_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

משוט בפולין

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

פגישת גלויות

טיסתנו מפראג לוורשה במטוס חברת "לוט" לא היתה קלה ביותר.  ציפור-הפלדה הפולנית התנודה כשיכור.  היו הפרעות-אויר.  מבין למפלשי העבים ראינו למטה את מערבה החדש של פולין, עיירות וכפרים, לוח-אישקוקי של שדות זרועים, עצי-גנים העומדים בלבלובם.  מבעד לאשנבי המטוס רומז אלינו אביבה של פוֹלין, ואנו טסים אל עיר-הבירה רבת-הדווי, אל מרכז החורבן האנושי והיהודי ובלב הרגשה כפולה, רצון לוהט לראות את ורשה היהודית הדווּיה וחוסר-אונים נפשי בפני אימי החורבן.  והרי שליחי-מצוה אנו, וזו לשליחותנו, לברך על חידוש החיים,על כל ציץ מתפרץ בין חרבות.

עם מדרך-רגלנו הראשון על אדמת ורשה הרגשנו רווחה.  פקידי שדה-התעופה פגשונו בהצדעת-כבוד ולא הרבו בבדיקות.  רגש הרווחה הפך לשמחה בפגישתנו הראשונה עם נציגי היהדות ועם שליחי הארצות במוסד האבטונומי העליון ב"ועד המרכזי של יהודי פולין".  ברכות-שלום ולחיצות-יד.  פנים מוּכּרות וגם חדשות.  והנה אישי-המשלחות:  ציר בית הנבחרים הבריטי, שליח הפֶּן-קלוב העולמי.  המשורר מארצות-הברית., ראש ה"אוּניוֹן" בצרפת, עורך ה"ניו-לייף" בלונדון ורבים אחרים, פגיישת גלויות בגולה.  והרי לשם כך בלבד ראוי היה לגַמֵא אלפי קילומטירם.  אמנם, פגישת-אגב, מקרית; החסר בה הורגש לא-פחות מהיש.  חסרה משלחת יהודית מרוסיה המועצתית. חסרו רבים מראשי התרבות והעסקנות היהודית בארצות-הברית.  ההיה זה מקרה?  ואף-על-פי –כן שמחנו להזדמנות זו להיפגש, להחליף דעות ולמסור ברכת אחים לקיבוצים יהודיים ולנידחי ישראל באשר הם שם.

 

 

הבית ברחוב שֵינִנָה

רעיון בוער, נוקב, כובש כל הזמן את לבנו – חורבן הגיטו.  אך רגש שלא יובע במלים מנענו מללכת מיד ולראותו.  האומנם הים זה רק חוסר- אונים נפשי?  לא.  במסתרי-הלב עוד הבהב גץ-אמונה.  כי בכל-זאת נשאר עוד שיוּר.  היה זה פחד לא מפני חורבן הגיטו, אלא מפני חורבן אשליה עצמית.  אך כבר ביום הראשון לבואנו הממנו ודיכאנו עד עפר מראה החורבן הגמור בחלקה המערבי של ורשה, הוא השטח בין מרשלקובסקה וכיכר גז'יבוב, שהיה ברובו מאוכלס יהודים.  רחוב אינו כאן אלא פס-אדמה המוקף משני עבריו ערימות-לבנים מנופצות ושלדי-בתים בודדים.  באחד מ"רחובות" אלה שאלתי את אחד העוברים לשמו הקודם.  נתברר, כי זהו רחוב ז'לנה, כלומר אותו הרחוב שבו הלכתי מביתי למשרדי ארבע פעמים ביום במשך חמש שנים.  בתוך שטח זה, בקצה רחוב שיננה המקביל לזלוטה, בין שלדי בתים הרוסים וערופים מתנוסס בית לבן, הדור, בודד בשלימותו.  זהו בית הועד המרכזי של יהודי פולין.  כאן מרכז האבטונומיה היהודית, צומת רשת המוסדות הסוציאליים, החינוכיים והתרבותיים, הדופק החי של שארית הפליטה.  במשרדי הבית, במסדרונותיו ובחצר – עסקנים, פקידים, מורים, קצינים וחיילים ענודי-מדליות וסתם יהודים, "עמך".  מתבלט שינוי הטיפוס היהודי.  נעלמו לגמרי הזקן השחור, ה"קפוטה" השחורה, הצבע המסורתי של ההמוניות היהודית.  נעלם הגזע הדתי, עגום-העינים; כרע-נפל בשנות השואה.  נשארו בחירי-גורל, שבי-רוסיה, יהודי-מחתרת שהסתתרו בצד ה"ארי" ושרידי מחנות ריכוז והשמדה.  נעלמה יהדות פולין.  נשארו יהודים בפולין.  נגדעה מסורת הדורות, נותקה שלשלת–הזהב של המשפחה, פסק הקשר הנפשי עם בית-החיים, עם קבר-אבות.  אין שרשי–עבר וממילא אין גם השתרשות נפשית פסיכולוגית.  אין הרגשת העילאות של הקיבוץ הגדול ביותר באירופה והחיוני ביותר בגולת העולם, נשארו 80 אלף נפש מפוזרים נידחים, מומהם כעשרת אלפים נוער.  קיבוץ טרגי.  קיבוץ זה מאורגן על-ידי הועד המרכזי.  בימי שהותי הקצרים בפולין לא נתחוור לי למדי, מדוע ויתרנו בפולין על השם ההיסטורי בן אלף-שנות-קיום הקהילה, שהגיעה דווקא בפולין ובליטא לשיא האירגון האבטונומי:  ועד ארבע או חמש הארצות.  לא נתחוור לי למדי, לשם מה ויתר הועד המרכזי על השירותים הציבוריים-דתיים של הקהילה ההיסטורית ומסרם לקהילה המכונה בשם משונה של "קונגרגציה דתית".  הרי גם בשנות מלחמתנו העזה ביותר על סמכות האבטונומיה היהודית בארצות אירופה המזרחית, לא התנגדה שום סיעה יהודית לסיפוק הצרכים הדתיים בקהילה החילונית! 

 

 

המכון ההיסטורי היהודי

מפעל ראשון כזה הצץ בפועל ממש מתוך חרבות היהדות הפולנית הוא המכון ההיסטורי המרכזי היהודי. מכון זה הוא גלגולה של הועדה ההיסטורית לחקר המרטירולוגיה היהודית.  אמנם שואת ישראל הצמחיה ספרות עשירה במרכזי-יהדות שונים.  למעלה מ-30 ספרים הוציאה המו"לות "יהדות פולין" מיסודו של מרק טרקוב בארגנטינה, וכן "ייווא" ו"ציקו" בארצות הברית. ביחוּד הגדילה עשות המו"לוּת בארץ, שהוציאה עד כה למעלה מ-85 ספרים מוקדשים לקורות המרדים והחורבן.  ואף-על-פי-כן חשיבות יתירה למכון ההיסטורי, שאינו מסתפק במו"לות בלבד, אלא מרכז ברשותו חומר עובדתי הכולל אלפי תעודות, העתקים ארכיוניים, מוצגים, מכתבים, זכרונות וגביית-עדות של עדי ראייה הנמצאים במקומות הפשע הנאצי.  עד כה הוציא המכון לאור למעלה מ-35 פירסומים, מהם אספי תעודות מקורויות על מחנות ההשמדה, אספי-תעודות על שילוחים וגירושים, יומנים וזכרונות על מחנות ההשמדה, אספי-תעודות על שילוחים וגירושים, יומנים וזכרונות על חורבן יהודי ורשה, סוסנוביץ, ביאליסטוק, ז'ולקייב, קרקוב, לבוב וכו'.  נוסף לזה הוציא המכון את הכרך הראשון של הרבעון המדעי "בלעטער פאַר געשיכטע", המפרסם בין שאר המחקרים המדעיים חלק מרישומיו של המנוח ד"ר ע. רינגלבלום על גיטו ורשה (54 דפים), אוצר בלום של ידיעות מחרידות ומזעזעות, תריס בפני שיכחה, בסלחנות, טשטווש עקבות העבר בתקופת הקימום הפוליטי של המדינה הנאצית. 

מכון זה שוכן בבנין המכון לחקר היהדות לשעבר, שריד מוצל מאש להבות הגיטו הוורשאי.  בקומה התחתונה מוזיאון:  תעודות מקוריות.  צילומים מקפיאי-דם, חפצים עשויים מגוילי ספרי-תורה.  מוצגי מיידאניק ואושוונצ'ים, מודל של בונקר, סטטיסטיקה מזוועת של דם ואש וגנזים, וכן תערוכת ספרים עתיקים ותמונות של ציירים יהודיים; ובקומה העליונה בית גניזה של תעודות, מאות תיקים ארכיוניים גרמניים של ערים שונות, וביניהם ארכיון גרמני מלא ומסודר של ליצמנשטדט (לודז).  בחדר מוגן מיוחד שמור ילד-טיפוחיו של רינגלבלום – ארכיון גיטו ורשה, שנמצא לפי שעה רק בחלקו.

היטיב לעשות הועד המרכזי שפתח את חגיגות ה-18 וה-19 באפריל בחנוכת המכון ההיסטורי.  כי לכל הערכת מאורע היסטורי קודם גילוי-  האמת שבו, בכל עירומה האכזרי.  אם יש יעוד מיוחד לעמים על אדמות, הרי עלינו הוטל עכשיו יעוד נוסף:  לגלות יום-יום את האמת הזאת, לנקר בה עיני-עמים ולהשבית מנוחתם.  זכור את אשר עשה לך עמלק.  זכור והזכר.  

 

 

החגיגות

השתמשנו בשם זה בדלית-ברירה, מאפס שם אחד שיביע את הגותנו.  היתה זו מזיגה של רוח-נכאה והמיית-לב של דור החוגג נצחון לוחמיו.  שלא מדעת הטרידה מחשבה נוקרת:  לשמחה מה זו עושה?  אך היא פגה בהמון הרגשות מעודדות שאפפונו בחגיגות אלו.  ראשית, עצם הערכת המרד.  מרד ורשה אין להעריכו לפי מושגים וממדים מקובלים.  כאן הכריע לא המספר, אלא הכוח ההיסטורי-מיסתורי, שקומם את קומץ הלוחמים החלש בפני האויב האדיר של האנושות.  המרד חרג ממסגרות זמן ומקום.  גם באולם המפואר "רומה", גם בשעת גילוי האנדרטה הועלה המרד בפי כל הנואמים כהאשמת עולם פושע, כאזהרה בפני שגיאות עבר, כקריאה לנקמת דם-אומה, כצוואה לדורות הבאים לשנות את הגורל היהודי, כאבוקת-נצח לשרידי –העם במלחמתם על קיומם כעם חפשי ועצמאי. 

ועוד אחת:  שמענו מפי שרי-הממשלה ומצביאיה דברי חיבה ותמיכה במדיניות הציונית.  החידוש היה לא בחיוּב שבהם.  לקחה לבנו צורתם הכנה, ההומנית, הבלתי-דיפלומטית.  שיכנעו אותנו קולם הלבבי, ארשת-פניהם של המברכים כך לא ברכתנו שום ממשלה. 

ובסוף, יחס המוני-העם, הקשבתם הפנימית.  המשלחת האצישראלית הרגישה בהופעותיה על הבמה, בנאומיה, בעצם היותה בפולין ברכת-אחים של אלפי לבבות פועמים.  מלים "כעם עצמאי", מדינה עברית, צבא ישראל, נתקבלו בהתלהבות סוערת.  הרעיון המדיני היהודי טשטש תחומים רעיוניים, כבש, הכניע בכוח-איתנים.  ולא רק להלכה.  קרן-ההגנה בפולין אספה כידוע למעלה ממאה מיליון זהובים ואיחדה את כל היהדות הפולנית, על אף ניגודיה הפוליטיים. ולא אחת הרגשנו בפגישות ושיחות אינטימיות להט נשמה חמה וקרובה מתחת למעטה אידיאולוגי זר וקר כביכול. 

 

 

האנדרטה

איחוד שיתוף הגורל ושיתוף המאבק היהודי שהונצחו באנדרטה.  אכן, הצליח הפסל-האמן נתן רפפורט לגלם ביצירתו את שני קטבי ההיסטוריה היהודית:  בצד האחורי – ברלייף של קדושי-גיטו עטויי-יגון ורווּיי-אמונה המובלים לטבח; ובצד הקדמי – שילוּב-דמוּיות יצוּק ברוֹנזה ירקרקת המתאר – מקצת מרוח האמנים הצרפתיים – בפתוס לוהט ובריתמוס פנימי מסודר את המסתורין הגיבורי של מרד הגיטו.  במרכז האנדרטה הלוחם הקיבוצי, ידו האחת פצועה ובאחת רימון, ופניו מפיקים רצון-ברזל, עוז-החלטה וגבורה נפשית; למרגלותיו חייל כושל; לפניו דמות סמלית של זקן ("ישראל סבא") המשליך את מקל-נדודיו ומרים אבן למחוץ בה ראש אויביו; מימינו ומשמאלו צעיר וצעירה דרוכי-קרב; ומעל לכולם אֵם יהודיה עם תינוקה, אפופה להבות הגיטו הבוער.  כל הקומפוזיציה הזאת משובצת בחומת-מגן ענקית בדמות פירמידה קטועה, עשויה אבני-שחם (גרניט) ממחצבות שוודיה, שהוזמנו על-ידי היטלר בשביל שער-הנצחון שלו לאחר גמר המלחמה.  מצבת-עַד לששה מיליון קדושים.  אבן-זכרון לרציפות הסבל והיעוד הישראלי, גלעֵד לגבורת ישראל ולמלחמת קודש בכוחות-השחור בכל דורות-קיומו.

רבה היתה ההתפעלות בפני הוד-האנדרטה.  לא חסרה אי-שם גם ביקורת על חוסר הבעה יהודית טיפוסית בפני הגיבורים.  אך צדק הפסל, שנמנע מהדגשת הזמניות והמקומיות ושילב ביצירתו דמוּיות מתקופת טיטוס, מימי מרד הגיטו ומדור לוחמי ישראל בארצו.  כי זוהי אנדרטה כל-יהודת, עולמית.

 

 

מוזיאון חורבננו

ראיתי את המוזיאון של חורבננו...  במבוא המוזיאון קידמונו שתי שורות ארוכות של דגלי כל העמים, שבניהם הושמדו בכבשנים.  לא חסר גם הדגל היהודי, תכלת-לבן, אם כי בלי סימני-ההיכר הלאומיים.  מורה-הדרך הסביר לנו באדיבות רבה, כי המחנות האלה לא היו במיוחד מחנות-מוות ליהודים, אלא מחנות-עבודה בינלאומיים.  מלבד מחנות אלה היו קיימים מחנות-השמדה מיוחדים ליהודים בבלז'יץ, בכלמנו ועוד.  עד היום עומדים על שטח מיידאניק המוזיאלי הבתים המיוחדים, שהקימו הגרמנים לכל עם ועם לחוד:  לפינים,ליוונים, לדנים, לנורווגים, להונגרים וכו'.  המוזיאון מקפיד מאוד על אופיו האינטרנציונלי ומציין בדייקנות את מספרי הקרבנות של העמים השונים.  חבל, שהנהלת המוזיאונים, השומרת ממטעמים פוליטיים מוצדקים על אופיו האינטרנציונלי של המוזיאון , אינה מצינת גם פרט  קטן, שרוב-רובם המכריע של כל הפינים והיוונים והדנים וההונגרים וכו' הם – יהודי הלסינקי, אוסלו סלוניקי ובודפשט.  אמנם יסבול קצת האינטרנציונל הזה, אולם הרי זו האמת המרה.

מי יתנה תוקף אסוננו?

סח לי איציק מאַנגר:  שום דבר לא זעזעני כל כך, כמו נעל זו וּבוּבה זו של התינוק מתחת לזכוכית.  לא מגף התליין הנאצי – נעל זו של התינוק הרצוח דרסה את נשמתו.  בערבים, על שולחן-רעים שר לנו ממעמקי יאושו בין כוס לכוס את המחרידה שבבלדות שלו.  נרצחה ההיסטוריה היהודית ואין לאחות את קרעיה, אין אידיש, אין יצירה, אין בשביל מי.  העם נשבר, נרמס...

 

שלושה למזרח, שלושה למערב

ולדרום – השאר,

והעץ בודד נעזב,

ולסערות הופקר... 

 

וערב-ערב הוא מסב בסוד רעיו לשולחן-הדווי, ופורט כאֵב גדול לברקי פּרדוֹכּסים קטנים.  שסף מלים תמוהות, שתכנן – ביטול כל היש, שריפת-גשרים, רזיגנציה, בריחה אל עצמו.  כעין סיום איוֹבי ל"חומר-לידער".

לא, לא קיבלנו את הנוסח האנגלי החדש של מאַנגר.  בעצם גם הוּא לא קיבלו.  למרות הכל – הוא נאמן לעצמו.  אהבתו לעם גדולה מכל פצעי-לבו.  העם גדול מאלהיו.  העם הוא הכל.  בימים ההם הוא שר מתוך החורבן:

 

"אוהבי ישראל"  במחנה-המות בבלז'ץ

              

ר' משה לייב מפסטוב על ערמות עפר יצביע,

(ברגע זה חלף הסער וגעש).

זקנו רוטט, גופו בחיל וזיע:

"נו, קום וראה, הוי באטיושקה טי נאש".

 

לוחש ר' וולף מזברז':  שמעו נא, רבותי

(קולו יגע ככינור בין הערבים).

לא נטר כרמו אבינו בשמים,

והראיה:  תלי-הפקר הללו שלפני. 

 

קם ר' מאיר מפרמישלן, נשען עלי מקלו,

כולו קודח, ויגון וצער בקולו.

"רבותי, נאמר כולנו באזני תבל.

בורא העולמות, גדול אתה, נורא שמך,

אולם אנחנו, הגליצאים, מוציאים אתך

מהחברה "שלומי אוהבי ישראל". 

 

 

בבתי – הקברות

מסת- החגיגות עוד לא נסתיימה.  זכינו לשמוע הד מאוחר של מרד ורשה.  השתתפנו בהלוויית שנים-עשר לוחמי הגיטו, שנפלו בסביבת ורשה, ביער וישקוב והובאו לקבר ישראל בבית-החיים בגנשיה.  ושוב פגישת-אחים מרעידה-לב, דברי פרידה חמים של נציגים ושליחים.  כשנסתם הגולל על קבר האחים לא נתפזרנו.  יצחק צוקרמן הובילנו בלוויית בלומנטל, קרמיש ואחרים בשבילי בית הקברות.  מצאנו את קברי הלוחמים הירש ברלינסקי ופולה אלסטר, שנפלו לפני חיסול המרד.  והנה "אהלים" חבוּיים בעבי בית-הקברות.  באהלים אל ההתגוררו במשך שנים לוחמים שונים, ועד היום עוד מצויים בהם שרידי כלים, רהיטים וכו' . פרט מעניין מצללי תקפת-המרד:  המשגיח על בית-הקברות, יהודי כבן-חמישים, זריז וקל-דיבור, עֵד-ראיה למעשי הנאצים, שספג מהם לא אחת מכות נמרצות, מראה לנו קבריהם של מפקד המשטרה היהודית העו"ד יעקב לייקין והמקשר בין המועצה היהודית והגסטאפו ישראל פירסט, שני סדיסטים נבזים שנורו לפי פסק-הדין של מפקדת הלוחמים בגיטו.  לייקין נקבר – כנראה לפי פקודת הנאצים – במקום מכובד, בשדרת הסופרים. נתעכבנו קצת על-יד קברו של פירסט.  מצאנו גדיש בלי לוח-זכרון.  "כאן – אמר לי המשגיח – נטמן פירסט.  לא רציתי להשאיר את לוח-הזכרון של המנוּול הזה בין קברי אזרחים מכובדים וקברתיו באדמה".  ביקשנוהו להוציא את הלוח מתוך ה אדמה.  שני פועלים התחילו לחפור, וכעבור רבע-שעה נמצאו שברי-לוח השיש של פירסט, שצולמו ונמסרו למוזיאון ההיסטורי היהודי.  אגב, הלוח, שבצדו השני היתה חרותה כתובת של נפטר אחר, נגזל על-ידי משפחת פירסט מקבר אחר. 

בית-הקברות כמעט לא נשתנה.  נפגעו מכדורים רק מצבות בודדות.  בצד המצבות הישנות המסותתות בסגנון מסורתי על קישוטיו הדתיים-סמליים, המון מצבות ברוח בארוק, רנסנס ואמפיר, והסגנון המודרני, פרי החרט של אוסטרז'כה.  מעל המצבות מדובבת היסטוריה רבת-זוהר.  דרום של ר' חיים דוידזון ור' דובריש מייזל, של אנטוני אייזנבוים ויעקב טוגנדהולד, של שמואל זביטקובר ואברהם יעקב שטרן; דורם של הוואוולברגים והברגזונים, שעוד הספיקו למצוא מנוחתם בבית-קברות יהודי; דור המשכילים ויוצרי התרבות העברית-יהודית:  חז"ס, פרץ, אנסקי, דינזון, נומברג, ברשדסקי, גנסין, ד"ר זמנהוף, אסתר רחל קמינסקי; דור העסקנים הלאומיים ולוחמי החופש, יאן קירשרוט וברוניסלב גרוסר, מיכלביץ וזילברפרב, גרשון לוין וזיגמונט ביכובסקי, ד"ר גולדפלם ונוח דוידזון.  ועוד רבים רבים עד בלי ספור.  ומסיימי התקופה:  פרופ' בלבן, אדם צ'רניאקוב ולוחמי הגיטו.  הנאצים לא הספיקו לחבל בבתי-הקברות שבערים הגדולות והשאירום בשלמותם.  ואולי דחו את חיסולם לשעת כושר.  רק בערים קטנות ועיירות, החריבוּ גם את בתי-הקברות ושמום לעיים ובמות-יער.

