_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מעל מכסה האניה

אלחנן לוינסקי

לתוכן הענינים

 

א.

השעה השלישית אחרי חצות הלילה.  והאניה "פרובוֹרנה" אשר ל"חברה הרוסית" השליכה עוגן בחוף קאחובקא.  קאחובקא היא התחנה המרכזית להאניות של החברה הרוסית על נהר דניפר, החברה הגדולה והעשירה ההיא נוסדה בשנות 1857 אחרי מלחמת קרים.

למן היום שנוסדה אגודה הזאת, לקחה כמו בחכירה את מעבר האניות על הדניפר התחתון מתחנות "אלכסנדרובסק" אשר במורד הפורונים עד אוֹדיסה.  ובעת אשר על הוואלגא אניות למאות תהלכנה, ואגודות שונות כמו "סאמוליט", "קוקוזומירקורי", "אלפונס זיביקא" ועוד ועוד מתחרות אשה ברעותה ומתאמצות להוריד מחיר הנסיעה ולהטיב את הספינות; ובעת אשר בדניפר העליון, מקיוב עד יקטרינוסלב, תתחרינה שלש אגודות אשה באחותה, פה החברה הרוסית תשלוט שלטת בלי מצרים, ותקצוב מחיר לנסיעה ולמשא, ותסדר סדרים כאות נפשה, ומי יאמר לה מה לעשות.

והדניפר הוא הדרך האחד  והמיוחד, המאחד את החיים, כמעט חצי פלך טבריה וחרסן.  בחוץ לארץ נראה מסלת-הברזל מקבילות לדרך המים.  לכל לכל אורך הרהיין, הסינא והדונאי, בנו גם מסלת-הברזל, ופה בארצנו יתרחקו הדרכים זה מזה.  ולכן מן הדניפר על מסלת "לוזובא-סיבסטופול" מאה ושלשים ווירסטא, ומצד השני עד מסלת "חרקוב-ניקוליוב" מאה  וארבעים ווירסטא.  ס"ה מרחק של כמעט שלש מאות ווירסטא ממסלה למסלה, והדניפר בתוך, והארץ טובה ופוריה ונושבת ופריה ויבולה רב ועצום.  מקאחובקא לבדה יוציאו בשנה טובה ומבורכת כעשרה מיליון פוד תבואות שונות.  וקאחובקא אינה היחידה, כי ערים גדולות וקטנות, וכפרים וחצרות משני עברי הנהר, בכלל יגיע מספר התבואות למאה מיליון ככר מלבד מני משא אחרים, ונוסעים לאלפים יסעו מאודיסה לאודיסה, ו"בעל עגלה" היחידי המוליך והמביא אותם ואת כל הכבודה אשר להם – האגודה הרוסית! ביחוד היא היחידה להובלת הנוסעים, כי להובלת התבואות תתחרנה עמה עוד אגודות שונות, כמו האחים אנאטרא באודיסא, השותפים קיבילינסקי ועבסטיר והסוחר, העברי דוד ראטניר, לכולם ספינות ואניות-הקיטור להוביל את  יבול הארץ לאודיסא, אבל להובלת-נוסעים, החברה הרוסית היא היחידה, ולכןלא תדקדק הרבה עם "נוסעיה", ותעשה עמם כאדם העושה בתוך שלו.  ויש אשר תהדק אותם כדגים מלוחים בחביות, מבלי מקום לשכיבהואפילו לישיבה ועמידה...  וכל אלה עם הנוסעים המיוחסים היושבים בלשכה הראשונה והשניה, והנוסעים מן המדרגה השלישית – על המכסה, עליהם אין מה לדבר; אין להם מחסה ומסתור מקור וחם ומגשם ושלג ויתגלגלו תחת שואה כמו חבילות של סחורה, בין המכונות או בצדי חדרי הלשכות, כי אין להם מקום מיוחד.  בקיץ, בלילות הבהירים והחמים אין נסיעה כזו רעה כל כך, אבל באחרית ימי הבציר, בלילי חשון וכסליו, כשקור וכפור ומטר דק או שלג יורד, ורוח צפון ינשב ויחדור כליות ולב, אין לקנא בנוסעים היושבים על המכסה...  ולא טוב מזה גם להעומדים על ה"סוכנות" ומחכים לבוא האניות.

בשום אופן לא אוכל להבין, מה נשתנה תחנת מסלת הברזל מתחנת הקטור?שתיהן נבראו בשביל הנוסעים מכל "המדרגות", ובכל זאת מה רב ההבדל בין זולזו; בתי תחנות מסלת-הברזל בנויים בטוב טעם והכל מוכן לפני הנוסע: חדר טוב ויפה וחם, ושלחן ערוך וכסא לשבת ויתר המכשירים.  ואם אחר המסע לבוא, אין רע לחכות מעט – ופה בתחנות הקטנות של האניות אין כל, אין גם חדר אחד כראוי להסתתר בפני הגשם.  ולו היתה בקאחובקא תחנה מרכזית של מסלת הברזל, או בל"ס היה בית התחנה בנוי כמו רמים, כמו היכל מלך -  ופה אי כל.  על פי רשימת הנסיעה תבא האניה ממעלה הדניפר, מאלכסנדרובסק וניקופול בשעה לפני חצות, ובאותה שעה תבא אניה אחרת גם ממורד הנהר, מחרסון, ופה פגישת האניות וחליפות הנוסעים, אבל אין מדה ואין קצב לביאתן; יש אשר תמהר האניה לבא בשעה תמימה, ויש אשר תאחר שלש וארבע שעות, הכל לפי רוב המעשה ורוח היום, והנוסעים האמללים יחכו מן השעה העשירית בערב עד חצות הלילה או גם שתים שלש שעות אחרי חצות.

וגם הפעם, מסבות שונות, ביחוד מפני הערפל הגס והעב המכסה את הנהר, אחרה האניה לבוא, וזה כארבע שעות תכופות הננו עומדים צפופים על מכסה ה"סוכנות"ומביטים אנחנו על המים לראות, אם לא יאיר האור בעד "העששית האדומה", ואזננו נטויות להקשיב קול החליל או המית המים.  כמדומה שנשמע קול החליל, האניה מתקרבת, האניה באה, פני המחכים נהרו, כל אחד יכין את צרורו, אבל, לשוא, כי "אנית משא" עברה ותלך הלאה ואניתנו אינה, ואין קול ואין קשב, וכמה שתחכה חכה עוד.

אמנם כן, הכל תלוי במזל, ואפילו דרכים.  מסלת הברזל זכתה  ונולדה במזל טוב, בשבע עינים יביטו עליה משגיחים ומפקחים ובונים ואדריכלים ובונים ומודדים מטעם הרשות, ויכריחו את בעלי המסלה להכין הכל בעד הנוסע, לדאג בעדו,  בעד שלומו וטובו בעת יסע ובעת יחנה, ודרך המים עזובה ושוממה, ואין חולה עליה...  יש שר של מים ואיתן מושבו בקיוב ומצודתו פרושה על כל הדניפר עד חרסון, אחת ביובל יבקר את "גלילו" וגם אז ישים את לבו רק ל"תעלת המים" לעמקה ולרחבה, אבל לא להאניות, ולא ידאג לשלום הנוסעים ולטובם, ולא לבד בקאחובקא ויתר התחנות אין הבנינים הנחוצים לנוסעים, אבל גם באודיסה בכבודה ובעצמה אין בית נכון ונשא כזה.  הלא דבא הוא: רבים אומרים, כי רק על הדניפר משטר "יפה" כזה, כיט החברה המיוחסת לא תפנק את נוסעיה, ואין רע אם גם יעמדו שעה או שתים תחת כפת השמים, ובחופים אחרים, מקום יש התחרות בין בעלי האניות, יש גם בתי התחנות...

כאמור, על פי הרשימה, תבא האניה הנה כשעה לפני חצות, ובחצי השעה הראשונה אחר חצות תלך מזה.  ובאמת כל הכתוב ברשימה רק אותיות מתות, וכמו שאין שעור לבואה, כך אין שעור ליציאתה: יש שתתעכב פה רק רביעית השעה, ויש שתתמהמה גם שתים גם שלש שעות, הכל לפי רוב המשא.  אם "הטעינה" גדולה, תתמהמה עד שץקח הכל, ואם לא, הנה תקח רק את הנוסעים ותשרוק ותהמה ותלך לה; ואם באה הפעם בשעה השלשית אחרי חצות – גם יצאה מזה רק בשעה הששית בבקר, כי לקחה מזה הרבה מאות "שקי קמח" להובילם לאודיסה, לקונסטנטינופול, לבירות, לאלכסנדריא של מצרים.

בשנים האחרונות האירה ההצלחה אל בעלי בתי הרחים.  החטים נקנות בזול והקמח נמכר ביוקר, "הקמחון" בעל בית הרחים ירוח על חד תרי ולפעמים גם על חד תלת.החשבון הזה איננו על פי גוזמא, כ"א כן הוא באמת, ובעלי בתי הרחים עשו בשנים האחרונות עושר רב באופן נפלא מאד.  בתחלה היה המסחר הזה כמו כל מסחר ועסק טוב, בידי האשכנזים, אשר רק הם ידעו את "סוד הטחנה".  בני ישראל קנו מהם בדמים מרובים קמח סלת ויאפו חלות, ואפו מצות ויעשירו את האשכנזים: אבל החתיכה הראויה להתכבד משכה עליה עיני רביםוסוף סוף נדחקו גם אחינו אצלה, ואם כי באו כמעט אחרי יום טוב, כדרכם תמיד, בכל זאת עשו גם המה עסקים טובים, והרבה מהם נתעשרו.  ורשה היה רק, כי איש יהודי יעשה עסק טוב, ומכין שנמצא היהודי הזה – הנה נמצאו מתחרים אתו, והתחרות גברה ובתי רחים נתרבו, ואין לך עיר וכפר על חופי הדניפר שאין בו "רחים של קטור", ותהי ה"טחנה" רבה מאד, יותר מכפי הצורך ליושבי המקום.  ובכדי להחזיק את המחיר במעלה העליונה, שלחו את העודף  לאודיסה וגם לכל ערי תוגרמה ומצרים, ותחת לשלוח חטים לאודיסה ולחו"ל ישלחו קמחא טחינא.  באודיסה ובערי תוגרמה אין יודעים את הסוד, כי לא מרוב טובה ישלחו "הקמחנים" את קמחם להם, ויתאמצו להוריד המחיר.  אבל פה המקח מתקיים.  והקמחים חשבון צדק להם: אם גם לא ירויחו בסחורתם שישלחו על פני המים הנה גם לא יפסידו.  תחת זאת ירויחו כפלים בשקים שימכרו פה.  והמקח המלאכותי הזה מתקיים זה איזה שנים, עד כיע לפעמים מחיר הקמח פי שלשה ממיר החטים.  סוף סוף גם העסק הזה יתמוטט, כי ההתחרות תתרבה מיום ליום.  בשנה זו לבדה נוספו בתי רחים פי שנים מכפי שהיו, כעת אמנם עוד יתקיים המקח המלאכותי, את העודף ישלחו עלך פני המים, כל אניה ואניה תוביל שקים הרבה ועליהם כתובים באותיות שחורות: קונסטנטינופול, אלכסנדריא ועוד...  וגם האני פראווארנא לקחה איזה מאות שקים, ותתעכב ע"י הטעינה ההיא בקאחובקא, עד השעה הששית בבקר.

 

ב.

כל הנוסעים במחלקה השניה והראשונה כבר קמו מערשותיהם ונתאספו "באולם הכולל" אל שלחן-הטהי, יש מי שיש לו טהי וסוכר בסלו, ויביאו לו רק המים בכלי, אבל כאלה מעטים.  על פי הרוב ישתו מן המוכן ב"הריסטורציא" של האניה.  ההבדל ביניהם, כי אלו הראשונים ישתו טהי טוב, שיעלה להם בדמים מעטים, והאחרונים ישלמו במיטב כספם בעד נסך פסולת שאין לו לא טעם ולא ריח, אבל רובי הנוסעים המה סוחרי תבואה, שלא יקפידו על פרוטות.  צנצנת טהי עם מעט לחם וחמאה על חודו של סכין מחירו שני זהובים...  ישתו וישלמו, כי הסוחרים ההם לא יחשבו גם חשבון השקלים, ומה גם פרוטות וזהובים.  כמו הקבלנים לפנים, כן גם הם, רק לעיתים רחוקות ימותו ויקברו בתכריכים שלהם.  אמנם כל זמן שיחיו, יחיו בטוב: אם על חשבונם של אחרים – זו היא שאלה אחרת, אבל יחיו, כי גם הסוחרים הקטנים ינהלו את מסחרם בגדולות, ולהרויח איזה מאות או להפסיד בכף מאזנים ישא יחד, והיתכן איפוא כי סוחר כזה ידקדק בחשבון הפרוטות? ולפיכך נראה פה"הזהובים עפים כזבובים" לכל עבר ולכל פנה, ומשרתי האניה ומחזיקי בתי אוכל ומשקה יעשו עושר, כי דוכס אשכנזי איננו נותן למשרת אותו "על טהי" כמו שיתן סוחר תבואות על הדניפר להמשרת אשר על באניה...  וישנם משרתי אשר "אלפים בכיסם" והגם בל"ס עשירים מכל הסוחרים האלה ביחד...  כי שונה הוא המסחר הזה פה מאשר בכל הארץ ובכל המדינות.  אם תעבור במסלת הברזל ותשמע לאמר: פלוני הוא סוחר גדול ונורא, כי בשנה זו מכר כמאתים מרכבות (וואגנאן) תבואות, הסכום הזה נורא מאד ומי יכילנו, ורק סוחר גדול מאד אשר מסחרו פרץ בארץ יסחר במדה מרובה כזו, ומאתים מרכבות, אם,נחשוב גם שש מאות פוד המרכבה, הם בס"ה מאה ועשרים אלף פוד, היינו שנים עשר אלף כורים, ופה על הדניפר שנים עשר אלף כור – שלש ספינות או שתי אניות, וגם הסוחר הקטן ימכור סכום כזה, וישנם כאלה אשר ישלחו  על פני המים מאה אלף כור, – מיליון פוד.  וגם הם עניים ואביונים נוראים...  התבוננו נא אל הזוג אל השלחן ושותה טהי בהרחבה גדולה ובמנוחת הנפש...  לאחד יש עשרים וחמשה אלף כור חטים באודיסה ולשני – עשרים אלף כור שעורים.  ס"ה לשניהם – חצי מיליון פוד תבואה.  בל"ס תדמו בלבבכם כי לכל הפחות יש להם משלהם בעסק הזה  חמשים אלף רו"כ, אבל, האמינו לי, כי גם פרוטה אחת אין להם, ואם ימותו היום – יחזרו בניהם מחר על הפתחים... 

ואם תשאלו איך יוכל להיות כזאת? אות הוא כי לא תדעו את המסחר הזה במקומות ההם, והמסחר כן הוא: לפנים היו סוחרים פה  מעטים וסוכנים באודיסה מעט מזעיר.  הסוחר היה איש עשיר  ולו כסף מזומן, ולפי ערך המזומנים קנה גם סחורה.  אניות הקטור טרם היו, והיה טוען את דגנו ב"אניות מלח"; האניה התמהמה בדרך שלשה או ארבעה שבועות; ובמשך הזמן הזה נסע הוא בעצמו בעגלה לאודיסה וימכור את התבואה וישב לביתו מלא  וגדוש; כי בלא ריוח מרובה לא קנה ולא מכר.  אולם ברבות הימים קמו סוכנים באודיסה.  ותחת לנסוע בעצמו, שלח הסוחר את התבואות אל הסוכן, והסוכן מכר אותן, ויגבה את הכסף, וינכה את ההוצאות ושכר טרחתו, והכסף הנשאר שלח לבעליו.  כה היה המסחר מסחר טוב והסוכנות עסק עוד יותר טוב מהמסחר בעצמו, כי רק ב"עשר אצבעותיו" הרויח הסוכן ממון הרבה, והסוכנים הראשונים עשו עושר רב, וכמובן נמצאו מתחרים, וירבו הסוכנים.  והסוכנים החדשים כדי לתפוש את לב הסוחרים, לא חכו עד בוא התבואות לאודיסה, כ"א הסתפקו רק "בתעודות של בעלי האניות", קונסאמינטים בלע"ז, כי אניתם טעונה כך וכך חטים של פלוני הסוחר, ומכיון שקבלו את הקונסאמינט, מיד שלחו את כסף מחירו, אם לא במלואו אבל למחצה או שלשה חלקים, הכל לפי מצב המסחר.  גם הסוכנות הזאת היתה קרובה לשכר ורחוקה מהפסד; כי אם הקונסאמינט ביד הסוכן הרי הוא בעל הסחורה...  ולחשוש פן יזייפו קונסאמינט, לחששה רחוקה כזו לא חששו.  מקרים כאלה יקרו תמיד בשטרות של מסלות הברזל, אבל פה על הדניפר עוד לא קרה כדבר הזה, משנתרבו הסוכנים עוד התחילו לתת "דמי קדימה" לסוחרים בטוחים.  בירחי יוני ויולי, לפני הקצירה והדישה נחוץ, כידוע, כסף להסוחרים המקומים, כי אז יקנו תבואות "על להבא" מאת האכרים ובעלי החצרים, ויתן הסוחר דמי קדימה "כמה אלפים" להסוחר; ובעת האסיף, כי יאסף הסוחר את התבואות מקוניו, ישלח אותן לאודיסה, וינכה אז הסוכן מחשבונו את הרבית ויבא אל שכרו.  המסחר כמו שרואה הקורא ירד מעט מגדולתו; ובכל זאת עוד היה העסק טוב, כי סוף סוף רק עשירים היו סוחרים בתבואות, מלבד "דמי הקדימה" שלקחו מהסוכן עוד היו להם כהנה וכהנה משלהם.  אבל משנתרבו אניות הקטור והתגברה ההתחרות ביניהן, המציאו האגודות העשירות את ההלואות באפותיקי על התבואות, וההמצאה ההיא, אם כי הועילה הרבה לבעלי האניות, אבל הורידה עד הדיוטא התחתונה את המסחר הזה, ומאז אין לו תקומה.  עד העת ההיא היה המסחר בידים אמונות בידי, בעלי כיס, שידעו את ערך הכסף וחפצו להשתכר ולהרויח; אבל מיום שהמציאו את האפותיקות יצא המסחר מידי העשירים ונכנס לרשות העניים "בעלי הרוח", שאין להם מדגרמם כלום; והעניים שאין להם כסף, אינם יודעים גם להוקיר אותו, ביחוד אינם יודעים מה זאת "ריוח ופרנסה".

וזה סדר המסחר בעקב "שטת האפותיקות": הסוחר השולח לחמו על פני המים, קונה על ידי סרסור מאת בעלי האוסם, ונותן להם דמי קדימה סכום מעט חמש או עשר פרוטות לפוד, והולך מיד אל אגודת האניות ומזמין אצלם "כלי ספינה – לדוגמא על שלשת אלפים כור.  אם מחיר החיטים באודיסא שבעים קופ' – מחיר ההובלה חמשה ק', עוד הוצאות קטנות, כמו טעינה ופריקה, רבית, מס הנהר, אחריות מאש וממים ועוד – שלשהק'.  ס"ה כל ההוצאותשמונה קפ'.  וישלמו פה בעד החטים ששים ושתים ק' הפוד, ולא ישאירו לעצמם ריוח  אף חצי הפרוטה, שמונים אחוז למאה תתן האניה באפותיקי, ועשרים אחוז הנותרים ישלם הסוכן מאודיסה, כי בעת שיקנה החטים יודיע על ידי טלגרמה להסוכן לאמור: "הנני טוען שלושים אלף פוד, נחוץ ששת אלפים במזומנים".  הסוכן אשר כבר נתן דמי קדימה להסוחר, מוכרח ללכת הלאה.  כי אם לא ישלחו עתה את הכסף הדרוש ישלח הסוחר את הקונסאמינט לסוכן אחר, וישאר הוא קרח מכאן וקרח מכאן, לא הקרן ולא הרבית ולא שכר הסוכנות; נמצא כי הסוחר לא הניח בכל העסק הזה אף פרוטה אחת,ולפעמים עוד יעשה כה: כי תחת לטעון שלשת אלפים כור יטען רק אלפים כור, ואת ההלואה יקח במלואה על כל שלשת האלפים, והמלואים מהסוכן גם כן על כל הקונסאמינט.  בעל האניה לא יקפיד על החסרון הזה, כי כספו בטוח, ויקבל עוד שכר ההובלה גם בעד אלף הפוד החסרים, כי בעד ההובלה שלמו לו בכל הכתוב בהקונסאמינט; בעד יתר יקבל, ואם יחסר – אינו ערב בדבר.  וכבוא האניה לאודיסא יבא הסוכן ויפדה את התבואות מיד בעלי האניות וישלם להם הלואתם, הרבית ושכר ההובלה, וימכור את התבואות.  והיה אם עלה בינתים המחיר, הרי לקח את כספו והרבית ושכר הסוכנות, ואם ירד המחיר, כמו שהוא עפ"י רוב, הניח מעותיו על קרן הצבי; ומכיון שהניח את כספו רק פעם אחת בעסק הזה, הרי מוכרח הוא לנסות את הצלחתו עוד הפעם...  וכה חוזר חלילה.  הסוכן יש לו חשבונו, כי גם אם ילכו לטמיון בשנה איזה אלפים ר'1 אולם אם תהיה לו סוכנות כדבעי, ירויח כפלים, ירויח בנגלה ובנסתר...  הסוחר יש לו חשבונו – הרי הכסף יתן הסוכן וחברת האניות, ואם ירויח – ירויח הוא, ואם יפסיד –  ההפסד לא שלו הוא, כי אין לו מה להפסיד.  בעלי האניות יש להם חשבונם – כי באודיסא הלא יפדה הסוכן את הקונאסמינט מידיהם וישלם להם כל המגיע...  וכל החשבונות האלה "בכזיב מודתן"; כי מסחר התבואות בימינו אלה עוד גרוע מצחוק הקלפים: כי מרגלא בפומי דהמשחקים לאמור: אם "הפסדת פעם אחת אל תחפוץ להשיב לך הפסדל", וסוחרי התבואות אינם כן, מכיון שהפסידו פעם אחת, יחפצו לשוב ולהרויח והנם הולכים בדרכם זה הלאה והלאה, וסוף סוף ישארו ערומים כיום הולדם.  אם עוד השנים כתקונן, המקחים עולים ויורדים במקח שוה, החיוק אינו גדול כל כך, פעם ירויחו ופעם יפסידו, ויצאו שוה בשוה, ואם לא נשארו להם מזומנים בכיס, לכל הפחות הלא היו כל העת ההיא, אבל אם תבא פתאום איזה סבה חדשה אשר לא שערוה מראש אז אבדו ואבדו.  ואשר לזאת רואים אנחנו, כי כל הנחלים, סוחרי התבואות מהדניפר והבוג, הולכים אל הים הגדול לאודיסא; וגם הים הזה איננו מלא, גם הוא נתרוקן.  כי שנת בצורת אחת כמו שנת 91 העמידה גם את אודיסא על נחליה ריקים ועשות כמצולה שאין בה דגים, ותהי מהפכה נוראה באודיסא ותהי לחרדת אלהים.

אחרי המהפכה הגדולה ההיא דמו רבים כי מסחר התבואות ישוב לקדמותו;הסוכנים "המלומדים במכות" לא ישובו לכסלה, לתת דמי "קדימה" ו"מלואים", בעלי האניות לא יתנו הלואות שמונים אחוזים למאה, וממילא יהיו הסוחרים רק בעלי כיס, עשירים, והמסחר יהיה מסחר כראוי.  אבל עולם כמנהגו נוהג, הללו נובלים והללו נוצצים, הללו נקברים והללו נולדים...  ממעי המפלה של הדגן היקר, אשר תחתיהם נקברו "הסוכנים הישנים", נוצצו חדשים, וישירו שירה חדשה, ויביאו כסף חדש, מטבעות חדשות,  מתחלה בררו להם רק את הסוחרים הטובים, ה"בטוחים" הגדולים והודאים, העמודים החזקים, אשר גם ב"שנות הסער" לא נפלו ויעמדו בפני הרוח שאינה המצויה ההיא, ואחר כך התשוקה ל"כורים" גברה עליהם, ויתנו גם לספקות קלים, ואחר כך לספקות נסים ואחרי כך כם לספק ספיקא...  בעלי האניות גם כן שבו להתחרות ועוד הפעם יתנו הלואה שמונים אחוזים למאה ועוד יותר, סוף דבר המים שבו לאיתנם, המסחר נפל פלאים כמקדם, והנהו בידי הקבצנים כמו שהיה – עד אשר תבא מהפכה חדשה, ואז יבא הקץ לכל אלה.

אבי ההלואות ומחולל המסחר המסוכסך הזה, היה איש יהודי ושמו ז.  טרם נגלה האיש הזה, היה המסחר הזה באודיסא רובא דרובא בידי היונים, ומעוט דמעוט בידי היהודים.  היונים עם חכם ומחוכם ידעו להרויח על חד תלת, והיהודים עם חכם ונבון התחרו בהם וירויחו גם כן על חד תרי או פחות מעט, ואלו ואלו עשו עושר רב, אבל הנה בא האדון הנזכר, ויהפוך את המסחר הזה לגמרי.  הוא החל לטעון תבואותיו באניות של החברה הרוסית.  והחברה הרוסית, בכדי להרבות מספר אניותיה, נתנה על ידו דמי קדימה סך רב ועצום, מלבד ההלואות התמידיות, וילך האיש הזה הלוך וגדול, ושמו יצא לתהלה בכל ארץ הנגב, ויעמד סוכנים בכל תחנה ותחנה, ובאשר באתם שמעתם רק ז.  וז.; אניות הקטור חכו לבואו והמון משרתים תוכו לרגליו, בכל מקום מוקטר ומוגש לשמו והאמונה בו רבה על כל סביביו.  אפס כי סוף סוף נתקלקלה המכונה, ובבקר לא עבות אחד פשט את הרגל, ויאבד את כספו וכסף זרים בענין רע; וזה האיש ז.  אשר הרעיש עולמות ואשר מסחרו פרץ בארץ עד כדי עשרת מילליון לשנה, מת ויקבר בתכריכים שאינם שלו.  ובאסונו משך אחריו גם את כל חבל משרתיו וסוכניו ועושי רצונו, וגם את כל הסוכנים אשר להחברה הרוסית כי בראותם כי רבה מאד אמונת החברה בו, האמינו בו הם עוד יותר, וגם שני יהודים, סוכני החברה ההיא, גם הם נפלו אז, והם היו היהודים האחרונים בחברה.  מני אז אין עוד סוכנים יהודים אצלה.  ותהי המהפכה גדולה מאד, והרעש בעת נפלו גדול ונורא, כי רבים חללים הפיל, ויבכו בני ישראל את האבדה הגדולה ההיא. 

ובכל זאת סדר הלואות והאפיתקאות נשאר כמו שהיה, היהודים יסחרו בתבואות ויעשירו את עם הארץ, ויעשירו את החברה הרוסית ואת בעלי אניות שונות, והם בעצמם, כמו שהיו "קבצנים" כן הם עוד עתה, ורק שמלתם לעורם נשארה עליהם, והוצאותיהם שהוציאו בדרכם.  על פי הרוב יסעו במחלקה הראשונה וישחקו בקלפים במדה מרובה.  כי בכל רגע ורגע עומדים הם על עברי פי פחת, או על סף העושר, והרובל המוכן כאין הוא ביניהם; כי ממה נפשך, אם העסק יפה וטוב, יספיק גם להוצאות הנסיעה במחלקה הראשונה, ואם חלילה רע – כהפסד מרובה, רובלים אחדים מה הם? וכה יסעו, כה יחיו, כה ימותו וכה יקברו.  רוח אנדרלמוסיא, עולם התוהו...  זה הוא הסך הכולל של חייהם.

 

ג.

השמש עלה, הנוסעים כלם ישבו אל השלחן והאניה עזבה את חוף קאחובקא, ובעוד חצי השעה תבא לביריסלאב, קאחובקא – על החוף השמאלי בפלך טאווריא, וביריסלאב  על החוף הימני בפלך חרסון, כי הדניפר הוא הגבול בין שני הפלכים ההם, רק שמונה ווירסטאות המרחק מקאחובקא לביריסלאב, ופה הוא מרכז הדניפר התחתון, ואם יפה הוא הנהר הגדול הזה בכל מקום, יפה הוא פה שבעתים.  מעבר מזה ומזה ערים וכפרים, ובתי מלאכה שונים וקולוניות, וביניהם המון אניות קטור ואניות תרן וסירות דוגה ו"כרלינות" וספינות למיניהן; כי במקום הזה התחנה המרכזית לאניות משא ונוסעים של החברה הרוסית, ואניות משא של האחים "אנאטרא" ושל הסוחר העברי דוד רטנר, ועוד  ועוד.  שתים עשרה "אניות לנוסעים" תעבורנה פה מידי יום ביומו, ויש אשר כמאתים אניות וספינות שונות יתאספו פה והתכונה רבה מאד; אניות תרן וסירות דוגה ואניות הקטור רצות פה ושם.  וקול החליל ישמע מכל עברים, כי מאלכסאנדרובסק עד הנה תלכנה רק "ברלינות" או אניות תרן אחרות, ומפה יתרבה עומק הנהר ויעלה לשמונה עשר רגל, וגם האניות היותר גדולות תוכלנה לבוא הנה, ואין איי חול ואין גדר אבנים.  לפני כמה חדשים אחדים עבר דרך הנה שר הדרכים והמסלות, ותמצא ק.  חן בעיניו, וכמו שאומרים, הציע לבנות פה חוף גדול לאניות, מובן, כי כל אלה רק אחרי שינקו את "שכר המים".

אם יבנה ויכונן פה, "חוף לאניות הים" עוד הדבר מוטל בספק גדול, אבל גם בלעדי זה יש דרך ונתיבה במים עזים ההם, ובעלי האניות יעשו "עסק טוב".  המסחר הזה הוא אחד מהטובים וכל מי שהתחיל לעסוק בו נתעשר.  ראשית פעולת החברה הרוסית היתה מצער, וכעת יש לה על הדניפר לבד יותר משמונים "ברלינות", ששים ספינות של עץ וברזל – והרבה אניות קטור העושות דרכן בלי חשך יומם ולילה, גם ראשית פעולת האחים א.  היתה מצער וכעת יעלה רכושם לעשרות מילליונים, גם כל יתר החברות עושות חיל,  רק היהודים עמדו מנגד לעסק הזה.  שמא תאמר כי לא ידעו לתת בים דרך ובמים עזים נתיבה – הנה רוב הסוכנים עושי רצונם של כל החברות (לבד החברה הרוסית) הנם עברים, ועל פיהם ישק כל העסק הגדול הזה, אבל זה דרך בני עמנו מאז,  לבחור את המסחר הקטן, התגרנות והחנונות,ולעזוב את הגדול.  היהודי העשיר קונה חטים

, קונה שעורים וישלחם לאודיסה, ואת שכר ההובלה ישלם לאחרים; זה נתעשר – וזה אין לו לא חטים ולא לחם.  ובאמת לא אדע, אם אמת בפי אלה האומרים, כי היהודי יתנפל על המציאה בשעה שהיא כבר "אינה מציאה" ותתגלגל בחוצות, ויקח בידיו המסחר שכבר נתחת ונתקלקל; או אולי הצדק עם אלה האומרים, כי גם המסחר, העסק הטוב, אם יבא לידי היהודים יתקלקל.  כזאת אומרים אלה אשר לא מבני ישראל הם.  שאלו נא את פי חנוני מעם הארץ ויאמר לכם, כי מאז באו החנוים העברים נתקלקל המסחר בחנויות.  שאלו את הסוחר בתבואות מעם הארץ ויאמר לכם ג"כ כדבר הזה, שאלו את בעל המלאכה ויאמר כזאת, שפה אחד ודברים אחדים, כי היהודי יקלקל את העסק ויורידהו עד הדיוטא התחתונה.  אנחנו אמנם נדע כי לא כן בדיהם, אבל על זאת נתפלא,  אם נחוה כי העסקים האלה אשר בידי אחינו ירדו פלאים מיום ליום, ובידי לא יהודי יעלה מעלה.  התבוננו, עשרים חנויות בעיר של יהודים, וחנות אחת של לא  יהודי, חנות היהודי פתוחה מדמדומי חמה עד חצות הלילה, יומם לא ינוח ולילה לא ישן, לא  יאכל לחמו בעתו ולא ישן את שנתו, כל היום ישא ויתן, טרוד הוא מן הבקר עד הערב ומן הערב עד הבקר, לא ידע חיים, לא ידע מנוח.  כמדומה לך שהוא "בעל שפע" גדול, "עושה בזהב ובכסף" ןמסחרו מצליח.  והנה לא  יעברו ימים הרבה והסחורה תתמעט, פה ושם יתראו ספסלים וארגזים ריקים, הדלות מבצבצת מאליה.  עוד מעט והחנוני הזה פושט את הרגל.  ואינו יהודי – כמדומה לך אין לו "פדיון" כלל, רק לעתים רחוקות תראה קונה בחנותו, הוא יודע עתלאכול ועת לשתות,עת לנוח ועת לישון, מנהל את מסחרו בנחת, במתינות, ןבכל שנה ושנהיתעלה, הסחורה תתרבה ותתרבה, והוא עושה חיל.  מה זאת? מסחר התבואות לאחדים ירד עד הדיוטא התחתונה.  מסחר התבואות עתה מעין מלמדות בליטא לפנים.  כל אברך שאבד את כסף נדוניא שלו וכלו שנות מזונותיו על שלחן חותנו ואין לו במה להתעסק, יסחר בתבואות – היהודי יקנה מדמדומי חמה ועד דמדומי חמה, הוא הראשון והוא האחרון בשוק, כל היום טרוד מאד, לא ידע לא שבת ולא יום טוב, יסע, ירוץ, ישלח טלגרמות,יחלוף כסף, ימכור, יקנה, והנה כעבור שתים שלש שנים – והוא יסבב על הפתחים, מסוחר יהפך למשרת וממשרת לנושא שקים, ואינו יהודי יתעשר ממסחר הזה.  בעינינו נחזה זאת בכל ארץ הנגב.  בחכירת קרקעות גם כן המחזה ההוא, וכה בכל אשר נפנה.  ומה זאת? מכל התשובות רק תשובה אחת מקובלת על הלב וכנראה צודקת, כי היהודי לא יכונן את מסחרו על "ריוח"; זבין וזבין תגרי איקרי, זהו כלל גדול בסחר היהודים, הוא יאהב את העסק מפני העסק ולא מפני הריוח; ואינו יהודי אם יציעו לפניו עסק חדש מיד ישאל: "ומה ארויח?" והיה אם יוכח כי לא ירויח לא ישלח ידובעסק הזה כלל.  בכלל, לא יזוז ממקומו טרם ידע שירויח; והיהודי אם תציע לפניו עסק חדש מיד ישאל: "ומה אוכל להפסיד בזה"? והיה אם רק ידמה כי לא יוכל להפסיד יעשה את העסק, אם לא להפסיד יסע לפלשתינא, לארגנטינא, לאמיריקא, ישלח ידו בכל, יסחר "בכל מכל כל", יקנה הכל וימכור הכל, ומזה כל השאון והרעש והמהומה של המסחר העברי.  "פדיון" החנוני היהודי הוא עשרת מוניםמכפי פדיון חנוני אינו-יהודי, ויען כי הפדיון מרובה נחוץ לנסוע עשרת מונים לחרקוב, למוסקוי, ללודז ולאודיסא, ואת היהודי הזה תראה עשר פעמים בכל תחנות מסלות הברזל ודרך המים, ותמלא הארץ אותו.  והחנוני אינו יהודי אשר "פדיונו" רק החלק העשירי – יהיה הרבה יותר מהיהודי; אם הפדיון מרובה, גם ההוצאה תגדך, ובשעה שהפרוטה מצויה, אם של עצמו או של חברו, יחיה האדם חיים טובים.  ובכלל הוצאות היהודי רבו כמו רבו על הוצאות אינו יהודי, באכילה, בצרכי הבית, בגדול בנים וצרכי הצבור; באשר יוציא אינו יהודי פרוטה, יוציא היהודי שקל, ומשום כך נראה היהודי יורד מטה מטה בכל שנה ושנה, ואינו יהודי יעלה מעלה מעלה; אבל החסרון היותר גדול בסחר אחינו הוא "אי המקוריות".  שוטטו בחוצות, התבוננו אל הסוחרים העברים, אם תמצאו אחד שהמציא מסחר חדש, או מקור פרנסה חדשה? עדר ה' ילך בעינים עצומות איש אחרי רעהו.  אם כולי עלמא חנונים יפתח גם הוא חנות, מבלי שים לב אם רבו המוכרים על הקונים, אם כולי עלמא סוחרי תבואות – יסחר גם הוא, אם כולי עלמא מחזיקי בתי משקה – יחזיק הוא, אם כולי עלמא מלוי ברבית – יתן גם הוא את כספו בנשך, הכל לפי מנהג המקום, ולא  יתן אל לבו לבקש מסחרים חדשים, ולא רק בליטא ופולין, אשר קשה מאד למצא פרנסות חדשות אבל גם פה בארץ הנגב, ארץ חדשה אשר עפרות זהב היתה לפני דור אחד, ורק הטפש והעצל לא עשה עושר, גם פה לא ראינו "התחלות" בידי היהודים...

ופה היה אפשר הדבר מאד, מעין אמיריקא, קאליפורניא – עפרות זהב היתה פה.  ותחת אשר שם באמיריקא נחוץ היה לחפש את הזהב ולחפור אותו בעומק האדמה – פה התגלגל בחוצות, השתפכו אבני זהב ואין מאסף אותם.

הנה ק.  לפני ארבעים שנה קנה אותה אציל רוסי אחד במחיר חמשים אלף רו'ב, לפני שתים עשר שנה מכר אותה לפ.  מי שהיה אכר, במחיר מיליון, ועתה מכרו אותה להסוחר ט.  מאודיסה במחיר שני מיליון ורבע, וגם הוא קנה אותה במחיר קטן.  מזה תוכלו לראות מה היתה הארץ ההיא לפני דור אחד.  שמא תאמרו, כי מעבר לים היתה הארץ ההיא, ארץ לא ידע אותה איש יהודי – תשגו מאד; בעת מלחמת קרים מלאה היתה תשואות היהודים.  לק.  יש גם ערך היסתורי, וסופר דברי ימי ספרותנו הרוסית לא יעבור עליה בשתיקה, כי פה נכתב חלק גדול של הספר "Записки Еврея". המחבר חי פה, ואחרי שבטל המכס הכללי, חכר פה מוכסנות פרטית בק.  ובעת אשר בספריו מלא שחוק פיו על נסיכי בתי היי"ש (Кабачные принцы) היה הוא בעצמו מעין נסיך כזה, ולא מצא עסק אחר טוב ממוכסנות.  מיד אחרי מלחמת קרים, כאשר עזבו הטאטרים את הארץ, מכרו את נחלותיהם במחיר שוה מאד, ויהי מקח של מענית אדמה יחד עם הכלים והבהמות הנחוצות לעבודה שבעה או שמונה רו"ב, לשלם בזמנים שונים, ועתה מחיר האדמה מאה ושבעים וחמשה ר'.  צא וחשוב עד כמה עלה מחיר האדמה במשך השנים, משנת 1858 עד עתה.ואנחנו, עם חכם ונבון הרואה את הנולד, לא ראינו את המקרים מראש, ואם על פי מקרה נפלה איזה אחוזת נחלה לאיש יהודי, אם לקח אותה בתור תשלומים בעד חוב, או באופן אחר, הנה כמו התביש בה, כמו ירא ממנה וימהר למרה ולהפטר ממנה, גם אם הפסיד במכירתו; ולעת צאת הפקודה האוסרת על היהודים לקנות קרקעות, כמעט שלא היה מאומה מן המוכן בידיהם.  את כל השנים הטובות, אחרי מלחמת קרים עד שנות הרעמים, כלו אחינו בשה"י ופה"י, ולא עשו מאומה ולא ראו את הנולד, רק התענגו על "מחזות ההשכלה" וידמו לצאת בזה ידי חובת החיים, ולא רק כי לא ראו את הנולד, אבל טחו עיניהם מראות את ההוה, ולא ידעו ולא הבינו את הטוב להם.  עשתרות מעשירות ידעו עוד בימים מקדם, וביחוד ראינו כזאת פה בארץ הנגב.  ולגדל עשתרות היה כר נרחב, כי הממשלה החכירה את נחלאותיה הרבות במחיר מצער מאד, חמשה עשר קאפ' המענית, והצאן והבקר רב מאד, והצמר נמכר במחיר טוב, וגם הסומא ראה כי אין עסק טוב "מעשתרות".  ראו זאת אכרים פשוטים: נשמות גסות שלא ידעו את ה"השכלה ומחלקותיה", רק ידעו את עדרם, ועתה הנם מגדלי צאן מפורסמים ובעלי אחוזות גדולים.  ובניהם ובני בניהם, כבר גם טעמו את טעם ההשכלה, ויבקרו את בתי הספר הגבוהים, והגם אדונים.  מיד אחרי מלחמת קרים היתה הפרוטה מצויה מאד בין אחינו; הקבלנים הליטאים שעשו אז עושר רב שבו "בכיס מלא" אל ערי מולדתם, ושמה ישבו על "התורה והעבודה", או על "נשך ומרבית"; ואלה שנשארו פה בארץ התנפלו על מסחר היי"ש ויבנו למו בתי משקה, בתי היין בכל כפר וכפר.  אחרי כן התנפלו על "החנויות" ויבנו להם חנויות בכפרים ובערים, וכאשר נתקלקל מסחר החנויות התנפלו על מסחר התבואות, ומאומה לא נשאו מכל עמלם יחד, בתי המשקה אכלו את בז המלחמה, החנויות אכלו את בתי המשקה, ומסחר התבואות – את  יתר הפליטה, את הכסף והכבוד.  בעל החנות רמה את האכר בחמשה פרוטות – והאכר לא שלם לו חמשה רו"ב, בעל החנות כמובן פשט את הרגל לנושיו.  האכר אמנם נשאר אכר, מכבודו ומכספו לא נגרע מאומה, בעלי המלאכה לגלמי בד – גם כן נשארו על עמדתם: מכבודם והונם לא נגרע מאומה, והיהודי החנוני נשאר "קבצן" שפשט את הרגל.  היהודי מכר יי"ש להאכר, הוא מסך מים ביינו, לא מלא את הכוס, הקטין את ההין והלוג, סוף דבר – הוא הונה את האכר; ובכל זאת, אחרי פרנסותיו הגדולו ירד מטה מטה, והאכר עלה מעלה מעלה; כי האכר היה לו עסק עם קודשא בריך הוא, עם הטבע, ושנת שובע אחת היתה לודי והותר לאונאת חמשים יהודים, והיהודי הזה עסקו עם האכר, וכמה שהונה אותו מאומה לא היה לו, והרמאי היה היהודי.  פפאלץ-פיין הזקן היה אשכנזי גס, רועה צאן פשוט באחוזת דוכס אנהאלט, בערבות טבריא; דוכס אנהאלט היו לו געגועים אל ארץ מולדתו, אשר עזב אותה בימי המלחמות של נאפוליון הראשון, ופפאלץ-פיין היו לו געגועיםאל עדריו, אל עזיו ותישיו, ויקח בחכירה אצל האצילהזה נחלת שדה לרעות את צאנו, ויהי מגדל צאן, ולסוף ימיו עזב אחריו נחלה לבניו מאתים אלף מענות אדמה פוריה ושלש מאות אלפים"ראשי צאן".  הלא מלתא זוטרתא היא! ובניו אחריו הלכו בדרכיו ויוסיפו כהנה וכהנה; וכעת הגם בעלי אחוזות של כמה מאות אלפים מענות אדמה, ונחלת אחוזתם גדולה כמעט מכל נסיכות אנהאלט, ואלפי אלפים צאן ובקר להם, גם בני בניו של רועה צאן זהכבר ראו באור ההשכלה, ואין אף אחד בהם שלא גמר את חק למודיו בבית ספר גבוה; ובכל זאת את אדמתם ועדריהם לא עזבו עד עתה, והנם בעלי אחוזות היותר משובחים בכל הפלך.

את "האדמה הטובה" לא ראו בכלל אבותינו, אבל גם את המסחר החדש, לבד החנויות, לא הבינו.  לפני איזה שנים החלו האשכנזים פה ליסד "בתי התוך כלי ברזל" וברזל סיגים.  והראו נפלאות בעסק הזה, ויהיו המה הראשונים לעשות כלי המחרשה והקצירה והדישה והזריעה מברזל וברזל סיגים, וההצלחה האירה להם פנים, כי עשו עושר רב.  יש כאלה אשר במשך חמש עשרה שנה הרויחו "מילליונים" וכאלה אשר בידים ריקניות הרויחו מאות אלפים הרבה, ורב מהם מספר אלה בעלי עשרות אלפים.  די היה לאשכנזי בעל הבית ליסד "בית מלאכה" כזה ואחרי עבור איזה שנים והנה בעל בית חרושת המעשה הוא עשיר גדול.  הדבר פשוט, מכונת הקצירה, מה שקוראים בלשון רוסיא (Лобогрейка), מחירה היה לפנעי שמונה שנים מאתים וחמישים רו"ב, עתה ברבות בתי המלאכות, מחירה מאה ושלשים ר', וגם עתה עוד ירויחו מאה למאה.  צא וחשוב, כמה הרויחו לפני כמה שנים: העסק הזה עוד עתה מתגבר ומתחזק בידי האשכנזים, ובתי חרשת חדשים יציצו לבקרים וכולם מביאים פרי ברכה ועושר רב.  אחינו, כמוּבן, "יתחככו" סביב בקדרה השמנה ההיא, והגם סוכנים, מוכרים וכדומה, ובין המון בתי מלאכות כאלה בפלך טבריא, נמצא רק יהודי אחד, אשר בימים האחרונים הכין לו בית כזה, ולא נמצא אף האחד בנו לראות את הנולד.  כן הם בני עם חכם ונבון; כמו שהיו לפני חמשים שנה חנונים וסוחרים ומוזגים כן הם עוד עתה, וכמו שהיו עניים ואביונים כן הם עוד עתה, ואולי עוד גרועים יותר; כי תחת אשר הראשונים, האבות, היתה פרנסתם מרובה לערך צרכיהם, וצרכיהם לערך צרכינו עתה מעטים – הנה אנחנו בניהם אחריהם פרנסתינו מעטות וצרכינו מרובים, ובכל מקום אשר נפנה ההוצאה מרובה על ההכנסה.

בכלל, ההוצאה וההכנסה הנן בערך הפוך אצלנו וכל מה שתתמעט ההכנסה תרבה ההוצאה, החזיון הזה הוא אחד מהחזיונות הנפלאים בחיינו, לפנים התכוץ היהודי בימים הרעים והצטמצם, ועתה בימים הרעים יתגדל ויתרחב הוא ויצרו.  לא אדע אם כך הוא רק בארץ הנגב, אשר היהודים הורגלו בה לחיים טובים, או אולים גם בליטא, אשר בימי דור אחד לפנים הסתפקו בקו של חרובים מערב שבת לערב שבת, גם שם הדבר כך הוא.  על פי השמועות הבאות אלינו, הערך ההפוך הזה, מדה לכל בני עמנו בכל רחבי ארצנו, – ומה לכל הרעה והעניות והקבצנות תוצאות – והיא בוקעת ועולה מעני שבעניים עד העשיר שבעשירים.  כלנו, ואף החכמים והנבונים שבנו, משפט אחד לכלנו, להוציא יותר ממה שנכניס.  המכה ההיא היא המכה הנוראה אשר אינה כתובה בתורה, ויען כי לא כתובה אין תרופה ואין מזור לה, ומצבנו ירד מטה מטה; כי אם גם תבא שנת שובא, שנת ברכה ושנת פרנסה, והיהודים יסחרו וירויחו,בכל זאת סך כל הסכומים – "אפס" או גם "חוסר" גדול, כי כמה שירויחו יצא שכרם בהפסדם, ויותר ממה שתתרבנה פרנסתם יצרבו הוצאותיהם.  המחלה הארורה ההיא כבר השחיתה מנו ועד נפש, וקלקלה את דמנו ועכרה את נפשנו, ואין מזור ואין תרופה ואין ארוכה לה, בלתי אם לשוב ולהיות מחדש על פי הסדר הישן, כמו שחיו אבותינו הטובים, להסתפק במועט, למעט בהוצאות, אם אי אפשר להרבות ההכנסות.  אהבל, נקל להגיד, וקשה למלאות אחרי התנאי הזה.כי כל מה שיעשה היהודי – בעל כרחו יעשה, על כרחו הוא "חי" ככה.  מספרים על אחד שנדון לגיהנום מיד באו מלאכי חבלה והבהילוהו שמה, ומה השתומם לראות – חדרים ואולמים רבים ובחורים ובתולות יוצאים במחול ומרקדים כאילים, ובעודו מתבונן ומתפלא למראה עיניו, והנה אחד ממכיריו בחיים היותו עובר על פניו וגם הוא בין המרקדים, ויט אותו הצדה ויאמר לו: שמע נא ידידי, הלא בגיהנם הננו ומה למחולות פה? הן לא גיהנם, אבל גן עדן פה.  – לא ידידי, ענה רעו באנחה, המחולות האלה, מחולות המות הן, כי נרקוד כל היום וכל הלילה בליט מנוח, וכבר בצקו רגלינו, והננו עיפים ויגעים, כשל כח הסבל, ומלאך המשחית מכה על קדקדו ואומר: "רקדו ועל תחטאו", – מעין המחול הזה, מחול חיינו עתה.  לעיני הרואים, העומדים מחוץ לעולם היהודים, רק ששון רק שמחה, רק חיים טובים בעולמנו הקטן, בבתי היהודים, כחל ופרכוס ואבנים טובות ומרגליות, אטון מצרים בגדים יקרים, אבל אוי ואבוי לחיים טובים ו"מאושרים" כאלה.  כל אחד מאתנו מרקד על החבל.  ירקד – מפני שחברו גם הוא מרקד, וכה כל מחנה ישראל לבי הלולה דמיא, הילולה  וחנגא לעין רואים וכאב לב ונקיון שנים וחסר וכפן פנימה.  ומתי יבא הקץ לחיים האלה.  מי יודע: על פי סדרי חיינו עתה אי אפשר לקרב את הקץ, כל זמן שהננו סוחרים ומוכרים, חנונים וקבלנים חיים מן האוירות לוים על בלימה – ה"התראות, נכבדה בעינינו מה"היות" טבע הענין מחייב כן, "צבוט הלחי  והעלה הצבע" – כלל גדול מאד אצלנו, רחוקים אנחנו מן החיים, ובכדי שנתקרב אל "עיקר החיים" עלינו להחליף את סדרי פרנסותינו, אבל דא עקא – להחליפם? ובמה להחליפם? אם נאמר כי יהיו כל בני עמנו לבעלי אמנות ומלאכה: חייטים, סנדלרים, חרשי ברזל ועץ – גם אז לא נתקן את עצמנו.  המלאכות יצאו עתה מכלל מלאכות ונכנסו לכלל עסק ומסחר.  הסנדלר בימינו אלה איננו הסנדלר שהיה אביו לפנים, הוא לא ימשה חוטים בזפת, לא יבצע עצים ליתדות, לא יעשה בעצמו דפוס לעקב, לא יתפור סנדלים כלל; הסנדלים עתה נעשים על ידי "שמות" וקבלה, הסנדלר הולך לחנות וקונה הכל מן המוכן; העור, היתדות, האדנים, התעיף עיניך – הסנדל מוכן לפניך.  הסנדלר איפא אינו בעל מלאכה, כי אם סוחר.  החייט בודאי אינו "חייט" – בין רגע ומכנסים תפורים.  בשעה – ובגד עליון מוכן.  החייט הוא סוחר, ואת כל המחוות שנחוה בחיי הסוחרים, נחוה גם אצל בעלי המלאכות, גם אצלם ה"התראות" נכבדה מה"היות".  משארה איפא  רק עבודת האדמה, ועבודת האדמה גם כן מדי שנה בשנה יוצאת מידי מלאכה ונכנסת לידי מסחר, בכל זאת היא קרובה ביותר אל "החיים, ולנו אין דרך אחרת, בלתי אם להיות עובדי אדמה, אבל, ה"אבל" הזה קשה מכל האבלים שבעולם.  איך נהיה כזאת? ואיה הוא המקום המסוגל לזה? בפלשתינא או בארגינטינא – חביבי הקוראים, קרוב אנכי לשתיהן, עוסק אני בישוב  שתי הארצות ההן, ויודע אנכי כמה קשה למצוא תמיכה בעד האכרים בפלשתינא, וכמה קשה למצא אכרים בעד התמיכה שבארגינטינא, האם להם ניחלה? ומח יפתור לנו את חידות חיינו? – "הוי מרובים צרכי עמי ודעתם קצרה, מחסורם ומשאלותם בל יכל לספרה, נא בינה הגיננו טרם נקרא, הוא הגדול הגבור והנורא" ורק הוא, הוא הגדול הגבור והנורא, אשר הראה כבר נפלאות לעמו וישנה את סדרי חייו, הוא יראה נפלאות גם הפעם...

ועד העת ההיא?  – עד העת ההיא נחיה באויר, נרקד על היבל, נתראה כמאושרים, כעשירים אשר השקל כלא בעינינו, ונסע בהלשכה השניה.

    

ד.

הלשכה השניה של אניות הקטור אשר על הדניפר כמעט שנתיהדה ואפשר לקבוע בה מזוזה ויתר תשמישי מצוה.  נוסע אשר לא ב"י הוא לא ידע את הלשכה ההיא.  אם אכר הוא, אף העשיר שבעשיראים, הוא נוסע על המכסה, שמח יאכל וישתה, גם ישכב וינוח, פה תראו אכר שיש לו אלפים מעניות אדמה, ומחירן שלש מאות אלפים, והוא שרוע לארכו על המכסה, בביאה לפני הפתח של הלשכה השניה.  הוא נוסע העירה להניח את מותר כספו בבית האוצר, ובצלחת בגדו כמה אלפים במזומנים, ויהודי חנוני, סוחר בקליפת השום או בקליפת הביצים נוסע העירה לקחת סחורה בהקפה, עובר עליו בגאון, וצועד, ברב כח להכנס בסתר המדרגה.  ואם הנוסע שאינו בן ברית פקיד ונושא משרה – אם עשיר ואם עני, יסע בהלשכה הראשונה, מפני שהשניה נתיהדה ותהי לעירונית.  ה"עצמת הלבנות" כמעט שיתבישו להכנס לתוכה, ואם יכנסו, אז הם כמו שכפאם שד.  ובאמת הנוסעים בלשכה השניה – הם טפוס מיוחד, וכדאי להתבונן בהם, אבל, שכחתי להגיד לכם, כי אניתנו כבר תעמוד בחוף ביריסלב, אולי תחפצו לדעת מאומה על אודות העיר הזאת?

העיר ההיא, כמו שנדע מספרי גלילות הארץ, עתיקה מאד, ועוד בימי ממשלת התוגר היתה עיר.  אם אז היו שמה יהודים או לא – מי יודע.  אם היו טובים מצאציהם עתה? ההיו בעלי צדקות גומלי חסדים, חובבי ציון? – מאד אפשר.  בימי מלחמת אטשאנקוב נכבשה העיר לפני הרוסים, והמלכה יקאטירינא הגדולה בעברה במסעה המפורסם במורד הדניפר, הביטה על העיר ותאמר: מה נאה חוף זה: ומני אז נקרא: "Берегъ славный" ובקיצור ביריסלב.  החוף הוא באמת יפה מאד, הר גבוה ותלול, שן סלע, ומדרגות מדרגות בו, כעין אמפיתיאטרון ועליו בנויה העיר, בנויה, אבל לא בנוח ולא תצטיין במאומה.  ומסחר בה מעט, סוחרי תבואות וסוחרי עצים וחנונים, כמעט כל המסחר הוא בידי יהודים.  ואם נדון על פי ה"סך הכל המסחרי" – תשעים חלקים בידי היהודים, ורק החלק העשירי בידי אינו יהודים, אבל אם נשפוט על פי הסך הכל האמתי, הסך הכל של המטבעות והמזומנים,הנה תשעים חלקים מזחמנים בידי אינו ב"ב, והחלק העשירי בידי ב"ב.  כמו בכל אתר ואתר כן נחוה גם פה, כי סוחרי תבואות מ"שלהם" יתעשרו, והסוחרים שלנו – יתרוששו, החנונים העברים או כבר פשטו את הרגל או נכונים לפשוט – ושלהם חזקים ומוצקים.  ככה הוא המצב החומרי של היהודים.  והמצב הרוחני – כמו של כל יהודי "החוף החירסוני" אשר חסירות והפקרות מעורבות בם למחצה  ולשליש ולרביע.  בדרך היבשה מפלכי פולין: היינווואהולין ופודולין וקיוב, באו להם מעט חסידות, מעט קבלה, נסתרות, נוסח התפלה ספרד, יהודים טובים, נכדים, עניות יתירה וגב כפוף לפני כל "פריץ" ובדרך המים מאדיסה באה להם מעט הכרת עצמו, גאוה יתירה, מעט הפקירות ואהבת החיים, השכלת בתי ספר המחולות ובתי משתה-ושיר, וכל אלה בלולים יעלו בקרבו ויעשו אותו לכלי שלמה; בכל זאת לגבי טבריא תחשב לעיר כשרה, הורי טבריא יקראו להם בשם הכבוד: "זאפורווצי", על שם קוזאקי הפרורונים.  השם הזה כולל בקרבו כל מני אמצות הלבוגסות הרוח.  ויהודי ביריסלב יקראו את יהודי טאווריא פשוט בשם "עמי הארץ ובורים", אלה מזה יתהללו ביראתם וחסידותם ותורתם,  ואלה מזה בפזרונם וצדקותיהם.  כשאני לעצמי אינני רואה לא תורה, וחסידות מעבר מזה וצדקות וגמלות חסדים מעבר השני, ובכל זאת י דמו בני ב.  כי המה תורנים, ובני ק.  כי המה גומלי חסדים.  ובכל אופן לא יעלה בידך להוכיח להם שגגותם.  ידנן טעיות ושדדות שהחזיקו בהן רבים, בני עיר ומדינה אחת ולא ירפו מהן, ביחוד גדלה מאד השגגה בדבר הצדקות וטוב הלבשל אנשי הנגב, המה ידמו כי טובי לב המה מאין כמוהם, והליטאים  – אמיצי הלב, והכנוי "זאפורוויץ" אף כי יורה על אכזריות וגסות הרוח, עוד נופל הוא בערכו מהשם "ליטוואק".  השם הזה יורה "לב קשה כחלמיש צור".  לשוא תתאמץ להוכיח לבן ארץ הנגב, כי הליטאי בפרוטותיו נותן כפלי כפלים יותר מאשר ה"דרומי" בחמישיותו (חמש פרוטות).  לדוגמה עיר כב.  לו היתה בליטא, כמה וכמה חברות היו בה; חברת מקרא, חברות משנה, חברת ש"ם, חברת תורה, חיי אדם, תהילים, שומרים לבוקר, הכנסת אורחים, הכנסת כלה, יולדות עניות, בקור חולים, גמילת חסד ועוד ועוד...  מלבד ישיבות ופרושים ובחורי עניים ולומדי תורה בכלל ובפרט, ומה נחוה פה? אין כל.  הליטאי נותן וחוזר ונותן, בעודו ילד חבר הוא ל"חברת הילדים" ועד זקנה ושיבה לא יסור מדרכו והנהו חבר לכל דבר טוב ומועיל, ואם כי נותן הוא רק פרוטות אבל הפרוטות האלה מצטרפות לחשבון גדול מאד; וכמו שקשה למצא בליטא איש שאינו חבר לאיזה חברה, כן קשה פה למצא איש שנספח לאיזה חברה; בכל זאת עוד יתפארו על הליטאים בצדקותיהם ובטוב לבם.  אמת כי הלטאי נותן לעני פרוטה – ופה נותנים שתים, שלש וגם חמש, אבל הלטאי נותן למאה עניים ופה נותנים רק לאחד, וערך הפרוטות בליטא הוא בערך הזהובים פה; כי אם גם פה חלפו עברו הימים הטובים, אבל לגבי ליטא עוד עתה הנה מדהבה.  הערים ק.  ב.  וה.  אינן עשירות, העסקים בה רעים ובכל זאת גם העני וגם המשרת ישתכר כפלים מאשר ישתכר בעל בית בינוני בליטא.  משרת בחנות או "עוזר" "באוסם התבואות"ירויח לשנה כשש מאות רו"כ.  השכר הזה מצער הוא פה, והמשתכר שכר כזה הוא עני, בעת שהליטאי יחשוב א"ע למאושר אם ירויח חמשים ר' לחודש, כי ההוצאה מרובה.  הליטאי יסתפק בקו של חרובים וחצי דג מלוח מערב שבת לערב שבת, ופה יאהבו חיים, ובעת שהפרוטה מצויה "יחיו", ואחרי כן כאשר תעבורנה שבע שנות השבע –, "עת הבציר", ותתם הפרוטה מן הכיס, יפנו על ימין ועל שמאל, ילוו ולא ישלמו, ותנו בעבוט תכשיטי נשיהם, העגילים והאצעדות אשר קנו לפני שבוע בדמים יקרים.  כן הוא דרך החיים פה, אכול ושתה, חטוף ואכול, חטוף ושתה, ומחר? ליום המחר ידאג ה'.

דאגת מחר אשר לא תתן דמי להליטאי, ואף העשיר אשר אלפים מזומנים באוצרו לא ינוח  ולא ישן, לא נודעה פה כלל.  "היום" הוא העיקר, היום ולא מחר, היום ולא לאחר זמן, את זה נראה בין החיים בכל יום ויום.  ואת זה נלמוד מחשבונם של "Ссудо-сберегательныя кассы" כי עם הפרוטה, "עם הממון", בעלי "החשבון" המפורסמים, בכל מחוזות הדניפר כמעט שלא יקחו חלק בם.  חקרתי ודרשתי אחרי מספר בני ישראל שיביאו את פרוטתם ל"אוצר" ויחשכו אותה ליום רע, ולדאבון לבבי הנהו מעט מאד, מעט לפי ערך מספרם וערך הפרוטות המצויות אצלם.  אות הוא  – כי בני יעקב לא ידאגו דאגת מחר, והמחר הלא מוטל בספק גדול; וקרוב לודאי, שמחר לא תהיה ח"ו פרוטה בכיס, להם בביתם ועצים בבית המבשלות, ובכל זאת אין איש שם על לב,  הלא דבר הוא.  ואיה הוא החשבון המפורסם של היהודים? ההסתפקות במעט, קב החרובים מערב שבת לע"ש – חלפו עברו, אין שם ואין זכר למו, ביחוד אין זכר למו פה, חביבי.  עומדות עתה רגלינו בקרן בן שמן, וגם פה העניות מתגברת בכל יום ויום, ומה גם במקומות אחרים?

אבל הנני מאמין כי סוף סוף תהיה פה מרהבה, כי פה בין ביר.  וקאח.  הוא המקום האחד על הדניפר מאלכסנדרובסק ומטה, המסוגל לבנות עליו גשר.  כידוע שונה הוא הנהר הזה מיתר הנהרות, בזאת שיש לו אזרועות ואיים הרבה מאד.הדניפר בעצמו "תעלת המים" אינה גדולה כל כך, רחבה על פי הרוב פרסא רוסית, אבל באזרועותיה תחבק כעשר פרסאות.במקומות כאלה אי אפשר כמובן לבנות גשר, ורק לעתים רחוקות תפגוש מרחב בלא אזרועות.  ומקום כזה הוא בין ק.  לב.; פה אפשר לבנות גשר במרחב פרסה, והיה אם בזמן מן הזמנים תאמר הממשלה לחבר במסלה את פלכי עבר הנהר, אין מקום אחר לבנין המסלה והגשר, והדרך ההוא נחץ.  מבלי להיות בונה ומודד, נרה את מהלכה ונחיצותה מבירדיאנסק עד מיליטופול ןממיליטופול דרך קאחובקא לניקוליוב, בכדי לחבר את הים האזובי עם ניקוליוב ועם כל רשת מסלת הברזל דרומית-מעארבית.  המסלה תעבור דרך כל רחבי פלכי טבריא וחרסון בחבל ארץ פוריה ומבורכת, אשר פריה ויבולה רב מאד, אבל יען כי נחיצות הדרך ההיא נראית ובולטת, בל"ס לא תבנה המסלה ההיא.

זאת יודעים אנחנו, אבל בני ב.  לא ידעו זאת ויחכו לגדולות לעירם מבנין המסלה, אשר באמת היתה מביאה תועלת לא מעטה לכל הסביבה וביחוד לבני העיר.  כי שונה היא מסלת הברזל מדרך המים.  המסלה היא "דבר חי" וקים, חי בקיץ ובחורף, בקציר ובבציר, ודרך המים – "דומם".  פה במסלה שאון ורעש, עוזרים ומשרתים ופועלים לרוב, ודרך המים – שקט ודומיה.  למסלה נחוצים סוללות, פסי ברזל וקורות ותקרות, ובכדי לשמור אותם מן המזיקים נחוצים "שוערים" ושומרים, תחנות, בארות, מכונות, עגלות, גלגלים, בתים לסחורה ואוצרות, ופקידים, וממונים,  ומשרתים ועוזרים ועוד ועוד, ובכל תחנה ותחנה רבה התכונה, ובדרך המים אין כל.  הנה באה האניה,  גדולה כתיבת נח, תחתיים שנים, שלישיים, ובהם אלפים ככרות משא ומאות נוסעים, כרגע עמדה על החוף,ותשרוק ותהמה, זה עלה, זה ירד, ותסע הלאה.  לאט לאט תלך, בחשאי בנחת, משני עבריה המון "ברלינות" וספינות, כי פה הטעינה והפריקה מכלי אל כלי,  מאניות הנהר לספינות הים.  המלאכה מרובה בקיץ ואנשים ונשים למאות יעסקו בזה, המון נשים ובתולות ממלאים שקים אשר משקלם חמשה פוד, ונושאי סבל יריקו השקים המלאים אל מרתפי הספינות.  בין העובדים האלה רק מעטים מאחינו.  לבד "נושאי השקים" כל העבודה הרבה נעשית בידי אינם בני ברית, הנשים והבתולות "ה עירוניות" ירויחו שקל אחד ליום ולפעמים עוד יותר, ובנות ישראל יושבות ספונות בביתן ואוכלים מן המוכן להן; אבותיהן, בעליהן, אחיהן יעבדו מבלי הרף, יעבדו בדם לבבם ובמוח עצמותיהם, והן הנן אצילות, נסיכות "ידים לבנות" ולא יטבלו אותן במים קרים.  לא נאה ולא יאה לבת ישראל להיות מבשלת או משרתת בבית, אבל למלא את השקים על האניה ולהרויח שקל ליום? חלילה, "הכנויה" נעשה את אחותנו? אנחנו הגברים, כמו שאבדנו, אבדנו.  ואחיותינו ובנותינו – תשבנה בטל ולא תעשינה מאומה.  "אשה עבריה מי יודע חייך?" ומה תעשי כל היום, במה תבלי עתותיך? הן בנות הארץ אורגות וטות וגזזות ומנפצות, ולשות ואפות, ומבשלות ותופרות ועובדות בבית ובשדה, ובכל זאת בריאות הנן וחזקות  ומוצקות, ואשה עבריה תקנה הכל מן המוכן, תשיג הכל מן המוכן, ומה תעשה כל היום? איה הן "ידי הזהב" אשר "לבנות עם הארץ", הידים ההן, אשר לא תדענה מנוח מן הבקר ועד הערב? אבל גם בנות ישראל לא תלכנה בטל.  זו תהנה בספרי ענבים, זו רוקמת על קנבוס, וזו רוקמת על פסת נייר לזכרון, וזו סתם שקועה במחשבותיה על אודותיו.  ובמחשבות כאלה הנן יוצאות ידי חובת עבודה.  ראו, אחי, הנה פה על האניות תעבודה כמאתים נשים ובתולות, הנן עובדות בזיעת אפיהן ומשוררות.  זיעה נוטפת על מצחן וקול שירה וזמרה ישמע מגרונן, כי תעבודנה עבודתן מטוב לב, ולא כמו כפאן שד, ונערה עברית, אף לא אחת בהן; ואם אולי ישנה אחת, תקלל את יומה ותתביש בפני רעותיה.  הוי חביבי, הנני מתביש, ואודם של בושה יכסה אל לחיי, ושמח הנני על כי עברה האניה ולא תתמהמה פה, והננו עומדים על יד "הגשר המטולטל", ומחכים לפתחי שערים עד שתעבור הרפסודה שבאה לפנינו.

 

ה.

הרפסודה שתעבור עתה לפנינו אינה מולדת בית פה, מקרימינטשונג ולמטה אין יערים בסביבות הדניפר, אבל מארץ רחוקה באה הלום, וכל העצים הרבים מהאלון אשר עביו שלש אמות וגבהו עשרים, עד השוט והמקל הדק, כלו, כמו הידים העוסקות בם, מילדי ליטא הם, פלכי מוהילוב ומינסק הולידו וגדלו אותם עשרות בשנים גדלו וצמחו בשדמות רטובות סביבות הבירישזני, הפריפיט, הסוז גדלו ועבו ויעלו לשמים שיאם, ויכסו את עין השמש וישבו תחתיהם כל חיתו יער ובענפיהם שכנו כל צפור שמים, והיו למחסה ומסתור מרוח קדים וסערת צפון, ואוצרות שלג ומים ולחלוחית תחת סבך ענפיהם, ויתנו לחם רב לאדם ומרעה, לבהמה, פתאום עלה הכורת עליהם וישחית את העץ בלהמו; מפלכי הנגב, מחרסון, מטבריא, מקרים באו ידיעות כי מבקשים ודורשים עצים, והארדון בעל העיר קבל גם כן ידיעה מאהובתו ושגלתו, כי תבקש עגילים וצמידים ואטון מצרים, וימכור האדון את היער להסוחר, ויקח את הכסף בידיו וימהר לשגלתו, בעוד שנה והכסף תם מכיס האדון והיער גם הוא איננו.  מאות אכרים וקרדומות  בידיהם עלו עליו, ויאנח היער, ויאנחו העצים, קול קרדומות  ומשק הגרזן והמשור, ואנחות הענפים הנשברים, הוי, נפל ארז,  ברוש ותאשור, וצפור השמים עזבה את קנה, וחית הארץ נדדה הלכה, והשלג כסה את פני הארץ, ויבאו אכרים והמון עגלות החורף, ויקשרו את העצים בעבותים ויסחבום, כפגר מובס, אל חוף הנהר, ושמה אסרו את "זקני העיר" בעבותים חדשים ועליהם העמיסו את ילדיהם: מוטות, קורות, רהטים, ענפים.  הסתו עבר, הקרח נמס והמים גאו, וישאו את הרפסודה וישאוה לערבות טבריא.  ומביתה עד מקום משכנה האחרון, עד חרסון, נלוו אותה אכריה, אשר נולדו ונתגדלו תחת ענפי העצים ההם, ומשגיחים ופקידים עליהם, בני אברהם יצחק ויעקב שבליטא, עד כי "חתיכת ליטא" תשוט על הנהר.  פה שפה מיוחדה, חברות מיוחדות וחיים מיוחדים ושונים מאשר סביבתם,וגם פה עוד הפעם נראה את המחזה שראינו בפריקת האניות וטעינתן: הפקידים והעוזרים והמשגיחים כלם הם מאחינו, והמלחים והחובלים מבני עם הארץ.  בימי ילדותי ראיתי בכנפות ה"וויליא" וה"נימאן" יהודים הרבה מלחים ומחזיקי תרן, ופורשי נס ומשוטים, ומשזרי חבלים של קנה וסוף, בכלל כל עבודת הרפסודות נעשו בידי ישראל.  וישנן ערי מצער, אשר ר  יושביהן הם "אנשי המים"; הפרנסה הזאת הא אחת מענפי הפרנסה הטובים.  ופה על הרפסודות הבאות ממעלה הדניפר לא ראיתי מלחים ומשוטים משלנו, ושכר המשוט" לא מעט, יש שירויח שלש מאות שקל בעד "שיוט"אחד, והאם באמת השכר הזה כאין הוא בעיני אחינו אשר בפלכי מינסק, מוהילוב וטשירנינוב, כי לא ישימו עיניהם עליו?

"החזק את הראש:" נשמע מעל הרפסודה, "הטה במשוט השמאלי!' "הטה החוטם לימין!" וכל אלה בלשון "רייסים" גסה, בלשון שמדברים בה ברוסיא הלבנה, המלחים יצעקו, הפועלים העומדים על הגשר גם כן לא יחשו, וכמו יאימו על הרפסודה שתמהר לכתה, והרפסודה לאט לאט תעשה את דרכה.  הנה עברה את הגשר ותלך בדרכה ישר לזרמת המים, ואניות הקטור חכתה מעט, ותשרוק ובין רגע עברה גם כן את הגשר, וטת מעט הצדה, ותעבור על הרפסודה ותעש דרכה הלאה, ועל הרפסודה סוכה של קרשים ועליה דגל.  הסוכה, חביבי הקורא, היא סוכת דוד הנופלת, והדגל – דגל מחנה יהודה של הסוחר העברי...  כי כל סוחר וסוחר יש לו צבעו ודגלו המיוחד לו; אם לבן או אדום, אם כרתי או תכלת או צהוב, כל אלה בכדי שיכיר בעל הרפסודה, הנוסע באניות, את רפסודתו מידי יפגוש אותה, ובכדי שיכירו משרתי הרפסודה את "צבעם" והתאספו תחת דגלם, ובסוכה ידור פקיד הרפסודה.  הוא ידור בה דירת קבע.  ירחים אחדים מאז נתקו כפות רגליו מהיכשה עד בוא חרסונה יהיה בסוכה ההיא חיים בודדים, חיים שאין בהם בושה וכלימה, ולפי דברת האנשים ההם – חיים טובים מאד.

נקרה נקרתי פעם אחת באכסניא עם סוחר גדול מבעלי הרפסודות, והאיש עשיר ונכבד, ונשוחח יחד על דבר חיי הפקידים הדרים בסכות ההן, וישבח האיש את החיים ההם, ויזכור בעונג ובהתלהבות את הימים אשר חי גם הוא.  בשנה העברה, אמר אלי, דרתי בסוכה אחד עשר יום, וכל אותן הימים הייתי כמו בגן עדן.

...  – גמגמתי לעצמי בלשוני –, "כמו בגן עדן".

 ממש, שוה נא בנפשך, הימים ימי תמוז, החום גדול מאד, השמש ילהט בכל עוזו, אין נסתר ואין מנוס מחמתו, על היבשה כלם עיפים, כלם יגעים, זעה מכסה את כלם, ואנכי על הרפסודה לא ארגיש כל אלה.  זה מעט רחצתי את עצמי בנהר, ארגיש קרירות נעימה, ובכדי שלא להזיע ולהתחמם עוד הפעם, הנני הולך כל היום כאדם הראשון טרם שטעם מפרי עץ הדעת – ערום יחף פשוט כמשמעו, כי לפני מי אתבושש?

אז נודע לי כי בגן עדן ילכו – בלא מכנסים.

אבל אם במכנסים או שלא במכנסים, העיקר כי, כנראה, יהיו פה חיים טובים.  בסוכה הכל מוכן לסעודה: בשר ויי"ש ולחם, ודגים הלא יצודו בכל יום חדשים לבקרים.  ועתה הגע בעצמך חביבי: בשר ודגים ויי"ש – יש, ורחצו במים ויאכלו וישתו, וילכו כל היום ערום ויחף, ומה תבקש עוד?

הלב יבקש מטבעות, וגם זה יש; מלבד השכר הקצוב לפקידי הרפסודות מבעליהם, ומלבד מה שירויחו מפרנסת המשרתים, ומלבד "האחוזים" שיקחו מהסוחר שיקנה חלקתם (פארטיאה) – כל אלה

"פרוטות כשרות" בנגלה, עוד יש להם כמה "פרוטות טריפות" בנסתר, מה שיקחו במשיכה מסוחר אחר.  קורות שצפו על פני המים, או שמשכו פשוט נעריו בחשאי מרפסודה אחרית ויביאם אליהם, וימכרם על חשבונם...  עיקר פרנסתם אמנם הוא מ"היתור".  רגילים אנחנו ל"יתור" של חייטים, אבל יש "יתור"בכל עסק ומסחר, וגם ברפסודות.  כיצד? המה יקנו בחשאי מספר קורות ומוטות וקרשים, ויעמיסו על הרפסודות, בעל הבית לא ידע מהן והוצאות "השיוט" כמובן על חשבונו, וזו העיקר.  כי הקורה בעצמה כמעט שאינה שוה ב"מדינת היער" כלום; ואם מחירה במחוז ארשא בפלך מאוהילוב חצי שקל, מחירה בהרסון ששה שקלים: – כי רבו מאד ההוצאות ההובלה והאחריות, וכל אלה כמובן על חשבון בעל הרפסודה.  הפרנסה ההיא נכבדה מאד, ולפיכך נראה "משגיחים" הרבה ואחרי שנות מספר "השגחה" היו בעצמם לבעלי רפסודות, ולהם סכות ודגלים.  והגלגל החוזר בעולם יעבוד עבודתו ויתגלגל בלי הרף, הללו עולים והללו יורדים, ומי שהיה בשנה העברה בעל "דגל", כעת יושב בסוכה, ומי שישב בשנה העברה בסוכה היום יש לו רפסודות ודגלים, והוא נוסע באניות הקטור במחלקה השניה.  והמחלקה השניה קבלה עתה תמונה חדשה, מהדר המטות – נהפכה "לאולם השחוק", "השולחנות הירוקים" עומדים בכל הזויות, ובתוך, ובני ישראל יושבים כדור סביבותם, מי ש"משחק בעצמו" ומי שיביט רק על שחוק רעהו.  והמשחקים שונים.  יש שמשחק בכדי להרויח ויש שמשחק רק לבלות העת, וישנם כאלה שמשחקים מפני השחוק בעצמו, המה הלומדים תורת הקלפים לשמה.  באשר נעיף עינינו על המשחקים נכיר את "הסוגים" האלה, המשחקים בכדי להרויח יושבים בכבד ראש, ראשם כפוף על השלחן, עיניהם פעם שקועות כמו יורדות חדרי בטן, ופעם בולטות כמו יחפצו לחדור כליות ולב רעיהם, מצחיהם קמוטים ושפתותיהם עקומות מעט, ובכלל נשקפת מעינים ומפניהם הרצינות הנוראה של האיש "המונה מטבעות", ידברו מעט, רק ההברות הנחוצות כמו: שבעה בצלבים, שלשה תוים, ארבעים חסר אחת: קנס, בלא שתים, בלא שלש, וכדומה הברות נחוצות.  וידקדקו מאד ברשימות הלקוחות, כמו שמדקדקים בספרי חשבונות.  המשחקים בכדי לבלות העת, יושבים שלוים אבל לא שקטים, ידברו בקול גדול, יתוכחו, יהמו ויתלוצצו, ועל השלחן אשר לפניהם יעמדו צלוחיות ובקבוקים, או ספל טהי.  בין לקיחה ללקיחה יתנו בכוס עיניהם, או יתנו החתיכות לפיהם.  בלקיחות ובנתינות לא יקפידו, מיד תראו, כי הריוח וההפסד אינו שוה במאומה.  והלואי שיגיע כל "הריוח" למחיר הרקלפים.  שונים הם אלה המשחקים  לשם השחוק, האוהבים את החכמה היפה ההיא לא מפני "התועלת" ולא מפני מתן שכרה, אלא מפני עצמיותה, מפני "המאור" שבה, או להפסיד אחת היא להם, העיקר בעינם החכמה.

אין שמחה כשמחת החכם עת יגלה נצורות בחכמתו, ומעין שמחה זו היא שמחת המשחק עת יגלה "מהלך חדש" בסדר לקיחותיו.  כמדומה לך, הכל טוב ונכון על השלחן הירוק ו"היד המשחקת" יש לה כל הלקיחות הנצורות; אבל מים עמוקים עצה בלב איש ומשחק חכם ידלנה.  הבט נא, הנה קמט מעט את מצחו, עצם מעט את עיניו, כמו בסקירה אחת כלל את העולם הקטן הזה, כמו צמצם את כל כחותיו בנקודה אחת.  במתינות יתרה וזהירות נפלאה יתחיל לסדר הליכותיו, כמו יחרוז פנינים ויפחד לרגעים כי יאבד מרגלית יקרה, המשחקים כלם עיניהם נטויות אל השלחן, עוד מעט, עוד מעט והמלחמה נטושה, אויב באויב נגשו, "מנצח על מנצח" "גבור בגבור", רעם וברק; הצלב נצח וה"אדמוני" כרע נפל תחתיו.  "היד המשחקת נשארה בלא אחת, האח! נשמע מכל עברים, ופני המסובים מלאו שמחה ועליצות הלב.

ה"חברה" ההיא גם כן לא תדבר הרבה; הרצינות הנוראה של המשחקים לשם "שכר והפסד" לא תראה פה, אבל תרגישו פה רצינות שך חכם העוסק בעיון רב בחכמתו, את ההברות המשונות "קנס?", "מאה ושבעים" וכדומה לא תשמעו פה, אבל תמיד יהמו וישקו על דבר "ההליכות" ו"הלקיחות".  "לא כן, כספי, עליך היה להתחיל מהתשיעית".  – "אי אפשר ללכת עמך בחשכה", "לא יכולתי להתחיל מן התו, והמלך השני יעשה לקיחה".  – "הלא שמעת כי אנכי קניתי את האדמוני." – "לך לשחק בשחוק העצמות, יאמר האחד לחברו בכעס משונה, ולא בקלפים" –, "אתה בעצמך לא תדע מה זה שחוק", וכדומה מחלוקת לשם הקלפים, את והב בסופה – תלמידי חכמים מנצחים זה את זה כהלכה, מתפלפלים ומתוכחים ומריבים זה בזה, וכעבור רגע ישורר שלום ביניהם.  נפלא הדבר, כי כל השיחות ההן, על פי הרוב, הן בשפת האם, בשפת יהודית המדוברת, גרסא דינקותא;

הסוג הזה, גרוע שבכלם, כי המה רועשים והומים, וימלא כל העולם שאונם והמונם ואין מנוס ואין מפלט מהם.

                                                    

ו.

בשמחה ההיא לא יקחו חלק רק שנים שלשה אנשים היושבים בקרן זוית בקצה השלחן ומשוחחים יחד.  פעם בפעם עולים על המכסה להביט על הנהר, ושבים וחוזרים מיד על המכסה, על פי מבטאם תכיר, כי זרע ברוכי ליטא הם, מפלכי מוהילוב ומינסק, הן אלה סוחרי העצים בעלי הרפסודות, שמה ב"סוכות" תחת הדגלים יושבים כעת "משולחיהם", והמה ימהרו באניות הקטור לחרסון, אך עברו הרפסודות בשלום את צוקי האבנים בסביבות אלכסנדרובסק, ובעל הרפסודה נתהפך לאיש אחר.  עד עתה היה שרוי בצער, ביגון ובדאגה פן ואולי ישברו הרפסודות בצוקי הסלעים, ואתם יחד ירדו תהומות גם אונו גם הונו, וכיון שעברו בשלום ויאמר: ברוך ה' ואעשיר אם רב מאד, או מעט פחות, אבל הרוח בטוח, ומה גם בשנה זו, אשר היתה שנת אושר והצלחה לאנשי היער, שנת "נקם ושלם" – כי נקמו הליטאים אנשי היער בבעלי הקרפף אשר בנפות הדניפר התחתון ויכריחו  אותם לשלם להם במזומנים.  פשוט: תן מעות וקח קורה, נתן מעות לקח קורה.  שנה טובה ומבורכת כזו, שנה שאין בה הקפה ויש בה רק "מזומנים", עוד לא היתה מיום שהתחילו לסחור בעצים במדינה ההיא.

הכל תליוי במזל ואפיל מסחר ואפילו הקפה.  ישנם מסחרים אשר מששת  ימי בראשית מיום שנבראו, הנם נעשים במזומנים, וישנם מסחרים שנעשים רק בהקפה, לדוגמא: הצוקר והטה.  מה נשתנה הצוקר מהטהי, שזה זכה להמכר במזומנים דוקא, כמו רפואות בבית מרקחת, וזה לא זכה? במה הורע מזלו של הטהי? מי יודע ומי יוכל להגיד, על פי השקפה שטחית, הצוקער והטהי אחד הם, ואין האחד אפשר בלי השני, שניהם יעלו על שלחן אחד – והנם כמו תאומים.  ולא עוד אלא שאת הטהעע יביאו מהרי חושך, מארץ הסינים, ויסע ויעבור בהרים ובעמקים, בנחלים, בנהרות ובימים, וישלמו בעדו שכר ההובלה ומכס, וצער ורפוי ושבת ובושת, ובכל זאת הוא נמכר רק בהקפה, והצוקר שהורתו ולידתו ומלאכתו פה בארצנו, אין עליו מכס ושכר הובלה – ואותו יתנו רק במזומנים! ובמה תפתרו את החידה הזאת, אם לא שבמזלא תליא מילתא.  וגם ל"הקפות" אין ערך ואין שעור.  ישנם כאלה שנותנים לזמן מועט, וכאלה שנותנים לזמן מרובה, ואחד מהם הוא מסחר העצים.  כמדומה אין כאן מקום להקפות כלל וכלל.  בעד היעד ישלמו ל"הפריץ" בכסף מלא, כי הפריץ הלא ימכור את יערו רק מפני שאין לו כסף, והכסף נחוץ לו, להאכרים החוטבים והמסיעים והמובילים משלמים גם כן בשקלים טבין ותקילין, לאנשי המים: להמשיטים, והמלחים והמשרתים – גם כן במעות מזומנים.  האחריות רבה מאד וב"מצוקי האבנים" נשקפת הרפסודה בכל רגע ורגע לריסוק אברים יחד עם בעליה, ואחר כל אלה תנתן כמעט כלה לאיזה בעל קרפף גם במורד הדניפר בהקפה, לא לירח וירחים, כ"א לשנה ומחצה – הלא דבר הוא.

ושנה ומחצה – תחנה גדולה מאד, ואפשר לנסוע רחוק – " ממדהבה לאפסכסף", ויש אשר יעזוב הליטאי את חרסון בחדשי אלול ותשרי מלא וגדוש ושיר בשטרות, – וריקם ישוב אליה בראשית ימי הקיץ הבא, כי בינתים פשט בעל הקרפף את הרגל לנושיו, ולא יחפוץ לשלם אף "עשרים למאה", (והמחזה הזה הוא אחד מהמחזות הרגילים), וכל מה שהרויחו הליטאים במסחרם זה, אכלו בעלי הק'פף פה.  הנה ח.  מרכז המסחרי הזה – בקשו אם תמצאו אחד מבעלי הקרפף שלא "קרא שמטה" לכל הפחות פעם אחת, ואם תדברו עמם עוד יצדיקו את הדין על הליטאים האכזרים בעד "הלחם והמלח" – ישליכו עליהם אבנים, וכמו שנאה כבושה בין בעלי הקרפף והליטאים.  ואם ישמעו כי פלוני "לא ישלם" יצדיקו את הדין ויאמרו: "מצוה לא לשלם – ברכה תעלה על ראשו".  כן הם הסוחרים האלה, וכן הוא המסחר הזה.  ומה יעשה הסוחר הליטאי, ועליו הלא למכור את סחורתו וקונים אחרים "במזומנים" אין.  רק השנה הזאת יצאה מן הכלל; כי התקוה לשנת שובע נתנה תקוה בלב בעלי הקרפף ל"פדיון" מרובה, והמה בעצם; מפני ההתחרות, העלו את המקח למעלה ולמעלה, ובכל יום ויום נתעלה עוד.  הקורה שמחירה היה אתמול  חמשה ר' היה ביום מחר ששה, ובעוד שני ימים ששה וחצי; המוט אשר מחירו היה רבע השקל, עלה לחצי השקל –  וגם הקונה הזה קנה "מציאה גדולה", עד כי עלה המקח על איזה סחורות כמעט כפלים ויותר מכפי שהיה בכל שנה ושנה.  במצב כזה הרגישו הליטאים את "תקיפותם" ולא נתנו בהקפה, ואף ל"הבטוחים" היותר גדולם נתנו רק במזומנים.והיו כאלה שהרויחו עשרות אלפים שקלים טבין ותקילין, המטבעות צרורות וחתומות, ובה בעת אשר אנשי היער בנפות צפונית-מערבית בליטא בפלכי ווילנא, קאוונא וגרודנא, בנפות הדווינא, הניעמאן והווייכסיל הפסידו הרבה מאד לרגלי מלחמת המכס שהיתה בין רוסיא ובין גרמניא, כי שמה ממשלת אשכנז מס גדול על עצי יער רוסיא, והמקחים ירדו פלאים, – בעת ההיא בליטא הדרומית מזרחית,בפלכי מוהילוב ומינסק, הקרובים אל הדניפר, הצליחו מאד  והרויחו הרבה; ולא היו ימים טובים לאחינו בנפות ההן, כמו השנה הזאת.  הרבה גבירים חדשים צמחו מתחת האדמה, הרבה עשירים יצאו "מתחת המחט", וכסף הרבה בא אל הפלכים ההם, אם לאורך ימים? – זו היא שאלה אחרת, ובידי הזמן לה פתרונים פה בארץ הנגב, כבר "יחרדו השנים" עליהם, והדבר קרוב לודאי כי בשנה הבאה ישיבו מה שלקחו.  מצב הענינים כן הוא: בעלי הקרפף שלמו בעד סחורתם ביוקר ובכסף מלא, בתקותם להרויח הרבה לרגלי שנת השובע; אבל המקחים הנמוכים על תבואות כמעט שבלעו את השובע, ובעלי הקרפף לא לבד שלא הרויחו, כי עוד הפסידו.  והליטאים, לרגלי "המכירות הטובות", שבו לבתיהם מלאים וגדושים, ויתנפלו על היערות כארבה לרוב, ומספר הרפסודות יהיה בשנה הבאה כפלים, ומחיר התבואותיורד ויורד, ואי אפשר לקות לקונים במזומנים, כי אפס כסף בפלכי הדניפר, גם התבואות כבר נמכרו וכסף אין.ממילא מובן, כי יוסיפו לתת בהקפה למשך שמונה עשר חדשים, ואחרית כל אלה תהיה שמיטות ושמיטות.  כן הוא מצב הדברים, ומבלי היות נביא נוכל להגיד מראש אחרית.  אבל למה לנו להביט מרחוק? כעת ליטא נצחה, וליטא צהלה ושמחה.

ושמחים הם גם האברכים היושבים אתנו, על פניהם תלין חדוה.  בלא אומר ובלא דברים תכירו, כי העסקים טובים מאד, ולראות ליטאי בעל פנים צוהלים – הוא אחד מהדברים יקרי המציאות.  לא אדע מדוע, אבל בכלל "חותם הגלות" מונחת על פני הליטאם, גביהם כפופים, חוטמם שרוע.  כל פנים קבצו פארור, כל לבב דוי, וכל עין בוכיה.  כנראה "הסמנים האלה" פרי החנוך הם; הליטאי נולד "עם דאגות".  הליטאי לא ידע לא ילדות ולא שחרות ולא בחרות, בעצב נולד ובעצב יגדל ובעצב נהיה לאיש, והדאגות ההן ישאירו רושם על פניו; עצבות שפוכה עליו, תמיד ידאג דאגת מחר, תמיד יאנח ויתאונן, ימשוך את הגלות עליו, ואף העשיר אשר אלפים בכיסו גם הוא ידאג.ומה רב ההבדל ביו הליטאי – והתימני: התימני כלל גדול בידיו: חטוף ואכול, חטוף ושתה, והליטאי – כלל גדול בידיו: לא אפנק את הצאר והקבה, "צואר טריפה" הוא אחד מהגדופים היותר מכוערים בליטא.פלוני אכל בשר באמצע השבוע – הנהו "צואר טריפה".  אלמוני שתה כוס שכר בעד פרוטה  – הנהו "צואר טריפה", ופה להיפך, פלוני לא שתה יין אחרי הסעודה – קמצן נורא, "דבר אחר", גם את חתיכותיו לפיהו יספור.  אמרי אנשי: הכח – בקערה, והאשכנזים יאמרו: האדם הוא מה שיאכל (דאר מענש איזט וואָס ער איססט) ואם לשפוט על פי הקערה הכחושה המלאה גרש שעורים ומים של בני ליטא, והקערה המלאה בשר ודגים של בני הנגב, צריכים היו בני הנגב להיות בריאים ושלמים וחזקים ומוצקים מאד, ובני ליטא כחושים ודקים – ובכל זאת אין הדבר כן.  לא אוכל לשפוט על מצב הבריאות בערים הקטנות בליטא הפנימית( מבני כרכים לא אדבר), אבל אם נשפוט על פי "הדוגמאות" שנראה פה בארץ הנגב, אדרבא היתרון בבריאות לבני ליטא.  מאד אפשר, כי את הארץ יעזבו רק "הבריאים והחזקים", והחולים והחלשים ישארו בבית.  איך שתהיה אבל אנחנו בני ליטא, המתגוררים פה, לא נתן בעפר פינו לפני "היהודים האזרחים".  אנחנו גדלנו על גדש שעורים ודגים מלוחים והננו בריאים וחזקים ומוצקים, ופה נתגדלו על בשרא דתורה ויין "קרים", – ובכל זאת לא נופלים אנחנו מהם, אות הוא, כי הכח אינו בקערה, והאדם אינו מה שיאכל.  אבל נניח את השאלה הזאת לחכמי האכילה (ישנם חכמים כאל), יבוא אלה ויפתרו לנו את החידה ההיא, זאת אמנם נעלה מכל ספק כי לבני ליטא "הפנים אינם – המלשין".  באמת המה בריאים וחזקים והפנים עצובים דלים וכהים, ונחוץ מצב טוב מאד מאד, והשמחה מבצבצת מפניהם ות – כי העסקים טובים מאד.  ועסקים טובים ישמחו גם פני ליטאי, המה לא ישחקו בקלפים, המה ישתו טהי, ודוקא משלהם.  על השלחן לפניהם; דגים מלוחים בצים מבושלות סבלי זית וגם ספרים מונחים על השלחן, אהבתי את אחי אלה, אכבד אותם, אכבד אותם בעד רוחניותם, באשר גלו בני ליטא – גלתה אוריתא עמם.  הליטאי לא יזוז מביתו בלי ספר.וכשם שדרומי יקח עמו צרור קלפים בדרכו, כן יקח הליטאי ספר עמו באמתחתו,אם יקרא או לא? אחת היא אבל הספר לא ימוש ממנו בשבתו בבית ובלכתו בדרך, ויחד עם הלחפ והטהי יוציא גם ספר מאמתחתו.  הזקנים יקחו ספר מוסר, חובת הלבבות, גמרא או "ספר חסידות", והצעירים מהספרות החדשה: ספרי ריב"ל, רפ"ס, ובעת האחרונה "ספרי אגורה, המסוגלים מאד לדרך.  זה כמה קנאתי בהאשכנזים שיש להם ביבליתיקה דעוברי דרכים (טאשען ביבליאטעק), הספרים האלה קטנים ככף איש ומחירם איזה "פפיניג" הכרך, ספר-גמד כזה טוב מאד בדרך, כי קטנים המה, ובאשר תניחם – שם מקומם, אם באמתחת או בצלחת, ואם אבד לך אין רע, רק פרוטות הפסדת;  לא כן ספר גדול, שנצרך מקום מיוחד למענו, בצלחת לא תניחהו, ובאמתחתך צר המקום ולו הביאה "ספרות האגורה" רק התועלת ההיא, דיה לחבבה על העם.  וכנראה חביבה היא על העם מאד, כי אם נפגוש את הספרים האלה גם באניות הקיטור, במורד הדניפר בפלך טבריא – אות הוא כי חזיונם נפרץ מאד מאד.

ואברכינו לא עיינו בספר, המה שתו וישוחחו, ומדברותיהם נסבו על היעדים, העצים, האדונים, הסוחרים ומפיהם נשמע: עוגן, חבלים, רפסודות וכדומה.

ביחוד משך עליו אברך אחד צעיר לימים כבו עשרים, זקנו רק החל לצמח ויכס מעט את פניו היפים: מצחו גדול ורחב, ירמולקה מכסה את שערות ראשו השחורות, ומבעד לעיניו יביטו תום ועלומים; נכר כי האיש הזה עוד לא היה סוחר ולא נברא למקח וממכר.  החכם בחכמת הפרצוף, בל"ס היה אומר עליו כי איש רוח, תלמיד הפילוסופיא או נזיר לפנינו.  נזירים אמנם אין לנו, כלנו נזירים מיין, אבל רק מיין, ופלוסופיא? – כאשר יתם הכסף לאדם, אמר בארגע, ישים אל הפלוסופיא  פניו.והאברך דנן, עוד לא כלתה פרוטתו מכיסו, אדרבא, הוא רק החל להרגיש אותה.  נכנסתי עם האנשים בדברים ונודע לי, כי יש לי עסק עם "הגדולים" שבאנשי היער, האחד מגזע "הדינסטיה היערית" המפורסמה בקורותיה ומרישיה וקרשיה משפחת "נ..." השני גם כן מהמשפחה המפוארה ז...  והשלישי הצעיר חוט המשולש – בנו של המשפחה האחת וחתנו של המשפחה השניה.  הזקנים, וגם המה עוד לא הגיעו לשלשים, הנם סוחרים מנוסים, כבר "שטו" פעמים ושלש, וראו שנות טובה  ושנות רעה, הרויחו והפסידו, היו כמו שאומרים "על הסוס ותחת הסוס", הם ידעו "סוד היער" ויחשבו את עצמם למנוסים מול הצעיר הזה, שזה עתה יצא לאויר העולם.  לפני שנה היתה כלולתו ועד העת ההיא ישב על התורה וההשכלה, היה למדן ומשכיר בעירו, ידע לכתוב כן עברית וגם לדבר, חבר לחברת "שפה ברורה וחובבי ציון, וגם יבין נכונה שפת רוסיא ושפת אשכנז ומעט גם שפת צרפתית.  הנהו אחד מחסידיו של הגרף טולסטוי – סוף דבר מסכיל על פי הנוסח האחרות של העת האחרונה, במובן הכשר והישר של הליטאים.הוריו נתנו לו גדה איזה אלפים, וכפלים הכניסה לו רעיתו, וגם היא משכלת תבין טעם עברית רוסית וצרפתית, תצא במחול ותנגן על העוגב.  בגימנזיום לא למדה, אבל חנכו אותה בדרך טובה בבית הוריה, בקיצור הזווג עולה יפה מכל הצדדים.  הוא אינו אוכל על שלחן חותנו, המנהג הזה כבר עבר ןבטל מן העולם ומ"השעה הראשונה" יצא לרשות עצמו.  ויען כי "אבותיו ואבותיה" הנם "אנשי היער" יחנכו במסחר הזה גם את "חתנם" ויקנו למענו "חלקת יער" במחיר אשר יקראו "מציאה" ויחטבו אותה, ויעשו רפסודות וישלחו על פני המים, כל אלה כמובן, תחת השגחתם, וההצלחה האירה לו פניה, ויעבור בשלום את אשד הנחלים, את צוקי הסלעים, את האדנים – ויבא למחוז חפצו לחירסון.  ומה עוד בשנה זו אשר "יחטפו סחורה מידים", הוא יעשה עסק טוב ויכפיל את הנדוניא שלו.  "הנאמן" המשולח זה כבר בחרסון, ימסור את הסחורה להקונה, ועתה נוסע הוא בעצמו לגמור את העסק, לחשוב את החשבונות ולקבל את "האפותיקו" – עוש שנה ושנתים תעבורנה והאברך הזה יהוה סוחר גמור, סוחר כדבעי, מכף רגלו ועד קדקדו, ובכל זאת "נר אלהים" לא יכבה בלבו, התורני, המשכיל, איש הרוח ישאר תמיד, ואף בשעה שיונה את בעל הקרפף ויתן לו קורות נרקבות תחת חזקות, ודקות תחת עבות, גם בעת שיתפשר עם בעלי חובותיו ויתן להם "שלשים למאה", גם בעת שהוא עצמו יקרא שמיטה...  בקיצור בכל העתות והזמנים שיעברו עליו נר אלהים לא יכבה בלבו, ו"הרוחניות" לא תפוג לגמרי, כי אצלנו ב"י המסחר חכמה, תורה, מסחר העברי – מסחר הראש והמח הוא, ונלמדהו כמו חכמה, כמו תורה, כמו תלמידי חכמים.  אברך, שכל ימיו הגה בתורה, בין לילה נהיה לסוחר בעצים, בפשתן, בקנבוס, יחכור קרקעות, יבנה מצדות ויסולל מסלות; יסב גלגלים ויניע אותם, לי אומרים: ובשביל זה המסחר העברי אין לו יסוד, תלוי הוא על בלימה ואין לו עבר ואין לו עתיד, אבל תשנו אחי, לא בשביל זה מסחרנו תלוי על בלימה, כ"א מפני שחיינו בכלל תלויים על בלימה, והמסחר לא בחכמה תליא מילתא, אלא במזל.  יש סוחר מנוסה ויודע היטב בטיב המסחר, וכל נסיונותיו לא יועילו מאומה אם ההצלחה לא תאיר פניה אליו.  ויש שאינו מנוסה אבל השעה משחקת לו, ויעשה עושר ויעלה, ומכיון שעשה עושר והצליח, הרי הוא סוחר חכם ומנוסה.  לדוגמא – האברך הנזכר, כמה סוחרים המבינים גם "לשון העצים", ומרחוק ימודו את האילן ויגידו כמה גדלו וכמה עביו, כמה קורות יוציאו ממנה וכמה קרשים ואם יש בו רקבון או אין, כמה סוחרים כאלה נמצא בפלכי ליטא הצפונית, וכל נסיונותים ומבינותם לא עמדו להם ביום רע, ומלחמת המכס אכלה את כל יגיעם, והאברך הזה, שלא בא אל היער מימיו, כיון את השעה לשלח את הרפסודות בשנה טובה ומברכת, ויעש עושר ויצליח.  שנים תעבורנה, ואז יהיה מנוסה, ילמד לדעת את היער ועציו ובני אדם והליכותיהם, וכסוחר מנוסה יתאמץ להונות ולרמות, ובכל זאת מאד אפשר כי אז יפסיד, כי אין חכמה  ואין עצה ואין תבונה ואין נסיון נגד שנה רעה ועסקים רעים.  בעת טובה גם "המנוסה" ושאינו מנוסה יראו בטובה, ובעת רעה – שניהם יפסידו, ההבדל רק בזה כי הראשון התלמיד חכם, גם ביום רע הנהו אדם,, צלם אלהים על פנין, והשני, הסוחר מימי ילדותו, ביום רע הנהו חיה נוראה, טורף ודורס, או בהמה גסה, ואם יראה הליטאי, כי עסקיו מתמוטטים והפרוטה אזלה מכיסו, ישוב אל עסקיו הראשונים, וישים אל הספר פניו, ויהי למורה או לרב או למלמד, והדרומי אם עסקיו מתמוטטים, יורד מטה מטה ונעשה סרסור.

וההבדל ביניהם רב מאד, האברכם הליטאים יצאו על המכסה לראות אם לא יעברו רפסודותיהם וגם אנכי יצאתי עמהם.

ועל המכסה חיים משונים מאשר בהלשכה.

 

  ז. 

היום אחד מהימים האחרונים של חשון.  גם "השמש הדרומית" לא תוכל לפעול הרבה נגד החורף ההולך ומתקרב וההולך ומתגבר.  השמים מכוסים בעבים דקים,  גשם דק מהול בשלןג יורד ארצה, ורוח צפונית מערבית ינשב בכל תקפו  ויחדר קרב ולב.  לא חורף – אבל קשה מחורף.  על האצטבא העליונה עומד רב החובלים מכורבל מכף רגלו ועד קדקדו  בשמיכה של שרף (גוממי) שאינה נרטבת ועל ידו שני מלחים יניעו את הגלגל, אשר עליו קשורה "שלשלת המשוט", בכדי להטות את המשוט הנה והנה; האנשים האלה, אשר באמת הם הם מובילים את האניה למחוז חפצה, כי נהירים להם שבילי הנהר כשבילי מולדתם, יודעים הם כל אבן ואבן  וערמת חול באשר היא, עבודם רבה ועבודת רב החובלים מעטה, ובכל זאת שכרם מעט מאד ושכרו רב מאד.  הם יעמדו על משמרתם כל העת, יניעו הגלגל, ואל אשר תלך "תעלת המים" יטו אותו.  יפה הוא הדניפר ביום צח ואור, יפה מאד, ביחוד יוסיפו עליו הוד והדר האיים הרבים המכוסים קנה וסוף וערבי נחל.  במרחק כמה פרסאות ימינה ושמאלה תראה מים קנה וסוף, ושם ומרחוק: החוף החרסוני גבוה ותלול, ועליו כפרים וחצרות, בית מקלט לנזירים וקולוניות האשכנזים.לעומתו החוף השמאלי הטברידי, נמוך מכאן – מישור רחב מאד, שדי תבואות עד אים קצה ותכלית, ואיום ונורא ביום קר וסגריר.  הקנה והסוף במורד (обрывъ) וגלי המים יאיימו עליך ויטילו פחד וזועה, תדמה כי חיות רעות נחשים ועקרבים יארבו שמה; תביט במורד: והנה צר וחשך ישאו ישאו נהרות רכים, מבלי משים יעלו מחשבות נוראות על לבך: מה שם בעמקי המים? ובזכרונך יעלו נטבעים וסרטנים ועקרבים בבשרם, ברר...  ובלבל תאמר: ומי יתן ותתרחק האניה ממקום הזה, וכאשר תט הצדה מעט ותקרב אל החוף השני, וגם שם המחזה הזה.  מבלי משים תעזוב את המכסה ותכנוס בסתר המדרגה.  ביום בהיר והם רוב הנוסעים גם מ"הלשכות" עומדים על המכסה נשענים אל ירכתי האניה להביט על הנהר, ורק לעת האכל ישובו אל חדריהם.  לא כן עתה, "בעלי המחלקות" ספונים וטמונים, והנוסעים על המכסה כלם נקבצו למקום אחד "בין המכונות", במשעול הצר בין המכונה ובין החדרים, כי מכל המכסה רק המקום הזה מכוסה בתקרה, לא בשביל הנוסעים, כ"א להגן על המכונה,  שלא יהיה דלף טורד עליה...  המכונה עיקר והנוסעים טפל לה.  המון הנוסעים הצטמצמו והתכוצו כמה שאפשר, האחד דוחק את חברו  ותרב המהומה ביניהם.  ביחוד צר לראות את הנשים וילדיהם הקטנים מתגוררים על המכסה במצב כזה, ורב נשים כאלה נשי ישראל הן.  "האשה האזרחית" כמעט שלא תזוז ממקומה, לא תסע למרחקים, כי פרנסת האזרחים מצויה במקום שידורו, אם בעיר או בכפר, ואם על פי מקרה עזב בעלה אותה וילך להרויח במרחקים אין רע.  האשה האזרחית לא תבקש את בעלה בשבע עינים ושבעים ושבעה דרכים, כאשר תבקשהו ותלך אחריו האשה העבריה; היא תוכל לחיות ולהתקיים גם בלעדיו.  הידים "העובדות" יכלכלו אותה ואת ילדיה, ו"דעת הקהל" לא תשפוט אותה ולא תספור את צעדיה; לא כן האשה העבריה, הענוגה והמפונקת מנוער.  בהיות בעלה עמה היא לא רק פלג גוף, אבל "עולם מלא" וכאשר בעלה עזבה היא "אפס".  האשה העבריה תבקש את בעלה, תלך אחריו לקצות הארץ.  מעודי לא ראיתי אשה מבנות עם הארץ שנתעגנה, נוסעת לבקש את בעלה, ו"הענוגות" העבריות מלא כל הארץ כבודן; במסלות הברזל ובאניות תפגוש אותן.  היא תקח את ילדיה וצרורותיה על שכמה ותסע ותבקש.צר לראות את "הבריות הקטנות" ההן מתגוללות על המכסה ביום קר וסגריר, לשוא תתאמץ האם לכסות מערומיהם, לחממם, כי הנוסעים הרבים ידחקו איש את אחיו, ויש אשר מבלי משים ילחץ אץ כף הילד, יגלה מערומיו או יבעט בו ברגלו, ותהי צעקה ובכי ודמעות אין נחת.  ו"האגודה הרוסית" תדע רק לדרוש "תעודות" בעד הילדים ההם, ולא לדאוג בעדם ולתת להם מחסה ומסתר מקור וגשם.

ברגע כזה תרגיש את "ערך הרובל", ומה רב המרחק בין מי שיש לו האפשרות ל שלם עוד רובל ושנים ולנסוע במחלקה השניה, מקום אור וחם, ושם מטה לנוח וכסא לשבת ושלחן לאכול ולשתות ולקרוא  ולכתוב, ושלחן ירוק לשחק בקלפים, וביןם האומללים האלה שאין להם "הרובל הזה" והם מתגלגלים כדומן על פני המכסה, באין מחסה מגשם ושלג ובכלל ללא צלם אלהים על פניהם, כי "בצלם אלהים" פרשו המפרשים החדשים "רובל בצלחת", אם יש לך ה"רובל בצלחת".  הנך אדם המעלה, ומוראך וחתך על פני כל חית הארץ ובהמת השדה.  ואם לא, אם אין לך רובל בצלחת, הנך "אפס" והכל דשים אותך בעקביהם.  בין כה וכה ועת האכל הגיעה, שונה הוא השלחן הערוך באניה מאשר במסלת הברזל, במסלת הברזל אין עת ואין שעה קצובה לקיבתך, ואם תאבה תןכל לאכול ולקלקל את קיבתך בכל תחנה ותחנה, ותאכל "שירים" ממה שנותר אתמל ונתחמם היום; כי הלא לא ידעו "עורכי השלחנות" את מ ספר "אוכליהם" ויכינו רק על פי אומדנא, והיה אם מעטו היום האורחים – הלא לא ישפכו את המרק והצלי והנא ו"החמיץ" החוצה, אלא יטמינוהו ליום המחר; וגם אם ביום המחר מעטו, הלא לא ישליכו את "הנותר" לכלבים להפסיד את ממונם,ויחכו ליום השלישי, ויהי ביום השלישי והופיעו המון אורחים רעבים "וילעטו את 'המדמנה החמה' ההיא וישלמו בעדה בכסף מלא, ויסעו הלאה עם קיבותיהם המקולקלות וחלי המעים...  מה שאין כן באניות הקיטור.  בבקר בבקר יעבור המשרת על פני האורחים וישאל לכל אחד מהם: אם יסעוד בסעודה? ולפי מספר האוכלים יאפו ויבשלו ויכינו.  ומי שנמנה לסעודה, אם אוכל או לא יאכל – "ר' יעקב משלם", כי הכינו בעדו, והאמת נתן להגיד, כי הסעודה היא כסעודת שלמה בשעתו.  בעד רובל ורבע יתנו" ארוחת הצהרים" של "ארבע קערות" מקוריות, לבד הרבה מני תרגימא וקנוח סעודה.  בקיצור "מציאות", ועל מציאות כידוע ישנם קופצים הרבה, וביחוד מתנפלים אחינו בפלך הזה על "מציאות כשרות" כאלה, ומובן, כי יהנו מהשלחן הזה.  ויען כי רוב הנוסעים ככלל המה מבני אברהם יצחק ויעקב ובפרט בהמחלקה השניה – הנה לפעמים תראה, כי הם מסובים סביב כל השלחן, והגד מה שתגיד, חביבי הקורא, אין צורך להיות "קנאי אדוק" למען תפעל עליך המחזה הזה פעולה לרעה...  כי גם  היהודי הבינוני שאיננו לא "צדיק גדול" ולא "בעל עבירה קטן", גם הוא ירגיש מעין גועל נפש וכאב  לב.  רגילים אנחנו מימי ילדותנו, לראות יהודים מתאספים לדבר מצוה, למנין ולמזומן, אבל יהודים מתאספים לדבר עבירה, ברר...  אם "יהודי בפני עצמו" יאכל טריפות – אין משגיחין על זה – אבל אם "שני מנינים"  עברים קמו כאיש אחדחברים מול ה"שלחן הירוק" וישבו אל "שלחן הטריפה" ויאכלו בכל פה בלא כל מחשבות והרהורים, יכאב לך לכך, וממילא ימשכו עליהם כל העינים, ואף "האדם" המשרת אותם, גם הוא יביט עליהם בעינים אחרות, גם הוא ירגיש כי לא כן יעשו.  יגידו מה שיגידו אנשי הרוח, בעלי היהדות הרוחנית, היהדות התלויה כאויר של פלוסופיא וחקירות דקות ומשונות, יהדות בלאט נוף ובלא נשמה, יהדות שאינה נראית ואינה מורגשת בלב ובמוח, יגידו מה שיגידו, וידמו מה שידמו אבל לא לנו היהודים הפשוטים, החלק המעשי שבדתנו הוא גוף היהדות.  אי אפשר לגוף בלא נשמה, אבל אי אפשר גם כן לנשמה בלא גוף...  וקשה עלינו לראות "הגוף" הזה קצוץ ידים ורגלים, ואם נתאספו יחד מספר יהודים, זה יאכל טריפות על שלחן מיוחד, בכל פלוסופיתנו נרגיש הבדל גדול בינינו ותהום נורא.  בודאי משום דרכי שלוםנכונים היו לותר על מדותינו, אבל מי וותר? אם המאמין אשר בנפשו נשמר, או "הצואר הטריפה", אשר אם גם לא יאכל פעם אחת בשר החזיר, גם כן לא ימות.  כמדומה לי, כי כל אחד מאתנו יודה, כי יתרון להראשון על השני, והוא בשום אופן לא יוכל לותר, כי בנפשו הוא, ואת נפשו ישמור לבלי לטמאה, ו"הצואר הטריפה" גם כן לא יחפוץ לותר על טובת הנאה של איזה רגעים, ובכן תהום נורא רובץ בין יהודי ליהודי, ואם בין שני יהודים כך, בין בן ברית לשאינו בן ברית על אחת כמה  וכמה.

לגימא מקרבת, לגימא מרחקת, השלחן מקרב, השלחן מרחק, ויפה הורה כהן אחד על שאלת מאמין אדוק: אם מותר לסעוד על שלחד אחד עם יהודי – כי אסור, יען, יבאר הכהן דבריו, כי המזמן רעהו לשלחנו, אות הוא כי יקרבהו ויחבבהו, ורבים כאלה אסורים, והמחמים תבא עליו ברכה.

ובכלל על כל צעד ושעל נראה כמה גדול כח הלגימא לקרב ולרחק, אחד ממכירי, האוהב לחקור ולדרוש ולהתפלסף ולבקש טעמי המצות והעבירות, פתר לי את הענין הזה כך: תאוה נהיה תערב לנפש, בעת שתאותו של אדם נמלאה, אז הוא טוב מאד ונוח לבריות.  לחלק גדול ממין האנושי, – תאות האכילה התאוה היותר גדולה, וחתיכה שמנה – התענוג היותר גדול.  וישנם גם גבורי ההיסתוריא והספרות, אשר שלחן טוב היה בעיניהם למעלה מכל גבורותיהם ומפעליהם.  ה"מבשלים הצרפתים" הועילו יותר הרבה לרומם קרן עמם ולהרחיב שפתם מנאפוליון הראשון בגבורותיו ומוויקטור הוגא בשירותיו; נאפוליון הראשון כבר מת ועבר ובטל מן העולם, גם וויקטור הוגא מת ומשוררים אחרים קמו,"והמרק הצרפתי" חי וקיים.  על פי הרוב, בשעת האכילה, בשעה שכרסו של אדם מלאה, לבו טוב עליו, פניו מפיקים אהבה וחבה, ונכון הוא אז לחבק את כל התבל ולקרבו אליו, זה הוא הסוד הצפון בלגימא, אנכי אינני פלוסוף, ביחוד שאינני מתפלסף באכילה ובשתיה, אבל נראים לי 'דברי רעי כי כנים הם.

