_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מחלון המרכבה

אלחנן ליב לוינסקי

לתוכן הענינים

 

       פעם בפעם מדי אבא לתחנת "סינילניקובוא" אשר במסלת-הברזל ה"יקאטרינית" ואשב במרכבה, אזכור את ביסמרק ברדתו מגדולתו, ולבי הומה עליו.  רבים הם בקרבנו אשר ירדפוהו עד חרמה, והם יורדים לחייו ממש, וימררו את מעט ימיו האחרונים...  סופרי ישראל כבר נתנו עיניהם בו ועשו אותו לגל של עצמות;  גם יש בקרבנו כאלה, הנכונים להשליך על כתפיו את כל האשמות של "סוף המאה", ביחוד כל האשמות של האנטיסימיטים השונים, כאלו אפשר היה לו לברא יש מאין, כאלו הוא ברא את השנאה לישראל.  לפי דבריהם, לולא היה "לסקר שלנו" מתנגד לביסמרק – לא היה לא שטקר ולא טריטשקי;  לא היה כל אנטיסמיטיזם בכלל ולא היו עוד ענינים רבים...  אפשר ואפשר, ואנכי לא אריב ולא אתוכח עמם בענין הזה גם לא אוכיחם על אכזריותם וקשי-לבם לרדוף באף זקן אומלל וקשה-יום, רק אחת אגיד, כי הזקן האמלל הזה, אהוב וחביב לי, ובעת אזכור אותו לבי הומה עליו.  ביחוד אזכרנו לטוב עת אשב במרכבת המסלה בתחנות ס., ולא לבד בס., אבל בכל תחנה ותחנה ובכל מרכבה ומרכבה של מסלת יקאטרינא, ושל כל יתר המסלות של הממשלה, אלא כי שכן אנכי וקרוב לתחנת ס.  ובהוה דבר הכתוב.  תמיד מדי אעבור שמה, אזכור אותו, את מי שהיה נסיך הברזל, כי הוא היה מן הראשונים שדרשו בשבח מסלת הממשלה, ויתאמץ לקנות את מסלות הברזל מחברות פרטיות, למען יהיו קנין הכלל כלו, וממנו ראו ועשו כן גם בארצנו, ועל זה זכור שמו לטוב.

עובר אורח כמוני יודע היטב מה בין מסלה של חברה פרטית למסלת הממשלה.  חברות פרטיות עיניהן ולבן רק לבצען.  יודעות הנה כי לא לנצח יהיו הם אדוני המסלה;  ואם עוד עדן ועדנין יעבורון, אבל סוף כל סוף יבא יום ו"הפרה החולבת" תלקח מידיהם, ובשביל כן יתאמצו למלאות חוריהם כסף "בעת הטובה" ולחלוב את הפרה כל עוד "יחזיקו בקרניה"...  והם חולבים הטיפה האחרונה.  עד דם התמצית...  וכל מה שעושים עושים רק למראית-עין, לטובתם ולהנאתם ולא לטובתם והנאתם של הנוסעים.  הסוללה אינה סלולה כדבעי, ויש אשר כרגע תפתח הארץ את פיה ותבלע את כל האורחה עם כל המרכבות...  האדנים נרקבים, על מטילי הברזל עלתה חלודה, המכונות רעועות וישנות, ביחוד המרכבות אין כמוהן לרוע: קטנות וצרות ונמוכות עם ספסלים קצרים, עד כי כמו דגים מלוחים בחביות הנם הנוסעים האמללים, וביחוד הנוסעים ממדרגה השלישית, אשר רוב סופרי ישראל נוסעים בהן (מחוסר מדרגה רביעית).  וכל זה מפני שכל אחד שיש לו נגיעה קלה במסלה כזאת רק לבצעו פונה – החברה תגנוב מאת הממשלה, והקבלן – מאת החברה, המודד והאדריכל – מאת הקבלן, והמשגיח – יגנוב משכר הפועלים, והממונה על המסעות יגנוב מכלם, וכלם יחד על הנוסע האמלל.

לא כן במסלת הממשלה.  לכל הפחות, היא, הממשלה, תעשה את שלה בידים רחבות, בידים פתוחות, כיד המלך.  ולהבונים והמודדים והאדריכלים יש כר נרחב להראות חכמתם ואומנתם וטוב טעמם.  אמת, כי יש אשר תעלה המסלה בדמים יקרים, אבל גם תועלת מעט יש להעוסקים.  הסוללה סלולה כדבעי, האדנים חדשים, המטילים ברזל-עשות, המכונות טובות ומתוקנות, וביחד המרכבות טובות, רחבות, גבוהות וארוכות עם ספסלים רחבים וארוכים בעלי שלש מושבות, ומרכבות רבות די לכל הנוסעים, ובעת אשכב סרוח על ספסל ארוך כזה, אזכור לטוב את הזקן האמלל, "הפרוש מווארצין", ואמחול לו אז את כל עונותיו.  ותמיד אחשוב, כי אם יבא משיח ויבנה דרך לעבור גאולים, לא קבלנים, אפטרופסי האומה, יבנו את הדרך, כי אז גם החלק העשירי לא יבאו שלמים בגופם ובממונם לארץ הצבי, אבל רק על חשבון הכלל תבנה מסלה הזאת.

ידעתי, כי גם בעד מחשבות כאלה ימצאו אנשים שלא יסלחו לי.  הקבלנות, לדעת רבים, חלק ישראל ונחלתו, ולא נברא ישראל אלא לשם קבלנות;  ערב קבלן כל ישראל בעד חברו, וערב קבלן ישראל גם בעד עונות כל באי תבל...  ואם נסגרה הדלת לפני "קבלנינו" עתה, לכל הפחות יהיו קבלנים לימות המשיח...  ובכל זאת אנכי באחת, כי הדרך לעבור גאולים, לא קבלנים ולא חברה פרטית יבנו אותה, רק על חשבון הרשות תבנה.  ואז באמת אפשר יהיה לקוות, כי יהיו הרכסים לבקעה והעמקים למישור, והגשרים על נחל יבק, נחל גשור, על הירדן ומי מרום לא יהיו גשרים של נייר או של ברזל שהעלו חלודה;  אבל גשרים טובים חזקים ומוצקים, ובני ישראל יסעו ויחנו, יחנו ויסעו ויבאו בשלום.

כמה מעלות טובות למסלות הממשלה על מסלות של חברות פרטיות.  הנה מסלות "לאזאווא-סיוואסטופול" ומסלות "יקטרינא" כמו שתי-וערב ילכו, הראשונה מצפון לדרום והשניה ממזרח למערב, ואחת באחת יפגשו, ותחנת סינילניקובוא תיכונה לשתיהן, וכאשר תבא מאחת התחנות של המסלה הראשונה לנסוע הלאה במסלה השניה, תספור כל עצמותיך, ואם אחת מהנה לא נשברה תברך ברכת הגומל, כי תחת אשר עד כה היית במרכבה קטנה וצרה המלאה אדם כילק, וצר לך המקום לא רק לשבת, כי אם גם לעמוד, ומעט העניות-המטלטלים שלך היו מוטלים תחת הספסל או כמו בנס היו תלוים על האצטבא העליונה, ובכל רגע ורגע היית בסכנה לבל יפלו ויפוצצו את גלגלתך;  הנה פה כר נרחב לפניך לשבת ולשכב, ואם גם ארוך הנך כעוג מלך הבשן תשתרע בהרחבה נפלאה על הספסל הארוך והרחב, ומקום יש גם למטלטליך כמה שיהיו כללו של דבר, תתענג לנסוע, ממש "מחיה נפשות".

ובעד כל אלה תודה למי? – אם אל להממציא שטת מסלת הממשלה.  אם כיון באמת לתועלת עמנו ולתועלת סופרי ישראל, או אולי כונה אחרת היתה אתו, כונה שאין לה כל שייכות עם ישראל וסופריו וספרותו, – אין איש יודע.  אבל איך שתהיה, הנה "ישראל" ישתמש בהמצאתו ויהנה ממנה.  גם ממציא "הטלגראף", אפשר כי לא לשם ישראל המציא אותו – ובכל זאת בני עמנו ישתמשו בהמצאתו באופנים שונים לעירובי תחומים, וגם, מה שנכבד ביותר, לשלוח מלשינות ודלטוריות על ידיו...  ובכלל, בכל ההמצאות הגדולות ישתמשו היהודים לאיזה דבר מצוה... 

אם יש עוד בלבך, חביבי הקורא, איזה שנאה על "הזקן הגדול" הלז בא נא הנה אלי, לתחנת ס.  במרכבת המסלה היקטרינית, וכמוני תסלח לו על כל חטאיו.

הנה הארוחה נכונה, הנוסעים כלם יושבים כבר איש איש על ספסל מיוחד לו, עומדים על יד החלון ומשקיפים על התחנה, על העוברים והשבים, על היוצאים והבאים;  ואנכי עד שיצלצל הפעמון השני והשלישי, טרם אסע, אתכבד לתאר לפני הקוראים את תכנית המסלה הטובה ההיא.

המסלה הנקראת על שם המלכה "יקטרינא הגדולה" משתרעת במרחק ארבע מאות ושבעים ווירסטא ממזרח למערב, מתחנת דולינסק של מסלת-הברזל חרקוב-ניקולאיוב, עד תחנת יסינאוואטא של מסלת-הברזל "הדוניצקי", ותאחד את אשדות הדן עם אשדות הבוג והדניפר.  המסלה זה לא כבר נבנתה, והיתה, מן הראשונות, אם לא הראשונה, שמתחלת בנינה נבנתה על חשבון הממשלה, ואשר לזאת היא אחת המסלות המתוקנות ביותר בכל רחבי ארצנו;  בתי התחנות בנוים בגובה ברוב פאר והדר, עד כי לפעמים נתפלא לראות בית התחנה והוא ארמון בשדה, בערבה.  אין נוסעים, אין עוברים ושבים, ובכלל התחנה פשוטה ממדרגה השלישית, ולמה פה כל ההוד וההדר הזה?  אלה מזרקי המים והגנות והפרדסים – מי יטייל בהם? ונוסעים אין, וגם משרתי המסלה מעטים, ומדוע השקיעו כסף רב בבנינים האלה? מי יודע.  גם המרכבות מתוקנות מאד.  המחלקה השלישית – כמו השניה במסלה אחרות, והמחלקה השניה, כמו הראשונה.  בכלל נראה פה יד רחבה ופתוחה, שלא קמצה בהוצאות.

אומרים, כי מטרת המסלה היתה כדי לחבר את "מכרי הפחמים" אשר באשדות הדן עם "מכרי הברזל" אשר בקריבוי-רוג.  אבל הרחוקים האלה עד עתה לא נתקרבו, כי בעלי מכרי-הברזל אשר בקריבוי-רוג, חברות שונות מחו"ל, משתמשים להתיך הברזל ויתר המתכיות בפחמי אנגליא הטובים ושהם בזול מפחמי הדן, כי ההובלה מ"ניוקסטל" אשר באנגליא עד ניקולאיוב תעלה בחצי המחיר, מאשר מאשד הדן עד ניקולאיוב, ואם כן מה הועילו הבונים בתקנתם? – אבל לנו הנוסעים אחת היא, אם המרכבות המיוחדות למשא טעונות או ריקניות, העקר לנו, כי מרכבות הנוסעים כמעט תמיד ריקות הנן;  עד יקטרינוסלאב וסינילניקוב עוד יש לפעמים נוסעים הרבה, אבל מן תחנת ס.  והלאה מזרחה, ימעט מספרם.  והיה אם יהיו עשרה נוסעים במרכבה אחת, והיה הדבר לנס...  אות כי רבה התנועה.

הנוסעים כולם הם סוחרים בפחמי-אבן, משרתיהם ושלוחיהם וסרסוריהם, ובכלל אנשים שיש להם נגיעה קטנה או גדולה לעסק הזה, ובכל זאת כפי הנראה אין בהם אף שמץ מאש הפחמים, אף לא ניצוץ אחד...  רק אבנים הם ולא פחמים, וכמו גלמים ישבו איש איש על ספסלו, מבלי לנוע.

אם תראה בתחנת ס.  ובמרכבות המסלה, את המשרתים הרבים והסרסורים השונים, תדמה, כי עסק הפחמים והמכרות בידי היהודים הוא.  אבל אם תתבונן היטב ותראה, כי גם פה רק סרסורים הם, ולא סרסורים גדולים אבל סרסורים קטנים, אך נזיד עדשים בידי יעקב והבכורה לא לו.  בעל אחוזות אחד היה בפלך יקטרינוסלאַב "פול" שמו, והוא גלה את המכרות העשירות בקריבוי-רוג, ויבא במגע-ובמשא עם היהודים ויהיו לו עסקים עמהם.  והאם ידעו אחינו להשתמש בהמצאתו? לא.  הם לדאבון לבבנו ולחרפתנו ידעו רק לתת לו כסף בנשך ובמרבית, לתת ולחזור ולתת...  אחרית "ההלואות" האלה היה "סקנדל" גדול ונורא...  וכדי בזיון וקצף.  וסוף-סוף אחרי מותו של האציל רב-הפעלים הזה, יצאו המלוים וידיהם על ראשם, ושטרי-חובותיהם טובים רק לצור על פי צלוחית.  והמכרות, אשר באמת עפרות זהב הן, נפלו בידי תגרים מחוץ-לארץ.  המה הנם סוחרים נכבדים, עליהם לא יריעו שמים וארץ, עליהם לא יכתבו במ"ע, ולא יראו באצבע עליהם כי נתעשרו מבעלי-האחוזות...  ובכל זאת הם ירויחו בשנה אחת הרבה יותר משמרויחים עשרים מלוי-ברבית בכל ימי חייהם.  אמנם כן, מאז מעולם היה עשו איש יודע ציד, ויצד בחרמו "חיות גדולות" אריות ונמרים, והיו לו לשלל;  ויעקב התם מסתפק במועט, רק יבשל נזיד עדשים, לחם עוני, מאכל אביונים...  ובכל זאת רק שפה אחת ודברים אחדים: בא יעקב במרמה ויקח הכל...

וקריבוי-רוב כי נבנתה ותעלה לגדולה ידעו אחינו להשתמש בה, והנם בעלי אכסניות, מוכרי משקאות, חנונים קטנים, מלוי ברבית, סרסורים, בעלי עגלות, אבל אין אף אחד שיאכל מפריה וישבע מטובה, אין אף אחד שיקח חלק בהאינדוסטריא הגדולה שבה.

לפעמים עת אתבונן בענינים כאלה יתגנב הספק בלבי, אולי באמת צדקו שונאינו, האומרים, כי אנחנו לא נוצרנו לגדולות, אולי באמת תעודתנו רק להיות סרסורים, חנונים ומלוי-ברבית...  ה' הטוב יכפר בעדי, ויסלח לי על המחשבות הנוראות האלה.  מבית ומחוץ הורגלנו בכל העת ההיא רק לקטנות, למריבות קטנות, לעסקים קטנים...  וההרגל הזה נהיה לטבע, כי נשתנו עלינו סדרי בראשית.  לפנים היינו עם מתהלך בגדולות ומבקש נפלאות, ומתאמץ למצא סוד הבריאה ויסוד התבל, ישראל לא הסתפק באלילי עץ ואבן, מעשי ידי אדם, גם במלאכי-השמים ואילי-הארץ נתן תפלה, כל אלה קטנו בעיניו, ויבקש לו "אל אלים", אשר השמים כסאו והארץ הדום רגליו, ואשר גם השמים לא יכלכלוהו...  ותורה? – לא הסתפק בתורה קטנה, ויוסף עליה תורה שבעל-פה...  ותרי"ג מצות – כלא הם, ויוסף עליה כהנה וכהנה.  וגן עדן? – יין המשומר, לויתן, שור הבר וש"י עולמות לכל צדיק וצדיק.  ומלאכים? – סנדלפון גדלו מהלך חמש מאות שנה...  וגיהנם? – לא קלחת של זפת ופולסי דנורא ומלאכי חבלה פשוטים, בקטנות כאלה לא ימצא היהודי נחת אף בגיהנם, אבל "כף הקלע" מקצה התבל ועד קצהו, מלאכי-חבלה גדולים ונוראים, גדלם מהלך חמש מאות שנה, עומדים האחד בקצה התבל מזרחה, והשני בקצה התבל מערבה, ובידיהם הגדולות יקלעו את הנשמות הקטנות של בעלי העברות הגדולות...  ועתה אבד לעמנו טעמו;  כי הלך בגולה מדחי אל דחי, וסגור היה בתחום, בקרן זוית אחת, וכל אלה טמטמו את לבבו, ויצמצמו את מושגיו.  כעת יסתפק במועט, וסרסרות קטנה טובה לו מכל המסחר הגדול, וסוכתו של ר' יוחנן בן החורנית יקרא בנין ולא ישים לב למרחבי תבל.  כי מה יבקש היהודי? – לא נכסים ולא קרקעות ואחוזות רק מקום בקברות ישראל.

ומה יבקש היהודי במסחרו? רק סרסרות טובה.  על כל צעד ושעל תשמעו דברים כאלה: פלוני, ברוך השם, טוב לו מאד.  יש לו סרסרות טובה; אלמוני מאושר, כי יש לו קומיסיון מסוחר פלוני, או מבית מלאכת "כהן ולוי" ב...  קומיסיון היא תאות-נפש כל סוחר עברי, ויגעת ומצאת תאמין, בקשו היהודים את הקומיסיון ומצאוה, אלופי אדום הנם אדוני הארץ, הנם בעלי-האחוזות בעלי בתי-מלאכת, להם מכרי הכסף והזהב והברזל והפחמים, ויעקב סרסור אצלם, סרסור עד עת מצוא, עד אשר ימצאו גם סרסורים משלהם, ואז ירחיקו את יעקב גם מסרסרות, וכזאת נראה גם במסחר הברזל והפחמים.

ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה יחצבו נחשת היא אדמת קריבוי-רוג, ולא רק ברזל ונחשת, אבל כל מתכת יקרה ומיני צבעים שונים.  ולא מעבר לים היא, לא מחוץ לתחום המושב, אבל במרכז היהודים, על גבול פלכי חרסון ויקטירינוסלב;  ובאודיסא ויקטירינוסלב ישנם יהודים בעלי-הון לא מעט, אשר יכלו לקחת בידם את המכרות, ובכל זאת הנה היהודים הם מחוץ לעסק הזה, העשירים באודיסא ידעו רק חטים דגן ושעורים, והעשירים ביקטירינוסלב, עוד רע מזה, המה רק עסק אחד להם: רבית ורבית-דרבית עד אין סוף ותכלית, ולמה להם עסקים אחרים?

לי אומרים: “Wie es christelt sich, so Jüdelt sich[1]  גם ילדי הארץ העשירים הגדולים בעלי-הנכסים לא לקחו חלק בזה, ולמרות מה שהמוציא והמביא בהאינדוסטריא החדשה הזאת היה בעל האחוזות "פול", הנה לא יכלו האצילים האזרחים להתחזק בזה, והמכרות הנן עתה בידי חברות מחוץ-לארץ.  אמת, אבל באמת עם הארץ איננו סוחר, הוא יודע רק להיות שר ושופט ובעל-אחוזה, ואנחנו הלא זאת תהלתנו ותפארתנו, וגם "קללותינו" ומארותינו, כי סוחרים אנחנו בעלי-מוחות, ואיה מוחוֹתינו?  בכד היי"ש, בכור החטים, או באמת-החנות...  ובהיתר-עסקא...  ולמסחר גדול מזה איננו מסוגלים...  וזאת שנית, כי ליליד הארץ עסקים שונים גם בלעדי זאת, אשר אך יפנה כל הדלתות פתוחות לפניו;  ואנחנו הלא אין לנו בתחומנו שיור רק המסחר, וגם אותו, במקום שנוכל נעזוב לאחרים;  וכה עזבו לאחרים היהודים מיקט.  ואודיסא את קריבוי-רוג עם כל אוצרותיה, ויסתפקו רק בזאת, כי בעקב המכרות, יצאה מדי כפר ותהי לעיר מצער, ומותר ליהודים לגור שם ולהחזיק חנויות ואכסניות ובתי-משקה...  וגם זו לטובה.

ומאידך גיסא, אין, כנראה, מזל לישראל לעסקים כאלה.  "קריבוי-רוג" היתה בתחום הקולוניות העבריות בפלך חרסון;  בכל זאת כמה שיגעו ובקשו בעלי הקולוניות אחת מסגולות עפרה של "קריוואי ראג" ולא מצאו, עפרה אין בה לא ברזל ולא נחשת ולא צבעים, אבל היא פשוטה בתכלית הפשטות, וגם לזרעים אינה טובה.  וגם בזאת נראה יד ההשגחה, ובשעה שהאכר מעם הארץ בפלכי טבריא וחרסון, אחרי שגמר את מלאכתו בבית ובשדה, כל היום ישכב סרוח על התנור, או יושב בבית-המשקה, או יחטוב עצים ביער, האכר העברי שלח ידיו אל "אבן השמיר" ואל המאזנים, והנה הוא סובב הולך בעגלתו מכפר לכפר ומבית לבית ויקבע זכוכית בחלונות וימכור דגים מלוחים ושמן פשתן בימי הצום, הרי, כי חסד עשה הקב"ה את ישראל, שלא נמצאו עפרות זהב באדמת הקולוניות, כי אילו נמצאו ולא היו עוד הקולוניסטים מוזגים ומוכרי דגים מלוחים, והיה עם הארץ בפלכי חרסון וטבריא בלא חלונות בחורף ובלא דגים מלוחים בימי הצום, ומי יודע אחרית כל אלה, ומי יודע אם לא יצא הקצף אז על כל ישראל...  לפיכך חייבים אנחנו לשמוח על שלא נמצא "האוצר" באדמת הקולוניות, והקולוניסטים הנם כמקדם מזגגים ומוכרי דגים מלוחים בפרך טבריא, ומחזיקי בתי-אכסניות ועגלונים ב"קריבוי-רוג" – ושלום על ישראל...

וב"קריבוי-רוג" רבה התכונה והעבודה.  יחפרו בארץ להוציא ממנה כל מיני מתכת וינפו בשלש עשרה נפה ויטהרו ויזקקו אותה, ואחר כל אלה ישלחו את המתכת ליקטרינוסלב, ושם בבתי מלאכת היציקה יהפכו אותה למטילי ברזל.  ומרכבות טעונות "עפרות ברזל" עוברות תמיד מ"קריבוי-רוג" ליקטרינוסלב;  והמכונה הומיה, והידים עובדות, ובני אדם יחיו ויראו טוב, ומיקטרינוסלב עד תחנות סינלניקוב גם כן רבה התכונה, כי יובילו הנה את המתכות, ומפה צפונה ונגבה במסלת לאזאווא-סיוואסטופול ועד אלכסנדרובסק, ומשם ברפסודות ואניות על הדניפר.

הפעמון השמיע אחת שתים ושלוש, והממונה על המסע תקע בחליל והמרכבה נסעה הלאה מזרחה לערבות הדן.

*               *

*

דכירנא כד הוינא טליא באחת מערי המצער אשר בליטא, ויהי איש אחד ומסחרו בגלמי עלי-קטרת, ונסע האיש הזה מדי שנה בשנה ל"ניזשין" אשר בפלך טשרניגוב, לקנות שמה "טבק".  וכאשר שב מדרכו, ויספר לכל מכיריו ואנשי העיר נפלאות על דבר "המרחקים" האלה, ובין יתר הגוזמאות ספר גם זאת, כי במרחק שמונים ווירסטא מניזשין ריח עלי מרורים נודף, ומרחוק תריחו כמו עשן סיגארים.

ולו חפצתי אנכי לגזם מעט, ואמרתי גם כן, כי שמונים ווירסטא ממכרי הפחמים ריח פחמי-אבן נודף, והגוזמא ההיא קרובה כמעט אל האמת, כי פה על כל מדרך כף רגל נראה פחמים ופחמים.  על כל תחנה ותחנה "הרי חשך" ומרכבות לעשרות טעונות, הספירים השחורים האלה יובלו לכל רחבי ארצנו, והיו להחם ולבשל בהם ולהאיר לארץ ולדרים עליה – עד כי בצדק נקרא כל השטח הזה בשם "תנורה של רוסיא".

מקור העושר של כל עם ועם ומדינה ומדינה בהרריה ומכרותיה.  עושר אנגליה ועשרה במכרי הפחמים, והעושר הצפון לארצנו, גם הוא במכרותיה בימים מקדם היה שבח הארץ: "אבניה ברזל, והרריה תחצוב נחשת", ועפרה פחם לא אמרו אז, כי לא נזקקו עוד בני אדם לפחם;  אבל מאז ועד עתה, כמה יערות נחטבו, כמה עצים נכרתו, כמעט מחצית אירופה כלתה בענן, ויש מקומות אשר העצים הנם עתה יקר המציאות;  והטבע עשה את שלו, ומתחת לארץ הכין "חום ופחמים", והיה לאדם לבער תחת העצים שאינם.

יש מרי-נפש כאלה, המנבאים לכדור הארץ עתידות לא טובות;  לדעתם תתקרר החמה מעט מעט, והארץ תתקרר והפחמים יתמעטו, כי הם מן הדברים שיש להם סוף, וקרירות נוראה תהיה על כל ה"כדור" וגם תחת הקו המשוה, ומה יהיה אז? האם תהיה בעתים הקרות האלה שאלת היהודים?  האם יהיו אז ועדות וחברות?  האם תהיה אז ארגנטינה ופלשתינה? ואתרוגים מקורפו ובעלי טובות, ורבנים מטעם הממשלה, ויהודים-גוים, ו"חברת מחזיקי הדת", ומחלוקת בדבר השוחטים? האם יהיו אז מ"ע עברים וסופרים? את המחשבות הנוראות-הגדולות האלה חשבתי;  ביחוד התעמקתי בשאלה האחרונה: האם יהיו גם אז בעתים הקרות מכ"ע וסופרים עברים?...  ומי יודע עד מתי הייתי חושב כן, לולא בא הקונדוקטור והעירני ממחשבותי בשאלתו הפשוטה: "אדוני, פתקא?!".

ישנם בעולם אנשים קטנים, בריות שפלות, ולהם "משרות" עוד יותר קטנות ושפלות, משרות כזית וכביצה, כזנב הלטאה;  וישנם דברים, אשר כנראה אין בהם ממש, אתא קלילא;  ובכל זאת אם יבאו האנשים הקטנים ההם, הבריות המשונות, וידברו את הדברים האלה, יעשו רושם גדול.  לדוגמא, השמש בחברה-קדישא, השמש הזה כשהוא לעצמו מה הוא? שותה שכור כל היום.  "לצאת מחברה" גם כן מלתא זוטרתא היא, אבל אם יבא השמש הזה ויודיע לאדם כי הוא "יוצא מכל החברות"...  אז דבריו יעשו רושם גדול...  וממין זה גם הקונדוקטור.  הממונה הזה כשהוא לפני עצמו – מה הוא? בעל-עגלה, משרת לכל הנוסעים, והכל יודעים זאת.  הביטו עליו, התבוננו בו, איך הוא מתהלך בגאון ומתנפח כברבור, מלקחים בידו ומשרתו לפניו, ויביט עליך הנוסע כמו הארז אשר בלבנון על האזוב אשר בקיר, כמו על בריה נמוכה, כמו על קנין כספו, כאלו המסלה עם העגלות וגם הנוסעים כולו שלו הם, "במבט אולימפי" אחד יבטל אותן כעפרא דארעא עד כדי בטול-היש;  אין דבר, רק: "אדוני, פתקא!", ואתה המיוחס, הגבאי בחברה, הבעל דעה בעירך, תחפש בצלחתך ותבקש את הפתקא.  הן תדע, כי זה לא כבר שלמת בתחנות ס.  בכסף מלא שלשה רו"כ ושלשים ושלשה פרוטות, והפתקא שלך בודאי כשרה לכל הדעות.  הקונדוקטור אמנם לא יאמין לך, יתבונן מכל צד, יהפך ויהפך בה, יביט עליך כמו יחפוץ לחדור לתוך לבך: אולי זייפת...  ואחר כך יהדות במלקחים וישיב לך, ואתה שמור את המציאה היקרה הזאת, כי פן ואולי אבדה לך ואז...  הן אמת כי גם הקונדוקטור אינו חזק מצור, ויש אמצעי להפוך גם את חרונו לרצון...  אבל כמה מן הבוז...

אחת היא מה שיפלא בעיני: מנין זכו הבריות הקטנות האלה "לבטן גדולה".  אם יש כרסנים בתבל, על פי הרוב הנם בין הקונדוקטורים, ואנכי לא אדע, אם מפני שכמו ב"חיל הגווארדי" יבקשו רק בעלי-קומה, כן לממונים על המסע, יבקשו רק בעלי-כרס, ומתחלת ברייתם, טרם עוד שזכו למשמרתם הגבוהה ההיא, היו עם כרסם בין שיניהם, או כי אוירא דמסלה גורם;  או אפשר כי פקודת הפקידים הגבוהים היו: "יהיו כרסנים!" וכן נהיה...  או אולי זכות בתי-האכל עמדה להם...  איך שיהיה, באשר רק אבוא והנה קונדוקטורים כרסנים לפני.  ואנכי מטבעי פחדן הנני, ואפחד מפניהם, והיה כי יכנסו רק להמרכבה, מיד הנני מכין את פתקתי ואחזיקנה בידי לנס...

אבותינו התאוננו תמיד על הגלות של בעלי העגלות.  תמימים היו אבותינו ופשוטים מאד.  גלות בעלי העגלות כלא היה מול הגלות של מסלת הברזל, כי פה הנך עבד נרצע לכל המשרתים והפקידים, מן שר המסלה עד מסיק התנורים.  על כל מדרך כף רגל תפגוש "כפתורים" ו"ציצי המצנפת", ופנים נזעמים מטילי אימה.  כל אחד יש לו הרשות לאמר לך: עד פה תבוא ולא תוסיף.  בעל-העגלה ידע כי בעל-עגלה הוא, ובעלי המסלה הנם אדונים.  ואתה לא נבראת אלא בשבילם, להנאתם ולטובתם, ותמיד ידם על העליונה וידך על התחתונה.  הם כי אחרו את המסע, מפני סבות גדולות: הממונה על המכונה יקמץ בגחלים, או כי הממונה על המסע יאכל וישתה אכילה ושתיה גסה בחדר האוכל, או כי פקיד התחנה יחכה על אהובתו שתבא – פטורים.  ואתה אם אחרת אף רגע קטן הנך חייב.  אם אתה נועזת לכנוס להמחלקה השניה או הראשונה – חייב הנך לשלם כפלים, ואם המה ימלאו את המרכבות נוסעים כדגים מלוחים בחביות, אין רע, כי חבלו המה בנוסע, ונשברה ידו או רגלו פטורים, ואם הנוסע הסב נזק להמסלה כי נשברה זכוכית וכדומה, חייב לשלם.  לבעל-העגלה שלמת את שכר הנסיעה רק אחרי אשר באת בשלום למחוז-חפצך, ואז אם ראית כי טוב הוא, והתנהג עמך כשורה תוסיף לו "על כוס" ואם לא עוד תנכה לו משכרו.  לא כן פה, עוד לא ראית את העגלות גם טרם תשמע את שריקת המכונה רק צלצל הפעמון, לאות כי יצאה מן התחנה האחרונה, וכבר שלמת בכסף מלא בעד כל הדרך, ואם אין לך מטבעות פרוטות, גם לא יחליפו את שטרותיך.  ואם על פי איזה מקרה, נתעכבת והתמהמהת רק רגע אחד – את כספך אבדת;  ואם ירדו המרכבות שאולה, או נפלו בנהר, וכל הנוסעים כלם מצאו שמה קברם – בכל זאת חברת המסלה באה על שכרה, בחנם לא תובל במסלת הברזל אף לאבדון.  ואחרי כל אלה עוד לא יאמינו לך, וקונדוקטורים רואי חשבון ונאמנים יבקרו אותך על כל תחנה ותחנה, ולא יתנו דמי לך.  כמה עמלת ויגעת וכמה חכית עד שעלתה בידך לקנות את מקומך ולזכות לספסל מיוחד?  וכאשר אחרי הרפתקאות רבות ושונות זכית לזה, ורבדת את ספסלך, וצרור מטלטלך הנחת מראשותיך ותשכב כבעל-הבית נכבד, ותנמנם ותישן את שנתך המתוקה, ותחלום חלומות נעימים, כי כבר באת בשלום אל מחוז חפצך, לאשתך ולבניך, וכבר גמרת את עסקיך ועלו יפה, ופתאום והנה יד שלוחה אליך ותאחז בכתפותיך ותפרפרך לארבע רוחות המרכבה ובאזנך תשמע לאמר: "אדון פתקא!" ולפניך הקונדוקטור הראשי ומשנהו ועוד איזה "שר" נאמן ורואה חשבון, ושלשתם עליך, נוסע אמלל.  ואתה תקיץ משנתך ותתגרד בקרחת ובגבחת, תגהק ותפהק ותתמודד ותתחיל בזריזות יתירה לבקש פתקתך, כמדומה לך שהנחת אותה בצלחת בגדך העליון בצד ימין, תחפש שם ואינה, בצד שמאל – ואינה, תבקש בצלחת בגדך התחתון – וגם שם אין.  בין כה וכה והקונדוקטור כשד משחת יביט עליך ולבך יחרד בקרבך אולי אבדה?  אולי נגנבה? – עדי סוף סוף מצאת אותה בצלחת מסותרת "באפודת-החזה" ושב ורוח לך, אבל שנתך נדדה וחלומותיך הנעימים – אינם.  הן תדע כי עוד אינך בביתך, ועסקיך טרם נגמרו ומי יודע אם יעלו יפה, אם תגבה את החוב?  אם תקנה את הסחורה?  אם תשיג את המשרה?  אם תמצא את האדון אשר אתה מבקש בביתו?  או אולי רק לשוא תסע ותעונה בדרך ותוציא את פרוטתך האחרונה.  כזאת וכזאת תחשוב בהקיץ.  ובכלל רעה היא היקיצה הפתאומית...

ובמצב כזה הייתי אני.  חשבתי מחשבות רבות, ומחשבות גדולות על דבר "פחמי-האבן", על כח החום העצור בארץ, על דבר התקררות השמש, ומה יהיה אז לספרותנו?  הן אם גם עתה "בעת החמה הבוערת", זמן שאלות לוהטות, וסופרים "חמים" מאד, אשר על פי הרוב יכתבו בדם לבבם, דם חם, ובכל זאת יש שספרותנו קרה ככפור...  ומה יהיה אז?  ומה יהיו אז גבירינו ואריסטורקרטינו? – אם גם עתה לבם קר ככפור ואין כל אפשרות להחם אותו, ומה יהיה עוד אז בתקופת הקרח? ומה תהיה בכלל לכל "שאלותינו הלוהטות"...  האם ילהטו גם אז או יתקררו מעט?...  כזאת וכזאת חשבתי, וממחשבותי הגדולות האלה העירני הפקיד הפשוט, בשאלתו הפשוטה: "אדון, פתקא!".

וכמה שהתאמצתי אחרי כן לשוב למצבי הקודם, להשמש, להירח, לכח החום, ללב גבירינו, "לשאלותינו הלוהטות", לספרותנו – לא יכלתי, ומוכרח הייתי לצאת מאצטגננותי ולהתבונן אל סביבותי.

וסביבותי יהודים, יהודים ויהודים.  בין אחי אנכי יושב, כי גם פה, כמו בכל המסלות בתחום המושב, רוב הנוסעים הם יהודים;  עם הארץ יושב במנוחה, איש איש בביתו או בבית-המשקה, ורק היהודי נדף ומדולדל ויסע ממקום למקום.  עם הארץ אין העין מצויה בו, והברכה שולטת בו ובמעשיו, היהודי העין מצויה בו ועין-הרע שולטת בו ובמעשיו.

התבוננו: הנה המרכבה גדולה ונוסעים בה הרבה – וכמעט כלם יהודים, יהודים סוחרי פחמי-אבן, סוחרי עצים, סוחרי תבואות וסוחרים סתם, סוחרים בכל הבא בידם, וחנונים שונים, וכל אלה יעמלו ויעבודו ויסעו ויסבלו ויקנאו ויריבו איש באחיו, ובשביל מי? – בשביל להעשיר אחרים, כי בכל העסקים אחרים אוכלים את חמאת-החלב ויהודי רק המוליגא.  ולפעמים גם מוליגא אין...

הנה שכני על הספסל שכנגדי, עומד על יד החלון ויביט ויתבונן בעגלות טעונות פחמי-אבן העוברות לפנינו, כי צופר הנעמתי (שמו של שכני) סוחר בסחורה הבוערה ההיא, הוא בעצמו, כנראה, אין בו אף שביב אש, אבל יש לו אוצר של פחמים בעיר א., והנה אפסו גחלים באוצרו;  והנהגת המסלה לא תתן לו עגלות;  ובעיני קנאה יביט על העגלות הטעונות העוברות לפניו ובלבו יחשוב: הלא עוד ישנם "בעלי מזלות" בתבל, להם יתנו עגלות, להם יש פחמים, ולי לא יתנו ואין, הנה הוא יקנא בבעלי המזלות, ואני, אני לא אקנא בם.  כי גם אם יתנו להם עגלות,  ויש להם פחמים, אבל הירויחו – כי מסחר הפחמים בכלל אינו מן המובחרים.

יש מסחרים שיש להם עבר ויש להם עתיד.  מסחרים כאלה, אף כי מעטים הם מאד, אבל ישנם, לדוגמא: הלואה ברבית.  המסחר העתיק יומין הזה יש לו עבר גדול, היסטוריא גדולה הכוללת בתוכה תמצית דברי ימי עולם...  כנראה גם לפנים בימים הקדמונים, עתקו מלוי-ברבית וגם גברו חיל;  ולפי דברת מביני דבר יש לו להעסק הזה גם עתידות גדולות, ויש מסחרים כאלה שיש להם עבר ואין להם עתיד: כמו קבלנות, מוכסנות ומסחר התבואות.  אבותינו ספרו לנו, כי היו בימיהם קבלנים שנקברו בתכריכיהם...  ובעינינו עוד ראינו סוחרי תבואה שבעים לחם...  ועכשו פסו וגם תמו אלה כמו אלה, ובכל יום ויום העסקים ההם יורדים פלאים.  ויש מסחרים כאלה, שאין להם לא עבר ולא עתיד – כמו ספרות העברית, מלמדות קבצנות והמסחר בפחמי-אבן.  הן אמנם, כי יש גם סופרים עשירים, ומלמדים בעלי בתים "וקבצנים בעלי הון", אבל העסק בעצמו, כמו שאומרים, – לעזאזל...  גם החנונות ומסחר היי"ש אינם כעת מן המשובחים, אבל ימים רבים היו מקור ישע ומחיה ופרנסה לרבים מאחינו, וליחידי סגולה היו גם מקור עושר רב.  החנונות ומסחר היי"ש הנם מעמודי דברי ימינו, והיו ימים טובים לבעלי העסקים ההם, עד שגברה בימינו ההתחרות וקלקלה אותם.

לא כן מסחר הפחמים, רק אתמול נולד, והיום כבר בא עליו כליה.  כל טוב הפחמים יאכלו הגדולים בעלי המכרות, המה ירויחו על אחת מאה, המה יקצבו את המחיר, הם יעלו והם יורידו את השער, להם כל הזכיות, והם יעשו עושר וחיל;  והחנוני המוכר לאחדים ידו על התחתונה, כי גדלה מאד ההתחרות, לערך הקונים, יותר מאשר בכל הסחורות.  וגם פה כמו בכל המסחרים, יעקב הוא החנוני ואחיו בעל המכרות, בעל האחוזות – הסוחר.  יעקב יבשל נזיד עדשים, רק עדשים, ויאכל אותו, ואחיו יצוד ציד, ויבשל סיר הבשר – ויאכל אותו...  יהודים יהמו ישוקו, ירוצו ויסעו במסלות הברזל, מלאים הם בכל התחנות ובכל המרכבות, יבקשו עגלות יכתבו בקשות להנהגת המסלה, וטלגרמות תעופינה להרשות הגבוהה בעיר המלוכה, ירעישו עולם ומלואו, שרי מטה ושרי מעלה, ואחרי כל אלה ירויחו פרוטה.  כי במקומות אשר הפחמים נצרכים שם ביותר, במרכז בתי המלאכות, כידוע אסור ליהודים להשתקע, ונשאר איפא התחום, "תחום שבת";  ובתחום עוד אינם צריכים לפחמים הרבה.  חמץ כידוע ישרפו היהודים עדיין על פי המתודה הישנה בכף של עץ...  הצפרנים גם כן ישרפו בעדי עץ, את המקואות יחממו בהושענות ישנות, והפבריקציה של ציצית וטליתים עוד עתה בלא מכונת הקיטור, ולמה להם ליהודים פחמים?

ובכל זאת שאל נא את יושב הארץ ויאמר לך, כי מסחר הפחמים בידי היהודים.  יען כי הוא רואה רק את היהודים.  לדגמא, בית מלאכת יציקת מטילי ברזל בעיר י.  מסקת בשנה 8 מיליון ככרי פחמים.  ורק פעם אחת בשנה יבא סוכן המכרה לבית-המלאכה ויקצב את המקח, ורק פעם אחת בשנה יבא סוכן בית המלאכה אל המכרה לראות את הסחורה, ומני אז תשלח הנהגת המכרה מדי חדש בחדשו סכום ידוע של עגלות טעונות לבית המלאכה, וכל אלה בחשאי, בנחת, בלי שאון והמולה וקולי-קולות;  "החברה הרוסית למסחר ומעבר אניות" תקנה מדי שנה בשנה מיליונים ככרות פחמים, ויש לה בס"ה רק סוכן אחד במכרות וסוכן אחד על הדניפר, והם יעשו עבודתה, וכאשר תסעו במסלות-הברזל, לא תפגשו אף אחד מעושי דבריה.  והיהודים: צופר הנעמתי, ונחבי בן ופסי, וגמליאל בן פדהצור ועוד ועוד, כלם הנם סוחרים גדולים, בעלי אוצרות, כלם ביחד לא ימכרו אף השליש ממה שתקח "החברה הרוסית" לבד, וכמה פעמים בשנה נוסעים הם מביתם למכרי-הפחמים, וממכרי-הפחמים לביתם? ובתחנות הפנימיות והקיצונות מי יספור? זאת היא הברכה, ברכת המסחר הגדול, מסחר הכולל שהוא סמוי מן העין.  וזאת היא קללת המסחר הקטן, המסחר לאחדים בחנויות, שהעין-הרעה שולטת בו וההוצאה יתירה על השבח ותאכל את הפירות והקרן, ובמקום שעין-רעה מצויה, הגידו מה שתגידו חביבי הקוראים, אין הברכה מצויה.  ביחוד, בן יקיר אפרים, ילד שעשועים, בן יחיד של ההיסטוריא, בודאי עין-רעה שלטת בו;  וכל מה שעברה עלינו, כל המחלות השונות מן מחלת גלות מצרים עד מחלת האנטיסמיטיזם בימינו, וכל התקלות והקטטות והגזירות הרעות, כל אלה לא באו עלינו אלא מפני עין-הרע ששלטה בנו.  וגם במסחר הפחמים כנראה שלטה עין רעה, ומי יודע אם יתקיים בידינו לארך ימים...

לא, לא אקנא בסוחרי פחמים, ולא אקנא בצופר הנעמתי שכני, והוא (מסתמא לא ידע כי סופר עברי הנני) התקנא בי וידבר אלי לאמר: ראה ראיתי אדוני, כי שנתך ערבה עליך, בל"ס לא תסחור בפחמי אבן, כי לו סחרת בסחורה הטובה ההיא לא ישנת, ועמדת כמוני כל העת ההיא על יד החלון לראות ולספור את העגלות העוברות, כי אם יש עסק רע בתבל, אשר הוצאותיו מרובות והכנסותיו מעטות והטרדות גדולות, הנהו רק מסחר הפחמים, ביחוד מיום שהתקינו תקנות חדשות בדבר העגלות.

– יפה כונת, אדוני, אמרתי אליו.  אינני סוחר בפחמי אבן, אבל סחורתי עוד גרועה מסחורתך – סופר עברי הנני, והסופר העברי יישן בטח, עגלותיו אינן טעונות...

שכני כנראה היה איש פשוט ומגושם מעט, ולא היתה לו אף ידיעת בר-בי-רב בספרות העברית, ולא ידע "במה אוכלים אותה".  יהודים כאלה רבים פה, וידמה כי היא סחורה מעין פחמי אבן, אבל איך שתהיה סחורתכם, הנה הוא ברשותכם ובשעה שתחפצו לטעון עגלה תשלמו את המחיר ותטענו את העגלה, לא כן אנחנו...

ואנכי שסעתי את דבריו ואמר: עגלות שלמות של ספרות עוד לא שלחתי, ולא אני בלבד, אלא אף הסופרים היותר גדולים לא זכו לזה.  והיה אם יזכה סופר עברי בימי חייו לטעון איזה "חמור ספרותי", גם אז די לו...  סחורתנו נשלחת על פי הרוב על ידי הפוסטה, אבל דא עקא אצל הסופרים העברים, כי יש אשר אף מרקא בת-שבע אין להם...

– רואה אני, אמר שכני, כי גם סחורתך אינה מן המובחרות, "בזהב לא תלך"...  ובכל זאת אקנא בך, כי כמו שהיא, טובה היא מפחמי-אבן, וביחוד מיום שנגזרה גזרת ההנהגה.

– האם גם היא אחת מהחוקים הנוגעים להיהודים?
– לא אדוני – אמר האיש – גזרת הכלל היא, לבני-ברית ושאינם בני-ברית.  ובכל זאת, כמו בכל גזרה יקחו בה היהודים חלק בראש, וזה דבר הגזירה: מתחלה, מי שחפץ לסחור בפחמים נסע למכרי-הפחמים ויקנה בפעם אחת כמה שנחוץ לו בכל השנה ודי.  ובעלי המכרות בעצמם, או קומיסיונר, שלחו לו בפעם אחת, או לשעורים, את מספר העגלות שקנה.  ויהיה כאשר נתגדל המסחר ונתרבו הסוחרים ונתקלקלו הדרכים ונתמעטו העגלות, השתמשו בעלי האגרופים לטובתם, כי היו קונים סכום גדול של פחמים, וכל העגלות היו ברשותם, והסוחרים הקטנים נשארו לפעמים בלא סחורה, ותהי הצעקה גדולה עד מאד, ותעל לרשות הגבוהה של המסלות.  והנה בכדי לתקן את הקלקול הזה היית רק יכול להכריח את בעלי המסלות המובילות את הפחמים להכין עגלות במספר רב, להוביל את כל הפחמים הנחוצים;  אבל המה לא כן עשו.  ויגזרו גזירה על הסוחרים, לאמר: מי שיקנה מאה עגלות יתנו לו עשרים, מי שיקנה עשרים – יתנו לו חמש, מי שיקנה חמש – יתנו לו רק אחת.  ויעמידו הנהגה כללית בחרקוב, המפקחת על הסדר הזה, ועל הסוחר לשלוח מכתב-בקשה ל"ההנהגה" בחרקוב ירח ימים קודם לאמר: בעוד ירח ימים יהיה נחוץ לי מספר ידוע עגלות, ואז יכל לקוות, כי בעוד ירח ימים יתנו לו, כמובן, החלק החמישי מאשר יבקש ומכפי הצורך, אבל גם הסוחרים חכמים הם, ויודעים את הסוד הזה, ויבקשו על אחת שבע...  וכה עוד הפעם הדברים יגעים ולא הועילו חכמים בתקנתם מאומה.  המבוכה שוררת כמקדם, בעת שנצרך לך פחמים אין עגלות, ובעת שיש עגלות אין פחמים ואין נחת.  ומה שרע מזה, הקונדוקטורים ומשרתי המכונות ושרי התחנות וכל המשרתים והפקידים יודעים, כי אם לא עתה, עוד ירח ימים יעברו עד אשר תזכה לעגלות, וישתמשו בשעת-הכושר הזה, ואם לא תבין את אשר לפניך...  לא יביאו את עגלותיך, כי כל אחד ואחד ימצא עכובים ומעצורים לעכבן;  האופן או יתד האופן אינם בשלמות, או המכונה לא תוכל להוביל מספר ידוע של עגלות, או טעמים וסבות אחרות.  וכמה פעמים תסע מהתם להכא ומהכא להתם, עד אשר תזכה לראות את הסחורה באה.  וגם עתה, זה שני שבועות קבלתי טלגרמה מן המכרה כי נשלחה אלי סחורה, וגם הקונסמנטים כבר קבלתי, והפחמים נצרכים לי כנפשי, כי כבר מכרתים, והקונה יצעק הב הב...  ואינם, כמו נפלו במים.  חקרתי ודרשתי והנם בתחנות מ...  כנראה מצא פקיד התחנה פחתת בהאופנים או ביתדותיהם...  כן הוא, אדוני – סיים האיש באנחה – על כל שונאי ישראל מסחרים כאלה.  אמת, כי גם מסחרך אינו, כמו שתאמר, מן המובחרים, אבל איך שיהיה, טוב הוא ממסחרי.

–ועל כל שונאי ישראל – אמרתי אני – המסחר גם בספרות העברית.  אפס, כי ירא אנכי אשר אם יקחו שונאי ישראל את ספרות ישראל בידיהם כי אז יעשו עסק טוב...  כי אין לך לשונאי ישראל מסחר יותר טוב מעניני היהודים, והיונים סוחרי אתרוגים יוכיחו.  ברור הדבר בעיני, כי לו היו קונים אתרוגים מידי ישראל, לא היתה המצוה ההיא חביבה כל כך על בעליה ולא היה הסאון והרעש אשר עתה, ולא היו מדקדקים דוקא באתרוגי קורפו.  עכשיו אמנם שהאתרוגים נקנים משונאי ישראל – בני ישראל מדקדקים מאד במצוה זאת, ואינם חסים על ממונם, רק להשיג אתרוג מקורפו.  ולו היתה "הספרות העברית" בידיהם, עשו עסק טוב.  וגם אלה אשר עתה ספר ומכ"ע עברי לא יראה ולא ימצא בבתיהם, וקנו אז גם אלה ספרים ומ"ע...  ותמיד מדי אשמע תלונות המו"ל העברים על העתים הרעות, על קרירות הפובליקא, על עסקיהם הרעים, אחשוב בלבי: אפשר שאינם יודעים את האמצעי האחד והמיוחד, התחבולה היותר טובה להיטיב החתימה? ימכרו את מה"ע לאינו-ישראל, לצורר ידוע, לסובורין, לאזמידוב, ואם לא, אם הם לא קינו, לכל הפחות יעשו "את העסק" על שמם...  לדעתי קרובים הימים אשר מו"ל מ"ע עברים יהיו "גוים" – או אז יתרבו הקוראים והחותמים.

אברך אחד אשר ישב על הספסל השלישי לנו, הטה את אזנו זה כבר לשמוע מה אנחנו מדברים.  השיחה בדבר עגלות וספרות העברית, כנראה, מצאה חן בעיניו.  ויקם ממקומו, ולאט-לאט, צעד לצעד, והנה גם הוא נלוה אלינו.  לאברך היתה ידיעה גם בהלכות העגלות, גם בספרות העברית, כי סוחר עצים הוא מיקטרינוסלב שלח קרשים וקורות לפלכי הדרום.

ארץ הנגב היא פלכי הדרום, אין מים ואין יערות ואין הרים, רק מישור ישר, אבל יש בה מלתא זוטרתא, אדמה פוריה ואכרים בריאים ועשירים.  והאכרים ההם יבנו בתים גדולים ויקנו עצים הרבה.  וליטא היא ארץ ברוכה, ארץ אשר לא תחסר כל בה, ארץ הרים ועמקים ומים לרוב, ויערים על כל מדרך כף רגל, אבל אחת אין לה – גם כן מלתא זוטרתא – אדמה טובה ופוריה אין.  וליטא עם "כל טובה וברכותיה" עניה ורעבה, וארץ הנגב עם כל קלקולה ומשחתה, עשירה ושבעה.  ובעת אשר בליטא, מקום אשר העץ למאומה לא יחשב, בתי האכרים קטנים שפלים ונבזים בפלך טבריא אשר העצים בכסף ישקלו ומחירם רב מאד, בתי האכרים בנוים לתלפיות.  זאת תורת האדמה הפוריה.  ולא אגזם אם אומר, כי רובי יערות ליטא ורוסיא הקטנה הובלו הנה לארץ הנגב.

רוב סוחרי עצים המה יהודים מפלכי מינסק ומוהילוב.  יש מהם כאלה, אשר בעת השנה הטובה עשו עשר גדול, ויש בינונים וגם עניים.  כמו ה"חנונות" בכל התחום, כן גם מסחר העצים ב"גלילי היערים", על גדות הפריפיט, הבירזשינא, הסאז והדיסנא.  כל אברך אחרי חתונתו ינסה את הצלחתו במסחר העצים.  והיה אם תאיר ההצלחה פניה אל אברך כזה, ויעבור בשלום את "צורי הנחל", הפורוגים המפורסמים אשר על הדניפר, ויעשה עושר בשנה אחת, כי יעלה מחיר הרפסודות פי חמש אחרי אשר עבר את "צורי הנחל"...  ואם בגדה בו ההצלחה ורפסודותיו או אניותיו נשברו והתפוצצו על שיני הסלעים, ואבד את הונו יחד את תקותו, ובמקום סוחר יהיה למלמד או סרסור...  כמנהג כל גברין יהודאין, אשר אבדה להם נדוניתם.

היהודים הסוחרים מפלכי מינסק ומוהילוב הם באמת "בוני הארץ" ברוסיא החדשה, בפלכי טבריא ויקטרינוסלב.  המה בנו את כל הבתים והאסמות והממגורות ולוליהם, ויש בו עוד עתה היושבים בשיחין ומערות, כמו "הסקיתים" התושבים הקדמונים.  בדברי ימי רוסיא החדשה יזכר שמם לתהלה, כי המה הועילו לישוב הארץ הזאת הרבה יותר ממיוחסים אחרים...  ויותר מאשר הועילו לישוב הארץ הביאו תועלת לעם הארץ, הועילו לישוב היהודים, והביאו תועלת לאחינו בחמר וברוח.  כי אם הסוחרים הראשים, "הידים הראשונות", היו עברים, ממילא היו גם "הידים השניות", הסוחרים הקטנים, בעלי קרפיפים בפלכי הדרום, גם כן עברים, ומשרתיהם ומשולחיהם וסוכניהם ונאמניהם, ובכלל עושי דבריהם, כמעט כלם מאחינו.  כל המסחר הזה ברובו הוא בידי היהודים, ומשפחות למאות מתפרנסות בכבוד.  ויותר מאשר הועילו סוחרי העצים בחמר הועילו ברוח, כי היתה השפעתם רבה על אחינו בארצות הדרים, ביחס היהדות וחיי אחינו פה בכלל.

היהודים מארצות הנגב אין להם משל עצמם כלום.  כל תורתם וחכמתם, השכלתם ויהדותם מידי אחיהם שבליטא באו להם.  המורים, המלמדים, החזנים, הרבנים.  הסופרים, המשכילים, ובכלל, כל דבר שבקדושה וכל "רוחניות" – כל אלה מליטא השיגו.  ההשכלה והיהדות באו הנה בשני דרכים: דרך היבשה ודרך המים.  דרך היבשה – על חביות של יי"ש או בתוך חביות של יי"ש.  ודרך המים – על רפסודות של עצים.  וצייר אמן אם יחפוץ לתאר את מהלך השכלת אחינו בארצות הדרום, הנה יצייר את ההשכלה בתמונת פקיד "המכס" רוכב על חביות של יי"ש וחזיר בידיו...  והיהדות – בתמונת פאות ארוכות וטלית קטן על דוברה צפה על פני המים...

בתחלה קודם ה"אוֹטקופ" היו אחינו שבארצות הדרום אנשים טובים, בריאים וחזקים דשנים ורעננים, בעלי-כרס וכתפים רחבות ופנים אדומים, אבל פשוטים ומגושמים מאד.  ובכל זאת בכל גשמיותם ו"פשטותם" היו יהודים טובים, יהודים כשרים ונאמנים עם ה' ועם כל קדושיו – עם צדיקים וחסידים ועם חתניהם ובניהם ובני בניהם...  פה לא דקדקו ולא הבדילו בין צדיק לצדיק ובין קדוש לקדוש, וכל מי שפשט את ידו בשם "איזה קדוש" – נתנו לו נדבה הגונה.  משרבו אמנם פקידי ה"אוטקופ" נשתנה הסדר לגמרי.  היהודים הפשוטים, המגושמים והטובים האלה הריחו ריח ההשכלה ומאכלות אסורות...  הריח המיוחד של הפקידים ההם – ויהיו לאריסטוקרטים "בורים", ויחלו לזלזל בתורה ובמצות באופן מגונה ומשונה מאד, וישנו את בגדיהם והליכותיהם וטעמם – ויהיו למשכילים.

פקידי המכס היו המשכילים הראשונים בארץ הזאת, שפרצו גדר ועברו גבול...  הראשונים שבטלו דיני מאכלות אסורות ועוד אסורים...  ואל דרכיהם למדו אחינו העשירים בכפרים, בעלי בתי היי"ש, אשר יראו וכבדו את הפקידים ההם.  ואם השפעת ה"אוטקופ" היתה רבה "להפצת השכלה וכל דבר אסור" בכל ארצנו, הנה הראה כהו ביותר פה בארץ הנגב, בין הבורים המגושמים.

זאת היא דרך היבשה.

ומאידך גיסא, דרך המים "לאורך הדניפר", באו הנה רפסודות עם תורה מצות ומעשים טובים, עם חסידות והתנגדות עם ש"ס, עין-יעקב ומשניות, עם הסדור העבה ו"חק לישראל", עם ה"תניא" וחדושי הגר"א, בכלל עם קבלה ופלפול.  ויותרו הרבה מהם בקרימנטשוג, ביקטרינוסלב, בחרסון, ולכל אורך החוף.  כי סוחרי העצים רובם ככלם היו אנשים נכבדים, יודעי תורה ושומרי מצוה, ותהי פעולם רבה על ארצות הדרום, ויפעלו לטוב.  כי כמה שיצחקו על ה"ליטוואקעס" (שם כללי לסוחרי עצים), על הליכותיהם ומדברותיהם, בכל-זאת יכבדו אותם כי עשירים הם הסוחרים האלה, והכל צריכים למרי דחיטי, הכל יקחו אצלם סחורה בהקפה...  וחכמת העשיר הנותן בהקפה נכבדה.  לדוגמא, בעל קרפף של עצים ב"טבריא", אריסטוקרט נורא ובור מצוין, שיש לו עסק עם סוחרים ליטאים כאלה, שנותנים לו עצים על כמה אלפים, והוא "בר-דרומא", שאינו יודע מאומה בתורת היהדות ובכל תורה, רק בהפקירא ניחא ליה – אם יתאכסן "הסוחר" בביתו ולא יאכל אתו לחם, יתביש הימנו.  הסוחר יתפלל, יתעטף בטלית ותפילין, הסוחר ילמוד דף גמרא, פרק משניות, יקרא ספר עברי, מכ"ע עברי, והוא בעל הקרפף יביט בהם כתרנגול "בבני אדם"...  והבריות האלה אומרים: עשיר גדול כזה וסוחר מצוין, ביחוד סוחר מצוין, לא בטלן, ובכל זאת יתפלל וילמוד ויקרא, נפלא הדבר!

וברם זכור שמם של הסוחרים האלה לטוב, כי בדרכם השאירו בשני עברי הנהר תורה ויראת-שמים, ובעתות האחרונות הביא הדור הצעיר של הסוחרים ההם גם השכלה עברית וידיעת שפת-עבר, ואשר לזאת נראה הבדל גדול בין אחינו אשר יגורו לחוף הדניפר ובין אלה אשר בערי השדה.  הנה סימפרופול וחרסאן, ברדיאנסק ויקטרינוסלב, מה רב ההבדל ביניהן!  יקטרינוסלב וקרימנטשוג כמעט שהם ערי ליטא: יש ויש בהן הרבה בעלי-בתים לומדים ויראי-שמים, יש הרבה אברכים משכילים ויודעי-ספר, מה שאין כן בערי השדה...  וכל זה על ידי השפעת הסוחרים האלה אשר כמעט כל טוב היהדות הביאו הנה, ועוד עתה יצטיינו הסוחרים ההם מאחיהם שבדרום.

ואת הסוחרים האלה תכיר מיד, ברגע הראשון;  שונים המה בהליכותיהם ומדברותיהם.  ומלבד הזקנים, אשר גם בבגדיהם יצטיינו, הנה גם הצעירים בני הדור החדש, הלובשים מלבוש אירופי, גם המה יצטיינו בין האברכים אשר בערי הנגב.  כי כמה שישנה בגדיו הנה "האינטיליגנטיות" העברית שפוכה עליו.  במבט הראשון מיד תכיר כי יש לך עסק עם אריסטוקרט תלמודי, עם ליטאי שנולד ונתגדל בקדושה ובטהרה, על ברכי התלמוד והתורה;  מן הרגע הראשון, מן הדברים הראשונים, תדע ותבין, כי יש לך עסק עם "אברך משי".

יש כאלה, וגם בין הסופרים, שיצחקו על "אברכי המשי", וכמעט שהיה השם היפה הזה לשם של גנאי, לכנוי של בטלנות, עצלות וסכלות...  אבל יאמרו מה שיאמרו הבריות, סוף סוף טוב יותר "אברך משי" מ"אברך של מחצלת-קנה"...  "אברך משי" לכל הפחות רך וטוב ויפה, ויש בו תורה ויש בו דרך-ארץ, ואברך של מחצלת-קנה גס ומגושם, ואין בו לא תורה ולא דרך ארץ...  ועוד הדבר מוטל בספק גדול מי יצלח לעולם ביותר: האברך של משי או של מחצלת-קנה? – ראה ראינו הרבה "אברכים גסים", אשר בכל קשיותם וגסותם הנה לא יצלחו למאומה: "לא לה' ולא לבריות"...  והרבה אברכים של משי, אשר בכל יפעתם ורכותם, הנם סוחרים מצוינים.

ואברך של משי כזה היה גם האיש שנגש אלינו.
                  – כל אומן שונא את אומנתו – אמר הוא – וכל סוחר את מסחרו, כל אחד לפי מצבו ומבטו ימצא בה מגרעת.  סוחר הפחמים – בפחמיו, ואנכי סוחר עצים – בעצי, ושנינו כנראה יש לנו טענות צודקות.  גם מסחר העצים היה לפנים מסחר טוב אבל מאז נבנתה מסלת-הברזל גם הוא נשחת.  האש והמים כנראה לא ידורו בכפיפה אחת.  הרפסודות הבאות דרך המים, לא יצליחו אם ישלחון דרך מסלת-הברזל.  גם זאת: לפנים היו סוחרים מעטים ויערות הרבה, "הפריצים", אדוני היערות, לא ידעו בעצמם מה לעשות עם יערותיהם, וימכרו אותם בזול, וכל מי שעמדה לו שעתו או חכמתו לעשות מסחר ולשלח את רפסודותיו לנגב הארץ, הצליח מאד ויעש עושר;  לא כן עתה, היערות נתמעטו והסוחרים נתרבו, ועל כל אילן ואילן עשרה סוחרים, והם מוסיפים על המחיר עד "זיבולא בתרייתא".  כי "בידים קשות" נמצאו העצים כעת, בעלי האחוזות העניים כבר מכרו את יערותיהם, ונשארו איפוא האצילים העשירים, והם יודעים עת לכל חפץ ויבקשו מחיר רב, והסוחר העברי יתן רק בכדי לקנות, כי תמיד יפחד פן יקדמנו אחר.  והוצאות הרפסודות עלה למעלה, והשבח מעט מאד, ואין העור שוה בנזק העבוד.  ואחר כל אלה הנה "ההקפות".  המסחר הזה "במזומנים" אי אפשר, כל הסחורה תנתן בהקפה לזמנים שונים, כי גם בעל הקרפף יתן סחורתו בהקפה להאכרים, והיה אם לא יעלו התבואות יפה, ולא ישלם האכר לבעל הקרפף, ובעל הקרפף לסוחר העצים.  וסוף סוף נראה – הוסיף המדבר באנחה – כי יעמלו היהודים בעד עם הארץ;  להאציל בעל היער ישלמו בכסף מלא מחיר גדול מאד, האכרים מובילי הרפסודות גם כן יקבלו שכרם עם הוספות רבות.  כי לא הרי הסוחר העברי כהסוחר מעם הארץ.  כמה שיתאמץ לצאת ידי חובתו לפני פועליו, כמה שיתאמץ להיות "בעל הבית טוב" לא תועיל לו.  הנה כבר קבלו האכרים את מחצית שכרם ועוד לא עשו אף שליש הדרך, ויבקשו עוד.  הסוחר כמובן לא יתן.  ויבאו לק.  ויתאוננו (אנשים טובים ילמדו אותם) כי היהודי יעשוק אותם, כי לא יתן להם אף פרוטה, כי ירעבו ללחם וכדומה.  ועל הסוחר להוסיף להם על מזונותיהם ועל משכורתם.  ויבואו לקרימ' ויתאוננו עוד הפעם ושוב הוספה.  ויבואו ליקט' ויתאוננו עוד;  ובאשר יתאוננו דבריהם נשמעים, והסוחר העברי מוכרח למלאות בקשתם.  זאת תורת המסחר הטוב הזה כעת.  ובכלל – הוסיף האיש באנחה – כאשר אחזה אנכי, יעבדו היהודים כעת, באשר יעבדו, בכל ענפי המסחר רק בעד אחרים;  סוחר הפחמים יעבוד בעד בעלי המכרות;  סוחר העצים בעד האצילים בעלי ערים;  החנוני – בעד בתי המלאכה במוסקוי ולודז, בעד מורוזוב, קונשין וקריטינקוב, שייבליר, מייער ושולצה.  סוחר התבואות יעבוד בזיעת אפו בעד איוואן וסטיפאן האכרים.  המה: מורוזוב וקונשין, שולצה ומייער, וגם איוואן וסטיפאן יתעשרו בכל שנה ושנה, והיהודי – בכל שנה ושנה יורד מטה מטה.  ובכל זאת, המה המתעשרים הנם הישרים, והיהודי העלוקה. 

כרגע נפסקה השיחה.  כל אחד התבונן בדברי המדבר;  כל אחד חשב את חשבונותיו ומצא, כי באמת כל מסחרנו הבל ועסקינו מאפע, ובכל יום ויום בכל שנה ושנה ידל ישראל.  מי שהיה עשיר לפני עשר שנים, הנהו כעת רק "בעל-הבית", ומי שהיה "בעל-הבית" לפנים, הנהו עתה מחוסר לחם.  ואם כה חלילה ימשך הלאה, הנה לא רחוקים הימים, אשר באמת תכלה הפרוטה מכיסם של ישראל, ומה יהיה אז?...  אנחה חרישית התפרצה מקרבנו ודומם ישבנו ונחשוב חשבונות לא טובים, לא נעימים...

רק שכנינו בקרן זוית השניה, "חברת אברכים משלנו" כנראה לא דאגו לא דאגת הכלל ולא דאגת הפרט, הם לא נחו ולא שקטו, וידברו גבוהה גבוהה, ויצחקו וישוררו ויאכלו וישתו.  התדע אותם, את המאושרים ההם?  אתכבד להציג אותם לפניך.  הנם משרתי בית המסחר של "דרייפוס", משולחיו ועושי רצונו.  בל"ס תדע אותם מכבר, כי מי לא ידע את דרייפוס? מפורסם היה מונטיפיורי ז"ל, מפורסמים הם הרוטשילדים, ומפורסם מהם בימינו הבארון הירש – אבל גם בית דרייפוס מפורסם מאד, ואולי עוד יותר מכל הבארונים המפורסמים, כי בעת שהם הבארונים כלם הם בחוץ-לארץ ומעשיהם בחוץ-לארץ, ורק לשמע אזן שמענו שמם, הנה האחים דרייפוס יסחרו בארצנו ופעולתם רבה מאד על אחינו ופעלם והדרתם יראה בכל ענפי מסחר התבואות.

החק הכללי, כי הרכוש הגדול יבלע את הקטן, והקפיטלים הגדולים יאכלו את הקטנים, כנראה נגע גם במסחר התבואות, בתי-המלאכה הגדולים בלעו כבר את בעלי המלאכות היחידים...  חברות מסלות-הברזל – את בעלי העגלות הגדולים, אכלו את גרשון ומררי בעלי העגלות הקטנים, ולא נודע כי באו אל קרבן, הבאנקים ובתי מסחר הגדולים יבלעו מעט מעט את הקטנים.  וגם מסחר התבואות, המסחר הראשי בארצנו, אשר היה קנין הכלל כולו, ביחוד היה קנין כלל ישראל, גם הוא יוצא מעט מעט מרשות-הרבים לרשות-היחיד.  ובמקום אשר עשרים שנים ולפנים היו סוחרים למאות, כעת יש רק דרייפוס ונייפלד, כי לא יכלו הסוחרים הקטנים, הסוחרים על חשבון עצמם, להתחרות את הענקים האלה אשר כסף תועפות להם, וכל הבאנקים פתוחים לפניהם.  וכמו יופיטר את הברקים, כן יחזיקו המה את השער בידיהם להעלותו ולהורידו, הכל לפי הצורך להם.  הסוחרים הקטנים אשר יסחרו על חשבון עצמם טבעו מעט מעט בתהומות המסחר הזה, וירדו במצולה, ועל מקומם באו "התנינים הגדולים", אשר בגאוה יחצו מים רבים ואחריהם יאיר נתיב...

במחשבת האכר: אם מכל האכרים יתהוה רק אכר אחד, ומכל הידים רק יד אחת, ומכל הקרדומים רק קרדום אחד, ומכל העצים רק עץ אחד, ומכל הנהרות רק נהר אחד, והיה כי יבא האכר הגדול הזה ויקח בידו הגדולה את הקרדום הגדול ויפיל את העץ הגדול להנהר הגדול – כמה גדול יהיה אז השאון על פני המים? – מעין מחשבותיו של הכפרי הפלוסוף הזה, אחשוב גם אני: אם מכל סוחרי התבואות יתהוה רק סוחר אחד, והסוחר הגדול הזה יפשוט את רגלו הגדולה...  כמה גדול יהיה השאון אז?

כסבורים אתם, שהמחשבות האלה הן בכלל מחשבות שאין להן יסוד, מעין המחשבות הרבות של הסופרים העברים, תשגו.  כשאנו מתבוננים אל מצב המסחר הזה, איך הוא משנה את תפקידו וסדריו, ואיך יורד הוא מטה-מטה בכל יום, הנה בלי משים תעלינה המחשבות האלה על לבבנו.

עוד זה לא כבר היה מסחר התבואות עסק, ועסק טוב, ובשנים האחרונות ירד מאד, ואין לך שנה שאין קללותיה מרובות מחברתה, והסוחרים מתדלדלים תמיד.  ומבלי היות נביא נוכל להגיד מראש, כי בעוד שנים אחדות ומכל הסוחרים יתהוה רק סוחר אחד – האחים דרייפוס.

כי כמו כל מסחר בימינו אלה, גם מסחר התבואות היה ספקולציא, מעין מסחר "הבורסא", ועולים ויורדים בו לרגעים.  בשוקי התבואות באירופא נמכרות תבואות הרבה יותר מאשר יש מן המוכן, וגם בכלל יותר הרבה מאשר עשו השדות.  הסוחרים הגדולים, הקונים והמוכרים יודעים זאת, ולא את התבואה, רק את "השבח וההפסד" יקנו, והמה שיחזיקו את השער בידיהם, לעת הצורך להם יעלו ויורידו את השער.  והיה כי תתלקח מלחמה גדולה בין האיתנים האלה, בין "המעלים" ו"המורידים" ויעשו רושם על שוקי התבואות;  היום גברו המעלים ועלה השער, ומחר יגברו המורידים וירד השער, ואין אתנו יודע עד מה מדוע עלה אתמול וירד היום? – כי עוד נוכל לדעת על פי נסיונות וחשבונות את דרך הרוח אי מזה יבא, אבל אין דרך ישר למסחר התבואות, אין חכמה ואין תבונה ואין מבינות, נלאו כל חכמי המסחר לבא עד תכונתו, כי רק ספקולציא הוא, ומי יכל להגיד האותיות לאחור? – והסוחר הקטן שאין לו "דעה" בהספיקולציות האלה, תמיד ידו על התחתונה.  פתאום עלה מחיר התבואות;  מחוץ-לארץ באו ידיעות טובות מאד, רבו הדורשים, ו"טלגרמות חמות" מאד יבשרו אך טוב, השער יעלה מעלה מעלה;  בשוק התבואות רבה התנועה, המקחים עולים לרגעים, דם ואש ותמרות עשן!  "שרפה" כמו שאומרים הסוחרים.  הסוחרים הקטנים יקנו ביוקר ויקוו לשכר רב, ועד שבאו לאדיסא או לקניגסבורג, ירד השער, המקחים נפלו פלאים, ותחת השכר הרב שקוו לו עוד יפסידו הרבה.  ועוד הפעם יעלה השער פתאום, ועוד הפעם ירד.  והיה אם יאמר הסוחר לעמוד על דעתו ולהחזיק את הסחורה – אחריתו מרה, כי מי יעמוד בפני הגדולים ההם, איתני הבירזה? – וכה מדי שנה בשנה יתמעטו הסוחרים העומדים ברשות עצמם, ויתרבו משרתיהם ועושי רצונם של בתי המסחר דריפוס ונייפלד.

"האחים דריפוס" משכנם כבוד בפאריז, ומצודתם פרושה על כל ארץ הצרפתים, ולא רק על צרפת אלא גם על רוסיא, מצרים, אמריקא, הצפונית והדרומית, ובכלל על כל הארצות הנודעות בתבואותיהן.  בצרפת יש להם בתי-רחים גדולים מאד, ו"שוק הקמח" שם בידיהם.  ביחוד יראה פעלם והדרם בארצנו, כי בארצות אחרות אשר "הרכוש" שם רב מאד, "הנאמנות" גדולה והרבית קטנה, קשה להם להתחרות את הסוחרים האזרחים;  לא כן בארצנו, אשר הרבית היותר קטנה – שנים עשר למאה ואף הבאנקים לא יתביישו לקחת רבית מעשרה ומעלה.  הרכוש בכלל מעט מאד ו"הנאמנות" עוד פחותה מזה...  פה ימצאו כר נרחב לפניהם, ומה גם בתחום המושב, אשר לפי דברת רבים, רק שטר אחד "בן מאה" סובב הולך בכל התחום, מאיש לאיש ומכיס לכיס...  פה אי אפשר להתחרות עמם.  לפלוני האציל נחוץ כסף מאד, ואם יאמר להשיג אצל מלוה-ברבית הלא יפשטו את עורו ממנו, וגם הבאנקים סגורים לפניו, אם לא יתן את אחוזתו באפותיקא.  וזאת אי אפשר, כי כבר נתנה עליה האפותיקא השלישית...  וימכור את תבואתו, את "הקציר הבא" לדריפוס ודריפוס יקנה באפריל ומאי, על מנת לקחת בספטמב.  ואקטוב.  ויתן דמי-קדימה מנה יפה, מאשר לקחת כסף אצל מלוה-ברבית.  ממסחרים כאלה לא ידעו בארצנו.

לפני איזה שנים היה מושב האחים דריפוס איתן רק בערי החוף: באודיסא, ניקוליוב, סבסטופול, ברדיאנסק ועוד.  לאט-לאט פרשו את מצודתם גם לפנים הארץ, לפלכי וואהלין, בסרביא, חרסון, קיוב, טבריא, יקטרינוסלב, חרקוב, קורסק, קוקז ועד, ובכלל בכל פלכי עבודת האדמה, ואין לך תחנה של מסלת-הברזל או של אניות-הקיטור שאין שם סוכן בית דריפוס;  בערים הגדולות הסוכן הראשי, וסביבו הסוכנים הקטנים המקבלים אורם והשפעתם ממנו.  וכמו "מכס היי"ש" לפנים נתן לחם ופרנסה להרבה אלפים מאחינו, כן מתפרנסים עתה מבית דריפוס הרבה אלפים עברים.  כי לכבודם צריכים אנחנו להגיד, כל סוכניהם ומשרתיהם ומשולחיהם ונאמניהם כולם "משלנו", ובעין יפה וביד רחבה ישלמו, וכמה מסוכניהם כבר נתעשרו עושר רב, ובכלל "העבודה" אצל דריפוס תחשב לעבודה טובה, הנותנת שכר טוב וחיים...  ומשולח של דריפוס הוא מיוחס גדול לענין השדוכים...  מודד האויר של כל פרנסה ופרנסה אצל אחינו.

לפנים היה בית דרייפוס אחד, כעת אמנם נתחלק לבתים שונים: "לואי דרייפוס", "גוסטאב דריפוס" ו"האחים דריפוס" סתם, וכולם יסחרו את הארץ, ולכולם סוכנים ושלוחים במקום אשר רק יש בר.  והיה כי תבא אל תחנה ותראה על הסוללה שקים לאלפים צבורים ומונחים ומחכים ליום השלוח, ותשאל למי הם? – לדריפוס יענוך.  אם תראה עגלות טעונות בר נוסעות לתחנות המסלה, למי הם? – לדריפוס.  בכלל דריפוס פה, דריפוס, שם, ובאשר תפנה רק דריפוס, כי מלאה כל הארץ כבודו. 

ודריפוס לא ייעף ולא ייגע, ואין קצה לכסף הרב אשר יפזר.  עוד לא נקצרו השדות גם לא נזרעו, וכבר קנה דריפוס מיליונים "סאה" וכבר נתן מילליונים דמי-קדימה.  כמה בעלי אחוזות פשטו את הרגל, כמה תבואות ירדו לטמיון, כמה נרקבו על התחנות, כמה נרטבו ולא יצלחו למאומה, השער עלה, השער ירד, השער מתנענע, ודריפוס יקנה ויקנה.

אין קץ להתועלת הרבה, שהביאו "הסוחרים העברים" האלה לארצנו.  אם עבודת האדמה תעלה מדי שנה בשנה מעלה-מעלה, אם האכרים ובעלי האחוזות עוד יחזיקו מעמד בעתות הרעות האלה, אם ארצנו עוד תתחרה במסחר התבואות את אמריקא – כל אלה מידי דרייפוס לה.  ותועלתו רבה גם לאחינו, כי אם מצד האחד; ירדו מטה על ידי סוחרים הרבה, הנה מצד השני, אלפים מאחינו ימצאו על ידו את מחיתם בכבוד;  ולא נדבות – כי אם שכר עבודתם ישולם להם, ומה שנכבד ביותר, כי יתרגלו בני עמנו ע"י כך למסחר מסודר.

בכל תחנה ותחנה תפגוש את האנשים ההם, הם ירוצו, ילכו, ידברו, ישוחחו, יסעו מתחנה לתחנה ותמלא הארץ אותם.  ואם תבא לתחנה גדולה וראית בני אדם מתהלכים בגאון על הסוללה, וינערו ידיהם וראשיהם וידברו גבוהה גבוהה, ותשמע מפיהם ההברות: טלגרמות, קונטור, חטים, שעורים, טובים, רעים, רטובים, יבשים, דמי קדימה, שקים, אדונים, סרסרים, ותדע כי משולחי דריפוס המה.  וכאשר תכנוס להמרכבה, גם שם הנם וגם שם תשמע את ההברות האלה.

אפס כי בכל התועלת הרבה שהביאו האחים דריפוס לאחינו בחומריות, יפסידו מעט ברוחניות, כי גם פקידיהם כמו פקידי ה"אוטקופ" על פי הרוב בהפקירא ניחא להם.  ביחוד יצטיינו במאכלות אסורות וחלול שבת.  הן אמת, כי אינן מן העברות הגדולות בארץ הנגב,  ובכל זאת לא היו נפרזות כל כך כמו עתה.  מכיון שנהיה אברך לסוכן לבית דריפוס הותרה לו לחלל שבת בפרהסיא, לקנות חטים, ולרשום בספר, לשלוח ט"ג ומכתבים, לנסוע מתחנה לתחנה ולאכול בבית המאכל אשר על התחנות.  והדבר נהיה לטבע שני אצלם.

אמנם כן אין טוב בלא רע.

הנה כי כן אנחנו הסוחרים העומדים ברשותנו, בעלי הבתים: ה"פחמי", האברך של משי ואני עבדכם יושבים בקרן זוית אחת, פנינו עצבים וחוטמינו נשתרבבו ונחשוב מחשבות לא טובות על דבר עמנו ומסחרנו.  והמשולחים והסוכנים – יושבים בקרן-זוית שנית ואוכלים ושותים ושמחים...  הלא תקנא בם חביבי הקורא?

גם אנכי אקנא בם.  נשתנו העתים...  כי אין טוב לו עתה לאיש ישראל, רק מי שאוכל ושותה ויסחר על חשבון אחרים...

המרכבה הולכת הלאה הלאה, ומחלון המרכבה נראה שדות זרועות עטופות בר וכפרים בנוים בנוח, כי המקום הזה בפלך יקט.  אחד מהמקומות הברוכים בכל ארצנו הגדולה, ואדמה דשנה ופוריה כזו מעטה גם "בפלכי האדמה השחורה", וכמובן רוב התושבים הנם אשכנזים.  להאנשים האלה חוש הריח מיוחד להריח את הארץ, מרחק מאות פרסאות יריחו ריח נחלה טובה.  וכמו בדרך נס, על ידי קפיצת הדרך יתנחלו ויתאחזו והנם כמו נולדים פה, כמו שגרו פה זה מאה שנה.  במתי מעט באו הנה האשכנזים בימי המלכה יקאטרינא ועתה פרו ורבו וישרצו ותמלא הארץ אותם.  מן המושבות המעטות אשר על נהר "מאלאטש" בפלך מליטופול יצאו ויפשטו בכל הפלך ובפלכים הסמוכים, והנם אם לא רוב מנין, אבל רוב בנין.  מן מיליון דסיאטין אדמה במחוז "אלישקי" פלך טבריא יותר משש מאות אלף בידי האשכנזים.  וכמובן הם "בעלי-הבתים" בפלך הזה, וכל מעשיהם יעשו במתינות ובסדר נפלא.  ולנו בני ישראל יש מהם ללמוד הרבה והרבה.  היסוד אשר עליו בנו את עשרם והצלחתם: היא "החברה והשותפות".  בכל כפר וכפר יקצרו מאדמת היחידים מספר ידוע של מעניות אדמה על חשבון הקהל.  והשדות ההן יזרעו, ותבואתן תמכר והכסף יאצר באוצר הקהל.  כעבור שני מספר וסך גדול יאצר, ודור חדש צעיר לימים יקום, וקנו על חשבון הקהל נחלה ואחוזה ויחלקו בשוה בין הדור הצעיר.  וכה סובב הולך מימים ימימה.  ובקופת הקהל עוד עתה אוצר גדול, ובכל שנה ושנה יקנו נחלאות חדשות ומושבות חדשים.  וכמעשי הכלל כן גם מעשי אנשים פרטים.  וכמה שיריעו ויתקעו מה"ע הרוסים על "שטף האשכנזים" הנה קולם קול קורא במדבר.  כי מחיר טוב, מחיר גבוה ישלמו האשכנזים, הנה אדמת הגראף ק' כלה נמכרה לאשכנזים, הנה נחלת הנסיך פי להם נמכרה.  וגם הגראף איגנאטיב, גם הוא מכר את אחוזתו הגדולה בפלך יקטירינוסלב, 40,000 דסיאטין, להאשכנזים, וכעת אזרחים רעננים שמה: שרידיר, שולצי, דיק, מארטין וכדומה רוסים מלידה ובטן.  ואם בארזים כאלה נפלה שלהבת, מה יעשו עצי היער הפשוטים, האדונים הקטנים;  אם לויתן העלו האשכנזים בחכם, מה יעשו דגי-רקק – אלו בעלי האחוזות הפשוטים, ולא ימכרו להם את נחלותיהם.  ולא רחוק היום אשר תחת השמות "אָוו", "וויץ" וכדומה: יהיה שוֹלצי, מילליר, שמיט וכדומה.  כמובן, לא לנו היהודים לדאוג לזאת, יש דואגים אחרים גם בלעדינו – ולנו אחת היא – ובכל זאת תמיד מדי שנה בשנה, בראותי נסיונות כאלה אחשוב מחשבות הרבה: במה זכו הם לכל הכבוד הזה? ומה סוד הצלחתם? גם הצרפתים והיונים והבולגרים נסו להתישב ברוסיא החדשה, והממשלה עזרה להם כמו להאשכנזים, ואולי עוד יותר, ובכל-זאת מאומה לא יצא מכל אלה.  מהצרפתים אל נשאר גם שם וזכר.  מהיונים והבולגרים נשארו "שברים", מושבות רעועות, הבטלות ברוב, ורק האשכנזים עלו למעלה למעלה ויעשו שורש ויתערו כאזרח רענן.  והרבה מאלה שבאו הנה במקלם ותרמילם, פשוטו כמשמעו, הנם עתה אדירי הארץ.  הזקן פפאלץ-פיין היה רועה צאן באחוזת "ההירצוג אַנהאַלט" ועתה הנם בני בניו בעלי חצי מיליון דסיאטין אדמה ופוריה, ולהם עשתרות צאן של כמה מיליונים...  ואשכנזים "ערומים ויחפים" כאלה רבו כמו רבו.  האם אמת בפי אלה האומרים, כי מכל אומות-העולם רק האשכנזים והאנגלוסקסים מסוגלים לקולוניזציא, וגם הצרפתים והאיטלקים והספרדים, ובכלל, כל משפחת "הרומנים" לא יצלחו לזה.  ואנחנו היהודים הלא "משפטנו כבר נחרץ", כי לא נצלח לזה, ואך לשוא נעמול.  וגם בכתבי-הקודש נאמר: ולא הורישו בני ישראל את הגשורי ואת המעכתי...  אפרים לא הוריש...  בנימין לא הוריש...  מנשה לא הוריש...  גם בעת הטובה המאושרה ההיא לא יכלו בני ישראל להתישב באיתן, עם לבדד לבטח על אדמתו...  ויהיו לצנינים בעיניו, והורש לא הורישו...  כי לא היה להם כשרון הקולוניזציא, או אולי סבות אחרות היו בזה.

הנה בהמרכבה עשרה יהודים "ואשכנזי אחד".  התבוננו נא בפניהם ובפניו ותפתרו את החידה הזאת.  אנחנו כלנו, לכל אחד יש חלק "משי".  פלוני "אברך משי" מכף רגלו ועד קדקדו.  ו"הפחמי" בכל גסותו, ומשרתי דרייפוס בכל "אברכותם" הם גם כן מעט של "משי".  מיד תרגישו, כי האנשים האלה הנם אנשים בעלי "ראש", בעלי "עצבים"...  מרכז חייהם במוחם, ב"עצביהם" – וכל אברי הגוף כלם רק כמו פרפראות לראש הם, כמו תפל, כמו מותרות...  ואשכנזי? – הנהו חבית של "שכר באַרי" אדמדם-כהה על שתי רגלים – עמודים חזקים.  ועל החבית, עוד חבית קטנה ממנה עם שתי עינים, אשר כמו נערמו בחוריהן.  ולהחבית ההיא יש – מילתא זוטרתא, רק לערך 50,000 דסיאטין אדמה דשנה ופוריה ומחירה מיליון.  והחבית ההיא לא תחשוב מחשבות הרבה, לה רק מחשבה אחת: איך להוסיף על נחלותיה, איך לבלוע עוד אחוזה ועוד אחוזה, יומם ולילה תחשוב המחשבה הזאת, וסוף סוף תוציא אותה מן הכח אל הפועל.  וגם עתה לא לחנם תסע "החבית".  מטרה גבוהה לה: היא תסע לתור את הארץ במחוז ל., כי אציל מיוחס אחד מגזע קדמונים ימכור את נחלתו ירושת אבי-אבותיו, והחבית כבר הריחה את ריח האדמה, ובל"ס תקנה אותה.  כמדומה לכם שאין רוח חיים ב"חבית" ההיא.  אתם רק ראיתם, כי משעה לשעה פתחה את שקה ותאכל נקניקים ותשת שכר, ובינתים ישנה...  ובכל זאת היו בטוחים, כי לא תעבור אף חצי השנה ונחלת האציל נ.  תהיה אחוזת "החבית", אשר ינחיל אותה בחייו לבנו העתיד להיות "חבית".  ובעוד שלש שנים ובסביבות נ.  תהיה מושבה גדולה של אשכנזים...

לא אוכל לדעת לאיזה פתרון הגעתם אתם, חביבי הקוראים, אבל אנכי מדי אראה דוגמאות כאלה אדמה תמיד, כי סוד הצלחת האשכנזים הוא באשר יש להם רק עבודה אחת ויחשבו רק מחשבה אחת.  ואנחנו היהודים אין לנו עבודה אחת.  כמו במסחר כן בעבודה, לא נוכל לעמוד על מעשה ועבודה אחת ולהסתפק בה.  החייט העברי אינו חייט בלבד היודע רק את מחטו, על פי הרוב הוא מעט סוחר במכנסים בלים, מעט סרסור אצל האדון...  מעט עז-פנים וגבאי בחברה...  החברה והסרסרות יגזלו ממנו עתות הרבה יותר מאשר "המחט והזירא".  הסנדלר העברי גם כן אינו רק סנדלר: מעט הוא סוחר בעורות, מעט שכור ומעט בעל-דעה בחברה-קדישא...  הסוחר העברי בודאי לא יוכל לעמוד רק על מסחר אחד: בזפת, או בשעוה או בשמן קיק, כי אם הוא יסחר גם בזפת גם בשעוה גם בשמן קיק.  האכר העברי, כמו שראיתי, איננו גם כן רק אכר, אבל הוא מעט חנוני, מעט בעל-עגלה, מעט מזגג...  ויותר מאשר  ידינו בכל הנה  ראשינו ומחשבותינו בכל.  העברי איננו יכול לחשוב רק מחשבה אחת, כי בעל מחשבות רבות הוא, ובחשבו הרבה, מאומה לא יעשה.  ואשר לזאת, אם להגיד האמת, פעמים הרבה יעלה הספק בלבי אם נצליח בזמן מן הזמנים בקולוניותינו;  לא משום עצלות, חלילה.  אין לך בריה בתבל, שתוכל לעבוד כמו העברי בעת שירצה וההכרח יאכוף עליו...  אבל פשוט מפני שאין אנחנו מסוגלים לחיי אכר פשוט.  העברי איננו מסוגל לצמצם את עצמו בד' אמות של אדמה ועבודה אחת, וכפר עברי, מיום הראשון להבנותו, אינו עוד כפר;  מיום הראשון ריח עיר נודף הימנו, ולא יעברו שנים מעטות ויהיה לעיר.  ואכר עירוני – אינו אכר, וכפר-עיר – אינו כפר...  וכי יתישב יהודי אחד ביער או בשדה, הרחק מאדם העיר, על מרחב הבריאה, ויבנה בית לעצמו, ויחיה רק לעצמו, מבלי לדעת את כל אשר מסביב, ורק לעבוד את האדמה, תאות נפש כל אכר אמתי – זאת לא יכול היהודי, כי נחוץ לו עוד חברת יהודים...

ויותר מאשר נחוצה לו חברת יהודים, נחוצה לו חברת אינם-יהודים...  כי יש לו געגועים אליהם, כי יבא לידי שממון אם לא יראה בכל יום אינם-יהודים, ובטוח אני, כי בשכונה של עברים, תהיה באשר תהיה, כמו מעצמו יולד ויפרח מושב של אינם-יהודים...

והאם נוכל לקות כי לימים הבאים ישנה היהודי את טבעו העירוני?  לא ולא.  כי גם בהאכרים הנאמנים, ובכפריהם נראה שינוי לרעה, והכפר עתה אינו כפר שהיה לפני עשר שנים והאכר עתה אינו אכר כמו שהיו אבותיו.  התמימות וההסתפקות של הדור הקודם אינן...  אמת, כי האכר עתה יחרוש ויזרע הרבה יותר מאשר זרעו אבותיו, אבל זאת יעבדו המכונות – ולא הוא בידיו, הוא בעצמו אינו עוד אכר.  האכר לפנים חרש בידיו וזרע בידיו, וקצר בידיו ודש בידיו, וזרה בידיו וטחן בידיו...  ועתה?  מכונה תחרוש, מכונה תזרע, מכונה תקצר, מכונה תדוש, מזרה מוכנית תזרה, ורחיים של קטור טוחנים.  ובכלל עבודת-אדמה עתה אינה מה שהיתה לפנים, היא עתה יותר חכמה מאשר מלאכה, והאכר אינו עוד אכר, עבודתו אינה של אכר, וחייו אינם של אכר...  ואם תתן עתה כל הון ביתך לאכר לא יטחון ברחים של יד...  אנכי על פלך טבריא אדברה.  עבודת-האדמה בפלך הזה עומדת על מדרגה גבוהה מאד, יותר גבוהה מאשר בכל רחבי ארצנו.  והדור הצעיר של האכרים גם לא יכול לחרוש במחרשה פשוטה, ולא יכולה לזרוע בידיו ולקצור בידיו.  לפנים זרע האכר זרע פשתן וקנבוס וגזז את צאנו ונפץ וטוה וארג בגדי צמר ופשתן והיה לבגד ולמכסה לו ולאשתו ולבניו.  ועתה – את הצמר והפשתן ימכור ויקנה בחנות מעיל ושמיכה, עתה אין לו משל עצמו כלום, והוא יקנה בחנות מחוט ועד שרוך נעל...  בקיצור, לפנים היה האכר – אכר פשוט, ועתה הוא עירוני.  הכפרים מקבלים צורת עיר, יחד את המנהגים הרעים והמותרות של עיר.  התמימות והפשטות של האכרים – מאן דכר שמן.  האכר עתה ערום כנחש, ושבע פעמים ביום יונה את העירוני, כי יעשה את עצמו לתם ושאינו יודע לשאול ובקרבו ישים ארבו.  ביחוד ערומים הם כנחשים האכרים אשר בתחום-המושב במשאם-ומתנם עם היהודי...  הנה רבים ידאגו תמיד בעד האכרים, כי לא יונו אותם היהודים העירונים.  ובאמת, כבר יצאו "התמימים" ההם לבגרות...  בכלל כל המעלות הטובות שמנו באכרים: הסתפקות במועט, תמימות, פשטות, ענוה, ההרגל לעבודה, כבר פסו תמו...  בין הדור הישן אולי עוד תמצאו אכרים כאלה, אבל בין הדור החדש, אף אם תבקשו בנרות לא תמצאו עוד.  ומי גרם להם כל אלה? אם עבודת הצבא הכללית, מסלת הברזל, או "דעת כתב וספר" כמו שיאמרו רבים – לא לי לשפוט.

איך שתהיה, הנה רואים אנחנו, כי גם האכרים העברים אינם עוד אכרים כמו שהיו, ובני בניהם לא יהיו כאבותיהם; והאם נוכל לקות כי היהודי אשר אינו אכר, היהודי אשר הוא עירוני מכף רגלו ועד ראשו יהיו בני-בניו טובים ממנו?  אפונה.  עוד הפעם, על פי הנסיון אגיד: אפשר שיהיה היהודי עובד אדמה חרוץ, אחרי, כי עבודת האדמה מתוקנת בעת היא יותר חכמה מאשר מלאכה, ובכל שנה ושנה יוצאת יותר מסוג מלאכה לסוג חכמה, ולא רחוקים הימים, אשר תהיה רק חכמה...  ובמה שנוגע לחכמה, – אחינו בני ישראל, כידוע, הם מן הראשונים;  אבל כי יהיו כפרים, מסתפקים במועט ומורגלים לעבודה גופנית, שרי לי מארי, אפונה.  וביחוד אפונה, אם יעלה בידי יהיה מי שיהיה, אם בארון או גראף או נסיך, או אף בידי הבארון היותר מסוגל לעשות את עמנו לעובדי-אדמה, לכלא את רוח האיש היהודי ולהעמידו על אומנות אחת, פרנסה אחת, עבודה אחת ומחשבה אחת...

הוי, אקנה בהאשכנזי בעל מחשבה אחת.  הנה אנחנו חבר יהודים בעלי מוחות כיסנו ריק ובטננו עוד יותר ריקה, ורק ראשנו מלא מחשבות עד אין קץ:  על דבר פחמים, עצים ואבנים, תבואות וספרות, שער הרובל ושאלת היהודים, פלשתינא וארגנטינא, ועוד מיני שאלות אסורות...  ולא נוכל לישן ולשכב במנוחה.  והאשכנזי בטנו מלאה על כל גדותיה, וכיסו מלא שטרות הממשלה, וראשו, רק ראשו ריק...  רק מחשבה אחת, על דבר אחוזת האציל נ.  בו;  והוא ישן במנוחה, ערבה עליו שנתו וקל נחרו אימה.  ויחלום חלומות נעימים על דבר נקניקים, שכר באירן והאחוזה ההיא.  ואנחנו ראשנו ולבנו ערים, ונחלום בהקיץ על דבר פחמים ועצים ותבואות ושור הבר ולויתן וארגנטינא ופלשתינא.  ומה אחרית כל חלומותינו אנחנו, וחלומותיו הוא?

בעוד אנחנו חושבים מחשבותינו וחולמים את חלומותינו, המרכבה תסע הלאה הלאה נגבה מזרחה לפלך הדן.  ובשעה הששית בבקר באנו לתחנת "יסינובאטא", התחנה התיכונה למסלת פחמי אבן הדנצקי, ופה הנני במרכז מכרי-הפחמים.

התחנה נ., אף על פי שהיא תיכונה ומרכזית, בכל זאת לא רבה התכונה ומעטים מאד הנוסעים.  רק אנכי ועוד שלשה נוסעים באנו.  פחמים ופחמים ופחמים, ובני-אדם אין.  וגם זאת להגיד, כי לא נבנתה המסלה בשביל נוסעים, רק בשביל פחמים, ומסעי העגלות נכונים למשא ולא לנוסעים.  בבקר בשעה הששית באנו לנ.  ורק מחר בשעה החמשית תלך האורחה הלאה לעיר ל.;  עשרים ושלש שעות בתחנה נוראה כזו! גם מ"ע אין לקנות וספרים לקרוא אין.  ובית-הנתיבות קטן ודל, ואין בו חדר כדאבעי לנוסעים ממדרגה השניה והראשונה, ומה לעשות? במה לבלות העת? חקרתי ודרשתי והנה נודע לי, כי ישנם שני בתי-מלון, או יותר טוב, בתי-משקה, לא הרחק מבית-התחנה, האחד ליהודי והשני למי שהיה יהודי...  שניהם בתי-משקה פשוטים.  היהודי מוכר יי"ש ומי שאינו-יהודי גם כן מוכר יי"ש, כמו שהיה ביהדותו.  האחרון נתיישב שמה אחרי שנות האסור...  ונגזרה עליו גזרה לעזוב את הכפר;  וימצא, כמובן, עצה איך להשאר על מקומו.  היי"ש, אמנם ימכור, יי"ש כמו שהיה, ואולי עוד גרוע ממה שהיה...  ויתן נדבות למחברים עברים, ויודיע לעברים הבאים אל ביתו (כי יהודית ידבר) כי מאכליו טרפה, בכדי שלא ליתן מכשול לפני עור.  ובענין הזה הוא טוב מהרבה יהודים, אשר ביהדותם מאכל שלחנם טריפה, ולא יודיעו זאת לבאים אל בתיהם, ועוד ישמחו אם זכו להונות איש יהודי פשוט ולהלעיטהו מאכל חזיר, ביחוד רבו כמו רבו יהודים כאלה בקרן-זוית זו.

בתחנת ד.  כמו שהגידו לי ישנם יהודים אדוקים, יראים ושלמים, ומאכלם טרפה, מנהג הוא בידם.

אם יש אמונה אחת כללית לכל באי תבל, היא – אמונת-שוא.  באמונת-שוא, בשדים ברוחות ומרעין בישין יאמינו כל באי תבל.  ופה רק פה, אין יהודי ואין אינו יהודי...  ומחמדי שנתיהד יביא עמו את הבלי-שוא של המחמדים.  וכן כל אחד יקח עמו חלק גדול מאמונת-שוא לדתן החדשה.  ביחוד יש בנו היהודים רוקחים כאלה אשר יעשו מרקחת של אמונות שונות, ויכרכו ביחד חמץ ומצה, כפרות ו"דבר אחר", כפירה והבלי-שוא...  שלילה וצדיק...  ולא לבד בצאתם מרשות ישראל, אלא אף ביהדותם אינם "לא בשר ולא דגים";  יודע אני כאלה, אשר לא יאמינו בה', ובתחלת הלילה יפחדו משד ולץ;  יודע אני כאלה, אשר יעמידו בביתם אילן ביום חג ההולדת...  ובימים הנוראים יסעו לצדיק.  יודע אני כאלה אשר לא מלו את בניהם ו"יכו כפרות".  יודע אני כאלה, אשר חמץ ומצה יעלו בערבוביא על שולחנם בימי הפסח, וידמו לצאת ידי חובת פסח...  יודע אני יוריסט שגמר את חק-למודו, אריסטוקראַט וגוי גמור ואוכל "כובעי-המן" בפורים.  ואשתו הצדקנית כמהו התפארה לפני לאמר: הגידו מה שתגידו עלינו, אבל "הפורים שלי" כשר...  וצדקניות כאלה בעלות "פורים כשרים", הרבה מאד בינינו.  תרי"ג מצות נתן משה לישראל, בא ישעיהו והעמידן על י"א, בא מיכה והעמידן על שלש בא חבקוק והעמידן על אחת, באו האריסטוקרטים האחרונים והעמידון על...  "אפס" – על שיר המעלות, על "פורים כשר", על פדיון לרבי, על הטבת חלום, על כפרות על "יאהרצייט"...  מי לא ידע את ערך ה"יאהרצייט" אצל אריסטוקרטיה אשר כל התורה והמצות כלא הם נגדו.  היו ימים, אשר הספרות שלנו היתה מלאה ספורים על דבר הבלי שוא של אדוקינו...  ואם קננה האמונה ביחד עם הבלי-שוא, עוד נוכל להבין, אבל הבלי-שוא בלי אמונה...  מה זאת? אפשר לכתוב ספר שלם על אודות הבלי-שוא של "בורינו אריסטוקרטינו".  אשמע שופר של משיח, אם לא שמעתי מפי אריסטוקראט אחד, אינזינר מפורסם, שהודה לפני, כי הוא מאמין בהגדת היהודי הנצחי...  באופן אחר, אם לא בקללה...  לא יכל לפתור את שאלת היהודים.  האיש הזה שאין קדוש אצלו, האיש הזה הכופר בה' ובמשיחו, יאמין בהגדת היהודי הנצחי...  והדברים האלה, לא רק מן השפה ולחוץ הם.

בהבלי-השוא של "קלפים", כי אסור להלוות כסף בעת השחוק, כי משנה מקום משנה מזל, כי יש מזל ואין מזל לקלפים – יאמינו כל האריסטוקרטים.  נעל-הסוס תמצאו על ספי כל בתי המרקחת, ויש אשר על ספי חדר הרופאים יראה התכשיט הזה...  ואם כן הם המלומדים, היפלא איפוא על האנשים הפשוטים? 

מעצמכם תבינו, חביבי הקוראים, כי לא ראיתי נחת בבית הזה.  שתיתי את החמין ונתפטרתי לשלום.  אבל אנה אלך?  להתחנה?  ובתחנה עוד עשרים שעות נוראות לפני.  ומה לעשות?

אל אלהי אבי, כמה ארכה לי העת!  לא עליכם כל עוברי דרך תחנה כזו.  ואני כבר ראיתי והתבוננתי מה שאפשר לראות ולהתבונן.  כמה פעמים קראתי את שמות כל התחנות מראשית המסלה עד סופה, ומסופה לראשה, וכבר אדע כמה לשלם בעד כל תחנה ותחנה, ומתי יבאו ומתי יצאו, גם התבוננתי אל התמונות המשוחות בששר ותלויות על הקיר, בשם "העזרה הראשונה לעתות בצרה".  וכמעט נהייתי לרופא:  למדתי איך לעצור את הדם, איך לחבוש, איך להביא לידי חיים את הטובע ועוד ועוד.  גם קראתי את כל המודעות של מסלת-הברזל, ואת הכתובות אשר על המכתבים והטלגרמות שלא נמסרו ומונחים תחת השבכה.  יודע אני כי לא לי הם, וגם לא למכירי, ובכל-זאת קראתים.  ואחר כל אלה עוד עשרים שעות...  ועד השעה החמשית מחר בבקר.  הוי רעיון נורא!

ומאין עבודה יצאתי על הסוללה.  והנה אורחת מרכבות ריקות הולכת, ונוסעים שונים יוצאים ונכנסים להמרכבות.

– אנה תלך? – שאלתי.
                  – ל"ענף פחמי האבן" למכרי ריק., למכרי פל., למכרי סצ., למכר יוז.  ועוד ועוד.  ומכרי ר.  למי? שאלתי.  – לה' ריקוב, ומכרי קל.  למי? – לה' איוואַנוב.  – ומכרי סצ.  למי? – להיהודי א.

– ומתי נהיה אצלו?
                  – המכרה סצ.  רחוק שנים עשר ווירסט מזה ובעוד שעה נהיה שם.
                  – האם אפשר לנסוע עמכם?

– ומדוע לא? – ענני הקונדוקטור אם רק יש לך עסק אל בעלי המכרות תוכל.

– ואם אין? –
                  – ואם אין גם כן תוכל (כי הריח ריח עשרים קאָפ).  יעמוד נא אדוני על הטורמז במרכבה השלישית.

– טוב הדבר.

ה"טורמז" הוא המעצור אשר במרכבות.  בארחה שלמה שנים שלשה מעצורים כאלה, ועל ידם יושב הממונה, ולעתות בצרה עליו לעכב את המרכבה.  ובמקום הזה ישבתי אני, כי הוא היותר טוב ונכבד במסעות כאלה.  על רגל אחת הורני הקונדוקטור את פרטי ההלכות ההן לאמר: "אם תסבב את יד הלול לימין תעכב את הגלגלים, ואם לשמאל תניע אותם, והיה אם תאונה חלילה סבה תסבב לימין"

החליל השמיע אחת שתים ושלש, ואני יושב על האצטבא על יד המעצור – והנני נוסע.

עוד לא עברה אף רבע השעה, והנה הארחה עמדה.  כי סעיף חדש הולך מפה למכרי הפחמים של ר.  והאורחה עמדה פה, להעמיד מרכבות ריקות למכרות ההם.

והקונדוקטור בא אלי.  – השלום? – שלום.  – גם אנכי נוסע עמך, אמר אלי. 

האורחה נוסעת הלאה ואני יושב על יד המעצור והקונדוקטור אצלי וילמד אותי פרק בהלכות מסלת-הברזל.  ממנו נודע לי כמה הוא וחבריו מקבלים פרס לחדש, כמה יקבלו הממונים על אורחת נוסעים, ומי הוא המודד הראשי במסלה.

שמחתי גם אני, עת הקונדוקטור לקח ממני עשרים האגורות להביאני לתחנות ז.  למכרי-הפחמים, כי לולי זאת מוכרח הייתי לשבת עשרים שעות ולשומם.

ובכדי להנצל מעשרים שעות נוראות כאלה, כדאי ליתן לא רק עשרים כ"א עשרים פעמים עשרים.  הנה כי כן "קניתי מציאה".  אבל מה שקונים בזול שוה עוד פחות מזה.  עשרים אגורות אינה מטבע, אבל גם הנסיעה ההיא אינה מן המובחרות.  כבר גמרתי את שיחתי עם הממונה הדברן, ועוד לא באתי למחוז חפצי.  כדי לקרא את מלאך-המות טוב לשלוח מרכבה כזו, אבל לא לנסוע בה לטייל.  גם מראה השדות משני עברי הדרך לא יתן ענין להתבונן בו;  אין עשב ואין ירק ואין אילן.  האש בבטן האדמה פה יצרה את הפחמים, ושחתה את יבולה.  מראה צהוב עפרי לערבה הזאת, וכל הככר כלו מראהו כמו פני איש בעל אבעבעות, או כמו בית-הקברות אחרי תחית-המתים – גומות גומות שנפלו גליהם, כי האדם נסה פה את הצלחתו על כל מדרך כף רגל, ויחפר בארץ למצוא פחם;  ויוציא ממנה כל טובה ויעזוב אותה שוממה.

והככר הזה לא רק מראה בית-הקברות לו, כי-אם הרבה בעלי נסיונות ספיקולנטים מצאו פה באמת את קברם ויקברו את כספם בעמק העכור הזה.  כי בעת בהלת הפחמים, היתה כל מענית אדמה בכפר הזה לשוק של ספיקולאציה.  כל אחד קנה חבל אדמה ויחפור בארץ ויבקש, וידמה כי ימצא את אבן החכמים – אבני פחם.  כמובן רק מעטים הצליחו למצא אוצר והנותרים יצאו כלם וידיהם על ראשם, וכיסם ריק.  המוצלחים המעטים האלה, בלעו ברבות הימים את יתר "המנסים", ועתה הם עושים את מעשיהם במתינות ביד רחבה ובלב מתנה.  כמובן היו בין הספיקולנטים הרבה מאחינו, אשר כדרכם תמיד יתנפלו על כל מציאה, וכמובן עוד, היו הם מן הראשונים שאבדו את כספם, בענין הרע הזה.  מטבע היהודי לא לחשוב ההוצאות קודם.  אינו-יהודי אם יציעו לפניו עסק מיד ישאל: וכמה אוכל להרויח? ואם אחרי אשר יחשוב חשבון ההוצאות ימצא כי לא יוכל להרויח הרבה – לא יעשה את העסק הזה.  ואם תציעו לפני איש יהודי איזה עסק מיד ישאל: ומה אוכל להפסיד בזה? ויעשה את העסק, אם רק יש לו התחלה במה להתחיל: אם יש לו במה לשכור חנות ולקחת תעודה – ויהיה חנוני, סחורה יקח בהקפה והקונים ממילא יבאו.  אם יש לו מה לתת ערובה – ויהיה קבלן, והעסק מעצמו יראה את הדרך הנכונה; ורק אם אין לו להיהודי אף על ההוצאות הראשונות, אז בעל-כרחו יניח את ידיו מן העסק הזה.  אבל כל עוד אפשר להתחיל יתחיל, וכן היה גם במכרי-הפחמים.  יש במה לקנות או לקחת בחכירה מענית-אדמה וההוצאות הראשונות על החפירה – ויקנה.  ואחר כך כתום הכסף, ימכור גחלים שלא באו לעולם ויקח דמי-קדימה, וכתום גם דמי הקדימה ימכור עוד ויקח עוד דמי-קדימה, ובינתים, ימצא גחלים הרבה וטובים, ובינתים ימצא שותף טוב, ובכלל  בינתים, העסק בעצמו יראה את הדרך הנכונה.  והעסק הראה את הדרך הנכונה לאמריקה או לבית-הסוהר, מקום אשר בעלי-החובות כלואים שם...  כי מכרי-הפחמים, הוא אחד העסקים אשר ההוצאה מרובה מאד בתחלה, וסוף השכר יבא אחר זמן, ורק בעלי הון רב יכלו לראות ברכה בו, ובעלי-כיס כאלה מעטים בקרבנו, והבינונים – ימצאו בעסק הזה את קברם.  ולכן נשארו רק מעט מכל המון בעלי מכרות מאחינו.  הגדול שבהם – המנוח פוליאקוב, ועוד שנים שלשה יהודים.  ומהם הכי נכבד האינז'ינר א.  בעל מכרות סוויאַטודוכובסקי בחבל קזקי-הדן.

התחנה הזאת היא אחת המכרות היותר גדולות.  מדי שנה בשנה יוציאו ממנה עשרות מיליון ככרות פחמים, והתכונה רבה, חמשה מכרות, מן השבעה הנחשבים על האחוזה ההיא קרובים זו לזו.  ומרחוק הן נראות כמו עיר של בתי מלאכה, ארובות-העשן פה ושם, ואש ותמרות-עשן יעלו מן הארובות.  אפס, כי התנועה והחיים שנראה בבתי המלאכה, לא נראה פה, כי עיקר התנועה והחיים פה – מתחת לארץ, במעמקי האדמה, ורק חמשה אחוזים למאה פועלים יעבדו בחוץ, ותשים וחמשה חלקים במחשך מעשיהם.  וכמו חפרפרת ינקרו בארץ ורק לעת הערב יעלו מעלה.

הנה דרכו רגלי על האדמה ההיא.  ממעלה על ראשי, השמים נטיו, השמש יזרח, עוף השמים יעוף, ומתחת רגלי עמוק-עמוק באדמה אנשים למאות יעבדו לאור הפנס, יחפרו יחצבו, יובילו, יטענו, וסוויאטודוכובסקי עם מכרותיה, ובוניה ומודדיה ועובדיה – עולם קטן בפני עצמו.  החיים פה שונים ומשונים מאשר בכל העולמות; פה הגשר המחבר את "תחת השמש" עם "תחת האדמה".  כי הסירה פה הארץ את צעיפה מעל פניה השחורות, ולא יפחדו עוד ממנה.  פה לא ישאלו את השאלה הארורוה: "מה שמה, בעומק אמה אחת מתחת? יודעים הם פה לא רק מה בעומק אמה אחת מתחת, אבל גם מה בעומק מאה וחמשים אמות, וגם שם עוד אפשר לחיות, והאדם הוא אדם, עם כל מעלותיו וחסרונותיו, תחת האדמה כמו תחת השמש.  פה החיים מחוברים ומקושרים עם תחתית האדמה, בכל שעה ושעה תראה אנשים עולים מן הארץ ויורדים שמה, ותרגיש בלבך כי תחתיות הארץ אינן נוראות כמו שיתארו אותן.  הנה "המודד בהרים" זה עתה עלה מעומק שלש מאות אמה, ויתמהמה שם שתי שעות רצופות, אולי קרוב היה להגיהנם.  ובכל זאת התבונן בו, איך הוא אוכל לתיאבון את אכילתו הגסה, ולא יזכור את האש הנוראה ופולסי דנורא...  ולא עוד, אלא כי גם יחשוב מחשבה טובה...  אשר גם בהיותו בתחתית הארץ לא שכח אותה.  התאמינו?

אנשים נפלאים הם המודדים בהרים, ואין פחד המות לנגד עינים.  המה יתפארו כי הארץ נתנה ליתר האינז'ינרים, ותחתית האדמה, להם רק להם, והמה יעשו בה כאדם העושה בתוך שלו.

אם יש אנשים גאיונים בתבל הנם "המודדים בהרים".  אמת הדבר, כי כל תלמידי-חכמינו יש להם יותר משמינית שבשמינית גאוה, אבל המודדים בהרים יותר מכלם.  הרופאים יתפארו בחכמתם וידמו כי הם לעילא ולעילא, כי לולי הם וכבר קלקלו בני-אדם את קיבתם...  ועורכי-הדין ידמו כי הם מלח האדמה, כי לולי הם כבר ירדו כל בני-האדם לבור האסורים.  האינז'ינרים השונים יבטלו את כל יתר החכמים כעפרא דארעא, ויאמרו כי הם, רק הם העיקר, אבל יותר מכלם יתגאו המודדים בהרים.  הן אמר אלי מודד אחד: אפשר לעולם שיתקיים בלא רופאים – הטבע הוא הרופא היותר טוב ונאמן, ואם יתמעטו הרופאים יתמעטו גם החולים;  אפשר לעולם שיתקיים בלא עורכי-דין, בלא רוקחים, בלא בונים, ואם ביום אחד ימותו כל החכמים האלה, התבל תתקיים גם בלעדיהם.  אבל הוסיף הוא בגאון – אי אפשר לעולם בלא "מודדים בהרים".  כעת אי אפשר.  באירופא לבד ישרפו מדי שנה בשנה לערץ 12 מיליארדים פוד פחמי-אבן, ובלעדם לא ימצא האכר את ומחרשת, החייט מחט, הסנדלר מרצע, והסופר גם הוא לא ימצא עט...  ומדי שנה בשנה – הוסיף לאמר – תתרבה נחיצות הפחמים.  כי גם במקומות אשר עד עתה הסיקו בעצים, עתה יסיקו בפחמים.  בשנת 1881 הוציאו מכל המכרות אשר בארצנו 210 מיליון פוד, ועתה יעלו יותר לחצי מיליארד.  וגם זה מעט, כי בפלכי הצפון והפלכים התיכונים, אשר עד עתה הסיקו בעצים – גם שם אפסו עצים, ומדי תתרבה הסקת הפחמים, תכבד העבודה להשיגם.  מתחלה מצאו פחמים על פני שטח האדמה מלמעלה, קח והשלך אותם לתנור.  עתה אמנם, רד תהומות עד שנשיג אותם, וערך המודדים בהרים יגדל מדי שנה בשנה.

שמעתי את דבריו ואימה גדולה נפלה עלי, אם לא ימצא החייט את מחטו – אין רע, "בעל מוח יקנה – כמו שאומרים – מכנסים תפורים";  אם לא ימצא האכר את ומחרשת – גם אז עוד נוכל לחיות.  אבל אם לא ימצא הסופר את עטו!...

כי באמת מה נעשה לספרותנו כעת, אם נשוב לתקופת "נוצות של אוז"?

אם באמת המודדים האלה "מלח התבל", הם עמודי העולם כמו שיתפארו, לא אדע.  ולי אחת היא, אבל כי אומנותם אומנות יפה וטובה, הנותנת שכר טוב ופרנסה בכבוד, זה דבר ברור.  וחבל שמעטים הם חכמים הללו בקרבנו, מפני שלא רצו או לא נרצו...  אבל גם בימים הטובים, מעטים היו המלומדים ההם משלנו ובכל "פלך הפחמים" מעטים הם ונער יכתבם.  רוב מנין ורוב בנין של ואתם המודדים הם פולנים, אשר כמעט שלקחו בחכירה את החכמה ההיא בארצנו.  בכל אשר תפנה תראה אינז'ינער פולני.  אם למבנה דרכים או "למחצב הרים", פה ושם על כל תחנה, "פאַן" ו"פאַן", והאדונים ההם יודעים את מקומם, ובאשר רק יוכלו דרכם לילך ולהזיק להיהודים וגם פה בתחנה הזאת אצל בעל-הבית עברי, רק מודד אחד יהודי, ויתרם מכל עם "הפאַנים".

ואם בין המודדים עוד יש יהודים, הנה בין העובדים פחות מזה, וסבות שונות לזאת, והסבה הראשית והעקרית היא, כי מכרי הפחמים הם מחוץ לתחום המושב;  היהודי הליטאי יעבוד עבודת פרך, ומאמין אני כי לו היו מכרות בליטא והיו יהודים רבים פועלים שם, ויהיו פועלים טובים.  וזאת שנית, כי לא כמו יתר האומנות החוצבים בהרים.  ובארצנו אין עוד פועלים קבועים לזה.  פועלים במכרות, על פי הרוב, הם תמצית "המחנה היחפה"...  כל איש מר נפש ומתיאש, כל שכור ובורח יבא הנה, ויעבוד בזיעת אפו כל השבוע, וב"יום הראשון" יתן ביין את כל משכורתו.  בין העובדים ההם יש כל סוגי בני אדם, מן האכר העני עד הרוצח שברח מבית-האסורים, וגונבי סוסים וסתם גנבים, וכאלה שברחו מסיביר ומעבודת פרך, גם יש ביניהם "אינטיליגנטים" שטבעו את חכמתם בכוס...  ובכלל חלאת מין האדם.  ובחברה כזו אין מקום לפועלים עברים.  העבודה בעצמה, כמה שהיא קשה, לא יפחד היהודי ממנה, אבל החיים בחברה ההיא...  לזה לא הורגל היהודי.

הנה בית גדול ורם: חדר-המכונות.  ומחדר-המכונות קורה של ברזל יוצאת על עמודים חזקים.  ועל הקורה מקופל חבל ארוך ועב מאד, על ראש החבל שלשלאות של ברזל עם בריחים.  ושתי חביות גדולות וחזקות עם עגילי ברזל תלויות בו, ובכל רבע שעה, הגלגל יתנענע והקורה תסוב על צירה, וחבית אחת עולה ואחת יורדת.  ותחת החבית באר עמוקה עמוקה עד מאד, מאתים וחמשים אמה, ודרך הבור ההוא יורדים העובדים לתחתית הארץ, כי ישבו בני אדם בחבית ויעלו או ירדו עמה.  – וסביב הבור אש תוקד, ובני אדם שונים יושבים כאור הבוקר ומתחממים לאורה; עמדו נא פה ביום ב' בבוקר, התבוננו לאור האש אל פני האנשים ההם, השבים אחרי יום המנוחה לעבודתם: חורת-מות על פניהם, בגדיהם פרומים ושערות ראשיהם פרועות, וחברבורות תחת העינים...  הנה נתנו להם לכל אחד את כובע של ברזל עם שולים רחבים, ופנס ומקבת, ויכתבו את שמם בספר – וישבו בחבית וירדו תהומות.  בלא תנועות, בלא חיים, בלא פחד, בלא שמחה, בלא דאגות ויסורים...  כי עוד לא פג ריח היי"ש מהם.

האמת אגיד לך, חביבי הקורא, כי אני נכנסתי לבית הזה רק לראות את הפתח המוביל לעבר החיים, ולא כונתי לרדת בעצמי שמה.  אבל המודד אמר אלי: אם טוב בעיניך, נרדה גם שנינו שמה, ותראה נפלאות אשר לא ראית ולא פללת, רק אז תדע מי המה המודדים בהרים ומה מעשיהם.  והחשק גבר עלי לראות בעיני את "עבר החיים" ונעתרתי לדבריו.

– אבל...  – אמרתי אני – והמודד הבין לרעי ויאמר: אין פחד, הנה החבית חזקה, השלשלאות והחבלים חדשים, זה ירח ימים שנקפלו.

–ועמוק הבור? – עד המורד האחרון מאתים וחמשים אמה.  ובעוד איזה מינוטים נהיה שמה.  הנה הסכנה האחת – הוסיף המודד – שמא תפגשנה שתי החביות העוֹלה והיורדת, תתנגחנה זו בזו, ותתפוצינה לרסיסים גם שתיהן, והאנשים והיושבים בהם יפלו וירוצצו את גלגלתם, אבל הלא ראית בחדר המכונות לפני מכונת הירידה והעליה כעין דף של מורה-שעות עם מחט ומספרים, והוא יראה נכונה ויודיע לפקיד המכונה עת עלית וירידת החביות, ומתי תפגשנה ומתי תרדנה מטה ותעלינה מעלה, וכל מעשיו בזהירות יתירה.

– אבל, – אמרתי אני – הלא גם פקיד המכונה רק איש הוא, והיה אם יסיח דעתו רגע אחד...

– אמת הדבר – אמר המודד – אבל רק לעתים רחוקות יקרה מקרה כזה.  כי הלא ראית אצלנו מכונה מיוחדת ופקיד מיוחד לזה.  ברוב המכרות מכונה אחת לזה ול"משיב הרוח", ופקיד אחד למכונה, ומרוב העבודה והטרדה יטעה לפעמים ויביא לידי סכנה את העולים והיורדים;  לא כן אצלנו;  הלא תראה אותי – הוסיף לאמר – וכמעט בכל יום עולה ויורד אנכי, ות"ל לא אונה לי כל רע.

נעתרתי לדבריו.
                  – וטרם תשב בחבית – הוסיף הוא – עצתי כי תשנה את מלבושיך, בכדי שלא תטנף את בגדך בחומר וטיט ומי-מדמנה.
                  ויצו ויתנו לי בגדים שלא ירטבו במים, וכובע של ברזל עם שולים רחבים ופנס עליו.
                  – וכל אלה למה? – שאלתי. 
                  – הכובע הזה, אם כי לא להתהדר הוא, אחרי כי אין לפני מי להתהדר, אבל נעלה הוא בטובו ותועלתו על כל הכובעים, כי יהיה לך סתרה מפני האבנים הנושרות מקיר הבור, ומתקרת הגומות במעמקי האדמה.

עברו איזה רגעים ואנכי, הדור בלבושי, ישבתי בחבית.  המודד ועוד כמה פועלים עמדו על שוליה, ויחזיקו בידיהם את השלשלאות – והמכונה שרקה...  ויסוב הגלגל והקורה סבה על ציריה, והחבית ירדה מטה מטה.  ברגע הראשון עוד שמעתי את קול האנשים העומדים למעלה, וראיתי את אור השמש, עוד מעט ונעלמו הקוים האחרונים, וידום הקול, וחשך סביבי.

העברי בכלל, והסופר העברי בפרט, מעודו לא ירגיש אדמה או בסיס חזק תחת רגליו.  תמיד הוא כמרחף ברוח בין הארץ והשמים.  אבל כבר הורגלו לכל אלה ואין חוששין לזה.  ויש שלא ירגישו הדבר וידמו כי הארץ מוצקה תחת רגליהם.  והפעם אמנם הרגשתי כי אין בסיס ויסוד תחת רגלי...  הרגשתי כי תלוי הנני בין השמים והארץ.  כה הורגל האדם את האדמה, עד כי יציר לו עת תחסר לו האדמה ההיא.  והחבית יורדת במהירות יתרה, ונסתרת בכותלי הבור.  לרגעים יפלו אבנים מן הכתלים ויכו בכח על המכסה העשוי ממעל לחבית, ונטפי מים נופלים בחבית...  ברר!...  המודד, ראש הפועלים והפועלים ידברו וישוחחו.  ואנכי – זעה קרה נוטפת ממצחי ונפשי עלי תשוח.  "ומה אם ינתק החבל?  אם תפגשנה החביות העולות והיורדות ויכו זו בזו? או אם תכה בכח על הקרקע? אם ישבר המכסה ואבן גדולה תרוצץ גלגלתי?" זכרתי את כל הספורים ששמעתי על דבר מקרים כאלה ותשוח עלי נפשי: למה לי כל אלה? מדוע עזבתי את הארץ וירדתי בלא עת למעמקי שאול? ובעוד אנכי חושב מחשבות כאלה, והחבית עמדה בנחת על קרקע הבור.

– העוד תחיה, ידידי הסופר? – שאל אותי המודד.
                  – עוד אחיה – עניתי – ואספר לבאי-תבל את פרשת גדולתך.
                  המודד והפועלים קפצו מעל שולי החבית, ואני מביט ומתבונן ומשתאה לדעת איפה אנכי.  עולם חדש לפני, חשך ואפלה, רק אור כהה של פנס פה ושם.  ולאור הכהה הזה עוד חזק החשך סביבו.  הנה מערה גדולה, מנהרה ארוכה.  פה ושם אור יאיר וקולות משונים ישמעו.  וההד יענה לעומתם.  איפה אנכי?  האם בעמק רפאים ומתים פה יתהלכו, רוחות טובות ורעות?...  אבל הנה קול בני אדם.  הס!...  גם נחרת סוסים, וקול אופן ומרכבה...  האם פה הדרך לגיהנם ורשעים נדונים פה, ומלאכי-חבלה יענו את נפשותיהם?...  והמהומה רבה, ואנשים עם פנסים עוברים לפני, ומרכבות רתומות לסוסים ימשכו עגלות טעונות פחם.  ומן המערה הגדולה ההיא מערות ומנהרות ובורות לכל עבר וצד.  וקול מקבת ישמע מהם.  חביבי הקורא, לא שדים ולא רוחות, אבל אנשים חיים כמוני כמוך יעבדו פה, ובבואם הנה הביאו עמם את נמוסיהם ומנהגיהם, גם קנאתם גם שנאתם.  האנשים האלה התרגלו את החשך, את האויר המעופש פה, ולא ירגישו מאומה, והנם שמחים וטובי לב, ישיחו וידברו ויתלוצצו, הכל כאשר לכל, כמו שם על האדמה.  לאט לאט הורגלתי גם אני את "התוהו ובוהו" הזה ואת החשך, הבטתי על סביבותי והנה המערה גבוהה כקומת איש, ותקרה של קרשים עליה, ופה ושם כמו עמודים של פחמים יחזיקו את התקרה;  ומן המערה העקרית הזאת הולכות עוד מערות ומנהרות לפי שטח הפחמים, ההולך באלכסון מלמעלה למטה, ומסלת-הברזל תלך מן המערה הגדולה אל כל המערות הקטנות ממנה, ומהם מערות נבובות ומנהרות קטנות, עד כי דומה היא המכרה בענפיה הרבים לאילן גדול אשר ענפיו מרובים, ענפים גדולים וקטנים, ויש כאלה שאי אפשר ל"החופר" לעמוד על רגליו או גם לשבת שם והוא שוכב על צדו או פרקדן ויחצוב במקבת...

במנהרות הגדולות אינה קשה העבודה כל כך.  וגם אויר הרבה יש בהן, כי משיב-הרוח על פתחי כל המנהרות הגדולות, ועל יד מכונה יבוא אויר מלמעלה.  אפס כי בה במדה שתתמעט המנהרה, תכבד העבודה וימעט האויר.  ויש אשר יעמוד הפועל במים עד חציו, ובמצב כזה יעבוד עבודתו.  נורא לראות את החופר בהרים עת יעבוד עבודתו.  אבק הפחמים והאדמה ישחירו אותו כשולי-קדרה, והמים ונטפי הזעה ירטיבו אותו, והוא כמו מכונה שחורה אשר תניע את ידיה הנה והנה.  ויש אשר יחטיא את המטרה, ויכה בקרדומו על האבן, ונפל עליו גל של פחמים או של אדמה, ויפוצץ את גלגלתו...  ויש אשר יפרצו המים פתאם, ושטפו ועברו במנהרתו, ולא יספיק לברוח, ויש אשר אד משחית יעלה מן הארץ וישים מחנק לנפשו;  ויש אשר יתלהבו הפחמים ויעשו שמות במנהרות.  אבל כבר נתרגל "החופר" לעבודתו ולא ירגיש כל אלה.  הביטו עליו אך יקטיר את מקטרתו במנוחה ובהרחבת-הנפש, כאלו הוא בתוך ארמון בנוי לתלפיות והכל מוכן לפניו... 

במערות הגדולות – מיד אחרי צאת הפחמים מתחת המקבת יטעינום בעגלות הרתומות לסוסים ויובילו אותם לפי הבור, מקום אשר החביות עולות ויורדות, אבל במנהרות הקטנות והצרות אי אפשר בזה, והפחמים בכתף ינשאו עד העגלות דרך מבואות ומנהרות שונות.  על פי הרוב הנשים והבתולות יעשו את המלאכה הזאת, או נערים קטנים אשר יזחלו על ארבעתם...  ההתקרבות הרבה בין "שני המינים" בתחתיות הארץ, במבואות האפלות, לא תועיל הרבה לטוהר המדות.  ואם השחית האדם את דרכו על האדמה, עוד יותר מזה השחית אותה מתחת האדמה.  ומביני דבר אומרים, כי ההתקרבות הגדולה הזאת הוא חלק מכח המושך את "מחנה היחפים" לעבודה הזאת.  כמה "דרמות" נקרו ויאתיו פה!  כמה חללים נפלו!  כמה נחנקים ונקברים חיים...  הארץ תכסה על כל אלה...  על כל פשעיהם...  בכלל פה "עולם מלא" בכל.

האדם ישאר אדם באשר הוא שם, מתחת השמים ומתחת הארץ, ואם ישנם בני אדם על הלבנה – גם שם הנם רק בשר-ודם, ורשעים והוללים אף על פתחו של גיהנם בעמקי האדמה אינם חוזרים בתשובה.

אם יש מי שרואה את המות תמיד לנגד עיניו – הוא החופר בהרים, על כל מדרך כף רגל המות יארב לו: או כי תשבר החבית בעלותה או ברדתה ותרוצץ את גלגלתו, או כי יפול עליו גל של פחמים, או יטבע במים שפרצו דרך הכתלים.  או נסתם הפתח בביאה וימות ברעב, או כי נתלהבו האדים הבוערים, ועוד הרבה שלוחים למיתתו, והנהו תמיד מוכן ומזומן לפורעניות.  כי גם באנגליא, אשר שם המכרות מתוקנות ביותר, גם שם מן עשרת אלפים פועלים יהרגו בכל שנה ושנה עשרים וחמשה, ונפצעים – הנני ירא להגיד – על כל עשרת אלפים – אלפים – החלק החמישי!  ואם באנגליא כן, מה גם בארצות אחרות.  במלים אחרות, בכל רגע ורגע נכון החופר למועדי רגל, ובכל זאת אינם טובים החופרים מאחיהם אשר על פני האדמה, ואולי עוד רעים מהם, כי החי על האדמה עוד יתן אל לבו ויזכור את יום המיתה ויכנע, אבל החופר בהרים, כבר נתרגל עמה, ואינה שוה בעיניו כלום.

כל העת שהייתי בבטן האדמה, יותר משתי שעות, שמעתי רק קולות וקללות וחרופים וגרופים ונבול פה ותנועות מגונות...  וגם הילדים והילדות כבר משחתן בם, ולא יתבוששו מאבותיהם...  כמו באמת על פתחי שאול, בפרוזדור הגיהנם הייתי...

החיים מתחת לארץ לא מצאו חן בעיני.  מאמין אני כי הגיהנם הוא בבטן האדמה.  אבל הגן-עדן...  על האדמה, או בשמי-מרום, בשום אופן איננו מתחת האדמה.

כשתי שעות עשיתי שם, ובדרך שירדתי בה עליתי, בחבית העולה.  הוי, מה נעים הוא אור השמש אחרי השעות האלה!

אם כי צר לי מאד, על כי מעטים הם מאחינו בעל מכרות ומודדים, אבל לא אצטער על אשר מעטים הם מאחינו "החופרים בהרים" כי לא זו הדרך ולא אלו החיים לאיש יהודי, בכל אופן לא ישלח היהודי את אשתו ובנותיו לעבוד בתחתיות הארץ בחברת ריקים ופוחזים...  הגידו מה שתגידו, אבל זו תהלתנו כי לא נפקיר את נשותינו ובנותינו, ועל פת לחם לא יפשע גבר...  הן אמנם, כי השד אינו נורא כמו שיתארוהו, ועבודת החופרים אינה קשה כל כך, כמו שיתארוה כמה סופרים בספריהם.  ההרגל יעשה את שלו, והחופרים המנוסים, היודעים אשר לפניהם לא יעבדו בפרך ושכרם טוב, אלא לפי תנאי החיים פה החופרים לא יראו נחת בעמלם.  "המלאכה תבקש את הכוס" יאמרו החייטים, וגם מלאכתם של החופרים מבקשת את הכוס...  ומכל מה שירויחו לא ישאר בידיהם מאומה, ורחוק שתמצא איש הגון ביניהם.  וכמה שיתאמצו בעלי המכרות לקשור את "עובדיהם" בקשר של קיימא אל המכרות, ויבנו להם בתים לדירה, ובתי-ספר ובתי-חולים, – ואין מנהל, והערב-רב הזה, אם אך יריח ריח עבודה אחרת, או בכלל לא ישרה עבודתו בעיניו – מיד יפוץ לכל רוח.

– ומה – אמר אלי מנהיגי המודד, אחרי שעלינו מן הבור וישבנו אל השלחן לסעוד את לבבנו – מה אמרתי לך? האם יש יחס וערך בינינו ובין יתר המלומדים הרופאים והעורכים? הנה כל אלה רק מלחכי-פינכא, "ידים לבנות" האוכלים ואינם עושים מאומה, וגם המודדים השונים הנם בעלי ידים לבנות ועבודתם כאין נחשבת מול עבודתנו.  ובכל זאת...  ובכל זאת...  ובכל זאת...  ויגמגם מעט בלשונו ויתאדם מעט...  ובכל זאת היהודים לא יבינו ערכנו.  אם יראו רופא יכרעו ברך לפניו ואת בנותיהם וכספם יתנו להם, אם יראו עורך-דין מושבע, בעל לשון ארוכה, מקטר מוגש לו הכסף והגוף...  ואנחנו...

המ...  – אמרתי בלבי – "פה קבור הכלב", הבנתי לרעך, ידידי, תבקש שדוך עם נדה, כמו כל החברה היפה של המלומדים...
                  ומנהיגי הוסיף לאמר: הלא תאמין לי, כי ירק אירק על כל העשירים והמתעשרים פה, אבל לפעמים יכאב לבבי.  הנה פה בין מכרי עוד איש יהודי אחד ולו בת.  וכמו כל בת איש עשיר, או מתעשר, היא בתולה ריקה מדעת רק מתיפה (קוקיט), בתולה, אשר כמוה לאלפים ורבבות, ואנכי אף לא חשבתי על אדותיה, רק איזה שדכן בטלן הציע לפניו דרך אגב, ותהי תשובתו כי בתו נבראה רק בעד רופא או עורך דין...  וכה עשה, כי לקח לו איזה "שמן קיק", אשר בטרם ירפא אחרים בעצמו יגוע ברעב.  וידידי הוציא אנחה מלבו ויאמר: רק "אצלינו היהודים כן", אנחנו היהודים לא נערוך את העבודה, וכל מי שיש לו יחס לעבודה פשוטה, לעבודת ידים פסול הוא;  לו הייתי לבן-הידים כמו יתר המלומדים, כי אז הייתי גם אני מיוחס.  אבל אנכי הנני בעל מלאכה, ידי גסות ועבות והאריסטוקראטיות העבריות לא תמצאנה חן בזה;  לא כן אצל עמים אחרים.  הנה הפולנים, למשל, לא תוכל לשער את השדוכים הטובים והמאושרים שיעשו פה.  כל הדלתות פתוחות לפניהם, ולא יבצר מהם מקחת אפילו מאה אלפים.  הנה חברי המודד השני "פאן סוסי", וידיעתו מעטה מידיעתי, לוקח את בת אחד האצילים יפיפיה עד להלל ונדה  ששים אלפים...  ו"פאַן כלבי" וחמרי וגדי כלם יתחשבו פה לחתנים היותר טובים ורק היהודי, היהודי...  היהודי הוא עדי אובד.

שמעתי את דבריו ונכמרו רחמי עליו ונחמתי אותו במה שיכלתי תנחומים לעתיד ולעבר, ובכלל תנחומין של הבל, כמו שאדע אני.

– כל אלה – אמרתי לו – פרי הגלות, הגלות המר בעוכרינו, כי בגלותנו נתרחקנו מעל האדמה ומתחת האדמה.  ובעונותינו ועניותנו ידענו רק את המסחר ולא את העבודה, האם כן היה בשנים מקדם? לדעתי בשנים קדמוניות היו המודדים בהרים רק הם, המיוחסים היותר גדולים ו"חתנים" היותר טובים, ולא רופאים ועורכי-דין, כי משה רבנו אמר: והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך.  יהודים לא היו אז רעבתנים, לא היו הוללים...  ולא ידעו כל מחלה.  וגם רופאים לא היו להם, בודאי לא היו.  ועורכי-דין? האם אפשר כי יהיו אז עורכי-דין? בית דינו של ישראל לא ידע אותם ורק הסנהדרין מעצמו הקים מליצים...  ורק מודדים בהרים היו אז.  כי הארץ אשר אתה בא אליה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת, הרי בפירוש נאמר כי היו אז מודדים בהרים ולימים הבאים בשוב ה' את שבות ציון גם אז לא רופאים ולא עורכי-דין, אבל מודדים בהרים נחוצים יהיה לנו.  כי הארץ כמו תשמור את תפקידה, ועד עתה לא נגעה יד במכרותיה...  הרי הכרמל והלבנון, ופלך ים המלח סדום ועמורה, גפרית ומלח שריפה כל ארצה, ובל"ס יש שם  גם פחמים...  בכלל אחזה עתידות גדולות למודדים בהרים...

ומה אומר, ומה אגיד לכם, חביבי הקוראים עוד לא עברו עשרים וארבע שעות מאז באתי לסוויאטודוכובקי ומודדנו זה נהיה ממתבולל גמור ללאומי אדוק פלשתיני נלהב. 

הנה כי כן אגיד לכם בלחישה, דרכי תמיד לעשות נפשות ללאומיותנו, כי אם תבא אל מלומדינו ותתחיל לדבר עמם על דבר לאומיותנו הנה מיד ימצאו בה חסרונות, ועל כל דבריך וטענותיך תשובה אחת כללית להם לאמר: אם גם יעלה בידינו בזמן מן הזמנים להיות לעם בפני עצמו, כי אז עוד תרבה הרעה מעתה, יען כי היהודים הם "כך וכך" וכו' וכו'...  ותחת להתוכח את האנשים האלה, הנני תמיד מודה על דבריהם, ואתלה את הקלקול בשעיר העזאזל – בהגלות.  בעיני הרופא לא ימצאו בני ישראל חן, יען כי לא יבינו את ערך יקרת הרופאים...  ואנכי אבטיחהו, כי כאשר יבא משיח יהיו הרופאים לראש.  גם עורכי-הדין לא ימצאו נחת-בעמנו – ולהם אבטיח, כי לימים הבאים יהיו הם הראשונים.  גם החייט והסנדלר גם להם אבטיח כי כאשר יבא משיח, יהיה הם לראש ומתנשא...  כי כעת מפני טרדות הגלות ושאור שבעיסה אין אנו מכירים ערכם...  לחנונים אבטיח סחורה בהקפה ופדיון במזומנים.  לקבלנים – אבטיח קבלנות טובה, בלא רואה חשבון...  למלוי-ברבית – רבית גדולה חמשים למאה על פי היתר-עסקא...  לרבנים מטעם הממשלה – נולדים הרבה...  לחתנים – כלות טובות עם נדה...  לכלות – חתנים טובים ובזול...  וצריך אנכי להגיד לכם, חביבי, כי באופן כזה עשיתי כמה וכמה נפשות ללאומיותנו.

ביחוד גדלה פעולתי אצל בני הנעורים.  "אפקטוזין" הרופא בלא חולים שוכב סרוח על ערשו, ובחלומו הנהו רופא "בעין גדי"...  רופא המחוז, או רופא העיר.  ו"שולמית היפה" בת אחד העשירים על "הרי בתר", ושולמית יפה כלבנה וברה כחמה ואיומה...  לא איומה, אבל פשוט עשירה עשירה מאד, ושלשים אלפים שקלים קנטרין עוברים לסוחר מונחים בעדה, בהבנק העברי בירושלים.  האם תראו? – שחוק קל, שחוק צדיק תמים מרחף על שפתי "אפקטוזין", ויקץ – והנה הוא לאומי.  ו"אָלגא בת גרונם", בתולה שכבר הגיעה לפרקה, תחלום גם כן והנה היא על "הרי בשמים" ותראה שמה את דודה, את "אמנון" היפה.  ואמנון צח ואדום דגול מרבבה, ראשו כתם פז ועיניו כיונים, ובכלל הוא רופא מפורסם ולו "פראַקטיקא" גדולה, ואוהב אותה, את אָלגא, אהבת נפש ממש "עד האזנים"...  ושחוק נעים, שחוק אהבה מרחף על שפתותיה שושנים.  ותיקץ – הנה היא לאומית נלהבה.

כמה פעמים נסיתי את האמצעי הזה ועלה יפה.  וגם הפעם הצליח בידי לעשות ללאומי נלהב את מכירי החדש, ועד חצות הלילה נדברנו יחד על דבר העתידות הגדולות של חוצבי הרים בארץ ישראל, ומכירי הציע הצעות שונות, על דבר מכרי הלבנון והכרמל...  וכה נפרדנו איש מעל אחיו בתקוות טובות וחלומות נעימים.

הלא תראו, חביבי הקוראים, כי לא לשוא בליתי את עתותי, ולא לחנם שלמתי להקונדוקטור עשרים אגורות בעד ההולכה ועשרים בעד ההובלה, כי עשיתי נפש ללאומיותנו.  ומי לא יודע, כי כל המקיים נפש אחת כזו של "מלומד בעל דיפלום", כאלו קיים עולם מלא של לאומיים, כי שקול פלשתיני אחד כזה, כנגד ששים רבוא פלשתינים פשוטים...

ובדרך שבאתי כן שבתי.  עוד הפעם ישבתי על יד המעצור.  אפס כי לא הרבתי שיחה עם הקונדוקטור;  בדד ישבתי וחשבתי מחשבות הרבה על "הספירים השחורים", על המודדים ובעלי המכרות, על "החופרים" וחייהם, על צעירינו וצעירותינו והר הכרמל והלבנון, על שולמית והרי בתר והרי בשמים...

במחשבות כאלה באתי בעת הנכונה לתחנות יס.  בשעה התשיעית בבקר, ברגע אשר האורחה ההולכת קדימה ללוגנסק עמדה על הסוללה.

מסלת "פחמי אבן הדני" אינה מסלה שלמה כדאבעי, אבל היא מחוברת מחתיכות חתיכות גדולות או קטנות, כי לא לשם נוסעים נבנתה המסלה רק לשם פחמים, האדם פה טפל והפחם עיקר, ובאשר רק ימצאו פחמים יסלו מסלה.  והיה כי תסע דרך תחנה אחת או שתים קדמה, משם תסוב המסלה ימינה, ומיד תפנה הנגבה ועוד הפעם לפנים ולאחור, כמו להכעיס את מעט הנוסעים היתה כונת הבונים.

אמרתי "מעט הנוסעים" – וכן הוא.  מעודי לא ראיתי מסלה עם "מעט נוסעים" כמו פה, ומה שנפלא ביותר, כי רק מעט מן המעט הנם יהודים.  אמת כי מעט מספר אחינו פה, ומעטים העסקים בידיהם.  על פי הרוב יסעו יונים וארמינים, כי הם פה אדוני המסחר.  אם תראה חנות גדולה עם פדיון מרובה – של ארמיני הוא.  אם תראה בית מסחר גדול – של יוני הוא.  שני העמים האלה עתקו וגם גברו חיל.  לפנים היו היונים המיוחסים וידם על העליונה, כי מסחר התבואות וצרכי אכל נפש, "האקספורט" ו"האימפורט" של חופי ים האזובי היה בידיהם, אבל מאז ירד מגדולתו הארי שבחבורתם, המיליונר וו.  המפורסם, סר צלם.

וו.  זה גאון "ההילינים", מחסם ומגינם ותפארת עוזם, היה לפי דברת רבים בימי ילדותו, בחברת שודדי הים...  ואחר כך נתישב בטאגאנרוג העיר, ויסד אוצר גדול לכל אוכלי נפש ויבול ארץ הקדם, כמו: שמן זית, צמוקים, טאבאק תורקי, יין ודבלים, תמרים ותאנים ועוד דברים מתוקים כמו אלה, ובית מסחר גדול לסחר התבואות.  ויהיה המוציא והמביא בין חופי ארץ יון וים האזובי, ויגדל האיש מאד מאד, לא מן המסחר אשר לפעמים בא על ידו לידי הפסד, אבל מהברחת המכס.  כי קבל בלא מכס שמן זית ויין צמוקים וטאבאק וכל מיני סחורה.  ממילא מובן, כי עשה עסק טוב ויתעשר עשר רב, ויעל מעלה מעלה, עד המעלה הגדולה שבגדולות, עד כמה עשרות מילליונים, ולא שנה אחת או שתים עבד את עבודתו הגדולה, ולא בסתר, רק שנים הרבה, וכמעט לעיני כל היונים.  כמו שמספרים אחריו היה איש טוב וחכם מדיני, וידע להוקיר ולערך את הכלל הגדול "לחיות ולהחיות".  יש אנשים אשר עינם צרה בשל חברם, ויחיו רק לעצמם, ויגזלו רק לעצמם, ויגנבו רק לעצמם ועשקו חלק שותפיהם וחבריהם...  "גבורים" כאלה מיד יתפסו, כי אחרי "השלל" הראשון והחלוקה הראשונה יריבו באחיהם – וסודם יתגלה ויש בעלי עין טובה, לא יעשקו שכר שותפם הגזלן, רק חלק כחלק יחלקו, - ויחיו בשלום.  אברכים כאלה לגדולות נוצרו, ואחריתם תגדל מאד;  כל ימיהם יבריחו את המכס, או יסחרו בסחורה גנובה וכדומה, וימותו בשיבה טובה.  והבריות מספרים אחרי מטתם: פלוני בן פלוני היה איש טוב ואזרח נכבד ומועיל...  "ואיש טוב ואזרח מועיל", בעל עין יפה ויד פתוחה היה גם הסוחר;  לא עשק את שכר חבריו, ומגדול ועד קטן עד השוערים והשומרים כלם קבלו את חלקם מ"שלל המדינה" ביד רחבה.  והסוד לא יצא מן החדר.

לו ידע האיש הזה להסתפק במועט של כמה עשרות מיליונים, ולהפסיק את הצחוק בעוד מועד, כי אז היה עוד עתה "מלך הצמוקים והחטים" בפלכי ים האזובי, אבל אוהב כסף לא ישבע כסף, וכל מה שהתעשר ביותר חפץ עוד, עד כי נכון היה לפשט את ידיו גם מעל לגבול יון ותוגרמה, ולהביא גם משי מליאון אשר בצרפת ויין מאיטליא...  בכלל חשב מחשבות לבטל בכלל את "המכס" מסחורת חוץ-לארץ.  אבל כבר "נשבעו שמים וארץ שלא יהיה כל סוד תחת השמים" ועוף השמים הוליך את הקול, ויבאו חוקרים ודורשים, והלויתן הזה הועלה בחכה.

כשנה ומחצה ארך המו"מ בינו ובין הקטיגור והממונה על עניני המסים, וישכר לו מליצי-יושר את הדברנים הגדולים והמפורסמים, את כוכבי שמי "האדבוקטוריה", אשר יש בכח פיהם לטהר את השרץ בק"ן פעמים ק"ן טעמים, ויטהרו וינקו אותו מכל עון וחטא, ויצא דינו לשלם רק "מיליון וחצי" לאוצר הממשלה.  אבל גם הוא חכם וראה את הנולד, ויעביר את כל טובו על שם בנו היושב בחוץ-לארץ ויצא נקי מנכסיו.  ועתה, כמובן, יושב הוא בארץ או בחוץ לארץ ויתענג על רב טוב...

"ויונים גדולים" כאלה רבו כמו רבו פה בארץ הנגב.  ואחריהם הארמנים, עם ערום כנחש, "חנוני" מכף רגלו ועד קדקדו.  ומרגלא בפי אנשי המקום לאמר: יוני אחד יונה שני יהודים, וארמני אחד – שני יונים, ואין שלום ואין אחדות בין שני העמים האלה, כל אחד מהם ידמה כי השני הסיג את נחלתו...  ורק באחת יתלכדו – בשנאתם את היהודים, כי לדעתם כל ארץ הנגב שלהם היא, והיהודים באו לנחלת זרים כן הוא גורל היהודים בכל הארצות ובכל המדינות: שונרא וכלבא עבדו שלמא לאכול מבשרא ותרבא דגדיא...  והגדיא – השעיר לעזאזל, כמובן, היהודי, הוא יעשה שלום בין העמים השונים והכתות השונות.  כי אם האהבה מקרבת – השנאה מקרבת עוד יותר.  ומה עוד השנאה ליהודים, אשר היא תמצית כל השנאות, "שנאה שבשנאה".  ובכן רואים אנחנו גם את היונים והארמנים עושים שלום ביניהם מפני השנאה...

       הנה מתאוננים תמיד, כי היהודים אוכלים ואינם עושים, היהודים לא יעבדו את האדמה, היהודים ימוצו לשד הארץ...  ובכל זאת בארצנו נמצאים יותר "משלשים אלפים" יהודים עובדי אדמה, וכמעט "חצי מיליון" בעלי מלאכות שונות.  והארמנים? האנשים המזרחים ההם, הלא אין אף אכר אחד מהם בכל רחבי רוסיא האירופית, ומעטים ביניהם גם בעלי-מלאכות.  "עם של חנונים" הם במלא מובן המלה, ובכל זאת לא יתאוננו עליהם כי הם אוכלים ואינם עושים.  מכל העמים השונים רק היהודי ידבר צחות בלשון המדינה וספרות הרוסים נהייתה לו לספרות עברית.  והקראים והארמנים?  לא ילמדו את השפה הזאת ולא יחפצו ללמוד אותה.  ובכל זאת טובים ויפים הם...  באו נא לפלכי הנגב, שמה תראו עברים ויונים, ארמנים, וקראים, אשכנזים וטטרים ועוד תערובת עמים שונים, ומהם רק היהודי רכש לו את השכלת הרוסים, ויקבל את תורתם ומנהגיהם בחול, ולפעמים לא רחוקות גם בקודש...  את היהודי "הדרומי" בקושי תכיר מי הוא, כי בבגדיו, בדבריו, בניבו גם במאכלו ובמשקהו הנהו רוסי...  לא כן "הקראים והארמנים" אשר "האדם המזרחי" מבצבץ מהם ונראה מרחוק...

הנה שם במרכבה יושבים שני יהודים.  כמדומה לי שהם יהודים, ורק אני היהודי, על פי חוש הריח המיוחד שיש לכל אחד מאתנו להכיר ולהריח מרחוק את בן-עמו, יכלתי להכיר כי הם זרע ברך ה'.  ובאמת – שערו נא בנפשכם: גלוחי זקן קצוצי פאה, ופנים אדומים כדם, מגדלים בלורית ובגדי הרוסים עליהם, מדברים "שפת החוחולים" וניבם צח ושותים יי"ש ויסעדו את לבם בשומן חזיר...  ומי יגיד עליהם כי יהודים המה? גם חוטם עברי אין להם ובכלל אין בהם אפילו אחד מסמני הכשרות, סמני היהדות, כמו לבנת הלחיים ו"טחורים" וכדומה...  ואנכי רק על פי שתיתם שלא היתה כדת וכדין, הכרתי כי הם משלנו.  כי כמה שיתבולל היהודי נשאר יהודי, ועד עשרא דרא לא ילמוד את החכמה או המלאכה לשתות יי"ש כאדבעי.  יש יהודים כאלה אשר מפני "חזוק החברה" והתקרבות יתירה ישתו יי"ש...  אבל, המבין ברגע יבין, כי לא כן ישתו.  את ה"שמחה הפנימית" של שותה אמתי, עת יחזיק את הכוס בידיו ויתענג עליו וישתעשע עמו – את ההרגשה הנעלה ההיא לא ירגיש היהודי, ולפיכך, במקום שבטלו כל הסמנים, היהודי נכר בכוסו...  ועל פי הסמן המובהק הזה, הכרתי גם את שכני בעגלה, כי הנם משלנו.  איוואן טרופימוביץ ב...  בעל הבית נכבד וגבאי בבית הכנסת בעיר ס...  וטרופים גברילוביץ מ...  כמעט כלי קודש, מחותנו של הרב מעיר ב.  וזולת "השתיה שלא כדת" לא היו "סמנים מיוחדים" אחרים למכרי החדשים.  לנגדם על הספסל השני שני ארמנים, הנה שבתם וקומם ושיחתם ארמנית והכרת פניהם תענה בם כי הם "אנשי ארץ הקדם".  ו"הקראי"? – הטטרי בולט על פניו...  ובכל זאת היהודים הנם זרים פה בחבל קוזקי הדן, והארמנים והקראים הנם המיוחסים.  ואוהבים שונים מבית ומחוץ עוד יצעקו כל היום, כי היהודים הנם עם לבדד ישכן!  מרי דאברהם! גם יי"ש ישתו גם בשר החזיר יאכלו, גם כל דבר יעשו, כמנהגי הגוים אשר סביבתם, אחרי כל אלה: עם לבדד ישכן! ומה לעשות עוד לעמי ולא יעשו?...  ואם כל זה ללא הועיל, שוב אין תקוה ואין תקנה...

נכנסתי בדברים עם איוואן טרופימוביץ וטרופים גברילוביץ, ובאנחה השוברת חצי גופם, הודו לדברי.

והודו לדברי גם היהודים אשר בעיר ל., כולם עד אחד הגידו, כי לו היה חזיר ויי"ש מסוגלים להתקרבות, כי אז היו הם, היהודים שבל.  בעלי זכיות גדולות. 

בעונותיהם הרבים בטלה זכות "דבר אחר"...  היו ימים אשר רק המלומדים והעשירים הגדולים והמשכילים הנאמנים החוקרים לכל תכלית, זכו ליהנות משלחנו ואז היה גדול כחו של "דבר אחר"; ועתה, מכיון שנכנס ל"רחוב הסנדלרים", ואף הבורים והדלפנים נתקרבו לשלחנו, ירד עשר מעלות אחרונות ואבד את ערכו.

אמנם כן, ימים רעים, עת רעה היא לעמנו העת הנוכחית ובאשר תפנה אין נחת.

העיר לוג.  אחת הערים האלה, אשר לפי דברת ההמון ירק שמה אדם הראשון.  ההגדה מספרת לאמר: הראה הקב"ה לאדם הראשון כל מקום ומקום בכדור הארץ אשר יגורו שמה בני ישראל בארצות פזריהם.  והנה אדם הראשון משוטט בארץ ומציין בסמנים וציונים מיוחדים כל קהלה וקהלה אם גודלה או קטנה.  וכיון שהגיע לאיזה מקום שלא מצא חן בעיניו ירק בחמתו ואמר: "הנה פה יגורו יהודים?" ובמקום שירק שם עד עתה מי מדמנה.  בודאי בליג.  ירק לא פעם ולא שתים, כי אם כמה וכמה פעמים...  הן יש קהלות קדשות בליטא ופולין אשר עד צואר יחצו ברפש ומדמנה, אבל הם כפאריז לעומת ליג...  פה, במלא מובן המלה אפשר לטבוע ברחובות.

אם לשפוט על פי הרפש צריכה היתה להיות "קהלה יותר גדולה" משהיא עתה, כי לא תתבייש "ברפשה" גם בפני "ברדיטשוב"...  ובכל זאת בעיר הזאת רק כשלש מאות משפחות מאחינו.  רובם "סרסורי פחמי אבן" ו"סרסורי עבירה"...  אבל...  Honny soit qui mal y pense לא בעברות ידועות...  חלילה.  כמובן איני ערב בעד צניעותם של אחינו בל.  בדברים ידועים...  אבל באמרי סרסורי דעבירה כוונתי "סרסורי הלואה", "סרסורי ממון" כמו שיקראו אותם, אשר לדעתי גם הם סרסורי עבירה.  כי האצילים במחוז הזה, כמו כל האצילים בכלל, תאותם מרובה וכיסם ריק, ותמיד המה נזקקים למלוה ברבית, ונמצאו סרסורים כאלה בין אחינו שימצאו להם מלוים להלות כסף בשעת דחקם, או בעת אשר יצרם הרע תקף עליהם...  כי בשעה שהיצר הרע תקפו לאציל כזה ונחוץ לו כסף, לא יבחין בין רבית לרבית, והמלוים, על פי הרוב, "אזרחים יונים או ארמינים" יודעים להשתמש ברגעים האלה ולא יקמצו ברבית...  וסרסורי עבירה כאלה, לדאבון לבבנו, על פי הרוב, הם יהודים...  וסרסורים במדה מרובה כזו, לא ראיתי גם ביעקט.  כי היא בכלל "עיר של נשך".  שם מלוה למלוה יקרא, שעיר לרעהו.  ולפי דברת אנשים מבינים, אחת היא במלויה בכל רחבי ארצנו ואולי גם באירופא כלה.  הרבה מהם כבר שקלו למטרפסם בהאי עלמא אבל החתיכה השמנה תנעם לחכם; זה נופל, זה יושב במאסר ואחקם.  וכה הורגלו ביעקאט.  בעסק היפה הזה, עד שכמעט לבזיון יחשב לבלתי היות מלוה.  מעיר הפלך למדו בנותיה ערי המחוז, בני ברית ושאינם בני ברית.  ההבדל רק בזה, כי ביעקאט.  המלוים "אוכלים חזיר" ויהנו ממנו – הרבה מהם עשו עושר גדול וחיל מעסק הרבית.  ובל.  אוכלי םהסרסורים "בורית עם מסמרות" רק כדי לצאת ידי טרפה, כי לחק הארי הלא יקח המלוה, והסרסור יקבל רק איזה פרוטות בשכרו.  ובכל זאת יחשב גם הוא בחשבון המלוים.  ואין לי להוסיף כי החברה ההיא לא תוסיף לוית חן וכבוד על עמנו.

אומרים כי לפנים עת העיר היתה בתקפה ובנויה על תלה, היו בה יהודים רבים עשירים ובעלי עסקים אחרים לבד הסרסרות.  אבל מאז יצאה הדרה – בית מלאכת הממשלה להתכת כדורים, פנה זיוה פנה הדרה, ויצאו ממנה כל עשיריה וקבלניה, ונשארו רק אביוניה וסרסוריה.

זכרה לוגאנסק את הימים הטובים, את העת הטובה, לפנים עת כדורי מות כאבנים התגלגלו בחוצות ואנשי העיר חיו בכבוד, זכרה – ותשוח עליה נפשה, ומאז יצא מלאך המות מן העיר, יצא גם "שר החיים" שר הפרנסה עמו.  מלאך המות יצא והעיר מתה, ובניניה הגדולים הם כציוני בית הקברות, ודומיה נוראה ומות מסביב.

ערים כאלה למכביר בפלכי הנגב.  הנה העיר "פיריקופ" על יד "יאורי המלח" בחצי האי קרים.  עיר תקרא, ועיר המחוז, ובכל זאת אסור לצאת ברחובותיה יחידי אף ביום, פשוט מפני המפולת ומפני המזיקים.  כל זמן שהיה מס המלח ולא נבנתה מסלת הברזל, היתה העיר הזאת מרכז למסחר המלח ובה היה שלטן המרכזי של שרי המסים ופקידי היאור, ויבנו להם ארמונות וטירות והיכלות והתכונה רבה בה מאד, אפס כי לא "המליחו" יושבי העיר את מצבם הטוב, בכדי שיוכל להתקיים ולעמוד לימים רבים, ומאז בטל המס ושרי המלח נמסו ונמוגו לכל רוח, ומסלת הברזל נבנתה – נתרוקנה העיר.  הארמונים והטירות הנם כמו פארי העמודים במדבר במצרים: אות "עבר גדול" ושממון בהוה...  שממון נורא, כמו על בית הקברות של עיר קטנה.

ובמצב כזה גם העיר לוגאנסק.
                  התשוב העיר לכבודה הראשון? – ואם תשוב, היעשו מרצפת אבנים בחוצותיה? והשאלה האחרונה עקרית היא, כי בלא מרצפת אי אפשר אף לצעוד צעד אחד הנה באתי לרגלי עסקי ומוכרח הייתי לשבת כלוא בבית.  טוב כי התאכסנתי באכסניא, שלא באתי בה לידי שממון.  על דבר האכסניא ההיא ספרו לי נפלאות איוואן טרופימוביץ וטרופים גברילוביץ.  אמרו לי כי אין שלחן ערוך כזה בכל העיר, ותופינים כאלה אין בכל הפלך "ממש הם נמוגים בפה".  התבוננתי בפני איוואן טרופימוביץ והכרתי כי איננו מחברת ר' צדוק וכי יש לו ידיעה גדולה בהלכות תופינים, וגם בפני טרופים גברילוביץ אפשר למצוא טפת דם כחרדל, וגם הוא בר סמכא בענינים כאלה.  אפס כי הבטתי בעיני השאלה על שומן החזיר אשר בידיהם...  איוואן טרופימוביץ הבין את מבטי ויאמר: ביהדותי, כי שמה הכל כשר, תופינים כשרים, וטרופים גברילוביץ גם כן אמר: גם מחותני הרב יאכל שמה.  בעדות כשרות כזו אי אפשר להטיל כל ספק – ותנוח דעתי.

באתי להאכסניא אשר הגידו לי ועוד לא החלפתי את שמלותי ולא שתיתי חמים ובעל הבית בא אלי ויכנס עמדי בדברים לדעת מאין באתי ומה מעשי?

– סוחר אדוני, בפחמי אבן?
                  – לא.
                  – אפשר סרסור של ממון?...  הנה יודע אנכי "פריץ" אחר, בטוח גדול, ונחוץ לו כסף עד מאד.
                  – אם לא סרסור, אפשר מלוה בכבודו ובעצמו? ומדי דברו כזאת התרחק מעט ממני בענות הכבוד; התרחק והתקרב כדרך שמתרחקים בתחלה ומתקרבים לסוף לאיש עשיר.

–לא.
                  –אם כן, אם כן...  אמר בשמחה, ושחוק התפרץ מפיו, שדכן אדוני! וגם השדכנות פה עסק טוב, כי רבו פה הרוקים...
                  –לא, אמרתי אנכי.
                  –ומה? שאל אותי כמשתומם, כי רק אחד מאלה המינים יבאו הנה, סוחרים בפחמים, סרסורי קרקעות, סרסורי עברה ומלוים.
                  –אנכי אינני שדכן, אמרתי לבעל הבית, אבל אודיע צערם של הבחורים מפה במ"ע העברים, ובל"ס ימצאו דברי אזן קשבת...  כי בה במדה שדברי הסופרים העברים במ"ע פנימה אינם נשמעים, במדה ההיא, דברי הסופרים בחלק המודעות ימצאו תמיד אזן קשבת.  ואין לך טפשות בעולם אשר אם יודיע אדותה בחלק המודעות במ"ע עברים, שלא יהיו "דורשים".  ואם נמצאו איזה פאבריקאנטים ידועים, שהודיע במ"ע, כי יש לאל ידם ללמוד על פי מכתבים, כל מלאכות המחיות את בעליהם...  ונמצאו קוראים פשוטים ששלחו להם את שכר הלמוד...  ואם ימצא המצא שארלאטאן, שיודיע שיש לאל ידו ללמוד "לשחות במים", "לרכוב" ולהיות "חרש ברזל" על פי מכתבים, גם הוא ימצא שומעים...  וכנראה יצא שם טוב לקוראינו, בכל רחבי ארצנו, וגם אומות העולם ישפיעו עליהם רב טובה, כמו הפרופיסורים המפורסמים: ק.  וקנ.  באָ., אשר יבטיחו לבני ישראל "כתב יפה" (ואף עברית) על פי מכתבים...  ואם אנכי אודיע כי יש מקום לשדכנות טובה בל"ס ימצאו אלפים דורשים...

וישמח בעל הבית לשמוע את דברי.  כנראה נגע צערם של הרוקים הזקנים אל לבבו.

לא אדע, אם חשד אותי בעל הבית במה שאין בי, וסוף סוף חשב אותי לשדכן, או טעם אחר יש בדבר, רק זאת אוכל להגיד, כי לעת הצהרים, כאשר נכנסתי לחדר האוכל – והנה הבית מלא מפה לפה, וסביב כל השלחנות מסובים אוכלים ושותים, וביניהם גם מכרי איוואן טרופימוביץ וטרופים גברילוביץ, שניהם מבוסמים כמעט, בקבוקי היי"ש ויין הדני כבר נתרוקנו, ופניהם יעידו בם, כי ברכו על הכוס אחת ושתים ושלש.

– טוב, טוב מאד, קראו שניהם, כאשר ראו אותי.  ויפנו אל המסובים – הנה האורח החדש שאמרנו.  "בעלת הבית האהובה" (мнпая хозяюшка) תופינים! תופינים! תופינים על השולחן הבה...

וימהרו ויביאו תופינים עד אין קץ.
                  ואנכי אוכל תופינים ושותה יין הדני יושב ומאזין ומקשיב את שיחת המסובים.  ועוד עתה יתאדמו פני לזכר השיחה ההיא, וגם "קוזק" יתאדם עד שרשי שערותיו, לשמוע הברות נעימות כאלה.

אכן נודע הדבר, אנכי הנני בחברת רוקים, וגם מכרי, איוואן וטרופים, מהם.  ה"בחורים" האלה, אשר הרוב מהם הגיעו לשנות בינה, וכמעט כלם עברו את שנות הכח, הבחורים האלה חדדו זה את זה בהלכה ובחכמה ובמילי דבדיחותא, ויצטיינו בשיחותיהם היפות והנעימות, כיאות לאברכים תמימים.

השיחה נסבה על דבר "הסונאטה של קרייצר" להגראף ל.  טולסטוי.  הספר הזה שעשה, אם לא רושם גדול, אבל רעש גדול בכל ארצנו, וכבכורה טרם קיץ בלעו אותו בעודו בכתובים, ירד גם הוא לרחוב הסנדלרים; ואף הרקחות והטבחות ועוזרי בתי המרקחת ואהבותיהם "התופרות" ו"החייטות" ידברו על אדותיו.  ביחוד יתוכחו על אדותיו "הבחורים והבתולות", ואף מי שלא קרא אותו, יעשו את עצמו כאלו קרא וישא דעו עליו.  כח המושך אשר לספר הזה – התגלותו היתירה.  הגראף טולסטוי, אשר יראה את החיים בעד אספקלריא אחרת משרואים אנחנו בני אדם פשוטים, לא ידקדק בדבריו, ולא ברמזים ומליצות וחידות ידבר בדברים שבצנעא...  אבל בסגנון פשוט מאד...  וצעירים יקראו את הדברים האלה, פניהם יתאדמו...  ולבם טוב עליהם.  כמובן הקוראים האלה, רק את הקליפה יאכלו, והתוך, הדעה הפנימית יזרקו.  רק מעט מן המעט ירדו לסוף דעת הסופר-הפלוסוף הזה, ולא רבים יחכמו להבין את שיטתו לעמקה;  וכמו שלא אאמין בדברי הפרוש הזקן מבית המדרש בעיר מולגתי, שהגיד לי בתם לבבו, כי מיום שיצא לאור ספרו של טולסטוי נתמעטו עוברי עבירה.  עולם כמנהגו נוהג, ובעלי עבירה נוהגים כמנהגם, ולא "אהבת ציון " ולא "הסונאטה של קרייצער" יפעלו עליהם לטוב או לרע...  רק כי נתן הספר הזה ענין לצעירים לענות בו, וכאשר רק יתאספו ויזדמנו לפונדק אחד צעירים משני המינים מיד תסב השיחה אדותיו.

ביחוד אמנם, נתן חומר רב וענין לבחורים זקנים לענות בו, כי גם "פוזדנישוב" גבור הספור נשא אשה אחרי שלשים, וסוף סוף המית את אשתו, מקנאתו אותה, לצעיר ממנו, וזקנותו אחת הסבות הראשיות בספור הזה.  והנה אחד הבחורים, בבית האכל אשר בהאכסניא, הציע את הענין לפני האספה, אם טוב וישר עשה "פוזדנישוב" או לא? – וכל אחד הגיד את דעתו, ובכדי לחקות את טולסטוי החלו לדבר דברים כהויתם, דברים שאי אפשר להעלותם על הכתב.

מחזה כזה פעל עלי פעולה לא טובה.  לא ערב עלי מושב חבר בחורים זקנים – חבר "קבלנים" של עבירות.  אבותינו לא ידעו מקבלנות כזו, רק עתה הותרה הרצועה.  ועוד יותר ממה שהקבלנים ההם חפשים במעשיהם, חפשים הם בלשונם אשר אין מעצור לה.

אנכי, כדרכי, הנני תולה גם את הקולר הזה בצוארי הגלות.  הגלות המר אשם גם בזאת, שהבתולות אינן יפות, שהבחורים זקנים, שהאבות קמצנים, שהשדכנים טפשים...  והעבירות נתרבו.  כל חיינו עתה לא בסדר ולא במשטר.  נשתנו עלינו סדרי החיים וסדרי בראשית, או כי הננו צנועים ביותר ונפחד אף מהרהורי עבירה, או כי הננו פרוצים ביותר והעבירות בעצמן כלא הן, או נשיא את בנינו ובנותינו טרם הגיעו לשנות בגרות, או כי יקחו בחורינו נשים לעת זקנה ככלות כחם.  לולא היינו בגלות...

ותפוש ברעיונותי אלה יצאתי את החדר.

– הוי, הלא עוד נתראה פנים? שמעתי קול איוואן טרופימוביץ דובר אלי, יש לי דבר אליך!...
                  – גם אנכי – אמר טרופים גברילוביץ!
                  – עוד נתראה פנים – אמרתי אליהם.  ולמחרת בבקר יצאתי את העיר.
                  אבל את הבטחתי לבעל הבית וגם לאיוואן טרופימוביץ ולטרופים גברילוביץ – את הבטחתי זאת, כאשר יראו הקוראים, קיימתי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  ציטוט שמיוחס להיינריך היינה. [הערת פרויקט בן-יהודה]