_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקונגרס העברי

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

בעשרות השנים האחרונות, מימי הכנסיה העברית בברלין בשנת 1913, לא פסק רעיון הקונגרס העברי מנסר בעולמנו העברי.  בכל הועידות והכינוסים עמד כינוס הקונגרס במרכז הבירורים והויכוחים, שהיו מסתיימים כולם בקבלת החלטות שבלוניות על כינוס הקונגרס.  באי-התכנסותו של הקונגרס העברי ראה המחנה העברי לארצותיו את מקור האנרכיה האירגונית וחוסר המשמעת, השולטות בתנועה העברית.  לכל תנועה ציבורית יש התחלה, יש הכרזה על אירגון עצמי, יש מעמד ציבורי חגיגי, המשמש מקור של חוקיות, של משטר הסתדרותי, של זכויות וחובות בתנועה.  כזה הוא הקונגרס הבזילאי לציונים או ועידת צ'רנוביץ לאידישאים.  הקונגרס המייסד הראשון של התנועה, ערכו לא רק בהכרזה, בייסוד, בקבלת החוקה, בקביעת העיקרים האירגוניים של התנועה, אלא גם בגילויים הרומנטיים והאמוציונליים  המלווים את הולדתו של כל רעיון ציבורי חדש.  סמלים אירציונליים כמו דגל, שבועה או הימנון חשובים בחיי התנועה לא פחות מתכנית-הפעולה וההנהלה ותשלום התרומות, כי דווקא הם מהווים את היסוד הנצחי הבלתי-נפסד של התנועה ורק הם עשויים להקיף בסמליותם את שאיפת העם בכל היקפה האין-סופי.

במשך יובל שנים בערך התחבט המחנה העברי ברעיון כינוס הקונגרס ולא השכיל לבצעו.  הדינר של הקונגרס נתפרט לפרוטות של כל מיני כינוסי הכנה ומועצות וועדות וכדומה.  הרעיון הגדול התקין עצמו במשך שנים בתוך מבוך של פרוזדורים עד שנסתבך בו ואל הטרקלין לא בא.  אחת הסיבות הראשיות היא טמטום החוש האירגוני-הסתדרותי של העסקנים העבריים גופם.  כבר אחד-העם ראה באספקלריה המאירה שלו את הצורך החיוני ליצור הסתדרות מיוחדת ללשון ולתרבות העברית.  את הצורך הזה ביסס על הבדל הסמכויות ותכניות-הפעולה של ההסתדרות הציונית והעברית, שאינן ניתנות להתמזג במסגרת הסתדרותית אחת.  הרעיון הגדול הזה בפשטותו לא נקלט על-ידי הדור.  עדיין זכורים לנו המאמרים הפובליציסטיים, שנדפסו לפני המלחמה כנגד הסתדרות עצמית לענייני התנועה העברית.  בעלי המאמרים הטביעו את הקוראים בים של נימוקים וראיות שהוכיחו "בעליל", שאין תקנה לתנועה העברית אלא במסגרת התנועה הציונית.  ולמה נרמה את עצמנו?  השקפה זו ניצחה.  כל הרפתקאות התנועה העברית בקונגרסים הציוניים מעידות על האמונה התמימה של העסקנים העבריים ברצון התנועה הציונית וביכלתה לטפל בבעיות התרבות והחינוך העברי בגולה.  אמנם גדולה עד בלי ערוך חטאן של ההנהלות הציוניות, שבמשך עשרות בשנים לא נקפו אצבע לטובת תרבותנו.  אבל נחטא לאמת, אם נתלה את הקולר רק ביחס ההנהלות אל ענייני התרבות העברית.  אם 12 מתוך 18 קונגרסים ציוניים קיבלו החלטות על התרבות העברית בגולה, ואף אחת מהן לא נתקיימה עד היום הזה, יש לבקש את סיבת הדבר לא רק באנשים, אלא גם בעצם הענין.

סמוך לקונגרס ה-18 ובקונגרס זה גופו באה ההתפכחות הטרגית.  נוכחנו, שאחרי 18 קונגרסים ציוניים אנו עומדים דלים וריקים, מחוסרי מרכז ואמצעים, ללא אירגון ומשמעת.  המחנה העברי הוא אמנם כוח פוטנציאלי כביר, אותו דבר גם מחוץ לקונגרסים.  אין קשר בין מנהלי התנועה בארץ ובגולה.  אין שיתוף פעולה והבנה הדדית בין המרכז והתפוצות.

הקונגרס העברי נעשה איפוא צורך חיוני לקיום התנועה העברית.  מעל תפקידיו הדימונסטרטיביים כלפי חוץ מתבלט ועולה תפקידו היסודי, המכוון בראש ובראשונה כלפי פנים: לאחד את כל חלקי התנועה לחטיבה אורגנית, לאחות את קרעיה הפנימיים ולהגביר כוחה על-ידי הנהלה מרכזית ועל-ידי שיתוף הדאגה לגורל התנועה בארץ ובכל תפוצות הגולה.

אבל קשה להחניק בלב את ההיסוסים והספקות המתעוררים בקשר לכינוס הקונגרס העברי.  הימלא הקונגרס העברי הראשון את תעודתו באמונה?  הישמש בבואה נאמנה של התנועה?  הידע להתגבר על הקשיים העומדים בדרכו?  עיצור כוח להוציא את התנועה העברית מהמיצר לקראת עתיד של יצירה והגשמה?  השאלות המטרידות האלו נובעות ממקור ההכרה הקשה, שהקונגרס העברי הראשון יהיה גם האחרון בתולדות ישראל, אם גם הפעם לא יצליח.

והלואי שיתבדו חששותינו – לבנו חרד לגורל הקונגרס.  חוששנו שמא יהיה טבוע בחותם של פלסטינוצנטריות, שתשקיע את הגולה בצל ותאפיל על צרכיה ודרישותיה.  "מרכזיות" זו אולי היא חזיון טבעי כשהיא לעצמה, ומכל-שכן בארץ שטרם יצאה מגדר הסכנה של בלבול לשונות, אבל יחד עם זה יש בה משום המעטת-דמות מסוכנת של התנועה העברית בגולה.  על התעלמות זו מהגולה מעידות כמה עובדות מוזרות ומדאיגות.

השתתפותה של הגולה בקונגרס העברי אינה ענין של פורמליות גרידא.  לא אחת התרענו על סכנת החורבן הצפוי לתרבות העברית בגולה.  במועצה העברית בפראג ובקונגרס הציוני האחרון ניתן ביטוי נואש לשקיעת התרבות העברית בגולה.  ועידת "תרבות" בפולין ציינה את שיתוק היצירה העברית במדינה.  ועידת הציונים הכלליים בליטא הדגישה את הירידה המדורגת של החינוך העביר במדינה זו.  ברומניה עומדים רוב בתי-הספר העממיים לפני סגירה.  התרוששותם של המוני ישראל בגולה ההולכת ומתגברת בעקבי התהליך המבהיל של קיפוח פרנסתם ונישולם מרוב העמדות הכלכליות החלישה את כוח התנגדותם של ההורים לבית-הספר הממשלתי ועתידה לקרב את קצו של החינוך העברי בגולה.  מאידך גיסא אנו עומדים לפני תהליך חדש של התרוקנות בית-הספר העברי בגולה ממיטב כוחותיו הפדגוגיים.  מלאה הסאה גם של סבלות המורה העברי, שהתחיל מבקש באופן טבעי את תיקון נפשו בעליה.  המורה העברי מקבל אפשרות להסתדר על נקלה בארץ במקצועו, כח הסמינריונים בארץ אינם יכולים לספק את הדרישה במורים לרגל העליה הגדולה הזורמת לארץ.  עליית מורים זו, שתקבע בלי ספק ברכה מרובה לארץ, תביא גם היא בהכרח להנמכת שיעור קומתו של בית-הספר העביר בגולה, להפחתת ערכו החינוכי וממילא גם להחלשת כוחו במלחמת קיומו.  היצירה העברית והחינוך העברי, שטופחו בגולה מתוך אהבה ומסירות במשך אלפים שנים, הולכים ויורדים מעל במת חיינו.  מי איש בארץ הרים –  אחרי מותו של משוררנו – קול זעקה נוראה על האסון הלאומי הזה?  איפה הם המאמרים בספרות או בעתונות הישראלית המוקדשים לבעיית תרבותנו בגולה?

בתוך ערפילי היאוש שהכבידו עלינו כהריי אלף, נצנץ פתאום ברק אור – קרן ביאליק.  בקרן זו ראינו קופה של כסף;  היא היתה בשבילנו קרן של בנין, קרן של הגשמה ויצירה.  קרן-יסוד-קיימת, שמטרתה היא – גם לבסס את קרקענו הרוחני, גם להקים ולשכלל עליו את בנין תרבותנו.

כל הגולה קיבלה בשמחה את בשורת הקרן.  ולא משום שקיוותה להיבנות ממנה ולקומם את חרבותיה בפרוטות הדלות של הקרן, אלא מפני שראתה בה ביטוי לאומי לאירגון-הגורל.  כך גואל העם את אדמתו.  כך בונה העם את מולדתו וכך – מחדש העם את תרבותו גם בארץ וגם בגולה.

ההנהלה הציונית דחתה מטעמים שונים את הקרן והציעה במקומה את "מוסד ביאליק".  ההצעה נתקבלה כמעט מתוך הסכמה דוממת.  אמנם מישהו מחה, מישהו התנגד, אבל המציאות הארץ-ישראלית הספיקה לעכל את העובדה ולהשלים עמה.  נמצאו גם אנשי-רוח שהסבירו פנים למוסד.  חמשת אלפים לירות!  אכן, מוסד-ביאליק ראוי לפנים מסבירות, הוצאת ספרים, תמיכה ללשון העברית וכדומה – מי יתנגד לכל אלה?  אבל חמשת אלפים הלירות יכלו מן המוסד – ותרבותנו זו, הרוצה לחיות וליצור ולא הספיקה עדיין לעלות לארץ?  מי יחוש לרווחתה בשעה זו של ירידה וכשלון?  מי? 

ומשום כך יחרד לב הגולה לקונגרס העברי.  בו שארית תקוותה ומבטחה.  ואוי ואבוי לנו, אם שוב יתבדה רעיון הקונגרס, אם יהפך לפיקציה חדשה, אם יהיה קונגרס ארץ-ישראלי בלבד.  קונגרס כזה יהיה באמת האחרון לקונגרסים העבריים העולמיים.

 

תרצ"ה

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה