_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"ומדבר כלשון עמו"

א"ל לוינסקי

לתוכן הענינים

 

(מעט פילוסופיא של פורים)

ומסכים אנכי למאן דאמר: "ממוכן זה המן", ויש לי על זה כמה וכמה ראיות והוכחות פחות או יותר חזקות.

ראשית – הכתוב גופו.

בבקשה מכם, חביבי הקוראים, התבוננו: "אחר הדברים האלה גדל המלך אחשורוש את המן בן המדתא האגגי וינשאהו וישם את כסאו מעל כל השרים אשר אתו".  אמת הדבר, שעל מלך בכלל ועל מלך טפש כאחשורוש בפרט אין מקשין שום קושיה: "מדוע ולמה?" פשוט, כך עלה ברצונו ודי...  "מיניסטרים אחראים", כנראה, לא היו בפרס ומדי, ולא צריך היה כלל "ראש מיניסטר" כדי להיות מיניסטר.  כל "המן" יכול, איפוא, להיות מיניסטר.  כן.  ובכל זאת כדאי היה לדעת, איזו הם "הדברים האלה", שבשבילם זכה המן לעלות לגדולה.  האם היה מפקד-צבא, ונחל נצחון גדול במלחמה, והכניע עמים רבים, והגדיל כבודה ותפארתה של מלכות פרס ומדי? – ומדברי-הימים אנחנו יודעים, שאדרבה, מאורע זה חל דוקא אחרי המפלה הגדולה, שהיתה לאחשורוש בין בים ובין ביבשה, אחרי שכל ספינותיו טובעו בים ולוקחו שבי אצל סַלַמִיס, וכל חילו הרב ביבשה, המחנה הגדול, נפל לפי חרב ונשבה אצל פלאטיאה ומיקאֵלה, ומני אז ירדה מלכות אחשורוש מטה-מטה, כבודה שפל מאד ובין הממלכות התקיפות לא נחשבה עוד.  או אולי היה המן מחוקק גדול, שחקק משפטי-צדק והועיל בחכמתו הרבה לעשות סדרים במדינה, להשיב את המנוחה, שנשבתה אחרי המלחמות הבלתי-מוצלחות? – וגם זאת לא.  כמו שנדע מדברי-הימים, שוב לא היתה מנוחה במלכות אחשורוש, כי תמיד התפרצו מרידות וסכסוכים פה ושם והממלכה הגדולה ההיא לא ידעה עוד שָלו בקרבה. ואם כן, אם לא הא ולא הא, היינו לא כבוד מחוץ ולא שלוה מבפנים, – במה, הריני שאול אתכם, זכה המן לגדולה? – ואיה הן גבורותיו ונפלאותיו?

אין זאת, חביבי, כי מסתמא היו דברים בגו, דברים שלא נכתבו בפירוש במגלה, אבל מציצים הם מבין השורות ומובנים מעצמם.  אחת משתי אלה: או המן הצטיין מאד בהכנעת המרד של בגתן ותרש, שני שומרי הסף, אשר, כמובן, לא היו בודדים במועדם והיו להם חברים ועוזרים ומסייעים "בחצר" גופה ומחוצה לה... ואתם בעצמכם הלא תבינו, שפירושו של מלמדי, שהסביר לי בתמימותו את הענין הזה (בשעה שלמדתי את המגילה, ואנכי אז כבן-עשר), כי קצפו "בגתן ותרש" מפני שמיום שבאה אסתר לחצר-המלכות הרבה אחשורוש בתענוגים של אישות ולא היתה להם מנוחה ביום ובלילה, והתאוננו איש באזני רעהו: מיום שבאה זו לא ראינו שינה בעינינו, – שהפירוש הזה אינו עולה יפה כל-כך.  אז, בימי ילדותי, נתקבל על דעתי, אבל עכשיו אנכי ואתם מבינים, שאי משום הא, לא הנחת מקום לכל בריה ש"בחצר"... ולא רק אחשורוש, אלא אפילו כל מלכי מזרח ומערב הקדמונים – לא "צמו" ולא קמצו בענינים כאלה.  עדים הם "מסתרי החצר במאדריד" ומסתרי שאר החצרות... אנחנו כעת מבינים, שהענין היה יותר מסובך ממה שהסביר לי מלמדי... היה קשר, היתה מרידה, היו מסייעים ועוזרים לבגתן ותרש, כמובן, והמן, כנראה, הצטיין מאד בהשקטת "המרידה" הזאת... ובשביל דברים כאלה עולים לגדולה ועולים בפעם אחת...