ניצל מחורבן גם בית-הקברות הגדול בלודז', עיר מולדתי.  זעיר פה זעיר שם שדדו הנאצים חלקי שיש וברונזה.  המאוזוליאום הנהדר של י. ק. פוזננסקי נפגע מכדורים.  חוללה בחלקה גם מצבתו המשפחתית של הגאון הלודזאי  ר' אליה חיים מייזל.  מזעזע מראה עשרת הבורות הגדולים המשתרעים לאורך הגדר של בית-הקברות:  הנה הובאו 800 היהודים הלודזאים האחרונים, שנאלצו לכרות קברים לעצמם, שמונים איש בבור.  בתוך הבורות עדיין נראים שרידי בגדים, כלים וספרים מרקיבים...  ברגע האחרון לפני המתתם הגיעו ללודז' הדי הצבא הרוסי המתקרב, והיהודים ניצלו ממות בבריחה... 

ביקרתי גם בבית-הקברות הישן והחדש בוורוצלב (ברסלאו).  שניהם נפגעו וביחוד בית-הקברות החדש.  על כל צעד ושעל מצבות ממנופצות, לוחות-שיש שדודים.  בבית-הקברות הישן ביקרתי ליד קברו של פרדיננד לסל.  לפני המלחמה היתה חרותה עליו הכתובת: " Hier ruht was sterblich war an Ferdinand Lassal.  Dichter und Denker". (כאן נטמן החלק העפרי של פרדיננד לסל.  משורר וחוקר).  הנאצים השמידו את הלוח .  במקומו הושׂם לוח חדיש בשם אחת הועידות של הפּ. פּ. ס. הפולני.  הצטערתי גם על כך.  הלוח החדש לא תיקן את אשר פגמו הנאצים.  כי לסל היהודי, הפילוסוף והכלכלן המובהק ומנהיג הפועלים הגדול חורג ממסגרת מפלגתית.  יותר מזה יכולה לחרות רק יד יהודית.  חיפשתי גם את קברו של היינריך גרץ, ולדאבוני הגדול לא מצאתיו.  אמנם שמעתי מפי אנשי המקום, שהוא חבוי אי-שם במעבה בית-הקברות.  נצנצוּ לנגד עיני בשני בתי-הקברות המון שמות מזהירים:  הרב הפרופסור יעקב לוי, תלמידו של ר' עקיבא אייגר, המחבר המפורסם של "אוצר לשון התלמודים והמדרשים"; פרופ' יעקב גוטמן, חוקר הפילוסופיה העברית של ימי הביניים.  אביו של פרופ' יוליוס גוטמן, המרצה של האוניברסיטה העברית; הפילוסוף עמנואל יואל, רבה של ברסלאו, מחשובי החוקרים של הרמב"ם ושפינוזה; הפרופ' פרדיננד יוליוס קטון, מייסד המכון לפיזיולוגיה של צמחים, שסלל נתיב לרוברט קוך במחקריו על החיידקים; פרופ' הרמן קטון, מייסד ההיגיינה של עיניים לתלמידים, אבי הסופר אמיל לודוויג; פרופ' יוסף קארו, ההיסטוריון הידוע; פרופ' מרכוס בראן, מרצה האוניברסיטה והסמינר היהודי בברסלאו, עורך ה"מונטסשריפטן", חוקר חיי היהודים בשלזיה – שלשלת ארוכה של חכמי ישראל, חוקרי יהדות ואנושות, מי ימנה מספרם? 

שעות רבות טיילנו בשני בתי-הקברות של ברסלאו.  בית-הקברות הישן עזוב ומוזנח, ללא צל של השגחה.  בחדש פגשנו זקן, ספק יהודי ספק נוצרי, שעבד בו בתורת גנן ויחד עם זה מילא תפקיד של שומר.  לא יכולנו להציל מפיו אף חצי מלה על גדולי-המתים שנקברו שם.

בית-העולם היהודי היה במשך כל הדורות – בית-חיים.  כאן ביקשו היהודים חסדי שמים, עוררו רחמי צדיקים למנוע פורענויות.  לעצור מגיפות, החביאו אוצרות בשעת חירום, אף השיאו זוגות בישראל.  בדורות האחרונים נתגבש יחס-כבוד מיוחד לנפטרים בצורת פּסָלוּת אמנותית.  העם רחש תמיד כבוד עמוק למשכן מתיו.  עכשיו הולך ומתחסל המוסד ההיסטורי הזה.  אין שום קשר משפחתי בין הדור החי והמתים.  אין עוד אומרי-קדיש ומזכירי נשמות.  הקהילות קטנות מדי כדי לקיים את בתי-הקברות הגדולים, וכך הפך בית-הקברות היהודי בית-קברות בשביל עצמו. 

 

 

בלבב פנימה

כבר הזכרתי: יש יהודים בפולין, אולם אין יהדות.  נגדעו השרשים.  דל וזעום הכוח המלכד של מסורת העבר, של שיתוף המוצא הקהילתי, של הרציפות המשפחתית. נאמתי בלודז לפני מאות שומעים על ארץ-ישראל הלוחמת.  בהקדמתי סיפרתי להם על לודז מלפני המלחמה.  נימקתי דברי בזה, שבאספה זו הנני בודאי הלודזאי היחיד וזה היה קרוב לאמת.  יש יהודים בקרקוב ובוורוצלב, בוורשה ובשצ'צ'ין, אך אין יהודי קרקוב , יהודי וורוצלב, יהודי שצ'צ'ין, ומכאן – הרגשת בדידות וזרות המקננת בלבב פנימה.  בדידות זו אין לשרש בשום נימוקי הגיון.  בפולין אין ליהודים סבל קיום חמרי.  הסוחרים, האומנים, הפועלים והאינטליגנציה העובדת פרנסתם מצויה, ולעתים בשפע.  האוכלוסיה היהודית הסתגלה בתבוּנה רבה לתנאי החיים החדשים.  היהודים נהנים משוויון-זכוּיות גמור.  אולם האנטי-שמיות לא חלפה.  המנטליות האנטי-יהודית של הבורגנות הזעירה הפולנית, פרי מסורת של דורות ופרי ניגוד פוליטי-מעמדי מסותר למשטר החדש ולמנהיגיו - לא תיעקר בן-לילה.  והממשלה עומדת לפני תפקיד קשה וממושך מאד של חינוך חלקי-עם ניכרים ברוח המשטר החדש.

חורבן בית ישראל שהוכה לרסיסים בגולה ושנאת-ישראל שבאה אחריו – בזה הוא מקור המהפכה הנפשית שחלה ביהדות הגולה.  היהודי בתפוצות חי  כל ימיו ב"בטחון" ( הנגינה מלעיל ), באופטימיות אין-קץ.  שום פורענות וגזירה בעולם לא פגעה באופטימיות זו, שידעה תמיד בכל מיני צרות ללמד זכות על פגעי ההיסטוריה.  השואה הישראלית עקרה מן הלב את האופטימיות הזאת.  היא גזלה את בטחון היהודים, שדדה מנוחתם.  היהודי חדל להאמין בכוח המקיים של הגולה.  השלילה הזאת נשתלבה בלבו שילוב אורגני בחיוב הגדול של המאורע ההיסטורי בדורנו, הקמת מדינת ישראל.  מכאן הרוח-הארצישראלית הכבירה, שהציפה בהמון-גלים את כל ישובי היהודים בגולה.  ביקרתי ארצות וערים, פגשתי המוני- עם על מעמדותיו השונים, ושמעתי את סערת הלבבות לשמע  מלות-הקסם:  עצמאות עברית, צבא עברי, מדינה עברית.  ראיתי:  כל העיניים נשואות לציון.  הלך-רוח כזה לא ראיתי אף בשנים הברוכות ביותר של עליית המונים לארץ. 

כך חושב עכשיו היהודי בלבב פנימה. 

 

תש"ח

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה