_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עם ישראל, המדינה העברית והגולה

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

שבע-סבל ומרורים, מוּכּה ודרוס המשיך עם-ישראל לרקום את מסכת קיומו אחרי מלחמת-העולם השניה.  במשך עשרות שנים רבות לא יתאושש מהמכה האכזרית אשר הוכה ללא כל תקנה בהשמדת ששה מיליונים, שליש היהדות.  מעמי-העולם הקריבו במלחמת-אימים זו: פולין–13,6%, שבהם 3000.000 יהודים, יוגוסלביה–10% מתושביה, רוסיה הסוביטית–3,7%, שבהם אחוז ניכר של יהודים, צרפת והולנד–כל אחת 2%, בריטניה הגדולה–0,13%, גרמניה המרשעת–0,52%, ואילו היהודים הפסידו 33% ממספרם.  אם מספר כל חללי-המלחמה הוא 18 מיליון, הרי היהודים הפסידו שליש של קרבנות כל העולם;  ומספר אבדותיהם קרוב למספר האבידות של רוסיה הסוביטית.

טבח ההמונים הזה, רצח של עם אחד–הוא רצח אפוקליפטי, שאין לו דוגמה בהיסטוריה האנושית.  האכזריות המשגעת של רצח זה מתבלטת שבעתיים, כשאנו מביאים בחשבון את המומנטים הבאים:

א)  כל עמי העולם קרבנותיהם הם קרבנות-מלחמה, פרי התגוששות הדדית על זירת העולם לשם כיבוש ונצחון, הם קרבנות תאונת-הכיבוש של גדול מטורפי-העולם, רב-הטבחים של האנושות.  העם היהודי הוא היחיד שנרצח אך ורק בעוון "יהדותו", שרציחתו הוכרזה לכתחילה כאחת ממטרות-המלחמה, ללא כל תועלת.

ב)  עוד שנים רבות נכתוב את מגילת-איכה המזעזעת על צורת השמדתה של היהדות האירופית. הזכרון–היא אחת משתי מידות-היסוד, שבהן נתברך מפי הגבורה כל עם בעל הכרה עצמית השומר על כבודו וערכו. "שמור וזכור בדיבור אחד השמיענו אל המיוחד".  כל עם ועם נצטווה לשמור את ערכיו ונכסיו החמריים והרוחניים ולזכור–וזוהי בעצם אותה השמירה–את הטוב ועוד יותר את הרע, שעוללה לו ההיסטוריה.  זכור את אשר עשה לך עמלק בצאתך ממצרים, זכר ליציאת מצרים וכדומה.  רוב חלקם של הפורענויות והתלאות אשר באו על ישראל בגולה הוא פרי חוסר-הזכרון הזה, פרי השכחה, שהיתה כרוכה באופטימיות הפטליסטית של יהודי-הגולה, אשר ביקשו בכל מיני דרכים להתחמק ולהתנכר ולהתכחש לאזהרות החמורות מאד של הגולה.  השיכחה הזאת לבשה צורות ציבוריות שונות, ואולם כל התנועות הציבוריות האלו–אם הן נקראו בשם אֶמנציפציה, או תנועת הריפורמה הדתית, או ההתבוללות, או האבטונומיה הגלותית, או הקוסמופוליטיות וכו'–לא היו ביסודן אלא חילופי צורה של אותה השכחנות, של אותו קוצר-הדעת בהשגת מסקנות היסטוריות, אותה הבריחה מצו הגורל, שבהם לקה עם ישראל ושהם פועלים עד היום ביהדות, על אף שתי עוּבדות-היסוד ההיסטוריות המכריעות: השמדת היהדות באירופה והקמת המדינה העברית.  ואם כך הדבר אצלנו, לא ייפלא שאומות העולם הלא-יהודיות מתחרות זו בזו בסלחנות ושכחנות לגבי העם הגרמני.  ואין צורך להדגיש, שסלחנות זו נובעת לא חלילה ממקור שיקולים מוּסריים לגבי עם של זובחי-אדם ורוצחי-ילדים, אלא היא נובעת ממקור טמא של אימפריאליזם עולמי, השואף לזכּוֹת באהדה הפוליטית של הגרמנים לצרכיו הוא.  סלחנות זו אף היא לא באה לפתע פתאום, אלא נתפקעה מביצי-צפעונים של כמה ארצות דימוקרטיות, שבמשך מלחמת העולם ידעו על השמדת היהודים ועמדו באדישות פושעת על דם המיליונים המושמדים, ולא נקפו באצבע הקטנה כדי להחריד את האויב וכדי לעזור לעם היהודי.  הזכרון הלאומי שלנו נתבע איפוא לזכור לא רק מה שעשה עמלק, אלא גם מה שלא עשו רבים מידידנו בתקופה ההיא.

ג)  אין אנו נוהגים להבדיל בין דם לדם יהודי.  כל קיבוצי-היהדות הם חלק אורגני ושוות-ערך של היהדות.  ואולם מבחינה אחת אנו רשאים להבדיל ביניהם: בחינת השתרשותם והתערותם בתרבות ובמסורת הישראלית כפועל-יוצא של סיבות היסטוריות שונות, וביניהן גם ריכוז הקיבוצים האלה במדינות מפגרות פיגור ציויליזטורי וסוציאלי.  והנה עוּבדה היא, שהושמדה כל היהדות באירופה המזרחית, שנצטיינה פי שבעים ושבעה משאר קיבוצי היהדות בדתיותה, בגזעיותה, בשרשיותה, באורח-חייה היהודית ובקשריה הנפשיים לארץ-ישראל.  רצח ההמונים הזה הנמיך באופן מבהיל את הקוֹאֶפיציינט של האידישקייט בגולה.  שתי דוּגמאות: כמעט כל הקיבוצים הנזכרים היו שייכים–לפי החלוקה הסוציולוגית הידועה של ארתור רופין–לשכבה הדתית ביהדות.  שכבה זו היתה השומרת המובהקת ביותר על תכונות-היהדות החיוביות, כטיפוח ערכי-יהדות היסטוריים, חיסון כלפי התבוללות, יצר-לאומי סטיכי, תת-הכרתי וגם ריבוי טבעי. דוגמה שניה: כל הקיבוצים האלה היו ברובם המכריע דוברי-אידיש.  עם השמדתם הפכה יהדוּת הגולה ליהדוּת דוברת לועזית.  ניטל ממנו הגורם המלאים והמבודד הראשי, והעם הופקר לסערת רוחות רעות של הלעז המבולל והמטמיע בגולה.

ד)  חשבון ששת המיליונים הוא חשבון מוטעה.  נביא בחשבון את מסקנותיו של המומחה היהודי הגדול ביותר פרופ' ל. הֶרש בבעיות הדימוגרפיה, הקובע כי 2/3 של כל הריבוי הטבעי היהודי נתנו יהודי אירופה.  על סמך חישוביו יוצא, שהיהדות המזרחית היתה היחידה, שנתנה עודף של ילודה על תמותה.  הושמדו בעיקר ילדים ונוער, שהבטיחו בשנים הבאות ילודה.  פרופ' הרש כופר באפשרות הקיום הפיסי של העם באירופה.  החשבון ברור: הפסדנו לא 6 מיליונים, אלא מיליונים נוספים, שהיינו מקבלים על-ידי הריבוי הטבעי בשנים הבאות, כל עשר שנים מיליון, שהיה גדל והולך.

זהו הפסדנו באנשים, ביהדות החיה, שהלכה ואיננה.  השמדה מוחלטת, עקירה מן השורש ללא ממשיכים, והמשך ללא יורשים וירושה.  אל ההפסד הזה יש לצרף את ההפסד החמרי, הנאמד במיליארדים, שגם לו אין פיצויים.  הושמד רכוש, עמל דורות, שבו יכולנו לגמור ולהביא לידי שכלול את בנין המדינה העברית.  אולם גם הרכוש שנשאר בשלמות רובו ככולו הוצא מרשותנו.  נביא לדוגמה את פולין.  כל הבתים והמגרשים, המצטרפים לרכוש של מיליארדים זהובים, הולאמוּ.  הוא הדין בצ'כוסלובקיה.  הננו עומדים בארצות המזרח בפני לאוים חוקתיים, קונסטיטוציונליים, שאין אנו יכולים לשנותם.  לכל היותר אפשר עוד לדבר על חילופי-גומלין ברכוש המדינות האירופיות הנמצא בארץ.  אולם הרכוש הזה הוא מיצער, ובאופן הטוב ביותר לא נציל אלא חלק קטנטן של הרכוש היהודי.

ברם יש נזק יהודי גדול יותר, טרגי יותר, מזעזע יותר מהנזק החמרי.  אני מתכוון לחיים, שרידי היהדות.  כוונתי לגולה.  במשך דור שלם התנהל הויכוח במערכות הציונות על הגולה.  התנועה נתפלגה לשני מחנות גדולים: מחייבי הגולה ושולליה.  ואולם אף שוללי הגולה המוחלטים לא ראו את הרס הגולה והתנוונותה אלא כתהליך היסטורי ממושך.  אלה היו מין "דוחקי-קץ" הגולה בניגוד לדורות הקודמים שדחקו את קץ הגאולה.  ארץ-ישראל–אף בדמיונם הנועז ביותר של שוללי-הגולה–לא נראתה כמרכז לקיבוץ-גלוּיות מוגמר.  הריבוי הטבעי הניכר של יהודי-הגולה יכול היה להדביק בקושי את מספר היהוּדים שעלה לארץ.  אף בתנאים אידיאליים של מדינה עברית חפשית עדיין הוסיפה הגולה להצטייר כריכוז של קיבוצים יהודיים גדולים, ששימשו גורם כלכלי, פוליטי ותרבותי בכוח כמותם.

גולה כזו אינה קיימת עוד.  מן הרגע שפסק כוח ההמוניוּת היהודית, הכוֹח הכמותי של האוכלוסיה העירונית היהודית בארצות אירופה, הפכו קיבוצי היהודים לאבק-אדם.  ואבק-אדם אינו בונה ואינו יכול להיבנות.  הוא נישא על כנפי כל רוח מצויה ובלתי-מצויה.  בפולין נתקלתי בתופעה המחרידה ביותר: מרניות! הסוואה עצמית, החלפת-צבע, מימיקריה, הסתגלות לאוירה החיצונית לצרכי-קיום, דוגמת אותה הזיקית החומה הנהפכת ירוקה לשם הסתגלות לצבעי השיח.  הסתגלות זאת איננה גילוי של התבוללות.  חס וחלילה!  חברינו אנו של תנועת העבודה הציונית, המדברים ביניהם ולבין עצמם עברית ויהוּדית, באופן אינסטינקטיבי מתחילים לדבר פולנית בצאתם אל הרחוב או בהיכנסם לאוטובוס.  זאת היא לא התבוללות, זאת היא תוצאת המעמד של מיעוט-קטן, של אבק-אדם בתוך רוב מכריע פולני.  זהו אותו המעמד שהיה ליהודי בלגיה, לוכּסמבורג, שוויץ או פינלנד לפני מלחמת-העולם.

אנו עומדים על סף קיצה של הגולה האירופית.  ואת המילה "קץ" איננו מבטאים מתוך פסקנות קלת-דעת וחוסר אחריות בפני כל דורות-העבר.  אמנם היתה לנו תמיד תחושת-קץ בדור האחרון.  היחידים בהירי-העין דיברו עליה בצורה בולטת למדי.  האם הארי שבחבורה, גדול-משוררי חיבת ציון, י. ל. גורדון לא כתב באֶלגיה שלו: "למי אני עמל–מי יחוֹש עתידות ומי יודיענו, אם לא האחרון במשוררי ציון הנני, אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?"

וביאליק–אביר משוררי האומה, האם לא ראה את עצמו כנביא האחרית, האם לא התחבט ולא התלבט בין אחרית וראשית, בין זקנה ועלומים.  האם לא ראה בחוש את השקיעה הגדולה בחיי היהדות?  וכי ברנר–המתפלש, המתמרר, המתמרד–לא שפך מררתו ארצה ולא זעם אֵל ואדם ולא בעט בפסיכוזה של התנ"ך, משום שראה את האחרית?  וכלוּם טשרניחובסקי–אחת היא אם נראה בו את העברי הקדמון או את העברי המתייוון החדש–לא נתן לנו חתימה וגניזה של עולם ישן ולא קרא למעשי בראשית?  וברדיצ'בסקי, בתקופת יצירתו הראשונה, המרדנית?  אולם זו היתה הכרזת-קץ אישית, אינדיוידואלית של יחידים בהירי-עיניים בתקופה שהעם רקד סביב עגל-הזהב או ערך משתה בשעת המגפה.  ואפילו אנשי בילו ואנשי העליה השניה לא היו בעצם אלא יחידים מוזרים, תמהוניים ששׂחו נגד הזרם.  בדברנו כיום על קץ הגולה איננו מתנבאים כאלדד ומידד במחנה, איננו חוזים כסהרורים ורואים בכוכבים, אלא מסכמים את הגולה סיכום ריאלי בלי כחל ובלי שרק של סנטימנטליות.  הגולה הזאת ודאי שהיתה מעוררת רחמים, לוּלא נתגלתה לפנינוּ גילוּי סוציולוגי ואידיאולוגי מבהיל ומחריד.

הניתוח הסוציולוגי הוא פשוּט עד מאוד.  מספיקה הסתכלוּת שטחית במעמד היהודים באירופה כדי להגיע לידי מסקנה, שהיהדות זועזעה ביסודותיה ושונתה בתכלית הדיפרנציאציה המעמדית של ישראל.  היהודים באירופה כיום–הם עם חסר כל מעמדות.  אין אחיזה בקרקע, אין התקשרות למקצוע; כי אין בטחון, אין יציבות, אין הצמדה, אין אמונה באירופה ובמשטריה.  פחד אופף את כל יהודי-אירופה, פחד מפני משהו בלתי-ידוע המרחף בחלל האויר ומבשר רעות.  את הפחד אפשר היה לראות בעיני רבבות יהודים מכל המעמדות.  מאות יהודים פגשתי בפולין באסיפות, אולם כולם הם בליל יהודים של ערים ועיירות שונות.  אף אחד מהם אינו קשור לעיר, לתושביה, לבית-הקברות שלה.  אף אחד מהם אינו עוסק במקצוע שלו.  הסוחר הוא ספק איש צבא, הסופר–בעל מלאכה, בעל-מלאכה–כורה פחמים וכו'.  עם היושב על המזוודות וצופה לנתיבות עולם, וקודם כל ובראש וראשונה–לארץ-ישראל.

יותר עגומה היא התמונה הרוחנית.  אם הניתוח הסוציולוגי נוגע רק ליהודי אירופה, הרי השקיע הרוחנית ניכרת בכל רחבי הגולה.  אין בדעתי לעמוד על הכוחות המשמרים והמגינים אשר הצילו את היהדות מטמיעה וכלָיה.  כשאנו רוצים להעמיד את כל הכוחות האלה על מחה אחת, אפשר לכלול אותם במלה: גיטו, כלומר הכוח המבודד והאיזולטורי של הגיטו.  אני יכול להבין יפה את הלך-נפשו של המשורר יעקב גלאטשטיין, שירק בפני העולם המביש והצרוע ואמר: אנו חוזרים אל הגיטו בדפיקת-דלת חזקה.  ואולם הטרגדיה היא, שאין לאן לחזור.  אין גיטו.  ההיסטוריה הרסה את הגיטו ולעולם אין חזרה למה שהיה ואיננו.  על ריאליזם אכזר של ההיסטוריה אין לענות ברומנטיקה, כשם שאין להלחם באקדחים נגד תותחים.  הכוח המבודד של הגיטו, האיזולטור הכביר היה–הדת, ובה בשעה שהמהפכה הצרפתית והאֶמנציפציה שבאה אחריה ערערו את הדת ביסודותיה, אין חזרה אל הגיטו.  ומאז כל המחשבה הציבורית היתה עסוקה בדבר אחד: בחיפוש איזולטורים, כדי להציל את העם על-ידי בידודו, כדי שהזרם לבדד ישכון.  כך צמחו שני זרמי-יסוד בציבוריות היהודית: האבטונומיזם הגלותי והאבטונומיזם הציוני לכל גילוייהם וגילויי-גילוייהם.

כבר לפני המלחמה ראינו בחורבן האבטונומיה באוקראינה, בליטא, בלטביה, בפולין ובצ'כיה.  הלאומנות של המדינות הצעירות אחרי מלחמת העולם הראשונה הרסה את המיניסטריונים, והמזכירויות היהודיות והקהילות הפכו דחלילי הנהלה עצמית, שנמסרה בידי ה"אגוּדה".  השומר היהוּדי של האבטונומיזם היה בעצם ה"בונד", אולם מעניין הדבר: ה"בונד" עצמו לא השתתף בקהילות הדתיות-לאומיות בפולין, הוא נלחם נגדן, ורק שנה או שנתיים לפני חורבן פולין התחיל להשתתף בקהילות.  הגילוי האופייני ביותר של התבדות הרעיון האבטונומי היא העוּבדה, שהיהדוּת האמריקנית בת 5 המיליונים לא הצליחה להקים את האבטונומיה הקהילתית.

לא ייפלא, שהציבוריות הרדיקלית והדימוקרטית בעולם נאחזה באיזולטור שני–הלשון והתרבות היהודית.  ומן הדין להודות: אכן זה היה איזולטור כביר-ערך.  הלשון והתרבות היהודית היו נחלת-המונים, שיצרה אוירה טבעית של יחוד נפשי וחברתי.  אם השפה העברית טופחה במידה רבּה באופן מלאכותי, הרי האידיש היתה שפה טבעית, שפת הדיבור, המסחר, הרחוב, המשפחה, העתונות והספר.  כשנתכנס ב-1937 הכינוס לתרבות אידיש בפאריס, נשמע בו עוד קול ענוֹת גבורה של האידישיזם הלוחם, שבו דיבר אחד הנואמים (צ'רניחוב) על האימפריה היהודית, שבה אינה שוקעת אף פעם השמש.  אולם כבר אז נראו העבים הראשונות בשמי האימפריה הזאת.  ונתגלעו הקרעים הראשונים גם במלכות האידיש.  שקיעתה התחילה קודם כל באמריקה, מרכז הספרות והעתונות היהודית.  הסביבה המטמיעה של ארצות-הברית, זה כור ההיתוך של העמים, המבולל וממזג עמים בכוח התרבות והציויליזציה הענקית, בכוח הרווחה ושובע-החיים, בכוח-הקסם של מנעמי-החיים, בכו הגירויים והפיתויים של הטכניקה המושלמת ושל חמודות-התרבות–גרמה, שהדור הצעיר חדל מלדבר אידיש.  המשורר לייויק באחד מנאומיו דיבר על שני סמלים ביהדות: ה"בייסמענט" וה"בונקר".  ה"בייסמענט" זהו מרתף-הבית, אליו מורידים את הספרים העבריים והיהודיים, לאחר מותו של זקן-המשפחה, וה"בונקר" זהו המרתף, שממנו נלחמו מורדי-הגיטוֹ עם הנאצי.  ולא ולשוא נזדעזעה עתה הצבוריות היהודית בעולם–סופרים, אמנים, מורים ועסקנים יהודיים–לבקש רפואה למכה זו, לקדם את פני סכנת-המוות הצפוייה לתרבות היהודית.  ודאי, כולנו מעונינים לעכב ולהאֵט את התהליך הזה.  ודאי אנו רוצים לשמור על האיזולטור הזה,כל עוד תשעים אחוז של היהודים מצויים בגולה.  אולם אין מנוס מגזירת ההיסטוריה.  גורל האידיש נחתך לשבט ולא לחסד.  יהדות הגולה מפסידה את האיזולטור האחרון ועומדת לפני גזירה איומה: גזירת-השכוֹל, הגוזלת את הדור-הצעיר מזרועות התרבות היהודית ומפקירה אותו להשפעת הטמיעה הרוחנית ועקירת-הלשון והלעז הנפשי, החברתי.

זו המציאות בגולה.  ועל פני המציאות הזאת מנשבות גם רוחות רעות אידיאולוגיות.  אמנם הקמת המדינה העברית הביאה לידי מהפכה רדיקלית בקרה המוני-העם, ואף השפיעה לא מעט על האינטליגנציה היהודית למפלגותיה השונות.  היה משום משב-רוח חדשה בהכרזתו הידועה של יעקב פּאַט,אחד מראשי ה"בונד" בפולין, כי עכשיו "נגמר הויכוח עם הציונות".  הכרזה כזו בפי מנהיג של מפלגה, שבמשך כל שנות קיומה–ושנותיה כשנות הציונות–לא חדלה מתוך דוגמטיות עיקשת ונלוזה להילחם בציונות במלוא נשקה המפלגתי, מסמל בלי ספק את המפנה ההיסטורי, שחל בדעת הציבוריות היהודית בגולה.  ואולם הויכוח עוד לא נגמר, הוא רחוק מאד מסיומו.  פסיכוזה גלותית בת אלפיים שנה לא תיעקר בן-לילה.  אין פלא, שבחוּגים שונים של האינטליגנציה היהודית בעולם עוד מהבהבים שביבי התקוה, שאפשר וממילא צריך להקים מחדש את תרבות הגולה, ולהשקיע כספים לאומיים בבית-ישראל, העומד על עברי-פי פחת של תהום רבה, הקיים בתוך לוע פעור של הר-געש, העשוי להתגעש בכל רגע.  ועוד נכונה לנו עבודת הסברה רבה בתוך שרידי העם המתחנכים שוב לאשליות חדשות, לשלפוחיות-בורית הנשלחות בצינור-קש של מאשרים-מתעים, של אינטליגנציה נבוכה ואבדת-דרך, המבקשת להרדים את מצפונה בפעלתנות חסרת-שרשים וסיכויים.

נכונה לנו מלחמה קשה גם נגד מכת-ההתבוללות.  הזכרתי את ההתבוללות המדומה, "חמרנית" של מיעוטי-יהודים.  אולם אין להתעלם גם מהתבוללות לשמה, וכאן נחלנו אכזבה מרה עד מאוד.  בתמימות חשבנו, שהשואה שבאה עלינו תביא את העם לפחות לידי התפכחות גמורה, וההתבוללות תהיה שם-נרדף לשפלות-נפש והתנוונות מוסרית ואסתיטית כאחד.  לדאבוננו הולידה בחוגים מסוימים פסיכוזה של "אכול ושתה, כי מחר נמות".  אולם בניגוד לסוג ירוד זה קם סוג אידיאולוגי כביכול, הנלחם בתנועה הלאומית מתוך נימוקים לאומיים.  זהו פרי הזמן החדש ביותר.  היו תמימים שחשבו, שהקמת המדינה העברית תשים קץ למלחמה בציונות.  אולם עד מהרה נמוגו ערפילי המחשבה התמימה הזאת.  אמנם פּ.פּ.ס. היהוּדים בפולין נתנו ידם למגבית בשביל כוחות ההגנה בארץ, אולם באותו זמן נלחמו לבל יופיע דגל תכלת-לבן בתהלוכת אחד במאי ולבל תגדל חלילה רשת בתי-הספר העבריים במדינה.  הועבר קו מבדיל בין המדינה והציונות.

המדינה היא כוח פוליטי הנלחם יחד עם גוש מדינות המזרח נגד האימפריאליזם האנגלוסכסי, ולפיכך אנו מכירים בה;  אוּלם הציונות היא תנועה שבה משתתפים גם הבורגנים, ולפיכך אנו נלחמים בה.  את הביסוס האידיאולוגי הזה נתן לא מכבר הסופר הסוביטי-יהודי איליה ארנבורג.  אין כמובן מן הצורך להוכיח את האבסורדיות של ההשקפה הזאת.  לא מדינת ישראל יצרה את הציונות, אלא הציונות, שבה משתתפים בורגנים עם פועלים, היא שיצרה את המדינה, ועוד שנים רבות תהיה מדינה זו תלויה בשיתוף פעולתם ובתמיכתם החמרית של אותם היהודים, המרוכזים בשלושה רבעים דווקא בארצות האנגלוסכּסיות.  ואולם המשפט נחרץ, משפט מעוקל, מעליב, מזויף, וברוב ארצות המזרח נדונה הציונות, על העליה, על הכשרת הנוער החלוצי, על העבריות ועל חינוך ההמונים.  וכך נוסף ללוח-הצבעים הקודר של הגולה עוד קו אחד, קו אפור ומשחיר דווקא בתקופת-הזוהר של ההיסטוריה הישראלית, בתקופת העצמאות המדינית של ישראל.

בזה עוד לא תמה פרשת הפורענויות של הגולה.  בעצם עד כה לא דיברנו אלא על הגולה מבפנים, מצד יחסי הכוחות הפנימיים.  אך אין לשכוח אף לרגע, שקיבוצי היהודים בגולה אינם אַבטרקיות כלכליות ורוחניות, אלא נמצאים תחת לחץ חיצוני, המעיק על היהודים בכובד של אלפי אטמוספירות.  ושוב אנו נתקלים בתופעה, שאף היא שייכת להפתעות התקופה בשביל עמנו, אם כי היא טבעית למדי.  הכוונה לאנטישמיות, שלא רק לא פגה אחרי מלחמת העולם, אלא גברה שבעתיים.  אילו ניתנה יד לפושעים, בודאי היתה נשנית השואה הנאצית במהדורה אכזרית יותר.  מן ההכרח להודות, שדווקא האנטישמיות–למרות תלי-תלים של הלכות ודרשות שנכתבו עליה–לא זכתה בספרותנו להערכה אוביקטיבית.  האמונה באמנציפציה ובאחות-העמים והאופּטימיזם העמוק שהיה נטוּע בלבנוּ לא נתנוּ לנוּ אפשרות לרדת לסוף מהותה של תנועה או תופעה זו.  הרצל ב"מדינת היהודים" מנבא, שראשית עליית היהודים לארץ-ישראל תביא לידי התרופפותה וחיסולה של האנטישמיות.  ברוח זו דיבר גם המקטרג הגדול ביותר על האנטישמיות מכּס נוֹרדוי.  וכך ביססו פינסקר, רילף וברוכוב.  המציאות ההיסטורית טיפחה על פנינו באכזריות-זעם.  היטלר נוצח במלחמה.  אולם מבחינה אחת ניצח: שנאת היהודים הנאצית כבשה חוגים ושכבות חדשים, שלא ידעו שנאה זאת.  נשתלטה ההרגשה, כי שונאי-היהודים לא יאשמו ו"כל המיצר לישראל נעשה ראש".  שנאת-ישראל קיבלה גילויים נפשיים חדשים.  הריאקציה בפולין רואה בשרידי-היהודים את האשמים למשטר החדש.  דלי-העם שרצחו וגם ירשו הון יהודי, עדיין מפחדים מפני היהודים המועטים המחרידים מנוחתם ומזכירים להם עוונם.  האנטישמיות נחלה נצחון גדול יותר: האנטישמיות הפרוגרסיבית של המאה שעברה, מיסודם של שווינטוכובסקי ונֶמוֹייבסקי, בנתה לה קן דווקא באנגליה ושוֹפרה היה שר-החוץ בווין, שמדיניוּתו–נוסף לשיקוּלים פוליטיים–התנהלה לפי קו שנאה גסה ליהודים.  האנטישמיות כבשב לבבות בארצות הברית.  מקורותיה בעיקר כלכליים: ההתפשטות הכלכלית של העמים המהגרים.  בין העמים האלה תופסים היהודים מקום בראש: בבנקים, בענפים שלמים של המסחר, בחברות-הסרטים, באמנות.  ביחוד מתבלטת חדירת היהודים ל"סיוויל סֶרוויס", לשירותים האזרחים.  כדי להתקבל לשירותים עומדים המועמדים בבחינות, אולם בבחינות אלה מצטיינים דווקא היהודים בכשרונותיהם.  הנימוק השני פוליטי.  היהודים הם רדיקלים, קומוניסטים, ויחסם של האמריקנים כיום לקומוניזם ידוע לכל.  לא תמיד האנטישמיות פעילה, אולם היא מתגלה כל פעם כשנוצרים התנאים האובייקטיביים הנוחים.  מה שהיה בלתי אפשרי באפריקה הדרומית בימיו של סמוטס, עלול להתפרץ כל רגע במשטרו של מאלן.  בימינוּ ניתווסף נחשול אנטישמי חדש–בארצות ערב.  הכל מכירים את מצב היהודים בקאהיר, בעירק, בסוריה, במדינות-החסות של צרפת וכו'.  יהודי מדינות ערב הם בחינת בני-תערובות בידי מושלים עריצים.  הארס של שנאת-היהודים מפעפע ברוב המדינות בעולם הדימוקרטיה הפוליטית והפיאודליזם הערבי באין מפריע.  והאנטישמיות הזאת תגדל ותגבר במידה שירע המצב הכלכלי של ההמונים ותחמיר המצוקה הפוליטית של עמים שונים.

בתנאים אלה אירע המאורע ההיסטורי הגדול ביותר בחיינו–הקמת המדינה העברית.  אין זה מנושאי לעמוד על המחשבה המדינית בישראל ועל גלגולי ההתפתחות של המדינה. תורה היא שצריכה לימוד.  ההיסטוריה אינה מסתורין.  אין בה פלאים ונסים.  היא פרי בשל של משחק כוחות ריאליים המתנצחים על זירת ההיסטוריה.  ואולם כשאנו באים לסכם את המאורע של "מדינה עברית עצמאית", קצרה ידנו לעשות זאת בנימוקים רציונליים בלבד.  ההיסטוריה של המדינה העברית איננה מתחילה כמובן ב-14 במאי.  את המדינה הזאת הרו-הגו דורות של חכמי-ישראל וחכמי-גויים, ביחוד במאה הי"ח והי"ט.  מפליאה מאד תרומת-הגויים.  כמו לורד שאֶפטסביורי, שרל צ'רציל וקאזאלט האנגליים מתקופת ה"רסטוֹריישן" במחצית המאה הי"ח, שפילוורק השוייצרי, הנרי דיוּנאן השוייצרי, להרן הצרפתי, גאולר קרסון האמריקני ואחרים, שעסקו כולם בתכניות מדיניות.  הקו המשותף "הגויי" לכולם היה–המדינות הנוצריות יסייעו ליהודים בהקמת מדינה עברית ללא כל תנאי.  הגוי לא נתלבט בשום סתירות וניגודים.  המדינה העברית היתה תוצאה טבעית של ההיסטוריה היהודית מצד אחד ושל הקוניוקטורה הפוליטית של התקופה מצד שני.  לא כן היהודי.  שפינוזה היה הראשון המדבר על מדינה חילונית עברית, אולם המדינה מותנית ברצונו של העם היהודי, ולפיכך היא יכולה לקום, אך יכולה גם לא לקום.  המדינה העברית תקום–כותב שפינוזה–אם האופי היהודי לא ירוכרך על ידי הדת, כלומר אם ישמור על אופיו, על גבורתו, על רצונו.  ובסגנון קונדיציונלי של אִם כתב גם משה מנדלסון.  המדינה העברית תקום, ראשית–אִם המעצמות הגדולות באירופה תהיינה מסובכות במלחמה כללית וכל אחת מהן תהיה נאלצת לדאוג לעצמה.  במנוחה, בה הן נמצאות עכשיו יש בידי ממשלה קנאית אחת להכשיל את התכנית. ו"אם" שני: המדינה תקום, אם העם העברי לא יפסיד את יצר החירות הטבעי ולא יתגלה רק במעשי צדקה, בתפילה ובקבלת יסורים.  האִם הזה ליווה את רעיון המדינה עד סוף המאה הי"ט.  הרצל ניסח אותו בפשטות: אִם תרצו אין זו אגדה.  וכשהעם לא רצה–פנה לאוגנדה עם כל ההסתייגויות הידועות לכולנו.  רק בדורנו זכינו לגילוי רצון-מוחלט של העם, ללא כל תנאים.  התנאים למדינה העברית היו בהרבה פחות נוחים בתקופת ועידת השלום בפאריס 1946 מאשר בועידת השלום בוורסייל 1919.  אז ריחפה על פני הועידה הרוח הפרוגרסיבית של וילסון, בו בזמן שב-1946 ירד המוסר הבינלאומי עד שאול-תחתית.  אז היתה אמונה בזכויות המיעוטים, עכשיו ניצחה המגמה להקים מדינות לאוּמיוֹת עם העברה של מיעוּטים.

ואף-על-פי-כן זכינו, שדוקא תקופה זו הפכה תקופת-ההגשמה.  התאריך של 29 בנובמבר[1] 1947 לא היה נס מן השמים.  הוא בא כתוצאה של שיקולים פוליטיים מובהקים, שנגרמו על-ידי מאבק ההתחרות בין המערב ובין ברית המועצות וכל גוש עמי המזרח, גם על-ידי ההתחרות הפנימית שבין ארצות הברית ואנגליה.  שיקולים אלה היו מלווים במידת-מה גם בנימוקי מוסר, ככל שיש להם מקום בכלל בזירה הבינלאומית, שבאו לידי גילוי בעיקר אצל העמים הקטנים מסוגם של אורוּגואי וגואטמלה.  ואף-על-פי-כן לא היינו מגיעים לתאריך ה-27 בנובמבר לולא הרצון הלאומי, שקיבל מרום ביטויו בתופעה הפינומנלית של החלוציות.  הרצון הזה, שהגדיל במשך שלושים שנה את ישובה של ארץ-ישראל פי-עשרה, שהיפרה והחיָה שממות מדבר, שהקים כ-300 משקי-עבודה, שהפיח רוח-חיים מודרנית, רוח של תרבות וציויליזציה בישוב ישן, שהניח את היסוד לקיבוץ גלוּיות של המונים, שהפך רובי-רובו של הישוב לישוב עובד, החי על העבודה, יוצר ברוח עבודה, מחנך את הדור על המסורת הנעלה של מורינו ומנהיגינו;  רצון זה, שלבש עוז וגבורה לשים קץ למדיניות השקר והצביעות של בריטניה הגדולה, שהכריז בגלוי מלחמה על מדיניות המעל של בווין, שהסעיר את גלי ים-התיכון באניות המעפילים, שקרא את העם לעליה ולהתיישבות, שקרע לעיני כל את מסוה הצביעות מעל פני בריטניה ובסופו של דבר הכריח אותה לוותר על המנדט; הרצון הה הוא שהקים את המדינה העברית.  מחובתנו המוסרית גם להדגיש, שהרצון הזה לא היה בא לידי סיפוק מניח-דעת, לולא זכינו לכך, שעל-יד ההגה של המדיניות שלנו עמדו מדינאים עזי-רצון וצלולי-דעת, אנשי-תנועתנו, שידעו לכוון ולנהל את ספינתנו בין כפי-סלעים בים המדיני הגועש.  הוא הועמק על-ידי מנגנון מדיני הפועל במלוא הכוח והיכולת בכל רחבי המדינה.  וביחוד על-ידי הגורם המשכנע ביותר–על-ידי נצחון הנשק העברי, זה הנצחון המדהים והמפליא והמתמיה של ישוב קטן על צבאותיהם של שבע מדינות ערביות; נצחון זה–נצחון הצבא העממי היהודי, שבמשך זמן קטן נתעלה מכוחות-ההגנה במחתרת לכוח מלחמתי משוכלל.

מה ערכה של המדינה העברית לגולה? ביום הכרזת המדינה הייתי בגולה הפולנית והצ'כוסלובקית וראיתי התלהבות כל-יהודית, אכּסטזה לאומית.  אמנם כפרי התלישות וחוסר-השרשים ההיסטורי, ישנם בגולה הרבה הממשיכים במסורת של בעלי התעודה בישראל, מסורת קוסמופוליטית של אזרחות-עולם בלי כבלי מדינה וגבולות טריטוריאליים.  למעשה כל היהודים האבסטרקטיים האלה שוללים את כבלי המדינה רק ביחס לישראל, אולם לא ביחס למדינות אחרות, שדווקא בהן הם מגלים פטריוֹטיוּת נלהבת.  קיים עוד סוג של שוללי-מדינה בפה או בלב, שמספרם לא מעט: אלה חוששים, שעל ידי מדינה עברית יאשמו היהודים בארצות-מושבם לבלתי-לויאליים, לכפולי-אזרחות.  השאלה הזאת נתעוררה, אגב, גם במוסדות עליונים בארץ.  אין צורך להסביר את חוסר הבסיס של האשמות האלו ועל הפחד הזה.  מדינה עברית אינה מטילה חובת-אזרחות על יהודי-חוץ לארץ, כלומר מילוי אותן החובות כמסי-חובה, עבודת-צבא וכו' המוטלות על כל אזרח בארץ-מגוריו.  האזרחות מתחילה בשעה שהיהודי עולה לארץ; ועד אותה שעה מחייבת זיקה נפשית, מוסרית, עזרה מדינית וחמרית, שהיתה קיימת גם לפני היווסד המדינה.  הייתי בפולין בשעה, שביקרה אותה משלחת גדולה של ה"פולוניה".  הביקור הזה הפך חג בפולין החדשה.  ולא עלה על דעתו של מי שהוא לחשוד את פולוניה באי-לויאליות לארצה.

המדינה העברית מקבלת בגולה מושג חדש שלא ידענוהו עד כה.  היהודי, ואף זה היושב בגולה חדל להיות בעולם דחליל לאומי, בן בלי-עם, חסר מוצא וגזע; יהודי–זה לא חרפת-עמים, מושג של קלון, שעיר לעזאזל, אלא מושג שווה בהחלט למושג אנגלי, רוסי, אמריקני וכו'.  כל העתונות היהודית בעולם הדגישה שבע הדגשות את השינוי הרב שחל בהלך-רוחם של היהודים בגולה, את רגש הגאוה והכבוד-העצמי, שעוררה המדינה ונצחון הצבא-העברי בלב היהודים, שקודם לכן התכחשו ליהדות או סתם לא הרגישו שום קרבה נפשית ליהדות.  המדינה העברית היא משען ומסעד ליהודי-הגולה, שהתנכרו לחיי-הכלל היהודי, שהתבישו ביהדותם.

המדינה היהודית שמה קץ לנסיונות לפתור את השאלה היהודית על-ידי הקמת מדינות יהודיות אחרות ועל-ידי הגירה.  אשר להגירה עלינו להגיד ברורות, שתקופת ההגירה החפשית של היהודים לארצות זרות נסתיימה.  הארצות סגורות ונעולות בשבעה בריחים בפני כל הגירה יהודית.  אפילו ההשתדלות להניע מדינות כי יפתחו שעריהן בפני יושבי-המחנות היהודיים העלתה חרס.  הגירת-ההמונים כפתרון מצוקה יהודית אינה קיימת לאשרנו כפתרון הבעיה היהודית.  יחד עמה ייפסקו גם חלומות-השוא של כל מיני מחפשי- טריטוריות באפריקה או בגויאנה או באוסטרליה בשביל ריכוזים טריטוריאליים יהודים.  הנסיון האחרון מסוג זה בהיסטוריה היהודית היה בּירוֹ-בּידז'אן, ואף הוא לא הצליח והשלטונות הסתלקו ממנוּ, אף שבנסיון הושקעו מיליונים והוא נתכוון אך ורק ליהודי אתה המדינה הענקית, שבירו-בידז'אן היא חלק ממנה.

נוכח עוּבדה זו מתחיל עכשיו התהליך של אירגון הגלוּיות לעליה ולהתיישבות.  העם היהודי חדל להיות אכסטריטוריאלי. המדינה העברית פותחת את שעריה וקוראת את כל בניה לעליה, להתיישבות ולהיאחזות בה.  אמנם שערי הארץ פתוחים, ואולם אופיה הלאומי המיוחד של העליה לא פסק.  העליה אינה הגירה, אינה אימיגרציה סתם.  היא דורשת התעלוּת, הכשרה עצמית לתנאים המיוחדים של הארץ מבחינה כלכלית, רוחנית, תרבותית.  ועוד שנים רבות תהיה מצוּוה הגולה–על-ידי מכשירי ההסתדרות הציונית בכל ארץ–לשקוד על העליה, לדאוג לניפוי החומר האנושי, חומר של עולים-מעפילים, שעיקר מטרתם הוא לא רק להיבנות בארץ, אלא גם לבנות.  המדינה הוקמה לא בשביל ישוב בן 800 אלף, אלא בשביל המיליונים, בשביל חזון-גאולה אחרון.

 

תש"י

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] במקור המודפס הופיע בטעות 27, כאן ובהמשך הפסקה.  [הערת פרויקט בן-יהודה]