או, מה שאפשר ביותר, המן הצטיין בעבודתו בתקופה המפורסמת של "קבוץ הנשים", ועליתו מתחלת בימי המאניפסט הגדול של "ויפקד המלך פקידים בכל מדינות מלכותו, ויקבצו את כל נערה בתולה טובת-מראה אל שושן-הבירה אל בית-הנשים".  אפשר שהוא היה גם המחבר של המאניפסט המפורסם הזה, שבשעתו עשה רעש גדול בעולמות; והוא-הוא – שהוציא אותו מן הכח אל הפועל: הוא היה המשגיח על כל הפקידים והמסדר את ה"מובליזציה הנפלאה" ההיא... ואחרי-כן, כאשר נגמרה בכי-טוב לאושר הממלכה כלה והכל ראו בחוש את כשרונותיו הגדולים והכירו את הכח האורגאניזאציוני שלו, נתעלה למדרגת יועץ-סתרים-בפועל ולראש ה"קבינט", וישימו את כסאו "מעל כל השרים אשר אתו".

ואין כל פלא בדבר.

היו, אמנם, מקרים בדברי-הימים, אשר מגיני-ארץ מאד נעלים, מגיני-ארץ אמתים, שבחכמתם ובמסירת-נפשם הגינו על ארץ-מולדתם ומלטו אותה ביום צר, – לא באו אחרי-כן על שכרם, ולא רק שלא באו על שכרם, אלא עוד קבלו למטרפסם בהאי עלמא ונענשו בעונשים שונים... אבל עדיין לא היה מקרה כזה בכל ההיסטוריה הארוכה, שבעת "שירות" מעין זו של קבוץ הנשים לא יקבלו שכר הגון.  שירות כזו משתלמת היטב ואין מקפחין את שכרה.  היא משתלמת היטב ביד רחבה, ולא גינירל אחד השיג את ה"אֶפוליטיס" שלו בשביל זכיות כאלה, ולא יועץ-סתרים אחד הגיע למדרגתו בחסדי נשים או שירות של נשים. Es ist eine alte Geschichte und bleibt doch immer neu…

מעשים כאלה כבר היו לעולמים ויהיו עוד...

ולא יפלא, איפוא, אם גם המן הגיע למדרגה גדולה כזו.  לא ביום אחד, כמובן, נהיה הדבר הזה.  "במהרה – כמו שאומרים – ספור יסופר, אבל לא במהרה מעשה יעָשה".  מתחלה תכנית ה"מוביליזציה של נשים", אחרי-כן הכנעת המרד של בגתן ותרש, ולבסוף איזו אינטריגות – והכל מוכן ל"ממוכן".

ואנכי מכיר אותו עוד מימים מקדם, קודם שנעשה "המן", כשֶהיה, פשוט, "ממוכן".

ואגיד לכם בפשיטות: אני מכיר אותו על פי גזרותיו מן הימים ההם, קודם שהיה ל"המן"...

רגילים אנחנו, היהודים, תמיד לתלות את הקולר באנשים פרטיים יחידם, שהם-הם גרמו לשנאתו של איזה "המן".  מרדכי הכעיס את המן – ומרדכי אשם בדבר, היהודים העשירים "קורעים את העינים", בנות ישראל בתכשיטיהן "קורעות את העינים", הצעירים שבנו בהתערבותם היתרה שורטים שרטת בלבותיהם של האזרחים ומעוררים שנאתם אלינו וכדומה.  ואין אנכי בא להמליץ על מרדכי, ועל עשירינו, ועל בנותינו ותכשיטיהן המרובים, ועל צעירינו.  בודאי לא צדק מרדכי, אינו כדאי להכעיס את המן ואינו כדאי "לקרוע את העינים" בתכשיטים יתרים, ובעולם-הזה סכנה מרובה היא להתחרות באזרחים... אם הם רוצים, שכל הקלפים ומשחקיהם יהיו דוקא להם ומשלהם, שכל השכרות וההוללות תהיינה דוקא משלהם ולהם, – יהיו להם את אשר להם, ואין לנו, בני-ישראל, להתחרות עמהם ולהעלות את השער.  ראשית, הן לא נעמוד עמהם בהתחרות זו, באשר הם הלא עשירים ממנו, ולמה נכחד? – הם בעלי-עברות יותר מנוסים ויותר מסוגלים ומוכשרים לענינים כאלה מאתנו, כי להם הדבר בירושה מכמה וכמה דורות וכבר סגלו את עצמם לזה.  ואנחנו עדיין אנו חדשים בענף-החיים הזה – ולא נצליח.  יש, אמנם, תקוה שבני-בנינו, אחרי איזה דורות, יתחברו עמהם ב"מלאכה" ההיא, אבל לא אנחנו.  ואופיצר אחד של קוזאקים הלא "ממש יתקע אל תחת אבנטו" עשרה בעלי-עברות משלנו... רק נעלה את השער והצלח לא נצליח, ונרבה לנו שונאים חנם.  ושנית, אילו אף יכולנו להתחרות עמהם, גם אז אין הדבר כדאי וצריכים אנחנו לוותר הפעם משלנו: הנה הארץ שלהם היא וההוללות הזאת שלהם היא – ויהי להם את אשר להם.

והוא הדין גם בהתערבות של פוליטיקה.  אם הם אומרים, שהם אוהבים את עבדותם, לא לנו למשוך אותם אל הדלת והמזוזה... יחיו בעבדותם, כאשר אהבו, כי בהתערבותנו הועיל לא נועיל להם ואפשר שעוד נקלקל.  כי אנחנו נותנים צורה יהודית לכל תנועותיהם, ולהם הדבר מזיק ולנו הוא מרבה שונאים...

כן הדבר.  הכל מודים, שאין לנו להתקרב ביותר אליהם, להתערב בעניניהם "ולקרוע את העינים", כמו שאומרות הבריות.  אבל כל האומר, שאלמלא זאת לא היו שונאים לנו, שאלמלא מרדכי, שהכעיס את המן, לא היה המן גוזר את גזרותיו – אינו אלא טועה.  אילו היה מרדכי כורע ומשתחוה לפני המן שבע ושבעים כריעות והשתחויות, והיה מסיר את כובעו לפניו במרחק פרסה, ואומר בהכנעה: "אדון רב החסד והחניה", ושר לפניו "מה יפית", – גם אז היה המן שונא אותו ואומר, שהיהודי הזקן והמנוול הזה מחניף לו רק למראה עינים, ובאמת שבע תועבות בלבו, וכל חפצו ומטרתו רק לגנוב את דעתו ואת כספו; גם אז היה שונא אותו לא פחות מאשר עתה ומבַזהו עוד יותר... שהרי זה כמה לפני ענין הכריעה וההשתחוויה כבר גזר המן את גזרותיו ועוד בעת היותו "ממוכן" כבר חשב רעות על היהודים, וברור הדבר בעיני, שהגזרה של "להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו", שנכתבה בעטיו, כל עיקרה לא נתכוונה אלא כנגד היהודים...

אתם חושבים בודאי, כי זה היה מאניפסט, מעין אבטונומיה קולטורית, שעליה התפללנו כל אותן השנים הקודמות – להיות כל אחד שורר בביתו, בקהלתו, ומדבר ומלַמד את בניו כלשון עמו... לא מינה ולא מקצתו: אין אני מאמין בכלל במאניפסטיו של אחשורוש, וביחוד במה שנוגע ליהודים.  אפשר עוד, שלגבי אומות אחרות לא היתה גזרה, אבל לגבי דידן אין כל ספק בעיני, שהיתה גזרה קשה.

אנחנו, וביחוד הציוניים, הלאומיים, רגילים אנחנו תמיד לתלות את הקולר בנשינו.  אין אנחנו מתנהגים בלאומיות כדאיבעי, אין אנחנו מחנכים את בנינו ברוח הלאומי, בחנוך לאומי, כמו שצריך היה להיות, כמו שאנחנו מטיפים – מפני מה? – מפני שעבוד מלכות ו"גלות הנשים", בודאי לבנו בקרבנו דואב ובמסתרים אנו בוכים לראות, איך בנינו מחונכים שלא כפי רוחנו, אבל מה נעשה וה"שאור שבאשה" מעכב.  "היא" אינה רוצה, "היא" מעכבת.  לעזאזל הגימנסיה: למה היא לי? רוצה אני לחנך את בני ברוח לאומי, שילמוד עברית, שידע עברית,  שיהיה יהודי כמוני, ואת בנותי בודאי.  יהודי פשוט הנני ואין לי צורך בכל אלה הקורסים הגבוהים שבמדינת-הים... אבל מה לעשות, "והיא", היינו אשתי, רוצה דוקא בחנוך אשר כזה, ודוקא בגימנסיה של גוים, של צוררי-היהודים.  ומה לעשות? ואין אדם דן עם מי שחלש ממנו ודמעותיו מצויות – ובני ובנותי מתגדלות שלא כרוחן...

אנכי זה כמה החלטתי לעקור את דירתי לארץ-ישראל, כי, באמת, מה לי פה, ומי לי פה, ואיזו עסקים יש לי פה? עסקים טובים הלא כמעט שאינם, וצרכַי מרובים, ומוכרח אנכי לעבוד כל היום ולשבר את מחי, ליבש את לשדי ולהעמיד בסכנה את כל רכושי המעט כדי שאוכל להרויח, באופן היותר טוב, את פרנסתי בדוחק, – ובני ובנותי מגודלים ללא-תורה ולא-יהדות, וגם ללא-פרנסה, כי פרנסת היהודי הלא היא קשה עתה, ומה עוד לימים הבאים! – ולמה לי, בבקשה מכם, כל הצרה ההיא? מוטב שאעקור את דירתי לשם לגמרי, שאתאחז באיזו אחוזה בעוד מועד, כל עוד לא הפסדתי את מותר כספי, שאחיה בפשיטות במנוחה, בבטחון של החיים והרכוש, שאגדל את בני לכתחלה לעבודה המחיה את בעליה בארץ האבות.

כן, חביבי, הדבר פשוט, בתכלית הפשטות.  כמדומה לך, שאפילו תינוק דלא טפש ודלא חכים יבין זאת.  אבל "היא", בעלת-הבית שלי, אינה רוצה להבין זאת; ועל-ידה  עוזרות בנותי, שגם הן אינן מוצאות חפץ בארץ אבות: אין שם תיאטראות, אין שם בתי-ספר למחול, ואת "ארציבאשוב" אפשר להשיג שם רק כאשר עבר עליו הפסח, וכי אפשר לחיות במדינה כזו?

וספרים עברים, הוי מה אהבתי אותם! לכל בהם חיי רוחי.  את ימי ילדותי הטובים הם מזכירים לי.  גירסא דינקותא, חביבי, גירסא דינקותא.  חונכתי וגודלתי על הספרות העברית, וכל מה שכתוב עברית חביב עלי, חביב ביותר מן הכתוב בכל לשון אחרת.  אדיר כל חפצי לקורא עתונים עברים, לקנות ספרים עברים, לקבץ ביבליותיקה קטנה ממבחר הספרות, והיא-היא גאותי ונחמתי, אבל מה אעשה ו"היא" – האשה – מחבבת דוקא את העתונים בלשון המדינה, וספרים דוקא משלהם יוצאים חדשים לבקרים, ובני ובנותי עוזרים על ידה, כל אחד ואחד ומפלגתו, כל אחד ואחד וספריו ועתוניו... ומה לעשות? ואנו בגלות של אשה ובנים ובנות, ושפר-עבר נדחית מפני שפת יון... כדומה וכדומה מעשים בכל יום, ששעבוד הגליות של האשה מעכב – באשר היא שוררת בבית!

והאמת הלא נִתְּנה להאמר, כי נשינו, ב"ה, יכולות הן לכשתרצינה למרר את חיינו הצבוריים ואת חיינו הלאומיים.

כי בדבר הזה נשתנינו מכל עם ולשון.  בכל האומות הנשים הן היסוד היותר קונסירבאטיבי, עמוד הלאומיות, ואצלנו, להיפך, הנשים, ואפילו הצנועות והחסידות, נוטות יותר להתבוללות... ואם רואים אנחנו את הרעיון הלאומי, שאינו עושה חיל במדה הדרושה – וידענו, שהנשים מעכבות; ואת רואים אנחנו בתי-אבות, שנתישבו בארץ-ישראל וחזרו לארצות-הגלות, וידענו, שעל-פי-רוב הנשים הן אשמות בזה... כן הדבר נוהג עתה, וכן בודאי היה הדבר נוהג גם לפנים בימי מרדכי ואסתר, והאנשים, הגברים, הבלעים, קבלו באהבה את גזר-הדין הזה וסבלו את גלות נשיהם, ובסתר לבבם היה ניחא להם כל הענין, באשר נתן להם אמתלא להפטר מכמה וכמה חובות לאומיות, שהרי אפשר היה "להשליך את הבלבול" על האשה: הרי היא שוררת בביתה והיא מעכבת...

ידע זאת ממוכן וגזר: "להיות כל איש שורר בביתו"! – ובפעם אחת בטלו כל האמתלאות, כאומר: "יהודים! אין מי מעכב בעדכם לשוב לא"י, ובכלל לחיות את חייכם שלכם, ולא אנוסים אתם עוד להשאר דוקא פה ולהתערב בינינו"...

וגדולה מזו היתה גזרת: "ומדבר כלשון עמו".  זו היתה באמת גזרה נוראה!

שערו בנפשכם:  היו, היו יהודים בגלות-בבל, ובמשך עת קצרה כבר התרגלו בגלותם.  בימי דור אחד הספיקו לשכוח את לשונם שכחה הגונה ודברו בבלית ופרסית, אם לא על דרך הצחות, אבל אפשר היתה לצאת בה ידי חובת "הדבור".  דברו לא רק עם הגוים, עם הפקידים, אלא גם בין יהודים, אפילו בינם לבין עצמם.  שרו את שירי הפרסים, ידעו את משורריהם בעל-פה, למדו בבתי-ספריהם והצטיינו בידיעותיהם אפילו בפרסית הישנה.  שפת-עמם, שפת-עבר, היתה עדיין, במושג ידוע שפת-הספר, כלומר, השתמשו בה לפרקים לדברים שבקדושה: לברכות של חתונה, לתפלות בבתי-כנסיות.  ולאט-לאט נשתכחה גם בדברים שבקדושה.  ו"העם", העם הגלותי, הרגיש את עצמו היטב גם בלא שפה.  ופתאום – והנה איזה "ממוכן" גוזר גזרה לאמר: "ומדבר כלשון עמו" – דוקא עברית! בבית-הספר עברית בבית-המשפט עברית, ומה שקשה מזה – גם בבית וברחוב עברים בינם לבין עצמם – הכל עברית! ואיש את אחיו, ואב את בנו, ואֵם את בתה – הכל עברית, עברית! זו היתה גזרה של ממוכן.  היא היתה קשה אולי יותר מגזרותיו האחרונות, כשהיה כבר המן!

ואין אנחנו יודעים עתה, איך היה הדבר אז ובאיזו סגנון והטעמה נתפרסמה הגזרה ההיא, אם בסגנונו של טשוקובסקי לאמר: מכיון שאין אתם היהודים מבינים את הלשון הפרסית ואינכם מרגישים את רוחה, – מפני שאינכם יכולים להרגישה, בכל חפצכם הטוב אינכם יכולים להרגישה, מכיון שלא ישבתם עד צואריכם בשלגי-הצפון, לא עבדתם עבודת-עבד מאות בשנים אצל ה"פאנים" שלהם, לא שתיתם יי"ש בכל השנה זולתי ב"פורים", לא היו לכם שני אלים: אלהי-האור ואלהי-החושך, לא עבדתם לאיש; אלא בסך-הכל היה לכם רק אל אחד... ובכן, ובכן, אין אתם יכולים להרגיש את כל נעימותה של לשוננו הפרסית ולעבדה יחד עמנו, ורק... מקלקלים אתם אותה, בהכניסכם לתוכה רוח זר, הפוגם את טעמה.  ובכן – הניחו אותנו, שנעבד בעצמנו את שפתנו, כפי רוחנו המקורי, ואתם, ר' יהודים – שובו לאהליכם, לספרותכם וללשונכם, שובו אל ישעיהו וירמיה שלכם, אל תפלות דוד ומשלי שלמה.  רק אל תפריעו אותנו מעבודתנו אנחנו בהתקדמות לשוננו!

או אפשר שנתפרסמה הגזרה בסגנון כזה: מכיון שאתם, היהודים, השתמשתם בלשוננו שלא לטובת המדינה והוספתם על המדה לדבר באסיפות ובהמון, אז, בימי התנועה, אחרי מלחמת היונים, והעם בא לשמוע אתכם, כמו שנראה מחקירות המשפטים בדבר הפרעות בעילם ובמדין ועוד... ובכן הניחו לנו! רב לכם לדבר בלשוננו! שובו דברו עברית בלשונכם אתם, ועברית, רק עברית, דוקא עברית, מעין זרת הפקיד באסיפת "חובבי שפת עבר" בפטרבורג, שלא הרשה לדבר רוסית...

אם כה או כה, הגזרה היתה גזרה, והצעקה הקיפה את כל התחום, ויאספו אסיפות, וישלחו צירים אל כל השרים היושבים בשושן הבירה, וישתדלו להוכיח להם, עד כמה היהודים מסורים לרעיון הלאומי הפרסי, ועד כמה הם מתקדמים ללמוד את השפה הפרסית, ועוד יותר – עד כמה השתדלו לשכוח כמעט כימי דור אחד את שפת אבותיהם, עד שזכו גם ל"רבנים", שאינם יודעים אפילו אות אחת עברית... ואדיר כל חפצם עתה, ואינם חסים על כספם ועל עמלם, לשכוח לגמרי את שפת אבותיהם, ולדבר ולכתוב רק בשפת המדינה!...

וחסדיה של הממשלה הפרסית לא תמו, ואחרי השתדלות גדולה, ובודאי גם הוצאות גדולות, עלה בידם, כנראה, לבטל את רוע הגזרה, ואם בקושי, אבל סוף-סוף התירו להם לדבר בלשון-המדינה ולשכוח את שפת-אבותיהם.

ותהי השמחה גדולה בתחום-המושב, מעין "פורים של ממוכן", ושושנת יעקב צהלה ושמחה, בראותם יחדיו את "כפתרי בניהם" על מקומם כקדם... ו"תחום-המושב" צהל ושמח.

ההיסטוריה, ככל ההיסטוריה שלנו, השאירה לנו רק זכר קטן מן המקרה החשוב הזה.  אבל מראשי-פרקים אנחנו לומדים זאת, והננו מתארים לנו את כל הענין הזה בכל שלמותו.

לא זאת, אמנם, כונתי.  אינני חוקר בדברי-הימים.  יבואו אחרים, שהם אומנים במלאכה ההיא, ויספרו לנו בפרטות את דבר הגזרה ההיא ואת ענין "פורים של ממוכן".  אנכי רק רציתי להוכיח, עד כמה צדק האי מאן דאמר, שממוכן זה המן...

ועת תשבו, חביבי, אל השולחן בפורים לאכול את ה"סעודה", ועל כוס מלאה תזכרו את חסדי ה', "אשר הניא עצת גוים ויפר מחשבות ערומים, בקום עלינו אדם רשע וצר מגזע עמלק לגזור עלינו גזירות קשות", – בבקשה שלא לשכוח גם את הגזרה ההיא של "ומדבר כלשון עמו", והוסיפו כוס אחת גם בשבילה!

לחיים, יהודים, לחיים!  בטלה הגזרה!  שאר גזרותיו של המן – אין אני רוצה להשבית את חגכם, אבל בינינו לבין עצמנו – עדיין לא נתבטלו לגמרי.  ואולם הגזרה של ממוכן, הגזרה של "ומדבר כלשון עמו" – היו בטוחים! – נתבטלה לגמרי. כבר נשכחו טשוקובסקי ומאמרו, גם הפריסטאב המפורסם של "חובבי שפת עבר" שלא נתן לדבר רוסית – נשכח, וממוכן וגזרותיו נשכחו, וכמקדם תוכלו בבטחה לשכוח את שפת-עבר שכחה גמורה.

לחיים, יהודים, לחיים!

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה