_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הלאוּמיוּת וּמהוּתה

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

אנו רגילים לסמן את הציונות בשמות "הלאומיות היהודית", "התנועה הלאומית", "תנועת השחרור של העם היהודי", "התחיה של האומה ישראלית" וכו'.  המלים עם (גוי, לשון), אומה , לאום, לאומיות משמשות בערבוביה בספרות ובדבור.  אף מרחיבי-הלשון שלנו החרדים לכל גוון ובן-גוון של מושג לא ראו צורך להבחין בין המונחים, או לייחס להם מושגים חדשים בדרך של הרחבה.  השיגרא-דלישנא המסורתית גברה על הפּוּריסמוס המדעי.  בשימוש הלשון יום-יום אין אנו מבחינים בין המונחים התנ"כיים, שבתקופות הקדומות ציינו בלי ספק אופיים קיבוציים שונים של הכלל הישראלי.  גם במדע המודרני אין קביעות והסכם בשימוּש המוּנחים האלה.  מבחינה משפטית-מדינית מבחינים–בקווים כלליים–בין עם ואומה.  בשם עם (Peuple, People, Volk)  רגילים לסמן את קיבוץ אזרחי המדינה, כלומר, כל תושבי-המדינה בלי הבדל לאומיותם.  העם האשכנזי–פירושו: לא רק האשכנזים, אלא גם הפולנים והדנים והיהודים שהם אזרחי אשכנז, אבל לא האשכנזים שהם אזרחי אוסטריה, שוייץ או פולין.  בשם אומה או לאום (Nation) רגילים להגדיר קיבוץ של אנשים המאוחדים איחוד של שפה ותרבות, בעלי שיתוף לגורל היסטורי או חברה לאומית, אם גם אינם מאוחדים איחוד מדיני.  במובן זה מדברים על אומה אוקראינית בפולין, גרמנית באוסטריה, יהודית בארצות אירופה המזרחית.  אולם אף במובן זה אין–כפי שאמרנו–קביעות בשימוש המושגים.  כך, למשל, הצרפתים משתמשים בשם "אומה" למושג עם.  אומה צרפתית פירושה בצרפת קיבוץ אזרחי הרפובליקה הצרפתית ולא קיבוץ אנשים המאוחדים בשיתוף ההכרה הלאומית הצרפתית, בעוד שהגרמנים מבחינים בין המושגים הללו, אלא מכניסים חלוקה אחרת: המושג "עם" מתקרב למושג האיחוד הגזעי, המושג "אומה" מקובל במקום עם, ובמקום "אומה", בתורת שיתוף שפה ותרבות, הכניסוּ את המוּשג Nationalitat, שאפשר לתרגמו במלה "לאום" או "לאומות", כדי להבחין מהמושג המופשט "לאומיות", שפירושה: תנועה או השקפה לאומית.

מה מהותה של האומה ומה הם סימניה המובהקים?  אם נפנה אל הספרות המדעית, המטפלת בשאלת האומה והלאומיות, נמצא אף כאן ערבוביה של השקפות והגדרות שונות, שאפשר לסייגן ולהכלילן בתורות הבאות:

1) התורה המיטפיסית-אידיאליסטית, הרואה את סימנה המובהק של האומה בנשמה לאומית קיבוצית, "נשמת האומה";

2) התורה האנטרוֹפוֹלוֹגית, הרואה באומה שיתוף של גזע;

3) התורה הרוחנית, הרואה בה שיתוף של לשון ותרבות;

4) התורה החמרית, שלפיה האומה היא שיתוף של תנאי-ייצור על קרקע משותף;

5) התורה הפסיכולוגית, הרואה את מהוּת האוּמה בשיתוף הרצון וההכרה הלאומית.

השאלה: מהי אומה בכלל ומה מהות לאומיותנו בפרט?–במקומה עומדת, ואגב פתרון השאלה נעמוד בקצרה על היחס שבין הלאומיות והסוציאליזם, ובין הלאומיות והקוסמופוליטיזם , שמהן האחת כאילו נוטה להמעיט את דמות הלאומיות והאחת כופרת בה בהחלט.

 

הלאוּמיות והסוציאליזם

שאלת היחס בין שתי התנועות הללו הולידה ספרות כבירה.  הסינתיזה בין שתי האחיות הצוררות כביכול–נולדה בחבלי לידה קשים.  התנועה הלאומית הביטה בפחד על הסוציאליזם, הבא לטשטש את היחוד הלאומי ולהפר את אחדות האומה על-ידי הניגודים הסוציאליים; והסוציאליזם–בראשית התהוותו–ראה בלאומיות הבכירה ממנו והחזקה ממנו בחושה הטבעי וכוחה המדיני–שונא מסוכן, המטשטש את ההכרה המעמדית והמחליש את כוחו המהפכני של הפרולטריון.  אין פלא, שרעיון הסוציאליזם הופיע במאה התשע-עשרה בלבוש של קוסמופוליטיזם ושלל את הלאומיות בכל צורותיה.  הסוציאליזם לא הביא אז בחשבון את המצע ההיסטורי של התנועה הלאומית, הבאה לשחרר מעול זרים את כל העמים המשועבדים ולאחד איחוד מדיני ותרבותי את כל חלקיהם המפוזרים והמפורדים למעמדיהם השונים; הסוציאליזם הסיח את דעתו מן העובדה, שהשיחרור הלאומי הוא תנאי הכרחי לשיחרוּר מעמד הפועל בתוך האומה, וכי לא זו בלבד שאיננו מטשטש את ההכרה המעמדית, אלא להיפך, הוא מסייע להתגבשותה והתפשטותה על-ידי זה, שעם שחרור האומה מעול השיעבוד המדיני משתחררים ומתגברים כוחות העם העובד לשם מלחמתו הסוציאלית.  מתוך פחד-הקוסמופוליטיזם לא הכיר הסוציאליזם במהותה ההומנית של התנועה הלאומית.  יוצר תורת החמריות ההיסטורית, מניח היסוד של הסוציאליזם המדעי, קארל מארכס שלל את זכות הקיום הלאומי של פולין וצ'כיה וכפר בעיקר הלאומיות היהודית.  תנועת השיחרור של העמים המדוכאים היתה בעיני מנהיגי הסוציאליזם הראשונים תוצאה של הריאקציה המדינית, ששלטה בארצות-הריכוז של העמים הללו.  השקפה זו היתה ההנמקה הקלאסית נגד הלאומיות היהודית, שראו אותה כפרי הלחץ המדיני והסוציאלי הקיים בארצות אירופה המזרחית, ולא כנובעת ממקורות רצון עצמיים, ראשוניים.

אולם החיים גברו על ההלכות המופשטות שחידשו מלומדים; הלאומיות החיה, האורגנית פרצה את כל הגדרים והמחיצות, שהציבור לא יכול לעמוד בפניהם.  תנועת הפועלים, במידה שיצאה ממחבואי החוּגים הסגורים והכיתתיות והפכה תנועת המונים והתחילה להשתתף בחיים הפוליטיים, ביצירה התרבותית ובשלטון המדיני–בה במידה הפכה גורם חשוב בחיים הלאומיים, שהשפיעה עליהם והושפעה על-ידם.  תנועת הפועלים לא יכלה להתעלם עוד מהשאלה הלאומית, מאחר שהיא דבקה גם בה, הציגה לפניה דרישות, ותבעה פתרונים דחופים.  השאלה הלאומית עמדה לא לפני תנועת הפועלים, כי אם בתוך תנועת-הפועלים.

 

הלאוּמיות  והקוסמופוליטיזם

יחס הניגוד הגמור ללאומיות קיבל את ביטויו ברעיון הקוסמופוליטיזם, הרואה בלאומיות ובתהליכים לאומיים תופעה ריאקציונית, החותרת תחת רעיון האחדות האנושית.  הקוסמופוליטיזם היא הטפה ללאומיות כלל-אנושית, לאזרחות-עולם.  הקוסמופוליטים מסוגים שונים מאמינים באמונה שלמה, כי יום יבוא וכל המחיצות הלאומיות תבטלנה, כל העמים יתמזגו ויתאחדו למשפחת עמים אחת, שלא יהיה בה "לא הלני ולא יהודי".  ומשום כך, אין להכניס תבן לעפריים וליצור אומות נוספות על הקיימות, העתידות להיבטל.

זהו להלכה תכנו של הקוסמופוליטיזם הבורגני-דתי, שאת קולו שמענו במחנה ההתבוללות היהודית.  למעשה, אין חסידי הקוסמופוליטיזם נכנסים וגם אינם יכולים להכנס אל החברה הקוסמופוליטית, שאיננה קיימת במציאות, אלא הם שוללים את לאומיותם הם ונספחים ללאומיות אחרת, מה שסותר את עצם הרעיון המוטף ודן אותו לעקרוּת-עולם, יען כי בסביבת לאומיות זרה אין רעיון כזה יכול לרכוש אמון לעצמו ואמונה בצדקתו המוסרית.

רבים מהקוסמופוליטים ממין זה רגילים לתקוע יתדותיהם בנבואה הישראלית.  אולם קוסמופוליטיות זו אינה אלא סירוס-תוכן שטחי של האוניברסליות הנבואית, זה הרעיון הנשגב, העתיק, שהונחל לאנושות על-ידי נביאי-ישראל:

"והיה באחרית הימים יהיה הר בית-ה' נכון בראש ההרים ונשא הוא מגבעות ונהרו עליו עמים... ושפט בין עמים רבים והוכיח לגויים עצומים עד-רחוק וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות... וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד כי-פי ה' צבאות דבר".

אבל יסוד מוסד לרעיון אוניברסלי זה הוא: " כי כל העמים ילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד".  כלומר, קוסמופוליטיזם זה פירושו–לא התמזגות עמים, אלא השלטת שלום ואחוה ושותפות של יצירה בין העמים, שילכו איש בשם אלוהיו.  לא איחוד-עמים, אלא ייחודם, לא ביטול האומות אלא שיתופן–זהו התוכן האניברסלי והנצחי של הנבואה.

התנגדות זו ללאומיות מצד הסוציאליזם הרדיקלי נובעת בעיקר מתוך מלחמת-ההתחרות בסוציאליזם הקונסטרוקטיבי שעליו הוטל למלא תפקידים לאומיים בהיקף ממלכתי באותן הארצות, שבהן הגיע לשלטון מדיני.  הלאומיות נעשית שם-דבר לבורגנות, להתרפסות לפני הרכוש, לבגידה באינטרסים של המעמד העובד.  אולם, כלום אפשר לדבר על לאומיות אחת משותפת לכל רבדיו הציבוריים של העם?  יחס הקפיטליזם אל הלאומיות נשתנה בקשר לצמיחתו וקביעת יחסיו אל שוקי התוצרות החיצוניים.  לאחר שניצח הקפיטליזם במלחמתו במשטר המדיני של ימי-הביניים הפיאודליים, פסק מצד אחד שיתוף האינטרסים של המעמד הבורגני ונסתמנו בו אינטרסים כלכליים נגדיים ויחסים שונים אל הלאומיות; מן הצד השני נתגבש והולך ומשתלט בחיי האנושוּת כוח ציבוּרי מחוּדש, הדימוקרטיה העולה, נושאת הלאומיות הצרופה, הפרוגרסיבית, יוצרת-התרבות והציויליזציה של זמננו.  אין לאומיות אחת, יש שלושה סוגים שונים של לאומיות.  הראשונה–זו של הבורגנות הגדולה, באת-כוח הבנקים, הבורסה, הטרסטים והתעשיה הגדולה, השלטת בעולם-הפיננסים, המעוניינת בכיבוש שווקים חדשים וניצוּלם בשביל עודף תוצרת-תעשייתה.  בוּרגנוּת בין-לאוּמית זו היא ביסודה–בלתי-לאוּמית.  בוּרגנוּת זו, הבלתי-לאוּמית והמתבודדת, היא ביסודה אימפריאליסטית, כובשנית, מקור כל המלחמות והזעזוּעים הבין-לאוּמיים בדורות האחרונים, עמוּד-התווך של הריאקציה המדינית.  לעוּמת שכבה זו של של הבורגנוּת הכבירה עומד המעמד של הבוּרגנוּת הבינונית, הזעירה, שכּוחה הפיננסי קצר מלכבוש שוקי חוּץ בשביל תוצרתה ושכוחה הכלכלי זקוּק להגנה מתמדת של הממשלה והאירגון העצמי בפני התחרוּת החוץ.  לאוּמיוּתו של מעמד זה–ביחוּד בארצות מפוּגרות-התרבות והכלכלה–היא פּטריוטית-קיצונית, דתית קנאית וריאקציונית.

לעומת שתיהן–עומדת בכוחה הפּוטנציאלי המדיני, בחסנה הרוחני והדר-עוּזה המוסרי–הלאוּמיוּת המתוּנה, הפּציפיסטית של הדימוקרטיה, זו של הפּרולטריון, מעמד האכרים והאינטלגינציה העובדת, לאוּמיוּת בריאה, מתקדמת, כל-אנושית.  לאוּמיוּת זו, פירושה–לא התבדלוּת משאר האוּמות לשם מטרות אֶגואיסטיות, אלא שאיפה קיבוצית למזג את "האני" הלאוּמי בחיי כל האנושוּת, תהליך כפוּל של הבלטת העצמיוּת בתוך הכלל האנושי והעלאת היסוד האנושי בתוך ההווייה והיצירה הלאומית, ששתיהן כאחת מביאות לידי טשטוש המחיצות המלאכותיות, המבדילות בין אוּמה לאוּמה.  הלאוּמיוּת הזאת לא רק שאיננה מתנגדת לאידיאלים הכל-אנושיים, אל להיפך, היא כלי-השרת ומכשיר-ההגשמה הטבעי של האידיאלים הכל-אנושיים, ככל שהם נתנים להתגשם.  אי אפשר להכנס לטרקלין האנושוּת התרבוּתית, מבלי להתקין את עצמו בפרוזדור הלאוּמיוּת.  הדרך אל איחוּד העמים והאוּמות מובילה דרך האוּמה.

האומה היא איפוא תנאי-קודם הכרחי להתגשמות האידיאל האנושי.  יחד עם זה היא יסוד אורגני של האנושוּת.  ביטולה של אומה תרבותית זו או אחרת איננו רצוי, לו גם היה אפשרי; כי ערך התרבות האנושית לכל גילוייה השונים באמנוּת, במדע, בהווי ובמיתוס–הוא דווקא בשלל צבעיה וגווניה הלאומיים המיוחדים, כערך האבן היקרה ברבוי צלעותיה המלוטשות.

מובן מעצמו, כי דרך התפתחות זו–מהאומה אל האנושות–היא ארוכה ורבת-עמל.  זהו יעודה ההיסטורי של כל אומה, המתגשם בהתאם לכוחות-היצירה העצמיים הטמונים בחובה.  בנידון זה אין אומות נבחרות, בעלות יעוד משיחי מיוחד, כשם שאין אומות שפלות ופחותות-ערך.  ההצטרפות אל האיחוד האנושי, אינה רשות, אלא חובת כל אומה ולשון.  אומה שפיגרה בהתפתחותה לרגל קטסטרופות היסטוריות או תנאי-קיום של שיעבוד ולחץ, תיקונה היחיד הוא במלחמתה לשחרור לאומי והתחדשות.  "והייתם לעם!"–זהו הציווי המחלט, המכה על ראש כל קיבוץ עממי מורדף ומדוכא, ואומר לו: גדל.  בתהליך זה של ההתפתחות הלאומית התחנה הראשונה היא–מלחמת השיחרור הלאומי על-ידי תנועת התחיה הלאומית.  בסערת-הדמים של מלחמת העולם הראשונה תוקן העוול ההיסטורי לגבי עמי-אירופה המדוכאים, שקיבלו את שיחרורם הלאומי על אדמת מולדתם.  התחנה השניה של ההתפתחות הלאומית–היא ההתחדשות הלאומית.  תהליך זה נתעכב לפי שעה על מרומי האינטליגנציה הלאומית ועדיין לא חדר אל תוך מעבה האומה.  זוהי תנועה רוחנית-ריפורמית צעירה אף אצל האומות התרבותיות והמתוקנות ביותר.  דרכי התחדשות זו שונות אצל כל אומה ואומה, בהתאם לרמת תרבותה והאידיאל האנושי-לאומי שלה.  אחת הדרכים הללו, שהותוותה ע"י ד"ר

מ.  בובר, מבליטה ביותר את עצמיותה הרוחנית של האומה הישראלית.

כל אומה–כה מלמדת הדוגמה–היא אדון לעצמה ושופט לעצמה, היא בעלת-חובה ואחריות רק לגבי עצמה.  כל מה שעשתה להנאתה–עשתה בצדק, כל מה שהשיגה לעצמה במלחמתה–כשר וישר.  מעשיה מוצדקים על-ידי צרכיה, מוּסרה–הוא הכרח עצמיותה, זכותה נובעת מתוך שאיפתה לשלטון!  הכרת האנושות אינה יכולה ואינה צריכה לבטל את תפישת האומה, כריאליות יסודית של חיי האנושות.  אולם הכרה זו עוד תוסיף ותעמיק עד כדי כך, ששום אומה בתבל איננה ריבונית ושרק הרוח הוא ריבוני.  הרוח הצר צורות וקורץ דמויות העמים–הוא יחיד ובלתי-נפרד.

א. ד. גורדון רואה את דרך ההתחדשות האנושית בלאומיות צרופה ומזוקקת.  בלאומיות הוא רואה גורם לביטוי-שאיפות לא רק אנושיות כלליות, אלא גם קוסמיות.  הלאומיות המחודשת צריכה להיות התקשרות היחיד לא באנושות המופשטת, שאיננה נמצאת במציאות, אלא בטבע. האין-סוף, הקוסמוס.  האמצעי היחיד להתקשרות זו–היא העבודה, עמל-הכפיים הפיסי של היחיד.  מבחינה זו מעדיף א.ד. גורדון את הלאומיות על הסוציאליזם, באשר האחרון משעבד את האדם לחוקים אנושיים במקום החוקים הנצחיים של הטבע, ושואף לתקן משטר אובייקטיבי ויחסי-ציבורי במקום לתקן את האדם בעצמו, את נשמתו.

האומה כיחיד – אומר גורדון – איננה חיה את חייה רק לעצמה; עליה לדאוג ולעמול לא רק לצרכיה, כי אם גם לצרכי שאר האוּמות.  מה שאנו מכנים בשם אינטרסים לאומיים איננו מצטמצם בתוך תחוּמי החיים האיגואיסטיים הלאוּמיים.  אינטרסים ואידיאלים לאוּמיים מקיפים את כל האדם, את כל האנושוּת, את כל העולם כוּלו.  כי אין עוד כאינטרסים, כאידיאלים הלאוּמיים לרוחב, לגובה, לזוהר..."אנושוּת", "אידיאלים אנושיים" אינם אלא הפשטוּת, מוּשׂגים כלליים.  למעשה קיימים רק עמים, עם וחייו המיוּחדים לו.  אין האדם חי בחלל האויר, בתוך האנושוּת; כל אדם חי בתוך עמו את חיי עמו (או את חיי עם זר) אף אם יחיה לבדו במדבר...

רבים מהסוציולוגים רגילים להעמיד את האומה על יסוד אחד או על צירוף חלקי של אותם היסודות, שאנו מוצאים בחיי האומה.  כל הצירופים הללו אינם פותרים את השאלה המסובכת והמורכבה, ששמה: אומה.  אולם אומה נורמלית ומלאת-ערך, שלא כרעה תחת סבל של פטליזם היסטורי, שאינה מרקיעה בשחקים של הגשמת יעוד משיחי של "עם נבחר"; אומה, הרוצה להגשים את מלוא-ערכה הציבורי בחיי האנושות–צריכה להתבסס על כל הגורמים הכלכליים, התרבותיים והפסיכיים גם יחד, המאפשרים לה את הבלטת עצמיותה.

 

אוּמה ולשון

זמן רב רווחה ההשקפה, שיסוד-מוּסד לאומה–היא השפה, שאין ההבדל בין האומות אלא הבדל של שפות בלבד.  הד ההשקפה הזאת נשמע גם בחיינו הלאומיים באידיאולוגיה של האוטונומיזם הרוחני והסוציאליזם היהודי הגלותי.  את ערבוב במושגים אומה ולשון מבאר אוטו באואֶר על-ידי תפיסת החברה האטומיסטית-אינדיוידואליסטית, הרואה בציבור, באומה סכום של יחידים המאוחדים באופן חיצוני, על-ידי הסכמה הדדית, או חוזה ציבורי.  אולם השקפה זו נתיישנה ונתבטלה מכבר.  הציבור, האומה אינם סכום מיכני של יחידים, אלא להיפך, היחיד הוא פרי הציבור והאומה.  היסוד הראשון של החברה, לדעת באואֶר, הוא שיתוף האופי והגורל ההיסטורי של יחידיה, והשפה–היא רק אמצעי לשיתוף הזה, מכשיר המשמש לאיחודו הפנימי. כך אנו מוצאים כמה אומות בעולם, המשתמשות בשפה אחת: האנגלים, האמריקנים בארצות-הברית מדברים אנגלית, ההישפנים והאמריקנים הדרומיים ספרדית, הצרפתים והבלגים–צרפתית, האוסטרים והאשכנזים–אשכנזית, וכדומה.  גם עובדה זו של קיום העם היהודי, שיצר בארצות פיזורו כמה שפות, הטבועות בחותם היצירה הלאומית–נותנת מקום למסקנות רבות.

אולם אין ספק בדבר, שבשורת הגורמים המסייעים להתגבשות העצמיות של האומה תופסת השפה והתרבות שנוצרה בה מקום בראש.  מכל קנייני הרוח, המהווים את אוצר-הנכסים הנצחי של האומה–הלשון והתרבות מבליטות ביותר את הסגולות העצמיות של האומה, המבדילות אותן משאר האומות.  אין שפות דומות בעולם: הן נבדלות זו מזו באופי וצורה, במבנה ואוצר-המלים.  סכום ההבדלים האלה בצירופם הוא המהווה את רוח השפה המיוחד והמשווה צביון לאומי למחשבה.  המחשבה המופשטת מולאמת בלבוש הלשון.  הלשון היא לא רק הביטוי הפלסטי ביותר של העצמיות הלאומית, אלא היא מטביעה את חותמה הלאומי גם על אותם הקניינים הרוחניים, שאין הם–לפי אופיָם–דפוס לאומי, כדוגמת המדע.

מכאן–הקשר האמיץ שבין הלשון ובין אותן הסגוּלות הרוּחניות והנפשיות המיוחדות, שאנו רגילים לקרוא אותן בשם רוח האומה ונשמת האומה.  הלשון עמוסת-המסורת כוללת בתוכה את כל הרטטים והזעזועים של המחשבה והפסיכיקה הלאומית.  "קשר זה בין רוח העם והֲמוֹת שפתו–אומר וילהלם פון הוּמבולדט–הוּא כל כך פנימי, עד שאלמלי נמצאת לפנינוּ רק אחת מהן, היינו דנים ממנה על חברתה והיינו ממלאים את חסרונה בכל שלמותה".

השפה איננה איפוא שפת השיתוף האירגוני (דיבור) והרוחני (תרבות) בהווה ובעתיד, אלא פניה מופנים גם לעבר.

מובן, שערך הלשון שונה הוא אצל עמים שונים, בהתאם לאופיה, מקוריותה, עשרה וכדו'.  במידה שהשפה עשירה ומגוּונת יותר–אומר חיים ז'יטלובסקי–היא לאומית יותר.  בשוייץ אפשר לדבר על שפות המדינה , אבל לא על שפות לאומיות.  יחס האומה הברזילית או הארגנטינית לשפתם הספרדית הוא לגמרי אחר מזה של האומה הספרדית שיצרה וטיפחה את השפה הזאת.  אצלנו היהודים נפגם הערך הלאומי של השפה כיסוד הלאומיות היהודית לרגל חוסר כל יתר הגורמים המהווים את האומה המודרנית, כקרקע, מדינה, כלכלה לאומית.  מן הצד השני מתמעט הערך הלאומי של היסוד הלשוני לרגל ריבוי-השפות העצמיות והזרות המדוברות על-ידי האומה.  הריבוי הזה שולל מהשפה גם את מהותה האורגנית, גם את ערכה המעשי כשפת-קשר משותפת לכל האומה.  והגרוע משניהם: הוא מנמיך את רמת התרבות הלאומית לרגל בזבוז הרוח והכשרון הלאומי בספריות לשוניות ותרבותיות-פסיכיות שונות.  הריבוי הכמותי, הלשוני-חיצוני הזה מביא מן ההכרח לידי ירידת האיכות של היצירה הלאומית.

 

אוּמה ותרבוּת, לאוּמיוּת ודת

מכל תורות-הלאוּמיוּת נפוצה ביותר בעמנו תורת הלאומיות הרוחנית, הרואה באומה שיתוף תרבותי או קיבוץ רוחני.  אם להגדיר את התרבות כסכום הערכים הרוחניים (ספרות, אמנות, דת, מדע, חינוך, מוסר, משפט, מנהגים ונימוסים), הנוצרים על-ידי טובי האומה והמתנחלים מדור לדור כתמצית ההוויה הרוחנית של האומה–אפשר בדרך הכללה לאמר, כי כל האידיאולוגיות שאנו מוצאים בישראל מבססות את המומנט הלאומי של התרבות.  האורתודוכסיה והיהדות הליברלית מעמידות את היהדות על הדת, הדובנוביזם והאוטונומיזם הפרוליטרי–על התרבות והחינוך.  גם בציונות קיבלה הלאומיות-הרוחנית את ביטויה בתורת ה"מרכז הרוחני" של אחד-העם והשפעתו העצומה על מחשבתנו הלאומית.  ואמנם, התרבות היא הספירה האורגנית, שבה מתבלטים הסימנים הפסיכו-פיסיים המיוחדים של האומה, שבה מקבלים את ביטויים כשרונותיה וכוחותיה היוצרים.  אומה בלי תרבות–הוא חבר רופף של יחידים ללא פרצוף עצמי, או קיבוץ ציבורי שפרצופו עלול להיטשטש מכל נגיעה קלה בתרבות חזקה יותר.  יחד עם זה התרבות היא הרכוש הקיים, הבלתי-נפסד של האומה, השארית הנצחית של חיי-החלוף בתמורת הדורות.

השקפה זו וכל גווניה השונים מצויה גם בספרות הכללית.  יתר על כן: התרבות, לפי השקפת אחדים, היא גורם ראשוני, הקודם להתהוות האומה.  לא האומה יוצרת את תרבותה, אלא, להיפך, התרבות יוצרת את האומה.

יש שמעמידים בראש כלי-היצירה התרבותיים את הדת היהודית.  נגד הנחה זו אנו רגילים לשמוע את דעת המשיגים, שאין הדת משמשת סימן מובהק של אומה.  באומה אחת אנו מוצאים דתות שונות, כדת הפרוטסטנטית והקתולית באומה האשכנזית, ולהיפך,דת אחת מצויה לאומות שונות, כדת הפרבוסלבית לרוסים, היוונים, הרומינים.  אולם על זה עונים בצדק, שלא הרי דת ישראל כהרי הדתות של אומות העולם.  לא ניתנה דת ישראל אלא לעם ישראל, והיא טבועה באי-אלו סימנים לאומיים מיוחדים.  והעיקר, אין דת ישראל אמונה דתית ותורה מוסרית בלבד, אלא היא תורת-חיים, הקובעת על-חדי חוקים ומצוות מעשיות את התוכן והצורה של של החיים הלאומיים והמשמשת כעין מדינה יהודית "בזעיר אנפין", שנשתמרה על-ידי המחיצות והסייגים, שהוקמו על-ידי הדת מסביב ליהדות.  ואמנם, צדקו הדברים במידה שהם מתכוונים לחיי העבר ההיסטורי.  כל עוד חומות הגיטו היו קיימות, היתה הדת יסוד-מוסד להיבדלות לאומית של היהודים, התריס היחיד של השיתוף המוסרי-תרבותי, כלכלי ומשפטי-מדיני של היהדות.  אולם לאחר שנהרסו חומות הגיטו ונחשול האמנסיפציה והתרבות האירופית עבר על היהדות, ובתוך נחשול זה–גל כביר של סקולריזציה, זו התנועה השכלתית-חילונית של פריקת עול הדת והשתחררות מעול שיעבודה, חדלה הדת מהיות אבן-הפינה של בנין היהדות ושבה להיות אמונה, שהתנדפה במערב, ונשתיירה במזרח וגם פה היא הולכת ומתרופפת תחת לחץ התהליך החילוני המתגבר והולך.  הדת, שהיתה לפנים התרבות, הועמדה על-ידי נושאיה מחוץ לגדר התרבות.  בין עולם האורתודוכסיה האנטי –לאומית ועולם האמנות הלאומית מבדיל קיר אטום.  להיפך, אותו חלק האמנות הלאומית, המטפל בבעיה הדתית של היהדות, כגון המשיחיות, החסידות, הרומנטיקה הדתית, המסורת ההיסטורית–נוצר רובו ככולו על-ידי המחשבה הלאוּמית-החפשית (פרץ, ברדיצ'בסקי, עגנון, אש, בובר, ברוד ואחרים).  באי-כוחה של האורתדוכסיה הלוחמת לא רק שאינם משתתפים בבניינה של התרבות הלאומית, אלא גם נלחמים בה בכל כוחם, מעכבים את גידולה והתפשטותה, כתרבות חיצונית הטעונה גניזה.  מאותה שעה שהדת נסתלקה מהתרבות הלאומית והעמידה במות תרבותיות לעצמה נידונה לעקרוּת רוחנית שקשה למצוא דוגמתה.  במקום התרבות הדתית, הפילוסופית-משפטית-פרשנית העשירה, ששאבה ממקור העם ושמילאה את החלל הרוחני של כל דורות העבר, באו חיבוּרים קלוּשים. זו תורה וזה שׂכרה על הסתלקוּתה מתחיית-האומה.

סוף דבר: מוטעה ומוגזם הוא זיהוי המושגים אומה ותרבות.  אמנם אומה בלי תרבות איננה מלאת-ערך כלפי פנים ואיננה גורם פרוגרסיבי בחיי האנושות.  אולם אומה הבונה את יסודות קיומה על קרקע הרוח בלבד, שכוח יצירתה נצטמצם בתחום התרבות, סופה חיים עלובים של "אומה רוחנית" עם פרספקטיבה של כליון.

                                

לאוּמיות וקרקע

יש נוטים לראות את מהות האומה–בשיתוף הקרקע, בשיתוף המולדת.  הקשר בין הלאומיות והקרקע הוא מן הודאיוֹת, שאינן צריכות ראָיה.  רק על אדמת האי המובדל והמוגן באופן טבעי מהיבשה האירופית יכול היה להתגבש הטיפוס הבלתי-תלוי והעקשני של האנגלים,  הטבע הרחב, הבלתי-מרוסן של הרוסי הוא הד הערבה האין-סופית של ארץ-מולדתו.  נכונו דברי המשל הרוסי המקשרים את הרוח הרוסי עם ריח אדמתו וצדק הפתגם הגרמני המייעץ ללכת לארץ המשורר כדי להבין את רוח שירתוֹ.  האדם כאילו מתדמה אל הסביבה הפיסית של ארצו, שותה וסופג לתוכו את הודה, את עדינותה או קדרותה, ונשמתו מתגלמת בדמותה ובצלמה של המולדת.  הקשר הוא הדדי.  כשם שהמולדת אוצלת מרוחה על האדם, כן האדם מרומם ברוחו ורגשותיו את מולדתו.  הקשר הסובייקטיבי הזה–הוא אהבת המולדת, חוש טבעי, איתני, ראשוני העולה בכוחו על כמה רגשים קיבוציים. לא רק אבדן-המולדת, אלא אפילו עזיבתה גורמת ליסורים קשים, לדכדוך-נפש, לגעגועי-מולדת.  אהבה זו איננה אהבה אידיאלית, אפלטונית בלבד.  זוהי גם אהבה התלויה בדבר, בברכת האדמה.  המולדת היא לא רק הרים וגבעות, נהרים ואשדות –מים, אוצר הזכרונות והרשמים הקשורים ביופי או אפילו בדלות החביבה של המולדת–היא קודם כל קרקע לאומי.  השרשים הכלכליים האלה הם העמוקים והחיוניים ביותר, ורק קיצוץ השרשים האלה על-ידי זעזועים כלכליים גורם להגירת-המונים, לעזיבת-המולדת.

מובן, שגם את היסוד רב-הערך של הקרקע אין לזהות במושג האומה.  הרבה אומות מפוזרות בארצות שונות בצורה של מיעוטים לאומיים, המגינים על עצמיותם הלאומית.  לפני המלחמה מצאנו על קרקע אחד אומות שונות שעלו במספר אוכלוסיהן על בני האומה השלטת.  אף שיחרור העמים המשועבדים בעטיה של מלחמת העולם הראשונה לא הביא הביא לידי שינוי אֶטנוגרפי צודק במפה האירופית.  ואף זאת: אצל הרבה אומות אנו מוצאים בעקבות משברים כלכליים, תופעות של פיזור והגירה, המוציאים את חלקי האומה מחוץ לגבולות ארצם.  גם מבחינה היסטורית הכריע בהתהוות האומה לא שיתוף הקרקע, אלא זה של התרבות בהיסטוריה.  אנו מוצאים כמה דוגמאות, שעמים עצומים כבשו את שכניהם החלשים בכוח החרב, ולבסוף ניצחו המנוצחים את מנצחיהם בכוח תרבותם.  הולנד ופורטוגל הפכו לאומות לא על-ידי התפרדותן מאשכנז וספרד והתכנסותן בגבולות ארצותיהן, אלא על-ידי הרמת הניבים המקומיים למדרגה של שפה תרבותית, שהפכו לאמצעי של גיבוש העצמיות הלאומית.

העיקרון של זיהוי מושגי האומה והקרקע, ירושת הדוקטורינה של ימי-הביניים: Cuius regio eius religio – הונח ביסוד האידיאולוגיה המדינית של כיתות-הריאקציה, המקנה את הקרקע לאומה והמבדילה בין האומה הממלכתית, היושבת על אדמתה ובין המיעוטים הלאומיים, הנהנים מחסדה של האומה השלטת.  ההשקפה הנ"ל היא רגרסיבית ומסוכנת, כשם שמוטעה ומסוכן היפוכה של השקפה זו, בצורת הלאומיות האוטונומיסטית שלנו המשעבדת את האומה לקרקע, המכריזה את כל העולם כקרקע המולדת של עם ישראל והשוללת ממנו את זכות המולדת העצמית.  שתי הקצוות גם יחד מגזימות בערך הקרקע.  הקרקע איננה מהווה את האומה, אולם אין לך אומה בריאה ונורמלית, שאין לה קרקע-מולדת, אחת היא, אם בצורת ארץ בעלת איחוד-מדיני, הנמצאת מחוץ למקומות פיזורם, או בצורת קרקע היסטורי, שעליו הם יושבים בצפיפות.  מובן מעצמו, שקרקע–פירושו, לא רק שיתוף טריטוריאלי, אלא גם שיתוף משקי-כלכלי ותרבותי של האוכלוסים היושבים עליו.

 

הלאומיות והעבר

יש הרואים את מהוּת האומה לא בשיתוף של תרבות ולא בשיתוף של קרקע, אלא בשיתוף של גורל היסטורי.  את פרצוּף האומה קובע העבר ההיסטורי שלה, כלומר, תולדות האומה ונפתולי גורלה, מעשי הגבורה והמרטירולוגיה שלה, גאון תהילתה וכשלונותיה, הטבועים בזכרון האומה העוברים בירושה מדור לדור והמהווים רכוש משותף לכל חלקי האומה.  אי אפשר לתאר אומה בעלת עבר היסטורי ומסורת של דורות, שתסתלק מעבר שלה, שתוותר על מגילת-היחש שלה ותדון אותה לגניזה.  ממקור העבר יונקת הנשמה הלאומית, מלשדו המתוק או המר ניזונה תרבות-האומה.  החדוה והצער, הרומנטיקה והמיתוס, התפילה והגעגועים הלאומיים–כל השרשים האלה של התרבות הלאומית נעוצים בקרקע העבר.

אולם להכרת העבר יש קצוות שליליים: הערצת העבר ושלילתו.  בעלי ההערצה מרחיבים את העבר על חשבון העתיד.  "באותה המידה–אומר אחד-העם–שחלק העתיד הולך וחסר, בה במידה הולך ומתרחב חלק העבר של ה,אני' הלאומי...זקנה שאבדה את תקוותה לדעת מבקשת תנחומים ותשלומים בעד עבודתה, והנה מראים לה באצבע על העבר".  אולם אחד-העם איננו רואה סכנה מאנשי העבר.  "ירחיבו החכמים את הדבר על חשבון העתיד ויבואו אחריהם הנביאים ויחזקו את העתיד על יסוד העבר".  אבל "גרועה מזו–אומר אחד-העם–היא כיתה אחרת, האומרת להביא גאולה על-ידי עתיד שאין עמו עבר, המאמינה, כי אחר ההיסטוריה של אלפי שנה אפשר לעם להתחיל עוד הפעם הכל מחדש, כקטן שנולד: לעשות לו ארץ לאומית חדשה עם חיים וחפצים לאומיים חדשים.  הכיתה הזאת שוכחת, כי העם, כלומר ה,אני' הלאומי בצורתו ההיסטורית, הוא זה הרוצה להתקיים, הוא ולא אחר, כולו כמו שהוא".

וזוהי מהותו של העבר: צער-התולדה, סכום האידיאלים והשאיפות, הגעגועים והצער–המכשיר החשוב ביותר ליצירת הפסיכיקה הקיבוצית.  ערכו של העבר מתבלט ביחוד בחיי העמים הנרדפים והמשועבדים.  על המסכת האפורה של ההווה מתבלטים ביותר ההוד והזוהר של ימי העבר, המעוררים רגשי-גאווה והתקוממות, שאיפה לחדש את העבר, את תקופת החוסן והגבורה הלאומית.  אצל עמים בריאים, נורמליים ההווה היום-יומי מטשטש את העבר, אולם גם בחייהן העבר, כסכום האידיאלים והגעגועים הלאומיים הנרדם בחביון נשמת האומה, הוא מקור-סתרים של חיים ויצירה, המזין ומפרה את תרבות האומה.  התרבות המודרנית, כתופעה כללית, מעמיקה ומתמידה לשאוב בעיות אנושיות ממעייני העבר.  אף הספרות העברית והיהוּדית של זמננוּ טבוּעה בחותם הפרובלמטיקה, הטוויה על מסכת העבר הלאומי.  עם התגברות התנועה הלאומית נתחדש כוחו היוצר והבונה של הצער הלאומי.  שהוא יסוד התמצית של עברנוּ ההיסטורי.

 

אומה וכלכלה

רבים מבעלי התורה החמרנית נוטים לחשוב שהאומה אינה אלא שיתוף מדיני-כלכלי בלבד.  האומה, לפי דעה זו, היא אירגון ציבורי, בעל כוחות כלכליים וחלוקת תפקידים משקיים מסויימים.  את צורת האירגון הציבורי קובע אופי התוצרת שלו.  המשק הפרימיטיבי של העמים נודדים, שעסקו בגידול צאן או בציד חיות, קיבל את אירגונו הציבורי בשבט, שהיה לא רק שיתוף גזעי, אלא גם ציבורי-כלכלי.  המשק בתקופה העתיקה, שהיה מבוסס על עבודת העבדים, הוליד את הקהיליה העירונית של כנען, יוון, קרת-חדשה.  המשק הזעיר של ימי-הביניים הוליד את הקהיליה הסגורה, שסיפקה רק את צרכי עצמה.  המשק הרכושני, שנתבסס על השוק הפנימי של עבודה חפשית והשווקים החיצוניים למכירת התוצרת, הביא לידי התגבשות והתלכדות האומה של זמננו.  בקיצור, ההתפתחות ההדרגתית של השיתוף הכלכלי לכל צוּרות גילויו גרמה והשפיעה על התפּתחוּת השיתוּף הציבוּרי מהתא הפרימיטיבי של המשפחה עד האומה המודרנית.

השקפה זו, הבנוּיה על טהרת התורה הסוציאל-דימוקרטית, נתעררה לגמרי בימנו.  אלמלא היתה האומה רק פרי הכוחות הכלכליים, לא היו כה רבים ועצומים ההבדלים הלאומיים שבין האומות דווקא בתקופת ההתפשטות של הרכושנות, עם כיוון הניבלציה הטיפוסי שלה בכל הארצות.  האומה היא יותר מגוף חסר-נשמה, המונע על-ידי כוחות כלכליים.  האופי הלאומי, הטמפרמנט הלאומי, הרצון הלאומי–המתגלמים בשיתוף אידיאות והרגשות של האומה מתבססים גם על כוחות פסיכו-פיסיים ראשונים, שהשפיעו לא פּחות מכלכלה על התהוות האומה.  חוש היופי של בני יוון העתיקה הוא פרי הסביבה הגיאוגרפית של יוון, ולא תוצאות הכלכלה.  את השפה כפינומן פסיכי-פיזיולוגי–אין להסביר על-ידי כלכלה.  שיתוף הדם, המסורת, הגורל ההיסטורי, הסביבה הגיאוגרפית, החיים והמתים גם יחד–לפי דברי פוּליֶה–כולם לא פחות מהשיתוף הכלכלי, השתתפו בהתהוות האופי-הלאומי.

כפי שאמרנו, התורה החמרנית על מהות האומה נתבטלה בימינו.  אף המובהקים שבבעלי ההלכה המארכסיסטיים אינם מצמצמים אותה בתחומי הגורם הכלכלי בלבד.  השקפה זו נשתמרה בצורתה הטהורה רק במחשבה הקומוניסטית.  מן הצד השני אין ספק, שהכלכלה היא אחד הגורמים המכריעים ביותר בהתהוות האומה וגיבושה.  האומה איננה רק כלכלה, אולם בלי כלכלה, בלי יצירת חמרי-בראשית ובלי תוצרת עצמית, בלי  משק לאומי עם חלוקה בריאה של התפקידים הכלכליים–אין אפשרות לקיום לאומי נורמלי.  עַם כזה נידון לריכוז בצוּרות המפגרות ביותר של התוצרת, לחיים בלתי-פּרודוּקטיביים ופרזיטריים; אף תרבוּתו מחוסרת-השרשים שינקה מלשד האדמה וממקורות-הכלכלה השונים מצטמקת ונחנקת תחת סבל הרוחניות המופרזת.

 

הציונות

את כל הגורמים הנזכרים, הקובעים בצירופיהם השונים את מהוּת האומה, אנו מוצאים גם באומה הישראלית.  אולם בתנאי הקיום המיוחדים בגולה לא נתגלמו הגורמים האלה בהיקפם הטבעי והמלא, אלא חלקם נחלשו, חלקם נתבטלו, חלקם נסתרסו, וכולם יחד ירדו למדרגה של תחליפים, לגורמים חלקיים,  עם אבדן אדמת-המולדת, הפסידה האומה את קרקע גידולה הטבעי, ובמקומה בא תחליף למולדת בצורת התחום הלאומי של הגיטו, שנתקיים במשך דורות ביחד עם תחליף אחר של מולדת רוחנית, זו של ארץ-ישראל שבלב.  לאומה חסרה כלכלה לאומית, אולם תפקידה המיוחד במשטר של ימי-הביניים והמשטר הרכושני סייע ליצירת מסגרת לאומית מסביב לפעולתה הכלכלית, בצורת הריכוז העירוני בענפי כלכלה מסוימים.  השפה הלאומית נכרתה מפי האומה, אולם במקומה באו תחליפים של לשונות מדוברות, יצירות הגולה, והעברית נצטמצמה בגבולות הדת והספרות בלבד.  במקום העצמאות המדינית באה הקהילה ומוסדותיה כתחליף למדיניות לאומית.  הגורמים החלקיים הללו הזינו בלשדם הכחוש את ההכרה הדתית-לאומית של העם.  בעקר ינקה הכרה זו את לשד חיונותה ממקור העבר ההיסטורי (שיתוף גזע, גורל ומסורת) ושיתוף הדת, היא האמונה באחדות הבורא, ברעיון הבחירה וביאת הגואל.  אולם בתהליך-האיתנים של הקידמה האנושית ומלחמתה, נתרופפו ונתמוטטו יסודות-הקיום של העם היהודי, הוקהו כלי-המגן ומכשירי השמירה-העצמית, שהגנו עד עכשיו על קיומו הלאומי.  בחומת היהדות נבעו פרצי-הרס מבהילים.  התבוללות מחרידה הציפה את היהדות המערבית ופרשה את מצודתה על יהדות-המזרח.  גורמי-הקיום הקודמים לא היו מספיקים לעמוד בפני כוח הירידה ההדרגתית של האומה, שנתבלטה בטשטוש ההכרה הלאומית והחלשת רצון-הקיום הקיבוצי.

והנה באה הציונות ככוח היסטורי מחודש, המכוּון נגד מגמות ההתפתחות של האומה בגולה.  היא באה כתנועת השיחרור ותנועת ההתחדשות של האומה.  היא באה להחיות ולהקנות לאומה את הגורמים הטבעיים המלאים, הנחוצים לשם קיום לאומי בריא–קרקע לאומית, משק לאומי, לשון לאומית ותרבות לאומית–ולהעמיק על-ידיהם את ההכרה הלאומית ולהפעיל את רצון ההוויה של האומה הישראלית.  החייאת היסודות הלאומיים האלה תסייע להגברתם והבראתם של אותם הגורמים החמריים והרוחניים בגולה, שאין להם אפשרות של הפעלה עצמית ושאינם מספיקים להחיות עם בלי כוחה המחיה והמבריא של ארץ המולדת.

הציונות–פירושה לא רק להיות, אלא להיות יותר;  לא רק להמשיך ולקיים, אלא לשנות, לתקן, לחדש.  ואמנם, הציונות התבלטה לא רק כתנועת שיחרור ובנין-גאולה בארץ המולדת, אלא גם כתנועת התחדשות לאומית בארץ ובגולה.  חוט-שדרה לאומי ואנושי מזוקף, בחילה לכיעור השפלות הגלותית, אימוץ הרצון, פעולות כוחות היצירה, הערצת העבודה הפיסית, שיתוף הגורל עם עולם-התרבות וכו'–אלה הם פרי התפתחותה של הציונות.  ואם כי הציונות עדיין רחוקה מהקיף את כל חלקי האומה, הרי היא עומדת להתפשט בכוחה המוסרי, המחיה והמרענן, בכל רחבי האומה ולהקיף על-ידי הדרכה והסברה, השפעה וחיקוי, גם אותם החוגים והיחידים, שעל תלמי לבם טרם נפל זרע הרצון הלאומי או שהרצון הזה עדיין חבוי ונרדם במעמקי לבם ולא הואר עדיין באור ההכרה העצמית.  בנדון זה הולכת הציונות בדרך כל העמים, שאחרי מלחמת-שיחרור ארוכה וקשה, שהיתה מכוּונת לא רק כלפי חוץ, אלא גם כלפי פנים, יצאו סוף כל סוף מעבדות פנימית וחיצונית לחירות.  רק בקו יסודי אחד נבדלת הלאומיות היהודית מזו של אומות העולם: רוב עמנו איננו יושב על אדמתו, הוא שרוי בגולה, מפוזר ומפורד בכל ארצות תבל.  במקום ריכוז הפעולה המשחררת על קרקע המולדת, לפנינו פעולה כפולה ומכופלת בשתי חזיתות: חזית הארץ והחזית העקלקלה של ארצות הפיזור.  הציונות, המאחדת את כל האידיאולוגיות המצויות בה, בשיתוף היחס החיובי לבנין הארץ, קיבלה ביחס לגולה את ביטויה בהשקפה מורכבת, הידוּעה בשם שלילת-הגולה.

 

                                           

חיוב הגולה ושלילתה: "גלות" ו"גולה"

בעטיה של שפת יידיש, שקלטה לתוכה את המושג "גלות", רגילים אנו לערבב את שני המושגים: "גולה" ו"גלות".  גולה פירושה: ארצות הפיזור של העם היהודי, אשר הוגלה מארצו אחרי חורבן הבית השני ואבדן העצמאות המדינית-טריטוריאלית של העם היהודי.  הגולה–דיאַספורה–איננה תופעה יהודית בלבד;  גם עמים אחרים פזורים בארצות שונות, לרוב עקב גורמים כלכליים, אף כי במידה פחותה מהיהודים–כמו למשל, האיטלקים, היפּנים האירים ואחרים.  הגלות בניגוד לגולה-היא מיוחדת ליהודים.  הגלות–זהו סכום הליקויים והמגרעות של הקיוּם הלאוּמי בחיים הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים, שבאו כתוצאת הגולה היהודית, חוסר  המרכז הארצי.  בצדק אמר מרטין בובר: העם היהודי איננו "בגלות", אלא הוא בעצמו הנהו הגלוּת, בתורת גוּף.  הבעיה שלנו היא לא שלילת הגולה, כי אם שלילת הגלוּת, כלומר, לא שלילת האֶכּספּאַנסיה של האוּמה, שהיא גם במידה מסוימת בלתי-נמנעת, אלא שלילת האַנומליה והליקויים של צוּרות החיים ותנאי-הקיוּם בגולה, שבאוּ מתוך חוסר מרכז החיוּב הלאוּמי, ה"מולדת".

בחיים הכלכליים–היהדות בגולה במובן הכלכלי היא פּירמידה העומדת על ראשה, שכל רוח מצויה מהפכת אותה.  קוויה היסודיים הם: חוסר משק לאומי, אופי פרזיטרי, אי-פרודוקטיבי של פעולתנו הכלכלית, מילוי התפקידים הירודים ביותר והמפגרים בכלכלה הכללית: האומנות הזעירה, המסחר הפעוט, התווכנות והסרסרות.  ההתפתחות הכלכלית של המשק המודרני דוחקת את רגלי התווכנות הכלכלית, מתוך התקשרות בלתי-אמצעית בין היצרן והצרכן;  האומן, בעל-המלאכה הולך ונדחף מעמדותיו הכלכליות.  שיטת הפּרוליטריזציה של ההמונים נתבדתה וטפחה על פני הפרוגנוזה הכלכלית של יוצריה.

בחיים הפוליטיים–שולטים קפאון, נסיגה לאחור.  רוח של ריאקציה פוליטית עובר כמעט בכל הארצות של העמים המשוחררים, שבתוכם יושב רוב מנין היהודים.  הכיבושים בתחומי האוטונומיה או השלטון העצמי הלאומי–נגמרו באפס.  הפרספקטיבות של השבת-אבדתנו והחזרת עטרתנו לישנה–הן מצערות.הננו עומדים לפני חידוש המלחמה בעד הזכויות הכי-אלמנטריות של הקיבוצים היהודיים בארצות מגוריהם.

בחיים התרבותיים–גידול ההתבוללות מדעת ושלא מדעת.  במקום ההתבוללות העיונית, שפשטה את הרגל, נותנת אותותיה התבוללות מעשית, יום-יומית, שחדרה לכל נקיקי חיינו הרוחניים.  והתבוללות–משמעותה לא ההשפעה המַפרה של תרבויות העמים, כי אם טשטוש הפרצוף העצמי, אותו הסיבוך וההתפתלות הפנימיים, שבאו מתוך חניקת הגידול הנפשי הלאומי תחת סבל הרוחניות הזרה לעצמיותנו הלאומית, התפוררות כוחות-היצירה הלאומיים ופיזורם בתוך תרבויות זרות;  אולם גם כאן, כבחיים הכלכליים, הכוחות אינם חודרים לתוך-תוכה של התרבות הזרה, אלא לנקיקיה ובקיעיה החיצוניים.  נמצאנו קרחים מכאן ומכאן: תרבותנו אנו חסרה, והתרבות הזרה איננה נהנית מתוספת כוחותינו.  אולם גם בתוך האומה עצמה מתפורר מרץ-היצירה על-ידי ריבוי השפות. ומכאן–הבינוניות של יצירתנו הלאומית בגולה.

