_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחשבות ומעשים 1

אלחנן ליב לוינסקי

לתוכן הענינים

 

מאמין אנכי בגלגול הנפש.  איש יהודי אי אפשר לו שלא יאמין בגלגולים, אחרי כי עיניו הרואות את התמורות והשנוים בחייו וכמה גלגולים יתגלגל עד שיגיע לסוף כל הגלגולים ­­­– לגלגול מחילות...  אבל אם יבוא אדם ויאמר לי, כי הגלגול משנה את האדם ומשדר מערכתו, לא אאמין לו; לפי שמעודי לא ראיתי טפש מתגלגל בחכם, רשע בצדיק, מתחסד בלאומי, נבל בנדיב, קמצן בפזרן וכדומה; אלא מי שהיה טפש בגלגול ראשון בודאי כך יהיה גם בגלגולים הבאים ורק את צורת טפשותו ישנה לפי המקום והזמן ולא פנימיותה ותוכנה.  אם בגלגול ראשון, לדוגמא, היה שוטה בחרוזים, והיה בגלגול שני שוטה בפרוזא פשוטה: השטות אמנם אחת היא.  וככה, חביבי, גם בנוגע ליתר המתגלגלים.   ומי שהיה פוליטוניסט בגלגול ראשון, כנראה, ככה יהיה גם בכל הגלגולים.   ועל זה לבי דוי מעט.  כי האמת אגיד לך, כבר קצה נפשי בלחם בקלוקל של "עלונים" שאני מקריב לפני הקוראים זה כמה שנים.  כל אומן יקנא באומנותו של חברו, ואני קנאתי תמיד באחי הסופרים המדברים בכובד-ראש על כל דבר נפל בישראל וצועקים ומריעים כל היום, כמו מתוך הדליקה והמהפכה; תחת אשר אנכי, בכל חפצי לדבר רתת, אדבר רכות, וכמה שהתאמצתי לדבר בכעס, לשפוך מררתי ולהטיל אימה יתירה על הצבור, לכתוב בדם ואש ותמרות עשן a la Borne– לא עלתה בידי.  לפעמים "עד ליבש עיני דמעותי פרצו ושני חרקתי עד כי התפוצצו", ואגרוף עשיתי ואת שערות ראשי פרעתי ואת מצחי קמטתי והעמדתי פנים כאדם החושב מחשבות גדולות ומכין את עצמו להפוך עולמות...  וסוף סוף מאמרי הנוראים נתהפכו לעלונים קלים; והקוראים גם לא הרגישו את כעסי, גם לא טעמו את מרירותי ופניהם לא שונו והודם לא נהפך עלהם למשחית...  נסיתי פעמים ושלש לכתוב בסגנון כבד על דברים העומדים ברומו של עולמנו, על מקואות ומרחצאות, על רבנים וחזנים, על גבירים וקבצנים, על ציון ומקראיה וארגנטינא ופקידיה, על המלמדים והמורים, הספרות והקוראים, וגם העתרתי דברים בבקרת ספרים ובקשתי פתרון לכל השאלות החמורות והעמוקות, העומדות ושאינן עומדות על הפרק – בקיצור, נסיתי את עצמי בכל מיני נסיונות ספרותיים, ולא עלתה בידי להטיל אימה על הצבור.  המולי"ם קבעו מקומי במדור התחתון, ומדור התחתון, כידוע, אינו מסוגל להוציא דמעות מלבות קוראיו.  ובלבי אמרתי: יבוא היום, יתגלגל  הגלגל, ו"ירחון" יהיה לנו – אז אשנה את מקומי ואשנה את מזלי; מקל חובלים אקח בידי, במקום מקל נועם, ואהיה מטיף ומוכיח ובעל "מאמרים".

ואתם הלא תראו, חביבי הקוראים, כי את מקומי אמנם החלפתי, אבל לא את מזלי, והנני בגלגול השני מה שהייתי בגלגול הראשון.  דם ואש ותמרות עשן, חריקת שנים ודמעות עינים וחמת פתנים – כל אלה גם פה רחקו ממני; לא אצעק ככרוכיא, לא אזעק "חמס", לא אקרא לקינים והגה והי, אלא אחיה עם הקורא באהבה ואחוה ושלום וריעות, כאשר הסכנתי עד כה.  אין פרץ ואין צוחה בעלוני, רק מעט צחוק וקלות ראש ומעט דברים בטלים, כאשר אהבתם, קוראי החביבים, קוראי הישנים.

אמרתי: "קוראי הישנים", וכמדומה לי שלא אשגה.  הן יסלח לי ידידי העורך, אם אגיד לו, כי אפונה מאד, אם הירחון החדש יברא גם קוראים חדשים.  הקוראים העברים הם במספר ידוע וקבוע כמעט מששת ימי בראשית, מספר קבוע אשר, בשנוים קטנים, על עמדו יעמוד.  "השבלים הבודדות", חובבי שפת עבר וחפצים בקיומה, המפוזרים ומפורדים פה ושם, הם הקוראים הישנים של עתונינו היומיים והמה יקראו גם את הירחון החדש, וקוראים חדשים כמעט אין.

אופטימיסט הנני בחיים, לא אראה און ביעקוב ועמל בישראל, ואם אראה לפעמים אגיד: גם זו לטובה, כי הלא אפשר שיהיה עוד גרוע ומר ומגונה מזה...  אבל כל האופטימיסמוס שלי לא יעמוד בי להאמין במה שאי אפשר להאמין, כי ירבו הקוראים העברים: הלואי שלא יתמעטו...  וגם האמת נתנה להגיד: לא הכמות העיקר, כי-אם האיכות.  הקורא העברי, הקורא הטוב, הישן – זהב מחירו.  קורא יקר כזה לא תמצא בשום ספרות אחרת.  הוא נתגדל ונתחנך על ברכי ספרות מיוחדה, ספרותנו מימות "המאספים" ו"המגיד", וקבל "חנוך ספרותי" כזה, אשר קשה למצא כמהו בקורא אחר.  ב"חדר טוב" חמד, ועתה הכל יקבל באהבה.  תן לו מה שתתן, תבן ומספוא, מפל-בר של ספרות העמים, פוליטיקא של המאה העברה, חדשות שונות מימות אדם הראשון, חקירות ודרישות במה שלפני הטבע ואחר הטבע, ופלפולים בדברים שלא היו ולא נבראו, או שנוח להם שלא נבראו...  ב"ה קיבתו תעכל הכל, והוא מעלה גרה במנוחה ושלות-הנפש, ולבו טוב עליו מאד, ומוצא נחת בכל אלה, אם רק כתובים בכתב אשורי.  טוב לנו קורא אחד כזה מעשרה קוראים חדשים, טרחנים וקפדנים ומבקשי מומים וחסרונות.  כי הקורא החדש, אם ישנו אחד בעיר, הוא טופס מיוחד, ממש ההיפך מהקורא הישן.  בה במדה שהקורא הישן אינו מפונק, מסתפק במועט ומקבל באהבה כל מה שנותנים לו, בה במדה הקורא החדש מקפיד גדול, מדקדק נורא ואסטניס משונה, ואף מעדני מלכים, אם רק עשוים בטעם העברי, לא ימצאו חן בעיניו.  הקורא הזה, טובה בעיניו פסלתה של ספרות לועזית מסלתה ושמנה של ספרותנו, וכל מה שיקרא עברית, אף משופרא דשופרא, מה שהיה מוסיף כבוד אף לשפה חיה ומשוכללת, הוא מנענע כתפי ומקמט את מצחו ומעוה חוטמו, כאומר: ומאי קמשמע לך? – בספרות לועזית הכל טוב ויפה.  רומנים ריקים ומזוהמים מכל המינים, מן נערה שנתפתתה פשוטה כמשמעה, כדרך כל הארץ, עד התועבות המזוקקות, המצאת הצרפתים של סוף המאה; שיחות וספורים בדבר סוסי-המרוץ, כלבי הציד ושורי-האצטדין, וכדומה מיפיפותו של יפת.  ומכיון שלקח גליון עברי בידיו, יבקש דוקא התגלות אמיריקה, ואם אין התגלות אמיריקה, אם אין חדשות משונות ונוראות, הרי פג ריחה של השפה העברית ואין בה טעם.  ככה הוא הקורא החדש.  לא הוא ולא שכרו! טוב לי קורא אחד פשוט מן הישנים, המוקיר ורחים רבנן ושפתנו וספרותנו, מאךפי קוראים חדשים, אף אם יהיו, – ומה גם כי אינם ..

ובכן, חביבי הקורא, מכירים אנחנו איש את אחיו מקדמת דנא.  כבר נפגשנו יחד ב"המליץ", ב"הצפירה" ויתר האכסניות העבריות, ועתה נזדמננו לפונדק חדש, להירחון.  כבר דברנו יחד על אדות כל הענינים הקרובים ללבנו , על כל שאלות חיינו , מהגבאות בבית-הכנסת בעירך עד הפקידות בארגנטינא, מיסוד חברה חדשה לאמירת תהילים באחת מערי ליטא עד יסוד קולוניא חדשה בארץ-ישראל, משפר התקנות של חברה-קדישא בלבושישק, עד התקנות בספרו של הד"ר הרצל...  על הכל כבר דברנו, אם אמנם בחפזון מעט, אבל דברנו.  כעט נדבר ביתר מתינות וישוב הדעת.  בהאכסניות הישנות נזדמננו לשעה אחת, ליום אחד, ופה, בהאכסניא החדשה, ירח ימים נתמהמה, ובמשך ירח ימים יש עת לדבר.

כי מה בין הספרות היומית להירחונית? הספרות היומית היא כעין ידיעות קצרות ומקוטעות ממערכות המלחמה, והירחון הוא חשבון מסודר ומתוקן מתהלוכות המלחמה , תחבולותיה ותכסיסה וסדריה.  כי החיים הם מלחמה, ואם לאומות-העולם כך, הם, אשר כל הארץ להם היא, וכל הדלתות פתוחות לפניהם, לנו, לבני ישראל, אשר רק בנס אנחנו עומדים, על אחת כמה וכמה שהחיים הם מלחמה–מלחמה נוראה מסביב מסביב, מלחמת הכל כנגד הכל; מלחמה מחוץ, על כל מדרך כף רגל, על כל ירק עשב, על כל חתיכת לחם, על כל נטף מים, על כל שאיפת אויר; מלחמה, אולי עוד יותר נוראה, מבית, על כל תקון טוב, על כל צעד לפנים, על כל תקוה חדשה...  מלחמה ברויבים, ומלחמה באוהבים.  וממערכת המלחמה יודיעו כה"ע היומיים רק ידיעות מקוטעות: שם נפלנו, שם נמלטנו בעור שנינו, שם גבר צר יהלכנו שבי, פה נצחנו, במקום פלוני עומדים אנחנו עוד בקשרי המלחמה, ומי יודע אחריתה.  המודיע בעתון היומי עומד על המצפה ואת אשר יראה יגיד, מיד יגיד; לחכות ולהתבונן אין לו פנאי.  החיים הולכים ברעש, תכופים ודחופים ומבוהלים, וכל יום ויום יביא חדשות בכנפיו, והמודיע אין לו שהות לעמוד.  תחת אשר בירחון יש לאל ידנו לתאר את המלחמה, לבאר תכסיסותיה, תחבולותיה ומועצותיה, לחקור ולדרוש על אחרית דבר מראשיתו, למען דעת, אם נכונים הננו למלחמת החיים, ומה כחותינו וגבורתנו, במה ואיך לתקן את מצבנו ולבצר את עמדתנו בחיים, וכדומה, הצעות, עצות ותחבולות, אשר יכירן מקומן בירחון.

רוב הסופרים בירחון הזה יכתבו, כמובן, בכובד-ראש, יעסקו בשאלות החיים במתינות, יחקרו וידרשו ויבדקו את ההצעות השונות מכל צדי צדדים ומכל נקודות- הראות...  ואני עבדכם לא אציע הצעות חדשות ולא אתן עצות, רק אביא במספר את ההצעות השונות ואבור לי מהעתונים העברים, מהספרות היומית, כל נתח טוב, כל עצה טובה והצעה נכונה, ואביא אליכם.  ואל יהיה הדבר הזה קל בעינכם, חביבי הקוראים! שה פזורה ישראל, פזורה בעמק והר, אין לו רועה ומפקד לבקש מרעה, למסע המחנות ולמנוחה; כל אחד יתור אוכל ומרעה באשר ימצא, כל אחד חכם בעיניו משבעה משיבי טעם, כל אחד צדיק בעיניו, ישר בעיניו, גבור בעיניו...  כל אחד ראש-הגולה...  וכמה "שמשון" איכא בשוקא, אשר ילחמו מלחמת עמם דוקא "בלחי החמור"...  כמה מהם אשר ילמדו את השועלים ויתנו לפיד אש בזנביהם וישלחו אותם בכרם בית-ישראל לבער מגדיש ועד קמה...  וכמה דון-קישוט ישנם בנו אשר ילחמו מלחמה נוראה עם רחיים של רוח ועם "עריצי רועים" בשביל איזו "דולציניאה" שלא היתה ושלא נבראה...  וכמה אחיטופל בנו, אשר עצתם להבאישנו בעיני עמנו...  כי אין לך עם עשיר בבעלי-עצות כעמנו עתה, כי מי לא יחוה את דעתו ומי לא ישמיע עצתו כהיום הזה? ולהביא במספר ולפקוד את צבא הגבורים והחכמים האלה – אטו מלתא זוטרתא היא?

הנה כי כן, חביבי, מזמן לזמן נטייל ארוכות וקצרות בתחום המושב, לראות את שלום אחינו בכל אתר ואתר, לדעת את חייהם, מצבם, פרנסתם, במה ואיך הם מתפרנסים, במה הם עסוקים, איך המה מגדלם את בניהם, איך מלמדים אותם, ומה מלמדים, מה יחשבו ומה יעשו; גם נתבונן לאהבתם ושנאתם, משאם ומתנם, חלומותיהם ותקותיהם, מחלוקותיהם וריבותיהם, הכל כאשר לכל, כמו שידובר על אדותם בהעתונים היומיים.  נבואה לערים הגדולות, בבתי עשירנו וגבירינו, בבתי  משכילנו ולומדינו, בבתי פרנסינו ורבנינו, בבתי כנסיותינו ומדרשינו; גם נבקר את הערים הקטנות, "מאורות הדובים", באשר אך יהודים נחתים.  ויש אשר נצא גם מעבר לגבול להתבונן אל חיי אחינו בארצות רחוקות.  כי תהלה לאל סדנא דארעא חד הוא, ובני ישראל גוי אחד בארץ, גוי אחד עם כל מעלותיו וחסרונותיו, עם כל מנהגיו ומנהיגיו, ולפעמים אין בין עיר מצער אשר בליטא להערים הגדולות אשר בכרכי-הים ולא כלום, כי ישראל גוי אחד בארץ.

אקוה, כי הנסיעה הזאת תהיה קלה ונוחה, מעין טיול של תענוג, כי עולם מיוחד הוא עולם היהודים ויש במב להתבונן.  ואם יש אשר למראה "העזובה הרבה" יכאב מעט לבבך, אין רע, כי תאנה יחד את אחיך ותנוד לשברם...  ואם לפעמים, למראה טפשות נוראה, ירחף שחוק על שפתותיך, אין בכך כלום, כי הצחוק הבריא בודאי לא יזיק, אדבא, הוא מועיל מאד.  כי בעונותינו הרבים נתמרמרנו ביותר, ופנינו המרמרו מבכי, ונקפא דמנו, ולא למותר יהיה לעורר את עצבינו על ידי מעט צחוק.  במרום מגדל אחד בפטסבורג כתוב לאמר: Nur ein herzliches Lachen kann dir Hielfe verschaffen, כלומר: רק שחוק מקרב ולב יוכל להביא לך עזרה.  והדברים האלה ראוים להיות חרותים על מרומי הרבה ממגדלינו...  אנחנו הננו בכלל בעלי-בכיה משונים, אנחנו נאהב לבכות.  על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו ­– ותהי הבכיה ההיא לדורות, ועד עתה נבכה, נבכה על הטובה כמו שנבכה על הרעה, נבכה על חרוזי המרגליות שאינם כדבעי, כמו שנבכה על גרש שעורים שחסר בקדרה...  הבכיה אחת היא לנו, בכינו עת נתרחקנו מארצנו ובכינו עת התקרבנו לה...  בכינו עת בעל כרחנו סחבונו לבית-הספר ובכינו אחרי כן עת בחזקת היד גורשנו ממנו; בכינו עת נתן ה"כוס" על ידנו ונבכה עתה עת לקחו אותו מידנו...  ומרוב בכיתנו נתקלקל מאור עינינו, ואין אנו רואים דברים הרבה שטוב ונחוץ היה לראותם...  לא, חביבי! אין רע אם נצחק מעט ונבדח את דעתנו, וישנם גם רופאים האומרים לרפאות את כל המחלות בעזרת הצחוק, וכבר היה לעולמים, כי כמה חולים מסוכנים נתרפאו על ידי זה.  ביחוד טוב הוא הצחוק למחלת הרוח ובמקום שלא יועילו כל רופאי הנפש וסמי כל בתי-המרקחת, תועיל לצנות אחת ומכתם שנון...

ובכלל, טוב אשר נצחק אנחנו בינינו לבין עצמנו מאשר יצחקו אחרים על משבתנו.  אל תגידו בגת, אל תשמיעו באשקלון...  אבל כשאנו לבין עצמנו הלא נדע, כי ישנם בקרבנו, בכל מפלגותינו, דברים מוזרים הרבה ונמוסים משונים המעוררים צחוק ולפעמים גם גועל נפש.  ומה בצע כי נכסה על ערותנו ונעמיד פנינו כאלו אין דבר, בשעה שאנחנו כלנו נדע, שאין דרך אחרת להפטר מהם, בלתי אם לצחוק בקול ולאמר: שוטים שבעולם, שובו מדרכיכם, ולמה תהיו לשחוק, ללעג וקלס, בני ישראל! הרשות, כמובן, לכל אחד ואחד להיות כסיל בביתו ולהתנהג כמנהג יהוא בן נמשי, אבל אם, כמו שהדבר נוהג אצלנו, כל בעל עצה מוציא את סכלותו לרשות הרבים ודוקא חפץ לזכות בהם את הכלל, אז החובה על  כלנו לקרא את הילד בשמו המפורש ולהגיד לכל כי סכל הוא.

חכם אחד היה בעירי שהיה אומר תמיד: מדוע לא נצחק עת נראה זרות? מנין לנו שהשוטה אסור בהנאה?

כן הדבר, השוטה, יהיה מי שיהיה, אף הגדול שבגדולים והעשיר שבעשירים, מותר ליהנות ממנו ולהטיב לבנו על חשבונו, מותר ומצוה לצחוק בפניו, ומוטב שנצחק אנו לבין עצמנו מאשר יצחקו אחרים עלינו.

ובכן חביבי, הכון לך! כי בעוד ירח ימים נצא לדרכנו לשלום.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה