_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יוֹמָנוֹ שֶׁל קוֹסְטְיָה רְיַבְּצֵב

נ' אוגנב

תרגם אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

מבוא

"יומנו של קוסטיה ריבצב" – הוא, בלי ספק, אחת היצירות המעולות שבספרות רוסיה המועצית. למראית-עין, יומן רגיל, שנכתב בידי עלם בן ארבע עשרה, הרשמות יום­­-­יום על קורות ומאורעות, הרהורים ולבטים של הנוער הרוסי המתחנך.  מצד התוכן – הסתכלויות ורפלקסיות של עלם חצי-מבוגר, תיאור ילדותי-ריאלי של מקרי-חיים רגילים, התבלטות שקופה של נשמת- עלם בגיל התבגרותו הפיסית והשכלית. מצד הצורה – שפת- נער טבעית, פרימיטיבית ומשובשת.  אבל בשלמותן האמנותית –  מצטרפות ההרשמות הקטועות ליריעת-חיים רבת-גונים, לדוקומנט אנושי מבהיק, השופך אור גנוז על מסתרי-האופל של השינוי הפסיכולוגי, שבא בחיי רוסיה בעקבי המהפכה הכבירה.

הערך האמנותי של יצירת אוגניב הוא בזה, שאנו מאמינים אמונה שלמה בקיומו הריאלי של קוסטיה ריבצב, אשר פרי-עטו נתגלגל בחסדו של המחבר אל בית-הדפוס. הערך האנושי הוא בזה, שאנו מאמינים למחבר, יען כי שם את רחשי לבו והגות-רוחו דוקא בפי קוסטיה ריבצב, בפי עלם טהר לב ונבון דבר, שאינו מאפיל על האמת ומגלה לפנינו שטח חדש של המציאות הפסיכולוגית הרוסית על אורותיה וצלליה, על זעזועיה ונפתוליה.

אם נכון הדבר, כפי שאומרים, שהשלטון המועצתי בקש לגנוז את "היומן" בתחלת הופעתו, יש טעם לדבר.  קוסטיה ריבצב, בחור בן ארבע עשרה זה – הוא אולי "רושם הרשומות"  האוביקטיבי הראשון של רוסיה המועצית.  נאמנה עלינו אוביקטיביות זו דוקא מפני שאינה פרי שכליות מבוגרת, היודעת להכשיר ולהצדיק ולטהר דבר בק"ן טעמים לשם המטרה והתכלית; אוביקטיביותו היא טבעית ואורגנית, פרי התרשמות ישרה ובלתי-אמצעית, הרגילה בגיל-הנוער.  אף מדותיו העצמיות של ריבצב מעלות אותו על כל חבריו בני-גילו:  ריבצב – הוא בחור גלוי-לגב וישר-דרך.  אפיו – גא ואימפולסיבי; הוא בעל רצון עז וחוש מוסרי מפותח; תקיף בדעתו ושונא פשרות.  בקנאתו לאמת ויושר – מגיע עד לחוצפה וגסות.  ומשום כך נאמנה עלינו עדותו של ריבצב, הלוקח את לבנו בתמימותו ובלתי-אמצעותו, בהגבתו הנמרצה על כל עול וסלף, ובצרוף הנפלא של החוש הקיבוצי ורגש ההכרה העצמית.

ריבצב, כמו יתר חבריו: דובּנינה, בלינובּ, פיטוּכוב – הוא קוֹמוּניסטוֹן מתוך הכרה.  החנוך בבית הספר, האוירה הרוחנית השולטת בו, השפעת המורים, האידיאלים הפוליטים-בצוריים, צורות-הארגון (ה"חלוץ הצעיר", הקוסמוסול, התּא הקומוני וכדומקה) מטביעים באופן בלתי-אמצעי את חותם הקומוניות על השקפת-עולמו של הנוער. נוער זה – הוא הדור הראשון של קוסיה המועצית, החפשי מכבלי המסורת והפסיכוזה של שנות-המעבר. עובדה זו מעדיפה את חשיבות עדותם הנפשית והפסיכולוגית עד בלי ערוך.

הזעזועים הכבירים של תקופת-המהפכה, שערערו את רוסיה עד היסוד בה, החריבו את עולמו של הנוער הרוסי ועשו שמות מבהילות בנשמתו. בסערת-הזעם של השמדת-העבר והריסת-המסורת הותרו רצועות-המוסר, טושטשו גבולות הטוב והרע, נפתחו מעינות ההפקרות ופריקת-העול.

החיים הטרגיים של רבבות ילדים, ערומים ורעבים, שכוחי-אל ועזובי-אדם, המסתתרים בלילות במרתפים קרים ואפלים, והמתנפלים ביום על עוברים ושבים וגוזלים מהם את רכושם בתחבולות ערמה, התופעות המחרידות של הוללות ופריצות-מוסר בקרב קטנים, ("כרובונים"), עד כדי גלויים סקסואליים-פטולוגיים, ההתכחשות הבלתי-טבעית של ילדים להוריהם, היחוסים המיניים הגסים שבין חניכי בית-הספר, ההתפשטות של תגרות, גידופים, ניבול-פה וכדומה בקרב הנוער – כל אלה הם פרחי-הארס שבצבצו ועלו על שדה-ההפקר של חיי-רוסיה בתקופת האנדרולומוסיה הגדולה, שעברה עליה.  השלטון המועצי התבונן וראה את הסכנה במקומה הנכון, שם פניו אל שדה-בור זה ועבר עליו במחרשה מעמיקה של פעולת-חנוך יסודית ומקיפה.  ואם כי לא עלה בידו לסקל בשלמות את קרקע-החנוך ולנכש את עשבי-הפרא וצמחי-הבר, הצליח בכל זאת להכשירו ולהתקינו לימים יבואו.  החריש נתן גם יבול חלקי.  קוסטיה ריבצב, סילבה דובינינה וחבריהם – הם פרי החנוך החדש.  הם לא רק תלמידים בלבד, אלא גם אזרחים צעירים, העוזרים לממלכתם בעבודת-בנינה והממלאים בחיי המדינה תפקידים צבוריים חשובים, מתוך הכרת חובתם האזרחית. מי שמצוי אצל הספרות הרוסית במקצוע ההשגחה הצבורית מכיר ויודע את הנסיונות והמפעלים החשובים,שנעשו בנידון זה ברוסיה המועצית.  בין פעולות אלו צריך להרים על נס את גיוס הנוער המתלמד לשם מלחמה במחוסרי ההשגחה ואת שיתופו בכל הפעולות התרבותיות והאדמיניסטרטיביות, הכרוכות בה.  יסוד זה של חינוך אזרחי-ציבורי, למרות התפקידים הפוליטיים הגלויים שהממשלה מטילה עליו, הוא גורם חדש ורב-ערך בהכשרת הדור הצעיר והכנתו לחיים הציבוריים וחייו הפרטיים.

מענינות מאד ואופיניות הן הרשמות היומן, המתארות את יחס הנוער המתלמד אל מחוסרי-ההשגחה. הרבה יופי מוסרי ואמת פסיכולוגית אנו מוצאים בהגבת הנוער על החיים הטרגיים של ילדי-הרחוב האומללים. (הביקור של קוסטיה ריבצב ונקה פיטוכוב בביתו של צ'יקין, ההתנגשות של התלמידים עם המורה זין-פַלנה בגלל חברם הנידף וכדומה).  יחס אנושי זה של ילדים, המתגלם בפעולה ציבורית ממשית, הנעשית תחת לחץ של לימודים ובחינות, הדורשת חוש מעשי ומשמעת ציבורית והמסכנת לעתים קרובות את חיי התלמידים הרכים, – הוא ערך חינוכי חדש וחשוב, הוא היסוד האזרחי שבחינוך המבוסס על ההנחה, שכל אדם – עם התחלת התבגרותו – צריך להגשים את ערכו הציבורי בחיים.

לא פחות מזה חשוב היסוד השני של החנוך, העבודה.

הנוער האידיאליסטי רואה בפועל את הכח היחידי, המגן על כיבושי המהפכה.  הפועל הוא נושא התרבות האנושית, והמגשים את אידיאלי הקומוניות. רק העבודה הפרוליטרית, הפיסית, המיובלת – היא שתגאל את כל האנושיות. הנוער הוא קצוני בהשקפותיו ושונא פשרות.  הוא מרגיש בכל נימי נפשו את הניגוד שבין עבודה זו ובין העבודה ה"בורגנית-זעירה", והאינטליגנטנות וכל גילויי הסנוביזם הבעל-ביתי, המתכסה בעלה-הקומוניות.  המלה השנואה בּיותר על ריבצב היא – ה"אנטליגנטנות".  ריבצב מוכן ומזומן למחול לשכספיר, "שכתב בשביל המלכה ולא בשביל הפרולטריון", מפני "שהוא חי לפני חמש מאות שנים", אבל הוא וחבריו לא ימחלו לפריצים – הבורגנים פושקין, טולסטוי, אנדרֵיֵב ואחרים, שנסתבכו ברשת האינטליגנטנות... העבודה איננה יודעת פשרות.  עבודה – משמעותה לא רק עמל-כפים גופני לשם יצירת ערכין, אלא גם הגברת הכח היחידי, המגשים את האידיאלים הסוציליים של הפרולטריון.  מכאן-שאיפת רבים מבני הנוער לעזוב את בית-הספר (למה הוא – בתקופת המהפכה?) ואת ההשכלה "האינטליגנטנית" וללכת אל בית-החרושת, "להכות שרשים במעמד", "להיות לפרוליטרי".

הערצת-עבודה זו שבאה לא מתוך הכרח-הקיום ולחץ הרעב, אלא מתוך הרצון והכרת-הצורך "להכות שרשים במעמד" ­ מסמנת קו חדש בפסיכולוגיה של הנוער.  מובן שאין זו הופעה כללית.  רוב בני-הנוער נושא את נפשו לאידיאלים אחרים. סילבה העירנית מדגישה ביומנה, ש"הבחורות רוצות ברובן להיות שחקניות של ראינע או מרקדות בבלט.  תכנית חייהן היא – להיות "כוכב" בראינע ולנסוע לאמריקה.  ורק המיעוט רוצה אחרי גמר ההשכלה להתקבל בבית-חרושת ולהשתרש במעמד הפועלים".  אולם דוקא המיעוט הזה המתערה במציאות הרוסית ואינו רואה חלום באמריקה – הוא היסוד הבריא והיוצר, המסמל את מיטב הנוער ושאיפותיו.

הרבה מן החיוב נתנה המהפכה הרוסית לנוער, אבל יותר שנתנה לנוער – לקחה ממנו, ואין לברכנה על לקיחה זו. מהנוער ניטלה צעירותו, עצמיותו, סגולות גילו הטבעיות.  נוער שהזקין לפני זמנו. נוער, המרבה לחשוב ולחקור ולהתפלסף במקום להרגיש, להתבונן ולהסתכּל. נוער בעל השקפות-עולם ושיטות פילוסופיות, נוער בלי חדות-חיים, בלי פנטסיה, בלי רומנטיקה, בלי חוש היופי.  בכל היומן – מראשיתו ועד סופו לא תמצאו אף שורה אחת המוקדשת לתיאור הטבע או התענגות על הדר הטבע.  ההגיון, אופן המחשבה של הנוער הוא מכני-פורמלי: את כל שאלות-החיים, חידות ההויה, תעלומות הקיום פותרים בחורים ובחורות בני 14 לפי הדוֹגמות של ה"פוֹלִיטגְרַמוֹטָה". מהפוליטגרמוֹטה אנו למדים, שאין טוב ואין רע בעוֹלם, ושהכל תלוי בתנאים הכלכליים, והרע והטוב אינם אלא אידיאליזם. אני, למשל, חושב שאין בי כלום מן הטוב ומן הרע: כשאני שבע, הנני יותר טוב, וכשאני רעב – הנני יותר רע, וכשמציקים לי – יכול אני לכבד באגרופי. זה – הכל". זוהי הפלוסופיה של הפוליטגרמוטה, הנקלטת ע"י מוחות רכים וצעירים.  וברוח אותה ה"פוליטגרמוטה" למדים הילדים לפטפט על האידיאולוגיה "הפיאודלית-טבעית-בורגנית-פריצית" של פושקין, ועל הפריץ והגרף טולסטוי, "שבתור בא-כח הפיאודליות טשטש את התביעות האידיאולוגיות של נַטַשַה" וכדומה.

מתנת-יקר, סגולת-חמדה ניתנה לבני-הנוער; הפנטסיה, כשרון הדמיון, המקַים ומחריב עולמות, המחיה מתים ומדובב אלמים, המגלה נסתרות ותעלומות כל חי. סגולה זו מעמיקה ומגבירה את השאיפה הטבעית של הנוער אל העולם המשוער, הפנטסטי, הבלתי-שכלי.  דוקא עולם זה של נסים ונפלאות, של ענקים ומכשפים, רוחות ומזיקים, נהפך ככח הדימוי והסימול של הנוער, למציאות ריאלית, למקור התרשמות והִפָּעלות בשביל הנוער.

עולם אגדי זה זר לנוער האדום, אכול ה"דִיַליקטיקה" של הספר. ריבצב איננו מסכים עם שכספיר, שהכניס רוח-אדם אל "המלט", מלגלג ל"אפוס" הפיני עם "אמונותיו התפלות והנבערות", שאין כדאי אפילו לרשום אותן.  העיקר הוא – "להעביר חישמול וקואופרציה בכפר – ויהי סוציליזם" הדִיַליקטיקה סרסה את נשמתם הרכה, סחטה את כל עסיס צעירותה. הם חוקרים ומתפלספים בשכבם ובקומם, בבית-הספר ובאקסקורסיות, באופירה ובמשחק כדור-הרגל.  לבחורים יש חשק לרקוד, אולם "הריקוד מתנגד לאידיאולוגיה".  "האדם ימות והמכונה תשאר לעד" – פוסק אחד הבחורים ולועג לשומר הזקן שאינו מסכים לדבריו, באשר "האדם – הוא יוצר המכונה, ובלעדיו אין צורך בה". בנוסחאות השגורות של הדיאליקטיקה פותר הנוער את שאלות הדת, מטרת-החיים, מוצאו של האדם, וכדומה. בכח הדיאַליקטיקה הוא מחניק בקרבו רגשים טבעיים וזכים, ומכניע את רצונו לצוויים חיצוניים, טטינה (של פושקין) – כותבת סילבה ביומנה – איננה משאת נפשי.  חסרה לה לחלוטין המלחמה הריבולוציונית.  ובלי מלחמה ריבולוציונית – אין אפשרות של חיים.  אולם מן הצד השני – טטינה ישרה בעיני, מפני שידעה לכון את מעשיה כרצונה, ולזה יש חשיבות גדולה, ולי עלה הדבר רק מן הצד החיצוני, ובקרב לבי פנימה לא פסקה המלחמה כל הזמן. בודאי, לטטינה היה יותר קל, מפני שהיא לא היתה באותו זמן איזו אוקטיברינה או סילפידה, אלא עשתה לפי דרישת המוסר הטבעי-פריצי. (ככה אומר ניקולי פיטרוביץ')."  מכאן המלחמה הפנימית התדירה, המזעזעה את נפש הנוער הישר, שטרם חדר לתוך-תוכה של הדיאליקטיקה, וטרם סיגל לעצמו את ה"עקביות האידיאולוגית". אף החזקים והעקביים שבבני הנוער מתחבטים ומתלבטים באותה שניות-ההרגשה והמחשבה וסובלים יסורי הקרע שבלב. ה"ולדלנים" וה"סילפידות" גוזרים, וה"קוסטיות" וה"דוּניות" מבטלים את גזרתם, או מלאים ספקות וחששות. "שני כוחות מתרוצצים בי – רושמת סילבה ביומנה, ומי מהם יגבר – אינני יודעת. את הכח הדוחף אותי לנסיונות אני קוראה בשם "דונ'קא", ואת הכח המעכב – בשם "סילפידה". סילפידה יותר חזקה, ודונ'קה – נבלה מצורעת, ילדה ללא עקביות אידיאולוגית".  ועוד קו אחד, טפוסי ומענין, לשם בירור ההגיון הפורמלי של ה"דיאלקטיקה":

על שאלתו של ריבצב, מאימתי חדלה סילבה להתפלל בכנסיה, עונה סילבה:

– כשהייתי עדיין דוניה, הייתי הולכת. אבל אחרי כן החלטנו, אני ואבי, שיקראני בשם סילפידה, ומאז חדלתי מלכת".

אז נמלך ריבצב בדעתו ובקש את סילבה, שתקראו בשם ולדלן.

אין מן הצורך להדגיש, שעקביות זו ודיאלקטיקה זו של הנוער היא ישרת קו וקצונית, ואיננה יודעת שם פשרות וּותורים. הנוער איננו סובל שום "נֶפִּים" סוציאליים ומוסריים, הוא מהפכתני בתוכן ובסגנון. מכאן מקור חדש של התנגשויות עם המורים, הרוצים לפשר בין ה"דיאלקטיקה" והחיים. המורים – וביניהם פדגוגים מצוינים כמו, למשל, ניקפטוז' וזין-פלנה – משתדלים להטות את החינוך לצד החיים, אבל עצם החינוך והסביבה גרמו, שהתלמיד מושך את החיים אל תוך מסגרת ה"דיאליקטיקה".  "כדי שבית הספר יהי מהפכתני באמת נחוץ לפטר את כל השקרבים, מפני שאינם ראויים לתעודתם" גוזר אחד מראשי התלמידים, סיריוז'קה בלינוב.  הוא נלחם בעד הרחבת הזכויות של ההנהלה העצמית ודורש שלא תנתן שום רשות לחֶבֶר המורים להגביל במדה כל שהיא את חופש התלמידים.  החופש, לדעתו, צריך להיות מוחלט ואינו טעון צמצומים.  מהאי טעמא נלחמו התלמידים גם נגד שיטת דלטון, שהוכנסה נגד רצונם לבית הספר.

השפעת החיים והסביבה ניכרת גם ביחס התלמידים אל המורים, המגיע לעתים קרובות לגסות וחוצפה.  מלומדי הדיאליקטיקה, יודעים התלמידים לשלוח את המורה לעזאזל בעד השתמשות בשם הבורגני "ילדים", לסרב למלא את דרישות פקידי-הממשלה, לאים על המורים ולהאשימם בנטיה למשטר הישן ואפילו להלשין בסתר לפני השלטון... המורים – שרבים מהם עומדים על גובה פדגוגי – מפחדים מפני תלמידיהם, עובדים בתנאים של איומים ואזהרות ולחץ מוסרי. – נחוצה זהירות ונימוסיות בלתי רגילה, כדי להורות ולהגשים פעולות ידועות בתנאים כאלה.        

היש להאשים בעד זה את הנוער האדום? לא נשאר לנו אלא לחזור אחרי דבריו המעטים של המורה השתקן אַלמַקפיש, דברים הראוים לשמש אפיגרף לכל הספר. "מבחינה כמותית – זהו שפע התקופה, ומבחינה איכותית – הרי זה עומד מעבר לטוב ולרע".  זהו תמצית ההערכה על הדור הצעיר ברוסיה.

אי אפשר כמובן לעמוד באריכות על כל פרטי היצירה החשובה הזאת.  רק דרך אגב כדאי להזכיר את החומר הפסיכולוגי הרב והמענין לבירור שאלת ההתפתחות המינית והמצב הסקסואלי של הנוער, אף כי הריאליות היתרה של התיאור פוגמת במדת-מה את הצד האמנותי של היצירה.

חומר חשוב אנו מוצאים ביצירת אוגניב גם לשם בירור הערך הפדגוגי והחינוכי של תכנית דלטון.  תכנית זו, שעובדה ע"י האמריקנית הֶלֶן פּרקוֹרסט (Parkhurst) ושנתגשמה בראשונה בעיר דַלטון, הולכת ומוכנסת עכשיו, בתור שיטת חינוך חדשה בכמה מארצות אירופה, ביחוד באנגליה. הרדיקליות של שיטת-דלטון המכוונה נגד היסודות הארגוניים-טכניים של החינוך הישן והשואפת להעמיד את ביה"ס החדש על יסוד העבודה העצמית של המתלמד, עוררה גם התנגדות עצומה מצד חסידי ביה"ס הישן. "ביומנו של קוסטיה ריבצב" אנו מוצאים חומר מענין להארת השיטה הזאת, הנמצאת עדיין בחתולי הנסיונות.

ועוד הכרה אחת בנוגע לתרגום.  לא אכחד, שנתקלתי בעבודת התרגום בכמה וכמה קושיים.  ביחוד היה קשה לי לתרגם את שני הספורים, לרגלי ריבוי המבטאים ההמוניים המסורסים, שאינם ניתנים להתרגם לשום שפה, וביחוד לעברית, שמפאת היותה שפה ספרותית, היא חסרה לגמרי ביטויים המוניים משובשים ומסורסים מחוסר שימוש והתפתחות חיה.  היומן גופו נכתב בשפת-דיבור פרימיטיבית, בשגיאות דקדוקיות והגיוניות וסירוסים בבנין המשפט. השתדלתי לדקדק ולהקפיד על הסגנון העצמי של היומן, עד כמה שהדבר נחוץ לשם הבלטת הצביון המיוחד של היומן מתוך ההכרה, שע"י הרמת הערך הספרותי של "יומנו של קוסטיה", יתמעט הערך האמנותי של יצירת אוגניב.

                                                                                              א. לוינסון

 

יומנו של קוסטיה ריבצב

 

שׁנת הלמודים 1923-24

הטרימֵסטר הראשון.

מחברת ראשׁונה.

15 לספטמבר 1923.

כבר חצי ספטמבר, והלימודים בבית הספר טרם התחילו, מתי יתחילו – לא ידוע. אמרו, שעושים שיפוּץ בבית-הספר, ואני הלכתי הבוקר לבית הספר ונוכחתי שאין בו שום שיפוץ, להיפך, שוּם  אנשים לא היו שם ולא היה איש שאוכל לשאל את פיו.  בית-הספר עומד פתוח וריק. בדרך קניתי אצל נער את המחברת הזאת בעד שלושה לימונים[1].

כששבתי הביתה חשבתי ומצאתי שאין מה לעשות והחלטתי לנהל יומָן. ביומני זה ארשום מאורעות שונים אשר יארעו.

מה מאד חפצתי לשנות את שמי "קונסטנטין" ולהחליפו ב"ולַדְלֵן"[2], כי רבים הם המכונים בשם קוסטיַא. מלבד זאת – קונסטנטין הוא מין מלך תוּרכּי, אשר כבש את קוּשטא, ואני מוכן ומזוּמן לקים את מתות היריקה מהקומה השש עשרה, לפי מבטאו של סריוז'קה בלינוב. אולם אתמול הלכתי אל המשטרה, ושם אמרו לי, כי אי-אפשר עד שמונה עשרה שנה. זאת אומרת, לחכות עוד שתי שנים וחצי.  חבל.

 

16 לספטמבר.

חשבתי, שאצטרך להעמיק מחשבה בכדי לדעת מה לרשום ביומן. והנה חומר – די והותר.

  הבוקר הלכתי אל סריוז'ה בלינוב, אמר לי, שהלימודים בביה"ס יתחילו בעשרים לחודש. אבל העיקר הוא שיחתנו עם סריוז'קה על אודות לינָה ג. אמר לי, שלא אתקשר עמה, מפני שהיא בתו של אחד מפקידי "הקולט", ודי בזיון, שאני, בן האלימנט העובד, מפנה עַל עצמי תשומת לב כללית. עניתי לו, כי ראשית אינני מפנה עלי שום תשומת לב כללית, וכי לינָה היא בת כיתתי ויושבת עמי יחד אצל עמוד-כתיבה אחד, ומשום כך לא יפלא שאני מתקשר עמה. אבל סריוז'קה ענה לי כי זהו נגד ההכרה הפרולטרית, ומלבד זאת, לפי דעת ה"שקרַבים"[3] והאוצ'קומים[4] הקודמים השפעתי – כביכול – עליה היא מזיקה, שבמקום ללמוד היא משוטטת עמי ברחובות ובכלל יכולה להבאיש ריחה במובן האידיאולוגי.  ועוד אמר סריוז'קה, כי צריך להפסיק את ההתקשרות עם נערות בתור שכאלו, אם רוצה אתה להתקבל אל הקומְסומול[5].  חרפתי את סריוז'קַה, שבתי הביתה והנה אני גומר פֹה ביומני את אשר לא הספקתי להגיד לסריוז'קה.  לינָה אינה קימת בשבילי בתור אשה, רק בתור חבר, ובכלל אני מביט קצת על נערותינו בבוז. אותָן מענינים מאוד סמרטוטים ועניבות וגם ריקודים, והעיקר, רכילות. לו היו מושיבים הולכות-רכיל בבית-הסוהר, לא היתה נשארה אף נערה אחת בכיתתנו.  ומה שהלכנו אשתקד עם לינה אל הראינע, הרי זה רק משום שלא היה עם מי ללכת מלבדה.  ולינה אוהבת את הראינע.  ממש כמוני, אין כל פלא בדבר.

הנני מחכה בכליון עינים לפתיחת ביה"ס.  בית הספר בשבילי הוא ממש כבית הורי.  ואולי יותר מענין ממנו.

 

20 לספטמבר.

סוף כל סוף נפתח בית-הספר. היתה תנועה רבה, רעש והמולה בכיתתנו – כולם בחורים קשישים, ומהבחורות נתוספו שתים.  אחת – לבנת-ריסים, עם צמה ועניבה בדמות כנפי

אוירון.  קוראים לה סילפידה, אף כי איננה מחוץ-לארץ, כי אם רוסית.  הבחורות כינו אותה מיד בשם סילבה.  שם משפחתה – דובִּינִינַה, והשניה – שחורה, גזוזת-שער, לבושה שמלה שחורה ובכלל כולה שחורה ואיננה צוחקת מעולם.  תגיד לה איזו מִלה, והיא: "פו, פְ – פו, פְ – פפו, פְ – פפפו" שורקת מיד כקטר.  חוץ מזה – מתגבנת ומהלכת כצל.  קוראים לה זויָה טרַבניקובָה.

 

27 לספטמבר.

לבית-ספרנו מוכנסת שיטת-דַלְטון. זוהי שיטה, שלפיה אין השקרַבים עושים כלום, והתלמיד צריך ללמוד הכל מעצמו.  כך לכל הפחות הבינותי אותה.  לא יהיו שיעורים, כמו עד עכשיו, ועל התלמידים יטילו לחבר חיבורים.  החיבורים האלה ינתנו לחודש ימים, אפשר יהיה להכין אותם בבית ובבית הספר, וכשהכינות – לך וענה במעבדה.  בכל מעבדה ישב שקרַב בתור סְפֵיץ[6] קבוע במקצועו: במעבדת ההנדסה למשל, יהיה נָעוץ אַלְמַקְפִיש, בזו של תורת החברה – נִיקְפֵטוז', וכן הלאה. שממיות, ואנחנו – הזבובים.

החל משנה זו החלטנו לקצר את כל השקרבים לשם נוחיות: אַלֶקְסיי מַקסימיץ'  פִישֶׁר יהיה מעכשיו – אַלְמַקפִיש. ניקוליי פיטרוביץ' אָז'יגוב – ניקפֵּטוז'.

עם לינָה אינני מדבר.  רוצָה להחליף מקומה ולשבת על יד עמוד-כתיבה אחר.

 

1 לאוקטובר.

שיטת-דַלטון התחילה. הוציאו מכל המחלקות את עמודי-הכתיבה, והשאירום רק במחלקה אחת, בה תהיה האודיטוריה.  במקום עמודי-כתיבה הביאו שולחנות ארוכים וספסלים.  עם וַנקַה פֵיטוכוב שוטטתי כל היום במעבדות והיתה לי הרגשה טפשית מאד. גם השקרַבים לא הבינו לפי שעה כהוגן מה לעשות עם דלטון זה. נוכחנו שֶׁנִקפֵיטוז' עולה על כולם בחכמתו, כרגיל.  הוא פשוט בא ולימד את שעורו כמו תמיד, אלא שאנחנו ישבנו לא על יד עמודי-הכתיבה, כי אם על ספסלים.  על ידי ישבה סילפידה דובנינה, ולינה תפסה את מקומה בקצה השני. נו, יקחנה אופל! אינני זקוק לה ביותר.

היום הצחיקה את כולנו זויַה טְרַבניקובה. התחילה להטיף לבחורות, שהמתים קמים בלילות מקבריהם ובאים אל החיים. בחורים אחדים קרבו והקשיבו.  קם וַנְקה פיטוכוב ושואל:

– ובכן, את ארית בעיניך את המתים?

– כמובן, שראיתי.

– ומה מראה פניהם של המתים? – שואל ונקה.

– הם כחולים וחורים ככה, וכאילו לא אכלו זמן רב, ומיללים.

פה עקמה זויָה את פניה בהעויה נוראה ופֵרשה את ידיה.  וּוַנקה סָח:

– שקר בפיך. לדידי, המתים הם אפורים-חומִים-סגוליים ומנחרים ככה: אוּיִ, אוּיִיִ, אוּיִיִיִיִ... – וינחר כחזרזיר.

זויה נעלבה ותיכף גנחה ושרקה כקטר והבחורים פרצו בצחוק.

 

3 לאוקטובר.

עם דלטון – עסק ביש.  איש איננו מבין דבר – לא השקרבים ולא אנחנו.  השקרבים דנים ומתוכחים מדי ערב בערב.  ואצלנו אין כל חדש, מלבד ספסלים במקום עמודי-הכתיבה, ועכשיו אין מקום להצפין את הספרים.  ניקפֵטוז' אומר, שאין צורך בכך עכשיו.  כל הספרים לפי המקצועות יהיו מונחים בארון מיוחד במעבדה.  וכל אחד יקח לו ספר לפי צרכו.  אולם גם ארונות אין לפי שעה.

הבחורים אומרים, שזה היה איזה לורד דלטון, מהבורגַנים, ושהוא המציא את השיטה הזאת.  ואני אומר כך: לשם מה נחוצה לנו השיטה הבורגנית הזאת?  ועוד מספרים, שאת הלורד הזה פִטמו רק בכבד של אוז ומרק נקפא, בשעה שטרח על המצאתו.  כדאי היה להושיבו על שמינית של פת-קיבר עם מליח, ולראות מה יהיו חלומותיו!  או להכריחו לנוע בכפרים, כשם שהיינו רגילים במושבה.  אבל אחרי כָּבד של אַוָז – כל אחד יחכַּם.

סילפידה מסתובבת בלי הרף, ולא נוח לי לשבת עמה יחד.  שלחתיה פעמים אחדות לעזאזל, והיא קראה לי "נבל".  שאלתי את הבחורות על מוצאה הציבורי, ונודע לי שהיא בתו של מסדר אותיות.  חבל שאיננה בורגנית, כי אז למדתיה פרק בפרשת בלק!

 

4 לאוקטובר.

היום היתה אספה כללית על דבר ההנהלה העצמית.  דנו על חסרונותיה בשנה שעברה וכיצד להמנע מהם.  החסרון העיקרי – הוא יומן העונשין.  כל האוצ'קומִים, גם המעולים שבהם, מאַיְמים ביומן העונשין על עברה קלה שבקלות.  והרי בין כך ובין כך אין בו שום תועלת.  סוף כל סוף החליט לבטל את "הָעַנְש" במשך חודש, ולראות מה יהי בסופו.  החבריא שמחה מאד והריעה – הידד!

וזויַה טרבניקובה הביאה את כולנו לידי כעס.  קמה ואמרה בקול-קברים:

– לפי דעתי, צריך להושיב בכֶּלֶא, ביחוד את הנערים.  אין עצה ותחבולה נגדם.

פרצה שריקה וצפצוף מפי כל החבריא.  בתחלה היתה התרגזות כללית, אחרי כן בקשה סליחה ואמרה, שהתלוצצה.  הלצה יפה, אין מה לדבר!  היא כולה שחורה, מכף רגלה עד קדקדה, ועכשיו קוראים לה "זויַה השחורה".

אחרי האספה הכללית היתה אספת האוצ'קום החדש. הם נבחרו לחודש.

 

5 לאוקטובר.

היום נזדעזעה כל כיתתנו.  מעשה שהיה כך היה.  באה שקרַבָה חדשה, המורה לטבע יֵלֵנַה ניקיטצ'נה קַאורובה, בלשוננו – יֵלנִיקִיטְקַה.  התחילה מסבירה איזה חיבור ופונה לכל הכיתה:

– ילדים!

אז קמתי ואמרתי:

– אין אנחנו ילדים.

אז ענתה ואמרה:

– מובן, שאתם ילדים, ורק בשם זה אכנה אתכם.

עניתי לה אז:

– תשתדל הגברת להיות מנוּמסת, ואם לאו – אפשר לשלוח גם לעזאזל!

וחסל.  כל הכיתה תמכה בי, ויֵלִינקיטקה האדימה כולה ואמרה:

– אם כן, יטריח את עצמו לצאת מן המחלקה.

עניתי:

– ראשית, אין פֹה מחלקה, כי אם מעבדה, ואצלנו אינם מגרשים מן המחלקה.

והיא אומרת:

– יש לי עסק עם בור.

ואנכי:

– הגברת דומה יותר למורה של ביה"ס הישן, רק להן היו זכויות כאלו.

וזה – הכל.  כל הכיתה – מצדדת בזכותי.  יֵלניקיטקה קפצה ממקומה, ככווית רותחין.  עכשיו יתחיל הסער... יכניס חטמו האוצ'קום, אחרי כן השקרבילובְקה (האספה הכללית של השקרַבים), אחרי כן מועצת ביה"ס.  ולפי דעתי, כל זה הבל הבלים, וילניקיטקה היא פשוט שוטה.

בבית-הספר הישן התעללו השקרבים בילדים כאות נפשם, ועכשיו לא נרשה כזאת.  נִקפֵטוז' קרא באזנינו קטעים מ"ציורי הבורְסָה"[7], שגם את הבחורים הקשישים הלקו בתוך המחלקה, על  הסף, ואני בעצמי קראתי בספרים שונים, איך שהכריחו ללמוד בעל פה, וקראו לתלמידים בשמות-לואי וכנויים מעליבים שונים.  אבל הבחורים שבזמן ההוא לא ראו גם בחלומם את הימים העוברים עכשיו עלינו.  אנחנו הרי סבלנו רעב, קור ומוראות המלחמה, היינו מוכרחים לכלכל משפחות ולנדוד אלפי פרסאות לבקש לחם, ואחדים השתתפו במלחמה האזרחית.  עוד לא מלאו שלש שנים מאז נגמרה המלחמה.

אחרי המאורע הזה עם ילניקיטקה נתתי את הדָבר אל לבי ולשם הסברת רעיונותי חפצתי לדבר עם נִיקפיטוז', אבל הוא היה עסוק וכל המעבדה היתה מלאה. אז הלכתי אל המעבדה להנדסה, אל אַלמַקפיש, וגליתי לפניו את כל מה שחשבתי על חיינו.  אַלמַקפיש ענה לי באופן בלתי ברור.  אמר לי, שכל מה שעבר עלינו מראה מבחינה כמותית על שפע התקופה, ומבחינה איכותית הרי זה עומד מעבר לטוב ולרע.

אבל לא זו היתה כונתי.  חפצתי רק להוכיח לו, שאין לשום אדם רשות להתנהג עמנו כמו עם ילדים, אולם לא גמרנו את שיחתנו, מפני שבחורינו באו באותו רגע לשאול את פיו בהלכות הנדסה, ואַלמַקפיש נכנס פתאם בדברים על הטוב והרע.  דומני, שאין לא טוב ולא רע בעולם; יותר נכון, מה שהוא רע לאחד, יכול להיות טוב לשני, ולהיפך.  אם החנוני מרויח מאה אחוזים על סחורתו, הרי זה טוב בשבילו, ורע בשביל הקונה.  כך לכל הפחות למֵדים אנו מה"פולִיטגרַמוטָה"[8].

 

6 לאוקטובר.

הנה העמיסו עבודה... במשך חודש, ועוד פחות מזה, זאת אומרת, עד לראשון לנובמבר, עלי לקרא תלי-תלים של ספרים, לכתוב עשר הרצאות, לשרטט שמונה דיגרמות, וחוץ מזה לענות בעל פה, זאת אומרת, לא לענות דוקא, אלא למסור את התוכן אגב שיחה.  תלמיד תלמיד וחיבורו.  ובנוסף לזה צריך לעַבד באופן מעשי את החיבורים ממקצוע הפיסיקה, הכימיה והאלקטרוטכניקה.  פירושם – לשבת במשך שבוע תמים במעבדה הפיסית.  היום נקראתי אני וסילפידה אל האוצ'קום.  ובאוצ'קום יושב סיריוז'קה בלינוב ועוד אחרים.  נודע לי, שהיא הוציאה עלי דיבה, שאני מגדף אותה בכל מיני גידופים, כמו בשעת עמידה בתור.  ובאמת – לא מיניה ולא מקצתיה.  כשיצאנו, משכתי את עניבת צמתה, והיא נשאה קולה בבכי וברחה.  לא, שבת יחד עם הבחורות – הרי זו אינטליגנטָנות.  מחר אחליף את המקום.

 

7 לאוקטובר.

בשקרַבילובקה החליטו למסור את עניננו עם יֵלניקִיטְקה למועצת בית-הספר והציעו לחקור את הדבר באספה הכללית.  האספה הכללית תהיה מחר.  במה תגמר – לא ידוע, אבל אנחנו לא נרשה לכנות אותנו בשם ילדים.

היום הופיע הגלאן הראשון של עתון-הקיר "התלמיד האדום".  בתחלה היתה רבה התענינות בקרב התלמידים, אולם אחרי כן – יצא אפס גמור.  המאמרים משעממים.  כולם מטפלים בענין הלימודים, ושיתנהגו כהוגן.  בועדת המערכת – סיריוזקה בלינוב ועוד אחרים.

קבלתי פתקה: "לשוא אתה מעמיד פנים מענינים, אין בין הבחורות ובינך ולא כלום".  ואני איני יודע, כיצד מעמידים פנים מענינים.  בודאי – לינָה.  היא כרתה ברית ידידות עם הילדה החדשה, זויַה השחורה, והן יושבות תמיד אצל התנור ומתלחשות.  אפילו בשעה שהכל משחקים, הן שקועות אצל התנור.  הן משתוקקות בודאי, שמי שהוא יבוא אליהן בדברים, והנערים אינם שמים אפילו את לבם אליהן.  ולמי יש בהן צורך?  את זויַה השחורה כינו עוד בשם "פַשיסטית", יען כי הפשיסטים גם כן לבושים תמיד שחורות.  והיא איננה מבינה כלום, אף כי כועסת.  בכלל בחורותינו מבינות בפוליטיקה פחות מבחורינו.

 

8 לאוקטובר.

אני זה עכשיו מבית הספר.  ברגע זה נגמרה האספה הכללית, שבה חקרו את דבר המקרה בינו לבין ילניקיטקה.  דברי ניקפֵטוז' היו המחוכמים ביותר.  הוא אמר, כי כל זה – הבל, כי העיקר אצל עובדי בית-הספר – הוא הַגִישָה, וכי אצל ילינה ניקיטיצ'נה עוד לא נתגבשה הגישה, תתגבש רק בעוד זמן.  ועל אודותי אמרו השקרבים, שאני בחור גַס ושצריך להשפיע עלי השפעה מוסרית.  וְזִינַאידישְׁצַ'ה, או זִין-פַּלְנַה – זוהי המנהלת שלנו – אמרה, שאני נער מעמיק מחשבה, אלא שאיני יודע לעצור ברגשותי.  כיצד עוצרים בהם איני יודע, אבל כשהיא קוראה לי "נער" – לא אוכל נשוא!  אבל עם זינַאידישצַ'ה קשה להתוכח: על כל דבר שלא יקרה, תזמינך אל חדר המורים ומתחילה לטחון מוסר.  אחרי טחינה כזו תקוץ בחייך כל היום.  ועכשיו על דבר האספה הכללית: לפתע פתאום הופיעה הפשיסטית, זויה טרבניקובה, ואמרה, שאי אפשר לחיות עמי בשלום, שאני מציק לבחורות וכדומה.  פֹה חרה אפי עד למאד.  ראשית, לא דברתי עמה ולא אמרתי לה אף מלה, ושנית, אין בידה שום ראיות לדבר.  וכל כיתתנו שרקה לה, יען כי הדבר מתנגד למנהגי הכיתה – להוציא לעז על חבר באספה כללית.  לבסוף הצביעו, שעלי לבקש סליחה מאת ילניקיטקה, ואני אמרתי, שהיא הראשונה צריכה לפיסנו, על אשר קראה אותנו בשם ילדים.  עכשיו יעבור הדבר למועצת בית הספר.  אני חושב ככה, שילניקיטקה תכשיל אותי עכשיו בלימודי הטבע, זה הכול.

הביתה שבנו עם וַנקה פיֵטוכוב, וּוַנקה אומר, שלא אכנע, ואם אכנע – אקלקל את הענין.  ונקה עוסק במכירת סגריות, ורשיון-מכירה אין לו.  ראש-השוטרים רדף-רדף אחרי וַנקה מקרן רחוב, וַנקה לא נכנע, ועכשיו נמאס הדבר על השוטר, וּונקה מוכר ככל אות נפשו.  ובלי מסחר אי אפשר לו להחזיק מעמד, יען כי יש לו דודה חולה ואחות חולה, והוא העובד היחידי במשפחה, וגם ללמוד נחוץ עוד.  טוב, שיש לי אב – חיט, ואני בן יחיד לו, ואלמלא כך – הייתי צריך למכור סגריות.

 

10 לאוקטובר.

היום הסבירה ילניקיטקה באודיטוריה איזה חיבור; סילבה ישבה על ידי, אצל עמוד-כתיבה אחד, והסתובבה כל הזמן; נגעתי בה שלא במתכון במרפקי, ואז הרימה סילבה קול יללה.  ילניקיטקה שואלת לסיבת הדבר, וסילבה כמובן הלשינה עלי.  ילניקיטקה אמרה שאני "חוליגן".  שאלתיה לפירושה של המלה "חוליגן" וכיצד להבין את המלה הזאת, אבל היא לא ידעה להסביר כדבעי.  אחרי כן שאלתי את ניקפיטוז', מה זה "חוליגן!". נודע לי, ש"חוליגן" הרי זה מין אדם, הגורם רע לחברו בלי שום טובת-הנאה לעצמו. ומה הרע אשר גרמתי לסילבה?  כלום ירקתי אל תוך הדיסה שלה?  אתמהה!

11 לאוקטובר

היום הופיע – אין איש יודע מאין – עץון-קיר חדש "איקס".  ב"איקס" זה שקלו הכל למטרפסם: גם השקרבים, גם דלטון, גם הבחורות הרוקדות בחשאי, והעיקר, "התלמיד האדום".  על דלטון יש שיר, שכל כך מצא חן בעיני, עד שהעתקתיו:

 

חֲלוֹם.

 

בִּימֵי קֶדֶם – אַחִים שְׁמָעוּ!

מֶלֶךְ פַּרְעֹה חָלַם חֲלוֹם:

לְפָנָיו מֵי הַיָם נִבְקָעוּ.

וְהִנֵה יָצְאוּ מִן הַתְּהוֹם

 

שֶׁבַע פָּרוֹת שְׁמֵנוֹת, בְּרִיאוֹת,

וּבֵין פָּרוֹת אֵלוּ יֵשׁ

חוּמוֹת, צְהוּבוֹת גַם לְבָנוֹת,

שֶׁבַע דַוְקָא, וְלֹא שֵׁשׁ.

 

אַך לֵב פַּרְעֹה שָׂבַע ענֶג

בְּפָרוֹתָיו לֹא זְמַן רָב:

הִכָּה רַעַם בַּשָמַיִם,

חָלְפָה-גָזָה שִׂמְחַת שָׁוְא.

 

שׁוּב הַיָם לְפָנָיו נִקְרַע,

וּמִנִבְכֵי יַם-הַסוּף,

שֶׁבַע פָּרוֹת וַחֲדָשׁוֹת

לִפְנֵי פַרְעֹה נִצְבוּ שׁוּב.

 

אֲבָל רָזוֹת, דַקוֹת בָּשָׂר,

עוֹר וַעֲצָמוֹת, חִסְרוֹת דָם,

גַם לַמָרָק לֹא תִצְלַחְנָה,

קָם וְגֵרְשָׁן שַׂר הַיָם.

 

חָרָה אַפָּן, זַנְבוֹתֵיהֶן

עָל הֵרִימוּ, וְחִישׁ כַּחֵץ

עַל הַשְׁמֵנוֹת הִשְׂתָּעֲרוּ

בְשִׂנְאָה פְרָאִית עַד בְּלִי קֵץ.

 

פָּרוֹת כְּחוּשׁוֹת, דַלוֹת בָּשָׂר

פִּתְאֹם בָּלְעוּ בְכָל פֶּה

אֶת הַשְׁמֵנוֹת, הַמְסְרְבָּלוֹת,

עוֹד לֹא בָּא כְּפֶלֶא זֶה!

 

קָם אָז יוֹסֵף הַצָנוּעַ

וּבְחָכְמָתוֹ עַד בְּלִי תֹּם

מִבְּלִי לִשְׁגוֹת בַּהֲבָלִים

פָּתַר לְפַרְעֹה הַחֲלוֹם.

 

מִי זֶה, אֵיפֹא, יְנַחֲמֵנִי,

יִפְתּוֹר לִי אֶת הַחֲלוֹם?

כִּי כַּחֲלוֹמִי זֶה חָלַמְתִּי

עוֹד לֹא הָיָה עַד הַיּוֹם.

 

בַּחֲלוֹמִי – בֵית סִפְרֵנוּ,

וּמַחֲלָקוֹת לוֹ לָרוֹב,

וְהַבַּחוּרִים עָשׂוּ חַיִל

עַל הַצַד הַיוֹתֵר טוֹב,

 

גַם הִתְעַלְסוּ, הִשְׁתַּעְשָׁעוּ,

מְלֵאֵי שִׂמְחָה, מְדוּשְׁנֵי לְשָׁד,

כָּל הַמוֹחוֹת מְפוּתָּחִים,

וּמְטוּמְטָמִים – מְתֵי מְעָט...

 

פִּתְאֹם – רַעַם בַּשָׁמַיִם!

(בַּחֲלוֹמִי גוּפִי זָע)

אִישׁ לֹא שָׁעַר, אִישׁ לֹא פִלֵל –

לוֹרְדְ דַלְטוֹן אֵלֵינוּ בָא.

 

וְעִמוֹ – מֵאָה מַעֲבָּדוֹת,

רֵיקוֹת הֵן וּצְנוּמוֹת כָּךְ.

עֵת רָאִיתִין בָּרִאשׁוֹנָה

חִוְרוֹן-סִיד עַל פָנַי נָח.

 

כָּל מְאַת הַמַעֲבָּדוֹת

עַל הַיְלָדִים פָּשְׁטוֹ חִישׁ,

בְּנַהַם-אֵימִים בָּלְעוּ אוֹתָם,

עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתַר אִישׁ.

 

לֹא הוֹעִילוּ כֹּל הַחָכְמוֹת

וְאֵין עֵצָה לְקֹצֶר יָד.

לֹא, לֹא שָׁמְנוּ הַמַעֲבָּדוֹת

וְלֹא עָבוּ אַף בִּמְעָט.

 

הָיוּ וְנִשְׁאֲרוּ רֵיקות,

וְעַד עַכְשָׁיו פְנוּיוֹת הֵן,

וְרַק דְמוּתוֹ שֶׁל לוֹרְדְ דַלְטוֹן

בָּדָד תֵּתַע שָׁם כַּצֵל.

 

אָז גָזַלְתִּי שְׁנָת מֵעֵינַי,

וְשָׁאַגְתִּי כָּאֲרִי:

אֵיפֹה יוֹסֵף הַצָּנוּעַ,

אֶת חֲלוֹמִי יִפְתּוֹר לִי?

 

והמעשה הוא כך, שהמעבדות עומדות ריקות מתחלת יסוּדן.  אמנם, אל המעבדה לידיעת החברה לקחו מהספריה את כל הספרים ממקצוע ה"פוליטגרמוטַה", ואֶל מעבדת הטבע העבירו את האַקוַריון ואת הָאסָפִים, אבל לא יותר מזה.  ואליבא דדינא נחוץ, שבכל מעבדה ימצא לֶקט מלא של ספרים ומכשירים מכל מקצוע ומקצוע. אז יוכל כל תלמיד להשתמש בם באופן חפשי ולהכין במנוחה את המוטל עליו.

 

12 לאוקטובר.

בזמן ההפסקה של ארוחת הצהרים שחקנו באולם במשחק ה"הִיטנָה". ה"היטנה" – הוא מין משחק-חורף, כעין כדור-רגל.  אצלנו תחת המעלות שמורה היטנה, ולצורך המשחק אנו מוציאים אותה.  נצבים במעגל ודוחפים ברגלים את ההיטנה בכל מאמצי כוח, כדי להפריחה מתוך המעגל.  ובאמצע עומד אחד שחוטף את ההיטנה.  אם חטף אותה, הרי הוא ממלא את מקומו של הדוחף האחרון.  וכה שחקנו שחקנו, ההיטנה טסה מעל לראשנו כאוירון, ופתאם – דחפתיה בשארית כוחי, ההיטנה יצאה מתוך המעגל וטפחה ישר על פני זיִנאַיִדישצַ'ה; היא נכנסה באותה שעה אל תוך האולם.  כמה גדל כעסה של זו!  רקעה ברגלה, כי דרכה בכך, וקראה:

– לחדול מיד!  מי עשה את הדבר?  נשתתקנו כולנו.  ואז התחילה להטיף מוסר: - חשבתי, כי בבית ספרנו נוקטים עדין את הכלל, שהאשם מודה על פשעו, ואם איננו מודה, משמע שהוא פחדן... וכדומה.


לא התאפקתי ושאלתי:

– מובן, שהאשם צריך להודות, אולם במה הוא אשם?

– אָשַם בזה – עונה זינאידישצ'ה, – שמרשה לעצמו לעשות תנועות גסות ביותר ואיננו מתחשב עם אפשרות של נזק.

אז אמרתי, שאני עשיתי זאת.  זינאידישצ'ה נגשה אלי, תפשה בידי ואומרה:

– לך עמדי.

פה תקפני איזה מין שיתוק-אברים, ואלך אחריה אל חדר המורים. כמה הרבתה לנסר אותי!  נסירה כזו שנאתי תכלית שנאה.  אמרתי לה:

– אם כן, למה זה ההנהלה העצמית, אם השקרבים מתערבים בכל דבר ונוזפים נזיפות כל הזמן?  תפני אל האוצ'קום, והוא יוכיחנו על פני.

והיא עונה:

– קודם כל עליך לזכור, שאין אתה עדין אדם, אלא עוּבר של אדם.  אין אתה יכול להיות אחראי בעד מעשיך.

ושוב התחילה לגהץ אותי בכל כוחה.

כשנתגהצתי, נגמר כבר משחק-ההיטנה וגם הפסקת הצהרים.  לו הייתי חברו הטוב של סיריוז'ה בלינוב כבתחלה, הייתי הולך אליו לשוחח על דבר ההנהלה העצמית והשקרַבים.  ועכשיו אין עם מי לקחת דברים אולי עם וַנְקָה פיטוכוב?... זה כבר התעתדתי להרשם ב"תָּא"[9], אולם התא אצלנו הוא בלתי-פָעִיל: הוא יכול היה לרסן קצת את השקרבים, אבל איננו מתערב בעניני בית-הספר; ישיבות התא הן פתוחות לכל, אולם הן כל כך משעממות, שמהבלתי-מפלגתיים אין איש מבקר אותן.  תמיד רק פוליטיקה ותוצרת: מין שיעור משעמם.  ואם מי שהוא מהבחורים נוטל על עצמו להרצות הרצאה, הנך נרדם ממש מרוב שעמום.

 

13 לאוקטובר.

היתה ישיבה של מועצת בית הספר.  בררו את עניני עם ילניקיטקה ונטפלה גם זינַאידישצ'ה וספרה על דבר ההיטנה.  החלט להשפיע עלי השפעה מוסרית.  ניקפיֵטוז' הכניס אותי אל מעבדה ריקה והתחיל משוחח עמי.  אבל הוא לא הוציא אף הגה על דבר אָפיי, ורק גבב דברים על דבר דַלטון. אמר, שהמורים מביטים על ההוראה לא כמו שהביטו לפנים.  לפנים היתה מטרת ההוראה לפטם את מוחו של התלמיד בכל מכל כל, וכשהתלמיד גמר את חוק למודיו, כל ידיעותיו התנדפו כהרף עין.  בקיצור, צריך היה למלא כלי ריק, אבל במה למלא אותו – על זה ירקו מהקומה השש עשרה.  ועכשיו מביטים על התלמיד, כמו על מדורה, שצריך רק להצית אש בה, ואחרי כן כבר תבער מעצמה.  והנה לשם זה מכניסים את שיטת-דלטון, כדי שהתלמידים בעצמם יעבדו עבודת-מוח כיד יכלתם.

אמרתי לו, שהדבר כרוך בקושי רב, ושליום הראשון לנובמבר איש לא יעמוד בודאי למבחן.  וניקפיטוז' אומר, כי לא זה העיקר, וכי סוף כל סוף יבינו כל התלמידים את התועלת המרובה של שיטת-דַלטון. אני כשלעצמי – אינני מבין אותה לפי שעה.  אחרי כן שאלתיו, מה אנכי לפי דעתו: חוליגן או לא?

הוא אמר לי, כי לפי מדת היושר – איננו חושב כזאת עלי, ואם ישנם בתכונתי סימני גסות, יטושטשו בשטף הזמן.  כשנפרדתי מעל ניקפיטוז' הרגשתי רגש של שמחה, ומתוך זמרה הלכתי לבקש סליחה מילניקיטקה.  נגשתי את המעבדה לחכמת הטבע, ופתאם זנקה משם ילניקיטקה ופערה עלי פיה: שאינני לומד בעצמי, ואיני מניח לאחרים ללמוד, וכיוצא באלה.  נעלבתי, הראיתי לה אצבע משולשת ואלך.  עכשיו תקראני שוב אל מועצת בית הספר.  ושוב יזמינו את אבא.  יקחם אופל!

לדעתי, אין ילניקיטקה מלהיבה את המדורה אף כחוט השערה, אלא, אדרבא, מכבה אותה.

שוב שלחו לי פתקה:

"אף כי נ. אחת נתאהבה בך, אל נא תחשוב, כי הנך מענין מאד. וצריך לעזוב את הזלזולים הגסים, אם רוצה אתה שידברו עמך".

דעתי – שוב לינָה.


15 לאוקטובר.

אתמול היה יום ראשון, והלכתי עם סילבה אל הראינע.  מדוע הלכתי דוקא עם סילבה?  יען, שיש לה יכולת לקבל "קונטרמַרקות". הוצגה התמונה "אי הספינות הטרופות".

עוד בפרוזדור ראיתי את לינָה וזויָה השחורה, הן התקשרו מאד ותמיד מתלחשות.  ופתאם אחרי ההצגה נגשת אלי לינה ואומרת:

– גש נא הנה לרגע.

נגשתי, וסילבה הלכה תיכף הביתה.

אז אמרה לינָה:

– אף כי אינך מדבר עמדי, אולם חובתי להגיד לך, שבקרוב תחדל אולי מראות את פני, וחוץ לזה מסור לסילבה שלך, שנפשי שואטט... ט...טת אותה!

הסבתי את פני, עברתי על פני זויַה השחורה, והיא עמדה כפסיל-אבן.  למה הן זוחלות אלי?

 

20 לאוקטובר.

אצלנו שורה של טיולים: פעם – לבית-חרושת, פעם – לבית נכאת.  לכתוב – אין פנאי.

 

22 לאוקטובר.

"איקס" מופיע כסדרו, ואין איש יודע, מי כותבו.  לפי דעתי – הכיתות הבכירות.  עכשיו הוא עובר מיד ליד, עם אזהרה חמורה, שלא יפול חלילה בידי השקרבים, גם

 "מ – ל – א", כלומר, מוסף לעתון איקס.  "מ – ל – א" זה מלא גסות וניבול פה, עד שאפשר להתפקע מצחוק.

 

23 לאוקטובר.

באופן בלתי ידוע נתגלגל "מ – ל – א" לידי ניקפטוז'. ניקפטוז' בא והתחיל לטחון על דבר אהבה ויחוסים בין גבר ואשה, כאילו אין אנו יודעים בעצמנו.  אולם הפליאני מאד באמרו, שהאהבה היא גן פורח, ומי שמנבל את פיו, כאילו מטנף את הגן.  וָלודקה שמֶרץ חזר על דבריו ושאלהו:

– האומנם האהבה – היא גן פורח?

ניקפיטוז' ענה, שכן, ולא סתם גן, אלא גן זורח, מבהיק, שופע זהב וכסף.

הבחורים חיכו, הבחורות שרקו להם, וזויַה השחורה הפשיסטית, קמה ואומרת:

– ומלבד זאת יש אהבה נאמנה עד לבור קבר.

ניקפיטוז' שואל אותה:

– מה פירושו – לבור קבר?

והיא:

– ולא רק עד בור קבר, אלא גם אחרי הקבר.  הכרתי – אמרה – אדם אחד, שאהב נערה מתה.

וכדברה הפיקו פניה אימה, כאילו היתה בעצמה מתה, גם הילדים חדלו מחַיֵך.  אבל ניקפיטוז' אמר, שזה מתנגד לחוקי הטבע, ושגוף מת מתפרד לחלקיו ושב אל האדמה, ושעל דבר אהבה למתים אין מה לדבר.

 

24 לאוקטובר.

צריך להבחן בקרוב בעד חודש אוקטובר, ואני טרם הכינותי דבר.  דלטון ימח שמו!  – ראשי כאילו מלא מוך.  לא עלה על דעתי שיקשה כל כך עלי להתלמד לבדי.

 

25 לאוקטובר.

הופיע אצלנו עתון-קיר חדש, המוּצא על ידי ה"קולקטיב המאוחד של הכיתות הצעירות", ושמו "סליל".  העתון הזה עורר את התענינות כל התלמידים, יען כּי הכריז שאלון על הנושא:

"היכולה נערה להתיַדֵד עם נער בבית ספרנו"?  העתקתי את התשובות, אשר היו תלויות על הקיר, יחד עם העתון:


א. אם תכונותיהם דומות, הרי הם יכולים.

ב. נערה איננה יכולה להתרועע עם נער, יען כי לנערה ונער השקפות שונות ואינטרסים שונים. (כתבה הפשיסטית).

ג. אני חושב, שאפשר, אבל לא עם כל הנערים.  בבית ספרנו היה נהוג ככה.  מכיון שנקבע יחס טוב בין נער ונערה, הרי הוא מעורר בוז ולעג מכל צד, וסופו – להפָסֵק.  מסבירים הכל לשם גנאי.

ד. לא.  הנערות – הן רוח השלילה.  (אני כתבתי זאת).

ה. בגדר האפשרות, לולא התיחסו נערות אחדות בבוז אל הנערים, ולא המעיטו בזה את דמותם בעיני יתר הנערות.

ו. לענות על השאלה הזאת לא קל כל-עיקר.  אני, למשל, תופס את הידידות משתי בחינות.  ראשית, צריכה להיות בין הנערים והנערות ידידות קולקטיבית, משותפת, ולפי דעתי היא אפשרית.  אבל יש עוד ידידות אחרת, היא הידידות שבין יחידים, המתקרבים זה לזה ומתקשרים בידידות.  ידידות כזו תתכן בין נער ונערה, אבל, כמובן, לא בין כל נער וכל נערה ולהיפך.  בכלל, הידידות היא דבר טוב ונשגב, ואין אנו צריכים להתיחס אליה בשלילה.

ז. לפי דעתי, בזמננו היא בלתי אפשרית, יען כי כל ידידות – סופה לההפך לרגש יותר עמוק מצד זה או אחר.  (זאת כתבה לינה, בעיני ראיתי).

 

26 לאוקטובר.

קרה מקרה רציני.

את זויָה טרבניקובה כנו זה כבר בשם "זויה השחורה" וּ"פשיסטית", ואיש לא שם לב לזה, ורק זויה היתה תמיד נעלבת.  אולם היום ספר לנו ניקפיטוז' באודיטוריה על דבר מוּסוֹליני הפשיסטים לכל פרטיהם, כיצד כבשו שחורי-הכותונת את רוֹמי, וכיצד התנקמו אחרי כן בקומוניסטים.

בזמן הפסקת הצהרים נדברו הנערים ביניהם, הקיפו את זויָה והתחילו שרים:


"אֶת הַפַשִיסְטִים לא נְפַחֵד,

"שְלוּפי חֶרֶב נֶאֱסר קְרָב"...

בתחלה פרצה זויה בבכי, אחרי כן התחילה להתקוטט, ואנחנו רק צחקנו.  ופתאם – צנחה זויה על הרצפה.  חדלנו תיכף מזמר, נגשנו אליה, והיא – מוטלת כמת.  הפנים חורים, השנים נצטפפו.  פחד אחזנו, רצנו להביא מים והתחלנו מזים אותם על פניה, אבל רוחה לא שב אליה.  ופה נחפזה ילניקיטקה (היתה באותו יום התורנית) והתחילה לחרף אותנו, וצותה להביא נשדור ממרקחת בית-הספר.  הבאנו.  ילניקיטקה הגישה לאפה לשם הרחה.  אז כאילו התחילה זויה להתעודד.  ופה השתערה שוב ילניקיטקה עלינו ותפזר אותנו.

אחרי זה כינס ניקפיטוז', בתור מנהל כיתתנו, את כל הילדים אל האודיטוריה, ופתח בשיחה משותפת על אודות שמות-לוָי. בתחלה בררו, איזה שמות-לוי לכל אחד מאתנו.  נמצא, שלבחורות – שמות לוי אחדים, ולבחורים – פחות.  את אחת הבחורות מכנים בשם כלב, נקניק, כרוב, "גריִמְזָה". התוכחו זמן רב, ואחרי כן החליטו: מי שימחה נגד כינויו, אסור לכנותו בו.  הבחורות הרימו תיכף שאון והמולה ותדרושנה, לבל יקראו להן בשמות-לוי.  הדבר נרשם בפרטי-כל.

אבל לדעתי אין זה אלא "אינטליגנטנות".  הנה קוראים לי "תּיש", ואני אינני נעלב כל עיקר.

 

27 לאוקטובר.

אצלנו נתארגנה פלוגה של "חלוצים צעירים"[10].  צריך לתת הבטחה חגיגית ואחר כן לעבור בסך מסביב לאולם, להסתלק מהעישון וכדומה לזה.  נרשמו כל האוהבים להתגדל ולהתרברב.  ולדעתי, כל העניבות האדומות הללו – הוא ענין בשביל פעוטים.  ואני מבַכֵר לחכות, עד שיקבלוני אל הקומְסומול. לפי השקפותי – אני קומוניסטן.

זויה עם לינה לא נרשמו בפלוגת החלוצים, מפני ש"החלוצים נלחמים באלהים".  הן מספרות ככה גם לבחורות אחרות.  שתיהן הן טפשות מחוסרות-הכרה, יען כי העולם נברא מן התָּא, מה שאפשר להוכיח בודאות, ולא על ידי אלהים.  בשעת הסברת החיבור לחודש נובמבר אשאל במפגיע את פי ילניקיטקה על דבר אלהים.  בתור מורת לימודי הטבע חיבת היא להסביר את כל הפרטים.

 

29 לאוקטובר.

שיחה עם סיריוז'קה בלינוב.  הוא אמר לי: – אף על פי שאני באוצ'קום, הנני מוצא בכל זאת את הנהלתנו העצמית, לגרועה.  כלום זוהי הנהלה עצמית, אם כלנו כפופים לפקודת השקרַבים?  הרבה דברים עברו בירושה מבית הספר הישן.  הנה, למשל, חובת הדרישה בשלום-המורים. כל תלמיד, הפוגש את השקרב בפעם הראשונה, מחויב לדרוש בשלומו.  לא נכון הדבר: ומה אם התלמיד אין לבו נושאו לדרישות-שלום?  או למשל, הקימה בשעת כניסת השקרב על המחלקה.  אמנם, אין לדבר זה ערך גדול אצלנו, מפני שאין מחלקות לגמרי, והשיעורים באודיטוריות מתקימים רק לעתים רחוקות.

הסכמתי לדעתו.  אז בקשני סריוז'ה, שאתמוך בו, כשיערער על צורה זו של הנהלה-עצמית.  עניתי, שאתמוך בו.  והלא נכון הדבר, אין שום הנהלה עצמית, אליבא דאמת.  אם האוצ'קום יחליט איזה דבר, עוברת ההחלטה קודם כל לשקרבילובקה, ואחרי כן – למועצת בית-הספר, ורק אחרי אישור המועצה היא מקבלת תוקף חוקי.  או, למשל, כל שקרַב – הרשות בידו "לנַסר" את התלמיד כחפצו.  מקרים כאלה קרו גם לי – ומי ימנה מספרם?

 

30 לאוקטובר.

היום שוב התעלפה זויַה השחורה.  היא ישבה כדרכה עם לינה אצל התנור, אחרי כן – התקוטטו, כמדומני, ופתאם זויה – טְרַח על הרצפה.  שוב הביאו מים ונשדור; בקושי רב השיבו אליה רוחה.  זינאידישצ'ה קראה את זויה לחדר-הרופאים וזמן רב סחה עמה.

בחורה משונה היא זויה זו.  לדעתי, חושבת היא יותר מדי על דבר מתים, ומשום כך היא מרבה להתעלף.

 

31 לאוקטובר.

מחר – התחלת הבחינות.  אתמול ישבתי כל הלילה על מדוכה זו, וגם היום אוסיף לשבת.  רע מכל, שחסרים ספרים.  במעבדות ובספריה לקחו הבחורים עד הספר האחרון – גם כן מתכוננים.  ומאין אקחם? לקנות – אין כסף.  היום אשרטט דִיַגרמות בתורת-החברה.

ובכל זאת – את שיטת דלטון הנהיגו אצלנו לַשָוא.

 

מחברת שניה

1 לנובמבר.

מובן שנכשלתי בחשבון, בפיסיקה, – ובטבע לא נסיתי אפילו להבָחֵן. הדבר יקרא בשם "חובות".  אם אעמוד על הבחינה, – מה טוב, ואם לאו – לא אקבל סימן "צלב".  ובכל זאת לבי בל עמי: יותר מחצי הכיתה כבר גמר את כל הבחינות החלקיות.  אצל ניקפטוז', כמובן, נבחנתי ומסרתי את הדיגרמות.

מתחילים להתכונן לחגיגות אוקטובר.  נבחרתי לועדה, – וחוץ ממני גם סילפידה ד. מכיתתנו.

 

3 לנובמבר.

החלטנו לקשט כדבעי את בנין בית הספר בירק ובדגלים.  השקרַבים אמרו, שהם לא יתערבו בדבר ושהתלמידים בעצמם צריכים לעשות את הכל.  כפתור ופרח, בלי השקרבים עוד יותר טוב.  אגב, סילבה איננה כלל כה טפשית ואינטליגנטְנית, כפי שחשבתי.  לרקוב איננה אוהבת, ואת העניבה בדמות כנפי-אוירון קשרה לפי דרישת אמה.  יעצתי לה לבלתי שים לב לאמה, היא ענתה לי, שאוהבת היא את אמה ומשום כך היא שומעת בקולה.  הנה מה שאינני מבין קצת – כיצד קושרים עניבה בניגוד להכרה הפנימית.  בעד כל הון לא הייתי קושר עניבה, אף כי אני מכבד ואוהב את אבא שלי.

מחר נסע אל קצה העיר להביא אשוחים.

הידד!

 

5 לנובמבר.

כמעט הכל מוכן ומזומן.  סדרו תאורה בדמות כוכב אדום מעל לפתח-הכבוד.  את כל המעבדות והאולם והאודיטוריה קשטנו בדגלים ובאשוחים.  כל פה מלא תהלה, ולי נעים לשמוע.

 

7 לנובמבר.

כל הבחורים הלכו אל ההפגנה, גם אבא הלך ואני נותרתי בבית.  הנני שוכב במטה כי קשה עלי ההליכה.  אתמול עליתי על הגג שעל גבי פתח-הכבוד כדי להדק את הכתובת "תחיינה המועצות", והנה נפלתי ארצה ורגלי נקעה.  כאבי גדל מאד, עכשיו רווח לי, אולם קשה עלי לקום.  וסילבה, שם על המדרכה, חלצה את נעלי והתחילה לשפשף את רגלי.  בתחלה סרבתי ובעטתי.  ואחרי כן הסכמתי.  היה בזה אפילו משום הנאה.  אחרי כן קראה לוַנקה פיטוכוב ולאחרים, מצאה אי-שם אלנקה והובילו אותי הביתה.  משמע, שגם נערות יכולות להיות חברים טובים?!  צריך לשים לב לזה ולדבר עם ונקה פיטוכוב בענין זה.  ועכשיו מאפס עבודה אכתוב על כולם.

ונקה פיטוכוב – ערום כנחש.  בראשון לנובמבר הלכו כל החברים להבחן מחשבון אצל אַלמַקפיש, כי להבחן – כל יומו זמנו.  אבל וַנקה לא הלך.  ואחרי כן נודע לו איזו תּיאורימות מרבה לשאול אַלמַקפיש, והלך להבחן בשלישי ויעמוד בבחינה.  וככה –

עם יתר הלימודים.  ועכשיו אין שום "חובות" לוַניה. לא כן אנכי עמדי.  לדעתי שום מדורת אש לא תעלה מזה.  חיב אדם ללמוד הכל בעצמו, ואז יקָלט גם משהו במוחו.  ובכלל, כל הבחורים עומדים אצל המעבדות ומתלחשים: " איזו שאלה שָאל, איזו שאלה שָאל", ממש כמו בבחינות.  בית ספר ישן לכל פרטיו ודקדוקיו.

ועכשיו – מי מהשקרבים רודף את מי?

ילניקיטקה אינה יכולה לשאת אותי, ואלמקפיש – את סילבה.  הוא הכשיל אותה גם בחשבון וגם בפיסיקה.  מיד הזילה דמעות.  ואַלְמַקפיש ערום כנחש.

סילבה אמרה, שהוא התלוצץ כל הזמן על חשבון עניבתה.  "לקשור עניבות את יודעת, ובחשבון את מפגרת".  לפי דעתי, אין לו זכות לדבר כזאת.  זכויות כאלו היו רק למורי בית-הספר הישן. 

וזינאידישצ'ה רודפת את וַנקה פיטוכוב.  קוראים הל זינאידישצ'ה, משום שהיא גבוהת-קומה.  כשהיא הולכת באולם נדמה, כאילו זה מגדל סוכַריֶב, ואנחנו – הסוחרים.  אנו משחקים גם במשחק כזה.  כשזינאידישצ'ה מופיעה באולם, נשמע תיכף ומיד:

– לביבות, לביבות חמות!

– סיגריות "אִירַא", "יָבָה"!  חיפוש!  הַקְשָׁבָה!   

– מנופקטורה לַכל, קני, פתיה, בזול!

– אמכור מכנסים – פשוט את הידים!

וזינאידישצ'ה מתהלכת באולם, פערה את לועה מרוב עונג.  היא מחיכת משום שאיננה מבינה דבר.  פיה – כקבר פתוח, ורק שן צהובה אחת נעוצה בה.  היא אומרת בלבה: כמה יפה משחקים הילדים... יבוא מי שהוא מהמרכז ויהללנה"... ואיננה חוששת אפילו שהיא בעצמה משמשת "מגדל סוכַריב" במשחקנו – ובכל זאת מפחדים מפניה, וכשהיא רוצה להגיד לנו דבר, היא רוקעת ברגלה וצועקת: "הקשב"!  והכל משתתקים כרגע.  אף על פי שאיננו חילים, ואיננו רוצים בפקודות.

את ונקה פיטוכוב איננה אוהבת, מפני שהוא עוסק במסחר סיגריות.  בעיניה הוא "כמחוסר השגחה", ולפי דעתה, הוא שותה "סַמוגון"[11], ומשחק בקלפים, ומריח "מֵרַפֵט"[12], ורודף נשים...

היא אומרת לו בגלוי: "אתה יכול להשחית את בית הספר כולו".  וַנקה מעשן בודאי מפני שגם אני מעשן, וגם סיריוז'קה בלינוב, שזינאידישצ'ה מרימה אותו תמיד על נס בתור דוגמה, אף הוא מעשן.  ומה שנוגע ליתר ההאשמות, אינן אלא דברים בעלמא.  אמנם, כל הנערים מחוסרי-ההשגחה מכירים את ונקה, מפני שהוא קורא להם ספרים, כי אינם יודעים קרוא וכתוב, ואני מתכונן ללכת אתו יחד לראותם.  הם גרים במרתף רעוע של אחד הבתים.  הבית איננו כבר, והמרתף מסתתם, והנה במרתף זה הם גרים...  ונקה אינו ירא מפניהם, הוא אומר, שיש ביניהם בחורים מצוינים, ואלמלי ידעו קרוא וכתוב, מקומם – בבית ספרנו.  בתחלה חלקו צרות צרורות לְוַנְקָה: יש שקפצו עליו מכל העברים, הפילוהו ארצה יחד עם ארגז-הסיגריות, חטטו בין הסיגריות וגם בקשו לסטור את פרצופו.  אז הלך ונקה אליהם עם ספרים.  לקח סיגריות, כבדם והתחיל קורא באזניהם.  נוכחנו, שהם אוהבים מעשיות כילדים קטנים.  מאז לא נגעו בוַנקָה לרעה.  וזיאנאידישצ'ה אינה יודעת כל זאת ומגדפת תמיד את ונקה.  אליבא דאמת, פעם אחת נסינו אני וּונקה להריח "מַרַפֶט", אבל לא יצא כלום: בתחלה הרגשנו מיחוש ראש, שנגמר בהקאה.  והכל ביחד – גועל נפש!  ומחוסרי ההשגחה, לפי דברי ונקה, אינם יכולים גם לחיות בלי "מַרַפֵט". 

ניקפֵטוז' איננו מתאַנה לאיש, ומשום כך מתיחסה אליו כל הכיתה באמון.  ועוד הוא אומר, שהנהו מתגאה בכיתתנו, באשר מפותחה בה ההכרה השיתופית.  אני אינני מסכים ביותר לדעתו: בין הבחורים עדין מצויה ההכרה השיתופית.  אבל בין הבחורות... אולי בין אחדות מהן...

אולם צריך ללמוד: אפתור שאלות בשביל אַלמַקפיש.

 

10 לנובמבר.

היום יצאתי בפעם הראשונה מביתי – וישר אל בית הספר.  אומרים, שבשעת ההפגנה היתה רבה השמחה, וכאילו נתחדשה עכשיו המודה ללכת בחוץ בגילוי רגלים, במלבושי "פִיזְקולְטורָה"[13]: הכל, לרבות את הבחורות.

חושבני, שכך צריך להיות, מפני שהשמָלות מעלות אבק, וגם יש בזה משום קימוץ של סאטין: הן אחת היא, גם הנשים לובשות מכנסים.  ובהפגנה, ספרו, היו כל הבחורות הקומסומוליות לבושות מִכְנָסַים.

טרם הספקתי לבא לבית הספר, ומיד קבלתי פתקה: "פה השתעממו מאד בלעדיך, נַחש – מִי?" אף לנחש אינני רוצה.

לְאַלמקפיש פרעתי את חובי בחשבון: זה שכרה של שכיבת-מטה בבית.

 

11 לנובמבר.

היום – יום ראשון.  היתה אספה כללית ממושכה מאוד.  ראשית, מסר דין וחשבון האוצ'קום הישן.  הכל היה כשורה, עד שקם יושב-ראש האוצ'קום הישן, סריוז'קה בלינוב, והודיע, שזוהי הפעם האחרונה לעבודתו באוצ'קום, ושיותר לא ישתתף בו, ומסרב בהחלט להעמיד את הקנדידטורה שלו.  והסיבות הן, שהאוצ'קום אינו אלא "אינבליד על קבי השקרבים", זאת אומרת, שאינו יכול לקים דבר על דעת עצמו, ועליו לעשות בכל את רצון השקרבים.  מכיון שסריוז'קה השתמש במקום "עובדי בית הספר" במבטא המקוצר "שקרַבים",, הביעה תּיכף שורה של שקרבים את מחאתם.  אז נטלה זין-פַלנַה את רשות הדבור ושאלה את סריוז'קה, אם התלמידים, לפי דעתו, אינם צריכים להתחשב לגמרי עם עובדי בית הספר ולא להכירם בתור אנשים או שהוא משאיר להם את רגש ההכרה האנושית?  סריוז'קה בלינוב נעלב מאוד ולא רצה לדבר עוד, אבל הבחורים הפצירו בו להוסיף לדבר.  אז הוסיף סריוז'קה ואמר, שכל מיני ברכות-השלום והקימות הם מנהגים תפלים בעיניו, ושהוא עצמו לא יכנע לזה.

זינאידישצ'ה ענתה לו, שחשבה אותו לתלמיד מופתי, ועכשיו היא מתפלאה לרוח השטות שנכנסה בו.  היחשוב גם את הרחיצה וסריקת השער למנהג תפל?  סריוז'קה שבו נעלב ולא רצה לדבר עוד.  אז גם אלמקפיש ואמר, שכל מה ששמע איננו מפליא אותו אף כחוט השערה וכי מבחינה כמותית – הרי זה סימן של שפע התקופה, ומבחינה איכותית הדבר עומד מעבר מזה לטוב ורע.  דומני, שאת הדברים האלה אמר לי בנידון התנגשותי עם ילניקיטקה, וגם אז – כסומא בארובא.  למרות השקפותיהם של השקרבים עמד סיריוז'קה בלינוב על דעתו בכל תקפו, ורוב תלמידי ביה"ס תמכו בצדו.  רק בחורות אחדות כאילו נוטות לצד השקרבים, וביניהן לינה וזויָה השחורה.  כל פעם שדבר סריוז'ה היתה זויה מנַשמת כקיטור: "פוּ, פפוּ, פפפוּ"!

אחרי המאורע הזה נתקימו בחירות של אוצ'קום חדש.  לתמהוני ונגד רצוני נבחרתי גם אני אל האוצ'קום.  חוץ ממני נבחרה אל האוצ'קום מכיתתנו סילפידה דוּבינינה. השעה משחקת לה: מה אני נבחר לאיזו משרה, אף היא נבחרת שם.  אין דבר: עמה אפשר לעבוד, היא לא כבחורות האחרות.  אוצ'קום הוא המוסד העליון של ההנהלה העצמית.  לאוצ'קום כפופים הסַנקום[14] והקולטקום[15] ויתר "הקומים" האחרים.  זאת אומרת, הם כפופים רק מהשפה ולחוץ, בדיעבד יעשו את כל הישר בעיניהם.

ילניקיטקה פגשה בי במסדרון ושאלה: אזרח ריַבצב, מתי יש בדעתך להבחן:

ואני עונה:

– כשאלמוד ואדע על בוריי, אזרחית קאַוּרובה, אז אלך אל הבחינה.

הוסיפה ואמרה:

– עכשיו חלקו בין התלמידים אֶת כל החבורים לחודש נובמבר, ואתה עדיין מפגר.

עניתי: "אַסְפיק"!  וברחתי, שאת לא אוכל אותה!


13 לנובמבר.

לא הספיקו לבחור בי אל האוצ'קום, והנה נתגלה ענין חשוב.  מהתחלת הלימודים תכפו מקרי גנבה בבית הספר.  עוד לפני חודש אָבַד תִיק מכשירי-השרטוט מאחת הקשישות, ואחרי כן – ארוחות-בוקר וגם כסף אבדו הרבה פעמים.  ועכשיו אבדו פתאם לונקה פיטוּכוב ששה לִמַרדים[16] בבת אחת.  הוא השאירם במעילו בחדר התלבושת וילך, ואחר בא – הכסף אין.  אבל דא עקא, שסריוז'ה בלינוב עבר בחדר התלבושת וראה, שאַליושְקַה צ'יקין הסתובב שם.  מובן, שרצו לשאול תיכף את אליושקה צ'יקין, אבל הוא כאילו צלל בים.  הוטל עלי ועל סילפידה דובינינה, האוצ'קומים של הכיתה השלישית, ללכת אל צ'יקין, למעונו. הלכנו, באנו אל מעונו, ולא מצאנוהו.  פגע בנו אביו של צ'יקין, סנדלר, שיכור.

– מה בקשתכם?

ספרנו.

והאב אומר:

– כן, זה מעשהו, בן הכלבה, אני מכיר אותו.  תמיד היה גנב.  את עורו אפשוט מעל בשרו.

התחרטנו על אשר ספרנו: מי יודע, אולי לא אליושקה עשה את הדבר, ואביו יכהו מכות רצח.  נשארנו עם סילבה בחצר, עמדנו על המשמר, וחכינו עד אשר יבוא אליושקה.  חכינו – חכינו, עד שהכרנו באפלה את דמותו של אליושקה. נגשתי אליו ושאלתי:

– מדוע זה הקדמת לצאת מבית הספר?

– כלום עסקך הוא זה?

– עסקי הוא זה, מפני שהכסף אָבַד.

אז דחפני אליושקה בכתפו, התאמץ ללכת ואמר:

– אני הולך למעוני, הנח לי!

ואני עונה:

– טוב לך לבלתי לכת עד שיתברר הענין, כי אביך יהרגך.

אז הרים אליושקה את קולו:

– אַ-אַ-אַ, ספרתם לו? לא לקחתי את ששת "הלִימַרדים" שלכם!

ותוך כדי דיבור השתער עלי והתחיל מכה אותי על פני.  כרגע תפסתו סילפידה ד. מאחוריו, לחצנו שנינו את אליושקה אל הקיר ואנו שואלים:

– ומנין אתה יודע, כי ששה לימרדים?  הרי לא אמרנו לך. 

ובמקום תשובה התחיל צורח ומחרף ומגדף בזלזולים מגונים וירק בפנינו, ופה נוכחנו אני וסילבה, שריח "סַמוגון" נודף ממנו.  פתאם נמלט מידינו וברח.  לרגלי האפלה לא יכולנו לרדוף אחריו ונלך לבית הספר.  שם חכו לנו כל האוצ'קומים, ואנחנו ספרנו להם את הכל.  מובן שהחשד גדל פי שבע, אבל ראיות חותכות לא היו בידינו.  השקרב התורני היתה ילניקיטקה, והיא שאלתנו בלי עקיפין:

– ומדוע זה לא חפשתם בבגדיו?

הסברנו לה, מפני מה לא יכולנו לבדוק את בגדיו, ובאמת לא עלה גם על דעתנו.  החלט לדחות את הדבר עד יום המחרת. 

 

14 לנובמבר.

אליושקה צ'יקין בא אל בית הספר כאילו לא קרה דבר.  ותיכף – אל האוצ'קום.

– מה עשית בחדר התלבושת?

– להוציא לחם מבגדי, – ענה.

– ומדוע ברחת מבית הספר בהקדם זמן?

– הייתי צריך ללכת הביתה.

– והרי ריבצב ודובינינה לא מצאוך בבית?

– כי יצאתי.

– ומדוע נדף ממך ריח "סַמוגון"?

– הם משקרים.

– ומהיכן ידעת, כי אבדו בדיוק ששה לימרדים?

– גם עכשיו איני יודע זאת.

פה, כמובן, הוא שיקר בחוצפה, יען כי אנחנו לא אמרנו לו דבר, והוא הרי צעק הראשון על דבר ששה לימַרדים.  פה הוברר לכולנו, כי הוא הוא הגונב, ולא אחר, ולא הוספנו לדבר עוד.  עכשיו עמדה שאלה חדשה: כיצד לסדר את כל הענין.  השקרבים שותקים לפי שעה – ומצוּיָן.  הלואי שלא יתערבו.  מאידך גיסא, אי אפשר לעזוב כך את הענין.  אנחנו, כל האוצ'קומים התיעצנו זמן רב, ואחרי כן נתפזרנו ולא החלטנו דבר.  אם גם מחר לא נקבל החלטה, אז צריך יהיה למסור את הענין לאספה הכללית.  סיריוז'קה בלינוב אמר לי, כי הדבר יגמר בודאי בלא כלום, וכי ונקה פיטוכוב אשם בעצמו על עזבו את כספו במעיל.  הצדק אולי אתו, אבל לא יתכן, שתהינה גנבות בבית-ספר.  אם כן, למה זה האוצ'קום, אם כל הענינים יגמרו בלא-כלום?

 

15 לנובמבר.

בענינו של אליושקה צ'יקין נתערבה זין-פַּלְנַה.  נתיחדה עמו וטחנה לו מוסר במשך שתי שעות, אחרי כן קפץ ונס ממנה, כשעיניו זולגות דמעות.  פשוט ברח מבית-הספר.

אנחנו, האוצ'קומים, הלכנו אל זין-פַּלְנַה ושאלנו, על איזה יסוד היא מתערבת מחוץ להנהלה העצמית בענינים הנוגעים לתלמידים גופם? זין-פַלנה אומרת, כי ראשית-כל היא אחראית בעד הסדר בבית-הספר, וכי איננה מתערבת כל-עיקר, אלא נסתה להשפיע על אליושקה השפעה מוסרית. מוטב!  באספה הכללית נדבר.

ילניקיטקה כינסה אותנו אל המעבדה שלה כדי להסביר באמצעות מיקרוסקופ את ריבוּי השרכים, ופה שאלתיה:

– איך לפי דעתך – כיצד נברא האדם ובכלל כל העולם כולו?

היא הסמיקה ועונה:

– מובן מעצמו, באופן ביולוגי.

– מה פירושו, באופן ביולוגי?

ילניקיטקה התחילה לגבב דברים על דבר תָּא, אבל אני לא לזה נתכונתי, ושוב שאלתי:

– ואלהים – הישנו או לא?

היא שוב הסמיקה ועונה:

– לאחד – ישנו, ולשני – איננו.  זהו עסקו הפרטי של כל יחיד.

פה צרחה זויה השחורה כמטורפת:

– ידעתי, מה כונת שאלָתו!  כונתו להוכיח, שאין אלהים בשמים!  ואני מאמינה באלהים, וזהו עסקי הפרטי, ואיש לא יעיז לאסור עלי.

חפצתי לענות לה, שאין איש אוסר עליה להאמין ושצריך לברר את השאלה מבחינה עקרונית, אבל היא אטמה אזניה משמוע, חשבתי אפילו, שעוד רגע ותתעלף. אבל פה שבה ילניקיטקה אל השרכים.  זויה נרגעה, ואני החלטתי לחכות לפי שעה.  וכשנגמר שיעור הטבע, נגשה אלי סילבה ואמרה:

– היודע אתה, הן גם הולכות אל הכנסיה.

– מי "הן"? – שאלתי.

– זויָה ולינָה.

– ואת – אינך הולכת?

– לא, איני הולכת.  אינני מאמינה באלהים.  אף כי אמא מדקדקת עמי כדבעי, – ענתה סילבה. – אמי מחזיקה בהשקפות ישנות, ואבי – בחדשות.  אוהבת אני גם את אמי וגם את אבי, ואצלם תמיד קללות וחרפות, ואפילו תגרות.  אבא הוציא את האיקונין מן החדר, ואמא שוב הכניסה אותו.  בתחלה הייתי על צד האם, אולם אחרי כן שכנע אותי אבא.

– ואביך – מהו?

– מסדר אותיות.  צריך אתה לדעת, שבתחלה היה "צהוב" וגם ארגן שביתה ונלחם בשלטון המועצות, ועכשיו הוא אדום. ומשום כך אמא מלעיבה בו.  כל הנשים בחצר גם כן נגד אבא.  תתאספנה, למשל, לתלות את הכבסים, ומתפרצת קטטה – עד לב השמים.

– וקודם לכך גם כן הלכת אל הכנסיה?

– כן, כשקראו לי עדין דוניא הייתי הולכת.  אחרי כן החלטנו עם אבא, שיקראני בשם סילפידה, ומאז חדלתי ללכת.  אמא אוטמת אזניה לשם סילפידה. זהו – לפי דבריה – שם של מכשפה.

אז נמלכתי ואמרתי לסילבה, שתכנני בשם וְלַדְלֵן.  הסכימה.


16 לנובמבר.

היום עמדה זויה השחורה לבחינה אצל אַלמַקפיש בעד חודש אוקטובר, ופתאם – טְרַח!  והתעלפה.  נו, עכשיו אנו רגילים בכך.  הזליפו עליה תיכף מים, נתנו להריח נַשְׁדוּר, ומיד קמה.  אולם באספת האוצ'קום עוררו את השאלה, כיצד להרגיל אותה מהתעלפות, אוני קבלתי עלי את הדבר.  אולם בקשוני לבלי לגרום נזק לבריאותה.  כלום איני מבין זאת בעצמי?

 

17 לנובמבר.

היתה ישיבה מעשית של האוצ'קום בדבר אליושקה צ'יקין.  המעשה הוא כך, שאיננו בא אל בית-הספר וגם לביתו אינו שב.  אבד ולא נודע איו.  החלט למסור למועצת ביה"ס, כי האוצ'קום איננו מתנגד לזה, שהמיליציה תחפש אותו, ובלבד שלא יודיעו לה, שהוא גנב כסף.

 

23 לנובמבר.

אמרתי לניקפֵּטוז', שאני רוצה להרשם בקוֹמסוֹמוֹל והוא שבח את הדבר.  אמר, שאלמלי היה בגילי, היה גם כן נרשם בקוֹמסוֹמוֹל.

אחרי כן שאלתיו, מה פירושה של "דיאלקטיקה", והוא נתן לי עתון לקרוא, ומצאתי בו סיפור שמצא חן בעיני. 

הנה הסיפור:

דיַאלקטיקה של חיים

א

קוּלטיַאפיץ היה אוהב לבוא אל המרפסת, בשעה שכל החבריה היתה מכונסת.  הדבר היה מתרחש רק בימי החג. קולטיַאפיץ, עם המקטרת המסריחה שהיתה נתונה בתוך פיו, היה מופיע בשעת ארוחת הצהרים או שתית-התה המשותפת, נשען על המעקה, ומתחיל מתפלסף, בירקו את רוקו הצהוב.

– הנה אני מביט על חייכם, זאטוטים, וקשה לי לעמוד על טיבם.  כולכם, הבחורים, או נגידה, הבחורות, צעירים, אמיצים.  אולם הנכם מפוזרים, ואין לכם סידור אמתי בחיים.

– ואיזה סידור הוא אמתי, קולטיאפּיץ? – התחיל לבלבלו ניקולקה מתוך קריצת עין לחבריה.

– וכלום תבינו?  הואיל ואתם מבית חרושת, לא זכיתם להשגה אמתית.  משל למה הדבר דומה?  מה עדיף: מכונה או מכונאי?  הַה? הבה הגידה לִי!

– המכונה עדיפה, קולטיאפִּיץ – ענה ניקולקה בחשיבות. – סוף אדם לעפר, והמכונה במקומה עומדת.

– שוטה שכמותך, – ענה קוּלטיאפיץ – ומי זה המציא את המכונה?  שד מיער אוֹ מי?  האדם המציא, הנה מי שהמציא.  באין אדם, המכונה מאין תמָצא?  ועוד דוגמא.  קח למשל כסף.  כסף בלי אדם – מהו?  אפס בלי יחידה – זהו כסף בלי אדם.

– ואדם בלי כסף מה ערכו? – נסה ניקולקה לעמוד על דעתו.

– הכל.  מי המציא את מי?  הכסף את השכל או השכל את הכסף?  הַה?  הבה הגידה לי!  הרי ככה הוא!  דיוגנס אמר: הכל יעבור מן העולם ושם טוב – ישאר לעולם ועד.  ואני, אף על פי שאינני דיוגנס, כי אם קלעי-מכוֹנן זקן, חוזר לך אחרי דבריו.

– ומאין אתה יודע מה אמר דיוגנס?

– אני, אחא, יודע הרבה משהו.. אני, אחא, יודע משל כזה.  הנה יש לכם בחור וסילי.  בחור רציני.  בחור פקח.  הוגה יומם ולילה בספרים.  לא כמותך.  אַוַת נפשך – רק לחבוק ידים.

– פה התערב וסקה גרוּשין בעצמו.

– שמע נא, סבא, – אמר. – לא כן תדבר הפעם.  אצלנו הכל עובדים.  אני לוֹמד בספר, וניקולקה מבדח את הבחורות.  בלי ניקולקה היו מתפזרות כל הבחורות. הנכון הדבר, בחורות?

– כמובן.  עמך, פסכם יבש, לא תאריך ימים, – ענתה לֵנְקהָ סְפִירִינָה בהזדקרות רגזנית. – ומה בכך?  כל החורף למדנו, ובקיץ – מותר לנוח קצת...

– ואתה סדר את רעיונותיך באופן דִיאַלֵקְטִי, קוּלְטיַאפִּיץ, – התלוצץ פידור זייצב. – ואז הכל יוחוור לך.

– ומה הוא זה: דִי-לֶכטִי? – שאל הזקן, שהיתה לו נטיה עזה למלים לועזיות. – הסבר לי!

– קשה להסביר בבת אחת. – ענה זייצב. – החיים יורוּך זאת.

– ואני, הנה מה שאגיד, אחא – הסיק קולטיאַפיץ לפתע פתאם, בירקו לצד לנקה אדומת-הלחיים. – החיים – זהן, אחא, שלשלת כבדה.  והאשה – בַּלָם.

המרפסת פרצה בצחוק.

ב

לנקה ספירינה היתה מחוסרת השכלה.  רק לפני שלשה חדשים שבה מן הכפר, אולם, הודות לתכונתה הצבוריתּ, עליזותה בפתיחת-שיר ובכל מיני משחק, דבקה במהרה בקומסומולִיים שבתוצרת ולימות הקיץ נתגלגלה ובאה אל הקומונה של הקיטנה.  האמת ניתנה להאמר: כל מיני לימודים עלו לה בקושי רב, ומשום כך התגברה לימי הקיץ רק על האותיות וההברות הפשוטות.  היתה הולכת גם אל חוג ה"פוליטגרמוטה", אולם מובן מעצמו, שהתועלת היתה מועטה, מכיון שלא ידעה לקרוא.

בקיטנה קבל וסקה גרושין על עצמו ללמדנה ספר, אבל תיכף ומיד נסתלק מהדבר.

לנקה היתה רגילה לטיל כמנהג בני-הכפר עד קריאת הגבר, עד צאת המסע, שבו היו שבים העירה אל התוצרת, אבל להושיבה לשם קריאת ספר היה מן הנמנע.  אפס עוד גרוע מזה היה, שלנקה היתה מקשיבה בהתמדה לשיחותיו הארוכות של וסקה על דבר עניני פוליטיקה, על תגרות הפועלים עם האכרים, וּביום המחרת התנדפו כליל כל הספורים האלה ממוחה.  וסקה השתמש בהמצאה מחוכמת: התחיל מספר לה מעשיות, שמלבד שדים ומזיקים היו מצויים בהן גם פשיסטים וקומסומולים, אולם הוכה שוק על ירך במדה שלא פלל מראש.

– כלום גם ז – א – ת מעשיות? – סלסלה לנקה את קולה בבוז – אצלנו בכפר מספרת הסבתה צוניַאויכה מעשיות, הרי הן מעשיות ממש!  השמעתם כזאת?

ותרבה להג, כמעין המתגבר...  אחרי הדברים האלה החליט וסקה להסוֹג אחורנית, להמתין קצת, ולנקה הוסיפה לטיל עד עלות השחר עם בחורים ובחורות ואת ונקה קראה בשם "פכסם".

עם קולטיאַפיץ' התרועע הנוער בזמן הטיולים, בבלותו את לילות-הקיץ העליזים. קוּלטיאַפיץ סבב ברחובות הקיטנה לפי חובת משרתו ובחפץ רב התבונן לבני הנוער.

– ומי אתם כי אדע? – שאל קולטיאפיץ את הבחורים, אשר שרו שירים, בהתעכבו פעם בלילה אצל הקיטנה.

– קוֹמסוֹמוליים.

– אַ! – תפס קולטיאפיץ' – מתוך הבעת כבוד. – זאת אומרת, נכדי אִלִיץ'?  ועלי להגיד לכם בגלוי: אדם גלוי-לב היה סָבכם. ועליכם לקדש את זכרו ולתת כבוד לשמו לדורי דורות, אמן.

– אכן, אנו מכבדים, – ענו הבחורים. – ואתה מי אתה?

– אני?  אני – קלעי-מכונן, – ענה הישיש בכובד ראש. – הנני משמש פה בתור שומר-ליל.  ושמי – קיריל פוֹטַפִּיץ'.

– קולטיַאפִיץ', – חזרו כל הילדים, וככה ניתן לזקן השם קולטיַאפִיץ'.

 

ג

לכאורה אין מה לספר עוד, אלמלא מקרה טרגי, אשר זעזע עד היסוד את כל סביבת הקיטנה ושהפך את חיי הקומונה מהפכת סדום.  פעם, ביום ראשון, נשאר וסקה גרושין בקיטנה לבדו.  יתר בני החבריה הלכו לטיל.  וסקה התמתח לפני הגיאומטריה שלו והתחיל חוזר ומפענח את תעלומת המשולשים שָׁוי הצלעות.  לימות החורף החליט וסקה להתקבל אל ה"רַבּפַק"[17].  השמש להטה כתנור בוער, כאילו התכונה לנקוב את קרביו של וסקה בקרניה הסגוּלוֹת.  אבל וסקה, שמזמן לזמן הבריח בתנועות ידו את מחנות היתושים, כבש באומץ-לב תיאורימה אחרי תיאורימה.

צעקות-פתאם וקול אנשים אי-שם ברחוב ובקיטנות הסמוכות הבקיעו את הדממה הקורנת והמצלצלת.  וסקה עשה אזנו כאפרכסת וקלט קול דברים:

– אֵי, מַהֲרו, מהֵרו! נוּ, כן, טבעו!  מי?  איפה?  הוי, אבינו שבשמים!

וסקה נתר ממקומו בקפיצה קלה וירץ לאוֹרך הרחוב אל היער, אשר עם הברכה.

הברכה היתה גדולה, עמוקה, שבעת-ימים ועזובה.  על שפתה נקהל המון-עם, שדבר כל הזמן על דבר הסירה שנהפכה והאנשים שנטבעו.  וסקה הדף את האנשים לכאן ולכאן, התפרץ אל תוך ההמון, אל חבריו הרטובים והרועדים מקור.

– לנקה טבעה: אינה יודעת, כמדומה, לשחות! – קבלו את פניו בחרדה.

– באמצע הברכה!  טילנו בסירה, התחלנו מחליפים את מקומותינו, והסירה בינתים...

– צללנו ובקשנוה, אזלו הכוחות – רטן ניקולקה ופניו זועפים.

– רצו להביא סירות וחכה.

– היספיקו? – פקפקו בתוך ההמון.

– ישנה סירה, אולם הוּא פרטית, אצל הארמון, מעבר מזה.

– איפה? – שאל וַסקה, דחוף ומבוהל, וקפץ אל המים בכיון אשר הָרְאה.

הוא היטיב לשחות ולצלול, ומשום כך קוה למצא על נקלה את הטובעת.  אחרי שעבר בשחיה מרחק של חצי הברכה, פנה אל החוף ושאל:

– האם פה?

לקריאות התשובה השמאיל וצלל שוב.  הקרקעית היתה עמוקה מאד, כולה ביצה טובענית, ומלאה אַצות.  אחרי שחפש ובדק כשש אמות בכיוונים שונים, הרגיש וסקה, שרגליו נשקעות ממעינות-התהום הקרים, כי נשימתו כבדה ומשום כך החליט לעלות על פני המים.  בתנועה נמרצה נדחף מעל התהום, עלה למעלה, אולם פה הרגיש פתאם, שרגליו סובכו בתוך האצות.  וסקה נסה לשחרר את רגליו מזיפיהן האמיצים, משך פעם ושתים ובלי כונה שאף מים לקרבו.  כהרף עינים השתזרו נגד עיניו כוכבי-זהב, המים נכנסו אל הנחירים, האזנים והקיבה.  ידיו רתתו במים בתנועות-שבץ, אבל האצות כאילו ננעצו במוח, בזכרון, בהכרה...

מהעבר השני נחפזה סירה, מורדפת בשני זוגות משוטים.  חיש-קל נתקלה החכה בגופה של לנקה, ומשתה אותה בבגדיה מן המים.  אחרי חצי שעה שב רוחה של לנקה אליה.  הבחורים, שנחנקו כמעט מחוסר נשימה, מצאו את וסקה ושחררוהו מהאצות.  אבל גם הנעת הגוף גם הנשימה המלאכותית לא הועילה.  וסקה גרושין היה מוּטל מת.

 

ד

– הבה, הגידו לי, מה עדיף: בית דואַר או דַוָר? – התחיל קולטיַאפיץ כדרכו תמיד, בהסבו אל המעקה, מקום שבתו הקבוע. – קימא לן, שהדַוָר יכול להתקים בלי בית-דואר, נכון הדבר.  אבל בית-דואר בלי דַוָר, כיצד יתקים?  הַא?  הגידו נא לי!

הבחורים החרישו.  עבר חודש מיום מיתתו של וַסקה, אבל מאותו זמן כל הטיולים והשעשועים לא עלו יפה.

– עכשיו יכול בית-דואר להתקים בלי דַוָר – אמר ניקולקה ברצינות בלתי רגילה. – עכשיו יש רַדיו, המעביר ידיעות עד קצה העולם.

– וכיצד יפעל ה"רַדִיווה" שלך בלי "רַדִיוִיסט"? – התרעם קולטיַאפיץ על ניקולקה. – "רַדִיויסט" צריך להיות, ובלעדיו – אין ה"רַדיווה" שלך אלא מקל בלבד.  לִ-לִ-לא, אל תדבר כזאת.  מכונה בלי מכונאי הרי היא כחמיץ מבלי מלח...

השיחה התפוררה.  קולטיאפיץ שתה כוס תה עד גמירה ואמר:

– היי"ש, טעמו עמו, תרופה נגד השן.  נוּ, ובזה – להתראות, – ויתנהל לביתו.  אבל אחרי הַקיפו את כל הגינה, חזר ושאל בקול סודי:

– וכי מה זה, אַליונה זו שלכם, אינם שומעים גם את קולה?  קודם – עליזה-פזיזה, עם צחוק ועם זמר...  ועכשיו – הביטה וראה...   תמיד עם ספר...  וגם עתה יושבת בגן עם ספר...  ומה, אל יחשב לי לעון: ודאי מתאבלת על וסילי, מה?

– ל-לא, הרינך, קולטיאפיץ, סתם – ענה ניקולקה מתוך הרהורים – לא שגתה עם וסיה באהבים.  שקועה, בודאי, במחשבות על המות...

– הנה פירוש הדבר, ידידי קולטיאפיץ, – הסביר פידור זייצב.  – מסופקני, אם תבין אותי.  הנה אתה פוסק: האשה – בַּלָם.  ולפי דעתנו, לא האשה בלם, אלא הבוּרוּת. וסילי למד.  טבע בגללה, – עכשיו שלחה ידה אל הספר...  זאת היא, ידידי, דיאלקטיקה של חיים.

– די-לֶכ-טיקה, – המשיך קולטיַאפיץ את המלה וחזר, כדי לזכור אותה: – משמעותה, די-לֶכ-טיקה.  וכיצד להבין זאת?

– ולהבין צריך ככה, – הסביר זייצב בחפץ לב. – הנה לפי דעתך אין המכונה יכולה להתקים בלי מכונאי.

– אינה יכולה, – אימת קולטיאפיץ בבטחה.

– נכון.  והוא הדין עם ספר.  וסיה טבע – הספר נשאר.  ולנקה – גם כן קרויה אדם. הרואה אתה, היא דבקה בספר – ולומדת.

– כן, כן, כן, – עלץ קולטיאַפיץ. – שְׁמַע מיניה, זאת היא דיִ-לֶכ-טיקה...  זאת היא מעין: הרגו קלעי אחד על יד התותח והנה – השני בא במקומו.  כֵ– – – ן.

קולטיאַפיץ התנהל שוב בגינה, נגש אל לנקה, ליטף את שערות ראשה:

– למדי, נערה, למדי...  השכילי לדעת את כל הדילכטיקה...  תקבלי סידור אמתי בחיים.  ובלי דילכטיקה – החיים, אחא, אינם אלא שלשלת ברזל.

 

24 לנובמבר.

משהתחילו הבחורים לצעוק, שזויה שוב התעלפה, רצתי תיכף אל החצר, לקחתי שם משהו, והריני רץ בחזרה, ושואל: איפה?  אומרים לי, שבאודיטוריה.  אני – מיד אל האודיטוריה, הנני רואה: היא מוטלת, כדרכה תמיד, חורה ושיניה מהודקות.  אני אומר:

– הרימו אותה קמעה.

הבחורים הרימוה, ואני הכנסתי מתחת לצוארונה גוש שלג.  ופתאם קפצה ממקומה ותצרח במלא גרונה!!  הבחורים התפרצו בצחוק, והנה ילניקיטקה רצה עם נשדור.

– מה יש?!

– ככה, זויה נפלה ותתעלף, וקוסטיה ריַבצב החלים אותה.

– כֵי – צד החלים?

– בשלג.

פה השתערה עלי ילניקיטקה, שזהו מעשה אכזרי ובלתי-חברותי, ושתעורר את הדבר באספה הכללית.  אבל באה זינאידישצ'ה, התבוננה בזויה ובי ואומרת:

– ילנה ניקיטיצ'נה, הרגעי-נא!  זויה שוב לא תתעלף יותר.

עיני זויה התנוצצו, שרקה כקטר – ואיננה, וזיו-פַּלנה אומרת לי:

– רק אחת אבקשך: בפעם הבאה בהסכמתי!...

ותלך.  ומדוע זה בהסכמתה?  אם אנו האוצ'קום – הרי זוהי חובתי.

במהרה תתחלנה הבחינות בעד נובמבר, ואני עוד טרם פטרתי הכל בעד אוקטובר.  האוצ'קומיות מפריעה אותי מאד מעבודתי.  גם ה"הַרֵדְקוֹמִיסְיָה" (ועדת המערכת) ממריצה אותי לכתוב בעד "התלמיד האדום".  ולי אין אף שעה אחת פנויה.


26 לנובמבר.

התחילה ההרשמה לקומסומול, ויחד עם סילבה מסרנו מודעה בדבר כניסתנו אל התא.  אומרים, שבקרוב יספחו את תאנו לאיזו קומונה תוצרתית.  הדבר חשוב מאד, שהרי ישיבותינו משעממות עד מות.

 

27 לנובמבר.

הלכנו עם ונקה פיטוכוב אל מחוסרי-ההשגחה, והנה מה שיצא מזה.  אני אוהב מאד את הסודיות, ואת הדבר צריך היה לעשות בסודי-סודות, מפני שאם יִוָדע הדבר לשקרבים, יצא מזה פרצדנט גמור.  מעשה שהיה כך היה.  ונקה נכנס אלי בתשע, אל הראינע כביכול, ונלך.  בחוץ היה קור נורא – עשרים מעלות בערך.  באנו אל המרתף הרעוע.  בתחלה לא נתנו לנו להכנס, ואחרי כן – נתנו.  המרתף רחב-ידים, והקור כמו בחוץ, ומשום כך בוערות מדורות בפינות שונות, אלא שהן חסומות בכל מיני סחבות וסמרטוטים, כדי שלא יֵרָאה מצד הרחוב.  כשזחלנו בחשאי על פני הלבנים ההרוסות, אחָזנו פַחַד, ממש כמו בראינע למראה הבלשים המתגנבים.  בתחלה לא נגעו בנו לרעה, מפני שמכירים שם את ונקה וחושבים אותו לאחד מאנשי-שלומם.  כולם לבושים קרעים ובלויי סחבות, וצחנה נוראה עולה מהבחורים, כמו מבית הכסא, למרות הקור הנורא...  מספרם די גדול, והרי הם מתחממים לאש המדורות.  אצל מדורה אחת – לא יספיק המקום להכיל את כולם.  משנכנס וסקה, התנפלו כולם עליו:

– הבה לנו מעשיה!

ונקה קרס אצל מדורה וספר להם מעשיה על דבר צלחת-כסף ותפוח צח.  בדותה שבבדותות!  מעולם לא עלה על דעתי, שבדותה כזו נדפסה בספר.  אחרי כן הפצירו בו הילדים לספר עוד, אבל ונקה מִאֵן. אז הוציאו "סמוגון" והתחילו מכבדים אותו.  ונקה לגם מעט ואני הסתלקתי.  אחרי כן התחילו משחקים בקלפים, ואנו פנינו לצאת, ופתאם – מי שהוא סוחב אותי אל המדורה.  התעקשתי, אך הלה סחבני אל להבת האש ויצרח:

– בחורים, זהו – מרגל!

הסתכלתי בו והנה: אליושקה צ'יקין, כולו מלוכלך, בבלויי סחבות, קשה להכירו מתוך סקירה ראשונה.  פונה אלי:

– ואתה, בליעל, מה הביאך הלום?  לרַגֵל באת?

– לך לעזאזל, – עניתי לו, – וחפצתי להמלט.

ונקה, כמובן, קם לעזרתי, התחמקנו...  הם – אחרינו, ואנחנו מגינים על עצמנו.  ופה טפח מי על פני מתחת לעיני בדבר-מה קשה.  צעקתי בקול רם, כי כאב לי מאד.  קפצנו מתוך המרתף אל הרחוב – ונשא את רגלינו.  התחילו רודפים אחרינו.  אבל לא רחוק משם היה רחוב מואר ושוטר.  הם נחשלו מאחורנו.  עיני כאבה עד למאד ותפחה.  פה התחלנו להועץ עם ונקה, מה לעשות ועם כדאי לספר למי שהוא על דבר אליושקה צ'יקין.  החלטנו לשתוק ולבלתי ספר לאיש, פן יבולע לו.

גם בבית אסור לו להֵראות; כּי אביו הרג יהרגהו על הדבר הזה.  ונקה ספר לי, כי במרתף זה גרים ה"מַכשילים".  וככה הם נוהגים: אחד נחבא אל השער, והשני מטיל ברחוב, מעשה תּם. כשעוברת איזו גברת עם ארנק, – מיד זה המטיל ברחוב מתנפל בכל מאמצי כוחו לרגליה ומכשילה, והשני מזנק מן השער, חוטף את הארנק – ואינם.  יש מהם שגונבים פשוט מן הכיס.  או מתפרצים בגנבה אל הדירות.  אחדים אינם יודעים אפילו לדבר רוסית, כי אם – טטרית, וגונבים – הפלא ופלא!

כששבתי הביתה, פשתה החבורה על כל לחיי; אבא ראה תיכף ושואל, מה קרה.  כזבתי לו, שנמעדתי ונפלתי.  אז שם עליה מעת-נחושת ישנה.  התפיחה אמנם ירדה קצת, ובכל זאת – צריך יהיה ללכת מחר לבית הספר עם חבורה.

 

28 לנובמבר.

כל הבחורים שאלו, כמובן, על אודות החבּורה.  ביחוד הציקה לי סילבה, עד ששלחתיה לעזאזל.  ילניקיטקה הסתכלה בי בחשד ובבוז, אבל לא חפצתי שוב להקים רעש ועברתי בשתיקה.

ב"תלמיד האדום" נדפס מאמר צודק על דבר עבודה צבורית. אני הוא הכותב.

”בבית ספרנו מוגשמת שיטתו של דלטון, קוצבים חיבורים לכל המקצועות לחודש ימים, ועלינו להכינם בעצמנו.  המורה בא ואומר שצריך להכין חיבור כזה וכזה לפי ספר זה וזה, ואת הספר אי-אפשר להשיג בשום מקום, ולקנות אותו לכל חיבור וחיבור לחוד – לא יתכן בכלל.

"מלבד הלימודים המדעיים, עובדים גם עבודה צבורית, ולשם הגשמתה נקבעים ונבחרים אותם הבחורים, שכוחם יפה בנידון זה, ומכאן – המצב המשונה, שאחדים עמוסים עבודה ציבורית, ואחרים אינם עושים כלום.  צריך להוסיף, שבמעבדות המדעיות שלנו רעש והמולה, עד שקשה מאד להתרכז בעבודה, ומשום כך מכינים התלמידים חיבורים שונים בביתם.  אנו גומרים את הלימודים בשבע, אלה הפטורים מהעבודה הצבורית הולכים להם במנוחת נפש, ולעומתם התלמידים העמוסים עבודה ציבורית צריכים להשאר בביה"ס כדי למלאנה.  מובן מעצמו, שבמשך הערב לא תספיק כלום, ועליך להשכים לעבודה הציבורית בבוקר, כשעובדת הקבוצה הראשונה.  וכשמתאספת קבוצתנו השניה, – שוב אי אפשר לעבוד במעבדות מפני הרעש.  וכן מדי יום יום.  עבר חודש, הגיעה השעה להבחן, וטרם הוכן דבר.  ומי שאין לו עבודה ציבורית, מכין בשקט את חבוריו בבית ונבחן בזמנו".

עוד הרבה דברים נכתבו שם, אבל גם זה מספיק כדי לראות, שאין לאוצ'קומים פנאי אפילו כדי לשאוף רוּח.  ופה על צוארך גם ועדת-המערכת, גם ועדת הקישוט, גם ועד המחלקה, ועוד משא ומתן עם השקרבים בשם כל הכיתה...  דלטון ימח שמו, תבלעהו האדמה!

 

30 לנובמבר.

מחר עלי להבחן בעד חודש נובמבר, ואני, כמובן, לא אבחן בשום מקצוע, ומתי אבחן – לא ידוע...  גם אחרים נמצאים במצב כזה.  מה טוב שבא הסוף לעבודתי באוצ'קום, ואפטר מענשו של זה.  תקותי היחידה היא – ימי הפגרה של החורף.  גם לסילבה אין תקוה להבחן לרגלי העבודה באוצ'קום.  דלטון, ימח שמו!

כל הערב, אחרי גמר בית הספר, טילנו עם סילבה ברחובות והיא ספרה לי הרבה על חייה.  נודע לי שאביה הגיש קובלנה לבית הדין ותובע גירושין מאמה, והיא איננה יודעת עכשיו עם מי להשאר.  וכל הזמן – קטטות ותגרות בבית.  היא משתדלת להמעיט ביקוריה בבית.  אחרי כן הרבתה בשאלות על מטרת החיים.  אמרתי לה, כי מטרת החיים היא – לחיות חיים של תועלת לעצמו ולאחרים ולהלחם בעד הקומוניזם הכללי.  אז התודתה לי, שהיה לה קשה כל כך, עד שרצתה לשלוח יד בנפשה.  עניתי לה, שזהו מעשה שטות, כי יש בני-אדם, אשר חייהם יותר קשים משלנו, למשל, מחוסרי ההשגחה.  ומלבד זאת ההתאבדות – היא אינטליגנטנות.  בבית הספר הישן התאבדו בגלל השקרבים, לא כן אנחנו במצבנו, שאנו יכולים להלחם בשקרבים.  חוץ מזה – יש קומסומול, שבודאי יקבל אותנו, מפני ששנינו ממוצא סוציַלי פרולטרי.  אז נחה דעתה של סילבה, ואני לויתיה הביתה.

 

מחברת שלישית

3 לדצמבר.

אשרו אותי ואת סילבה בתור מועמדים לקומסומול.  מצוין הדבר, חבל רק, שצריך לבקר את ישיבות התא.  אין פנאי גם בלאו הכי.  שפיר!  אסתדר איך שהוא.

 

4 לדצמבר.

היום בזמן הלימודים בבית הספר הופיעה המיליציה.  קראו לזין-פלנה ושואלים אותה:

– אלקסיי צ'יקין – האם מבית ספרכם הוא?

ענתה, שמבית ספרנו.

– אם כן, קבלו אותו בחתימת קבלה, באשר איננו מגיד את כתבתו, ולנו אין מקום פנוי בשבילו.

– וכיצד נתגלגל אל המיליציה? – שואלת זין-פלנה.

– בזמן החפושים בין מחוסרי ההשגחה.

קמה פתאם זין-פלנה ואמרה:

– לא, אני מסתלקת לקבלו.  הובילו אותו אל בית-המחסה למחוסרי-ההשגחה.

בחורים אחדים שמעו זאת, ותיכף נודע הדבר לכל בית הספר.  צלצול הפעמון הכריז על אספה כללית.  הבחורים רצים מכל העברים, השליכו אחרי גום את הספרים; אפ מי שהוא נשאל במעבדה, והנה – תוך כדי תשובה – נתעלם...  השקרבים לטשו את עיניהם.  סיבת הדבר היא, שלפי הרגיל, יודעים למפרע על דבר אספה כללית, וכאן – לפתע פתאם, ובזמן הלימודים.

הנה נתאספו הבחורים באולם.  רעש והמולה, צעקות.  הולכת זין-פלנה, כולה חורה, וגם יתר השקרבים, כנראה, נבוכים.

– מי צלצל לאספה כללית? – שואלת זין פלנה.

– אנכי, – ענה סיריוזק'ה בלינוב.

– על איזה יסוד, בזמן השיעורים?

– על אותו יסוד, שברגע זה נודע לכל בית הספר עָול נורא, ואנו כולנו רוצים למחות נגדו.

סיריוזקה מדבר, ופניו חורים ודבריו מגומגמים.

– איזה עָול? – שואלת זין-פלנה.

– מה שבית הספר סרב לקבל את צ'יקין.  צ'יקין הוא חברנו, וצריך היה לשאול את פינו.

ופה הריעו כל הפיות:

– צדקת, בלינוב!  הלאה השקרבים!

זין-פלנה הרימה את ידה, עמדה כה זמן רב, עד שוב השאון, ואחר כן אמרה:

– צריך לברר את הדבר לכל פרטיו.  הנה אתם אומרים: עָול.  ואני לא יכולתי לקבלו, ראשית, מפני שכאן – לא בית-מחסה לילדים, ואין מקום לגור פה, ומלבד זאת הוא נטפל למחוסרי ההשגחה, ואולי הוא מנוגע במחלות שונות ויכול להדביק בהן את יתר התלמידים.  וסוף כל סוף, מכיון שיש לו אב, צריך לשלחו לאביו, ולא אל בית-הספר...

פה קמתי ואמרתי: 

– לשלוח אל אביו אסור, מפני שאביו יקום עליו ויהרגהו.  אביו שכור, וכנראה, לא מתק חיי צ'יקין בביתו, אם ברח למרתף רעוע.

– לאיזה מרתף רעוע? – שואלת זין-פלנה.

– ככל המרתפים, – אני עונה.

– ומנין, ריַבצב, ידוע לך הדבר?

– ידוע על-ידי זה, שהייתי שם וראיתי את צ'יקין.

פה פרצו כל הבחורים בצריחה:

– הידד, ריַבצב!  בחור כהלכה!!

ואני עונה:

– בבקשה לא לצרוח בלי טעם.  מכיון שאני אוצ'קום, מוטלת עלי החובה הזאת.

– ובכן, – אומר סריוזה בלינוב – כל בית הספר מוחה נגד זה, שהמנהלת לא שאלה את פינו ושלחה את צ'יקין אל בית המחסה.  וזולת זאת, אנו מבקשים לשלוח תיכף ומיד אל המיליציה ולהביאו לבית הספר.

– ומה, איפא, נעשה בו? – שואלת זין-פלנה.

– נראה אחרי כן, נלך אל דירתו ונבקש את אביו, שלא יכנו.

– והוא ישמע בקולכם וכן יעשה – העירה ילניקיטקה מתוך ערמומיה.

– יותר מאשר בקולכם, – ענה סריוז'ה. – על כל פנים, אנו מבקשים את עובדי בית הספר לענות לנו, מה לפי דעתם: היש איזה ערך להנהלה עצמית בבית הספר או לא?

– כן, כן!  אנו מבקשים לענות! – הריעו כל הבחורים.

– אני תמהה – אומרת זין-פלנה, – לערבוביה המתבלטת ברגע זה.  הפסיקו את הלימודים, סדרו אספה כללית.  עם זה אפשר עדין להשלים, אם צורך שעה הוא.  אולם כיצד מתנהלת אספה כללית זו, הבלתי-רגילה?  בלי יושב-ראש, בלי מזכיר.  גיבוב שאלות על גבי שאלות.  מעמידים שאלה על אודות צ'יקין, ואינם פותרים אותה ועוברים מיד לשאלה אחרת, עיקרונית.  אין את נפשי להיות נוכחה באספה כזו, מפני שאספה כזו לדעתי, מעטה חרפה על בית-הספר.

ותלך.  אחריה תיכף – ילניקיטקה, נתחמק בחשאי אַלמַקפיש ויתר השקרבים, נשאר רק ניקפיטוז' לבדו.  יושב ומחריש, כאילו שותקה לשונו.  הבחורים נשתתקו אבל במהרה שוב הקימו שאון.  וסריוז'קה דפר באגרופו בשולחן ואומר:

– כשאני לעצמי, אני חושב, כי כל מיני יושבי-ראש – זהו משפט קדום.  אפשר להתקים גם בלי יושב-ראש.  שמעו, חבריא, אני מציע להשאר פה רק לאלה, שאינם מסכימים לצורת ההנהלה העצמית של עכשיו.  ונחליט מה לעשות.  ויתר הבחורים – ילכו להם.  מובן, שגם כל עובדי בית הספר.

ניקפטוז' קם תיכף ממקומו וילך.  הלכו גם אי-אלה מהילדים הצעירים.  מהבחורות יצאו באופן דמונסטרטיבי – זויה השחורה ולינה ג.  הנשארים החליטו לארגן "ברית".  הברית החליטה לבלתי הכיר בהנהלה העצמית ולעבד תּקנון, שהכל מחויבים להכנע לו.  חובת הקימה וברכת השלום – בטלה ומבוטלת.  אל המעבדה, האודיטוריה, האולם אפשר להכנס בכובע או בגלוי ראש, כרצון איש ואיש.  נמנו וגמרו לקים את התקנון כמו שהוא, עיבודו מסרו לסריוזה בלינוב ועוד בחורים.

ומיד – נעמו לי החיים.  דרך אגב, גם עבודתי באוצ'קום נגמרה.

 

5 לדצמבר.

בבית הספר קימות עכשיו שתי סיעות: בית-הספר וה"ברית".  נמצא שרבים מן התלמידים תומכים במורים.  היום היתה אצל אנשי "בית הספר" אספה כללית לשם בחירת אוצ'קום חדש, ובאספה זו השתתפה מחצית תלמידי ביה"ס.  אצלנו, אני "הברית", גם כן היתה אספה כללית וקבלו את "תקנון הברית".  לפי תקנון זה אין איש נכנע לאיש, נקבעת רק משמעת עצמית.  כל מיני שטויות, כמו חובת ברכת השלום, מתבטלות, אולם כל אחד מאנשי "הברית" מחויב לדקדק בהנהגתו.  אסור, למשל, להתקוטט ולהקים שאון בזמן הלימודים.  לשם משא ומתן עם השקרבים ואנשי "הברית" נבחר "קומיסר לעניני חוץ" – סריוז'קה בלינוב.

קודם כל מלאו את ידי סיריוז'קה להשפיע על השקרבים, שיביאו את אליושקה צ'יקין אל בית הספר מבית מחסה הילדים. אחרי כן היה מיטינג, ונשאו נאומים.

אחרי כן הפנה אותי סריוז'קה הצדה ואמר, שהואיל וניקפטוז' חובב אותי, אלך אליו ואשאל את פיו. מה דעתו על דבר "הברית" וגם דעת יתר השקרבים.  הסכמתי, כמובן.  אחת רק לא ברור לי, מה לנו ולדעת השקרבים. הם – בשלהם, ואנו – בשלנוּ. ובכל זאת הלכתי.  נקפיטוז' אמר לי כזאת:

– אני מוצא את נסיונכם למענין.  לדעתי תוכחו בקרוב בעצמכם, שאי אפשר לחיות בלי משמעת.

עניתי לו שאנוּ משליטים משמעת עצמית.

– משמעת עצמית – היא מקל בעל שתי קצוות, בבחינת אליה וקוץ בה. – אמר ניקפיטוז' – מצד אחד, אפשר לומר שהיא מועילה, ומשמשת תריס בפני מעשה אלמות, אולם מן הצד השני היא קשה שבעתים ממשמעת חיצונית.  הגעו בעצמכם: כל הזמן צריך אדם לחשוש, שמא יעבור איזו עברה.  בקרוב ימָאס בעיניכם הדבר.

שאלתי אז, מה השקפתה של זין-פלנה בדבר הזה.

– לא עמדתם על ערכה כהוגן – ענה ניקפטוז'. – אתם חושבים, שהיא תומכת באמצעי אלמות בבית הספר וממילא היא אויבם הכללי של כל התלמידים.  ובאמת אין הדבר כך.  היא אוהבת מאוד את כל התלמידים.  ואם ראתה צורך לעצמה לתמוך במשמעת, הרי זה משום חובת האחריות המוטלת עליה.  וביחס ל"ברית" שלכם דעתה היא, שלא להפריע אתכם.  "יוכחו בעצמם – אמרה – בחוסר-הטעם של מעלליהם".

ספרתי כל זאת לסריוז'קה, שמע את דברי עד סופם ולא אמר כלום.  בשובי הביתה לויתי תחלה את סילפידה, אחרי כן לותה אותי, ובדרך הרחבנו את הדיבור על דבר "הברית".  אמרה לי, כי איננה מאמינה, ש"הברית" תתקים זמן רב, וכי נספחה אל "הברית" רק מתוך רגש חברותי, וכי מעכשיו נעמו לה החיים.  אמרתי, שאף אני כך.  אז נפרדנו איש מרעהו מתוך לחיצת-ידים, שאף פעם לא עשינו כזאת.

 

6 לדצמבר.

הכל כאילו נסתדר יפה.  השקרבים מעמידים פנים שאינם רואים את "הברית", ואנו – שאיננו רואים את השקרבים.  מכיון שהחלט ב"ברית", לבלתי התעלל באנשי "ביה"ס", איננו נוגעים בהם לרעה, ומה גם שרובם קטנים, והקשישים שבהם – השקפותיהם העקרוניות אחרות הן.

בכל מאמצי כוחי הנני נחפז לגמור את הבחינות, כדי להנפש בימי הפגרה של החורף.  אצל ניקפטוז' נבחנתי בעד נובמבר.  הקשים מכל המקצועות הם – הנדסה וטבע.

 

7 לדצמבר.

ונקה פיטוכוב לא בא לבית הספר, ואלך אליו למעונו.  והנה – הוא שוכב במטה, כולו מוכה ופצוע.  הכו אותו מחוסרי ההשגחה, מפני שחשדו בו שהוא הלשין עליהם וגרם לידי חיפוש.  גם את הארגז עם הסיגרות נטלו ממנו.  עכשו הוא מתכון להכנס לבית החרושת, ביחוד כשמרבים עכשו לקבל שם בני-נוער.  שאלתיו: ומה יהיה עם הלימוד?  אבל הוא אומר, שבני-הנוער עובדים רק 6 שעות ועושים הקלות שונות לטובתם כדי לאפשר להם את הלימוד.  כל בני ביתו מצטערים ובוכים, יען כי הוא לבדו מכלכל את כולם.  רוחי קשתה עלי ואלך.

 

8 לדצמבר.

עברתי על פני האולם ופתאם פרצה מלחמה בין אנשי "הברית" ו"בית-הספר".  הם התנפלו עלינו: הכשילו את ולודקה שמֵרץ.  אנשי שלומנו נקהלו מיד והתחילה תגרה.  התגרו, כמובן, למראית עין, סתם ככה, מעשה קונדס.  ופתאם התפרצה זינאידישצ'ה, התחילה רוקעת ברגליה וצועקת כמטורפת: "לחדול, לחדול".  חדלנו, כמובן, והיא התנפלה עלינו, שהפכנו את בית הספר לרשות הרבים, שאיבה כזו לא תתכן, ושהמשמעת העצמית המהוללת של "הברית" הראתה את עצמה בכל תפארתה.  לא יכולתי אז להתאפק וָאומר, שאין הדבר נוגע למשמעת, מפני שלא נלחמנו כלל, אלא סתם התאבקנו קצת.  אבל היא לא נתנה לי אפילו לגמור והודיעה, שתדבר אתי במועצת בית הספר.

  נראה מה ילד יום.  נבחנתי לבסוף בעד אוקטובר בהנדסה.  עכשיו לא נשאר לי הרבה, ואני דוחק את הקץ לגמור את בחינותי.

 

10 לדצמבר.

השמחה היתה רבה, מפני שבשעת ההפסקה הגדולה, קפצו כל אנשי "הברית" אל החצר ושחקו בכדור-רגל.  מזג האויר היה די חם, והשלג, – מסוּמס, ומשום כך היה נקל לשַׂחֵק.  ואנשי "ביה"ס, הביטו עלינו מתוך קנאה, גם הם רצו לשחק, אולם לפי כלליהם אסור המשחק בכדור-הרגל עד לימות האביב, – בחצר בית הספר לכל הפחות.  במשחקים אחרים מותר לשחק, ובכדור-רגל אסור, מפני ש"כדור-הרגל – לפי דברי זינאידישצ'ה – משפיע לרעה על הלימודים".

נגמרה ההפסקה, אבל אנו לא חדלנו משחק...  חבל, שבחורף היום כל כך קצר, אלמלא זה הייתי משחק עד בלי סוף.  עשרה goal-יִם הכנסתי, הנני משחק את הימָני הקיצוני.  בתחלה שחקו הבחורות, אולם, משנתארגנה להקה מסודרת, הרחקנו את הבחורות.

 

11 לדצמבר.

שלשום ראיתי את זויה השחורה ואת לינה ג. בצאתן מן הכנסיה, ואתמול היתה ישיבת התא, ובה החלט להגביר בבית הספר את התעמולה האנטי-דתית.  לרגלי זה באתי אל המעבדה-לטבע, כשנתאסף שם מספר די-הגון של תלמידים, ושואל את ילניקיטקה:

– ילנה ניקיטיצ'נה, בבקשה להסביר לי בנידון האלהים: היש אלהים או לאו?

– פעם אחת, ריַבצב – ענתה – הרי אמרתי לך, כי בשביל האחד ישנו, ובשביל השני – איננו.  זהו ענינו הפרטי של כל אחד ואחד.

– אבל בדרך כלל?

– אין השקפה כללית בשאלה זו.

– ולפי תורת הטבע כיצד: יש או לא?

– תורת הטבע איננה מטפלת בשאלות דתיות.

וככה שבתי כלעומת שבאתי, אבל לא אתן דמי לילניקיטקה.  הלכתי אל המסדרון, ופתאם הדביקתני זויה השחורה ואומרת:

– חכה!

עמדתי מלכת, והיא התגבנה, גחנה אלי ואמרה בלחש:

– אני שונאה אותך ואינני חושבת אותך לאדם, ובכל זאת, צר לי עליך, והנני מודיעה לך מראש, שלא תפטר בלא כלום – והנך עתיד לתת דין וחשבון.

– למי זה אתן דין וחשבון?

– שם יוָדע לך למי.  המלאכים הקדושים נסתלקו מעליך.

פרצתי בצחוק עד כדי כאב הבטן!

– מסרי – אמרתי – את מתנתי למלאכים הקדושים!

ואספוק בידי על שכמה.  שרקה כקטר – ואיננה.  לא רדפתי, כמובן, אחריה: אינני אוהב אותה, לא אוכל פשוט לראות את פניה.  ריח כנסיה נודף ממנה, ריח שמן ולבונה.

 

12 לדצמבר.

היום היה עלי להפרד מחברי החביב – ונקה פיטוכוב.  בא בפעם האחרונה, כי נתקבל לבית החרושת.  החלותי לספר לו על מצב הדברים בביה"ס, אולם, כנראה, איננו מתענין כבר בזה.  החבורה נתרפאה על פניו.  יקבל עשרים ושלשה רובלים וששים קופיקות.

– מסיגריות – אמר, – לא תרויח יותר.

צר לי מאד שיעזבנו.  ראשית, הוא חבר טוב, פשוט אין רבים כדוגמתו.  ושנית, הוא עלם חכם וטוב-לב.  חושבני, שההתרועעות עם בחור ועם בחורה איננה היינו הך, ותהי אפילו חכמה כסילבה.  אמת, אנכי מרבה לשוחח עמה.  אבל לא על הכל: הן הרבה דברים נשגבו מבינתה.  ומלבד זאת, כלום תלך עמה אל מחוסרי ההשגחה?  היא היתה מסכימה אולי ללכת, אבל הם הלא יכוה מכות רצח, ואפילו להגן על עצמה אין לאל ידה.  הנה, למשל, הבחורות אינן יודעות לשחק בכדור-רגל כדבעי, למרות כל יגיעתן, מלבד זאת – עיניהן נמצאות לעתים תכופות במקום טחוב...  בכלל, כמה שלא תתחכם, העיכובים לידידות אמיתית – הם רבים ועצומים.  אחרת היא – ההתרועעות עם בחור.  צר לי על ונקה...  אנחנו, כמובן, נתראה תכופות, ובכל זאת, אינו דומה זה לזה.

 

13 לדצמבר.

היום קרה פרצדנט חדש לרגלי "הברית".  סילפידה ד. הלכה להבחן אצל אלמקפיש בעד נובמבר, והוא הכשיל אותה, אף כי לפי דבריה היא השיבה על כל השאלות ופתרה את כל התאורימות.  אז אמרה לו:

– רק משום זה הכשלת אותי, שאני שיכת "לברית".

חרה אפו של אלמקפיש, קרא לה "ילדה מאוסה" והרחיקה מן המעבדה.  כל הכיתה התרגזה מאוד.  שלחנו משלחת אל זינאידישצ'ה, שאלמקפיש יבקש סליחה מסילפידה.  אני נבחרתי אל המשלחת, וכשנכנסנו אל חדר המורים, היה שם גם אלמקפיש. שמע את דרישתנו ואומר:

– טוב ויפה, אבקש סליחה ממנה, הפרזתי על המדה.  אבל תפַיסני קודם דובינינה, שחשדה אותי בנימוקים צדדיים.

אמרתי אז:

– אינני יודע, אם היו כאן נימוקים צדדיים, אבל כל ביה"ס יודע שאתה שונא את דובינינה ורודף אותה.

אז קפץ אלמקפיש כנשוּך עקרב, התחיל צועק, שאני בחור חצוף וגס, ואם לא ירסנו אותי, אז הוא יעזוב את ביה"ס, מפני שאין שום אפשרות לעבוד.  זרק את הספר על השולחן ויצא מביה"ס.  זינאידישצ'ה נשארה עמי בחדר המורים והתחילה סחה עמדי, הוכיחה לי, שאם לא ישתנה המצב, לא תהי שום אפשרות של עבודה, שכולנו נתענו אחר "הברית" ושוכחים את המטרה העיקרית והיחידה – את הלימוד.  עניתי לה, שאני מסכים לכך, אבל שלא רק אנו שוכחים, אלא גם המורים שוכחים, שאנו אנשים כמותם, ורק יותר צעירים ואולי פחות מנוסים מהם.  למשל, אסור לכנות אותנו בשם "ילדים", "בחורים חצופים וגסים", "ילדות מאוסות" וכדומה, דברים כאלה יעוררו תמיד פרצדנטים.  פה אמרה לי זינאידישצ'ה, שאינם אומרים "פרצדנט", אלא "אינצידנט".  לבסוף החלטנו, שמחר אבקש סליחה מאת אַלמקפיש ובכיוון זה אשפיע גם על סילפידה.

ובאספת התּא החלט להציע לשקרבים ו"לברית" ליצור ועדה מפשרת, כדי לשים קץ לסכסוך.  סיריוז'קה בלינוב מחה, אבל בא-כח המרכז שאלהו, אם יש את נפשו להביא את בית הספר לידי התפרדות לשתי מפלגות, ואז לא נשאר לסיריוז'קה אלא לשתוק.

 

14 לדצמבר.

הועדה המפשרת בהשתתפות באי כח התא החליטה לבטל את חובת הקימה וברכת השלום.  זכויות האוצ'קום הורחבו: כך, למשל, הענינים הנוגעים לתלמידים בלבד יתבררו רק על ידי האוצ'קום; אל השקרבילובקה ומועצת ביה"ס ימסרו ענינים, הנוגעים לשקרבים ולתלמידים גם יחד.  בכדור רגל מותר לשחק.

"הברית" נתפזרה.

 

16 לדצמבר.

הייתי בטוח, שהכל נגמר, והנה פתאם לפני הפסקת החורף עִבדו השקרבים בישיבת השקרבילובקה כרקטריסטיקות של כל התלמידים, וכל הרוצה לקרוא את הכרקטריסטיקה, שלו הרשות בידו לקרוא. אני לא רק שקראתיה אלא גם העתקתיה:

"ריביצב קוסטיה, 15 שנים.  ההתפתחות הכללית איננה מספיקה בהחלט בשביל גילו.  לומד בקושי רב.  תקיף בדעתו.  לעבודה צבורית מתיחס בהתלהבות ועצבנות יוצאת מגדר הרגיל, אלא מתקרר עדי רגע.  גיל-המעבר ותקופת ההתבגרות המינית עוברים עליו בקושי יוצא מן הכלל.  האינסטינקטים מכריעים אצלו ודורשים סיפוק מידי לרגלי מזגו.  גס, חצוּף ועוקץ עד לקצה הגבול.  העבודה האינטנסיבית של מרכזי-ההרגשה והתנועה גורמת ליצירת אֵגוצנטריות חולנית ונוקבת.  יחסו חצי-ההכרתי לחיי העתיד של אדם מבוגר מזין את האינטלקט שלו ואת כבוש האנסטינקטים שלו.  כבוש זה הולך ונמשך ועושה פירות, שקשה להכירם לפי שעה.  עלם טפוסי לפי דרגת סטנלי הול."

מי הוא זה אותו סטנלי הול? בודאי, גם כן בורגני, לא גרוע מדלטון... הלכתי אל ניקפּיטוז' לשאול את פיו, מה זה "אֵיגוצֵנטריות".  הסביר לי, שאותו האיגויִזם, אלא עוד גרוע ממנו.  יוצא מכאן, שאני – איגויִסט.  ואני חושב, שאינני איגויִסט, אלא, כמובן, לא תשנה את דעת השקרבים.  אבל לא זה העיקר.  הנה, למשל, כתבו עלי, שהנני לומד בקושי.  אולי נכון הדבר, אבל לא הוסבר מדוע.  והסיבה היא – דלטון.  לולא דלטון, לא הייתי מפגר בלימודי יותר מאחרים.  אשתקד למדתי לא גרוע ולא טוב מאחרים, ונשאר זמן גם לקריאת ספרים.  ועכשיו מפאת דלטון אין השעה מספיקה.  גם לסילבה כרקטריסטיקה דומה לזו. דברתי עמה, והיא הסכימה לדברי, שכל הצרות בשל דלטון.

 

18 לדצמבר.

היום רבה השמחה במעוננו, מפני שהביאו אל בית-הספר את אליושקה צ'יקין מבית-מחסה הילדים.  קבלנו פניו בקול תרועה ונענועים.  אחרי כן היתה אספת האוצ'קום, שהחליטה לשלחו אל אביו ויחד עמו, לשם משא ומתן, גם אותי ואת סריוז'קה בלינוב.  אליושקה – דל בשר וחור ושותק כל הזמן.  כנראה, חבלו לא שפר גם אצל מחוסרי ההשגחה גם בבית-המחסה.  אחרי הלימודים הבאנו אותו אל אביו.  באנו, אביו פכח, יושב ומנקר במרצע בתוך מגף ואמו תופרת.  האם, בראותה את בנה, געתה בבכי.  וסריוז'קה אומר לאב:

– הנה, אזרח צ'יקין, הביאונו אליך את בנך.  בית הספר מקבל על עצמו את האחריות, שבנך ילמד ויתנהג כהוגן.  אבל בית הספר דורש שלא תכה את בנך.

אביו של צ'יקין אניח את המרצע ואומר:

– אין לכם שום זכות מלאה להתערב בחיי הפרטיים!  ברצותי – אהרגהן, וברצותי – אשאירהו בחיים.  אלא שהוא התחיל לגנוב בבית-ספריכם, משמע, שמידכם למד את התורה הזאת.

– אצלנו בבית הספר אינם מלמדים לגנוב – עונה סיריוז'קה, – ואם בנך חטא, שוב לא יחטא להבא.  אולם תדע נא, אזרח צ'יקין, שאם תגע בו אף בקצה האצבע, יהיה לך עסק עם בית הספר כולו, ומלבד זאת תתָבע לבית-הדין.

כשיצאנו, נתעכבנו במתכון מתחת לחלון: ראינו, והנה האם מאכילה את אליושקה, והאב משוחח עמו כאילו לא קרה דבר.  נחה דעתנו ונלך.

 

19 לדצמבר.

הלכתי לבית הספר ובדרך פגשתי את לינה ג.  היא נגשת אלי ואומרת:

– הנני שואלת אותך בפעם האחרונה: התדבר עמי או לא?

– בפעם האחרונה אני עונה לך, שאדבר כמו עם יתר הבחורות.

פרחה תיכף ומיד.  שטיא שכמותה!  מעולם לא שאלה אותי, והנה פתאם מבלבלת את מוחי "בפעם האחרונה".  בעצמה החליפה את מקום-שבתה על הספסל, – ופתאום – לך דבֵר עמה!  כנראה, זוהי השפעתה של זויה השחורה.  לא, אחדות מבחורותינו – משוגעות ממש.  באתי לבית הספר.  כל החבריא יושבת במעבדות וטוחנת.  נגשתי לרבים מהם ושאלתי על המצב.  נודע לי, שהרוב לא הכין עדין את הבחינות של דצמבר ממש כמוני.  וחצים לא נתבחן עדיין בעד נובמבר.  אז כינסתי אחדים מהם, הלכנו אל חדר-התלבושת, עשַנו סיגריות וביררנו איזו תכנית.

 

21 לדצמבר.

היום אאחר לשבת עד חמש בבוקר ובלבד שארשום הכל כמו שהיה.

ומעשה שהיה כך היה.  עוד שלשום החלטנו לשים קץ לדלטון ואתמול התכוננו לכך כמעט כל היום.  היום, כשהבחורים התחילו להתאסף בבית הספר, היו מודבקות על כל הכתלים כתבות ופתקאות:

– הלאה עם דלטון!

– ילך לרוחות הבורגני דלטון!

הבחורים, כמובן, שבעו רצון עד למאוד.  נגשנו מיד אל הפסנטר לזמר במקהלה זמר חדש.  אני חברתיו.


יִקְפָא דָם בְעוֹרְקֵינוּ,

נִסְבּוֹל צַעַר לָרוֹב,

יָבוֹא קֵץ לִמְעַנֵנוּ,

לְדַלְטוֹן יָבוֹא סוֹף!!!

  וכשהתחילו מתקרבים השקרבים, קבלנו את פניהם בפזמון זה.  השקרבים עשו עצמם כלא ידעו, והלכו איש איש למעבדתו.  אבל אף אחד מאתנו לא הלך להבחן, אף כי אחדים הספיקו להתכונן.  במקום בחינות, יצאו כל הבחורים החצרה.  שם הכינונו דחליל מתבן, ועל צואר הדחליל תלינו שלט: "זהו – לורד דלטון". העמדנו את הדחליל באמצע החצר באופן שיראו את פניו מהחלונות, התחלנו רוקדים סביבו ומזמרים את-ה"קרמַניולה".  אחרי כן העלו את הדחליל באש.  בא דחוף השוער, וכשראה שאין סכנה, צחק עמנו יחד.  הדחליל בער בתוך הלהבה ומתוך זוהר מבהיק ושאון נפץ.  ואנו זמרנו.  ואחר כן שרנו עוד שיר:

בּוּרגָנִי אַתָּה, דַלְטוֹן נוֹרָא!

לֵךְ מִמֶנוּ, שֵׁד מְצוֹרָע!

ובתרועות שיר פרצנו לבית הספר.  שם חכו לנו כל השקרבים.  ובאולם שאלה אותנו זין-פלנה, אם רוצים אנו באספה כללית או לפי מצב רוחנו טוב שנלך הביתה.  אף כּי אחדים מהקטנים דרשו מתוך צעקות להתפזר, אבל אנחנו דרשנו אספה כללית.  אז הכריז הפעמון אספה כללית.

לפני האספה הלכתי אל חדר התלבושת, ופתאם מצאתי פתקה מתגוללת במסדרון.  הרימותי אותה וקראתי בה:

"להוי ידוע לכם, שאנו, שתי נערות, בחלנו בחיים.  והנה הן הסבות.  ראשית: הכל מעליבים אותנו ומבקשים תמיד תואנות.  מלבד זאת, אחת מאתנו רוצה ללכת לעולם הבא, והשניה – לרגלי אהבה אומללה.  אנו סולחות לכל.  מבקשות אנו לקבר אותנו לפי מנהגי הדת.  את ארוחת-הבקר של היום יקח לו קוסטיה ריבצב.  אני סולחת גם לו.  מי שיקרא את הפתקה הזאת, אל נא יראנה לשום איש.  ויקברו אותנו יחדיו, בקבר אחד.  ואם אסור לקבר את המאבדים עצמם לדעת לפי מנהגי הדת, יקברונו בלעדיהם, ורק יתפללו תפלת ההשכבה.  היו שלום!

P.S. אם רוצים אתם למצוא את גופינו המתים – לכו אל המעבדה הפיסית.

                                                                                                לינה ג. וזויה ט."

נזדעזעתי ורצתי בחזרה אל האולם, ופתאום, אני רואה, עוד פתקה אחת תקועה בקיר.  תלשתיה וקראתי:

"היו שלום, כולכם, כולכם, כולכם, ההורים והבחורים, כל בית הספר.  היו שלום.  גופינו – במעבדה הפיסית.  לינה וזויה".

שבתי אל האולם.  שם התחילה כבר האספה הכללית.  קראתי:

– מהרו אל המעבדה הפיסית!!  לשם הלכו הבחורות לאבד את עצמן!  אולי נספיק עוד!

כל הנוכחים קפצו ממקומותיהם ועפו אל המעבדה הפיסית, – גם המורים, גם הבחורים.  פרצתי לתוכה אחד הראשונים...  לא מצאתי איש.  התחילו מחפשים תיכף בארונות ובין האצטבות, כאילו יש אפשרות להסתתר שם.  ופתאם נשמע קול מתוך האודיטוריה:

– הן כאן!  שתיהן!!

מובן, הכל פנו אל האודיטוריה, ואמנם, שתיהן נמצאו שם ושתיהן בחיים.  ישבו מסובות לשולחנות, בכו והורידו דמעות.  נוּ, הוציאון תיכף משם, ובגרוני הוקל לי.  רק אז הרגשתי, שבמשך כל זמן החפוש כאילו מי שהוא חנק לי את גרוני.

הובילו את לינה ואת זויה לחדר המורים להגמיאן טיפות וַלרין, ואותי הקיפו השקרבים והבחורים בשאלות, כיצד נודע לי הדבר.  הראיתי, כמובן, את שתי הפתקאות וספרתי את דבר מציאתן. אז אמרה זין-פלנה:

– זהו מעשה מגונה, הפתקאות הונחו בכונה, לא עלה אפילו על דעתן לאבד את עצמן, אלא כדי לעורר על עצמן את תשומת הלב.  הגיעה שעתן להפרד מבית הספר.

כשאמרה זאת, רוַח לי מאוד ושמתי אל לבי, שאיש מהבחורים לא קם לערער על דבריה.  אחרי כן בא מחדר-המורים ניקפטוז' וספר, ששאל אותן, באיזה אופן רצו לאבד את עצמן, והן הודו, שרצו להחנק מקיטרון.  לשם זה סגרו בהקדם זמן את דלתי התנור, פתחו במעבדה הפיסית את ארובת החום וחכו.  ואמנם הרגשתי מעט ריח עשן במעבדה הפיסית.

– ומדוע זה יצאו מן המעבדה? – שואלת זין-פלנה.

– מחמת פחד, – ענה ניקפּטוז' בבת-צחוק, וכולם פרצו בצחוק.  אז שאלתנו זין-פלנה:

– היכן ראיתם מאבד עצמו לדעת, המפזר פתקאות, עם כתובת, במסדרון, והעיקר, תוקע אותן בקיר?

כל הבחורים הסכימו שצדקה בדבריה.

– שמע מיניה, זוהי התחפשות, שאיננה מוטלת בספק. ידוע ידעו היטב, כי טרם שתחנקנה יכנס מי שהוא אל המעבדה הפיסית. – אומרת זין-פלנה. – צריך יהיה להזמין את הוריהן.

וּפה עמד אַלמקפיש ואומר:

– אם להשקיף מנקודת-השקפה פילוסופית הרי זה מבחינה כמותית – סימן של שפע התקופה, ומבחינה איכותית – הדבר עומד מעבר מזה לטוב ולרע.

זה פעמים אחדות שמעתי את הדברים מפיו: חוזר ומשלש, כמו גרמופון.

פה הרים ניקפטוז' את ידו ואמר:

– בבקשה להקשיב לי, בחורים.  אנו בונים בית ספר חדש, חפשי.  אתם קראתם גם שמעתם, כי קודם היה בית ספר אחר לגמרי מאשר עכשיו.  כמובן, בדרכנו, דרך הבנין של בית הספר החדש, אנוּ נתקלים במכשולים שונים, כמו שרגיל הדבר בכל התחלה חדשה.  הנה היום מחיתם נגד שיטת-דלטון.  תכנית-עבודה זו לא מצאה חן בעיניכם.  האומנם רצונכם בכך, שיעבידו אתכם במקל חובלין, כפי שהיה נהוג בביה"ס הישן?  שיסחבו אתכם לאור ההשכלה נגד רצונכם?  קשה ללמוד לפי שיטת דלטון, לית מאן דפליג, אולם יש גם הרבה מגרעות באופן הגשמתה של שיטת-דלטון.  אבל את החסרונות האלה הרי אפשר לתקן.  מי שאיננו שוגה, אינו עושה דבר.  בית הספר החדש מתפתח והולך לא בשקט ונחת, כי אם בסערה, מתוך מכשולים רבים.  הנה, למשל, התנגדתם להנהלה העצמית ולדלטון – כל אלה מכשולים הם.  ויחד עמכם אנו מתגברים עליהם לאט-לאט.  הנערות הללו רצו להעמיד אותנו בפני מכשול חדש, אולם זהו מעשה שטות, שנעשה מתוך חוסר הכרה, וטוב שאתם רוצים לסלוח להן.  אחרת, אולי, לא פללתי גם לשמוע מכם, מאנשים חדשים וחפשים, אנשים העולים וצומחים מתוך המהפכה, מתקופה צעירה וסוערת.  המנהלת שלנו זינאידה פבלובנה כאילו איננה מסכימה לסלוח לנערות הללו.  אני נעתר לבקשתכם.  חושבני, שאינם צריכים גם להזמין את ההורים, ומכל שכן, שלא צריך להוציאן מכלל בית-הספר.  אני סובר, שאנו יחד עמכם, בחורים, נדע להשפיע עליהן, שתסתלקנה מכל מחשבת-פיגול על דבר התאבדות ותבאנה עמנו יחד לידי הכרה, שבבית הספר החדש והחפשי אין מקום ואי-אפשר שיהיה מקום לבערות, ליאוש ולהתאבדות.  ובכן, זינאידה פבלובנה, אנו עם הבחורים מבקשים אותך לסלוח לזויה וללינה.

זין-פלנה רצתה להגיד דבר, אבל פה נהמנו כולנו בקול אדיר:

– לסלוח!  נשפיע!  לסלוח!  לס – לו – ח!!

עד שזין-פלנה אטמה את אזניה.

המתינה, עד שחדלו לצעוק, הרימה את ידה ואומרת:

– הבתולות האלו, כמובן, צריכות להיות מורחקות מבית הספר.  סבורתני, שכזו תהיה גם השקפת המחלקה להשכלת העם.  אולם אני מצדי הייתי מסכימה לבלי לתת ערך גדול למקרה זה ואפילו להטיל על עצמי אחריות בעדן, אם רק בית הספר יסכים למלא אחרי תנאי קטן.

עשינו אזננו כאפרכסת.

– איזה תנאי?

– תנאי כזה, – ענתה זין-פלנה: – להתיחס מתוך הכרה אל שיטת-דלטון ולא להרוס אותה במעשי תעתּועים מחוסרי-טעם.  על כל פּנים, אתם יכולים רק להוכיח את הקושי הכרוך בה, אבל לא את חוסר-התועלת.  ובכלל, אם רוצים אתם להוכיח דבר, עשו זאת בחכמה ובתבונה, ולא בשרפת דחלילים.  ובכן, זהו התנאי שלי.

אנו שותקים כולנו, וניקפטוז' אומר:

– נו, מה, בחורים, את התנאי הזה אפשר לקבל.  על כל פנים, יש לנו אפשרות לברר את שיטת-דלטון בחכמה ודעת. אם עד עכשיו לא סוּדר בירור כּזה, הרי זה מפני חוסר-פנאי וקושיים אחרים. ובכן, בחורים, אנו מקבלים?

אני מביט – כולם מסביב הרימו את הידים.  מתוך אימוץ לב הרימותי גם אני.

– אם כן, – אומרת זין-פלנה, – אני מוחלת לזויה ולינה, ואת המשא והמתן עם המחלקה להשכלת העם אני מטילה על עצמי.

– הידד! – נהמנו כולנו, עד שצללו האזנים. – לנענע את ניקפּטוז'!  לנע-נע!!

וניקפטוז' נזרק באויר מעלה-מעלה.

 

טרימסטר שני

מחברת ראשונה

2 לינואר 1924.

בימי החג השתתפתי יחד עם הקומסומוליים בחגיגת "הולדת הנוצרי" הקומסומולית במועדון הפועלים.  אל בית-החרושת הזה יספחו, בודאי, גם את תאנו.  באנו עם סילבה בעשר בערב, ועוד טרם התחיל דבר, אף כי האולם כבר היה מלא וגדל החום והצפיפות.  באחת עשרה בא המרצה והתחיל מספר על אודות אלים שונים.  ההרצאה היתה אולי מענינת, אולם המרצה היה עיף וקולו צרוד, והכל הביטו עליו כיצד הוא שותה מים.  ופתאום, באמצע ההרצאה, הביט אל השעון ואומר: "סלחו לי, חברים, אני מוכרח לגמור פה, יען כי עלי להספיק ולהרצות עוד בחמשה מקומות".  קפץ מעל הבמה ונסע.  וכך לא נסתימה ההרצאה.  לדעתי, לא צריך היה באופן כזה גם להתחיל.  זמן רב אחרי זה לא הראו דבר, ועוד מעט ונפלה עלי תרדמה.  אולם פתאם הורם המסך וההצגה התחילה.  במחזה זה מתקוטטים כמרים של מדינות שונות איש את רעהו, אלהיו של מי הוא היותר טוב, עד שמופיע פועל עם מטאטא ביד ומפזר את כולם.  שלא לצורך מסתובב פה איזה בורגני.  אף כי הוא מיותר לגמרי, הטיב לשחק מכולם והצחיק את כל הרואים.  מגוחך ביותר הוא, שתחתוניו משתרבבים ויוצאים מתחת למכנסים.  הוא תיקן אותם כל הזמן: לא הספיק לתקנם, והנה הם יוצאים שוב.  האולם התפקע מצחוק.  לדעתי, בתעמולה אנטי-דתית נחוץ שיהיה דבר-מה מצחיק ומבדח עד למאד, ואז הוא קולע למטרתו.  וכל מיני הרצאות והקראות, ביחוד אלו כמו אתמול, יותר משהן מקרבות הן דוחות. 

חוץ מזה בקרתי אתמול, ערב ראש השנה, בבית ספרנו בכיתה הראשונה – הצגה, וגם סילבה היתה אתי.  הוצגה: "בת-החורגת האדומה".  מעשה בשתי אחיות בורגניות, והשלישית – כובסת.  מי חיבר את המחזה אינני יודע, אולם לדעתי, אין דבר כזה במציאות, ביחוד כששלשתן גרות יחד.  ואחרי כן נוסעות הבורגניות לנשף כדי להשתעשע, ובת החורגת האדומה נשארת בבית להדיח כלים.  ופתאום בא איזה איש-פלאי, לבוש חולצה אדומה, ונותן לאותה בת-החורגת פרוקלמציה לקרוא.  בת-החורגת קוראת, לובשת את שמלת אחותה ובורחת.  במערכה השניה – נשף, ובנשף זה רוקדות אחיות בת-החורגת ועוד אחדות, במלבושי צבעונין.  ופתאם נכנסת בת-החורגת ומתחילה גם כן לרקוד.  אליה נגש בן-מלך, אבל היא מפחדת מפניו ובורחת ונעלה נושרת מעל רגלה...  אחרי כן, במערכה השלישית, בן-המלך מבקרן בביתן ומתחיל לבחון את הנעל, אם היא לפי מדת רגלן.  הנעל איננה אף לפי מדת אחת מהן, ולא רק של בת-החורגת בלבד.  בן-המלך מתכון לשאת אותה לאשה, אבל פתאום בא אותו איש-התעמולה בחולצה האדומה, מודיע, שפרצה מרידה ומתחיל להכות את בן-המלך בצוארו.  בן-המלך פורץ דרכו בתוך ההמון ובורח, וזה שבחולצה האדומה רודף אחריו, ובאותה שעה יוצאים על הבמה כל המשתתפים בנשף ויחד עם האחיות שרים הם את שירת "האינטרנציונל".  פה היו הרבה דברי-הבאי, אבל אי-אפשר, כמובן, לדרוש יותר מקטנים, כי הטיבו הם לשחק – עד שגם בי נתעורר הרצון לשחק על הבימה.  ובאמת: מדוע אינם מציגים מחזות אצלנו?  צריך לדבר על זה עם ניקפטוז'.  לדעתי, יותר מענין לבקר את הראינע, מאשר את התיאתרון, יען כי בראי-נע אין צורך לחשוב, אבל להיות משחק יותר מענין בתיאתרון, – הרי על גבי בד הראינע רואים רק את צלך ותו לא. 

אחרי ההצגה התחילו הקטנים לרקוד.  הלכתי תיכף אל השקרבה שלהם, מַר-אִיוַננָה, ואומר:

– היודעת את, חברה, שאסור בכלל לרקוד?

והיא עונה:

– ראשית, אל נא תתערב שלא בענינך, חבר ריבצב, אף הכיתה השניה נאנחת בגללך, ואתה זוחל גם אל הראשונה. ושנית, אם לא ייטב בעיניך, לך לך.  וחוץ מזה, אינני יודעת בכלל, מה מעשיך כאן? 

כעסתי מאוד, אבל הבלגתי על כעסי והחלטתי למסור דין וחשבון בישיבת התא.  אחרי כן התבוננתי אל המחול ושאלתי את סילבה, אם יודעת היא לרקוד.  אמרה, שהיא יודעת, אבל אינה אוהבת, – ובשעת מעשה עיניה להטו, פניה הסמיקו, והעניבה קפצה על ראשה לקצב המוסיקה, – חושבני, שאלמלא הייתי פה, בודאי ובודאי היתה רוקדת.  אליבא דאמת, גם אני לא הרגשתי את עצמי כמו תמיד.  היה אור גדול, כל העששיות היו מודלקות, והמוסיקה – פסנטר פשוט – כה משכה את לבבי עד שנתעורר בי החשק לעשות איזה מעשה-קונדס בלתי רגיל.  למשל, לשאת נאום נפלא או לעבור לפני הקהל עם דגל ביד, או לכל הפחות להתהפך על הראש.  אבל איש לא היה מכל החבריא, מלבד סילבה.  ופתאם אחזה סילבה בידי ואומרת:

– ולַדלן, יותר לא אשאר כאן בעד כל הון.  (כך הוסכם בינינו, שהיא תכנני בשם "ולדלן") אם רוצה אתה – השאר, אבל אני אלך לי. 

הלכתי, כמובן, עמה.  הבדידות – משעממת.  בדרך אומרת אלי סילבה: 

– ומה בכך שיש חשק.  והאידיאולוגיה – מה תהי עליה?

קשה לבלי להסכים לזה.

 

5 לינואר. 

התבוננתי וראיתי, שאני ממעט לישון בלילות.  החילותי להתחקות על סיבות הדבר.  אפשר היה לחשוב, שמרוב התמדה בלימודים, – אבל בזמן הפסקה זו למדתי מעט מזעיר, אף כי הזנחתי את בחינותי, ולא נבחנתי מכמה שיעורים בעד נובמבר, ובעד דיצמבר לא כל שכן.  הנני מטיל ומחליק במחליקים במדה מספיקה, ומשום כך איני יכול בשום אופן להבין את סיבת שנת-הנדודים.  הלכתי לסריוז'קה בלינוב ושאלתיו פשר דבר.  והוא שואל:

– הנך מרבה לקרוא?

עניתי, שכן, וסריוז'קה אמר, שזוהי כנראה הסיבה.  כשיצאתי מביתי החילותי לפשפש בקריאתי.  יצא, שבזמן ההפסקה לא קראתי הרבה, אבל מקומות אחדים נחרתו בזכרוני, והנני מרבה לחשוב עליהם בלילות.  הנה, למשל, קראתי סיפור אחד בשם: "הפגישה".  בסיפור זה הראתה אומנת צרפתית לנער אחד את רגלה למעלה מברכה.  אף כי הוא ברח אחרי כן ממנה, מפני שריח זיעה נדף ממנה, ובכל זאת – המקום הזה נחרת בזכרוני.  הספור נמצא בספריה האוניברסלית הצהובה.  והנה יוצא כך, שהנך לומד יחד עם הנערות, ומתקוטט עמהן, וממשמש אותן, ואין הדבר עושה שום רושם, וכשתקרא משהו על אותו דבר, שוב אינך יכול לישון.  מה פשר הדבר?  והעיקר, מה שמעורר גועל נפש: אחרי מחשבות כאלו בעל כרחך – פּים-פּום פיק-פַק.  (כך כתוב במקור.  נ. א.)[18]

 

11 לינואר. 

ב"סליל" נתפרסמה שורה של "כינוים חביבים על בית הספר": כרוכיה, חָצוּף, סרחן-טרחן, חרומף, חמור-גרם, נבל, בהמה, גולם, שד, שטן, חזיר, מנוול, רשע מרושע, כלב שבכלבים, ריקא, בליעל, למך, שקץ, נבזה, "תהי-כפרתי", "הַמלט", ועל "שוטה" ו"טפש" אין מה לדבר.  ועוד נוספה הערה: וכנויים אחדים אי-אפשר לפרסם בעתון-הקיר, מפני שהעתון בעצמו יתאדם מבושת.  הבחירה בידי ה"מוסף ל"איקס" כלומר "מ. ל. א" לעשות את הדבר. 

במסדרון על יד הסליל נכנס עמנו בשיחה ניקפֵטוז'.  הוא אומר, שעתונות הקיר מביאה הרבה תועלת בבית-הספר, ואחרי כן שאל:

– מה דעתכם, כיצד להלחם בכנויים האלה?

פה רטן מי שהוא מאתנו, שאיננו רואה כל רע בכך.  הנשארים הביעו את דעתם השלילית.  ניקפטוז' הציע דבר כזה:

– בבת-אחת קשה להתרגל מניבול פה.  אולם אפשר להתלמד בהדרגה להשגיח על עצמו.  למשל, יאסור האוצ'קום להשתמש במלים שמה"שד" והלאה, ועד ה"שד" – מותר. 

צחקנו ובאנו לידי הסכמה, שמותר להשתמש במלים: חרומף, חמור-גרם, חזיר, שוטה, טפש, שד.  יתר המלים הן מן השד והלאה. 

מענין הדבר, מה יצא מזה.  אף על פי שלא היתה זאת אספה כללית רשמית, כי אם, פשוט, כינוס במסדרון, ומשום כך החלטותיה אינן חובה, אלא רשות. 

אחרי כן בחר לו ניקפטוז' אחד'ים מהתלמידים, ונלך אל המעבדה לידיעת החברה.  בחורות לא היו.  פתח ניקפּטוז' ואמר:

– זולת זאת יש לי לדבר עמכם בדבר הגידופים והזלזולים המכוערים.  לדעתי, כל המדבר גסות, כאילו מנבל את פיו.  מה הייתם אומרים, לו היו באים הבחורים אל בית הספר מזוהמים ומטונפים, בלתי מרוחצים ומלאי כנים?

ענינו, שאסור, כמובן, להרשות את הדבר. 

– אם-כן, הוא הדין גם עם הזלזולים וגידופי-האם.  המשתמש בהם – כאילו בא אל בית הספר מלוכלך ומזוהם כמוּבס באשפה.  מחלה מדבקת היא, לא פחות מזו שבאה מחמת זוהמה, אלא רוחנית.  בית הספר הישן לא יכול להלחם בזה, מפני שהתלמידים למדו מתוך אונס והביעו את מחאתם לכל הפחות בקללה-אימהית.  ואתם – נגד מה אתם מוחים? 

לא היה לנו מה לענות, ושמענו בשתיקה.  שמתי את לבי לזה, שניקפטוז מעורר את השאלה הזאת לא בפעם הראשונה. 

 

12 לינואר. 

"כרוּבונים"!  שם, בודאי, מרבים בשמחה, ספר לי את זה וַיניַה פַלְקיִן מן הכיתה הרביעית בסודי-סודות ובאיסור של שבועה.  לפי שעה לא אכתוב כלום, משום שאפשר להיוקש.  במוחי מנקר רק הספק, שמא זה מתנגד לקומסומול? 

 

13 לינואר.

היום אחרי השיעורים ישבה אחת הבחורות אל הפסנטר והתחילה פורטת עליו שירי-ריקוד.  והבחורות הגדולות עם הקטנות, כאילו נדברו ביניהן, התחילו לכרכר ולפזז ברגליהן. 

ידעתי גם ידעתי, שהריקודים אסורים הם, משום כך שִדַלתי את אחד הבחורים והתחלנו מכשילים את הבחורות על ידי פישוט-רגל.  פרץ קול צפצוף ויבבה.  נתקבצוּ מיד השקרבים, ונפתחה ישיבה כללית מעופפת.  אני מעדיף אספות מעופפות כאלו, מפני שבאספה רשמית – עריכת הפרטי-כל זורקת בי מרה, ובמעופפת – צעקה, והתלהבות כללית, ותמיד – בשאלה תכופה ובוערת. 

זין-פלנה שאלה קודם כל, מדוע מתנגדים הבחורים לריקודים. 

– מפני שזהו חוסר-עקביות אידיאולוגי – עונה סיריוז'קה בלינוב.  – בריקודים אין כלום משום תבונה ודעת, יש רק חיכוך מין במין. 

פה קפצה ילניקיטקה ואומרת: 

– ולדעתי, הנערים מתנגדים לריקודים, רק משום שאינם יודעים בעצמם לרקוד.  גם בכדור רגל אין כלום משום חכמה ודעת, אלא גסות בלבד, ובכל זאת משחקים הנערים בכדור-רגל. 

פה צעקו כל הבחורים פה אחד, שכדור-הרגל – הוא פיזקולטורה. 

– אם כן, גם הריקודים הם פיזקולטורה, – עונה זויה השחורה. 

– נוּ, לזה גם אני אינני מסכימה, – אמרה זינאידישצ'ה. – סבורה אני, שאי אפשר בשום אופן לכנות את הריקודים בשם פיזקולטורה.  על כל פנים, הריקודים הם שעשוע המושך את הלב, ואם נבטלם, עלינו להחליפם באחרת.  השאלה היא רק – במה?  אני הייתי מציעה לסדר משחקים מאורגנים בביה"ס.  יכולה אני לסיע לכם בספר שימושי. 

על זה השיבותי: 

– קודם כל, אין אני נמצאים פה בגן-ילדים שנסדר מחולות-מחנים עם בתולות.  והעיקר, שיש שעשוע נבון, אשר איש לא יערער עליו.  הנה הייתי בכיתה הראשונה וראיתי את הקטנים בשחקם על הבימה.  וגם בי נתעורר הרצון לשחק על הבימה.  מדוע אין מציגים אצלנו מחזות?  לפי דעתי זוהי הזנחה. 

– נכון הדבר – עונה זין-פלנה, – פשוט לא היה אצלנו איש, שיטול על עצמו את הדבר.  אם יטול מי שהוא מעובדי ביה"ס את הדבר על עצמו, לא אתנגד לכך. 

הלכנו בקול תשואה אל ניקפטוז', והלה הסכים, אמר שיבקש אחרי מחזה מתאים. 

אחרי זה נתפזרנו.  וּוַניה פלקין הפנה אותי הצדה והשביעני, שלא אגלה את הסוד.  אחרי כן אמר, שלכבוד ראש-השנה החדשה יסודר כרובון, ומסר לי את הכתובת.  צריך ללכת בתשע, ועכשיו כבר חצי התשעית.  לאבא אמרתי, שהנני הולך אל ראינע, אשב במקום משובח וְלִימַרד כסף לקחתי עמדי.

 

14 לינואר.

על דבר הכרובונים אסור לכתוב, שאלמלא כך, הייתי כותב למכביר.  אבל יהו – סוד גדול.  פגשתי שם את לינה והתפלאתי עד למאוד. 

 

15 לינואר. 

הלימודים בביה"ס הולכים כסדרם, ועכשיו הוקל לי בהרבה, מפני שחדלתי להיות אוצ'קום.  עמדתי בבחינות בעד כל נובמבר ובמקצת – בעד דצמבר. 

היום הביא ניקפטוז' איזה ספר וכינס את כולנו אל האודיטוריה. 

– הנה ריבצב – אמר – מציע להציג מחזה, ולדעתי, יזמתו היא מצוינה.  אבל אין מחזות טובים מחיי תקופתנו, ומשום כך אני מציע להציג אחד המחזות של שכספיר:  את "המלט".  אמנם, למראית עין אין בו כלום משום מהפכתניות, אני מודיע זאת לכם מראש, – אבל רק מן הצד החצוני.  לעומת זה יש בו מחאה פנימית כבירה. 

אחרי כן התחיל לקרוא בקול.  הוא מטיב לקרוא, ונעים לשמוע את קולו, אבל במחזה יש הרבה שטות.  מובן, שיש לסלוח על זה, מפני שהמחזה נכתב כמעט שלפני חמש מאות שנים, ושכספיר כתב בשביל מלכה, ולא בשביל הפרולטריון. 

ארשום על כל פנים את דעתי שהבעתי באודיטוריה על דבר שגיאותיו של שכספיר. 

בהתחלת המחזה מסופר שחיל המשמר עומד במבוא הבית ופתאום מופיע לנגד עיניו רוּח-אדם.  אחרי כן בא המלט, והרוּח מוליך אותו עד אפסי-ארץ, ושם הוא מתחיל לספר לו כיצד הרעילו אותו, זאת אומרת, את הרוח.  נמצא שזהו רוחו של אביו, ואת אביו הרעיל באמת אחי אביו, זאת אומרת, דודו של המלט, ובאותה שעה נשא את אמו של המלט לאשה וימלך תחת אבי המלט.  נדמה לי, שישנה כאן פירכה בשני דברים.  ראשית, אין שום רוחות בעולם המציאות, ואם באמת הופיע איזה רוּח, הייתי במקומו של המלט בורח מעל פניו ולא נכנס עמו בשיחה.  הרי אין לך כלי זין שיהי שולט ברוח, אם יקום עליך להכותך או לחנקך.  שנית, הרוח הזה מפטפט, שהרעילו אותו בשעת שנתו על יד שפיכת-רעל אל תוך אזנו.  על צורת הרעלה כזו לא שמעתי עדין.  מילא, יהי כך.  אולי, לפני חמש מאות שנים היו נוהגים ככה. 

יותר משונה היא שגיאתו של שקספיר במסופר להלן.  איש זקן ישנו שם, פולוניוס שמו, ולו בת אופיליה ובן לַיֶרטס.  המלט נגרר אחרי אופליה זו וכאילו נתאהב בה, אף כי הדבר איננו ברור למדי.  ולַירטס יושב בצרפת, והזקן לא ישקט ולא ינוח, שמא, חלילה, יצא בנו מדעתו.  פתאום מתחילים רואים, והנה המלט מבולבל ושרוי בדאגה, וחושבים שזה מתוך אהבה לאופליה, ובאמת עצביו נרגזים בשל הרוּח והוא משנה את טעמו ומתחפש למשוגע.  בצדיה הוא מתחפש:  הוא רוצה להודע, האמת דבר לו הרוח או שקר, בדבר ההרעלה.  והנה, המלט המשוגע מסדר מחזה, שבו מראים, כיצד מרעילים את אביו המלך.  והמלך החדש, זאת אומרת דודו של המלט, בא יחד עם אמו של המלט אל המחזה הזה.  והנה פה עיקר הפירכה.  חושבני, שאף בדורות ההם לא היו מרשים לשום משוגע לסדר מחזות, אלא היו פשוט סוגרים אותו בית משוגעים.  בינתים המלך והמלכה תופסים מקומם בנחת כדי לראות את המחזה המטורף, וכראותם אותו, הם בורחים על נפשם.  והמלט מראה בכונה את שגעונו לעיני כל.  ראשית – הוא יושב על הרצפה תחת שבת על הכסא, שנית – משסע את המחזה בדברי הבל, ותוך כדי דבור הוא קופץ וצווח: – בחץ שחוט פצעו את הצבי!  חרה אפו של המלך, והמלט רק לזה התכון.  עכשיו נודע לו לבטח, שהוא, המלך, הרעיל את אביו.  המלט, אף כּי בורגני מלדה, היה בחור בעל מוח.  אחרי כן מדברת האם, המלכה, עם המלט, וכאילו מבקשת ממנו סליחה, והזקן האשמאי, פולוניוס, מסתתר מאחורי הפרוכת ומקשיב.  המלט ראה זאת, נעץ חרבו בפרוכת ודקרו כעכבר.  הבתולה, אותה אופליה גופה, יוצאת משום זה מדעתה בפועל ממש, והבן לַיֶרטס בא מצרפת ורוצה להשמיד ולאבד את המלט על אשר הרג את אביו.  לשם זה מושח לירטס את חרבו ברעל ומזמין את המלט לדו-קרב.  כך קראו אז לזה, כשאדם נלחם בחברו ואין שלישי בינותם.  וכדי שמיתתו של המלט תהי בטוחה ולמעלה מכל ספק, קם גם המלך ומכין ספל עם רעל.  אולם פה יוצא ככה, שהמלט ממית את לַיֶרטס, והספל עם הרעל מתגלגל ובא לידי המלכה, ואחרי כן דוקר המלט את המלך וממית גם אותו.  לפני זה ישנה תמונה, כשהמלט משוחח עם גולגולות, אולם לדעתי, בדותה היא, מהחל ועד כלה.  מי זה יאבה לדבר עם מתים חוץ ממשוגעים?  והרי המלט איננו משוגע, אלא מעמיד רק פנים של משוגע. 

ברוב דעות החלט להציג את המחזה.  אני נמנעתי מהצביע, יען כי רצוי ביותר מחזה מחיי דורנו.  משהו עם בַריקַדות ברחובות וסערות של מרד ומהפכה. 

זויה השחורה היתה בשעת הקריאה, אולם התנהגה בשקט.  ולינה נעדרה מסיבה בלתי-ידועה. 

 

16 לינואר.

על דבר הכרובוֹנים עד עכשיו – אף הגה.  סוד גמור.  ויניה פלקין אומר, שצריכים בכלל למעט בדיבור.  הדבר חשוב מאוד.  ובכל זאת מנקר בי הספק:  המתאים הדבר לאידיאולוגיה של הקומסומול ושל המלחמה הקומוניסטית בכלל?  לסילבה אינני מאמין בנידון זה.  וגם ויניה פלקין אומר, שאסור לגלות לה.  ויניה אומר, שהיא איזו בחורה לא כזו. ויותר אין איש להתיעץ עמי.  ויניה פלקין איננו קומסומולי, אלא בחור סתם אם לפנות בשאלה לאחד הקוֹמסומוליים הקשישים, עלול הענין להקבר.  אינני יודע פשוט מה לעשות. 

 

17 לינואר. 

היום בא הסוף למרידתנו בדלטון.  בא המדריך והיתה אספה כללית.  נתבררה השאלה בדבר הסדר הפנימי של בית הספר והעבודה לפי שיטת דלטון.  באספה גדל השעמום עד למאוד, וכמעט כל הזמן צִיַרתי מודעה.  זין-פלנה ספרה, כיצד שרפנו את הדחליל של "לורד דלטון".  לפי דעתי, שלא מן הצורך.  עשינו מעשה ילדות, והיא מלשינה תיכף למדריך.  המדריך צחק קצת ואמר: 

– הנה, כמה שנים חייתם, ולא היה צורך בדבר לפנות לעזרת זרים.  ועכשיו לא יכולתם לבא לידי הסכמה – בזה, כמובן, אשמים גם עובדי בית הספר גם הבחורים, – ומתקבל הרושם שיש צורך להכניס לבית הספר מכשיר לשם ניתוח בצורת התערבותי.  סבורני, שלהבא שוב לא יהי צורך במכשיר כזה.  ועכשיו אני שואל אתכם, בחורים:  במה אתם רואים את מגרעותיה של שיטת דלטון וכיצד, לפי דעתכם, להפטר מהן? 

פה נשמעו האשמות מהאשמות שונות:  אמרו, שאין ספרי-שימוש במעבדות, והזמן אינו מספיק, ביחוד בשביל בעלי-המשרה, ועוד מיני האשמות אחרות.  אז קמתי אנכי. 

– לא במעבדות תלוי הדבר, – אומר אני, – אלא בזה, שמדלטון מתפקע הראש והארכובות דא לדא נקשן. 

רעמֵי צחוק. 

– למה זה תצחקו?  – שואל אני.  – כמה פעמים נדדה שנתי בלילות, ביחוד כשהייתי אוצ'קום, ולשוא כל הצחוק.  גם על הלימוד השפיע דלטון לרעה.  בתחלה לא היו תלמידים מפגרים בכיתתנו, ועכשיו ישנם. 

– מי הוא זה?  – שואלת זין-פלנה. 

– אנכי, – עניתי, – ושוּב פרצה החבריא בצחוק. 

גם פה אין מקום לצחוק.  – אמרתי מתוך כעס. – דלטון מכביד תמיד על שכמי כמו שק מלא לחם.  מה שלא תעשה בעולם, תמיד ידכאך זכרונך, שנשארו עוד בחינות כאלו וכאלו.  או בהנדסה או בידיעות הטבע, או שרטוטי הדיגרמוֹת.  אין מקום ואין גם פנאי לעבוד או לקרוא ספרים, וגם להחליק במחלִקַיִם... 

– ואני ראיתי דוקא, ריבצב, שבזמן ההפסקות התמדת להחליק על הקרח, – שסע אותי בדברי אותו הצפעוני, ילניקיטקה. 

– ומה בכך?  היוצא מדבריך, שאני צריך לשבת כל ימי כלוא בתוך ארבעת הכתלים? 

פה אמר המדריך:

– ומדוע זה, ריבצב, אינך נבחן בזמנך? 

– השעה לא תספיק בידי, חוץ מזה הייתי אוצ'קום. 

אז שאל המדריך: 

– זינאידה פבלובנה, והאחרים – גם כן מפגרים? 

– לא, רוב התלמידים עובד כרגיל. 

ככה נוקשתי בלשוני.  חפרתי בור ונפלתי לתוכו.  שיטת דלטון נשארה בתקפה.  דלטון היה נשאר, לו אפילו התנגד הרוב.  זהו עדין מצבו של בית ספרנו, שהשקרבים פוסקים ומחליטים הכל.  והתלמידים הם מעין אכרים משועבדים, שעל אודותיהם ספר לנו ניקפֵּטוז' בעצמו:  בני חורין רק לאחר שימלאו את עבודת-שעבודם.  והמדריך וכל יתר השלטונות תומכים תמיד בשקרבים.  בבתי ספר אחרים אין המצב כך, לדעתי.  ואין לך עלבון גדול מזה, שממשיכים להביט עלינו, על הכיתה השניה, כמו על קטנים.  בהפרדה ממנו אמרה זין-פלנה:

– עכשיו הועמד בית ספרנו על מכוֹנוֹ.  הבה נלמוד, נלמוד ונלמוד!  הזוכרים אתם, דבריו של מי הם? 

הכל קראו: 

– לנין!  לנין! 

ובזה נגמר הענין. 

 

18 לינואר.

היתה חלוקת התפקידים, ותפקידו של המלט ניתן לסריוז'קה בלינוב.  אני הייתי משחקו לא גרוע ממנו.  ועכשיו – נפל לַירטס בחלקי.  אכן, יש כאן התגוששות, ובכל זאת לא לזה קויתי, יקחם אופל, אשחק את לַירטס.  גם זו לטובה.  היום נסיתי להתגושש ולמות.  יצא לא רע.  ביחוד, הפיסקה הזו:

...מה זאת?!  אני פצוע!

המלט הטיל בי חניתי –

אבדתי... 

ועוד:

אותך ואת המלכה בִּלַע

המלך...  המלך... 

את המלים האחרונות "המלך" צריך לסנן בלחישה, כאילו הנך לוחש לחברך את השיעור. 

מצב קשה נוצר אצל הבחורות.  הרי אין במחזה אלא שני תפקידי נשים:  המלכה ואופליה.  מובן, שכל הבחורות רצו למלא את תפקידה של אופליה.  באו שלושים ושש נפשות מכל הכיתות.  נו, ניקפטוז' בחן אותו זו אחר זו לראות כוחן בקריאה, הליכה ותנועות שונות.  זמן רב לא ידע את מי לבכר, ודחה את הדבר ליום המחרת.  כשיצא מן האודיטוריה, היה מחזה מצחיק:  הבחורות צעקו עד לב השמים, האחת צועקת:  "אין לך אף סימן של כשרון, גם קולך אינו מתאים לגמרי".  והשניה: "ואת הנך גוצה".  והשלישית:  "אם לא יתנו לי את התפקיד, לא אשתתף כלל..." וכולן צורחות בבת אחת – אנדרולומוסיה ממש...  הצעתי לפניהן לקבוע את הדבר על ידי משיכת קשרים, והן פשטו עלי, עד שבעמל רב ברחתי מן האודיטוריה...  לינה שוב נעדרה, ובכלל לא באה אל בית הספר, וזויה השחורה לא נסתה גם להבחן ועמדה מן הצד.  עכשיו היא משמיעה בכלל את קולה לעתים רחוקות מאותו זמן, שרצתה יחד עם לינה לשלוח יד בנפשה והסתלקה מתוך פחדנות.  וסילבה לא באה אל החלוקה – היא מוצאת, שאין לה כשרון דרמטי.  הוכחתי לה בכל מיני הוכחות, אבל היא – בשלה...  פעם, אמרה, נסיתי ולא יצא כלום. 

 

19 לינואר.

וינקה פלקין, אף על פי שהוא מסוכריבקה, (אביו – סוחר זעיר) הנהו לומד בכיתה הרביעית ועולה על כל התלמידים.  השקרבים אומרים, שיש לו כשרונות מצוינים, ואמנם:  כל פעם שפניתי אליו בדבר חיבורים או איזו הסברה בהסטוריה, תמיד עזר לי על הצד היותר טוב.  דומני, שהוא בעל דמיון נלהב:  אשתקד התחיל לספר לי חדשות ונצורות על אמריקה, ופתאום הוא אומר לי, שהיה שם בעצמו, זאת אומרת, באמריקה.  לא האמנתי לדבריו מראשיתם, שהרי לשם זה צריכים לדעת אמריקנית, וּוינקה מודה בעצמו שאיננו יודע.  אבל העמדתי פנים של מאמין.  ואז הודיע לי וינקה בסודי סודות, שהוא נוסע שוב לאמריקה, ואולי יקחני גם אני.  אז הבינותי, שכל זה עורבא פרח, אולם עשיתי עצמי כלא ידע.  אבל ביחס לכרובונים – לא שקר...  ובכל זאת נדמה לי תמיד שהכרובונים אינם ברוח האידאולוגיה. 

היום היתה חזרת "המלט", וכבר בערב הופיעה קריקטורה בעתון-הקיר "סליל", ובה מצויר סריוז'קה בלינוב כשהוא מאַים באגרופיו.  בחורים רצים מכל העברים וכתובת: 

– מה קרה, אזרחים?  ההרגו את מי שהוא?  ומה כל הצעקה? 

– חוזרים על "המלט".  

ואמנם, צעקות, רעש, שאון עד לב השמים.  לסריוז'קה – בס צרוד, והוא צווח בכל כוחו.  בתפקידה של אופיליה נבחנה זויה השחורה, וניקפטוז' מוצא, שלא רע.  באמת, משחקה איננו רע, אולם נדמה לי, שאפשר להטיב שחק...  אימנתי את ידי להשתמש בחנית (זאת אומרת במקל), ומה מאוד חפצתי להראות כוחי לעיני כל, אולם עד לידי זה לא הגיע:  לא הספיקו לסים את המערכה האחרונה. 

 

22 לינואר.

נדמה לי: קץ כל בשר בא לעולם, ואפלה איומה כסתה את עין כל הארץ.  כבר השעה השלישית בלילה, ואני עודני יושב אצל השולחן ואיני יכול להשיג ולתפוס דבר.  חשבתי בתחלה, שמא הרגשה מדומה היא, אבל לא, הכל אמת ויציב, כל עניני בית ספרנו קטנטנים ומאוסים בעיני, כאילו אין אנחנו אלא חיפושיות, שאפשר לראותן בזכוכית מגדלת בלבד...  בשמשות – פטורי ציצים ישתרגו מקור וקפאון, ונדמה לי, שהם דומים לקישוטים אשר על גבי ארונות המתים.  באזני מצלצלת עדין מוסיקה נוּגה, ולנגד עיני – סרטי אבל.  הכל מתמסמס במוחי ואיני יכול לתפוס דבר. 

אחרי זה מחוקים בתוך היומן בדיו שלשה דפים מראשם ועד סופם. 

 

30 לינואר.

היה לי הרצון לחרוז שירים ולתאר את כל אשר ראיתי.  אבל לא עלה כפי אשר חפצתי.  לשם זה נחוצים ביטויים אחרים שחסרים לי.  אחת ידעתי, כי בימים אלה נזדקנתי בעשר שנים, והמלים, שהייתי מכביר בתור נער, שוב אינן עכשיו בפי. 

 

31 לינואר. 

עד עכשיו אין סדר גמור בבית ספרנו.  מיתתו של ו. א. לנין הדהימה כה את כולנו וזעזעה כה את חיינו הפשוטים והרגילים, עד שאי אפשר להשליט סדר בלימודים ובשעשועים.

על דבר הבחינות אין השקרבים מדברים אפילו.  כולם מבינים, שאף על פי שצריך ללמוד, אי אפשר בבת אחת להרבות בהוראה.  בימים האחרונים מתמיד ניקפּטוז' לקרא באזנינו.  הבחורות מרבות לבכות, כל אחת בפנתה.

את תפקיד אופליה תשחק זויה השחורה, עכשיו נתברר הדבר בהחלט.  היום היתה חזרה, אבל גם היא לא עלתה יפה.  הקריאה היתה מרושלת, מצב הרוח – לקוי. 

זינאידה פבלובנה אומרת, שעכשיו הלימוד – עיקר, ואנו צריכים לאזר את כל כוחותינו כדי להתגבר על המכשולים. 

בזה היא צודקת. 

 

מחברת שׁניה

3 לפברואר.

הַ"סְליל" העביר אַנקיטה בשלש הכיתות הראשונות על השאלה:

– מהי מטרת החיים?

בימים האלה הכל שרויים במצב-רוח רציני, ומשום כך קבל ה"סליל" הרבה תשובות.  אני מעתיק מעל הקיר את המענינות שבהן. 

הכיתה הראשונה א.

1) צריך לחיות למען ללמוד ולהכיר את הבלתי ידוע עד עכשיו.  (עורבא פרח!  ולדלן ריבצב). 

2) אנו חיים למען ללמוד, לשמוח, לסבול, לעזור לרעינו.  וכלום אפשר למנות ולספור לשם מה האדם חי?

הכיתה הראשונה ב.

1) אנו חיים ולומדים כדי ליצור מדינה חזקה ותרבותית וכדי לעזור לאחינו.  עלינו לדעת, שמטיפה לטיפה מצטרף הים, וכל אדם הוא בבחינת טיפה, שחיה, עובדת ומגשימה דברים שונים, גדולים, קטנים ובינונים.  ואם הטיפה הזו אינה משמשת כלום, הרי היא מפריעה לים.  ואז מקומה לא בים, ועליה לעזוב אותו וללכת.  הבה נשתדל לרכוש ידיעות, למען הגן על רוסיה המועצתית נגד הבורג'ואזיה הארורה. 

2) אנו חיים, כדי לשבוע עונג.  אנו לומדים, כדי ליצור תנאים נוחים למנוחה אחרי העבודה.  אנו נהנים מקריאת ספר מענין ושמיעת סיפורים מענינים.  כשאנו עומדים בבחינה, אנו גם כן שבעים עוֹנג. 

3) אני חיה למען ללמוד ולהיות משכלת בעתיד.  בלתי משכלת איני רוצה להיות, כדי שלא יציקו לי בני אדם. 

הכיתה השניה.

1) ללמוד, להביא תועלת לממלכה, וגם לעצמי במקצת.  אם לא אביא תועלת לעצמי, אמות מבלי לראות בחיים, שמע מיניה, צריך לחיות חיי-תועלת. 

2) לפי דעתי צריך לחיות כדי לחיות. 

3) אדם עני חי, עובד, מאבד זמנו כדי לראות חיים, אדם בורגני – גם כן חי, למען לראות חיים טובים.  (כמובן, מחוסר הכרה).  אדם, שעובד איזו עבודה ציבורית, שוב עושה זאת כדי שהחיים יהיו משובחים.  ואף על פי שהוא בעצמו נספה לעתים קרובות, הרי הוא גורם להטבת-החיים לזולתו.  ובכן, לפי דעתי, האדם חי לשם הקלת החיים, אם לא להנאת עצמו, או לטובת אחרים.  וגם אנו לומדים עכשיו, כדי שנחיה בעצמנו חיים טובים אוֹ שנשפר את החיים לזולתנו.  בנידון זה משמש דוגמה לכולנו מורנו המנוח ולדימיר לנין. 

4) צריך לחיות כדי לספק את הצרכים.  (מענין לדעת מי כתב את הדבר.  אבל עורכי ה"סליל" אינם רוצים בהחלט להגיד.  והרי תשובה כזו מראה על חוסר-הכרה גמור, לא רק אצל אדם, אלא אפילו אצל בהמה.  ולדלן ריבצב). 

5) מטרת החיים – היא יצירת עתיד מוּצק וקים בשביל הדורות הבאים. 

6) לחיות, כדי להגן על כיבושי הפרולטריוֹן בכח הנשק. 

7) רגילים לומר, שמטרת החיים – היא יצירת תרבות חדשה בשביל הדור הבא אחרינו.  אבל אין זה מניח את דעתי.  לדעתי, מטרת החיים היא – לחיות חיי-שקט, ללא סערות, עם התרגשויות קטנות בלבד.  (מאין כל כך הרבה בורגנים בבית ספרנו!  ולדלן ריבצב). 

הכיתה השלישית (שלנו). 

1) כמובן, שלא ללטוש עינים על אלה הנלחמים ונוחלים נצחונוֹת, אלא להלחם ולנצח בכבודו ובעצמו. 

2) לבלתי תת דין וחשבון לשום איש, להגיע בעצמו אל הכל.  (אָ-האָ-האָ! ולדלן ריבצב). 

3) העורך ה"סליל" שהציע את השאלה, החליט, כנראה, להתעמק בנבכי הפילוסופיה אוֹ שנפלו עליו פשוט אימתה ופחד למראה האפסות של החיים האנושיים.  במקרה ראשון – טוב הדבר, בשני – רע.  ומשום הכי:  "לחיות למען לחיות" – זוהי התשובה על השאלה המוצגה, למרות הזרות וחד-הצדדיות שבה.  כל מטרת החיים ומהותם כלולות בשביל האדם בעצם החיים ומהלכם.  כדי להשיג את מטרת החיים ומהותם נחוץ קודם כל לאהוב את החיים, להכנס בראשו ורובו – כפי שאומרים – אל תוך גלגל החיים;  ורק על ידי כך נטעם את טעם החיים, ונבין לשם מה אנו חיים.  החיים – זהו דבר שאיננו זקוק לתיאוריה ולהלכה, בניגוד לכל מעשי ידי האדם: כשתדע את החיים למעשה, תתברר לך ממילא גם ההלכה.  ביחוד ניכר הדבר בחיים הסוערים של ימינו, כשניתנה לכל אדם האפשרות להשתתף בעבודה הצבורית ובפוליטיקה, כשאפשר לבחור באחד המקצועות לפי נטית-הלב, ולצעוד, לצעוד קדימה מתוך הכרה מעודדת, שזכינו לתורת-חיים מחודשת.  לפנים, כשהתלמידים, לרגלי ההוראה היבשה והחיים המשעממים, הביטו מרוב בטלה בכוכבים, הקשיבו לשירת הזמיר וחשבו מחשבות על חוסר-הטעם ואפסות-המטרה של חיי-האדם והגיעו לידי כּך, שניטלה מהם לא רק הרגשת טַעַם-החיים, אלא גם הרצון לחיות – היו גומרים את חשבון העולם באבוד-עצמם ומשאירים פתקאות, ש"לא כדאי לחיות בעולם".  יכולים אתם לראות את הדבר בספרות שלפני המהפכה: קראו את "המעשיה המשעממת" של צ'יכוב, את "חיי האדם" של אנדרייב, תצחקו בקרבכם מטוב לב ותשאלו את עצמכם: האמנם היו קימים במציאות טיפוסים ומחברים כאלה ,רחוקים כל כך מהחיים ואינם מבינים אותם? כן, היו אנשים כאלה, הם לא חיו, אלא חשבו מחשבות.  הם רצו למצוא את החיים בהלכה, ולא מצאום.  והאנשים האלה נחלו בסופם מפלה נצחת, הם היו שיכים לאינטליגנציה העלובה שלנו שנכחדה...  ומשום כך אם שאלה זו על מטרת החיים נובעת מתוך יאוש, הרי איננה במקומה בחיים הפעילים של זמננו והיא שיכת כולם לתקופת העבר.  אבל אין לשלול אותה בתור שאלה הגיונית וטבעית.  אינני מביא לדוגמא את סברותיו של ל. טולסטוי, שהיה אומר, כי כל המחשבות על מהות החיים האנושיים למותר הן, באשר האדם דומה לסוס, אשר בעליו שולטים בוֹ, ואשר לא ידע לעולם, מדוע שולטים בו בעליו.  להיפך, צריך להאמין בּאין-סוף של השכל האנושי.  אולם שוב הפעם, אם אפילו נשפוט באופן עיוני, נבוא גם כן לידי מסקנה שצריך לפנות אל חיי המציאות: כדי לסיע להתקדמות רוחנית צריך להשקיע כוחות במקצועות-מדע שונים, זאת אומרת, להשתתף ביצירת החיים.  מי שאינו מסכים לזה, מי שמבקש את החיים בנשמתו ומאמין רק בעמקה מתוך יחס בוז אל חיים של פעולה, או איש השרוי פשוט בעצבות מתוך הכרת אפסותו, איננו נחוץ לחיים, ונשמתו נעשית שטחית, מפני שעומק הנשמה – פירושו התמזגות הרמונית עם החיים, – אדם שכזה יכול לשם הקלת עולו, לפי מבטאו של אחד הטיפוסים אצל דוסטויבסקי, "להשיב בהכנעה לאלהים את כרטיס-הכניסה אל החיים".  (לפי דעתי, כתב זאת אחד השקרבים! ריבצב). 

 

5 לפברואר. 

אתמול היה "כרובון".  למרות הכל, הייתי שרוי בעצב.  הוספתי לחשוב על מטרת החיים.  ראיתי שם את לינה, שאלתיה, מדוע איננה הולכת לבית הספר.  ענתה לי: אין זה מענינך.  קראתי לה: פתיה! 

 

6 לפברואר.

היום היתה חזרת "המלט".  היא הצליחה מאוד, עד שלבי נוקפני משמחה עד עכשיו, סריוז'קה בלינוב נהם, געה כשור ושוטט על הבמה כמטורף: משוגע ממש!  ועוד עלתה במוחו המצאה כזו: בדברו עם הקברן, איננו משליך את הגולגולת אל הקבר, אלא זורקה בקברן, למען הראות גם לו, שהוא, המלט, משוגע.  זה עושה רושם מפליא.  כשהתגוששתי עמו, השמטתי את החנית מידו, ולא הוא מידי.  וכך נמשך הדבר, עד אשר אמר לי ניקפטוז', שהרי אנו משחקים על במה ואסור לעקם את הכתוב אצל שקספיר.  ומדוע לא למד סריוז'קה להתגושש כדבעי? 

זויה השחורה, הספיקה, אין איש יודע מתי, להחליף את מלבושיה לפני כל מערכה, ואומרת, שכך תעשה גם בשעת ההצגה, ועכשיו היא מחליפה את לבושה רק למען התרגל לכך.  כשאופליה יוצאת מדעתה, עולה על הבמה ושרה שירים כמטורפת, ענדה זויה לשלמתה פרחי-ניר, דבללה ופרעה את שערותיה, הבליטה את עיניה, ושרה בלחש, עד שפשוט עשתה עלי רושם קשה, ואז יפתה בעיני שבעתים. הביטו וראו מה כוחו של חילוף שמלות!

למלכה – עשר משרתות, והבמה – על פי ההכרח – צרה מאוד, והמשרתות מסתובבות כמעט כל הזמן על הבמה, עד שאין מקום לפנות מרוב דחק.  כל הזמן התקוטטוּ וחרפו אשה את רעותה, ומשום כך נפסקה החזרה פעמים אחדות. 

 

8 לפברואר. 

עוד לפני שבוע שאלתי מאת ניקפטוז' את הספר "גמנזיסטים", שממנו הקריא לנו על דבר קַרְטַשוֹב וְקְרְנוּקָה.  בספר זה הפליאתני פיסקה אחת, ובה מסופר, שטיוֹמָה קַרְטַשוב, בשובו הביתה, ראה אצל המשרתת טַניַה רגל צחה למעלה מהברך ו...  עכשיו כמעט שאינני ישן בלילות, אני רואה תמיד את טניה זו, וכמובן, פים-פום – פּיק-פַּק, הדבר גורם לי יסורים, ראשי מכביד עלי כהר, וכמעט שאיני יכול ללמוד. 

 

10 לפברואר. 

יצא ה"איקס" ומטרטר על אודות ה"סליל" ושאלונו בדבר מטרת החיים.  יש שם מאמר כזה:

על מטרת החיים בבית ספרנו. 

זה לא כבר עסק ה"סליל" בפלוסופיה עמוקה והציג את הפרובלמה: בירורה של מטרת החיים בכלל.  "איקס", כפי שכתבנו לא פעם, משתדל להוציא תועלת מכל דבר בשביל בית ספרנו ומשום כך משתמש בהזדמנות זו לדבר על מטרת החיים בבית ספרנו.  לשם זה נשתמש בשיטת האינדוקציה, זאת אומרת, מן הפרט אל הכלל.  למען הקיצור נקח את תמצית כל הזרמים, המצויים בבית הספר, כלומר את סיסמותיהם. 

1) הכר את הבלתי-ידוע עד עכשיו.  למשל: גלה את "פֶּרְפֶּטואום מוֹבִּילֶה" (התנועה הנצחית). 

2) התורה – אור, הבוּרוּת – חושך!!! 

3) יחיו הריקודים!

4) יחיו חיים שאננים עם התרגשויות קטנות! 

5) ספק את צרכיך!  ביחוד, אל תשכח לקנח את האף וללכת אל... 

6) בגילנו הצעיר – המרבה ללמוד מביא נזק לגופו.  תחי הבטלה!!! 

ובעברנו מן הפרט אל הכלל, אנו מכריזים: הכהו, אני מכירו, הוא גר ברחובנו!!!

לפי דעתי, אין זאת אלא טפשות, וגם אין בזה כלום משום גיחוך.  מטרת החיים – דבר רציני עד למאוֹד.  מי שמכיר את מטרת החיים יודע גם כן כיצד להתנהג.  וקשה, קשה מצבך עד למאוד, אם אינך יודע כיצד להתנהג. 

 

11 לפברואר. 

אתמול התראיתי עם חברי החביב וַנקה פיטוכוב.  הוא עובד עכשיו בבית החרושת, מרויח יפה ומכלכל את כל בני משפחתו.  דבר גם על לבי ללכת לבית החרושת, אבל אני עניתי לו, שקודם צריך לגמור את חוק הלימודים.  דברתי עמו על מטרת החיים.  ענה לי דברים ברורים ופשוטים:

– אנו חיים, כדי לבנות במקום המשטר הישן הרקוב משטר חדש, בהיר ומשמח: את הקומוניות. 

גם אני חשבתי ככה, אבל שאלון  ה"סליל" בלבל את מחשבותי. 

אחרי כן דברנו עמו על שאלת המין.  הוא אומר:

– אצלנו בבית החרושת אין שאלה כזו לחלוטין.  פשוט, אם בחורה מוצאת חן בעיניך הנך נגש ואומר: את מוצאת חן בעיני, מַנְקָה או לַנְקָה.  הרוצה את להשתעשע עמדי?  אם איננה רוצה – תשע ממך.  ואם רוצה – הרי היא משתעשעת. 

– כלומר, איך: בפועל ממש?  – שאלתי. 

– כן כן, בפועל ממש.  כדרך בעל עם אשתו.  הרי הדבר הוא צורך הכרחי, ממש כאכילה.  בלי אכילה אי אפשר לחיות, וגם בלי זה חייך אינם חיים. 

– נו, ואם ילד? 

– מי זה חושב על דבר ילד בשעת שמחה, שוטה שכמוך! 

– וגם אתה, ונקה? 

– פשיטא. 

דומני, שהוא מגזם, על כל פנים, עד כמה שזה נוגע לו

 

12 לפברואר. 

החזרות הולכות ונמשכות בכל תקפן.  קולו של סריוז'קה בלינוב נצרד, ומשום כך נעשה נורא ביותר.  חוץ מזה הוא בודה בכל יום המצאות חדשות.  הנה היום, למשל, כשהמלך צריך היה לעזוב את המחזה, צעק המלט:  בחץ שחוט פצעו את הצבי!!  סריוז'קה הרים את קולו ויתנפל על המלך.  תפשו בצוארו והתחיל לחנקו.  חשבתי, שיצא באמת מדעתו.  ניקפטוֹז' קפץ על הבמה, אחז את סריוז'קה בכתפו ושואל:

– מה קרה לך?! 

– הריני צריך להוכיח למלך, שאני משוגע!

– אבל אצל שכספיר אין כדבר הזה! 

– ומה בכך שאין?  זוהי המצאה של רז'יסור. 

– קודם כל, אני הרז'יסור, ולא אתה, – אומר ניקפטוז' – ורק אחד צריך לנהל.  ומלבד זאת, אם לשפוט כמותך, צריך המלט לטפס על הקיר ולהבעיר את הבית. 

– הרז'יסטור צריך לתת חופש של פעולה לשחקנים, – עונה סריוז'קה – אחרת, אין אנו שחקנים, אלא מריוֹניטות, בובות מתות. 

– אני נותן לך חופש, אולם, בבקשה, בלי חניקה... 

– אף פה מדכאים השקרבים, – רטן סריוז'קה. 

לדעתי צריך כמובן הרז'יסור לתת חופש של פעולה לשחקנים.  הנה, למשל, אני משחק את לַיֶרטס, והמלט משמיט מידי את החנית.  ואני הייתי עושה ככה: בתחלה הייתי משמיט את החנית מידו של המלט, ואחרי כן הייתי מרשה לו בנדיבות-רוחי להרימה ואז היה משמיטה מידי. 

היום שבתי מבית הספר, ואבא פגשני בפנים מבולבלים.  שאלתי לפשר הדבר, והוא במקום תשובה נועץ לידי איזה ניר, וידיו רועדות.  החילותי לקרוא:

"שים את לבך להתנהגות בנך קונסטנטין.  בזמן האחרון נשתנה מאד לרעה.  קוסטיה מבלה את זמנו בחברה, שותה יין לשכרה, ומלבד זאת למד לעשן סיגריות חריפות.  את כל תעלוליו מעלים קוסטיה מעיניך בזהירות מרובה.  קוסטיה הכניס 2 מילירדים, אורח עם נערות ונערים לכנופיה פרוצה, שהיא למטה מכבודך.  בשבת מתאספים כל חברי הכנופיה אי-שם בפרדס האיבנובי, כדי לבלות את הלילה מתוך הוללות סוערת ושתית יין למכביר.  ומשום כן, מתוך אמתלה מהוגנה, קוסטיה לא ילון בטח ביום השבת בביתו.  כל המכתב הזה אולי ירָאה בעיניך כטפשי וכבדותה רחוקה מהאמת, אולם לא קשה להוכח בצדקת הדבר.  קוסטיה למד זה כבר את לשונו להוליך אותך שולל, ורק אתה ולא אחר תמצא ידיך להשפיע על בנך". 

רגלי כרעו תחתי.  אבא שואל:

– קוסטיה.  הגידה לאביך הזקן...  האמת הדבר?  

– לא, אבא, לא אמת, – עניתי, ועיני חשכו מראות.  – לוּ היה נכון הדבר, כי עתה ראית זאת מכבר.  כלום קרני מקרה, שאשוב הביתה וריח יין יעלה מפי?  הגידה בגלוי-לב!  הגידה! 

– לא, כאילו לא קרה הדבר.  אבל הרי לא הריחותי... 

– אבל עינים, אבא, יש לך או לא?  כלום אי אפשר להכיר בפני?  הרי בכל יום אני לנוכח עיניך. 

– הדבר כאילו כן הוא, ובכל זאת... 

הזקן אינו מאמין.  במה להוכיח לו? 

– נוּ, כלום יש לי פנאי לשתות יין?  בעצמך ידעת, כמעט בכל יום אספות שונות לנו, הביתה הנך שב שבור ורצוץ ככלב, ומיד – העיון בספרים, אף רגע פנוי אין בידי...  שאני מעשן – נכון הדבר, אבל לא חפצתי להראות לך, כדי שלא לצער אותך.  ובנוגע ליין – שקר וכזב. 

ובמוחי מנקרת השאלה:  איזה נבל כתב את הדבר?  נכתב באותיות-דפוס ובלי חתימה, כדי שלא להכיר את כתב-היד.  האמנם?...  האמנם?... 

אינני יכול להבין דבר.  ואבא מתהלך בחדר, ידיו דא לדא נקשן, וכה צר לי, צר לי עליו, עד שקשה להביא במלים.  נגשתי, וחבקתיו: 

– אבא'לי – אני אומר, – האמינה לי, שכל זה שקר מוחלט.  הלא מעודי לא כיזבתי לך – ולמה זה אכזב עתה?  הרגע נא, אכול דבר-מה ולך לישון.  ומחר, אם רוצה אתה, לך לבית הספר ושאל את פי המנהלת שלנו, אם יש לזה יסוד או לאו.  מסכים? 

פה הביט אל תוך עיני ואמר, שלא ילך לשום מקום ושהוא מאמין לי על דברתי.  אבל רוּחי לא שקטה.  לא אחשה ולא אנוח, עד שאברר, מי כתב את הדבר. 

עד עכשיו איני יכול להרדם, הפעם הראשונה בחיי נוכחתי, כמה קשה לשקר לזקן כמו אבי. 

 

13 לפברואר. 

עסק יפה!  נודע לי, שמכתב כזה נשלח לא רק לאבא שלי, אלא גם לאבות ולאמות של אחרים.  היום באו אחדים מהם לבית הספר, וכלם – פנו תיכף אל זין-פלנה.  זין-פלנה כינסה מיד את ילדיהם ולקחה עמם דברים זמן רב.  כל הבחורים יצאו מחדרה מכוסי-זיעה, כמו מבית-הרחצה.  התחלתי כרגע לחקור ולדרוש – אין איש פוצה פה.  וינקה פלקין – מתהלך חיור כסיד ואינו מדבר עם איש: חושש שמא התודה מישהו בדבר הכרובונים ומתירא מאד, שיקבל מנה יפה בעד הדבר.  ולדעתי אין מה לפחד עתה.  אם יגלו, צריך פשוט להגיד: כן, היה כך וכך.  ובכל זאת צריך להשתדל, שלא יתגלה הדבר. 

 

16 לפברואר. 

לינה הופיעה בבית הספר.  לא היתה עד כה לרגלי מחלה כביכול.  באה ועיניה אדומות מבכי: גם לאביה שלחו מכתב כזה.  הלכה ובכתה כל היום.  לבסוף לא התאפקתי, נגשתי אליה ואומר:

– אם תיללי, תקברי את כולנו!  הן אין איש יודע כהוגן, הדבר ישאר סתום וחתום. 

אבל היא פערה עלי פיה ותצעק בקול בוכים:

– הכל, הכל באשמתך.  אתה, אתה, אתה אשם בכל! אתה ולא אחר.  לולא אתה, כי אז אני... 

ותרים קול יללה.  ומה אני כאן – איני מבין?  מה אשמתי, כי אדע?  ספרו, שהיא בקשה להתאבד גם כן בגללי, אבל זה שקר גמור.  ואם אפילו נכון הדבר, מה פשעי, שהיא נתאהבה בי?  ובכרובונים הריני אשם כמוה.  הלכתי, ותו לא

 

17 לפברואר.

היום בקשה זין-פלנה את האוצ'קום לכנס אספה כללית.  הציגה את השאלה בדבר המכתבים האנונימיים. 

– הנני מבקשת – אמרה, – את כל אלה שיודעים דבר או חצי דבר על מקור המכתבים האלה, ואם יש בהם קורטוב של אמת, שימסרו את הדבר לאספה הכללית.  הלא הכל רואים, שרבים מן הילדים מדוכאים ואינם יכולים ללמוד כהוגן. 

במקום תשובה – שתיקה.  באותה שעה העיקו עלי הרגשות קשות.  מצד אחד הייתי קשור בשבועה חגיגית, כמו אחרים.  מאידך גיסא היה ברור לי, שצריך לפתור איך-שהוא את השאלה. 

– נוּ, טוב – אומרת זין-פלנה, – אני רואה, שאין איש מכם יודע דבר.  אם כך, נשכיח את הדבר מלבנו.  בטוחה אני, שהדמיון הנלהב של מחבר המכתבים האנונימיים אשם בדבר.  כשאני לעצמי הייתי אסירת תודה למחבר זה, לוּ נתן כיוּון אחד לדמיונו, ולא לשם הפרעת הלימודים בבית-הספר. חוץ מזה אני סוברת, שצריך להחיש את הכנת ההצגה של "המלט".  צריך לסדר חזרות מדי יום ביום.  המחזה יכול לרַווח במדה מרובה את המוחות ולטהר את האטמוספירה, שמעלת-הלחץ הגיעה בה למרות קצה. 

רוב התלמידים פרץ בצחוק, אבל על לבי העיק אבן מעמסה.  דכאני רגש של בושה, כמו בה בשעה שכזבתי לאבי.  ובאמת, זין-פלנה מאמינה לכולנו ומוכנה תמיד להצדיק אותנו, ואנו משקרים לה.  החליטו להציג את המחזה בעשרים לפברואר (בהסכמת ניקפטוז') ולהזמין אל ההצגה את תא בית החרושת, שאנו נמנים עליו. 

 

18 לפברואר. 

ובכל זאת, עלי למצוא פתרון-מה לשאלת המין, מפני שהיא מדכאה אותי עד היסוד בי.  הגיע לידי כך, שהיום על הבמה, כשכל הבחורות לבשו את תלבשתן ועשו את תסרקתן, והדחק על הבמה היה גדול, דחפתי אותן אל אחת הפינות, לא מתוך הוללות, אלא מפני אחרת.  הבחורות חרפוני כל הזמן, וניקפטוז' גער בי, שירחיקני לגמרי ויחליפני באחר, ולו גם לרעתה של ההצגה.  מה טוב, שגם ניקפטוז' גם האחרים לא התבונני, שלא מתוֹך הוללות גסה עשיתי את הדבר.  אדרבה, כולם צעקו, שבזמן האחרון התנהגתי בנימוס, ועכשיו שוב יצאתי לתרבות רעה. 

הוי, לא ידעו את האמת! 

 

19 לפברואר. 

יצא כך, שמעכשיו לא אוכל בודאי לשוחח עם סילבה.  אינני יודע אפילו כיצד לרשום את הדבר.  כל הזמן היינו עם סילבה ידידים טובים, וגם עכשיו, על דברתי, אין אני מרגיש אליה הרגשה אחרת מאשר ידידות של חבר, אולם כאילו מי שהוא משך את לשוני ולא יכולתי להתאפק. 

סילבה היא החברה הכי חשובה בועדת-התלבושת, מפני שיתר התלבשנים אינם עושים כלום, והיא בעצמה הכינה כמעט את כל המלבושים.  משום כך היתה סילבה באה תמיד אל החזרות, והיתה גם היום, בחזרה האחרונה.  והנה, בחדר המשחקים אשר במעבדת הטבע, תפרה לי סילבה (על גבי גופי) את תלבשתו של ליֶרטס.

והנה אני שואל אותה:

– סילבה, כלום היית הולכת עמדי להשתעשע?  אני שואל זאת באופן פרינציפיוני. 

– זאת אומרת, כיצד להשתעשע? – שואלת סילבה – הרי אני מטילת עמך הרבה[19]?

– לא, לא כך, אלא אחרת.  בפועל ממש. 

עמדה וחדלה מתפור:

– כלום אין אנו מטילים ממש?

– אינך מבינה, – אמרתי מתוך הרגשה של אי-נעימות.  – הנה, למשל, כמו...  בעל עם אשתו. 

חשבתי שתכעס עלי, והיא – לאו דוקא.  הורידה את עיניה ושואלת:

– ואתה מה, רצונך לשאת אותי לאשה?  עוד מוקדם בשבילך, ובשבילי – לא כל שכן. 

– אין את מבינה, סילבה, – אמרתי, ומחשבה אחת מטרידתני, כיצד לברוח מחדר-התלבושת.  – לא לזה נתכונתי, דברתי לא על-דבר חתונה, רציתי לומר... הנה... היכולה את להשתעשע עמדי... עכשיו, בעודנו בבית-הספר. 

נעצה בי עיניה:

– וכיצד אתה חושב לעשות את הדבר?

– הנה... למשל, כשאנשקך.

חשבה ואמרה:

– את זה, נניח, לא ארשה לך.  אבל, נאמר שארשה.  ומה תעשה אחרי כן?

– לכי לעזאזל!  – קראתי, ניתקתי בכל כוחי את החו שתפרה בו וברחתי. 

ובמשך כל זמן החזרה לא יכולתי להביט בפניה. 

 

22 לפברואר. 

עד עכשיו לא הספקתי לרשום את דבר המחזה: עסקתי כל הזמן בחקירה ודרישה בדבר המכתבים. 

המחזה הצליח עד למאוד.  סריוז'קה בלינוב געה כשור, רץ על הבמה כמטורף, הפיל את כל המשחקים, עד שהמלך אמר לו בקול די רם: לאט לך בכור שטן!  גם הרוח – וינקה פלקין – היה מוצלח מאד.  ביחוד כשדיבר מעל הרצפה אל קנה-הדיבור.  אלא שצריך היה לצאת מתוך ארוּבת-הרצפה, והארובה נתקלקלה, ומשום כך הוכרח לצאת מאחורי הקלעים.  ניקפטוז' התרגז יותר מכל.  ישב לו מן הצד עם ספר בידו ולחש כמו לחשן.  הלא מדור מיוחד בשביל לחשן אין לנו.  וגם זאת אמרו הבחורים, שמי שישב בשורות הראשונות שמע את הטופס פעמים:  פעם – מאחורי הקלעים, ופעם – מעל הבמה.  ואני בכל זאת השמטתי את החנית מידי סריוז'קה, מפני שאיננו יודע להתגושש, ואיש לא הכיר אפילו שאין זה לפי שכספיר. 

זויה השחורה שחקה באופן מצוין, עלתה על כולנו.  אומרים, שהרבה בחורות בכו כשהביטו עליה. 

 

25 לפברואר. 

היום הפליאתני זויה השחורה.  אחרי המחזה הלכה נטוית גרון, מפני שהרבו לדרוש את הופעתה על הבמה.  בכלל, מראה פניה נשתנה.  חדלה מללבוש את השמלה השחורה, נעשתה עליזה: אחרת לגמרי.  וגם על מתים שוב איננה רוצה לדבר, אף כי מקנטרים אותה, מתוך הרגל ישן, בנשמות המתים.  והנה, הפנתה אותי אל המסדרון ואומרת:

– היודע אתה, אני רוצה למסור לך סוד.

– איזה סוד?  בבקשה, בלי סודות.

– לא, חשוב מאוד.  הידעת, אני נתאהבתי בך.

– מַ...ה? 

– בלי מַה, בבקשה.  אל נא תתיהר ביותר.  האהבה תלויה לא בנו, אלא בטבע.  ואל תדמה, שבגללך אחטא לנפשי.  אלא שהרהרתי הרבה והחלטתי להגיד לך בלי עקיפין, מפני שכך יוקל סבל לבי.  ואין הדבר נותן לך שום זכות ויתרון עלי. 

– לכי ושתי מעט מים קרים, – אמרתי לה, ואלך לדרכי. 

 

26 לפברואר. 

דבר משונה!  הבחורות התחילו מתלחשות ביניהן, ומאחד התלמידים נודע לי, שהן רוצות שוב להקים רעש בדבר ה"כרובונים".  אבל עיקר הדבר שנודע לי הוא זה, שסילבה בדעה אחת עמהן. עם סילבה לא דברתי אף פעם מאותו זמן שהצעתי לפניה את השאלה (חפצתי לברר רק באופן פרינציפיוני), וכנראה, אינה רוצה בפגישתי.  כשנודע לי דבר התלחשות הבחורות, התיעצתי עם וינקה פַּלקין והחלטנו להקדים את הרעה בהתקפה.

 

27 לפברואר.

אני שמח מאוד ושבע רצון.  כמעט כל חודש פברואר שקדתי על הרצאתי בדבר מאורעות סין, וניקפטוז' הלל מאד את הרצאתי. 

ואחרי כן חקרתי ודרשתי, מי כתב את המכתבים האנונימיים.  כתב אותם – גוֹרוֹכוֹב קַישקַה, בחור גבה-קומה ושתקן, מהכיתה השניה.  רצונכם לדעת מדוע דוקא הוא כתב לפי דעתי את המכתב – בבקשה!  החוט היחיד בידי היה המכתב, שקבל אבא.  ואצלנו בביה"ס כל אחד מביא אתו את הדיו.  והנה החילותי לחקור ולהשוות את צבעי הדיו.  העבודה היתה קשה, מפני שכל אחד מחביא את הדיו לאחר גמרו לכתוב.  לך וחקור בתנאים כאלה!  אבל היום עשיתי מעשה קונדס: פרצתי אל המעבדה להנדסה, בשעה שתלמידי הכיתה השניה למדו שם בלי אַלמַקפיש, ואקרא בקול רם: תנו לי מהר דיו, אַלמַקפיש דורש!  ותוך כדי דיבור חטפתי את הדיותה הראשונה, אשר נזדמנה תחת ידי (מובן מעצמו, של קַישקַה: כבר קודם שמתי אל תבי, שהוא יושב על יד הדלת) ואברח.  קישקַה רודף אחרי: עמוד, חכה, אני צריך לכתוב!  אבל אני אינני טפש. קפצתי אל האודיטוריה, שם הכינותי כוס ריקה, יצקתי אל תוכה מעט דיו, שבתי באדישות והחזרתי את הדיו לקישקה.  הוא הסתכל בי בחשד, אבל לא אמר דבר.  ואני זה כבר מתחקה עליו, וגם ראיתי, שמדי אביט בו – פניו משתנים.  וחוץ מזה – הוא היחיד בכיתה השניה, שהשתתף בכרובונים.  השויתי את צבעי הדיו, ומצאתי שהם דומים זה לזה: שניהם סגולים.  לא נשאר אלא להשוות את כתבי-היד, ונגמר הענין.  אבל הדבר קשה שבעתים, מפני שהמכתבים כתובים באותיות-דפוס. 

 

3 למרס.

באמצעים כשרים ובלתי-כשרים עלה בידי להשיג מחברתו של קַישקה גרוֹכוב והחילותי להשוות את הכתבים.  נדמה לי בדרך כלל, שכתבי-היד במכתב ובחוברת דומים זה לזה, ואלך לשוחח עם קישקה.  החילותי בלי עקיפין:

– קישקה, האתה כתבת את המכתבים אל ההורים? 

פניו שונו עד למאוד והוא עונה:

– היצאת מדעתך, נבל שכמותך! 

הוספתי נופך:

– אל תירא, ידעתי את כל מעשיך. 

– מה ידעת?  מה ידעת? 

והניע את אגרופיו באויר.  העמדתי פנים סודיים ואלך.  השכל מחיב, שהוא צריך עכשו לבוא אלי ולהתודות. 

 

4 למרס. 

נסתבכתי כדבעי.  ומעשה שהיה כך היה: הלכתי להבחן אצל ניקפטוז' בעד ינואר, פתחתי את ספר ההסטוריה ופתאום אני רואה: פתקה מונחת שם.  פתחתי ונזדעזעתי. 

"קוֹסטיה, משום ידידות ישנה אני מתרה בך, שמתכוננת התקפה נגדך ונגד וינקה פלקין בעד הכרובונים.  הם יודעים הכל.  הזהר". 

אבל נזדעזעתי לא מפני התוכן, אלא מפני זה, שכתב-היד, אותיות-הדפוס והדיו – כולם התאימו זה לזה.  יוצא, שזה לא קַישקה.  אחרי שיחתנו, שכמעט שלא נגמרה במהלומות, כלום יבוא קישקה להתרות בי, ועוד "משום ידידות ישנה"!  הלכתי אָז לניקפטוז' ובמקום להבחן שאלתיו:

– ניקולי פטרוביץ', הטוב הוא הדבר שאני משתדל לגלות, מי מהבחורים כתב את המכתבים האנונימיים? 

– וכיצד אתה עושה זאת?

– הנני צופה ומתבונן, ומסיק אחרי כן מסקנות. 

– ולמה אתה עושה זאת? 

– מפני שכותב המכתבים הכשיל את חבריו. 

– הנה, ריבצב, קוֹדם כל עצם התפקיד של בלש מתנדב המרגל את חבריו – אינו תפקיד מהוגן ביותר;  מלבד זאת הרי כל הענין נגנז ונידון לשכחה, ולמה, איפא, שוב להוציאו לאויר העולם? 

כמעט שלא הפלטתי מפי, שהענין מתעורר שוב, אבל סגרתי את פי בזמנו. 

ואמנם אפסיק את כל החיפושים: ביחס לקישקה גרוֹכוֹב הלא נפלתי באמת כסומא בארובה. 

אבל מי כתב אלי את המכתבים, ואחרי כן את הפתקה? 

 

7 למרס. 

קראתי את "סַנין" של ארציבַּשב, ולאחר הקריאה שוב לא ישנתי כל הלילה, ושוב היה פים-פוֹם פּיק-פַּק.  עכשו יכאב עלי ראשי עד למאוד, ואינני יודע פשוט מה לעשות.  ואולי ללכת לניקפּטוז'?  לא נעים קצת.  יגיד: "הסבירו לך בשעת שיעורי-הטבע, ועדין לא מספיק?" והרי אינני יכול לספר לו את הכל. רע מאד, שהדבר הזה משפיע על מצב רוחי.  והנה לידי מה הגעתי.  לקחתי את חוברת יומני, שבה העתקתי מעל הקיר על דבר מטרת החיים, מצאתי את הפסוק, שהוספתי בידי: עורבא פרח!  (שם היה מדובר על דבר סיפוק הצרכים) ומחקתי מה שכתבתי.  ובאמת, אם בר-נש אינו יכול לספק את צרכיו ככל בני-אדם, הרי הוא סובל יסורים.  סובל גם כן, כשאינו יכול בכלל לספק צרכיו.  ולחיות רק על מנת לסבול – כלום כדאי הוא?  אבל כשעלו רעיונות כאלה במוחי, שאלתי תיכף את עצמי:

– וכלום נאה הדבר הזה לקומסומולי, חלוץ-הנוער?  מפני שאנכי, אף-על-פי שאינני קומסומולי, אלא מועמד, חושב את עצמי לפי השקפותי לקומוניסט.  בכלל נדמה לי, שהרבה רעות עשיתי: פה גם ההשתתפות ב"כרוּבונים", והשקר, שבא בעקבו, והעיקר, כמובן, הוא שאלת-המין.  הבורגנות והאינטליגנציה פתרו את שאלת-המין ממש כמוני.  ומה זה אנכי – בורגני?  או אינטליגנטן?  אינני רואה את עצמי לא דא ולא הא, ומשום כך עלי לפתור את השאלה באופן אחר קצת. 

 

12 למרס. 

בזה הרגע שבתי מאספת התּא, שהיתה במועדון של בית-החרושת.  אף כי השעה כעת מאוחרת, עלי לרשום את הכל, שמא אשכח דבר.  אל הישיבה באו כמאה וחמשים איש, ביניהם – כעשרים איש מבחורינו, ויתרם מבית-החרושת.  בתחלה היה הכל כמו אצלנו, ואולי גם יותר משעמם.  הודעות "הרַיְקוֹם"[20], ואחר – הרצאת המשרד...  מרוב שעמום התחילו הבחורים (של בית-החרושת) להשתובב, והיושב-ראש השקיטם מדי פעם בפעם.  אחרי כן עברו לענינים שוטפים, וכל הנוכחים עשו אזנם כאפרכסת. 

ישנה שם בחורה אחת, גולקינה שמה, וזו הגישה בקשה לתא, שיתנו לה אמצעים בשביל "אַבּוֹרט" (הפלה מלאכותית).  צריך לשאול את סריוז'קה בלינוב, מה פירושו של זה: כמדומני, עושים איזה דבר, שהגבר נהפך לאשה, ולהיפך;  המצאה חדשה בחכמת הרפואה;  בכלל מסדרים איך שהוא, שהאשה אינה יולדת ילדים.  והנה, כשהקריאו את ההודעה הזאת, קם רעש והמולה באולם: אחד צועק – לתת, השני – לבלתי תת.  יצא מזכיר התּא איבנוב, בחור רציני. 

– כלום יש לנו אמצעים, לעזאזל, אם מסי החברים נפרעים באיחור זמן של שלושה חודשים!  מנין נקח בשבילה את האמצעים?  ומה, באמת, כלום בנק יש לנו או מכרה-זהב? 

פה קפצה בחורה אחת, נרגזת מאד, המביעה את דעתה בכל השאלות ותמיד כועסת: 

– אם נתן לכל אחת, מה יהי סוף הדבר?  זו אחר זו תעשה לה הפלה.  ומי זה ילד בנים?  אוּלי פּוֹשקין יוליד?  אני מציעה הצעה ממשית: לתת לה ספר על דבר הפלות, תקרא ותדע. 

פה התחילו אחרים לצעוק:

– לתת!  לתת! 

אולם לפי דעתי, צעקו לשם צעקה סתם, מפני שהמזכיר הרי אמר דברים ברורים, שאמצעים – אָיִן.  פה קפצה עוד בחורה אחת ואומרת:

– לתת – אסור בהחלט: ראשית, מפני שאין כסף, שנית, – הרי צריך מי שהוא ללדת, כפי שדובר פה, ושלישית – וזה העיקר – ההפלה היא בחזקת סכנה: יכולה לגרום לה מות או להזיק לבריאותה ולעשותה לבעל-מום כל ימות חייה.  לא תמיד מצליחה ההפלה!  

נשמעו קולות לבלי לתת.  אבל פה נטל שוב איבנוב את רשות הדבור ואומר:

– כפי שאמרתי, אין אנו יכולים לתת כסף מאמצעי התא.  אבל, בחורים, גם את ההצעה לבלתי תת ונגמר הענין, – אי אפשר לקבל.  הזוכרים אתם – גולקינה הגישה עוד הודעה אחת, שאין לה מקום לגור.  אולי לתת לה חדר או לכל הפחות קרן זוית?  פה צריך לחקור את המצב החמרי של גולקינה, ומה גם שהיא מתגוררת בקצה העיר השני.  כמובן, הפָּלה אסורה, – עליה ללדת, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, צריך לעזור לה.  לחפש חדר או דומה לזה. 

העמידו להצבעה, בחרו בועדה לשם בירור המצב החמרי של הבחורה גולקינה, והתחילו שרים את ה"גוַרדיה הצעירה"...  האספה נגמרה. 

הלכתי לבדי הביתה וחשבתי מחשבות.  חיי בית-החרושת ועבודת התּא שלהם היו קודם בעיני כדבר מיוחד במינו.  נוּ, בלילה, כשבית-החרושת מואר כולו באורים וכאילו היא שוקע בלהבות.  ובמציאות, בחוריו אוהבים מעשי-קונדס לא פחות משלנו, וגם השאלות המתעוררות בבית החרושת אינן קשות ביותר.  ואני חשבתי, שצריך יהיה להתבונן ולהתרגל זמן רב, עד שאבין איזה דבר. 

לבי עלץ בקרבי, כאילו אבן נגולה מעליו.  ראשית – אינני גלמוד, ושנית – משמע, שגם אני יכול להביא תועלת לכיתתי.  ומחשבות שוּב התרוצצו במוחי על שאלת המין, אבל מבחינה אחרת לגמרי.  המקרה עם הבחורה – חשיבות גדולה היתה לו.  ונקה פטוכוב אמר, שהדבר הוא פשוט בתכלית הפשטות, אבל נמצא, שהדבר איננו פשוט כל-עיקר, אם תא המונה 150 איש בא בין המצרים בפני שאלה זו.  עכשו נדמה לי, שבשאלת המין כרוכים הרבה יסורים.  למשל, ההפלה.  למה ולשם מה תשאר הבחורה בעלת-מום כל ימי חייה? 

חבל, שקודם לא שמתי את לבי לקשר שביננו ובין תא בית-החרושת.  שם אפשר לשמוע ולדעת משהו הרבה.  אלך בהחלט אל איבנוב להועץ עמו בדבר שאלה אחת. 

 

14 למרס. 

 

דברתי עם סריוז'קה בלינוב בדבר ההפלה, והוא הסביר לי בפרטות את פירושה.  וגם נתן לי עתון עם סיפור, שהנני מעתיקו ביומני כצורתו. 

התנסתה בברזל

מאורע מחיי מַנְקָה גּוזִיקוֹבה.

 

א.

כמו תמיד הבהיק במבוא המועדון כוכב אדום, כה חנון ורב-חסד בתוך אויר-הקטיפה של ערב הקיץ;  כמו תמיד נדחקו אצל הדלת הבחורים, שרצו להתפרץ אל המועדון, והתורנים שמשו תריס מפני לחץ הנדחקים.  הדלת נפתחה בכל רגע, שקשקה, שוב נפתחה, ובאויר המכחיל של הסמטה צללו צעקות חטופות.  

מנקה גוזיקובה דחפה את מי שהוא במרפקה, באגרופה, סללה דרכה בתנופת-ראש, מי שהוא חטפה בשַׁדה. התבוננה מנקה, והנה היא נצבה לפני וַסקה.  הלה דחף את הדלת לפניה: "לכי קדימה, גוזיקובה".  גוזיקובה עברה מתחת לידו של וסקה, ומיד הציף את מנקה עשן "מַחורקה", אור מבהיק, שאון תנועה, גידופים וזלזולים.  במועדון היה הכל בלי שינוי, ורק היא, מנקה, היתה אחרת: מָשחתה, משוקצה, שטמאה את עצמה ואת המועדון.  זה שני ימים כשהיא מרגישה בחילה, וחשק מיוחד למליחים וקשואים כבושים.  את משכורתה המצומצמה, עשרים וששה רובלים ושלושים קופיקות, היתה מנקה נותנת לאמה, והאם לא פינקה אותה במאכלי-תאוה: קיבתך תעכל גם חמיץ עם בוּלבוסים, די בשבילך. 

הבחורות פשטו כארבה על מנקה, כולן כאחת, בסודרים אדומים, סבוה גם סבבוה.  מנקה נטרדה מהן בעמל רב, הלכה אל החדר הכללי, ופתאום הרגישה סחרחורת, החדר חשך, נתמסמס.  גבר רגש הבחילה.  קרסה על הרצפה, על רגליה הקרות: בחדר הכללי עמד ולודקה-האסיר, השתפך בצחוק, השתולל עם הבחורים כמו ילד.

תפשו את מנקה, הושיבוה על הספסל, ומיד הוכנס כרכוב של קיתון קר אל בין שיניה.  מנקה בעטה, פתחה את עיניה ושוב סגרתן: הבחורים נצטפפו ועגו עוגה סביבה, הבחורות התלחשו, וכולם, כולם הביטו נכחם אל מנקה.  יודעים, יודעים את הכל – הבינה מנקה, – ואני, אני טמאה, ארורה, וּולודקה, הנבל, צוחק"...  ומלים מוזרות הגיעו אל אזנה של מנקה:

– להבהיל את החובש מהמחלקה...

– תתאושש בעצמה...

– הנה גירוי-עצבים.

– חדל, שוטה.  הרינך רואה: חולה.

– ומה קרה לה?

– בימי החג אכלה אכילה גסה...

ולבסוף, מה שפשוט ונורא מכל:

– הגידו לחַיְלָה.

מנקה קפצה ממקומה, רצתה להגיד: "לא, אין צורך, בריאה אני", אבל הרצפה נשמטה מתחת לרגליה, הספסל נהפך תחתיה, עברו רגעים מספר, והנה בחדר נשמע קולו של חַילה האיום, שהלם כפטיש פלדה דק:

– התפזרו, בחורים!  חולה היא, ואתם מפריעים לה לנשום!

מנקה קותה לשמוע אחרת;  הבינה, שכל החברים עזבוה, שאיש לא יחיש לה עזרה, שחַילה יחרפנה כאחת הריקות, ולאחר שנודע הדבר ברבים, ישליכנה מהמועדון החוצה;  ופתאם: "חולה היא", והדבר הזה היה לה נורא ואיום שבעתים, ותפרח נשמתה מרוב פחד.  אבל הנה פג כאבה, פסקה סחרחורת ראשה, רק חולשה הרגישה בגופה.  מנקה פתחה למחצה את עיניה בערמה, כדי שלא ישליכנה מיד החוצה: הרי רחם ירחם עליה, ירשה לשבת קצת.  אבל חַילה שאל:

– התוכלי לקום?

מנקה קפצה ממקומה, כמו בבית הספר, בשכבר הימים, לפני המורה הקפדנית, נרתעה בכל כוחה הצדה.  "אצא, אצא, בעצמי אצא"...  אבל באגרוף ברזל תפש אותה חַילה בידה:

– אחרי.  אל חדר הקריאה.

חַילה דבר דברים מקוטעים, בקול נגיד ומצוה.  יוכל היות שמשום כך ומפאת מבטו החודר והנוקב פחדו הבחורים מפניו, והבחורות הפסיקו את פטפוטן בהתקרבו אליהן.  והרי חילה – אף הוא היה בחור בית-חרשתי כמו כל הבחורים.  אלא שהיה גדל-החוליגנים בכל פרור-הפועלים;  מאותו זמן דבר בו כינוי-הבריונים הזה.

 

ב.

בחדר-הקריאה העיף סביבו חילה עין חודרת, ואמר:

– צאו, בחורים, לחמשה רגעים. 

העתונים רשרשו בידי הקוראים, הספרים נסגרו, והבחורים יצאו.  אז ישב חילה על הספסל, נעץ עיניו במַנקה – הרגישה בכך, אף כי לא הביטה בו – ושאל:

– נו?  מה קרה?

רחב לבה של מנקה מרוב שמחה: משמע, שחילה לא ידע.  משמע, שמותר לשקר ו...  ולא ישליכוה מהמועדון.  הפליטה:

– התקוטטתי עם אמי.  אמא גרשה אותי מן הבית.

ובאומץ לב הסתכלה בפני חילה.  עינים טובות, אפורות, עיפות הביטו נכחה.  עינים כאלה לא ראתה מעודה אצל חילה.  הביטה, הביטה והבינה: נעלם ואיננו אותו הקמט הישר והנורא, שהיה מצוי מעל לעיניו של חילה.  קודם היה ועכשיו נעלם ואיננו.

– ועל מה גרשה אותך?

מנקה לא הספיקה לבדות את דבר-השקר;  ירתה את מבטה הצדה, על קרל מרקס העבדקן, קרצה בעינה, ובאותו רגע שוב נתקל מבטה בעינים הטובות והאפורות שהישירו נכחה;  חילה הניע כאילו במקרה את מרפקו ואמר:

– אַ, מַן[21]?  על מה גרשה אותך? – והעינים ננעצו במנקה – אין מפלט מהן.

עיני מנקה נסגרו מעצמן, לא עמדו בפני מבטו.  אחרי כן צנח ראשה, כראש מלוק של צפור, ומנקה התחילה מתבוננת בקצה השטיח על הרצפה, בין הירך והיד.  יד חמה נחה על שכמה של מנקה.  איזה קול זר, וכאילו רע הלם:

– נוּ?!

– שמעני, חילה, אבל אל תכעס עלי, שלא עניתי.  אני מרגישה בחילה, ואתה איש כזה, אני מאמינה בך יותר מאשר באמי, אספר לך מיד את הכל, חכה... חכה, אל תכעס עלי, בין כך ובין כך אצא מן המועדון, בעצמי אצא, אבל אל תגיד לאיש.  בעצמי ידעתי, שלא תגיד, מפני שאתה – איש כזה...

מנקה קפצה ונשמה בכבדות: מעולם לא הרבתה כך לדבר בבת-אחת, לא היתה לה הזדמנות כזו.

– אני מרגישה בחילה, בחילה, ואין לי תאבון לאכול, ויש לי חשק רק למליחים, וחוץ מזה...  יודע אתה...  פסק...  כאורח כל הבחורות...  ואני השתעשעתי עם אחד...  נו...  נו... – ונגמר...

צנחה על הספסל, ידיה על ראשה ואת צוארה הבליטה אל מול חילה: כך היה הדבר, עכשיו הוא יודע הכל, יעשה כחפצו, ישליכנה לוּ גם כרגע החוצה.  אחת לה, למנקה.

– האֵם יודעת?

– ל... לא, האם אינה יודעת, – התפלאה מנקה לשאלתו.  – היא לוטשת-לוטשת את עיניה, מתבוננת בי כל הזמן, ואני שקרתי לך, שהיא גרשה אותי מביתה.  ואם יודע לה הדבר – בודאי ובודאי תגרשני.

קולה היה רועד, קטוע, כזרם דמעותיה.  שוב מחלחל הרוגז בלבה: מדוע זה יאריך ככה, ואינו מגרש, יזדרז ובל ידחה...

– למה זה תצאי מן המועדון? – שאל חילה בקול חרישי ובולט.

– ומה, כלום הבחורות לא תלעגנה לי? – אמרה מנקה במרירות.  – והבחורים – האם יסלחו?  ואתה בעצמך...  כלום איני יודעת?  אברח, אברח מכאן!!  – צעקה כנואשת.  גם – מביתי אברח, אברח אל גן-הטיול, אני ארורה, בזויה וחדלת-אישים, אין לי מה לעשות במועדון...  אוי ואבוי לי מכולכם!

מנקה פנתה במהירות אל הדלת, אבל ידו הכבדה של חילה נחתה בה ממעל לכתבה.

– עמדי, גוז'יקובה!

יוכל היות, כי דוקא לזה התפללה גוזיקובה, שמי שהוא יגיד לה קשות, בקול מצוה: "עמדי, גוזיקובה".  יוכל היות, שלא אבדה עוד את עולמה;  יוכל היות, שכל אותן התמונות והמודעות על הכתלים וחדר-הקריאה החם, הנוח והמכוסה שטיחים ישארו קרובים ויקרים לנפשה כמו שהיו...

– עמדי, גוזיקובה!  – חזר חילה על דבריו, ומנקה כאילו נצמדה אל הרצפה, נצבה כמסמר תקוע.

– רואה את, הדבר הוא כך...  בקיצור: יש תקנה לדבר.  הבינות?  יש תקנה.  לא אסביר לך עכשיו איך ומתי, אסור לאבד זמן.  אבל קודם כל עני לי על שאלה אחת.  פה אסור לשקר.  עני: מי?  יותר נכון: חבר-המועדון או בלתי-חבר? 

לו נשאלה לפני שעה, היתה עונה בשתיקה גמורה.  אבל עכשיו, עכשיו, אחרי שהלה התעלל בה לעיני כל, ובז לצערה, ענתה באדישות:

– ולודקה-האסיר.

– אַ.  ולודקה!  – אמר חילה, וקמט ישר ועמוק הזדקף על מצחו כחנית.  – ככה!  התירו לבכור שטן את הכניסה אל המועדון, והוא עושה מעשי נבלה!  ומה – אינו רוצה לשאת אותך לאשה?

– ואני גם לא שאלתי.  כשבועים, ויותר, היה מתחמק ממני, ואתמול אמרתי לו...  בדבר זאת... נו, הוּא כאילו הרהר קצת, ואחר התחיל לחרפני...  ואחרי כן...

– נו?!

– ברח.  ברח בכל כוחו.  רציתי...  רציתי היום...  שוב לאמר לו, והוא.  צוֹ...  צוֹ... צוחק.  עם כל הבחורים...

– שפיר – פסק חַיְלָה בקול ערום וּמְאַיֵם.  – ובכן, זכרי: יש תקנה לכל.  אל יזעפו פניך.  בטחי בי!  היכולה את לבטוח בי?

– יכולה, כמובן.

העֲוִית שבגרונה עבר, ומנקה הסתכלה בקו-הקמט הישר: במי זה איפא לבטוח אם לא בְחַיְלָה?

– ובכן, לכי אל המועדון והמתיני עד אשר אקרא לך.

– ואיך זה...  עם הבחורות?  הלא כולן יודעות?

– האמרת להן דבר?

– אמור לא אמרתי...  אולם הן מבינות בודאי...

– דברים בטלים!  איש אינו מבין דבר!  תגידי: עבדתי בחום מחניק, אוכל לא בא לא פי, וקרה מה שקרה.  ישתובבו קצת וחסל!  כן...  עוד זאת: בת כמה אַת?

– אני – משנת תשע מאות ושבע... השבע עשרה.

– נ...נ... נבֵלה!

– אבל מה זה לך?

– כונתי לא לך, אלא לולודקה!  נוּ, גשי הלאה!

 

ג.

חילה קם בפתח הדלת של חדר-ההתעמלות;  בחורים ערומים במכנסי-אספורט אדומים עבדו על גבי מוטות וטבעות.  קרא בקול:

– אַקְטִיב, אל חדר-הקלחת!

ומיד הניחו שני בחורים מידם את המכשירים, התחילו לובשים את החלוקים ואת המכנסים;  בחוג הדרמטי נפסק הזמר והצחוק.  אל חַיְלה נגש אקטיביסטן גבה-קומה, בכובע-אילים, למרות שרב-הקיץ, ושאל:

– לאן?  אל חדר הקלחת?  – וילך אחרי חילה.

במקום וסקה הנחרן העמיד חילה איש אחר אצל הדלת ויוליך את וסקה אחריו.

בשם חדר-הקלחת קראו הבחורים לחדר קטן עם גיגית בלתי-פועלת, – בדירת המועדון היה לפנים בית-מרזח, ומכיון שחסרו עכשיו עצים להסקה לנו לפעמים בתוך הגיגית חברי המועדון שאחרו שבת בלילה.

– חסרים ארבעה בחורים.  אולם, אין רע – אמר חילה בעלותו על הגיגית.  – ובכן, בחורים, קרנו מקרה: מנקה גוזיקובה, כמדומני, בעלת-כרס, מעוּברת, ומִלַא אותה ולודקה-האסיר.  עכשיו אינו רוצה לשאת אותה לאשה, בורח.

יתר דבריו הלמו כהולם פטישים, ואת קולו לוה בקצב מחי אגרופו על גבי כפורת-הנחושת של הגיגית.

– אמור אמרתי לכם, שדים, שאסור לקבל אל המועדון נבזה כזה, כמו ולודקה!  אין בכך כלום, שגם אני הייתי חוליגן!  את האחד אפשר לתקן, ואת השני – לא, אדם ניכר בצורתו.  אבל לעצם הענין.  פה, רואים אתם, צריך לברר את הדבר לעמקו.  מה לעשות עכשיו?  לפי דעתי – להכריחו, את הכלב-שבכלבים, לשאת אותה לאשה!  מי רוצה?

– כ...ן, גבור אתה להכריח אותו, פלאי-פלאים,!  – ענה הבחור הגבוה בכובע-האילים.  – יגיד: אני לא אני, והסוס לא שלי!

– ואיזה טעם בדבר?!  – שאל אחד הנערים, אשר הוסר ממכשירי ההתעמלות, בחור עליז ומסולסל שערות.  – נוּ, נניח שישא אותה, ומה אחר כך?  שוטה שכמותך!  יקום ויגרשנה ממחרתו. 

– נוּ, מה אתה, אכטירקין, סתם, – הלם חילה – אפשר להשגיח על זה, ואם לאו – הרי ישלם לה מזונות.

– תשגיח עליו!  פלאי פלאים – נענה שוב הגבוה.  – וחוץ מזה, אם ישאנה, מה לדעתך, תשבע עונג ממנו?  מכות רצח יכנה ונגמר הענין, ושום מזונות לא תגבה מהחוליגן הזה.

הגבוה דבר בקול עגום וממושך.  דומה היה, כאילו הכניס את המבטא "פלאי פלאים" רק כדי להאריך את השיחה. 

– שוטה שכמותך, – החזיק בדעתו אכטירקין המסולסל, – הרי היא בעצמה תברח ממנו למחרת היום.

– ואתה, וסקה, מה דעתך?  – פנה חילה אל שכנו.

– אוח-ח-מה, – השמיע וסקה קול נחרה.  – פירושו של דבר הוא כך, אבל משמעותו של הדבר הוא ככה.  פ-פ-פמַה!  אני עוד לא ביררתי – פ-פ-פמה, את הענין.

– וכמה זמן, שטן מנחר, תברר אותו?  כאן צריך לתת תשוּבה תיכף ומיד ולא לברר ענינים.  – הקמט על מצחו של חילה נתעקם, כאילו נתכון לדקור את וסקה דקירת-חנית.  – הבחורה, רואה אתה, מחכה לתשובה, ואתה עוסק בבירורים.

– הדבר, פ-פ-פמה, הוא בלי ספק ככה, – ענה וסקה במבוכה.  – ישנה רק תשובה אחת, ואי אפשר שגם תהיה אחרת, פ-פ-פמה!  אבל מאידך גיסא, כמ-מ-מה, מה שנוגע בנוגע, הרי שוב שיכת כאן השאלה, כימ-מ-מ.  מה טיבה של עזרה זו?

– עזרה צריכה להנתן, – המשיך הגבוה את קולו בחיוב.  – פה, קודם כל, פלאי-פלאים: עזרה.

– נוּ, בדרך כלל רואה אני: הכל מסכימים – קים ואישר חילה.  – הבינותי ככה את דבריכם, שאין אתם מסתלקים מעזרה.  אלא השאלה היא: במה וכיצד לעזור.  מי רוצה?  כן, שכחתי להוסיף: המצב המשפחתי – סכנת נפשות!  אמה תגרשנה מביתה, אם יודע לה הדבר.  נוּ?!

אכטירקין כרך את תלתליו מסביב לאצבעו וצבטם בחזקה:

– הנה...  הצעה.  יקח אותה המועדון תחת ידו...  ויתן לה את מלוא מחיתה, עד אשר תלד...  תשב פה עמנו, במועדון.  נוּ... – אכטירקין צבט את אצבעו ביתר עוז, כאילו רצה לתלוש קווּצת-שער מראשו.

– נו, זה... פמ-מ-מה, – התנענע וסקה.  – לא, דבר כזה, כי מ...מ..מ, לא יסכון.  פה יֵש מה שנוגע, גישה אחרת, במובן השיכות.  כמ-מה!  לתת לה כסף...  להתפרנס.  תחיה לה, פימ-מ-מ, זאת אומרת, כרצונה.  מובדלת מאמה.

– עורבא פָרַח, – המשיך הגבוה את המלים.  – ואחרי כן – איפה תניח את ראשה עם ילדה?  האַ?!  ז... זאת לקחת בחשבון?  כסף!  פלאי פלאים!  ואחרי כן – איפה ולאן?

– וגם כסף אין, – שסע חילה בקול פסקני – מאין תקח כסף?  גם בלאו הכי אתה הולך ובוכה: בשביל ספרים אין, בשביל הסקה – אין!  והרי הענין דורש הרבה: לא פחות משלושה צ'רבונצים לחודש!  נו, מי רוצה עוד?

הַפָּלָה! – הפליט מפיו האקטיביסטון השתקן.

בחדר-הקלחת נשמע קול זמרה ושאון, שהגיע דרך המסדרון מחדר החוג הדרמטי.  אחרי כן צרח מי שהוא: "פֵידְקָה"!!  מי שהוא רקע במגפים כבדים, כנראה, אגב ריצה.  חילָה שאל:

– ואין בזה...  משום סכנה?

– כל עיקר.

– יש בכך סכנה מרובה, פלאי פלאים.  – נאנח הגבוה.  – אמי מתה מחמת לידה. 

לא הרי לידה כהרי הפלה.  הבל-הבלים!  כהרף עין...

– שקר הדבר!  – קרא חילה, והקמט כאילו חשב להתנפל על בן-שיחו.  – צפויה סכנה, וסכנה גדולה!  בעצמי קראתי!  צפויה סכנה מפני הזדהמות...  לרגלי אי-אלה שם סירוסים, – והיא ישנה...  צריך לנהוג בזה זהירות מרובּה... אתה פוסק – הבלי הבלים!  בשבילך – הבלים, והבחורה תמות מתחת לאזמל, בשבילה אין זה הבלים!  נו טוב, רואה אני, – רק מוצא אחד ישנו, אם היא תסכים לכך.  בזה, רואה אתה, אנו מטילים אחריות מרובה על עצמנו.  הנוטלים אנו את האחריות או לא?  מי רוצה?

שוב רץ ועבר מי שהוא במסדרון, בצעדים אטיים, כמעט שלא נשמע הֵדם, בנעלי לֶבד.  מהחוג הדרמטי עלה: "ומשום כך, גלילאוס, אנו מאשימים אותך...  ומשום כך גלילאוס, אנו מאשימים אותך..." אל המסדרון חדרו קולות: "בחורות, בחורות, אל ההרצאה המרקסיסטית!  בחורים, אל המרקסיסטית!  ביגונוב, לך את המרקסיסטית!"

– הדבר – ככה, – התחיל אכטירקין במבוכה – גם בלאו הכי אומרים...  שמועדון הנוער העובד...  שאנו פה שטופים בפריצות... ואם יודע הדבר...

– לעזאזל!  – הרעים חילה בזעם.  – לאמא כפולה ומכופלת!  מי אומר?  נו?  מי אומר?  איזו נבֵלָה אומרת זאת?  נו?  מי אומר?!

– נשים זקנות מטרטרות, פלאי פלאים, – נענה הגבוה.  – לא כדאי אפילו לשים לב... מילא... לשונן מתגרדת, נו...

– לא, אכטירקין, אמור בגלוי: מי אומר?  – התעקש חילה.  – אינך יכול להגיד, אם כן אני אגדך: "בעלי-בתים" אומרים, הנה מי שאומר! היוצא מדבריך, שעלינו לנטות אחרי "בעלי-בתים"?  הא?!  נו, אמור, אמור!  אי לך, בעל-מוח שכמותך!  שכחת עוד להזכיר את ה"בילוגבַרדיצים"!  אבל, ברור... הדבר מעצמו: לקשקש בלשון – אין מן הצורך!

– מי שיקשקש, אדקדק עמו! – קפץ פתאום וסקה מעל הספסל, והרים אגרוף גדול למעלה.  התנדפו בבת אחת הרשלנות והנחרה: שינויים פתאומיים כאלה היו רגילים רק אצל וסקה בלבד מכל חברי המועדון.  – אני אלמדך לקשקש... !  אעקור את לשונך עם השורש!

– נו, חסל, –דפק חילה בידו על כפורת הגיגית.  – תיכף אלך אליה, אסביר לה את הכל, ואז... מחר נתקן את הדבר.  עתה, וסקה, שא רגליך תיכף את בית-החולים, תודע שם כיצד ומה.  אם אי-אפשר בממלכתי, רוץ אל פרטי.  תשאל, כמה נחוץ כסף.  אכטירקין, כמה כסף בקופה?

– שלושה רובלים שבעים קופקות ושש, – ענה אכטירקין בנשימה אחת.

– נוּ, אם יהי צורך... אשיג, – אמר חילה, בצאתו את החדר.  – נחוץ.

וסקה הלך אחריו.

 

ד.

מאותו הרגע שמנקה גוזיקובה הופיעה בחדר-ההמתנה של בית-החולים יחד עם וסקה הנחרן, נרשמה שם, נהפכה לגוזיקובה מריה, פועלת-עלמה בת שש עשרה 102 N, לבשה לבנים נקיים וקרים וכאילו זרים;  עטתה חלט גם כן נקי, אולם כאילו זר לגופה, מרגע זה חדלה לראות את עצמה בתור בחורה-פועלת רגילה ופשוטה מבית-החרושת לטויה;  מנקה גוזיקובה כאילו נשארה שם, מעבר לסף בית החולים, שם באיזה מושב-פועלים, תמימה וסמויה מן העין;  ופה, על הערסל, שוכבת כבר מריה גוזיקובה, ואליה שמים לב אנשים מבוגרים ורציניים, ובקרוב יקרה את מריה גוזיקובה זו איזה דבר איום ומחפיר, שאיננו מחמם את הלבנים בחמימות הגוף הרגילה אלא מקפיא את הדם ומרעיד את הרגלים.

– גוזיקובה, אל חדר הניתוח, – אמרה האחות הרחמניה בקרירות.

מנקה קמה בכבדות, כחולה מסוכנה, מעל מטתה, הלכה: רק עכשיו ראתה אי-אלה פנים חורים, שהתבוננו בה מתוך כרי-המטות.  שכם האחות התנועע לנגד עיני מנקה בשקט ומעשיות.  לבה של מנקה התכוץ, מנקה כמעט שלא נפלה תחתיה, אבל שלטה ברוחה: "זה שכרך כגמולך, עכשיו אין זמן לעסוק בשטויות".  ונכנסה כמעט שקטה אל חדר-הניתוח. 

רופא זקן, כבד-בשר ובעל פנים חכלילים גמר לנטול את ידיו, הפנה את פניו, נגש אל מנקה, הרים את קצה סנטרה ואמר:

– ובכן, אין את רוצה בעולל?  חבל, חבל!  נוּ, בבקשה להסיר את החלט.

מנקה פשטה את החלט נחה במקום שהראו לה, ופה נגלתה פתאם לפניה הרופאה הקודמת, לקחה את ידי מנקה, פרשה אותן לצדדים, מי שהוא מתח מעט את רגליה, עבר זמן-מה של צפית-דאבה, ואל תוך גופה, אל קרב לבה חדר ועמק כאב לא-יתואר, כאב משַׁגע, הקורע את הלב ומקפיא את הדם, ובעוקצו הדוקר והצורב נקב וקדח כמקדח.  אוֹ-וֹ-וֹ-וֹי!  – רצתה לצעוק, לצוח לשוע, אבל מנקה נשאה בשרה בין שיניה, הפשילה ראשה לאחוריה, ולמעלה-היה סיפון בהיר, גבוה מאוד, הוא היה צח ולבן ואכזרי, וכאילו אמר: – "נו, אל תעיזי לצעוק, שכבי במנוחה, אשמה את בעצמך, מכשפה מצורעת".  אבל הכאב לא פסק, כי אם הלך וגדל עד בלי נשוא, תקף את כל יצורי גוה;  הכאב נעשה חי, מפעפע, נעץ את צפרניו החדות בגופה של מנקה, וקדח, ודקר, ונקב בלי סוף, בלי רחם, בלי תקוה...  הסיפון הועם וקדר, נתמסמס ונתרומם מעלה עד שנעלם מהעין, העינים כוסו באיזה קרום עכור ומשמים, שנתמזג בכאבה, מילא את כל גופה של מנקה, הרים אותה מעל הארץ, מהאנשים, מחדר בית-החולים, ומנקה נשארה לבדה, גלמודה ובודדה בכל העולם, ורק הכאב נשאר עמה, – כאב משַׁגע, היורד ונוקב עד התהום, הקורע את הגוף לגזרים, לבתרי-בשר, לחלקים קטנים, ובכל גזר של הבשר הקרוע צרב אותו כאב לא-אנוש.  ואחרי כן הוארה ההכרה: "נוּ, מתי יבוא הקץ?  מתי?!  נו, אימתי?!".  לאט-לאט הלך ושקט הכאב, הלך ופג, כאילו נתרחק ומת...  הידים נעשו חפשיות, משמע, שהותרו, משמע שהרופאה שלחה אותן, משמע, שהכול נגמר, אפשר כבר ללכת.  אבל הכאב נתן עוד בקרבה את אותותיו, מנקה קמה, ושוב נפלה, ראתה את התקרה, את עיני הרופאה השחורות.

– בת-חיל את קטנטונת, בת-חיל! – אמר הרופא החביב, אדום-הלחיים.  – ממש אשת-חיל: קטנטונת כזו, ולא צעקה.  אמיצה!  

רגש גאוה הבהיק בהכרתה של מנקה.  נתעורר בה הרצון לקום מיד על רגליה, למהר אל המועדון ישר אל חילה, להגיד לו: "הנה, הרופא הראשי בכבודו ובעצמו אמר עלי, שאני אמיצה!.  וגם אתה בטח בי, לא אקלקל את השורה!" אבל את מנקה הרימו, נשאו אל חדר-החולים והשכיבו במטה. 

הרגישה כאב בקרבה, אבל ניטלה חריפותו, רָוח לה במדה ניכרת.  מנקה שכבה זמן-מה בעינים סגורות, וכשפתחה אותן, מצאה על יד מטתה את וסקה הנחרן. 

– נו, איך עלה אותו דבר...  כמ-מ-מה, איך?  האַ?  מרוּסק?  – שאל וסקה. 

– צא, צא מכאן, – לחשה מנקה בחרדה.  – צא מהר, יחשבו שהנך... אותו הנבל!

– אבל לא, כימ-מ-מ, – נבוך וסקה.  – הנה הבאתי לך לחם, אולם יציק לך הרעב, אז הרי לך... אכלי!

ויתקע לה אל תוך פניה לחמניה לבנה גדולה.

 

ה.

עברו לא יותר משני ימים ושני לילות מאז ראתה מנקה במועדון את ולודקה – האסיר, ולמנקה נדמה, שכבר עברו עליה חיים ארוכים וקשים, וכאילו אחזה בה יד-איש גדולה, הטבילה אותה בתוך מערבל משעמם ומדכא, והמערבל סיבב את ראשה, תלש אותה מתוך חוג-חיים פשוטים ורגילים, טלטל לכל העברים וזרק, עד שנתגלגלה אל מבוא הבית הרעוע והמט-לנפול שבפרור-הפועלים.  לאמא – צריך להגיד דבר-מה: זוהי הפעם הראשונה בחייה שמנקה לא לנתה בביתה – הכריחו אותה ללון בבית החולים, אף כי מנקה הרגישה את עצמה די בריאה לשוב הביתה בעצם יום הניתוח.  אבל מה להגיד לאמה – את זאת לא ידעה מנקה.  להגיד: לנה בבית חברתה, – תהרגנה האם: מדוע לא הודיעה קודם?  ליל הקיץ היה שקט ורך.  מנקה התנודדה מתוך עמידת-סירוגין על רגל אחת, ופתאום נפתחה הדלת והאם נראתה על הסף ובידה דלי.

– באת?!  – שאלה האם, העמידה את הדלי ושכלה ידיה על שדיה.  – באת, נבלה?  – הפעם בלחישה, כדי שלא ישמעו השכנים.  – באת, משוקצת?!  באת, נְמִבְזה?!  איפה זה הסתובבת?  הא?  נוּ, לכי נא לכי אל העליה!

מנקה הבינה תיכף, שאמה יודעת – או חושדת דבר.  אבל מה נפלא: בימים כתיקונם, כשהאם התקוטטה וחרפה אותה, תקף את מנקה רוגז וחרדה, עד כדי הקאה.  ועכשיו – לא כלום.  מנקה באה אל החדר, האם נפטרה מהדלי, ובהכנסה התנפלה מיד בחמה שפוכה:

– נו, פגר מובס!!  נו, יוצאנית!!  אל תפצי פה עכשיו, אל תרגיזני, לא אאמין אף לחצי דבר!  על שום מה את מנבלת את אמך זו שלך?!  חושבת את, שאין אוזן שומעת?  חושבת את, שהכל יעבור בשלום?  הוי, נבלה שכמותך!  הוי, טנופת שכמותך!

האם נגשה, שלחה את ידה ותלשה בחזקה את הסודר האדום מעל ראשה של מנקה.

– אַ אַ אַ;  משוקצת!...

– "לא אתן לה להכות אותי – נצנץ רעיון עקש במוחה של מנקה.  – לא אתן ויהי מה".

– השיבי את הסודר!  – מנקה פשטה את ידה.  – השיבי את הסודר, אמא, השומעת את?

– איני רוצה גם לשמוע את קולך – שרקה האם, ונעצה את קרסי אצבעותיה בשערות מנקה, כאילו עמדה לפניה לא אם, אלא מכשפה, סבה, נוראה, זרה.  מנקה התחמקה, וקפצה אל הזוית. 

– השיבי את הסודר, אני אומרת לך!  ואם לא – ירע מזלך!

– אינך נותנת!  אינך נותנת!  – צעקה האם בכל גרונה.  – הוי, שמעו נא אנשים רחמנים, כבר עכשיו אינה נותנת!!  לאמה-הורתה אינה נותנת?!  כלום זאת למדו אותך ב"סוַּקומול"?  – האם צנחה על השרפרף, וטפחה על ברכיה בכפות-ידיה.  – לאמה-הורתה אינה נותנת?!  הוי, נבזה אומללה שכמותך!.. – האם קפצה, השתערה על מנקה, ידי מנקה נזדרקו כאילו מעצמן קדימה, האם נתקלה בהן והושלכה אל השולחן.

– השיבי את הסודר, אמא, ואם לאו – אגיש קובלנה לבית-הדין, – אמרה מנקה בשקט.  – אני אומרת ברצינות – אגיש לבית-הדין.

– וזה על אמך-הורתך לבית-הדין?  הוי, אנשים רחמנים, אוי לעינים שכך רואות?!  משוטטת, אין איש יודע איפה, אין איש יודע עם מי, ואחר – לבית-הדין?  ולמה זה, נבלה, היית בבית-החולים?  – שוב התעברה האום.  – עני, נבלה!  ארוצץ את פרצופך עד שפך דם, עני!  אראה לך את בית-דיני.  שרץ!  ראו אותך, הלכת עם איזה פִרְחָח לבית-החולים!...

– השיבי את הסודר!

ומנקה ננעצה ביד אמה.  האם נסוגה אחורנית, נפגעה בכרע השולחן, נפלה על הרצפה, ותשא את קולה:

– הצילו, אנשים רח-מ-נים!  הורגים!  הורגים!;

מאוס ומכוער נראה הדבר בעיני מנקה, וזר ללבה;  דחפה את הדלת, וכה, בלי סודר, פרועת שער יצאה החוצה.  האויר הכחול היה רענן ומעודד.  אי-שם בגינות נבח כלב בקול מקוטע ומקנטר.  מנקה עמדה במבוא הבית ואחרי כן הלכה בצעדים בטוחים אל המועדון.

"יקחנו האופל, את הסודר" – התרוצצו מחשבות במוחה.  – אקח שם אצל הבחורות!  אבל, כיצד להיראות עכשיו במועדון?  הבחורות בודאי הריחו...  עם הבחורות – לא נורא הדבר...  תשַׁטינה בי קצת – וחסל.  אבל להפגש עם חילה – גדולה חרפה.  שוב נעשה בודאי נרגז.  יבט עלי, כמו... על כזו... הוי גדולה החרפה והבושה.  טוב לי לבלתי לכת לגמרי"...

מנקה עמדה מלכת.  הסמטה היתה שקטה, תכולה וישרה, כמו תמיד.  אי-שם בחלונות הבהיקה אש צהובה, היתה, כנראה, כבר השעה העשירית.  בשעה זו נפסקים הלימודים במועדון: ובכן, כולם עכשיו – במסדרון.  וקל מאוד להתקל בחילה.  אבל אם כן – לאן?  הביתה?

– אַ-אַ-אַ-אַ, נתגלגלת עד הנה!  – קוֹל ידוע לה וחביב עד להפליא, חלף ממש מעל לאזנה.  ומאחוריה – חבקו אותה שתי ידים ואינן מרפות.  ולודקה!  ומוסיף לזמר: – ואני, מרוסינקה, חכיתי לך!  במועדון – שם, יודעת את – לא נוח הוא לגשת אליך!  הבה, נלכה נא, נטילה?  לַיִל אָפֵל, מַה יָרֵאתִי, לַוִינִי מַרוּסַיה אֱלֵי בֵּיתִי!!!  – שָר בלחש לוהט קרוב – קרוב לאזנה.  מנקה הרחיקה את ידי ולודקה, הפנתה אליו את ערפה, אגרופה כאילו הורם מעצמו למעלה, – ובתנופה כבירה סטרה את פרצופו הנתעב והחצוף.  וכהרף עין, בנקיפת לב עצומה – ברחה, מהר – מהר, שלא ידביקנה!  מאחוריה – קללות וגידופים לאוךר כל הסמטה.  "נו, הכר תכירי אותי" – רקיעת מגפים כבדים.  "ידביקני, ידביקני, עוד סמטה קטנה אחת, עוד!  אוי ואבוי לי, הוא מדביקני".  נפלטה צעקה מן החזה: "אַ אַ אַ אַ!" מנקה חפזה כאילה, אזרה את שארית כוחה... עוד בית אחד... ועל אם הדרכים הבהיק לעיני מנקה בשפע אורו כוכב אדום רב-חסד.  הרגלים כבדו כבולי-עץ, אבל רצו, רצו, מעצמן... נשימתו הכבדה של ולודקה כמעט הגיעה עד אזנה של מנקה.

הדלת נקרעה – כאילו חכו למנקה, ומנקה פרצה אל המועדון, ממש אל תוך זרועותיו של וסקה הנחרן.

– אָ-אָ-אָ, – אמרה מנקה בהשענה אל הקיר, והנחרן אליה:

– מה לך, הניתקת, כמ-מ-מה, מעל השלשלת?

אבל לא סים: בדלת בצבצה דמותו של ולודקה-האסיר.  וסקה התפרץ קדימה, עד שפגעה בו קפיצתו של ולודקה.

– מ-מ-מה, כלום מדעתך, ש-שד, יצאת או מה? – געה ולודקה.  – אינך נותן להכנס למשלנו?

– למשלנו אני נותן, – ענה וסקה וחסם בגופו את הכניסה.  אבל אתה – חכה תחכה עד בוא זמנך.

– וז...זה מפני מה? – אצל הדלת עמדו בחורים אחדים, חורים, שקטים אבירי-לב.  כאילו עלו פתאום מן האדמה;  כנראה חכו לולודקה.

– עד המשפט החברותי, – ענה וסקה.  תעמוד בפני משפט חברותי.

– ל..לך לעזאזל, עם המשפט שלך!  – ולודקה צעד קדימה.  אבל הבחורים נצבו כנד, וסקה הניף בידו, – ולודוקה נתגלגל על פני המרצפת, ופיו פלט קללות וגידופים.

הבחורות התקבצו אל מנקה מכל העברים, סבוה גם סבבוה, הוליכוה במסדרון ברוב עם;  ובאותו רגע הלך לקראתה במסדרון חַיְלָה האיום, והקמט על מצחו נזדקף כחנית.  הקמט כאילו נטה לצד מנקה, עינים זועמות הישירו נכחה, וחילה רצה לעבור על פניה, אבל בעיניה הקטנות – הבהיק כנראה איזה דבר זר ונפלא, מפני שחילה עמד מלכת ושאל:

– נו, מדוע נחמצת?

מנקה רצתה לענות, שלא נחמצה, שהיא תקיפה ואמיצה, אבל לשונה דבקה לחכה, ופתאום הבינה מנקה, שהיא באמת נחמצה.  דמעות עלו בעיניה, חילה כנראה, ראה אותן, טפח על שכמה ואמר:

– נוּ, למה זה?  פרולטַרְיה קטנטנה? לכי, פתיה, אל הפוליטגרמוטה".

וילך.  ומנקה רצה מתוך קפיצה לאורך המסדרון, וגל חם ומעודד עבר בכל גופה והציף את לבה.  בודאי משום זה, שמתוך עיני חילה סקרה על מנקה אהבת-חבר גדולה, זו של כל מעמד-הפועלים, אל הבת הנבערה הקטנה.

*

 

הראיתי לונקה פטוכוב, והוא אומר, שהספור טוב ונכון.  ולדעתו, אין זה אלא מקרה.  אני מאמין באמונה שלמה, שאי אפשר להן, להפלוֹת אלו, מבלי שלא תעשנה את הבחורה לבעלת מום.  לדעתי, טוב שתלדנה בנים טובים ובריאים.  צריך שיבוא שינוי. 

 

15 למרס.

נתתי אל לבי זה כבר שוַנקה פלקין איננו בא לבית הספר.  חשבתי, שבגלל הכרובונים.  עכשיו נדמה לי, שיש לזה סיבה אחרת.  אבל לא אתערב בדבר.  דומני, שצדק נקפטוז', כי לרגל את החברים – איננו מעשה מהוגן.

מכיון שפרשתי מסילבה, אין לי עם מי להתרועע, ואני מתמיד להפגש עכשיו עם זויה השחורה.  התודתה לי, ששנאה אותי קודם לרגלי תואנותי השונות וששנתה את יחסה אלי אחרי המחזה, לאחר שהשמטתי בזריזות את החנית מידו של סריוז'קה בלינוב.

לימודי הולכים כתיקונם.  כאב-הראש פסק, פ-פ פּ-פּ – גם כן.  מדי בוקר בבוקר אני משפשף את גופי בשלג.

 

21 למרס.

היום נגשת אלי סילבה ואומרת:

– קוסטיה ריבצב, אני מוכרחה להגיד לך, ששניתי בהחלט את דעתי עליך.  קודם חשבתי, שהנך קומסומולי במלוא המובן ונאמן לאידיאולוגיה.  ועכשיו אני רואה, שפשוט התחפשת, ושהאידיאולוגיה האמיתית שלך רחוקה מאוד מהיות מתאימה לקומסומול.

– מעודי לא התחפשתי, – אני עונה.  – ומנין את יודעת את האידאולוגיה האמתית שלי?

– ידעתי זאת בדיוק.  וגם ידוע לי, מה שסדרתם עם ויניה פלקין.

 – ראשית דבר, לא סדרתי כלום, אלא הלכתי בלבד.  וחוץ מזה, את היא שכתבת את האנונימים?

– עח, נבל שכמותך, – אומרת סילבה ומביטה בפני.  – ואתה יכולת להגיד כזאת?  בחור כהלכה!

פנתה והלכה.

– עמדי, סילבה, – אומר אני.  – החושבת את באמת, שאין לי אידיאולוגיה קומסומולית?

– איני רוצה גם לדבר עמך.  – ותלך.

דבריה העליבוני עד למאוד, אבל לא יכולתי לעשות דבר, מפני שצדקה במקצת.  אף כי מעודי לא התחפשתי.

אולם בכל זאת הוכח אוכיח לה.

 

23 למרס.

קרה סקנדל גדול, אף כי בלתי-מובן במקצת.  בבית הספר הופיע פקיד-הקולט (גלח) – אבי לינה.  קרא לזין-פלנה וזמן רב שוחח עמה.  אבי לינה, כולו אדום, הוכיח משהו לזין פלנה, והיא פרשה רק את כפיה.  המעשה היה בחדר השקרבים.  ומשום כך איש לא שמע דבר.  אחרי כן יצאה זין-פלנה, כולה מתרגשת, יחד עם אבי לינה ושבה רק בסוף השיעורים.

תיכף ומיד נתכנסה אספת השקרבים, ואת כולנו שלחו הביתה.

 

25 למרס.

יקשה לי מאוד לכתוב את הדבר, ובכל זאת אשתדל לכתוב.

היום, כמעט שבאתי לבית הספר, קראה אותו זין-פלנה אל חדרה.

– ריבצב, התדבר עמי בגילוי לב?  – שואלת היא.

– אדבר, – עניתי לה, ואני מביט ישר אל תוֹך עיניה (נמאס עלי לשקר). 

– הגד נא לי, הביקרת את האספות, אשר סידר ויניה פלקין?

– ביקרתי.

– העלתה על דעתך, שלא די שאתה מחריב בזה את שיעורי בית הספר, הרי אתה מכשיל ומעמיד בסכנה את בית הספר כולו?

– על דברתי הקוֹמסומולית, שלא עלה על דעתי.

– ומה חשבת על דבר הקשר שבין בית-הספר ובין... התופעות האלו?

– חשבתי, מכיון... שהדבר נעשה מחוץ לבית הספר, הרי... אין שום קשר ויחס בין שניהם.

– נוּ, נניח שכך.  והדבר שקרה ללינה, היודע אתה?

– ראיתי, שאיננה  הולכת לבית הספר ושהדבר נמצא באיזה קשר עם... הכרובונים, אבל, הן צדקי, אינני יודע בדיוק.

– לינה תצטרך לעזוב את ביה"ס, והיא נוסעת לאוקרינה.  חושבתני, שתדע לשתוק על דבר שיחתנו, כשם ששתקת על דבר הכרובונים?

– זינאידה פבלובנה, אני אשתוק, כמובן, – אמרתי לה, וקולי נחבא בגרוני.  – אבל... חושבני, שהבחורות יודעות יותר ממני.

– דברתי כבר עמהן.  ועכשיו לך.

– מעט רגע... זינאידה פבלובנה... עוד שאלה אחת.  מה... כלום נוגע... הדבר אשר קרה את לינה... כלום נוגע הוא... לשאלת המין?

– כן.  נוגע, – ענתה זינאידה פבלובנה בבטחה.  – בבקשה ללכת.

הלכתי, אבל לא אל בית הספר, כי אם הביתה.

 

אחרי הרשימה של ה-25 למרס נמחקו בחוברת דפים אחדים.

 

5 לאפריל.

אתמול קבלתי מכתב מאת לינה:

"קוסטיה ריבצב!  אינני מאשימה אותך בשום דבר ומבינה כי אשמתי בעצמי.  קוסטיה ריבצב, כשתקבל את המכתב הזה, אהיה כל כך רחוקה ממך, עד שלא ארגיש שום רגש של בושה.  אני מתחילה עכשיו לחיות מחדש, וכל הישן והמעציב לשעבר נשאר אחרי גוי ונמחק מספר חיי לעולם ועד.

"דע לך, שבגללך נתקרבתי אל ו. פ.  יותר נכון, מרוב כעסי עליך ומחמת יאוש, שאתה נוהג גסות בי ושהתאבדותנו נגמרה באופן כל כך טפשי וחסר-טעם.  כל זה עבר, עבר, עבר, – ועכשיו הוקל לי ככה...  אני מיעצת לך לעזוב גם כן את החיים האלה, מפני שלא תשיג דבר זולתי חשכת-חיים ללא זיק תוחלת...  וכל היפה והנשגב שבחיים עדין לפנינו, לפני ולפניך גם יחד.

"דע לך גם זאת, שאני כתבתי את המכתבים להורים.  התעניתי, סבלתי, חפציתי לשים קץ לכל זאת, אבל לא ידעתי כיצד, ומצאתי.  מזה גברה כפלים עקת לבי.  ורק עכשיו, כשיצאתי מאפלה לאור וחופש, הבינותי, כמה טפשית הייתי.

"לשוא דברת על זה עם סילבה, – התזכור, שם בחדר התלבושת...  סילבה אחרת היא.  ברגעי סבלותי הכי קשים השגיחה עלי כאחות, אף כי קודם התנהגתי עמה בגסות. 

"הוה שלום, קוסטיה ריבצב!  חיה באושר והתפיס עם סילבה.  ואותי שכח – לעד, לעד...

לינה".

מה רק ומר בכל זאת, כשאדם אינו יודע לחיות!

 

10 לאפריל.

היום פגשתי ברחוב את וינקה פַלקין, במעיל של מודה, סגריה בפיו, ובידו – שוֹט.

– אַ, קוסטיה, – אמר, – עודך משחיר פניך במחפורת?

– כן, עניתי, עודני לומד בבית הספר.

– חשק משונה...  היודע אתה מה?  בא אלי מחר למעוני, עודני גר שם.  תהיינה בחורות, לא התלמידות הזועפות שלכם, אלא נערות כהויתן, טובות.  יין חדש הוציאו עתה.  בא!

– נוּ, מה?  – אמרתי, – אבוא.  ומשלנו יהיה מי שהוא?

– בודאי יהיו!  חברים מצוינים.  ובכן תבוא?

– אבוא.  להתראות.

 

12 לאפריל.

מעשה שהיה כך היה.

באתי, כרגיל, אל וינקה, בפרדס האיבַנובי, בתשע בערך.  שם נתאספו אצלו כשנים-עשר בחורים.  כולם היו מסובים לשולחן, וההורים לא היו, הם יוצאים תמיד, כשוינקה מסדר כרובונים.

עכשיו אני יכול לכתוב את הכל, וראשית דבר – מה פירושם של כרובונים.  כרובונים – הם מסיבת חברים לשם שתיה וביטול זמן עם בחורות, אבל לא סתם ביטול על ידי טיולים ברחובות, אלא מתוך חיבוקים ומישושים עם נשיקות.  באמצע השולחן מעמידים כרוב חמיץ עם שמן, החביבים על הכל.  אחרי כן הכל שותים "סַמוֹגוֹן", עד לשכרה.  מלבד מישושים לא ראיתי דבר, אבל עכשיו ברי לי, שהיה עוד גרוע מזה.

ובכן, כָכָה:  באתי, והם כולם יושבים, ובתוכם גם שלשה מבית ספרנו.  את שמותיהם לא אכתוב פה.  כולם בחורים, ומבחורות – אף אחת לא היתה.  אכן היו בחורות, אבל זרות ומשוחות-פנים.

ובכן, ככָה:  הם כולם שכורים למחצה, וכשראוני, צעקו בשמחה:

– א, קוסטיה בא!  קבלו פניו במזיגת-כוס!  יהיה ענין!

– כן, יהיה ענין טוב, – אמרתי, לקחתי את הכוס וזרקתיה על הרצפה.  – הענין יהיה טוב, מפני שהבינותי, מה הם דברים טובים, ומה – רעים.  אתם, חברי היקרים מבית הספר, קומו וצאו תיכף יחד עמי ושוב אל תדרוך פה כף רגלכם לעולם, מפני שמעשיכם עתה ומה שעשיתי קודם – תועבה היא.  אבל עלי להוסיף עוד מלים אחדות ליתר האזרחים, אשר פה.

– היצאת מדעתך?  – צעק וינקה פלקין.

– לא, לא יצאתי מדעתי, אדרבה, דעתי נתישבה עלי, – עניתי, – העשית, וינקה, את החשבון, כמה מן הכיעור והזוהמה בכרובונים שלך?  ההבאת בחשבון, שלבחורה אחת – הרינך יודע למי אני מתכוין – הרסת את חייה?  ואת בית ספרנו כמעט שהחרבת, – ההבאת זאת בחשבון?  לא, שתה לך והתהולל עם ידידיך, אבל את בית ספרנו עזוב במנוחה!

– נבֵלה אומללה שכמותך!  – הרעים וינקה את קולו וקרב אלי כשאגרופָיו קפוצים.

אז שלחתי בו בקבוק, ויחד עם בחורי נצלתי בבריחה.

 

15 לאפריל.

אף הידים רועדות מרוב עיפות – עד כדי כך צריך להאיץ את הבחינות.  לרגלי כל הרפתקאות-החורף הזנחתי את כל הלימודים, והרי הקיץ לא בשמים, הנה הוא ממשמש ובא, ואם לא אעמוד עכשיו בבחינה, לא אוכל גם לטיל בימות הקיץ כדבעי.  מספרים, שיהיה גם לימודי-קיץ.  חשבתי בתחלה, שהלימודים האלה יהיו רק בשביל הכיתה הראשונה, ושבשבילנו בטלו אותם, ועכשיו יוצא, שגם עלינו העמיסו אותם.  זאת אומרת, ששוב יתחילו טיולים.  סריוז'קה בלינוב אומר, שבזמן לימודי הקיץ יתגלה כל חוסר-ההכשרה של השקרבים:  בחורף, לפי דעתו, השקרבים עוד התגברו במדת-מה על הקושיים, אבל בקיץ יקָברו בהחלט.

יש לי חבר חדש – יוּשקָה גרוֹמוֹב.  הוא היה גם קודם בבית ספרנו, ואפילו בכיתתנו, אבל לא בקשתי את קרבתו.  הוא עלם עליז מאוד ואינו אוהב להעמיק מחשבה בשאלות.  גליתי לו דבר-מה על אודות עצמי, למשל, ספרתי על הכרובונים, אבל הוא אומר שכל זה – שטות גמורה, ושצריך למהר ולהשכיח את כל הענין מן הלב.

 

17 לאפריל.

בבית הספר אירע מקרה מוזר.  אתמול עברתי על פני המעבדה להנדסה ופתאום אני שומע צחוק נורא...  נכנסתי תיכף שמה ורואה:  יושבות אשה מול רעותה נִינקָה פרדקינה וּסטס'קה וַליפולסקה, שתיהן מהכיתה הרביעית, וצוחקות.  גם אותי הצחיק הדבר, ואשאלן:  מה יֵש?

ואני צוחק בעצמי.  הן – עוד יותר, ופתאום ראיתי שסְטַס'קה מבעבעת בגרונה.  הבעבוע נהפך לנחרה, ויפול עלי פחד.  חפזתי אל השקרב התורני – אלמקפיש, – שבנו יחד, והנה הבחורות ממררות בבכי.  אלמקפיש אמר, שזוהי – היסטֵרִיָה, רצתי להביא מים ואלונטית, והרגענו את שתי הבחורות.  הבחורים שאלוני אחרי כן, אם אין את נפשי לעסוק בריפוים, כשם שרפאתי בחורף את זויה טרבניקובה, אבל עניתי, שעכשיו אין זה מעניני, ומוטב שישגיחו האוצ'קומים החדשים.

ולי-עבודה רבה גם בלאי הכי.  עוד לפני חודש הזמין ה"אָנָא" הפלכי (מחלקת ההשגחה העממית) את בית ספרנו אל ה"ספאָן", (השמירה הסוצילית-חוקית על הבלתי בוגרים) להשתתף במלחמה נגד מחוסרי-ההשגחה;  לרגלי המאורע עם צ'יקין, שגנב את ששת הלימַרדים ושראיתיו אחרי כן במרתף הרעוע, בחר בית הספר בי לשם משא ומתן עם ה"ספאָן", והנה עכשיו אני הולך אל ה"ספאָן".  יש לי הרבה עסקים עם מחוסרי-ההשגחה, וכמעט כולם בלי נחת.  אומרים על המבוגרים, שאחרי שלושת חדשי עבודתם בקרב מחוסרי-ההשגחה, – סופם בבית-הבראה לחולי עצבים.  ולפי דעתי, צריך ככה.  לסדר פלוגות של בחורים כמוני, לתגר מלחמה על אם הדרכים במחוסרי-ההשגחה, להביא לידי סקנדלים, ואחרי זה – לעשן עמהם סיגריות ולשתות יחדיו יי"ש.  וכך יתקרבו אלינו ויתקשרו עמנו, ואז אפשר גם ללמד אותם.  או לספר מעשיות, כמו וסקה פטוכוב.  ואז לא יהי צורך בבתי הבראה לחולי-עצבים.  יש פה רק טענה אחת שהדבר יגזול הרבה זמן, ובחורינו לא יספיקו ללמוד בעצמם.  מסרתי תכנית זו למזכירת ה"ספאָן", אבל היא צחקה.  אין פה מקום לצחוק, צריך רק לברר את הענין.  שאת לא אוכל כשצוחקים עלי.  על כל פנים, האמצעי שלהם לא יצלח גם הוא, וקרוב לודאי, שלא אעבוד עוד ב"ספאָן".

מוביל-מַשָׂא של "קוֹמכוֹז" הרג את אביו של אליושקה צ'יקין, וזין-פלנה לקחה את אליושקה אל ביתה למען חנך אותו.  כל בית-הספר סובר, שהטיבה לעשות, אבל סריוז'קה בלינוב מוצא, שיש בזה משום יהירות ואהבת-כבוד.

 

20 לאפריל.

היתה אספת האוצ'קום לרגלי ההסטֵריה של הבחורות, והוזמנתי לבוא לשם גבית עדות.  היו פה גם ה"מיליציונרים".  המיליציה הונהגה בבית הספר לפני חודש, כדי לפרוק מעל האוצ'קומים את עול התפקידים האדמיניסטרטיביים.  יש שני "מיליציונרים".  הם תועים הנה והנה בבית הספר, ממש כשוטרים צרפתיים בראינע.  על כל פנים, פרצופם טפשי כזה של השוטרים.  ספרתי את כל הפרטים ואלך.  כמדומני, שלא החליטו דבר.

סדרנו פעמים אחדות טיול לבית-החרושת למנופקטוּרה השיך אל התא, שאנו נמנים עליו.  בענינים אחרים התא והפרקציה הקומסומולית שלנו כמעט שאינם משפיעים על מהלך החיים בבית הספר, והדבר רע לפי דעתי.

 

22 לאפריל.

באודיטוריה היתה תגרה נוראה, וּלולודקה שמֵרץ הכו את הצלם עד שפך דם.  את ולודקה מרבים להכות כל כך, עד שקראנו לו בשם: "יד כל-בו", ומובן שה"מיליציונרים" לא יכלו לעמוד בפני הבחורים, וצריך היה לקרוא לשקרַב התורני.

באספה הכללית נתבררה תכנית חדשה של הנהלה עצמית.  לפי תכנית זו יבָּחרו האוצ'קומים אחת לשלושה חדשים, ולא לחודש כבתחלה, מתוך הכרת הצורך, שהאוצ'קומים יספיקו להכנס בעובי הקורה של העבודה, בשעה שעד עכשיו – טרם הספיק להתרגל לתפקידו ומיד הוא מתחלף באחר.  סריוז'קה בלינוב ערער על זה.  ראשית, משום שמי מאריך בזמן, השלטון מעבירו על דעתי, ושנית – אחת היא: כמה שלא יעבוד אוצ'קום, המשועבד לשקרבים, אפילו שנה תמימה, לא יהיה סדר ונחת, מפני שלאוצ'קום כזה אין שום השפעה ולא ינהגו בו כבוד.  על זה אמרה זין-פלנה:

– רואה אני, כי בלינוב מתחיל שוב בשלו: הרוצה הוא באמת, שבית הספר יתפרד שוב לשתי סיעות, ודוקא לפני גמירת בית הספר, במומנט הכי מכריע של הבחינות הכלליות.  לדעתי, אין זה אלא השפעת האביב...

סריוז'קה ענה על זה, שאין בין ענין זה והאביב ולא כלום ושרצה פשוט לחוות את דעתו.  אבל מכיון שהיתה התרגזות כללית, התרגז גם סריוז'קה והרים את קולו.  אז קם פתאם אלמקפיש, ויצעק שמקומו של סיריוז'קה מכמה זמן הוא לא בבית הספר, אלא ב"ווּז" (מוסד-השכלה עליון, אוניברסיתה), ופרץ סקנדל.  זין-פלנה סגרה את האספה בתוקף שלטונה.

אחרי זה הבטיח סריוז'קה במסדרון, שיראה לדעת לכל השקרבים, באופן פרינציפילי, שהוא קודם כל, ריבולוציונר, ואחרי כן – תלמיד, וכדומה וכדומה.

 

25 לאפריל.

הופיע גליון ה"איקס" ובו מאמר כזה:

 

לפת

נטעה זַבָה לפת, ממין "ההנהלה העצמית".  צמחה ועלתה לפת גדולה שבגדולה.  נאחזה הזבה בלפת, משכה-משכה, ולא יכלה להוציא,

קראה זבה את האוצ'קום לעזרתה.

האוצ'קום נאחז בזבה, הזבה בלפת, – משכו משכו, לא יכלו להוציא.

נמלך האוצ'קום בדעתו וקרא לחוֹזקוֹם (קומיסר לעניני המשק).  החוזקום נאחז באוצ'קום, האוצ'קום – בזבה, הזבה – בלפת, משכו-משכו, לא יכלו להוציא.

קראו לסַנקום (קומיסר סניטרי), הסנקום אחז בחוֹזקוֹם, החוזקום – באוצ'קום, האוצ'קום – בזבה, הזבה – בלפת, – משכו משכו ולא יכלו להוציא.

קרא הסנקום את חבר-השקרבים, חבר-השקרבים אחז בסנקום, הסנקום – בחוזקום, החוזקום – באוצ'קום, האוצ'קום – בזבה, הזבה – בלפת, משכו-משכו ולא יכלו להוציא.

לא עצר חבר-השקרבים ברוחו וצעק: – מי-לי-ציו-נר!

והמיליציונר – תיכף ומיד סר למשמעתו.

המיליציונר אחז בחבר השקרבים, חבר השקרבים – בסנקום, הסנקום – בחוזקום, החוזקום – באוצ'קום, האוצ'קום – בזבה, הזבה – בלפת, – משכו משכו ולא יכלו להוציא.

קרא המיליציונר את תכנית שלושת החדשים לעזרתו.  התכנית אחזה במיליציונר, המיליציונר – בחבר השקרבים, חבר השקרבים – בסנקום, הסנקום – בחוזקום, החוזקום – באוצ'קום, האוצ'קום – בזבה, הזבה – בלפת, – משכו משכו ולא יכלו להוציא

עומדים כולם משתאים, פולטים נחלי זעה, והלפת עדין נעוצה בקרקע.

– השד, יודע, מתי יוציאו את הלפת?  – שאל אחד המסתכלים.

– לפי דעת ה"איקס", – לא יוציאו לעולם ועד.

 

אצל הקיר, שגלליון ה"איקס" היה תלוי עליו, נתכנס מיד מיטינג.  סריוז'קה בלינוב נאם נאום נלהב, וכל המשתתפים הסכימו לדעתו, שאין צורך, כמובן, בהנהלה עצמית, אשר לא תעצור כח לעשות איזה דבר, ושמוטב בכלל להסתלק לגמרי מהנהלה כזו.  אבל יחד עם זה החליטו לדחות את הענין עד גמר הבחינות, ולפי שעה – לעבור על כל הענין בשתיקה.

ועוד אמר סריוז'קה אחר כך, שהואיל, והשקרבים שלנו אינם ראויים לתעודתם, צריך להחליפם, ושרק אז יעלה בית ספרנו על דרך מהפכני, ויוקל עול החיים והלימודים.  רבים אינם מסכימים לזה.  אני, למשל, יודע מפי הנסיון כי זין-פלנה וניקפטוז' מתאימים בהחלט לתעודתם.  מובן, שיש לערער במדה ידועה על ילניקיטקה ובמקצת על אַלמקפיש, אבל גם הם מביאים לפעמים תועלת.  לדעת סריוז'קה, כשמכריזים מלחמה כללית אינם בודקים ביחידים.

אחרי זה טילנו זמן רב עם ניקפטוז' בחדר ההתעמלות ושוחחנו.  ניקפטוז' בעצמו קרא לי.  שאלני דרך אגב, מדוע חדלתי מהתרועע עם סילבה.  הסברתי לו, שמקרה לינה גרם לכך.  סילבה חושדת במה שאין בי, וכל אשמתי היא רק בזה, שהשתתפתי בכרובונים.  חוץ מזה היא פוסקת, שאין לי אידיאולוגיה קומסומולית.

– כן, נערה ישרה היא, סיליפידה דובינינה, – אמר ניקפטוז' מתוך אנחה.

– אכן, ישרה היא, אבל מרשעת, – עניתי.  – ולדעתך, יָשרה של זו – מהו?

– היא מקפידה מאוד ביחסה לאנשים ולעצמה, אבל לעומת זאת אם תדבק באדם, הרי בכל נפשה ובכל מאודה... ואיך לפי דעתך, ריבצב, – שאל פתאום ניקפטוז, – האם אדם מאושר הנני או לא?

– כמובן, מאושר.

– טביעת עין גרועה לך, ריבצב.

– הנה, ניקולי פטרוביץ', – אמרת.  – לדעתי, אומלל אותו אדם, שהוא עזוב לנפשו וגלמוד כאבן, ושמבקש מפלט בעבודה ציבורית, כדי לשכוח את בדידותו.  אומלל גם אותו האיש, שמבקש עצב ואין אוזן שומעת.

– ואתה וריבצב – כיצד?  ההנך מאושר?

– לא תעלני בחכה, ניקולי פיטרוביץ' – עניתי.

צחקנו שנינו – ונפרדנו.

ומה יתאונן אדם זה על מזלו, כשהכל אוהבים, מכבדים ומוקירים אותו?  רק סריוז'קה בלינוב בלבד מתנגד לו, אבל סריוז'קה הרי מתנגד לכל השקרבים.

 

26 לאפריל.

באתי אל ה"ספאָן", בשעה שהמזכירה לא היתה, ומאפס עבודה דפדפתי את הנירות על גבי השולחן, ופתאם אני רואה ניר ארוך, כתוב בכתב חרטומים, וסמוך לו – העתק כתוב על מכונת-הכתיבה.  קראתי חיש-קל, נדהמתי לתכנו, אבל לא היה לי עם מי להועץ ואחליט להעתיקוֹ.  מובן מאליו, שנחפזתי בכתיבה, מתוך יראה שמא תכנס המזכירה, אבל הספקתי בכל זאת להחביא את ההעתק בכיס.

פתאם נכנסה המזכירה, וכהרף עין שמתי בחזרה את הניר אל התיק, אבל התיק נשאר פתוח.  המזכירה הסתכלה בי בחשד ושואלת:

– מה עשית פה בחדר בלעדי?

– לא כלום, חכיתי לבואך.

– ומדוע פתוח התיק?

– ככה, דפדפתי.

– הייתי מבקשת לבלתי פשפש בתיקים של ענינים סודיים.

– ומדוע זה הם מפוזרים על גבי השולחן, אם הם סודיים!

המזכירה נעלבה מאוד ואומרת:

– חבר ריבצב, אתה מתנהג בזמן העבודה שלא כהוגן, ובכלל...

– ובכלל – עניתי – אין לי מה לעשות כאן. מסבירים לך, כיצד לטפל במחוסרי-ההשגחה, ואת יודעת רק לצחוק.

דברתי עמה קשות ואלך.

בבית קראתי שוב את ההעתק הזה.  מה שהפליאני ביותר היא העובדה, שגם גברים בוגרים מתחבטים בשאלת המין ושבעבור זה מענישים.  עוד מחר אתראה עם ניקפטוז', שהרי קשה ומכאיבה היא הקריאה בנירות כאלה כשאין אפשרות להבחין בהם בין אמת לשקר, ובספרים לא תמצא תשובה על כל אלה.

 

28 לאפריל.

היום היו הבחינות של הנדסה בכיתה הרביעית.  סטַס'קה וַלַפולסקה נכשלה, יצאה מן האודיטוריה, עמדה ופרצה בצחוק.  ופה נדחקו בחורות אחרות, שחכו לתורן.  בתחילה הרגיעו את סטס'קה, השקוה מים, ואחרי כן עשו כמעשיה.  צחוק כללי ובכיות שמשו בערבוביה.  סטסקה צנחה על הרצפה והתחילה מפרכסת ומפרפרת, אחריה – בחורות אחרות, ומספרן הלך וגדל.  נתקבצו השקרבים.  כשהשקיטו את הבחורות, שמעתי את דברי זין-פלנה לאַלמקפיש:

– מגפה של היסטֵריות, צריך לאחוז באמצעים.

הענין נמשך כרבע שעה.

אחרי כן הראיתי לניקפֵטוז את ההעתק, שגנבתי ב"ספאָן" ואבקשהו להסביר לי את כל הפרטים.  ניקפֵּטוז' נבוך מאוד ויעץ לי בתחלה לקרוע את הניר ולהכון אל הבחינות, אולם לאחר שהפצרתי בו הסביר לי, שכל זה הוא פריצות מינית, ושהיא מצויה בחיים, אבל המשטר הסוביטי נלחם בה: זאת אומרת, הוא מארגן את הפיזקולטורה, הרצאות, מרביץ השכלה בעם וכיוצא באלה.  כל זה לא הניח את דעתי.

הפעם הראשונה בחיי ראיתי את ניקפטוז', כשהוא נבוך ומבולבל.

 

30 לאפריל.

אחרי הבחינה של פיסיקה קרה אתמול שוב מקרה של היסטֵריה כללית אצל בחורות אחדות.  והיום הופיעה ב"איקס" ההערה דלקמן:

 

המכון ההיסטֵרי.

הננו מודיעים לקהל קוראינו, שבבית ספרנו הוקם מוסד חנוכי חדש: מכון היסטֵרי.  (אל נא יחשוב הקורא, שבמכון היסטורי הכתוב מדבר).  מי שגומר בו את חוק לימודיו מקבל כרטיס-תעודה של בתולה מפונקת.  תכנית הלימודים: נשפים, ריקודים, מזמוּז והיסטֵריות מכל המינים, החל בשריקת עכברים וגמור ברעמי-צחוק.  במוסד זה מצטינות ביותר בלימודיהן הבחורות: נ. פ., ס. ו., ל. ד., וק. ר.

ה"איקס" מציע מצדו לשם הקלת העבודה במוסד הנ"ל את האמצעים הנ"ל:

1) להעמיד באודיטוריה גיגית בת ארבעים דלי מלאה מי-וַלֵרְיַן.

2) בחדר ההתעמלות להעמיד פסל-ברזל עם כתובת: "פסל העצבון", כדי שיוכלו כל חסידיו לשפוך את מרי-שיחם לפניו, מבלי להפריע את החברות מעבודתן.  הפסל צריך להיות יצוק-ברזל, כדי שלא ימס מדמעות.

ה"איקס מקוה, שהאמצעים האלה יכניסו סדר ושיטה בעבודת המכון ההיסטרי.

גדול היה הצחוק מסביב ל"איקס", הבחורות השתגעו ממש מכעס, ותלשו את האיקס מעל הקיר מתחת לחטמה של זין-פלנה בו ברגע, שהתחילה לקרא בו.  זין-פלנה רקעה ברגלה ותצעק:

– מי שיפריע בעד חופש הדבור בבית הספר, שוב אין לו שום מגע ומשא עמדי.  לתלות תיכף ומיד את העתון על הקיר.

הבחורות הביאו מיד סיכּות והדביקו את העתון אל הקיר, ואנו צחקנו במלא פינו בקרן זוית עד כדי כאב-בטן.

אחרי זה נודעה לי במקרה חדשה: לא רחוק מהאודיטוריה הרימותי פתקה מעל הרצפה וקראתיה.  בפתקה – אותה ההערה על דבר המכון ההיסטֵרי כתובה בידה של זין-פלנה, ועל הצד השני רשום בכתב ידה: אל מערכת ה"איקס".  מעשה יפה באמת!  נמצא שזינאידישצ'ה שלנו משתתפת ב"איקס"?  ונמצא, שהיא יודעת מי הם חברי המערכת.  ואני – אינני יודע עד עכשיו.  לדעתי, זוהי חזירות ביחס אלי.

ובכלל, הגיע לידי כך, שנצטברו הרבה ענינים, הידועים רק לי בלבד.  ובכל יום מספרם הולך וגדול, ואין לחלוטין עם מי להועץ: עם סילבה אינני מדבר, מסריוז'קה בלינוב נתרחקתי, ניקפטוז' – אדם בוגר, ולא יבין לרעי, ועם מי לדבר זולתם?

נשארו רק הבחינות והיומן הזה, ועכשיו יומני – אח בצרה לי, ואת כל נפשי אשפוך בחיקו.

 

14 למאי.

הידד!  עמדתי ברוב בחינותי.  ניקפטוז' ברך אותי ואומר, שעכשיו הריני כתלמיד הכיתה הרביעית.  רוב בני כיתתי עמדו כמעט בכל הבחינות, וגם זויה השחורה וסילבה בתוכם.  יושקה אומר, שזוהי שטות גמורה, ושאחת הוא לא איפה יהיה: בכיתה השלישית או הרביעית.  אחת היא: אין ברצונו לגמור את בית הספר, אלא יכנס לבית-הספר של חיל-הפרשים;  לדעתו הרבה יופי בדבר, שצבא-הפרשים לובש מכנסים אדומים.  ולדעתי, זה הבל, מפני שאין יתרון למכנסים, שהאדם לובש, ילך אפילו בלי מכנסים, אלא בתחתונים בלבד.

הראיתי ליושקה את הניר מה"ספאָן" והוא אומר, שאין פלא בדבר, שכל הגברים עושים מעשים כאלה, ושזוהי שטות גמורה.  לוּ היה מתיחס בחייו כמוני אל שאלת המין, – לא היה דן, כמובן, ככה.

 

15 למאי.

היום הודיעה זין-פלנה, שבלימודי-הקיץ ישתתפו רק אותם הבחורים, שישארו לימי הקיץ בעיר, ושכל מי שרוצה לנסוע, יסע כרצונו.  אחרי כן הוסיפה, שתנהל בעצמה את לימודי הקיץ ותותר על זכות החופשה.  תכנית הלימודים היא: 1) חקירת אחד הכפרים בסביבת העיר והכנסתו תחת השלטון;  2) השתתפות בחפירת עתיקות יחד עם עוזרי המוּזאום לידיעת המולדת;  3) טיולים לשם חקירת הטבע;  4) טיולים לשם ידיעת החברה, שיסודרו בבתי-נכאת שונים ואחוזות עתידות.  השקרבים ינהלו את העבודה איש איש לפי מקצועו.

לימודי הקיץ יתחילו החל מראשון ליוני.  אחרי שתתברר בדיוק שאלת התלמידים, הגומרים והמעבר מכיתה לכיתה.

 

20 למאי.

קרעתי בכדור-הרגל את כל נעלי ובכדי שלא לגרום לאבא הוצאות יתירות הנני מתקנן כל ערב בחוט פשוט ומזופף.  הסנדלר אומר, שלא אפטר מקנית נעלים חדשות.  לרגלי תפירת הנעלים אין לי זמן לכתוב.

 

31 למאי.

ליושקה גרומוב יש אחות מריה.  היא כבר נערה בוגרת.  אבל מבקשת רק את קרבתנו, את קרבת הבחורים.  ריח מי-בושם נודף ממנה, כמו מתוך חבית.  חטמה לבן כולו.  יושקה אומר, שהיא מפרכסת את חטמה, ושבאמת – הוא כחול.  אבדוק, כמה מן האמת יש בכך, אביהם – פושט עורות חתולים.  הוא קונה באיזו מקום חתולים, פושט את עורותיהם ומוכרם במקום סנָאים.  אבי גם כן מכיר אותו, אבל אומר, שעור החתול לא יצלח לפרוה: יַשִׁיר שערו.

מריה זו חומלת עלי, מכנה אותי בשם "יתום" ומכבדת בתֵּה עם ריבה, עד שוסקה כנה אותי בשם "היתום מקַזַן".  הדבר מעליב אותי קצת, אבל יש בזה משום נחת-רוח.

הקומסומול גומר את עבודת המועדון לימי הקיץ;  אף כי הייתי הולך אל המועדון שבבית-החרושת לעתים רחובות, יצר לי מאד לכשיחסר.  חוץ מזה, סריוז'קה בלינוב נוסע לימי הקיץ לפלך טַמבוב, וזויה השחורה – אל קרוביה בלנינגרד.

לעתים נדמה לי, שאני מתהלך לבדי על אדמת-שממה, ומסביב אין אף נפש חיה, ואני מיצר בצערי עד למאוד.

 

טרימסטר-הקיץ

מחברת כללית

3 ליוני.

היום הסבירה זין-פַּלְנָה את החיבורים, אשר תקצוב במשך שיעורי-הקיץ.  ראשית כל, צריך יהיה לחקור מכל הצדדים או, כפי שהיא אומרת, לחקור את הגוש של כפר גוֹלוֹבְקִּינָה, השוכן מהלך 5 פרסאות אל העיר.  צריך לבא בקשר עם האכרים, לא להתיהר בפניהם בתור בני כרך, לחקור את דרכי חייהם, אגב אורחה, להסביר להם את כל השאלות המענינות אותם, למוד את הכפר לארכו ולרחבו, ובכלל, להיות חוליה מקשרת בין העיר וביניהם.  זהו – ראשית כל.

שנית, להשגיח ולרשום את שירי האכרים, את השיחות, המסורות והאמונות שלהם.  (דרך אגב לציר גם את מלבושיהם, אבל זהו – פרט השיך לדרכי-חייהם).  כדי להסביר לנו, למשל, מה פירושו של אֵיפּוֹס עממי, קראה לפנינו זין-פלנה קטעים מהפואימה העממית הפינית "קַלֵיבַלָה".  הָיה הָיָה מין אַספָן של מסורות פיניות, רוּנֵבֶּרג, שעבר ברגל את כל פינלדיה ואסף מעשיות שונות, והמשורר הפיני לנרוט חיבר מהן פוֹאימה.  והדבר היה לא לפני שלוש מאות שנים, כמו בימי שכספיר, אלא במאה שעברה, זאת אומרת לפני מאה שנים, לא יותר.  יוכל היות שרוּנֵיבֶּרג צריך היה לדעת את כל התעלולים האלה, אבל למה לנו לדעת את כל זאת – נפלא ממני.  כלום יש למי שהוא חפץ באמונות תפלות כאלו, כמו שדים ושעירים?  חושבני, שגם האכרים בעצמם אינם מאמינים בבדותות אלו.  חוץ מזה אין הנמשל דומה למשל.  הפינים, למשל, האמינו בענקים.  נתאחדו שלושה יחד, כדי להשיג את אוצר סַמפּוֹ, ולרגלי האוצר הזה קשרו מלחמה עם כת המזיקים.  נו, כיצד אפשר להשוות אותם עם הַסָבָה-יַגָה שלנו, הרכובה על מטאטא!  ובכלל, כל השדים והמכשפות שלנו – הם יצורי זועה טמאים, ואין בהם משום טוהר ורוממות.  ועוד אנו מוצאים אצל הפינים, שאסור להרוג צפרדעים, משום שהיו בני-אדם בגלגולם הקודם, או שצריך להקריב לשממות שיני-אדם שנשרו.  לדעתי, אין זאת אלא בורות ובערות עממית, ולא כדאי אפילו לרשום את הדבר.  יותר כדאי להעביר חשמוּל וקואופירציה בכפר, ואז הרי יהיה סוציליזם.  אבל זין-פלנה אומרת, שצריך לרשום את כל זאת לוּ גם משום זה, שכולם יעלמו ויאבדו לאור החשמל, ובשום אופן לא תחפרם ממטמונים.  ולדעתי, איש לא יאבה אפילו לחפרם.  הבעתי את כל זאת לזין-פלנה, והיא אומרת, שחסרה לי האהבה ליצירת העם, שהיא היסוד לכל תרבות.  אחרי זה לא היה לי פתחון-פה, והוכרחתי לרשום את אלוהי-הרעמים אוקקה ואת השמש – פֵּיבוּ, ואת טירמס עם הקורנס, שהשמיד את כל המכשפים.

מלבד זאת צפויה לנו עוד עבודה עם בית-הנכאת לידיעת המולדת, והיא עבודת החפירה ביגָרי-שדה[22] שונים.  זין-פלנה אומרת, שבמרחק שמונה פרסאות וחצי מהעיר נמצאת קריה עתיקה, ובה יגרים אחדים.  לפי דעת בית-הנכאת לידיעת המולדת נמצאים שם חילים קבורים, על נשקם, סוסיהם ונשיהם, ובכן צריך לחפור אותם, ולשלח אל בית-הנכאת.  בודאי תעודה נשגבה היא, ביחוד מה שנוגע לנשק.  נחפור ונערוך שם, על היגר, מלחמה לדוגמה.  אבל בדרך כלל אני חושב, שבמשך הקיץ לא נספיק למלא את כל התכניות, שהרי גם יתר השקרבים יטילו עלינו תכניות משלהם.

ניקפֵּטוז' קבל חופשה לרגלי מחלתו ונסע לחדשַׁים ימים.  טרם צאתו התהלך ושוחח כל הזמן עם סילבה.  הצטערתי מאד, שלא עמדי. 

עכשיו אין בהחלט עם מי לדבר.

 

4 ליוני.

אחרי האספה בהשתתפותה של ילניקיטקה בדבר ידיעת הטבע קרה מאורע, שהרגיז אותי עד למאוד.  כשיצאתי מהלבורטוריה, ראיתי, שולודקה שמֵרץ טפח את סילבה על שכמה.  בתחלה הכתה אותו אָחור, חפצתי לעבור באדישות על פניה, ופתאם אני שומע, והנה סילבה קוראה בקול רציני:

– קוסטיה ריבצב, קום לעזרתי!

חפצתי ללכת הלאה, אבל סילבה קראה שוב בקול נואש:

– ולַדלן, הגן עלי!

– ולודקה שמרץ פרץ בצחוק, עד שחדל גם מהכותה, ושואל:

– ומי הוא זה, אותו ולַדלֵן?

– פה הפניתי אליו את פני, חלקתי לו מנה לפי חוק הצבא האדום, עד שנפל תחתי, אבל קם מיד והתנפל עלי.  אז הגשתי לו נפץ של רמון-יד, שנתגלגל אל הדלת, אים לי באגרופו, ירק אל מול פני וילך.

אז אמרה סילבה:

– אשמתי לפניך, עכשיו ידעתי הכל, סלח לי!

עניתי:

– ידעת גם קודם את הכל, ואין לי מה לסלוח לך.

– לא, לא, זה עכשיו נודע לי הדבר מניקוליי פטרוביץ', הבה, נהיה ידידים כמו קודם.

– הידידות הקודמת – שוב אין לה חזרה, – עניתי כלאחר יד ואלך.  נדמה לי שסילבה התחילה בוכה.

 

7 ליוני.

אתמול הלכנו בפעם הראשונה לגולובקינה.  האכרים עבדו בגני-ירק.  הם מטפלים בכלל יותר בגני-הירק.  בחלקי עלה לחקור את הַהֲוָי של האכרים.  והנה נגשתי אל אכרה אחת שנטעה שתיל ואומר לה:

– דודה, הואילי נא ואעזור לך!

– ומי זה אתה?

– מן העיר באנו, לשם טיול.

– תלמידים בודאי?

– תלמידים!

– בקיץ שעבר גם כן באו תלמידים הנה אל פֵּרְכוּשקוֹבה ויגנבו אצל הדודה אַריִנָה ארגז עם כבסים.

– אין אנו גנבים.

– ומי יודע אתכם, מי ומה אתם.  מוטב שתלך לך ולא תפריע.

– ואת, דודה, מאמינה בשדים?

פה נזדקפה, ניערה את העפר מעל ידה ותשוע:

– פּיוֹטְרַה!... פְּיוֹטְרַה!...

אכרון יצא מאחורי הגדר, קלשון בידו והוא פוסע ישר אלינוּ, והאכרה אומרת:

– הנה פה איזה אחד, מהתלמידים, מדבר, והתחיל על דבר שדים...

לבשתי עוז ואמרתי:

– חלילה, לגמרי לא על דבר שדים, אני יכול לספר לכם על דבר חִשמול, ועל דבר רַדיו, וגם לעזור יכול אני... במשהו.

– אַהאַ, פירושו התקרבות, – עונה האכרון.  – הנה כי כן, זה לא רע, אין אנו מתנגדים, אם לעצם הענין.  אבל מוטב לך חביבי, שתבא ביום הראשון.  אז פנוי הקהל שלנו מעבודתו. 

ככה שבתי כּלעומת שבאתי.  הלכתי מאחורי החצרות.  פה ושם עובדים נשים וילדים בגני הירק.  ופתאום התנפל עלי כלב מסולסל ורץ הנה והנה בנביחה נוראה.  כדרכי תמיד במקרים כאלה גחנתי, כאילו מתוך רצון להרים אבן מעל האדמה, אבל הוא לא הרפה ממני, להיפך, עוד כלבים אחדים התקבצו מיד, וכולם – עלי.  שמע שמעתי, שבמקרים כאלה מבריחים את הכלב על ידי השתּנה עליהם.  ומכיון שמספרם היה גדול, החלותי להסתובב בכל כוחי ולהשתין לכל העברים, כדי לפגוע בכלבים.

– ומהו הדבר שאני רואה עכשיו – התקרבוּת?

– שמעתי קול מאחורי, ואני רואה שוּב את האכרון עם הקלשון.

גרש את הכלבים ואני הלכתי לדרכי.  אבל טרם הספקתי לעבור שתי חצרות, והנה שוב נזעקו הכלבים ואחד מהם חטף בשניו את מכנסי.  מרוב כעס הוצאתי מוט מן הגדר והחילותי לנפנף בו, כדי להגן על עצמי.  ואני שומע קול:

– זרוק את המוט, זרוק, אומרים לך, – הכלבים ידרסוך. 

זרקתי את המוט, והנה הולך איזה אכר לקראתי, ושואל:

– מה לך פה?

– באתי לחקור את כפרכם.

– פה אין מה לחקור מאחורי החצרות, – עונה האכר, – הולכים וחוקרים...  מה לך פה שתפרוץ את הגדר, לא אתה הוא שגדרת ולא עליך לפרוץ.

ופתאום מוציאה זקנה את ראשו מתוך עבי השיחים וצועקת:

– לך לך, חדל-אישים! זוחלים פה, ועד שתעיף עינך, זכור מה שקרה עם הארגז של הדודה אַרינה מפרכוּשקוֹבה... וַנ'קה!... ונ'קה! – צעקה פתאום בקול זועות, – את האוזים ספור נא, את האוזים שלנו...

בשארית כוחי ברחתי מהכפר אל הכביש.  מקרה דומה לזה קרה גם את יתר הבחורים, ושנים מהם נצלו בנס ממהלומות, בשעה שרצו לעשות מדידות-השטחים.

 

10 ליוני.

אצלי מתחיל שוב אותו הדבר, שהיה בחורף, אולם הפעם שלא באשמתי.  מלבד זאת אני מתיחס עכשו לדבר, בהכרה יתרה, לא כבימי החורף: ראשית, לרגלי המקרה עם לינה, ושנית, אם לשפוט לפי פיסת הניר שגנבתי ב"ספאָן", ישנם כמה מעשים, הטעונים עונש.  רע מכל, שניקפַּטוז' נסע לימי החופש, ליושקה גרומוב אינני מאמין בענינים כאלה, וזולתם אין איש שאוכל להתועץ עמו, מפני שנשארתי גלמוד.

והמעשה שהיה כך היה.  הדבר נמשך זה ימים אחדים.  אחותו של יושקין, מריה, נסתה להציג מחזה, את "ההצעה" של צ'יכוב, ובמחזה זה עלי לשחק את תפקיד החתן, ומריה – את זה של הכלה.  המחזה הזה איננו בן-זמננו והוא די-טפשי, על דבר הפריצים, אבל הסכמתי לו, מפני שאני רוצה בכלל לנסות את כוחי בתור שחקן.  לפי תפקידי עלי להתנשק עם מריה.  בשעת החזרה חבקתי אותה כדבעי ונשקתי אותה, והיא אומרת:

– פוּ, הרטבתני ברוֹק... כלום אינך יודע להתנשק?

עמדו פה חמשה בחורים וכולם פרצו בצחוק, ויוּשקה גרומוב צועק:

אַ–אַ, הסמיק, הסמיק!

חרה לי על הדבר, ואמרתי, שלא אשתתף במחזה ושאשוב תיכף הביתה.  אז הקיפוני כולם, הפצירו בי להשאר, ויושקה הוליכני אל הפנה ואומר:

– מה, כלום תינוק אתה, נבלה שכמותך?  כלום אינך רואה שמריה חשקה בך?

לא הבינותי מהרגע הראשון, למה התכון בדבריו, אבל מריה מהרה אלי, דחפה את יושקה בכל כוחה, ואמרה בלחש:

– בחור משונה אתה, קוסטיה!  לא נורא הדבר, שאינך יודע, אני אלמדך.  הרוצה אתה?  בא אלינו הערב אל הגן. 

ולהם – גן קטן מאחורי הבית.  נמלכתי בדעתי ונשארתי: הרי זמן יש לי די והותר.

ובערב באתי אליהם אל הגן, מריה כבר מחכה שם, והיא לבשה חולצה שקופה ושמלה קצרה, התרפקה מיד עלי ואומרת:

– נוּ, קודם כל, אל תרטיב שפתי ברוק, אלא הדק את שפתיך ולחץ אותן אל לחיי.

אבל בכונה נשקתיה לא בלחי, אלא בחוטם;  היא לוחשת: "שוטה, לא כאן", ובינתים הספקתי לראות, שעל חטמה נתהוה כתם מתוך מחיקת האבקה.  אחרי כן התחילה מלמדת אותי כיצד נושקים את השפתים, אבל הדבר לא גרם לי נעימות יתירה, מפני ששניה שחומות, ומלבד מי-הבשמים נודף ממנה גם ריח של טבק.  ואמנם, היא מעשנת סיגריות בלי הפסק, זו אחר זו.  אחרי כן הוליכה אותי אל פנה אפלה, הושיבה על איזה ספסל וישבה על ברכי.  אבל פה הריחותי פּתאם איזה ריח של עורות, ואני אומר:

– טפו, היכן ישבנו, ריח באשה כאן.

והיא גפפה אותי ולוחשת אל תוך אזני ממש:

– אין בכך כלום.  פה תלוים עורות-החתולים של אבא, אל תשים לבך אליהם.

וכלום אפשר להסיח את הדעת בשעה שיש לך הרגשה של ישיבה בתוך עביט של שופכין, או גרוע מזה!  דחפתיה מעלי ברב-עמל והלכתי, אבל היא לא נעלבה.

מאז הייתי אצלה פעמים אחדות.  התנשקנו כילדים ממש.  העונג – לאו דוקא.  אבל אפשר היה להשלים עם זה, אלמלא פ–פ–פּ–פּ אחרי כל פגישה כזו!  הדבר מענה את נפשי, וביחוד מדי אזכור את הניר מ"ספאָן".

 

15 ליוני.

אליושקה צ'יקין גר עכשיו בבית זין-פלנה ונשתנה לגמרי.  מובן מעצמו, שכל זמן שהתחבר עם מחוסרי ההשגחה פיגר בלימודיו, ועכשיו עליו לשבת עוד שנה בכיתה השלישית.  הוא רזה, חיור ושותק תמיד.  בהשתדלותה של זין-פלנה קבלה אמו איזו תמיכה מ"קומכוז".  הזקנה באה להודות לה ורצתה מתוך הכרת תודה לכרוע לפניה ברך, אבל הדבר הרגיז מאוד את זין-פלנה.  נסיתי פעמים אחדות לדבר עם אליושקה, אבל יותר משהוא מדבר, הוא רוטן מתחת לחטמו.

 

20 ליוני.

שלשום סדרנו טיול עם ילניקיטקה.  הטיול היה מוקדש לכתחלה לידיעת הטבע, אבל במקרה נגענו קצת גם בידיעת החברה, ובזה אין ילניקיטקה מבינה כלום, ומשום כך קרה אינצידנט.

נסעה כמעט כל הכיתה השלישית (עכשיו הרביעית) ואחדים מהשניה.  פה בדרך היו מזמוזי אהבה שונים.  למשל, ולודקה שמֵרץ עמד כל הזמן עם נינקה פרדקינה עַל מַעֲלַת הרכבת;  הבחורים עברו בכונה כל רגע על פניהם, כאילו אל בית הכסא.  כשאחד יצא, נכנס השני.  ולודקה קצף כמובן, אבל שקל כמטרפסו.  מתקשר בלי הפסק עם כל הבחורות וממזמז עמהן כמו הַררי-ללויד.  נינקה צהלה כל הזמן כסוס, אבל יותר מזה לא דרשנו.  אחרי כן מבקשת אותנו ילניקיטקה לזמר, מפני שבטיולים רגילים לזמר.  שאלנו אותה מה לשיר, אמרה: "בא עדינו ערב חרישי"...  שרנו במקהלה את השיר הטפשי הזה, בא הנהג, הסתכל מתוך חשד ואָמר: "ואני חשבתי, כי פקע הבַּלָם".  היתה בכלל נסיעה עליזה.

אחרי כן, כשבאנו ל"סוֹלְנֵצְ'נוֹיֶה" הלכה לה ילניקיטקה לבאר לבחורות את תורת הטבע, והבחורים הלכו לשחק בכדור-רגל.  כך נמשך הדבר עד הרגע שהבחורים צדו עֶכֶן.  ידוע לכל, שהעכן איננו מסוכן, ובכל זאת יצא אינצידנט.  הביאו את העכן אל ילניקיטקה ושואלים (לשם הלצה):

– ילנה ניקיטישנה, מה שם הנחש הזה?

– זה – אומרת ילניקיטקה, – עָכָן, קרובו של הנחש-הענק האפריקני.

– והוא – נושך?

– לא, ארסו אינו מסוכן,

יושקה גרומוב שאחז את העכן בידו, נגש אז אל ילניקיטקה ואומר:

– ילנה ניקיטישנה, קחי אותי מידי.

– למה זה?

– כדי להוכיח לכל, שאינו נושך.

ותוחב את העכן לתוך ידה, והעכן מתפתל כאילו נתקע על קלשון.  ילניקיטקה הרימה את קולה וכל הבחורות אחריה. 

– זרקו אותו מיד, – צועקת ילניקיטקה, – אל תעיזו לגשת אלי.

יושקה זרק, אבל לא על האדמה, אלא על נינקה פרדקינה.  הלזו נענעה את ראשה ותצפצף בקול, ואנחנו כולנו ברחנו, ילניקיטקה הבטיחה לעורר את הדבר באספה הכללית.  מילא, תעשה כחפצה.  מדי יום ביום היא מעוררת איזו שאלה, עד שחדלו גם משמוע בקולה.  בפניה אסור לעשות מעשה מצחיק או מבדח, והבחורות מעקמות את הפרצופים בנוכחותה, פגיעתן רעה.

אחרי כן באנוּ אל האחוזה.  באחוזה זו נמצא ה"סובכוז", בבנין אשר בחצר-הבהמות, ובבנין הראשי עם האגפים נמצא בית-נכאת, ואכסקורסיות שונוֹת באוֹת הנה לבקרו ולראות, כיצד חיוּ לפנים האדונים, הפריצים והבורגנים.  מובן, שגם אנו חפצנו לבקרו.  וילניקיטקה אומרת:

– מכיון שמטרת הטיול היא – תורת הטבע, אסור להסיח את הדעת לענינים אחרים, ומשום כך נלך אל דיר הבהמות.  אסביר לכם דברים מענינים.

וכלום שורים ופרות יכולים לענין אותנו?  אלמלי גידלנו אותם בעצמנו, הייתי מבין.  ולפיכך אמרו הבחורים:

– לא נלך.

התוכחנו זמן רב, והנה מדלתי-הזכוכית יוצא איזה איש לבוש פרֶנץ' קנמוֹני, לא זקן ביותר, כי אם סתם, כהה-תואר ואומר:

– דרך אגב, אולי רוצים אתם לבקר את הארמון?

ילניקיטקה שואלת:

– ואתה מי אתה, המנהל?

– כן, – עונה הפרֶנץ', – אני פה הראש.

וקולו צרוד-ניחר, כגרמופון מקולקל, ובגרונו מבעבעים מים כל הזמן.

– ובכן תסביר לנו את הכל? – שואלת ילניקיטקה.

– הכל, עם פרטי-הפרטים, – עונה המנהל, ויתמוטט על רגליו.

– אם כן, בחורים, נלך, – אומרת ילניקיטקה בלי רצון.  פחדה כנראה, שמא לא תדע להסביר, ומשום כך לא רצתה ללכת.

המנהל הוליך אותנו בכל החדרים.

– פה, – אמר, – הפריץ, רום מעלתו, האדון אוּרוּסוֹב אכל את סעודת הצהרים, ופה רוּם מעלתו שתה תה.  ופה רוּם מעלתו נִפָּש. ופה...

פה לא יכלה גם ילניקיטקה לעצור ברוחה.

– מהו זה "רוּם מעלתו"?  – אמרה.  – פה עומדים לפניך ילדים סוביטיים.  (אנחנו הם הילדים!) והם אינם יודעים שוּם שמות-תואר.  בבקשה בפשטות, אזרח מנהל.

– יכולים אנו, – אומר המנהל ויגהק.  – אבל פקוד היתה כזו, לשמור ולקים את צִבְ-יוֹן התקופה.  הנה בבקשה, פה מצויָרים הכתלים כמראה השמים.  והמלאכים המעופפים – כרובים הם.  והנה שולחן מעשה זכוכית פֵרְפוֹיִת.  בבקשה לא לנגוע באצבעות, מפני שרבים נוגעים באצבעות ומעלים אבק.

ושוב גהק.

– טפוּ, הגיהוק נכנס בי – אמר.  – בודאי אכלתי בצל יותר מדי.  אבוא כרגע, ואתם תמתינו קצת.

והלך.

– מנהל משונה, – אומרת ילניקיטקה.

– טוב שתסבירי לנו בעצמך, ילנה ניקיטישנה, – אומר אנכי.

– אם אתה, ריבצב, הנך רגיל להתערב תמיד שלא בעניניך, אין פירושו שגם עלי לעשות ככה.

הנה שב המנהל והתחיל לבאר;  הרגשתי, שממנו נדף עכשיו לא ריח בצל, אלא מין ריח אחר.

– מה שם על התקרה?  – שואלים הבחורים.

– על התקרה, – מסביר המנהל, – האלילה וֵנִירָה, ומסביב לה נוסע ברֶכב הרועה בּוּלקַן, ומדוע רועה, מפני ששוט בידו.  והציור – הוא משל צַיָר אפריקני מפורסם.

– וּמה שם הצַיָר?  – שואלים הבחורים.

– שכחתי, – עונה המנהל.  – קשה לזכור את הכל.

– איק, – נשמע קול מאחורינו.  (יושקה גרומוב גהק).

המנהל ישב אז על כסא אדום, סגר את עיניו ואומר:

– ילדי חביבי, וגם את, הגברת, המורה לפדגוגיה האדומה!  בעיני, סליחה, התפזרה שלשלת.

– איזו שלשלת?  – שואלת ילניקיטקה.

– יהלומית – עונה המנהל – אבל אין בכך כלום, אקום כרגע.  אכילת-הבצל – היא שהזיקה לי.

ואמנם קם, ונלך הלאה.  באנו אל טרקלין רחב-ידים עם במה, באמצע תלויה נברשת גדולה, נתונה בתוך נרתיק, והחלונות – גדלם כמעט כגודל מגרש לכדור-רגל.

– ופה, – אומר המנהל, – רום מעלתו, האדון אוּרוּסוֹב.  שחט את עצמו.

– ומדוע זה שחט את עצמו?  – התענינו הבחורים.

– ראה חזיון-בַּלָהָה.

– איזה חזיון-בלהה?

– גברת לבנה, – אומר המנהל בקול זועה.  – והיתה גברת לבנה זו כה עדינה, כה, אפשר להגיד, מלאה גבורה, שהאדון אורוסוב לא עצר כוח.

– הוי – אומרת חֶרש אחת הבחורות.

– אזרח מנהל! – אומרת ילניקיטקה, – בטוחה אני, שהנך מבין בעצמך שזוהי אמונה תפלה ותסביר מיד לילדים כַּמה טפשים הֵם חזיונות-בלהה כאלה.

– אי-ק! – גהק המנהל.  – הבצל היה בעוכרי, ונגמר הענין.  כלום אשמתי היא, שצֻוָה לנו להסביר דבר כהויתו?  לא הייתי באותו מעמד.  בעיני לא ראיתי, ופטור הענין.  אגב, תסלחו לי, לעיני נשרף כל הכפר.

– איזה כפר?  – שואלת ילניקיטקה, וסימני כעס ניכרים בפניה.

– יֵפּוּזִיכָה, – עונה המנהל, – ואם, אזרחה, באורי לא מצאו חן בעיניך, הסבירי בבקשה בעצמם.

– נכון, נכון, הסבירי את לנו, ילנה ניקיטישנה, – צעקו בחורים אחדים, מובן שעל מנת לקנטרה.

– לא, יסביר לנו המנהל, – צועקים האחרים.

– להצביע, – צעקתי.  – מי בעד ילינה ניקיטישנה ירים את ידו!

הרים את הידים – הרוב.  לא היה גבול לחרון-אפה של ילניקיטקה!

– אני – אמרה – לא אסביר לכם דבר, ובכלל זוהי נבָלה, ותיכף ומיד נלך מפה.

– למה זה תמהרו?  – אומר המנהל, – חֶברתכם משמחת אותי, היודעים אתם, בואו אלי לימי החג, תטגן לכם אשתי חֲלִטות עם... עם... בשר.

ילניקיטה נתמלאה חמה ותצו ללכת תיכף ומיד אל התחנה.  טרם הספקנו לגשת אל הדלת, נתך גשם טורד, ועד התחנה – מהלך שלוש פרסאות.

– אין לעשות, נחכה, – אומרת ילניקיטקה.

הצצתי מן הדלת וראיתי, שהשמים התקדרו עבים.  והמנהל עומד מאחורינו ואומר:

– למה לכם לנסוע, תֵּרָטְבו עד מוח העצמות.  מוטב שתשארו ללון פה.  נביא הנה ערמת חציר, ומי שרוצה – ילד אל הגורן.  אביא תיכף חלב מ"סוֹבכוֹז", כאות נפשכם.

– ולחם אפשר להשיג? – שואלת ילניקיטקה מתוך פקפוק.

– גם עשרת פודים, – עונה המנהל.  – אני, מורה נכבדה, לכשארצה – אערוך לכם משתה כהלכה.  הרוצים אתם?

וסטר באצבעו בפיקת גרונו.

– אינני מבינה את דבריך, – עונה ילניקיטקה בקול זועם.  – אבל מכיון שיורד גשם והילדים יכולים להצטנן, אין ברירה אחרת.  צריך יהיה להשאר כאן ללון, הטרח את עצמך להראות לבחורים היכן לקחת שחת לרפידה, מפני שבגורן לא ארשה ללון.  חוץ מזה הביא לנו לחם וחלב.  נשלם.

הפצרנו בה, שתרשה לנו ללון בגורן, אבל היא הודיעה, שלא תרשה בהחלט, מפני שאיננו אחראים בעד מעשינו, ואימה שאם נלך אל הגורן תסע תיכף ומיד ותעזבנו לנפשנו.  אף כי איומה לא הפחיד אותנו כל עיקר, אבל הוכרחנו להכנע לבל יפרוץ סקנדל במועצת בית-הספר.  אולם שכרה יצא בהפסדה. 

עד שהמנהל הלך להביא חלב עם לחם, אומרת לנו ילניקיטקה:

– המנהל – אדם מוזר מאד ואני רואה, שהוא מטומטם-מוח.  ומשום כך אני מבקשת אתכם לבלתי הכנס עמו בשיחה כל שהיא.  אתם, כמובן, מוכנים ומזומנים לבא עמו בקשר של ידידות, ליהוי ידוע לכם, שלא ארשה את הדבר.

במה גדול כוחה להרשות או שלא להרשות?  אלמלא אמרה לנו זאת, לא היה כלום.  ועכשיו החלטנו להבעית אותה ואת הבחורות.

הגשם לא פסק, ומשום כך אי-אפשר היה לרוץ בגן, ושחקנו בטרקלין במשחקים שונים.  עד מהרה החשיך היום, ומכיון שלא היה אור, הלכנו בעל כרחנו לישון.  הבחורות עם ילניקיטקה שכבו בחדר אחד, ואנחנו – בשני.  מובן מעצמו, שהשאון והמעשיות לא פסקו, עד שגערה בנו ילניקיטקה פעמים אחדות.  כשכולם נשתתקו פחות או יותר, לחש לי יוּשקה גרוֹמוֹב:

– הגיעה השעה.

ואנחנו עוד מיום אתמול הכינונוּ את הסדין, אשר כרכנו בו את הצידה לדרך.  יושקה התעטף בסדין זה, וכדי שלא ישָׁמע קולנו, התגנבנו אל הטרקלין בחשאי כדי להדבר בנוגע לפרטים ולהתאמן בעבודה אשר לפנינו.  כמעט שנכנסנו אל הטרקלין, והנה אנו רואים: בקצה הטרקלין – מהבהבת להבה קטנה.  נדהמתי ולא ידעתי את נפשי מהפתעה זו.  יוּשקה תפש את ידי מפחד.

– עמוד, קוסטיה, – ראה, מה שם?

– זהו, בודאי, המנהל.

– ואני נבהלתי ממש.  קומה ונראה, מה הוא עושה שם. 

נגשנו בהחבא אל האש, ופה ראינו שהוא יוצא מהדלת הקטנה אשר מתחת ליציע, שבתחלה לא ראינוה.  רטט תקף אותנו.  הדלת היתה פתוחה במקצת, עד שאפשר היה להציץ אל תוך החדר.  הצצתי, והנני רואה: עומדת מכונת-פרימוּס, ועליה – קומקום.  אל זרבובית הקומקום צמודה שפופרת ארוכה, לפניה עומד אגן, ומתחת לאגן – בקבוק.  הפרימוס בוער, ועל ידו יושב המנהל וישן.

– הוא מזקק, – לוחש יוּשקה באזני.  – אני יודע, גם דודתי מזקקת יי"ש כמוהו.  הביטה וראה כבר נתמלא חצי בקבוק.

נתקרבתי כדי להיטיב ראות, ובאותו רגע שרקה הדלת, המנהל נזדעזע ופתח את עיניו.  הפליט מפיו גידוף מכוער, גחן אל הבקבוק, תיקן את האגן וישב שנית על מקומו.

– הוי, עוד מעט יתפרץ צחוק מפי, – אומר יושקה.  – לא אעצור ברוּחי.

גם אותי חנק הצחוק וסתמתי את נחירי חטמי כדי להתאפק מצחוק.  פתאום השמיע יושקה עטישת-צחוק.  המנהל קפץ ממקומו ויפן אל הדלת.  נדחקנו אל הקיר, אבל המנהל פתח לרוחה את הדלת ויביט אל תוך הטרקלין.

– היא שוב הולכת ומשקיפה, – רטן המנהל מתחת לחטמו.  – טוב הדבר, אארוב לה ואמרוט שערות ראשה.

לבי פג מפחד;  למי זה יארוב פה?  ויושקה דוחף בירכי באגרופו.  הצחוק – ממני והלאה.  המנהל שב לחדרו, גחן, לקח את הבקבוק כדי ללגום ממנו, ופתאם זורר יושקה בקול רם, עד שהדוֹ נשמע בכל הטרקלין.

– מי שם?  – צעק המנהל וקפץ מתוך החדר.  הסתכל בנו וירים קול צעקה, ורץ בחפזון אל חדר-הלינה של בחורינו.

יושקה השליך מעליו כהרף עין את הסדין, – ובין רגע טפסנו על היציע.  נחבאנו מאחורי המעקה – ואנו מביטים למטה.  ובחדרים של החבריא, – צעקה ורעש.  וקולה של ילניקיטקה עולה על כולם.  הנה אנו רואים, המנהל נחפז אל הטרקלין (הגשם פסק בינתים והלבנה נראתה בשמים והאירה את הטרקלין), ואחריו – הבחורים.  מאחורי כולם – ילניקיטקה, עטופה במעיל.

– הנה שם, שם, – הראה המנהל אל מולנו, מתחת ליציע.  – שם עמדה,  גבוהה, ארוכה, כמעט שהגיעה עד לספון.

– ומי היא זו?  – שואלים הבחורים.

– הגברת הלבנה.

– ההיטבת לראות את פניה?  – שואל ולודקה שמֵרץ (הכרתיו בקולו).  – אולי חלום חלמת?

– חלום!  בהקיץ ראיתי אותה, כמו את פניך!  – עונה המנהל.  – אולם עכשיו איננה שם!  משוטטת בחדרים אחרים.

– אם איננה, צריך ללכת לישון, – אומרת ילניקיטקה בקול-תנומה – ואם שוב תופיע, תקרא את השומר ואל תגע בנו;  את כל ילדי הִבְעַתָ. 

– ס-סליחה, המורה, עונה המנהל.  – את אם תראי חלום כזה, אז לא רק זאת, גם את אביך-יולדך תעוררי משנתו.

אחרי זה הלכו הבחורים וילניקיטקה לחדריהם, והמנהל הוציא עששית, בדק וחפש בכל הפינות, ושב אל חדרו אשר מתחת ליציע.

ישבנו עם יושקה על היציע כעשרה רגעים והתחלנו להשתלשל למטה אל הטרקלין.  לא הספקנו לרדת מהמעלות, והנה מהדלת השניה (שהיתה גם כן מתחת ליציע, אבל מצד ימין) יוצא ומתקרב איזה צל.  קולי נחבא בגרוני, ויושקה תפשני בידי.

מי זה עוד? – לחש, ולפי קולו ניכר, שלבו נמוג מפחד.

והצל מתגנב לאורך הקיר, נגש עד מחציתו ויפן אלינו, ממש אל תחת היציע.  לבי חדל מנקוף בי – לא נשמע קול צעדיו בלכתו.  אבל הוא לא עלה על המעלות, אלא פנה אל החדר הקטן, שהמנהל ישב שם.  פרחה נשמתנו: מה יהי?  ופתאום עלה קול נפץ, צוחה, הכאה והצל יצא בחפזון החוצה.

– אי לך שכור אומלל שכמותך, – צוח הצל בכל גרונו, – הנה היכן נחבאת לזקק!  ועודנו מכה אותי!  הוה בטוח, הכל אספר למנהל, ובלבד שישוב מדרכו!  אוי ואבוי לי, אנשים רחמנים: הסתתר בעליה, מזקק – וסובא!  מזקק – וסו-בא!

– שימי יד לפיך, מכשפה, – נחר המנהל, ויאחז את הצל בערפו – אינך מבינה, לעזאזל, פה לנה "איסקוּרסיה", תעוררי את כולם, ואני הוא שאתן דין וחשבון... את שערות ראשך אמרוט, חי השם, אמרוט...

ובאותו זמן נשתלשלנו עם יושקה מעל המעלות ונרץ אל חדרנו.  הצל נשתתק מיד.

– הרואה את, – אמר המנהל מאחרי ערפנו, – הבחורים הלכו בודאי אל בית הכסא ושמעו את הכל.  מכשילה את אותי, מפלצת אומללה...

ואני עם יושקה כבשנו פנינו בשחת, וצחקנו עד כדי דמעות והיסטריה, עד שילניקיטקה פתחה את הדלת מחדר-הבחורות ואמרה בקול חגיגי:

– מובן מעצמו, הכל – ריַבצב.  אבל אל נא תדאג, ריבצב, תקבל את מתן שכרך.  זהו – מעשה-זדון מחפיר.  אין די מלים בפי.

– אינני דואג, – עניתי, ובמקום הצחוק תקפני מיד שממון נורא.

בבוקר העירנו משנתנו איזה דוד במשקפים כחולים, ושאלנו, כיצד עברה עלינו השֵנה.  האיש היה המנהל האמיתי, שבא באותו רגע מהעיר.  והלז היה שומר פשוט, ומשום כך היו ביאוריו כל כך מגוחכים.  המנהל האמיתי ספר לנו עוד, שהשומר עבר אצל הפריץ אורוּסוב, וקרוב לודאי, שצריך יהיה לגרש אותו.  לא בפעם הראשונה הוא משים עצמו מנהל.

בשובנו הביתה צחקנו הרבה על ילנִיקיטקה, שחשבה את השומר השכור למנהל והקשיבה ברצינות לביאוריו.  אם מומחה אַת לתורת הטבע, אל תכניסי את חטמך אל ידיעת-החברה.

 

6 ליולי.

אף על פי שזין-פַלְנַה הולכת כל הזמן נרגזה וחורת-פנים, – חולה בודאי, – סדרנו אתמול שוב טיוּל לגולובקינה.  ומי יודע במה היה נגמר, לולא קורת-הרוח של זין-פלנה.  בכונה הלכתי אל תא בית-החרושת שלנו, ואף כי לא מצאתי את המזכיר, בכל זאת הכינותי לי מַנדַט מטעם התא על שם הקוֹמסוֹמול הגולובקינָאי בבקשה לתת לי סיוע ועזרה בחקירת חיי-האכרים.

היה יום ראשון, ומשום כך היתה חגיגה בכפר.  הרבה אכרים היו שכורים מאז הבוקר, והקומסומוליים, לאידי, הלכו לאיזו אספה, מהלך 25 פרסאות מכאן.  והנה מה שקרה.

זין-פלנה מצאה באיזה מקום את היושב-ראש ותבקש עזרה ממנו.  הוא בעצמו לא הלך, אלא שלח את בנו, עלם בן 15.  החילונו למוד, מָתחנו את סרט-המדידה, מכל העברים הקיפונו נשים, בתולות, בחורים, ילדים ולוטשים עין.  החלטתי להשתמש בהזדמנות זו, וּבו בזמן שיתר הבחורים טפלו במדידה, החילותי לחקור את הַהֲוָי.  לשם כך נגשתי אל הבחורות ונכנסתי בשיחה עמהן.  הן גחכו והתחבאו אשה מאחורי רעותה.  ואנו הפצרתי בהן, שתזמרנה איזה שיר.  ענו, שאינן יודעות לזמר.

– ומי מכן ראה את שדי היער?  – שאלתי.

– הנהו עומד כאן, שד-היער, – ענתה אחת והראתה עלי באצבעה.  פתאום נגש אלי אחד הבחורים ואומר:

– אל תזחל אל בחורותינו, כלוּם לשם זה באת הנה?

הוצאתי אז את המַנדַט והראיתי לו.  הסתכל ואומר:

– לא בנו הכתוב מדבר.  אם סוּקוֹמוֹל אתה, כלך לך אל הסוּקומול, ובבחורותינו אל תגע.

התחלתי להתוכח, אבל ראיתי, שהם דחפו אותי, ובין אנשי שלומנו קמה איזו מבוכה.

המדידה נעשית מאחורי החצרות, והבחורים שלהם, הכפריים, שנדחקו אצל סרט-המדידה, התגנבו לאיזה גן-ירק, קטפו שם תרמילים והראו על בחורינו.  איזו דודה קפצה מתוך גנה והתחילו לצעוק.  מאַימת באגרופיה אל מול פני זין-פלנה וצועקת:

– אם מורה את, עליך להשגיח עליהם.

זין-פלנה עונה בנחת:

– אינני אחראית בעד ילדי-הכפר שלכם, ושלי – היוּ כולם עמדי.

– ומה, כלום לא ראיתי, מה?  הנה זה קטף תרמילים.

ומראה עלי.

– למה את משקרת, דודה!  – צעקתי בחרון – מתי קטפתי את התרמילים שלך?

– הוא זחל פה גם לבחורות, – צוחו הבחורים.

פה הרימה זין-פלנה קול-רעם, עד שלא פללתי כלל לדבר:

– ריבצב, כיצד זה נועזת לנגוֹע בבחורות?

הרעש נשתתק מיד, ואני הוצאתי במנוחה מכיסי את המנדט ומגיש לזין-פלנה.

– נו, בכן? – שואלת זין-פלנה.

– ובכן, אם אני חוקר את ההוי, היש לי הרשות לבקש לשיר שיר או אין לי?

פה נגש אכר מגושם, ששתק כל הזמן והתבונן.  אמר:

– התרחקו מן החטא.  אין לכם מה לעשות כאן.

והבחורות צועקות מרחוק:

– בהדרת הכבוד – מן השער וְלַחוּץ!

עוד איזה אכרון שכור נכנס בשיחה:

– יודע אני אותם, הם על דבר המס, – מודדי-אֲ-דָ-מָה, תפח נשמתם מיד!

– רדוף אותם עד חרמה, ואם לאו – נקח את המוטות!  – צעקו מכל הצדדים.

והשקנה, שגנבו את תרמיליה, נחפזת בקפיצה אל זין-פלנה ומושכת בשרווּלה.  ופתאם, כאילו מתוך אדמה – אליושקה צ'יקין.  תפש את הזקנה בידה וטלטל אותה הצדה.

– הוי, מה היה לנו, אחים פרבוסלביים, חוטפים בידים!  – צוחה הזקנה, ואיזה בחור ארוך חטף את אלושקה בשכמו.

– חכו!  – הרעימה שוב זין-פלנה באותו קול, והשן הצהובה היחידה נוצצה כמלתעה – תנוני להגיד מלה.

ושוב הכל נשתתקו.

– הנה אין אתם רגילים לשאול דבר בטעם ושכל, – אומרת זין-פלנה בקול של הדרכה, – אלא מתחילים מיד בתגרה.  הרי את טובתכם אנו דורשים.  אנו רוצים להיות אפוטרופסיכם העירוניים, ולשם זה צריכים אנו לעבד פְּלַנט[23].  (כך בפירוש אמרה: פְּלַנט).

– ומה יֵצא לנו מזה?    שאלו חרש מאחוריה.

יצא זה, – עונה זין-פלנה, – שתהי לכם עֲרֵבוּת בעיר, – ראשית שתדעו למי לפנות;  שנית – אנו נעזור לכם תמיד;  שלישית – נשלח לכם עתון;  רביעית – מלוה לקנית זרעים נשתדל להשיג בשבילכם;  – חמישית.  – זהו פירושו של "אפוטרופסים".

– ומדוע זה, אזרחה, לא אמרת זאת מיד?  – שואל אכר גבוה.

– כלום שאלתם אותי?  – עונה זין-פלנה.  – חוץ מזה פניתי אל היושב-ראש שלכם, והוא מגביה חטמו, אינו רוצה גם לדבר...

– זה טיבו אצלנו: דע לפני מי אתה עומד!" – קרא השיכור בעליצות, עמו, אחא, אין חכמות, "אני-השלטון הַסּוֹבְיֵ-טי".

– בכן, אומרת זין פלנה, – עכשיו נלך מכאן, בין כה וכה הפרעתם אותנו מעבודתנו.  להתראות לפי שעה, באו אלינו לבית ספרנו, נשאיר לכם את כתבתנו.  גם בפעם שניה נבוא הנה.  קומו, בחורים.

– והתרמילים היכן?  – שואלת הזקנה.

– לכי לכל הרוחות, דודה אַפימְיָה, – עונה השיכור, – נחוצה את לנו עם התרמילים שלך... פה, כלום אינך רואה, אנשי דַ-עַת – ואת מה?  הרי צריכה אַת להבין איך ומה.

הילדים הרחיקו ללוות אותנו אל השדה וצעקו כל הזמן:

– פּוֹרְטוּפְּסִים!... פְּרוֹטוֹפְּסִים!

כשבאנו אל בית-הספר, אומרת זין-פלנה:

– מה שהבטחנו, בחורים, – צריך כמובן למלא!

– נמלא, נמלא! – צעקו כולם.

 

10 ליולי.

עכשיו נוכחתי, שלורד דלטון צדק במקצת, כשהמציא את תכניתו.  מובן שכל אחד צריך לחקור ולדעת בעצמו, ואם לשמוע וללמוד מפי אחרים בלבד, הרי מתקבל אחרת לגמרי מאשר באמת.

אתמול היה מחזה בבית משפחת גרוֹמוֹב.  הציגו את "ההצעה" אחרי המחזה הזמין האב גרומוב את כל המשתתפים לארוחת הערב, ובשעת הארוחה שתינו יין, ואף אני בתוכם.  אחרי הארוחה אחרנוּ לשבת זמן רב, ואחרי כן קראה אותי מריה אל המסדרון.  שם היה חושך ואפלה, נתקלתי במזוזת הדלת והעליתי חבורה במצחי.  אבל שתקתי, יוכל היות, משום שראשי סחרחר עלי מרון יין.  אחרי זה הוליכה אותי מריה אל איזו קרן-זוית או ממגורה.

כשנגמר הכל, הרגשתי פתאום ריח חריף של בשר-עזים מעובש, וכמעט שהקיאותי.

– פוּ, גועל נפש!  – אמרתי למריה.  – מאין בא הריח המבאיש?

– פה מונחים עורותיו של אבא, אל תשים לב, – ענתה מריה בלחישה.  – אף אל תצעק ככה.

לא יכולתי להבליג על רגשותי ואלך הביתה.  בדרך סבב עלי ראשי ולבי נקפני, והדבר היה לי לגועל נפש.  וביחוד לא חפצתי שיוָדע הדבר לסילבה.  אולם כיצד יִוָדע לה הדבר?  עם יושקה כמעט שאיננה מדברת והיא מתרועעה בזמן האחרון, ביחוד, עם ולודקה שמֵרץ.  קשה לי אפילו להבין, מה מצאה בבחור זה.  והעיקר, שסילבה איננה רואה, כי ולודקה מתקשר עם כל הבחורות כסדרן, ואף תורה הגיע בסדר זה.  והרי דבר כזה מעליב בודאי את ההרגשה העצמית של האשה, ומה גם זוּ של סילבה.  משום שסילבה גאה מאוד, אולי יותר מכל בחורותינו.

 

13 ליולי

היום הלכתי בתור אפוטרופוס לגולובקינה ואקח עמדי, על כל צרה שלא תבוא, את ונקה פטוכוב, – הוא נהנה עכשיו מימי חופשתו.  בדרך שוחחנו שוב על שאלת המין.  ספרתי לונקה על דבר הניר, שגנבתי ב"ספאָן", ושאלתי את דעתו בענין זה.

– בודאי, – אומר ונקה, – אולי יש אשר עושים את המעשים המגונים האלה, אבל כל זאת הרי היא ירושת השלטון הישן.  עכשיו אין צורך בתחבולות מלאכותיות, אפשר לעשות הכל באופן פשוט וטבעי.

אמרתי לו, שאינני מבין אפילו כדבעי את אותן המלים (אשר בניר), ושלדעתי, גם "באופן פשוט" – מאוס הדבר, ביחוד אחר כך.

– איני יודע, משמע שאינך מוּרגל עדין, – אומר ונקה.  – חוץ מזה, הכל תלוי גם באדם שהתקשרת בו.

– נוּ, אם שנותיה, למשל, פי שנים משנותיך?

– אלו הן נשים נתעבות, – אומר ונקה.  – לא תדע לעולם, מה הן רוצות ממך.

שוחחנו ולא הרגשנו, שהגענו לגוֹלוֹבקינה.  בשדה-המרעה טילו שם בחורות-הכפר.  (הדבר היה בשבת, לפנות ערב).  הן הפליאו לרקוד: הידים שלובות זו בזו והרגלים מפזזות ומכרכרות.  ומסביב בחורים, זה עם הַרְמוֹנִיקָה, וזה – בלעדיה.

– המותר להביט?    שואל ונקה.

– ולעשן יש?  – עונים הבחורים.

– כמובן.

עשַנו.  הבחורים אומרים:

– הביטו ככל אות נפשכם.

אחרי כן נגשו כולם אלינו ומביטים עלינו.  כעין מוסר כליות נתעורר בי.

– וחברי יודע לספר מעשיות, – אומר ונקה.

דחפתיו בתנועת-מרפקי בירך, והבחורות – אלי:

– ספר, חבר, מעשיה מענינת.

– אינני יודע לספר, הוא משקר.

ווַנקה מוסיף ברצינות:

– מעודי לא שקרתי.

אז הרהרתי קצת והתחלתי:

– ארץ יש בעולם ושמה פינלנדיה.  ובארץ זו הרבה יַמוֹת וסלעים, וגם ענקים רבים היו מצויים בה...

וספרתי לפי "קַלֵבַלָה" מלה במלה...  אני רואה: ישבי סביבי בחצי עיגול – ומקשיבים.  מובן מעצמו, שמות שונים מעין "וֵינֶמֵינֶן" השמטתי בכונה, אבל את אמונות-העם ארגתי לתוך ספורי, כמו למשל, שאסור להרוג צפרדעים.  וכשאמרתי, שלפי אמונת הפינים היו הצפרדעים לפנים בצורת אדם, ספקה אחת הבחורות בכפיה ואמרה חרש:

– אלי בשמים!  ואנחנו קוברים אותן בתל-הנמלים.

– ומדוע זה?  – שאלתי.

– כדי למשוך במעשי כישוף!  – צועקים הבחורים בצחוק: אַקסיוּטקָה, את מי חפצת למשוך בכשפיך: את סטיופּקָה, האם לא כן?

אחרי כן שרנו ורקדנו עמהן יחד.  (אף כי מעולם לא רקדתי, אבל חברתם משמחת).  וכששבנו הביתה אמר ונקה:

– לוּ רצינו בכך, אפשר היה להשאר ולטיל עמהן כל הלילה.  איזו מהן מצאה חן בעיניך?

אבל לא חפצתי לדבר על זה.  ונקה מבליט הכל באופן גס, מעשה כלב.

 

18 ליולי.

היום שואל אותי אבא:

– קוסטיה, האמת הדבר, שהמנהלת שלכם, זין-פלנה, משתמשת בתמיכתו של צ'יקין להנאתה?

– מה לך, ההשתגעת או מה?  – עונה אני ונעצתי בו את עיני.

– ומה בכך?  את הנער קבלה ואת הכסף לא תקבל?

– איזו שטות, אבא!  לעולם לא תעשה זין-פלנה כדבר הזה.  כלום תגזול את הפרוטה האחרונה מזקנה דלה?  וכמה כסף נותנים שם בכלל!

– אומרים, למעלה מעשרים.

– ירוק בפני אלה, שאמרו זאת.

 

20 ליולי.

לפי הצעת בית הנכאת לידיעת-המולדת יצאנו אתמול עם עלות השחר אל העיר שנקבעה לנו, לא רחוק מכפר פֵּרכוּשקובה.  כשבאנו להתם, כבר נמצאו עוזרי בית הנכאת באותו מקום וחפרו.  נחנו מעט מעמל הדרך, סעדנו את לבנו ונחפור גם אנו.  הזמן עבר לאט-לאט, החום הלך וגבר, עד שפשטנו את המתניות.  פתאם נתקל מעדרו של יושקין באיזה דבר מצלצל, והוא הוציא עיגול שחור מתוך האדמה.  העוזר הראשי הסתכל ואומר:

– אין זאת אלא כפתור פשוט.

חפצנו לחדול מחפור ביגר זה, ופתאם – נתקלנו בעצמות.

גם אני הוצאתי עצם, והעוזר קבע, שזוהי עצם-השוק של סוס.  אספנו גל גדול של עצמות, ופתאום נגשים חמשה בחורים ושואלים:

– כלום יש לכם רשיון לחפור?

– מובן, שיש – עונים העוזרים.

הראינו להם את הרשיון, אבל האכרים אומרים:

– אין אנו יכולים להרשות, מפני שאתם חופרים פה בשטח של אוצרות, ואדמת פרכושקוֹבה שיכת לכל גלילנו.  אין הרשות לזרים לחפור את אדמתנו.

זמן רק התוכחנו והתקוטטנו, עד שהתחילו מאימים לנו, שיאספו את כל בני פרכושקובה ויגרשו אותנו.  אז אמר אחד העוזרים:

– הבה נחפור יחד, הנה שבעה עשר איש אנחנו ולכולנו מעדרים, נתן מעדרים גם לכם.  הזהב שימָצא לכם הוא, והנותר – לנו.  ואם אינכם רוצים בכך, קראו את כל פרכוּשקובה.

הבחורים התיעצו בינם לבין עצמם וכנראה לא היה להם הרצון לחלק את השלל.  שלחו את ידם למעדרים והתחילו חופרים עמנו.  אולם ראה ראיתי שהם חופרים יותר מן הצד, ולא בכיווּננו אנו.  העוזרים העירו על זה את אזנם פעמים אחדות, אבל הם – בשלהם.  ובמקום שחפרנו – נמצאו רק עצמות ועצמות.

– נפלא הדבר, – אומר אחד העוזרים, – מעולם לא נגלו בשום יגר עצמות בהמות במספר רב כזה.

הבחורים חפרו זמן לא רב: כחצי שעה.  אחרי כן זרקו את המעדרים והלכו.  אחד שאל בלכתו:

– ולמה לכם עצמות?

– גם העצמות מענינות אותנו, – אומרים העוזרים.

– לפי העצמות אפשר לדעת, מתי נתהוה היגר, ועוד כהנה וכהנה.

– אז מוטב שתלכו אל האֲפָר ההוא, – אומר הבחור.  – פה קבורים רק סוסים בלבד, ושם ישנן גם פרות.

– איזה סוסים?  – שואלים העוזרים.

– לפני עשר שנים פרץ פה דֶבֶר של בהמות, – עונה הבחור – וקברו אותן גם פה גם באפר.  אולם שם יותר מאשר פה. 

עברנו מן ההכרח ליגר שני, אבל למרות כל עמלנו לא מצאנו שם אלא זהוב כסף מימי הצַר.

העוזרים אומרים, שנפלה איזו טעות בתכנית בית-הנכאת, לא אותם היגרים סומנו לשם חפירות.  ולדעתי, צריך היה קודם להִוָדע אצל האכרים, ואחרי כן לחפור.

 

22 ליולי.

בית הספר נתמלא רוח חיים: מיום ליום מתוספים בחורים חדשים.  דרך אגב, גם סריוז'קה בלינוב שב מדרכו.  היתה לנו שיחה רצינית וחריפה.

– מנוי וגמור אצלי, – אומר סריוז'קה, – להקים מהפכה בבית הספר.  הכל יודעים, שהשקרַבים שלנו אינם ראויים לתעודתם.  נחוצה לנו רוח חיה ויוצרת, ולא בשר-הפגר שמפטמים בו אותנו. 

– אינני יודע, – עניתי, – סבורני, שזה יהיה לא ברוחו של לניי.  צריך ללמוד ולהחיש, כיד האפשרות, את הכניסה ל"ווּז". 

– ואתה, שמעתי – אומר סריוז'קה, – נרשמת ברשימת התלמידים המופתיים?

נמלאתי חמה וגדפתי אותו.

שוב בא עכשיו אבא אלי בדבר זין פלנה.

– והסנדלרית צ'יקינה מפטפטת באזני כל השכנים, שאינם נותנים לה את התמיכה במלואה.

– בודאי מנכים אי-אלה אחוזים, – אמרתי.

– לא, – אומר אבא.  – הכסף, אומרים, ניתן למנהלת לשם החזקתו של אליוזקה, כביכול.  כך מפטפטת הסנדלרית ואומרת שהיא יכולה בעצמה להלביש, להנעיל ולכלכל את אליושקה, אם תנתן לה התמיכה במלואה.

– אבל הרי שטות גמורה היא, אבא'לי!  הן אמרתי לך פעם ואני אומר גם עתה, כּי זינאידה פבלובנה לא תקח אף פרוטה להנאתה.

– הדבר הוא אולי כך, ובכל זאת – לך וסתום את פיה.  היא מאימת להביא את הדבר עד לבית-הדין.

הוי טפשנית מטומטמת!

 

25 ליולי.

בבית הספר – כאילו התפוצצה פצצה: בא אלינו האינספקטור.  מכיון שכבר הגיע סוף יולי, נתאסף יותר מחצי תלמידי בית הספר.  היום היה בדעתנו לסדר טיול אל היער שמחוץ לעיר, אבל במקום זה היתה אספה כללית בהשתתפותו של האינספקטור.

האינספקטור התחיל בהודעה, שתהיה בקורת כללית בכל בית הספר, ושבבקורת צריכים להשתתף באי-כוח הן מצד השקרבים הן מצד התלמידים.  צעקנו זמן רב, אבל הרוב תמך בסריוז'קה בלינוב, ומצד השקרבים נבחרה – לא ידוע מדוע – ילניקיטקה.

בקרב הבחורים נפוצה תיכף שמועה, – את מקורה אינני יודע – שהגישו מסירה על בית ספרנו, ובמסירה כאילו הוגד, שלבית ספרנו יש נטיה בורגנית, ושהשקרבים אינם מתאימים לתעודתם.  נרגזתי מאד, אבל בחורים אחדים החלו להתלחש ביניהם, ובתוכם – גם אחיו הצעיר של סריוז'קה בלינוב – גרישקה בלינוב.  שלחתי מיד את אחד מאנשי אל הלחשנים הללו, וכעבור חמשה רגעים נודע לי, שבמקרה חקירה ודרישה יש את נפשם לגלות חטאים שונים של השקרבים, שהשקרבים שלנו מתנהגים, כביכול, כפדגוגים של בית הספר הישן.  התחלתי לנהל תעמולה בכיון הפוך, אבל רוב הבחורים לא נספח לשני הצדדים גם יחד, ותפס עמדה של צפיה.

גרישקה בלינוב נכשל בתורת-הטבע, הנדסה והשפה הרוסית, ומשום כך השאירוהו עוד לשנה בכיתה השניה.

 

26 ליולי.

ועדת הבקורת עובדת בחדר המורים.  מובן, שאין איש מגלה לנו דבר, וסריוז'קה בלינוב הולך נטוי-גרון.  לסיעתו של גרישקה בלינוב נתוספו אחדים, ואצלי – המספר לא נשתנה.  כשעברתי על פני האודיטוריה, הצצתי לתוכה וראיתי, והנה סילבה וולודקה שמרץ יושבים יחדיו.  חפצתי לשאול אותם, במי הם תומכים, בי או בגרישקה בלינוב, אבל עזבתים במנוחה.  אחרי כן, כשצעדתי צעדים אחדים, זכרתי, שקודם, במקרים קשים כאלה, היתה לי תמיד סילבה חברה נאמנה ועוזרת מסורה, ועכשיו אין לי במי לבטוח.  הרגשתי רגש עלבון ומרירות, מפני שמעודי לא אשמתי אשמה כל שהיא לסילבה, ואינני אשם גם עתה.  זמן רב התהלכתי בחצר בית הספר, אחרי כן הלכתי הביתה, אבל לא מצאתי מקום-מנוחה לנפשי.

מה מצאה בבחור זה?

 

27 ליולי.

הייתי אצל מריה.  גועל נפש, ממש גועל נפש.

 

28 ליולי

כתבתי שיר, אף כי כתיבת-שירים היא בעצם טפשות. 

 

בְּזִכְרוֹנִי עָלְתָה עַתָּה שִׂיחָתֵךְ הַמְחוּכֶּמֶת,

וּבְרַעַשׁ בֵּית הַסֵפֶר – זוּ עֵינֵךְ הָאִלֶמֶת,

ולוּ גַם עִם אֲחֵרִים תְּדַבְּרִי, תְּשׂוחַחִי

עִמָדֵךְ – מָלִא אָנִי, בִּלְעָדֵךְ אֲנִי רֵיק.

 

נוּ מה?  חרוזים טובים או לא?

 

29 ליולי.

האינספקטור קרא לאחד הבחורים וחקר ודרש בדבר היחוסים ההדדיים שבין השקרבים והבחורים.  השקרבים הם בימים אלה נרגזים מאוד.  בא ניקפּטוז', הקיפני בשאלות, ואני לא יכולתי לענות לו בשכל ודעת, מפני שראשי עסוק עכשיו בענינים אחרים.

– זוהי שערוריה, – אמר ניקפּיטוֹז', – שהאינספקטור מתנהג ככה.  צריך היה קודם לכנס את מועצת בית הספר.

תיכף אחרי השיחה הזאת נקראתי אל האינספקטור.  מלבד האינספקטור ישבה שם ילניקיטקה, חורת כסיד, וסריוז'קה בלינוב, כשעיניו מורדות למטה.

– הגד נא לנו, חבר ריבצב – אמר האינספּקטור, – מה ידוע לך בדבר יחס המנהלת שלכם אל הבחורים?

– במועצת בית הספר אענה לך, חבר, – עניתי.

– יש לי יפוי-כח, – אומר האינספקטור.

– ובכן, תראה אותו למועצת בית הספר, – עניתי ואלך.

אחרי כן חפשתי ומצאתי את זויה השחורה ואמרתי לה:

– הזוכרת את, מה שאמרת לי באביב?

– כן, אני זוכרת – עונה זויה ומביטה בי בעין חודרת.

– היוצא מזה, שאני יכול לבטוח בך בהחלט.  הנה קראי נא את השיר הזה, – הוא אינו נוגע לך, – וחוי לי את דעתך.

– שאינו נוגע לי – ידעתי גם ידעתי, – המשיכה זויה את דבריה ותקרא את השיר בלחש.  קראה זמן רב, פעמים אחדות, ושקלה, כנראה, כל מלה ומלה.

מובן, שדעתי ענינה אותי מאוד, אבל היא שתקה.  לבסוף שאלתי:

– מה-זֶה, כלום רוצה את ללמוד אותו בעל פה?

ופה ראיתי, שהיא בוכה במסתרים.  ופתאום אמרה בחפזון:

– לא היתה לך הרשות לתת לי את השיר הזה, אם הוא מוקדש לאחרת...

לקחתי את פסת-הניר מידה ואלך לי לאט.  השד יודע אותן, את הבחורות!

ובחדר-ההתעמלות נפגשתי עם ולודקה שמרץ ועם סילבה פנים אל פנים.  לא עכבתים כשעברו על פני וקראתי מאחוריהם:

– טוב אחד שהוּכה משנים שלא הוּכוּ.

– למה אתה מתגרה, ריבצב?  – עונה ולודקה, – אני אינני מתגרה בך.

– אמת ויציב.  – עניתי ואלך.  וסילבה עומדת ומביטה אלי בתמהון.

 

30 ליולי.

ועדת הבקורת עדין עובדת, ויש אומרים, שהשקרבים שלחו מחאה אל המרכז, ויש אומרים, שכאילו רצו לעזוב את בית הספר באופן דמונסטרטיבי.  דברתי עם אחדים מהבחורים, והחלטנו לאחוז באמצעים.

ואותי קרה מקרה כזה: הלכתי למשפחת גרומוֹב ושוב מצאתי את מריה לבדה.  כשרצתה לחבק אותי ואמרה, שאני חזיר, על שהוקרתי את רגלי, עניתי לה:

– אני חושב, כי כל זה היא פריצות מינית.

– ומדוע זה? – שאלה והבליטה את עיניה.

– קומי נא ואקריא לך דבר, – אמרתי ויצאנו אל הגן.

שם הוצאתי מכיסי את הניר, אשר גנבתי ב"ספאן" וקראתי בקול.  מריה נתאדמה כולה ואומרת:

– מה פירושם של מעשי תועבה אלה?

– גם מעשיך מעוררים בי רגש-בחילה.

– ומדוע? – אומרת מריה, ואפילו מבעד לאבקה ניכר היה, שחטמה התאדם.  – חשבתי, שנעים לך.

– לא, – עניתי בהחלט, – איני רוצה להיות בחיים איזה מין "פְסִיך".  שלום!

– אתה נער טפשי ודי.

– אמת ויציב.

– ואין לך שום זכות גמורה ללכת ממני.  עכשיו נשתַּנו העתים.  אגיש לבית הדין ואתבע מזונות.

היא צעקה והזכירה עוד דברים, אבל אני נתחמקתי.  אין מזונות באין ילדים.  היא לא תעלני בחכה.

 

במקום זה הוכנס במחברת הכללית ניר מעוך, כתוב בכתב מכונה, עם חותמת "אָנאָ", המאַשרת את ההעתקה.

 

העתק,

כשתקראו את מכתבי תקראוני בשם שוטה, משוגע, חסר-דע וכו', אבל אני הנני אדם נורמלי לגמרי כמוכם.  אלא שאני – פועל, ואתם אינטליגנטים, אתם מלומדים ואני – בוּר.  ומדוע אני בוּר – הריכם יודעים, שתנאי החיים של הפועל היו נוראים, והאנשים חיו חיי בורות ובערות, ומשום כך היה חנוך הילדים במשפחות העניות לא רק בלתי-נורמלי, אלא גם שפל ונבזה.  ההורים – מרוב שמחה או יגון – היו שותים ומשתכרים או עורכים תגרות, יש שהאב יכה את האם, יבריח את הילדים מביתו ולפעמים יעשה מעשה פראים, כעין הזדוגות במצב של שכרות, מבלי להתחשב עם הילדים, ויכַנו את הדברים בשמם, וישתמשו בביטוים גסים, אחת היא, אם פכחים הם או שכורים, לא יתנו לחם לאכול, אלא ילקו ויחבטו בעד כל דבר אשר לא חטא ובכל מה שימצא תחת ידם.  הנה אני בעצמי קבלתי חינוך כזה, הנני בעל-מום מוסרי וגם פיסי, אני חולה, אבל אינני אשם בזה, אשמה הסביבה אשר חונכתי בה, החברה אשר יצרה חיים בלתי-נורמליים כאלה.  צריך לאחוז באמצעים כנגד מחלה זו, אבל לא להושיב בבית-אסורים, אלא אמצעים צודקים ונבונים.  בושו והכלמו לענוש אנשים נקיים, הסובלים ענויים ללא פשע.

ה"נַרְקוֹמְפְּרוֹסים" וה"יוסְטִים"[24] מושיבים בעד דברים כאלה בבית-האסורים לזמן של חמש שנים, אבל אני בנו של פועל עני, חונכתי בתנאים בלתי-נורמליים, אינני זוכר איך, מתי ומדוע הייתי לְאונָנִי, אבל עובדה היא, שאני אומלל בחיים, לפני עשר שנים נתפסתי למשכב-זכר, האנשים מתעבים אותי, השלטונות מאימים עלי שיושיבוּני בבית-הסוהר, ולמי אתאונן על מצבי, ומי יבין את נפשי, זולתי האיש החולה במחלתי.  ובכל זאת החלטתי לפנות לממשלת הפועלים והאכרים שלנו בבקשה לבלי העניש את האוננים ושוכבי-הזכר, אלא לרפא אותם.  אני רוצה לתקן את עצמי, תנו לי את האפשרות, אינני אשם, אשם מי-שהוא ולא אנכי, תנו לי אפשרות להתרפא, הצילו או המיתו אותי ביריה, אבל אל נא תושיבוני בבית-סוהר, העונש מפיל עלי אימה ופחד, ומשום כך איני מגלה את שם משפחתי, ידעתי שתאסרו אותי.  ואני הרי בן 35.  וכפי שאני רואה, כל מחוסרי ההשגחה עושים כמוני, ונמצא, שגם הם יגדלו ויהיה לבעלי-מום מוסריים ופיסיים כמוני, ודור כזה לא יביא לממשלת הפועלים והאכרים שום תועלת, רק נזק בלבד.  הצילו, הצילו.

חניך שלכם: אוֹנָנִי, שוכב-זכר, סַדִיסְטוֹן וכו'...  החברה, הֵיהָני מפרי ידיך, את אשר זרעת תקצורי, אל תעיזי לענוש אותנו, ענשי את עצמך.  26 למר...

 

31 ליולי.

היום היה יום מכריע.  עוד מבוקר השכם הזהרתי את אחד מחברי, ובארבע – נתכנסה כבר האספה הכללית עם מועצת בית הספר וּועדת הביקורת.  מלבד ילניקיטקה לא בא איש מהשקרבים אל האספה.

כינסתי סביבי את כל בחורי הנאמנים ותפסנוּ את המקומות הראשונים אשר לפני הנשיאות, ואת יוּשקה גרומוב, שכוחו בגרונו, הושבתי מאחורי השולחן של ועדת-הביקורת.

הראשון נטל את רשות הדיבור האינספקטור.

– הנה, – אמר, – חברים, אני עומד לפניכם בתור בא כוח מוסד האינספקציה, שעליו שומה מטעם המרכז להתערב בעבודה כדי לשים קץ לעבירות שונות.  אי אפשר להגיד, שנתגלו איזו עבירות גלויות בבית-ספרכם, בכל אופן צריך אני לדאבוני לאשר את העובדה, שבבית הספר ניכרת נטיה בלתי רצויה...  על כל פנים, ועדת הביקורת, שנקבעה בנשיאותי, הוציאה החלטה כזו...

– אני לא חתמתי שמי עליה – קראה פתאום ילניקיטקה, פניה חורו וגופה נפשל לאחוריה על-גב הכסא.  הביאו מיד נשדור, הגישו לחטמה ורוחה שבה אליה.

– ובכן, חברים, – המשיך האינספקטור, – ההחלטה קובעת קודם כל, שעובדי בית ספרכם אינם מתאימים בשלמוּת לתעודתם...

אבל פה נתתי אות לבחורי.

– הָ-לְ-אָ-ה!... שטות!... לא נָ-כוֹן!... – צעקו בחורי מכל צד.

– הָלְ-אָה!... – הריע יושקה מתחת לאזנו של האיספקטור, שנזדעזע מפחד-פתאום.

יושבת-הראש, סְטַשְׁקָה וֵילֵיפּוֹלְסקָה, הרעישה את המצלה בכל כוחה, אבל הדממה לא הוקמה, עד אשר שוב נתתי אות, וכל הלהקה שלי נשתתקה.  רק מהספסלים האחרונים הגיע לאזני קולו הקטוע של גרישקה בלינוב:

– ... חוצפה, ריַבצב!

קמתי ואמרתי:

– בבקשה לא לנגוע באופן אישי.

– מלבד זאת, חברים, – המשיך האינספקטור – החליטה ועדת-הבקורת להציג באספה הכללית – מובן לאחר שתברר את העובדות – את השאלה, אם צריכים להשאר על מכונם אותם עובדי בית הספר, שסמכותם איננה מספיקה...

פה שוב נתתי אות לבחורי.  כששכך מעט הסער, קם סריוז'קה בלינוב ואומר:

– אני מופיע פה עם הרשאה כפוּלה: ראשית בתור חברכם, ושנית, בתור חבר לועדת הביקורת, שנבחר על ידיכם...

– מה אתה נשר דוּ-ראשי או מה? – קראתי ממקומי.

– על כל פנים, לא נָחָש בעל ראש אחד ,שנתחמם בחיקי, (אינני יודע, מה היתה כונתו).  אני, חברים, תומך בהצעת ועדת הביקורת משום הנימוקים הבאים: ההנהלה העצמית צולעת אצלנו על שתי ירכיה, ואין לה שום ערך, ההוראה – מפולגה ומפוררה ותלושה מהחיים...  בית הספר איננו קשור עם שום תוצרת... 

– ומדוע זה שתקת קודם, בלינוב? – צעקה ילניקיטקה בקול שריקה.  – הרי חבר אתה לתָּא...

– אם אתם מסכימים, חברים, – אמר האינספקטור, – להקשיב בנחת, הריני מודיע לכם: פה מציעים לפניכם שלא לקבל את ההחלטה האחרונה והמכריעה, התלויה בדעת המרכז, אלא לברר את השאלות הנידוֹנות ולרשום בפרטי-כל את דעת בית הספר.

– הרשו נא, – אמרתי.  – פה יושב בתוכנו מזכיר התא של בית החרושת, שאנו נמנים עליו, אבל הוא יביע את דעתו אחרי כן, ועכשיו אדבר אני.  סריוז'קה בלינוב!  הלנת עמנו בסוֹלניצ'נויה, כמו ילנה ניקיטישנה?  הראית את הגברת הלבנה?  ההגינות עלינו בשעה שהאכרים רצו לכבדנו במוֹטות?  סריוז'קה בלינוב!  הוִתַּרת על חופשָׁתך והאם בלית את כל הקיץ עמנו, כמו זין-פלנה?  האספת לביתך את אליושקה צ'יקין לחנכו, כשמת עליו אביו?  ואתה, סריוז'קה, האם הסברת לנו את כל השאלות המרגיזות, המיבשות את המוח והמפרכות את הגוף, כמו ניקולי פטרוביץ'?  הנה אתה אומר, שבית הספר תלוש מהחיים...  אבל באותו זמן ששמנו את נפשנו בכפנו וחקרנו בימי הקיץ את הכפר, ואספנו חומר לידיעת הטבע ועזרנו לחפור את היגָרים, – היכן היית אז?  התגוללת פרקדן על העשב?  נמצא, שאתה, סריוז'קה, מתאים לתעודתך, וזינאידה פבלובנה – לא?  כך הוא הדבר לדעתך?

פה לא נתתי שום אותות וסימנים, אבל גם בלי זה התחוללה סערה נוראה: אלה – בעדי, ואלה נגדי.  בקש מזכיר התא את רשות-הדבור ואומר:

– ואני אינני מסכים לדברי החבר האינספקטור, אשר התנהג שלא לפי ההגיון, ומשום כך ללא-ההתאמה עם פעולת התא.  מה שבבית הספר יש רק פרקציה, ולא תא – אין זה נימוק הגיוני.  לוּ פנה החבר תיכף אל התא, היינו אומרים לו, שבית-הספר, למרות מגרעותיו, מתנהל כתיקונו, ואכן מוזר מאוד הדבר, שהתא לא שמע ולא ידע שהמורים אינם מתאימים לתעודתם.  אני, לכל הפחות, שומע את הדבר בפעם הראשונה.  שלא מחכמה עשה החבר בלינוב, כי לא גלה את הדבר הזה לתא.  מכאן אני למֵד, שהחבר בלינוב לא הרגיש פשוט שום סטַבילִיזַצִיָה מתחת לרגליו.

– חשוב חשבתי, שזהו ענין פנימי של בית-הספר – רטן סריוז'קה מתחת לחָטמו.

– לא, הדבר הזה הוא דוקא צבורי במדה רבה, חבר בלינוב, – עונה המזכיר, – ואני מודיע פה בפני כל, שאלמלא החבר ריַבצב, שמטיב, כנראה, להבין את חובות הנוער האדום מרבים זולתו, היה נגמר הדבר באופן בלתי-רציונלי...

– הידד, קוסט'קה! – הריע יושקה גרומוב, אבל נתתי לו אות, ונשתתק.  ופה ראיתי את זין-פלנה, שנכנסה אל האולם.

– בנוגע לקשר עם התוצרת – מי כמונו יודע את הדבר, חבר אינספקטור – המשיך המזכיר.  – בא בבקשה אל התא שלנו ונספר לך.  ובנוגע ליתום צ'יקין, שהמנהלת אספה אותו אל ביתה על מנת לחנכו, מלא התא את ידי להביא למנהלת בית ספרנו זינאידה פבלובנה ברכת-תודה פומבית בעד צ'יקין, ובכלל, בעד עשרים שנות עבודתה הצברוית המלאה מסירת נפש וְ...

פה הרעים רעם של מחיאות כפים.  חשבתי, שתִמוט התקרה.  המזכיר הצטחק, הניע בידו וימהר אל פתח הדלת.  אני צוֹעק אליו ממש אל תוך אזנו (כי לא נשמע דבר בתוך הרעש):

– לאן, איבנוב?

והוא גם הוא צועק אלי ועונה:

– פה, כנראה, תסתדרו גם בלעדי.

עיני מחפשות: היכן האינספקטור?  הילד איננו.  והנה ילניקיטקה חותרת אלי בכל כוחה, אני – ממנה והלאה, אולם לרגלי הדוחק הדביקה אותי ואומרת:

– שיניתי את דעתי עליך, ריבצב.

ולאיזה רוח נחוצה לי דעתה, מענין לדעת?  פתאום תופשת זויה השחורה בשרווּלי:

– עמוד, קוסטיה.  עליך להתפיס במפגיע עם סילבה.  דע, כי אני המדברת אליך

ומאחורי עומדת סילבה, מביטה עלי ואומרת:

– נוּ מה, ולַדלֵן...

ואקח את ידה.

 

5 לאוגוסט.

לפי שעה אין מה לעשות בבית הספר, ומשום זה אני מבלה כמעט כל הזמן על המגרש לכדור-הרגל.  אבא הוציא ממון קורח וקנה לי נעלים מסומרות, ומשום כך אני משחק עכשיו בלהקה השניה.  אל הלהקה השניה אינם מקבלים בלי נעלים מסומרות.  נסיתי למלא את תפקיד השוער, אבל הקצין העבירני למקום אחר, מפני שאני יוצא כל הזמן מתוך השער.  ולדעתי, מה יתרון לשוער, אם עלי לעמוד כל העת במקום אחד ולחכות עד אשר יתקעו את ה"גול".  הרי יכניסו במרחק שני צעדים, לא יזרקו, אלא פשוט יכניסו ולא תהדוֹף אחור.  הדבר הכאיבני מאוד, מפני שהשוער הוא המשחק הכי אחראי, וחוץ מזה במשחק-התחרות מוחאים לו תמיד כפים, ול"חַב" איש לא ישים את לבו.  אבל נכנעתי לפקודת הקצין, מפני שלהקה כדור-רגלית היא קיבוץ, ובקיבוץ צריכה להיות משמעת חמורה, כי בלעדיה אפשר להכשיל את כל המשחק.  למשל, בלהקתנו השניה משחק יושקה גרומוב את הקצוני השמאלי, וּהוא מְאַטֶה תמיד את מרוצת הכדור, והדבר נגמר בזה שה"בֶק" משמיט את הכדור מתחת לרגלו, ולפעמים ידביקהו גם ה"חַב".  אמרנו כבר ליושקה, שאסור ככה, ושאם כל אחד יאטה, לא תהי חליפת-כדור בין המשחקים, ושכל להקה מְחַלֶפֶת תנצח אותנו.  אבל יושקה עומד על דעתו.  הוא מעיד ואומר, שהקצוֹנִי השמאלי המפורסם קוּקוּשקין אף הוא מאטה את הכדור, ושעל ידי זה יותר קל לפרוץ את הדרך אל ה"גול" של הצד שכנגד.  הקצין אים לבסוף ליושקה, שאם יוסיף להאטות, יעבירהו אל הלהקה השלישית ולא ירשה לו להשתתף במשחקי-התחרות אחראיים.  יושקה הבטיח שלא יאטה עוד, ואתמול היתה תִּרְגוֹלֶת עם הלהקה השלישית, והוא בכל זאת האטה.  אמנם, הפעם עלה בידו להקיף שלוש פעמים את ה"בֶּקִים" ולירות שלושה "גולים" אל השער, אבל השופט נזף בו.  יושקה התחיל אז מצטדק, שענין ה"אופְסַיד" איננו ברור לו, ואם להחליף את הכדור לפני ה"גול" הזר, לא תמָלט מחליל השופט, ועל זה ענה לו הקצין: "החלף ברגלך האחוֹרית ולא יהי "אוֹפְסַיד".  הכל פרצו בצחוק, ואני אמרתי ליושקה, כששבנו הביתה: "לפי דעתי, יעבירו אותך סוף כל סוף אל הלהקה השלישית".  יושקה ענה, שהוא מצפצף על הכל, ואנכי – לו העבירוני במקומו אל הלהקה השלישית, הייתי פוסק לשחק בכדור-רגל, על כל פנים, על המגרש הזה.

 

6 לאוגוסט.

כמעט כל בית הספר התאסף עכשיו.  ובאספה הכללית הציעה זין-פלנה לבא בכל יום ולעבוד עבודה רגילה עם השקרבים.  מי שאיננו רוצה, הרשות בידו לבלי לבא, ובלבד שיבא אל הטיולים ואל האקסקורסיות.  אבל מי שיסכים לבוא, אסור לו לפסוח על השעורים וצריך להבטיח, שיבקר את בית הספר.  הרוב המכריע הסכים לכך, מפני שהעבודה תתנהל לא לפי תכנית קבועה אלא בצורה של חוגים: חוג אחד יעסוק ברדיו, זאת אומרת יכונן בבית הספר תחנת-קבלה (בעזרתו של אַלמַקפיש), השני יציג מחזה ביחד עם ניקפּיטוז;  זין-פלנה הציעה לנהל סמינריון לידיעת פוּשקין.  בהזדמנות זו אמרה, שפושקין היה משורר כל כך גדול, עד שלא יחשב לחטא ללמוֹד את שיריו בעל פה.  ולודקה שמרץ שאל אגב, מדוע הרגו את פושקין, וזין-פלנה הסבירה, שהיה איזה דַנְטֵס, אשר הציק לאשתו, ומשום כך הזמינו פושקין למלחמת-שנים.  אחריתה היתה מרה מאד בשביל פושקין.  לו הייתי במקומו, לא היה מזמין לגמרי את דנטס למלחמת-שנים, אלא הייתי מפנה אותו לקרן-זוית והייתי מכה את פרצופו עד שפך-דם, ואלמלא חלק מלהציק, הייתי נותן לו פעם אחת בנוסח כדור-רגלי, למטה מהבטן.  מובטחני, שהיה חדל.  דנטס זה היה, כנראה, נבל כהוגן, מעין ולודקה שמרץ שלנו, שידו בכל הבחורות ויד כל אדם בו.

בבית ספרנו התחילו מתפשטות שמועות פנטסטיות, ומובן, שהבחורות הן הקופצות בראש.  הן מתלחשות בפנות, מעמידות פנים סודיים, ואחרי כן מתגלה, שאין זה אלא שטות שבשטויות.

למשל, התחילו מספרים, שבמוסקבה קרה אשתקד מקרה כזה.  אל הרופא סְנֵיגִירֵב באה איזו נערה, לבושת שלמה ורודה, ואומרת, שאמה חולה ושהרופא יבקר את אמה.  השאירה כתובת והלכה לה.  לאחר שיצאה רצה הרופא לשמוע מפיה את פרטי המחלה כדי לדעת איזה סמי-מרפא לקחת.  והנה הרופא קורא למשרתת ומבקש ממנה להחזיר את הנערה.  המשרתת אומרת, שלא ראתה שום נערה.  אז קרא הרופא לשומר-הסף אשר מתחת למעלות הבית, אבל שומר-הסף אומר גם כן, שלא ראה שום נערה.  הרופא לא ידע נפשו מרוב תמהון ויסע לפי הכתוֹבת שניתנה לו, ואמנם, בא ומצא אשה חולה.  הוא מתחיל לרפא אותה והאשה שואלת מאין ידע את כתבתה.  אז אמר הרופא, שבתו אמרה לו.  האשה התחילה בוכה ואומרת, שבתה מתה לפני שלושה ימים, ושגופה מוטל עדין בחדר הסמוך, מפני שאין לה כוח לקבר אותה.  הרופא הלך אל החדר הסמוך וראה, שבאמת מונחת שם על השולחן אותה הנערה בשלמה הורודה שבאה אליו.

מהספור הזה אנו למדים, שהמתים יכולים לטיל אחרי מיתתם.  כשספרו לי את הדבר ירקתי פשוט על הרצפה.

 

7 לאוגוסט.

קרה מקרה בלתי נעים, היינו – התנגשות עם זין-פלנה.  כידוע, גם אני הבטחתי כמו יתר החברים לבקר את בית הספר בקביעות, והיום שהיתי כל זמן הלימודים על המגרש הכדור-רגלי, ושבתי בשעה, שנגמרה עבודת כל החוגים.  מעשה שטן נזדמנה לי זין-פלנה בדרכי ואומרת, כי לא פללה שאעשה ככה.  שאלתי:

– מה לא פללת?

היא עונה:

– שתפיר את המשמעת ותהרוס את לימודי החוגים.

אמרתי, שעכשיו עדין ימי קיץ, ושיותר טבעי הדבר להמצא בחוץ מאשר בחדר, ושצריך בכלל להרבות בפיזקולטורה.  זין-פלנה ענתה, כי צריך לעשות את הדבר בצורה מאורגנת, ושמכיון שהבטחתי, עלי לקים את הבטחתי.  חוץ מזה כדור-הרגל, לפי דעתה, איננו פיזקולטורה כל-עיקר, כי אם משחק מזיק מאוד, הניתן להדמות לעישון או לשכרות.  הוא מושך כל כך את האדם עד שקשה להפרידו ממנו וראיה לדבר – אנכי.  בתשובתי הוכחתי לה, שכדור-הרגל מפַתח את החוש הקיבוצי ומחזק את הגוּף בכל המובנים.  אבל זין-פלנה אמרה מיד, שהיא רואה תוצאות מהופכות.  והראיה: אם לרגלי כדור-הרגל לא באתי אל עבודת הקיבוץ, הרי אין כדור-הרגל מפתח שום הרגשה קיבוצית.

הדבר היה לי בכלל בלתי נעים, וכנראה צריך יהיה לנהל מלחמה לרגלי כדור-הרגל.

שוטטתי זמן מה בבית הספר והייתי מוכן ומזומן ללכת הביתה, והנה סילבה קוראת לי.  ישבנו יחד באחת הפנות באודיטוריה והתחלנו משוחחים.  ספרתי לה על דבר זין-פלנה וכדור-הרגל, אבל סילבה אמרה, שלדעתה זין-פלנה צודקת ושהבחורים מתמסרים יותר מדי לכדור-הרגל.  החילותי להתוכח, אבל באותו רגע הופיעה זויה השחורה בפתח הדלת, העמידה פנים סודיים ואומרת:

– קוסטיה ריבצב, עלי לדבר עמך.

קמתי מיד והלכתי.  הוליכה אותי אל החצר, שם ישבנו והיא אומרת:

– חפצתי לספר לך מעשה שהיה.  תסלח לי, כמובן, שהפסקתי את שיחתך הרכה, אבל התיחדותך עם סילבה יכולה לעורר חשד לא רק בלב הבחורים, אלא גם השקרבים.  ואף על פי שאני אוהבת את סילבה, בכל זאת התנהגותה בזמן האחרון לא תיטב בעיני.

כעסתי עליה ואמרתי:

– אם תדברי ככה, אז לכי לעזאזל.  לא היו לי ואין לי שום שיחות רכות עם סילבה, ואני מבּיט על סילבה כמו על חברה.  ובמה את רואה את ההתנהגות המוזרה של סילבה?  ומה הם החשדים שחושדים בה?  כל אלה הם דברי שטות ואינני יודע, מדוע את כועסת על סילבה.

– הִשָׁקט ושב, – אומרת זויה.  – קראתי לך כדי לספר לך מעשה שׁהיה.  ובכן, שמע.  אתמול שב אחי הביתה מנוף הדרום, וידו פצועה.  והוא ספר לי ולאמי דבר כזה.  ואחי – טַיָס הוא.  הוא עבד אי-שם בדרום, באיזוּ סוּכוּם, כמדומני.  והנה פעם אחת נערך נשף באיזה מקום סמוך, מהלך 10 פרסאות מאותה סוּכוּם, וגם אחי היה בנשף ההוא וכל האורחים שתו יין שרף.  אחרי כן, כשנגמר הנשף שב אחי הביתה.  ויען היוֹתוֹ איש צבא, היה אקדח צמוד לירכו.  היתה שעת ליל, ליל אפלה.  אחי אומר, ששם בדרום אפלים הלילות מלילותינו.  והנה אחי הלך-הלך עד אשר תעה ללא דרך.  יוכל היות משום ששתה יי"ש.  מצוין.  ומסביב חושך, חושך מצרים ממש.  ופתאום ראה – אוּרים מהבהבים במרחק.  עלתה על דעתו, שזהו בודאי כפר טטרי. וילך לקראת האורים האלה.  עד שנגש אל הכפר, עצר בו פתאם איש וישאלהו: "לאן אתה הולך"?  אחי ענה, כי לסוכוּם.  אז אמר האיש אשר עצר בו, כי ילוהו אל הדרך הסוּכוּמית.  אחי הסכים והלך עם בן-לויו, ועל כל מקרה שלא יהיה שם ידו על האקדח.  ככה הלכו, הלכו, עזבו את הכפר, ואחי התחיל להתקל באבנים שונות.  "לאן תוליכני?" שאל אחי והוציא את האקדח מהנדן.  אז הוציא בן-לויתו במהירות ברק פנס-חשמל, וכון אותו אל נגד עיניו של אחי.  אור מבהיר אחרי חשכה כזו – בעל כרחך תעצום את עיניך.  אחי עצם את עיניו, והרים כאחת את אקדחו.  באותו רגע טפח מי שהוא את אחי מאחוריו, ומהדחיפה העצומה נשר האקדח מתוֹך ידו.  ובר-נש זה – בידו האחת פנס, ובשניה – אקדח.  ומאחוריו עוד בחור אחד, גם כן עם אקדח, ושניהם מצוים על אחי ללכת אחריהם בלי טענות ומענות.  באין ברירה מוכרח היה אחי ללכת.

– אני הייתי מתנפל עליו מתוך דחיפת-ראש בבטנו, הייתי מפיל אותו ארצה ומוציא את האקדח מידו, – אמרתי, – ובאקדח – בבחור השני.

– כ-ן, תוציא את האקדח, – עונה זויה.  – ובאותו רגע יירה השני בשכמך.  ובכן, אחי הלך אחריו באשון הליל, ורק לאחד מהם, שהלך לפניו, היה פנס קטן.  ורואה אחי, שהם הולכים בין סלעים בעלי צורות משונות.  נגשו עד לאיזה מחבוא.  הנבזים מוציאים מעדרים מאיזה מקום, ואומרים לאחי: "חפור"!  הבין אחי תיכף ומיד שמצוים עליו לכרות קבר לעצמו.  אבל מכיון ששני אקדחים היו מכוונים אל מול פניו, שמר את פיו וחפר.  התחיל חופר וראה ,שהאדמה תחוחה ונכנעת למעדרו.  עד מהרה כרה לו בו כחצי אמה עמקה, והמעדר התחיל מטרטר ממגע דבר קשה.  "לא אוכל – אמר אחי – לחפור עוד, שם איזה דבר קשה".  אז גחן אחד הטיפוּסים, נעץ פוגיונו בדבר הקשה והוציא קרשים אחדים זה אחר זה: ובור אפל נפער לפניו.  הטיפוסים אומרים לאחי: "רד שמה".  אחי שואל: "למה".  "אם תרבה בשאלות, ירה תִיָירֶה", – ענו לו.  באין עצה אחי ירד.

– ואני לא הייתי יורד בעד כל הון, – אמרתי.

– ומה היית עושה?

– איני יודע...  הייתי מתנפל עליהם, אבל לא שיקברוני חיים.

– נוּ, ואחי ירד.  הבור היה עמוק, עמקו כשלוש אמות.  והטיפוּסים הללו מאירים בפנס מלמעלה.  כשאחי נשתלשל אל הבור, אמרו אליו פתאום: "נוּ, הגישה את ארון-המתים".  אחי פנה כה וכה, הם העמיקו להוריד את הפנס, ופתאום רואה אחי: באמת, ארון עטוף בארג צחור.  אחי תפס את הארון, רצה להרימה, אבל לא עצר כוח.  אומר אליהם למעלה: "כבד מנשוא, לא אוכל".  "אם כן, הסר את חתּוּלי-הארג מעל הארון".  אחי הסיר בקושי את החתולים והגיש למעלה.  "עכשיו פתח את הארון".  אחי נסה לפתוח, כמעט ששבר את כל אצבעותיו – הארון לא יפָתח.  "איני יכול – אמר, – לפתוח, בודאי צמודה הכפורת במסמרים אוֹ בברגים".  "אם כן, חטוף את הפוּגיוֹן".  וזורקים לו פוּגיון.  אחי לקח את הפּוגיון, נעץ אותו באחד הסדקים, דחף למטה – הכפורת ניתרה ממקומה.  והנוֹ רואה: בארון מונחת אשה יפה וצעירה, עטופה כולה באותו הארג, שבו היה כרוך הארון.  מלמעלה שואלים: "המונחת שם אשה?" – "מונחת".  "מה לבושה?".  "עטופה באותו ארג", – "הסירה את הארג".  באין ברירה הוכרח להסיר, ואורך הארג – ומשש עד עשר אמה.

– וכמה ארכו לפי מדת המטרים?

– אם תלעג – אחדול מספר.  ובכן, אחי פשט את הארג והגיש להם למעלה.  "עכשיו, – אומרים הטפוסים, – הגישה הנה את האשה".  "כיצד? – "קח אותה, הרם והגש למעלה".  אחי לקח את גוף המת, הרימוֹ בכל מאמצי כחו והגיש למעלה.  הם נאחזו בו למעלה, ואולי נסבך הגוף למטה או אולי נדמה להם, שאחי מושכו למטה, או שבקשו לדקור את הגוף בפוגיונם כמו במזלג, אבל במקום הגוף נעצו פוגיונם בידו של אחי, פשוט חתכו אותה.  אחי הרים קול צעקה.  "מה לך כי נזעקת?" שאלו אותו.  "הרי חתכתם את ידי עד הכתף".  ובאותו רגע נשמטה הגוּפה מתוך ידו, והיא צנחה על הארץ.  "נו הסיר את הטבעות מעל האצבעות".  אחי כרך איך-שהוא מטפחת מסביב לפצעו, התחיל מסיר את הטבעות, אבל הן דבקו באצבעות, והיה הרושם כאילו המת מושך את אצבעותיו אליו.  "איני יכול להסיר", – אומר אחי.  – "אם כן גזור את האצבעות בפוגיון".  – "לא אגזור".  מדוע לא תגזור?" – "לא אגזור" – אומר אחי והתעלף.  לא ידוע, כמה זמן ארכה התעלפותו, אולם לסוף שבה אליו רוחו.  הנה רואה – שמים זרועים כוכבים מעל לראשה בתוך מסגרת מרוּבעת, ואינו יכול להבין בשום אופן איפה הוא נמצא.  שכב ככה חמשה רגעים ופתאום הוא רואה: אל תוך המרובע הולך ונתחב ראש עם עינים בוערות.  אחי צוח מרוב פחד בקול זועות!  והראש נתפלץ ונעלם.  אחי – שוב אבדו עשתונותיו.  נתעורר באיזה חדר קטן ועל ידו – יושב החוקר.  "אתה – טרבניקוב"?  שואל החוקר.  – "אנכי" "ספר נא מה קרה לך".  אחי ספר.  "כל זה דומה לאמת, – אומר החוקר, – ואתה נמצא עכשיו בשומירה של שומר בית-הקברות, בבית-עלמין הטטרי.  אבל הסביר נא לי תופעה מוזרה אחת, מאין בא זה אל תוך כיסך".  והראה לאחי אצבע קטועה עם טבעת.  אחי הביט ואומר, שאיננו יודע.  אחרי כן שאל אחיו את החוקר כיצד להסביר את הדבר.  החוקר ענה לו, שאלה היו שודדי-קברים, ושבעזרת אחי בזזו קבר של נסיכה, אשר נקברה לפני ימים מועטים.  ובעל-הראש אשר נדחף אל הקבר, היה גם כן שודד, אולם מחבר-שודדים אחר, והשודד הזה נבעת כל כך לקול צעקתו של אחי, עד שמרוב פחד נס אל כל אשר נשאוהו רגליו ונפץ את ראשו אל אחת המצבות הסמוכות, ומת. 

– נוּ, ואת אותם שני השודדים – מצאו?

– מצאו אותם על ידי הארג.  הם מכרו בעיר סוּכוּם בשוּק את הארג, שאחי פשט מעל הנסיכה.  נוּ, ונלכדו בפח.  ואחרי כן בשעת החקירה והדרישה התודוּ, ששמו בכונה את האצבע בכיסו של אחי, כדי להטיל את האשמה על אחי.  אחרי כן שחררו את אחי, והוא שב הביתה.

– הכל?

– הכל.

– ועל דבר הנערה המתה – את הפיצות את השמועה?

– ומה אתה חושב?  נערה מתה יכולה היתה לבא אל הרופא.

– נוּ, ידעתי זאת למפרע.  אַת היא.

קמתי, הלכתי.  ואני קורא:

– סילבה.  סִילְ-בַ-ה!

וזויה השחורה הולכת מאחורי ורוטנת:

– סילבה איננה!  איננה סילבה שלך!

חפשתיה בכל הפנות, אבל לא מצאתיה בבית הספר.  הלכה, כנראה, הביתה.  וזויה הולכת מאחורי ומתגרה בי:

– לא רצתה אפילו להמתין לך.  אינך נחוץ לה ביותר. 

אז כאילו נזדכך שכלי והבינותי שזויה משכה אותי הצדה בכונה מסילבה, אבל איני יודע לשם איזו מטרה.  כעסתי מאוד, שלמתי לזויה כגמולה, היא פרצה בבכי, ואני הלכתי הביתה.

 

8 לאוגוסט.

אחרי הפסקה גדולה הופיע ה"איקס" לפתע פתאום.  מצאתי בו בַּלַדָה גדולה, המתחילה ככה:

 

כּוּלָנוּ מְדַבְּרִים בִּשְׂפַת-טֵלֵגְרָף,

הַסִיסְמָה – לְקַצֵר וּלְמַהֵר!

וְעַל טַהֲרַת הַשָׂפָה אַל תִּיגַע לַשָׁוְא

אֶת לֵיל הַיָרִחַ לְצַיֵר.

מֵעַתָּה, לְמָשָׁל, יְתָאֲרוּ בְשִׁיר:

בְלֵילְבָנָה מְעוּלָף הוֹדְמָמָה,

שְׁנֵי אֶזְרָחוֹמְסִים דוּד גָנְבוּ בָּעִיר,

וְקוֹמְבָּיִת לֹא רָאָה וְלֹא שָׁמָע...

 

הפלא ופלא, אבל מי כתב את הדבר?  החלטנו עם קולקה פַלטוּסוֹב לדבר איש את רעהו בשפת-טלגרף.  שיחה מהירה ונוחה ובלתי מובנת לשום אדם. 

 

9 לאוגוסט.

אינני אוהב אותן הבחורות, שהשם טפשוּת נאה להן, וכאלו – הרוב המכריע.  אולם אם יש גם בחור הראוי לשם זה אינו אלא יושקה גרומוֹב.  גלה את הכל על אודותי ומריה.  אינני מבין מה המריץ את לשונו לפטפט.  ומי שפושק שפתים – הרי הוא פתי שבפתָאִים.

והיום עשה מעשה קונדס כזה.  פרץ פתאום אל המעבדה הפיסית (לא היה איש מהשקרבים) וצורח בכל גרונו: 

– נקפיטוז' נתאהב בסטַשְׁקה וֵלֵיפּוֹלְסקָה!

פה הקיפוהו כל הבחורים בשאלות, מאין נודע לו הדבר, ביחוד התענינו הבחורות, ויוּשקה ספר, שבתחלה טיל נקפיטוז' עם סטשקה בחצר, אחרי כן נכנסו אל דור-העצים, וניקפיטוז אחז את סטשקה בידה, והכביר לה דברים בהתלהבות.  ויושקה הסתתר מאחורי דור-העצים והקשיב כל הזמן.

לולא גלה יוּשקה ברוֹב פטפטנותו על אודותי ועל אודות מריה, יוכל היות שלא הייתי שם לזה את לבי, אבל עכשיו הוברר לי מיד, שיוּשקה – חובב דיבות טפשיות, ושאסור להאמין לדבריו.

היום היתה התחלת הסמינריון לידיעת פושקין תחת הנהלת זין-פלנה.  זין-פלנה ספרה בפרטות את הביוגרפיה של פוּשקין, ואחרי זה הצטין ולודקה שמרץ.  הוא קם ושאל:

– ומה הרגיש פוּשקין, כשאשתו היתה בעלת-כרס? 

ענתה זין-פלנה:

– לוּ שאלת, שמרץ, את השאלה מתוך תאב-דעות, הייתי, אולי, עונה לך, עכשיו כשאתה שוֹאל מתוך חוליגניות, הרי צריך מי-שהוא מאתנו לעזוב את האודיטוריה:  אתה, שמרץ, או אנכי.

פה התחיל שמרץ לערער, שהוא – לא מתוך חוליגניות, ושבעצמו קרא באגרות פושקין כשהוא כותב לאשתו: "מכיון שאַת בעלת-כרס...", אבל כל הבחורים צעקו:

– גש הלאה, שמרץ!  פה לא שוּק, אלא אודיטוריה. 

וּולודקה היה מוכרח לצאת בחרפה את האודיטוריה.

 

10 לאוגוסט.

היום כשהיינו על מגרש כדור-הרגל התתחיל פתאום יושקה לטרטר על דבר נקפיטוז וסטַש'קה.  הדבר היה ממש לגועל נפל, מפני שלא כל המשחקים בכדור-רגל הם תלמידינו, ומשום כך אמרתי ליושקה, שיחדל מהשתולל.

– ואם לאו – מה תעשה לי?  – שואל יושקה.

– ארוֹצץ את פרצופך.

– נסה נא, – אומר יושקה.

לא נסיתי, אלא נדברתי עם קולקה פַּלטוּסוֹב, ששחק את הקצוני הימני בלהקה השלישית והחלטנו ללמד את יושקה פרשת בלק.  וכך היה הדבר:  כשאנשי השורה הראשונה מהלהקה השלישית הניעו את הכדור, רדף קולקה פּלטוּסוב אחרי יושקה, ויושקה התחיל מְאַטֶה את הכדור כדרכו.  ופה כאילו באמתלה לקבל את הכדור מיושקה, התמתחתי לרגליו וחסמתי לו את הדרך, ובאותו רגע זנק קולקה מאחוריו וטְרַח!  את יושקה בגולגולת.  נמעדו קרסוליו של יושקה, ויצרח שלא בקולו:

– אוֹ-וֹ-י!  ידעתי, – ריַבְצֵב חוֹשֵל אוֹתי, נבל שכמותו!

והכל ראו, שלא אני חשלתי אותו, וממילא לא השגיח איש בדבר, ורק בקולקה גער הקצין בעד משחקו הגס.  אבל יושקה לא יכול בעצמו ללכת, כי רגלו נפצעה וצבתה, והבחורים הובילוהו הביתה באלנקה.

אחרי כן, כששבנו עם קולקה הביתה, אמר לי:

– חַ וֶ.

ולפי המוסכם בינינו, אסור לשאול לפשר הביטוים הטלגרפיים.  כל אחד צריך לפתור בעצמו.  הוגעתי את מוחי, אבל את פירושו של חַ וֶ לא יכולתי למצא.

– חָבֵר וָתִיק?  – שאלתי.

– לא, – עונה קולקה.

– חָרוץ וזריז?

– לא.  מדוּע אינך מבין?  חַזק וֶאמץ.

החלטתי אז לשלם לקולקה כגמולו, וכל זמן לכתי צרפתי צירופים, וכשנפרדנו אמרתי לו:

– נֶלְמִאוֹק חפרתי.

– מֶה חפרת?  – שאל קולקה בפיזור נפש.

– כלום לא חפרתי, אלא נֵלְמִאוֹק חפר.  בזה אני נפרד ממך.  נוּ?

קוֹלְקַה חשב זמן רק ובסוף הפליט:

– נינה מתקנאה בְקָלֵריה פַבְלוֹבנה.

פרצתי בצחוק.

– איזו נינה?  מאין לקחת נינה זו?  והיכן מצאת את-קלַרְיָה פַבְלוֹבְנָה?

– יש לי דודה כזו.  אל תפריע.  היא מוכרת מכנסים בשוק שמא שם משפחה הוא: נֶלְמִאוֹק?

– לא, אין זה שם משפחה.  זוהי – מלה טלגרפית.

בראותי שקוֹלקה איננו יודע את פתרונו, הראיתי לו את חטמי וחפצתי ללכת הביתה.  אבל קוֹלקה הציק לי בסקרנוּת רבה, שאגיד לו את פשר הדבר.  זמן רב לא חפצתי, אך לבסוף נמאס לי ואדגיש בפניו אות באות:

– נאמן למצות אוֹקְטוֹבר, קוֹלקה פַלטוּסוֹב!  זהו פירושו של נֶלְמִאוק!  לא חַ וֶ.

ככה לכדתיו בפח.

 

11 לאוגוסט.

יֶשנה אצלנו נערה אחת ושמה פִּישְקָה.  היא שמנת בשר, וכל הבחורים ממששים אותה תמיד.  דוחפים אותה לקרן זוית והיא מצפצפת משם כדג.  אמרתי כדג רק לתפארת המליצה, מפני שבמציאות אין הדגים יכולים לצפצף.

היום דחפנו את פישקה לקרן זוית, ופתאום – מתפרצה ילניקיטקה וצווחת ככרוכיה, שזהו מעשה מגונה, שהיא תמסור את הדבר למועצת בית הספר ולאספה הכללית, וכמעט לסוֹבנַרְקוֹם.  שאלתיה אז:

– ומה עשינו בעצם הדבר?

– מטיבים אתם לדעת מכולנו, – צועקת ילניקיטקה, – ואין מקום לצביעות כשהדבר ברור כחמה.

פה פרצו לתוך האולם עוד בחורות קשישות אחדות, והתחילו צועקות לסירוגין, שהבחורים נתקלקלו מאד ומרשים לעצמם להצק לבחורות.  לא יכולתי להתאפק ואמרתי, שכל זה – שקר וכזב, ושהכל ממששים את פִּישקה, ושאיש לא ראה בזה שום דבר בלתי רגיל.  הוספתי עוד, שלדעתי נטרפה פשוט דעתה של ילניקיטקה.  אז קיבצה ילניקיטקה את הבחורות סביבה, כתרנגולת את אפרוחיה, והודיעה בקול חגיגי:

– ריַבצב מראה שוב את עצמו בכל הוד תפארתו.  חשבתי, שחזר למוטב, אולם מעשה-תועבה זה שאין כדוגמתו מעיד עדות נאמנה על כיוון מחשבותיו. 

ופה החזיקו כולן בפִּישקה מתחת לזרועותיה והוליכוה לאיזה מקום – הלכו, כנראה, להתאונן.

כעבור עשרה רגעים נכנס ניקפֵּטוז', אסף את כל הבחורים אל האודיטוריה, והתחיל שוב קורא הרצאה שלמה על שאלות המין.  אחרי כן הוציא ספר וקרא קטעים מסיפורו של טוּרגֵנֶיב "האהבה הראשונה", – כיצד נער אחד התאהב באשה בוגרת.  הרבינו לצחוק, ואחרי כן שאלתי את ניקפּטוז'.

– למה קראת לנו את כל זאת, ניקוליי פטרוביץ'?

– קראתי כדי להראות לכם, כיצד משתקפת אהבה אמתית, אידיאלית ביצירה אמנותית.

החלטתי אז לברר את השאלה עד תומה ושאלתי:

– ומנין, ניקוליי פטרוביץ', יודע אתה, שאין אנו יודעים זאת בעצמנו?

ניקפּיטוז' נתבלבל.

– הנה, מבינים אתם, אחדים מעובדי בית הספר חושבים, שהשקפותיכם על האהבה ושאלות המין סרו מדרך הישר.

– וראיות לדבר?  – שאלתי.

– הנה, למשל, היחס שלכם אל לֵנָה אוֹרלוֹבה (פִּישקָה).  עובדי בית הספר חושבים, שהיחסים האלה קבלו נטיה בלתי נורמלית.

– ככה חושבת, כמובן, ילנה ניקיטישנה?  – שאלתי.

– דא עקא, שלא רק ילנה ניקיטישנה, אלא שגם המנהלת, וּפישֶׁר, ולוּדוֹביקה קרלובנה (מורה לזמרה) חושבים ככה.

– ובמה הריעונו לעשות?  – נתרגזתי.  – מה שלחצנו את פישקה?  אין פה שום דבר בלתי רגיל והכל לוחצים אותה, ומעולם לא היו שום אינצידֵנטים.

– לא, עובדי בית הספר שמו לבם לזה, שלוחצים את לֵנָה ארלובנה, – ענה ניקפּטוז'.  – ורע מכל, שלֵנה אורלוֹבה בעצמה אינה מתנגדת ללחיצה זו.  בודאי ידוע לך, ריַבצב, שבכלל מותר להתקשר רק עם אותן הבחורות, שאינן מתנגדות לכך.  עכשיו הוחלט לשים קץ לדבר וחוץ מזה הוחלט להעסיק אתכם בשאלות המוסר המַרְכְּסִיסְטי ותורת המדות.

הדבקתי את ניקפּיטוז' כשיצא ושאלתיו:

– ומה דעתך, ניקוליי פטרוביץ', בדבר לֵנה אורלובה: האמנם גדולה אשמתנו או לא?

– אינני מטיל עליך, ריַבצב, אשמה מיוחדת, – עונה ניקפיטוז', – ובכל זאת דעתי היא, שצריך לחדול מלחוץ את אוֹרלוֹבה.  המעשה הוא כך:  ילנה ניקיטישנה אומרת, שיש בכוחך, ריבצב, לקלקל את אחת הנערות, מפני שבקיץ היה לך "רומן" לכל פרטיו ודקדוקיו עם אחותו של גרוֹמוֹב.

– ומאין היא יודעת זאת?  – שאלתי והרגשתי, שפני מסמיקים.  (נעשה לי בלתי נעים ביותר).

– והאם באמת היה איזה דבר, ריַבצב?  – שאל ניקפּיטוז' והסתכל בי ברצינות.

– כלומר, מה פירושו של "באמת"?  – שאלתי.  – לדעתי, ענין פרטי הוא, שאינו נוגע לשום איש.  כלום ייטב הדבר בעיניך, ניקוליי פטרוביץ', לו התחילו לפתע פתאום להפיץ שמועות על אודותיך, שנתאהבת בִּסְטַש'קה וֵלֵיפּוֹלסקה, וכדומה לזה...

– כיצד?  כלום אומרים כך?  – שאל בחפזון ניקפטוז' ונדמה לי, שאחזהו פחד.

– רואה אתה, גם לך בלתי נעים הדבר, – אמרתי.  – כל הדברים האלה – דיבות הן, והבריות מתערבים שלא לעניניהם.  לדעתי, אין בזה כלום משום מוסר מרכסיסט ותורת המדות.

– בזה, ריַבצב, הצדק בלי ספק עמך, – אמר ניקפֵּיטוֹז' במבוכה.  – הדיבות – הן שאֵרית השלטון הישן והעבר הרקוב.  הן מסמנות גישה בורגנית-זעירה אל הדבר.  מעולם לא כסיתי ממך, ריבצב, שסילפידה דובינינה מוצאה חן בעיני, אבל היא מוצאה חן בעיני בתור אדם, ולגמרי לא בתור נערה.  והוא הדין גם עם יחסי לוֵלֵיפולסקה.  הדבר היה מוזר מאוד, לוּ החילותי לתנות אהבים בבית הספר.

– אין לזה ולסילבה ולא כלום, – עניתי – איש לא יעיז להגיד לעולם, שיש ביני ובין סילבה משהו חוּץ מיחס-חברים, ומלבד זאת, אני וסילבה הננו כל כך מסורים למהפכה העולמית, שיחסינו הפרטיים נדחים לשורה שניה, שלישית ואולי גם עשירית.

– הנני מאמין לדבריך בכל לבי, – אומר ניקפיטוז'.  – ומה גם שאני מכבד את דובינינה עד כדי כך, שקשה לי להעלות על הדעת, שתפריז על המדה.  ובכל זאת, האינך יכל להגיד לי, ריַבצב, כאדם לחברו, בינינו לבין עצמנו: מי מפיץ את הדיבה הטפשית עלי ועל וֵלֵיפולסקה?

– לא אגיד זאת, ניקוליי פטרוביץ', מפני שתתחיל תיכף ומיד לקפח את האדם הזה בתורת החֶ...

– חלילה לי, – קרא ניקפיטוז', וכולו האדים.  – אין אני מערבב ענינים חברותיים בפרטיים.  אגב, לא שמוֹ של מוציא-הדיבה מענין אותי, אלא, בעיקר, השאלה: אם מי שהוא מהבחורים או מהמבוגרים, למשל, מעובדי בית הספר?

– מהבחורים, – עניתי.

– נו, רב תודות לך, ריַבצב, – אמר ניקפּיטוז' בהפָרדו.  – על כל פנים, הוה בטוח, שבמאורע עם אורלובה אָגן עליך, מפני שסמוך ובטוח לבי, שכל המאורע הזה איננו שוה אף קליפת השום.

– נוּ, חַ וֶ, – אמרתי בהפָרדִי.

– כיצד להבין זאת?  – שאל ניקפיטוז'.

חֲזק ואמץ.  זה במקום "תודה"[25]. תודָה, פירושה – ישמרך אלהים, כלומר, ברכה דתית.

– נוּ, הקדמת ביותר לסרס את השפה הרוסית, – אמר ניקפּיטוז' באי-רצון.  – גם בלעדיך מסרסים את השפה יותר מדי. 

– אינני רק מסרס, נקוליי פטרוביץ, אלא גם יוצר. 

– נוּ, היצירה איננה חשובה ביותר, – אמר ניקפיטוז', ונפרדנו.

 

12 לאוגוסט.

היום הציגו בגן-הקיץ את האופירה "כּרמן", ואני עם סילבה הלכנו לראותה.  בתחלה התיחסתי בביטול אל אופירות, מפני שהזמר הבא במקום הדיבור איננו טבעי לגמרי, וקשה גם להבין את המלים.  אולם הפעם משך משהו את לבי.  ההרגשה הזאת נתעוררה בי באותו הרגע, שכיבו את האורים והדליקו את שורת הפנסים ונדמה לי, שאותו האדם המנפנף את שבטו לפני התזמורת איננו בן-אדם פשוט, אלא, מי יודע, אולי איזה מכשף.  אחרי כן התחילה האופירה.  הפעם הבינותי גם את התוכן, ואף על פי שהוא טפשי מאוד, הוא מעורר בכל זאת את המחשבה.  מציגים שם אופיצר אחד שנתאהב בפועלת של בית-חרושת.  האופיצר הזה נקרא בשם דון-חוזה.  פה אינני מבין קצת, מדוע באה בחורה אחת מִכַּאֵלָה, ומזמרת זמן רב.  כך נהוג תמיד באופירות:  פתאום מופיע מי שהוא ללא צורך ומתחיל לבעבע בפיו וגם לנענע בידיו.  אחרי כן נתאהבה כּרמן גם בו, והוא צריך היה לשלוח אותה בעד איזה מעשה פשע למשטרה.  וכשהוליך אותה שמה, דחפה אותו ותברח על נפשה.  אחרי כן מרקדת כּרמן באיזה בית-מרזח (הנה פה לא אוכל להבין מהי כרמן זו: פוֹעלת אוֹ פשוּט בת-הוללות).  אחרי כן בא טוֹריאַדוֹר ומתחיל לזמר על מלחמתו שנלחם בפרים.  הדבר מצא חן בעיני, וגם הטוריאַדור בעצמו – בחור נאה.  לא תמצא כאלה במציאות.  ופתאום – איש לא פלל – נתאהבה בו כרמן (יוכל היות מפני שהוא עולה על חוֹזֶה ביפיו), ומבטיחה לו איזה דבר, אבל לא נתברר לי – מה.  אחרי כן יוצא הטוֹריאַדוֹר ונכנס חוֹזה.  בו ברגע שכרמן התחילה לרקוד, בא פתאום פקיד כבד-בשר, ומגרש את חוזה, מפני שהוא בעצמו מחַזר אחרי כּרמן.  חוזה שולף את חרבו וכמעט שבתק את הפקיד, אולם פה מתפרצים אי-אלה פרחחים, ועל ראשם – סודרים במקום כובעים ומצילים את הפקיד.  אחרי זה נעשה חוזה לשודד. 

במערכה השלישית נחבאים הרוצחים במארב כדי ללסטם את הטוֹריאַדוֹר, מפני שהוא הרויח הרבה כסף בחזיון מלחמת הפרים.  יחד עם השודדים האלה הולכים גם כּרמן וחוזה.  אחרי כן מסתתרים השודדים, ומשאירים את חוזה לשמור את עקבי הטוריאדור.  פה שוב מסתובבת אותה הבחורה, מִיכַּאֵלָה, אבל חוזה מגרש אותה.  סילבה אומרת, שזוהי כלתו, אבל אני אינני מאמין, הואיל והוא נאהב בכרמן ובגללה נספח לשודדים.  והנה סוף כל סוף בא הטוריאדור וחוזה יורה בו מקנה הרובה, אבל החטיא את המטרה.  אז בקש לדקור אותו בחנית, אבל הטוריאדור גם כן הוציא חנית והתחילו להתאבק.  שניהם אינם יודעים להתגושש, ומשום כך התאבקו בעצלתים, – אבל כאן הופיעה פתאום כרמן ויתר השודדים והפרידו ביניהם.  פה אינני מבין קצת, מדוע שלחו את הטוריאדור הזה לנפשו.  יש לשער כי מפני זה, שלא היה אצלו כסף: הרי זה עתה הלך לעבוד ולקבל שכרו.  סילבה אומרת, שאין הדבר ככה, ושכאילו לא רצו לגמרי לגזול את כספו, אבל אני הבינותי ככה, והרי הרשות בידי כל אחד להבין את האופירה כרצונו.

אחרי כן, במערכה הרביעית, צריכה להתחיל מלחמת-הפרים.  איני יודע, כמה פרים שם, אבל יש לחשוב שהרבה, מפני שמלבד הטוריאדור הולכים להאבק בפרים עוד עשרים טוריאַדורים אחרים חמושי כידונים ורמחים שונים.  פה הכל מנופפים בידיהם, מפני שכולם רוצים לראות את הקרב.  כשכולם יצאו באה כַּרמן.  גם היא משתוקקה לראות את הקרב, אבל חוֹזה איננו מניח לה ללכת, מפני שהוא מקנא קנאתה לטוריאדור.  אבל היא מתפרצה בכל כוחה אל הקרקס, ואז דוקר אותה חוזה בחניתו.

– דבר נורא הוא – הקנאה, – אמרה סילבה אחרי תוֹם המחזה, כששבנו הביתה.  – היודע אתה, אני קנאתי לך.

הבלטתי פשוט את עיני.

– והאם... – והפסקתי באמצע.

– מה "האם"?  אני מבינה מה שאתה רוצה להגיד.  אבל דע לך, – מבשרי חזיתי זאת, – כי לשם קנאה אין צורך באותו... רגש יותר עז.  אפשר להרגיש רגש קנאה גם ביחס לאנשים נקיים לגמרי.  אני, למשל, קנאתי לך מפני נקפיטוז' ואפילו מפני חפצים.  היודע אתה, מפני מה אני מקנאה לך יותר מכל?  מפני יוֹמנך.  ואם רוצה אתה שלא אסבול יסורים, עליך לתת לי את יומנך לקריאה.

אחרי זה הלכנו דום זמן רב.  לא היה לי, כמובן, הרצון שסילבה תצטער בגלל יומני, אבל, מאידך גיסא, הרי אינני יכול לתת לה את יומני לקריאה.  הרי אחת היא, כאילו גליתי לה את מצפוני לבי, שהם בבחינת ליבא לפומא לא גליא.

פתאום אומרת סילבה:

– נמצא, שלגמרי אינך... מכבד אותי.  לוּ כבדת אותי, לא היית מרבה לחשוב: לתת או לבלתי תת את היומן.

– שמעי, סילבה, – עניתי.  – היומן הרי זה – קדש הקדשים אשר לאדם.  את רוצה פשוט, שאחשוף לפניך את נשמתי בכל עירומה, והרי בנשמתי יש הרבה דברים, שאסור לך לדעת אותם. 

אז עמדה פתאם סילבה תוך כדי הליכה ואומרת:

– נוּ, שלום.

– והרי עליך להרחיק לכת.

– מכיון שאין בינינו ולא כלום, למה זה נלך יחדיו, – אומרת סילבה.  – לך לך לדרכך, ואני אלך לדרכי.

– חכי, סילבה, כיצד זה: "אין בינינו ולא כלום"?  זוהי שטות.  הרבה מן המשותף יש בינינו.  אבל אין רצונך בכך, שאעמוד פתאום לפניך ערום כיום הולדי.

– נוּ, אם התחלת כבר לדבר דברים מכוערים, לא ארצה בעצמי להתחבר עמך.

כמעט שנעלבתי מדבריה.

– אינני אומר שום דברים מכוערים.  אינני יודע אפילו מה מן הכיעור מצאת בהם.  ומה שאינני מכבד אותך – הרי לך, שמעי:

ופה הקראתי לה את שירי:

בְּזִכְרוֹנִי עָלְתָה עַתָּה שִׂיחָתֵךְ הַמְחוּכֶּמֶת,

וּבְרַעַשׁ בֵּית-הַסֵפֶר – זוּ עֵינֵךְ הָאִלֶמֶת,

ולוּ גַם עִם אֲחֵרִים תְּדַבְּרִי, תְּשׂוחֵחִי

עִמָדֵךְ מָלֵא אָנִי, בִּלְעָדֵךְ – אֲנִי רֵיק.

– נוּ, ובכן?  – אומרת סילבה.  – החרוזים הם רעים מאוד.  יומנך מעַנין פי שבע.  האמנם תחשוב אותי לילדה נבערה שלא תוכל להתיחס בכובד ראש?  אגב, חכה נא.  ואם אתן לך את יומני, התתן לי לקרא את שלך?

– כלום יש לך יומן?

– לך, – הדגישה סילבה, – לך אוכל להגיד: יש.

– ותתני לי לקרא אותו?

– כמובן, שאתן.  מפני שידידי אתה.  אבל בתנאי שתתן לי את שלך.

– האוכל להתישב עד מחר?  – שאלתי.

– לא ולא!  דברים כאלה אינם נדחים ליום המחרת.  חשבתי שאתה גבר, ונמצא שאתה – נער.

אף על פי שהדבר היה מכאיב, אבל, מן הצד השני, אויתי מאוד לקרא את יומנה של סילבה.  אמרתי:

– אבל עליך להבטיח לי, שאף פעם ולשום איש.  התביני?  וחוץ מזה, גם עמדי אל תדברי על זה.  כאילו לא ראיתִיו ולא קראתיו.

– על דִברתי, – אמרה סילבה בקול חגיגי.  – ולשם ראיה, שלא מתוך סקרנות, אביא לך מחר הראשונה את יומני.

 

13 לאוגוסט.

מכיון שהרבה מבחורינו ראו את "כּרמן", התעורר הרצון להציג אופירה גם בבית ספרנו.  הצעתי להציג את "כּרמן" גופה.  נטלתי על עצמי לזמר את תפקידו של טוֹריאַדוֹר (כבר נסיתי) ואת דון-חוזה יכול לשיר קולקה פַּלטוסוב, המצטין בדִיסְקַנט חזק, שיכול לשמש במקום טֵנוֹר.  אבל לודוביקה קרלובנה אמרה, ש"כּרמן" ובכלל שום אופירה של גדולים לא תצלַח ואיננה לפי כוחותינו.  ומיד הוציאה מחיקה אופירה בשביל ילדים, בשם "בהלת הפטריות", והציעה לפנינו להציג אותה.  ובאותו מעמד נגנה לנו את האופירה.  הרבה שטויות ראיתי על הבמה, אבל מעולם לא עלה על דעתי, שבשביל הבמה יכולה להכתב שטות כזו, ועוד בלוית מוסיקה.  למשל, האופירה מתחילה בזה, שהמלכה לֶפֶת מזמרת:

מֶלֶךְ-פוֹל

רַע מִכֹּל.

שָׁוְא תִתְפָאֵר

וְתִתְיָהֵר,

לֹא אִירָא,

דַע, דַע, דָע. 

מה פירושו של זה – איני יודע.  וחושבני, שאיש לא יבין את זאת.  שמעתי-שמעתי, ואשיר את שלי:

מִי, מַה, מֶה

אֲנִי – חַ וֶ,

טְרַם, טְרַם-טָם,

גַם פֹּה גַם שָׁם.

לוּדוביקה קרלובנה שואלת אותי, מה פירוש הדבר, ואני עניתי לה, שתסביר לי קודם את אותה "בֶהָלַת הפטריות".  ומה גם, שאל האוֹפֵירָה יבואו בודאי האכרים, ויכולים לשבר את העצמות בעד אופירה כזוּ, ובצדק.  אז אמרה לודוביקה קרלובנה, כי "בהלת הפטריות" היא, לפי דעתה, אופירה מצחיקה מאוד, ושלא אתערב בדבר, אם אין את נפשי להשתתף.  הלכתי, ועמה נשארו הקטנים בלבד, מהכיתות הראשונות.  סילבה אומרת, ששכחה את היומן בביתה ותביאו מחר. 

 

14 לאוגוסט.

זה עכשיו קראתי את יומנה של סילבה עד גמירא, וחושבני, שסילבה מכסה ממני איזה דבר.  היומן, כמובן, הוא מענין מאוד, אבל איננו מלא.  וקשה לברר, איפה ליקויוֹ, מפני שסילבה כותבת לא לפי ימי החדשים כמוני, אלא סתם, לפי הסדר.  אם כן אתן לה גם כן לא את כל היומן, אלא רק את המחברת של הטרימסטר הראשון.

 

במקום זה נמצאת במחברתו של ריבצב מחברת קטנה, שבה מאוּחות פיסות-ניר משורטטות עם כתובת למעלה:

שיך לתלמידת הכיתה הרביעית סילפידה (יֶבְדוֹקִיָה) דובינינה.

המחברת מתחילה בשיר של יֵסֵנִין: "לא יֵצַר לי, לא אֶקְרָא, לא אֶבְכָּיָה".  אחרי כן – שירי טיוּטְצֵ'ב, בַּלמוֹנט, בוּנִין ו"המְשוגע" של אַפוחְטִין.  אחרי השירים – טופס:

– אני רוצה ומוכרחה לנסות הכל בעצמי.

החיים: אחת הם בספרות, ואחרת-אחרת לגמרי במציאות.  ויותר קל לנפשך כשאת חיה חיים של דמיון, מאשר חיים של מציאות.  אבל בזה צריך להלחם.

 

חַיֵינוּ-מָה? רוֹמָן.

וְהַמְחַבֵּר? פֶּלִיא שְׁמוֹ.

בִּצְחוֹק, בִּבְכִי, בְּחֶזְיוֹן לֵיל

אֲנַחְנוּ קוֹרְאִים בּוֹ.

 

כלום אפשר להאמין, שאת הדברים האלה כתב קַרַמְזִין        במאה השמונה עשרה?...  ובכל זאת, כתב כך קרמזין.  בתחלה כתב מכתמים, ואחרי כן חִבֵּר את ההסטוריה.

ז. פ. אומרת, שיש לי סגנון ספרותי.  שאלתי אותה מה ערכו בחיים, והיא אומרת, שאדם תרבותי ניכר בסגנונו.  לאדם תרבותי – אופק-ראיה יותר רחב.

היחס ההדדי שביני ובין סטַשיַה ו., כיחסי הקודם אל לינה ג., הוא כזה, שאני משמשת כלי קיבול להשתפכות לבה.  אין הדבר נעים או בלתי-נעים לי, יש לי כעין הרגשה של היינו הך. יסורי סטשיה אינם קשים ביותר בעיני, ודמעותיה – אינן צורבות ביותר.  ללינה היתה סיבה יותר חשובה להצטער, מאשר לסטשיה.  ובכל זאת, ובכל זאת...  ברגעים המכריעים, כשהפניתי עיני אל עצמי, נוכחתי, שאדם קרוב אצל עצמו, ושהחיים יותר נוראים מאשר פגעי-חלוף אלה.  שהחיים הם דבר נורא, – הבנתי זה כבר, עוד לפני חמש שנים, בשחר חיי, עם נצנוץ הכרתי הראשון.  וחושבתני, שהבינו זאת כל הבחורים והבחורות שבבני גילי, ואם לא הבינו, אז הרגישו, אבל שניהם – אחת הם מלבד זאת מכיר דורנו לדעת עוד אחרת.  הוא הכיר לדעת, שצריך להלחם בחיים על כל נוראותיהם, להלחם ולהתגבר עליהם.  אז יפחת מוראם והחיים יַפנו אלינו גם את פניהם המאירים.  נניח, שכל הרעיונות הללו לא שלי הם, אבל גם זה טוב שהגיעו לסף הכרתי ונשתרשו בי.  הדבר יוסיף עוז ואומץ בחיים וגם יכולת להלחם בהם.  אני, על כל פנים, מעולם לא אבוֹא לידי אותה ההתחמקות שראינו אצל לינה וזויה.  המעשה אשר עשו הוא בכלל טפשי, ומכיון שלא הצליח, נמצא יותר טפשי.  והכי גרוע בעולם – הוא להיות במצב טפשי לעיני כל. 

כשאני נשארת לבדי, ימלא רגש מוזר את חלל לבי: התרחקות גמורה מעל האדמה, כאילו אני טסה אי-שם במרחבי אין-קץ.  ביחוד אני מרגישה זאת בלילי-סהר.

למי אני נחוצה?  לפעמים נדמה לי, שאינני נחוצה לשום איש.  ודוקא אז מתחילה אַת לחפש חפש מחוּפש את האדם, שאת נחוצה לו.  ומשום כך – אני כלי קיבול.

ומַשכלת אני, משום שאבי מסדר-אותיות, מימי ילדותי הייתי מוצאה ספרים בחדר, למדתי לקרא בהיותי בת-חמש.  ההויה קובעת את ההכרה.

קראתי את כל מה שכתבתי ושקעתי במחשבות.  הכל תלוי אצלי במצב-רוחי.  יכולה אני גם לבכות, אבל איש לא יכיר את בכיי.  או, למשל, אני צוחקת בלי הפוגות, אני משתדלת לעצור ברוחי בכל מאמצי כוחי, מפני שאם הכנע, הרי אחדל לגמרי משלוט על עצמי.

אתמול היתה אצלי סטשיה וליפולסקה ושוב ספרה לי על אהבתה.  לדעתי, היא מענה אותו לשוא.  אחת היא, היא לא תכנס לשום "ווּז", מפני שהיא בוּרה למחצה ולשליש, ואין לה כל צורך לגמור את המחלקה החמישית.  טוב לה להנשא – ונגמר הענין.

זה עכשיו נגמר הסקנדל בין אבא ואמא.  האב בא שכור והתחיל מגדף את אמי.  אחרי כן התנגשו.  אמא צועקת לי: "דונקא, הושיעי נא!" והאב צועק: "לכי לך, סילפידה, – כשזקנים מתקוטטים – אין פתחון פה לילדים!" היה מאוס מאד, ולולא הלך אבא, איני יודעת, מה הייתי עושה.

גמרתי לקרא את הספר "מלחמה ושלום".  משאת נפשי – להיות נַטַשָׁה רוֹסטוֹבה.  אולם אני מרגישה, שלא אוכל להיות כזו.  נַטַשַׁה חיה חיים אמתיים, מלאים, אבל איננה אלא נקבה.  מ"המלחמה והשלום" אנו למדים, שתעודת האשה היא – להיות נקבה.  נדמה לי, שלנַטַשַׁה היו גם תביעות אידיאולוגיות, אבל טולסטוי טשטש אותן, מפני שהוא פריץ וגרַף.  (בא כוח הפיאודליות). 

לדעתי, קוסטיה ר. דומה קצת לנקוליי רוסטוב, אבל איננו שוטה כמותו.  וזוֹיַה טרבניקובה דומה לנסיכה מריה בּולקונסקה, אולם עולה עליה ביפיה.  יפיה – יופי מוזר.  וחוץ מזה – היא עושה את תסרקתה ברשלנות.  בכלל שונות הן הדעות על  היופי.  אני, למשל, אינני מבינה, מה מצא פלוני בסטשקה ו.  אַפה – חָרוּם, חסרה לה שן אחת מן הצד הימני, ובלכתה – תנענע את ידיה כמו חיל.  ואדם פלוֹני – מתלהב כּקש.

אני מבינה היטב, שכל מה שכתבתי פה – הוא קרתנות, אבל קשה לי להשתחרר מזה.

לעולם ייסר האדם את עצמו על הדבר, – אז ישתחרר ממנו.  לו עבדתי בבית חרושת ולא למדתי בבית ספר ממדרגה שניה, אולי הוקל לי, אבל איני בטוחה בדבר, מפני שיודעת אני כמה עוּבדות מחיי בית-החרושת, שהפרקציה הקוֹמסוֹמוֹלית שלנו נמנה עליו.  והנה אחת העובדות:  נערה בת שש עשרה נישאה לבחור שעובד באותו בית-החרושת.  והכל התחילו מרננים אחריה.  לפי דעתי, אף זו היא קרתנות.  מכיון שהשלטונות מרשים להנשא בגיל השש עשרה, – הנשאי כאַוַת נפשך.

אף כי אני לא הייתי נשאת לאיש בעד כל הון.  (ויש הרשות בידי, מפני שעוד ביוני מלאו לי שש עשרה שנים).  כמה זיווגים ראיתי בחיי ונוכחתי, שעל פי רוב קשים הם כספחת, ולנגד עיני – הדוגמה של אבי ואמי.  הרי קודם לא הִשְׁתַּכֵּר אבי, ועכשיו, אחרי שנתחלקו בדעותיהם, התחיל שותה לשכרה.  אולם מאידך גיסא, עלי להתנסות בכל – בכל.  עד שלא אתנסה, לא אשקוט ולא אנוח. 

ושוב הדבר, אני מבינה היטב, שהאדם צריך לשלוט ברוחו ולכבוש את יצרו.  והנה מתרוצצים בי שני כוחות, ומי מהם יגבר – אינני יודעת.  את הכוח הדוחה אותי לנסיונות שונים אני קוראה בשם דוּנקה, ואת הכוח המעכב – בשם סילפידה.  סילפידה יותר חזקה, ודונ'קה – נבלה מצורעת ילדה ללא עקביות אידיאולוגית. 

ועכשיו על דבר אידיאולוגיה.  האידיאולוגיה היא עזרה וסעד בחיים, אמת ויציב.  אבל לא תמיד יודעת את, היכן האוֹרֵינְטַצִיָה הנכונה.  נקח, למשל, את הריקודים.  עד עכשיו חשבתי, שאסור לרקוד, והנה באתי אל בית-החרושת, אל המועדון ורואה – מרקדים שם.  ואני באתי לרגלי איזה ענין אל מזכיר התא איבנוב, ושואלת אותוֹ באגב:

– כלום מותר לרקוד?

והוא עונה:

– איש לא אסר זאת מעולם.

– נו, ומדוע זה אמרוּ קודם, שהריקודים – הם בעל-בתיות, ולפי מבטאו של חבר כיתתנו השניה, אינם אלא חיכוך מין במין?

– הכל הם עכשיו חכמים מחוכמים, – אומר איבנוב.  – אין אנחנו רושמים שום אדם לכַת הנזירים.  רוצה אתה להתעלס, – התעלס, ובלבד שלא תגרום נזק לאחרים.

ועכשיו לך והבן.  לעתים קשה מאוד להתמצא באידיאולוגיה.  והרי כל כיוון החיים תלוי בזה.  בספרות יותר קל להתמצא מאשר במעשי יום יום.  כל יצירה ספרותית אפשר לקרוא פעמים אחדות ואחרי כן לחקור ולברר אותה, אבל במקרי החיים צריך תמיד להחליט תיכף ומיד.  המצבים הקשים ביותר רגילים בבית הספר, ופה עליך להכריע בעצמך, מפני שאין זמן ואין איש עם מי להועץ.  ביחוד, במקרים של התנגשות עם עובדי בית הספר או התפרצות מרד.  והמרדים בבית ספרנו הם תדירים.  וכשהיה אצלנו האינספקטור, אמר שאין אנו בית-ספר, אלא עצרת פוחזים.  הדבר לא נכון, כמובן.  מובן מעצמו, שהמהומות ואי-הסדרים הם תמידים כסדרם, אבל הרי אנו חיים בתקופת מהפכה.  ומשום כך אי-אפשר אחרת.

זין-פלנה מנהלת את הסמינריוֹן לידיעת פוּשְקִין, והוראתה מענינת מאוד.  עכשיו נתנה לנו את הניתוח של "אֵבגֵני אוניגין".  בדברים כאלה צריך קודם כל לשים לב אל האידיאולוגיה.  אוניגין חדור כמובן, אידיאלוגיה פיאוֹדַלית – טבעית – בורגנית-פריצית.  (השם ארוך יותר מדי, אבל קשה להביע בצורה אחרת, מפני שפה – משק טבעי).  אין בזה משום פחיתות-כבוד בשביל פושקין, מפני שבימי פושקין לא היה קים עוד שלטון-היחיד של הפרוליטריון והמשטר הסוביטי.  אז הרי שלט הצַר ובא כוחו, ניקוליי הראשון, רדף את פושקין, למשל, הגלה אותו לקישנוב, ואחרי כן למולדתו.  אבל הנה מה שלא מחוור לי:  פושקין היה ערבי, ופלא הדבר כיצד יכול היה אדם, שדם דרומי לוהט נזל בעורקיו, לכתוב יצירה כה קרה וחסרת-תאוה, כמו "אבגני אוניגין".  זין-פלנה אומרת, שבתקופתו של פושקין העריצו כל הנערות את דמותה של טַטְיַנה.  הדבר אינו ברור לי לגמרי, כיצד יכלה טטינה לשמש אידיאל חברותי בתקופת-הוללות פיאודלית-בורגנית.  אני סוברת, שנשים כאלו לא היו אז במציאות, ופושקין בדה את טטינה מלבו, מפני שהיה רומַנטיקון.  וגם בדבר אוניגין אני מפקפקת.  אבל קשה לי לשפוט, מפני שאינני יודעת את הפסיכולוגיה של הגבר.  מעולם ובעד כל הון לא הייתי רוצה להיות טטינה, וגם לא אהיה כמוה, מפני שצריך להתמכר לרגש, אם הוא זַך ותמים ולא לדכאו בלב.  ובכלל – טטינה איננה משאת נפשי.  חסרה לה לחלוטין – המלחמה הרבלוּציונית.  ובלי מלחמה רֵבולוציונית אין אפשרות של חיים.  אולם, מן הצד השני, טטינה ישרה קצת בעיני, מפני שידעה לכון את מעשיה כרצונה, ולזה יש חשיבות גדולה, ולי עלה הדבר רק מן הצד החיצוני ובקרב לבי פנימה לא פסקה המלחמה כל הזמן.  בודאי, לטטינה היה יותר קל, מפני שהיא לא היתה באותו זמן איזו אוקטיַברִינָה או סִילְפִידה, אלא עשתה לפי דרישת המוסר הטבעי-הפריצי.  (ככה אומר ניקולי פטרוביץ').

בחורותינו רוצות ברובן להיות שחקניות של ראינע אוֹ מרקדות בְּבַלט.  על הלימודים הן חושבות מעט מזעיר:  העיקר, לעמוד בבחינות, אף כי במוחן לא נקלט כלום.  מובן מעצמו, שהתלמידות ברובן הן מחוסרות-השכלה, כמו סטַשיַה ו.  נערה אחת אמרה לי (מהכיתה החמישית): "אגמור את בית-הספר, אהיה "כוכב" – בראינע, אסע לאמריקה.  הנה תכנית חיי".  ומיעוטן רוצה אחרי גמר ההשכלה להתקבל בבית-החרושת, כדי להכות שרשים במעמד הפועלים.

זויה טרבניקובה רודפת אותי.  אל אשר אלך בבית הספר, גם היא תלך שמה.  מה רצונה ממני?

 

16 לאוגוסט.

הייתי באספת התא בבית החרושת, ושם אמרו, שהעבודה הצבורית איננה מאורגנת כהוגן בבית ספרנו ושבזה אשמים תלמידי המדרגה השניה בעצמם, ולא השקרבים, כפי שנהוג אצלנו לחשוב.  סריוז'קה בלינוב ענה, שאין אנו יכולים לעשות דבר, מפני שבבית הספר נעשה הכל לפי פקודת השקרבים, ושאפילו מקצוע כזה, כמו "הנהלה עצמית" איננה אלא "אינוָליד על קַבי השקרבים".  ענו לבלינוב, שגם בזה אשמים אנו בעצמנו, מפני שאיננו פעילים במדה מספיקה, ומלבד זאת קימת שורה שלמה של עבודות ציבוריות.  סריוז'קה אמר, שיש לנו עתוני-קיר וחוגים.  אז העירו את אזנו, שהעבודה החלוצית איננה מאורגנת ושהחלוצים שלנו (כולם מהכיתות הנמוכיות) עוסקים רק בזה, שהולכים בסך למנגינת התזמורת וגם משחקים, והרי מלבד העבודה החלוצית קימת גם פעולה ציבורית.  סריוז'קה רצה לענות, אבל אמור לו, שנקל להצדיק אי-עבודה בפה, אבל קשה מאוד – במעשים ממש.  בקיצור, אשמות לאין-קץ וצריך להחלץ מהן.

 

17 לאוגוסט.

אמרתי לסילבה שנתנה לי יומן בלתי-מלא, והיא ענתה בשתיקה, משמע שכך הוא באמת.  עוד אמרתי לה, שאַשהה אצלי את היומן, מפני שלא קראתיו בעיון.  אז נתתי לה שלוש מחברות שנהלתי במשך הטרימסטר הראשון.  טרם שנתתי קראתי אותן מהחל ועד כלה ומצאתי, שאין בהן דבר האסור לקריאה.  מענין הדבר, מה תגיד לאחר קראה.

 

18 לאוגוסט.

הענין בדבר לחיצת פישקה משתנה לרעה.  נודע לי, שהדבר נתגלה לשקרַבות אחדות (ניקפּיטוז' אמר לי בסוד), וזין-פלנה דרשה, שיסודר משפט צבורי-פומבי, אשר ישפוט את כל אלה שעסקו בזה.  (זאת אומרת, את רוב הבחורים).  אבל ילניקיטקה הודיעה, שאלמלא ריַבצֵב, לא היו עוסקים בזה יתר הבחורים, ואם למסור למשפט – הרי רק אותי.  פִּישקה מתהלכת כולה אדומה ומנופחה, מפני שקראו אותה פעמים אחדות אל השקרבים, אבל סילבה אומרת, שפּישקה מתגאה בזה, שבשֶׁלה כל הרעש.  שאלתי את ניקְפֵּיטוֹז', מה יהי סוף הדבר, אבל הוא ענה לי, שלא יהיה שום דבר, אלא נזיפה פומבית בלבד.  חוץ מזה אמר, שיגן עלי.  ויעץ לי גם כן לבחור בסניגור מבין חברי.

נמלכתי בדעתי ואמרתי לסילבה, שאינני יודע במי לבחור.  סילבה שאלה, אם אתנגד לזה שהיא תגן עלי.

– וכיצד תגיני עלי?  – שאלתי.

– תראה אחרי כן, אין זה מענינך, – ענתה סילבה.  – העיקר, תן לי הסכמתך.

הסכמתי.

 

19 לאוגוסט.

חָשלו אותי כדבעי ועכשיו אני צולע.  ובכל זאת אני הולך לבית הספר.  חשול חשל אותי יושקה גרוֹמוֹב, ובאופן בלתי חוקי לגמרי, מפני שהוא משחק באותה הלהקה השניה, ולא היתה לו הרשות להפיל אותי.  כשתֵרָפא רגלי, אראה לו כיצד מפילים.  מכל שכן, שיש לי נעלי-ספוֹרט. 

 

20 לאוגוסט.

היום היה סקַנדל נורא בבית הספר.  וצריך לרשום הכל כסדרו, כדי שיִקל לי לברר את הדבר לעצמי.

הדבר היה באודיטוריה, בשעת הסמינריין לידיעת פושקין.  זין-פלנה הטילה עלינו עוד קודם לכתוב את חות-דעתנו "על אבגני אוניגין".  כולנו כתבנו ומסרנו את החיבורים לפני שלושה ימים.  (ובסמינריון משתתפות שתי הכיתות העליונות: הרביעית והחמישית).  והנה היום, כאשר נתאספנו כולנוּ, נכנסה זין-פלנה, ישבה בהבעת-פנים סודית אל השולחן, סדרה על השולחן את המחברות ואת הגליונות שלנו ומביטה אלינו דומם.  ואנחנו – אליה.  כה עברו שלושה רגעים, ועד שהחילותי להשתעל.  ולודקה שמרץ הוציא נחרה מגרונו.  פתאום אומרת זין-פלנה:

– לוּ היה חיה אלכסנדר סַרְגֵייֵוִיץ פושין, היה בודאי מת בפעם השניה, לוּ עלה בחלקו לקרא שמינית שבשמינית של אותן השטויות המבהילות, אשר גבבתם פה.  פשוט אין מלים בפי.  אם להשתמש בשפתכם הנחמדה, הרי זה השד יודע מה!  ואם תרצו, לא.  טעיתי:  זה בלי ספק – מהלאה לשד.

בתחלה נכנענו ושתקנו, אבל כאשר שמענו את המלים "מהלאה לשד" פרצנו בצחוק.  וזין-פלנה הוסיפה:

– אמנם, לא כולכם הצטינתם ככה.  יש גם חיבורים מוצלחים בערך, אולם בתור יוצא מן הכלל, הם מבליטים רק את הכלל המקובל.  הנה, למשל, דוגמה של שטות.

פתחה מחברת אחת והתחילה לקרא בקול:

"פושקין היה מרכּסיסטון ורומַניסטוֹן.  לרגלי זה חיבר רומן שלם בשם "אבגני אוניגין".  שם השתדל להבליט את מלחמת המעמדות שהיתה באותו זמן.  אבל פושקין הוא בכל זאת בורגני, ומשום כך לא כתב כלום על דבר הפרולטריון, ורק על הבורגנים בלבד...  אחרי כן נשא אשה וכתב מעשיה בעד הכיתה הראשונה בשם "מעשיה על אודות המלך סַלְטַן ופועלו בַלְדַה".  אחרי כן הרגו אותו במלחמת-שנים וקברו אותו, אבל את "אבגני אוניגין" אפשר לקרא גם בימינו"...

התגלגלנו כל הזמן מצחוק כמטורפים, וזין-פלנה הסתכלה בנו ללא סימן של צחוק ואמרה:

– על מי אתם צוחקים?  עליכם ועל עצמכם תצחקו!  לתשומת לבכם – פיסקה מיצירות גוגול, שבודאי קראתם אותו בעיון רב, כשם שקראתם את פושקין.

– כלום כל החיבורים הם כאלה, זינאידה פבלובנה?  – שאלה סילבה ממקומה.

– אמרתי כבר, שישנם יוצאים מן הכלל, – ענתה זין-פלנה.  – אבל אין זה משנה את הרושם הכללי.  הנה עוד הרצאה אחת המתארת את אוניגין, שראויה להִקָרֵא מראשה עד סופה. 

פה לקחה איזה גלליון וקראה:

"אבגני היה בן של פריץ שהתרושש: הוא נָסא אל פנת כפרו וראה, שדודו מונח על השולחן.  לבו נִמְשַׁח אחרי יפי הכפר, אבל בקרוב חדל מהתענג עליו והרגיש אחזבה.  טטינה היתה בעלת-אחוזה.  היא קראה רומנים, הכתה את השפחות ולבשה מחוך.  אוניגין הקסים אותה והיא צותה לאומנתה לכתוב אליו מכתב.  האומנת שלחה על ידי נכדה את המכתב אל השכן.  אוניגין הקסים את טטינה, נמצא תמיד למראשותיה, פזרו תמיד כסף לבני-העניים וסבלו געגועים.  אבל המשוירר לֵנסקי בא לעזרת טטינה.  לנסקי היה תמיד למפגע לאוּניגין, הם נלחמו בכל יום.  פעם אחת ירה בו אוניגין מאֶקְדָחים והמיתו.  אחרי זה נישאה טטינה לידידה הגנרל, וחיתה בעושר ובכבוד, בכל יום הִשְׁתַּעשְעָה בנשפים ובחצר המלך התחשבו עמה.  אישה היה בעל-מום, אבגני ראה שוב את טטינה ונקסם מאוד, הוא היה מגיש לה את מעילה ופושט אותה.  אבגני בא אליה, שפך את רגשותיו, אבל היא אמרה, שנשואה לגנרל ותהי נאמנה לו.  ובזה גמר אבגני את הרצאתו".

– זאת כתבה סטש'קה וֵלֵיפולסקה, – קרא פתאום יושקה גרוֹמוב ממקומו.  – בעיני ראיתי כאשר כתבה על הגליון הזה...  

כשהוציא את המלים מפיו, נפסק הצחוק.  סטש'קה וליפולסקה קפצה ממקומה, רקעה ברגלה, הסמיקה כולה, רצתה להגיד דבר, אבל דְמָעות עלו בעיניה – ועזבה בחפזה את האודיטוריה.  אבל הענין לא נגמר בזה.

– הנה רואה אתה, גרוֹמוֹב, לידי מה מביאה לשון ארוכה, – אמרה זין פלנה אחרי דומיה קצרה.  – מי בקש זאת מידך לצעוק באזני כל האודיטוריה?  את ידיעותיה של וליפוֹלסקה הרי לא תעשיר בזה וגם לא תכריח אותה לשקוד על למודיה.  אולי רק אחת תשיג בזה, שוליפולסקה תחדל מלכת לבית-הספר. 

אבל פה הפליאתני סילבה.  קפצה פתאום ואמרה:

– לא.  חובה היא לברר ענינים כאלה בפוּמבי, זינאידה פַבלובנה.  אם לעבור בהיסח הדעת על עובדות כאלו, אז אין בכלל צורך בבית הספר מדרגה שניה...

פה התחילו שורקות הבחורות על סילבה מכל צד, אבל סילבה המשיכה:

– מה שהדבר לא ייטב בעיני הבחורות, אינו מעלה ואינו מוריד.  ונקל להבין, מדוע לא ייטב בעיניהן.  אם נפשן חשקה יותר בסטודיות תאתרוניות, תלכנה לשם.  אבל יש הרבה הרוצים ללמוד, שנשארו מחוץ לבית הספר.  צריך לפנות להם את המקום. 

פה קפץ רוב הבחורות והתחיל צועק, אבל אי אפשר היה להציל דבר בתוך השאון.  אחדות פשטו על סילבה ועיניהן לוהטות, עד שלאחת מהן הראיתי את אגרופי מאחורי שכמה.  אבל הבחורות לא שקטו.  פתאום טפחה זין-פלנה באגרופה על פני השולחן ותרקע ברגלה:

– שקט!  אל תשכחו, שפה – בית ספר.

והאדימה כולה מרוגז.  ואני נתתי אל לבי, שהיא אוהבת סקנדלים כאלה, אף כי היא מעמידה פנים של כעס. 

כשהחבריא נשתתקה פחות או יותר, הציעה זין-פלנה לבחור ביושב-ראש ולהתחיל בוכוח על השאלה, אם צדק יושקה גרומוב בזה, שקרא את סטש'קה וליפולסקה בשמה או לא.

– אבל מכיון שאנו נוגעים פה באנשים פרטיים – אמרה זין-פלנה, – הייתי מציעה להציג את השאלה בצורה יותר רחבה, דהיינו:  אם יש מקום לבורות בכיתה החמישית של המדרגה השניה, באותה המדה, שנתגלתה בחיבורים על הנושא: "אבגני אוניגין".

סריוז'קה בלינוב, אשר שתק עד עכשיו, אמר ממקומו:

– באנו הנה על מנת ללמוד, ולא כדי לנהל וכוחים.

– נוּ, מודה ומתודה אני, בלינוב, – עונה זין-פלנה, – שאתה מפליאני.  אדם הדורש תמיד בירור יסודי של כל שאלה ושאלה מביע דעתו נגד הוכוח.  ובכל זאת, אם הרוב תומך בדעה זו, הריני מסתלקת מהצעתי ואני מוכנה ומזומנה לספר לכם על פושקין ויצירותיו עוד פעם.  אם תואילו לזכור, הרי הוקדשו לפושקין בשנה שעברה שני חדשים.  והשאלה על וליפולסקה תִמָסֵר לבירור מועצת בית הספר והאספה הכללית.

– לא, לא, – אומרת סילבה.  – דבריו של בלינוב אינם עדין חובה לכולנו.  אני, למשל, חושבת, ששאלת וליפולסקה צריכה לעלות על הפרק תיכף ומיד וצריכה להתקבל החלטה, אשר תקבע את האמצעים, שבית הספר צריך לאחוז בהם.

נגשו להצבעה, ונמצא, שהחצי בעד הוכוח, והחצי –נגד.  קם סריוז'קה בלינוב ואומר:

– אני עוזב את האספה.  פה השתמשו באמצעים, שעובדי בית הספר רגילים להשתמש בהם.  לפני ההצבעה אִימה זינאידה פבלובנה במסירת הענין למועצת בית הספר והאספה הכללית.  אין פלא, שהצעתה קבלה מספר מסוים של דעות, והוכוח, למרות ההתנגדות הפנימית של האספה, יתקים.  איומים כאלה אפשר לקרא בשם אלמות וכפיה מוסרית, ובוכוח, שנוצר מתוך לחץ, אינני רוצה להשתתף.

– אי אפשר לשלול מאתך את מדת ההגיון, בלינוב, – עונה זין-פלנה, – אבל הרי תסכים, שתופעות כאלו, כמו חיבורה של וליפולסקה והתנהגותו של גרומוב, אי אפשר להן, שהתלמידים ומורי בית הספר לא יגיבו עליהן.  ובכן, מה לעשות לדעתך?  אני מציעה אמצעי, שיש בו משום אורינטַציה להבא, אמצעי הגיוני ונוח להתקבל על ידי חלק האספה, ואתה אומר, שבאנו הנה להתלמד ולא לנהל וכוחים.  את מסירת-הענין למועצת בית הספר והאספה הכללית אתה קורא בשם מעשה אלמות.  מתקבל הרושם, בלינוב, שאתה רוצה בכלל לטשטש את השאלה ואינך חפץ, לרגלי סיבות בלתי-ידועות, בפתרונה.

– ילך הלאה מכאן, – צעקתי ממקומי.  – דברי ריב כאלה משעממים מאוד ואינם מביאים שום תועלת. הבו לנו או ויכוח או שיעורים, ולטפשות זו צריך לשים קץ.

– בודאי, נכון!  – צעקו הבחורים.  – או דא או הא!

אחדות מהבחורות יצאו עם בלינוב, אבל הרוב נשאר והחלט לפתוח בויכוח.  אני נבחרתי ליושב-ראש.  זינאידה פבלובנה הלכה וישבה אל עמוד-הכתיבה, ואני – תפסתי את מקומה.  הראשון נטל את רשות הדבור יושקה גרומוב.

– אינני רואה במעשי שום דבר אשר חטא, – אמר יושקה.  – מה בכך, שהזכרתי את סטש'קה?  אם כן, אל נא תכתוב חיבורים כאלה!

– ואתה אל תצרח, כי לא נשאלת.  אין זה לעצם הענין.  שב על מקומך, גרומוב, תענה כשתִקָרא, – אמרתי.

פה התחיל יושקה להטיח דברים, שאינני ממלא את תפקידי כהוגן, ושאין לי הרשות לעשות הערות, אבל השתיקוהו וישב על מקומו.  אחרי כן נטלה את רשות הדבור סילבה.

– אני מרגישה, – אמרה, – שבדברי ארגיז חלק מהבחורות, אבל אי אפשי לי בלא זה.  את טובתן אני דורשת ולא את רעתן.  הכיתה החמישית צריכה בעוד חדשים אחדים להכנס אל ה"ווּזים", ובכלל לעבור אל חיי המציאות.  ומה, איפה, יביאו עמם אל ה"ווּזים"?  הרי מה שזינאידה פבלובנה קראה לנו היום אי אפשר לכנות אפילו בשם חוסר-תרבות, זהו פשוט תכלית עם-הארצות.  ורע מכל, שאותה וליפולסקה לא מצאה לנחוץ להועץ במי שהוא מעובדי בית-הספר או הבחורים, שעולים עליה בידיעת השיעור: פשוט כתבה מה שכתבה בלי שמץ של מחשבה: אולי יחוס...  הצעתי הממשית היא, שכיתתנו החמישית תשגיח על עצמה עוד טרם שתקבל את תעודות-הבגרות ותשים קץ לעם-הארצות שלה. 

אחרי-כן קם ולוד'קה שמרץ.  משקם, מיד הרגשתי שיעשה איזה מעשה חוליגני.

– זינאידה פבלובנה אומרת, – אמר ולוד'קה, – שפושקין היה בוחר למות בפעם שניה, לוּ קרא את חיבורינו.  ואני חושב, שמוטב לו למות, מפני שמוצאו היה בורגני, ואנחנו – כפי שמושר בשיר, – "גוַרדיה צעירה של פועלים ואכרים"...

– לא לעצם הענין, חבר שמֵרץ, – אמרתי, – הטרח את עצמך לדבר לגוּף הענין, ולא להרבות להג.  ואם לא – אטול ממך את רשות הדיבור.

– טוב, אדבר לעצם הענין, – אומר ולוד'קה.  – ובכן, לפי דעתי רשאי היה גרומוב לכנות את כותב-החיבור בשמו, מפני שאם וליפולסקה מהכיתה החמישית משוחחת שעות תמימות עם השקרבים וּביחידות, אין זה ראיה, שהיא משכלת...

– אני שולל את רשות הדבור מהנואם, – אמרתי.  – לא חסר לנו אלא זה, שאתה, ולודקה, תפיץ כאן כל מיני דיבות.

שמֵרץ פרץ בצחוק גס וישב על מקומו.  ואני קורא אחריו:

– ואם תתנהג, שמרץ, בכלל כחוליגן, אבקשך לעזוב את האספה.

– מאימתי הנך כה מנומס, ריַבצב?  – עונה ולוד'קה שמֵרץ.  בודאי עיניך נשואות אל מועצת בית הספר.

נמלאתי חמה.

– בעד רמזים כלפי אישיותו של יושב-הראש אבקשך, שמרץ, לעזוב את האספה.

– אינני איזה מין "פאָדוּרוּשַׁה", שאעזוב סתם ככה את האספה.

– "פאָדוּרוּשה" זו – מהי?  גש הלאה!

– נוּ טוב, אצא.  וּ"פאָדוּרוּשַׁה" – זה מתוך אגרות פוּשקין.  אני מיעץ לך, ריַבצב, לקרא אותן.  שים קץ לבערות שלך.

וילך.  לדעתי, עשה כל זאת בכונה, כדי להוכיח לעיני כל, שלא קראתי את אגרות פושקין.

אחרי זה נטלה אחת הנערות הבוגרות את רשות הדיבור, והתחילה מדברת נגד סילבה.  מלבד זאת הוסיפה, שבהתפשטות הבורות אשמים לא התלמידים, אלא השקרבים (ולזה אני מסכים במקצת) ושלא צריך היה להעביר בורים כאלה מכיתה לכיתה.  היא דברה בשקט, והוכוח היה נגמר בודאי בלי אינצידנטים, אלמלא המקרה הבא.

אל האודיטוריה נכנס בצעדים מהירים ניקפּיטוז', מביט לאחוריו, ובראותו את זין-פלנה היושבת אצל עמוד-הכתיבה, ישב אצלה והתחיל לדבר משהו בלחש מתוך התלהבות.  זין-פלנה הניעה את ראשה לאות שלילה וענתה לו גם היא בהתלהבות.  סוף כל סוף נשתתקנו כולנו והתחלנו מביטים על שניהם בתמיה.  ופתאם הרים נקפיטוז' את קולו ואמר בהתעוררות:

– וכלום זוהי תחבולה פֵּדַגוגית לבַזות נערה בוגרה לעיני כל ולהביאה לידי דמעות וְהִסְטֵריה?

זין-פלנה עונה בשקט, אבל גם-כן בקול רם:

– לא פה המקום לדבר על זה, ניקולי פטרוביץ', נדבר בחדר המורים.

– לא, הדבר לא נכון בהחלט – אומר ניקפיטוז', ורצה להמשיך, אבל פה לבשתי עוז ואמרתי:

– ניקולי פטרוביץ', אף-על-פי שאני מכבדך כערכך, אבל לא נתתי לך את רשות הדיבור, ומשום זה, אם רצונך לנהל שיחות פרטיות, בבקשה לצאת אל המסדרון.  פה – ויכוח.

– א, פה ויכוח, סליחה, לא ידעתי, – עונה ניקפֵיטוז' ויצא את האודיטוריה, ואחריו – זין-פלנה.  לאחר שיצאו, קפצו כל הבחורים ממקומותיהם, וכמה שלא דפקתי באגרופי על השלחן, לא עלה בידי להשליט את הסדר.  הבחורות נצטופפו בקרן-זוית והתחילו מתלחשות, ואלי נגשה סילבה ואומרת:

– לפי דעתי, כולנו מתקרבים בצעדים מהירים אל בורגנות זעירה.  כיצד להפטר מזה?

– ובמה אַתּ רואה את הבורגנות הזעירה?

– הנה: כלום זהו – ויכוח?  חוץ מזה תפסתי את עצמי במחשבה מכוערה.  כשנכנס נקפיטוז', הייתי כמעט בטוחה, שהוא רוצה...

– אנכי גם כן.

– הנה הדבר.  זאת היא בורגנות זעירה.  נלך מפה. 

בחדר-השקרבים נתגלע ריב חריף:  שם נתאספו כל השקרבים, וקולו של ניקפיטוז' גבר ביותר.  מהקטנים נודע לי, שאת סְטַש'קה ולֵיפולקה תקפה היסטרִיָה, ושהלכה הביתה.

הבחורים נשתתקו באופן די-מוזר.  החלטתי, שטוב מכל ללכת אל מגרש כדור-הרגל.  אמרתי ועשיתי ככה. 

 

24 לאוגוסט.

בבית הספר נפוצה שמועה עקשנית, שבין השקרבים – פירוד גמור, ושניקפיטוז' עתיד לעזוב את בית-הספר.  ואומרים, שכל השקרבים תומכים בזין-פלנה, וניקפּיטוז' – נשאר לבדו.  רבים מהבחורים מצדדים בזכות ניקפיטוז', והבחורות – כמעט כולן.

הכל נתערבב עתה באופן משונה:  אני, למשל, איני יודע מה לעשות ובמי לתמוך.  וסילבה – כולה תומכת בצדה של זין-פלנה, מפני שלפי דעתה, צריך היה ניקפיטוז', מבלי להתחשב עם רגשי-היחס שלו אל סטש'קה, לתמוך במדת הצדק ולהודות בגלוי, שאסור לה, לסטש'קה, לכתוב חיבורים כאלה ושבכלל אין מקומה של סטש'קה בכיתה החמישית.  אני מסכים לזה, אבל מאידך גיסא, ראשית, אוהב אני מאוד את ניקפיטוז', ושנית, אני נוטה תמיד, באופן פרינציפיוני, אחרי המיעוט.  ואף-על-פי שרוב הבחורים הם על צדו של ניקפיטוז', אבל רוב השקרבים הוא נגדו, והם, כמובן, ינצחו אותו, מפני שהשקרבים מנצחים תמיד, אם הם הרוב.  השאלה, איפא, מקבלת בעיני צורה כזו:  סילבה אוֹ ניקפיטוז'.  סילבה אומרת, שאם אעמוד על צדו של נקפּיטוז', הרי זה אומר, שאני אדם חסר-פרינציפים.  אי-אפשר לפתור את השאלה על רגל אחת, וצריך לעין בה.  ומשום כך החלטתי להמנע מהספח לסיעה זו או אחרת, עד אשר אמצא תשובה נכונה על שאלה זו.

 

26 לאוגוסט.

מכיון ששנת הלימודים החדשה ממשמשת ובאה, הלכתי יחד עם סילבה אל מזכיר התא איבנוב להִוָדע, מתי נהיה לקומסומוליים במלא מובן המלה ונחדול מהיות מועמדים.  איבנוב אמר לנו, שאפשר להעמיד את השאלה על סדר היום בתא, ושקרוב לודאי, שיאשרו את שנינו, אבל זה אינו מספיק.  פה הוסיף, שלפי דעתי, אם רצוננו בכך, יכולים אנו שנינו להיות אַקטיביסטים, מפני שיש לנו יסוד לכך.  הדבר היה לי נעים מאוד.  אחרי-כן התחיל איבנוב להוכיח, שלא השלט – עיקר וגם לא השם קומסומולי, אלא להיות קומסומולי בפועל ממש.  ולשם זה צריך להרים את העבודה בבית הספר על מדרגה נאותה.  אמרתי, שאת העבודה צרוך להרים, לפי דעתי, מי שהיה מזכיר תָּאנו – סריוז'קה בלינוב.

– נוּ, לזה אינני מסכים, – אומר איבנוב.  – ראשית, בלינוֹב שלכם – לַהֲגָן גדול.  ושנית, אם כל הקומסומוליים יעמיסו את העבודה על המזכיר, אז כל מזכיר, ולוּ גם יהי גבור כארי, יפול תחת משאו, בשעה שאחרים יאבדו זמנם לבטלה.  אין זה מן השכל להעמיס הכל על המזכיר.  ומה גם שהממלכה נותנת לכם את האפשרות לעמוד בשורת עובדי התרבות, ועליכם להצדיק את האמון הזה ולהוכיח, שבאמת – חלוצים אתם.  ולשם זה מוטלת עליכם החובה לעבוד בכוחותיכם אתם, ולא לצאת ידי חובה במזכירים. 

– הנה מה שחפצתי לשאול, חבר איבנוב, – אומרת סילבה.  – הזכרת לפני רגע את העובדים התרבותיים ואמרת שהממלכה נותנת לנו את האפשרות לעמוד בשורותיהם.  ובכן, נשאלת שאלה.  בחורותינו המפותחות ביותר רוצות אחרי גמרן את חוק לימודיהן בביה"ס ללכת לבית-החרושת.  אולי טוב יותר שתלכנה ישר לבית החרושת מבלי לגמור את בית הספר?

– ולמה להן בית החרושת?  – שאל איבנוב.  – מה רצונת לעשות בבית החרושת?

– לעבוד, כמובן, – עונה סילבה.    ובכלל, להכות שרשים בתוך המעמד.

– אֵ-יך?  – שואל איבנוב בתמהון.

– להכות שרשים בתוך המעמד.  להיות לפרוליטריות.

– הרי הדבר קשה מאוד – לעבוד בבית החרושת אחרי המדרגה השניה.  חוץ מזה, בבית החרושת מתקבלים החל מגיל הבוֹגרים. 

– על קושיים אפשר להתגבר.

– אין ספק, שאפשר.  ואולי, בלי ספק, יש בזה משום תועלת בשביל הצעירות שלכן למשוך מעט בעול העבודה, – אמר איבנוב מתוך הרהורים.  – אבל השאלה היא:  עד כמה הדבר הוא רַציוֹנַלִי?  כלומר, עד כמה תהי רציונלית השקעת המרץ?  הרי, איך שיהיה, עליכן הוּצא הון רב של כספים עממיים.  והוצא לשם זה, שתוכלנה להביא תועלת בתור סְפֵיצִים[26].  ופתאם תשלכינה את כל המטען הזה בחצי הדרך ותתחלינה מחדש את לימודיכן בתור פועלות בית-חרושת.  יוצא, שצריך להוציא עליכן עוד איזה מרץ נוסף, מיותר, – כדי ללמדכן בבית החרושת.  והרי אין עודף של מרץ למלוכה.  מלבד זאת, יש לנו המון מחוסרי עבודה, וביניהם הרבה בעלי-מקצוע מאומנים.  ואנו, במקום להספיק עבודה למחוסרי עבודה אלה, נבזבז זמן, כסף, בכלל מרץ כדי ללמדכם מאלף-בית, ולבטל כעפרא דארעא את כל מה שהוצא עליכם קודם.  לא, חברים!  לא יתכן הדבר!  לנו נחוצים רופאים, מורים, אינג'נרים, וחוץ מזה טכניקאים בעלי מומחיות בינונית.  ואיפה נקח אותם, אם לא מהמדרגה השניה?  משום כך צריך יהיה לחכות מעט עם הכניסה לבית-החרושת...

– זאת אומרת, אין לכולנו שום אפשרות להתקבל לבית-החרושת?  – שאלה סילבה בקל ירוּד.

– אפשרות להתקבל ישנה, – ענה איבנוב.  – על-ידי עקשנות ידועה אפשר, כמובן, להתקבל.  אם לא לבית-חרשתנו, הרי אפשר לאחר.  אבל עליכם להציג בפני עצמכם שאלה יסודית:  היש הגיון בדבר?  הרי אתם אנשים בעלי-הכרה, ולא גולמים מטומטמי מח.  ואם בעלי-הכרה אתם ונהיר לכם המצב הדחוק של המלוכה הסובטית, הרי אסור לכם להוסיף על הקושיים, אלא חיבים אתם לבטל אותם בכל האמצעים שבידכם.

שאלתי אז, כיצד מתאר איבנוב לעצמו את עבודתנו בבית הספר, ומה עלינו לעשות, כדי להרים את גובה עבודתנו.

– עבודתכם בבית-הספר איננה ניכרת במאומה, – ענה איבנוב, ודבריו הדאיבו מאוד את לבי.  – לכל הפחות, התוצאות אינן ניכרות.  וכדי להרים את העבודה, צריך לעזוב את הפטפוטים ולגשת לעבודה.

– אז שאלתי, מה היינו יכולים לעשות, למשל, אני וסילבה.

– והחלוצים מאורגנים אצלכם?  – שאל איבנוב.

– זאת אומרת, מה משמע "מאורגנים"?  הם נותנים הבטחות חגיגיות, אחרי-כן עוברים בסך, קושרים עניבות, משתתפים בהפגנות, ואחרי זה...

– הנה זהו הדבר, שקושרים עניבות.  עכשיו מתארגן בכל בתי-הספר משמר חלוצי מהבחורים, שאינם עמוסים עבודה בפלוגות.  חיל-המשמר צריך למשוך את בית-הספר לשם השתתפות בחיים הצבוריים-מדיניים של הארץ, לסדר את ההנהלה העצמית, לעזור למורים, לרבות את עבודת ההוראה, ולנהל את החנוך הפוליטי, הגופני והאנטי-דתי של הבחורים.  ובכלל, מי ימנה את מספר כל התעודות והתפקידים.  הנה טוב היה, לו לקחתם על עצמכם לארגן משמר-חלוצי כזה בבית-הספר.

אחרי זה נפרדנו ויצאנו.

 

27 לאוגוסט.

בבית-דין של חברים נשפטתי בענין פישקה.

על הכל היה נסוך רוח חגיגיות.  ליושב-הראש של בית-הדין נבחר סריוז'קה בלינוֹב, אף כי הסתלק מהבחירה, אבל סוף כל סוף הסכים בקול די רשלני.  היו שני קטגורים: אַלמַקפיש ונינקהָ פְרַדקינה.  הסנגורים היו גם כן שנים: ניקפּיטוז' וסילבה. 

העמידו בשבילי ספסל מיוחד, כמו כן בשביל פישקה.  אחרי-כן בחרו בשנים-עשר מושבעים: ששה בחורים ושש בחורות.  כשראיתי, שבין המושבעים נמצאים ולוד'קה שמֵרץ ויוּשקה גרומוב ועוד אחדים מידידיהם, הבינותי, שמרה תהי אחריתי.

את מהלך המשפט פתח סריוז'קה בלינוב.  הוא אמר:

– מתברר ענינו של קוסטיה ריַבצב.  נאשם בזה, שארגן בבית-הספר מעשים שלא יעשו כלפי הניזוקה יֵלֵנָה אורלובה.  קוסטיה ריַבצב, ההנך מודה בזה?

– במה?  – שאלתי.  שכרכרתי – אני מודה, אבל אינני רואה בזה כל עון.  הכל – לחצו.

– מי – הכל?

– כל הבחורים.

– ואתה  היית הראש והמתחיל בדבר.

– לא מניה ולא מקצתיה.

– מי זה, לדעתך, היה המתחיל בדבר?

– איש לא היה.  פשוט, לחצו ולחצו.  זהו – מין משחק כזה.

– אבל במשחק הרי ישנם קצינים: למשל, ראש הלהקה הכדור-רגלית.

– כדור-הרגל – הוא משחק מאורגן, וזה – בלתי-מאורגן.

– נוּ, טוֹב.  מספיק לפי שעה.  לֵנָה אורלוֹבה.  המכירה אַת את עצמך לניזוקה?

פּישקה מחרישה.

– נוּ, מה איפא, אורלובה, – שואל סריוז'קה בטון רשמי – הכל מחכים לתשובתך.

– הוא לחץ, – מצפצפת פישקה בקול ענות חלושה.

הכל פרצו בצחוק.  סריוז'קה צלצל במצלה:

– הקהל, בבקשה להתנהג בנימוס, ואם לא אַפַנֶה את אולם-הישיבה.  ובכן, אורלובה, המכירה את את עצמך לניזוקה?

– לא היו דברים מעולם!  – צוח קולקה פַלטוּסוב מתוך הקהל.  – פשוט, היא מתודה, שהוא לחץ.

– פלטוסוב, עוד קריאה אחת, – וארחיקך מאולם-הישיבה.  ומה, אורלובה, הנעים היה לך הדבר?

– לא נעים, – מצפצפת פִּישקה.

– ומדוע זה לא פנית אל הַשְׁקרך... אל עובד בית-הספר התורני?

– פחדתי.

– מפני מה פחדת?

– כן, מפני מה... – מצפצפת פישקה, – ואחר אספוג מכּות.  שוב רעמי צחוק.  סריוז'קה אומר:

– זוהי שטות, אורלובה.  היכן ראית בבית ספרנו, שהנערים יכו את הנערות?

– כמה פעמים ראיתי – עונה פישקה.

– הרשה לי להציג שאלה, – התערבה זין-פלנה מתוך הקהל.  – הגידי נא לי, אורלובה, ומדוע לא הודיעו לעובדי בית הספר על המהלומות האלו ומדוע אין איש יודע עליהן?

– הרי זה משחק, – עונה פישקה.  – ויש, שנערות מכות את הנערים.

– נוּ.  יספיק, אורלובה, – אמר סריוז'קה בלינוב.  – עכשיו – גבית העדים.  בית-הדין תובע רק עדה אחת, את האזרחה קאַוּרוֹבה, שהיתה באותו יום הַשקררַ...  עובדת בית-הספר התורנית.  יֵלֵנָה ניקיטישנָה, מה תוכלי להגיד בענין זה?

– אני יכולה להגיד, – אומרת ילניקיטקה, – שריַבצב, המוחזק לנער פרוץ-מוסר, עמד בלי ספק בראש הכנופיה, שהתנפלה על אורלובה.  מה ששניהם מכנים בשם משחק, איננו משחק כלל וכלל, אלא מעשה תועבה.  בבית הספר לא יתכן דבר כזה.  אלמלא היה זאת ריַבצב, אפשר עוד היה לחשוב, שזוהי שובבות תמימה ילדותית.  אבל על אודות ריַבצב יש לנו ידיעות אחרות.

– נוּ, על אודות ידיעות אחרות לא נדבר עכשיו, – אמר סריוז'קה.  – מי עוד רוצה להשמיע עדותו?

– אני, – אומר קולקה פַּלטוסוב.

– מה אתה יכול להגיד?  – דבר במהירות.

ופתאם – סילבה:

– אני מוחה נגד זה, שיושב-ראש מאיץ בעדים.

– נוּ, יפה, – עונה סריוז'קה.  – לא הכל צריכים להרבות דברים.  דַבר, פַּלטוסוב.

– הנה, ככה, – התחיל קולקה.  – גם אני השתתפתי בזה, ואינני מבין מדוע שופטים את ריַבצב בלבד.  היו כרכורים רגילים, ואילו לשפוט, הרי צריך לשפוט את כל בית הספר, ופעמים אחדות ביום.  יזכרו נא השקרבים בעצמם, ההתעסקו או לא, בעודם ילדים או לו גם במדרגה השניה.

– אמור, עובדי בית-הספר, פַלטוסוב, – תיקן סריוז'קה.

– נוּ, עובדי בית-הספר, אחת היא.  ובספרות כתוב, כיצד כרכרו.  אולם קודם היה שלטון רב בידם, ובעד כרכורי המורה בבית-הספר הישן הלקו וחבטו את הבחורים, ועכשיו – אסור הדבר, ומשום כך המציאו את בית-הדין...

– איש לא המציא את בית-הדין – הפסיק סריוז'קה קשות.  – בית-הדין – הוא צורה ארגונית של הצבוריות הסוביטית:  נוּ, דיך.  רשות הדיבור ניתנת לקטיגורים.  אלכסנדר מקסימוֹביץ, בבקשה...

ופתאום הודיע אַלמַקפיש:

– אני מסתלק, מפני שהענין ברור למדי.

הכל הביטו אליו בתמיהה.  אחריו קם הקטיגור השני – נינה פרַדקינה:

– אני, – אמרה, – דורשת במפגיע שיענשו את קוסטיַה ריַבצב עונש חמור מאוד:  למשל, לגרש מבית-הספר.  מפני שידיו עסקניות ביותר, וקשה לו לעבור על פני נערה מבלי לשלוח את ידו אל שכמה...

– ובעצמך מרטת את שערותי בשבוע שעבר, – אמרתי.

– הנאשם, אחר תדבר, ועכשיו – שתוק, הפסיק סריוז'קה.

– אני – רק פעם, ואתה – פעמים אחדות, – אומרת נינקה.  והוא באמת לוחץ בקביעות את לינה אורלובה.  הם אומרים כולם, שצפצופה של אורלובה נעים לאזנם.  נו, ואם ינעם להם קול צריחתי או סנדלי שיטפח על לחייהם, הילחצו גם אותי?  וזוהי נבלה, אם יתחילו ללחוץ את כל הנערות.  ומשום כך אני דורשת לענוש את ריבצב, למען ישמעו וייראו, ואם לא לגרש מבית-הספר, אז, לכל הפחות, לקצוב לו מאה חיבורים בהנדסה, שיפתרם במשך שבוע.

– הלימוד – איננו עונש, – אומר סריוז'קה.  – עכשיו ידברו הסניגורים.  מה, דובינינה, את רוצה הראשונה.

– יכולה גם אני, – אומרת סילבה וקפצה ממקומה.  הסתכלתי בפניה.  ולא הכרתיה:  עיניה לוהטות, שערותיה נדבללו ונפרעו. 

– אם לגרש – אמרה – את ריַבצב, צריך לגרש גם את יתר הנערים.  תשארנה הבחורות בלבד.  מפני שגם פרַדקינה, שהאשימה את ריַבצב, וגם הנשארות מבינות היטב, שלא ריבצב בלבד אשם, אלא כל הנערים.  במסדרונות ובאולם אינם פוסקים הכרכורים, וקשה לברר, מי מכה את מי ומי מכרכר עם מי.  אבל פה נחטא לאידיאולוגיה של השלטון הסוביטי, אשר הנהיג לִמוּד מעורב, כדי לשחרר את האשה ולקבוע שויון המינים.  יוכל היות, שריַבצב מרשה אולי לעצמו יותר מאחרים, אבל אין הדין נותן, שעלינו לערער את הסדר שהושלט על-ידי המהפכה, ולהפריד בין הנערות והנערים.  מדוע אין איש מציק לי בדברי חיבה או במהלומות?  מפני שאינני רוצה בכך ולא ארשה את הדבר לעולם.  וגם האחרות – ככה.  במקום להוציא פסק-דין על ריבצב אני מציעה להוציא פסק-דין על כל הבחורות, הרוצות בכרכורים, ומלבד זאת אני מציעה להוציא אחדות מכלל בית-הספר...

– עכשיו ניקולי פטרוביץ', – אומר סריוז'קה.

– אחרי דובינינה אין לי, לכאורה, מה להגיד, – אמר ניקפיטוז'.  – ובכל זאת אוכל להוסיף דבר.  בכל אדם נלחמים שני יצרים: הטוב והרע.  לפנים תאר אותם האדם כשני כוחות מתנגדים: אלהים ושטן, אור וחושך וכו'.  גם בספרות נשתקף הדבר, למשל ישנה דרמה לשכספיר: "המלך הנריך".  בה מתואר הנסיך הֵנריך, העושה הכרה עם השכור וההוֹלל פַלְסטַף, מתנפל עמו על הולכים ושבים, מבזבז הונו וכדומה.  והנה הנריך עולה על כסא המלוכה, פַלסטַף ממהר אליו, בחשבו שהמלך ישלם לו כגמולו ושוב יוסיף להתהולל ולהשתכר באין מפריע, אבל פַלְסטַף טעה בחשבונו.  הנריך, כמעט ששכח את פַלְסטַף, וכשהוא נזכר בפלסטף, יבעיתהו זכרו כחלום זועה...  את הדבר יש להבין ככה.  בכל אדם ואדם מתרוצצים שני כוחות: הנריך ופלסטף.  לפעמים – ביחוד בשנות הנֹער, יש שמתגבר פלסטף, אבל די לו לאדם להטיל על עצמו אחריות בפני אחרים – וגבר הנריך, והפַלְסְטַפיות נהפכת לחלום זועה...  עכשיו אתם רוצים לשפוט את ריבצב בעד מעלליו, שאין בהם – אני מסכים לדברי דוּבּינינה – שום דבר אשר חטא, אלא כרכור פשוט הרגיל בבית-הספר.  אבל נניח, שזוהי הפלסטפיות שבריַבצב, הרי תכלה ותתנדף כעשן.  בפסק-דין של האשְׁמה הרי נמריץ רק את ריבצב לפעולה חוזרת ולהמשכת הפַלסְטַפִיות...  וריַבצב – יותר משיש בו משום פַלְסְטַף, יש בו משום הֵנריך, כלומר, הטוב שבו עולה על הרע שבו...

פה נִיתַּר ממקומו אַלְמַקפיש.

– בבקשה, רשות הדבור!  – קרא.  – בתור קטיגור עלי לענות לסניגור.  ניקולי פטרוביץ' דבר פה על הטוב והרע, ואמר שבריבצב מדת הטוב עולה על מדת הרע.  אני מדגיש, שמבחינה איכותית מעשהו של ריבצב עומד מעבר לטוב ולרע, ומבחינה כמותית – הרי זה שפע התקופה.  גמרתי. 

וככה לא הבין איש, מה היתה כונתו.  (וניקפיטוז' אוהב את שכספיר, ומזכיר אותו בכל הזדמנות!)

– הדיבור האחרון לנאשם, – אומר סריוז'קה בלינוב.

– לא אצדיק את עצמי, – אמרתי.  – אינני אשם, הכל יודעים זאת, ואם אצטדק, הרי אגן על כל הקומדיה הזו.  אבל אחת חפצתי להגיד.  פה דברו קודם ניקולי פטרוביץ' ואחריו אלכסנדר מקסימיץ' על הטוב והרע.  מהפוליטגרמוֹטה נראה, שאין טוב ואין רע בעולם, אלא שהכל תלוי בתנאים הכלכליים, והטוב והרע אינם אלא אידיאליזם.  אני, למשל, חושב שאין בי כלום מן הטוב ומן הרע.  כשאני רעב, הריני יותר טוב, וכשאני שבע הריני יותר רע, וכשמציקים לי, יכל אני לכַבד במהלומות.  זה הכל...

המושבעים יצאו והתיעצו חמשה רגעים.  כשנכנסו נקפני לבי: שמא גזרו עלי גירוש מבית-הספר?  אבל ולוד'קה שמרץ הקריא:

– ... להפנות את תשומת לבו של ריבצב על התנהגותו ולשים קץ ללחיצה, וגם באורלובה וביתר הנערות לנזוף, שלא תרשנה לחבק וללחוץ את עצמן.

הכל נגמר אליבא דסילבה.

 

28 לאוגוסט.

הופיע עתון-קיר חדש, בלי מספר ובלי חתימות, בשם "בעד ניקפיטוז".

הואיל ולא החלטתי עד עכשיו לאיזו סיעה להספח, הרי לא רק שאינני משתתף בעתון זה, אלא שאינני יודע אפילו מי הוציאו לאור.  סילבה גם כן איננה יודעת.  שם נמצא מאמר כזה.

 

חכמת הרפואה.  מלחמה בחפפית-הַלָשוֹן.

הפרופיסור אִיבַן איבַנוֹביץ דוּרַקוֹב מצא תרופה לרפוי חפפית-הלשון, שנתפשטה בזמן האחרון וקבלה צורה של מגפה מבהילה.  המאור הגדול הזה בעולם הרפואה, שקבל, דרך-אגב, בימים האלה את פרס-נובל בדמות שני מלפפונים כבושים, הקדיש פחות מחצי חייו למלחמה קשה במחלה הנזכרת לעיל.

א. א. דוּרַקוֹב גלה את המֶתֶג של חפפית-הלשון, הַמִדַבק על-ידי נשיכת ה"סִבָּטִפְשִׁית" שבאה מתוך "בַּטֶלֶת" מְפוּתָּחָה. 

החכם המפורסם שלנו הרכיב לגופו מתוך מסירת נפש את המתג הנזכר, והדבר גרם לידי כך, שהתחיל להפליט עד כדי 1000 מלים ברגע, ומהן – 120% של הבלי-רכילות נתעבים.  אבל גבורת-הסבלנות של גדל-המדע, היא שעמדה לו למצא את התרופה הבדוקה למחלה המסוכנה.

את התרופה הזאת, המורכבה מקִטְעֵי ספרי קאוטסקי ומחברים אחרים שכתבו על דבר המוסר המרכסיסטי, קרא איבן איבנוביץ' דוּרַקוב בשם אַנְטִירְכִילוּתִין. 

קבלת התרופה רצויה בשעת בטלה, וכמו כן לפני השֵּנה. 

מלבד המצאת האַנְטִירְכִילוּתִין קבע החבר דורַקוֹב שטה מסוימה לרפוי המחלה הנוראה.  אדם חולה המתרפא ממחלתו צריך לשם השגת תוצאות חיוביות (הפחתת תוצרת המתג עד כדי 25 אחוזים של דברי רכילות ברגע) לברר בלי הפסק את הנושאים דלקמן:

1) להשוות את הַדְלָקַת מוסקבה בשנת 1812 עם הבערת תקנון-השקרבים, שנתקימה בבית-ספרנו;

2) סימני הדמיון וההבדל לסירה מוטורית, זיג, מסמר ותפילת ההשכבה;

3) שאלת הצתת סיגריה בקרָחות נוצצות; (להוכיח באופן מתימטי).

בשיחתו עם בא-כח עתוננו הודיע האזרח דורַקוב, שבהתחלת עבודתו שם את לבו אל המתג של חפפית-הלשון בהיקף עולמי (כשאגרותיו הדפלומטיות של קרזון עלו בגדלן על גליון-ה"טַיְמס" מיום א' בשבוע).  אחרי שהציפה המגפה גם את ס. ס. ס. ר, נסע הפרופיסור לשם חקירות מדעיות לרוסיה, עד שנתקל בבית-ספרנו.  בימים הקרובים יתחיל הפרופיסור לרפא את חולי בית-ספרינו הנגועים בחפפית-הלשון.

הוכן שמן-בוֹטֶם בכמות של טונות אחדות, כדי למשוח בו את לשונות החולים.

 

הכל טוב ויפה, ואני מסכים לזה הסכמה גמורה, אבל המלחמה הפנימית מתפשטת בי מיום ליום וגורמת יסורים קשים.  במי עלי לבחור: בניקפיטוז' או במתנגדים לו.  יש אומרים, שדימוסו של ניקפיטוז' כבר נמנה ונגמר.  בלעדיו – יתרוקן בית-ספרנו מכל תוכן. 

מסרתי את פקפוקי לסילבה, היא אמרה, שגם לה קשה הדבר, אבל הפרינציפ – עדיף.  וחוץ מזה, אומרת סילבה, ידוע לה מכבר.  שלאישיות – אין שום ערך בהיסטוריה.  אמנם, בזה צדקה...

 

29 לאוגוסט.

לבסוף גמרתי בדעתי ופניתי באופן ישר אל ניקפיטוז'.

– ניקולי פטרוביץ', – שאלתי, – כשמתנגשים היסוד האישי והציבורי – למי משניהם לתת את הבכורה?

– לציבורי, – ענה ניקפּיטוז'.

– כן.  משום כך...  אינני יכול להיות בסיעה התומכת בך.  אף כי הדבר קשה בשבילי, עלי להיות בסיעה שכנגד.

– אין צורך בשום סיעות, – אמר ניקפיטוז', ובאותו רגע נדמה לי, שקשה עליו הדיבור – ידעתי, שאני... לא צדקתי.  אני עוזב את בית-הספר.  לזמן מה העדפתי את היסוד האישי על הציבורי. 

כמעט שלא פרצו דמעות מעיני.  בזה נגמרה השיחה.

 

30 לאוגוסט.

אני וסילבה הננו כבר –  קומסומוליים.  נתאשרנו בכל הערכאות.  הוצע לנו לארגן בביה"ס משמר חלוצי.  זהו – עימוּסנו המפלגתי הראשון.

היום הוברר בהחלט, כי נ. פ. אָז'ינוב עוזב את בית-הספר.  אתחיל ללכת אליו לדירתו הפרטית.

 

1 לספטמבר.

נבחרתי מטעם המשמר אל מועצת בית-הספר.  החלוצים נענעו אותי באויר.  אינני יודע מדוע, אבל הבחורים הצעירים חובבים אותי.

יחי משמרנו החלוצי!

 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] סירוס של המלה "מליונים". המסופר מתיחס לתקופת האינפלציה ברוסיה.

[2] קיצור של ולדימיר לנין

[3] נוטריקון של "שְקולְנִי רָבּוטְנִיק", כלומר, מורה.

[4] קומיסר לעניני התלמידים.

[5] נוטריקון של "קומוניסטיצ'סקי סויוז מולודייוז'י" כלומר, ברית-הנוער הקומוניסטית.

[6] קיצור של ספֵיציַלִיסט, מומחה.

[7] ספור של פומיַלובְסקי.

[8] שעורי המדעים הפוליטיים, הנלמדים בבתי-הספר הסוביטיים.

[9] גרעין ארגוני של ההסתדרות הקומוניסטית.

[10] "יוני פיִאָניעֶר" – המדרגה הראשונה בארגון הקומוניסטי של הנוער.

[11] יי"ש מזוכך באמצעים ביתיים.

[12] מין קוקאין.

[13] נוטריקון של "פִיזִיצֶ'סקַיַה קולטורַה"  כלומר, תרבות גופנית.

[14] "קומיסיה סניטרית".

[15] "קומיסיה קולטורית".

[16] מילירדים.

[17] רַבּוֹצי פַקוּלְטֵט – אוניברסיתה של הפועלים.

[18] למען הסר ספק, ההערה בסוגריים היא של המחבר הרוסי, נ' אוגנב.  [הערת פרויקט בן-יהודה]

[19] ברוסית שתי הוראות למלה гулять: טיֵל והשתעשע.

[20] קומיסר של הגליל ("רֵיוּגִי קוֹמִיסַר").

[21] קיצור של חבה ממנקה.

[22] יגר-שׂדה – курган.

[23] סרוס עממי של המלה פְלֵן, כלומר תכנית.

[24] קומיסר עממי לעניני השכלה.

[25] רוסית, "סְפַּסִיבּוֹ" – סֵרוּס המלים "סְפַּסִי בּוֹג".

[26] מומחים.