_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמעון שמואל פרוג

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

פרוּג נוֹלד בשנת 1860 במוֹשבה בּוֹבּרוֹבי-קוּט שבפלך חרסוֹן, המוֹשבה היהוּדית הראשונה שנוסדה בדרומה של רוּסיה.  בהיותו בן חמש התחיל לומד ב"חדר", בו קנה לו ידיעות מקוּטעות בספרוּת העתיקה.  ביחוּד הוּשפע משפת-התנ"ך וחזוֹנוֹת-הנביאים, ששימשוּ בשנים הבאות מקוֹר השראָה עמוּקה ליצירתו הפּיוּטית.  בשנת 1869 נתקבל פרוּג לבית-ספר עממי כללי בכפרוֹ ושם רכש את ראשית השכלתו בלשון הרוּסית ובחשבון.  אחרי גמרוֹ ארבע כיתוֹת, אוּלץ, מחמת חוּלשתו הגוּפנית ומצבו החמרי הדחוּק של אביו, לעבור משם.  בן ט"ו היה בבואו לחרסוֹן בה קיבל משׂרת לבלר במשרד "הרב-מטעם" המקומי.  אוּלם תנאי-חייו-ועבוֹדתוֹ לא השביעוּהוּ רצון.  מנעוּריו היה נוטה  לרוֹמנטיוּת ושגה בחלומות, ואת לבו נשא אל מרכזי-היהדוּת, שמשכוּהוּ בהוֹד קסמיהם.  אך בחרסוֹן בא מפנה בחייו בגלל היכּרוּתוֹ עם פּקיד רוּסי ששימש מַגיה באחד העתונים הרשמיים;  הוּא שלימד אותו את תורת-השירה-חריזה.  ומאז התחיל כותב שירים במסתרים עד שבשנת 1880 פּירסם את שירו הרוּסי הראשון בשבוּעוּן "ראַזסוויט", שנוסד בשנה שלפני כן ובין משתתפיו היוּ עו"ד ועסקן ציבוּרי ידוּע מ. וַרשבסקי, ההיסטוֹריוֹן מ. י. קולישר, המספּר הרוּסי-היהוּדי בוהרוב, המשורר המוּמר מינסקי-וילנקין, – שבוּעוֹן שדגל בשם האידיאלים של ההשכלה והאמוּנה בכוחו הגוֹאל של הפרוֹגרס הרוּסי.  רושם שיריו הראשונים על קוראיהם היה גדול עד כדי כך שהמערכת הזמינה אותו לפּטרבּוּרג כדי להשתתף בשבוּעוֹן בקביעוּת.  כן השתתף המשורר המתחיל גם בשבוּעון הרוּסי-היהוּדי "רוּסקי יֶבריי", שהיה קרוֹב בהשקפותיו ל"ראַזסוויט" והופיע גם הוּא בפּטרבּוּרג בעריכת ל. ברמן.  בשני השבוּעוֹנים האלה, שנתקיימוּ זמן קצר, עלה כוֹכבוֹ של המשורר הצעיר, ועד מהרה זכה לפרסוּם בלתי-רגיל ברחוב היהוּדי.  בשנת 1882 הכריז י. ל. קנטוֹר, העוֹרך-בפוֹעל של "רוּסקי יֶבריי", על תחרוּת ספרוּתית-שירית וקבע לנוֹשׂאָה את האגדה על "כּוֹס הדמעוֹת".  פרוּג והמשורר מ.  אברמוֹביץ (בנוֹ של מנדלי מוֹכר-ספרים) שלחוּ למערכת את שיריהם על נוֹשׂא זה ושניהם נתפּרסמוּ בו יחדיו.  אוּלם המערכת נתנה את משפּט-הבּכוֹרה לשירוֹ זה של פרוּג, אשר יחד עם רבים אחרים הפכוּ עד מהרה לנחלת הציבוּר היהוּדי ולא היתה במה ציבוּרית בכל רחבי התחוּם, שלא נקראוּ בה שיריו.

עוד בימיו הראשונים בפּטרבּוּרג חזה פרוּג מבּשׂרו ממש את מלוא הטרגיוּת של גורל-היהוּדים.  מאין זכוּת-ישיבה בבירה, נרשם פרוּג כ"משרת" בבית עורך-הדין וַרשבסקי, ובו מצא לו מקלט ארעי מנגישות המשטרה יחד עם "משרתוֹ" השני של וַרשבסקי – שמעון דוּבּנוֹב.  אוּלם גם כאן לא ידעו שליו שני השמעוֹנים, ביחוּד כשהשוטרים היוּ מתפּרצים לפתע וּמוֹצאים אותם ליד שוּלחן-כתיבה!  פּעם פּרץ סכסוּך בין וַרשבסקי וּבין ראש עיר-הבּירה, ומתוך רצון לנקום ביריבוֹ, פּקד ראש-העיר על פרוּג "לעזוֹב את עיר הבירה בעשרים וארבע שעות".  הסוֹפר הרוּסי הידוּע מורדובצב, שהיה מחסידיו של פרוּג, טרח לטובתו והשיג לו רשוּת ישיבה ארעית בפּטרבּוּרג.  רק שתדלנוּתו של הסינטוֹר טגנצב לפני מיניסטר-הפּנים דורנובו השפּיעה כי תינתן לו רשוּת של ישיבת-קבע בעיר הבירה.

בשנות 1880–1884 התגבּש כשרונו של המשורר והגיע ליציבוּת אמנוּתית ולפוֹריוּת בלתי רגילה.  בשנת 1885 יצא לאור הכרך הראשון של שיריו, והתקבל על-ידי הציבוּר היהוּדי בהוֹקרה רבה.  את רחש צמיחתו הספרוּתית  היטיב לקלוט גדול משוררי הדור, י. ל. גוֹרדוֹן, שציין את פרוּג בשם "ספיח", צמח שלא ניטע ולא נזרע ו"צומח מאליו כשוֹרש מארץ ציה".  ואָמנם, הוֹפעתו בספרוּתנוּ היתה בחינת "ספיח":  אבטוֹדידקטיוּת טיפּוּסית, חוסר השׂכּלה, גידוּל בכוח עצמו – כזו היתה ראשית דרכו.  ולא אָרכו הימים וּפרוג כבש את לבות הדור היהוּדי הצעיר.  ולא הגזים יל"ג בכתבוֹ עליו בשנת 1884:

"עָלֶה נוֹבֵל הִנֵנִי – אַתָּה צִיץ פּוֹרֵחַ"!