אהלי, התבוננו, הנה פה במחלקה השניה שני מנינים יהודים יאכלו את "הבשר הזה" ואף אין אחד בהם שהריח ריח בית הספר והשכלה, כלם יהודים פשוטים וגם יגמגמו בלשונם ויכשלו בשנונם בדברים בשפת המדינה, ויש ביניהם "אדוקים" כאלה הנוסעים "להרבי", ישלחו פדיונות  ליהודי ט וב, וישלמו דמי "מעמד".  ע"פ רוב הנם "קונים" טובים לעליה שמנה, ונכונים לקרא למהלומות אם לא יכבדו אותם בבית התפילה כיאות לערכם, גם "אתה הראית" יקנו, ו"אור זרוע" ואתרוג קורפו מהודר דוקא, בקיצור – יהודי כשר וישר; ובכל זאת פה על האניה יאכל "חזיר בחזרת" על ראשו על כרעיו ועל קרבו, כי סגלו לעצמם בלא כל השכלה ופלוסופיא את הפתגם הידוע: "היה יהודי באהלך ואדם בצאתך", ואין אדם אלא מי שמשחק קלפים ואוכל טריפות, אך המה קרויים אדם, ולא הליטאים הטפשים היושבים בקרן זוית בקצה השלחן השני וממלאים כרסם בדגים מלוחים ודבלי זית וכדומה מאכלים ואטו בשופטנים כאלה עסקינן?

הוי, חביבי, אלה האוכלים לחם לא ארכה העת:בתחילה שחקו בקלפים ואחרי כן מלאו את כרסם, ועתה יישנו שנת הצהרים, המה לא ירגישו איך יעבור היום, ואנחנו הרעבים – לנו ארכה העת.  טוב לנסוע על אניות הקטור, טוב מאשר במסלת הברזל, אבל העת תארך ותבוא לידי שממון.  סך הכל עד ח.  תשעים פרסאות רוסיות, מסלת הברזל אף אם "תזחל כתולעת" בכל זאת עם כל ההעמדות וההפסקות תעשה דרכה מרחק כזה במשך ארבע שעות; ואנית הקטור לא תמהר את דרכה, ויחד את ההפסקות ו"המעמדות" תעשה לא יותר מעשרה פרסאות משעה, הרי תשע שעות, והיום קצר, ורק לעת הערב נבואה ח...

 

ח.

הנני כעת על אם הדרך סביב הקולוניא העברית ל.; כי זכה גם הדניפר לשתי קולוניות עבריות, האחת ביריסלב החדשה מול קאחובקא – סמוכה לב., והשניה ל...  הראשונה היא למטה מכל בקורת.  יושביה הראשונים היו חייטים וסנדלרים מפלכי קורלאנד וליפלאנד, ועד עתה עוד לא הרחיקו ללכת בידיעת עבודת האדמה; והשניה ל.  טובה ממנה, אבל גם היא לא תעמוד על גרם המעלות, כמו שצריכה היתה להצטיין קולוניא כזו, העומדת ב"רשות הרבים" לעין רואים, על חוף הנהר הגכדול.  אנשי ל.  אינם עצלים, זאת לא נוכל להגיד עליהם, כי תמיד יעמלו, ובחורף ובקיץ, בשרב ובקור, בדרך הטוב והרע, בגשם ובשלג תפגשו אותם והנם נוסעים בכל הפלך מכפר לכפר ומוכרים: תפוחים ופירות בימי הקיץ והבציר, דגים מלוחים ושמן – בימי הצום של אומות העולם, ומזגגים הם בימי החורף, והעבודה ההיא אינה מהקלות, ועת תפגוש ביום קר וסגריר, והדרך מקולקל ונשחת, והסוסים הדלים בכבדות יסחבו את העגלה הרעועה, המלאה חביות של שמן ודגים מלוחים או ארגזי המזגגים, והאכר העברי יצעק בגרון נחר: הוי, בעלות הבית, דגים מלוחים! שמן!  – במקח השוה! במקח השוה! תחשוב בלבך: האם באמת העבודה ההיא קלה ונוחה מעבודת האכר, אשר יעבוד רק בקיץ ובקציר, וינוח עתה כל החורף? על השאלה ההיא, התשובה כמובן: לא.  לא לבד שפרנסת האכר היא יותר בכבוד, מאשר להוביל דגים מלוחים בכפר, הנה גם קלה ביותר ונוחה לגוף ולנפש.  זאת יודו גם הקולוניסתים העברים, אלא כי לפי דבריהם, חוסר האדמה תגרום להם זאת ותכריחם לאחוז גם במסחר ידם.  אומרים כי גם באמיריקא האכר אינו אכר שלם ומזוקק כמו בארצנו, והוא גם מעט סוחר, ההבדל רק כי באמיריקא האדמה עיקר והמסחר טפל, ופה להפל...

 

האמת נתן להאמר, כי מהקולוניות העומדות על החוף אי אפשר לשפוט על יתר הקולוניות אשר בפנים הפלך, כי לא הקולוניות העבריות לבד אשר "על החוף" לא יצטיינו במובן, כ"א גם הכפרים של האזרחים והמושבות של האשכנזים לא יצטיינו.  כפי הנראה, המקום גורם, על פי ההשקפה הראשונה, המושבות והכפרים ש"אצל החוף" צריכים להפריח ולעשות חיל, כי יש להם כל הנחוץ: אדמה טובה ופוריה, מים מתוקים וטובים ודגים לרב.  אבנים לבנין ממצוקי הסלעים אשר במורד ההר, וחומר וחול ועצים להסקה מהיערות אשר על האיים, גם עצים לבנין פה בזול מאשר בפנים הארץ, ואת תבואותיהם ימכרו פה במקומם ואינם מכרחים  להובילם כמה וכמה פרסאות עד החוף או התחנה, כל אלה מעלות טובות הן, שאינן בכפרים ובמושבות אשר בפנים הארץ.שמה אין מים, בפלך טבריא, לדוגמא, עומק המים בפנים הפלך כדי שמונים אמה, ובכבדות ובעמל רב ישיגו אותם, ועץ ואבן אין, גם שוט לסוסו מוכרח האכר לקנות במחיר, וגם אבן וחומר וחול אין.  את כל אלה עליו להביא מרחוק, מרחק כמה פרסאות, מחוף הנהר, ואת יבול אדמתו יוביל לתחנות המסלה או דרך המים; בכל זאת הכפרים כלםוהמושבות אשר בפנים הפלך בנוים בנאוה, בתיהם גדולים וטובים, מעץ או מאבן, והאכרים עשירים הם ויחיו בטוב, והכפרים אשר "על החוף" לא תאר ולא הדר להם, הבתים – מלונות מערבי נחל ומשוחים בחמר מבית ומחוץ, והאכר יחיה פה במצוק ובדוחק, וגם המושבות של האשכנזים אשר על החוף לא יצטיינו.  אות הוא – כי החוף אינו מסוגל להעשיר את האכר, והשכר שיביא ל הם הנהר בדגיו ועציו ואבניו יצא להם בהפסד הזמן.  האכר בפנים הארץ יודע רק את אדמתו ויעבדנה בעת העבודה, בחריש ובקציר ובבציר יעבוד בלי הרף, יומם לא  ינוח ולילה לא ישן; וכאשר כלתה העבודה בשדה ובגורן, נאספה התבואה, והנה בממגורה – אז ינוח האכר הוא ובהמתו שורו וחמורו וכל אשר לו.הוא בעצמו ישכב על התנור, יתחמם וישתה יי"ש, כל אנשי ביתו כמוהו יאכלו וינוחו, ינוחו ויאכלו, ועת החריש הגיחעה – והנה הוא בריא ושלם  ומלא כח ותאות העבודה, וסוסו ושורו וחמורו גם כן בריאים ושלמים, ויצא השדה ויחרוש וישדד ויזרע  ויעבוד, וכן בקציר וכן בבציר.  לא כן האכר אשר על חוף הנהר, תמיד יש לו עבודה, היום טוב לצוד דגים, מחר – לצוד סרטנים, בחורף יבקע עצים ובקיץ יסתת אבנים – ככה יעבוד תמיד.  אבל את עבודתו העקריתוהראשית – עבודת העדמה לא יעבוד כראוי.  היום יום טוב ומסוגל לחרישה; אבל היום גם טוב ומסוגל לצוד דגים; החרישה לא תנוס גם עד מחר, אבל הדגים? – הדגים נחוץ לצוד היום.  וכן מחר ויום השלישי.  גם בהמתן תעבוד בלי חשך כל השנה, ובעת החריש והקציר והבציר, כחושה היא וחלושה, והפתגם "ברב המלאכות מעטות הברכות" אמת ויציב גם בעבודת האדמה, ואולי בעבודת האדמה עוד יותר מאשר בכל עבודה; ואשר לזאת נראה כי האכרים בפנים הפלך, היודעים רק את אדמתם ועבודתם יעשו חיל ויצליחו, ויחיו בטוב ובנעימים, ואלה היושבים על החוף ויודעים כמה מלאכות, ותפרנסו מכמה פרנסות – ירעבו ללחם.

וכן הדבר בקולוניות העבריות.  אלה אשר בפלך ייקאטרינסלב הרחוקות מאד מאדם העיר, מנהר ומסלת הברזל,יעלו בטובם על אלה אשר בפלך חרסן, אשר בכלל קרובים המה לדרך המים והברזל, ואלה אשר בפלך ח., העומדים על החוף גרועים  מאלה הרחוקים ממנו; כי קרבת הנהר והדרך תביא תועלת וגם הפסד מרובה.  לולא היו קרובים אל החוף, לולא היתה תחנה אצלם, כי אז לא היו יושביהם מזוגגים ומוכרי דגים חלוחים כי אם אכרים, אבל הדרך יעבור סביב לבית, כמעט יצא האיש וירד באניה, ויבא לה.  ויקנה דגים מלוחים וארגז זכוכית, ויבא הביתה ויתן על עגלתו ויסע לסחור את הארץ.  והאדמה? האדמה לא תשׁם אם גם יחרוש אותה בעוד איזה ימים, עוד רבה העת, עוד יספיק...

ולא למצבם החומרי לבד תזיק להם קרבת הנהר והעיר, כ"א גם למצבם הרוחני.  כי יחקו הקולוניסתים את יושבי הערים, את הליכותיהם, בגדיהם ומנהגי בתיהם, ביחוד הנשים יחקו את מנהגי הערוניות, ואנשי ל.  הנם מפורסמים למתיפים (פראנטען) בכל הסביבה.  הבתולות יוצאות רעולות ופרופות, ובכלל יתנהגו כמנהג העירוניות, הבנים יוצאים במחול ומגמגמים רוסית.  גם הנה העיר כמו "אוצר הנשמות" היתירות בקולוניא "ופרי אהבה נסתרה" יובילו את העיר הקרובה.  הן אמת כי קרבת העיר תביא גם תועלת: התרנגותות והביצים, החלב והחמאה ביוקר.  אבל אין התועלת המעטה שוה בהפסד הרב, ולו בדידי תליא מילתא, כי אז יסדתי קולוניות לעברים הרחק מאדם העיר ומדרך הנהר והברזל, או אז יהיו אכרים, ולא כמו הקולוניסטים דל., חצאי חנונים ומזגגים וחצאי אכרים, כי גם זה וגם זה לא יעלו בידם.  הבית בלא גג, בממגורה אין תבואה ובחנות אין סחורה.  את תמימות האכרים עזבו ואת השכלת העירונים לא למדו, ונשארו "גסים וריקים", ומחנה כוח לא יערב לנפש, ובכל אופן לא ירחיב את העינים.

וכל אלה גרמה להם קרבת העיר, כי קרובה היא אליהם מאד.  בעלת הבית שיש לה למכור "שתי תרנגולות ומאה ביצים" לא תמכור אותן פה, ותסע עם "סחורתה" לעיר, בינתים תשמע איזו רכילות, תראה בחנות מודה חדשה, בינתים – תוציא את כספה המעט ועוד תלוה ממכּירתה סכום מעט החסר לה לקנות כרטיס לשוב לביתה, ולמחרת ותהום כל הקולוניא: גנגדל הביאה מטפחת חדשה; וביום השלישי  – עשר נשים וסלים בידיהן עם תרנגולות וביצים וחריצי חלב וחמאה נוסעות העירה, וגם הנה אחרי כל "הצלחותיהן" עוד ילוו מעט כסף על כרטיס לחזרה...  להקולוניסט יש איזה "סכסוך" עם חברו, סכסוך קל כזה שאפשר בנקל לפשר ביניהם; אבל העיר קרובה ומדוע לא ישאל שם פי עורך הדין? הלא אם לא יועיל אבל גם לא  יזיק.  עורך הדין יבטיח לו הרי זהב, כי הוא הצדיק, ויגבה מאת בעל דבכיה קנס וצער ושבת ובושת, לזה נחוץ רק להגיש כתב בקשה.  הבקשה נכתבה ונשלחה – והמשפט הולך; רעהו גם כן לא יחשה, גם לו עורך דין מכיר בעיר, וכה התגלע הריב.  עת העבודה הגיעה, אבל יום הדין בא, ונחוץ לנסוע העירה, וכה חוזר חלילה.  ואין צורך לומר בני הנעורים, עליהם תפעל קרבת העיר פעולה נוראה...

בכדי לעשות את הקולוניסטים לאכרים גמורים נחוץ להרחיקם מהעיר, לא רחוק מאד, אבל רק איזה עשרות פרסאות רוסיות מעבר ל"שרטוני-המים".  התמורה ההיא היתה טובה להקולוניסטים וטובה גם לבני העיר.  אז יכולב היתה באמתחרסן להיות עיר גדולה, רבת המסחר והמרכולת.  לא כן עתה, בעמדה, כמו שאומרים, "לא פה ולא שם", לא על המים ולא על היבשה.

בתולדות ערים שונות והתפתחותן, נראה לפעמים, מה שנראה בתולדות בני אדם והתפתחותם, ישנם ילדים אשר יתנו תקוה בלב רואיהם, כי יהיו בעלי כשרונות גדולים.  ובאמת יתן הנער אות לטובה, אבל ברבות הימים "הוא יגדל" וכשרונותיו לא יגדלו עמו.וזה הקטן בעל הכשרונות, כאשר י גדל, יהיה אדם בינוני, או גם פשוט מאד.  וישנם כאלה אשר בילדותם לא הצטיינו במאומה, אבל כאשר גדלו, גדלו ונתחזקו ונתפתחו כשרונותיהם, הלך וחזק, הלך וגדל עד כי גדלו מאד; וכן הדין בערים שונות.  ישנן כאלה אשר ראשיתן היה מצער מאד וישנו באחריתן, וישנן כאלה אשר בוניהן ומיסדיהן קוו מהם גדולות, וכנראה היו כל האמצעים הנחוצים לזה, ובכל זאת לא עשו פרי; ואחת מאלה הערים שלא מלאו את תקות מיסדיהן היא גם העיר ח.

 הנסיך המפואר פ.  בנה ויסד את העיר ההיא, והיא היתה משוש נפשו.  בשער העיר העמיד עמוד ועליו כתוב: הדרך ל"עיר המלך" (Царьградъ).  ובאמת היה המקום במושבות הדניפר מסוגל מאד לבנית עיר.  זה הנהר הגדול אשר ישתרע מפלך סמולינסק עד הים השחור היה אז איתן במימיו.  האיים וערמות החול שנפגוש בו עתה לא נודעו אז, כי היערות הרבים על חופיו וארץ צפתו – טרם נכרתו, ויהי לאוצרות שלג ומים, אשר גם בחרבוני קיץ לא יחרבו, הדג היה אז ים גדול.  גם שרטוני המים באשדותיו לא היו נראים אז כמו עתה, כי ברכות המים לא נכרו ולא נודעו, ומסלת הברזל טרם נבנתה, ויהי הדג.  באמת הדרך האחד המוביל מרוסיא הפנימית לים השחור ולקונסטנטינופול.  אז בימי ילדותה צעדה העיר צעדי ענק לפנים.  אפס כי הצעדים האלה היו צעדיה האחרונים, ומניאז היא יורדת מטה מטה.  כי בין כה נבנו מסלות הברזל, וע"י המסלות אבדו בכלל דרכי המים את ערכם לפנים, ועל פי מקרה נשארההעיר הזאת מחוץ "לרשת המסלות".  לדוגמא: מקיוב לאודיסא לא יסעו כעת בדרך המים, ולא יובילו משא גם מקרימנטישוב ומיקטרינוסלב לא יסעו באניה לאודיסא, כי אם במסלת הברזל עד ניקוליוב.  נשארה איפו לה.  רק הדניפר התחתון מאלכסנדרובסק ומטה, וגם במרחק הזה לא ימלא את תפקידו באמונה; כי בעקה התמעטות המים בכלל, נתגדלו ונתרחבו "שרטוני המים" ועומקם יגיע לפעמים עד כדי חמש ושש רגל.  והיה כי ינשב רוח צפון והמים העליונים ילכו בכח אל הים – וימעטו המים ב"שרטון" עוד...  מובן כי כאשר ינשב רוח לא תעבורנה בו אניות גדולות, אניות הים ולפעמים גם אניות הנהר "שאינן יושבות בעומק", בקושי גדול תעבורנה.  ונשאר לה.  רק סחר העצים גאונה וששונה מימי קדם, אבל גם בזה הורע מזלה  וכחה מאז נסללו המסלות לאו.  סיוואסטופול והיקטירינית; כי עיקר הדורשים סחורת העץ – בפלך טאווריא, המחוזות הדרומית של פלך יקטרינוסלב, כמו טאריופול, באכמוט, טאנגרת והמחוזות של פלך חרסון; חרסון, ניקוליב,אודיסא.  מתחילה היו הרפסודות הטובות "הקורות העבות, הארוכות והבריאות" באות רק לח.  ופה גזרו אותן לחתיכות: קרשים, קורות, נסרים, כפיסים, רהיטים, עמודים וכדומה.  והסוחרים מקרים מסימפירופול, מרוסטוב וטאגנרוג, מקירטש ומאריופול, מברדיאנסק, מאודיסא, מאקירמאן ועוד – היו באים הנה וקונים "סחורה חתוכה" ושולחים בספינות הביתה.  מחופי קרים היו מביאין הנה מלח ולוקחים בחזרה "עצים", וכה היה מסחר המלח ומסחר העצים לאחדים בידי הסוחרים בה.  ויעשו עושר והצליחו.  לא כן עתה, מס המלח בטל, ועמו יחד כל המסחר הזה, שאינו נחשב למאומה.  המלח בפני עצמו כמעט שאין לו מחיר במקומו, ואינו כדאי לטפל בו ולהובילו לה.  במסחר החליפין, ומשנבנתה מסלת סיוואסטופול החלו לנסר את הקורות ביקאטרינוסלב וישלחו אותן לשאר המקומות, כי מסלת הברזל התאמצה לגזול את "המשא ההוא" מאת ממשלת המים, ותקצוב תעריפים מיוחדים בעד הובלת העצים ומוטב להם לסוחרי העצים לשלם מעט יותרא בעד ההובלה מאשר לשים את נפשם בכפם ולעבור את "מצוקי הסלעים".  וכאדר נבנתה המסלה הייקאטירינית החלו לשלוח מייקאט.  "סחורה חתוכה" גם לבאכמוט ולכל ארץ הדון ולניקוליוב; וכה ירדהח.  מטה מטה.  מכל מחמדיה שהיו לה לפנים נשארו לה רק שרי הפלך, בתי המשפט והפקידים השונים, אשר מפני הרחמנות וכבוד הנסיך מיסדה, עוד יחזיקו בה, ושרידי מסחר העצים, כי עוד עתה יבאו אליה איזה מאות רפסודות וספינות טעונות "סחורת היער", ו"הליטאים" יתנו בהקפה להסוחרים הרבים, הקטנים והגדולים לאיש איש כפי ערכו ונאמנותו "ובטחונו".  סוף סוף גם הסוחרים קטנים והגדולים יפשטו את הרגל, כל אחד לפי ערכו ונאמנותו ובטחונו; אבל בין שמיטה לשמיטה, הלא יחיו ויפרו וירבו, ויגדלו בנים ובנות, ויתנו להם נשים – והבנים והחתנים ילכו בדרך אבותיהם וחותניהם לסחור בעצים, ולפשוט את הרגל...  וכה עד אין סוף ותכלית, כ"ז שיהיו ליטאים ועצים בארץ.  ונפלא הדבר, כי אחרי הסכומים הרבים שנשארו אצל בעלי הקרפף בה.  הכסף הלך לטמיון.  מעטים ביניהם כאלה שעשו עושר ועשרם מתקיים בידם, כי ההתחרות הגדולה תעשה את שלה ופרנסה אחרת אין, ורק הכסף ששלמו להם נשאר אצלם, וההוצאות מרובות, ואין הקומץ משביא את הארי.  העסק רק אז יהיה עסק כדבעי, אם הליטאים יעמדו מלתת בהקפה...  הקונים יהיו ב"מזומנים", וכמובן רק מעטים, והתחרות לא תהיה ביניהם.  – אבל כזאת היה לא תהיה.

בשנים האחרונות קבל המסחר הזה פנים חדשות מעט.  תחת למכור עצים לבנין יכינו פה "נסרים לארגזים", כי קונה חדש בא על השוק ובאטום שמו.  באטום היא כידוע היא העיר הראשית והמרכזית למסחר הנפט, ביחוד מיום שנוסדה החברה של רוטשילד.  הנפט יובא לבאטום במסלת הברזל דרך צנורות, ומבאטום ישולח באניות לפנים המדינה וחוץ לארץ, ואפן הובלתו: בחביות, בכלי פחים ובאניות העשויות לדבר.  לחביות נחוצים עצי אלון ו"אספנדמין", אבל גם לכלי פחים נחוצים ארגזים של עץ, כי את הפחים יתנו בארגזים, וכה ישלחו אותם לחוץ לארץ – ולכל אלה נחוץ "יער רב".  בעל קרפף אחד מה.  לקח את הקבלנות מחברת רוטשילד להעמיד לו עצים כמה שנצרך לו, ויבנה לו "מכונת הנסירה" וגם אנית קטור מיוחדת.  המכונה תעבוד בלי הרף יומם ולילה, והאניה תוביל את הנסרים הדקים לבאטום ומשם תביא נפט.  אעפ"י שכפי הנשמע תצמצם חברת רוטשילד במקחים, בכל זאת כנראה העסק – עסק טוב.  כי גדול האיש ויתעשר, ויחיה את השוק.

זולתו – אין כל עסק ומסחר בעיר הזאת, וגם מסחר התבואות הגדול מאד בכל הפלך אין פה.  ויען כי מסחר העצים, מפני סכות שונות טבעיות ומלאכותיות, הולך ומתמעט, כי בכלל יתמעטו היערות בליטא, ואת "המותר" לא תרשה הרשות לכלות בפעם אחת ותקים בכל עיר ובכל פלך "חברות ופקידים שומרי היערות", והמה ישגיחו בשבע עינים, ולא ירשו ל"הפריץ" בעל היער לכלות את עציו, ממילא מובן, כי גם ח.  תרד פלאים בכל שנה  ושנה, אם לא יקום לה גואל ומושיע מן הצד, גואל ומושיע, שינקה את שרטוני המים באשדות הדניפר ויבנה מסלת ברזל.

ובעיר הזאת יגורו הרבה אלפי מאחינו, רובם עניים, מעוטם בינונים ומעוטם דמעוטם עשירים.  עשירים מופלגים אין בהם, וגם מספר הבינונים מעט מאד בערךם, – ומספר העניים רב מאד, ביחוד רב מספר העניים בימות החורף.  בקיץ עוד יש להם איזה עבודה ופרנסה על הרפסודות וסביב הרפסודות, בכלל – על המים; ובחורף אין כל, והעזובה רבה בעיר, ואין דואג להעניים הרבים, כי המחלוקת בדבר השוחטים והרבנים "והרבנים מטעם", אשר גם אלה שיאכלו ארנבת משחיטתו של איוואן, ו"הרב והכומר" להם אחת היא, גם הם ישתתפו בהמחלוקת ההיא – ישחיתו כל חלקה טובה וכל מפעל טוב, וכה אין סדר ואין משטר ואין נחת.

כדאי שיחקקו בלוחות דברי ימינו פרשת בית אוצר הספרים של חברת המשרתים ועוזרים בבתי המסחר בשם "עזרה" (помощь) באודיסה  ישנה חברה כזו מיוחדת לעברים.  בח.  אינה.  פה הוא משותפת לבני ברית ולשאינם בני ברית.  מובן, כי רוב מנין ורוב בנין של בני ברית ואינו בני ברית מעטים מאד, ורק מפני הכבוד נתחברו אל היהודים.  לחברה ההיא "ביבליותיקא" מיוחדה, ומובן גם כן, כי הספרים ומ"ע גם רק בשפת המדינה, וכאשר הציעו כמה מהחברים להביא אל הבית גם מכ"ע עברי, התנגדו לזה החברים העברים, באמרם כי לא מן הנימוס לאסוף מ"ע עברי בחברה כזו.  המשרתים והעוזרים וחבריהם בה.  כנראה יש להם מושג מיוחד, מושג של משרתים, על דבר הנימוס והכבוד."כבוד" לאיש לנקות את המנעלים של האדון; כבוד לעמוד לפניו בגב כפוף, לנשק את ידיו ולאמר: "אדוני", כבוד "לגמגם" בלשון המדינה, כבוד לעשן סיגארא ביום השבת בפרהסיא, כבוד להיות בור עם הארץ ונשמה גסה וריקה מתורה ומחכמה ומדרך ארץ, כבוד לשמוע השר "זשיד" ולשחוק, כבוד...  אבל אי-כבוד ואי נמוס לחברה, אשר רובה ככלה עברית, לקרוא מ"ע עברי.  ארוכה וחזקה היתה המחלוקת, ארוכים וחזקים וגדולים הוכוחים.  ובעלי הכבוד נצחו – ומ"ע עברי אין!

בכלל, הספרות העברית לא תעשה חיל בעיר הזאת.  בין עשרים אלף מאחינו, אולי תמצא עשרה אכס' מ"ע עברים – ואולי עוד פחות מזה.  ספרים עברים נמכריםמעט מאד ונער יכתבם, ולא לבד שלא יקנו מהונם, "לכבוד צורם וקונם", אבל גם בבתי העקד של הקהל, לא יתאמצו לקנות ספרים עברים, מלבד בית האוצר של עוזרי המסחר ישנה גם "ביבליותיקא כללית של העיר", כמובן גם פה רוב הקוראים והחותמים והנותנים מאחינו.  לפי כמה שנים היה בהביבליתיקא ההיא גם מ"ע "המליץ" וזה כשתי שנים איננו.  והלא בין המשגיחים והמפקחים על הבית ישנם גם עברים, והאחד מהם מי "שהיה והווה רב"...  האם לא יכל לפתור לנו דבר האבדה ההיא?...  ומדוע נעלמו עקבות "המליץ" מהשלחנות שבבית העקד הזה?

הנה כי כן אין ספרים עברים ומ"ע בכל העיר ההיא.  ואם יתעו אותך רגליך, חביבי, הקורא, אל העיר הזאת, ותחפוץ לקרות ספר עברי, בא אל נא בית הרב החכם חוקר ובלשן, אחד מהשרידים היחידים הישיש מר יהודה בהק, ושם תמצא ככל אות נפשך.  בכלל אם בר-אוריות אתה, ותחפוץ לבלות עתותיך בטוב, בשיחה נעימה של תלמידי חכמים, סור נא אל הבית הזה ולא תתחרט.  האיש הזה הוא מהשרידים שבמחנה הגדולה של גבורי המשכילים דווילנא בימים הראשונים הטובים, אחד מאלה שלמדו את התורה ויאהבוה לא מפני הקמח אבל מפני המאור שבה.  בימי ילדותו נתגלגל הנה בתור מורה שפת עבר, ומאז קבע את דירתו ועסקיו פה, ויולד בנים ובני בנים והוא כערער בערבה.  בימי ילדותו היה חבר לבעל "כור לזהב" ר' אידל שירשבסקי, אד"ם הכהן, ר' מרדכי פלונגיאן ז"ל וכל "הנשרים ההם"...  גם היה מורה בבית ספר הרבנים, ויזכור את הימים הטובים של הבית הזה.  תמיד מדי אעבור על העיר הזאת אסור אליו, וחברתו נעימה עלי מאד.  הוא כמו "פרק חי" מתקופת צמיחת ההשכלה בארצנו.  ויספר מעשים שונים, ומקרים ותהלוכות המשכילים הראשונים בווילנא והלך ההשכלה, כשגם כי הוא חוקר לכל תכלית, מדקדק נפלא ובעל הגיון ישר.  על פי הרוב, המשכילים הראשונים "נתאבנו" לעת זקנתם, והאבק של הספרים הישנים שיעסקו בהם יכסה אותם; לא כן מיודענו זה, איש חי הוא, איש רעים, תורתו כמעין המתגבר ושיחותיו ערבות ונעימות.

מובטחני כך, חביבי הקורא, כי אם תעבור בעיר ההיא לא תמנע את עצמך מטוב ותסור אל הבית הזה.

זולת זאת אין דבר אשר כדאי לנוסע, יהיה מי שיהיה, וביחוד לנוסע עברי, להתבונן בעיר הזאת.  ועצתי שגם לא תבקש בית מלון בעיר ותלין באניה, כי גם אני עשיתי כן; הן בתי המלון בעיר הזאת, כמו בכל הערים בדומה לה, לא יצטיינו בנקיונם.

בח. יתפרדו האניות הבאות ממעלה הדנ.; אלה מזה ישובו למקום שבאו, ואלה ילכו הלאה לאודיסא ואלה לניקוליוב.  הפעם היה עלי לנסוע לנ. וירדתי באניות "יאזין" ההולכת שמה.  אנכי הייתי האחד שנסע פה, כי לא לכל הנוסעים מותרת פה הלינה, רק לאלה שיסעו במסלול ישר ויש להם תעודה לכל הדרך.

 

ט.

בשעה השמינית בבוקר עזבה האניה את החוף.  אם נביט על ח.  מו האניה היא עיר יפה מאד, ואם נשפוט על פי התכונה הרבה והעבודה בנהר: אניות שונותוספינות וסירות דוגה, רפסודות ומכונות הנסירה – נוכל לשפוט כי היא רבת המרכלת.  אפס המושלים יאמרו: "הצורה היא רמאית".  מחוץ היא יפה, אבל בפנים היא מלאה מדמנה ורפש, והיחוד אין לה רוח חיים, והתכונה הרבה, ממקומות אחרים באה הלום ועוברת מבלי להתמהמה פה.

כאשר רק נעבור את העיר, ילפת הדניפר את דרכו מעט הנגבה ופה ישנה את מראהו וצביונו.  החוף הגבוה הימני מעט מעט ישפל, והנה הוא "במשוה המים" – הנהר הגדול כמו  ירגיש את קצו – וינוח מעבודתו הרבה.  לאט לאט ישא את מימיו הרבים והעצומים בין החופים הנמוכים והרכים, המכוסים קנה וסוף מעבר מזה ומעבר מזה, ובאשר רק תשא עיניך"אהלי דיגים" וסירות דוגה ורשתות פרושות על ראשי הקנים, כי רבה מאד פה הדגה, כי גם מן הים תבוא הנה הדגה ל"התחכך" בחוף ולהטיל ביציה...  אין קץ להמון הדגים הנצודים פה, כי מצודים וחרמים, ורשתות ו"חכות" פרושות פה על מדרך כף רגל, והדגה האומללה תפול מן הפח אל הפחת כי אם גם מנוסים הם הדגים ויודעים להזהר, ובנקל לא תצוד אותם עתה אבל אין קץ לערמומיות האדם ונכליו הרבים, והיה אם לא תצלח בידיו ערמימותו האחת, וצלחה בידו להמציא המצאה חדשה, לא שערוה אף "הדגים החכמים" בעלי "המוחות הטובים", כמו הזאב והשבוטא, זקני המים.  ביחוד נוראה ואכזרית היא התחבולה הנקראת בלשון הדיגים "חתול".  וזה דבר "החתול": עד כך רוחה בהנהר מותחים חבל ארוך וקושרים אותו לכלונסאות חזקים.  ואל החבל הזה קושרים חבלים דקים, ועל כל חבל וחבל כמה וכמה עשרות חכות חדות ועקומות, בעלי פיפיות ועוקצים.  וכה – כמה טורים.  הדג האומלל השט בנהר או במורד, מכיון שהוא בא אל "החתול" זהיר הוא מאד ונשמר בהליכתו, אבל אי אפשר שלא יגיע מעט את סנפירו וזנבו, ואך הניע אותו – וכבר נפל בתוכה...  ובחפצו להתפרץ – וכבר עלו חכות בסנפיריו ובלחיו, והנהו עדי אובד. אף הנמלט מטור הראשון ילכד בשני, והנמלט גם מהשני ילכד בשלישי וברביעי ובחמשי...  ואי אפשר לדג לעבור את המקום הזה מבלי להלכד במצודה...  אם כה יהיה כדבר הזה גם בימים הבאים, אז יבוא יום והדגה תכחד לגמרי מהנהר הזה, כמו שכבר נכחדה ממקומות הרבה.  הן אמנם כבר נתנה הרשות את לבה לזה, ותאסור כמה מיני "צידות" ובתוכם גם את "החתול", גם גזרה על הצידה בעת ה"חיכוך" (терко) בימים שתבוא הדגה ל"התחכך" שעל שפת הנהר, כדי להשליך ביציה.  כי דגה אחת תשליך ביצים כמה וכמה אלפים ואם כל הקטנים האלה יהיו לגדולים, ואם גם העשיריה, או החלק המאה שבהם יגדל, גם אז תרבה מאד הדגה.  בכל זאת, אחרי כל הגזירות והאסורים יצודו פה דגים בכל האופנים ובכל ובכל עת ובכל שעה.  הנהר פה יתחלק לפלגים רבים, עוד יותר מאשר עד עתה.  לאט לאט יתרחב שטחו, כמעט שלא  נראה את החופים, פה יגיע עד שתים עשרה פרסאות,  ועוד מתרחב ומתרחב, הפלגים יתחברו יחד, המים ישתפכו אל נחל אחד, הוא אשר הדניפר (Днђпровскій лиманъ), ארכו חמשים ושמונה פרסאות, ורחבו שש עשרה, אבל אם גדול הוא ורחבמאד, הנה גם בעיני בשר תראה מעל האניה "ערמות חול".  ישנם כאלה הגלוים ונראים ובולטים מבעד למים, ואשר כאלה תחת המים, והנם נכרים בצבעם – כהה צהוב.  שפעת המים ביום בהיר עינה כעין התכלת וכעצם השמים.  וביום מעונן תכלת כהה, ובמקום הערמות – ירקרק צהוב, והשלך ירחף עליו מלמעלה, בהמון רב, יפרוש את כנפיו הלבנות מעלה מעלה, ויורד מטה, כי רב המקום פה לצוד את צדו.  מעט מעט תתגדל ותתרחב  הבהרת הכהה ו"תעלת המים" תתקצר ותתמעט.  עוד מעט וקו התכלת ראינו, ומכל עברים, משמאל ומימין ולפנים, רק בהרת צהובה  ירקרקת, אות הוא כי פסו המים והגנו על ערמות חול.  ומה זאת, האם תשוב האניה בדרך אשר באה, כי תעה מדרכה, או נעמוד פה? לא, האניה תעשה את דרכה הלאה, אבל בכבדות ובמתינות יתרה כי פה יתחילו "שרטוני המים".

כידוע, כל הנהרות הנופלים בימים הדרומים, כמו הוולגא, הדון, הדניפר והדניסטר יש להם "שרטונים", כמו התחרט הבורא על אשר ברא דרך טוב ומתוקן כזה למען יתחברו בני האדם הדרים במרחק כמה מאות פרסאות האחד מחברו, ובכדי להכביד עליהם את הנסיעה ולהטריח אותם, שם מעצורים ומכשולים הרבה על דרכם, סלעי אבנים, צורים ושרטונים.  כי תשטוף הוולגא כמעט בכל רחבי רוסיא וכאשר באה עתה להתחבר אל הים הכספי, תתחלק לפלגים רבים בלתי עמוקים, ואניות גדולות לא תוכלנה לעבור בהן, ועל ה"דניפר" הציג הבורא סלעי אבנים באמצע ושרטונים בסוף.  זה הנה ר הגדול השופך מילליונים הין מים לים השחור, ואשר יש מקומות, שעמקם מגיע למאה רגל, ובכלל מק.  לא פחות מחשים רגל הנהו, בהשתפכו אל הים נתרחב ונתפשט לרחבו אבל נתמעט לעמקו, והמעבר האחד שעוד אפשר לצאת ולבוא דרך בו – עמקו מחמשה עד שמונה רגל; אניות הים על פי הרוב תשב, לכל המעט, בעומק חמש עשרה רגל, וגם אניות הנהר על פי הרוב משש עד שבע רגל, ובכדי לעבור את "המעבר הזה" יבנו אניות עם "מסד רחב" (плоско-донное) שלא תעמיק שבת, וגם זה ללא הועיל, כי יש אשר רוח צפון ינשב בחזקה ויגרש את המים, והתעלה תחרב ותיבש, וגם התרנגולת תעבור בו ברגליה, וגם המעבר הזה צר מאד, והאניה כי תשב בחול ולא תמוש ממקומה, עד אשר תבוא אניה אחרת ותסחוב אותה, וסימנים קבועים בשני עברי המעברה, כמו חביות ועמודים שלברזל שטים במים.  אדום מימין ולבן משמאל.  ובכל זאת לא יאמין רב-החובל לסימנים האלה, ולאט לאט יעשה דרכו, אך קרבה האניה אל "הסימנים" ורב-החובל פקד בשפופרת על רב המכונה לאמור: "במתינות!" – המכסה שעל השפופרת "האדים" נפתח, והאד המוכן החל לצאת בחזקה.  בר-תנורא עמד מלהשליך גחלים לתנור וכלה עשן מהארובה.  המכונה כמו אבדה בפעם אחת כל כחותיה, הקטינה את צעדיה, הגלגלים לא יסבבו, בלא שאון ובלא רעש, וכמעט שלא נרגיש את צעדי האניה.

אחד החובלים לקח בידיו מוט ארוך, אשר עליו כתובים בצבע אדום מספרים שונים, ויעמוד על שולי האניה ואת המוט נתן במים ויקרא בקול גדול: שבעה; שבעה; (אות הוא כי עמקו פה המים שבעה רגל) ש-ש-ה; ח-מ-ש-ה; הנוסעים כמובן יתאספו מסביב המלח, ויטו את האניה לצד אחד, ורב-החובל מן האצטבא העליונה יריע בקולו: איש איש למקומו; שמונה; שמונה; יקרא המלח, ורב-החובל לעומתו יקרא בשפופרת: צעד לפנים; במהירות: והגלגלים יסבו בחזקה והאניה תלך הלאה, ועוד הפעם יקרא המלח-המודד: חמשה, ארבע  וחצי, ורב-החובל יתן את פיהו בשפופרת ויקרא: במתינות, צעד קטן, במתינות יתרה.  כה הרחיב ותקצר האניה את צעדה ותספור ותמנה אותם עד צאתה למרחב; לאשר "הבוג-דניפר", כי פה יתלכדו יחד שני נהרות-איתן אלה טרם ישפכו לים השחור.  "שרטון המים" זה הוא "המקום החולה" בהדניפר, אמרתי: "המקום החולה", יען כי יש תרופה למחלה ואפשר לרפא אותה, אבל נחוצים רופאים מובהקים.  הנה "שרטון המים" נהיה מהחול והעפר אשר ישאו גלי הנהר – ואפשר לנקותם.  וכבר היו מקרים כאלה בארץ ובחוץ  לארץ, ויטהרו וינקו את התעלות במרחק כמה פרסאות.  אבל דא עקא, כי הרשות מפני כמה טעמים לא תקח עליה את הטורח הזה, ובלעדיה, הלא ידוע, כי אצלנו אין בעלי מעשה.  חברה אחת אנגלית חפצה לקבל על עצמה מעשה "הנקיות", בתנאי שירשו לה לגבות מס מאת "האניות" העוברות דרך התעלה ההיא במשך תשעים שנה, אבלהרשות לא נאותה לה, ותמסור את העסק ל"אבות העיר ח." אשר בשכונתה הם "שרטוני המים".  ו"אבות העיר" כבר נסו כמו אלה, ולפני כמה שנים מסרו את ה:הנקיות" לאחד משלהם, והוא עשה מה שעשה, רק לא נקה אותם.  ושרטון המים כמו שהיה סתום כן הוא עתה.  בהיות מקרוב השר שעל הדרכים קריוואשעין בח.  בקשו ממנו אנשי העיר לתת לבו ל"מצב הנהר" וגם הפעם היתה תשובתו: כי על העיר, ובכלל על כל גרי הדניפר התחתון, להכנס בעובי הקורה, ויעשו התחלה.  וכאשר תראה הממשלה כי הם יעשו חיל תבא לעזרתם.  יודעים אנחנו מראש, כי "אבות העיר" יתחילו במצוה, יתנו "מס" על כל ה"משא" העובר מן הים אל הדניפר ומן הדג.  אל הים, יגבו כסף וינקו, ומאומה לא יהיה מכל אלה, עד אשר סוף סוף תשים הממשלה את לבה אל הדרך הזה. 

ועד העת ההיא בכבדות תעבורנה בו האניות...

אך עברה האניה את השרטון ותצעד צעדי ענק קדימה, והנוסעים כלם שבו איש איש למקומו, ובהמחלקה השניה מעט מאד מספר הנוסעים, כי מעטים בכלל מספר הנוסעים מח.  לניקוליוב.  ויען כי אניות של שתי חברות תלכנה בכל יום ויום – מעט מאד בשתיהן מספר הנוסעים.

בבוקר כאשר קמתי משנתי, נכנס אורח אחד להלשכה, והוא "מבושם מעט" ו"בגילופין"...איך אפשר ל"התבשם" בעלות הבוקר? גם אנכי לא אבין זאת, אבל האיש הזה "מבושם" ולבו טוב עליו.  ויפן אל המשרת באהבה ואחוה ורעות לאמור: "אתמול דברתי הרבה והיום אדבר מעט, כי לא ישנתי כל הלילה ואנוח מעט, תן לי צנצנת יי"ש"...  ויפן אלי ויאמר: "אתמול היתה הלשכה כלה מלאה מפה אל פה, יהודים הרבה נסעו, ואנכי כמעט האחד אינו-יהודי, ושער נא בנפשך: אנכי החלותי ל"נבח" מעט על דבר היהודים, והיהודונים עשו אזנם כאפרכסת לשמוע מה "אנבח", ויסבוני כדבורים; הפסקתי את דברי והם רחקו מעלי.  עוד הפעם החלותי ל"נבח" ועוד הפעם סבבוני כדבורים, וכה כל הדרך, ואנכי כמעט "שנתבקעה בטני משחוק".  וכה בכל פעם ופעם, כאשר אסע בדרך והשממון יפול עלי, אם רק ישנם יהודים סביבותי, אם באניה או במרכבת מסלת הברזל "אגבה מעט" בכדי לבדח את דעתי.  האמת אגיד לך, הוסיף לדבר, אין לי כל עסק עם היהודים, אבל "מאפס עבודה גם זו עבודה", ובכדי לבדח את דעתי מדוע לא "לנבח מעט"? לו היית אתמול וראית את השחוק...  המה יעשו אוזניהם כאפרכסת, ישרבבו חוטמיהם ויפתחו את פיהם, – ואנכי הנני "נובח"...  אמנם צחוק הוא.  עודנו מדבר  והמשרת הביא לו את הכוס וישתה ויפל על המטה, עוד מעט וקול נחרתו אימה.

כי ישנם רבים כאלה, אשר אין להם כל עסק עם היהודים, ו"ינבחו" רק כדי לבדח את דעתם – זאת ידעתי מכבר; אבל המה יסתירו את סבת "נביחתם" ויאמרו, כי לא ינבחר רק יאנחו, "ילילו", כי לבם עליהם יכאב...  ומי יודע אולי גם האיש הזה הדובר בי עתה, ואשר משנכנס יין יוצא "סוד נביחתו", כאשר יפוג יינו, יעמיד פנים של רחמנות ויאמר גם כן כי גנוחי נגח וילולי יליל...  כעת אמנם גלה מה שחבריו מכסים: זה ינת מפני השממון, והשני בכדי שיחליקו את שערו...  והשלישי פשוט בכדי שיתנו על פיו וכה כל הנובחים ונביחותיהם.

כאשר שבתי מן המכסה, מצאתי פנים חדשות בלשכה.  ה"מנבח" שוכב סרוח על "מטתו" ואצלו יושב על כסא עוד אחד, ויחד שותים יי"ש ושכר ומדברים אשכנזית.  על פי הדבור הכרתי.  כי האורח החדש הוא אשכנזי, ויען כי הוא המכניס אורח, והיי"ש והשכר ישתו על חשבונו, הנה ידברו לכבודו בשפתו.  והשיחה היתה על דבר יי"ש ושכר.  ובינתים על פי מנהג היום, נסבה על לאומיות, על דבר הרוסים והאשכנזים.  האשכנזי לבש נא ותכמדו ויהלל את "אומתו" כי היא הכל, ממנה הכל, ובה הכל, ו"אשכנז, אשכנז למעלה מכל", כי באשר אשכנזים, רק שם סדר ומשטר, ושם חק ומשפט, שם החכמה והשירה והפלוסופיא, ורק מאשכנז תבא ה"ישועה".  חברו הדובר בו גם הוא השיב כנגדו ויתנה את "תוקף אומתו", וידבר גבוהה גבוהה  על דבר האנושיות הכללית, על דבר השכלת הרוסים והרקבון של אירופא המערבית, בינתים שתו עוד יי"ש ושכר, והשיחה רחבה ונמשכה עד מאד.  הכרתי מתוך דבריהם, כי שניהם אינם אנשים פשוטים, אם למדו מאומה או לא אבל קראו מה שנחוץ לקרא עתה בימינו אלה.  והאשכנזי בכל אשר יסף לשתות נחה הרוח עליו וידבר גדולות על "הרוח האשכנזי" וירוממהו תחת לשונו, כל השיחה ההיא, כמובן, לא נגעה במאומה אלי, אבל זכרתי את דברי האיש ואמרתי בלבי ומדוע, מפני השממון, "לא לנבח" מעט? – ואומר: אבל אדוני, לשוא תרומם את האשכנזים, אמנם גבורים אתם בשתי ובדבורים, אבל לא במעשים.  במעשים –  גבורים הצרפתים, הבריטנים, הרוסים.  והמה ילכו בראש השכלת אירופא, המה יתקנו את התקונים הנחוצים, ואם תבא ה"ישועה" מהם תבא, ולא מאשכנז. 

לשמע השם "צרפתים" כמו נזדעזעו גם שניהם, וטרם שהספיק האשכנזי לפתוח את פיו, קפץ הרוסי ויאמר: כן, כן, הצרפתים המה בעלי בריתנו, והאשכנזים? – "אשכנז – זה הוא אויבנו", כן אמר המנוח סקובוליוב, ויפה אמר: הלאה הכרכשאות! הלאה; והאשכנזי הביט ויאמר: האנגלין, עוד אפשר.  סוף סוף הלא דם אשכנזי נוזל בעורקיהם, אבל הצרפתים – זה עם לא היה, עם של דברנים ריקים וגרגרנים, האותם תדמה אל האשכנזים? – ובכל זאת –  אמרתי:  – דברנים, גרגרנים, וכל התקונים הטובים, וההשכלה מהם באה אלינו.  ואתם? מה עשיתם אתם לתועלת המין האנושי? – "בשנת הארבעים ושמונה", אמר אלי, כבר היה הכל מוכן, אבל מעט היהודים שהתערבו בינינו השחיתו הכל, ועתה חכינו הרבה מהקיסר הצעיר, אבל גם הוא נפל בידי היהודים, ו"המלך החדש" לא יביא טובה הרבה...  בכל זאת – הוסיף לאמר, – לא אמרנו נואש, והתשועה תבא מאשכנז.  ראיתי, כי יש לי עסק עם אנטי-סמיטי אמתי, צורר היהודים אשכנזי, "צורר פלוסוף", הנכון להשליך כל החטאים על ראש היהודים, ובכדי להכעיס אותו השפלתי את האשכנזים ואמרתי: גם בשנת "הארבעים ושמונה" מאומה לא עשיתם, רק דברתם ודברתם, גם עתה מאומה לא תעשו, כל כחכם רק בפה לדבר ו"לנשק את השבט", דברו מעט ועשו הרבה,האנגלים דברו פחות מהם ועשו עוד יותר מהם והצרפתים אמנם דברו הרבה ועשו הרבה, הצרפתי נכון ללחום ולמות בעד דעותיו, והאשכנזי – נכון בעד דעותיו...  לשתות כוס שכר;

חורת מות כסתה את פני האשכנזי, אזל סומקא ואתא חיורא, ויתיצב בקומה זקופה, וימד אותי בעיניו ויאמר: התדע, אדוני, את מי תדבר" על פי הדברים האלה ואופן אמירתם, דמיתי כי יש לי עסק עם ביסמארק בעצמו, עם מולטקי, עם ניטהא...  ובכלל עם אדם גדול מאד מאד, – לא אדוני, לא נתכבדתי לדעת אותך, אבל היה מי שתהיה, הלא רק האמתההיסתורית הגדתי, וגם בפני ווילהלם השני אגיד כזאת.  – אבל, הוסיף לאמר: לוּ ידעת עם מי תדבר, כי אז אחרת דברת, אנכי הנני בעצמי בן שנת הארבעים ושמונה; הוא דבר את הדברים האלה, בגאוה כזו, כאלו אמר אלי: אנכי הנני קלומבוס, אנכי גליתי אמריקה, אנכי הנני נאפוליון הראשון; ויוסף לאמר: בן שבע עשרה שנה אנכי אז, וידעתי את אשר עשיתי.

ב"התיחסות", שהתיחס אל שנת הארבעים ושמונה, קנה מעט את לבבי.  השנה ההיא כל כך מפורסמה וכל כך היתה עשירה בדעות, עד שכל אחד מאלה שחי בתקופה ההיא נכבד בעיני. החלפתי את סגנון לשוני ואמרתי: היתכן? ליברלי אדוק כמוך של שנת הארבעים ושמונה, נתהפך עתה לאנטיסמיט, הוא אשר אמרתי, כוי אתם האשכנזים גבורים רק בדברים אבל לא במעשים.

  אנטיסמיט אינני, אבל הנני "כריסטליך סוציאל".  אחרי שנת 48 הייתי דימוקראט, אחרי כן "סוציאל-דימוקראט", אבל זה שנים מספר הנני "כריסטליך סוציאל", כי השחיתו הסוציאל-דימוקראטים את דרכם בהתחברם אל היהודים.  כמובן, הוסיף לאמור, בהיותי עתה בחוץ לארץ זה כמה שנים, לא אוכל להשפיע מאומה על מהלך החברה והחיים ב"ארץ מולדת", אבל את שלי הנני עושה, הנני חבר לחברתי ומשלם מידי שנה בשנה את "דמי המעמד...

– יקח אופל את הכהן הזה, לא מניה ולא מקצתיה; תודה לאל, מן "החשוכים" אינני, אבל, הוסיף לאמור בהתלהבות עצומה – ישנו "בעל מוח" אחד באשכנז, אשר לא קם כמותו עוד, גם אין מכל המתקנים שידמה וישוה אליו.  המוח הזה כבר חשב את מחשבתו הגדולה וימצא את אבן החכמים איך להעשיר ולשכלל את האדם בכלל ואת האשכנזי בפרט.  ואתגאה בזאת, ואתפאר, כי גם אנכי עזרתי, לפי כחי הדל, להוציא אל הפועל את המחשבה הגדולה ההיא.

– ומי הוא בעל המוח הנפלא הזה? ביסמארק? מולטקע?

– חלילה, כל אלה מוחות גסים הם, שותי דם ואוכלי ברזל כמוהם היו ויהיו, אבל בעל המוח הגדול חי מרחוק מההמון, כמעט נסתר, אתה לא תדע אותו, אבל האשכנזים הטובים בארץ מולדת ומחוצה לה יודעים אותו.

– ומה שמו כי אדע?

– האם שמעת את שם הפרופיסור "ביורינג"?

– העור?

– כן, הוא שתום עינים, אבל "בעל מוח מגולה".  עיני הבשר סתומות, אבל עיניו הרוחניות ומחזה שדי יחזה, הכל גלוי לפניו: מה שהיה ומה שיהיה אין כל נעלם ונסתר ממנו.  במוחו הגדול כבר סדורה כל ה"תכנית הגדולה" – בכלל ובפרט, וכבר פתר את שאלת האדם בכלל ואת שאלת עמנו בפרט.  ואתפאר עליך, כי אנכי קרל פטר, בעל בית הרחים נ.  בסביבות ניקולאיוב, עזרתי בדבר הגדול הזה והגיעותיאל הגלגלים האלה.  מדי חדש בחדשו, אשלח עזרתי להאדם הגדול הזה חצשה רו"כ, אנכי ואנשי שלומי תמימי דעות עמדי.  וקארל פטר לבש נאות כמדו, ויבט עלי כמנצח, כאומר: הכרע הכרעתי אותך.

– יפלא בעיני – אמרתי לו – כי פטריוט נלהב כמוך ידור בחוץ לארץ, מקומך, לדעתי, "בארץ מולדת" ולפעול שמה ברוח מתקנך בעל המוח הגדול ביורינג.

– ישנם שם הרבה גם בלעדי, "הדג יבקש את העומק והאדם את הטוב"; לא הארץ היא העיקר, לא רגש האדמה, אבל הלאומיות, רוח העם, האשכנזיות (דאס דייטשטהום).  ועתידה אשכנז שתתפשט בכל העולם כלוץ במקום אשר רק יהיו אשכנזים, שמה תהיה גם אשכנז, ובאשר אנכי אהיה אתאמץ ל"החזיק" את הרוח הזה, פה בסביבותי אנכי הנני "מרכז".  ישנם פה הרבה אשכנזים, ועלינו להתאחד לפעול ברוחנו.  רבה מאד העזובה גם פה.

אבל, הוסיף לאמור, אנכי כמו שתראה אותי, לא איעף ולא איגע.  כבר העמדתי תלמידים הרבה, אשר יתיימו פה עתה גם בלעדי, ומסרתי את משלחתי בידים נאמנות.  כעת עלתה בדעתי למכור את נחלתי, ואלך לאפריקא הדרומית, לקאמירין, להרחיב שמה את הדעה האשכנזית.

– ובניך?

– רק בת אחת יש לי נשואה לאיש, ואישה משניה "על האסמות" של הסוחר נייפילד, בג.  העיר.  הוא ישאר פה, כי חתני, אף על פי שיתן גם הוא את פרוטתו לחברתנו, אבל האמת נתנה להגיד, כי רק למראית עין יעשה כזאת, ולבו רחוק ממנו, וכמה שהתאמצתי להכניסו לפני ולפנים לא עלתה בידי.  עסקיו ונייפילד עומדים בעיניו למעלה מביורינג ומחשבותיו.  רוח הזמן הוא, אמר באנחה, רוח היהדות.

– הנך מדבר אדוני, זה כמה, אמרתי אליו, על היהודים והיהדות, עד כי תתן מקום בלבבי, לחשוד אותך, אדוני, כי גם אתה הנך מזרע היהודים.

מפי הרוסי ששכב עד עתהעל מטתו, ולא השתתף בשימתנו, התפרץ שחוק גדול ויקרא: בראווא!" – והאשכנזי הביט עלי בעיני בוז וקלסה ויאמר: "אתה בעצמך יהודי!" ויפן ויצא.

אקוה כי הקורא יסלח לי על אשר עכבתי אותו מעט בדרכו.  הדברים ששמעתי מהאשכנזי המבושם הזה היו חדשים בעיני, אף כי קראתי הרבה ושמעתי ע"ד הצוררים האשכנזי וכדאי להתבונם בהם.

 

י.

האניה כבר שנתה את מהלכה, ותסב דרכה צפונה.  כבר עברה את אשד הבוג, והנני בתעלת הנהר הזה.  החופים שנו את תמונתם, המישור הנמוך והמכוסה בקנה וסוף של הדניפר כבר אינו, גם איים ואזרועות אין, פה  נראה שפעת מים בין חופים גבוהים וערומים, למהלך האניות טוב סדר כזה, אבל העין לא תשבע נחת ממנו, שמה על הדנ.  ראינו יד הבורא, אשר באי סדרים שירי יצר את הנהר הגדול הזה ויצר בתוכו: מים, איים, אגמים, קנה וסוף, וערבי נחל, כל אלה ירחיבו את העין...  ופה על "הבוג" נראה  יד חזקה  וגדולה אשר פרצה נ חל מעם נר.  ותעש לו דרך בין הררי עד...  ויקוו המים לתעלה אחת, וגם אניות גדולות, אניות הים, יעברו בו.  ישנם אמנם זעיר שם, זעיר שם ערמות חול, אבל הממשלה נתנה עינה עליהם ותשמידם, ותחפור תעלות, ויש מעבר לאניות עד באכה העירה.

מן "המבוא" אשר לעיר, אי אפשר להכיר כי נבא לעיר גדולה רוכלת העמים.  על פי המבוא הזה נוכל לחשוב, כי נבא למחנה של אנשי הצבא.  כמעט אין בנינים על החוף; וכאשר נסע הלאה גם כן אין מאומה, רק זעיר שם זעיר שם קסקט לאנשי הצבא או שוטרי הפוליציי, ופה ושם בתי היי"ש, זולת זאת אין דבר.  וכאשר נבוא אל העיר פנימה, גם כן לא תנכר אותותיה כי לעיר גדולה רבת המסחר באנו, ורק במרכז, בהיותו לא רחוק מ"האכסניא הפטרבורגית", ברחוב בית התפלה (סובורנאיא) נראו אותו חיים.  והאכסניא בעצמה אף כי היא היותר גדולה ומתוקנה בכל העיר, לא תנכר אותותיה.  כי היא האכסניא הראשית בעיר חוף.  ריח עיר קטנה נודף מהעיר ומהאכסניא.  ובאמת כן הוא: ישנה עיר קטנה מחוזית, אבל ריח עיר נודף ממנה, וישנה להיפך עיר גדולה, אשר ריח עיר מצער נודף ממנה.  הנה העיר יליסאוויטגראד בפ.  ח.  חתיכה קטנה של עיר גדולה מאד, וניקולאיוב להפך: חמשים ערי מצער ביחד, אין בה התנועה והחיים של עיר גדולה רבת המסחר, ולפי מדתה ורוחב חוצותיה יכלה היא להיות גדולה כמה וכמה פעמים.  מיסד העיר ויוצר תכניתה היה כנראה, בעל דמיון גדול מאד, וירא בדמיונו עיר גדולה אשר פרזות תשב, ואנשים לאלפים ברחובותיה, ויצר תכנית העיר מעין "פאריז".  בכל ארצנו אין עיר עם חוצות רחבות כמוה, גם בעיר המלוכה, בווארשא ובאודיסה צרים הרחובות מאשר פה, ולפי ערך הרחובות, מעטה בהן המנועה מאד, עד כי כריקים הנם תמיד,ולעת הערב פחד יפול עליך מידי לכתך בו.  גם הרחוב הראשי, רחוב "בית התפלה", אשר היא המקום הנבחר לטיילים, ואנשי העיר הולכים לשוח דרך בו – גם פה תחסר התנועה ורוח החיים, ולפי מדת הרחובות, הבתים קטנים ושפלים.  בתים בעלי שלש מכפלות  מעטים מאד, רוב הבתים הנם בעלי מכפלה אחת ושתים.הן אמנם כי כל הכבודה פה פנימה; ישנן חצרות אשר לעין הרואים, לרחוב – בית קטן עם שער רעוע להם לא תואר ולא הדר לו, ושמה בתוך החצר – היכל מלך, אפריון, בית רם ונשא, אשר קורותיו ורהיטיו עצי אלמונים....  הטעם: כי רה הבונים ובעלי הבתים לפנים, היו שרים ופקידי בית משק הצי האדיר של הממשלה (אדמיראלטייסטווא), ומן החמר הרב אשר בבית "המשק", מן "היתור" של "צי האדיר" עשו גם להם בתים ויבנו למו סוכות, ולא נאה ולא יאה, אינו כדאי למשוך עין הרואים על הבתים ההם, ועל פי הרוב, הבתים הגדולים והטובים נבנו בחוצות אשרבקצה העיר, והרחובות המרכזיות לא יצטיינו בבניניהן.

הרחוב היותר יפה, כמו שאמרתי, רחוב בית התפלה.  בקצהו האחד בית התפלה הגדול להפראבוסלאווים ובקצהו השני שער הכבוד לכבוד אדוננו הקיסר.  ובה במדה שנתקרב אל השער הזה יתיפה הרחוב, שמה הכלוב של אנשי הצבא, של "המיוחסבים", בית משפט לחיל הים, בית הגיניראל-גובירנאטור ועוד.  אצל השער הזה פסל הבנית "האדמיראל שמואל גרייג" מחוצבה מאבן שיש מעשי ידי אמן.  השר הזה נכבד מאד לעיר הזאת.  ביחוד היה דורש טוב לעמנו, כי רעיתו היתה עבריה מהמשפחה המפורסמת בנגב רוסיא "ר." ובעלותה לגדולה לא שכחה את עמה.  בימיו התערו בני עמנו כאזרחים בעיר הזאת ויהיו תקיפים וקבלנים בבית משק הצי האדיר.  למעלה מהמצבה ההיא נשקף "הבון" עם חופיו, מבנה אניותיו, בית משק הצי האדיר של הים השחור, עם כל בניניו והיכליו, הגשר המטולטל ועוד ועוד.  וברחוב הזה גם בית הקאפי של בארב, מרכז הסוחרים רבי החובלים ופקידי הצי האדיר.  ואם תאמר לבלות שעה או שתים בערב, אין טוב לך מהבית הזה.  פה תראה את "מלח העיר", תשתה ספל קאפה טוב ותקרא מ"ע בכל השפות, ונפלא בעיני, כי לא ראיתי פה את מה"ע הצוררים לב"י כמו הטלגראף ו"העת החדשה", ולא אדע במה לפתור את החידה ההיא, אם היא פעולת הסוחרים העברים המבקרים את הבית הזה; אבל הן האנשים האלה, כמו שנודע לי, לא יקפידו על ענינים כאלה, ובחשק גדול יקראו מ"ע הצוררים לעמנו; או אולי רק במקרה הוא.  אם לשפוט על פי האנשים השונים המבקרים את הבית ההוא – רק מקרה הוא; פה תראה תערובות של כל העמים והלשונות: רבי החובלים בריטנים אשכנזים, צרפתים ואטלקים ומפקדי אניות המלחמה וסוחרים וסרסורים זה יקרא מ"ע וזה שותה קאפה, זה ידבר מעניני מו"מ וזה יצחק בשחוק הנרדשיר, כי השחוק הזה נפץ מאד בעיר הזאת – והדבר מובן.  רוב בעה"ב המה "אנשי הים", והאנשים ההם על פי הרוב יבלו עתותיהם "בימי המשוט" בשחוק הזה, גם כלוב של נרדשיר יש בעיר, ואף כי חברי הכלוב המה ראשי העיר ואציליה, בכל זאת יקבלו חברים גם מבני קו קו ומבוסה...  השלחן הירוק ו"ערוגות הנרדשיר" מקרבין את האדם ומשוים קטן וגדול, אין יהודי ואין נוצרי סביב השלחנות ההם, כזאת ראיתי כמה פעמים בהיותי בווארשא ראיתי בקאפי בורשו, בגן הזכסי, שר גדוד משחק ב"נרדשיר" אח.  איש עברי בעל פאות ארוכות, פוזמקאות וסנדלים על רגליו ומצנפת על ראשו...  מובטחני כי בחיים, בשוק, אין להאנשים האלה אף נגיעה קטנה – ופה המה חברים.  וכזאת ראיתי עוד הפעם, כי משנה לאדמירל הציע לפני איש יהודי בלתי נודע לו לשחק עמו "מערכה אחת"; ורק יעמדו מעל השלחן אז תהום נורא מפריד ביניהם, אבל כל עוד יעמדו סביב השלחן הזה שוים הם.  אחינו שבנ.  מלבד שעשועים עוד יש להם טובת הנאב מכל אלה, כי הרב דמתא הו מן "המשחקים המצוינים" ונכבד מאד בעיני חברי הכלוב, אשר רובל ככלם מגדולי העיר וראשיה הם.  ולפעמים תצא תועלת לעדתו מקרבתו זו.  השחוק הזה בכלל נכבד מאד בדברי ימי עמנו.  אל נכון תזכרו עוד חביבי את הציור הנפלא שצייר לנו הסופר המנוח ל.  לעוונדא בספורו "עיר ובלהות" (בהעתקת הסופר המצוין א"ש פריערבערג), איך הנסיך רדזוויל  משחק בגדשיר את  יהודי שלו ר' שכנא? בימי ילדותי שמעתי נפלאות על דבר ה"גרדשיר", ששחק השר השוע הגאון יהושע צייטלין את הנסיך פוטימקין הטאוורידי, על דבר נאפוליון הראשון אשר שחק בשחוק הזה את גדולי ישראל...  סוף דבר, השחוק הוא כשר מאד ואף ליהודי אדוק מותר, ומה גם לרב מטעם הממשלה.

ביחוד רבו בבית הזה הסרסורים והסוכנים, פה על ספל קאפה יגמרו עסקים ע"ס מאות ואלפים ועשרות אלפים.  את השאון והרעש שנראה במסחר התבואות באודיסא לא נראה פה.  המסחר הזה באודיסא ירד מגדולתו ויצא מידי העשירים ויכנס לידי עניים ובינונים, ופה הוא עדנה בידים חזקות: ראדאקאנאקי, מאסס, טרבטי, נייפילד, דרייפוס ועוד, כל אלה בתי מסחר גדולים וטובים מאד.  ויען כי מעט הבתים פה, מעטו גם הסרסורים, וכמובן אלו כמו אלו יעשו עסקים טובים.  אביר הסוחרים פה בית המסחר נייפילד, מלך "הדגן והשעורים", ו"דרייפוס" שהיה לפני איזה שנים מלך "החטים" ירד מגדולתו, ויעמוד בשורה השניה תחת "נייפלד", כי נתגלגל הגלגל והתחתונים עלו למעלה ועליוים ירדו למטה, נייפלד היה לפני שנים מספר כמעט "יורד", ובקושי נתנו לו הקפה, ועתה עלה מאד מאד, ודריפוס שהיה מרומם ו"איתן" לפני איזה שנים, ירד מעט מגדולתו.  זה קנה דגן ושעורים בעד אשכנז והשני חטים בעד צרפת.  נייפלד מכר תמיד על להבא, ויקו כי ירד המחיר, וזה קנה על להבא ויקו לעלית המחיר, וההצלחה האירה פניה לנייפלד, המקחים ירדו וירדו, ויורדים ונופלים עד עתה, והוא הרויחסכומים נוראים ממכירותיו, ודריפוס שקוה "לעלות" ויקנה תבואות הרבה – הפסיד במקחיו.  ועתה נייפילד (היימן, הסוחר על שם חתנו המת) אביר הסוחרים לעילא ולעילא, הכל משכימים  לפתחו, והוא באמת "מלך הדגן", איתן מושבו בברלין ומצודתו פרושה על כלגרמניא, ובכלל על כל מדינות "אוכלי לחם דגן"; כי האשכנזים יבכרו לחם גדן על פני עוגות סלת, ובשנת 1891 שלמו מחיר הדגן יותר מאשר בעד החטים, כי הקבה האשכנזית לא תמלא מהלחם הקלוקל הזה...  הקיבה האשכנזית כנראה אינה מפונקת, ו"עוגות סלת" כלא הן אצלה.  חכמי הכימיא האשכנזים ליביך ופאנט חקרו ומצאו, כי לחם חטים יכלכל בתוכו חומר משביע כפלים מהדגן, אבל הקיבה האשכנזית לא תבין "חכמות" ותעכל דוקא פת דגן, ונייפילד הוא המשביר להם את לחם חקם זה.  ויען כי רוב הדגן ברוסיא, ע"כ מצודתו פרושה על רחבי ארצנו וסוכנים לו בכל מקום, וסוכנים דסוכנים עד המדרגה התחתונה.  האמת נתן להגיד, כי כמו דרייפוס כן גם נייפילד רבו סוכניהם וסרסוריהם ועוזריהם ומשרתים מאחינו, ויתנו להם מאדם רב, ובימים האחרונים, כטוב לאדונם טוב גם להם, ומוראם ופחדם ותהלותם וכבודם על כל הארץ.  בהיותי בג.  הראו לי בית הקאפה "בארב" סרסור אחד שהרויח בחצי שנה – שמונים אלף רו"כ, וסוכנו של נייפילד הרויח עוד יותר, ובכלל כל מי שהיתה לו נגיעה קלה אל נייפילד נתעשר.  והדבר פשוט: הוא מכר תמיד על להבא, ולבלי לקחת עליו האחריות של כל המכירה קנה מיד חלק גדול, סוכניו עשו גם כן כך; החלק האחר קנו מיד, על המותר לקחו האחיות על עצמם, והסוכנים דסוכנים עשו גם כן כך, ויען כי "להבא" ירד המחיר  וירד, נמצא כי כלם הרויחו, איש איש לפי ערכו.  לדוגמא, נייפילד בברלין מכר בחודש יולי מאה אלף כור דגן על סיפט, במחיר ידוע, בתקותו כי באוגוסט ירד המחיר, ומיד הודיע על ידי הטלגרף לסוכניו כי יקנו בעדו שבעים אלף כור במחיר כך וכך...  הסוחר בג.  קבל "צו" (ордеръ) על שלשים אלף כור...  הסוכן קבל את ה"צו" ומצדו נתן צו לסוכניו בערי השדה רק על עשרים אלפים כור, ועשרת אלפים הנותרים לקח על אחריותו, בתקוה כי ירד המחיר, וכה כל אחד מהמתעסקים בדבר הותירו מעט על "אחריותם".  ויען כי המקחים ירדו וירדו נמצא כי כלם הרויחו הרבה מאד, והשנה הזאת שהיתה רעה להסוחרים הקונים על חשבון עצמם, היתה שנה טובה וברכה לכל מיני  הסוכנים והסרסורים.

אנכי אינני ממכבדי הסרסרות והסרסורים, אבל בראותי סרסור  שהרויח שמונים אלפים, לא יכלתי לבלי לכבד אותו ואמרתי בלבי: "גם זה עסק".  ואם הסרסור שירויח על פי רוב רק אחד אחוז למאה הרויח כך, צא וחשוב,אם בעל חשבון אתה, כמה כורים דגו נמכרו?

ובאמת העיר נ.  צועדת צעדי ענק לפנים, ומדי שנה בשנה יגדל ויתרחב מסחרה, ובכל שנה ושנה מתקרבת לסך הכולל של אודיסא.  ואנשי נ.  מתפארים ומקוים, כי יבוא יום ותעלה בסחרה על אודיסא, יען כי סחר אודיסא, לפי דבריהם, מלאכותי.  לאודיסא אין גליל ואין סביבה טבעית, רק הדניפר ישאר לאודיסא וחבל ארץ בסרביא ופודוליא, מה שאין כן נ.  שיש לה פלכי יקטרינוסלב, חדסון הצפונית פולטאווא, חרקוב, טשרנינוב, קיוב ומקצת פ.  וואהלין.  לכלם נ.  קרובה מאודיסא.

וההצלחה האירה פניה לנ.  בשנים האחרונות, כי התעריפים של מסלת הברזל נערכו לטוב ולתועלת לנ.  ולרע לאודיסא, ומקומות רבים בפלכי פודוליא, וואהלין, וקיוב, ששלחו את תבואותיהם לאודיסא, נוח עתה לשלחם לנ..  ביחוד החלו לקוות בימים האחרונים, כי שר הדרכים והמסלות הוא יליד נ., וע"כ יקוו, כי יזכור לטוב את עיר מולדתו, ויזכה אותה במסלה חדשה, מאומן העיר אשר בפ.  קיוב עד נ.  – המסלה ההיא תביא באמת טובה מרובה להעיר.  אבל אודיסא חורשת רעה ומציעה לבנות מסלה היקאטרינית, בדרך  ישר עד אודיסא.  באופן הזה הנה רב התבואות שילכו עתה לניקולאיוב ילכו אז בדרך הישרה לאודיסא.  אלו כמו אלו יתאמצו, להראות ולהוכיח נחיצות "מסילתם" ולתועלת וחסרון התועלת וההפסד של מתנגדיהם, ו"ההתאבקות" גדולה וקשה וכבר התערבו בזה רבים, הערים: אודיסה, ניקולאיוב, חרסון (כי בנין מסלה חרסון-ניקולאיוב תלויה בזה) אומאן וואזניסינסק, אנאניוב, ושלטוני הזימס טבותו שבכל הגלילות האלה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן, ומי ינצח – ימים ידברו.  כנראה, סוף סוף תנצח ניקולאיוב, אחרי כי זה שנים מספר תאיר ההצלחה את פניה אליה ומאודיסה השיבה פניה ותפנה לה עורף. 

אבל גם אם אלף מסלות יבנו לא תגיע נ.  בחיצוניותה ובפנימיותה לאודיסא.  אודיסא היא כרך גדול ובכל קרו זוית, אף במבואות הרחוקות מהמרכז, נראה ונריש את "הכרך", ונ.  כפר גדול, וגם בהרחוב היותר גדול נראה ונרגיש את הכפר.  באודיסא יש ארבעה מ"ע וכולם יש להם קוראים וכותבים ומודעות, והם ממבחרי מה"ע שבערי המדינה  – ובנ.  רק מ"ע  אחד "בר דרומא" ולהאחד הזה לא תאר ולא הדר.  – ואנשי אודיסא ונ.  מה רב ההבדל ביניהם;

ביחוד רב ההבדל בין אחינו שבשתי הערים ההן.  המצב החמרי של אחינו בנ.  טוב מאשר באודיסא, ובכל זאת באודיסא יש עדה שלמה ומתוקנה שיש בה הכל, ובנ.  אין כל; אין בית למוד למלאכה, אין מושב זקנים, אין בית יתומים, אין בית ספר לעבודת האדמה אין ישיבות, אין בתי סםר, בקיצור אין כל, והו"צ – זה מודד האויר של היהדות – גם כן מעטים מאד.  אוד.  הביאה לקופת החברה בשלש השנים שעברו סך 22951 ר' ונ.  סך הכל 800 ר', והמעט שיושביה לא יתנוכי עוד יבקשו אמתלות.  בעת שהייתי בנ.  היו חובבי ציון שמה שרויים בצער.  הקול יצא בעירכי הו"צ ימעלו בכסף הקדשים.  כמובן, את בקול הזה הוציאו אלה שלא יתנו בעצמם מאומה; כן הוא אצלנו תמיד.  אלה שיעברו על כל המצות ויקיימו את כל העבירות יצעקו ככרוכיא על החומרות הרבות של השלחן-ערוך, בעת שאלה המקיימים את כל החומרות האלה, לא ידברו מאומה ולא ירגישו אותן.  אלה הנותנים לציון ויודעים את כל החשבונות לא ידברו מאומה, ואלה שלא יתנו אף פרוטה אחת תמיד יפחדו מפני הגנבים...  כל אלה כמובן בכדי להצדיק את עצמם.  כל אחד מישראל, יהיה מי שיהיה, ירגיש בנפשו פנימה כי לא טוב יעשה כזאת, שיעמוד מרחוק לדבר בגדול והקדוש הזה, ובכדי להצדיק את עצמו בעיניו  יוציא לעז על המתעסקים בדבר לאמור: פלוני מעל, אלמוני בודאי ימעל, ובכן למה לי לתת את נדבתי? ובתחבולות קלות כאלה ידמו לרמות את עצמם.  כזאת ראינו במקומות הרבה, והפעם גם בניקוליוב.  מובן, נגלו שוליהם על פניהם, כי פרסם "במורשה" את החשבון, ופני המוציאים לעז חפו.

כן הנם אחינו בנ., לא בלבד שלא יתנו עוד יבקשו אמתלות.  האינטיליגנציא שלהם, לפי דברת הימים היא הגרועה שבכל הערים.  האינטיליגנציא שלנו בכל אתר ואתר אינה עומדת בגרם המעלות, אבל האינטיליגנציא, שבניקוליוב עומדת בסתר המדרגה, בכל עיר ועיר נכר ונרגש אות של חיים; אם לא יעשו האינטליגנטים מאומה, לכל הפחות יתחילו לדבר, יתחילו ללמוד מאלפא ביתא יאמרו כי יחפצו לעשות מאומה.  ופה אין בהם כל רוח חיים, וכמעט שלא ישתתפו בכל דבר שבקדושה ושבצדקה.  כי לא יתנו מאומה לציון – מעצמכם תבינו, אבל גם למרבי השכלה לא יתנו, לבתי ספר למלאכה לא יתנו.  – בקיצור, לא יתנו מאומה, ובכלל הנם רחוקים מאד מעמנו.  שמא תאמר, כי התנכרותם להיהדות והיהודים; הואילה לקרב אותם אל עמי הארץ – טעות היא בידכם; שנאת לאומים נכרת פה, יותר מאשר באודיסא; ובכן מה הועילו "החכמים" האלה בתקנתם? – רק לכיסם הועילו כי לא יתנו אף פרוטה אחת לצרכי הצבור.

המסחר הראשי והעקרי פה, כמו בכל ערי הנגב הוא מסחר התבואות, ושני לו – עסקים בבית משק הצי האדיר, כי פה המצב של הצי האדיר אשר בים השחור, פה דירת המפקד הראשי לכל האניות ההן, ומשניו וסגניו וכל הפקידות, ויען כי הצי האדיר הזה יתחזק, יתרבה ויתעלה בכל שנה ושנה, לכן יעלה גם ערך העיר הזאת משנה לשנה; כי הכינו פה חופים לכל האניות הרבות, ובתי מלאכות וחרושת מעשה לבנין "ציים אדירים" ובדק האניות, ורובם דרובם של "הענקים" בשנים האחרונות נבנו פה; והתכונה רבה מאד לבנות ולחזק כל בדק, והסיר הזה סיר הבשר והשומן הוא וטוב לגשת ולקרוב אליו ולהתחכך בו.  לפני שנים – התחככו סביבו יהודים הרבה, ושמנו ועבו ועשו עושר והצליחו.  מהם היו קבלנים שבנו אניות, מהם שהכינו את החומר הנחוץ לבניה ולבדק: עצים, ברזל, נחושת וכדומה.  בשנים האחרונות אמנם הורע כחם של אחינו בקבלנות בכלל ובקבלנות של ה"צי האדיר" בפרט, וסחור סחור אמרין ליהודאי, לכרמא לא תקרב...  והמעט שעוד יתחככו סביב העסק הזה, המה רק קבלנים דקבלנים, ידים שניות ושלישיות, וכמובן, יאכלו הראשונים את השומן ולהם המרק הנשאר, אבל גם זה לטובה.

סוף סוף אמנם יבא יום ותצא מנ.  כל הדרה, לרגל התמורה שנהיתה בסיוואסטופול.  כי את חוף הסוחרים העבירו ממנה לפיאודוסיא ויחדו את החוף המצוין הזה רק ל"צי האדיר" בים השחור, ושם יהיה "בית משק הצי", ושם בתי המלאכה, לבנות ולחזק כל בדק, ושמה כל הכבודה – וניקוליוב תשאר ריקה.  את היום הנורא הזה יתאמצו להרחיק וידחו אותו משנה לשנה, אבל סוף סוף הלא יבא, ובניקולאיוב, ישאר רק חוף לאניות מסחר.  ידעו זאת אנשי העיר ויתאמצו להרחיב את מסחרם, וזו כל ההנחה שתעשה להם הרשות בכדי לתת להם מחיה ושארית.  ובאמת תוכל העיר להתקיים גם בלעדי "הצי האדיר", כי מסוגלת היא מאד לבנין בתי מלאכה שונים.  עומדת היא במרכז מסלות הברזל ודרך המים, לא רחוק ממנה "קריבוי רוג" עם כל מתכותיה.  גם עצים גם אבנים, גם פחם וכל מתכות בנקל להשיג פה, ובכל זאת עניה היא העיר הזאת בבתי מלאכות, כי לא הורגלו בכמו אלה.  קוקיריל מבלגיא יאמר ליסד שמה בתי מלאכות שונים, והוא  יעשה ויצליח,אבל לא האזרחים.  ואם כן הם האזרחים, אחינו בודאי לא.  מלבד בית מלאכות מי-זלטר ושכר – אין בתי מלאכות לאחינו בעיר הזאת, וגם "בתי הרחיים" של קיטור אין להם, ואם נבנו בעיר הזאת בשנים האחרונות שני בתי התוך לכלי ברזל – גם כן לא לנו, לא לנו הם.  כי אין חכמה ואין תבונה ואין עסק ליהודי נ.  רק מסחר התבואות והקבלנות הקטנה, וכל זמן שאפשר לחיות מהעסקים האלה לא ידאגו דאגת מחר.

התמהמתי בג.  איזה ימים וארכה לי העת.  בקשתי לי עבודה וראה זה מצאתי: על הקיר בפרוזדור האכסניא תלויה תמונה "זרם דברי הימים".  התמונה ההיא תצייר לנו את "דברי הימים לכל עם  ועם" כעין זרמת נהרות, נהר אחד ישתפך אל השני עד אשר ישתפכו שניהם לים אחד גדול.  הנה נראה את העמים הקדמונים מעבר האחד משתפכים אל "נחל מצרים" ומעבר השני אל הנהר הגדול – אשור, בבל, פרס ומדי., אחרי כן ישתפכו כל הנחלים האלה לים אחד – מלכות אלכסנדר מוקדון...  וממנו יצאו נהרות רבים, אשר סוף סוף ישתפכו הגדול של מלכות רומיט, וכה עד ימינו עתה.  נפלא לראות: איך מנקרות הצור, ממדבר ישימון, ממי מדמנה יצא חריץ, נחל קטן ולאט לאט ישתפכו לתוכו מעינות ונהרות עד אשר לסוף ים גדול של עמים ולאומים יזרמו בזרם אחד.  כה נראה את מלכות פרס ומדי, רומי, מלכות קארל הגדול, פוליפ השני, רוססיא, אנגליא, ממלכות הסינים.  ממילא מובן כי גם כי זרם דברי ימי עמנו בנהר הזה, לא רב מקומו על התמונה רקרצועה קטנה וצרה, מיציאת מצרים ועד חורבן בית ראשון ונבלע בנהר בבל, ועוד הפעם נפרד כמואזרוע מהנהר הגדול של מלכות פרס  ומדי עד אשר נבלע בים הגדול של רומי.  זולת זאת אין מאומה, מהתחלה לא הבנתי: מה ענין "זרם דברי הימים" לבית האכסניא "Hotel de St. Ptb." ומה ילמדו האורחים ממנו ולמה להם לדעת כל אלה? להם נחוץ לדעת עת בא מסלת הברזל ויציאתה ואניות הקטור.  להם נחוץ לדעת איה הוא הפוסטא, בית הבאנק, בתי המסחר; מי ימכור סחורה בזול, סנדלים, מכנסים, מסרקות וכדומה, אבל "זרם דברי הימים"? לאחרונה נודע לי, כי מחבר "הלוח הזה" הוא מורה דברי הימים בהגימנזיום פה, והתמונה ההיא מעין ריקלמה, ככל יתר ריקלמות.  עוד מעט מחברי ספרים גם כן יתחילו להציב ספריהם לראוה בפרוזדור של האכסניות, והמנהג הזה היה בודאי מנהג טוב ומתוקן.  עתה כשעמדתי על "רגל אחת" – פשוטו כמשמעו, למדתי דברי הימים, ואז אפשר היה ללמוד כל התורה על רגל אחת, ותחת אשר עתה ילכו האורחים לבקש מקוםלבלות עתותיהם, וישנם כאלה שיגיעון עד "הרי חושך ומבואות האפלות"...  הנה אז ישבו איש איש בחדרו על התורה ועל הספרים.

עוד עבודה אחת היתה לי אשר הפריעה לי את מנוחתי.  בחדר הסמוך לחדרי, ורק קיר דק הבדיל בינינו, התאכסן "מנגן מפורסם" צעיר לימים, ילד בן עשר שנים ק., אשר טשאיקובסקי המנוח בהיותו בשנה העברה באודיסא העיד עליו כי לגדולות נוצר.  אם טשאיקובסקי העיד, ממילא, כי כל הקהל הקדוש קראו אחריו: קדוש וברוך, כוכב חדש עלה על שמי המוסיקא, פאגנוני חדש: ומה"ע פרסמו את שמו באופן נורא ומבהיל מאד, ואחרי אשר כלה זה הקטן את  מעשהו בא והופיע גם הנה; ומזלי גרם לי, כי התאכסן באכסניא אחת עמדי, ורק קיר דק הבדיל בינינו.

מכל החכמות והכשרונות "כשרון הנגינה" הטוב והמועיל.  כי רבה פעולתו על בני אדם בכלל ועל המין היפה בפרט; ועל ידי קול יפה ו"כנור" אפשר לבוא למטרה בכמה "ענינים" מה שלא תבוא לידי מטרה זו ע"י אוצרות קרח וכשרונותיו של ניוטאן.  ויפה אמר טורגיניוב באחד ממכתביו, כי הוא היה נותן את כל "כשרונו הספרותי" בעד שמץ "כשרון מוזיקאלי".  וטורגיניוב, חביבי, לא היה "בחור עני", טורגיניוב ידע את "עולם הנשים"...  לפי דברי דארווין, הקול הוא אחד מהאמצעים של בחירת המין.  הזמיר ישורר כדי למצא חן בעיני הזמירה יפתו – וימצא בלי ספק הרבה יותר מאשר "התור" החסיד בעיני "יונתו"  והאנדרפתא (Папугай) הלמדן בעינו "אנדרפתתו".  וגם אצל בני האדם במדרגות הנמוכות נראה כזאת.  "דון ושואן" הכפרי, כמעט שא"א לו בלא עוגב (Гармонія) והיפהפיה הכפרית תלך אחריו שבי, ולא לחנם התמרמר פוזדנישוב "גבור הספור של "הסונטא הקרייצירית" על מתנגדו המתנגן, כי "מסוכנים" המה המנגנים, כשרונם יעוז להם מכל החכמות ונכנסים לפני ולפנים ו"קרנים" מידם אל כל אשר יפנו.  ואנכי התבוננתי אל המראה, שראיתי בהאכסניא בבוא "המנגן העלוי".  האכסניא קבלה פנים חדשות, עגלות צב המונים המונים, באו אליה, והדלת סבבה על צירה בלי חשך – כל אלה "מכבדים ומכבדות" שבאו לקבל את פני האורח הנכבד והאהוב; ביחוד רבו "המכבדות", אין קץ ואין מספר להן, לו בא פושקין העירה, לו בא סקובילוב, לו בא איזה מיליונר מפורסם לא היה הרעש כל כך כמו שהיה ביום הזה.  מן הערב עד הבקר, ומן הבקר עד הערב לא נסגרה הדלת, והנשים והבתולות מעריצות "הכשרון המוסיקלי" ומוקירותיו חבקו ונשקו את הקטן הזה, והוא – צר לי מאד עליו – כל היום לא הניח את כנורו מידיו וינגן, וינגן, והשמעות הרבות כמעט שלא ידעו את נפשן, מלאות שמחה והתפעלות עד אין קץ...  "העלוי הקטן" כמובן עוד לא ישתמש בכשרונו – כאשר יגדל אמנם אל נכון יעשה רושם בכל עיר שיבוא וישאיר שם זכר ושארית.  – ואיה הוא "סוד הנגינה" וכמה כחה גדול?  – לרשתות הרמוניה, "ערך הקולות", "תנועת האויר" וכדומה פתרונים...  אבל פתרונים אלה אינם מתקבלים על הלב.  מדוע תמונה יפה אשר פעולתה רבה על "העין" לא תפעל ככה על לבנו כמו הפעולה שפועלים על האזנים? מדוע סעודה טובה לא תפעל על לבנו כמו נגון טוב? מדוע רק חוש השמע זכה להתפעלות כללית כזו" – אין פתרון לחידה זו.  בימי ילדותי שמעתי מספרים לאמור: שני ירושלמים – מאלה הישנים הטובים, שעוד ידעו מעט עברית ולא  ידעו דלטוריא ומלשינות – שהיו מסובים למשתה חתונה, ואנשי ירושלים כמובן ידברו עברית, וישאל האחד את חברו מה זאת "מוזיקא"? ויסבר לו השני לאמור: לוקחים עץ חלול ועושים בו נקבים, ומותחים עליו בני מעים של כבש ואחרי כן לוקחים עוד עץ אחד כפוף כעין קשת ומותחים עליו זנב סוס, וכאשר יעבירו את העץ הכפוף על פני המעים יצא קול ערב מאד, זה שקורים מוזיקא.  ויען השני ויאמר: פלאי פלאים; זנב הסוס מנגן נגונים...  ובאמת פלאי פלאים כל סוד הכנור בזנב הסוס והוא שכל עיקרו לא  נברא אלא לגרש את הזבובים מגב בעליו זכה לגדולות ועושה נפלאות עתה בהאכסניא הפטרבורגית, ובית מלא יפהפיות עומדות ואזנן קשובות ופיהן פתוח ואומרות: קדוש וברוך: מה רבו נפלאות הבריאה: גזירה היא, גזירת הטבע.  ואני מוכרח לקבל אותה באהבה.  הנה היתה "להן" כלות הנפש ואנכי לא יכלתי לישוו.  המית הכנור וקריאת הידד והשמחה היתרה של תריסר נשים המתפעלות מאד ובאתי לידי כעס; ומכין שבאתי לידי כעס החלותי להטיל ספק בכישרונו הגדול של הנגו הקטו, כי כמו ה"עלוים" לפנים בליטא כן גם עתה "עלויי" המוזיקא.  על רבוי "המין" הזה בכלל לא אתפעל.  אחרי כי כמו שאמרתי, מנגן שבא לעיר עושה רושם – ומיום שהתחילו "המנגנים" לסבב בערים ולהשמיע מנגינותיהם – נתרבו בעלי כשרון הנגינה בין הנולדים, אבל מה תהי אחרית כשרונותיהם? זו היא שאלה.  לפנים היו עלוים, בליטא, כמעט בכל עיר  ועיר.  כמעט חרפה היתה לעיר שאין בה "עילוי", ובאשר רק פניתם רק שמעתם: העלוי מגודגדה, מפרעתון, מקריתים, מבאר שבע, מלבנה...  המון עלוים אין מספר.  על פי מספרם קוה קוינו, כי דור חדש יגדל, ומאורות חדשים יופיעו על שמי הספרות הרבנית: "פני יהושע" שני, "צל"ה" חדש, "שאגת אריה", "כרתי ופלתי", "אורים ותומים"...  והעלוים נתגדלו ובאו באנשים.  ומה אחריהם? גם את שמם לא נדע כעת.  האחד עזב לגמרי את בית המדרש ויהי לסנדלר, השני לחיט, והשלישי לחרש ברזל, הרביעי לחנוני, החמישי למלמד והשישי או המאה – רב בישראל...  וגם זה לא "פני יהושע" ולא "צל"ח" – ולא "אורים ותומים", רק רב פשוט בעיר גדולה או קטנה, רב ככל הרבנים, והאם לא תהיה כזאת גם את "העלוים המוזיקלים"? – זה איזה שנים מאז נשמע תמיד על דבר העלוים החדשים ההם; פה ושם נראו כשרונות נעלים, "גאוניות", מעיר פלונית באה הידיעה כי נגלה שם עלוי כזה בן עשר שנים, והוא יפליא את אזן שומעיו; בעיר עלמונית – נמצא גאון כזה בן שמונה; ומחר בלי ספק נשמע, כי בגודגדה או ביטבתה נמצא עלוי כזה בן שש, בן חמש, בן ארבע, ואולי עוד נזכה לשמוע, כי תינוק בן יומו כבר הראה את כחו וגבורתו, ובגיחו מרחם אמו לא צעק ולא בכה ככל המון הנולדים, אלא כמו שצועקים ובוכים על "במת ישחק" על פי דרכי המוזיקא וכלליה, והמנגנים הגדולים יתנו עדותם והסכמתם עליו, כי לגדולות נוצר.  עוד מעט וגם עובר במעי אמו יאמר שירה...  על פי השמועות ההן יכלנו לקות, כי על כל מדרך כף רגל נפגוש מאי-בירים, הלוים, ווירדים, מוצרטים, ביטהובינים, מנדלסונים, ליסטים,  גונואים, רובינשטיינם, פאנגונים, סארסאטים, יואכימים, ובכל זאת, מנגו גאון איננו.  הלא גם הסומא יראה כי כשרון הנגינה יורד מטה מטה.  מאיר-בירים חדשים אין, מוצארטים, ביטהובינים, רובינשטיינים, פאגנונים – אין.  "עולם הנגינות יתפרנס עתה רק מהירושה הגדולה שהותירה לו הזקנים הגדולים, והחדשים לא יגיעו לקרסולי הישנים.  אמת כי יפתח בדורו כשמואל בדורו, וטשאיקובסקי ולינקובאלה היום מה שהיה מאיר-ביר וגונא בשעתם; אבל יפתח היה יפתח, ושמואל היה שמואל, ואין כל השתוות וערך ביניהם.  אל נכון מכל המון "העלויים המוזיקלים" רק אחד אחוז מהם יתפרסם בתבל ויתרם יהיו "כלי זמרים"פשוטים מנגנים פשוטים ומה כל הרעש הזה עתה? את המחשבות הרעות ההןחשבתי כל הלילה, מדי שכבתי על משכבי ולא יכלתי לישון.  כי השאון והרעש בחדר הסמוך לא נתנו מנוח לי.  ועוד טוב כי כלתה עבודתי בעיר, ולמחרת בבקר בשעה השביעית עזבתי אותה.

 

יא.

רק מסלה אחת תוביל לנ.  מסלת חארקוב-ניקוליוב, המסלה ההיא חלפה עברה כמה פעמים מיד ליד, עד אשר באה כעת לידי הממשלה.  אבל תחת אשר המסלות החדשות שמתחילת בניתן היו של הממשלה, נבנו בסדר ומשטר יפה והכל נעשה ביד פתוחה ורחבה; המרכבות גדולות וטובות ומתוקנות, ובתי התחנה – ארמונות והיכלים, הנה המסלה ההיא שבוניה היו "מיסדים פרטים", קמצו, כמובן, בהצאות ויעשו הכל רק כדי לצאת ידי חובת הבניה, המרכבות צרות, ובתי-התחנה קטנים  ופשוטים, וגם בית התחנה בנ.  עיר המרכז, לא תאר ולא הדר ונראה כעין קסרקט, על מצח כל הפקידים והמשרתים מפקיד התחנה ועד נושא הסבל, נמצא תו האומר: דעו לכם כי לא אנשים פשוטים אנחנו, אבל הננו פקידים ונושאי משרה.

המסלה תסב מעט הנגבה ותעבור לאורך החוף, התמונה יפה עד מאד, המון אניות-סוחר, ממגורות, ממגורות, של מסלת הברזל (איליוואטורים), הנהר, לאט לאט תסב צפונה, ומחלון המרכבה נראה את המחזה הרגיל בדרום רוסיא: שדמות תבואה, רק שדמות תבואה, אין הר ואין גבע ואין עץ  ואין נחל.

התחנה השלישית מנ. היא התחנה "דובראיא" קולוניא עברית.  מחלון המרכבה נראית כקולוניא מסודרת.  הגגות שלמים, הרבה "ערמות תבן" בחצרות, לא שור וכשב ועז ברחובותיה, הכל כאשר לכל בכפר, אלא שאין עץ ואין בתי-רחים של רוח, ואנכי עוד אוכל להבין כפר בלא אילנות, כי גם האכר האזרחי לא ידקדק בכמו אלה, וישנם כפרים הרבה גדולים וטובים, שלא תמצא בם אף עץ אחד לרפואה; אבל כפר בלא "רחים של רוח" קשה לנו פה בנגב רוסיא גם לצייר בדמיוננו.  הרחים האלה אשר רב מאד מספרם בכל כפר וכפר, וכדור יסובבו אותו יוסיפו לוית חן עליו: כמו שומרים לראשו עומדים וכנפיהם פרושות השמימה, ובעת יעלה עליהם הרוח, ויסבבו כלם על ציריהם – באמת מחזה יפה מאד, ולהקולוניא העברית חסר הפאר וההדר הזה.  גם הריחים הנם כמו סמן למזל טוב בכפר.  אם תבא לכפר וראית כי רבים הם בתי-הרחים וטובים, וידעת כי רבה התבואה מאד, ויש בר הרבה, והאדם והבהמה אוכלים ושותים ושבעים, ואם מעטים בתי הרחים – סמן רע, סמן דלות, סמן של עצלות הוא, אין מה לטחון ואין מה לאכול, האדם רעב והבהמה לא תאכל לשובע, הוא אינו רוצה ו"היא" אינו יכולה לעבוד, ואם נניח שבהקולוניא העברית יקנו לעצמם קמח מן החנות, קמח סלת, שנטחן יפה בבתי ריחים של קטור: אבל לבהמתם? אין זאת, כי יובילו את יבולם אל "האשכנזים" ושם יטחנו – גם זו לא לטובה.

נכנסתי אל "התחנה" והנה היא מלאה יהודים.  מאין עבודה בבית ובשדה, יפגישו וילוו את "האורחות" הבאות והשבות.  הדור הצעיר יש לו פני אכר, והדור הישן עוד עתה פני "בחור עני" לו.  בקומה זקופה יתהלכו אל הסוללה לפני התחנה לא ירכינו את ראשם לפני הפקידים, כאיש היודע את כחו וגבורתו, כבעל-הבית בביתו, כי על אדמתם בנוי גם בית-התחנה.  יצאתי מן הבית – ועגלות הרבה, רתומות לסוסים שנים, עומדות ומחכות ל"אורחים", רק עגלה אחת טובה, מאותן הנקראות פה обоянки, רתומה לסוסים אבירים עמדה ביניהן.  של מי הוא? שאלתי, בחפצי לדעת את שם הקולוניסט, בעל הבית שיש לו מרכבה וסוסים כאלה.  של בעל החצר (Хуторянина) ח...  – השיבו לי הקולוניסטים, ומדי דברי, וכפרי בעל כתפות רחבים ופנים אדומים כדם, מסורבל באדרת-שער מתהלך בקומה זקופה, התקרב אל העגלה וישב בה.  ובענות הכבוד ועבדות יתירה עזרו לו הקולוניסתים העברים מדובראיא ונאָווי פולטאווקא.  אמרתי "אדמת בני עמי"ולא "אדמת עמי", כי האדמה ההיא באמת אין לה כל שייכות לעמנו, על פי מקרה "אכרים יהודים" יעבדו אותה, ויבא היום, אשר האדמה ההיא תלקח מאתם ותנתן לאחר, וכל האומר, כי הקולוניות ההן פעלו איזו פעולה על  חיי עמנו אינו אלא טועה.  עוד נוכל לאמור, כי הקולוניות הרעו לנו; אחרי, כי דעת הקהל, ביחוד בספירות העליונות, כי הקולוניסטים כלם נרפים הם, עצלים ורודפי קדים אשר רק שמם יקרא על נחלתם, בעת שעם הארץ יעבוד עבודתו בבית ובשדה, בחריש ובקציר.  כללו של דבר, הארץ ההיא לא נתחבבה עלינו לא מפני גשמיותה ולא מפני רוחניותה.  ובכל זאת חכיתי ליום ולשעה עת אבא ואהיה  בין אחי העובדים אדמתם בזיעת אפיהם לאכול מפרים ולשבוע מטובם; לדעת, כי הלחם שאני אוכל, ידי העברים חרשו ושדדו את האדמה, וזרעו וקצרו ודשו וטחנו ולשו ואפו..  ההרגשה ההיא, אחת מאלה ההרגשות הנעימות שרק לעיתים רחוקות ירגישו בן-עמנו, וארכה לי מאד העת עדי באתי אל התחנה.  גם פה על התחנה ראיתי מחכות "עגלות", מהן טובות מהן רעות, ולשמחת לבבי נודע לי, כי כלן עגלות בני יעקב הן.  נכר כי קולוניא  טובה כדבעי לפנינו, ו"בעלי בתים" מתוקנים בה.

ובאמת כן היא, הקולוניא נאווי- פולטאווקא, פני קולוניא לה לכל פרטיה, הבתים כמעט כלם בנוים בטעם האשכנזי; היינו הבית והארוה ביחד: "כי סוסו יקר לו מאשתו", פתגם ההמון אודות הקולוניסט, האשכנזי, ורב תבואות בכח סוס ואשר לזאת י קר הוא בעינו ויקבע את דירתו בסמוך ל"חדר מטתו".  השורים עמודי עבודת האדמה מאז ומעולם כמעט ספו תמו בכל פלך טבריה וחרסום, בעל-הבית טוב לא יחרוש בשורים.  אמת הדבר, כי יש לו להשור כמה וכמה מעלות טובות: הוא יעכל גם תבן גם מ ספוא ומפל בר,] "מרדעותיו" בלתי יקרות: עול של עץ ושלשלת של ברזל, והעיקר אם יחלה או יזקן ישחטו אותו ויאכלו את בשרו – מה שאין כן הסוס, מפונק הוא מנוער, אריסטוקרט, מאכלו רק "חציר טוב" או שעורים ושבולת-שועל.  מרדעותיו עליו יקרות – של עור מעובד, והעיקר אם יחלה או יזקין, אינו שוה כלום ויצא שכרו בהפסדו.  אבל מעלה אחת יש לו: "ימהר לעבוד", ונוח לעבודה, בקור ובחום, בקיץ ובחורף הוא  יעבוד, ובעת אשר בשלשה צמדי סוסים אפשר לחרוש ולשדד ולזרוע במחרשת של ברזל, כארבע מענות-שדה (דעסיאטין)  ליום, שלשה צמדי בקר יעשו רק חצי המענית.  והוא הדין לקצירה והובלה ודישה.  והמעלה האחת הזאת תכריע את כל חסרונותיו.  ובעלי-בתים טובים כבר החליפו את השור בסוס – ובכל הקולוניות של האשכנזים שורים לא נראו ולא נמצאו, ואחריהם החרו החזיקו כל בעלי-בתים הטובים, וגם הקולוניסטים העברים, ויפנקו את הסוס ויקבעו לו דירה יחד את הבית.  ושני טעמים בדבר: האחד, כי היא השמירה המעולה מפני הגנבים, כי מן הבית, ולפעמים מחדר-המטות פתח פתוח ישר להאורוה – וזאת שנית, כי תמיד קרוב הוא אל הסוס ומשקהו ומאכלהו יתן לו בעתו.  ויש אשר תראה בית בנוי לתלפיות, מאבנים או לבנים שרופות, וגג של פחי ברזל עליו, ואולמים ומעקות, בנין יפה ונחמד שבנינו יעלה לכמה אלפים – גם הוא מחציתו השניה ארוה, וכמעט כל הבתים בנאווי- פולטאווקא בנויים על פי התכנית ההיא.  גם ישנן ממגורות בכל חצר וחצר, ומחרשות  ועגלות בקרבו ויתר צרכי העבודה.  ביחוד יצטיינו האחים ליבינשטיין, אשר האחד מהם גם זכה להתחשב בין בעלי-הבתים הנבחרים (מוסטער-ווירטה) אשר רק האשכנזים זכו לזה.  הן אמת כי האנשים ההם יותר סוחרים הם מאשר עובדי אדמה, אבל גם מסחרם הוא עלדרך עבודת-האדמה, יחכרו אדמה מאת הממשלה ומאנשים שונים, יגדלו בהמות וכדומה ענינים השייכים לזה.  סוחר כזה אינו סוחר, כ"א עובד אדמה; כי מחלקת אדמתו לבדו – איזו דיסיאטין – קשה לו לאיש להתפרנס עתה ומוכרח הוא לבקש עסקים "מן הצד".  ואם החיט יסחור בבגדים, הסנדלר במנעלים, צורף זהב – בכלי כסף  וזהב, מדוע לא  יסחור עובד האדמה בחכירת הקרקעות וגידול בהמות? רע מאד אם ישנם קולוניסתים שיעזבו את אדמתם, ישבתו ממלאכתם ויסחרו בדגים מלוחים ושמן נפט, אבל לסוחר ב"עניני אדמה" אין רע.  החסרון האחד – כי אדמה כזו מעטה.  כי מאינם בני-ברית וגם את אדמת הממשלה אסור להם לחכור, כמו לכל היהודים.  ורק חלקת האדמה שאצל הקולוניות מן המותר שקוראים оборочные участки – אותה אפשר לחכור.  חלקת האדמה ההיא היתהמתחילה של הקולוניסתים, אבל יען כי בעלי-בתים הרבה עזבו את  חלקתם ויהיו ל"עירונים", לקחה הרשות את חלקתם לה בתור נכסי המלכות, ואצל כל קולוניא וקולוניא ישנן הרבה מאד דיסאטינות כאלה, ואחרי יגיעות רבותעלתה בידי הקולוניסתים  להתיר להם חכירת הקרקעות האלה.  ויען כי רבים הקופצים עליה, כי גם האכרים והאשכנזים בכלל כל מי שאינובן ברית יכול לחכור אותה, הנה יעלו המחיר עליה ותעלה בדמים יקרים.  עוד זאת, כי האכרים אם יחכרו אותה לא נצרך להם כל ערבון, ודיה רק "ערובת הקהלה", ולהעברים נצרך "ערבות במזומנים", כי בערבות הקהלה לא יאמינו, ובכל זאת לכבוד הקותוניסטים עלי להגיד, כי עד עתה עוד לא מסרו את החלקה ההיא לידי זרים.  כעת יצא הקול, כי מנויה וגמורה לבנות על החלקות ההן מושבות לבני הנכר, ואז יבאו ימים רעים להקותוניות העבריות, כי עתה אם גם רב המחיר, אולם ישנה אדמה, אבל אז גם בעד כל מחיר לא ישיגוה, וישנן משפחות כאלה אשר על חלקה אחת בת שלשים דעסיאטין נחוץ לכל היותר שלשה עובדים, עד כמה גדול החשק לעבודת האדמה ישפוט הקורא מ זה: ישנן משפחות קטנות שלא יכלו לעבות את חלקת אדמתן, וימסרוה באריסות למחצה ולשליש להאכרים מהסביבה, ובשנה זו עשו גם כן, ויהי כאשר נודע הדבר להקולוניסטים, ויצאו השדה ויגרשו את האכרים בחזקת היד – ויהיו המה האריסים, ובכלל אריסים כאלה נראה למכביר, על פי הרוב האריסים מאלה ששנו ופרשו ועתה חזרו בתשובה, כלומר מי שהיו קוללו ניסתים שיצאו לעירוניות ועתה התחרטו על מעשיהם וישימו אל עבודת האדמה פניהם; ומעשר אין להם "חלקתם" יעבדו באריסות.  האנשים האלה הנם הפאריים של הקולוניא.  לא לבד שהנם "בלא קלפי ובלא דעה", כ"א הנם ממש בגלות, עבדים לעבדים, מנשה לאפרים וישראל ליהודה, וכמו היהודי היושב בכפר אף אם נולד בו ישמע תמיד מפי האכרים לאמר: צא מזה, זר אתה לנו, האדמה אשר אתה עומד עליה לנו היא, משלנו עשית את כל החיל הזה, ואם בעל-הבית הוא, ידקדקו עמו כחוט השערה, ואם יאמר לתקן את הגדר סביב ביתו לא יתנו לו – ככה הנם העירונים העברים בקולוניא העברית.  ולא רק זרים שבאו להתישב בתוכם, אבל אלה שאבותיהם היו הראשונים פה, ורק אחרי כן יצאו לעירוניות, גם הם לזרים יתחשבו.  על כל מדרך כף רגל נשמע לאמר: זר אתה לנו, אין לך חלק ונחלה אתנו.  לך מזה, כי עצמת ממנו, בעד כל שעל אדמה יקחו ממנו ארבעה וחמשה.  הכל כאשר לכל כמו הכפרי אל העברי הגר בתוכו.

ובכלל תשא עליה הקולוניא צביון של כפר.  כמו הכפרים, בימות החורף מאין עבודה, בכדי לבלות העת, יקהלו קהלות, יאספו אספות ויתעסקו בעניני הקהל, – ומבית הקהל ילכו לגמור את עסקיהם לבית היי"ש – כן גם הקולוניסטים.  כל ימות החורף יאספו אספות, יקהלו את הקהלה ויבאו ל"בית הקהל", ואחרית האספות בבית היי"ש.  אפס, כי גם בקולוניא העברית בית היי"ש של אינו בן-ברית הוא...  על פי החק הידוע מותר לעברי להחזיק בית משקה רק על אדמתו שנמכרה לו לצמיתות, והנה הורו חכמי האקציז, כי הקולוניסט העברי אינו עוד בעל-הבית (собственникъ) וגם כל הקהל אינו בעל הבית, וכאשר רצה הקהל לפתוח "בית משקה של הקהל" גם כן לא הרשו לו.

כי בית המשקה אינו כדאבעי – נסלח להם; אבל גם בית הספר אינו על גרם המעלות, כי מעט מאד מספר התלמידים ורב מספר התלמידות, ורב מספר הנערות ממספר הנערים.  את המחזה הזה נראה בכלל אצל "האדוקים" בכל אתר ואתר, כי ילמדו את בנותיהם ולא ילמדו את בניהם.  הבנות ידברו ויכתבו ויקראו את שפת המדינה, והבנים לא ידעו מאומה.  הן אמנם כי הבנים ילמדו בחדרים, אבל החדרים רעים מאד, לא ראיתי כמהם לרוע  בכל תחום המושב.  שוו נא בנפשכם, בית לא-בית אבל מנהרה, החלונות הקטנים, כמעט ששקועים בארץ "במדרונות תשפיל את עצמך להכנס לבית, כל פרוזדור אין, ישר מן החוץ תכנס אל החדר,גם רצפה אין, תנור גדול יעמוד בתוך, גדלו ורחבו יותר מחצי החדר, ויסירו אותו בלי חמלה, חום נורא בבית ואויר משונה מאד, הקירות לחים וזיעה נוטפת מהן ומהתקרה, לחלוחית מגונה ומשונה, ופה  חדר המלמד וחמשה עשר תלמידיו, ופה גם אשתו ובני ביתו.   נכמרו נחומי על האומלל הזה ו"חלליו הקטנים".  שאלתי אותם ללמודיהם – המה ילמדו חומש עם רש"י, אבל "החומש" לא  ידע מהם והם מ"החומש" ו"רש"י" משניהם ו"הרבי" מכולם, וכה הנם כמעט כל המלמדים בהקולוניא, וכה ילמדו הנערים עד הגיעם לשנת השתים עשרה, ומבן שתים עשרה ומעלה – והנהו אכר.  אביו מחנכו בשדה, לא תורה ולא דרך ארץ יביא מבית רבו, רק יהיה אכר גס ומגונה מאד.  תחת אשר הבנות ילמדו בבית הספר, וידעו לכתוב ולקראת בשפת המדינה, וממילא מובן, כי תקראנה את ה"רומנים" אשר מחירם בזול, ותחלום בהקיץ על דבר "גבורים ואוהבים", והפראנטים העירונים, האברכיםיבאו ויביאו הנה השכלתם העירונית...  וקרבת העיר נ.  תפעל גם פה את פעולתה לרעה על מצב המוסר והמדות.  "האברך העירוני" ממש "מסוכן", לבנות הקולוניא, כי בת הקולוניסט תלך אחריו בעינים עצומות, כמו היפהפיה המחוזית אחרי "ארי" מעיר הבירה.

והבתולות האלה מוצאות חן מאודבעיני בן כרך, כי אדמוניות הן ויפות תואר, בריאות ומוצקות, כמו כל הכפריות.  "המין החזק" לא יצטיין בכחו ובגבורתו.  הבתולות אמנם על פי הרוב הנן חזקות ומוצקות, ואת אשר נחזה בכל הכפרים נחזה גם פה.הבתולות הנן בריאות  וטובות, והבחורים חלשים מהם, תחת זאת הנשים חלושות וחולות, והגברים אמיצים וחזקים.  ובן חמשים כבן שלשים לגבורות.  הטעם פשוט: הנער בן עשר כבר יעבוד עבודה בבית ובשדה, והוא עודנו חלש ורך וענוג, גופו עוד לא  נתחזק, וכבר עמוסה העבודה עליו.  והבתולות עד אשר ינשאו לאיש חפשיות הנה לנפשם מעול, ממשא, מסבל עבודה, כל אלה עד הנשואים.  אבל משיכנסו לחופה ישתנה הסדר.  האיש יתחזק ויתקשה ויתרגל בהעבודה ומצב בריאותו הולך וטוב; והיא – תהר, תלד, תיניק, תכין הכל בעד בעלה ובניה, והעבודה רבה בבית, וגם תעזור לבעלה בעבודת השדה, וכוחותיה יתמעטו מדי יום ביומו, ובת שלשים כבר זקנה קפצה עליה.

נכנסתי לבית אחד: שלשה חדרים בבית, ובפרוזדור אצל הפתח ארוה לסוס ופרה.  בעלת הבית התאדמה ותאמר: הלא תראה אדוני כי הבית חדש הוא, זה עתה נבנה, בשנים הרעות נחרב ביתנו הישן, הלא אי אפשר להחזיק את הבהמה והסוסים בחוץ; אי לזאת הקצציו להם מקום פה, וכאשר יתן ה' והשנה הבאה עלינו תהיה שנת ברכה, נבנה בעדם הלאה מעט ארוה מיוחדת,  – החדר הראשון, האולם, היה מלא תפוחי אדמה, בצלים, שום, אבטיחים ושאר  ירקות.  החדר השני – חדר המטות ובית המבשלות, החדר השלשי חדר האורחים.  כחמשה ילדים מתגוללים על הרצפה, זה צועק, זה בוכה, זה מרקד.  ובעלת הבית גוה כפוף, וידיה מלוכלכות בחמר וגללי בהמה: עומדת היא ומשחת את הרצפה (כנהוג פה).  התבוננתי בה, עודנה צעירה לימים כבת עשרים וחמש, וכמעט יפת תאר, אבל הזקנה והעיפות כבר הניחו את ידיהן עליה, הלא היא אם לחמשה ילדים; היא הרתה והולידה והניקה וגמלה אותם בעצמה, ואל יהי הדבר הזה קל בעינך חביבי, ועתה הילד מוטל בעריסה וצועק ובוכה, וכרסה בין שיניה, והיא כפופה על הרצפה ותמשח אותה בחומר וגללי בהמה.

– איה בעלך? – שאלתי אותה.  – "מי יודע, מסתמא בבית הקהל, כי בימים ההם אספות כל יום".  וכן תמיד, ה"בעל" בבית הקהל והאשה בבית תעבוד בלי הרף,

חסרון אחד יש לכל הקולוניסטים: על פי הרוב הם"אוהבים לקחת ולא יאהבו לתת", כי גם הם, כמו הקולוניסתים בא"י וארגנטינא יחשבו את עצמם ל"בנים יחידים" של האומה, אשר כל אחד ואחד מאתנו חייב בכבודם, וכמעט שחייב גם בפרנסתם.  המה באמת ידמו, כי כל י שראל לא  נזון אלא בשביל זכותם, ואם כן הכל חייבים להם והם פטורים מכל – פטורים מישוב א"י ויתר צרכי האומה.  הלא דבר הוא, כי בין הקולוניסטים הרבים בפלכי יקאטירינוסלוב וחרסון כמעט שלא נמצא אף איד שיתן נדבתו לישוב א"י, והלא חובבי ציון המה, יהודים אדוקים כמוהם, היודעים כי אפשר להיות איש יהודי עובד אדמה, מבשרם הלא יחזו זאת, אי אפשר שלא יהיה חו"צ.  נכנסתי בדברים עם רבים מהם והסכימו כולם כי הרעיון הזה טוב ונעלה, אבל אך ורק אם הם יהיו הקולוניסטים שמה, ואם לא – "הכל הבל".

הגאוה היתרה ההיא באה להם, מפני שכנסת י שראל תפנק אותם, והמה יתחטאו לפניה כבן יחיד, הקולוניסט רגיל לקחת אבל לא לתת, ולא יתביישו במה שלקחו כי גם תובעים בפה.

החסרון הזה חסרון דמנכר הוא ועליהם לתקן את עצמם.

זולת זאת אין דבר.  בכלל מצאה הקולוניא ההיא חן בעיני מאד.  הן אמנם רחוקה היא משלמות ושכלול, ועד הקולוניות של האשכנזים לא תבא; אבל עומדת היא למעלה מכפר של האזרחים, וגם זו לטובה.

הקולוניסטית התפארו לפני, כי אין טוב מלראות אותם בעת העבודה, בחריש ובקציר, אז תראה פעולתם והדרם יגלה.

אנכי הבטחתים למלא את בקשתם, ואם עתותי ירשוני לא אמנע את עצמי מלבקר אותם, ואת אשר אחזה אספרה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה