; בעלי בתי חרשת המעשה במוסקבה מכינים סחורה ובני ישראל נוסעים לחרקוב.

נוסעים? – הס! מכונת הקטור כחלילים תהמה, אחת ושתים ושלש, והקול הולך וגדול, גם האורחה עמדה מלכת, מה זאת? על פני כל הככר הרי שלג, ערמות ערמות, אין דרך ואין מסלול, ונטילי הברזל לא נכרו, וגם עמודי הטלגרף לפעמים במורד אינם נראים.  התזכרו עוד, חביבי הקוראים, את ספורי "הבארון מינכנהויזן" הידוע? פעם אחת, יספר מינכנהויזן, נסע בעגלת החורף בשדי-שלג ויעמוד בדרך לנוח, ויקשר את סוסו ליתד עץ התקועה בארץ, ויתעטף בשמיכתו, ויישן.  וכאשר הקיץ בבקר והנה סוסו אין, ויבקשהו בכל הככר ולא מצא.  פתאום, והנה נחרת סוס נשמע ממרומי מעלה, וישא את עיניו וירא, והנה סוסו תלוי באויר מקושר אל ראש הצלב אשר על מגדל הפעמונים לבית תפלת הנוצרים.  אז ראה ויבן, כי היתד שהיתה תקועה בארץ לא היתה יתד סתם, אלא ראש הצלב של מגדל הפעמונים, כי כסה השלג הרב את בית התפלה יחד את המגדל, ורק ראש הצלב נראה החוצה.  ובלילה גבר החום, וימס השלג, והסוס שהיה קשור היטב אל הצלב, נשאר כה תלוי באויר".  מחזה כזה כמעט אראה כעת.  את ראשי עמודי הטלגרף כסה השלג, ומרכבת המסלה באה בערמת שלג מבלי לנוע לפנים ולאחור, ויוסיפו אש ועצים תחת הקלחת ויגדילו את המדורה ותהמה המכונה ותנסה לשוב.  אבל לשוא.  נשקעו האופנים בערמות השלג ולא יתגלגלו.  קשה לתאר את בהלת הנוסעים ופחדם.  ברגע הראשון דמינו כלנו כי אבדנו אבדנו; או כי נפתחה הארץ מתחתיה, ועוד מעט ותבלע אותנו יחד את המרכבות והמכונה; או כי נטתה המכונה מהמסלה, או למצער, כי יכסה השלג אותנו כולנו עם כל הכבודה, וכה נמות פה ברעב או בחנק.  הנשים החלו לבכות ולילל, הילדים לבכות וצעק... ותרב המהומה והמבוכה בפנים, ומכונת הקיטור, כמו תבך ותילל ותהמה מבחוץ, נמס כל לב ורפו כל ידים, ותהי חתת אלהים על כל הנוסעים.  לאט לאט אמנם שבתה המהומה והמנוחה שבה, כי הבינונו כולנו שאין סכנה, רק אפשר שנעמוד פה כחצי יום, או גם יום תמים.  ויש גחלים להסיק תנורי המרכבות, וגם עוד יש מה לאכול אצל כל אחד ואחד מהנוסעים, ואם לא – אפשר להשיג בכפרים אשר בסביבה.  אבל לא חצי היום ויום תמים כי אם שלשה ימים עמדנו במקום הזה.

ויהי בקר ויהי ערב יום הששי.  ובני ישראל התקבצו למרכבה אחת ויתפללו בצבור, ואיזו נשים צנועות הדליקו נרות שקנו מהקונדוקטור, ויעשו בני ישראל את השבת, ויקדשו על הכוס, ויזמרו זמירות.  ליהודים היתה שמחה וששון במרכבתם.  נכון אני לתקוע כפי ולערוב ערובה, כי אלה הנשים הצדקניות שהדליקו את הנרות, – בביתן בודאי לא יברכו על הנר, ואלה היהודים שקדשו על היין ויזמרו זמירות, בביתם, – זה כמה "לא באה הברה עברית לתוך פיהם", לא לבד זמירות, אלא אף תפלות יותר נחוצות – אבל פה נגד כל המון הנוסעים, הנה עשו זאת כעין להכעיס.  "ידעו נא הגוים", כי לא נתביש בשבתנו.  כן הם יהודי טבריא.  אם לשלום אינם מקפידים על מנהגי יהודים; אז שבתם אינה שבת, יום-טוב שלהם אינו יום-טוב...  וגם מאכלות אסורות – מותרות.  אבל אם לריב, להכעיס, עוד יתפארו ביהדותם.  כמובן לא יכלו הגוים להתאפק משחוק על שבת היהודים, וגם הטטרים, מהם קדושים, שהיו גם במיקא, וכל הדרך לא פסקו מלהתנפל על ברכיהם ולעשות תנועות משונות – גם המה לא התאפקו משחוק.  והיהודים לא טמנו ידיהם ולשונם בצלחת והשיבו להם כברכותיהם.  ותהי מריבה קטנה, ריב לאומים.  אבל סוף סוף צרת הדרך אחזה את כולם; ויהי ערב ויהי בקר, והאורחה עוד על עמדה תעמוד.  וכבר קצה נפש הנוסעים בהתמהמהם, ויריבו בחזקה את הממונים על המסע; ויותר מכולם אצו בהם היהודים.  הרוסי בכלל אינו אץ במעשהו, רגעיו אינם ספורים, ועתותיו אינן מדודות, כל מה שהוא עושה הוא עושה במתינות ובדעה מיושבת, כמו שאומרים: "לא תברח".  הוא אוכל בעתו ושותה בעתו, וגם שלא בעתו...  וישן בעתו, ואם לפעמים יאחר מעט, לא ישים על לבו ולא יתעצב.  והמושלמנים הם פטאליסטים נוראים וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותם מאמונתם זו.  והיהודים – מצד אחד המה מאמינים כי "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה", ובודאי כך נגזרה, שכמה עשרות יהודים יעמדו פה שלשה ימים, ומצד השני, עמא פזיזא לא יוכל נשוא הפסקות ואריכות, תמיד הוא אץ במעשיו, בדרכו ובמסחרו.  אם חנוני הוא, לא יאכל ולא ישתה ולא יישן בעתו, ישכים לחנותו בבקר ויאחר שבת בחנותו עד חצות הלילה, ובעד "פדיון פרוטה" יקום משנתו ויבטל אכילתו; אם סוחר הוא תמיד לא ינוח, ימהר פה ושם, ליום השוק, ליריד, לעיר, לכפר, כל היום הוא שולח טלגרמות רצוא ושוב.  הכלל, היהודי הוא טרוד בכל עת, ותמיד אין לו פנאי.  ואפילו עכוב קל, אם יעכבנו בדרך, יתרעם ויעיר ויריע.  ובאמת אטו מילתא זוטרתא היא, הלא לא בדברי הבאי הוא עוסק, לא בדברים של מה בכך – הוא נוסע לחארקוב.

הנה השר N שופט הכפר גם כן יסע.  הוא לא יחוש, לא ימהר; אם לא היום – מחר ישפוט.  הממונה על מס המשקאות N., גם לו גם כן אחת היא אם היום או מחר יעשה הבקרת בבתי המשקה.  המה יש להם מה לאכול היום ומחר, וגם לבניהם ונשיהם די והותר; לא כן תולעת יעקב, במוחו ובנפשו יביא לחמו בכל יום ויום לחם לפי הטף.  בתחבולות יעשה מלחמה כל יום ויום להשאר על עמדו שעמד אתמול, ומאתמול לא נשאר לו כלום; אין לו גורן ויקב, שדותיו לא נזרעו, ואסמיו לא מלאו בר, הוא יחדש ממש "מעשה בראשית" בכל יום, יברא יש מאין, לו העת כסף.  "יש מלך אחד", ישיר נעקראסאוו בשירו "מסלת הברזל" מלך אכזרי לא ידע רחם – "רעב שמו", והוא, המלך האכזרי הזה, אסף וקבץ הנה את כל המון האומללים לבנות המסלה, וגם אסף וקבץ הנה את המון היהודים לנסוע במסלה זו.  אין לך עם בתבל הנוסע תמיד כהיהודים.  "הלוך ונסוע" זו היא תמצית דברי ימינו.  הולך היהודי אל הדרום וסובב אל הצפון, סובב הולך באשר ישאנו הרוח, באשר אך יש דרך ומסלה.  כמה מליוני אשכנזים נמצאים ברוסיא, ורק מעט מהם תפגשו בפרשת דרכים, בתחנות מסלת הברזל ואניות הקיטור, כי יושבים הם במנוחה, איש איש על מקומו לבדד לבטח, ואין עין-הרע שולטת בו ובמעשיו.  אשר ראית יהודי במ. תראהו מחר בנ. ובעוד שני ימים בס. ובעוד ארבעה ימים בע. והוא הוא היהודי האחד אשר אויביו יפגשו אותו תמיד, אבל לא מרב טובה ומרוב עסקים, כמו שיאמרו מנדיו, כי אם משום "מאן דביש ליה בהאי מתא אזיל למתא אחריתה".  ויען כי כמעט כל היהודים ביש להם במתא שיגורו ילכו לבקש מתא אחריתא, ותמיד ידמה היהודי, כי אם יתעכב מעט בדרך יקדמנו אחר, ומזה תצאינה המהירות והחפזון ואי-הסבלנות לכל מכשול ועכוב.  אנכי אבין את זאת, אבל "הממונים על המסע" לא יבינו, ויריבו את היהודים על אי סבלנותם, ובעמל רב באנו ביום השלישי לא...

העיר הזאת היושבת על חוף הדניפר, על המקום שהיו לפנים "מחנות הקזקים הפרזים" בין צורי הנחל ("פוֹרוֹגי") המפורסמים, גם כן עיר מסחר היא, ביחוד גדול בה מסחר התבואות ופחמי האבן, כי יביאו הפחמים הנה דרך מסלת הברזל מ"ערבות הדן", ומפה באניות יהלכו לאודיסא ולכל ארצות הדרום.  ומספר לא מעט מאחינו ידורו בה, השולחים במסחר ידיהם, ויש שעשו עושר גדול.  אבל אם לא רחוקה העיר הזאת ממ. במקום, רחוקה היא אמנם ממנה במעלה מרחק רב.  כי תחת אשר במ. נראה עדה שלמה ומתוקנה עם כל צרכי הצבור, עם בית חולים יפה ומתוקן, "בית הספר" וכל החברות הרבות, וגם חברת חו"צ מתוקנת, פה לא נראה מאומה; אין בית חולים ואין בית ספר וגם חו"צ אין, ובמקום כל הדברים הטובים האלה, יש מן מחלוקת על דברי השו"ב שהוא גם הרב.  וכל אלה יען כי אין ראש אחד בר סמכא שיהיו דבריו נשמעים, כי זה לא כביר נהיתה לעיר והיהודים הראשונים שהתישבו פה, היו קצתם "קולוניסטים גרים" מהקולוניות העבריות בפלך יקאטירינוסלאב, וקצתם "עמי הארץ בורים" מפולין, מפלך קיוב, והם היו ימים הרבה בעלי הדעות בעיר.  ואחרי כי גם הם כיון שנתעשרו יצאו מעט לתרבות רעה והחלו לזלזל במנהגי ישראל, – מובן מאליו מה הם הסדרים הטובים והיפים שאפשר להיות בעיר כזאת.  כל הדברים יגעים.

על "אריסטוקראטי" העיר הזאת מספרים, כי פעם אחת, אחרי אשר קבלו נזיפה, "בכלוב של המיוחסים", נתנו אל לבם לחקור ולדרוש: מה תהיה אחרית עמנו ואחרית גלותנו? מתי לא יהיו עוד יהודים זרים "בכלובים?" – ימים מספר ישבו והעמיקו מחשבות, לא צחקו בקלפים, לא יצאו במחולות מחנים, ורק ישבו דומם תפושים ברעיונותיהם המרים על דבר "תעודת ישראל בעמים".  ואחרי שלשת ימי מחשבות כאלה נמנו וגמרו לשאל את פי צוענית ידענית בקלפים: "מתי יבא משיח?" – הצוענית השליכה את קלפיה על השלחן ותעצם עיניה ותתפלל תפלה בלחש ותאמר להם! Cherchez la fewme הן היא תראה בקלפים, כי אמנם יש לו דרך למשיח, הנה הוא מכין את עצמו לדרך...  אבל, אבל...  "מטרוניתא אחת שחרחורת תעכב אותו".  כשמוע זאת האריסטוקראטים פג לבם, הן יודעים הם על פי הנסיון, כי יש "בכח מטרוניתא שחרחורת" לעכב אותו זמן הרבה... ועד העת ההיא האם יצומו ויסגפו את גופם? – חלילה, וחזרו לכלוב ולדבר אחר... והנם כמו שהיו, או אולי מעט גרועים משהיו.

הספור הזה שמספרים עליהם, יתן לנו מושג מעט על אדות חסידי העיר הזאת.  הלא על אחת מערי ליטא לא יספרו כן.  ובאמת אין לך עיר מרובה באריסטוקראטים בורים ובעלי עברות מפורסמים, כמו א.; הנה העיר מצער היא ובכל זאת על כל צעד ושעל תפגשו גלוחי זקן ומעשני סיגרים ביום השבת בפרהסיא.  ולנסוע בשבת במרכבה, הוא מאלה העברות שאדם דש בעקביו, שאף לא ירגישם.  בכלל העיר הזאת, כמו שאומרים – "עיר של הפקר".

ובכל זאת מיד אחרי הרעמים, שהיו פה על צד היותר כשר – נמצאו פה חו"צ נלהבים, ויאספו אספות וישלחו צירים ומרגלים, וכסף רב הוציאו, – ובזה נגמרה פעולתם, באשמת מקצת סוחרים מהירים בארץ הקודש, כמו שאומרים הם, כי נפלו "בידים רעות", או כי בעצמם הם רעים – איך שיהיה אלה שהתעתדו להיות "אכרים ביהודה" הנם עתה חנונים ומוזגים בא.  וענין הישוב נשתכח מלבם.  עד שבימים האחרונים האלה סוף סוף זכתה א.  לעילוי הארץ, כי שני צעירים עשירים עלו לארץ, ומבלי חקור הרבה קנו חלקת אדמה, וכבר שבו הנה וימכרו פה את מותר חלקיהם, כי נמצאו קופצים וקונים הרבה, ומיד אחרי הפסח ישובו לארץ אבותינו בלוית בני משפחתם.  משולחים כאלה וכאלה נחוצים לנו.  אנשים אמיצי לב וכבירי כח, שלא יפשפשו ולא ידקדקו דקדוקי עניות שם בארץ ישראל, אנשים "שיאמרו ויעשו".  נגיד פרזלא כד רתיח", בעוד ההתפעלות לטובת ארץ אבותינו חזקה, עבוד וקנה, ולא כמשולחי הערים, אשר נסעו שתי פעמים לארץ בהמון רב, ויפשפשו שם כמה ירחים, וידקדקו דקדוקי עניות, ויקנו לפנים... וסוף סוף הקניה רפויה בידם, ויגרמו הפסד רב להקונים ולכל ענין הישוב.  למה יאמרו, כי מנהג א"י למכור דבר שלא בא לעולם? אם באמת המנהג כך או לא – טרם אדע, אך יודע אנכי כי עמא פזיזה הננו, ורק בענין הישוב הננו מתונים ביותר.  ימים ושנים יעברו עד אשר נקנה דונם אחד, ובמתינות יתירה כזו נאמר להושיב את ארץ אבותינו! באו נא הנה חו"צ, באו נא לערבות טבריא ויקאטירינוסלאב, ותראו איך אשכנזים קונים אדמה, ותבינו איך אפשר בעשרים שנה לקנות ולהושיב שמה אדמה, כפלי כפלים מכל א"י.

הסופות והסערות והשלגים עוד לא חדלו.  עוד מרכבות הברזל בכבדות יהלכון.  "אורחה של פועלים" נוסעת מראש ולאט לאט ינקו את המסלה משלג, ואחר כך יעברו הנוסעים.  ובעוד כברת ארץ עוד ערמת שלג, ועוד הפעם תעמוד המרכבה, והעובדים במעדר יעדרון, וטהרו את המסלה.  לא עליכם כל עוברי דרך נסיעה כזו.  יש אשר תקוץ נפש הנוסעים לשבת בטל, וילוו גם המה אל מחנה "המנקים", ויקחו מעדר בידיהם, ועבדו כחצי שעה.  אבל אין כל תועלת מזה.  והיה כי תצעק אל פקידי המסלה: "תנו לנו דרך!" וישיבו: התחת אלהים אנחנו? אין כל אפשרות! בעלי לשון הרע יספרו, כי אפשר הדבר, רק אין רצון טוב.  לוּ שכרו באמת שלשת אלפים "פועלים מנקים" ושלמו שכר מעת-לעת שלשה רו"כ וחצי, כפי שהבטיחו והתפארו, כי אז יטהרו את הדרך ביום אחד, ונמצאו פועלים כפלי כפלים מכפי מספר הדרוש, אבל במקום שלשת אלפים, כפי שכתבו בכתוב הפועלים, אך שלש מאות יעבדו, ולא שלשה רו"כ וחצי ישלמו, כי-אם חצי רו"כ, ובעד שכר מועט כזה מעטים הם החפצים לעבוד ביום ובלילה בערמת שלג.  בודאי לכל הבונים והסוללים והמשגיחים וכל יתר קדושי המסלה – להם טוב מאד סדר כזה, הקרוב לשכר ורחוק מהפסד, ולא ירויחו עשרים אלף יהודים עקספלואטאטורים, עלוקות, מוצצי דם, בחנויות ובבתי משקה, מה שירויחו פקידי המסלה מעסק קטן כזה, אבל הנוסעים הם הפסידו הרבה, מלבד דררא דממונא ואבדן העת, הנה גםשממון נורא ורוח נכאה נפלו על כולם.  וכמו שאנשי אניות קולומבוס שמחו לראות נקודת אדמה, כן שמחנו אנחנו לראות התחנה סינילניקוב.

התחנה הזאת "תיכונה" למסלת הברזל לווזובי-סיוואסטופול ומסלת יקאטירינא; מפה נסי צפונה לחארקוב ורוסיא הצפונית, נגבה לסיוואסטופול וים השחור, ימה – ליקאטירינוסלאב, ניקילאיוב ואודיסא, וקדימה – לאשד הדן, למכרי פחמים וים האזובי, בכלל התחנה הזאת "מרכז המשלוח" של פחמי אבן, עצים, ברזל, וברזל סיגים.  העצים יביאו הנה מיקאטירינוסלאב מנוסרים לקרשים וקורות ארוכות וקצרות, דקות וגסות, ומפה ישולחו לכל ארץ הדרום וקאווקאז.  ופחמי אבן "הספירים השחורים", יבאו הנה מאשד הדן ומפה ישולחו צפונה ימה ונגבה.  וברזל וברזל-סיגים יבאו הנה מבתי ההתכה אשר באשד הדן, ובגליל "קריוואי-רוג".  מסחר העצים כמעט רובו ככולו בידי אחינו, מן הסוחר הראשון הסוחר ביערות בליטא ורייסין עד בעל "הקרפף" המוכר גזרי עץ לאחדים בדרום רוסיא, כמעט כלם יהודים הם.  גם הפקידים והמשרתים והסופרים ורואי החשבונות והסרסורים אחינו הם, ובכלל מספר רב מאחינו ימצאו פרנסתם מהמסחר הזה.  מה שאין כן במסחר הפחמים.  ככל שיתאמצו אחינו להחזיק מעמד בעסק הזה, וכמה שהם בעלי כשרון לזה, סוף כל סוף לא תראה פעולתם, והם על פי הרוב רק סרסורים, אנשי הבינים, סרסורים קטנים ובינונים ולא יותר.  ושתי סבות לזה: אחת – חיצונית שאינה תלויה בנו, ואחת – פנימית התלויה בנו.  החיצונית היא – מפני כי "מכרי הפחמים" הן על פי הרוב לאשד הדן מחוץ לתחום מושב היהודים, ואין רשות ליהודי לקנות מכרה ולהוציא ממנו פחם.  הן אמנם לפני עשר שנים מותר היה לסוחרים בעלי גילדיא הראשונה לקנות מכרה, אבל אז עוד לא נתרחב המסחר הזה, ונתרחב רק עתה בשנים האחרונות, בעקב המס ששמו על פחמי אנגליא.  והנה נסו אחדים לקנות את הגחלים שדינם כנכסי דניידי, ורק בקושי התירו להם זאת.  ואם זאת התירו, הישיבה באשד הדן קשה מאד לישראל.  והסבה הפנימית היא – חסרון אחדות המסחר; כי עסק המכרות לא לאיש אחד הוא, ועל פי הרוב הוא בידי חברות של שטרות, ולחברות כאלו עוד לא באו אחינו בארצנו.  בעלי מסחר של שוה פרוטה אנחנו.  חנונים ולא סוחרים הננו.  רע מזה כי במסחר הברזל וברזל סיגים, מסחר en gros אין לנו חלק אף במקצת, ואין לאחינו אף בית-חרשת אחד לחתוך הברזל.  פה נראה בחוש: אי סייפא לאו ספרא; עם הספר מתרחק מברזל.  באשד הדן לקחו האנגלים את העסק הזה בידיהם, ומערבה בגליל "קריוואי-רוג" – חברה בילגית, ובתוך ביקאטירינוסלאב, יציקת מטילי הברזל וברזל עשת – חברה רוסית, והיהודים נשארו בחוץ.  ולא לבד כי את המסחר הראשי, מכרות הברזל וברזל סיגים, עזבו מידיהם, אלא אף תולדותיהן ותולדות תולדותיהן, בית מלאכת כלי ברזל ומכונות גם כן הניחו לאחרים.  העיר אלכסאנדרובסק בפלך יקאטירינוסלאב, היא העיר המרכזית למלאכת מכונות עבודת האדמה.  כמה וכמה בתי-מלאכות יכינו מחרשות, אתים, מזמרות, מכונות הדישה והקצירה והזריעה ויתר המכשירים והכלים הנחוצים לזה, וכל המסחר הזה הוא רק בידי האשכנזים, אשר ראו ברכה בעמלם ויעשו עושר רב, וכל זה בתחום מושב היהודים ולעיני היהודים, ואין אף בית-מלאכה אחד בידי יהודי.

והנה כאשר נתבונן בתחנת ס. אל הסוכנים במשולחים והמשלחים כל מיני הסחורות האלה נראה, כי רובם ככולם הם יהודים, ומהשקפה הראשונה נדמה כי מסחר הפחמים והברזל בידי היהודים, ושונאי ישראל יראו עליהם באצבע, בעת אשר האדונים הגדולים בעלי המכרות ובתי חרשת המעשה יצברו הון במדה מרובה, ויושבים ספונים וטמונים בטירותיהם ובארמונותיהם, ואין עין הרע שולטת בהם וברכושם; והיהודי בעד שכר מצער הוא משולחו וסוכנו – ותמלא התחנה מהם ושונאי ישראל רואים וצועקים: "המדינה בסכנה!"...

בתחנה ההיא תמיד רבה התנועה, ומה עוד בימים ההם, בירח יאנואר, עת מסבת הסופות והסערות והשלגים הרבים חדלו מסלות הברזל, ומכל עברים התאספו הנוסעים הנה.  פה תפגשו עמים ולאומים שונים: רוסים, אשכנזים, טטרים, קראים, אכרים, סוחרים, נושאי משרה, פקידים, שרי צבא, בעלי-מלאכות, ויותר מכולם – יהודים.  מתחלה תלאות הדרך אחזו את כולם, ויהיו כלם לעם אחד שבויי שלג.  כל אחד משתתף בצרת רעהו, שהיא גם צרתו; אבל מכיון שהגיעו לתחנה גדולה ותהי הרוחה כמעט, מיד נפלו הנוסעים ללשונותיהם ואמונותיהם ואומנותיהם: אשכנזים לבד, רוסים לבד וטטרים לבד.  כל אחד ואחד יושב בקרן זוית בהלשכה הגדולה.  רק אחינו בני ישראל לא ינוחו ולא ישקטו, ילכו מקרן זוית לקרן זוית, מכותל לכותל, משלחן לשלחן, ויתקבצו יחד חבורות-חבורות וידברו מענינא דיומא על דבר השלגים הרבים והסופות, על דבר פקידי המסלה ומשכורתם, ויותר מכולם על דבר ארץ ישראל.

אם תחפצו לדעת עד כמה הכה הרעיון הזה שורש, פוקו חזו מה עמא דבר.  אין לך בית שלא ידברו בדבר א"י וכיוון שיתאספו יחד שנים שלשה יהודים, שיחם והגיגם אך בו.  כמובן, יש שדורשים לשבח ויש – לגנאי, הללו מהללים והללו מחללים, – אבל כל מעינם וכל שיחותם רק בו.  בכלל על פי הנסיון שקניתי אנכי בנסיעותי הרבות, כל ישראל הם חו"צ, אלא שיש חו"צ נלהבים, ויש "בעלי ספק", שמסופקים בדבר אם יצליח בידינו או לא.  כל דבר יש לו שתי קצוות, וכן גם ענין הישוב.  ויש כאלה, וסופרינו אשמים בזה, שידמו כי באמת א"י עודנה ארץ זבת חלב ודבש על פי המובן שהבינו זאת בלמדם בחדר; תחת כל אבן בור של חלב, ומכל עץ יזוב דבש, יונים צלויות יפרחו להם לפיותיהם, ותחת כנפיהן סכין ומזלג, בלי כל עבודה וזיעת אפים יבנו בתים ויטעו כרמים.  כי אף אם בגפם יבאו, בלא ידים עובדות ובלא מזומנים בכיסם, בכל זאת, על פי מעשה נסים, יהיו מצליחים.  כמוהם רבים אשר רק באמונתם זו יחיו, על פי הרוב הם מאלה שלפני איזה שנים בנו באויר מגדלים אחרים, ותקות אחרות קוו, כעת הסבו את תקותיהם אל ארץ ישראל לבנות שם את מגדליהם.  ויש כנגדם "פיסימיסטים" נוראים, פחדנים במידה יתרה, חנונים יבשים בלי כל רוח חיים, אשר ידמו כי ארץ ישראל עוד עתה גפרית ומלח שריפה כל ארצה, כי רק בכבדות ימצאו שמה בני ישראל לחם, ונחוץ לזה יגיעה רבה והון עתק.  אלו כמו אלו מזיקים לישוב הארץ.  מי מזיק יותר? לדעתי הראשונים.  לפעמים כשאתחיל לחשוב מה יהיה לארץ ישראל עת יתאספו שמה המון בטלנים בעלי תקוות גדולות, שהן מחוץ לחוג האפשרות, מחשבות לא טובות תעלינה אז על לבי.  אחי הסופרים, אנחנו כלנו נדע, כי ארץ ישראל נעשית לאט לאט למרכז הבטלנות החדשה.  לא הבטלנות הישנה, בטלנות שהזיקה רק בבטלנות, בטלנות שיש בה משום שב ואל תעשה, בטלנות של אוכל ואינו עושה, כ"א בטלנות חדשה, בטלנות של בעלי מוח גדול ונפש רחבה, בטלנות של מחשבי קצים, בטלנות של "קום ועשה" – שנפגוש הרבה מהם כעת בתחום המושב – אנשים שכל אחד מהם יסלול דרך בפני עצמו איך להביא את עמנו לאושר נצחי, ולאט לאט מרכזם תהיה ארץ ישראל.  באשר רק ידים נחוצות, נאסוף מוחות, וכל זה, מפני שנדמה, כי א"י היא ארץ הפלאות, ובה אפשר מה שאי אפשר בארצות אחרות, או נדמה, שגרועה היא מכל הארצות, ובה אי אפשר מה שאפשר בכל הארצות.  והדרך הממוצע הוא – כי א"י היא ככל הארצות, לא טובה ולא גרועה מהן; אם תאבה ותעבוד את הארץ, ויש לך האמצעים הנחוצים לזה, תשבע לחם, ובמוח טוב לבד לא תצליח.  גורל אחד לעמנו ולארצנו, שניהם אינם מובנים כל צרכם.  אותנו היהודים לא יבינו אומות העולם, ואנחנו לא נבין את ארצנו, גם אבותינו וזקנינו לא הבינו אותה, ויחשבוה לקבר גדול ובית עלמין כללי, אבל רוח המיסטיציזם שהיה בהם חבב עליהם גם את "הבית עלמין", ואנחנו – אין בנו אף רוח של מיסטיציזם, בעלי נסיון יבשים אנחנו, אין בנו בעלי סוד שיבינו את "סוד הארץ".  לא "ארץ ישראל" נבקש, במושגה היותר נעלה, במושגה הרוחני, ורק ארץ זבת חלב ודבש.  ולוּ היתה ארץ כזו במקום אחר – והלכנו שמה.  אם תתבוננו היטב אל חובבי הישוב ומתנגדיהם למפלגותיהם בכל העת האחרונה – ותראו כי לא נחלקו אלא בדבר אחד: הטובה הארץ אם לא? היש בה עץ אם אין? – כאילו אם לא טובה הארץ – אין לנו חלק בה והרשות לנו לשכוח אותה, אבל אם טובה היא, אם כגן עדן היא לפנינו – אז חובבים אנחנו, פאטריוטים הננו, "ארץ זבת חלב ודבש" תנו לנו! – תודה לכם, אדוני החובבים, בעד חבה כזו.  אומרים בשם הגר"א ז"ל, שאמר: "כל איש ישראל צריך להיות ירא שמים, לא מפני ששכר מצוה גן עדן ועבירה סופה גיהנם, כי אם לוּ גם היה ההפך: לוּ בעד מצות ירדו לגהינם ושכר עבירות יהיה גן עדן.  ההשקפה הזאת ראויה למי שאמרה.  וכן צריך להיות גם בנוגע לארץ ישראל.  אבל אנחנו רק בעלי נסיון הננו "ארץ זבת חלב ודבש" תנו לנו, אבל לא בעלי נסיון במעשה כי אם בדמיון, ולפיכך אין לנו השקפה ברורה וידיעה נכונה מארץ ישראל, ומזה כל הסכסוכים והמריבות וההתנגדות המדומה.  הנה שם אצל השלחן חבר יהודים מתוכחים.  האחד חו"צ נלהב, יתאמץ להוכיח כי די לו לאיש בחמש דיסיאטין, ויברר לך החשבון כמה תעלה הדיסיאטין ענבים, ובכמה תמכור אותם וכמה ישאר לך ריוח נקי, ובכן, מי שיש לו אפשרות לקנות חמש דיסיאטין, יעלה ויקנה; ורעהו המתנגד יתאמץ להוכיח, כי חמש דיסיאטין לא כלום, כי נחוץ לכל הפחות חמשים, דבר הדורש דמים.  והלא או שניהם אינם חו"צ או שניהם יחבבו את הארץ, אלא – שחסרה להם השקפה ברורה, מה אפשר ומה בלתי אפשר.  ושם בביאה אצל הדלת, חבר יהודים משוחחים גם כן בדבר הישוב, ובדבר הקומיטט.  הללו מהללים והללו מחללים אותו.  הללו דורשים את פעולותיו וסדריו לשבח והללו לגנאי.  הללו אומרים "אוכלי אותיות" הם בעלי הקומיטט, ובעלי סדרים מתים, ואין להם באספותיהם אלא החוג הצר של "האוסטאוו היבש", והללו מצדיקים אותם, כי כל "ההתחלות קשות", וכי מאכילים אותם את האותיות בעל כרחם וסוף סוף פעולותיו גדולות ונכבדות.  בכלל נראה כי כל אחד מישראל, אף מי שאיננו נותן מאומה לקופת האוצר, יביט על הקומיטט כמו על קנין עצמו, כמו על רשות היחיד, גם אפשר להפחידו לאים עליו ולהבטיח לו ולפייסו.  אמנם כן, יש לנו מושג נכון מארצנו, חברתנו והועד שלנו!. . .

אנכי הנני בכלל אופטימיסט, המביט על ענין הישוב באספקלריא מהירה.  מאמין אנכי כי הישוב יתקיים ואף מאמין אנכי בכל תקוותינו היותר רחוקות, תקוותינו הנעימות והיפות, כל חלומותינו שנחלום בחלום ובהקיץ יבא יום ויצאו מכח אל הפועל, אם כי ירחק היום ההוא – אבל בא יבא.  סוף סוף גופו של "הישוב" בריא מאד, ובגוף בריא כזה, גם נפש בריאה תמה ויפה, נפש העם כולו בו.  וכל חליים רעים ונאמנים, שהתדבקו בהיצור הזה, "הבטלנות החדשה", חסרון ידיעה והכרה בארצנו ובחובותינו אליה – מעצמם ירפאו.  הזמן ו"צוררי ישראל" הם הרופאים היותר טובים לעמנו; החליים הרעים יאבדו והישוב יתקיים.  אבל אם תעלה החברה הפלישתינית לעילא ולעילא בעיני עצמה ובעיני העם – קשה להגיד, ועוד יותר קשה להאמין.  כי זה כמה לא הורגלנו לענינים לאומיים, אף כי אין לך עם שיש לו חברות רבות כמונו.  על כל צעד ושעל נפגוש חברות שונות: סומך נופלים, רופא חולים, מתיר אסורים וזוקף כפופים, וכו' וכו' עד אין סוף ותכלית, אבל כל אלה "חברות מיקרוֹסקופיות" עם "נבאים ופרנסים גמדים", עם "ענינים קטנים" וחובות קטנות.  ולחברה כללית, חברה לאומית, חברה שתקיף ותכלול בתוכה את כל חיי האומה וחקותיה – לחברה כזאת לא הורגלנו, ולא רבים יחכמו להבין את ערכה ונחיצותה.  כאדם פרטי, כן הוא גם עם כלו.  יש בני אדם שיש להם חשק ותאוה לבנינים.  אנשים כאלה, אם רק יש מטבע בכיסם, מיד מבלי חשוב מחשבות הרבה, הם בונים בנינים ואם גם יודעים, הם שקצרה ידם מגמור את הבנין ממסד עד הטפחות, בכל זאת יבנו, יקחו בהלואה, וימשכנו משכנות, גם את ביתם החדש יעשו אפותיקי ויבנו, וסוף סוף ישלמו "משכר הדירות" את החוב והרבית והמה ישארו בעלי הבתים.  ויש כאלה, אשר כעכברא ישכבו על הדינרים, על "האלפים", וכל חייהם ידורו בשכנות, ובכל שנה ושנה, יחליפו את מעונותיהם.  אנחנו היהודים, הננו לדאבון לבנו מן האחרונים.  יש לנו מעט כסף, יש במה לבנות, אבל אין לנו החשק.  אומות העולם אומרים: "מי שאין לו אדמה – אין לו נשמה", "את מעילך מכור וקנה קרן זוית שלך", ועוד פתגמים הרבה כאלה, ופתגם ההמון אצלנו הוא: "טוב שכן עשיר מבעל הבית עני".  לא אדע במה תפתרו אתם, חביבי הקוראים, את תכונת עמנו זו, אם היא באמת תכונת עמנו מקדמת דנא, או אולי היא נחלה חדשה, ירושת הגלות, איך שתהיה קשה מאד לעמנו לבנות בית חדש.  ההרגל הארוך לדור בשכנות לאכול על שלחן זרים, ללקק קערות של אחרים – ההרגל הארור הזה, לא בנקל יוסר ממנו.  ועד העת ההיא קשה מאד לחברה, שתעמוד בראש "ההנהגה החדשה", לצאת ידי חובת אלה "השכנים".  קשה מאד שיתנו פרוטתם לבנין הבית – ואם יתנו, לא בעין יפה יתנו.  אבל סוף הכבוד לבא, ותבא העת, כי יכירו וידעו כל בני עמנו את ערך ונחיצות חברה כזו.  תבא העת! –

ותבא העת אשר תבנה מסלת הברזל מפה ליקטרינוסלאַב העיר.  אל אלהי אבי! כמה עוניתי בדרך הזה! כמה הרפתקאות עברו עלי, כמה עמדתי בדרך, וכמה שלמתי בבתי האכסניות ובחדרי האוכל! "נדוניא שלמה" שיתן בעל בית הגון בליטא לבתו.  וכמה שמעתי דברים ופלסופיא, הבלים ופוליטיקה משונה ושטותים נוראים! ומה שעוד נורא מזה – כמה כתבתי! פלאי-פלאים, איך הכל קשור ומחובר ומסובך זה בזה, ואין לך מקרה בודד בתבל, שאין לו שייכות לכל הבריאה.  לדוגמא: איזו שייכות יש בין מ"ע עברי ובין השלג הרב שעל מסלת-הברזל בדרום רוסיא? ובאמת יש שייכות זה לזה; הנה הסופר העברי נוסע ברכב אש הברזל, והוא עמד מלכת, כי כסה השלג את המסלה, והסופר העברי בכדי להפיג את צערו, כותב את סדר מסעותיו, והקוראים שמאומה לא חטאו, עונות המסלה ישאו, ויקראו – כפרה על עונותיהם – את דברי אלה.

הקץ בא, בא הקץ, ואני נוסע הלאה, ובשעה טובה ומוצלחת הנני נוסע... מס. לוקאטי רק שלש תחנות, במסלת יקטירינא הנקראת על שם המלכה הגדולה.  הדרך טובה, המרכבות יפות ומתוקנות, הכל כיד המלך.  אחרי אשר עוניתי בכל הדרך ההיא על "מסלות פרטיות" של חברות שונות, שיגנבו וישימו בכליהם גם מאת אוצר הממשלה גם מכיסם הדל של הנוסעים ויקמצו בהוצאות ובמרכבות ובמכונות ובפחמי-אבן, שבעתי ענג בנסעי על המסלה ההיא, אשר מכיסם של הנוסעים לא תקח מאומה.  – הכל יש וביד רחבה, מרכבות די והותר, והספסלים מתוקנים בטוב טעם ארוכים ורחבים וטובים, גם פחם להסיק די, וחלונות שקופים אטומים מזכוכית מלוטשת, אור וחום והרחבה, ומה לי עוד? – לענג היתה לי הנסיעה ההיא, ובעוד איזו שעות באתי לעיר הגדולה יקטירינוסלאַב.  כמו הקדמה לספר, כן הדניפר וגשר-הברזל אשר עליו ליקטירינוסלאַב.  מחזה מרהיב נפש ועין! נהר גדול ורחב, עם איים שונים, כמו ים קטן הקרח כסה אותו ויבריק בשלל-צבעים שונים כעין בדלח מלוטש לאור השמש.  התעיף עיניך קדמה צפונה ונגבה והנה נהר, נהר ונהר, ועליו בגובה נורא, גשר של ברזל בעל שלש קומות.  הקומה הראשונה למרכבת-הברזל, למעלה ממנה לעגלות וסוסים, ולמעלה מהן להולכי רגלים, וכל אלה, מהקומה התחתונה עד העליה העליונה, מסובכים ואחוזים ביחד מעשה סבכה ורשת ומהודקים וקשורים ביתדות ולולים ובריחים ושרשרות גבלות, יפה, נפלא ומרהיב עין.  הגשר הזה הוא אחד מהבנינים היותר יפים במלא רוחב ארצנו, כי רחב פה הדניפר מאד, ואורך הגשר כשתי ווירסטאות; בראותנו כזאת נתפלא על כשרון הבונים.  איך "משטרי המלכות" מנייר קליל דלית בו ממשא, יכלו לברא יש כזה.  ולא עוד אלא שבחכמתם הרבה קצבו סכום ומספר כמה שטרות לעמוד זה וכמה לאדנים, וכמה – ישימו בכליהם! אין קץ לרוח הבונים ומי כמוהם יודע "סוד הספירות" וחכמת המספרים וסגולות המטבע, ולהשתמש בה בכל מדותיה, על פי החשבון הפשוט, המרובע והמעוקב, כי המטבע יש לה "שלש המדות" ואולי גם הרביעית... למי שיבין את סודה.  אמנם כן בריאה יפה בראו ביקטירינוסלאַב, ואם באמת היא כמו הקדמה לעיר, צריך אני להגיד לכם, כי ההקדמה אולי טובה מהספר בעצמו... הן אמנם גם העיר בעצמה יפה מאד, ביחוד יפה הרחוב הנקרא "פרוספיקט" העובר מן המסלה עד גן-העיר, ומשם והלאה ילפת מעט דרכו כמו "ך" יונית, למעלה ההרה עד גן פוטמקין.  שורות אלונים משני עברי הרחוב ובתוך, ובינתים דרך מכאן ומכאן לעגלות וסוסים, כמו הרחוב המפורסם "תחת האלונים" בברלין.  הנה כי כן, הרחוב ההוא יפה מאד, אבל העיר בכלל, היא כמו הדיוט שקפץ בראש, חייט עני שנתעשר ואינו יודע בעצמו איך לפאר את ביתו ולשכלל את חדריו, ויפזר כסף כאפר, לפאר חדרים כאלה שאין נזקק להם ויצבור כלי-בית על כלי-בית, חמרים-חמרים, בלא כל סדר ומשטר, רק כדי להרבות בכלים; ומה שנצרך באמת, זאת לא תמצא בביתו.

וכן היא העיר הזאת.  מאחורי הכירים יצאה למלוך, מעיר הפלך פשוטה כמו יתר ערי הפלך, שאין בהן לא מסחר ולא רוח חיים, נהיתה מרכז למסחר העצים, הברזל ופחמי אבן.  מעיר אשר אף סוחריה היותר גדולים סחרו בחטים ו"גרעיני פרח השמש" היתה למרכז המסחר לכמה מיליונים.  מעיר אשר לא היה בה אף בית אחד לחרושת-המעשה – היתה פתאום לשיפילד קטנה, ותיף ותתעשר, ולא תדע בעצמה במה להתנאות עוד ובמה ואיך להתיפות יותר.  ותתיפה בכל אופן שאפשר ובכל מה שעיניה רואות.  אבל כל מה שתתיפה לעצמה היא, להנאתה ולטובתה, ולא בשביל האורחים הרבים הבאים אליה תמיד.  האורחים הרבים יודעים רק זאת, כי מיום שהיתה יקטירינוסלאַב "למיוחסת", עלה שכר העגלות ושכר הדירות בכפלים וב"בתי האכל" מים במשורה תשתה, ושכר הרבה תשלם.  והמעט לה כל אלה, המעט לה כי היתה למטרפולין של עץ וברזל, המעט לה עשרת בתי נסרת של עצים, מספר מרובה של מכונות-הקיטור, ושלשת בתי יציקת הברזל וברזל-עשת, ועשרת אלפים פועלים הפקידות של מסלת הברזל "יקטירינא", וכל השרים והפקידים והסופרים והממונים והאדונים של עיר הפלך, המעט לה כל אלה, ותקנא בקרמנטשוג האומללה ותבקש מהממשלה כי תעביר את פקידות מסלת-הברזל "חארקוב-ניקולאיוב" מקרמנטשוג אליה, כדי שתהיה מרכז כללי לכל מסלות הברזל של הממשלה בדרום, כמו שווילנא היא עיר המרכזית למסלות בצפונית-מערבית.  כן המה העשירים, עינם רעה בשל אחרים, וכל מה שיראו אצל "שכנם" יתאוו תאוה.  ובעלי תאוה כאלה הם גם אנשי יקאט.  החפצים לבלוע את קרמנטשוג הדלה, שאין לה לא עצים ולא אבנים ולא פחמים ולא ברזל, רק פקידות המסלה לבדה היא חייה ואורך ימיה, פשוטו כמשמעו.  והיה כי תעבור פקידות המסלה יחד עם פקידיה וגבאיה, אמרכליה וסופריה ורואי חשבונותיה, סוכניה ונאמניה, הם ובניהם ונשיהם וכל אשר להם לעיר אחרת, תשם קרמנטשוג וישמו בתים רבים מאין יושב, ובעלי-הבתים יגועו מרעב.  אפס כי גם קרמנטשוג לא תשים יד בצלחת, ולוחמת היא בעד קיומה עד מקום שידה מגעת.  וכבר הוציאה עד הפרוטה האחרונה, ואומרים כי נכונים הם לתת בעבוט את כל "יועצי העיר" אם אך ימצא מלוה ברבית שיקבל משכון זה.  אם יועילו בקשותיהם ותחנוניהם, לא נדע.  אבל אם כל התפלות והבקשות והצירים בעיר המלוכה לא יועילו לקרוע את רוע גזר דינם ופקידות המסלה תעבור ליקט.  הנה יחד את פקידי המסלה ישלחו ליקט.  מחנה גדולה, כפלי כפלים מכל פקידי המסלה, מחנה גדולה של עניים ומסבבים על הפתחים ואביונים שונים, לבכות על ראשי העיר החדשה ולבקש מהם פרנסתם, עד שיצא שכרם בהפסדם.  ובימים האלה כבר נסו את סדר המוביליזציון והמונים המונים עניים ואביונים יבאו תמיד בכל יום ויום מקרמנטשוג ליקט., ובני יקט. הרחמנים בני רחמנים, הנם במבוכה גדולה.  אינם יודעים מה לעשות "בענייהם הישנים" "אזרחיהם האהובים להם", והנה חדשים מקרוב באו.  לא כי אין להם במה לפרנס את העניים, או כי אין נותנים חלילה, רק כי אין סדר, ויש מעין מחלוקת...

מטרת נסיעתי הנה איננה כל כך משום עניני עסק כמו מפני אהבה ואחוה וכבוד הבריות.  עלי היה לעשות חוזה עם סוחר אחד, וכונתי את השעה להיות גם כן בחתונת אחד מחובבי-ציון.  האמת אגיד כי חבה יתרה יש לי לחתונותיהם של חו"צ.  עברו עלי שנים מספר אשר לא הייתי בכל חתונה, כי תמיד צללו באזני דברי התנא שאמר: "מיום שחרב בית המקדש דין הוא שנגזור על עצמנו שלא נשא אשה ולא נוליד בנים".  התלמודי הזה בראותו כי הבית נחרב, וישראל הגלה מעל אדמתו והוא מפוזר ומפורד בכל קצוי ארץ, התיאש מתחית האומה.  ויען כי לא היה מתבולל, – גזר אומר, כי טוב להכחיד את קימנו, להגיע לנירבנא לאומית, כמו שיעץ שופנהויר לכל באי תבל.  אבותינו כי בטחו בשם אלהי צורנו והאמינו כי יבא משיח צדקנו ויתקיימו בנו כל היעודים הטובים, להם היתה הרשות לישא אשה ולהוליד בנים, אבל הדור הצעיר, שמרוב חכמתו עזב את דרכי אבותיו וישכח את אמונתו במשיח ותחית-האומה, לו אין כל משפט לישא אשה ולהוליד בנים, שגם המה יחיו חיי צער ושעבוד כמהו, בלא כל תקוה ותוחלת לתחיה.  וכן צריך להיות אלא שגזרה היא שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה.  אבל לשמוח בגזירה כזו – לשמחה מה זו עושה? על הראשונים אנו מצטערים, והוא בא להוסיף עוד עליהם אומללים עבדי עולם, ותמיד הוקרתי את רגלי מנזירות – היינו מחתונות.  מה שאין כן עתה עת התעורר בחזקה הרעיון של תחית האומה באופן ממשי, עתה החובה והמצוה על כל איש ישראל לקחת אשה ולהוליד בנים.  אדרבא ואדרבא, יפרו וירבו בני ישראל.  אלה בחורי ישראל ואברכיו הרחוקים מציון, להם אין כל רשות לקחת אשה, אבל חובבי ציון, קחו נשים, והולידו בנים, ובניכם אשר תולידו – להם תקוה גדולה נשקפת, המה נחמתנו, המה תקותנו, המה יעלו ויחיו את הארץ.  ולכן בחתונת חובב-ציון הנני מן המחותנים הראשונים ומאה פרסא מה היא בכדי לבא לחתונה כזו!

הקורא יאמר: למה לי לדעת זאת? אבל לאט לי, חביבי הקורא, לא ענין פשוט, ענין פרטי, אספר לך, אבל ענין כללי; ראשית ידעו נא הקוראים בכלל ובחורי ובתולות ישראל בפרט, כי מן היום ההוא והלאה, כל מי שאינו חו"צ אין לו הרשות לקחת אשה.  שער נא בנפשך, חביבי הקורא, כמה חברים יתוספו לחברתנו.  אלף אלפים בקשות ותחנות ותפלות ובכיות ומכתבים חוזרים ומגידים ומטיפים וטאמרים במ"ע וגם ספרים שלמים לא יועילו, כמה שתועיל התקנה החדשה ההיא בלבדה.  בחור שהגיע לפרקו ויבא לבקש מאת אבי הכלה את ידי בחירתו, מיד ישאלו אותו: הגידה, בחור, מי אתה? אם חו"צ הנך, קחה למזל, ואם לא – לך לעזאזל... בודאי הבחור הזה לא יטעון הרבה, ויהיה לחו"צ, בשגם, כי הנקל להיות כעת חו"צ; שלשה רו"כ לשנה, והכל שרוי לו, מחול לו, ומותר לו אפילו לקחת אשה.

זאת ועוד אחרת, עוד הלכתא גבירתא אחת למדתי בחתונה ההיא.  במושב חו"צ ישבנו ונסבה השיחה על "דבר המין היפה שלנו ויחוסו לעם הארץ".  היחס הזה כידוע הוא למטה מכל בקרת.  אצל כל עם ועם, הנשים הן האדוקות ביותר באמונתן ולאומיותן, הן הנה הראשונות תמיד ללחום מלחמת מצוה אלה, וימשכו אחריהן גם את בעליהן, אחיהן, ואוהביהן ומכבדיהן, ורק אצלנו בני ישראל נראה ההפך, בעת אשר הגברים על פי הרוב יקחו חלק ברעיון הישוב בתור מצדדים או מתנגדים, בעת הזאת, נשינו – אל תחשב זאת להן לגנאי – עומדות מרחוק, ובשאט בנפש יביטו על בעליהן ואחיהן כאומר: "מדוע תתעסקו בהבלים כאלה?".  אי אפשר להגיד כי כן דרך נשי עמנו מקדמת דנא, אחר אשר עוד נזכור את אמותינו וזקנותינו, כמה היו אדוקות במצות ובעניני הכלל יותר מבעליהן; אין זאת כי סבה אחרת יש לדבר.  ואיה פתרון החידה? – והיו דעות שונות בדבר: אחדים תלו את הקולר בחסרון החינוך: בנותינו אינן מגודלות כעבריות אלא כנכריות, ואחרים פתרו, כי סבת הדבר בספרות העברית: אין לנו ספרות יפה למשוך לב יפיפיותינו.  והשלישי תלה את הקולר עוד הפעם בצוארי ההורים, כי אין פיהם וליבם שוים ולא יתנהגו מנהגי יהודים, ובנותיהן יודעות זאת ומבינות את הרמז הצפון בזה.  ואחד ממנו חוה, כי החסרון הוא חסרון "אברכים" (קאוואלערין בלע"ז).  ילמדנו רבנו? – פשוט, אמר האיש.  אנחנו הגברים "חו"צ הננו בעלי דאגות: דאגות הפרנסה, דאגות כלליות ופרטיות, וטרודים אנחנו כל היום, ולא נשית לב למנעמי החיים ויפיפותם; לנו טובה ארץ-ישראל כמו שהיא.  אנחנו נתבונן אל התוך ולא אל החיצוניות, אולם בנותינו ואחיותינו הן על פי חנוכן החדש יותר "היליניות" מאשר "יהודיות", ועל פי הרוב הנן חפשיות מדאגות, והנן מדקדקות הרבה עם מנעמי החיים ויפיפותם.  השקפה כללית על החיים בכלל ועל חיי עמנו בפרט אין להן.  כל השקפותיהן הנן "שברי השקפות", וגם זאת מספרים וסופרים זרים, ובראותן את חובבי ציון, והנם על פי הרוב אנשים "כבדים" בעלי מחשבות, "בחורים עניים", אנשים שיחיו יותר ברעיונותיהם וספריהם מאשר בחיים, בראותן כזאת – יבואו לידי מסקנא, כי גם ארץ ישראל הוא רק עולם המחשבות, ארץ הרעיונות ולא של חיים, ואין לבן נוטה לישוב הארץ.  לכם לדעת, הוסיף האיש, כי אשה, כמה שתהיה מחונכת ומלומדת – רק אשה הנה.  וטוב לה קב ותפלות, חצי הלוג עולם הזה, מקבים רעיונות נעלים ומעשים טובים.  אוהבות הן יותר את הערב מהמועיל, את היפה מהמתוקן ואת החצוניות מהפנימיות.  ובעד מחול אחד כדאבעי, תתן לך את כל א"י יחד את בבל ואשור.  התבינו נא, הוסיף האיש, הנה אנחנו פה כולנו חו"צ, ולא מן האחרונים, ונחוג חתונת אחד מאנ"ש, האם רבים הם "האברכים" בינינו? ואיך אפשר הדבר כי נשותינו תהיינה ג"כ חובבות ציון? הבטנו אל חדר המחולות – ובאמת כלמה כסתה פנינו.  אין גם אחד בא כחם של חו"צ בחברת המין היפה.  שם סטודנטים, גימנאזיסטים, שם מתבוללים, "אוהבי רוסיא הקטנה", כאן "מי שהיו מתקני תבל", "וסתם חתנים", יוצאים במחול איש ואשה, בחור ובתולה – וחו"צ אין.  וכמה שיגענו ובקשנו וחפשנו לא עלתה בידינו למלאות את החסרון הזה.  אנכי, אני עבדכם, אף כי הייתי בימי למודי "גבור המרצפת"; אבל מני אז עזבתי את האוניוורסיטה ונהייתי לחו"צ, הנני יהודי פשוט ככל יתר אחי, שכחתי את המלאכה היפה ההיא.  החתן הנכבד בעצמו אף כי רק זה שנה שעזב את בית הספר הגבוה, ועוד איזה מאנ"ש בעלי "השכלה גבוהה", בתור חו"צ הם דואגים דאגת העם, ואין לבם להבלים כאלה.  ובכן עמלנו נשאר מעל, והמין היפה ביקאט.  גם עתה חבת ציון זרה לו.  ולא רק ביקאט.  אלא בכל אתר ואתר אחיותינו ונשותינו, מלבד איזו יוצאות מן הכלל, רחוקות הן מן החבה הזאת.

היוצא לנו מזה? – כי על חו"צ החובה והמצוה, להתאמץ לילך בדרך החיים, עליהם ללמוד תורת המחול ודיני החברה, לספר מעללי אשה, לדבר דברים יפים, ובכלל להיות "אברכים מקובלים בחברה" בכדי להרבות חובבות, ועל ידי זה תבא גאולה לעולם.

אקוה כי קולי זה לא יהיה כקול קורא במדבר.  לו קראתי לאחי להשמיע על נדבות, כי אז... אבל לצאת במחולת מחנים – המצא ימצאו צעירים במספר רב.

עוד לי, חביבי הקורא, רבות לספר לך על דבר נסיעתי.  אבל השפעתי עליך רב טובה שלא תוכל לקבלה, כבר כתבתי לך די והותר, כי גם אנכי חליתי במחלת הסופרים, וספרותי צבה ונתעבתה הפעם כפפוס בר אבא.  יודע אנכי מר נפשך חביבי הקורא, על כן זאת אעשה: אניח את עטי הפעם ואחכה ואראה, אם חלילה לא הזיק לך פוליטוני הארוך, ואם שלם הנך בגופך וגם בדעתך, גם אחרי קראת כל אלה, בודאי לא אעזבך ולא ארפך גם לימים הבאים, כי חמודות אתה לי, ולמי אני עמל וכותב, אם לא למענך, רק למענך...

 

גורנוסטאיבקא.  תרנ"א

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כך במקור.  [הערת פרויקט בן-יהודה]