בשיר-הברכה שהקדיש יל"ג לפרוּג הצעיר, פּירש המשוֹרר הזקן ברוּח ההשכלה את תעוּדת יורשו הרוּחני:  לקוֹנן את קינת האוּמה!

אִם לֹא נוּכַל לִמְצֹא עֶזְרָה בַּצָרָה / נָקֵל חָלְיֵנוּ  בְדַאֲגָתֵנוּ מָרָה.

ואפילוּ בשפת-שירתוֹ הזרה של פרוּג ראָה ערך לאוּמי, כי "מַה נַטִיף לָעִבְרִים?  הֵם עָנְיָם יֵדָעוּ! / נַטִיף לָעַמִים – יֶחֱרָדוּ יִשְמָעוּ."

עצם הקדשה זו נבעה מתוך אינטוּאיציה נכוֹנה.  עד שנשרוּ העלים הנוֹבלים של עץ הספרוּת הרוּסית-יהוּדית, פּרח ציץ-שירתו של פרוּג הצעיר.  אָכן, בספרוּת הרוּסית תפס מקום צנוּע.  הביקורת הרוּסית העריכה את שיריו מתוך חיבה, אך בלי התלהבוּת, ובצדק ציינה את חוסר האחידוּת האמנוּתית ביצירתו:  לדעתה, עלוּ שיריו הליריים בצמצוּם ועוז-ביטוּים על שיריו האֶפיים.  ואָמנם, בצד שיריו המצטיינים במוּסיקליוּת הבלתי-רגילה שלהם יש הלוֹקים בארכנוּת.  ואף-על-פּי-כן עלה פרוּג על בני-דוֹרוֹ בספרוּת הרוּסית-יהוּדית.  ספרוּת זו, שטיפּלה בעיקר בתיאוּר ההווי היהוּדי ונתנה ביטוּי לאידאלים של דור-ההשׂכּלה, היתה מגמתית ברוּבה מבחינת תכנה ודלה וקלוּשה מבחינה ציוּרית-אמנוּתית.  היא לא צורפה לאוֹצר הספרוּת הרוּסית, וברובה אף לא מצאָה את תיקוּנה בתרגוּמים עברים – ונשתכּחה.  בחבוּרת הסוֹפרים הרוּסיים-יהוּדיים, שאָצל מרוּחוֹ על שני העוֹלמוֹת, הרוּסי והיהוּדי, ושהשפּיע לא רק על חוּגי האינטליגנציה היהוּדית אלא גם על המוני-העם עמד פרוּג יחידי.  בשיריו הליריים והלאוּמיים עוֹדד והלהיב את הדוֹר הצעיר ועשה נפשות לתנוּעה הלאוּמית הצעירה, שנתעוֹררה אז לחיים.

ואף-על-פּי-כן לא זכה פרוּג למעמד חמרי בטוּח אף בשנות הזוֹהר של יצירתו הספרוּתית.  כדי להבטיח את קיוּמוֹ, עבד זמן-מה כמזכיר "חברת מפיצי-השׂכלה" בפּטרבּוּרג.  מצבו הוּטב במקצת לאחר שהתחיל משתתף בירחוּן "ווֹסכוֹד", שנוֹסד בשנת 1881, בו השתתפוּ אז מיטב אנשי-המדע והסוֹפרים היהוּדים, כגון י. גסן, צינבּרג, דוּבּנוֹב, ליליינבּלוּם, הרכבי, ליבנדה, בן-עמי, אנ–סקי ואחרים, אוּלם הבטאוֹן היה נקי מזעזוּעים אידיאוֹלוֹגיים קשים.  בניגוּד ל"ראזסוויט", שהפך, אחרי פּרעות 1881, ללוֹחם לרעיון חיבת-ציוֹן, נקט ה"ווֹסכוֹד" עד סוף המאה הי"ט עמדה שלילית לגבי הציוֹנוּת, ואף לאחר שה"ווֹסכוֹד" קיבל צביוֹן לאוּמי-כללי והתחיל מפרסם גם מאמרים ציוֹניים, היה נוהג נייטרליוּת לגבי הציוֹנוּת.  בשנת 1900 נוסד השבוּעון "בּוּדוּשצ'נוֹסט" ואז עבר פרוּג לעבוד בו כמזכיר-המערכת.  השבוּעוֹן החדש, שדגל בסיסמה הסינתיטית של "לאוּמיוּת והשכלה", פּתח לרווחה את עמוּדיו לפני ציוֹני רוּסיה, אף כי לא הכריז רשמית על כיווּנוֹ הציוֹני.  בימי עבודתו בשבוּעוֹן זה אָמנם הוּטב מצבוֹ החמרי של המשוּרר, אוּלם בשנת 1904 פסק השבוּעוֹן מהוֹפיע מאפס אֶמצעים, וּפרוּג, מחוסר-מחיה, ראָה הכרח לעצמו להשתתף כפליטוֹניסטו בעתוֹנוּת-שוּק רוּסית בשמות בדוּיים שונים.  בתקוּפה זו ניכרת גם ירידה ביצירתו.  הכרח למכור עטוֹ לעתוֹנוּת צהוּבּה בעד כיכר לחם הרגשת  דלדוּל-היצירה – שתי סיבות אלוּ דיכאוּ את נפשו והגבּירו את רגש בדידוּתוֹ וּמרירוּתוֹ.

למן שנת 1885 מתחיל פרוּג ליצור גם בלשון היהוּדית.  את רוב יצירותיו – שירי-ציון, אגדוֹת, סטירוֹת ופיליטוֹנים – פּרסם בעתוֹנוּת היהוּדית ביחוּד ב"פריינד" וב"יוד".

בשנת 1909 שב פרוּג לאוֹדיסה, אחרי שבילה קרוב לעשרים ושמונה שנה בפּטרבּוּרג.  מחלת-כליוֹת קשה ריתקה אותו לערשׂ-דוי.  ונוסף לה בא עליו כחתף אסון נורא כשבתוֹ היחידה בגיל י"ג נקטפה באבּה.  למן היום ההוּא לא ידע שליו בנפשו ורגש של בדידוּת אכזרית דיכא את לבּוֹ.  נחמתוֹ היחידה בימי-חייו האחרונים היתה אשתו יבדוקיה פרולובה-פרוּג, אשה עדינת-נפש ורעיה נאמנה, שהיתה לו עזר ומסעד בצרה.

וככל שקרבוּ ימיו למוּת, כן גדל בנפשו רגש-הדכדוּך – "למי אני עמל" וההכּרה המרה כי המיר לשון-עמו בשפת-נכר... וּברגעי-חייו האחרונים ביקש לתקן את אשר פּגם כלפּי עמוֹ וכלפּי עצמו וכתב את שבעת שיריו האחרונים בשפה העברית![1]  – ביום 22 בספּטמבר 1916 נפטר המשוֹרר באוֹדיסה.

 

ב

אם נייחס לתוכן הפעוּלה הספרוּתית אותו ערך לאוּמי עצמאי שיש בה ללשון היצירה, הרי נוּכל לראות את פרוּג כראשון למשוררי-התחיה בישראל.  הוּא היה הראשון בדוֹר ההשׂכּלה, שכל יצירתו הספרוּתית, החל מבּכּוּרי שיריו ברוּסית, וכלה באחרוני שיריו בעברית, נתרכזה בנקוּדת מוֹקד אחת:  תחית ישראל.  לא רק בשיריו הלאוּמיים וּבפּוֹאֶמוֹת ההסטוֹריוֹת שלו, אלא גם בשירי-הטבע – ואולי דוקא בהם – בא לידי גילוּי בולט יסוֹד-התחיה שבשירתוֹ.  כי שונה לגמרי היה סוּג-ליריקה זה בשירת פרוּג, מאשר בשירתם של המשוֹררים שקדמוּ לו.  כיסוּפי-הטבע של פרוּג לא היוּ גידוּלי-נשמה מלאכוּתיים, שטוּפּחוּ בעלית-גג או ליד "האַח המבוֹערת".  הוּא ינק אותם ממקוֹר הטבע הכפרי, שבחיקוֹ נוֹלד וגדל.  אדמת-השחוֹר האוּקראינית, מרחבי ערבת-הזהב, ירק-השׂדוֹת ברוּכי-התנוּבה, גלי הדנייפּר הרוֹעשים – כל אלה היוּ לפרוּג לא תפאוּרה שבמליצה אלא נוֹף ריאַלי.  שירת-הטבע שלו לא ידעה כבלי מליצה תפלה וּמוּפשטת.  במקום "נחלי-בתוֹת" ו"רצי-כסף" ו"זהב-פּרוים הופיע בראשונה בשירתנוּ תיאוּר הטבע החי על גילוּייו והמוּחשיים.  תמוּנות-טבע אלו, משוּבצות תמיד במסגרת המציאוּת גלוּתית, הרעידוּ את לב היהו=די בניגוּדי אוֹרוֹת וּצללים, – ובכנותן, בפשטוּתן ובגשמיוּתן הגבּירוּ בו את כאב-הסתירה הפּנימית, את הרגשת מרירוּת הגלוּת ואת הרצון הלוֹהט להיגאל מכבלי-שעבוּדה.

 

ג

לא ימים רבים שגה המשוֹרר הנלהב בחלוֹמוֹת נעוּריו הנשׂגבים.  כבר ב"אגדת הכוס" הקשה הילד קוּשיוֹת חמוּרוֹת על גוֹרל-עמוֹ.  בבוֹאוֹ לפּטרבּוּרג היטיב פרוּג להכּיר את ארץ-מוֹלדתוֹ הקהה האכזרית, זו "אם החוֹרגת לעם-עבד חסר-מקלט".  המוֹלדת העברית, ההיסטוֹרית, היתה עדיין מעבר להכּרה הלאוּמית האַקטיבית.  במצב-ביניים זה ביקש המשורר תחליף של מוֹלדת, ביקש ומצאוֹ בעבר ההיסטוֹרי של העם ובספרוּתוֹ העתיקה.  ככל משוֹררי-ההשכלה דבק פרוּג בכל נימי-נפשו בתנ"ך:  הוּא שתה בצמא ממקוֹרוֹ, את אוירוֹ נשם ואת חזיוֹנוֹתיו חזה.  אוּלם בניגוּד לקוֹדמיו הרס פרוּג את מחיצת-הדוֹרוֹת שבין התנ"ך ולמציאוּת, הפשיט את איצטלת-קדוּשתוֹ והפיח בו רוּח-חיים של מציאוּת-חולין.

השיבה אל התנ"ך לא היתה לגבי פרוּג מעין קלסיוּת מזוּייפת של אנשי-ההשכלה, שמאפס תוכן ספרוּתי-חיוּני נשאו את עיניהם אל מצבתנוּ ההיסטוֹרית ושרוּ "שירי-תפארת" על גבוּרת-ישראל בעבר ביחד עם שירי תהילות ותשבחוֹת למלכי פּרוּסיה ואוֹסטריה.  התנ"כיוּת של פרוּג לא היתה רוֹמנטיקה ספרוּתית בלבד, בריחה מן המציאוּת האפורה של העבר ההיסטורי, שנסתם עליו הגוֹלל;  להיפך, ספרוּתנוּ העתיקה היתה בשבילו כעין גשר למציאות חדשה המתרקמת בחיק-העתיד.  המַשׂכּילים שיקעוּ כל רוּחם בלהטי המליצה התנ"כית ובחיקוּי-סגנונה;  בחסד הלשון נמנע פרוּג מהתנ"כיוּת המילוּלית.  את התנ"ך הרגיש פרוּג כבן ארצנוּ החי בסביבתוֹ הטבעית.  הגליל והכרמל, השרוֹן והשפלה, הקברים ועיי-השממה לא היוּ בשבילו סמלים, אליגוֹריוֹת פּיוּטיוֹת, אלא מוּשׂגים גיאוֹגרפיים ריאַליים.  באישי-התנ"ך סימל אידיאוֹת לאוּמיוֹת חיוֹת.  פרוּג היה הראשון שהכניס את יסוֹד החזוֹן הנבוּאי לשירתנו, החיה את נביאי-ישראל כדי לבַכוֹת בשפתוֹתיהם את חוּרבן דוֹרוֹ, את רקבוֹן הגוֹלה הרוּסית.  אך פרוּג לא הצטמצם בתחוּמי הספרוּת התנ"כית, כי הוּא דָלה ביד רחבה פּניני-אמנוּת מים-התלמוּד, המדרשים והאגדות העממיות ושיבצן בפּוֹאֶמוֹת ספרוּתיוֹת.  יצירוֹת אלוּ, שהחשוּבוֹת בהן הן "רבי אמנוֹן", "בת יפתח", "בת השמש", "דבוֹרה", אָמנם לא הגיעוּ בערכּן האמנוּתי למדרגת שיריו הליריים, שימשוּ לבני-דוֹרוֹ, שנתחנכוּ על ברכי התרבּוּת הרוּסית, אוֹצר-חמדה של מוּסר-יהדוּת, ברקי מחשבה לאוּמית והוּמוֹר עממי תוֹסס.

 

ד

שירת-היחיד היתה כמעט זרה לפרוּג לגמרי.  אף בשיריו הסוּבּייקטיביים ביותר שזוּרוֹת בחוּטי-ליריקה דקים אידיאוֹת לאוּמיוֹת וחויות אישיוֹת.  היסוֹד האישי שביצירתו מתמזג ללא-שיוּר ביסוד הלאוּמי-ציבוּרי שבה וכפילוּת-חויה זו ניכרת בעצם בחירת הנושאים לשירתו.  פרוּג הקדיש, למשל, שלוש פּוֹאֶמוֹת לטרגדיה של שאוּל המלך.  בהקדמה לאחת משלוש הפּוֹאֶמוֹת מדגיש המשוֹרר את התענינוּתוֹ המיוּחדת באישיוּתוֹ הטרגית של המלך שאוּל, כי הוּא מוצא אותו מתגעגע בדכאונו יומם ולילה אל חיק-הטבע, אל השדות שבהם התהלך כרוֹעה בנעוּריו.  נזר-המלוּכה מַכבּיד על ראשו, פורפורית-הזהב מעיקה על שכמוֹ;  כנוֹרוֹ של דויד מַעלה באָזניו את השיר, שהוּא עצמוֹ שר במרחב השדות.  מזה – געגוּעים לחיי הטבע, הוּא נכסף לברוח מצינוֹק-ארמוֹנו ומהנביא הזקן, המעורר אותו למלחמות.  בהיאָבקוּת המלך קשה-הרוּח עם הרועה בחיר-האלוהים מסמל איפוא המשורר את נפתוּלי-הגוֹרל של עם-הבחירה, אשר עזב את השׂדה...

האין זו גם הטרגדיה האישית של פרוּג?  המשורר הגיע למרום הפּסגה;  שמוֹ הנערץ הלך לפניו בכל רחבי המדינה, אך עם כל היותו שׂבע-כבוֹד והערצה לא ידע שליו בנפשו;  נזר המשוֹרר הכבּיד על ראשו ומפּטרבּוּרג המַעטירה ישלח מבט-געגוּעים אל שׂדה-כפרו הרחוק:

 

עֵץ שֶׁל מִזְרָח לוֹהֵט, עֲדִין עָלִים וּפְרִי,

נִטַע עֲלֵי אַדְמַת-צָפוֹן קוֹדְרָה, צוֹנֶנֶת,

אַיֶלֶת הַמוֹשְׁכָה בְּעֹל וּמְרֻסֶנֶת –

מַה גוֹרָלָם עָצוּב, עָצוּב וְאַכְזָרִי – – –

 

כּלוּב-פָּז אוֹ עֹל-בַּרְזֶל – הֲזֶה מִזֶה יִיטַב?

נְשָמָה הַשׁוֹאֲפָה לְחֹפֶש וְלָאוֹר,  

לֹא תְּחִי מִחוּץ לְגַן-עֶדְנָהּ, לֹא תְּחִי בַּבּוֹר –

אֵין אֹשֶר לָהּ וְגִיל בְּשַׁלְשְׁלוֹת-זָהָב...

("שאוּל המלך")

 

ה

   פרוּג הוּא משוֹרר-הזעם הראשון בספרוּתנוּ החדשה[2].  אָמנם רוב המוֹטיבים של שירת-הזעם ידוּעים לנוּ מספרוּת-התחיה, אוּלם פרוּג הקדים לתת להם ביטוּי בשירתוֹ.  רקבון-חיים, כניעה לפני אוֹיב, מלחמת אחים פנימית – כאלה הם פּני הגוֹלה.

כְּרָמִים זָרִים נוֹטֶרֶת

בַּת-צִיוֹן וְגַם שׁוֹמֶרֶת

בֶּאֳשׁוּן לֵיל-אֲפֵלָה,

אַךְ מֵרוּחַ וּמִזֶרֶם

לֹא נָטְרָה הִיא אֶת הַכֶּרֶם

– אוֹי וָאֲבוֹי לָהּ ! – מִשֶׁלָהּ.

העם עזב מקורות תרבוּתו;  הלשון העברית משתכחת מפּיו, ולא ירחקוּ הימים, אשר זרענוּ –

יֶאֳטֹם אָזְנוֹ מִשְמֹע

צִלְצוּלֵי לְשׁוֹן אֳלֹהַּ,

עוֹד מְעַט – לֹא יְבִינֵם !

("אחרי קריאה ב'נביאים'").

אפס רע ונורא מכל מארות-הגוֹלה הוּא טמטוּם ההכרה העצמית של העם.  תש כוֹחוֹ למרוֹד בגוֹלה, אין לו רצוֹן ויכוֹלת להתקוֹמם ולשבּוֹר את כבלי העבדוּת.

חַרְבּוֹ שֶׁל יְהוֹשֻעַ

שֶׁקִדְשָה שֵׁם אֳלֹהִים – – –

חֲלוּדָה וָמַק כִּסוּהָ;

נֵס הַמַכַּבִּים בָּלָה...

העם בירידתו המוּסרית כאילוּ הגיע עד מעמקי-תהום.  סמל ירידה זו היא שירת "מה יפית" בפי היענקלים, המרקדים בפני מעניהם וּמדכּאיהם.

לְשִׁירַת אֻמָה צוֹרֶרֶת

נִדְכּאִים וּמֻשְׁפָּלִים

הַלְוִיִים אִישׁ עִם רֵעֵהוּ

עַל מִפְתַּן הֵיכַל בַּבְלִים

בִּמְחוֹלוֹת-עַבְדוּת יֵצֶאוּ

("אחרי קריאה ב'נביאים'").

וּברגעי יאוּש ודכאון נפלט מפּי המשוֹרר פּסק-דינוֹ המר:  לא עם, לא עֵדה אנחנוּ ואפילוּ לא עדר – אלא "אינוַלידים".  עם ישראל שהיה מהולל בימי-קדם כעם-קרבות אמיץ, הריהוּ עכשיו "אינוַליד", שהשליך מעליו את דגלוֹ ומגינוֹ ושקע בשינה עמוּקה.  אָמנם, בגבוֹר עינוּייו ויסוּריו, יש ויתעוֹרר כדי רגע ואפילוּ יתכוֹנן לזנק לתוך קרב,

אֶפֶס כְּשֹךְ מִסָבִיב סְעָרָה,

שׁוּב יַשְלִיךְ מֶנוּ נֵס וְצִנָה –

הָאִינְוָלִיד צוֹלֵל בְּשֵנָה.

("אינוַליד").

אך רק לעתים רחוקות רעדוּ נימי-הזעם בשירתו של פרוּג.  על-פּי-רוב הכריעוּ בשירתו בשנות התשעים האלגיה החרישית והקינה הבכיינית.  שיריו באותה תקוּפה ספוּגים ברוּבם עצבוּת אין-אוֹנים ורגשי-מרירוּת.  על נפשו מעיקה הכרת הטרגיוּת של עמו, הנתוּן במצב ללא-מוֹצא.  באוֹצר-מליו משתלטת מלה מבהילה:  גוֹרל.  הגוֹרל מלווה את ישראל מיום היוולדוֹ.  עוד ליד ערישׂתוֹ הכין לו את תרמיל-יסוּריו.  הגורל. שהמשורר ירש מאמוֹ – קוֹראים אנוּ באחת האלגיוֹת – הידק את ברית-היסוּרים בין נשמתו ובין צינוֹק-העולם.  אין מנוֹס ואין מפלט מגורל-ישראל, זה הגוֹרל המשוּתף של העם ומשוררו.

עַמִי, עַמִי, חַנַנוּ אֵל גוֹרָל אֶחָד!

נוֹעָז שִׂיא הַחֲלוֹם, אַךְ קֻצְצוּ כְּנָפַיִם.

בַּלֵב תִּרְתַּח סוּפָה, אֵש בַּמַבָּט תִּלְהַט

וּמַה שָׁפְלוּ, מַה דַלוּ הַיָדָיִם!

וכך מתלבּט המשוֹרר תחת נטל "שני החבלים, שמינה לוֹ הגוֹרל:  צמאוֹן החופש ומנת-העבדים".  הוּא רואה את עצמו כמשורר-קברן, שתעוּדתו לכרות קברים לתקווֹת שאָבדוּ והזיות שהתנדפוּ.

 

ו

קשה וּמַכאיב ביותר היה אָבדן האמוּנה הנעלה והמזהירה של דור ההשׂכּלה:  האמוּנה בכוחה הגואל של רוּסיה הליבּרלית, שתמגר באחד הימים את שלטון העריצוּת ותביא שחרוּר גם ליהדוּת הרוסית.  במשך דורות טיפּחו משכילי היהדוּת הרוסית את האמוּנה ברוּסיה העתידה –

שָׁם לָרוּחַ אֶין בֵּית-סֹהַר,

שָׁם לַלֵב אֵין אִסוּרִים,

נוֹף-אֳמֶת, מַמְלֶכֶת זֹהַר,

חֲלוֹמוֹת יָמִים בְּהִירִים.

("דמוּת ידידתי").

אמוּנה זו היתה שורש נשמתו של דור-ההשכלה היהוּדי, בשמה דגלוּ לא רק מתבּוֹללים לאוּמיים מטיפּוּסם של ליבנדה (עד היותו ל"חובב-ציון"), אוסיפּ רבינוביץ, בוהרוב ואחרים, אלא גם אביר המשוֹררים העברים בתקוּפת ההשכלה, י. ל. גוֹרדוֹן.  "רוסי אנכי", התוודה פרוּג באחת האָלגיוֹת שלו;  "רוּסי אנכי, יחד עמכם (הרוּסים) כאבתי כאב אחד".  ואהבת-נעוּרים זו למוֹלדת הזוֹעמת היתה עמוּקה וכנה:

לֹא פַּעַם שִׁיר רוּסִי נִתַּק מֵהַנִימָה,

עֵת שִׁיר-צִיוֹן לַשְמִיעַ הִתְאַוֶיתִי...

("על הדנפּר").

רוב האינטליגנציה היהוּדית האמין בכל לבו בפרוֹגרס הרוּסי – ובשחרור היהוּדים, שיבוא סוף סוף בעקבותיו;  הנוער הרוּסי-יהוּדי לא חדל להאמין, כי

...  עוֹד יַגִיעַ

חַג-הַצֶדֶק, וְיֻתַּן

גַם לָעָם הַדַל גָבִיעַ

וְיָסֵב אֶל הַשֻׁלְחָן ...

("דמוּת ידידתי").

עד שבא פּתאום יום-הפּקוּדה.  במקום "חג-הצדק" בא "רגע היקיצה האָיוֹם".  במרס 1881 נרצח הקיסר אלכּסנדר השני על ידי מהפּכנים רוּסים.  עקב המאורע הזה נתגברה במדינה פּעוּלת הקטרוּג והשיסוּי של העתוֹנוּת האנטישמית, שהסיתה את המוני-העם החשוּכים ביהודים.  ועד מהרה הבשילה ההסתה פירות-דמים.  באַפּריל 1881 פּרץ הפּוֹגרוֹם הראשון ביֶליסבטגרד;  אחריו בא נחשוֹל-פּרעות, שהציף את ערי רוּסיה הדרומית ונמשך כשנתיים.  האיכּרים הרוּסים באוּ בהמוֹנים מכפריהם ושדדוּ את רכוּש היהוּדים – והאינטליגנציה הרוּסית שתקה.  "כשהעם האפור", כתב אז לבנדה, "פּרע פּרעוֹת ביהוּדים, עמד העם הלבן מרחוֹק ונהנה מתמוּנת חורבני".  והממשלה לא בלבד שלא הגנה על היהוּדים אלא שהצדיקה את "זעם העם", אשר פּרק עוֹל היהוּדים "הגורמים בעסקיהם ומקצועותיהם נזק לתושבי המדינה ומוצצצים את לשדם".  "התקנות הזמניות" של הממשלה, שהביאוּ גזירות חדשות על היהוּדים, כתוצאת "החקירה" של סיבות הפּרעות, הראוּ להיהוּדים את כוונות הממשלה ואת סיכּויי-עתידם ברוּסיה.

וכך נתבּדה חלוֹם גדול, כך חרב בניןֹאמוּנה מפואר של האינטליגנציה היהוּדית.  רגשי-יתמוּת-ויאוּש נשתלטוּ ברחוב היהוּדי.  ברגעים אלה ביקש פרוּג להרגיע את סערת-רוּחו בדברי-תוֹכחה, בתלוּנה מרה על גורלו, בסיגוּף-עצמי לאוּמי.  אך יש שהתנער פּתאום כארי ושר לעמו שירי-עזוז-ונחמה.  לא, העם לא מת, עוד נכוֹנוּ לו ימי זוֹהר וגבוּרה –

אַךְ הָבוּ לָנוּ אוֹר!   נָעֹז וְנֵאָבֵק נָא

עִם הַגוֹרָל הַמַר, עַד כִּי הַקְרָב יִשְׁלָם –

נִשְׁכַּח יְגוֹן-קְדוּמִים וְזַעַם דוֹר וָדוֹר;

רַק הָבוּ לָנוּ אוֹר.

בשירת-אור זו מתגבר והולך המוֹטיב הלרמוֹנטוֹבי:

לֹא, לֹא שָלוֹם אֲבַקֵשׁ וּמָנוֹחַ,

סַעַר אֶתְאַו, חֲזִיזִים – רְצוֹנִי !

או בנוֹסח אחר:

מִתְאַוָה נַפְשִׁי לְזַעַם,

לְשַׁלְהֶבֶת וּתְשׁוּקָה,

כִּי יִקְרָא אוֹתִי קוֹל-רַעַם

לִקְרָבוֹת וְלִמְצוּקָה.

("תוך סבלות כל יום").

הנימה המכריעה בשיריו אלה היא הכמיהה הלוהטת לחופש.  "שירתי", אומר פרוּג, "שנוֹלדה בחופש, רק בחופש יכולה לעלות".  והוּא מבקש מקלט מן המציאוּת המרה בעולם פּנימי של חוֹפש דמיוֹני.  אוּלם המציאוּת המרה הורסת את חלוֹמוֹתיו.  לפניו "עומד שׂטנוֹ וּמביט זוֹעם בבת-צחוֹקוֹ קוֹדרת".  ושוּב חיים ללא תקוה ושוּב עבדוּת ניצחת !

אֵין חַמָה מַזְהִירָה,

אֵין נָתִיב, אֵין אוֹרָה,

הוֹ מַדוּעַ שִׁירִי הֲפַכְתֶּם לִמְאֵרָה ?

 

ז

וּפתאום נצנצה השמש.  לאט-לאט בקע עור והבהיק נתיב.  עם "סוּפוֹת הנגב" – נתגברה ההגירה לאמריקה, שקיבלה צוּרה של בריחה מבוֹהלת.  בפני העסקנות הציבוּרית היהוּדית עמדה השאלה החמוּרה:  "לאָן ?".  נתפּלגוּ עסקני-היהוּדים לשני מחנות:  מצדדי אמריקה ומצדדי ארץ-ישראל.  התחילה הגירה המונית לאמריקה.  אוּלם לאט לאט גברה וגדלה בציבוּריוּת היהוּדית השפּעתם של מצדדי ארץ-ישראל.  מלבד מאורעות-הדמים ברוּסיה סייעה לכך גם השפּעתה של חיבת-ציוֹן בגוֹלה ובארץ, שקדמה לפרעות.  על רעיון חיבת-ציוֹן הגנוּ עכשיו אישים דגוּלים כבן-יהוּדה, סמוֹלנסקין וביחוּד ליליינבּלוּם.  דויד גוֹרדוֹן, בעל "המגיד", העמיד את עיתוֹנוֹ ברשוּת התנוּעה הצעירה והקדיש לה את כל רוּחוֹ וּמרצוֹ.  בינוּאר 1882 נוסדה חברת "ביל"ו", שעל דגלה התנוֹסס רעיוֹן שיבת-ציוֹן, וביוּני אותה שנה שלחה חברה זו את קבוּצתה הראשונה לארץ-ישראל.  באביב 1882 פּירסם פרוּג ב"ראזסוויט" מאמר נלהב, שנסתיים בשיר ציוֹני – וכך נתן פרוּג את ידוֹ לתנוּעה ומאז הפך למשוֹררה של תנוּעת-התחיה.  שירו "מַנגינה עברית", שבו עודד את היהוּדים ליציאת-רוּסיה, נתקבל בכל המדינה כהמנון-עליה.  בתקוּפה זו בוקעים צלילי-עוז-ועידוּד מתוך כנורו.

אך לא אָרכוּ הימים ושוב נתגבּרוּ בשירתו צלילי עצבוּת ודכאון.  הגיעו ימי-מַשבר קשים לתנוּעה.  התוצאות הזעוּמוֹת של פּעוּלות ,חיבת-ציון", החיכוּכים בין אישי התנוּעה, חוסר המשמעת והריכוּז הארגוּני בתוכה מחד גיסא והמצב הלקוּי בישוּב מאידך גיסא הביאוּ לידי אכזבה עמוּקה בגולה, אכזבה שנתנה אותותיה גם בפרוּג.  לא ייפּלא איפוא שבתקוּפת-מַשבּר זו רבתה הפּסימיות בשיריו.  רק עם ראשית הקוֹנגרסים הציוניים מתמלאים שיריו רוּח של עוז ותוקף לאוּמי.  בקובץ שיריו הקטן "שירי גאוּלה" (1908), שבו כונסוּ שיריו הציוניים המאוּחרים, אין אנוּ מוצאים צלילי קינה גלוּתית  או געגוּעי-גאוּלה מוּפשטים.  סגנונו נמרץ, חגיגי, מעודד;  תוכן-שיריו רצוף אמונה בעם ובטחון בהגשמת-חלומו.  במקום המנוֹן-היציאה  ("מנגינה עברית") הוּא שר עכשיו המנון-עליה  פּתיטי:

עַמִי, קָדִימָה

פָּנֶיךָ שִׂימָה

בְּצַעֲדֶי אוֹן

יִשְׂרָאֵל,

עִמָנוּ אֵל,

שׁוֹמֵר צִיוֹן!

"חי אתה, עמי", קוֹרא הוּא בשירוֹ "העליה" – הנני הולך עמך קרוּן שׂמחה אל היכל ציוֹן לקראת חופש, יצירה ועבודה!".  בשירתוֹ הלירית כאילוּ מתגבּר יסוֹד-הפּרוֹזה של משוֹרר-לוֹחם:

לֹא עֶת לָנוּ סְפֹר פְּצָעֵינוּ'

לֹא עֵת אֶת מֵתֶינוּ  לַסְפִּיד –

אֶל עֶרֶשׂ-קְדוּמִים, אֶל מְקוֹר אֲבוֹתֵינוּ

נָסֹל אֶת נְתִיב-הַדוֹרוֹת מִבְּרֵאשִׁית,

נַתְחִיל בַּעֲמַל-נְמָלִים

וּבִמְעוּף-נְשָרִים נְסַיֵם.

("הגיעה השעה").

בימי ה"ביל"ויים נתגלה לפרוּג אחד מחזיוֹנוֹתיה הנעלים ביותר של התנוּעה הלאוּמית – העליה החלוּצית.  בפעמי החלוּצים הראשונים הבחין פרוּג בחוּש נאמן את הדוֹפק ההיסטוֹרי של הציוֹנוּת.  עוד בתקוּפה שקדמה לציוֹנוּת העלה באחת הבּלדוֹת שלו את האגדה המדרשית על "ילדי האדמה", אותם ילדי-ישראל שאמותיהם ילדוּ אותם ביערות כדי להצילם מגזרת פרעה ואשר צמחוּ וגדלוּ במעמקי-האדמה.  ילדים אלה הם שעלוּ מתוך האדמה וחסמוּ את הדרך בפני בני-ישראל, בשעה שאלה התקוֹממוּ נגד משה וביקשו לשוּב מצריימה...   בתנוּעת ביל"ו ראָה פרוּג את "ילדי האדמה" המוֹדרנים, נוֹשׂאי רעיון המשיחיוּת הלאוּמית.  המשיח של הילד- המַקשן, שיבוא לאחר שכּוֹס-התלאוֹת תמלא דמעות עד שפתה, משיח עממי-אגדי זה, שאליו מצפּים כל דורות-ישראל, לבש בשירתו דמוּת חדשה:

מָשׁיחַ בָּנוּ הוּא:  בִּצְמָא רָצוֹן וָחֹפֶש,

בְּמַחְשֶבֶת בְּלִי אִסוּר, בַעֲבוֹדָה בְּלִי נֹפֶש,

בְּחֵשֶׁק הַיְצִירָה, שֶׁכֹּחַ  תַּעֲצֹר

עֲקֹר הָרִים מִשׁוֹרֶשׁ וּתְהוֹמוֹת לִגְשֹׁר.

אֵין לָנוּ גִבּוֹרִים, גַם אֵין בָּהֶם כָּל צֹרֶךְ.

נְחוּצִים עוֹבְדִים, אֲשֶׁר בְּאַהֲבָה, בְּלִי מֹרֶךְ

יֵלְכוּ בַּהֲמוֹנִים לִקְרַאת עָמָל קָדוֹשׁ...

("המשיח).

כך היה פרוּג למשוֹררה של חיבת-ציוֹן, למשורר ענותה וחלום שיבת שבוּתה של האוּמה המתעוֹררת לתחיה.

 

ח

פרוּג יצר גם באידיש.  הוּא כתב שירי-ציוֹן, שירים ליריים, פליטוֹנים וסטירות, שהוּצאוּ לאור ברוּסיה ובאמריקה.  אך פרוּג לא התרוֹמם  בהם למדרגה של שירה צרוּפה, כמו ביצירתו הרוּסית.  הסיבה לכך היא יחסוֹ לאידיש.  עם כל אהבתו העמוּקה ללשון העממית, ראָה בה, ככל בני-דוֹרוֹ, "לשון השוּק הוילנאי ואטליזי-דינבורג", שאין לגשת אליה  בתביעות של שכלוּל אמנוּתי.  מכאן שבשירתו באידיש הצליח פרוּג בעיקר ביסוד ההוּמוֹר, הסטירה והפּזמון העממי המַבריק והשנוּן, אף כי לעתים ידע להתיז בה גם ניצוצות של ליריקה טהורה.

ערך מיוּחד ביצירתו באידיש יש לייחס למוֹטיבים הסוציאַליים שבה.  פרוּג, שהיה משוֹרר לאוּמי בכל נימי-נשמתו, ידע לתת ביטוּי גם למצוּקה הסוציאַלית של עמו.  בשירו "הדגל" הביע את הרגש המהפּכני של הדוֹר היהוּדי הצעיר במלחמתו בעריצוּת המשטר הצארי.  לפרסוּם רב בכל פּינות חיי-העם זכה שיר-העבודה שלו.  שיר זה, השוֹפע אהבה, הערצה וכבוד לעבודה פיסית, הוּא אחד מפּניני שירתנוּ הסוציאלית עד היום הזה.  כשפּרץ פּוֹגרוֹם-הדמים בקישינוֹב בשנת 1905 נענה פרוּג בשירו הידוּע "רחמו", שזעזע את כל היהדוּת הרוסית.  שיריו באידיש נקראוּ בפוּמבי והושרוּ בזמנם וזכוּ לפרסום רב בציבוּר היהוּדי.  צדק במידת-מה מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, שכתב על שיריו אלה של פרוּג:  "שירים אינם ואפילוּ לא שירי-עם;  אוּלם הם תפילות אמיתיות מתוך סידוּר, ובמקום שהיהוּדי הפּשוּט יברך ברכות ולא יבין את פּירוּש המלים, יתפּלל ויגיד את פרוּג..."

 

ט

בה במידה שפרוּג נהג לזלזל באידיש, כן רחש אהבה עמוּקה וכבוד רב לעברית.  המשורר קבל מרה על "הבן הסוֹרר השוֹכח את אמו", את לשון-קדשנוּ.  בקינתוֹ על מות יל"ג גינה בלשון נוקבת את העם "המחלל בשכחה ובאדישות את לשון האבות הקדושה, המַחניק כעבד נרצע את נשמתוֹ החיה".  על קברו של יל"ג – סיים פרוּג את קינתו – בּוֹכה שפת-התנ"ך שנשכחה מפּינוּ;  היא בוכה לא על המשורר המת, אלא עלינוּ !  ומוּבנת התלהבוּתו הכנה של המשורר למראה נצנוּצי התחיה של הלשון העברית שליוו את ראשי תנוּעתנו הלאוּמית.  בשירו "פּי-הנביא" הוּא מדמה את נס תחית-לשוֹננוּ לנס של אלישע הנביא, אשר גהר על בן-השונמית המת, שׂם פּיו על פּיו ועיניו על עיניו, עד הנער פּקח את עיניו ויחי.  "חי האלוהים", קוֹרא המשוֹרר, "וחיה הלשון הקדושה !  היא שוטפת כזרם חי וזך מפּיה הלוהט של בת-החמד, היא מצלצלת כפלדה מחוּשלת בנאוּמוֹ הנלהב של הבחוּר וּמשתפּכת בצלילי-חן במלמוּלו הרך של התינוק".

והאם יכול פרוּג המשוֹרר הלאוּמי, האם יכול הוּא עצמו להשלים עם "אותה הפסקה של ארבעים שנה" – לפי הגדרתוֹ של פרישמן – שבה הוּא שר שירתו הלאוּמית בלשון נכריה?  עוּבדה טרגית זו דיכאה לא-מעט את נפש המשוֹרר.  על קברו של יל"ג בכתה שפת-התנ"ך גם על משורר-ההשׂכּלה, שעודד פּעם את המשורר להתחיל לשיר בלשון-נכר בשביל העמים, למען "יחרדוּ וישמעוּ".  ובאחד הימים החליט פרוּג לתקן את מעוּות-חייו ולשוּב אל מקוֹר-שירתו העברי.  כי בעצם עברי היה פרוּג אף בלשונו הרוּסית.  פרוּג יצר רוּסית, חרז באידיש – אך כל ימיו חלם וחזה עברית, ובסוף ימיו, כשמחלתו הקשה ריתקה אותו לערשׂ-דוי, שלח ידו החלוּשה אל העפּרון וכתב את שיריו האחרונים – עברית –

כָּבְתָה הָאָח וְדָעַךְ אִשָׁהּ,

כַּנְשִימָה  הָאַחֲרוֹנָה

עוֹד תְּנוֹצֵץ לֶהָבָה אַחַת

הָאַחַת   הָאַחֲרוֹנָה.

את ניצוֹצוֹת הלהבה האחרונה הזאת התיז פרוּג עצמו בלשון, שהשרתה את רוּחה על כל יצירתו, אשר בחייו לא זכה להערות בה את נפשו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] לקורא העברי הגיעוּ לראשונה שיריו בתרגוּמו של יעקב קפּלן ("שירי פרוּג, ב' חלקים, 1898), – תרגוּם שנעשה מתוך אהבה רבה.

[2] תרגּום שירי פרוּג – ע"י א. לוינסון:  הופיעוּ בכרך אחד בשנת תש"א [המערכת] – ועכשיו במאגר פרויקט בן-יהודה [הערת פרויקט בן-יהודה].