זוהי, בצורה סכימטית, מהותה ודמותה של הגלות.

 

חיוב הגולה ושלילתה: הרצון הלאומי ותפקידיו

את היסוד המשותף של הציונות והבונדיזם בהערכת המציאות הישראלית יש לראות בביסוס ההערכה הזאת לא על המצב הסטטי, כי אם על הדינמיקה של חיי האומה.  אולם ההבדל התהומי מתחיל מאופן הערכת הכוחות הדינמיים וקביעת הכיוון והמגמה ההיסטוריים, בהכרח הפעולה של הכוחות המניעים הללו.  האנליזה של היהדות שניתנה בזמנה על-ידי מבשרי הציונות ויוצריה פינסקר, הרצל, נורדוי ("צרת היהוּדים"), זנגביל ("כור ההיתוך"), אחד-העם ("עבדות בתוך חרות"), ביאליק ("יהדות מתורגמת"), לא נבדלה בהרבה מזו שניתנה בזמנה על-ידי האידיאולוגיה הבונדאית.  אולם בציונוּת לא שימש מעולם המצב הקיים הסטטי נקודת-מוֹצא לשם קביעת כיוון-הדינמיקה של חיי האומה.  להיפך, הציונוּת קמה כתגובה נגד צורות הקיום, לשם ריסון הכוחות המניעים השליליים ושינוּי הדינמיקה בכיוון לאומי-היסטורי;  יש חוקיות להתפתחוּת האומה, אולם הציונוּת איננה מעמידה אותה על יסוד התפּשרוּת עם עוּבדות קיימות בהווה, מאחר שבחיים אי-נורמליים, מחוּסרי-שרשים ויסודות אין מציאות בריאה בעלת קביעות ומשקל, יש רק מציאוּת אילוּזוֹרית, קליידוסקוֹפ של חליפות ותמוּרוֹת, של התבדלות והסתגלות.  אמנם, המציאוּת היא פועל-יוצא של התפּתחוּת הדרגתית של חיי האומה, אוּלם אין בה משום ההכרחיות ההיסטורית, מכיון שהיא נתהוותה בלי השתתפוּת רגולטיבית של הרצון הלאוּמי המאוּרגן, שהיה חסר בדורות הקודמים.

הדת ששלטה ביהדות בכל תקופות העבר היתה כוח משַמר, כוח חיובי של חניטה וגניזה, של הצלה והגנה מכליון הזמן, מקור חיים ואמונה לאומה הסובלת, אולם יחד עם זה–כוח עיוור של פסיביות לאומית, של מרטירולוגיה עקרה, בלי תעודות ופרספקטיבות היסטוריות.  דת ישראל, זו תורת-המוסר של צידוק הדין וחיבוב יסורי הגולה, טישטשה את ההכרה הלאומית, דיכאה את ההעזה האישית והקיבוצית להתקומם, למרוד ולהלחם לשחרור הלאומי של "העם הנבחר".  הציונות–שהתחלתה כרעיון-שחרור חילוני היתה הכרח היסטורי, מסקנה הגיונית של המהפכה הצרפתית שעוררה רוב עמי אירופה להילחם לשיחרורם הלאומי (מלחמת איטליה וארצות הבלקן, המהפכה והאיחוד הלאומי בגרמניה, המרידות בפולין).  הציונות באה כריאקציה נגד ירושת הגיטו עם צורות חייו הנושנות והמאובנות, ונגד העבדות הלאומית–ההתבוללות–המתפשטת, שחתרה תחת קיומנו.  במלחמת שיחרורנו הלאומי ייחסה הציונות ערך מכריע ומניח-יסודות לטיפוח ואירגון הרצון הלאומי, פרי התעורה וההתגבשות של ההכרה הלאומית. "אם תרצו–אין זו אגדה".  השיחרוּר העצמי, הלאומי–פירושו, קודם כל, הבלטת הרצון הלאומי, איחוד כל כוחות האומה לשם הגשמת האידיאל הלאומי המשותף, והיא יצירת מרכז מדיני, כלכלי ורוחני בארץ אבות.

 

חיוב הגולה ושלילתה: גילויי הרצון הלאומי

אולם הרצון הלאומי שקיבל דחיפה להתפרצותו מן המאורעות ההיסטוריים לא היה מחזיק מעמד בפני המציאות הגלותית הטרגית של היהדות, לולא היה חבוי במעמקי נשמת האומה, לולא שאב את כוח חיוניותו ופריחתו ממקורות שונים של הסולידריות הלאומית, שנתגלמה בצורות שונות בחיי האומה.

 מובן מעצמו, שהתעוררות ההכרה וההתגבשות הלאומית–הן תהליך ציבורי ממושך ורב-תלאות, המתהווה תחת לחץ גורמים ציבוריים-רוחניים, חיוביים ושליליים, הפועלים על התפתחותו.  לפני תחילת חיבת-ציון והכרזת הרעיון של מדינת היהודים היתה היהדות מפוררת ומפוזרת, סכום של שבטי-עם בודדים וזרים ללא קשר רוחני וללא אידיאל משותף.  אולם כל חוקר בלתי-משוחד יודה, כי הציונות היתה–ברוח צוואתו של הרצל–שיבה אל היהדות לפני השיבה אל ארץ-היהודים.  בשנות קיום הציונות, נתקדם במידה רבה תהליך האיחוד של האומה, טשטוש ההבדלים הרוחניים והפסיכולוגיים של חלקיה השונים וריכוזם הלאומי מסביב לדגל הציונות.  בידי התנועה הציונית עלה לארגן ולהפעיל את רוב מניינה ורוב בניינה של היהדות העולמית.  היהדות האמריקנית הבליטה באופן מבהיק את רגש-סולידריותה הלאומית על-ידי התקשרותה האורגנית אל יהדות המזרח ("ג'וינט") ועל-ידי השתתפותה המכריעה בבנין הארץ.  רק הודות לציונות ניתנה הדחיפה להתארגנות היהדות בהיקף עולמי על-ידי כינוס ועידות עולמיות.  רק על-ידי הציונות הפך העם היהודי גורם במדיניות הבין-לאומית, עובדה שקבלה את ביטויה בהצהרת בלפור ובהכרת ההסתדרות הציונית כנושא "הסוכנות היהודית".  למוֹתר להדגיש, שאחדות-האומה אין פירושה איחוד האינטרסים הסוציאליים של האומה ואיחוד דרכי הפתרון של האינטרסים האלה.  קיומן של המפלגות, ביחוד דמותה של הציונות, המתפרדת לכמה מפלגות וסיעות, בעלות אידיאולוגיות פוליטיות-כלכליות שונות, מעידים למדי על הדיפרנציאציה הסוציאלית הגדולה הקיימת בתוך האומה.  אחדות- האומה משמעותה–אחדות הרצון הלאומי, המבוסס על רגש הסולידריות הלאומית והכרת צדקת תביעתנו הלאומית, והיא הקמת מולדת לעם עובד בארצו ההיסטורית.  רצון לאומי זה. המאוחד והמשותף, בהכרת המטרה הסופית, לובש ופושט צורות שונות בקביעת האמצעים והדרכים המוליכים אליה.  בין שני הקטבים של רצון והגשמה מתוחה קשת עבודת-היצירה הציונית בשלל צבעיה וגווני-גווניה.

 

חיוב הגולה ושלילתה: הציונות ושלילת הגלות

נושאת הרעיון של שלילת הגלות–היא הציונות לכל זרמיה ופלגיה.  הציונות מתבססת על ההנחה כי: א) בגולה אי-אפשרית השתחררות לאומית גמורה והתחדשות סוציאלית של עם ישראל; ב) להיפך, בגולה נתון עם ישראל בתוך תהליך מתמיד של חוסר-אחיזה וזעזועי-קיום כלכליים והתפוררות רוחנית-תרבותית; ג) ההשתחררות וההתחדשות השלמה של העם העברי יכולה להתגשם רק על-ידי הקמת בית לאומי בארץ-ישראל על יסודות משק לאומי ותרבות לאומית ועל-ידי הבראת הגולה ואירגונה כפריפריה לאומית מסביב למרכז הלאומי בארץ-ישראל.  ארץ-ישראל צריכה איפוא להיות מרכז מדיני, כלכלי ורוחני לכל הגולה היהודית המאוחדת והמאורגנת.

מה פירושה של שלילת-הגלות?

הציונות באה לעולם כתנועת החיוב. אולם הגורם הראשון, הכוח הדוחף והמניע להתהוותה והתפשטותה, היתה השלילה.  רעיון הגאולה נאחז בעקב "צרת-היהודים".  הרבה האשמות והתקפות נמתחו על הציונות בתקופת-התהוותה כתנועה של שלילה וסתירה, של דפטיזם לאומי, השוללת ומבטלת את הגולה, הגוזרת כלָיה על יצירת אלפים שנים, המעדיפה ומשליטה את אימת האנטישמיות וההתבוללות על החוּש הטבעי ורצון-הקיוּם של העם העברי בגולה.  כל ההאשמות האלה–מנקודת ראייה סוציולוגית–לא צדקו בהחלט.  אם בראשיתה של הציונות אין לזקוף על חשבונה שום פעולה של יצירה מעשית ועבודת בנין ריאלית, הרי יש לזקוף על חשבון האקטיב הלאומי של הציונות את ערך התגלותה ככוח שלילי, הורס ומחריב נושנות.  אין בעולם תנועה ציבורית מחדשת ומניחה-יסודות שלא באה מתוך שלילה וסערת-מהפכה, שלא סללה דרכה על חרבות הווה.  ההגזמה והקיצוניות הקנאית הן כאן בלתי-נמנעות, הכרחיות, יוצרות ומַפרות.  ההגזמה היא פרי ההתנגדות והתמצאות-ההתגברות על הקונסרבטיזם הציבורי, הכרח הקנאות הקדושה, המלווה כל תהליך של שבירת פסיכיקה מאובנת וניפוּץ אלילים מקודשים.  קיצוניות זו–הן למעשה הן מצד תכסיסי-תעמולתי–היא בת-לווי הכרחית של כל תנועה מהפכנית הבאה לשעבד קונסרבטיזם ציבורי, הטבוע בדמם וּבשׂרם של כמה דורות, ולהשליט אידיאל חדש על חורבות של אמונות ודעות, שאמנם נתבדו ונתבטלו, אולם נשתרשו בפסיכיקה העממית ונתקדשו ברומנטיקה הלאומית. אף הציונות כתנועה מהפכנית שהרימה על נס את הרעיון הזר והחדש של יהדות חדשה, מודרנית, חילונית וחפשית, התחילה באופן טבעי והכרחי מן השליליה.  אמנם יוצר הציונות, ד"ר הרצל, העמיק לראות ולהעריך את מהות הגולה, כחלק אינטגרלי של התחדשותנו הלאוּמית.  מחוקק לאוּמיוּתנו חקק על לוחות הציונות את הדיברה של "כיבוש הקהילות".  הגולה, בדברי נבוּאתו של הרצל, לבשה עור ובשר של מציאוּת חיה ושל גורם מכריע וראשון במעלה בהתגשמות הציונות.  "השיבה לעם היהודי קודמת לשיבתנו לארץ היהודים".  זה היה יותר משיווי-זכוּיות של הארץ והגולה.  דבריו מצאו הד היסטורי בכנסיית-הלסינגפורס ובועידות הציוניות שלאחריה.  אולם את חומת הפובליציסטיקה הציונית לא הבקיעו.  המחשבה הציונית, שהתבדלה מהחיים הציוניים, הגנה בקנאוּת מופרזת על טהרת השלילה הגמוּרה והמוחלטת של הגלות.  שלילת הגלות הובנה במשמעותה האלמנטרית.  הגלות איננה בת-קיימא, או: גזרת כליה וחורבן נגזרה על ישראל בגולה.  צריך להקדים רפואה למכה ולהכין מולדת לעם.  וכך הלכה ונוצרה אידיאולוגיה מוטעית ומסורסת של ציונות קטסטרופלית, ציונות לקוית-מוסר וריאקציונית במהוּתה, ציונות הניזונה בפרספקטיבות של הטרגיקה הלאוּמית, הרואה את התגשמוּתה בהתגברוּת הטרגיקה הזאת.  שלילת הגלוּת היתה אצל פובליציסטים אלה שם נרדף ליחס של ביטול והתנגדות לכל פעוּלה והשקעת מרץ לאוּמי לשם הבראת הגולה, חיזוּקה ואירגוּנה, על חשבון בנין הארץ.

ארץ-ישראל לא תיבנה מחורבנה של הגלות.  תחיית הארץ והגולה–זו תלוּיה בזו, ואחת נבנית מחברתה.  עבדים ושפלי-רוח אינם בבונים.  אף יחסנו אל הגלות–הוא חיוב מתוך שלילה.  אנו שוללים את הגלות כצורה אימננטית יחידה של קיומנו הלאומי.  אנו שוללים אותה כתוכן חיינו הלקויים, החולניים, הבלתי-נורמליים.  אולם אנו מחייבים את העבודה בגולה לשם החזקתה החמרית והרוחנית מתוך הכרה, שרק גולה מאומצת ומובראה יכולה לשמש מכשיר נאמן לבנין הבית הלאוּמי בארץ-ישראל וכלי-קיבול שלם לקליטת הטוב והברכה, אשר הארץ תשפיע על כל תפוצות-הגולה.

אנו שוללים את הגלות, אנו מחייבים את הגולה.

 

התבוללות: מהוּת ההתבוללות

רגילים לראות בהתבוללות אחד מגילויי החוק הטבעי, המכונה בשם מימיקריה. מינים ידוּעים של חרקים חוננו בכשרון של הסתגלות והידמוּת אל הסביבה הטבעית על-ידי שינוי צבע או על-ידי מבנה גוּפם המיוּחד לשם הגנה עצמית מפני שונאם החזק מהם.  התבוללות מנקודת-ראייה זו פירושה: טשטוש עצמי בשעת סכנה, ויתוּר על העצמיות הלאומית, התמזגות בסביבה הזרה לשם הקלת הקיום הפרטי או הקיבוּצי.  שתי אלו, המימיקריה וההתבוללות, נבדלות כמובן זו מזו בהבדל היסודי שבין תופעות פיסיולוגיות וסוציולוגיות, הדימוי הוא רק חיצוני, תיאורי והוא: שיתוף האמצעים לשם הקלת מלחמת הקיום.

ש. דובנוב מבחין בין טמיעה פורמלית חלקית, כלומר הסתלקות היחיד מלאוּמיוּתו לטובת הלאוּמיוּת השלטת והצטמצמות בתחום הדת בלבד, ובין טמיעה טבעית, כלומר, התבטלות היחיד בתוך חיי האומה הזרה עד כדי טשטוש-עצמי לאוּמי גמור.

אחד-העם מונה שלוש דרגות בהתבוללוּת. הראשונה–ההסתגלוּת, כלומר תהליך של הידמוּת וחיקוּי לסביבה הזרה בהשפעת גורמים תרבותיים ומדיניים, כמו חינוּך, שפת הדיבור, השפעת המולדת וכו'.  במדרגת-חיקוּי זו אין אנו מוצאים רצון וכוונה להתבולל.  אדרבא, כל תרבות בריאה בולעת ומעכלת בתוכה את היסודות החיוניים של תרבוּיות אחרות.  במדרגה השניה–עצם ההתבוללות–אנו רואים כבר את ההתבטלות וההתכחשות הלאומית (התבוללות כאידיאולוגיה או כעוּבדה).  המדרגה השלישית היא הטמיעה, המתגלה בהמרת דת ויציאה מתחום היהדוּת.

החיקוּי–לפי אחד-העם–הוא הגורם המכריע בהתהווּת התרבוּת העולמית.  כל התפתחות הצבוריות והתרבות האנושית יסודה בחיקוי.  בדרך של חיקוי הגיעו בני-האדם לקניינים חברתיים מוסכמים, כמו חוקים ומנהגים קבועים, מושגים דתיים ומוסריים, יצירת השפה והפצתה.  כדי לאחד את החברה נחוץ שיהיה לחיקוי מרכז אחד כללי, שייהפך לנושא-החיקוי העיקרי והיחידי.  מרכז כללי כזה אנו מוצאים אצל העמים בשחר חייהם.  לכל משפחה או שבט היה "זקן", נשיא-אלוהים, שמפני הדר-גאונו שחו כל בני שבטו.  הנשיא שמר באמונה על ירושת האבות והוסיף עליה קווים נוספים לפי צרכי החיים, שהפכו גם הם בכוח החיקוי לנחלת-הכלל.  חיקוי זה הולך ופוחת מן ההכרח מדור לדור.  במידה שמצטבר הרכוש, העובר בירושה מאבות לבנים והוא נקלט על-ידי חיקוי ושמירת מסורת, הולכת ומשתלמת גם צורת החברה בכל המובנים, ואז אין גם למחשבה הפרוגרסיבית מה להוסיף אל הקיים.  המסורת, גבורי החברה, הגורל ההיסטורי בעבר, הופכים אז מרכז של חיקוי בחיי ההווה והעתיד, ומרכז חיקוי זה מביא לידי התבטלות על-ידי הכנעה ויראת-כבוד בפני "האבות".

יחד עם הכוח הזה פועל בחברה גם חיקוי בין איש לרעהו בלי מרכז של חיקוי משותף.  זוהי ההתחרות ההדדית הנובעת מתוך רגש קנאה או אהבה עצמית של בני החברה הרוצים באמצעים שונים להבליט את עצמם ולהתנשא על חבריהם.  ההבדל בין שני סוגי החיקוי האלה הוא לפי אחד-העם בזה, ש"במצב של התבטלות רוצה האדם לחקות את רוּחו של המחוּקה, המתגלה בפעוּלותיו, ועל כן מחקה הוא את האחרונות בשלמותן, מבלי לשנות ממטבעה שטבעה בהן הרוח ההיא המושכת אותו אחריה, אבל במצב ההתחרות כל חפצו של המחקה הוא להבליט את רוחו העצמית באותן הדרכים שעשה כן המחוּקה לרוּחו הוּא, ועל כן משתדל, להיפך, לשנות ממטבע שטבע האחרון, כהשתנות רוחו מרוחו של זה או מצבו ממצבו של זה".

במקרה של חיקוי לא בתוך חברה אחת, אלא בין חברות שונות, תלוּיה תכוּנת החיקוּי בתכוּנת החברות.  אם החברות שווֹת במידת כוחן ומדרגת תרבותן, מתחיל תהליך של חיקוי התחרותי, ואם לא–אז חלש מתבטל מפני החזק ממנו.  גם זה חיקוי, אבל לא לשם הבלטת הרוח העצמית, אלא מתוך שיעבוד והכנעה מפני זרים.  מרכז החיקוי עובר אז מן "האבות" אל החברה הנכרית.  לרגש הישוּת הלאוּמית אין על מה להישען והוא הולך וכלה מאליו עד שמגיע למצב של התבוללוּת גמוּרה בתוך החברה הנכרית.  לא החיקוי כשהוא לעצמו מביא איפוֹא לידי התבוללות, אלא ההתבטלות הנגרמת על-ידי החיקוי.  ומשום כך צריך להלחם לא בחיקוי, אלא ברגש ההתבטלות על-ידי חיקוי של התחרות;  כלומר, צריך להקנות לחברה את הכוח הרוחני החסר לה והגורם להתבטלותה.  החברה תחדל אז להשתעבד לצורות החיים הזרים, להיפך, היא תשתמש לשם הבלטת עצמיותה באותם האמצעים, שבהם משתמשת החברה המחוקה.

ההתבוללות, כלומר ההתבטלות הלאומית, איננה תופעה יהודית בלבד;  היא מצויה אצל כל העמים המפוזרים כמיעוטים לאומיים בקרב העמים השליטים.  כך ראינו בהיסטוריה תהליך של התיוונות המזרח העתיק (אסיה הקדמית, סוריה ומצרים) ורומניזציה של ארצות המערב העתיקות (איטליה, סיציליה, גליה ובריטניה).  הגרמניזציה הביאה לידי טמיעה כמה גזעים אֶתניים וביחוד את היסוד הסלבי בגרמניה המזרחית.  התרבות הרוסית בלעה לא רק השבטים הפראיים המונגוליים ואוּגרוֹ-פיניים (התבוללות גזעית), אלא בללה גם חלקים ניכרים של עמים בעלי תרבות (פינים, לטבים, אוקראינים, פולנים).  באמריקה הדרומית נסתיימה הרומניזציה של תושבי ארצותיה השונות.  גם בזמננו אנו עדי ראיה לגילויי התבוללות אינטנסיבית בארצות שונות.  ההתבוללות בזמננו איננה איפוא התבטלות של תרבות נמוכה מפני תרבות גבוהה ממנה.  פה מכריע הכוח המבולל והמטביע של הרוב, של הכרח החיים והסביבה, של הכרע הלשון, החינוך, המסחר.  בארצות ריאקציוניות נוספות גם סיבות מדיניות, והן החוקים המעיקים וההגבלות, המעכבים את ההתפתחות החפשית של המיעוט המבודד והמחישים את התבוללותו באומה השלטת.

ההתבוללות היהודית נבדלת באופן יסודי מתופעת ההתבוללות בכל העמים.  ברוב המיעוטים הלאומיים הכוח הדוחה של ההתבוללות מתעכב או נחלש במידה רבה על-ידי הכוח המושך של המולדת שמעבר לגבול.  אבל גם כשמתגבר הכוח הדוחה על הכוח המושך, כלומר, כשהמיעוט הלאומי הולך ונבלע בתוך הרוב השליט, הרי אנו עומדים רק לפני טמיעה של מיעוט, בעוד שהאומה אשר אליה שייך המיעוט מוסיפה להתקיים ואת הגרעון הכמותי של חלקי עמו המבוללים היא ממלאה על-ידי תוספת של מיעוטים זרים המבוללים על-ידיה בארצה.  מה שאין כן האומה הישראלית הקיימת בכל העולם כולו בצורה של מיעוטים לאומיים.  הפיזור הגדול של ישראל חדל בזמננו להיות צדקה של הקב"ה ומשמש קרקע פורה להתבוללות המונית מבהילה, העתידה להביא כליָה על ישראל, אם לא נקדים לה רפואה בשעתה.  הטמיעה וחדלון-הקיום, כקיום עצמו, תלויים בגורמים ריאליים, חמריים ורוחניים, ורק במידה שנוכל לשלוט בגורמים האלה, נוכל להשפיע גם על מהלך ההתבוללות.  את התהליך הזה אי-אפשר לעכב על-ידי לחשים והשבעות, על-ידי אמונה בכוחות-מסתורין ("נצח ישראל לא ישקר"), או בכוחות ביולוגיים (אינסטינקט לאומי, כוח ההסתגלות והשמירה העצמית) הצפונים בעם היהודי.  ביחוד מסוכנות הן כל התורות המיטפיסיות, המעמידות את קיום היהדות על הדת, על הרעיון התעודה בישראל, או על שיכלול הטיפוס הלאומי של העם היהודי.  כל התורות המופשטות האלו המבססות את קיום האומה על אמונה ואופטימיות, על פטליות ואֶגוֹצנטריוּת לאומית–מסיחות את מחשבתנו מסכנת ההתבוללות, מרדימות את ערנותנו כלפי אויבנו המסוכן ביותר, לא נגזים אם נאמר, שההתבוללות היא בשבילנו השאלה האקטואלית והכאובה ביותר, החותכת גורל קיוּמנּו ועתידנוּ בגוֹלה.

 

התבוללות: נישׂוּאי-תערובת

כוונת דברנו על ההתבוללות היתה למדרגתה השניה הראשונה–היא הצורה החיובית של חיקוי) המתגלה בעזיבת לשון ותרבות, בשינוי חברה ונימוסין.  יהודי מבולל כזה עדיין עומד בתחום היהדות על-ידי דתו ושייכותו הפורמלית לקהילה היהודית.  התבוללות זו, ככל שהיא מגיעה בעקביות לקצה, היא מביאה את המשפחה היהודית, ביחוד בדור שני ושלישי, למדרגת הטמיעה, כלומר, ליציאה חלקית או שלמה מתחום היהדות על-ידי נישואי-תערובת ושמד.  אין צורך להדגיש, שאיסור ההתחתנות עם בני-הנכר הוא אחד הגורמים היסודיים, שהציל את היהדות מכליון.  טהרת המשפחה המסורתית של עם ישראל היא שייחדה לו עצמיות וקביעות אֶתנית.  להלכה נישואי-תערובת ואפילו שמד כאילו אינם מתנגדים להכרה הלאומית.  הדת היא רק אחד הגילויים של העצמיות הלאומית ולאו דווקא מן המכריעים.  למעשה, משוּם האופי המיוחד של הדת הישראלית, מביאים נישואי-תערובת לטשטוּש הגבוּלין בין יהוּדים ונוצרים ולהריסת היהדוּת.           נישואי-תערובת–היא אחת התוצאות המובהקות ביותר של ההתבוללות היהודית.  גם אצל אומות העולם שאינן מקפידות ביותר על טהרת המשפחה, איננה שכיחה ביותר ההתחתנות בין בעלי דתות שונות, ומכל שכן אצל היהודים, שטהרת הדם נתקדשה אצלם בקדושת הדת.  התבדלות זו נשענת לא רק על ניגוד דתי בלבד, אלא גם על ניגוד סוציולוגי ופסיכולוגי, שהביא גם בתחומי היהדות לדיפרנציאציה בכיוונים שונים, להסתגרות עדתית (אשכנזים נמנעים מהתחתן בספרדים ולהיפך), ציבורית (משכילים אינם מתחתנים בבוּרים), וכלכלית (עשירים אינם מתחתנים בעניים, סוחרים בבעלי-מלאכה).  נישואי-תערובת (אפילו במקרים שהיהודי נושא נוצריה לאשה) משמשים סימן בולט להחלשת כוח ההתנגדות לסביבה המטמיעה.

 

התבוללות: המרת-הדת

המרת הדת היא הסיום העקבי של ההתבוללות.  השמד, כהתנצרות מתוך אונס, תחת לחץ הכנסיה הדתית, שהיה חזון נפרץ בימי הביניים, עבר ובטל מן העולם ולא נשאר אלא בצורת מקרים בודדים של המרת ילדים במנזרים בארצות קתוליות ו...בתימן.  מקרי השמד הקשורים בפעילות המיסיונרים הם בדרך כלל מועטים ומחוסרי-ערך.  מועטים הם גם כן מקרי ההתנצרות מתוך הכרה דתית.  המרוֹת-דת קיבוציות היו שכיחות רק בימי הביניים ובמאות השבע-עשרה ושמונה-עשרה, אבל גם אלה פרצו בצורת פסיכוזה דתית בעקבי האכזבות שנגרמו על-ידי תנועות משיחי-השקר.  בזמננו אין ההכרה הדתית, העדפת הנצרות על היהדות, משמשת בדרך כלל סיבה ונימוק להמרת-הדת.  אף חופש הדעות חדל מהיות כוח מניע של השתמדות.  אמנם בהיסטוריה הישראלית מצאנו גילויי-שמד המוניים שבאו בעקבות תנועות רוחניות.  המעבר הפתאומי מעבדות הגיטו לחרות האמנציפציה היהודית במאה ה-18 גרם למגפת שמד, שבלעה את מיטב היהדות הגרמנית והצרפתית.  אף תנועת ההשכלה ותנועת השיחרור ברוסיה הגבירו את התפשטות השמד בישראל.  אבל בתקופתנו, תקופת האדישות הדתית וחופש הדעות, חדלה המרת-הדת, כלומר החלפת דת אחת באחרת, מהיות סמל ההתקדמות האנושית.  את מקום ממירי הדת ירשו מחוסרי-הדת.  אכן, המומרים מהטיפוס הבינוני השכיח רגילים לנמק את יציאתם מתחום היהדות בנימוק של "הכרה", אבל הכרה זו משמשת להם להאפיל על הנימוקים האמיתיים, המעשיים והחמריים.  הסיבות הראשיות המביאות לידי המרת-הדת הן:                                                    

1) השאיפה של הפרט להיטיב על-ידי השמד את מצבו המשפטי, החמרי והציבורי.  המרת-הדת פותחת לפניו את דלתות המשרדים, הפקידויות, מוסדות החינוך וכו.  המטרה היא–תועלת פרטית, "תכלית", קרייריזם עלוב, מכוון להטבת מצבו של הפרט על חשבון הכלל, הסובל בשל יהדותו.  המרת-דת כזו היא בגידה בעם, בריחה פחדנית ובזויה ממחנה הנענים והנדכאים אל מחנה השׂבעים והמאושרים.

2) גם נימוקים רומנטיים גורמים, כידוע, להמרת-הדת.  בעלי-הנפש, אניני-הדעת רגילים ללמד עליה זכות: על כל פשעים תכסה אהבה.  אבל עוּבדה היא: הממיר את הדת הוא תמיד היהודי או היהודיה ולא להיפך.  אף האהבה היא לרוב אהבה התלויה בדבר.                

3) התלישות מקרקע העם, היציאה מתחום החיים, התרבות והחברה היהודית, ההתמזגות הגמורה בסביבה הבלתי-יהודית, ההתבוללות הפסיכית והנפשית מביאה לרוב לידי המרת-דת.

 

התבוללות: ההתבוללות במאה הי"ח והי"ט    

אם נשווה את גילויי ההתבוללות בחיי עמנו, נראה שתנועת ההתבוללות לבשה צורות  שונות בהתאם לתקופות התגלותה.  גורלנו ההיסטורי קבע צורות שונות לא רק ללאומיות היהודית, לחיוב-קיומנו הלאומי, אלא גם להתבטלותנו הלאומית, לשלילת קיומנו הלאומי בגולה.  את שאלת ההתבוללות ומהותה בכלל ואת השתלשלות התפתחותה במאה הי"ט בפרט חקר באופן יסודי ובחריפות עמוקה ד"ר יחזקאל קויפמן בספרו רב הכמות והאיכות "גולה ונכר".  המחקר הזה שיש בו משום שינוי ערכים יסודי וקביעת דרכים חדשות בהבנת ההיסטוריה הישראלית והערכתה, ראוי לתפוס מקום בראש ספרותנו ההיסטוריוסופית החדשה.  נמסור בקצרה את השקפת המחבר על ההתבוללות ככל שהדבר אפשרי בגבולות המסגרת הצרה של מחקרנו האינפורמטיבי. הטמיעה החדשה בישראל, שהתחילה בסוף המאה הי"ח ומילאה את חלל המאה הי"ט, קשורה בתנועת ההשכלה באירופה, שקמה כריאקציה נגד שלטון הדת בחיי עמי אירופה.  טמיעה זו לא היתה חדגוונית, אלא פשטה צורה ולבשה צורה בתקופות התפתחותה השונות.  בדור ההשכלה לבשה הטמיעה הישראלית צורה הומניסטית, שהאידיאל שלה היה: התאחדות אזרחית עם החברה הנכריה על יסוד הזכות הטבעית והנצחית של כל אדם להשתתף בחברה המדינית.  את הביטוי הקלאסי לשאיפה זו נתן משה מנדלסון בספרו "ירושלים" שבו השתדל להוכיח, שהמשפט הטבעי אינו נותן רשות למדינה לשלול ממי שהוא את זכוּיותיו האנושיות בשל אמונותיו ודעותיו.  השאיפה העיקרית של ההשכלה היתה–לא ויתוּר על העצמיות הלאומית, לא התכחשות לאומית לישראל. אלא התדבקות בחברה האירופית התרבותית.  ההשכלה שאפה להקנות לעם את התרבות האירופית ולשון המדינה, לחמה נגד צורות הקיום הגיטאי, שלא התאימו לרוח הזמן, הטיפה לאחדות אזרחית-מדינית עם האומה השלטת.  ערכה ההיסטורי של ההשכלה הישראלית היה בזה, ששאפה לשים קץ להגמוניה של הדת בחיי היהודים והביאה לידי ראשית הסקולריזציה בכל מקצועות החיים והתרבות.  האידיאל התרבותי של ההשכלה הישראלית היה–השלטת התרבות החילונית במקום תרבות-התורה; האידיאל המדיני שלה היה–השתחררות מהגיטו על-ידי ברית מדינית עם אזרחי המדינה.

אבל תוצאת ההשכלה, שהרסה את אורח-החיים הדתי הישן, היתה שונה בעם ישראל מאשר בכל העמים.  בו בזמן שבכל העמים הצמיחה ההשכלה את התרבות הלאומית, הביאה בישראל לידי הרס לאומי.  "הסקולריזציה של החיים בישראל ובעמים–אומר קויפמן–יצרה שטחי התבוללות רחבים שלא היה כדוגמתם לפנים ופתחה לטמיעה שערים חדשים".  ואמנם, כל עוד היה קיים הגיטו עם יצירתו התרבותית הדתית מצאה בה הנשמה הישראלית את מלוא סיפוקה;  אבל משנתעררו חומות הגיטו, ובנשמת היהודי נתעוררה השאיפה לתרבות חילונית, פנה היהודי מתוך הכרח אל התרבות הנכרית, כי התרבות החילונית הגיטאית, שהיתה תשושה ורופפת, לא יכלה להתחרות בתרבות-הנכר שהכתה שרשים עמוקים בקרקע מולדתה.  תרבות הנכר החילונית היתה איפוא הקרקע המשותף, שעליו נפגשו היהודים עם שכניהם.

ככה נוסף בסוף המאה הי"ח אל הגורם הראשי של ההתבוללות–המשא-ומתן הכלכלי–גורם מטמיע חדש, התרבות החילונית של הסביבה.  הטמיעה החדשה הביאה בכנפיה חורבן מהיר באירופה המערבית וארצות-הברית, וסימני חורבן ראשונים–באירופה המזרחית.  חורבן זה לא היה פרי אידיאולוגיה טמיענית, אלא התגלה כתהליך טבעי של התבטלות בפני התרבות האירופית החדשה.

גילויי הטמיעה הזו היו:

1) דחיקת העברית, לשון התרבות הישראלית הדתית, מפני לשונות הנכר והצטמקותה בתחומי הדת בלבד;                                                                                          

2) ביטול המשפט היהודי, שהיה אחד היסודות של התרבות הדתית ושל האבטונומיה הישראלית הגיטאית.

3) המגמה החברתית של ההתבוללות, שהיתה חדשה בהחלט כלפי גילויי ההתבוללות הקודמים, קיבלה את ביטויה בצורות שונות, והן:

א) הרגשת ההתאזרחות וההשתרשות ביצירה הנכרית.  "לא רק היינה וברנא מרגישים את עצמם אזרחים בספרות הגרמנית, אלא גם מנדלסון שיתף את עצמו לתרבות הגרמנית שיתוף של יצירה".

ב) השאיפה לשותפות-חיים עם העמים.  היהודים שחיו עד כה חיים עצמיים מובדלים, התחילו מעתה להשתתף לא רק בספרות והתרבות הנכריות, אלא גם בחייהם החברתיים: בחיי המפלגות, המעמדות והמדינות של העמים.

ג) שאיפת ההתאחדות וההתמזגות בחברה הנכריה, שקיבלה את ביטויה בהסתלקות מה"דיאלקטים" היהודיים, בויתור על התלבושת היהודית המיוחדת, ברגש ההתנכרות ליהדות וההתביישוּת במוֹצא היהוּדי.

את ביטויה הנמרץ ביותר קיבלה המגמה החברתית של ההתבוללות בתנועה, שהיתה זרה לגמרי ליהדות הישנה, באמנציפציה.  ד"ר קויפמן מגלה פנים חדשים בתנוּעה זו, שרגילים לראותה כאחת הסיבות של הטמיעה החדשה.  לדעתו לא היתה האמנציפציה סיבה לטמיעה, כי אם היתה לפי עצם מהוּתה גילוי של טמיעה וכרוכה היתה בביטול המומנט הלאומי החיוני ביותר, בביטול היחוד ההיסטורי והאחדות הנפשי-הלאומית של העם היהודי.  האמנציפציה לא היתה מגמה תועלתית להשיג זכוּיות אזרחיות במחיר הלאומיות הישראלית, כפי שחושבים רבים, אלא היתה–אידיאל משיחי חדש, שאיפה להיגאל מן הגלות, לבטל את הגיטו על-ידי התנחלות בין העמים.  בניגוד ליהדות הישנה שנלחמה נגד לחץ הגלות, נלחמה היהדות החדשה בתקופת האמנציפציה נגד הגלות גופה.  את מקום הפירוד וההתבוללות החברתית של עם הגיטו ירשה השאיפה לרכוש מולדת בארצות הגויים.  אמנם בעלי-האמנציפציה לא דרשו את ביטול הלאומיות הישראלית, אבל למעשה הביאה האמנציפציה לידי טמיעה לאומית.  האמנציפציה ויתרה על העתיד ההיסטורי והתקוה המשיחית;  היא סייעה לביטולה של האבטונומיה היהודית הישנה.  אם דור ההשכלה הטיף לטמיעה בתוך החברה האירופית בשם ההומניזם, בשם הזכויות הטבעיות של האדם, קראה תקופת האמנציפציה להתמזגות לא ב"חברה הגדולה" סתם, אלא באומות האירופיות.  טמיעה לאומית זו היתה שאיפה לגאולה ולתיקון עצמי ונבעה מתוך הכרה, שרק על-ידי הויתוּר הלאוּמי וההתנחלוּת בארצות הגולה ישיגוּ היהוּדים את מלוא זכויותיהם האזרחיות.

תנועת האמנציפציה העמידה, כאמור, את השאלה היהודית על משפט האדם, על זכויותיו הטבעיות, ששימשו בתקופת המהפכה הצרפתית יסוד למתן הזכוּיות ליהוּדים.  בשם משפט האדם הגנוּ על זכויות היהוּדים מיראבּוֹ, קלרמון-טונר, רוֹבּספייר ואחרים באספה הלאומית בפאריס.  יחד עם שאלת האמנציפציה עלתה על הפרק השאלה הלאומית היהודית ודרשה את פתרונה.  האמנציפציה, לשם ביצור עמדתה, ראתה הכרח לעצמה להזדיין בנימוק חדש: שלילת היחוד הלאומי של ישראל.  היהודים אינם עוד אומה–ולפיכך נתבגרו לקבלת זכויות אזרחיות.  "היהודים אינם אומה, אלא כנסיה דתית בלבד"–זהו הרעיון היסודי של הטמיעה, העובר כחוט השני בכל גילויי-הדעת וההצהרות של היהודים בתקופת המהפכה הצרפתית ואחרי כן בתקופת שני ה"פרלמנטים" הישראליים מיסודו של נפוליאון.  הרעיון הזה מצא הד בדברי צירי האספה הלאומית, מצדדי האמנציפציה.  "מן היהודים כאומה–אמר המגן הנאמן של היהדות, קלרמון-טונר–יש למנוע הכל;  מן היהודים כבני-אדם אין למנוע כלום–אי אפשר שתהיה אומה בתוך אומה"[1].

בהתפתחות מחשבת הטמיעה החדשה (או הקלסית, לפי הגדרתו של ד"ר קויפמן) מבחין המחבר שלוש תקופות, והן: שלילת היחוד הלאומי מבחינה משפטית-מדינית, מבחינה תרבותית-היסטורית ומבחינה אתנית.  תקופת המהפכה הצרפתית שללה את היחוד הלאומי של ישראל מבחינה משפטית-מדינית.  האידיאה היסודית שלה היא כריתת ברית חברתית עם העמים לשם שותפות-מולדת.  בתקופה זו ויתרה היהדות על האבטונומיה  שלה, על קשרה ההיסטורי אל הארץ;  את גורלה קשרה בגורל העמים וארצותיהם, אבל לא ויתרה על יחודה התרבותי-לאומי;  היא קראה לאחדות מדינית-סוציאלית, אבל שמרה על אחדותה התרבותית.  באספת הסנהדרין נאמו נאומים בעברית;  ספר התקנות נתחבר בלשון העברית.  בנאומי הנבחרים נשמעו נעימות לאומיות, אבל תנועת-הטמיעה לא יכלה להצטמצם בתחום האיחוד המדיני, והופיעה בגלגולה השני: התמזגות בעמים לא רק מבחינה משפטית-מדינית, אלא גם תרבותית.  טמיעה לאומית-תרבותית זו לבשה עור ובשר בתקופת התנועה הלאומית האירופית, שבאה לאחר המהפכה הצרפתית.  בה נתגשמה שאיפת ההשכלה ההומניסטית לגאול את האומה על-ידי התדבקות בתרבות הנכריה, אבל בעוד שבתקופת ההומניזם הכריעה התרבות כשהיא לעצמה, הדגישה תקופת האמנציפציה את התרבות הנכריה הלאומית.  בתקופה זו הקריבה היהדות המערבית על מזבח האמנציפציה את התקוה המשיחית.  כדי להמתיק את הדיסוננס שבין התקוה המשיחית וחובת הטמיעה הלאומית, מחקה היהדות הגרמנית את ציון וירושלים מסדר תפילותיה.  אבל לא הסתפקה רק בזה שהכריתה את התקוה המשיחית, אלא התחכמה לעשותה יסוד לתורת ההתבוללות על-ידי תורת התעודה בישראל.  ההתבוללות חדלה מהיות על-ידי זה סתירה ליהדות ההיסטורית, אלא הפכה לתנועה המושרשת כביכול בעמקי רוחה של היהדות.

הקרבן השני שהקריבה הטמיעה בתקופה הנזכרת הוא: הסתלקות מהשפה העברית.  אם דור ההשכלה הרים על נס את תחיית השפה הלאומית, הנה דור האמנציפּציה הקריב כליל את השפה העברית למען האחדוּת הלאוּמית-תרבותית עם העמים.  העברית חדלה מהיות הלשון הלאומית, נדחקה לקרן-זוית של סדר התפילות.  את מקומה ירשה לשון-הנכר כלשון השיתוף התרבותי עם עמי המדינה.

במחצית השניה של המאה הי"ט נכנסה הטמיעה אל תקופת התפתחותה השלישית.  התפתחות זו אמנם לא נסתיימה, אבל נסתמנה בקווים בולטים במחשבה המערבית.  בשתי התקופות הקודמות נהרסו אי-אלו מחיצות, שחצצו בין היהדות והחברה אירופית.  נפלה חומת הפירוד המדיני, נתעררה חומת הפירוד התרבותי, אבל נשאר החיץ המבדיל האחרון–הגזע, הדם, המוצא.  לאחר שהוסרו כל המכשולים לאחדות ישראל עם העמים, התיצב פתאום "הגזע" לשטן על דרך-טמיעתו.  אם בדורות הקודמים לא ידעו בכלל את ערכו וטיבו של הגזע, הנה במחצית השניה של המאה הי"ט, עם התפשטות תורת-הגזע של גובינו, עלתה חשיבותו של הגורם הגזעי.  אבל כיצד לפסוח על ה"גזע" המעכב את הטמיעה?  גם הפירכה הזאת נתפרשה בנקל בספרות הטמיענית.  כל שאיפה ציבורית מוצאת תמיד את הפילוסוף המבסס את הנחותיה, הפותר את ספקותיה.  מתבוללי צרפת מצאו את גואלם ברינן, שפסק, כי היהודים אינם "גזע", שהם בני תערובת ושהמומנט הגזעי בכלל אין לו ערך מכריע בשאלת הלאומיות.  מתבוללי גרמניה תמכו את יתדותיהם במוריץ לצרוס שהוכיח, שהגזע אינו קובע את הלאומיות, שגם בין הגרמנים יש הרבה יסודות גזעיים נכריים ושהיהודים, אף-על-פי שהם "בני גזע מיוחד", שייכים לאומה הגרמנית על-ידי השתתפותם בגורל העם האשכנזי, בבנין חייו הכלכליים והמדיניים וביצירת לשונו וספרוּתו.  ביסוּס מעמיק יותר קיבלה הטמיעה הגזעית בתורתו של פרופ' הרמן כהן, המגנה את כפילות הרגש הלאומי, הרואה חובה מוסרית בטמיעה הלאומית הגמורה.

כזה הוא קיצור השקפותיו של ד"ר קויפמן על תנועת ההתבוללות המערבית בסוף המאה הי"ח והמאה הי"ט.  הפרק הנזכר הכולל גם את התפתחות הטמיעה במזרח, ביחוד ברוסיה, שופך אור חדש על גלגולי-ההתפתחות של הטמיעה בתקופה היותר סוערת של האנושיות החדשה.  הפריודיזציה של תנועת הטמיעה היא חדשה, מלאת-ענין, ומבליטה–אם כי בלי הדגשה יתירה של המחבר–את פרצופה ההיסטורי של ההתבוללות הצרפתית והגרמנית.  אם ההתבוללות הצרפתית לא גזרה אלא על היחוד המדיני-ציבורי של יהודי צרפת, הנה ההתבוללות הגרמנית באה לעקור את הכל וערערה את כל היסודות של ההוויה הלאומית.

מתקבל הרושם של העדפת ההתבוללות הצרפתית על הגרמנית, שויתרה לא רק על היחוד המדיני-סוציאלי של ישראל, אלא גם על תרבותו ולשונו העברית.  אבל האם אין בזה משום המעטת ההתבוללות הצרפתית, שמבחינה איכותית, מוסרית עמקה פי-כמה מהגרמנית?  באספת הסנהדרין לא חששו לנאום נאומים בעברית, דווקא משום שבה השתתפו יהודים "דוברי גרמנית, צרפתית ואיטלקית".  השפה העברית היתה הלשון היחידה המובנת לכל, בעוד שבאספות המתקנים הדתיים בגרמניה השתתפו רק יהודי גרמניה.  מפני טעמים מעשיים חיברו עברית גם את ספר התקנות.  בשני הפרלמנטים  היהודיים בצרפת לא הוצגה שאלת היחס אל השפה והתרבות, אבל אין ספק, שהיהודים הפורטוגזיים בצרפת לא היו נמנעים לוותר גם עליהן, אילו העמידו בצל של ספק את שוויון זכויותיהם.  מאידך גיסא אין גם לשכוח, שההחלטה השלילית על-דבר ערך הלשון העברית בתפילה נתקבלה בועידה בפרנקפורט ברוב של י"ח דעות נגד מיעוט דמינכּר של י"ג דעות.  אכן, המתבוללים הגרמניים ויתרו יותר, אבל ראשית, היו היהודים הספרדיים שבצרפת הראשונים לויתור;  שנית, ועידות הרבנים בגרמניה היו סוף סוף כינוס מיוחד של רבנים מתקנים שהתאספו לשם ויתוּר, לשם מגמת-תיקונים מסוימת, כינוס שדיבר רק בשם חלק של רבנים ומקצת העם, בעוד ששתי האספות בצרפת דיברו בשם כל היהדות של צרפת והארצות הסמוכות ובהן השתתפו באי-כוח כל החוגים האֶתניים והסוציאליים של היהדות.  היהודים הספרדיים ויתרו יותר משדרשו מהם, ויתרו מתוך פחד, תוך התרפסות והתבטלות גמורה, מתוך בגידה באחיהם.  באיגרת שהגישו יהוּדי פאריס (ב-26 באבגוסט 1789) לאספה הלאומית הדגישו, שהם נכונים "בשביל טובת הכלל ובשביל התועלת-הפרטית" לוותר על "הזכות הנתונה להם לבחור מתוכם נציגים מיוחדים בהסכמת הממשלה", בניגוד לדרישתם של יהודי אלזס ולותרינגיה "להשאיר להם את הסינגוגה, את הרבנים ואת הגבאים", כלומר את שלטון הקהילה.  הפורטוגזים (יהודי בורדו) לא זו בלבד שויתרו על זכויותיהם, אלא מצאו די אומץ בנפשם למחות באגרתם (מיום 13 בדצמבר) אל האסיפה הלאומית על הנהגת "יהודי אלזס, לותרינגיה ושלושת גלילות הבישוף, השואפים לחיות בצרפת על-פי סדרים פנימיים מיוחדים, להחזיק בחוקיהם המיוחדים ולהיות למפלגת אזרחים מובדלה משאר בני-הארץ".  לשם הגנת זכויותיהם לא נמנעו איפוא מהשליך שיקוצים על חלק היהדות הצרפתית ומקטרג עליו בנוסח של צוררי-ישראל אמיתיים.

מידת התבטלות והתכחשות לא פחות מזו אנו מוצאים בזמן מאוחר באסיפת הנכבדים, אף שבה השתתפו לא רק הפורטוגזיים, אלא גם יהודי אלזס ולותרינגיה והגלילות שנספחו לצרפת.  לא נגזים אם נאמר, שכל דרגות הטמיעה  קיבלו את ביטויין בתשובותיה של אסיפת הנכבדים.  התשובות על השאלות בדבר הלכות האישות וסמכות הרבנים נתנו היתר פומבי ורשמי לפריצת הגדר של האבטונומיה וטהרת המשפחה הישראלית.  על שאלת היחס אל העם הצרפתי והמולדת ענתה אסיפת הנכבדים, שמעכשיו, לאחר שזכו להיות חלק האומה הגדולה, שוב אין היהודים חושבים את עצמם לאומה.  שאין קשר של אחוה בין יהודי ארצות שונות ושיהוּדי צרפת מוכנים להילחם בפטריוטיות עם אחיהם, העובדים בצבא אויבי צרפת...  התשובה ההיסטורית הזאת תיגנז לזכר עולם כמגילה מחפירה של בגידה וכפירה לאומית.  אף הצעת הציר מניצה יצחק שמואל אביגדור להביע רגשי תודה על "הטובות והחסדים" אשר גמלו כהני הנוצרים ליהודים בדורות הקדמונים בארצות אירופה, שנתקבלה על-ידי אסיפת הנכבדים, תישאר אף היא בדברי ימי ישראל כתמצית העבדות והשפלות.  ברוח דומה לזו נתחברו גם הפירושים וההצהרה של הסנהדרין הגדולה.  כזה היה פרצופה של ההתבוללות הצרפתית.  אמנם בשתי האסיפות הנזכרות, שנתכנסו על-ידי נפוליאון, היו גם אנשים שהתייחסו  בשלילה אל הטמיעה;  אבל בר יצחק בר עם כל עומק הרגשתו לאומית והרב דוד זינצהיים עם כל טוהר אמונתו הדתית, לא אצרו כוח לאצול מרוחם על עבודת הפרלמנטים הישראליים.  הם אף נסחפו בזרם הטמיעה וחתמו בידם על תעודת הכפירה מתוך הסתגלות לדרישת הזמן, ולא קם בהם הרוח לעזוב את האסיפה, כשם שעשה ר' זכריה פרנקל באסיפת הרבנים.

 

התבוללות: ההתבוללות בגרמניה

בדרך סלולה וכבושה התפתחה ההתבוללות היהודית בגרמניה.  תנועת המתקנים (1815-1850) שהושפעה ביסודה על-ידי המהפכה הצרפתית, נבעה אף היא מתוך צורך פנימי להתאים את היהדות הדתית לרעיונות הפרוגרסיביים של התקופה החדשה ולדרישותיו של הדור החדש, שלא יכול למצוא סיפוקו בצורות הנושנות של היהדות המסורתית.  תחת לחץ האמנציפציה והשפעת האידיאות הקוסמופוליטיוֹת של הדור באה תנועת המתקנים לידי זלזול בתכנה המדיני-רוחני והתרבותי של היהדות, לידי חיקוי מיכני את חיי האומות השליטות ולידי תיקונים מלאכותיים שחנקו את רוח היהדות, מחקו את פרצופה הלאומי והפעילו בה כוחות צנטריפוגליים של טמיעה.  ברוּח ההתבוללות הצרפתית, שהכריזה על ביטול היסודות המדיניים-לאומיים של היהדות, הכריזו גם ראשי הרפורמציה הדתית בישראל, שהיהודים אינם אלא קיבוץ דתי.  במקום האבטונומיה הלאומית, הועמדה האבטוקרטיה של רבנים, כביאת-כוחה של כנסת ישראל. הרעיון המשיחי–זו האמונה הדתית-לאומית בגאולת ישראל, בקיבוץ-גלוּיות ושיבת-ציון–נמחק מתוך סדר התפילות.  בועידה השניה של הרבנים-המתקנים בפרנקפורט נתקבלה החלטה: "הרעיון המשיחי (במובנו הרוחני המופשט) ראוּי לכבוד רב, בתנאי שהתפילות על-דבר שיבת-ציון והקמת מלכות ישראל יימחקו מהסידור".  ככה נחנט ונגנז העבר ההיסטורי ונמחק העתיד הלאומי של עם ישראל;  ציון, אשר היתה אלפי שנים בנשמת האומה, אשר רוותה את צמאון-גאולתה בתפילות נלהבות ושירות נשגבות, בתנועות-גיבורים של משיחי אמת ושקר, נתרוקנה בן-לילה מתכנה ההיסטורי החי והפכה סמל של שליחות דתית ותעודה מוסרית אשר הוטלה על ישראל ברצון הרבנים-המתקנים. "ירושלים–אומר א. גייגר–היא זכרון עבר חשוב, עריסת אמונתנו, אולם היא איננה תקוותנו לעתיד.  אין זו מקום תחיה לחיים חדשים.  כך גורלן של כל הערים העתיקות (אתונה, רומי), ששימשו לפנים למטרות נשגבות, אבל במשך הזמן נחרבו ונשתכחו מן הלב...  הבו גודל לירושלים ולזכרה, כיאות ליקרי דשכבי, אבל אל נא תפריעו את מנוחת קברה"...

חמורה יותר היתה בשביל מתקני-הדת שאלת ביטול הלשון הלאומית כשפת התפילה.  בועידת פרנקפורט הנזכרת יצא ר' זכריה פרנקל להגן בכל כוחו להגן על השפה העברית והוכיח את חיובה הדתי-לאומי, אולם הרוב התנגד לדעתו והחליט שהשפה העברית בתפילה איננה חובה על-פי הדין ואינה צורך לשם חזוק היהדות.  "השפה העברית–גזר א. גייגר–הולכת ומשתכחה מישראל.––אם נכיר את הלשון העברית לאחד העיקרים של היהדות, הרי עלינו להכיר, שדת ישראל היא דת לאומית, שהרי לשון מיוחדת היא סימן מובהק לחיים עצמיים של האומה, אבל איש מאתנו לא יגיד, שהיהדות קשורה ברעיון לאומיות עצמית".

הרפורמציה הדתית ביטלה איפוא את כל שלושת היסודות של היהדות: האבטונומיה הלאומית, האמונה בגאולה הלאומית והלשון הלאומית.

 

התבוללות: רעיון התעודה בישראל ומהותו

מאחר שהיהדות המערבית ויתרה משום טעמים אידיאולוגיים ותועלתיים על תקות הגאולה הלאומית, הוכרחה למלא את מקומה הריק על-ידי אידיאה מרכזית חדשה, שמצד אחד יהיו לה שרשים היסטוריים בתורת היהדות ותוכל על-ידי זה להתקבל ולהתחבב על העם, ומצד שני תתאים לרוח התקופה הפרוגרסיבית, שמשכה את הלב באוניברסליות שלה.  זוהי נקודת המוצא של רעיון התעודה.  האמונה בביאת הגואל ושיבת-ציון נתרוקנה מתכנה המדיני-לאומי והפכה לשליחות היסטורית שהוטלה על ישראל: להפיץ בין העמים את תורת האמת, את תורת המונותיאיזם המוחלט.

בתורת התעודה יש בלי ספק גרעין היסטורי והוא–התעודה הנבואית, אבל תודה זו נזדייפה ונסתרסה בהסברתם של חכמי המערב. אחד-העם מראה על ההבדל התהומי בין שתי התעודות הללו ("על פרשת דרכים", חלק ב', "כהן ונביא"): 1) הנביאים לא גילו לישראל איזו אמת לימודית חדשה ולא הטיפו להשליט את הצדק המוחלט בחיים המעשיים כאידיאל שלא יתגשם לעולם במלואו;  2) תנאי הכרחי להשלטת הצדק בחיים המעשיים הוא לא פיזור מוחלט של כנסת ישראל בין האומות, כי אם להיפך, איחוד וריכוז כוחותיה, לפחות חלקי, במקום אחד, כדי שתול לנהוג את חייה לפי רוחה;  3)שאיפה זו להשלטת הצדק המוחלט היא אידיאל נצחי שאינו ניתן להתגשם, כי אין תקווה שהכוח המושך של הצדק יתגבר על יתר הכוחות המושכים את החברה האנושית לצדדים אחרים.

במקום תעודה כל-אנושית נשגבה זו אנו רואים אצל חכמי המערב גלגול משונה של שליחות דתית, של פעולה "מיסיונרית" בקרב הנוצרים, שהוטלה על ישראל, על עם הבחירה בלבד.  אבל תפקיד זה של מדריך האנושות אינו לגמרי לפי כוחו ורצונו של העם העברי.  הפצת האידיאלים המוסריים אינה מיוחדת ליהודים, מאחר שכל העמים הנאורים השתתפו לא פחות מהיהודים בקורות התפתחותם.  אידיאלים אנושיים נפוצים לא על-ידי דרשות של רבנים ולא על-ידי מאמרים של פרופיסורים, אלא על-ידי מעשים וחיים עצמיים ברוח האידיאלים, ולעם היהודי חסרים דווקא התנאים הראשוניים של חיים עצמיים ופעולה עצמית.

 

התבוללות: ביסוס האידיאולוגיה הליברלית

התנועה הליברלית היהודית שנתקפלה במחצית השניה של המאה התשע-עשרה מתוך תנועת הרפורמציה הדתית העמידה את היהדות על תוכן דתי-מוסרי בלבד.  מרכזי התפשטותה ופעולתה הן גרמניה, אנגליה וארצות-הברית.  כיורשת רוחנית של תנועת הרפורמציה, הוציאה הליברליות הישראלית את היסוד ההיסטורי-לאומי מתוך היהדות, הפשיטה את הדת הישראלית מהמצוות המעשיות וערכיה הלאומיים-תרבותיים והעדיפה בה את הפולחן הדתי המתוקן.  את המהוּת היהודית היא רואה כתורת מוסר מיוחדת, המצטיינת באופיה האוניברסלי-משיחי והמבוססת על רעיון התעודה.  הליברליות הישראלית היא נושאת ההתבוללות התרבותית והמדינית בתוך היהדות המערבית.  בזמן האחרון, עם הגברת התנועה הציונית, נבעו פרצים בחומת הליברליות.  רבים ממנהיגיה תומכים בפעולות המעשיות של ההסתדרות הציונית ואחדים מהם, כבארצות הברית, הנם פעילים בחזית הציונית.  אבל בדרך כלל ממשיכים הליברלים את מלחמתם בציונוּת, ההולכת וכובשת לאט-לאט את עמדותיהם ומחלישה את השפעתם בחיי היהדות.

סימניה המובהקים של הליברליות הם: אסימילציה תרבותית ומדינית, מידת פטריוטיות מוגזמת, התנגדות לתנועה הלאומית הישראלית, התנכרות ליתר חלקי האומה ולפעמים גם יחס של איבה כלפי "יהודי-המזרח" שבתוכם.  היהדות הליברלית נחלה מפלות רבות במלחמתה עם הציונות.  ביחוד גדלה השפעת הציונות על הדור הצעיר, ההולך ונספח אליה.  מצד שני גברה בקרב היהדות הליברלית פעולת האירגון העצמי וגיוס הכוחות לשם כיבוש השלטון בחיי הציבור הישראליים.  המאורעות המדיניים שהתחוללו בגרמניה בימינו הביא בין המצרים את היהדות הליברלית.  גרמניה החפשית, הסבלנית, התרבותית שהפכה בן-לילה למרכז האנטישמיות העולמית, העמידה את היהדות הליברלית בפני דילמה טרגית.  אמנם עמוקים הם שרשי העבדות בתוך חירות של דורות;  רבה היא פחדנות המחשבה הרוצה בהשליה עצמית מאמונה נכזבת.  אבל מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן;  מה שלא יעשה הרצון החפשי יעשה ההכרח, שאת פניו האיומים ראינו כבר בגרמניה ההיטלרית ושאת הד צעדיו אנו שומעים כבר בארצות-הברית.

 

התבוללות: התבוללות סוביקטיבית

אחד מראשי התנועה הליברלית הגדיר את עצמו במלים האלו: אינני יהודי חרד ואף לא יהודי ליברלי, אני יהודי תולדתי (Geschichtlich).  בהגדרה זו יש הרבה מן האמת.  המחשבה הרפורמית-ליברלית, אף-על-פי שכפרה ביהדות ההיסטורית, כלומר, בהמשכוּת ההיסטורית של היהדות–תמכה את יסודותיה בעיקרי האמונה של היהדות ההיסטורית, כרעיון המשיחיות, אחדות הבורא, המוסר המוחלט וכו', שאין ערכם נפסד מפני סירוס תכנם ושימושם.  לעומת ההתבוללות הליברלית, המבוססת על סירוס התוכן של היהדות ההיסטורית, יש לציין את הטיפוס של ההתבוללות המוחלטת שנשענת על שלילת התוכן של היהדות ההיסטורית.  התבוללות זו, המטיפה לטמיעה קיצונית, נובעת מתוך השקפות קוסמופוליטיות או הרגשות-עולם סובייקטיביות, כמו אזרחות-עולם, אנרכיות (נקמת היהדות), פטליזם (קללת-אלוהים), מזוכיזם לאומי (שאיפה לטרגיות) וכו'.  נושא ההתבוללות מטיפוס זה הוא הפילוסוף היהודי-גרמני קונסטנטין ברונר.  בספרו "חובות היהודים וחובות המדינה" מביע ברונר את התנגדותו הנמרצת ללאומיות הישראלית, ומתנפל לא רק על הציונות, שנואת-נפשו, אלא מותח ביקורת גם על הליברליות, הקשורה עוד בנימים דקות עם היהדות ההיסטורית.  בשלילת הלאומיות מגיע ברונר עד למסקנותיה של האנטישמיות הקיצונית ביותר.  לדעתו אין ליהודי שום רשות מוסרית לדרוש לעצמו זכויות אזרחיות, כל עוד הוא מחזיק בלאומיותו, ומשום כך אין לגנות את הממלכה המקפחת את זכויותיו האזרחיות.  ברונר הוא בלי ספק אחד הפילוסופים המעמיקים בזמננו ובספריו רבי-המשקל זכה להעמיד דור של תלמידים וחסידים, אבל דווקא בשאלת היהודים נלקה רוחו המעמיק בשטחיות מפליאה וכל תורת התבוללותו אינה אלא התפלספות עקרה מתובלת במליצות תפלות ועטורה בפטורי-ציצים של מליצות ספרוּתיות, שאין בהן ממש.

טיפוס אחר של התבוללות אינדיוידואלית אנו מוצאים אצל המבקר הרוסי-יהודי המפורסם מ. גרשנזון (מת בשנת 1923).  במחברתו "גורל העם העברי" ניתח המחבר את העבר ההיסטורי של עמנו ובא לידי ביטול המגמות הלאומיות-מדיניות של הציונות.  וראה זה פלא! גרשנזון, זה הסופר המובהק, שעסק כל ימיו בחקירת הספרות הרוסית ואשר שורה אחת של פושקין היתה קרובה לו יותר מכל היהדות החיה והסובלת, אף הוא הופיע על במת ישראל ברעיון התעודה.  גרשנזון מתייחס בכלל בשלילה לכל מיני לאומיות, אינו מאמין במציאת תרופה לתיקון אומה בכלל, רואה בציונות "את הגברת יסוד הרע, את היסוד המקולל שבלאומיות, שעלתה לאנושות בקרבנות מרובים כל כך ובדמעות האנושות וביחוד בדמעות של ישראל".  אבל גרשנזון שהתפשר עם כל הלאומיות הקיימות, אינו יכול בשום אופן להשלים עם הלאומיות הישראלית. "לא אמכור את הבחירה הלאומית שלנו בנזיד עדשים של לאומיות מדינית-ארצית"...  אבל הבחירה הלאומית של ישראל, לפי תפיסתו של גרשנזון, היא מיוחדת במינה.  העם העברי לא הוגלה, אלא גלה מארצו, כלומר, גירושו מהארץ ופיזורו בעמים היו לא קטסטרופה לאומית, אלא דבר טבעי, שנעשה ברצונו.  גרשנזון אינו גורס את רעיון התעודה כחבריו במערב;  הוא אינו מעמיס על עם ישראל את הקבלנות להביא גאולה לעולם.  "כל העמים אוצרים אוצרות כדי לקיים על ידיהם תעודתם בעולם.  לא כן עם ישראל: אף הוא שואף לאחדות לאומית, לכוח שלטון במדינה ולשלימות רוחנית, אבל רק כדי לפרוק מעך עצמו כבלי העולם הזה".  לפנינו–הנודד הנצחי, אזרח-העולם, צועני מתוך רצון, ללא קניין, ללא מדיניות, ללא קביעות של צורות חיים.  הוא בעצמו "החריב את ארצו כאפרוח זה המתפקע מתוך קליפת ביצתו, כשמגיע זמנו לצאת לאויר העולם".  "בקול טמיר קרא ישראל לטיטוס קיסר רומי שיבוא ויחריב את ארצו, לנושאי הצלב שיוציאו את בניו להורג בוורמייזה ובקולוניה, לפיליפוס הספרדי שיגרשם מארצו; ישראל ולא אחר הביא על עצמו את הטבח בקישינוב".  הרצון הלאומי של האומה העברית ביקש שידונו אותה לרדיפות תכופות.  מכאן–ההרמוניה השלמה בין הרצון הלאומי וגורלו החיצוני.  ולהלן אנו קוראים: "במשך אלפים שנים למד ישראל לנתק את הכבלים החזקים ביותר, הכובלים את האדם על פני האדמה.  לא נשאר לו כמעט דבר מן הקבוע: כל מקום שישראל יושבים בתוכו זמני הוא ובן-חלוף.  מקום מגוריהם, הלשון, החוקים, הבגדים והמאכלים, משלח ידם ותלבשתם–כל אלה אינם משלהם.  הכל שאול מאחרים"...

נשאר רק כבל אחד, המתוק ביותר: הדת.  אבל הרצון הטמיר של היהדות מנפץ גם את הכבל הזה.  הגיע יומה של המצודה האחרונה והיותר חזקה של היהדות–התורה.  וגרשנזון מסיים סיום פתטי: "חפשי יהי הרוח, חפשי.  הרוח הוא תנועה, והחירות והתנועה הן היינו הך... התורה וההרגשה הלאומית שלנו–הם הסכרים האחרונים החוסמים את שטף מרוצתו של הרוח היהודי.  כל עוד יתקיימו אלה–אין חופש לתנועת הרוח... היה היית בימים מקדם תושב בארצך, בארץ כנען; עתה–היית לאזרח העולם; היית נתין התוֹרה ואזרח היהדות–הווה בן-בלי-נתינוּת, הווה אזרח אנושוּת-הרוּח!... אין החישוקים מאחדים את החבית שנתפּקקה! הולך וכבה נר התורה".

לאומיות בלי אומה, אזרחות-עולם בלי תורת-אמת, פטליזם היסטורי, סיגוף עצמי סלבי נטוע על קרקע היהדות–זהו יסוד התמצית של תורת ההתבוללות של גרשנזון.  בנידון זה עלה גרשנזון על כל חבריו לדעת המערביים.  חכמי המערב כופרים אמנם בלאומיות הישראלית, אבל הם מכירים בישראל, בקיומו כקיבוץ עממי, כיחוד רוחני, בעוד שגרשנזון כופר בעצם האירגון הקיבוצי של ישראל, אבל מודה בלאומיות מופשטה ומיטפיסית, בלי תוכן חי וצורה ממשית, מין "לאומיות אנרכית-קוסמופוליטית" החיה לא בכוח הרצון היוצר, אלא תחת לחץ הגורל הפטלי, שנפל בחלקו של העם היהודי.  שירה של התבוללות! במקום אהסוור, נודד נצחי, צועני–מלת קסם: אזרח עולם! אבל חכמי המערב זיינו לכל הפחות את אזרחי-העולם ב"תעודת"-דרך, בעוד שגרשנזון הציגהו ריק וגזל ממנו גם את תורתו.  חכמי-המערב ואף חרדי ישראל תלו את פיזורו של ישראל ברצונו של הקדוש-ברוך-הוא.  אבל היהדות של גרשנזון רצתה בעצמה בפיזורה, ולא רק בפיזורה בלבד, אלא כל הצרות והפורענויות והפרעות לא באו אלא ברצונה של כנסת ישראל.

שירה! ואין החישוקים מאחדים את החבית שנתפקקה!

 

התבוללות: התבוללות אדומה

התגברותה של התנועה הקומוניסטית בארצות אירופה ובארצות-הברית פרצה פרצים עמוקים גם בחומת היהדות.  זרם הרדיקליזציה המדינית שעבר על תנועת הפועלים בעולם לא פסח גם על האגף היהודי של תנועה זו.  נגע ההשמאלה הרדיקלית פגע בכל מפלגות העבודה והסתדרויות הנוער הישראליות. השמאלה זו, שפירושה להלכה הוא: פתרון שאלת הפרולטריון היהודי במסגרת הפתרון הכללי של הפרולטריון העולמי, למעשה אינה אלא פרישה מהיהדות, הסתלקות משיתוף הגורל והאינטרסים של העם היהודי, התבוללות גמורה ומוחלטת.  הסיבות המכשירות אצלנו ביותר את הקרקע  להתפשטות וקליטת הקומוניזם הן:

1. המצוקה הכלכלית, שבה נתונים האוכלוסים הישראליים.  על המשבר הכלכלי הכללי, המעיק עליהם כאזרחי המדינה מתווספים הפגעים הכלכליים והמוסריים הספציפיים המכבידים עליהם בשל יהדותם, המעוררים בלבם רגשי זעם ומרירות כלפי השלטונות והחברה.  במידה שיגבר המשבר הכלכלי, הולכות ונשמטות העמדות הכלכליות המועטות של היהודים, הולכים ומסתתמים מקורות פרנסתם המצומצמים וממילא מתעמקת הרגשת העלבון והיאוש של מחוסרי- עבודה ומקופחי-פרנסה.  הרדיקליזם הפוליטי, המושך את הלבבות בקסמי הבטחותיו, מוצא כר נרחב ופורה להתפשטותו ברחוב היהודי, הרואה בו דרך לגאולתו המעמדית והפרטית, או הבוחר בו לשם הפגנת-מחאה נגד פגעי עמו וסבלותיו.

2. הפשרנות והרכרוכיות של התנועה הסוציאליסטית באירופה אף הן מסייעות להשמאלת הפרולטריון והאינטליגנציה העובדת.  הרדיקליות הגלויה והנועזה של הקומוניזם דחקה את הסוציאליזם לזרועות האופורטוניזם והקדירה את זהרה המהפכני.  כאשר הופיע ה"בוּנד" יחד עם הציונות ברחוב היהודי, היה צור מעוז לפרולטריון הישראלי.  ה"בוּנד" הדליק אז כוכב חדש מעל לראשו הכפוף.  הקסים בזוהר הבטחותיו.  הוא ביקש כציונות פתרון חדש ודרך חדשה.  והפרולטריון הישראלי נתן אֵמון בו והלך אחריו.  מהו המאזן של פעולתו הציבורית והחינוכית? איפה הם כיבושי הבנין והגאולה של "בא-הכוח היחידי של הפרולטריון היהודי ברוסיה, פולין וליטא"?

3. ההשמאלה הרדיקלית של הפועל היהודי, וביחוד של הנוער היהודי, היא במידה רבה תגובה נגד דיכוי הרצון היוצר וחופש הפעולה העצמית.  המיכניזציה של החיים והעבודה, הריחוק מחיי הטבע ומקורותיו, העדר שדה-פעולה ליצירה עצמית והגשמה עצמית–כל אלה מעוררים בלב הנוער הבלתי-חלוצי הרגשת אפטיה, שממון וריקנות.  מכאן הכמיהה למאורעות או תנועות ציבור, שיש בהם משום זעזועים נפשיים ואֶמוֹציות משכרות ומסעירות.  הסכנה הכרוכה בשייכות אל התנועה הבלתי-ליגלית ובעבודת-המחתרת מעמיקה שבעתיים את הכמיהה הזאת.  למעשה גם החלוציות הציונית נבעה ממקור שלילי זה והוא: המרידה נגד צורות החיים המאובנות, נגד הקפאון, הפטליזם וחוסר-הסיכויים של הקיום הגלותי.  אבל החלוציות, קרוּנת האידיאל של בנין הארץ, חיה ומחיה בכוחות חיוביים עצמיים: היא נותנת לנוער שדה-פעולה של הגשמה עצמית.  כר נרחב להקרבה עצמית ומאמצים אידיאליסטיים.  החלוציות והנוער (במובנו הרחב) כרוכים ואחוזים זה בזה, בחינת נשמה וגוף.  נוער הוא דור החלוצים, המעפילים, המרדנים של העם, והחלוציות–היא כוח-הנעורים ולשד-העלומים של העם הנאבק בזיקנותו.  הצד השווה שבשניהם–התלהבות היצירה המרדנית, האמונה באדם-המחתרת והשאיפה לתכלית היושר.  כל שלושה היסודות האלה נקלטים בלב הנוער לא על-ידי הלכה מטמטמת, ולא על-ידי מליצה נבובה ולא על-ידי רומנטיקה מרדימה, אלא על-ידי המפעל הממשי, על-ידי עבודה עצמית מבריאה ומרוממת, המעמידה את שיחרוּר האוּמה, את יצירת החברה החדשה ומשטרה הצודק החדש על גאולת הפרט.  זהו היסוד המהפכני המשותף של שתי התנועות הללו.  אין תנועת שיחרור והגשמה, אין חלוציות–בלי נוער, אבל גם נוער שאין עמו חלוציות–סופו להתנוון, להזדקן בלא עתו, לבזבז אש-קדשו בדרכי תוהו, ברדיפה אחרי אורות מתעים ומגדָלים פורחים באויר. הנוער הבלתי-ציוני הוא נוער בלי חלוציות, בלי שחר-העליה, בלי שגעון-הנחשוניות.  ובכבות כוכב-אמונתו לנגד עיניו יעזוב בעצבות או בזעם את מאשריו-מתעיו, ויפן אל אורות-הקסם הרומזים במרום, הדומים להיות קרובים כל כך עד כדי תפישה בידיים...

אבל יש שגם גושים של הנוער הציוני נסחפים בזרם הטמיעה הקומוניסטית.  כי מלבד החלוציות הטהורה, הכנה, הנובעת מתוך אידיאליות מבוגרת ועקשנית, זו שנתנסתה על-ידי התמדת רצון וכיבוש עצמי, קיימת פסיבדו-חלוציות, הנקנית בכרטיס הסתדרותי ומצוות מעשיות בלבד.  החלוציות המדומה, מאפס כוח להבליג על עצמה, מיואשת בכוחותיה, צמאה לזעזועים ואֶמוֹציות נפשיים, עוזבת את הציונוּת והולכת אחרי הברק החיצוני של של תורת הגאולה הכל-אנושית.  את התופעה הזאת יש לזקוף במידה רבע על חשבון הליקויים והמגרעות של חינוכנו הלאומי המוסרי והציבורי.  ההימנות עם הסתדרות ציונית, הדיבור העברי, כל האטריבוטים החיצוניים שקנה לו הנוער בבית-הספר ובהסתדרות אינם מספיקים בהחלט כדי להשרישו בחיים הלאומיים ולקשרו קשר אורגני אל המוני-העם.  נחוץ עומס של תרבות לכל שכבותיה המגוּונות, נחוצה השתרשות עמוקה בחיי העם וסבלותיו, נחוץ שהדור הצעיר יכיר וירגיש בנשמתו את שיתוף כל היסודות _היסטוריה, מוצא, גורל, תרבות, עתיד), המאחדים את היחיד עם הכלל.

בדרכים שונות וסותרות בא הפרולטריון הישראלי, האינטליגנציה העובדת והנוער הישראלי אל הקומוניזם.  אבל כל הדרכים האלה עוברים מחוץ לגבולות היהדות. במסגרת הקומוניזם אין פתרון לשאלה היהודית.

 

התבוללות: Moushel

יציע הגילויים והטיפוסים של ההתבוללות היהודית לא היה מלא ושלם, אילו פסחנו על גילוי טיפוסי אחד, המשותף לכל חלקי היהדות.  ד"ר הרצל הציב לו מצבה ספרותית ועל גבי המצבה חרת את שמו לדראון עולם: מאוּשל.

ד"ר הרצל הציב לו מצבה מתוך הכרת-תודה, כי עול קשה ומעליב פרק מאושל מעל צווארי האומה ובמעשה אחד שעשה קנה את עולמו ונתן גאולה ורווחה לכל האומה.  כל ימי חייו עשה מאושל מעשי נבלה ותועבות, השפיל את כבוד האומה בעיני העולם, עשה העוויות משונות על חשבון בני-בריתו, והעם מתוך רחמנות ופינוק רומנטי השתדל להאפיל על מעשיו המגוּנים, לטשטש את רשמם, ללמד עליו זכוּת, לחרוק שן ולשאת דומם את העלבון עד שנמלך מאושל בדעתו ועשה דבר, שמנחיל לו כבוד וממתיק את יסורינו: הוא הסתלק מאתנו, נזור מהעם הישראלי!

וד"ר הרצל מציג לפנינו את מאושל.  "היהודי הוא אדם ככל בני-אדם, לא טוב ולא רע מהם, לכל היותר–חדור-פחד ושבע-מרירות מהרדיפות והיסורים.  מאוּשל, להיפך, הוא מוּשחת-מידות, תכלית השפלוּת והנבזוּת.–– היהודי נושא בלבו הכואב רגש געגועים הבוער ואינו אוּכּל, געגועים למדרגות העליונות של התרבות.  מאושל עושה את עסקיו המזוהמים הן מאחורי הקידמה, הן מאחורי הריאקציה".  מאושל איננו נמנע משום מעשה בעולם ובלבד שיוכל לספק את אהבת-הכבוד ושאיפת הבצע שלו. הוא עוסק באמנות ומדע, הוא מצוי אצל הפוליטיקה.  "היהודי מסוגל מתוך הכרה לצאת ביושר ואומץ-לב נגד ממשלת ארצו או להכריז בגלוי על תמיכתו בה.  אבל מאושל, אם הרשות השלטת אינה רצויה בעיניו–הריהו נטפל אל האופוזיציות המתנגדות ביותר למלוכה ומסכסך אותן  

בחשאי או–כשהוא מתחיל לירוא מפני מהפכה–הרי הוא מתחבא תחת חסות המשטרה ונהפף למוֹסר.  ומשום כך היה היהודי תמיד בז למאושל, והוא, מאושל, היה מציין תמיד את היהודי כטיפש".  וכאן מתחילה הטרגדיה.  בעיני העולם נתערבבו הפרשיות, נתחלפו היהודי ומאושל.  מכיון שהיינו חלשים שבחלשים, ראו את ביטויו של אפיינו הלאומי לא ביהודי, אלא במאושל.

והנה באה הציונות.  היהודי ומאושל צריכים היו לקבוע את יחסם אליה ופה עשה מאושל חסד גדול עם עמו: מאושל הכריז על אנטי-ציונותו!

וד"ר הרצל מעביר לפנינו את מאושל בחליפותיו ותמורותיו הציבוריות: אותו מאושל, שהוא בן-ברית אצל האנטישמיים, רוצה להמם את הציונים באימרה מפוצצת: הציונים הם...אנטישמיים. ויש שמאושל מרחיק מבטו לאיזו ארץ חדשה.  הוא מחפש, כמובן, לא את ציון, אלא איזו ארץ שיוכל להדבק שם באיזו אומה חדשה.  ובן-לילה מופיע מאושל חדש, הפטריוט-הקנאי, המלמד אחרים את תורת הפטריוטיות ומאשים באי-לויאליות את כל מי שאינו חושב כמוהו.  ופתאום–גלגול חדש: מאושל עומד על בימת-המטיפים כ"רב-מחאה".  אין קץ לגלגוליו של מאושל: "פיננסאי הכורע תחת כובד חטאיו, עתונאי לוקח שוחד, המתפטם על חשבוננו, מדינאי העוסק בסוציאליזם ומנצלוֹ ומחריבוֹ, והמון רב של אנשי שם מזויפים, חרדים וצבועים, מאשרים מתעים ומנצלים ערומים".  זו ערכה של יצירה גאונית.  כל אחד רואה בארצו את מאושל והוא ניצב לפניו כמו חי.

 

התבוללות: ציונות או התבוללות

הצלחנו בציונות.  מחוץ לציונות אין לנו אחרית וישע.  הציונות אינה שיבת-ציון בלבד.  השיבה אל עם ישראל קודמת לשיבת-ציון (הרצל), ואין השיבה אל העם אפשרית אלא על-ידי השיבה אל הפרט, אל האדם שבנו (א.ד. גורדון).  הציונות גואלת את הכלל על-ידי התיקון העצמי של כל יחיד ויחיד.  שיבה זו פירושה–שיחרור עצמי מכבלי המסורת, ההרגלים והמנהגים הגלותיים, הכובלים את הרצון וחופש הפעולה, הזדככות והיטהרות מסיגי ההתבוללות, המטשטשת את הכרתנו הלאומית ומזייפת את פרצופנו הרוחני, התרחקות מלאומיות מדומה, חצאית, פשרנית, שגם היא אינה אלא אחד מגילויי ההתבוללות.  לא תמיד אנו–ואפילו הטובים והמתוקנים שבנו–מרגישים בהתבוללות.  האדם נתון תחת לחץ אלפי אטמוספירות של אויר, אבל הוא אינו מרגיש בלחצן, באשר גם חלל גופו מלא אויר, הלוחץ בכיווּן נגדי.  כן גם אדם מישראל נתון תחת לחץ אלפי ספירות של התבוללוּת, אבל הוא אינו מרגיש בו, יען כי גם הוא נושא את ההתבוללות בחוּבּו (ביאליק).  כדי להכיר את ההתבוללות בכל גדלה ועמקה, יש להיטהר מהתבוללות עצמית.  הציונוּת היא סם-חיים נגד חיידקי ההתבוללוּת, המרעילים את לשד-התאים של גוּפנו הלאוּמי, המכרסמים את חוּט-שדרתנוּ הלאומי והמשתקים לאט-לאט כוח-התנגדוּתנוּ עד קצה גבול החדלון הלאומי.

הציונות היא מגדל-אור לכל מבקשי-הצלה בים-הטמיעה הסוער,חוף-מבטחים לכל תועי-דרך, לכל אובדי-ישע ושואפי-מקלט.  לא כל מר-נפש ושבע-רוגז ימצא את מנוּחתו בציונות;  לא כל עני ודל ימצא בה את נחלתו.  אבל לשניהם תראה הציונות את הדרך היחידה אל המנוחה והנחלה של המולדת.

הציונות היא גם מזבח, הדורש קרבנות.  רעיוננו הלאומי לא יתגשם אלא על-ידי הקרבה עצמית ומסירת נפש בעד תחיית העם ובנין הארץ.  אבל כל האוחז בקרני המזבח הזה יציל את נפשו מיסורי-סיזיפוס הגלותיים, יסורי-הקיום הנצחיים ללא שילם וגמול, ללא אחרית ותקוה.

דרך ההגשמה של הציונות היא ארוכה וקשה ומלאה חתחתים.  אבל גם דרך ההתבוללות התמימה, אף היא מלאה קוצים ואבני-נגף.  בחרנו ביסורי מלחמה ובנין מענויי אפיסה וחדלון.  בחרנו לבנות, ליצור, לברוא בעמל כפינו ולהנחיל יש לבנינו, מאשר לחיות כטפילים על חשבון זרים ולהוריש לזרענו את קללת הדורות.

הציונות היא כולה חיוב: מצד אחד–אמונה שלמה וגמורה בכוחות היצירה הצפונים בעם, ברצון-השיחרור ובעתיד המזהיר של העם;  מצד שני–חמישים שנות בנין ויצירה.  מהפכת ההתחדשות: עבודה עברית, דור עברי, כפר עברי, מציאות חדשה תחת שמי המולדת, הוויה מפרה ומזינה, מרעננת ומחדשת, מושרשת בקרקע הלאומי וראשה מגיע לפסגות האידיאלים של האנושות המתקדמת.

וההתבוללות–היא כולה שלילה.  שלילה מתוך חיקוי של התבטלות ועבדות פנימית, או שלילה מתוך טשטוש ההכרה וליקוי חוש השמירה העצמית, או שלילה מתוך נחיתות עצמית וחוסר האומץ הפנימי להגדיר את עצמו ולקבוע את מקומו בהחלט והכרעה.

הציונות מעוררת את מחשבת היחיד על עצמו. ה"אני" של היחיד, נשמתו הרעבה מחייבת לבחור ולהכריע: ציונות או התבוללות, תחיה לאומית או טמיעה–דרך שלישית אין.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] דרך אגב ראוּי לציין את העוּבדה האופיינית, שבהבנת המומנט הלאוּמי של ישראל עלו קטגורי ישראל על סנגוריו.  בתשובה על דברי קלרמון-טונר ענה הכומר האנטישמי מורי: "קודם כל עלי להעיר, כי השם "יהוּדי" אינו שם של כת, כי אם של אומה, שיש לה חוקים מיוחדים, שהתנהגה על פיהם בעבר ורוצה להתנהג על פיהם בעתיד".  "נחוץ לתת להם – אמר צורר-היהודים הבישוף לפר – חסוּת, בטחה, חופש, אבל כלוּם ראוי להכניס לתוך משפּחה שבט זר לה, שעיניו מוסבות תמיד אל ארץ מולדתו, ושמגמת פניו לעזוב את הארץ, שהוּא עומד עתה עליה?" "היהוּדים הם אומה" – קראו שונאי ישראל;  "אין אנו אומה, אלא כת דתית" – התנצלוּ היהוּדים ודרשוּ מתן-זכוּיות בתנאי, שיחדלו מהיות אומה...