_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נטולי-קרקע

אברהם אידלסון

תרגם אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

מחשבת האינטליגנטים שלנו מרקיעה שחקים, וכל מה שהיא מוסיפה ומתרוממת אינה מבחינה בעצמים המוחשיים, מנתקת את הקשר במציאות ומתווה תנועות מופלאות בחלל, בלי תכנית, בלי טעם ובלי מטרה.  במקום שנגמרת תפיסה נורמלית של העולם החיצוני, מתחילה הלוצינציה, נעלמים הגבולות של הריאלי-אפשרי והבלתי-אפשרי, מתחילה הזיה פנטסטית.  ומחשבתנו הפנטסטית התרוממה מעל לתחומי חיי-המציאות, והריהי מאמצת כל כוחותיה, מפעילה כל כשרונותיה,  עפה, נעה וכובשת... אויר. 

וההמון עומד ומשתאה, מסתכל בתענוג במחזה-שעשועים זה, מתענין אפילו לרגע, אולם עד-מהרה הכל נמאס לו והוא מתפזר, איש איש לעברו, כדי לעסוק במעשי יום-יום קטנטנים, והטייסים שלנו נשארים בלי קהל-רואים.

נקח למשל את שאלת הלשונות, יותר נכון שאלת הלשון האידית.  השאלה חשובה מאוד.  אם לא כל היהודים, הרי חלק הגון של המוני-העם מדבר אידית ואינו מבין לשון אחרת.  כמובן, לא עכשיו הזמן לתבוע בגולה, שירשו ליהודים לדבר בבית-הדין, במשרדים ממשלתיים באידית ולתבוע בשבילה שאר הזכויות.  אולם ערך הלשון בחיי האדם ובחיי קולקטיבים אנושיים ברור לעין כל.  זהו המכשיר היחידי להתפתחות רוחנית, להרחבת אופק-הראייה של בני-אדם כיד האפשרות.  יכולת הקריאה והכתיבה בלשון אֵם היא תנאי הכרחי לפעולה כלכלית.  אמנם ברוב המקרים תובעת הפעולה הכלכלית מהיהודי גם ידיעת הלשון של האוכלוסיה מסביבו.  אולם לשון זו נקנית כרגיל בכוח הדיבור, ועל-ידי חלק המדברים בלבד.  קרוב לודאי, שהדיאלקטים המקומיים ידחקו את רגלי הלשון האידית, ואיש לא יוריד על כך דמעה אחת, כשם שאיש אינו מקונן על אבדן הלשון הארמית, האשורית ושאר הלשונות, שבהן דיברו אבותינו.  מה שהקיאו החיים, שוב לא יצלח לחיים.  הכל משתנה בחיים, אפילו אצל עמים נורמליים, והואיל וחיינו היו תלויים תמיד ואף עכשיו באחרים, ויותר משאנו חיים בכוח היצירה העצמית, אנו חיים בכוח החיקוי, הרי אלמנטים מסוימים של החיים הרוחניים נעלמים אצלנו, בהתאם לאותו עם, שאנו כפופים ומשועבדים לו.  אלא אם תעבור ותבטל הלשון האידית מן העולם או לא – שאלה זו אינה מענינת ביותר.  מספיקה העובדה, שלשון זו קימת היום ובה מדברים מיליונים.  לפיכך יצירת מזון רוחני באידית בשביל המונים, החסרים היום מזון כזה, היא צורך-חיים דחוף.  זה מעשה לאומי כביר, שכדאי להשקיע בו כוחות.

אלא אנו הפכנו שאלת-חיים לעיקרון חסר-נשימה, מעשה נחוץ – למדושת מליצות ריקות.  וכי מה לא נאמר כבר על נושא זה?  התחילו מהכתרת האידית בכתר הלשון הלאומית, אחר-כך הכריזו עליה כעל תכנם היחידי של חיינו הלאומיים (ואוי ואבוי לחיים, שצריך למצוא להן תוכן!), העלו אותה למדרגת הסימן היחידי של מחשבה דימוקרטית, התובעת קרבנות, חסידים-קנאים וכו'.  והחסידים הללו עורכים חגיגות מסביב לפסל החדש, מלהיבים את עצמם לשם השראה עצמית, מביאים את עצמם לידי אכסטזה מלאכותית, שמתנדפת, כמובן, חיש-מהר, מקימים אויבים מדומים, שהם מתנפלים עליהם בחרבות-נייר, בהעויות נוראות ובצעקות פראים.  פאקירים אין להם אויבים של ממש.  עליהם מביטים בסקרנות, פעמים ברגש חמלה, ואדם רחמן מנצנצת בו לפעמים מחשבה: שמא להזמין רופא?   מותר לו לאדם לחשוב כרצונו על ערך הלשון העברית, אולם לשבחם של בעלי-העברית צריך לומר, שהם נגשו לענין גישה מעשית, הם יסדו "חדרים מתוקנים", אירגנו אגודות דוברי עברית, הוציאו לאור ספרי-לימוד, יצרו ספרות לילדים וכו'.  הכל הוא בגדר של וויכוח; הרי כל דבר ניתן להערכה חיובית או שלילית.  אלא כלום אפשר להתווכח ולהחשיב את הטענות והמענות של ה"אידישאים" בימינו, שאין להם ענין לשאלת-האידית האמיתית, החשובה כל כך בחיינו?  ואלו המנסים להתווכח נהפכים אף הם לבעלי-דמיון נטולי-קרקע כיריביהם.  במקום שאין שאלות-חיים תלויה המחשבה על בלימה ללא כל נקודת-משען.

הראינוע הופך כל תופעת-חיים למחזה-שעשועים בשביל הקהל.  על בד-הכסף בוערים בתים, מתים ילדים, טובעים אנשים, יורים ורוצחים – ולא עולה על דעתו של אדם להיבהל או לקרוא לעזרה.  והקהל שלנו המדבר למעשה אידית, הצמא למזון רוחני בלשון זו, המוכן לקבל בתודה כל ספר מועיל, לבקר שיעורי-ערב, בתי-ספר לשבת וכו' צופה באדישות במחזה, הנערך חינם בשבילו על-ידי בעלי ריב הלשונות.  יתכן, שהקהל יתענין לרגע ב"מלחמה" זו, יתאוה לדעת, מי מצליח בפולמוסו.  אולם עד מהרה יפנה להם עורף, הואיל ויש לו ענינים דחופים יותר מהדאגה מי יישכח בעוד מאה שנה – שלום עליכם או דוד פרישמן.  וה"פריינד" קובל בצדק, שהעם אינו אוהב אידית והוא מציע בהגיון לנהל תעמולה לטובת הלשון האידית בין המדברים בה! 

 

ב

הספרות היפה והאמנות תופסות תמיד מקום חשוב בחיים הרוחניים של עמי-תרבות.  זוהי שיא היצירה הרוחנית, גילוי העבודה המאומצת והעדינה ביותר של המחשבה האנושית.  אולם לא יעלה על דעתו של אדם להכריז על היצירה האמנותית כעל המפעל הלאומי החשוב ביותר, שבו צריכה להתרכז כל תשומת-לבם של משכילי האומה.  סוף-סוף היצירות האמנותיות יש להן חוג אנשים מצומצם, שבשבילם הן צורך רוחני; מתחילה טיפחו אותן האצילים, עכשיו – הבורגנות, כלומר אותן השכבות, שהגיעו מחמת אמידותן לידי צורות-חיים עדינות והן יכולות להרשות לעצמן תענוגות רוחניים.  אולם האינטליגנט החושב לא על עצמו בלבד, אלא אף על עמו, דואג קודם כל למצרכים חיוניים ראשונים, להרמת הכוחות הרוחניים של האומה, לשיפור מצבו התרבותי.  האמנות והאמנים המצוים אצל העמים אינם מעידים עדיין על רמת תרבותם ואינם עדיין כוח מניע גדול של תרבותיותם.  האנגלים בימי שקספיר עמדו על רמה נמוכה מזו של בני-בניהם בימינו.  הכוח הרוחני (כתוצאתו – גם החומרי, כמובן) של הגרמנים הוא לא בהויפטמן ולא בוואגנר, ולא בשאר האמנים, אלא בהשכלה הכללית, באירגונו הטוב של החינוך הכללי והמקצועי, בשכלולו הטכני וכו'.  הכוחות האינטליגנטיים של העם, העתונות והחברה דואגים בעיקר לצד זה של החיים הרוחניים.  אם נמצא נדבן, מביעים לו תודה; כשמופיע גאון, רוחשים לו כבוד ולעתים רחוקות מסייעים בידו; מתגאים ומתפארים באנשי-רוח גדולים בכל השטחים וכמובן גם בשטח האמנות.  אולם עיקר דאגתם של חוגי-חברה בעלי הכרה מכוונת להרחבת תרבותו של העם, שבצורות חיינו הדימוקרטיות בהווה היא במידת-מה גם תנאי לשגשוג הצורות המושלמות של המחשבה והיצירה האנושית. 

כך הוא המצב אצל עמים אחרים, אולם לא אצלנו.  אנו מרחפים מעל לחיים.  העם וצרכיו הרוחניים אינם נוגעים בנו, לעומת זאת אנו עסוקים נמרצות ברנסנס ספרותי, ב"תיאטרון יהודי" ורואים בהם ישועת האומה.  לא אעריך כאן את הצד האיכותי והכמותי של "ספרותנו הצעירה"; נניח, שהוא עולה על כל ספרויות העולם שבכל הזמנים, לרבות ספרותנו העתיקה מ"בראשית" עד ספר תהלים.  אולם מזה לא יתקדם העם היהודי כמלוא נימה מבחינה רוחנית, ומיום ליום הוא מוסיף ללכת בדרך של התנוונות רוחנית, ירידת השכלה, דילדול רוחני עד כמה... שאינו מצליח לברוח לאמריקה ולקחת תורה מפי עם, שלפי שעה האמנות אינה קיימת כמעט אצלו.  ואנו מרעישים עולמות על "רנסנס", ממלאים עמודי עתונינו בוויכוחים על ערכו של איזה קובץ צנוּם או סיפור קלוקל או משחקה של איזו שחקנית, כאילו אין לנו מחשבות אחרות ודאגות רוחניות אחרות.  וכזה המצב אצלנו, שחסר לנו כמעט קורא אינטליגנטי, שכן האינטליגנטים הבינונים שלנו, חניכי בתי-ספר זרים, מדברים רובם ככולם בלשונות זרות.  וכל ה"רנסנס" הזה אינו קיים אלא בשביל חוג מצומצם, אם לא לצרף לחשבון אותם הקוראים, שכל הספרות אינה בשבילם אלא עניין של ספורט. 

והעם מתבונן בכל הכרכור הזה וקורא רומני-שוק סנסציוניים ותפלים ויצירות "אמנותיות" אחרות, הנדפסות על דפי אותם העתונים בצד המסות על ספרותנו "הצעירה". 

יתכן, מפני שתפסנו בעבר מקום המעמד השלישי או מפני שאין לנו בהווה מעמד אכרים ופרולטריון אמיתי, נוטים אנו לשאול מאחרים צורות עליונות של חיים רוחניים, אף-על-פי שאינן מתאימות בשבילנו בזמן הזה.  עמים אחרים יש להם אמנות, ספרות, מוסיקה וכו', ואנו מאמצים כל כוחותינו, שכל אלו יהיו גם לנו.  יתר על כן: אנו משערים ומשתדלים לשכנע את העם, שזוהי מהות החיים הרוחניים, שיצירת כל אלה הוא מעשה לאומי דחוף וביצירתם נגיע למרום אשרנו.  אולם אנו שוכחים, שעמים אחרים יש להם חוץ מאמנות עוד משהו; יש להם השכלה עממית, גבוהה ומגוונת; יש להם מוסדות חינוך יסודיים, בינוניים וגבוהים; יש להם אוניברסיטות עממיות, ספרות פופולרית-מדעית; יש להם דאגה לחינוך ציבורי וכו', מה שחסר אצלנו.  ואילו היו האינטליגנטים שלנו – במקום להכות בתופים על ה"רנסנס", שהעם רחוק ממנו בין בגופו ובין בנשמתו – חושבים, כיצד "להפיץ אור" בין ההמונים, לפי המליצה הישנה, או כיצד להוציא לאור ספר פופולרי הגון על פעולת הקיטור, היו גומלים חסד גדול לתרבות היהודית. אולם עינני-חולין "ירודים" כאלה אינם לפי טעמנו.  אנו רוצים במשהו גדול, בלתי-רגיל, יפה, צועק, אף-על-פי שכל ה"רנסנסים" הספרותיים, הפוליטיים וכו' מתפקעים אצלנו כשלפוחיות של סבון הואיל והם נטולי-קרקע בתוך העם הנחשל והבלתי-מוכן לתנועות "נעלות" אלו.  גם עצם יפיים הוא מסופק מאוד.  הצילינדר הוא כיסוי-ראש נאה ויאה, אולם כשהמכנסים קרועים והמגפים מרופטים – הולמת יותר מצנפת פשוטה.  ואילו אנחנו, כאותו סוחר, שירד מנכסיו, לובשים לפי הרגלנו הישן מעיל של משי על גבי כותנת קרועה וסבורים, שזהו סימן של נימוסים יפים. 

שאיפה זו לחקות את המודה האחרונה של עמים עשירים מתגלה אצלנו גם בשטחים אחרים של החיים הרוחניים- לאומיים.  עמים אחרים מעסיקים ארכיאולוגים, מקיימים ארכיונים, מציידים משלחות מדעיות העולות ביוקר, מנהלים חפירות יוזמים מפעלי-תרבות גבוהים אחרים.  אולם הם מוציאים על כך שמינית שבשמינית של מרצם הרוחני. שאר מרצם הם מוציאים ליצירת ערכי-רוח חיוניים, להגברת כוחו הרוחני של העם, לשיפור חייו ועידונם.  הם עשירים בחומר וברוח, ויש להם אמצעים למצרכים ראשוניים, שניים וכו'.  ואנו, עם עני ואביון, הולכים בעקבותיהם; לחמנו הרוחני צר, לעומת זאת משגשגים אצלנו כל מיני חפירות ארכיאולוגיות וחיפושי רמזים בספרינו העתיקים לאיזו אידיאה מודרנית.  אין מי שיספר לעם כהלכה מהו התלמוד, במקום זה אנו עושים מעשה לאומי רב; אנו מפרסמים פנקס ישן בתרגום לועז...

תלישות זו ממציאותנו, השאיפה לשאול מעמים אחרים גילויים עליונים של החיים הרוחניים עושות מחשבתנו נטולת-קרקע ומולידות בחיינו שפע של גילויים רוחניים, שהם, פשוט, מגוחכים.  בורים גמורים, בורים לשליש ולמחצה, פילוסופים עמקנים בלי ידיעת ארבע פעולות החשבון, רואים עצמם נושאי התחיה היהודית הלאומית.  צורות-יצירה עליונות – והמונים מחוסרי-תרבות (איני מדבר על המקנים לעצמם לשון זרה, שבאמצעותה הם מקבלים התפתחות תרבותית ואמנותית). הרבה ארכיאולוגיה, – ולא היסטוריון אמיתי אחד, סיכום כל ענפי המדע העברי – ולא ספר הגון אחד בענף מענפי המדע הזה. הרבה דיבורים על תרבות יהודית – ומעט נסיונות ליצור אותה באמת. הרבה מליצות – וחוסר כל מעשה.

 

ג

החיים הלאומיים אינם אלא סכום של הרבה ענינים מוחשיים, קצתם – פרטיים, קצתם – ציבוריים.  אחד תופר מגפים, השני – עוסק במדע.  השלישי – בהשכלה, הרביעי – בעניני קהילה, ממלכה וכו', וכל המעשים הללו מצטרפים לחשבון של רכוש לאומי במובנו החומרי והרוחני.  עניין לאומי מיוחד, תלוש מכל המעשים "הקטנים" הקונקרטיים, אינו קיים כרגיל: פת-צהרים, שאינה לא מרק ולא בשר ולא מנה אחרת, אינה קיימת אלא בדמיונם של ילדים קפריסיים... אולם אצלנו הכל עוסקים בעניין הלאומי ואיש – הדברים אמורים בחלק האינטליגנטי של העם – אינו עוסק בענינים לאומיים.  לפיכך מרובים אצלנו מגדלים הפורחים באויר המתפוררים ממשב הרוח הראשון.  בעניני קהילה, עזרה למהגרים, מעשי-צדקה, הממלאים, לדאבוננו, תפקיד חשוב בתנאי חיינו, אירגון קופות מלוה וחסכון, ייסוד בתי-ספר וכו' – בכל אלו עוסק "בעל-הבית" או העובד האינטליגנטי ההמוני, שבחוגים הרוחניים העליונים שלנו רואים אותם ברתיון, וכמעט מגבוה. 

כל מעשה קונקרטי בכל שטח ושטח של חיי-העם מחייב יכולת, עמידה על דעת עצמו, והעיקר – עבודה עקשנית, ועבודה זו אף היא מחייבת מסירות לענין הלאומי, אהבה עמוקה לעם.  וחוששני לומר, שאהבה זו אינה מצויה אצלנו במידה מספיקה.  האינטליגנציה שלנו יש לה פטריוטיזם לענינים גדולים, אולם אין הוא מספיק לענינים "קטנים".  יש דודה האוהבת בכל נפשה את דודניה ודודנותיה, מתגאה ומתפארת בהם.  אולם לשם כך צריכים הילדים להיות יפים, טהורים, לבושים יפה ומנומסים. ואילו כדי לחנך ילדים, לסבול קפריסותיהם, לרחצם מזוהמה נחוצה אהבת-אֵם. כנראה, אהבת האינטליגנציה שלנו לעם רפויה ולא הרחיקה לכת מרגשי דודה.  האינטליגנציה שלנו יודעת להתווכח בשאלות: על אילו יסודות לבנות את הקהילה, מהו סימן השייכות לקהילה – דתי או לאומי, על מסי רשות וחובה, בקיצור – לטפח ולרבות את הקהילה שבדמיונם, הקהילה היפה, המסודרת, הבנויה על "יסודות", אף-על-פי שידוע, שעד שיונח יסוד ל"יסודות" הללו יש מחרב אין-קץ לעשייה. אולם לגשת אל הקהילה שלנו ולהשתדל לטהר אותה כיד היכולת מהבּוץ, שנצטבר בה במשך דורות, לארגן את ההמונים על יסוד הגנת האינטרסים שלהם והשפעתם על עניני הקהילה, להעמיק את הכרתם, לתקן תיקונים שונים על-ידי עבודת-ממש – לכך חסר לנו רגש ציבורי.  בשטח המעשיים הקונקרטיים שולט "בעל-הבית", שרגשו יותר ישר ואולי גם יותר עמוק, אולם מתוך קפאון וחוסר אינטליגנטיות אינו יודע להתמצא בענינים והריהו מסלפם ומעקמם לפרקים.

 

ד

ברפיפות זו של הרגש הציבורי מתפרשים הרבה גילויים בלתי-נורמליים של חיינו הרוחניים, שהזכרנום למעלה.  אין לנו יוצרים אינטליגנטיים אמיתיים של חיינו הלאומיים, אלא כל מיני חובבים בעלי-דמיון, החושבים להציל את היהדות בבת אחת, ועד כמה שאפשר בזול, בלי עמל רב.  הם רודפים אחרי אידיאלים, אולם אידיאל משמעו לא מטרה סופית המושגת בעמל דור או כמה דורות, לא שאיפה לאיזו נקודה מסוימת בעתיד, שדינה לציין כל פעולה ציבורית, לא קו מרכזי, המכוון ומאחד את כל מפעלינו המפוזרים לשלימות שיטתית, אלא משהו מרומם, יפה, שאפשר לחטפו כמעט בידים.  לפיכך היה לנו מרץ כדי לעבוד ולסכן אפילו את עצמנו, כדי להפוך כמעט את כל העולם ולחדש את האנושות על יסודות אחרים, אולם כשנוכחנו, שלא קל הדבר לעשותו, שצריך לפתח את ההמונים ולא בלבד לקרוא באזניהם כמה הרצאות וקונטרסים, השלכנו את הדבר אחרי גוונו עד שיבוא אליהו.  כדי ליצור ספרות באידית, שתאיר באמת את מוחות ההמונים החשוכים, צריך ללמוד, לעבוד בצנעה ולהרבות לעבוד.  אולם להציל את האומה היהודית על-ידי המניפסט האידישאי בצ'רנוביץ[1], לכתוב חיקוי רע למטרלינק ולהכריז על "התחיה" כעל עובדה קיימת – קל מאוד. לשם כך לא צריך אפילו להבין את מטרלינק עצמו...

אצלנו נתגבש בזמן האחרון טיפוס מיוחד של "בעלי חיפושים וכיסופים", שהעתונות היהודית מרבה לטפל בהם והלל צייטלין מרפא אותם בתרופותיו המקוריות.  אלו הם אינטליגנטים יהודיים – רובם אברכים, שחזרו אלינו ממרחקים תחת לחץ-חוץ – "החדורים רגש לאומי יהודי והמוכנים להקריב את נפשם", אולם אינם יודעים מה המעשה אשר יעשו.  אלו הם טירונים, שעדיין לא למדו מחבריהם המנוסים את החכמה להציל את היהדות בקריאות הידד והריהם מרגישים ריקנות בלבם.  כל אחד ואחד משתתף, כמובן, בצערם, צער של סובלים.  אולם מבחינת הציבוריות היהודית אינם ראויים פשוט, שיטופל בהם.  האינטליגנטים השתקנים והבכיינים הללו לקויים במום אורגני, המצוי אצל חבריהם הצוהלים, רפיפות "הרגש הלאומי" הספוג בליבם. העיקר הוא – לא חוסר הידיעה מה לעשות, אלא חוסר רצון ממשי לעשות משהו. אמנם אין מגייסים עכשיו אצלנו טירונים להקרבה עצמית, אולם לקבול על חוסר כוחות לאומיים אינו אלא צחוק.  אמנם אין לנו מפעל לאומי המקיף את הכל והגואל את הכל, המחייב הקרבה עצמית של תריסר או שני תריסרים בוגרים או אכסטרנים; מפעל כזה אינו בנמצא אצל שום אומה בעולם.  אולם הרחוב היהודי זקוק עכשיו לעובדים אינטליגנטים יותר מבכל תקופה אחרת.  והפטריוטים הללו רגשם הלאומי אינו מספיק אלא כדי הקרבה עצמית! מי ששואף באמת לעשירות, מתחיל עוסק במסחר ולו גם במכירת גפרורים.  אולם מי שסרוח על גבי הספה, נאנק וחולם, שיזכה בגורל מאתיים אלף, הוא נטול כל רצון ממשי, ועצלנים-בכיינים הללו לא יצמיחו רוקפלרים.

 

ה

על דמותם של חיינו הרוחניים השפיעה השפעה עזה אותה העובדה, שראשי עסקננו בשדה "התרבות הלאומית" מבוללים בעצמם. רוב המשכילים היהודיים בימינו דומים מעט ליהודים במהותם הרוחנית האישית.  אין להם לא דתיות יהודית, לא השקפת-עולם יהודית, לא רגש מוסרי ואסתטי יהודי.  אינני מתכוון לעולם הרוחני היהודי כפי שהוא מתואר בספרי הראשונים, אלא לעולם הקיים במציאות, ושנשתייר בחיי ההמונים כגורם-חיים אקטיבי.  כלום המשכיל בימינו רואה את הנישואים, האהבה, הגבורה, האמנות, התיאטרון וכו', כשם שראו אבותינו ואבות-אבותינו?  ומאיזה מקור הוא שואב את ידיעותיו על הטבע, על האדם, על החברה?  לא ממקור התלמוד ולא מהספרות היהודית החדשה, שאין בהם הידיעות הללו, אלא ממקורות כלליים, בצורה זרה כרגיל.  יש לנו פסיכיקה יהודית, נטיות וסגולות, שקיבלנון בירושה, אולם התוכן של מחשבתנו, התוכן של הרגשותינו האמנותיות והמוסריות, כל מה שאנו מכנים בשם תרבות רוחנית – הוא אצלנו אירופי, יותר נכון: רוסי, גרמני, פולני וכו'.  אנו חיים – מבחינה תרבותית – חיי זרים; אנו מספקים צרכינו התרבותיים ממלאי של זרים.  וחצאיות זו, סתירה זו בין הפסיכיקה ובין תכנה האמיתי מעוררת אי-סיפוק מסוים בנפשנו, ומשכילינו המבוללים למחצה מחפשים השלמה לאומית. נחוץ להם משהו לאומי, כדי להשלים ולמלא את הריקנות שבלבם.  לפיכך אינם יוצרים תרבות בשביל האומה היהודית, תרבות, שתהא לאומית מאליה, אלא מחפשים איזו תרבות לאומית מיוחדת במינה: משל למה הדבר דומה? לבעלי-טעם שבעים, שאינם רוצים באוכלים פשוטים, אלא מבקשים דוקא משהו פיקנטי, מגרה, משכר.  להם לא נחוצה תרבות.  הרי יש להם תרבות: להם נחוצה איזו "פינה" לאומית, שיוכלו להחבא בה ולהימלט ממוסר מצפונם הפוקד לעתים את לבם. 

אולם תרבות היא משהו ממשי, שכל אדם וכל חברה צריכים בשביל חייהם הרוחניים.  היא לחם-חוקם הרוחני.  התרבות היא מלאי מסויים של ערכים רוחניים, שמקצתם גובשו על-ידי אומות אחרות והוכשרו לאומה מסוימת ומקצתם – נוצרו על-ידי האומה עצמה, אולם מקום בראש תופסים הראשונים.

התרבות, שאומה צריכה, דינה קודם כל להיות תרבות, להכיל את כל הישגי המחשבה האנושית, החל מחשבון ומדע הטבע וגמור בפילוסופיה טרנסצנדנטלית, בצורה לאומית.  בתרבות לאומית יהודית, כלומר בסכום האמצעים המעשירים והמחזקים את עמנו מבחינה רוחנית והמעלים את רמתו התרבותית, הגיאוגרפיה בלשון יהודית עדיפה ממחקר חדש על חיי אליהו הנביא.

ואילו האינטליגנטים שלנו המחפשים משהו יהודי ספציפי, שוכחים את תרבות העם וצרכיו התרבותיים.  הם יוצרים צעצועים בשביל עצמם, מחטטים בארכיונים, נוברים בכל מיני מקורות, כדי להוציא משם "ערכים" ישנים-נושנים, שלא יסכנו משכבר לחיים רוחניים. הרי פובליציסט אחד הציע ברצינות, שבלשון העברית לא יכתבו אלא על נושאים מתחום התרבות העברית, שכן ערכים כלליים אפשר לשאוב מ..."רוסקויה בוגטסטבו[2]".

אולם עם שחי עדיין חיים לאומיים, עם בעל צרכים רוחניים חיים, שאינו זקוק לשום הוספות והשלמות, עומד מרחוק לכל הענינים "הלאומיים" הללו ואינו מרבה להתעניין בהם.  האינטליגנציה שלנו בלבד מוסיפה להרקיע שחקים, ללא קשר חי בעם ובחיי-המציאות וללא קרקע מתחת לרגליה.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] בצ'רנוביץ נתקיימה ב-1908 ועידת האידישאים הקיצונים, שהכריזו על הלשון האידית כעל לשונו הלאומית היחידה של העם היהודי.

[2] ירחון רוסי רב-כמותי תרבותי ופופלרי, שיצא בפטרבורג בעריכתם של ול. קורולנקו ונ. מיכאלובסקי.