_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המרכסיזם ושאלת היהודים

אברהם אידלסון

תרגם אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

 לתוכן הענינים

 

א.

הקו היסודי של המטריאליזם ההיסטורי הוא – העמדת כל גלויי החיים הציבוריים, הן בשטח פעולתו החומרית של האדם, הן בשטח פעולתו הרוחנית, על גורמים משקיים בלבד.  אין אינטרסים בעולם מלבד אינטרסים חומריים, אין יחסים מלבד יחסים כלכליים, ואין מלחמה מלבד מלחמה מעמדית. באקסקלוסיביות זו, בשלילה זו של כל הגורמים חוץ מהגורם הכלכלי – מרכז הכובד של כל המשנה הזאת; בזה כוחה, אולם בזה גם חולשתה.  לא התכונות הנפשיות והפיסיות של הקבוצות הפועלות, לא התנאים האקלימיים, הגיאוגרפיים, הקרקעיים ואחרים של אותה, שבה מתחוללת ההיסטוריה של אחד מחלקי האנושות  – מצטרפים לחשבון לשם הסברת תופעות היסטוריות.

התהליך ההיסטורי אינו אלא שורת שלבים משקיים הבאים זה אחר זה בעקביות חוקית ונעלמים בערביות חוקית לאחר שהושגה התפתחות מסוימת.  המניע היחידי לפעולת היחיד והכלל – שאיפתם לסיפוק צרכיהם.  שאיפה זו היא המולידה את צורות שיתוף-הפעולה הכלכלי הנוחות ביותר בתקופתן;  בעקבותיה מתגלות הצורות המעולות ביותר בתקופתן של אופני הייצור והחילוף, של אירגון העבודה, המהווים בכללותם מבנה כלכלי מסוים של החברה.  מבנה זה הוא הקובע את המשטר הפוליטי, המשפט המוסר, מגמות המחשבה והאמנות ושאר המומנטים הרעיוניים של החברה, המהווים בנין עליון על הבסיס הכלכלי-חומרי.  כל גורם כלכלי צופן בתוך עצמו מטבע ברייתו את עובר אבדנו, או – אם להשתמש בטרמינולוגיה הדיאלקטית – את האנטי-תיזה שלו.  כל מבנה כלכלי,המשמש בראשית התהוותן האמצעי היעיל ביותר לסיפוק-צרכים, בא בהמשך התפתחותו לידי ניגוד אינטרסים של רוב בני-החברה.  הניגוד הזה הורס את המשטר הכלכלי הקיים ומכריח את החברה לעבור לשלב כלכלי שני.  אף בשלב זה עובר המבנה הכלכלי אותה דרך בהתפתחותו.  וכך קמו ונהרסו צורות חברתיות-כלכליות שונות, כמו המשק הטבעי-העדתי, המשק המבוסס על שימוש רב של עיקר חלוקת העבודה, הפיאודליזם ושעבוד האכרים, המשק הטכסטילי וכו' – ויחד עמהם התחלפו גם הבנינים העליונים האידיאולוגיים, שהצורות האלו שימשו להם בסיס.  המשטר הכלכלי שבהווה, המבוסס על הרכושנות עם הטכניקה המפליאה שלה, עם אירגון הייצור וחליפין הסחורות שלה המורכבים מאד, הגיע מבחינת הייצור להצלחה שאינה מצויה וייצור זה גדל והולך מתוך שכלולים החדשים והמתחדשים בתחום הטכניקה שלו.  אולם במידה שמתרבה והולכת הצלחת אופן הייצור הרכושני, בה במידה מתגבר והולך תהליך ריכוז הרכוש והפרולטריזציה של השכבות הכלכליות הבינוניות וממילא הולך ומצטמצם חוג האנשים הנהנים מפריו מנגנון הייצור שבהווה.  מאידך, מצב ההמונים העובדים מגמה טבעית לו להוסיף ולהחמיר, שכן הגדלת הייצור קשורה קשר אורגני בהגדלת חלק עבודתו של הפועל המייצר את הערך העודף, וממילא – בהפחתת שכר העבודה.  מכאן הניגוד המוחלט בין האינטרסים של הפועלים והאינטרסים של המעמד הרכושני, שבידיו אמצעי הייצור.  באופן כזה מכיל המשטר הרכושני בתוך עצמו ניגוד לעצמו, שיביא בסופו ובעל כורחו לידי מהפכה כלכלית, להריסת כל צורות המשטר הכלכלי הקיים ולמעבר לשלב שני, שבו יהיו מכשירי היצור בידי מעמדות העובדים. 

זוהי בקיצור סכימת המשנה ההיסטורית של קרל מרכס.  בלי לנגוע בפרטים ובתיקונים המרובים, מהם תפלים, מהם צודקים, שהוכנסו לתוכה במרוצת הזמן, צריך להודות, שהיא מצטיינת ביפי-מבנה פנימי ובצדקת קונסטרוקציות הגיוניות ומסקנות סופיות.  בלי להתעמק בסבך הפשטות מטפיסיות, אגב מניעה מנימוקים בלתי-ידועים וגמישים ביותר ובשעבוד הפסיכיקה האנושית לפעולתם של חוקי-מציאות קבועים ומסוימים המצויים מחוץ לאדם, יצרה תורה זו את השיטה היחידה הנכונה והאוביקטיבית להבנת התפתחותה ההיסטורית של האנושות.  אולם מתוך רצונם להקיף יותר מדי ובחתירתם לפרש הכל ללא שיור בחיי האדם והחברה, מגיעים המרכסיסטים תכופות לידי קיצוניות ונעשים חד-צדדיים עד כדי אבסורד.  מתוך שימוש מופלג בשיטה הדדוקטיבית אינם מתחשבים תכופות במידה ראויה עם המציאות, מזלזלים בעובדות או דוחקים אותם באופן מלאכותי לתוך סכימה שעובדה מראש.  יש להם שכל ישר, אבל לא תמיד מצטיינים הם בזכרון טוב.

 

 

ב.

לשורת העובדות, שהמרכסיסטים לא עיבדון כהלכה וכמעט שכחו אותן, שייכת התופעה, שאין איש מכחיש אותה – קיום לאומים שונים בעולם והיחסים ההדדיים ביניהם.  בקונצפציה המרכסיסטית, המביאה את כל התופעות ההיסטוריות והסוציאליות לכלל תופעות מסוג כלכלי-משקי, אין מקום לא ללאומית, כיחידה סוציאלית עצמאית, שיש לה חוג אינטרסים מוחשיים משלה, לא לניגוד הלאומי, כגורם ריאלי פועל, לא למלחמה לאומית.  ובכל התנועות הלאומיות של המאה שעברה והמאה שבהווה, עד התנועה המקדונית ועד בכלל, עלינו לחפש יסוד כלכלי, מלחמת מעמדות מוסווית. 

המרכסיזם הוא במהותו תורה  קוסמופוליטית ומבחינה זו הוא מתדמה לרציונליזם של סוף המחצית השמונה עשרה. הרציונליזם ראה את הכוח היחידי המניע לפעולות היחיד וממילא גם לפעולות הציבור – בשכל האדם ומאחדות השכל הסיק את השויון המוחלט של בני-אדם.  אותו דבר עושה המרכסיזם על יסוד שויון הקיבות.  שתי התורות הללו יש להן עוד קו משותף והוא: יחס של זלזול, כמעט יחס של שלילה, אל המציאות, כאל טעות גמורה.  אצל השכלתנים נובע יחס זה מתוך הכרה גמורה, אצל המרכסיסטים הוא פרי התפעלות מהדוקטרינה שלהם.  שיתוף-מגמות זה של הרציונליזם והמרכסיזם אינו מקרי: מקורו בתפקיד המוטל על שתיהן למלא בהיסטוריה האירופית.  שתי התורות הן אידיאולוגיה של מעמדות ציבוריים, שצמחו צמיחה חדשה ונלחמים על האינטרסים שלהם.  הרציונליזם שרת את האידיאולוגיה של הבורגנות מימי המהפכה הצרפתית, שהופיע נגד ה"סדר הישן" הקלריקלי-פיאודלי.  המרכסיזם הוא האידיאולוגיה של המעמד הרביעי במלחמתו עם הרכוש האדיר.  עם כל ההבדל הגדול שבאפים של שני נושאי האידיאולוגיות הנזכרות, עם כל התהום העמוקה הרובצת בין המגמות היסודיות של שתי הקבוצות הציבוריות הללו – הצד השווה שבהם, ששניהם נתונים במצב מלחמה עם משטר-חיים שריר וקיים.  משטר זה מקודש בקדושות דורות, מבוסס על מסורות דתיות וציבוריות מקובלות ונתמך על-ידי סולידריות המעמדות הציבוריים המעונינים בו.  כנגד סדר כזה אינה שקולה אלא תורה, שכוחה בשלילתה והיא מתיחסת בבוז לא בלבד לתורות העבר וההווה, אלא עתים אף לעובדות חותכות.  הקיים תמיד הרמוני במבנהו, חלקיו משולבים זה עם זה ומשלימים זה את זה.  לעקור מתוכו חלקים בודדים, שאינם מתאימים לאינטרסים של המעמדות הנלחמים – הוא מן הנמנע.  בתקופת המלחמה צריך לשלול הכל, אפילו מה שישמש לאחר זמן אבן-פינה של הסדר החדש.  

הבורגנות של המאה הי"ח לא יכלה להסתפק בשלילת הקלריקליות: היא נאלצה לשלול גם את הדת עצמה.  הבורגנות שללה לא את הפיאודליזם בלבד, אלא אף את ההיסטוריה, שיצרה אותו ואת המשטר הציבורי שתמכה בו וכמעט את הציבור עצמו.  ומכיוון שלא יכלה בשלילתה זו לסמוך על נסיון ממשי, הריהי פונה לדדוקציה, יוצרת לעצמה תורה ופשטת הסותרת את המציאות הקיימת.  הבורגנות של ארץ אחת קצרה ידה להגן על כיבושיה והישגיה בפני מגיניו המאוחדים של הסדר הישן; לפיכך אינה מסתפקת בהדגשת שיתוף האינטרסים של הבורגנות בכל הארצות, אלא מכריזה על קוסמופוליטיות, המגיעה לידי שלילת הממלכות הקיימות וליצירת ממלכה עולמית לפי מתכונתו של אלכסנדר מוקדון.  המרכסיזם כאידיאולוגיה של מעמד לוחם, צריך להצטיין אף הוא בתכונות שליליות בולטות, צריך להיות, נגיד, אנטי-דתי, הואיל והדת נהפכה לאחד מעמודי-התווך של החברה הרכושנית, צריך להיות מפשט לפי מבנהו וכו'.  ומכיוון שהמעמד הרביעי המפורר לפי מלוכות ולאומים לחלקים קטנים עדיין חלש ככוח ריאלי, הרי שוב מוציאים מן הגניזה את הקוסמופוליטיזם, שנוצר על-ידי הבורגנות ונשתכח משכבר הימים, נוצרת סולידריות של רכושני כל הארצות, הקיימת בדמיון יותר מבמציאות וכנגדה צריך להקביל לא בלבד את הסולידריות של פועלי כל הארצות, אלא אף את אחדותם העקרונית, כביכול.  הלאומיות אינה אלא רעיון-רוח, פרי המחשבה הבורגנית.  במציאות אין לאומיות כל עיקר, אלא ישנם שני מעמדות כלכליים מאורגנים בהיקף עולמי, והמלחמה ביניהם ממצה את כל הגילויים הסוציאליים של זמננו.  אולם הלאומיות אינה מושג אידיאולוגי, אלא מוחשי.  קבוצה לאומית בעלת תכונות נפשיות, עתים פיסיות, מסוימות המבדילות אותה מקבוצות אחרות, היא מבחינת הייצור האיחוד היעיל ביותר לשם שיתוף-פעולה כלכלי.  תכונות אלו עלולות להתגלות כפרי דרכה ההיסטורית של הקבוצה, הן עלולות גם להעלם במרוצת הזמן, אולם כל זמן שהן קיימות, הן פועלות את פעולתן ויפעלו עד שלא יעברו ויבטלו מן העולם, כלומר עד שהקבוצה הלאומית לא תתבולל.  ומכיוון שההתבוללות היא מעשה-אונס אקטיבי או בלתי-מוכר מצד הרוב, הרי המיעוט תמיד יתנגד לה. מכאן מגמתם הטבעית של בני-אדם להתלכד בקבוצות לאומיות;  מכאן השאיפה להקמת יחידות  ממלכתיות, אחידות   מבחינה לאומית   בהרכב אוכלוסיהן.  אם אין הדבר מצליח מחמת סיבה מן הסיבות והמיעוט אנוס לעבוד בצורות פחות נוחות של שיתוף-פעולה, הרי מתחיל חיכוך הדדי בין האינטרסים המנוגדים של הרוב הלאומי והמיעוט הלאומי.  חיכוך זה הוא שנקרא בפינו בשם שאלה לאומית.  שאיפת האומה המדוכאה לפתור את השאלה הזאת    היא התנועה הלאומית. והשאיפה למטרות אידיאולוגיות, לשמירת התרבות הלאומית-רוחנית, הלשון וכו', הנחשבת אצל האידיאליסטים שלנו למהות התנועה, אינה אלא בנין עליון אידיאולוגי.  

אם הלאומיות, לפי טענת המרכסיזם, אינה קיימת כגורם החיים הסוציאליים, אינה קיימת השאלה היהודית. מצב הדיכוי והלחץ, שבו נתונים היהודים, מן הנמנע שינבע מתוך אנטגוניזם טבעי בין שתי קבוצות לאומיות, שהובאו  ברצון הגורל לידי מגע הדדי קרוב ביותר, מה שגרם לדי התנגשות תכופה של האינטרסים שלהם.  שאיפת היהודים להוויה אבטונומית אף היא לא תשוער כגילוי פרטי של מגמה היסטורית כללית, שהזכרנוה למעלה, הואיל וניגוד לאומי אין בו כדי לשמש יסוד של תופעות ריאליות.

השאלה היהודית דינה להיות פרט של שאלות כלכליות כלליות, וכלכליות בלבד.  מקורה במלחמה היחידה המתרחשת בכל מקום ומקום, במלחמת המעמדות.  ומכיוון שהמרכסיסטים תופסים את השאלה היהודית תפיסה מוגבלת ורואים את שרשיה באנטישמיות בלבד, התחילו תיאורטיקנים מרכסיסטיים אחדים לחפש את היסודות  הכלכליים של האנטישמיות. נאמר כאן "אחדים", שכן הרוב, ואפילו רוב מכריע, מסיח דעתו משאלה זו, מתוך חוש טבעי, שצפונה בה סכנת-מה לכל תורתם הקוסמופוליטית.  אחרים פוטרים עצמם במליצות כלליות, כמו, למשל, המליצה, "שהמלחמה ביהודים היא סילוף המושג של מלחמת מעמדות", כלומר הם מבקשים לפגוע במישהו אחר ופוגעים מתוך איזו פטליות ביהודי.  יבוא הקורא וישפוט עד כמה נכון הדבר לתאר תופעה היסטורית, שאינה מקרית, אלא קבועה ותכופה ונמשכת ביציבות מיוחדת, אם כי בתנודות שונות, כאלפיים שנה על כל צרותיה השונות, החל מהחוקים המגבילים של הקיסרים הרומאיים וגמור ב"תקנות הזמניות" ברוסיה – כדבר של מקרה בלבד.  הודעה כזאת מוזרה ביותר בעיני, כשהיא יוצאת מפי מרכסיסט המאמין בכוחם ועוזם של חוקים היסטוריים, הפועלים מחוץ לרצונו של אדם ואינם מניחים מקום לשום השפעה של אלמנטים סובייקטיביים.

 

 

ג.

נעמוד על החיבורים המרכסיסטיים המטפלים בשאלה היהודית בפרטות יתירה. ג. קראוזה בספרו "מקור האנטישמיות בגרמניה" משתדל לבדוק את האנטי-שמיות לפרטיה ב"קשר עם הגורמים הציבוריים שהולידוה".  ואחד הגורמים האלה, כמעט העיקרי שבהם, רואה המחבר בזה, שבחוגי-הציבור הרחבים שורר יחס-איבה ליהודים.  איבה זו שרשיה נעוצים לא בניגודים כלכליים בהווה או בעבר, אלא היא כולה אידיאליסטית.  היא עתיקה מאוד וכאילו צמחה משורש ריאלי מאד: בעיני היוני (ואחריו הרומאי) עליז- החיים ורודף התענוגות לא מצאה חן "השקפת-העולם המופשטת, הטרנסצדנטלית, העצובה והרצינית של היהודים" (שישבו במרחק רב מהיונים והרומאים ונפגשו לעתים רחוקות בתחום האינטרסים הכלכליים).  כאן יש לנו עסק עם אנטיפטיה מופשטת, שצמחה על בסיס ניגוד רעיוני, התנגשות של השקפות-עולם.  גישה חמרנית מאוד, לא כן?  אגב, המחבר מודיע, שרגש מופשט אינו יכול לעורר תנועה ציבורית, אף-על-פי שהוא מסכים, ש"תנועה אנטישמית לא היתה עשויה לקום, אלמלא שררה איבה ליהודים בחוגים רחבים פחות או יותר".  אולם בהודעה זו אין המחבר מתקרב כלל וכלל להבנת-עולם ריאליסטית, שהוא מתבסס עליה לפי השערתו.  אין החמרני מודה בקיום אהבה שאינה תלויה בדבר או שנאה שאינה תלויה בדבר מחמת הבדלי השקפות רעיוניות.  כל רגש,  ביחוד רגש קיבוצי, מן ההכרח שתהא לו הנמקה ריאלית, שמקורה באינטרסים החומריים של הקיבוץ.  הצרפתי העליז לא רוחש איבה לגרמני מחמת השקפת-עולמו המופשטת-רצינית שלזה, אלמלא התנגשו האינטרסים שלהם בשוק-העולם.  האנגלי החסוד, המוסרי לא היה רוחש שנאה ליפני צהוב-הפנים.  מאידך, במידה שרגש מסוים נתעורר ופועם בלבנו, מן הדין שיתגלה בפעולותינו וביחסינו עד שלא ייעלם אחרי קיום-מה עם העלם הסיבה שהולידה אותו.  המחבר משתדל לרקום על מסכת אידיאולוגית טהורה אותם ה"גורמים הציבוריים", שהולידו את האנטישמיות.  אולם יותר משהוא משתמש בהוכחות מרכסיסטיות הוא משתמש בפרזיאולוגיה מרכסיסטיות.  עד המאה הי"ב לא היו יהודי גרמניה מוגבלים בזכויותיהם, שכן "בשעה שנכנסו הגרמנים לחוג העמים הפעילים עם השקפת-עולמם המופשטת-רצינית ובשעה שנעשתה הנוצריות הדת השלטת של העמים התרבותיים, חדלה כל סיבה של איבה ליהודים".  מצד שני מילאו היהודים באותה תקופה תפקיד מועיל מאוד בחיים הכלכליים של הגרמנים, בתורת תווכנים במסחר הבינלאומי ונציגי תרבות יותר גבוהה, אולם לאט-לאט מופיע בערים מעמד מסחרי גרמני, המשתדל להיפטר מההתחרות היהודית וגוזל מהיהודים את האפשרות לעסוק בכל עבודה מועילה.  היהודים אנוסים לעסוק במסחר ה"בזוי" ובהלואה בריבית (תנו דעתכם על עומק-ההגיון של מהלך-המחשבה: מעמד-הסוחרים רוצה להפטר מהתחרות יהודית, לפיכך הוא מכריח את היהודים לעסוק ב...מסחר!).  המהפכה הבורגנית מהמאה הי"ט משחררת את היהודים משני טעמים: ראשית, הבורגנות במלחמתה נגד הזכויות של מעמד האצילים רמי-היחס, שמקורן בימי-הבינים, חרתה על דגלה את תביעת החופש והשויון ולא נוח היה  (noblesse oblige!) להוציא את היהודי מהכלל הזה המשותף לכל; שנית, תעשית הטכסטיל הפורחת זקוקה היתה לגשם נדבות של זהב, שיביא לה יבול כביר, מאה שערים, ואף-על-פי שבכיסי הסוחרים הנוצרים נצטבר הון הגון, לא יכלו לכוון צעדיהם להתפתחות המהירה של התעשיה.  כאן נזכרו ביהודים, שיכלו לסייע, מחמת רכושם וכשרונם-מלידה בשטח המסחר, סיוע ניכר לתקופה התעשיתית הצעירה ורבת-התקוות, ביחוד אחרי שעלתה התעשיה – עם השלטת כוח הקיטור – למדרגה בלתי צפויה.  כאן נחפז המחבר להציל את "האיבה ליהודים", שעלולה להתנדף המקהלה הכללית של הפזמונות בליברליים-הומניים.  "אולם האמנות התפלות של האנטישמיות, שעברו בירושה מדוד לדור, נשתרשו כל כך בלבבות, שגם באידיאות החדשות של יכלו לבטלן".  (מילא, תשאר האיבה, אולי יהא בה צורך אחר-כך!).  

במשך הזמן התפתחה התעשיה במאוד-מאוד, סכום ההון גדל ועצם, עד שאי-אפשר היה להשקיעו כולו בתהליך הייצור. חדלו להיזקק לרכוש היהודים ולכשרונם המסחרי והתחילו רואים בו מתחרה בלבד המקנה לעצמו חלק מהערך העודף.  מכאן שאיפת הבורגנות בזמננו לדחוק את רגלי היהודים המתחרים מכל שטחי הפעולה הכלכלית.  אולם הבורגנות זהירה מאוד: במקצת היא מרגישה אי-נעימות כלפי ההודעות הליברליות, שהכריזה לא-מזמן; ומצד שני  -  אינה רוצה להפחיד את האויב, שעמו היא קשורה עדיין בשיתוף אינטרסים קפיטליסטיים.  אלא חוץ משכבות בורגניות נגועים באנטישמיות גם אלמנטים בורגניים-זעירים ובעלי מלאכה, המשמשים בעצם ראשי נושאיה של האנטישמיות.  מהי סיבת האנטישמיות שלהם?  כאן, רואים אתם, יש חוסר הבנה: הסוחר הזעיר והאומן הפעוט, שנדונו לכליה במלחמתם עם הרכוש, אינם מבינים את הסיבות האמיתיות של מפלתם (הפועל השכיר בלבד הבין הכל על-פי איזו "אתערותא דלעילא"!). במוחו של המסכן נשתרשה לאט-לאט ההכרה, שהיהודים, כביכול, הם האשמים בכל הצרות, שניתכו על מעמדם.  כאן לא כבתה גם שנאת-העולם ל"עם המתועב", שהמחבר השאיר אותה כאפיקומן.  ותחת השפעת הבערות מצד אחד והלך-נפש "היסטורי" מצד שני הולכים האומנים והסוחרים הזעירים בראש התנועה האנטישמית בתמיכת שונאיהם ומדכאיהם האמיתיים ולטובתם, בקיצור: סוטרים את עצמם.   

 

 

ד.

יותר פשוט, אם כי פחות ברור, הוא ניתוח-השאלה אצל קרל קאוטסקי, שבא כמעט לידי אותה המסקנה.  איבה אידיאולוגית, שהניח קראוזה ביסוד דיוניו, בוחר קאוטסקי לנקודת-מוצא סגולה עתיקה מיוחדת של הגזע היהודי, גורם פסיכי מתמיד, הפועל כמעט ללא-שינוי במשך כל ההיסטוריה הישראלית, שלגביו כל הגורמים הכלכליים אינם אלא בנין עליון.  יושבי הארצות "ההרריות" אינם מסתגלים על נקלה לסביבה החדשה, ובבואם למקום חדש הם שוכנים לבדד ומחזיקים במנהגים ומידות המונחלים מדור לדור.  היהודים כיוצאי ארץ-ישראל "ההררית" היו ומהווים תמיד קבוצת גרים הזרים לתושבי המקום, החולמים תמיד חלום-שיבתם למולדתם ולפיכך הם מחוסרי-זכויות ונרדפים.  בתנאי אפיה המעמדי של החברה בימי-הבינים היוו היהודים  למעשה מעמד מסוגר, היו כפותים, דוגמת עמים אחרים, לעיסוקים מסוימים והחוקים המגבילים רק אישרו את המציאות הקיימת. עובדה זו, שהיהודים עסקו בעל כרחם במסחר בימי-הבינים ומצד שני חסרה להם תוספת דם-אכרים, שחידשה מבחינה גופנית את שאר המעמדות, גרמה, שהיהודים התפתחו יותר מבחינה רוחנית מאשר מבחינה פיסית.  מתוך סיבה זו מצויים היהודים בשורות בעלי-ההון ונציגי המקצעות החופשיים; בתורת קפטיליסטים הם מדלדלים את האומנים העירונים הזעירים והאכרים; בתורת יהודים הם מתחרים עם בעלי-הון ונציגי המקצועות החפשיים שבין לא-יהודים.  מכאן – האנטישמיות.

 

 

ה.

לא אטפל בפרטי ההסברות המובאות למעלה, שיש בהן הרבה מן האמת ויותר מהן, שאינו עומד בפני בקורת.  עצם עובדה פשוטה זו, ששני המחברים מטפלים באנטישמיות הגרמנית כבתופעה עצמאית, היא שגיאה, שאין לה כפרה.  הניגוד שבין היהודים ושאר תושבי הארצות הוא תופעה כבירה, כמעט עולמית, וגרמניה אינה אלא פרט.  לפיכך יש לחפש את סיבת האנטישמיות, את קויה האופיניים ואת חוגי קיומה בכלל, כלומר, בקנה-מידתו העולמי, ולא הגרמני בלבד.   אילו הוצגה השאלה בקנה-מידה רחב יותר לא היו מגיעים לשטות כזו – לזהות את היהודים עם המעמד הקפיטליסטי ולא לראות את שנאת ישראל אלא בארצות בעלות תעשיה מפותחת והון כביר, "שאי אפשר להשקיעו כולו בתהליך-היצור".  הארצות הטיפוסיות ביותר של שנאת היהודים הן בעיקר ארצות דלות-הון ומעוטות תרבות כלכלית.  נפלא הדבר!  משבאים המרכסיסטים האדוקים ביותר לפתור את השאלה היהודית, הם סרים, אולי שלא מדעת, מחוקיה היסודיים של תורת מרכס: זה מכניס מומנט כולו אידיאולוגי, כמו איבה מחמת התנגשות בין השקפות-עולם, זה משתמש בגורם ביאולוגי, שהוא בעצם ענין לאומי, אף-על-פי שהוא נובע ובא "מארצות הרריות" ויש לו כביכול, אופי כלכלי.  אילו הצלחנו אפילו להסביר את כל גילויי-השנאה כלפי היהודים ללא יוצא מן הכלל בנימוקי התחרות כלכלית בלבד, כפי שמבקשים לעשות החמרנים הכלכליים אי-אפשר לוותר על המומנט הלאומי.   

עצם ניגודן של שתי הקבוצות – היהודית והבלתי-יהודית, הנתונות במצב התחרות כלכלית – הוא סטיה מעיקר מלחמת המעמדות.  היהדות אינה יחידה כלכלית, אינה, כשהיא לעצמה, מעמד מסוים בעל פונקציות כלכליות מיוחדות.  ואותם הסימנים המאחדים את היהודים לחטיבה אחת, העשויים להביא תועלת או נזק כלכלי לשאר האוכלוסיה, טבועים בחותם לאומי.  עובדה זו, שהיהודים עסקו בימי-הבינים בענף כלכלי מסוים, עדין לא הופך אותם למעמד, שכן השייכות ליהדות נקבעת לא על-ידי משלח-יד מסוים, אלא קודם כל על-ידי המוצא, הדת וסימנים לאומיים אחרים.  עיסוקים מסוימים היו לא סיבת הסימנים האלה, אלא תוצאתם.  יחסם של אזרחי המקום ליהודים נקבע בראיתם את היהודים אלמנט זר, שנסבל כל זמן שהביא תועלת וגורש כשנהפך למתחרה המביא נזק.  כשאנו מתחילים לדון על יחסיהן הכלכליים של שתי קבוצות, ששתיהן כאחת משוללות אופי כלכלי, אנו מניחים מראש, ששתי הקבוצות הללו קיימות לא בזכות יחסיהן ההדדיים והדבר העיקרי והמכריע הוא עצם קיומן ולא התנאים המולידים יחסים מסוימים ביניהן.  הוה אומר, שמרכז הכובד של יחסי היהודים והבלתי-יהודים, אף אם נעמידם על נימוקי התחרות כלכלית, הוא בניגוד האינטרסים הלאומיים והכלכליים.  כל העומד על בסיס מלחמת המעמדות, שאין בעולמו חלוקת בני-אדם אלא חלוקה מעמדית, או שאינו מיחס לחלוקה בלתי-מעמדית שום ערך ממשי בחיים, צריך לחשוב לאבסורד כל חלוקה כלכלית בתוך המעמד או כל איחוד בני-אדם השייכים למעמדות שונים לחטיבה כלכלית אחת. ואילו מצאנו, למשל בין הבורגנים או האומנים הזעירים אנטגוניזם בין צהובי-ראש ושחורי-ראש, אפילו מתוך נימוקים כלכליים, הרי לפי כל כללי ההגיון צריך היה לחפש את סיבת האנטגוניזם בצבע השערות ולא בכלכלה.  ודוקא תופעה זו רואים אנו ביחס ליהודים; הרכושני הבלתי-יהודי מבקש להיפטר מאחיו-למעמד היהודי, לאותו דבר שואף גם החנווני הזעיר, גם האומן, גם האכר הגדול או הזעיר, ואפילו הממלכה בתורת איחוד הכוחות של כל המעמדות (שבה אמנם מעמד אחד הוא השליט, והשאר –  מאפשרים את הדבר ביחסם הפסיבי), נוקטת באמצעים, כדי להשביע את היצרים האלה, מוציאה חוקים מגבילים בשביל היהודים, המיוצגים גם הם במעמדות כלכליים שונים.  ובזה רוצים לראות מלחמת מעמדות!  כאן יש לנו עסק עם מלחמה לאומית בולטת על בסיס אינטרסים כלכליים.  

במקום לקרוא ענינים בשמם פונים האידיאולוגים של המרכסיזם להשתמטויות שונות, מכניסים את האלמנט של אהבה ושנאה רעיונית, נתלים בנימוק של אופיו ההררי של מקום ישיבת היהודים הקדומה, בקיצור, מעלים אותם הנימוקים הלאומיים אלא בתבלין אחרים.  אגב, לא חשוב כלל למרכסיסטים אם נוח להכניס את השאלה היהודית לתוך מסגרת הסכימה המרכסיסטית או לא, חשובה בשבילם המסקנה שהם מסיקים.  והמסקנה היא שדיכוי היהודים וכל הרע הקיים בעולם הוא חטא הקפיטליזם ונושאיו –  המעמדות הבורגנים.  מה איכפת להם, שהחקירה לא נעשתה בלי משוא-פנים, שכתב-האשמה חסר- יסוד, שדברי-העדות מבולבלים וסותרים!  הבורגנות מחובתה להיות האשמה היחידה והיא אשמה אפילו במקרים שאינה במציאות, כמו, למשל, בימי- הבינים כשהמעמד השליט היו הפיאודלים, או באותן הארצות, שבהן נולדת עכשיו הבורגנות והשפעתה על מהלך המאורעות עדיין רופפת.  ובמקומות שאי-אפשר להושיב על ספסל הנאשמים את הבורגנות הגדולה, פשוט מפני שאינה בנמצא, מסתפקים בבורגנות זעירה או תחליפים דומים לה, ובלבד לקיים את העיקרון העיקרי.  מכאן – הפרוגנוזה לעתיד והבסיס להקמת תכנית-פעולה מעשית בשביל כל שכבות העם היהודי.  אם האנטישמיות היא מוסד קפיטליסטי בלבד, הנובע ממהות המשק של זמננו, בלי השתתפות כל הגורמים אחרים, בלתי-כלכליים, הרי קיומה איננו אלא כל זמן שמתקיים המשטר המשקי שבהווה, שדינו, לפי הסכימה הכללית של המרכסיזם, לעבור במוקדם או במאוחר (מחמת ניגוד פנימי) לשלב כלכלי שני.  מכאן זיהוי האינטרסים הגמור של היהודים עם האינטרסים של כל המעמדות המדוכאים דיכוי כלכלי, ההזדהות הגמורה של סיבות הדיכוי והשתוות המגמות והמטרות, ה"צוקונפטשטאאט", שהוא תרופה לכל הפורענויות, שהוצמחו על-ידי שיטת-הייצור המסוכסכת של זמננו – הוא שיפתור גם את השאלה היהודית, שאינה לפי מהותה אלא שאלה כלכלית ולפיכך חלה עליה פעולת החוקים הכלליים של ההתפתחות הכלכלית. והשאיפה ל"צוקונפטשטאאט" והסיוע להחשת הגשמתו הם הדרך היחידה המתאימה לאינטרסים של העם היהודי.

אפשר להאשים את המרכסיזם הקוסמופוליטי בחד-צדדיות אוביקטיבית, ביחוד בהערכה בלתי נכונה של הגורם הלאומי ותפקידו בתהליך ההיסטורי, אבל לא בחוסר- עקביות.  אם סיבת כל המחלות היא במבנה הכלכלי של החברה, הרי אין לרפא אותן אלא על-ידי שינוי המבנה הזה.  אולם המרכסיזם לא שמר אמונים לקוסמופוליטיות המופשטת שלו.  האידיאולוגים של המרכסיזם, שהוכרחו תחת לחץ חיי-המציאות להשתמש בו בחיים, הכניסו לתוכו, בשעת עיבוד תכניות-פעולה מעשיות, תיקון גדול על-ידי הכרת הגורם הלאומי.  אמנם הדבר נעשה בזהירות רבה, מתוך חששות והיסוסים, כצורה מוסתרת ומעורפלת, אולם אין זה משנה את הדבר כשלעצמו.  תיקונים עקרוניים אינם סובלים חצאיות, כאן לפי הפתגם הגרמני הנכון, "מי שאמר אל"ף חייב לומר בי"ת".  להודות בזכות האומה להגדרה עצמית, כלומר לאירגון אבטונומי עצמאי, פירושו – להכניס את האומה לתוך חוג גילויים סוציאליים, כמשהו שאינו מסתיים במלחמת מעמדות, כמשהו בלתי-תלוי, שיש לו הוויה משלו וחוקים משלו.  הזכות  לאירגון אבטונומי קודם לה רצונה של הקבוצה הלאומית באירגון כזה, כלומר מגמה טבעית של בני-אדם להתלכד בקבוצות לאומיות לשם שיתוף פעולה, לשם סיפוק צרכיהם.  בדחותנו כל מושגי-אומה אידיאולוגיים ותיאולוגיים, עלינו להעמיד מגמה זו על הנוחיות

של שיתוף-הפעולה הכלכלי בתוך חוגי קבוצות לאומיות היסטוריות, שיש להן לשון משותפת, מזג, הכרה משפטית דומים, בקיצור, תכונות נפשיות (עתים אף פיזיות) המלבישות עתים את פעולתן צורות השונות מצורת פעולתן של קבוצות אחרות במקרים דומים זה לזה.  בקבוצה הלאומית מתגלה שורת אינטרסים ריאליים המשותפים לכל חבריה, ובמקום שישנם אינטרסים קבוצתיים, מופיע גם אגואיזם קבוצתי, כלומר שאיפת כל יחיד, שהקבוצה הנותנת לו סיפוק-צרכים מכסימלי, תהא לה, עד כמה שאפשר, גם מכסימום של נכסים משקיים.  שאיפה זו מעמידה כל קבוצה וקבוצה במצב של מתחרה לגבי קבוצות אחרות.  מתגלה ניגוד של אינטרסים לאומיים ומלחמה לאומית.  ביחוד במקרים, כשהמגמה לאירגון אבטונומי לאומי אינו בא לידי סיפוק, כשבאירגון ממלכתי אחד מתאחדות קבוצות לאומיות שונות. 

בהכנסת מושג הלאומיות לתוך חוג תופעות סוציאליות קירבו האידיאולוגים של המרכסיזם את הקונצפציה שלהם אל המציאות האוביקטיבית, אולם מצד שני צימצמו אותה.  בעיות המלחמה הכלכלית והמלחמה הלאומית מקבילות זו לזו ופתרונן של אלו אינו מתיחס לפתרונן של אלו אלא יחס אמצעי.  המרכסיזם שקבע סכימה מסוימת של דרגות כלכליות המתחלפות בעקביות זו אחר זו והפרוגנוזה של ביטול הקפיטליזם, עשוי לשמש בסיס לשאיפות המעמדות הכלכליים המעונינים, בין שהם בני האומות השליטות ובין שהם בני האומות המדוכאות.  אולם האומות המדוכאות, בתוכן גם היהודים, בחילוף המבנה הכלכלי, אינן פותרות עדיין את שאלתן הלאומית.  שינויים כלכליים פותרים שאלות כלכליות, אבל לא שאלות מסוג אחר, עד כמה שאינן בנין עליון, אלא קיימות כשהן לעצמן קיום של ממש.  לשם פתירת בעיות של אומות מדוכאות יש דרך אחת.  הדרך היא – סיפוק המגמה לאבטונומיה לאומית, דרך שאין שום שייכות לשינוי המבנה הכלכלי.  דרך זו מסתבכת בשביל העם היהודי בזה, שאין לו טריטוריה משלו.  ובלי טריטוריה קשה לתאר אפילו בדמיון הלוהט ביותר אבטונומיה גמורה במובנה הטכני.  אפילו נניח, שהטריטוריה היא מושג כולו בורגני, שלעתיד לבוא יבנו בני-אדם קניהם אי-שם בשמים ויתלכדו לחטיבה אירגונית מוצקה עם המרחקים שביניהם ועם העובדה, ששטחי-הבינים מאוכלסים באלמנטים זרים – הרי לפנינו כאן חוסר-הבנה יסודי ועמוק מאוד.  אין שום יסוד מדעי להניח, שיחס הכוחות יאפשר בעתיד צורה כזו של חיי-שכנות לאומיים.  אם עד עכשיו היתה השכנות של שתי אומות בממלכה אחת מביאה באופן טבעי לידי התנגשות מתמדת של אינטרסים הדדיים ולניצולו הכלכלי, המדיני והלאומי של המיעוט על-ידי הרוב, הרי נשאלת השאלה, על איזה יסוד יופסקו יחסים כאלה על-ידי שינוי היחסים בין הרכוש והעבודה?  "צוקונפטשטאאט" היא צורה חדשה של יחסים כלכליים, אבל לא לאומיים.  בשביל המרכסיזם הקוסמופוליטי שני המושגים האלה הם היינו הך, או יותר נכון, היסוד הלאומי הוא שינוי צורה או גילוי מוסווה של היסוד הכלכלי.  במקרה של שיפור הצורות של היחסים הכלכליים משפר, כמובן, גם את צורות היחסים הלאומיים.  ומובן, שאז אין צורך בשום אבטונומיה; היא אינה מתקבלת אפילו על הדעת.  אולם אם  הצורות הלאומיות של שיתוף החיים יש בהן משהו עצמאי, הריהן מתפתחות לפי חוקים משלהן והן משתנות מחוץ ליחסים הכלכליים.  אותו כוח עצמו, שעושה את האבטונומיה הלאומית לדבר מועיל ונחוץ, מונע את הגשמתה, שכן היא אינה מועילה לאומה חזקה. והתועלת ואי-התועלת היו ויהיו תמיד המניעים הראשיים של הפעולה האנושית, והכוח יהא המכשיר העיקרי להשגת התועלת.  ההתחרות הבינלאומית, דיכוי האומה החלשה על-ידי תקיפה ממנה בכל מקרה התנגשות בין האינטרסים שלהן יהיו תופעה שכיחה ב"צוקונפטשטאאט" כמו עכשיו.  האידיאולוגים של ה"צוקונפטשטאאט" מקשרים את מדינת-העתיד עם המושג של ביטול כל ליקויי החברה המודרנית, לרבות המחלות הפיסיות כמעט.  בנידון זה הם עושים רושם של נער תמים הסבור, שבלבשו מדי גימנזיסט יזרמו חייו במסלול חדש, חדל הרעב, מהלומות ההורים, המריבות עם אחיו וכו'.  מסתבר, הרוב המכריע של התקלות קשור המשטר הכלכלי הקיים והוא יחלוף בעתיד כשתחלופנה הסיבות שהולידו אותן.  יתכן, שגם ניגוד האינטרסים הלאומיים יומתק במקרים מסוימים, אולם בדרך כלל יישאר, שכן אינו ניגוד כלכלי ביסודו. 

לא תהיינה סיבות להתנגשויות לאומיות?  נראה, עד כמה נכון הדבר. נקח בתחילה אומות אבטונומיות, כלומר אומות מאורגנות בממלכות עצמאיות.  אם חבר הקפיטליסטים האנגליים הנותן כיוון כמעמד שליט לפוליטיקה של כל הממלכה האנגלית מתנגש בשוק- העולם עם חבר קפיטליסטים גרמניים הנמצאים במצב דומה, הרי זה מוסבר סוף-סוף בזה, שאלו ואלו שייכים לקבוצות לאומיות שונות.  הרכושנים הגרמניים מתחרים זה בזה התחרות אישית ולא קבוצתית וחלוקת המעמד הקפיטליסטי העולמי  לקבוצות הנלחמות זו עם זו, מתהווה לפי סימנים לאומיים (במקום שחלוקה לאומית כזאת עוד לא  בוצעה קיימת שאיפה עקשנית לחלוקה זו).  כל קבוצה משתדלת מתוך אגואיזם קבוצתי להפיק מהשוק העולמי מכסימום של רווחים משקיים, כדי שתוכל לסדר את חייה ביתר נוחיות ושפע, והיא מדכאה (ואפילו משמידה!) את הקבוצות החדשות ממנה.  נניח, שבאנגליה, כמו בארצות אחרות, שהגיעו למדרגה ידועה של התפתחות כלכלית, הושלט סדר-חיים, שבו עבר הערך העודף כולו לרשות הפועלים.  כאן נשתנו היחסים הפנימיים של הקבוצה, אבל לא עצם עקרון החלוקה הלאומית.  ספק אם מישהו לא יודה, שהפועל קרוי אדם ואף הוא משתוקק לשפר את חייו ואינו יכול להגשים מאוייו אלא בעזרת התחרות בין- קבוצתית ועל-ידי דיכוי קבוצות חלשות.  נתאר לעצמנו שכל הגנים והיערות האנגליים – מטע הקפיטליזם בהווה – ייהפכו לאדמת פלחה ונוסיף את העבודה, שהולכת עכשיו לאיבוד מחמת הפרעות באופן-היצור (משברים כלכליים וכו') ויוצאת לייצור מצרכים ממדרגה שניה ושלישית, – גם אז לא תוכל האוכלוסיה האנגלית לכלכל את עצמה ביבול אדמתה.  אנגליה הקולקטיביסטית העתידה תהא אנוסה להחליף סחורותיה בסחורות המושבות, לנהל פוליטיקה קולוניאלית.  ומכיוון שמספר המושבות בעולם הוא מצומצם, תתנגש אנגליה עם יחידות שיתופיות, שמגמותיהן כמגמותיה ועם המושבות עצמן, שאוכלוסיהן צפופים.  חוש השמירה העצמית, האגואיזם הקבוצתי ופעולת חוק מלטוס גורמים, שמלחמת הקבוצות הלאומיות תהיה בלתי-נמנעת לעתיד לבוא.  אם חוק מלטוס אינו נכון ביחס לארץ זו או אחרת, אם עודף-האוכלוסיה בה נגרם על-ידי חלוקה בלתי צודקת של נכסי-היצור,  על-ידי הקנית הערך העודף לעצמו בידי קבוצה קטנה, הרי חוק מלטוס לא הוכחש עדיין והוא נכון לגבי האנושות כולה ולגבי הקבוצות השיתופיות העתידות בפרט.  גידול האוכלוסיה וגידול המצרכים המפגר אחריו יכריחו את החזקים לדכא ולנצל את החלשים.  מבקשים לתאר את האנוכיות ואת האכזריות האנושית כפרי הפסיכולוגיה הבורגנית, אולם לא כדאי להאריך בדיבור על טענה תמימה זו. כאן נתחלפה התוצאה בסיבה.  אילו לא שאף האדם מטבע ברייתו לקחת לעצמו ככל היותר ולתת לאחרים ככל הפחות, אי-אפשר היה להגיע לידי קפיטליזם.  האגואיזם האנושי – ימיו כימי האדם עצמו.  הוא הצמיח את הקניבליות, העבדות וכו' לרבות הקפיטליזם והמלחמה, בתורת חוק יסודי של ההיסטוריה האנושית.  אגואיזם זה אינו תוצאת הקפיטליזם אלא מקורו ולפיכך יאריך ימים מהקפיטליזם. 

חסידי ה"צוקונפטשטאאט", מאפס יכולת להחזיק מעמד על קרקע שיקולים ריאליסטיים בכוח השכל הישר וברצונם להראות בכל מחיר את האידיאל שלהם כתכלית השלמות מכל הבחינות, מכניסים לתוך שיטת ההוכחה שלהם אלמנט חדש: את הרצון הטוב.  הבורגנות היא כלי-קיבול של כל המידות הרעות: היא שודדת, מנצלת, נלחמת, מדכאה את החלשים וגם את היהודים בתוכם.  מה שאין כן אנחנו, נושאי הסדר החדש לעתיד לבוא: אנו אנושיים, הומניים, לא נדכא שום אדם וגם את היהודים נחשוב  לבני אדם.  שגינוני-סנטימנטליות כאלה אינם עולים על הדרשות המתוקות של הבורגנות הליברלית על "חופש, אחוה ושויון" – ברור לכל אדם.  אולם אופיני הדבר, שאותם האדונים המתרברבים בפכחותם, מדעיותם וחושם הריאלי, מפחדים להיות עקביים ולהסיק את המסקנות היחידות האפשריות על יסוד עיון מדעי טהור.  וכי איזה ערך מדעי להודעה, שהמון העמלים טוב מבעלי רכוש?  מה מן המדעי יש בהודעה זו בפי האנשים המכריזים – ובצדק – שהמושגים המוסריים הם אור חוזר של יחסים כלכליים ומשהו יחסי, שאין לו ערך ממשי מוחלט?  ואפילו נסכים לטיבו המדעי של המונח הזה,הרי כל ההכרזה הזאת בדותה היא.  עם כל האהדה, שלבי רוחש להמונים העמלים, עם כל יחס הכבוד, שאני נוהג בתכונותיהם הנובעות מהפסיכולוגי הפרולטרית שלהם, הריני קובע, שהתכונות האלו נובעות ממצבם  ולא מטבעם האנושי המיוחד. בתורת אנשים, מחוץ למצבם המדוכא (שבמקום ב"מדינת העתיד"), הם לא טובים מבעלי-הרכוש.  פועל, שירש ירושה ונעשה קבלן, אינו נבדל בשום מקום מבעליו לשעבר.  אם המרכסיזם הקוסמופוליטי עקבי ואינו משתמש אלא ב"חוקי הברזל" של ההיסטוריה, הרי נציגי המרכסיזם המתוקן המודים בערכו של הגורם הלאומי והפונים לסוביקטיביות אידיאליסטית, כדי לפתור שאלת הלאומים המדוכאים לרבות היהודי – נוטים לא מהסכימה בלבד, אלא אף מהעיקרון הכללי של המרכסיזם, מהעיקרון הכללי של מלחמת המעמדות וקופצים לצד הרומנטיות.  מה ערכו של רומנטיזם זה כבסיס לפרוגרמה מעשית – אני מניח למרכסיסטים עצמם לשפוט.   

הריני מסכם בקצרה את האמור למעלה:

א) המרכסיזם הקוסמופוליטי הוא עקבי ולהלכה עלול לשמש בסיס לפתירת השאלה היהודית לעתיד לבוא, אולם הוא חד-צדדי ומחמת הקוסמופוליטיות שלו אינו מתאים למציאות. 

ב) ההודעה ביסוד הלאומי בתהליך ההיסטורי מעמיד בראש צורת מלחמה חדשה – המלחמה הלאומית, המקבילה למלחמת המעמדות, אולם אינה מזדהה עמה.  ביטול מלחמת המעמדות לפי שיטת מרכס אינו פותר את השאלה הלאומית בכלל ואת השאלה היהודית בפרט.

ג) הסבורים, שב"מדינת העתיד" תיפתר השאלה היהודית, מן ההכרח ההגיוני, שיכניסו מתוך מהלך מחשבתם יסוד סוביקטיבי וממילא הם נוטים מהעיקרון היסודי של הקונצפציה המרכסיסטית ובאים לידי רומנטיזם.

 

1905

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה