_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחשבות ומעשים XXVIII

אלחנן ליב לוינסקי

לתוכן הענינים

 

כבר אמרתי לכם, חביבי הקוראים, כי התקופה שאנחנו עומדים בה בודאי תקרא  בדברי ימינו בשם תקופת ספרי המלים (או "המלונים", כפי שכותבים עכשיו). יכנו הגוים את התקופה הזאת בשם תקופת החשמל, הקטור ויתר ההמצאות של התגלות כחות הטבע, ואנחנו, עם הספר, נסמן אותו בסימננו אנחנו, בסימן של ספרים, לאמור: – תקופת "המלונים". ספרים היו לנו גם לפנים, ואולי עוד יותר מאשר עתה, ולמדו בהם בודאי בהתמדה, בעיון וכונה יותר מאשר עתה, והבינו אותם אולי גם כן הרבה יותר מאשר עתה. לאבותינו לא היו ספריהם "אותיות מתות מכורכות בעור בהמה"; תורתם היתה תמיד עמהם והיתה להם ממש תורת חיים. המה ספרו את כל האותיות אשר בספריהם ויבקשו רמזים בכל תגיהם, וימצאו כונות מיוחדות בכל תנועותיהם.  כל אות ואות היתה מעין "נשמה חיה" שדרשה תפקידה וצעקה: דרשוני! – וידרשוה! בקיצור, דורות הראשונים למדו הרבה והיו להם ספרים הרבה; אבל ספרי מלים – לא! ספרי מלים כמעט לא היו להם. כי לא היה להם כל צורך בספרי מלים; הן לא את פירוש המלים בקשו בספריהם, כי אם את התוך, את הכונה, את המאור שבהם, את הנשמה שבהם; ואין רע אם המלות לא נתפרשו כהלכה. "הכונות" אפשר היה למצוא גם בלא זה. הנשמה היתה מבצבצת מכל מלה, מכל אות. אדרבא, כל מה שהיה הענין יותר מסוכסך היה יותר חי... ורק אחרי אשר בדורנו נתרוקנו הספרים מתוכנם, הנה בעל כרחנו נתחיל לבקש את פרוש המלות: הנשמה פרחה מן הספר ונשארו עצמות יבשות, מלים שאין מבוררות וקשות לעכול... היחיו העצמות היבשות האלה אפילו אם נוסיף כהנה וכהנה ספרי מלים? – מי יודע.

בכל אופן אחשוב, כי לא סימן הצלחה ועשירות המה לנו ספרי המלים, כי אם, במובן ידוע, ספרי דלות. ללמוד הרבה עברית, כמו שלמדו אבותינו, אין אנו חפצים, להחיות את השפה באמת – קשה עלינו. ולעזבה לגמרי, לשכוח אותה – גם-כן לא יתכן, כי יהיה הדבר מעט לא "לפי כבודנו"... ולזאת החלטנו, "למלחה", לחנטה ולשום אותה משמרת ב"ספרי המלים", לאמור: הרי "תורה מונחת בקרן זויות, וכל הרוצה ללמוד אותה (אם רק ימצא טפש כזה) יבוא וילמוד". רק באופן זה, אנכי מבאר לי את החזיון של ספרי המלים, אשר רבו עתה מאוד.

ומבשרי אחזה זאת. בימי ילדותי הטובים, כאשר למדתי הרבה והגיתי בתורה יומם ולילה, ומבלי לדבר עברית, חשבתי עברית, ואפילו ה"זרגון" שלי היה יותר מחציו עברי – בימים הטובים ההם, כמעט שלא ידעתי כל ספר מלים. זכורני, כי בקרן זוית בבית המדרש, באחד הארגזים, היה מונח ספר "הערוך", ספר-המלים היחיד שהיה מצוי ומפורסם אז. אבל מי היה נזקק לו ואיזה ערך היה לו לגבי הספרים ה"נחוצים"? – וכל מה שפחתתי בלימודי הוספתי בספרי מלים. ועכשיו, כאשר כמעט לגמרי חדלתי מללמוד, הנה כל ארגז ספרי מלא ספרי מלים... ולא עוד אלא שהתחלתם ללמוד אותם, – פשוט, ללמוד "ספר מלים". – והלמוד הזה אינו חדש עמדי. בימי נעורי כבר הסכנתי ללמוד ספר מלים, אם גם בשפה אחרת. בתחלת ימי השכלתי כאשר התאויתי ללמוד "חכמה יונית" ואני באחת הערים הקטנות אשר בליטא, וכל מורה לא היה לי, – הייתי לומד מעצמי, והחילותי ללמוד... ספר המלים. אנכי וחברי אשר כמוני יצאו לתרבות רעה, היינו לומדים מדי יום ביומו שיעור של ספר המלים הרוסי, כמו שאבי ז"ל היה לומד בכל יום שעור גמרא, ואבי-אבי – חק לישראל, ובעירי יצא הקול, כי יצאתי לתרבות רעה וחשבו אותי לאפיקורס גדול, למשכיל ומושלם גדול, וככה הייתי גם בעיני. ועכשיו, לעת זקנתי, הנני לומד בכל יום שעור של ספר מלים עברי. ובעירי יצא הקול, כי חזרתי בתשובה ומתקן אני חטאות נעורי... וככה הנני גם בעיני...

אבל צריך אנכי להודות לפניך, חביבי הקורא, כי כמו שלמודי אז בספר המלים הרוסים לא הביאו לי תועלת, ככה, ואולי עוד יותר, איני רואה סימן ברכה בלמודי בספר המלים העברים עתה. מה יסכנו לי כל "המלונים" עם כל חדשותיהם אם לא יוכלו לברר לי את המושגים הישנים והמצוים?  לדוגמא, "פרנסה" – זו המלה היותר שגורה על לשון היהודים, – מה היא: אם פרנסה כדבעי, היינו לחם לאכול ובגד ללבוש, ולחם לאכול – שלש פעמים ביום ולפעמים גם עם מעט חמאה וחתיכת בשר, לאכול ולשבוע; ובגד ללבוש – גם כן בגד ממש, בכל אחת מתקופת השנה לפי צרכיה; – או די, כמו שעל פי רוב הדבר נוהג אצלנו, בלחם רק כדי להחזיק את הנשמה, ובמקום בגד – מיני סמרטוטים לכסות את מערומינו, וגם זו היא "פרנסה". ועוד יותר אינני יודע, מה זאת "פרנסה בכבוד"? אם פירושו של דבר: למצוא ענף של עבודה שיש בו צורך לרבים, ללמדו על בוריו ולהתפרנס ממנו, מבלי לרדת לחיי חברך; או פירושו: לקחת סחורה הרבה בהקפה ולפתוח חנות בצד חנותו של חברו, ולקפח את פרנסתו, על דרך "גם לי גם לך לא יהיה", ולקרא "שמיטה" אחרי עבור עת מעטה?... ו"כבוד" בעצמו, "כבוד" סתם – זה הבורח קל הרגלים שהכל רודפים אחריו בשבעים ושבעה דרכים – מה הוא? אם הוא מה שהבריות מכבדים אותך בעד חכמתך ומעשיך הטובים, בלי חפצך והשתדלותך, או מה שאתה בעצמך קפצת ועמדת בראש ולקחת לך מה שיכלת לקחת?... ו"כשרון"? – האם היא באמת מתת אלהים, ראש הוגה דעות ולב מרגיש, במדה שלא רבים יזכו לזה; או פשוט: מעט עזות והטלת אבק רב בעיני הבריות?... ו"עושר"? – האם הוא באמת נכסי דניידי ודלא ניידי, או הכשרון להשיג הקפות גדולות, להוציא הרבה ולחיות ברחבה?.. ו"מסתתר"? – האם היא באמת הבריחה מפני הכבוד, או אין זה כי אם הרדיפה אחרי הכבוד מצד אחר, בבחינת "משכני אחריך נרוצה"?... ו"לאומיות" – המלה היותר שגורה עתה על לשוננו, אחר "פרנסה" ואחר "כבוד" ואחר "עושר" – מה היא? האם באמת הרגשה עמוקה של התקשרות לעניני העם והרצון והאפשרות להקריב בשביל הענינים האלה קרבנות גדולים, את הרכוש ואת הנפש; או אין בזה אלא "אותיות פורחות" שאינן מחייבות כלום, ורק יתנו היכולת להתהדר מעט ולדבר גבוהה? ו"עסקן בצרכי הצבור" – זה הטפוס המבוקש אצלנו עכשיו ביותר – מה הוא? האם באמת זה הדוחה את עסקיו מפני עסקי הצבור, עושה ומעשה, אומר מעט ועושה הרבה, כמו שהבינו זאת לפנים? או הכשרון לנאום נאומים, להיות "פה ושם" ולדבר בתריסר מקומות בבת אחת ולעשות תריסר מעשים בבת אחת, ואף אחד לא יהיה עשוי כהוגן? ו"ההשכלה" גופא – זו בת השמים אשר עליה נדונים עכשיו בכל ערי התחום – מה היא? האם באמת השכלת עמנו לפי צרכיו ומושגיו, לפי טעמו ורוחו ונטיותיו, כמו שידמו רבים, או רק ההשתדלות להעבירו בעל כרחו על השכלתו הלאומית לטובת השכלתו של עם אחר, החזק ממנו, כמו שיבינו זאת משכילנו ה"מושבעים"?... ו"הרוח הלאומי" עצמו, אשר על אודותיו יתוכחו ויריבו כעת כל חכמי ישראל, סופריו דברניו – מה הוא? האם... אבל, אם באתי לפרוט בזה את כל אלה המושגים הממלאים עתה את חללו של עולמנו ואינם מבוררים כל צרכם ויביאו לידי סכסוכים הרבה – יקצר הגליון, ואולי יהיה נצרך ספר מלים חדש שבחדשים... הוא אשר אמרתי, כי למרות עשרנו הנפרז בספרי-מלים, הנה גם פה, בכל יתר ענינינו, דוקא מה שיותר נחוץ – יחסר לנו. בכל זאת יכול הייתי למחול על החסרונות האלה, כי סוף סוף החיים בעצמם, ברבות הימים, יבררו לנו את הסתום בכל המושגים הנזכרים. אבל ישנם מושגים עוד יותר נחוצים מאלה שחשבתי פה, אשר ממש יגזלו את שנתי מעיני ובכל עמלי שעמלתי לא עלתה בידי למצוא פתרונים להם. זה כמה ידברו על אודותם ובימים האחרונים אינם יורדים מעל שולחן ספרותנו ומעל במות מדברינו, ובכל זאת לא נתבארו כל צרכם עד היום.

ובודאי תבינו, חביבי, אל מה ירזמון מלי: הלא הן ההברות המפורסמות אשר כבר נכנסו להיסטוריא שלנו: "קולטורא" ו"אפיטרופסות". הציונים מעבר מזה כל היום לשונם יהגה "קולטורא" ישר והפוך, בעד וכנגד. וחובבי ציון גם כן ילעסו זה שתי שנים את ההברה הקשה "אפיטרופסות". ואחד ממכירי, ציוני וחובב כאחד, ככה הורגל בימים האחרונים בהברות האלה, עד כי לא יוכל לבטא שתים שלש מלים מבלי להזכיר קולטורא ואפיטרופסות. כשישכים בבוקר וימצא את נעליו בלתי מגוהצים כדבעי, הוא אומר באנחה: לו היתה השפחה יותר קולטורית, היתה מבינה, כי נחוץ לנקות את הנעלים עד היות להם "ברק". אחרי כן, כשיושב אל השלחן לשתות חמין ואין לחם חם ואין חמאה, מתאנח ואומר: מי יתנני אפיטרופוס בבית והייתי מכין הכל, טה בבוקר בלא לחם חם וחמאה – זו אינה ממדות הקולטורא. כאשר יבוא לחדר עבודתו בבית המסחר שהוא עובד בו, ראשית דבר יקרא את העתון המקומי מהחל ועד כלה, וכאשר יוכיחהו המנהל על בטולו מעבודתו – יזכירהו מכירי, כי אפיטרופסות זו אינה מגדר הקולטורא, כי האדם הקולטורי צריך לקרוא עתונים. לארוחת הצהרים יקדים לכת, מפני כי לדעתו אין אפיטרופסות לקיבה. הוא יאהב לאכול "מלוחים" לפני הסעודה, שני מיני בשר: מבושל וצלי, בתוך הסעודה, ומיני תרגימא אחרי הסעודה, ובכלל יאהב להרבות במאכלים, מפני כי כן מנהג אנשים בעלי קולטורא גבוהה. אנשים פשוטים וגסים, שאין להם כל מושג מקולטורא, הגם בכלל רעבתנים, לא ידעו להבדיל בין תבשיל לתבשיל; המה ימהרו לאכול, בחפזון, כאלו יפחדו פן ישובו ויקחו מהם מה שהניחו לפניהם, וימלאו את כרסם מהתבשיל הראשון שהעמידו לפניהם, מבלי להותיר מקום להמאכלים הבאים אחרי כן. אבל אנשים בעלי טעם וקולטורא לא ימהרו לאכול, אלא אוכלים מאכלים הרבה, קמעא, קמעא, לאט, בהרחבה, בניחותא, חתיכה אחרי חתיכה, גמיעה אחרי גמיעה, עם הפסקות וריוח בינתים. כוס יין בתוך הסעודה וספל קוה אחרי הסעודה גם-כן סימן קולטורא. ממילא מובן, כי אחרי כל אלה נחוץ לנמנם מעט ולנוח, כי אין אפיטרופסות לבטן המלאה. אחרי כן היה בא לחדר עבודתו ועוסק מעט בעבודה וכאשר אך רד היום היה עוזב אותה מפני כי, לפי דבריו, דיה לאפיטרופסותו של בעל הבית ביום. שעות הערב היה אוהב לבלות בהתיאטרון, מפני כי הוא צורך הכרחי להאדם הקולטורי, בביתו אהב את כל שלשת הדברים המרחיבים דעתו של אדם, מפני כי הם ממדות הקולטורא. דרכו היתה ללוות "גמילות-חסדים" תמיד אצל מכירים ושאינם מכירים, אצל מי שרק אפשר היה להשיג "גמילות חסד", מפני כי האדם הקולטורי אי אפשר לו להתקיים בלא גמילות חסדים. וכאשר דרשו ממנו חובותיו, היה מצטדק בצרכיו המרובים של האדם הקולטורי, העולים לו בדמים מרובים. וכאשר הראו על משכורתו הגדולה, היה משיב בכעס: ומי יכול להיות אפיטרופוס על משכורתי? – בקיצור, כל חייו של מכירי זה סבבו תמיד על הצירים של קולטורא ואפיטרופסות; על כל צעד וצעד מצא סימני קולטורא ואפיטרופסות, וכמהו יודע אני רבים, אשר לצורך ושלא לצורך, בעתם ושלא בעתם, מזכירים הם את השמות האלה. והשמות האלה, בכל זאת, אינם מבוררים כל צרכם. חמש שנים רצופות אנחנו מדברים על דבר קולטורא, וטרם נדע מה היא קולטורא: האם באמת היא הקולטורא שעל אדותיה ידבר מכירי זה: לחם וחמאה וכוס יין טוב וכל הדברים המרחיבים דעתו של אדם או כי ישנה גם קולטורא אחרת? וביחוד אין אנחנו יודעים את סימני הקולטורא העברית, אשר תשלוט במדינת היהודים העתידה: האם גם היא מעין הקולטורא של מכירי זה, או כי היא אחרת, לגמרי אחרת?... ולא הרי המושג "קולטורא" אשר סוף סוף לדינא אין נפקא מינה ומדברים אנחנו על אודותיה יותר על דרך "דרוש וקבל שכר", כמו המושג "אפיטרופסות", אשר באמת יש צורך לבררו לענין דינא. זה לנו כמעט שתי שנים, אשר אנחנו מדברים ומתוכחים על דבר האפיטרופסות. ראשית כל, כמדומה לי, צריכים היו לבאר את מהות האפיטרופסות לכל חקיה ונדריה וסעיפיה, ואחרי כן לדבר על אודותיה.

לדוגמא, אם בא אלי עני בליל חורף לבקש פת לאכול ומקום ללון, ואנכי, על פי תורת הקולטורא החדשה ועל פי המסקנא האחרונה של ה"פלוסופיא התרבותית" לא נתתי לו מאומה ועוד יתרה עשיתי, כי השלכתי אותו מעל המעלות החוצה וסגרתי הדלת – זו היא בודאי לכל הדעות, "הסרת האפיטרופסות". אבל, אם למרות כל מיני הקולטורא ופלוסופיא נכמרו רחמי עליו ונתתי לו פת לחם לאכול ומקום ללון בביתי, הרי יש לו הרשות מחר בבוקר לירוק בפני ולקרא אותי "אפיטרופוס" עוכר ישראל. ואנכי מוכרח אהיה לשמוע את גדופיו ולקבלם באהבה, כי באמת אפשר למצוא במפעלי איזה סימני אפיטרופסות, כי לוּ עמדתי על דעתי ולא נתתי לו מאומה, אפשר כי היה משתדל בעצמו להרויח איזה פרוטות, ואפשר כי היה גוע בחוץ מרעב וקור... ועכשו שנתתי לו, והוא, העני, הלא ידע, כי סוף סוף אתן לו, – לא השתדל להרויח, בסמכו עלי, על מדת רחמנותי; ובכן השפלתי את ערכו, ערך בן אדם חפשי, ובמדה ידועה הנני בבחינת הורג את האדם ו"נוטל את נפשו"... בקיצור, הענין מסוכסך, מאד מסוכסך. נחוץ היה, לכל הפחות, לסמן בכלל את גבולי האפיטרופסות ולאמור: עד כאן ועד כאן. עד כאן אפיטרופסות, ומכאן ואילך – פשוט, מדת החמלה והרחמנות, שמותרת לכל אדם ואפילו לנדיב שבנדיבים. או, עד כאן מדת החמלה והרחמנות, ומכאן ואילך מתחלת אפיטרופסות, האסורה לכל אדם, יהיה מי שיהיה, ואפילו לכלל ישראל. ומכיון שההלכה הזאת אינה מבוררת כל צרכה, הרי אנחנו מערבין את התחומין ומכניסין רחמנות לגבול האפיטרופסות ואפיטרופסות לגבול הרחמנות וגורמים לבלבול המושגים והדעות, – מה שגרם רעה הרבה לכמה וכמה יהודים בכלל ולי אני עבדכם בפרט.

ומעשה שהיה כך היה.

כאשר עזבתי את שלחן חותני וספרי השכלתי ובקשתי לי דרך בחיים, גמרתי אומר, אחרי חשבונות רבים, להיות אכר בארץ ישראל, כי לדעתי אז, אין טוב מלהיות אכר בארץ ישראל. בלבי דמיתי כך: הרי אני יהודי פשוט, אשר בעירי ובמקומי אין אנכי ניכר כלל וכלל, בעירי ובמקומי יהודים כאלה למאות ולאלפים, אשר בעד פת לחם לא רק יחרשו את האדמה, אבל גם יעקרו הרים וישדדו אותם מבלי שיהיה להם טענות-ומענות על כלל ישראל, – אבל אנכי אהיה אכר באחת הקולוניות בארץ-ישראל, והנני נוטע גפן, בוצר ענבים, חורש וזורע ודש ומגדל בהמות, ככל יתר הנכרים בכל הארצות, וכל עם ישראל בכל תפוצות הגולה יביט עלי, יתפאר בי וידאג לעתידותי. פרתי כי שכלה – על ישראל עגלתי; הפרה עצמה כי מתה – על ישראל פרתי, גני כי יהרס – כל ישראל יתקנוהו, הבית עצמו כי יחרב – כל ישראל יבנוהו, אם נגנבו הסוסים והחמורים – כל ישראל יקנו אחרים, וגם המעשר והתרומה – על חשבון האומה. בקיצור, כל נגע וכל מחלה, כל תקלה וכל קטטה. – הרי כל ישראל ידאגו בעדי וכל ישראל ערבים בעדי. הגידו מה שתגידו, אבל מרחוק הנה המצב הזה, "מבריק", מזהיר, ממש לוקח נפשות. ובכן גמרתי בדעתי, לעזוב את שלחן חותני וללכת לשבת את שלחן העם. אפס, כי בעת ההיא נשמעה בין החיים המלה הנוראה "אפיטרופסות" וכל אותם הפחדים האחוזים בה. נמלכתי בנפשי, כי אולי אין "המלאך יפה" כמו שיתארוהו ואין העסק כדאי לפני. אמת, כי בעיקרו של דבר, האפיטרופסות, במובן ידוע, היא גם חביבה עלי, ואלו לא היתה אפיטרופסות כלל, מי יודע אם גם חשבתי על דבר ארץ ישראל, כי מטבעי הנני איש האוהב את האפיטרופסות, ולא מפני הפרנסה, חלילה, רק מפני כי כך הורגלתי מנעורי להחזיק בסינור של אמי וכנף בגדו של אבי, ולהסתר בצל כנפי תקיפים... בלא אפיטרופסות מרגיש אנכי מעט שממון. היתכן לחיות "כך", כרוח במדבר, כפרא אדם, בלי תקיפים וחזקים ועמודי התבל?... ויש שנכון אני גם לשלם מכיסי בעד מעט אפיטרופסות, ותחלת מחשבתי על דבר ארץ ישראל, כמו שאמרתי, כבר היתה אחוזה וקשורה ברעיון האפיטרופסות... וגם – שחקו אם תוכלו – לא יכלתי לתאר לי, איככה זה אתקיים אנכי ואיככה זה תתקיים ארץ ישראל בכלל בלי אפיטרופסות של איזה תקיף ונדיב. בכל זאת, מכיון שהתחילו הבריות לרנן אחריה ביותר והציגו אותה לראוה, בתור "מפלצת" של הישוב, אמרתי לנפשי, שאין כדאי עתה, בעידנא דריתחא, להשקיע את עצמי בעסק הזה.  אמת, כי כשאהיה אכר בארץ ישראל, לא  אגוע ברעב, ובעת צרה הנה נדיב אחד או כל קהל ישראל יפרנסוני בריוח או בצער, אבל האפיטרופסות, לפי דברי המבקרים גדולה יותר מדאי. מספרים מעשה ביהודי אחד, שגמר בלבו לקבל דת מחמד, מכיון שבא אל "המופטי" ללמוד אצלו תורת הדת הזאת, החל המופטי להלקותו מלקות על חטא שחטא נגד הקדושים של אמונת מחמד, בכדי למרק את עונו... מלקה בעד קדוש פלוני ומכה בעד קדוש אלמוני, אחת, שתים, שלש, עשרים, ארבעים, חמשים... ועדיין לא בא הקץ. במטותא ממך, אמר המוכה אל המופטי, הנח לי. ידעתי אמנם מראש, כי היו "קדושים" לכם, אבל, כי כל כך גדלה המשפחה – לא פללתי ולא דמיתי... וכן בנידון דידן. כי היו ויהיו אפיטרופסים ידעתי – אבל מעודי לא פללתי כי כל כך גדלה המשפחה. הנדיב בעצמו ועוזריו ומשרתיהם ומשרתי משרתיהם, ועד הפועל, ועד התמיכה, כל חובבי ציון... הגידו מה שתגידו, אבל המשפחה גדולה ביותר. ואף על-פי שעדיין לא הקפתי את הענין בכללו, עד כמה יזיקו לי ובמה יוכלו להזיק לי, אבל הבריות מרננין, כי האפיטרופסות עסק ביש, וגמרתי בדעתי לחכות מעט, עד אשר יתבררו ויתלבנו הדברים, ועד העת ההיא – לבקש עסקים אחרים. ובכל זאת אפשר, כי למרות הפחדים הגדולים שהטילו עלי, לא הייתי משגיח בהם והייתי מקבל עלי את האפיטרופסות; אבל בינתים נקרה לי עסק אחר, שאין בו כל אפיטרופסות, וגמרתי בדעתי לנסות אותו, כי "למות ולהיות מלמד – כמו שאומרים הבריות – אין מאחרין לעולם". והיה אם אראה, כי העסק החדש לא טוב הוא, בעל כרחי אכניס את צוארי בעול האפיטרופסות. והעסק החדש הזה הוא גם כן מעין "דבר שבקדושה", עסק של ספרות. ותחת להיות אכר בארץ-ישראל, נהייתי סופר בישראל. התמורה הזאת אינה חדשה לגמרי, וכבר דשו בה רבים, אלא כי עד עתה התחילו באכרות וסיימו בספרות, ואנכי הפכתי את הסדר והחלותי מן הספרות, כי בין כה וכה, עד שנמלכתי בנפשי ובאחרים בדבר א"י ואפיטרופסיה, באתי בכתובים עם הרבה מסופרי ישראל, עם חברות שונות, עם עורכי עתונים ומאספים, ומעצמי למדתי את עניני הקולוניציא, נהייתי "מבין" בכמה וכמה ענינים, אשר עד אז לא היה לי אף מושג קל מהם, ביחוד נהייתי מבין "ביין", באופן עשייתו ומכירתו וטוב טעמו, במקח וממכר של נחלאות, בטיב קרקעות, בהלכות נטיעות, בתורת עבודת האדמה לכל פרטיה, ועוד ועוד מיני "מבינות" הרבה השייכים לענין הישוב, וכתבתי מאמרים גדולים על אדות כל אלה, מאמרים "חדים וחריפים", ומאמרי מצאו חן בעיני הקוראים. בקיצור נהייתי סופר מפורסם...

איכה נהיתה כזאת, איכה אפשר ללמוד כמעט בין לילה, כל ידיעות העולם והטבע ולכתוב מאמרים אדותן – גם אני בעצמי לא אבין, אבל אין מקשין על מעשה שהיה. והמעשה שהיה כך היה. אלא כי גמרתי בלבי להיות רק סופר זרגוני. אי אפשר לעולם העברי להתקיים בלא סופר עברי ובלא סופר זרגוני אבל אשרי למי שהוא סופר זרגוני. "החכמה – אמר שיללער – היא לאחד בת השמים ולהשני פרה חולבת". וככה היא גם ספרותנו הכפולה. שפת עבר היא בבחינת "בת השמים" לסופריה, היא תשפיע עליהם עונג רוחני שאינו נקנה ואינו נמכר בכסף; והזרגון הוא בבחינת "פרה חולבת" אשר עטיניה מלאות חלב... טוב להיות גבאי בחברה עשירה, טוב להיות בן או חתן של "יהודי טוב", טוב להיות מנהל או אדמיניסטרטור בקולוניא עברית. אבל טוב מכולם להיות סופר זרגוני. ה"מקחים" – רבונו של עולם, הלואי יהיה החצי מהם לענבי א"י אחר חמש שנים. והדרישה על סחורתם – גם-כן הלואי שתהיה מחציתה ליין ארץ-ישראל אחר הרבה שנים. כמה שתרבה להכי "סחורה" – בעודה בכפה יבלעוה; וכמו כל סחורה חריפה ומהלכת, אין בודקין אחריה הרבה, מה שתמציא ואיך שתמציא – מקבלין אותה ממך בעין טובה... בקיצור, העסק אינו ביש.  ובכל אופן טוב הוא מלהיות אכר בארץ ישראל, תחת אפיטרופסות של כמה וכמה אפיטרופסים. כמדומה לך הכל טוב, ועלי היה רק לשמוח בחלקי ואלף פעמים ביום להודות בעד גורלי זה. אבל תכונתי הארורה לחטט בכל דבר ולהטות אוזן לכל מה שיאמרו הבריות – היא שהטרידתני גם מעולמי זה, כי נמצאו אנשים שהפריעוני מעבודתי, באמרם אלי תמיד, שהעסק הזה אינו אלא ארעי, כי הזרגון אין לו זכות הקיום ולא יתקיים לאורך ימים, ועוד הפעם אותה ההיסטוריא של האכרות בארץ ישראל. כשאנכי לעצמי, גם הפעם לא הבנתי היטב את דברי הספקנים. לדעתי אנכי, לשון היהודים המדוברת גם-כן לשון היא ויש לה הזכות והיכולת לחיות ולהתקיים ימים רבים, ואנו אין לנו כל צדקה להחיש את מפלתה. אין אנכי חפץ לבדוק במגלת יחוסו של הזרגון, מאין בא ומה היה לפנים. בכל אופן כבר "התיהד" למדי. במקום שיש ז'ארגון, הגידו מה שתגידו, בודאי ישנם יהודים... ובמקום שאינו, ישכחו גם הרבה מנהגים טובים, הרבה נמוסים יפים בקיצור הרבה והרבה "פרורי יהדות", אשר כדאי וכדאי שיתקיימו... ככה היא דעתי, ובכל זאת, מכיון שהתחילו חברי לרנן אחרי השפה הזאת ולהטיל בה דופי, החילותי כדרכי תמיד, גם אנכי להטיל ספק בדבר ובלבי אמרתי: אם צדקו או לא, אבל למיחש מיבעי, והחילותי לבקש בעדי פרנסה אחרת אשר עתידותיה יותר ודאיות. וראה זה מצאתי, כי אין טוב לפני מאשר ללמוד את מלאכת הטלגרף, זו המלאכה הנקיה והקלה, מעין חכמה אשר בטח תחיה את בעליה במדינת היהודים, כי אין לך עם משתמש בהמצאה זו, כמו עמנו; וסמוך לבי בטוח, כי במדינת היהודים  העתידה לא תהיה "פוסטא" כלל, רק טלגרף, כי היהודי הרי אין לו פנאי לכתוב מכתב, להניחו בארגז ולחכות במנוחה עד שיגיע למקומו המיועד ויתקבל על פי הכתובת וישיבו עליו תשובה גם כן כסדר הזה, אלא הוא נחפז ואץ ושולח דבריו על ידי הטלגרף. אומות העולם יש להם שהות לחכות, ועמא פזיזא תמיד יפחד פו יקדמנו אחר. הוא בהול לא רק על ממונו, אלא על כל דבר שהוא עוסק בו: על עסקי גבאות, התמנות, כבוד מדומה וכל מה שרק יש לו נגיעה קלה אליו. היהודי יקמץ בכל מיני הוצאות, ואפילו היותר נחוצות רק לא בטלגרמות. אפשר, כי לא יאכל, לא ישתה, לא ילמד את בנו עברית, לא יקח חלק בדבר שבצדקה בכל מפני חסרון פרנסה, אבל אי אפשר, כמעט מן הנמנע, שהיהודי לא ישלח טלגרמה של ברכה או של אבל, לחתונה או לקבורה.  את כסתו האחרונה יתן בעבוט – והטלגרמה תשלח. כמה שהשתדלו הסופרים להרגיל את העם לנדב לטובת בית הספר, לטובת הפועלים, או, בשנים האחרונות, לטובת ה"פונד הלאומי" במקום טלגרמה של ברכה או של אנחה – הדבר לא עלה בידם, ותשעים ותשעה חלקים של מחותנים קרובים ורחוקים – עד עתה שולחים את ברכותיהם אך ורק על ידי טלגרמות.  ואם נמצא אחד אחוז ממאה שיקדיש את ברכתו לטובת הפונד הלאומי או הפועלים ובתי הספר ביפו – הנה הוא יאחז בזה וגם מזה לא ינח ידו, לטובת הפועלים או הפונד ינדב ויפרסם זאת ברבים, אך גם טלגרמה ישלח. יהודי בלא טלגרמות ירגיש את עצמו כאלו עבר ובטל מן העולם. "הנה אנכי שולח טלגרמות – אות כי חי אנכי" נוכל לאמר בסגנון הפתגם הידוע.

בשנים האחרונות רבו עוד יותר הטלגרמות בין יהודים, ביחוד נתרבו הטלגרמות של נחומים. והענין הזה, צריך אני להודות לפניך, חביבי הקורא, אינו מובן לי כלל. עוד אוכל להבין, מדוע יחישו בברכות של "מזל טוב". יש אשר ברכות כאלה נחוץ להחיש, כי אם תאמר לחכות עד שיבואו דבריך בכתב, מי יודע אם לא תאחר את המועד... מי יערב לנו כי עד העת ההיא לא יתחרט "הזוג המאושר" והברכה לא תתהפך לו לקללה... אבל טלגרמה של ניחום אבלים – למאי? – הלא אפשר לשלוח מכתב תנחומין, ואם יקבלו האבלים את מכתבך אפילו אחרי עבור יום או יומיים עוד יהיה בעתו, כי עד העת ההיא "הנפטר" בטח לא ישוב לתחיה. ובכל זאת מדקדקין אחינו מאד במצוה ההיא ואין מחמיצין אותה, ומכיון שרק הגיעה ידיעה מעציבה על דבר פטירת אחד גדול, מיד תתחיל ההתחרות המגונה של הבעת צער ע"י הטלגרף.

וכמובן, כל מנהג שהחזיקו בו יהודים מדקדקין בו הרבה יותר מאומות העולם, ומה גם אם המת הוא מבני אומות העולם, – בודאי כל ישראל חיבים בטלגרמות כאלה.

ולדוגמא, הנה הלך לעולמו הסופר המפורסם "עמיל זולא". בודאי, חבל וחבל על האי שופרא דבלי בעפרא; זקני תלמידי חכמים כאלה כל זמן שמזקינים דעתם מתישבת עליהם ולו חי האיש הזה עוד שנים הרבה, בודאי היה מביא ברכה מרובה לכל יושבי תבל וגם לנו היהודים; במותו אבדה הספרות הצרפתית והעם הצרפתי כח ספרותי גדול מאד, והיהודים גם כן אבדו אבדה גדולה: מליץ יושר אחד מני אלף. אבל איך שתהא גדולה אבדתנו אנחנו, הנה העמים הפסידו הרבה יותר – ומה רב השאון דוקא במחנה העברים! רב כל כך עד כי משך אליו את עיני העמים ויהי לשיחה בפי כל...

גם נמצאו כאלה שהציעו לקרוא לכל הזכרים שנולדו בחודש שבו נפטר הסופר הנ"ל בשם "עמיל", כשם הסופר המנוח. המנהג הזה מצד עצמו יפה הוא ואין לך, כמובן, זכרון יותר טוב מן "הזכרון החי" הזה; רק כי יפלא בעיני, מדוע זה לא נמצאו מציעים כאלה גם אחרי מות פרץ סמולנסקין, ד"ר פינסקר, הר"ש מוהיליבר ועוד אנשי שם כאלה, אשר גם הם, כמדומה לי, "פעלו לא מעט" לטובת עמנו, ומדוע זה רק "עמיל זולא" זכה לכך? – בינינו לבין עצמנו, אמנם נבין "מדוע". בסתר לבבנו – למה נכחד? – כל אחד מאתנו זה כמה חפץ להפטר מהשמות "היותר עבריים"; רבות שבעה לה נפשנו "אי-נעימות" בשביל השם העברי שלנו, אשר לא בכל עת ובכל מקום אפשר להסתירו, ויש אשר מוכרחים אנו לגלותו... והנה מת "עמיל זולא", ו"עמיל" שם מצלצל מאד, וגם מאפו ב"עיט צבוע" כבר השכיל לכנות את גבורו החביב עליו בשם "עמיל", ועמיל זולא הלא דרש טוב לעמנו, והרי לך "כף כשרה בקדרה כשרה"... ואחריו מת רודולף ווירכוב, וגם הוא לא בין שונאי ישראל נחשב. אפשר ואפשר לקרוא את הבנים הנולדים בחודש פטירתו בשם רודולף, וגם זו תהיה הכרת טובה. באופן כזה תפתר על נקלה שאלת השמות בישראל ובנינו הנולדים עכשו יהיו פטורים לכל הפחות מעונש אחד, ופניהם לא יחורו עוד למשמע שמם העברי... ובכן מבין אני את ההצעה הזאת. אבל מה שלא אבין היא – שפעת הטלגרמות מכל קצות תחום המושב, מכל ק"ק של שלשה יהודים ומחצה, לאמור: להוי ידוע לכם, האנשים הגדולים בפריז הבירה, כי גם אנחנו היהודים בקהלות "זנב הלטאה" איננו מן האחרונים בבית ישראל, ת"ל גם אנחנו קראנו את הרומן המפורסם "דרייפוס" בכמה וכמה חלקים ויודעים ומכירים אנחנו, מה פעל ומה עשה המנוח. ובכן ממהרים אנו להביע את צערנו ותוגתנו על אשר נקטף בלא עתו". ועוד ועוד בסגנון הזה, ומי שלא הספיק לשלוח ט"ג בו ביום ולהתפרסם תומ"י, מהר לתקן עותתו ביום הכפורים, ומיד אחרי תפילת המעריב, טרם עוד הספיק לסעוד לבו מעט, הריץ טלגרמה לפריז להודיע בשם הגבאים והקהל, כי עשו הזכרה לנשמת הנפטר.

בודאי מנהג ההזכרות, כשהוא בפני עצמו, הוא גם-כן מנהג חשוב מאד, ולפנים בישראל נחשב לכבוד היותר גדול, ורק בני העליה המעטים, אשר באמת היו גדולים לעמם בחייהם, זכו לזה אחרי מותם. ועכשיו אמנם בתקופת ה"המוניות" ירדה גם ההזכרה מגדולתה, וכמעט שנכנסה לרחוב הסנדלרים. איו אנו מקמצין כעת בהזכרות, ומי לא יזכר כעת בימי הזכרון? – כמעט בתי קברות שלמים, בני ברית וגם שאינם בני ברית... ואין אנכי קנאי חלילה לאמר, כי כזאת לא תתכן, אלא כי יש אשר תעלה מחשבה בלבי: הן הארמינים, למשל, גם כן יש להם גואלים בין העמים, אולי לא פחות ממנו, ובכל זאת אפונה אם ותרנים הם בהזכרותיהם כמונו...

ובכלל מנהג זה התפשט בימינו, לכבד במנהגי דתנו את כל מי שרק לא ירק בפנינו... ולפעמים גם את אלה שיירקו בפנינו. וכמו שהיה המנהג לפנים לכבד את האורחים שלא מבני ברית בדגים ממולאים לכבוד השבת, ככה המנהג אצלנו עכשו לכבד אורחים כאלה בספרי תורתנו, אם לצורך או שלא לצורךְ; כל כהן, כל פקיד, כל שוטר שבא למחננו – מיד מקריבים אנחנו לו למזכרת את "ספר התורה". ומה אחרית כל התורות האלה ואיפה יתגלגלו? מי יודע! ומה שהתורה לחיים – ההזכרה היא למתים; מפזרים אנחנו את הזכרותינו לשמאל ולימין ולכל ארבע רוחות השמים. ולוּ התנהגנו ככה בחשאי, רק בינינו לבין עצמנו, החרשתי; הן ישנם הרבה מנהגים של שטות אצלנו, מנהגים חדשים מקרוב באו, ומנהג אחד כזה חסר או יותר – לא מעלה ולא מוריד. אבל לתקוע ולהריע ולהודיע כזאת בטלגרמות, למען אשר גם בפריז ידעו את שטותנו – בודאי למותר, וחבל על חסרון כיס! עמנו עם עני ודל, אין כסף לישראל להבת הארץ, לעניני הציונות, לקנות מניות הבנק הלאומי, לעניני קולטורא, ובכלל אין כסף לכל דבר טוב, אבל יש כסף, כסף רב, לכבוד מדומה, לגאוה של שוה פרוטה, לטלגרמות של הבל. לי אומרים, כי כל אלה סימני התחיה הם. עם ישראל בכל שדרותיו הקיץ לתחיה ויחפוץ להביע את רגשי תודתו ללוחמי מלחמתו, לבו מלא על כל גדותיו וצריך הוא להביע את רגשותיו... כזאת וכזאת יאמרו לי. אפשר כי כן היא, סימני התחיה, אבל מדוע זה רק בסימנים כאלה תסתמן התחיה ולא בסימנים אחרים? – וכי נחוצה לתחיה, אשר בפריז ידעו, כי ישנה עיר כזו וכזו בתחום המושב, וחברה כזו וכזו נוסדה בעיר הזאת ודוקא פלוני ופלוני הנם גבאים וראשי החברה, והם מביעים את צערם בשמם ובשם חברתם על האבדה הגדולה וכו'... וכי אי אפשר לה ל"תחיה" בלי מעשי נערות כאלה?

לא, חביבי, הגידו מה שתגידו, ואנכי באחת, כי אין בזה שום סימן תחיה, רק כי נטיה מיוחדה ישנה בעמנו להשתעשע מעט בצעצועים כאלה, בפרסום, בפומבי, בנאומים מצלצלים בגבאות, בהתמנות וגם... בטלגרמות. ובמדינת היהודים העתידה – הנה פקיד הטלגרף יהיה הראש והראשון במדינה. ובשעה שנמלכתי בלבי, איזה ענף פרנסה לברר לי בחיים, גמרתי אומר, כי אין טוב לפני מאשר ללמוד את החכמה הזאת. וכבר נגשתי אל המלאכה. ובין המודעות הרבות הנדפסות בעתונינו יום יום על דבר הלמוד מרחוק על ידי מכתבים, מצאתי גם מודעה כזו. וכבר שלחתי דמי קדימה כמה שקלים, וכבר קיבלתי מכתבים ופרוספקטים, וכבר עיינתי בהם והשבתי עליהם – בקיצור, כבר עמדתי בחצי הדרך, אף-על-פי שבאמת לא הבנתי את הפרוספקטים והמורה מרחוק לא הבין אותי, כמו שהדבר נוהג בכל אותן המלאכות אשר ילמדו מרחוק. – לגוף הענין אמנם אין הדבר נוגע, העיקר, כי נגשתי אל המלאכה. אפס כי שבתי נחמתי, ומפני שני טעמים: ראשונה, ירא אנכי, כי עמא פזיזא לא יסתפק בטלגרף, ובמדינת היהודים תהיה רשת של טלפונים "מדן ועד באר שבע". וזאת שנית, והוא העיקר, כי אף אם נניח, כי הטלגרף לא יכחד מן הארץ, והמדינה "העתיקה-החדשה" תבנה ותכונן בעוד עשרים שנה, – בכל זאת השאלה – שאלה: ובמה אתפרנס עד העת ההיא? ואנכי, כמדומה לי, כבר הגדתי לך, ואם לא הגדתי, בעצמך תבין, חביבי, כי הנני מטופל במשפחה גדולה: בעל לאשה חולנית, בעלת "עצבים", הנוסעת בכל שנה ושנה למקומות הרחצה בחוץ-לארץ, ואב לכמה בנות, אשר האחת עדיין תלמוד בהגימנזיום, השניה תכין את עצמה ללמוד רפואת השנים, השלישית תבחן בבית ספר למילדות, הרביעית תלמוד תרופת "המשמוש" (מאסאזש), החמישית תאמר לנסוע לבית מדרש בחוץ לארץ, השישית תבקש להיות מורה, השביעית תלמוד על ידי מכתבים מלאכת הבוכהאלטריא, השמינית, כמדומה לי, תחשוב על אודות מכונת הכתיבה, התשיעית כנראה יש לה "אזנים" למוזיקא, והעשירית... העשירית בכלל עומדת להשתדך... בקיצור הנני ב"ה בעל הוצאה ואין אנכי יכול לחכות הרבה.

וכמעט שהתחרטתי על אשר לא נהייתי אכר בארץ-ישראל או סופר זרגוני אבל "יגעתי ומצאתי – תאמין", כי מדי פניתי כה וכה לבקש לי פרנסה בכבוד, אשר תהיה בה גם מעט רוחניות וציוניות, הנה מצאתי את מלאכת הפוטוגרפיא או "הצלמוניות" כמו שאומרים עתה וגמרתי בדעתי ללמוד אותה.

הפוטוגרף, – אך זה הוא איש העתיד! ונכון לבי בטוח, כי ימים יבואו ועתידים כל בעלי אומנות (בישראל, כמובן) לעזוב את אומנותם ולעמוד על "הצלמוניות". ובאמת הצורך באומנים כאלה מתגבר אצלנו מדי יום ביומו. איש יהודי יכול לחיות בלי אופה בעיר, בלי חייט, בלי סנדלר בעיר, בלי רופא בעיר... אבל בלי פוטוגרף אי אפשר שתתקיים עתה אפילו העיר היותר מצערה והיותר נכחדה בתחום המושב. לפוטוגרף נזקקים כעת האב והאם, הבן והבת, הרב והרבנית, המשרת והשפחה, הילד הקטן, שזה עתה נולד, והאב הזקן – הכל יתוארו כהיום. החתן והכלה כי נתארסו ויודיעו לכל יושבי תבל על דבר אשרם הגדול – יודיעו כזאת על כרטיסים שעליהם מצוירות תמונותיהם; הבעל ורעיתו כי יחוגו את חתונת הכסף או הזהב – יזמינו את אורחיהם על כרטיסים עם תמונותיהם; החזן כי יברך את מתפלליו "בשמחת הפורים" – יברך על כרטיסים כאלה, ואיש כי יברך את רעהו לשנה החדשה – גם כן, על כרטיסים כאלה. והמנהג נתפשט ברחוב, ותהי הדרישה על כרטיסים כאלה גדולה וחזקה.

מלבד זאת, הנה נתוספו בשנים האחרונות תמונות של כנופיא או "קבוצות" שלשה שאכלו כאחד – מיד ילכו לפוטוגרף ויכינו קבוצה בכדי "לנצח" את סעודתם. גבאי כי נבחר, ישתדל להכין קבוצה של בוחריו; אספה כי נתאספה – מיד קבוצה למזכרת עולמים, וכדומה. ויען כי האספות והסעודות אחריהן מתרבות, הנה נתרבו גם הקבוצות באופן מבהיל. לא אדע איך אתה בביתך, חביבי, אבל אנכי אינני יודע עוד איה אמצא מקום על קירות ביתי לתלות את כל הקבוצות האלה. כמעט בכל חדרי ביתי, ואפילו בחדר המבשלות, אין עוד מקום פנוי מקבוצה. הגע בעצמך: אנכי הנני גבאי בבית הכנסת, יושב ראש בשלש חברות, סגן ליושב ראש בחמש, רואה חשבון בשש, חבר נכבד בעשר, חבר הועד בתריסר, וסתם חבר, – אינני יודע בעצמי בכמה חברות. אספות – עשרים וחמשה ביום, וסעודות, כנהוג עתה, כמעט אחרי כל אספה... ואנכי וחברי הננו חסים מאד על אותם הרגעים היקרים של עבודת הצבור, באספה ובסעודה שלא ירדו לטמיון חלילה, שלא ישכחו ומשתדלים אנחנו להשאיר להם זכרון לדורות הבאים, למען ידעו בנים יולדו להוקיר את אבותיהם וילכו בדרכיהם, ולתכלית זאת – מכינים אנחנו קבוצות... ואין לך יום שלא אביא הביתה קבוצה חדשה.

בודאי, הדבר מענין מאד. בכלל נעים לראות את עצמך תמיד בחברה, ובאיזו חברה? – בחברה של "מלח העם", בחברה של עסקנים בצרכי הצבור! הגידו מה שתגידו, אבל ההסתכלות תגרום לנו איזה גירוי נעים של אהבת עצמנו... אות, כי אינני "קטלא קניא", כי גם אני "עושה היסטוריא". ורעיתי תראה בחוש, כי בלעדי לא יעשה מאומה בעיר, בקהל ובכלל ישראל... וזאת שנית, – גם כן הרגשה נעימה מאד – כי בלוח התמונות אין הזקנה שולטת. הנני רואה את תמונתי על קבוצות שונות כמעט עשרים שנה, מאז החלותי להיות עסקן בצרכי צבור, והנני שם עדיין זה "האברך" שהייתי אז, עם כל חן העלומים ותקפם וגבורתם וחוט של חסד המשוך עליהם... אמת כי בקרבי אנכי מרגיש לפעמים איזה סמני זקנה שקפצו עלי במשך העת, אבל תמונותי התלויות על הקיר הנה יגידו לי אחרת. הן יגידו לי, כי הנני עדיין זה האברך שהייתי (כי אנכי נותן תמיד ל"קבוצה" את תמונתי, בעת שהייתי כבן עשרים לחטא...), ומצד הזה בודאי הכל טוב. אלא כי חסרון אחד יש בדבר, והוא – חוסר המקום על קירות הבית. בירושה קבלתי מאבותי איזו תמונות: תמונת משה רבינו, תמונת הגאון מוילנא, כותל המערבי ועוד כאלה – והן כבר הוסרו מעל הקיר, ומתגוללים במזוה, בין הכלים והמטלטלים הישנים, ועל מקומם באו תמונות חדשות, קבוצות שונות עם "פרצופי" היקר...

ומה שרע מזה, כי גם רעיתי היא עסקנית בצרכי הצבור, וגם לה אספות וסעודות ו"קבוצות"... וגם לה נעים לראות את פרצופה כמו שהיה לפני חתונתה... והנה אנכי בא ב"קבוצותי" והיא ב"קבוצותיה" ותמיד מריבה בינינו, מתוכחים ומריבים אנחנו על דבר כל מקום "פנוי" בקיר. ורואה אנכי, כי סוף סוף מוכרח אהיה לשכור עוד איזה חדרים, בכדי שתהיה לי האפשרות לתת מקום לכל הקבוצות העתידות. ההוצאה בודאי תהיה מרובה, ואהיה מוכרח לקמץ בהוצאות אחרות, בעניני צדקה או "חנוך הבנים", אבל מה לא יעשה איש כמוני בשביל צרכי הצבור ועניני הכלל?... קרבנות, חביבי, קרבנות נחוצים לנו עתה, והנני מביא אותם, והנני מוציא את פרוטתי האחרונה ומוסרה להפוטוגרף.

אפס, כי מעז יצא גם מתוק לי. וממשנה זו למדתי כמה נחוצה היא כעת המלאכה הזאת והעתיד הטוב הנכון לה וגמרתי בדעתי ללמוד אותה ולהיות פוטוגרף בישראל.

ובכן, יתבשרו נא כל מכירי הקרובים והרחוקים, כי בקרוב אני פותח "פוטוגרפיא" ונכון אני "לצלם" פני יחידים או אספות שלמות במקח השוה. ביחוד תהיה אומנותי – תמונות של אספות, "קבוצות" שלמות, גדולות או קטנות. פה כר יותר נרחב לבעל מלאכה כמוני.

אקוה, כי בקרוב נתראה פנים, אם נזכה – אולי עוד ב"השלח", ואם לא – אפשר בפונדק אחר... כה לחי, חביבי, עד האספה הבאה ו"הקבוצה" החדשה.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה