_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אסתר ואחשורוש

אלחנן ליב לוינסקי

לתוכן הענינים

 

 (מעט פילוסופיא של פורים)

 

"אסתר ירקרקת היתה",

"אחשורוש מלך טפש היה".

האמנם? –

 

ויש שאנכי מטיל ספק בהכרקטריסטיקה ההיא.  בודאי, אם אסתר ירקרקת היתה – אחשורוש מלך טפש היה, כי כלום ישנה טפשות גדולה מזו, אם מכל המון "הנערות הבתולות טובות-המראה", שנקבצו אליו מכל ארבע כנפות מלכותו, מ"מאה ועשרים ושבע מדינה", מצאה חן בעיניו איזו בת תלמיד-חכם ירקרקת "וישם כתר מלכות בראשה"?!

עוד אוכל להבין את הנהגתו הבלתי-מנומסת עם ושתי, אשר "ביום השביעי, כטוב לבו ביין, אמר למהומן, בזתא, חרבונא, בנתא ואבנתא, זתר וכרס" להביאה בכתר מלכות "להראות את יפיה, כי טובת מראה היא".  בלא ספק, הצעד הזה אינו מן המנומסים, אבל אפשר להבינו ואפשר להצדיקו.  כי נטיה מיוחדת יש לבני-אדם להתפאר בענינים כאלה.  יש אדם מתפאר בכלי-בית יפים, יש שמתפאר בסוסים ומרכבות, ויש שמתפאר גם באשתו.

ואנכי ידעתי רבים כאלה, שנשיהם הן להם מעין ענין של התחרות, כעין "ספורט" להבדיל, ובלא כל "כונות זרות" חלילה, רק לשם התפארות בלבד, ישתדלו תמיד להראות לפני מי שרק אפשר את יפיה, כאומרים: "ראו נא את טוב טעמנו – צפיחית בדבש!  ומה תגידו על "סחורה" כזו?"

ואחרי שכל עיקרו של המשתה, שעשה המלך לכל שריו ועבדיו, הפתרמים ושרי המדינות, היה, כנראה, רק ענין של תערוכה, בכדי "להראות את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו":  את "החור, הכרפס והתכלת", את הזהב ואת הכסף, את הכלים היקרים, את הסוסים ואת המרכבות, ובכלל את כל התכונה הרבה אשר באוצרותיו, – הלא אין כל פלא אם הגיע הדבר גם עד ה"ספיר" היותר יקר אשר בכתרו, עד התכשיט היותר מפואר אשר בחצרותיו, עד...  רעיתו היפהפיה.  הוא רצה להתפאר גם בה, הוא רצה להראות, שגם בזה – מי ידמה  ומי ישוה לו?

יותר יפלא בעיני:  למה זה מאנה ושתי המלכה לבוא?  ועל-פי-רוב היפהפיות, ואפילו הצנועות, התמימות, מבקשות מקרים כאלה להתראות בכל ברק-יפין.  ואיה עוד מקרה מסוגל כזה?  המלך צוה!  ומי ימרה את פיו? – היא בעצמה, רחמנות עליה, אין דעתה נוחה מכל הענין, היא בעצמה, כאילו אינה רוצה בזה כלל; אבל מה לעשות – והמלך צוה?  ואם ושתי התחסדה ומאנה לבוא ובקשה אמתלאות, באמרה, כי מיוחסת היא, והמתנה לא לפי כבודה, – אין זאת כי היו דברים בגו.  וצדקו חכמים באמרם לפי תומם, כי צרעת פרחה במצחה.

הדבר, חביבי, כפשוטו, ממש כפשוטו.

כי מי יגלה לנו את הסודות מחדרי היפהפיות ומי יפתור לנו את חידות צניעותן הפתאומית ומֵאונן "להתראות" לפעמים? – ויש אשר בהרת אדמדמת על המצח, מספחת קטנה על הלחי או, חלילה וחלילה, יבלת ארעית על החוטם, כאלה וכאלה נגעים ופגעים, שבעוד יום או יומים יעברו כצל, הלא בעתם, בשעת-מעשה, יקלקלו פתאם את כל השמחה, וכל השמנים, כל המשחות וכל התמרוקים שבעולם לא יועילו להעביר את ה"נגעים הקלים" האלה בין רגע מן הפנים או מן החוטם.  ובעל-כרחן מוכרחות הן היפהפיות להצטדק, להתחסד, להתמם, לבקש אמתלאות למאונן ולשבת בית.  כי, מלים באנגלית, כלום אפשר להתראות בחברה עם יבלת למשל, על החוטם?

הבריות היפות והרפות האלה ערומות הן בעניניהן ויודעות היטב את אשר לפניהן.  יודעות הן עת להתחצף, להתפרץ ודוקא להתראות בחברה, ועת להתחסד, להתמם ולשבת בית...  וכבר אמר שֶקספיר:  הוי נשים, נשים!

ואם ושתי לא באה, מסתמא לא יכלה לבוא; אם צרעת פרחה לה פתאם במצחה או יבלת על החוטם, לדינא אין בזה שום נפקא מיניה.  היא לא יכלה לבוא, וגם לא יכלה, כמובן, לגלות את סודה – וחמת המלך בערה בו.

ויש שאני חושב בלבי:  הוי, כמה גדול וכמה חשוב הענין של הצרעת ההיא!  ומי חכם יכול להגיד לי, מה היתה דרך ההיסטוריה שלנו לולא פרחה פתאם הצרעת במצחה של ושתי והיא היתה באה בדבר המלך...

המן היה בודאי המן כמו שהיה אחרי כן, כי המן אינו מקרה פתאומי, כיבלת על החוטם.  הוא יליד זמנו, תוצאה מוכרחת של סבות רבות, גלויות ונעלמות, תוצאה מוכרחת של מצב עמנו בגויים וגם של מצב הגויים ביניהם לבין עצמם...  אבל אסתר – מה היתה עליה?

באופן היותר טוב היה מרדכי נותן לה אלף ככרי-כסף נדוניא והיא היתה נשאת לדוקטור בלא חולים, יודע מעט עברית (בודאי היה מרדכי היהודי מבקש שדוך כזה), והיתה אחרי כן רבנית-מטעם באחת מן הקהלות שבמלכות פרס ומדי.  ועמנו מה היה עליו?

ופחד יעלה בלבי מדי אחשוב:  במה תלוי לפרקים גורל עמנו!

אבל נחזור לעניננו.

הנה כי כן, כל אותה "הטרַגיקוֹמֶדיה" של ושתי ואחשורוש, כמה שאיני דיפלומט (הציוניים המדיניים הקיצוניים יסלחו לי ברוב טובם על החטא הזה), מובנת לי מתחלתה ועד סופה.  הוא היה מבוסס מעט ופקד מה שפקד, וצוה מה שצוה...  היא, כמו להכעיס, פרח לה "משהו" במצחה או בחטמה ולא יכלה לבוא; צעד בלתי מנומס מעט מצדו של אחשורוש, מעט ערמומית, מובנת במקרים כאלה, מצדה של ושתי – "ואנשי-החצר", מקורבים, מלחכי-פינכא משני הצדדים, השתדלו מעט בדבר, עקמו את הדברים, סכלו את התשובות, הוסיפו נופך משלהם, כנהוג...  והדייסא נתבשלה.

דברים כאלה כבר היו ובדאי עוד יהיו – ויהיו לעולמים.  ולא מלכות אחת כבר חרבה על-ידי כך, ומי יודע כמה וכמה עתידות עוד להחרב על-ידי מקרים כאלה! 

ומה שבאמת עדיין לא היה לעולמים ובודאי גם לא יהיה, הוא – כי מלך של מאה ועשרים ושבע מדינה, ברצונו הטוב וגם שלא בשעת-חדוה, מכל המון היפהפיות, שנתקבצו ובאו להרמונו מכל מדינות מלכותו, –יבחר לו דוקא איזו "ירקרקת" ויקחנה לאשה וישם כתר מלכות בראשה!

אם כך עשה – בודאי מלך טפש היה.

אבל הלא תרשוני, חביבי קוראים, להטיל ספק מעט באמתות הפתגמים האלה, אף-על-פי שבכל עניני-הפורים אני נאמן להמסורת "עד זבולא בתרייתא" ומשתדל אני תמיד לקיים את "דברי הפורים", כפי המסורת הטובה של אבותינו ואמותינו הטובים מ"עד דלא ידעי" עד...  אכילת "קרֶפליך" ועד בכלל, כמובן. – שהרי אם בכל ימי-הפורים, גם בשנים כתקונן, חייבים היינו, צריכים היינו "לבסומי" מעט כדי לפכח את צערנו הקשה, בשנה הנוכחית, המרובה ביסורים שונים, פנימיים וחיצוניים, על אחת כמה וכמה.

פתגם שגור בפי הנשים העבריות, שאילמלא חג הפסח וחוקיו ואזהרותיו על הנקיון והטהרה, כבר היה מכסה אותנו עבטיט וכבר טינא היתה עולה עלינו.  ואילמלא שמחות התורה והפורים כבר היינו מעלים חלודה.

חסרון מיוחד יש לעמנו כי הננו "נָוִים"[1], ביותר.  אין אנו יודעים, אין אנו יכולים לפכח את צערנו.  ואם דאגה קננה בלב איש יהודי הרי לא תצא ממנו עולמית.  אצל אומות-העולם "דאגה קשה – יין מפכחה", והם מפכחים ומפכחים את דאגותיהם כל השנה, כי מתי אין דאגות מעט או יותר קשות לבן-אדם?  – ואנחנו מפכחים את דאגותינו הרבות פעם או פעמים בשנה.  ויפה עשו חז"ל,  שחייבו את היהודי "לבסומי מעט" לכל הפחות בפורים.

"כוס היונים[2]", כוס המריבות, המדנים, הקטטות והתקלות והסכסוכים, "לאט, הרפו מעט, כי כבר מלאו כסלי" די והותר ממרירותיכם...  תנו הפעם שכר לכל ציוני, ויין – מובן של ארץ-ישראל – למרי-הנפש ועזי-הפנים שבנו.  ישתו וישכחו לכל-הפחות ביום הזה את מחאותיהם ומריבותיהם...  ולולא דמסתפינא הייתי אומר, שחייב כל ציוני אומר "הן" ואומר "לאו" לבסומי בפורים הזה עד דלא ידע בין אוגנדה וארץ-ישראל, בין קולטורה ומדיניות, בין יאסינובסקי ואוסישקין, בין וורשא וחרקוב, בין המורשים ו"מגני ההסתדרות", בין הפרקציה והמזרחי, בין מחאות להסכמות, ועוד כמה וכמה "עד דלא ידע" כאלה.

הלא תראו, חביבי, כי בעניני הפורים אני זהיר מאד לקיים את דברי חכמים.  אפס כי בכל אמונתי איני יכול להסכים לפתגמם, ש"אסתר ירקרקת היתה" ו"אחשורוש מלך טפש היה".

תמיד אני מדמה, שבאמת היתה אסתר היפה בבנות.  מדי ופרס, כמו שהיו בנות-ישראל היפהפיות בעתים הטובות, שיָצא להן שם ביפין בכל הארצות, וכמו שלפרקים רואים אנו זאת עוד עתה.  כי עמנו הוא, כידוע, עם של שתי הקצוות, לטוב ולרע, לעושר ולעוני, לצניעות ולפריצות, לאמונה ולכפריה, וכן גם...  לכעור וליופי.  מכוערת עברית – למה נכחד? – אין כמוה לכעור, ואם ליופי, – הנה יפהפיה עברית גם כן אין על עפר משלה!

ואחשורוש, כנראה, ידע פרק בהלכות נשים, ולגמרי לא היה טפש...

מלך טפש!  מפני שהתקוטט עם אוהביו בשביל אשתו ובטל את רצונו מפני רצונה?

אבל את מי אין כמו אלה?  – ומאה פעמים בכל יום אנו רואים חכמים מחוכמים, סוחרים ואנשי-מעשה, בעלי-דעות תקיפים, מתנהגים ברמה ומטילים אימה על כל סביבם, והם, התקיפים הנוראים האלה, הם כפופים, במחילה, תחת סנדלי זוגותיהם...  יש פתגם רוסי אחד, מעין חידה, לאמר: "בשדה-המלחמה – נפוליון, גבור ונערץ, ובבית – גרוע מסמרטוט".

ואם כך תשפטו, חביבי, על חכמה וטפשות, הרי כל העולם מלא טפשים כאלה.  בקשו נא בסביבתכם, בין מכיריכם, אם לא תפגשו טפשים כאלה על כל צעד ושעל.

ואנכי מדמה, שגם בין העזים שבנו, בין ה"מוחאים" וה"מגנים", אלה התקיפים בדעתם, גם-כן תמצאו לא מעט טפשים כאלה.

"ולולי דמסתפינא הוה אמינא", שגם בין הגדולים בעצמם, בין המורשים גופם יש "נפוליונים" כאלה, שכל המחאות שבעולם לא יזיזו אותם מדעתם ומחאה אחת קטנה...  תפעל עליהם.

ומי יערוב לי ערובה, שגם בין הגדולים שבגדולים אין הפוליטיקה הקטנה הפנימית ההיא פועלת על מהלך הפוליטיקה הגדולה של הציוניות?...

לא, חביבי, מענינים כאלה אין מביאין ראיה לחכמה ולטפשות של "הנהגה".  רואים אנו בכלל יום "אנשים גדולים" מתקוטטים עם אוהביהם היותר טובים על נשיהם, ועם נשיהם – על אוהביהם היותר טובים, כי בדברים "כאלה" כל יתר כנטול דמיא.  אחוה וריעות יתירה בינו לבינה, כלומר, בין "אוהב-הבית" ל"עקרת-הבית", אינה מקובלת בחברה...  ויש שמלה אחת אמורה שלא כדבעי, הגה קל שלא כהוגן, רמז קל, שנשמע לשתי פנים, עוקרים מן השורש אהבה נושנה של כמה וכמה שנים.  ומה לעשות וכן הוא דרך העולם, וחולשה זו כללית היא לכל בני-אדם מן המדרגה היותר נמוכה עד המדרגה העליונה שבעליונות, משואב המים עד היושב על הכסא...

ומהנהגתו של אחשורוש עם נשיו ואוהביו אין עוד להביא ראיה, כי מלך טפש היה.

לדעתי שלי, לא רק לא היה מלך טפש, אלא היה מלך חכם, חכם מכל המלכים שהיו לפניו, ואולי גם מכמה וכמה מלכי פרס ומדי שהיו אחריו...

למסקנה זו באתי, כמובן, אחרי חקירה עמוקה והתבוננות יתירה ועיון רב, כיאות לחקירה ודרישה היסטורית.

הן אמנם ממפעליו ומעשיו נשארו לנו רק מעט לזכרון.  יודעים אנו רק מה שכתוב במגילה: "וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי-הים".  ומזה, כמובן, אין עוד להוכיח את רוב ערכו וגודל חכמתו, אבל מעבודתו הפוריה להתפתחות חוקי פרס ומדי נשאר לנו לפלטה חוק אחד, וממנו בלבד אפשר לראות את גודל ערכו ורוב חכמתו.  ובעצמכם הלא תבינו, שאני מדבר על דבר החק המפורסם: "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו".

החוק הזה הוא מועט מחזיק את המרובה;  ועל-כן חוק זה בלבד נותן לאחשורוש את הזכות לעמוד בשורה הראשונה של גדולי-העולם, וחוק זה בלבד נותן לנו את הרשות לחשוב אותו למחוקק היותר גדול בין מחוקקי חוקים!  כי מה הם באמת חוקי ליקורגוס בשפרטה ו"חוקי-רומי" המפורסמים וחוקי כל העמים המתוקנים לעומת החוק הגדול הזה של אחשורוש, הגדול באיכותו ובפשטותו – "להיות כל איש שורר בביתו"!

כי נקל לחוק חוקים לכל העולם, אבל קשה, מאד קשה, לחוק חוק לבית אחד...  וכבר ראינו יודעי דת ודין, שנהירין להם שבילי ה-מלים בלועזית כשבילי הבית שלהם ויכולים לטהר כל שרץ בק"ן פעמים ק"ן טעמים, – ואינם מוצאים את ידיהם ואת רגליהם בהלכות הנהגת-הבית...  וכרוכים כילדים קטנים אחרי סינרי "רעיותיהם"...

וכמדומה לי, שאחשורוש היה הראשון, שהשכיל לחוק את חוק הזהב הזה – "להיות כל איש שורר בביתו"!

גם מחציתו השניה של החוק הזה: "ומדבר כלשון עמו", נפלאה היא מאד, ביחוד לנו היהודים...  אבל, כמובן, נעלה עליה מחציתו הראשונה:  "להיות כל איש שורר בביתו"!

ולוּ שקול ישקלו כל חוקי-תבל בכף-מאזנים אחת, והחוק הזה בכף השניה, אפשר שיכריע את כולם.

כי נקל לחוק חוקים לעם, לעמים רבים, לכל העולם כולו, ובכלל נקל לחוק חוקים לאחרים...  אבל אין המחוקק שיחוק חוקים לבית...  לביתו שלו?

אני משער את המהפכה הגדולה אז במלכות פרס ומדי הגדולה.  הגע בעצמך, חביבי הקורא: הנשים, כמעט כמו עכשו אצלנו, משלו ממשלה בלתי-מוגבלת: כל קונסטיטוציה ביתית, המגבלת, אם רק מעט, את זכיותיהן, לא היתה.  "היא" רק "היא" היתה הגבירה, התקיפה, המושלת, ומצודת-ממשלתה היתה פרושה לא רק מחדר-המטות עד בית-המבשלים, אלא גם מעבר לגבול הזה...  וידה בכל, בכל...  והוא, סמרטוט בבית, עבד נכנע לה, מרמס לסנדלה הקטן, קשור לסינורה, מוכן לשרתה תמיד, וכל אשר תאמר – ישמע בקולה, וכל אשר תצוה ותפקיד – מיד יקיים...  ופתאום – והנה בא הקץ למלכות "הסנדלים והסינורים".  באה פקודה מגבוה לאמר: להיות כל איש שורר בביתו.  וגם "הוא" הרים מעט את ראשו והתחיל להתערב בהנהגת-הבית.

מהפכה עמוקה כזו לא היתה בדברי-ימי-העמים, מאז עברו בשנים קדמוניות מאד מ"ממצב האִמות" ל"מצב האַבהוּת".

בשדרות-הדורות ירד עוד הפעם "מצב האבהות" מגדולתו ו"מצב האמות" – לא האִמות, אלא "האשות" בכלל, התגברה והתגברה, וכמעט שהיו הגברים "עבדים נכנעים לנשיהם, עד שבא אחשורוש והחזיר עטרה לישנה ותקן את תקונו המפורסם.

וכמה אומץ-לב וגבורה נצרכים היו לזה!  הצד שכנגד בודאי גם-כן לא טמן את ידיו הרכות והענוגות בצלחת, והעיקר – את "לשונו" בין שניו הקטנות והלבנות...  בודאי הזדיינו הנשים בכל כלי-זינן המרובים:  לשונות חדות ומרוטות כחרבות, מדברות בהודו ומזיקות...  בכוש; עינים מסקרות, מבריקות ויורות במרחק פרסה; ואניות איבה ואהבה שטות בים של דמעות; ומחי-קבלם של דברי-כבושין, של זלזולים וחרפות; ו"מינות-מפוצצות" של עצבים ומיגרָנים, ו"קונטרה-מינות" של דברים רכים, פיוסים ונשיקות...  ומחנה גדול של מרַגלות מצוינות, הולכות רכיל ומוזרות בלבנה; ו"דיפלומטיות מנוסות", שיש להן דריסת-הרגל לפני-ולפנים – אל כל רבי המלוכה במאה ועשרים ושבע מדינה...

אויב, כמו שתראו, מסוכן.  ערום בכל מיני ערמומיות ומזוין מן הנעלים המגוהצים של וורשה בכפות רגליו הקטנות עד המסרק של יאַפאן בכתרה של "גישה" על ראשה.  והחלוץ העובר לפניו: עינים מכל הצבעים ומכל הסוגים, עמוקות ומגולות, שחורות וכחולות, צוחקות ומבקשות, מתחננות ואיומות, מאזרות זיקים וברקים ויורות במהירות נפלאה – עוברות לפנינו ומזיקות, פוצעות פצעים עמוקים והורגות בלא רחמנות זקנים ונערים ומפנות לו את הדרך וכובשין אותה לפניו, ושפתים אדומות כדם, הנכונות להמית בנשיקה כרגע את כל הצרים עליהן...  וידים – הנכונות להמית בחניקה את כל אשר יפול בהן...  וריח מבלבל ומגרה של תמרוקים חדשים שבחדשים נודף מסביב.

ועתה – לך והלחם, אם רק תוכל, עם אויב מסוכן כזה!

ולכבודו של גבורנו, גבור-היום של פורים, אחשורוש, צריכים אנו לומר, שלא חת מפני כל אלה, לא נסוג אחור, ובעטרת-נצחון יצא מן המלחמה הקשה ההיא.

כבוד והדר לגבורים, שתי קערות של "קרפליך" מן המובחר לכבודו!  – "העולם" לא ידע לערוך את ערכו הגדול כראוי, ועלינו עתה לתקן את המעות הזה.

ומי יודע את מצב העולם עתה, אילו נתקיים החוק הזה במלואו והיה באמת "כל איש שורר בביתו".

ואתם, חביבי, הלא תדעו אותי ואת חולשתי, רחמנא לצלן;  למוד את הכל באמת-הבנין הציונית.  כל מנהג חדש.  כל חוק ומשפט חדש, כל מודה חדשה אני מודד במדה ההיא:  אם מועיל או מזיק היא להציוניות.  וגם את "חוק-הזהב" הזה של אחשורוש אני מודד במדה זו, ומוצא אני, שהוא כלי מחזיק ברכה לנו.  ומי יכול להגיד לי את מצב הציוניות עתה אילו היה באמת "כל איש יהודי שורר בביתו ומדבר כלשון עמו"?!

מקרוב ומרחוק, מכל עברים שומעים אנו התאוננות על "האשה העבריה", העומדת מנגד לתנועתנו הלאומית; רבים מתלוננים עליה ועל קרירת-רוחה לתחיתנו...  ו"האיש", כנראה, אינו "שורר בביתו" ואינו "מדבר בלשון עמו".  "הוא" רוצה ללכת לאספה ציונית ו"היא" – מושכת אותו להתיאטרון, "הוא" רוצה לנדב להקרן הלאומית, ו"היא" – לחברת אסור לדבר...  "הוא" רוצה לנסוע להקונגרס ו"היא" – למעיני-הישועה.  "הוא" רוצה לקנות שטרי-מניות של הבנק הלאומי ו"היא" – עגילים של אבנים טובות ומרגליות.  "הוא" רוצה לחתום על עתון עברי ו"היא" – דוקא על ה"ניווה".  "הוא" רוצה ללַמד את בניו עברית, למסרם לבית-ספר עברי, ו"היא" דוקא לבית-ספר של גויים, שאין כל זכר בהם לעברית.  "הוא" רוצה לנהל את ביתו כמנהג גוברין יהודאין ו"היא" – לא תאבה ולא תשמע.  ואם רואים אנו את הציוניות והיא אינה פורחת, ומניות של הבנק העברי נמכרות מעט ושל חברת "גאולה" עוד פחות מזה, וילדי העברים אינם לומדים עברית, ובכלל התנועה הלאומית רפויה בידינו, – וידעת היום, חביבי, שלא נשתמרו חוקות אחשורוש ו"האיש" העברי אינו "שורר בביתו" ואינו "מדבר כלשון עמו".

ומי יתנני תקיף בקונגרס השביעי הבא עלינו לטובה, והצעתי לעיין בדבר ולהכריז על התחדשות החוק הישן הזה.  לא במלואו, כי למחציתו השניה – לדבר כלשון עמנו, אפונה אם ההנהגה הראשית תסכים, ואם לא תרשה ההנהגה הראשית, יודעים אנחנו, שלא יסכים לזה הקונגרס...  אבל בדבר מחציתו השניה עלינו לעמוד על דעתנו.  ואני מקוה, כי מעטים יהיו אומרי "לאו", והרוב הגדול, כמו תמיד, יאמר "הן".  ועוד גם זאת: "המזרחי", המכריע המושבע את כף המאזנים, בודאי יסכים לנו ויאמר "הן", כי מי עוד אומללים בעולם כתלמידי-חכמים עבריים, "צורבי מרבנן", הסובלים מ"ארורותיהם"?...

והאמת נתנה להאמר, שלא רק בין המזרחי, אלא גם בין שאר המפלגות, הפרַקציות והפֶדֶרַציות, נמצא מצדדים ואוהבים.  ואפילו זנגויל ונורדוי יסכימו לזה.

בזנגויל אינני בטוח, כי בכלל אינני בטוח בציונותו...  ועוד גם זאת: בתור "בחור-חתן" יתבייש להסכים לחוק הזה.  ונחכה עליו עד הקונגרס השמיני, ואם יהיה אז עדיין ציוני, בודאי יתן את ידו לנו.  אבל נורדוי – הוא בודאי יסכים לזה מיד.  ובנאומו, שישא על מצב ישראל בעמים, בלא ספק יזכור את "מצב ר' ישראל" בביתו שלו...

אפשר שהצעירים והצעירות שלנו יתנגדו לזה, מפני שחוק זה נמצא כתוב במגלה עברית, ולא בה"פַנְדֶקטים" של הרומיים, שהרי כל ענין שמקורו בעברית אינו חשוב מאד בין הצעירים העבריים, כידוע, ומטעם זה אפשר שיתפרדו ויעשו אגודה לעצמם, פרקציא חדשה, נו' 13 במספר המפלגות.  ומה בכך?  יעשו!  שום סכנה אין בדבר.  ראשית, במקום שיש כבר תריסר מפלגות, אינה מעלה ואינה מורדת עוד מפלגה אחת; שנית, והיא העיקר, מובטחני, שהם יהיו המעטים, ואנחנו כולנו הלא יודעים אנו, איך משגיחים בקונגרס ב"מועט".  אין אנו מתחשבים כלל במעטים, ואת זכותו של המועט לא נכיר ולא נדע.  ואם את ה"תאומה" שבין שִנינו, את ארץ-ישראל, אפשר היה לעקור מן הפרוגרמה הבזילאית, אם עיקר זה אפשר היה על-ידי קולות מעטים להחליף באוגנדא, אם כמעט ב"מחצית הקולות" לא השגיחו, כל-שכן שלא ישגיחו במעוטא דמעוטא...  פשוט: לא נשגיח בהם כלל וכלל.

הדבר מוטל אצלי בספק, אם ההנהגה הראשית תסכים לזה.  ההנהגה הראשית אפשר שמפני טעמים כמוסים, שלא תרצה לגלות גם לחברי הועד-הפועל הגדול והקטן, לא תאבה להעמיד את ההצעה ההיא על הפרק.  ואז, כידוע, אין כל עצה ואין כל תחבולה.  אבל אם רק ההנהגה הראשית תסכים, מובטחני, שהקונגרס יקבל אותה בכל הקיפה, ואחרי-כן, אם ירצו הציוניים או לא ירצו – מי ישגיח בהם?  ואם יתרעמו, נוציא אותם מן החברה, כדרכנו; ב"ה, "מגני ההסתדרות" כל יוכלו!

והיה כאשר רק יתקבל החוק הזה – מיד תראו את טובו ונחיצותו.  כמה וכמה אגודות חדשות יתוספו, כמה וכמה אספות תהיינה מכל אגודה ואגודה, והעיקר – כמה תמשכנה האספות!  ממש עד אור הבוקר, בכל לילה ולילה – אספה בלא הגבלת זמן-הוכוחים.  ובושבך עם דמדומי-חמה בבוקר הביתה, וידעת כי שלום באהלך, ואין פוצה פה נגדך.  הציוניות תפרח ותשגשג, ובכלל ינשב רוח-חיים בכל תנועתנו.

אני מקוה, שכל "הציונים הנאמנים", וגם "מגני-ההסתדרות", אשר, כידוע, לקחו להם את הציוניות בחכירה, יעמדו לימיני, ובעזרתם והשתדלותם מסתמא כל נוכל בהקונגרס העתיד לבוא, ולהסעיף הראשון של "הפרוגרמה הראשונה" של הקונגרס הראשון, שבו כתוב, כי "הציוניות מבקש מקלט בטוח לעם-ישראל בארץ-ישראל", נוסיף עוד: "ולכל איש-ישראל בביתו"!

אני מדמה, כי את ההוספה הקטנה ההיא ירשו לנו.  כי, אם התירו לעצמם להוסיף להפרוגרמה: "וגם באוגנדה", על אחת כמה וכמה, שיתירו לנו את ההוספה ההיא.

ובשעה שההוספה שלהם, היינו אוגנדה, הכניסה ערבוביא בעולמנו והמעיטה את מספר הציונים, הנה הוספתנו שלנו תרבה שלום במחננו, וציוניים הרבה, חדשים לבקרים יתוספו עלינו.  כל איש מצוק ומר-נפש "בביתו" – ומספרם לגיונות – יתן ידו לציון ויאמר "ציוני אני", "באורגניזציה הנני"...  ואין קץ לגודל התועלת של ההוספה הקטנה ההיא.

וכל אלה הלא מידי אחשורוש באו לנו!

וכלום אפשר לומר על מלך, שהמציא בראשונה את החוק הזה, כי טפש היה?

ואסתר?

איני יודע, מה אתם, חביבי הקוראים, אבל לי השם הזה הוא אחד מן השמות היותר חביבים בדברי-ימינו.

שרה, רבקה, רחל ולאה, מרים, אביגיל, בת-שבע – גם הן פעלו הרבה לטובת עמנו, אבל עבודתן היתה פנימה, בבית-ישראל.  הן השפיעו על עמנו על-ידי בעליהן, על-ידי יהודים...

יעל, אשת חבר הקיני, אסתר ויהודית, ה"רוֹל" שלהן היתה שונה לגמרי מזו של הנשים הנזכרות, סוף-סוף היה להן עסק עם גויים...  ומאלה השלשה – אסתר חביבה עלי ביותר.

"בטעמא תליא מלתא", ואין דנין על דברים שבטעם.  אני איני אוהב נשים-קוזקים, "חצי-זכרים", ואפילו אם באה לעולם תשועה על ידן.  יעל, אשת חבר הקיני, ואפילו יהודית בעצמה, אינן מוצאות חן בעיני.  איני יכול לתאר לי גם בדמיוני אשה עבריה, ומה גם צעירה-לימים ויפת-תואר, הורגת נפש באופן פשוט וגס.  עוד אוכל לתאר לי, ש"היא" "תנסר" אותו לאט-לאט, ובכלל תדכאהו בפיה ובלשונה עד שיקוץ בחייו ויאַבד את עצמו לדעת...  או תעבירהו מן העולם באופן אחר ובדרך אחרת:  הרבה דרכים כאלה לנשים, כידוע...  אבל להרוג פשוט, בקרדום, במקבת, לתקוע יתד ברקתו, כמו שעשתה יעל, או אפילו להכרית את ראשו בחרב...  לא, תעשה ככה איזו שַרלוטה קוֹרדֶה או אשה אחרת משלהם, משל אומות-העולם, ואשה עבריה לא תעשה כזאת.

אומות-העולם ציירו את "שלומית", אחותו של הורדוס המלך, בשעה שהביאה את ראשו של יוחנן המטביל על טס של זהב...  ובדרך הגויים הלכנו גם אנחנו לצייר את יהודית רומח בידה האחת וראשו הכרות של הולופרנס בידה השניה...  ואנכי – גם אל תבקשו ממני לתאר לי אשה עבריה ב"רוֹל" כזו.

לא זהו האידיאל של אשה עבריה.

אסתר היא יותר מובנת לנו מיהודית כזו.

הנה אני מצייר לי בדמיוני את אסתר בשעה שבאה לפני המלך לבקש ולהתחנן על עמה והיא לא נקראה לבוא אליו זה שלשים יום.

"כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים, אשר כל איש ואשה, אשר יבוא אל המלך אל החצר הפנימית, אשר לא יקרא, – אחת דתו להמית, לבד מאשר יושיט לו המלך את שרביט הזהב וחיה".

וכי יושיט לה המלך את שרביט הזהב? – והיא לא נקראה לבוא אליו זה שלשים יום?

ובדמיוני – והנה אני רואה את המלך יושב על כסא-מלכותו בבית-המלכות נוכח פתח הבית.  ואסתר עומדת ומחכה לדעת את גורלה וגורל עמה.  לבה בקרבה – הולם פעם, פניה היפים חורים, את עיניה הגדולות והשחורות הורידה לארץ...  הנה היא כולה ענוה, תום, צניעות, כולה קרבן בעד עמה.

וכי ישגיח בה המלך?

- ומה בקשתך, אסתר, ומה שאלתך?

- ותאמר אסתר: אם על המלך טוב, תנתן לי נפשי בשאלתי ועמי בבקשתי...  "עמי בבקשתי!"

ידעתי כי תאמרו לי: יהודית בת-חורין היתה ואסתר – בת הגלות, ותפסה בידה אומנות-הגלות – לבקש.  ומה נעשה, ובגלות כמעט שאין ברירה אחרת בלתי אם לבקש?  אם ימלאו את בקשתנו, אם יתנו לנו את עמנו בבקשתנו ואת חיינו בשאלתנו, מוטב, ואם לא – נקרא לבכי, לצום ולמספד.  כי, אם נעיין היטב, מה יכלו לעשות באמת היהודים המעטים, המפוזרים בין הגויים הרבים במאה ועשרים ושבע מדינה?  ונראה הדבר, שגם הרשות שנתן הטבע לכל בעל-חי לעמוד על נפשו, גם רשות זו נִטְלה מהם, כי רק אחרי שהתנפלה אסתר לפני המלך, ותבך ותתחנן לו "להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו, אשר חשב על היהודים", – רק אחרי הבכיות והתחנונים האלה נִתְנה להם רשות "להקהל ולעמוד על נפשם", ועד הרגע הזה גם רשות זו נטלה מהם.  נקל לנו עכשו להאשימם, אבל מה יכלו לעשות במצב כזה?

אמנם, יהודית בת-חורין היתה.  היא לא רצתה להכנע, לבקש, להתחנן.  היא דרשה את זכיות-עמה בחזקה, היא לקחה אותן בעל-כרחו של הולופרנס, כמו שכל העמים בני-חורין לוקחים את זכיותיהם: בחרב ובחנית, ביד חזקה.

ידעתי כי כן, והצדקה עמכם, חביבי.  והלואי שנזכה להיות בני-חורין בארצנו, ולעת מצוא תהיינה לנו "יהודיות"...

זהו ענין כללי, אבל בפרט, בתור יחיד, גם יהודית אינה מוצאת חן בעיני.  יניחו נא הנשים את החרבות ואת הרחמים לנו, הגברים.  כמדומה לי, ש"אשה כלי-זינה עליה" גם בלאו הכי...

תהלה לאל, בנות-ישראל דברניות הן ויפות הן, אלא שהתרחקותן מעמנו מנַוַלתן.  עין צופיה להן לראות ולהבין ולהתבונן, ורואות הן הכל, וסוקרות כל דבר וענין, שאינו נוגע לעמנו, ומדברות הן על גוי ועל אדם, ומסכנות את נפשן בעד דבריהן; אלא שהן עוצמות את עיניהן מראות ברע, אשר יקרה את עמן...

לא אחות אחת היתה לנו "תקיפה בחצר" של איזה תקיף ובעל-יכולת...  וכלום רבות הן, שבקשו והתחננו על עמן?

אחת היתה אסתר.

היא, אמנם, לא הגידה את עמה ואת מולדתה, מפני שכן צוה עליה מרדכי הדיפלומַט.  כי מפני טעמים כמוסים שונים ומפני "פוליטיקה גבוהה" מצא היהודי הזה, שיָשב זמן מועט בשער המלך והתעסק בפוליטיקה, – לטוב לפניו להסתיר את עמה ואת מולדתה של אסתר.  ופוליטיקה, חביבי, היא אמתלא טובה ותירוץ מספיק לכל הקושיות ובה תוכלו להצטדק על כל הפשעים והשגיאות; על כל השאלות יש רק תשובה אחת: הפוליטיקה דרשה כך – ודי.  ואנחנו לא נעמיד אותו לדינה של ההיסטוריה.  מאמין אני, כי בתום-לבבו ובנקיון-כפיו עשה מה שעשה.  הוא האמין בהפוליטיקה שלו והפוליטיקה הטעתו...

וכי לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה – שגיאתו של מרדכי היתה זאת, ולא של אסתר.  היא רק האמינה בהפוליטיקה שלו – ושתקה.  חסרונה האחד היה – שלא היתה ציונית.  בודאי היתה יהודית טובה, יהודית כשרה, אבל ציונית – מוכרחים אנו להודות – לא היתה.  אילמלי היתה ציונית בודאי היתה מבקשת מאת המלך לא רק על עמה ומולדתה, אלא גם על ארצה...  אילו היתה ציונית היתה מבינה, כי המן לא מת ולא ימות, ואפילו אם מאה פעמים יתלו אותו ואת בניו על העץ, ינתקו מעל התליה וישיבו לחיות; שאין תקוה לעמנו בגלותו להתפטר מהמן.  ורק בארץ-אבות נתפטר ממנו.

והיא בקשה על עמה, השתדלה להיטיב ליהודים בארץ גלותם, ולא הבינה את ערך ארץ-ישראל לעמנו, ולא בקשה מאחשורוש דבר בארץ אבותיה.  ובכל המגלה אין דבר על ארץ-ישראל.

מרדכי, שקיים את כל המצוות, היה, כמובן, "מזרחי".  לו אחת היא על-פי הדחק ארץ-ישראל, אוגנדה, הודו או כוש – באשר רק יכול לקיים את "מצוותיו" שם ארץ-ישראל לו.  אבל אסתר הטובה, היפה, צריכה היתה להיות ציונית.  והיא, כנראה, לא היתה ציונית.  היא לא הבינה את ערך ארץ-ישראל לעמנו.  וחבל!

ואף גם זאת: אין כל חדוש בדבר.  אסתר הלא היתה חניכתו של מרדכי ו"רבי לא שנה – חייא מנין לו?"

ואם נתאונן לפעמים על יפיפיותינו שלנו, שאינן ציוניות, על-פי רוב רק אנו אשמים בזה.  כי סוף-סוף, רבותי:

 

Wie es sich mordechelt

So estert es sich…

 

אסתר לא היתה בריה בפני עצמה, היא היתה ותהיה עוד לאורך-ימים חניכתו של מרדכי...

וארץ-ישראל צריכה היתה לחכות עוד חמש-עשרה שנה, עד שבא "עזרא הסופר" ונחמיה ולמדו את העם תורת-הישוב ובררו להם את ערך ארץ-ישראל.

 

 

ערב פורים, תרס"ד.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "נוה" במושג "ניכטרן" מלה בלועזית, על-פי הכתוב:  "ואף כי היין בוגד, גבר יהיר ולא-ינוה" (חבקוק, ב, ה').   ובמשנה:  "האומר: אהה נוה – הרי הוא נזיר".  שמעתי מפי הסופר צבי הכהן שרשוסקי ברוסטוב.

[2] כך במקור המודפס, ואולי צ"ל "יגונים" [הערת פרויקט בן-יהודה]