_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על סוציאל-דמוקרטיה יהודית

אברהם אידלסון

תרגם אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

המרכסיזם הוא קודם כל תיאוריה סוציולוגית, כלומר הוא מטפל לא באישיות פרטית, אף לא באנושות בכלל, אלא בחברה מסוימת המאורגנת כחטיבה כלכלית ומשפטית.  בחברה בלבד נקבעים יחסים כלכליים, מתהווים ניגודים מעמדיים ומלחמה מעמדית.  בחברה בלבד קיים מבנה מסוים, המתפתח, נחרב ומפנה מקום למבנה אחר המתאים יותר לכוחות הייצור, שנתפתחו במדינה.  חברה מאורגנת – זוהי ההנחה המוקדמת, שכל מרכסיסט בר-דעת מניח או תובע אותה ובלעדיה כל שיקוליו תלויים על בלימה.  כל ניגוד יש בו הנחה של שיתוף-אינטרסים מסוים, וכל מלחמת-כוחות – הנחה של הגנת‑אלמות על המשטר הקיים, כלומר ההנחה, שקיים המשטר וכוח הכפיה המגין עליו.  מלחמת המעמדות ככוח מניע של התהליך ההיסטורי אינה מחוץ לחלל האוויר, אלא בתוך איחוד ריאלי של בני-אדם, בתוך הסתדרות מסוימת, שבה לבשו היחסים הכלכליים מורכבים מכוחות-ייצור, כלומר מסכום האמצעים והאופנים, שבהם מיוצרים הערכים המשקיים, ומיחסי-גומלין משקיים, כלומר ההבדלים בין דרגות השתתפותם של יחידים וקבוצות בתהליך ייצור המצרכים וחלוקתם.  המבנה הכלכלי אינו אלא אירגון מסוים של יחסים משקיים.  לפיכך אין הוא מצוי אלא במקום שיש בו שיתוף‑פעולה מאורגן של קהל יחידים עם חלוקת תפקידי-ייצור;  שבו קיימת חברה כיחידה משקית וממילא יורידית, בין שהיא משפחה, שבט, עדה, קהילה עתיקה ובין שהיא ממלכה מודרנית גדולה.  המעמד אינו משהו עצמאי, דבר הקיים בפני עצמו.  הוא אינו אלא בורג של גלגל גדול, חלק של חטיבה כלכלית.  מעמד – זוהי קבוצה מסוימת הממלאה בחברה פונקציות משקיות ידועות, שאינו קיים אלא בה ובכוחה שלה.  במידה שגדלים כוחות‑הייצור בחברה, משתנים התפקיד והערך הציבורי של כל מעמד ומעמד, קם ניגוד בין כוחות ייצוא חדשים ובין הצורות המיושנות של אירגון הייצור הציבורי.  אותה שעה מתחילה מלחמת המעמדות.  ובצורות אלו, הנוצרות תמיד על-ידי המעמד השולט לשם הגנת האינטרסים שלו – מרכז הכובד של המלחמה.  הפיאודליזם אינו קיבוץ‑אנשים בלבד השולט במקרה בקרקעות, אלא הסתדרות ציבורית מסוימת, שצמחה על הסיס של יחסים כלכליים ידועים וקבעה את כל מבנה החברה בתקופה ההיא.  זכיונות האצילים, חוק המשועבדים, אירגון מיוחד של האדמיניסטרציה ובתי‑הדין – כל התחיקה היתה מכוונת להבטחת האינטרסים של הפיאודלים ושלטונם.  הצורות הללו נעשו צרות בשביל הבורגנות, שגדלה אז:  צר נעשה המקום בצורות המיושנות מהכיל את היחסים הכלכליים החדשים, והמעמד שצמח פתח במלחמה על הפיאודלים לא מחמת כוחות-היימור, לא מחמת השליטה ברכוש- זה מכשיר‑הייצור האדיר החדש – (שנמצא למעשה בידי הבורגנות), אלא מחמת הצורות הציבוריות.  המלחמה על הפיאודלים נעשתה עקב היותם המעמד השולט, שבידיו נמצאה ההסתדרות הציבורית, כלומר הממלכה, ומלחמה זו לא פרצה אלא משום שהמעמד המדוכא מבחינה פוליטית כבר היה מעמד שולט מבחינה כלכלית, שכן בידיו נמצא מיטב כוחות‑הייצור ואמצעיו שבזמן ההוא.  כוח כלכלי ממש רכוש, עבודה בלי שלטון פוליטי – זוהי תמיד סיבת המלחמה.  לכבוש את השלטון, לכבוש את הממלכה ולשנות תיפקוּדה בהתאם לאינטרסים של המעמד – זוהי מטרת כל מעמד לוחם.  המעמד השלישי שניצח לא השמיד את הפיאודלים, לא החרים אפילו את קרקעותיהם, אלא הבטיח לעצמו בדרך תחיקתית כל מיני חרויות, שנסתכמו בסך הכל בחופש ניצול העבודה ובחופש התפתחות הקפיטליזם.  המעמד הוא מושג ציבור, המחלמה המעמדית במובן המודרני של מלה זו היא מלחמה לשלטון על החברה, מלחמה לשלטון ממלכתי.  ולפיכך – מלחמת מעמדות היא תמיד מלחמה פוליטית.

יסודה של כל יחידה כלכלית הוא סכום מסוים של בני-אדם התופסים שטח‑אדמה מסוים.  כל האנשים החיים על שטח זה נמשכים שלא מדעתם לתוך פרוצס כללי של ייצור וחלוקה, הצע וביקוש.  הטריטוריה היא שוק כללי אחד, שבו מתקיימים חילוף סחורות, קנית עבודה ומכירתה וכו'.  אולם עצם קיומן של אוכלוסיה וטריטוריה אין בו עדיין כדי ליצור חברה כלכלית, הואיל וכל יחידה דינה להיות מסוגרת במידה ידועה בפנים ומובדלת מיחידות אחרות הדומות לה.  לשם כך דרוש שיתוף הסתדרותי המקבל את ביטויו בחברה בשיתוף צורות ממלכתיות.  הממלכה – מחוץ לכל קשר עם הרכבה, גודל שטחה והשוני שבחלקיה- היא חטיבה כלכלית אחת הקשורה בשיתוף של כספים, מסים ותעריפים, בשיתוף הגנה מפני התחרות ממלכות אחרות ובהסדר תחיקתי משותף של יחסים משקיים.  בין כפר רוסי השוכן על הגבול ובין עיר רוסית מרוחקת הקשר הכלכלי גדול יותר מהקשר שבין כפר זה וכפר פרוסי השוכן במרחק קילומטרים אחדים.  החלוקה המעמדית קיימת בפנים המדינה ואפיה נקבע באפיו של מהלך ההתפתחות הכלכלית של אותה מדינה עצמה.  לפיכך המעמד המובדל מבחוץ על‑ידי גבולות הממלכה, כפרי החיים הכלכליים הכלליים של המדינה, אינו בר‑חלוקה.  קיימת יונקריות פרוסית, אכרות רוסית, בורגנוּת אנגלית, שאי-אפשר לחלק אותן – נאמר – לצהובי‑ראש ולשחורי‑ראש, לפיקחים ולשוטים.  אנו יכולים, כמובן, לדבר על בורגנות של צהובי‑ראש בניגוד לזו של שחורי‑ראש, אולם ניגוד זה אין בו שום דבר מעמדי וכלכלי: חלוקה כזו יש לה ערך בשביל אסתטיקה, אבל אין בה כלום ממלחמת‑מעמדות ופרוצס כלכלי.

לא היה כדאי לחזור על האמיתות האלפביתיות הנזכרות הנהירות לכל סוציולוג, אלמלא היו פוסקים אצלנו בכובד-ראש על בורגנות יהודית, פרולטריון יהודי וסבורים בתמימות, שאלה קיימים באמת, ואינם מעלים על הדעת, שכאן משתמשים בגדלים, כמו, למשל, "בורגנות של צהובי-ראש", או "פרולטריון של חרומפים.  מתוך מושגים בדויים אלה קיימת אצלנו אפילו סוציאל-דמוקרטיה יהודית.

מלחמת הסוציאל-דמוקרטיה נבדלת מצורות-מלחמה אחרות של הפרולטריון באפיה הפוליטי.  לפיכך היא משמשת צורה יחידה של מלחמת-מעמדות.  כל מיני "טרייד‑יוניוניזם" – אם זוהי מלחמה להפחתת יום-עבודה, להגדלת שכר‑העבודה וכו' עד כמה שאינם שואפים לבנות בנין חדש את כל המשטר הסוציאלי של הממלכה – אפים פרטי, ויהי מה שיהיה מספר האנשים העושים מלחמה זו.  המלחמה בין נותן‑העבודה ופועלו על גודל שכר-הכבודה נוגעת קודם כל לשני האנשים האלה, ולא לפרולטריון כולו.  מחמת ההתחרות הקיימת בשוק, הטבת מצבם של הפועלים במפעל תעשיה אחד או אחדים היא מן הנמנע:  עליה להקיף את כל המפעלים בענף-ייצור זה.  ומתוך כך מתרחבת המלחמה הכלכלית של הפועלים ונהפכת ממלחמה פרטית במפעל מסוים למלחמה מקצועית של כל פועלי-הענף הנתון.  אולם להתרחב יותר מזה אינה יכולה, הואיל וכל קבוצה וקבוצה מקצועית יותר משיש ביניהן אינטרסים משותפים יש ביניהן ניגודים של אינטרסים.  אם פועלים יצקים זכו במלחמתם עם בעליהם להעלאת שכר‑עבודתם למעלה מהמינימום, כלומר למעלה מהסכום הדרוש לפרנסתם ולקיום משפחתם, הרי לא זו בלבד שלא איכפת להם אם הועלה שכר-העבודה בבתי‑חרושת לנעלים, אלא אף מעונינים הם, שרמת-השכר תישאר בהם בלי שינוי, שכן כל העלאת שכר‑העבודה מעלה את מחיר-השוק של המצרכים ומשפיע על התקציב הצרכני.  בין מלחמות אגודות מקצועיות שונות נם בעליהם יש דמיון, אולם אין שיתוף, אין אחדות.  אגודות בודדות יכולות לרחוש חיבה זו לזו, יכולות ליצור קואליציה, לארגן קופות‑שביתה משותפות, אולם איחוד זה יהא מכני בלבד, אבל לא עקרוני.  שכן נגרם על‑ידי כוונות מעשיות ידועות המבוססות על מלחמות דומות זו לזו אבל לא משותפות.  איחוד הפרולטריון כולו עשוי להווצר לא על יסוד שאיפות טרייד-יוניוניות, אלא על יסוד האידיאל הסוציאל‑דמוקרטי המשותף לכל הפרולטריון שבממלכה מסוימת.  הפרולטריון הוא פרי המשטר הרכושני, כלומר פרי יחסי-ייצור, שבהם צד אחד הוא בעל אמצעי‑הייצור והצד השני נאלץ למכור עבודתו.  ועד כמה שהפועלים שואפים לבטל את המשטר הזה וליצור משטר סוציאלי חדש הריהם פרולטריון מאוחד בעל אינטרסים המשותפים לכולם והמנוגד למעמד הבורגני.  לכבוש את שלטון הממלכה ולבנות את החברה בנין חדש על יסודות סוציאליסטיים – מטרתה של כל מפלגה סוציאל‑דמוקרטית.

יש מקום במציאות לסוציאל‑דמוקרטיה גרמנית, אוסטרית וכו', אולם אין מקום במציאות לסוציאל‑דמוקרטיה יהודית, כמפלגה עצמאית, שיש לה מטרות משלה, תכנית משלה ואינטרסים פרולטריים מיוחדים משלה המבדילים אותה מהפרולטריון הכללי באותה מדינה.  סוציאל‑דמוקרטיה יהודית אן לה נושא של תנועה, לא מתנגד להלחם בו, לא אידיאל עצמאי.  פרולטריון יהודי אינו קיים, קיימים יהודים פרולטריים, שאינם מהווים מעמד כלכלי, אלא נכנסים שלא מדעתם לפרולטריון הכללי של המדינה.  מתנגדם הוא כל המעמד הרכושני במדינה והממלכה שנוצרה על ידיו. האידיאל שלהם – ממלכה סוציאליסטית- אף הוא אחד בכל המדינה ובשביל המדינה, מכאן, שכל מלחמתם, כל שאיפותיהם מזדהות עם המלחמה והשאיפות של הסוציאל‑דמוקרטיה כולה.  כמובן, אין לדבר על החרמה או סוציאליזציה של הרכוש היהודי בלבד, הואיל ורכוש זה הוא חלק הרכוש הכללי, ששלטונו מוגן בכוח הממלכתי של כל המעמד הרכושני.  הרכוש היהודי כחלקו של הרכוש הממלכתי הכללי הוא פרי התפתחותה הכלכלית‑הכללית של הממלכה.  הוא שולט על יסוד יחס‑הכוחות הכללי ולא יפנה מקומו למשטר הסוציאליסטי אלא אם כן ישתנה יחס-הכוחות הכללי לטובת השכבות העמלות.  יחס הכוחות, הכלכליים והפוליטיים, בין הרכוש היהודי ובין הפרוליטריון היהודי אין לו שום ערך לכשעצמו ואין לו חשיבות אלא במידה שהוא משפיע על יחס הכוחות הכללי.  ואפילו כל עם ישראל עם של פרולטריים, ודוקא בעלי‑הכרה, לא היה מקים מדינה עברית ולא "צוקונפטשטאַאַט" (מדינה לעתיד) אחרת.  גידול הפרולטריון היהודי בארץ זו או אחרת אינו אלא מגביר כוחו של הפרולטריון הכללי, אולם פרולטריון כללי זה הוא נושא בלתי מחולק של אידיאל סוציאליסטי;  מטעמים זמניים, פוליטיים או תכסיסיים, הוא עלול לחלוקות, אבל לא עוד.  לפיכך אין שום יסוד לקיום סוציאל‑דמוקרטיה יהודית, כשם שאין יסוד לאיחוד מיוחד של פועלים יהודים בינם לבין עצמם.  פועל יהודי באשר הוא שם אין לו שום צורך בשאיפתו לחזון העתיד להתאחד דוקא עם יהודים:  אחת היא לו אם מתרבים חבריו לדעה בין המוני יהודים או בלתי‑יהודים, הואיל וגידול הסוציאל-דמוקרטיה בכלל מוליכה אותו בדרכו למטרה משותפת.

 

ב

באין קרקע תחת רגליו מתנודד ה"בונד" – הברית היהודית הכללית של פועלי רוסיה, ליטה ופולין" – כל ימי קיומו ואינו יכול לבאר לעצמו באר היטב מה טיבו בעצם.  מבחינה חיצונית הקנה לעצמו את כל הסימנים המובהקים של הסוציאל‑דמוקרטיה, החל מהכותרת:  "פועלי כל הארצות, התאחדו!" וגמור בקריאה"  "יחי הסוציאליזם!" אולם תכנו ומגמותיו מתחלפים לעתים קרובות ואינם ברורים עד היום הזה.  ה"בונד" יצא לאוויר העולם באופן טבעי מאוד.  חוסר-הזכויות של היהודים, רדיפות הממשלה, התרוששותם הכלכלית המהירה בשנות התשעים הולידו הלך-נפש מהפכני בין היהודים, תחילה בין האינטליגנציה והאינטליגנציה למחצה ואחר-כך בין ההמונים.  אולם משכילי‑החוגים לא מצאו פשר בהלך-נפשם, לא יכלו ליצור נוסחה מהפכנית בשבין העם היהודיף אלא לקחו אותה מן המוכן אצל עמי אירופה.  והואיל והמעמד המהפכני היחידי במערב הוא הפרולטריון, והנוסחה המהפכנית היחידה היא הסוציאל‑דמוקרטיה המרכסיסטית, הרי העבירו אותה כצורתה ל"תחום המושב" בלי לבקש חשבונות רבים, אם היא מתאימה להמוני היהודים, שמנוּ כמה תריסרים של פועלים ממש, כמה מאות אלפים שוליות, והמון אין-קץ של אומנים, חנוונים זעירים ומועמדים לרעב ולהגירה.  האינטליגנטים ההם, מלאי-התלהבות לתורת מרכס, שלא הבינוה כל צרכה, לא שמו על לב, אי באירופה קיימת חוץ ממלחמה מעמדית גם מלחמה לאומית.  הם שכחו, שהמרכסיזם אינו אידיאולוגיה פרולטרית אלא מקומות, שבהם הגיעו החיים הכלכליים להתפתחות ולרמה מסוימת;  שעל יסוד "חוקי הברזל של ההיסטוריה" יש מומנטים, שנעשה מהפכני מעמד מתהווה אחר, שגם בשבילו יכול אותו המרכסיזם לשמש אידיאולוגיה.  (תורת מלחמת המעמדות, אם כי בניסוח פחות ברור משל ניסוחו של מרכס, היתה האידיאולוגיה של הבורגנות הצרפתית במחצית הראשונה של המאה שעברה).

האינטליגניציה היהודית פנתה אל ההמונים היהודיים, מפני שהלך-רוחה היה מהפכני והעיקר, שהרגישה קרבת-מה להם, אף-על-פי שביקשה לשלול אותה בכל מיני דרכים.  כאן פעלה לאוציות מסותרת, קירבה נפשית עמוקה, שהכריחה את האינטליגנט היהודי, בעל אקצנט יהודי ואופן מחשבה יהודית על כל מעלותי וחסרונותיה, ללכת אל אחיו ולא אל הפועלים הרוסיים או הליטאיים, שלא היו רחוקים מלגלות כוחם ב"פרוגרום" יהודי.  ההמון הלך אחרי אינטליגנציה זו משום שהרגיש צורך בהסתדרות מהפענית, הרגיש יותר כהמון יהודי מאשר פרולטרי, שכן במהותו לא היה פרולטרי. ההמון הרגיש בשפלות מצבו, בקיפוח זכויותיו, בדלותו, שנתגלתה בעיקר בגזילת יכלתו ליצור תוספת‑ערך לאחרים.  יסוד ההסתדרות החדשה היה ריאלי בהחלט:  מהפכנות הנובעת מתוך חוסר זכויות ומלחץ לאומי וממילא גם כלכלי.  אולם המנהיגים מתוך קוצר‑דעת לא הבינו את מהות היסוד הז והדביקו לו תוית מזויפת, הצרו באופן מלאכותי את התנועה, לפיכך נסתבכו הסבך, שעדיין אינם יכולים להתירו.  והשאלה היסודית:  "לשם מה נחוצה סוציאל-דמוקרטית לאומית מיוחדת?"  צפה בעל-כרחה בועידה הראשונה.  המנהיגים היהודיים לא נמנעו מתשובה, אם כי מתוך הצדקה פיקחית‑ערמומית.

ההצדקה היתה בערך כזו.

היהודי הפרולטרי סובל חוץ מליקויים פרולטריים רגילים גם מיהדותו.  והואיל והפרולטריון הרוסי-כלל יצרו יכול להשיאו בשעת מלחמתו עם המשטר הישן, ביחוד בנצחונו, להקריב את האינטרסים היהודיים או לפחות לשכוח אותם, צריך הפרולטריון היהודי להתארגן כחטיבה בפני עצמה, כדי לעמוד על משמר האינטרסים היהודיים שלו.  איני יודע עד כמה מומנט לאומי מובהק כזה, (חוסר-הזכויות של היהודים הוא מושג לאומי, שכן הוא נוגע ליהודים באשר הם יהודים) המשותף להפרולטריון היהודי והמעמדות הבורגניים היהודיים, יכול לשמש יסוד להפרדת הפרולטרים היהודיים מהפרולטריון הרוסי הכללי.  בנוהג שבעולם הפרולטריון מתארגן על בסיס אינטרסים פרולטריים בלבד ועושה קואליציה עם שאר המעמדות, כשמזדהים האינטרסים שלהם, למשל, בשעת מלחמה בצורות ממלכתיות מיושנות, על חופש פוליטי וכו';  שהפרולטריון עצמו יתפלג מחמת אינטרסים לאומיים – דבר זה הוא, לכל הפחות, חוסר‑עקביות.  אולם לא זה העיקר.  בדיבורים האלה צפונה סתירה הגיונית פנימית וכל חוסר‑האימון הזה לפרולטריון – רוח בעל-ביתיות נודפת הימנו.  שכן לא האימון עיקר, אלא מהות השאלה עצמה.  כאן אפשר להניח אחת משתי אלו:  או שמהות הדמוקרטיזציה של החברה גוררת לפי חוקי הברזל של ההיסטוריה חיי-שלום של הלאומים; ששחרור היהודים נובע מתוך הכרח חוקי מעצם מהותה של המלחמה המעמדית של הפרולטריון;  שהאנטגוניזם הלאומי הוא מוסד בורגני ועליו להבטל ביחד עם החברה הרכושנית, או ששחרור היהודים יבוא בטובו וברגשיו ההמוניים של הפרולטריון.  ה"בונד" מחזיק, כנראה, בהשקפה הראשונה:  "שחרור היהודים יבוא בדרך הדמוקרטיזציה וכו'" (עיין החלטת הועידה הששית).  אם כן הרי מעונין הפרולטריון יהודי, ולא הפרולטריון בלבד, אלא כל האומנים הזעירים, הרוכלים וכו', כלומר רוב מנין העם היהודי, בהגשמה מהירה של האידיאל הסיציאליסטי, שעל הפרולטריון הרוסי הכללי להגשימו.  אבל אז אחת היא לו, להפרולטריון היהודי, אם להילחם בשורות הפרולטריון הרוסי או להתארגן כחטיבה בפני עצמה.  שחרור היהודים אינו דבר בפני עצמו, המחייב מלחמה מיוחדת והכנה מיוחדת, (לפי השקפה זו), אלא הוא חלק המושג "צוקונפטס-שטאַט", שצריך לשמש נושא יחידי למלחמה והכנה.  לארגן פרולטריון יהודי כמפלגה מיוחדת, כדי ל"הזכיר" בהזדמנות לחברים, שאנחנו פלוני‑אלמוני ונחוץ לנו דא והא – זוהי גישה טובה למשרת, כדי לקבל תוספת‑חג מבעליו, אולם חסר‑טעם למרכסיסטים וסוציאל‑דמוקרטים.  במקרה השני, כלומר כשמצפים לאדיבות הפרולטריון, ללא מפריע להזכיר, אולם מסופקני אם זה יועיל, שחוויה חומרית היא שיוצרת את ההיסטוריה:  אדיבות אינה גורם של תהליך היסטורי.

כל התשובה, שניתנה לשם הצדקת קיומה של ההסתדרות החדשה, תפורה – כמו שאומרים – בחוטים לבנים, אולם היא היתה הכרחית לפי עצם מהותו של הענין.  המומנט הלאומי הודגש, הרי היה כלול בעצם שמו של ה"בונד" – "מפלגה סוציאל‑דמוקרטית יהודית" – ומשמש יסוד קיומה.  והואיל ושני התארים סותרים זה את זה, היתה המפלגה, הן לפי מצב-הרוח שנתבססה עליו, בן לפי מגמותיה, יהודית, אולם לא... סוציאל‑דמוקרטית.  היתה זו בריה מהפכנית לאומית-יהודית מעורבת לפי הרכבה, שהדביקו לה תוית סוציאל‑דמוקרטית.  ודוקא בתוכן זה (ולא בשם) נעוצה הצלחתה היחסית בין המוני היהודים.  אבל האלמנט הלאומי, נכון יותר הלאומי‑המהפכני, ששימש גרעין המפלגה, התחיל – עם כל מאמצי המנהיגים לעכב את התפתחותו – מתפתח יותר ויותר במשך הזמן, והתוית הסוציאל-דמוקרטית מתפופפת באוויר וקשרה עם המפלגה מתרופפת והולכת.  התקופה היחידה של קיומו העצמאי של ה"בונד" היתה התקופה, שבה לא התקיים כיחידה עצמאית (בין הועידה הראשונה והשניה של מפלגת הסוציאל‑דמוקרטיה הכל-רוסית) ושימש חלק של הפרולטריון הכל‑רוסי, הסתדרות כפופה להסתדרות הכללית מתוך טעמים מעשיים בלבד, כגון הצורך לנהל תעמולה באידית בתוך האוכלוסיה היהודית, שאינה שומעת לשון אחרת.  ה"בונד" היה בורג קטן בגלגל גדול, אולם מכיוון שגלגל זה לא הסתובב בזמן הראשון כהלכה, הכניס ה"בונד" לתוך תכניתו, תחת לחץ הצרכים החיוניים של ההמונים, תביעה לאומית אחת אחרי השניה, משויון זכויות עד אבטונומיה תרבותית ועד בכלל, תביעות שעליהן יכול היה לחתום...  כל בורגני ובורגני.  ה"בונד", הרחיק ללכת ב"יהדות" שלו עד שלא היתה לו שום אפשרות להמשיך קיומו במסגרת המפלגה.  יציאתו מן המפלגה היתה לא מקרה, אלא תוצאה טבעית של כפילותו.  מאותה שעה ניטל כל טעם מקיומו הסוציאל‑דמוקרטי.  מתחילה תקופת הפסיחה על שתי השעיפים, ההתנודדות בין הסוציאליזם והלאומיות ואי-עקביות מוחלטת בשניהם כאחד.  "הבונד" הוא כנין כתה בעלת תכנית אֵקלקטית מורכבת מחלקים שונים לקוחים בהקפה מפלוני ומאלמוני ושאינם מתאחים זה עם זה אלא בראשי אנשים, שרגילים להשתמש בגדלים דמיוניים.  מכאן גם ריבוי הגילויים נעוי-המראה הממלאים את חיי המפלגה במשך נשנים האחרונות.  כמפלגה סוציאל-דמוקרטית בלי תוכן סוציאל-דמוקרטי המתמסר ה"בונד" בהתמדה למלחמה כלכלית.  מלחמה זו עם שאיפה למלוא-זכויות יהודי וריפובליקה או קונסטיטוציה בורגנית – הם פעולתו היחידה.  אולם אם סוציאל-דמוקרטיה יהודית היא משחק תמים בסוציאל-דמוקרטיה, הרי מלחמה כלכלית בתחומי היהדות היא לא בלבד חסרת‑טעם, אלא אף מזיקה מאוד להפועלים עצמם.  היה זמן והסוציאל‑דמוקרטיה לא הודתה הודאה גמורה במלחמה כלכלית;  עכשיו היא מודה בה, אולם לא כמטרה בפני עצמה, אלא כאמצעי, כעבודת הכנה למהפכה סוציאליסטית והיא נלחמת מלחמה עזה עם ה"טריד‑יוניוניזם", עם הרביזיוניזם של אד. ברנשטיין וכו'.  בריתות, שביתות וצורות אחרות של מלחמה כלכלית אין מתפקידן לפתור את שאלת הפועלים פתרון חלקי או הדרגי, אלא עליהן לשמש אמצעי פיתוח של ההכרה המעמדית, לתת לפועל על‑ידי הפחתת יום‑העבודה והרמת מעמדו החומרי למעלה מהמינימום יותר זמן להשתלמות אצמית ומלחמה מפלגתית.  לפי הסכימה של המרכסיזם ניצול העבודה הוא סימן מובהק של המשטר הרכושני, נובע מן ההכרח של מהות המשטר, לפיכך הוא גילוי חוקי מבחינה היסטורית.  כל מלחמה עליה – אפיה ארעי ופליאטיבי.  הסוציאל‑דמוקרטיה היא תנועה פוליטית, שואפת לבנות את החברה בנין חדש על יסודות חדשים, לפיכך אין היא תנועה מעמדית אלא ביחס לנושאה הטבעי;  עם גמר המטרה היא תנועה כללית, על-מעמדית.  האינטליגנציה מנושלת-המעמד, אפילו בורגנים בודדים, יכולים להסתפק בהכרה, שהתהליך ההיסטורי מוביל בעל כרחו לסוציאליזציה של החברה, ולהיספח כחברי חברה זו לאותו מעמד, שהכיר אמת זו ונטל על עצמו להכשיר את המהפכה הבלתי-נמנעת.  השתתפותם בסוציאל-דמוקרטיה תהא לא מעמדית אלא חברתית. ואף היא טבעית.  אולם הסיוע, שמסייע האינליגנט לשוליה היהודי המסכן, שיקבל בשבוע תוספת חצי רובל לשכרו, הוא ענין סימפטי מאוד, אבל פילנטרופי בלבד, הואיל ואינו נובע לא מאינטרסים מעמדיים ולא מאינטרסים חברתיים של האינטליגנט.

הואיל ומן הנמנע הוא, שמטרתה הסופית של המלחמה הכלכלית של הפועלים היהודיים בנותני העבודה היהודיים תהא סוציאליזציה של החיים המשקיים היהודיים, הרי סופה ליהפך לכל המשתתפים במלחמה זו, שאינם מעונינים בה באופן בלתי‑אמצעי, לפילנטרופיה בלבד.  ואף זו אינה אלא מדומה, שכן למעשה פוליטיקה זו המן ההכרח שתשפיע לרעה על האינטרסים של הפרולטריון עצמו.  ההוויה הכלכלית היהודית אינה דבר בפני עצמו.  היא חלק של חיי-המדינה הכלכליים הכלליים והולה תלויה בהם.  יחד עם הפועל היהודי קיים הפועל הבלתי-יהודי, יחד עם העסק היהודי קיים העסק הבלתי‑יהודי ומחירי-השוק של הסחורות והעבודה כאחד מוסדרים במלוא התנאים המשקיים שבמקום.  אם ממאה פועלים העובדים בבית-חרושת אחד כעשרים פועלים הם יהודים, ואם פועלים אלה יעשו שביתה לשם העלאת שכר‑עבודתם בלי השתתפותם של שאר‑הפועלים, הרי שביתה זו תביא לא לידי העלאת שכר‑העבודה של כלל הפועלים, אלא לידי יחיקת רגלי היהודים מבית-החרושת.  אמנם בית‑חרושת, שהרכב‑פועליו מעורב, הוא יקר-מציאות.  על-פי רוב עובדים פועלים יהודים בבתי‑חרושת יהודיים, אולם אף כאן אין הדבר כשורה.  שיפור תנאי העבודה בעסקים יהודיים יגרום בעל-כרחו להעלאת המחיר של הייצור היהודי, וממילא לאי‑אפשרות להתחרות בעסקים הבלתי-יהודיים, והפועלים היהודיים נידונים לרעב או להגירה.  תנאי העבודה צריכים שיפור בעת ובעונה אחת בכל השטח של ייצור מסוים, והמלחמה לשיפור התנאים דינה להיות נחלת כל הפועלים, העסוקים באותו מקצוע ללא הבדל דת ולאום.  לפיכך גם המלחמה הכלכלי – מחוץ לחזון האחרית – דוחפת את הפועל היהודי אל מערכות הפרולטריון הכללי.  אולם ה"בונד", שאינו סוציאל-דמוקרטיה, אלא מוסד פילנטרופי לפי פעולתו הכלכלית, הפך את מלחמתו הכלכלית למלחמת עניים ב"גבירים", ואת עצמו – לחברה יהודית של "תומכי עניים".  לפיכך גם דרכי‑פעולתו והרכבו מתאימים יותר לחברה כזו מאשר להסתדרות פרולטרית אמיתית.  טירור כלכלי, מעשי סחיטה באמצעי כפיה, כמו, למשל, כפית בתי-מסחר יהודיים לקבל עוזרים מחוסרי‑עבודה, אף-על-פי שאינם זקוקי להם, איסוף כספים אצל "בורגנים" בדרכים שונות ובאמתלות שונות – כל אלה אינם מתאימים לדרכי מלחמה מעמדית פרולטרית.  גם לתוך ההסתדרות נכנסים לא פרולטריים בלבד, אלא אף עניים סתם.

הפרולטרי, אף במובנה הרחב ביותר של מלה זו, הוא טיפוס משקי מסוים הקובע חטיבה לעצמו ביצירתו את תוספת-הערך בשביל בעל-הרכוש.  הסוציאל‑דמוקרטיה אינה נלחמת לא בעשירות ולא בקנין, שכן השמדת הקנין אינה נובעת מחוקי התהליך ההיסטורי העתיד לבוא, כפי שגורסים אותם המרכסיסטים.  הסוציאל‑דמוקרטיה נלחמת ברכוש, כלומר באותו קנין-הפרט המשמש מכשיר לייצור ערכים חדשים והמתגלמת במכשירי‑הייצור ובהון המיועד לקנית עבודת-פועלים.  לפיכך המעמד, שיעודו הוא להגשים את הצברת הרכוש והאינטרסים שלו מנוגדים לאיטרסים של המעמד הבורגני – הוא אותו ההמון המוכר לבעל-הרכוש את כוח-העבודה שלו לשם ייצור נכסים משקיים.  ההבדל בין העשיר והעני הוא הבדל במעמדם החומרי, אבל לא בניגוד האינטרסים שלהם.  הגוברנטור המוכר את עבודתו בעד כסף אינו פרולטרי, שכן אינו מייצר ערכים וכל קיומו מותנה בקיום המשטר הרכושני;  משום כך ורק משום כך מזדהים האינטרסים שלו עם האינטרסים של הבורגנות, ולא משום שהוא מקבל משכורת הגונה (דבר זה נוגע גם לשוטר פעוט).  מטעם זה אפשר עוד לצרף בדוחק למעמד הפרולטרי את הפועלים העובדים בסדנות קטנות, אף-על-פי שזהו מעמד הגוסס והולך, אולם בשום אופן אין לחשוב לפרולטרי עוזר בית-מסחר ואפילו הוא עני שבעניים או את משרתי-הבית.  רכוש מסחרי כשהוא לעצמו אינו נותן שום ריווח, שכן מקור הריווח היחידי הוא "תוספת הערך" – תוספת העבודה הבלתי-משולמת של הפועל, המושקעת בייצור והמגדילה את ערך הסחורות.  לפיכך אין נותן ריווח אלא הרכוש המושקע בעסקי-חרושת, הריווח של הסוחר הוא חלק "תוספת-הערך", שהחרשתן מוותר לו בעד שירות-תיווכו בינו, היצרן, ובין הצרכנים.  בעל-הבית – הסוחר ועובדיו ועוזריו המקשטים את חלונות-הראוה לשם פיתוי הקהל, המושכים ומשדלים את הקונים – כולם חיים על חשבון הפועל המנוצל, פועלים אף הם כשותפים לחרשתן ומחזיקים מעמד מחמת הנוסח הקפיטליסטי של מחזור הסחורות.  המלחמה בין הסוחר ועוזרו על גובה המשכורת, כלומר על מידת ההשתתפות בהקנית פרי ניצול העבודה לעצמו – אין בה כלום מהיסוד המעמדי ואינה נבדלת ממלחמת סוחרים על הלקוחות, ממיקוח המוכר עם הקונה, מריב הסוחר עם החרשתן על המחיר.  גם פה גם שם יש ניגוד אינטרסים, כל אחד מהלוחמים נושא את נפשו להרבות בלקיחה ולמעט בנתינה;  אולם ניגוד בעל-ביתי זה אינו מלחמה כלכלית במובנו האמיתי של מושג זה, אינו מלחמת מעמדות.  יחסי-גומלים כאלה קיימים גם בין אדונים ומשרתיהם.  הרכוש אינו מנצל את השירות הביתי, הואיל והישרות אינו מייצר כלום.  הוא אינו משרת אפילו את הרכוש, אלא את העשיר, אפ-על-פי שעשיר זה כשלעצמו עשוי להיות פרולטרי ולקבל, אגב, גם משכורת הגונה.  אולם כל האמור חשוב בשביל הסתדרויות פרולטריות, אבל לא בשביל חברות-צדקה, מה שמייצג – לפי מגמותיו הכלכליות – ה"בונד".  אם אין שאיפה אחרת אלא לשפר את מצבם החומרי של עניים אין הבדל מי הם הפועלים העניים האלה:  שוליות, עוזרי בתי-מסחר, משרתים או סתם בחורים מסכנים.  יכולים אנו לרכוש חיבה ל"בונד", כלהסתדרות לאומית, מהפכנית ואפילו פילנטרופית במקצת, אולם אין אנו יכולים להכיר בו עב"סוציאל-דמוקרטיה".

 

ג

מפלגות סוציאל-דמוקרטיות אחרות, שהופיעו בשנים האחרונות – הציונים סוציאליסטים (ס.-ס.) ופועלי-ציון – הכניסו הרבה מן החידוש בהבנת הכלכלה היהודית.  הם הצביעו על אפים הספציפי של החיים הכלכליים היהודיים ולקחוהו בחשבון בעיבוד תכניתם.  התהליך של הדיפרנציאציה הסוציאלית בחברה היהודית, המעבר מצורת‑חיים פטריארכלית לצורה מודרנית יותר נסתיים בשנות השמונים של המאה שעברה.  עם שחרור האכרים והתמוטטות הפיאודליזם הרוסי פסק תפקיד התיווך היהודי בין בעלי‑האחוזה והאכרים הרוסיים, בין העיר והכפר.  מתחילה שקיעת האומנות והבורגנות היהודית נאלצת לעבור לצורות-ייצור גבוהות יותר.  מתוך סיבות סוציאליות שונות, הטבועות בעיקר בחותם לאומי, נעצר המעבר של הבורגנות היהודית לייצור רכושני גדול, והבורגנות הבינונית שלחה ידה לייצור מנופקטורה, השקיעה בו הון גדול והעלתה אותו למדרגת התפתחות ניכרת.  ההון הטקסטילי היהודי מתחיל מנצל את ההמונים היהודיים.  נוצר פרולטריון יהודי המופיע כּכוח היסטורי חדור-הכרה בתנאים אחרים מתנאי הפרולטריון של עמים אחרים.  לשם גישום הסוציאליזם נחוצה פעולתם המשותפת של שני כוחות:  גידול כוחות הייצור והתפתחות ההכרה המעמדית של הפרולטריון.  המוֹמנט השני הוא שלילי.  כל תכנו הוא:  אי-רצונו של הפועל, הכרתו שהוא מנוצל על-ידי הרכוש ושאיפתו להרוס את המשטר הקיים.  המומנט הראשון הוא חיובי, יוצר, הואיל והוא מביא לידי קנין הרכוש וצופן בתוכו יכולת אוביקטיבית ואפילו הכרח אוביקטיבי של מעבר לצורת ייצור עליונה, לחברה הסוציאליסטית.  לפיכך אין הוא מצוי אלא בצורות גבוהות, במפעלי-חרושת רכושניים.  הפרולטריון העובד במפעלים אלה הוא בלבד נחשב לנושאו הטבעי של האידיאל הסוציאליסטי, למעמד היחידי העשוי להגשימו.  הפרולטריון היהודי, שקם על רקע הייצור הטכסטילי הפעוט, אין בו אלא מומנט שלילי, רצון להרוס את המשטח הקיים, ואינו אלא כוח הרסני בלבד.  האורגניזם הסוציאלי היהודי התפתחותו היתה תמיד בלתי תקינה;  תחת רגליו חסר תמיד בסיס מוצק;  היהודים חיו חיים כלכליים מובדלים, אבל לא עצמאיים;  הם לא יכלו לכוון לצעדי האוכלוסיה השלטת בתהליך ההתפתחות של כוחות הייצור.  וכשהשמיט המשטר הסוציאלי החדש את הקרקע מתחת הפעולה הכלכלית של היהודים, לא נשארה בידיהם אלא הברירה:  או ליצור משק עצמאי, או להידון לכליה.

בחברה האנושית בזמננו קיימת מלחמה לא בין מעמדות בלבד, אלא אף בין יסודות שונים באותו מעמד.  בתוך הפרולטריון קיימת התחרות של עבודה, עם אידיאל הפועלים הבינלאומי.  ובה במידה שהפועלים נבדלים זה מזה בלשונם, בדתם, ברעיונם הלאומי, לובשת התחרות זו צורה של מלחמה לאומית, שבה מנצח החזק את החלש.  הפרולטריון היהודי כחלק האומה המחוסרת משק עצמאי אינו יכול במסגרת הפעולה המשקית היהודית לעבור לצורות-עבודה גבוהות.  לפיכך הוא מתפרץ בעל כרחו לתוך גופים משקיים זרים, אולם שם הוא נתקל בהתנגדותם של כוחות פועלים מספיקים.  הפרוליטריון היהודי נידון איפוא להשאר בצורותיו המפגרות של הייצור האומני, אינו יכול לעבור לצורות עבודה גבוהות, נאלץ להגר עם שכבות אחרות של העם היהודי.  אולם בארצות הכניסה המצב אינו טוב מזה.  שם מוצאים היהודים חיים לאומיים‑כלכליים מסודרים במלואם, שבהם כבר תפוסות הפונקציות הכלכליות הגבוהות.  לפיכך עיקר מגמתה של ההגירה היהודית היא השאיפה לרכז את ההמונים היהודיים על טריטוריה חפשית, שבהם עתידים להיווצר תנאים כלכליים תקינים.  הביטוי המוּכר של פרוצס בלתי-מוּכר זה הוא הטריטוריאליזם, המשמש תוספת למלחמת המעמדות של הפרולטריון היהודי.

 

ד

אם להוציא מכל האמור למעלה כמה מליצות ומונחים, שאין להם שום שייכות לענין, הרי אין להבין בשום פנים מה ענין הפרולטריון כאן ומה ענין הסוציאליזם.  אם לתרגם את המחשבות האמורות לשפה פשוטה הרי זה קיצורן:  מסיבות ידועות לא הבורגנות היהודית (מלבד יחידים) ולא הפרולטריון היהודי יכולים להתפתח באופן נורמלי, לעבור לצורות ייצור גבוהות, לפיכך הבורגנות היהודית סופה לכליה, מחמת ההתפתחות הבאה של הרכושנות;  והפרולטריון היהודי, המחוסר כל תועלת במפעל הגשמת האידיאל הסוציאליסטי (חוץ ממלחמה כלכלית פרטיזנית) מחמת חוסר יסוד חיובי במלחמה, נידון אף הוא להתנוונות.  הואיל ושורש הרע הוא חוסר חיים כלכליים עצמאיים, התחרות ומעמד מאורגן של הרוב, במלה אחת – הגלות, הרי נחוצה טריטוריה, שבה יתפתחו חיים משקיים עצמאיים, תקינים.  הגשמת הטריטוריאליזם – סבורים הציונים‑סוציאליסטים – היא מעשה ידיו לא של הפרולטריון בלבד, אלא אף של שאר שכבות‑העם המעונינים בטריטוריה יהודית, ובשעה זו גם של הבורגנות בעיקר.  הדבר נכון בהחלט.  ליישב אדמות חדשות בלי הון אי-אפשר, לפיכך בתנאי המשטר הרכושני אין התישבות אלא אם כן מעונינים בה בעלי-הון.  ואם במקום שלושת המחוברים ניתן את דך הכל, אם במקום הפרולטריון פלוס הבורגנות פלוס ה"בעלי‑בתים" ניתן את העם היהודי, נקבל את הנוסחה הציונית הישנה עם הנמקה חדשה, שעליה יחתום גם הרב ריינס בעצמו.  לקחת פרט במקום כלל, לבחור לנקודת‑מוצא אינטרסים מדומים של הפרולטריון – זוהי גישה שרירית בהחלט, זהו ענין של טעם וסימפטיה, אולם אין לה, לגישה זו, שום ערך עקרוני.  כל התפיסה תהיה נכונה ועקבית בהחלט, אם נכניס לתוכה מחובר אחר, למשל, את הבורגנות.  אנו משתמשים בשני המקרים כאחד בגדלים דמיוניים, שכן הן בורגנות יהודית, הן פרולטריון יהודי אינם בנמצא.  ישנם בורגנים ופרולטריים בני לאומיות יהודית.  היסוד המבדיל ומוציא אותם מהמעמדות הכלליים במדינה הוא יסוד לאומי ולא כלכלי, אולם אותו יסוד אף הוא מאחד את השכבות הכלכליות היהודיות לשם פעולה משותפת בשדה הגשמת הטריטוריאליזם.  הטריטוריאליזם אינו תוספת למלחמה המעמדית של הפרולטריון היהודי, אלא הוא הנוסחה הכללית של העם היהודי, שאין בה מן המלחמה המעמדית ולא כלום.  הציונים-הצוציאליסטים (ס.-ס.) במידה שהם מדברים ברצינות על הפרולטריון היהודי, כעל מעמד הנושא בחובו אידאות פוליטיות וסוציאליות, שוגים אותה השגיאה, ששגה גם ה"בונד".  הם רואים את העם היהודי כיחידה כלכלית המחולקת למעמדות והכפופה לחוקים כלכליים עצמאיים מחוץ לחוקים המכוונים את חיי כל הממלכה.  עובדה זו, שהחיים הכלכליים היהודיים נבדלים באופן בולט מחיי שאר האוכלוסים, אינה מעלה ואינה מורידה.  הכלכלה היהודית מופרשת ברשות מיוחדת, אבל אינה עומדת ברשות עצמה.  האינטרסים של הפרולטריון היהודי אינם מזדהים עם האינטרסים של שאר הפרולטריון, הואיל ויש לו ליקויים מיוחדים, אולם הליקויים האלה אין בהם כדי ליצור קרקע לתכנית מעמדית-סוציאליסטית יהודית.  שכן הליקויים האלה הם לאומיים בטיבם, ולא כלכליים.  ברי, שפועל חולה‑שחפת מוכר בעל כרחו את כוח שריריו בשוק-העבודה במחיר זול יותר מהפועל הבריא, לפיכך הוא נדחה מתוך תהליך הייצור.  אולם אין זו ראיה, שאפשר ליצור מפלגה סוציאל‑דמוקרטית "שחפנית", כי על כן סיבות דחיקת רגלי השחפן מהשוק הכלכלי נעוצות מחוץ למלחמת מעמדות, מחוץ לתנאי חייו של הפרולטריון.  הדרך לפתיחת שאלות חייו מובליה אל הסנטוריה, והאינטרסים שלו מזדהים קודם כל עם האינטרסים של כל החולים, ללא הבדל מעמדם הכלכלי.  שאיפתו לסנטוריה אינה תוספת למלחמת מעמדות חד-צדדית, אלא דבר בפני עצמו הנובע ממקור אחר של הוויתו.

"הפרולטריון היהודי מתפתח בתנאים אחרים משמתפתח הפרולטריון אצל עמים אחרים".  זה לא נכון בהחלט.  הפרולטריזציה של המוני היהודים ברוסיה היא פרי התפתחותם של החיים הכלכליים הרוסיים, שביטלו את הפיאודליזם ויצרו דרכי ייצור רכושניים.  ועובדה זו, שחלק מסוים של האוכלוסיה שוהה עדיין בעל-כרחו בצורות מפגרות (אומנויות, מנופקטורה) היא שוב פרי החיים הכלכליים הכל‑רוסיים, פרי קפיטליזציה, שהתפתחותה במדינה עוד לא הגיעה לסופה.  אולם העובדה, שדוקא היהודים נדחקים לענפי‑הייצור המפגרים האלה אינו פרי התפתחותו של המשק היהודי, שאינו קיים בכלל, אלא תוצרת הגלות, הפיזור, האנטגוניזם הלאומי.  מטעם זה אין הבורגנים היהודיים יכולים להשתתף בתהליך הקפיטליזציה של החברה הרוסית, והפרולטריון – בתהליך הסוציאליזציה שלה.  במלי אחרות – הם מחוסרי יכולת לנהל מלחמה מעמדית בריאה, שלא תתכן אלא בתחומי הממלכה.  הבורגנות היהודית והפרולטריון היהודי שניהם כאחד זקוקים לטריטוריה.  שניהם צריכים טריטוריה לשם חיים מסודרים ובריאים.  טריטוריה וחברה טריטוריאלית הן תנאי קודם לקיום מעמדות.  באין טריטוריה אין מעמדות ומן הנמנע שיהיו.  הטריטוריאליזם אינו הוספה למלחמה מעמדית אל שפרולטריון היהודי, שכן פרולטריון יהודי ומלחמתו להשגת הטריטוריה במובנה של הסוציאל‑דמוקרטיה אינם בנמצא.

הטריטוריאליזם הוא הפתרון הלאומי של שאלת-היהודים הלאומית-כלכלית.  ואותה הסיבה ההופכת את הפרולטרים היהודיים לנחות-דרגה הנודחים, שאינם מסוגלים להיות חברי הפרולטריון הכל-רוסי ולהשתתף במלחמתו המעמדית, היא שיוצרת בשבילם תנאים השותפים עם שאר שכבות העם היהודי.  "שותפות עם הבורגנות מעטה חרפה על שכבות הפרולטרים".  כאלה הם כללי הנימוס.  אולם אותו הפרולטריון מורה היתר לעצמו ללכת יד ביד עם הבורגנות הליברלית במלחמתו על השלטת צורות דמוקרטיות במדינה ועל תכסיס כזה ממליצים בכל לבם גם מרכס, בם אנגלס, גם פּליכנוב וכל המומחים בענין הסוציאל-דמוקרטיה!  אולם אם במלחמה פוליטית חייב הפרולטריון להשתתף תחת דגלו המפלגתי, בהסתדרות מיוחדת, לשם הגנה על האינטרסים שלו בעתיד בפני בעלי-בריתו הארעיים, הרי במלחמה לטריטוריה גם זה לא נחוץ.  הטריטוריאליזם מבטל כל דיפרנציאציה, שכן הפרולטריון היהודי בדורנו אין לו שום אינטרסים מיוחדים בטריטוריה העתידה.  השייכות לפרולטריון אינו דבר הקשור באישיות, דבר העובר בירושה, המלווה את נושאה כל עת, בכל שעה ובכל מקום.  מעמד הפרולטריון הוא ייצור החיים הכלכליים של המדינה ואינו תלוי בחבריו.  לפיכך אינו קיים אלא בארץ מסוימת ואינו עובר על-ידי הגירה לארצות אחרות.  שייכותו של המהגר לאחד המעמדות נקבע לא לפי מעמדו בארץ מולדתו, אלא בתנאים הכלכליים בארץ הכניסה.  אכר מחוסר-קרקע, שהיגר במאה ה- XVI  לאמריקה, נהפך לפלנטטור בעל‑עבדים.  פועל יהודי המהגר לארצות-הברית, נהפך בה לפרולטרי, באמריקה הדרומית – לסוחר, בקנדה – לבעל-אחוזה או לבעל קרקעות.  הפרולטרי היהודי בטריטוריה חדשה יחדל להיות פועל טכסטילי, הואיל והחיים הכלכליים החדשים ייקבעו בה בתנאים חדשים.  יישוב אדמות שוממות מתחיל בחקלאות, והיחסים המשקיים יתגבשו בהתאם לתנאים הגיאוגרפיים, האקלימיים, הקרקעיים וכו'.

הפרולטריון היהודי לעתיד לבוא אינו המשך של הפרולטריון הקיים בתחום המושב.  הוא פרי התפתחותו של הקפיטליזם לעתיד, משהו חדש לגמרי, שיצמח מהאורגניזם הסוציאלי העתיד בארצו.  ולהיות סוציאליסט על חשבון המון-העם הפרולטרי לעתיד לבוא – הוא אבסורד גמור.  הפרולטריון שבהווה בטריטוריה החדשה יחדל להיות מה שהוא עכשיו, יאבד את הפסיכולוגיה המעמדית שלו.  העם היהודי אולי יעבור שלבים משקיים שונים.  וכשיגיע הקפיטליזם לשיאו, לצורות החרושת הגבוהות ביותר, יקום פרולטריון חדש, בריא ולא הרוס-עצבים, הורס את עצמו ואת אחרים, פרולטריון שיגיע להכרה סוציאל-דמוקרטית לא על יסוד הקונטרסים של ה"בונד" והציונים‑סוציאליים.

1905

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה