ומניח אני את כל עניני-היום, את כל החדשות המרעישות של העת האחרונה: את התגלות הציר הצפוני עם קוּק ופירי ביחד, את המגדלים הפורחים באויר ה“קלים” וה“כבדים” למיניהם. ואפילו את פיריר ומשפטו עם המחאות הרועשות שגרר אחריו, – מניח אני כל אלה ואיני עוסק אלא במשבר האנגלי.

הציר הצפוני – אפשר שנתגלה ואפשר שלא נתגלה; ולחקור על-ידי מי לא נתגלה בודאי אין זה מן ההכרח. ומעשה באחד, שספר לחברו את הקורות אותו בימי נדודיו, את התלאות, אשר מצאוהו במסעותיו הרבים בים וביבשה ואיך היה כמה פעמים בסכנת-נפשות ובדרך נס ופלא נצל משודדים וחיות-טרף; ופעם אחת נתגלגל אל המדבר לחוף הנילוס וארי נוהם רודף אחריו ונמר טורף מזנק ממחבואו וסוגר עליו את הדרך, ותנין משונה מגיח מן היאור ופותח את לועו הנורא לבלעו חיים, – בקצור, רע ומר, אין מנוס ואין מפלט ואין תקוה. אבל מה עושה הקדוש-ברוך-הוא? – נעשה לו נס, אשר… כל המעשה בדוי מתחלתו ועד סופו לא היה ולא נברא.

ואת חטאי אני מזכיר. יש אשר למשמע הספורים המשונים, שמספרים על התגלות הציר הצפוני, אני חושב בסתר לבבי, שגם לפירי ולקוק קרה מעין הנס הזה… ואף על פי שחלפה ועברה עת הפלאות, אבל נסים כאלה, ברוך השם מתרחשים עדיין. ובעת האחרונה, כאילו להכעיס, נתרבו מאד והם כל-כך שכיחים עד שאם באנו לדבר עליהם אין אנו מספיקים.

והמגדלים הפורחים באויר – גם הם כמעט שנתישנו, ובכל אופן אבד להם חדושם, אבדה רעננותם! זה כמה שהם פורחים ופורחים – ולמעלה מפרס של איזה עשרות אלפי פראנק לא התנשאו, והלאה מנסיעה של תענוג לאיזה “אדיר-אדירנו” לא עופפו. מן הנסיונות הראשונים, שנעשו, על-ידי ה“מעופפים”, כבר אפשר לראות, לאן הרוח נוטה. כבר אפשר לדעת שאם יעופו ואיך שיעופו, אם ב“קלים” ואם ב“כבדים”, הנה רוח-האדם לא יתרומם ביותר. סר רוח אלהים, רוח הקודש, מעל ההמצאות הגדולות ונעשו חולין. הנשרים החדשים במעופם הרם על כנפי עץ וברזל לא למרום עיניהם, לבקש את ה' בהיכלו, למצוא נתיבות אל כסא כבודו כדי להתקרב אליו, אלא שפילו ואזלו ועיניהם מטייפות מטה-מטה, לבקש שכר טוב ומטבעות גדולות, לחטוף פרס של איזה “ספורטסמן” עשיר או תהלת-חנופה ותארי-כבוד של איזה תקיף… הממציאים הראשונים הממציאים מלפנים, היו “יוצרים” אנשי-רוח, היו מרגישים, שהם עושים דבר גדול, שהם מחדשים מעשי בראשית, שהם שותפים, כביכול, להקדוש-ברוך-הוא בבריאת העולם, מסייעים לו בשכלולו, בתקונו, וראשית המצאותיהם היתה קודש לאלהים. הספר הראשון, שהדפיס גוטנברג, היה התנ"ך. השעון הראשון הוקדש לכוון זמן תפלה… ועכשיו נשתנו הזמנים. ואלו היו ממציאים עתה את מכונת הדפוס בודאי היו ממהרים להדפיס את מודעותיו של איזה קירקוס בדבר התגוששותם של האתלטים או רומאן מודרני מחיי בית-הזונות. ובעד השעון גם כן היו מוצאים מקום דומה לזה… כי סרה רוח-הקודש מעל ההמצאות החדשות, הממציאים אינם עוד “יוצרים בחסד עליון”, אלא בעלי-מלאכות ובעלי עסקים, העומדים על המקח, שברגע הראשון להולדת המצאתם, ולפעמים עוד קודם שהספיקה לצאת לאויר העולם, הם מכריזים כבר על השקלים ומציגים אותה לראוה לפני הקהל המשלם את פרוטותיו. וכך נעשות ההמצאות חולין מתחלת ברייתן, והאדם אינו מרגיש שום “עלית-נשמה” והתרוממות-רוח אפילו למראה חזון גדול באמת: הפרוטות, שמשלמים בעד המחזה, הפרס הקצוב מראש בעד ההמצאה שולל מהם את הרוחניות, את השכינה…

וכמה גדולים דברי חכמים שאמרו: “מה אני בחנם אף אתה בחנם”; אין השכינה שורה אלא על דבר שאין מתן שכרו בצדו, מיד, בזה הרגע… שללו מן העומדים בראשה של איזו תנועה כבירה, בראשו של מפעל לאומי, את ההרגשה, שהם עובדים את עבודתם שלא על מנת לקבל פרס – ושללתם מהם את מחצית כבודם ויותר מחצי כחם, ואפשר את כל השפעתם… אפשר שאם יעבדו בשכר ירויחו בחשק העבודה בהתמדה; אבל הם יפסידו בהשפעה, ביראת הרוממות: כבודם יגרע והשפעתם תתמעט ותאבד את חנה, את ערכה, את עצמותה.

ומכאן מודעה רבה לראשי התנועה הציונית, שלא יחשבו מחשבות חולין, שלא יחללו את הקודש ולא יקצבו פרס לראשיהם ומנהיגיהם, כי היא לא תצלח. אם יש בנו אנשים שיכולים להפקיר את עצמם ולהזניח את עסקיהם בשביל עניני האומה – מה טוב: יבואו ויעמדו בראש; ואם אין בנו אנשים כאלה, – אות הוא שהדור עדיין אינו ראוי לכך, עוד לא הגיעה השעה וצריך להמתין.

הנה ההמצאה היותר גדולה אחרי המצאת גוטנברג, ספינת האויר, אינה מרוממת את הרוח במדה שהיתה צריכה לרוממו רק מפני שבאו עסקנים “ספורטסמנים” ומתחלת ברייתה עשוה חולין, מפני שעשוה לענין של פרוטות. וספינתנו שלנו, ספינת האומה הישראלית, שהיא מטרפת בים הזועף של החיים, בלא משוט וקברניטים, כלום תמצא היא דרך במים העזים של עכשיו, אם הנהגתה תעשה חולין?

והלא נורא הדבר: זה כמה שמו בני-אדם בים דרך ובמים עזים נתיבה, ועכשיו מצאו גם את דרך-הרוח וחבלו תחבולה לעוף אף נגד הרוח, – ואומתנו עדיין אינה יכולה לשוט ולעוף לא רק נגד הרוח, אל אפילו “לרוח היום”… הלא נורא הדבר שבכל תפוצת הגולה אין עתה אפילו קברניט אחד, אפילו מנהיג אחד, שיאמרו עליו כי הוא זה הראוי ללכת בראש העם, שיהיו הכל מסכימים לקבל את הנהגתו… דור יתום כזה, כמדומה לי, לא היה לעמנו מעולם.

הנה המפלגה היותר ערה, היותר זריזה, היותר מרגשת – הציוניים מבקשים קברניט לספינתם שלהם, שאם נדבר בינינו לבין עצמנו, גם היא מטרפת עכשיו במובן ידוע… ומבלי היות נביא אפשר לומר מראש, שרב-החובל, שעמד על המשמר עד עתה, ישאר, אם תסכימו או לא תסכימו, במשרתו גם לימים הבאים, כי אדם אחר אין להעמידו על גשר הקפיטאַן כדי שינהיג את האניה הנהגה יותר מעולה. ואף-על-פי שחסרות לו להקברניט הישן כמה וכמה מעלות חשובות, שמנו חכמים בקברניט מנוסה: אין שבילי הרקיע נהירין לו, אינו מבין לספור הכוכבים בשמי מרום, ולפעמים גם אינו מכיר בהם ואינו יודע להשתמש באורם כדי להוביל את אניתו לחוף בטוח – אף-על-פי-כן ישאל על משמרתו, מפני שאדם, שבאה עליו ההסכמה הכללית במחננו, אָין…

ואם הציונים כך, – זו המפלגה, שנצטמצמו בה מיטב כחותינו – מפלגות אחרות על אחת כמה וכמה.

ובמצב כזה אתם אומרים להתעניין בספינות הפורחות באויר ובקברניטיהן! – אלפ קברניטים כאלה בעד קברניט חשוב אחד לספינתנו שלנו! – ואת האמת אגיד לכם, חביבי, כי מיום שהתחילו לדבר אצלנו על מנהיגים וקברניטים ובאתי לידי הכרה, כמה כחותינו דלים ומועטים, חרבו כמה וכמה מגדלים פורחים באויר, שבניתי לי, ושכחתי את כל הספינות הפורחות ואין הן מעסיקות אותי עוד.

ואפילו משפטו של פיריר, שהטיל רעש כל-כך גדול בעולם, אינו מעסיקני עוד. ולא מפני שאני שמח על מפלתה של ספרד וזוכר לה “חסדי אבות”. חלילה! אנחנו, היהודים, בודאי, שאין אנו נוקמים ונוטרים ונכונים אנו בכל עת ובכל שעה למחול ולסלוח אפילו לאלה, שרק אתמול העבירו חרב חדה על צוארינו. ובכן היתכן שנזכור את הרעה, שנעשתה לנו לפני ארבע מאות שנה ויותר! – אבל חוץ מזה צריך אני להודות, שאין אני מאשים כל-כך את ספרד ויש שמוצא אני, כי “לא כצעקתה”… שייך לומר “לא כצעקתה”: אם היתה מקבלת גמול ושלומים אפילו על אחד מאלף שעשתה לנו כבר צריכה היתה ליהפך מאה פעמים כסדום ועמורה… אלא מאי? לגבי עמים אחרים שהנהגתם עמנו לא היתה טוב משלה – “לא כצעקתה”. כי בכל מגרעותיה, בכל רעותיה, היו לה גם כמה וכמה מעלות חשובות. והתגלות-לבה בלבד כמה היא שוה! – הן כהרבה עמים לפנים והיום לא הרגישה אף היא חבה יתירה לעמנו ולא הסתירה את שנאתה, ואמרה בפומבי: אי אפשי בכם! לא מדובשכם ולא מהשכלתכם! צאו ממנו ולכו באשר תלכו! וכי טובים הם אלה, – שואל אני אתכם – שאינם אומרים כך בפירוש ומצירים את צעדיכם עד שמוכרחים אתם לעזוב את הארץ? – ולא עוד, אלא שעל-ידי פוליטיקה “פרעונית” (על שם פרעה מלך מצרים, הראשון, שהמציא את ה“הבה נתחכמה”) כזו אתם מתרוששים מעט מעט, מבלי שתרגישו בזה, ואחר-כך בשעת הדחק, כשהגיעו מים עד נפש והסכין מונחת על הצואר, אין עוד שום אפשרות אפילו לצאת, אפילו לברוח… קובלים על ספרד, שיסדה אינקוויזיציה. בודאי, אינקוויזיציה אינה גן-עדן, אשרי מי שלא ראה אותה; אבל – שואל אני אתכם עוד הפעם – וכי יפה מזה, טוב מזה עתה באותן המדינות, שעדיין לא הספיקו להנהיג אינקוויזיציות גלויות, אינקוויזיציות של פומבי, ובאופן זה או אחר מכריחות הן אתכם ואת בניכם להמיר את דתם? רבותי, הלא צריכים אתם לדעת, שגם אינקוויזיציה, ככל “חזיון היסטורי”, יש לה חוק-ההתפתחות שלה, וברבות הימים התפתחה והשתכללה. וכי עלתה על דעתכם, שגם עתה תתקיים עדיין זו האינקוויזיציה הפשוטה, הגסה, המגושמת, שהיתה לפני ארבע מאות שנה? – נשתנו העתים ונשתנו גם המושגים. אז, בתקופה הפשוטה ההיא, היה הכל פשוט: אנשים פשוטים ואינקוויזיציה פשוטה; ואולם עכשיו האנשים מנומסים והאינקוויזיציה גם-כן מנומסת, עמוקה, דקה ומכאבת עד דכדוכה של נפש; לא תלינים, כמו לפנים, מענים ומיסרים אותך, אלא מסבבים את פני הדברים, שאתה בעצמך מענה ומיסר את עצמך וסובל יסורי-הנפש כל ימי חייך…

כמו שתראו, נשתנו המושגים של אינקוויזיציה, אבל איני יודע, איזו מן האינקוויזיציות עדיפה, העתיקה או החדשה…

באמת אגיד לכם, שהריפוטאציה הרשעית של ספרד מוגזמת היא מעט. וכבר הגיעה השעה להוריד אותה מגדולתה. כמה וכמה ריפוטאציות כאלה כבר נתקנו. פרעה, למשל, שחשבו אותו לפנים לצורר מפורסם, זה כמה ירד מגדולתו הצוררית כי נמצאו אחריו כאלה, שלא היה כדאי אפילו להתיר את שרוך נעליהם. אמנם בארצו עבדו אבותינו בחומר ובלבנים ובכל עבודה קשה, אבל ממנה יצאו, לכל הפחות, ברכוש גדול, ומאלה יצאו – בעירום ובחוסר-כל ושמחו שמחה גדולה אם הצילו את נפשם ונמלטו בעור שניהם. או בלעם: על-פי-טעות, כנראה, נחשב גם הוא לרשע. ואנחנו יודעים, שבאו אחר-כך “בלעמים” שהיה צדיק גמור לגביהם… איני יודע, איך נשתלשל “מעשה-שיטים” ומה היתה כונתו של בלעם ב“מעשה” זה, ומי התחיל בדבר?… הכתוב, כדרכו, מקצר תמיד בענינים, שצריך היה להאריך בהם, ומספר בדברים מעטים לומר: “וישב ישראל בשיטים, ויחל העם לזנות אל בנות מואב”. סופר בימינו היה עושה מזה “מטעמים” לקוראיו – רומאן גדול בעל כמה וכמה ספרים, היה אורג רשת שלמה של חטאים ובעלי-עבירות, וכאן – קצור מצומצם בענינים מענינים כאלה, באופן שהדברים אינם ברורים למדי, מה שייך זה לענינו של בלעם? –. נניח, שזו היתה עצתו – אף-על-פי שלכאורה לא היו יוצאי-מצרים זקוקים לעצות מן הצד – וכוונתו היתה לרעה, אבל, איך שיהיה, רשעים אחרים לא התחילו את “רשעתם” ב“רשעות” מיוחדת-במינה כזו… ואחרי כל אלה הלא התמלטו מפיו של בלעם כמה וכמה דברים טובים על עמנו, בעד שאלה “הבלעמים”, שבאו אחריו לא יכלו אפילו להעלות את שם ישראל על שפתם, וכי גם זה הוא רשע? אנחנו בימינו יודעים מה זה “רשע”. – אמרו מה שתאמרו, נגד רשעתו של בלעם עוד אפשר לעמוד. והמן! – מי לנו גדול ממנו? כמדומה לך, הריפוטאציה שלו בתור רשע בצורה וחזקה; ואף-על-פי-כן מקולקלת קצת. ראשית, מעלה גדולה היתה לו שנתלה. זהו בודאי יתרון גדול לגבי המן, מה שאין כן כמה וכמה מתלמידיו, שלצערנו, לא זכו ל“יתרון” כזה. ושנית, המן, בכל רשעותו, עדיין בקש תחבולות נגד עם-חרמו: הלשין, בקש עצות, הפיל פור, וכדומה; בעוד שתלמידיו אחריו גם לא הביאו אותנו בחשבון כלל, אלא, פשוט, כנוח עליהם הרוח הרגו וחמסו וגזלו מבלי להמתין הרבה, מבלי לדחות את הדבר מיום ליום. ובבוקר לא עבות אחד אמרו להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים ושללם לבז. ואפילו טיטוס הרשע בעצמו ובכבודו, שהחריב את ביתנו והגלה אותנו מארצנו, – רשע גמור בודאי, – סוף סוף יתוש נקר במחו, שמץ של ספק התגנב לתוך לבו, שמא לא התנהג כשורה עם העם המנוצח, איזה צל של נוחם קנן בלבו על כל הרעה שעשה ולא נתן לו מנוח. אבל ה“טיטוסים” המרובים, שבאו אחריו – כלום איזה יתוש מנקר במחם? כלום התחרטו? – ואם יש שנקר הרי היה זה רק מפני הנוחם, שמא – נשאר עדיין בית יהודי, שלא נחרב, ויהודי, שלא הגלה…

כללו של דבר: דברי-ימינו עושים כל ריפוטאציה איתנה ובטוחה שלרשעות גמורה כמעט לאי-אפשרית, כמה שיהיה אדם רשע עריץ נמצאו אחרי-כן אחרים, שעברו אותו ברשעותם.

ולפי כך הגיעה השעה להוריד גם את ספרד מגדולתה. ברוך השם, נמצאו מדינות, שעברו אותה באכזריותן וברשעותן… היא, בכל רשעתה, מעלה אחת היתה לה – התגלות-לבה. היא לא הסתירה את סוף מחשבותיה ברוב דברים, אלא אמרה ברור ומפורש, מה היא רוצה ודורשת מאתנו. ודבר זה בלבד הלא שוה הוא הרבה. לכל הפחות, ידעו אבותינו עם מי היה להם עסק, ולא רמו את עצמם בשעה שאנו צאצאיהם, הלא מרמים את עצמנו בלי הרף והפסק…

לא, חביבי, אמרו מה שתאמרו וספרד לא היתה נוראה כמו שחשבנו. בודאי לא היתה צדקנית גמורה; אבל אני איני זוכר להם להספרדים “מעשי אבותיהם” ואין לי בלבי טינא עליהם כלל. גם יודע אנכי, שבכל תהפוכותיה לא תחרב מדינת-ספרד, עם יושב על אדמתו בארצו – שום ריאַקציה, אפילו היותר שחורה, אינה מסוכנת לו, כי סוף סוף יעשה השכל הבריא את שלו ויתגבר על כל אלה ה“שחורים”, כמה שיהיה ואיך שיהיה מצבם במדינה, ויבטל אותם ואת תורתם “כעפרא דארעא”, ופיריר אחד כי מת יקומו מאה פירירים אחרים תחתיו ויקיימו את תורתו. לנו, בגלות, שבה נתונים רוב בנינו ובנותינו לעם אחר, היה מקרה כזה מסוכן ביותר, כי מועטים בנו בני-העליה המסורים לעמם בכל כחותיהם, והיה כי נעדר האחד – ואין תמורתו, עסקן לאומי, אם מאיזו סבה יצא מן המערכה – חסרונו ניכר…

היודעים אתם את הסבה הנכונה של שפלות מצב תנועותינו בימינו אלה?… זוהי רק חוסר עסקנים. במרכזים הגדולים ובערים הקטנות ובכל אשר נפנה חסרים לנו עסקנים, עובדים זריזים ומסורים לרעיון התחיה. העסקנים הראשונים – יש מהם ששבקו חיים לכל חי, יש שהזקינו, יש שנתעיפו ונתיגעו, יש שתקוותיהם היו גדולות יותר מדאי ולא נתקיימו, ועל כן נתקררו בעלי-התקוות, ובין כך וכך רבים עזבו את המערכה ודור חדש לא בא על מקומם.

יודע אני כמה וכמה קהלות שהיו בהן אגודות ציוניות חשובות והיו מלאות חיים ועבודה ותנועה. ועתה – חורבן ושממון. וחקרתי לדעת את סבת השממון הזה – והוא רק חוסר עובדים, חרוצים, חוסר עסקנים. בני-ישראל נתבעים למשכן ונותנים, אבל צריכים הם להיות נתבעים, מעצמם לא יזכרו ליתן. עדיין לא הגיע השעה שהעם יתעורר מאליו, עדיין זקוק הוא למעוררים – ודא עקא, שמעוררים כאלה אינם.

וראיתי אני את כל הציוניים המהלכים עמנו היום תחת השמש, אבל לא ראיתי את הילד השני, אשר יעמוד תחתם, בבוא עתו למלא את מקומם…

וזו היא הרעה היותר גדולה, שהגיעה לנו בגלותנו.

הנה הגיעה שנת חצי-היובל של אספת-קאַטוביץ, – זו האספה רבת-הערך, המבשרת והמחוללת את “ועד התמיכה” ואת הקונגרסים, ומעביר אני בזכרוני את כל אלה העסקנים הראשונים, שהשתתפו באספה זו, מהם שנפטרו ואינם ומהם שהזקינו – ואין לנו תמורתם. מי לנו בארצנו בין ה“דוקטורים” רופא כפינסקר? – ומי לנו בין הרבנים כר' שמואל מוהילובר? – ובין בעלי-הבתים מי לנו עכשיו עסקנים כאותם שהשתתפו באספת קאטוביץ?

ולא רק אלה הגדולים, אלא אפילו יושב-ראש באיזו אגודה שבפנה נסתרה, בעיירה נכחדה, גם הוא כשנתפטר – אין ממלא מקומו…

כי נפסקה בתוכנו שלשלת הירושה. כח הירושה, אשר במשך כמה וכמה דורות היה כל כך איתן, מקיים ומהוה, פסק פתאום, וירושת אבות אינה נמסרת עוד לבנים. האבות הם לאומים אדוקים, ציוניים, יהודים נאמנים לעמם, לתקוותינו, נלחמים בעד קיומו, עוסקים בתחית האומה ומצפים לישועה; והבנים.. הוי, מי לא ידע את “בני האבות” עכשיו? וכי יש אפילו אב אחד בימינו, שיהא יכול להיות ערב, כי ירושתו הרוחנית תעבור לבניו? זוהי המארה היותר גדולה, מארת הגלות, שנפסקה שלשלת הירושה והאחד שנפטר או שיצא מן המערכה, – יפקד מקומו ואין תמורתו…

מה שאין כן עם בארצו, שכל בניו וכל בנותיו לו הם. – “בני-אדם דומים לעשבי-השדה: הללו נובלים והללו נוצצים”… ופיריר אחד כי מת יקומו מאה כמוהו תחתיו וימשיכו את עבודתו. על-כן אבדתו אבדה חוזרת היא לספרד ואין להרעיש את העולם מצד זה. ומשפטו גם הוא eine alte Geschichte מעשה ישן-נושן. ומה הרעש, שרועשים באירופה? – הרי מעשים כאלה לעשרות, למאות ואולי גם לאלפים כבר היו לעולמים. וגם אנחנו בעצמנו זוכרים עוד מימי ילדותנו מעשה אשר כזה.

התזכור, חביבי? – “כרם היה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל אצל היכל אחאב מלך שומרון”. וימצא הכרם הזה חן בעיני אחאב, “וידבר אחאב אל נבות לאמר: תנה לי את כרמך!” לאיזו מטרה צריך היה לכרם זה: אם “לגן ירק”, כמו שאמר, או מפני שהיה צר המקום בסביבות היכלו לקסרקט החדש, ואמר להרחיבו כדי שיגדיל את מספרו של “חיל-המשמר” השומר את חצרו? או אפשר שהיתה בדעתו ליסד מקלט לנביאי-השקר, שכל-כך היו מצויים אז וקרובים אל הספירות החצרוניות, הגבוהות, ואחאב רצה, שה“נביאים” הללו יהיו סמוכים אליו לנבאות כרוחו לכל הזדמנות מלכותית? ואולי, פשוט, כונתו היתה לבנות בתי-כלא, בתי-סוהר, צינוק ומהפכת, כמו שהיה המנהג אצל מלכי-הקדם, בקרבת חצרו, בכדי שבעצמו יהא יכול להשגיח על ענשם וענוייהם של האסורים החשודים בעון מרד וקשר? מי יכול לדעת זאת ומי תכן את רוח המושלים! איך שיהיה, הוא נתן עיניו בכרמו של נבות. ונבות לא רצה לתת לו כרם זה, מפני שבאמת היה יקר לו בתור נחלת-אבות – והיו ימים, שנחלת אבות היתה יקרה לכל אדם מישראל, אפילו לישראל שבשומרון – או מפני שרצה להעלות את השער, או מפני טעמים אחרים. לא זהו העיקר. העיקר הוא – שלא הסכים למסור לאחאב את כרמו. והקונסטיטוציה השומרונית לא נתנה, כנראה, רשות להממשלה להתערב בעניניו הפשטים של האיש הפרטי ו“להוריש” את קניניו לטובת המלך. יש, ברוך השם, קונסטיטוציה בשומרון, שחוקיה מוצקים ומצבה איתן. – my home-my Castel ביתי – מבצרי, כמו שאומרים האנגלים, ואין לתפוס אדם למלכות ואין לשלול ממנו את חופשתו בלא דין ובלא משפט, וכל זמן שלא עבר חוק ולא עשה עולה, אין לו לפחוד כלל. ונבות ישן במנוחה.

נבות, אמנם, ישן במנוחה, אבל “אחאב” לא ישן במנוחה: כרמו של נבות או מאונו הפתאומי לא נתן לו לישון. “ויבא אחאב אל ביתו סר וזעף”, “וישכב על מטתו ויסב את פניו ולא אכל לחם”. ואחאב, כנראה מכל הליכותיו עם נביאי-האמת ונביאי-השקר, היה גבר אין אונים, אדם “בלא אופי”, בלא רצון חזק, בלא דעה קבועה ובלא “שכל מיותר”, כמו שהבריות אומרות; ובכל הנהגתו היה מושפע מ“חצרוניו”, וביחוד מאשתו איזבל, בת אתבעל מלך צידונים, שהיתה חברתם של נביאי-השקר. וכשספר לה את כל הענין של הכרם, את המשא-ומתן, שהיה בינו ובין נבות ואת תשובתו השלילית של זה האחרון וגם את רוב צערו ועגמת-נפשו שחקה בלבה: וכי בשביל “מלתא זוטרתא” כזו יהא מלך ישראל שרוי בצער? – היא הרגיעה אותו ואמר לו: קום, אכל לחם וייטב לבך. אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי“. ומה עשתה היא? – אף לא נכנסה בדברים עם נבות, ואף לא נסתה להציע לפניו תנאים חדשים או להעבירו על דעתו במתנות ובאותות-כבוד. היא אחזה, פשוט, במנהג המדינה שיצאה משם: הרי לא לחנם למדה בחצר אביה אתבעל מלך צידון, איך להתנהג ב”ענינים" כאלה. והיא היתה בטוחה, שלא יקשה לה לקיים את הבטחתה אף במלכות שומרון.

והקונסטיטוציה? והחוקים על הקנין הפרטי ואי-שלילת-החופש? – אין דבר, היא ידעה היטב, כי את החוקים אפשר לפרש ולבאר, להרחיב ולקצר, הכל לפי ראות עיניו של הסינאט השומרוני. הוא, הסינאט, כבר ימצא את האמצעים הנצרכים כדי לקיים את מחשבתה.

ותכתוב ספרים אל הזקנים ואל החורים לאמר: “קראו צום והושיבו את נבות בראש העם. והושיבו שנים אנשים בני בליעל נגדו ויעידוהו לאמר: רכת אלהים ומלך” – והוציאוהו וסקלוהו וימות".

בקצור ובפשטות.

הזקנים והחורים עשו “כאשר כתוב בספרים”: “קראו צום והושיבו את נבות בראש העם. ויבואו שני האנשים, בני בליעל, וישבו נגדו. ויעידוהו – אנשי-הבליעל – את נבות נגד העם לאמר: “ברך נבות אלהים ומלך” – ויוציאוהו מחוץ לעיר ויסקלוהו באבנים וימות”.

לא הועילו כל הטענות, כל ההצטדקות וכל ההוכחות, שלא היה אז בעיר, שלא דבר עם שום אדם, – לא הועיל כלום. לשוא יטען הטוען אם הדיין אינו רוצה. את נבות סקלו באבנים – וחסל.

ומכיון שנסקל בתוך מברך אלהים ומלך, הוחרם גם רכושו לאוצר המלך ואחאב השיג את הכרם, שכל-כך התאוה אליו, שני העדים בני-הבליעל השיגו, מלבד מתנות כסף במזומנים, בודאי גם משרות בהבולשת החשאית; הזקנים והחורים נתעלו במעלות כל אחד לפי השתדלותו ועבודתו ב“עסק”, נביאי-השקר הללו ושבחו את מדת-הדין הקשה, אבל הצודקת, והכל עלה יפה.

ואף-על-פי שכל העולם כולו ידע את ה“מצע” של המשפט הזה, את השקר ואת החמס שגרמו לו, שכל העולם כולו ידע, כי נבות היה איש תם וישר, בעל-הבית פשוט, בלא שום תרמית ובלא שום מחשבות-מרד, ומעודו לא ברך אלהים ומלך, אדרבה, הוא ירא את שניהם וכבד את שניהם, וכי הענין לא היה אלא פרובוקאציה גסה מתחלתו ועד סופו, – לא השגיחה הרשות בדבר ורחצה בנקיון כפיה, שהרי הזקנים והחורים שפטו והוציאו את פסק-הדין, והיא רק קיימה את הפסק הזה.

ובודאי היו בצור ובצידון ובארם משפטים כאלה מצויים מאד, אחד מטכסיסי-המלוכה הרגילים, ולא עוררו שם רעש. אבל במחנה ישראל, אפילו בשומרון-המקולקלת, שומרון של אחאב ושל איזבל, עורר המשפט המעוות מהומה. הפרובוקאציה היתה גסה ביותר, בולטת ביותר. ואליהו הנביא נועז להרעים באזני אחאב את הדברים הנוראים האלה: "הרצחת וגם ירשת?” “כה אמר ה': במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה”… מחאה כזו מצד עם ישראל בימים ההם מבין אני: עם ישראל לא הורגל אז עדיין במשפטים כאלה; אבל למה רגשו גויים עתה? ומה הרעש? – אפשר היה לחשוב, שאירופה היא טלית שכולה תכלת, צדקנית, צנועה, רחמנית, רכת-לבב ורפוית-עצבים. אבל הלא אירופה כולה היא, כמו שיודעים אנו, עקובה מדם, נשמה זלה, שנמכרת בעד נזיד עדשים, בעד צלה של איזו טובת-הנאה, – ומפני-מה נזדעזעה עכשיו כל-כך? – אין זאת כי אם רוצה היא להתהדר בפני עצמה, להראות את טוב-לבה, את דקות הרגשותיה… אבל אנו הרי יודעים אנו את מחירן האמתי של המחאות האלו – פרוטת-נחושת גם היא תהיה מחיר גבוה. היום מוחה אירופה ועורכת דימונסטראציות לפני המשלחת הספרדית, וצועקת: אבוי, מלך אביון! ומחר תזכור שאפשר אולי לעשות עסקים עם ספרד, למכור לה עודף של שכר, של תפוחי-אדמה, של ארג או מכולת, ותקרא: הידד מלך עליון!

ולפיכך אנו רואים, שהעולם מחה, העולם הזדעזע, והרשות הספרדית עשתה את שלה והרגה את פיריר, מפני שידעה היטב, שכל אותן המחאות הן רק צחוק וצעצועים. כדי לצאת ידי חובת רחמנות. העולם מחה, דעת-הקהל היתה נרעשת והממשלות לא נקפו אפילו באצבע קטנה לטובת פיריר, כי ברית כרותה להן שלא להתערב בעינינה הפנימיים של מלכות חברתן. זוהי אחת מן ההמצאות היפות של חכמי הדיפלומטיה כדי לרחוץ בנקיון כפם על כל העול הנעשה תחת השמש, פיריר היה ספרדי וספרדים שפטו אותו – ואירופה מה? –

אין מתערבים בעניניה הפנימיים של מלכות אחרת. יפה דברו. ואולם, כשהיה משפט בין יהודי ליהודים זה לפני אלפיים בשנים – עדיין אומות העולם מתערבות בדבר ודנות את היהודים ומקיימות פסק, ואינן אומרות כלל: היה יהודי ויהודים שפטו אותו – ואנחנו מה? – אינן אומרות כך, מפני שבמקום שלא טוב הדבר לפניהן להתערב – ברית כרותה שלא להתערב בענינים הפנימיים, ובמקום שטוב הדבר לפניהן להתערב – הברית אינה כרותה ומוצאים אמתלאות להתערב ולהתערב.

בענינו של פיריר, כנראה, לא טוב הדבר לפניהן להתערב – והברית כרותה…

ואילו הייתי אני מחסידיו של פיריר, הייתי אומר להם לבעלי-המחאות: הבוז לכם, צרפתים, איטלקים, אשכנזים, הבוז לכם! אם יכולים אתם לכוף את הממשלות שלכם לעשות מעשה – מוטב, ואם לאו, אם אפשר לסתום את פיכם באמתלא של אי-התערבות בענינים הפנימיים כמו בבלויי-סחבות ואם בכל מחאותיכם לא יכלתם להאריך את חייו של הנידון אפילו לשעה אחת – האלמו ככלבים, שכבו בבשתכם ודומו, ואל תעשו צחוק לבריות, ואל תוליכו שולל את הקהל! אל תונו אותו שידמה שאתם תקיפים ובעלי-יכולת ולעת מצוא, על כל צרה שלא תבוא, יש לסמוך עליכם, בשעה שבאמת אינכם בעלי-יכולת כלל ואין לסמוך עליכם כלל, דבריכם לא יועילו וקולכם – קול קורא במדבר, ומה שרע ביותר – יש בהם משום אונאת הצבור והקהל נכשל להאמין בכחם.

וגם אנחנו, בני ישראל, לא פעם ופעמים נכשלנו להאמין בכחם ושלמנו את “מס-המחאות”. “המרגישים” שבנו, רפויי-העצבים, המקוים לאנושיות, לעת החדשה, ממש “יצאו מכליהם”, התמוגגו למראה הדימונסטראציות לטובתנו (היו גם ימים טובים כאלה!) ומרגע לרגע צפו לתשועת-ישראל. ב“מנשן-הואוז” שבלונדון התאספו ודברו, בברלין אספו חתימות ובפריז… גם בפריז חשבו איזו מחשבות, ומכיון שבלונדון דברו, בברלין אספו חתימות ובפריז “חשבו”, מסתמא תפול אימתה ופחד על אלה, שצריך שתפולנה עליהן, ותשועת ישראל כהרף-עין והכל יהיה טוב בעז"ה.

ואחרית המחאות ההן היתה כאחריתן של המחאות לטובת פיריר קודם שנהרג: המחאות – מחאות ואותו המיתו. ואולי אחריתן של מחאותינו רעה אף מסופן של אלו. בספרד, לכל הפחות, יצא המיניסטריון בדימוס אף-על-פי שלפיריר אחרי קיום הפסק אחת היא, מי יהיה המיניסטר בספרד; אבל המיניסטריון יצא בדימוס. והמחאות לטובתנו – הרי אפשר לראות את פעולתן מ“מצבם המבהיק” של אחינו ברומיניה, אשר מאז באו לדבר אל הממשלה בשם אירופה הרעו לעצמם הרבה יותר מאשר היטיבו. ועדיין יש תמימים בקרבנו, שמשתוקקים למחזות כאלה ומתמוגגים מרוב מתיקות בשעה שהם חולמים על דימונסטראציות לטובתנו וחושבים זאת ל“חכמה רבתי” ולפוליטיקה של כלל-ישראל. ואין האנשים האלה רוצים לדעת, שכל הענין הזה אינו אלא ענין של אחיזת עינים. כי הכל יודעים, שכל מחאה, שאין סייף כרוך בה ואבק-שריפה בא אחריה, אינה מחאה כלל, אלא מעשי-נערות, או צרמוניה ריקה ולא יותר, ולדעתי כבר הגיעה השעה לחדול מ“צחוק” זה. מוטב שידע כל העולם כולו, שאין אמת, ואין חסד, ואין משפט, ואין רחמים, ואין דעת-קהל באירופה, ויש רק כח האגרוף, כח אמתי וכח מדומה, וחנופה גסה לכח זה; ומאן דאלים גבר, והבוגד בוגד, והשודד שודד; מוטב לדעת כל אלה, מלהשתעשע בתקוות מדומות, שאין להן שום אחיזה במציאות. כי הכרת האמת טובה בכל אופן הרבה יותר מאונאת עצמו; ותמיד כדאי לדעת את האמת, ביחוד כדאי לנו, בני ישראל, לדעת תמיד את האמת איך שהיא…

הוי השקר – אילו היה, לכל הפחות, חדש ומלא ענין! והרי גם זה אינו. הכל כל-כך ישן-נושן בנדון זה! כל חדש ומעורר ומענין אין, באשר נפנה – “שאַבלון” ו“שאבלון”. עוד הפעם אותם הדברים ואותם הענינים, שכבר דשו בהם רבים, הפוליטיקה הרמאית של אגודות כפולות ומשולשות, אסיפות ונאומים לכבוד השלום והכנות חשאיות למלחמה ושירים וזמירות לכבוד האהבה בכוונות ויהודים של זנות… כל אלה הם דברים ישנים-נושנים וממש אינם כדאי לטפל בהם, – זולת הפארלאמנט האנגלי ומחלוקותיו בדבר הבידג’ט בכלל והתאבקותו בדבר מס-הירושה בפרט, שהוא יוצא מגדר הרגיל ומלא ענין מכמה וכמה צדדים.

ומניח אנכי את כל עניני-היום, את החדשות המרעישות, שאירעו בימים האחרונים: את התגלות הציר הצפוני, את המגדלים הפורחים באויר ואת הפוליטיקה הגבוהה, וגם את פיריר ומשפטו אני מניח ואיני עוסק אלא בבידג’ט האנגלי ומס-הירושה.

ואם תשאלוני: במה זכו שני אלה? ואיזו שייכות יש להם ולכל ישראל ושהרי סופר עברי אי-אפשר לו בלא “סמיכות הפרשה”? – על זה אבקש רשות ממך, חביבי הקורא, להשיב בחוברת הבאה.