_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אֲלֶכְּסַנְדֶּר פּוּשְׁקִין וִיצִירָתוֹ

אברהם לוינסון

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

א

פאר משוררי רוסיה, אבי השירה הרוסית המודרנית נולד ב-26 במאי 1799 במוסקבה. אביו סרגיי לבוביץ' היה נצר למשפחת אצילים, שראשיתה נעוצה במאה ה-XIV. אמו נַדיֶז'דָה אוֹסִפּוֹבְנָה היתה נכדת הגנרל אברם פטרוביץ חניבעל, כוּשי יליד אפריקה, אשר הובא, לפי דבריו של המשורר, בגיל 8 שנים לקושטא. הציר הרוסי בקושטא פדה אותו ושלחו בתורת מתנה לצאר פּטר הגדול, אשר טבל אותו בוילנה ונתן לו חנוך צבאי. אביו זקנו של המשורר, בנו של אברם חניבעל – אוסיפּ, שהיה כאביו איש רתחן וחמום-מֹח, הצטיין אף הוא כגנרל. המשורר הוקיר מאוד את זכר אבותיו והציב להם יד ושם בכמה מיצירותיו; גם ברוֹמן "יבגני אוניגין" מזכיר פושקין בחבה את "אפריקה מולדת-נֹד". לפי מסורת החינוּך שהיה נהוג באותה תקופה במשפחות האצילים ברוסיה, נתחנך פושקין בצעיר יחד עם אחיו ואחותו ע"י מורים גרמניים וצרפתיים. (פרצופם הרוחני תואר בטפוסי הרומן "יבגני אוניגין" אָדוֹן לְ'אַבֵּי והמשורר טְרִיקֶה). אבי המשורר, אם כי היה איש נאוֹר, לא התענין ביותר בחינוך ילדיו. כבר בשחר הילדות נתגלה אצל פושקין כשרון-יצירה בלתי-רגיל. בהיותו בן תשע, התחיל מחבר בלשון הצרפתית שירים, משלים ואפילו יצירות דרמטיות. את השראתו האמנותית שאב ממקור ספרית אביו, שהכילה ברובה את יצירות הספרות הצרפתית מהמאה ה-י"ז וה-י"ח. את הלשון הרוסית למד מפי סבתו וביחוד מפי אומנתו הזקנה אַרִינָה רוֹדִיוֹנוֹבְנָה, שידעה את כל גנזי  הלשון העממית. באוצר הגדותיה ופתגמיה, משליה ושיריה העממיים קרבה את נשמת הילד ליפי הלשון הרוסית. בצלמה של רודיונובנה צייר פושקין ברומן "יבגני אוניגין" את דמות פִילִיפְּיֶבְנָה, האומנת הנאמנה של טטיַנה.

בשנת 1811, במלאת לפושקין  12 שנה, החליטו הוריו לשלחו אל הליצאון שב"צַרְסקוֹיֶה סיֶלוֹ", אשר נוסד אותה שנה. פושקין דר בבית דודו, המשורר וסילי לבוביץ פושקין, על מנת להתכונן לבחינות-הכניסה אל הליצאון.

בבית דודו הכיר פושקין את גדולי הספרות הרוסית: את ההיסטוריון קַרַמְזִין, את המשוררים ז'וקוֹבְסקִי, דְמִיטְרִיֶב ואחרים. הליציאון לא הצטיין ברמתו הפדגוגית; הידיעות שפושקין רכש בו היו דלות וקלושות. אבל כאן רכש לו פושקין ידידים שהשפיעו על התפתחות כשרונו הספרותי. בין חניכי הליציאון היתה רוֹוַחַת ההתענינות רבה בספרות, שהכניסה גם את המשורר הצעיר אל תוך האוירה הספרותית. והעיקר, פה חלה ראשית פעולתו הספרותית. השירים שפרסם בתקופה זו – בעיקר שירים ליריים, אלגיות ובלדות – היו מושפעים ע"פ רוֹב על ידי השירה הצרפתית (פַּרְנִי) וחדורים רוח אנקראוניות. נושאי שירתו החביבים היו יין, אהבה, תענוגות; יחד עם זה הצטיינו כבר שיריו הראשונים בעדינות, עֹמק רגש, חנניות וקלות-חרוּז, היסודות האסטתיים שבהם נתברכה שירתו של פושקין. בשנת 1815, בשעת הבחינה קרא פושקין במעמדו של המשורר הזקן דיֶרְזַ'וִין את שירו "זכרונות בְּצַרְסְקוֹיֶה סיֶלוֹ", שעורר את תשומת לבו של המשורר וזכה לברכתו.

 

                        תֵּבֵל פָּנִים הִסְבִּירָה לָנוּ,

                        אִמְצַנוּ רֹאשׁ הַהַצְלָחָה.

                        דיֶרְזַ'וִין הַזָּקֵן רָאָנוּ

                        וְטֶרֶם מֵת צִוָּה בְּרָכָה.

                                                            (אוֹניֶגִין, פרק שמיני ב')

בתקופת לימודיו בליציאון הכיר פושקין גם כמה שרי-צבא צעירים שהשפיעו עליו, מהם קָוֵרִין ("אוניגין" פרק א' 16) ופּיוֹטְר צ'אַאַדַיֶב. צַאַידַיֶב, שהשתתף במלחמות נפוליאון, היה מטובי הנוער האריסטוקרטי ברוסיה והצטיין בהשכלתו, חכמתו וחריפות שכלו. ידידותו עם צ'אַאַדַיֶב לא רק הגבירה את היסודות המוסריים בנשמת המשורר וביצירתו, אלא גם הצילה אותו מידי סכנה גדולה שארבה לו מצד השלטונות לרגלי רוח-השחרור, אשר צלחה עליו תחת השפעת תנועת ה"דֵקַבְּרִיסְטִים". בשנת 1817 גמר פושקין את חוק לימודיו בליצאון. השתקע בפטרבורג בתור פקיד ממשלתי וישב כאן עד חדש מאי 1820. אבל העבודה המשרדית לא משכה את לבו. חפשי מעול הורים ומורים, התחיל רודף חיים של תענוגות ו"דֶנְדִיוּת" בחוג הנוער של האריסטוקרטיה הרוסית. חייו של אוניגין המתוארים בפרק א' של "יבגני אוניגין" טבועים בלי ספק בחותם תיאור אוטוביוגרפי, אף-על-פי שהמשורר מזהיר את קוראיו לְבַל יזהו אותו גבורוֹ ("אוֹניגין", פרק ראשון, נ"ו). יחד עם זה נתעמק יחסו הרציני של המשורר אל הספרות הרוסית ודרכי התפתחותה. בפטרבורג נספח לאגודה הספרותית "אַרְזַמַס", שעל חבריה נמנו האיר שבחבורת המשוררים ז'וּקוֹבְסקי, בַּטיוּשְׁקוֹב, קַטֶנִין ואחרים, אשר שאפו לשנוי ערכין בלשון ובספרות הרוסית. אגודה זו היתה מכוונת נגד האגודה "בֶּסיֶדָה" (שיחה) מיסודו של המשורר דרז'וין וחבריו, שהיו נעוצים בזרם הספרותי של הַפְּסֶבְדוֹ-קלסיות. ב"אַרְזַמַס", שנלחם ביריבו בנשק האירוניה והסטירה נתגבש גם כשרון-ההומור של פושקין. באותו זמן חִבֵּר פושקין את הפואימה "רוסלן ולוּדמילה", יצירה עממית-התולית, שעשתה רושם כביר על בני דורו וביחוד על המשורר ז'וקובסקי. כשרונו של פושקין נתגבש ויצירותיו השיריות הבהיקו בשפע סממניו האמנותיים. נאמן לשאיפות דורו, נוטה במסתרי לבו לרוּח החֹפש של זמנו (הביוגרפים הקונסרבטיביים של פושקין קראו לזה בשם "משגה הנוֹער"), פרסם פושקין כמה שירים בעלי תוכן צבורי-רדיקלי שנתפשטו בכל רוסיה והיו כמובן לצנינים בעיני הממשלה. השלטונות עמדו להגלותו אל המנזר שֶׁבְּסוֹלוֹבְקִי, בצפונה הקצוני של רוסיה, אבל השתדלות ידידו צ'אַאַדַיֶב אצל המיניסטר-הסופר קַרַמְזִין היא שעמדה לו, שהגלה לרוסיה הדרומית והעמד תחת השגחתו של הגנרל אינְזוֹב. מחלתו של פושקין גרמה, שבקרוב נסע עם משׁפחת הגנרל רַיֶיבְסקִי לקוקז ולקרים. תמונות-הנוף הנהדרות של רוסיה הדרומית, הררי קוקז, סביבת קרים והים השחור הפליאו את המשורר בהוד קסמם וחידדו את חוש התבוננותו הפיוטית ואומץ ההבעה הלירית. כאן יצר את הפואימות: "השבוי מקוקז" ומִזְרַק-בַּכְצִ'יסַרַיי".

לא ארכו הימים והמשורר שנמצא תחת פקוח הגנרל אינזוֹב. עבר (בשנת 1820) לקישינוב, פלך בסרביה ביחד עם לשכת הגנרל. עם היותו שקוע בחיי העליזות וההוללות של בירת-הנגב הנדחת, רבת הגזעים והתרבויות, התמסר המשורר בכל נפשו לעבודתו הספרותית. הודות לקשריו הידידותיים עם משפחת רייבסקי וביחוד בנותיו המשכילות, הכיר פושקין את שירתו של המשורר האנגלי בַּירון והושפע על ידיה. כאן גמר ושכלל את הנובלה בחרוזים "האחים השודדים", תָּכן את הפואימה "הצוענים" וכתב כמה ממיטב שיריו הליריים.

בשנת 1823 העבר פושקין לאודיסה והעמד תחת השגחתו של נציב החבל הדרומי הרוזן ווֹרוֹנצוֹב. ווֹרוֹנצוֹב, טיפוס של אדמיניסטרטור קפדן שדרש מפקידיו קודם כל כשרות פוליטית ויחס כבוד אל השלטון, לא יכול כמובן להשלים עם רוחו הסוער של המשורר, שהציף את אודיסה בסטירות פוליטיות. הביוגרפים של פושקין מספרים, שווֹרוֹנצוֹב, אשר רצה להעסיק את המשורר בעבודה רצינית, מינה אותו בתור חבר של משלחת מדעית לשם חקירת הארבה בדרומה של רוסיה. המשורר שנעלב מתפקיד כזה מסר לראש לשכתו את הדין וחשבון דלקמן על עבודתו "המדעית",

 

                        הָאַרְבֶּה פָּרַח, פָּרַח

                        וָנָח.

                        יָשַׁב וָנָח, הַכֹּל לָחַךְ

                        וְשׁוּב פָּרַח.

היחסים בין פושקין ובין הנציב נתחדדו עד קצה גבולם. בינתים קרה גם דבר, שמלא את סאת "סבלנותו" של הנציב: מתוך מכתב פרטי של פושקין שנפל בידי השלטונות, נתגלה, שפושקין נתפס – תחת השפעת אנגלי שנזדמן לו באודיסה, לאַתֵּאִיזְמוּס. סוף דבר היה, שבשנת 1824 נצטוה המשורר לנסע לאחוזת אמו, הכפר מִיכַיְלוֹבְסְקוֹיֶה ולשבת שם כל הימים תחת השגחת המשטרה.

שנתים רצופות ישב המשורר בכפר, תלוש ומובדל מהעולם. ישיבה זו השרתה רוח עצבות על המשורר צמא-החברה והחיים. נחמתו בבדידותו היתה אומנתו הזקנה אַרִינָה רוֹדיוֹנובְנָה, שהמתיקה את עצבותו באגדותיה וספוריה, שעובדו אחר כך ע"י המשורר לשירי עם אמנותיים. בכפר הכיר המשורר את יצירותיו של שכספיר, שהעמיקו בו את ההסתכלות  האֶפית-אוביקטיבית ואת התפיסה הפסיכולוגית של אישים ומאורעות. כאן סיים את הפואימה "הצוענים", כתב את הפרקים ג–ו של "יבגני אוניגין" (את 2 הפרקים הראשונים כתב באודיסה), את הדרמה "בּוֹריס גוֹדוּנוֹב", את "גְרַף נוּלִין" "(במשך 2 ימים!) והרבה שירים.

בשנת 1826 עלה על כסא המלוכה הצאר ניקולי הראשון, שהתיחס בחבה אל המשורר. פושקין פנה אל הצאר במכתב-בקשה, שיורשה לו לנסע למוסקבה, לפטרבורג או לחו"ל לשם רפוי מחלת האנֶבריזם. המשורר התחייב להמנע מפרסום דברים שיש בהם כדי להקניט את השלטונות. הצאר נעתר לבקשתו והרשה לו לגור במוסקבה ובשנת 1827 גם בפטרבורג, בתנאי שאת כל יצירותיו החדשות ימסור לבקרתו הפרטית של הצאר. אף-על-פי שניתו לפושקין חופש תנועה ופעולה, לא חדלו השלטונות מלהשגיח על מעשיו ואפילו זכה לקבל מכתב-נזיפה מנומס מאת הרוזן בֶּנְקֶנְדוֹרף, על אשר "העז" להקריא את הדרמה שלו "בוריס גודונוב" בחוג ידידיו, בטרם ששלח אותה לצאר לשם בקורת... אגב, אחדות מיצירותיו (שירים על סְטֵנְקָה רַזִין) שנשלחו לצאר לא הוחזרו למשורר בגלל תכנם הרדיקלי. היחס של השלטונות הרגיז את המשורר ויבקש מרגוע לנפשו בנסיעות וסיורים. בשנת 1828 גמר את הפרק השביעי של "אוניגין", כתב את הפואימה "פּוֹלְטַבָה", שירים אפיים וליריים.

באחד ממסעותיו למוסקבה הכיר המשורר את נַטַלְיָה גוֹנְצַ'רוֹבָה, אשה יפהפיה, אבל חסרת-לב, אשר צדה את לבו בקסמיה. אדישותה של גונצ'רובה דכאה את נפשו ומלא מרירות נספח אל חיל הרוזן פַּסְקֶבִיץ, שנלחם בתורכים בקוקז. כאן (בשנת 1829) יצר את מיטב שיריו הליריים המתארים את הדר הנוף הקוקזי ואת ספורו "מסע לארְזֶרום". בשובו מקוקז חידש את הצעתו לגונצ'רובה, והפעם הוכתרה בהצלחה. ב-1830 השתקע המשורר באחוזת אביו, בכפר בּוֹלְדִינוֹ. פריון יצירתו של המשורר מעודַד-ההצלחה הגיע כאן למרום פסגתו. במשך 3 חדשים כתב את הפרק השמיני של "אוניגין", את הדרמות "האביר הכילי", "מוֹצַרְט וְסַלְיֶרִי", "משתה בשעת מגפה", את הנובלות של בֶּלקין ועוד. אחרי חתונתו שהיתה בשנת 1831 עבר המשורר עם אשתו ל"צַרְסְקוֹיֶה סיֶלוֹ". כאן כתב את השירים העממיים על יסוד האגדות ששמע מפי אומנתו. במשך השנים הבאות חיבר כמה יצירות-מופתיות, ביניהן את הפואימה הנהדרה "פרש הנחושת", את הנובלות "דוּבְּרוֹבְסקי", "גברת פיק", "בת הקפיטן", "שירי הסלבים המערביים" ועוד.

אבל פושקין לא נצטמצם בתחומי הספרות היפה בלבד. החל מ-1832 התחיל מתענין בתולדות המרד של פּוגַצ'וֹב, חטט בחומר ארכיוני, בקר את המקומות שבהם התחולל המרד ובסוף פרסם בשנת 1834 את "קורות המרד של פוגצ'וב". עצם בחירות החומר הזה בשביל עבודתו המדעית היחידה של פושקין היא אפינית מאד בשביל הלך-רוחו של המשורר. על רקע המאורע הזה חיבר את הספור "בת-הקפיטן" הנ"ל. יחד עם זה גלה המשורר הער ורב-הפעלים גם נטיה עמוקה לעתונאות. במשך השנים האחרונות השתתף בכמה עתונים וירחונים ופרסם חוץ מיצירותיו הבלטריסטיות גם מסות בקרתיות. החל מ-1836 התחיל להוציא מכתב-עתי ספרותי בשם "סוֹבְרֶמֶנְנִיק". אבל ענני-עופרת כבדים נערמו על שמי-חייו, שהביאו לידי קטסטרופה. המשורר שנחל עטרת-תהלה ופופולריות בלתי רגילה בכל רוסיה ושהצטיין  בחמימות-מזג ורגזנות, קנה לו גם הרבה אויבים שחתרו תחתיו והשתדלו להבאיש את ריחו במרום החברה. בקשר עם זה נפוצו בפטרבורג דבות על יחסים אינטימיים בין אשתו והמַיוֹר דַנְטֶס. המשורר החל מקבל גם מכתבים אנונימיים מלאים זלזולים ועלבונות. פושקין, שהאשים בכל המעשים האלה את הציר ההולנדי הבַּרון הֶקֶרֶן, כתב אליו מכתב חריף. בתשובה על מכתבו הזמין חניכו של הברון, המיור דנטס את פושקין לדו-קרב, שהתקיים ב-27 בינואר 1837. פושקין נפצע פצע-מות ומת ב-29 בינואר, והוא אז בן 37 שנה.

 

ב

אלכסנדר פושקין הוא משורר ההוד והיוֹפי, כל הנעלה והנשגב שבטבע ובחיים. ברגישות עדינה הוא קולט כל מסתרי יְפִי הבריאה, כל צפוני-טמוני הדרה. כי ברגישות כפולה ומכופלת חונן המשורר-הנביא. כמו לנביא ישראל בא אליו השרף בעל שש הכנפים ומעניק לו ארבע סגולות, השכיחות אצל כל נביא. "השרף נגע בעיניו–וארובות עיניו נפקחו, כעיני בת-נשר מבוהלת. נגע באזניו ועלה בהן קול שאון וצלצול ותשמענה את רעד השמים ומעוף מלאכי-השרת ודרך שרצי-הים מתחת למים וצמיחת הגפן הרחוקה. השרף נגע על פיו ויעקר את לשונו החוטאת וישים תחתיה את עוקץ הנחש הערום. הוא בתק את חזו בחרב ויוציא מתוכו את לבו וישים תחתיו רצפת-אז". ("נביא"). בשירו זה שהושפע ע"י חזון ישעיהו (פרק ו'), הובלטה כל מהותו האינדיוידואלית-אמנותית וצבורית-מוסרית של המשורר. פושקין הוא משורר הממלא את מלאכתו כיעוד, כשליחות אלוהית. "כל זמן שאַפּוֹלו– שָׁר פושקין באחד משירי-חזונו– אינו פוקד על המשורר להקריב קרבן קדשו, הריהו שקוע שפל-רוח, בדאגות עולם התֹהו; אבל מכשיגיע דבר-ה' לאזנו הרַגישה, תזדעזע בו נפשו כנפש הנשר המתעורר; העולם שרוי בשעשועים והוא­– המשורר– יתגעגע; יתרחק משאון עולם והמונו; לא ירכין ראשו הגאה לפני פסלי-העם; פראי וזועם, מלא צלילים ומבוכות נפשיות יברח אל הים ושוא גליו, אל היערים הסואנים". ("המשורר") הרעיון הזה הוא ילד-שעשועים למשורר, הוא מביעו וחוזר אליו בנוסחאות שונות. ("הזמיר").

זוהי מהותו של המשורר וזה גורלו. המשורר עונה כהד "לנהם החיה במעמקי היער, לתרועת השופר ולקול הרעם, לזמר הריבה מאחורי הגבעה. הוא מקשיב לרעמי-עֹז, לסערות ומשברי-ים, לשריקות רועי-הכפר– ושולח להם את בת-קולו. אבל הוא, הַהֵד עצמו, אינו נענה"... ("ההד")

אינו נענה, אך כם אינו רוצה בכך. היכל-בדלח בנה לו המשורר לעצמו, לבת-שירתו ומבעד "לגביש הקסמים" הוא מביט אל עולם התהו. מכל משמר הוא שומר על נפשו מִבוא בקהל "ההמוֹן החילוני", הפְּלֵבס של אצילים מזהירים וריקנים, אשר שנאם בכל נפשו. בין האמן וההמון– תהום.

 

                        "הַחְרִישָׁה עָם חֲסַר בִּינוֹת,

                        שְׂכִיר-יוֹם וְעֶבֶד הַדְּאָגוֹת!

                        שְׂאֵת לֹא אוּכַל תְּלוּנַת בְּנֵי מֶרִי...

                        אַתָּה תוֹלָע, לֹא בֶּן שְׁמֵי-עָל!

                        לִבְּךָ לְבֶצַע; בַּמִּשְׁקָל

                        תִּשְׁקֹל זֶה פֶּסֶל בֶּלְוֶדֶרִי.

                        אֵינְךָ רוֹאֶה בוֹ שׁוּם תּוֹעֶלֶת.

                        אֲבָל הַשּׁיִשׁ– הִנּוֹ אֵל!

                        אֵין כְּלוּם. תּוֹקִיר אָח מְבוֹעֶרֶת,

                        בָּהּ אֶת הָאֹכֶל תְּבַשֵּׁל"...

תחת השפעת בַּירוֹן חבר פושקין את פואימות-הנוער שלו, שבהן נתן בטוי לרגשי הנזירות, הבריחה מעולם התהו, הכְּמִיהָה אל ספירת האישיות החפשית, המרדנית, רבת-האונים. אבל עם התבגרות כשרונו, התיאש המשורר מן הבירוניות. הוא לא מצא ספוק נפשי ביצירותיו אלו, למרות צורתן הפיוטית המשוכללת. המשורר עצמו הרגיש את לקוין הפנימי, את מלאכותיותן, את חֹסר-האמת ביצירותיו שיסודן בחקוי. על סף המעבר לתפיסה הריאליסטית באמנות, קובע לה המשורר קריטריוֹן חדש והוא: הכֵּנות האמנותית, הנאמנות למצפון וחפש היצירה.

 

                        מֵאַהֲבַת-הָעָם אַל נָא דַעְתְּךָ תָּזוּחַ.

                        עַד רֶגַע יִתְנַדֵּף שְׁאוֹן-תְּהִלָּה חוֹלֵף.

                        תִּשְׁמַע מִשְׁפַּט אֱוִיל וּצְחוֹק הָמוֹן קַר-רוּחַ,–

                        אַתָּה, פַּיְטָן, הֱיֵה תַקִּיף, שָׁקֵט, זוֹעֵף.

                        עִם זָר אַל תִּתְעָרָב, כִּי מֶלֶךְ אָתָּה. לֵכָה

                        לִמְקוֹם יְנַהֶלְךָ הַשּׂכֶל הַיָּשָׁר

                        חָפְשִׁי-בְּדַרְכְּךָ. שַׁכְלֵל פְּרִי מַחֲשְׁבוֹתֶיךָ

                        וּבְעַד מִפְעַל-גְּבוּרָה אַל נָא תִדְרשׁ שָׂכָר.

                        שְׂכָרְךָ בְּתוֹךְ לִבְּךָ. אַתָּה שׁוֹפֵט לִבְּךָ.

                        יוֹתֵר מִכָּל אָדָם תַּחְמִיר בְּמִשְׁפָּטְךָ...            ("למשורר")

אכן, פושקין נשאר כל ימיו נאמן לנפשו, לאמת האמנותית שמלאה את כל ישוּתו. שיריו אינם פְּרִי כשרון חריזה וטכניקה שירית, ששלט בהם עד להפליא, אלא פרי השראה עליונה וחויות נפשיות עמוקות. שני כוחות נפשיים הניעו והתסיסו את יצירתו:  ההסתכלות והאהבה. פושקין– הוא אמן-צייר בעל-עין חודרת ומקיפה, אנליטית וסינטטית כאחת. הוא יודע למזג חלקים וקטעים לשלמות הרמונית וגם לראות את השלמות על כל פרטיה ודקדוקיה. במזיגה מופלאה של סוד-צמצום, פרופורציה פנימית ופיסול הוא משיג– ביחוד בשיריו הליריים– את מרום ההרמוניה האמנותית. תיאורי-הררי קוקז ויפי הודם הקודר, תיאור השטפון ב"פרש הנחשת" או תמונת המלחמה ב"פולטבה"– הם ערכים-נצחיים של ציירות ספרותית. ציורים ריאליסטיים בולטים, ציורי-רמז אימפרסיוניסטיים, ציורי-הוי פלַמנדיים, ציורי טבע אקוַרליים, ציורים עממיים-פרימיטיביים– כלם משמשים בערבוביה בתוך מסגרת-אמנות טהורה, מוארים באור השראה לירית ואש אהבה בוערת. עוד מימי נסיונותיו הספרותיים בליציאון הביא עמו פושקין מתנת אל זו: אהבת-מסתורין לטבע, לכל גלויי יפיו וסודותיו. הוא אוהב את האשה ויודע את כל צפוני אהבתה. הוא אוהב את קסם השירה, את ה"מַדונה" השופעת עליו הוד-צניעותה, את משברי הים ונזר שלגי ההרים את אומנתו הזקנה "ידידת ימיו הזעומים", את הנוער ושגעונותיו, את חֶבר רעיו וידידותיו, את הפסל הרומי בהדר קרירותו, את חן המזרח האקזוטי, את שיר-השירים והקוראן, את החופש, את נפוליאון ואת רבקה היהודיה... כי לכך נוצר המשורר, לחיות ולאהֹב. ואם נגזר עליו המות, למות מתוך אהבה.

 

                        "יָדַעְתִּי: תַּעֲנֻגּוֹת אֶשְׂבַּע בְּלִי קֶצֶב

                        בְּתוֹךְ טִרְדוֹת וַחֲרָדוֹת וָעֶצֶב.

                        יֵשׁ וְאֶשְׁתֶּה הַרְמוֹנְיָה לָרְוָיָה,

                        אֶשְׁפּוֹךְ דְּמָעוֹת עֲלֵי חֲזוֹן-בְּדָיָה,

                        וְאוּלַי עַל שְׁקִיעָתִי הַנֶּעֱצָבָה

                        בִּצְחוֹק-פְּרִידָה תַּבְרִיק הָאַהֲבָה...              ("אֶלֵגִיָה")

ברם פושקין אינו רק משורר-אוהב, משורר-סוקר. למרות הקלות והשובבות המתבלטה לעתים קרובות בשירתו, למרות חוסר כל תביעה ושאיפה לאצטלה של מורה-עם, היה פושקין בכל ישותו– חכם, הוגה דעות. מחשבתו הצטיינה תמיד בפשטות, בבהירות, בשקט-יצירה והתבוננות פקחית. במדת-מה נזדככה מחשבתו גם בכור הטרגדיה של חייו הפרטיים, ב"מלחמת הגאון עם המולדת הבַּרבַּרִית", לפי בטויו של ס. ד. מֶרֶזְ'קוֹבְסקִי. מחשבתו ינקה ממקור אהבת החיים, הטבע, העם הרוסי, האידיאלים האנושיים. למרות הבַּירניות שנכוה בגחלתה, רחוק היה מהעצבות, מהספקנות, מהחטוט העצמי, שבהם נצטינו טובי הסופרים המאוחרים ברוסיה. שירתו לא תמיד היתה קרונת-שמש, אבל אף פעם לא היתה קודרת וזועמת.

 

                        "הַטֶּבַע כָּכָה יְצָרָנוּ

                        בִּנְטִיָּתוֹ אֶל הַסְתִּירָה".                 ("אוניגין" פרק ז')

קסם שירתו– בכנותה, באי-עקביותה הטבעית, האנושית.

 

                        תְּחִי בַת-הַשִּׁיר, יְחִי הַשֵּׂכֶל!

כך שר פושקין בשירתו הבַּכְחִית ומיזג בה בפשטות טבעית את שני היסודות הסותרים. "הָאִירִי אַתְּ שֶׁמֶשׁ קְדוֹשָׁה! כשמש זו שתחויר בטרם יעלה עמוד-השחר הבהיר, כך תהבהב ותדעך חכמת-השוא לאורה הנצחי של השכל. יחי השמש, ימש החשך" (שיר בַּכחי"). המשורר אוהב את השמש, את החיים על יפים וצערם גם יחד, ושונא את הקדרות, את החדלון, את חכמת-השוא.

 

                        אַךְ לֹא אֶחְפֹּץ, הוֹ יְדִידִים, לָמוּת,

                        לִחְיוֹת אֶחְפֹּץ, כְּדֵי לַחְשֹׁב וְלִסְבֹּל.              (סטַנסים)

בבהירות-נפש ושקט של קֹהלת הוא יודע לקבל גם את פני המות, להבין אותו ולברך עליו, כעל הכרח.

 

                        אִם שְׁדוּד-כַּדּוּר אֶפּוֹל רָצוּחַ

                        אוֹ זֶה יַחְטִיא הַמַּטָרָה,

                        אוֹדֶה עַל טוֹב וְגַם עַל רָע.

                        עֵת לַעֲמֹל וְעֵת לָנוּחַ".                   (אוניגין ו, כא)

הוא אינו מסתתר מהמות ואינו פוחד מפניו; להיפך:

 

                        כָּל יוֹם וְכָל שָׁעָה לְלַוֹת

                        בְּמַחְשָׁבָה רָגִיל הִנֵנִי

                        וּמִשְׁתַּדֵל בָּם לְגַלוֹת

                        שְׁעַת הַמָּוֶת שֶׁתְּבֹאֵנִי.                   (סְטַנְסִים)

כי אין לשנות את הגזרה העליונה. "דורות צומחים, נובטים, נובלים וחדשים תחתם עולים. יגדל, ירתח, יזעף הדור, ידחה אבות אל פי הבור". ורק שתי בקשות-צַוָאוֹת מלוות את מחשבתו על המות. אחת– בקשת פושקין הרוסי, האוהב את מולדתו:

 

                        וְאַף כִּי לַגּוּף חֲסַר-הָרוּחַ

                        הֲלֹא אַחַת הִיא אֵי לִרְקֹב,

                        אֲבָל אֲדִיר חֶפְצִי לָנוּחַ

                        לְאֶרֶץ חֶמְדָתִי קָרוֹב.                    (סטַנסים)

והשניה– בקשת פושקין האמן והוגה-הדעות:

 

                        וְיִשְׂחֲקוּ חַיֵּי-הַנֹּעַר

                        עַל פִּי קִבְרִי, עַל הַגָּדִישׁ,

                        וּבְהוֹד-הַנֶּצַח וְאוֹר זֹהַר

                        יַזְהִיר הַטֶּבַע הָאָדִישׁ.                  (סטַנסים)

מתוך שירתו של פושקין קורנת חמימות מיוחדת, המשוה לה ערך נצחי-אנושי, המרוממת אותה ומחבבה אותה עלינו, והיא: המוסריות. בטרגדיה "בוריס גודונוב" שם המשורר בפי הצאר בוריס גודונוב שרצח את בנו של יוֹאן האיום את הדברים:

 

                        "הוֹ אַרְגִּישׁ: דָּבָר לֹא עוֹד יוּכַל

                        לִבֵּנוּ בְצוּקוֹת-עוֹלָם הַרְגֵּעַ,

                        דַּבָר, דָּבָר, מִלְּבַד מַצְפּוּן-לִבֵּנוּ;

                        רַק הוּא, יָשָׁר, יוּכַל לְהִתְגַּבֵּר

                        עַל רֹעַ-לֵב, עַל עֲלִילָה נִתְעֶבֶת.

                        אֲבָל אִם כֶּתֶם רַק אֶחָד בִּלְבָד,

                        אֶחָד עַל פִּי מִקְרֶה יְכַס לִבֵּנוּ,–

                        צָרָה לָךְ: כּמוֹ מִקֶּטֶב מְרִירִי

                        אֵשׁ בַּנְּשָׁמָה, הַלֵּב יִבְעָר מֵרַעַל,

                        וְהֹלֶם-הַנְּזִיפָה יַחְרִישׁ אָזְנָיִם,

                        הָרֹאשׁ סְחַרְחָר, וּלְנֶגֶד הָעֵינַיִם–

                        צֵל-נְעָרִים מִתְבּוֹסְסִים בַּדָּם.

                        תֹּאבֶה לִבְרֹחַ– אַךְ לְאָן? נוֹרָא!

                        עָלוּב אָדָם, מַצְפּוּן לוֹ לֹא-טָהוֹר!

ומצפון זה מתגלה בפנים שונות בשירתו. מוסר-הכליות, זו "החיה בעלת-הצפרנים, הגורדת את הלב", מחריד את הבַּרון, השוכב כעכבר על שקי דינריו ("האביר-הכילי"), מזעזע את אוניגין, הרואה בחזונו את צל-הדמים של לנסקי ("יבגני אוניגין"), גוזל את שנת האכר, שלא הביא לקבורה את הטבוע ("הטבוע") וכו'. שירתו היא הומנית, חדורת צדק ואהבת-אדם. על מצבת קברו בקש לחרות:

 

                        "וּזְמַן מַה-רָב עִם יְחַבֵּב זִכְרִי,

                        כִּי בְּנִבְלִי רִגְשֵׁי-הַטּוֹב הִלְהַבְתִּי,

                        כִּי שַׁרְתִּי דְרוֹר בַּדּוֹר הָאַכְזָרִי,

                        וְחֶסֶד לְהַטּוֹת לְדָךְ הִטַפְתִּי.                       ("האנדרטה")

פושקין לא הגזים. הוא היה הראשון שהעז לשיר דרור בדורו האכזרי, שרומם והאדיר את החופש בשיריו הלוהטים. הרגשתו האישית של המשורר הסוער, המורד, השואף להשתחרר מכבלי המשטר והחברה כאילו מתמזגה עם השאיפה העמומה הנרדמת בחביון נשמתו של העם הפראי, עם שלהבת-המרד שהתלקחה בנשמתם של סְטֶנְקָה רַזִין, של פּוּגַצ'וב. המשורר צמא לחפש בכל נימי נפשו, בכל להט דמו כאסיר היושב בבית כלאו ומחכה לשחרורו. ("האסיר"). חפש גמור, מוחלט, כמעט אנרכי, חופש של צפור, יציר-האלהים, "שאינה יודעת דאגות ועמל". כי לכך נוצר האדם, ליהנות מחפש ולתת חפש... "בחג-האביב הבהיר הנני משלח צפור לחפשי. למה אתאונן על אלהים, אם יכלתי ליצוּר אחד לפחות לתת את החפש"? ("הצפור").

לא יפלא, איפא, שפושקין רחש במעמקי לבו חבה עמוקה לתנועת-השחרור של הדקבריסטים, שהתקוממו נגד שלטון-העריצות, אשר שרר ברוסיה ודכא באכזריות על גילוי של מחשבה צבורית חפשית ופעולת-שחרור. פושקין עצמו, כפע שראינו לעיל, היה קרבן העריצות, אף כי לגמרי לא היה פעיל בשדה הפוליטיקה. גדל-משוררי רוסיה נמצא תחת השגחה מעולה של סרדיוטי-הממשלה. הרבה משיריו של פושקין נתרסקו ע"י הצנזורה. מתוך 2 שיריו לצנזור אפשר לראות, כמה סבל פושקין מתגרת ידה של הצנזורה הרוסית. "הפַּרְנַס– שר פושקין לצנזור שלו– איננו מנזר ולא הרמון נשים ונַפָּח– האמנות לא שלל מעולם מהפֶּגַזוּס את שאר-רוחו הנלהב". ואף על פי כן, למרות הצנזורה של הצאר ניקולי הראשון בכבודו ובעצמו ולמרות איסרי הצנזור "האויל והפחדן הלוטש עינים במקום שצריך לעבוד במח", יצר פושקין פניני שירה רדיקלית, שאין להבין, כיצד נכתבו לפני 100 שנים ומעלה. "האודה לחפש" היא שיר מהפכני מובהק, שבו מצליף המשורר את מולדתו על דכוי החלשים וסילוף הצדק וקורא את העבדים למרד נגד עריצי-העולם. ב"אגרת לסיביר" קורא המשורר את גולי-סיביר לשמור על סבלנותם הגאה במעמקי המכרות, כי יש שכר לפעלם. יבא זמן, וכבליהם הכבדים ינופצו ויהָרסו בתי הסהר, החפש יפגשם אז בגיל ואחיהם יחזירו להם את החרב. נעלים הם גם דברי המשורר לידיד נעוריו צ'אַאַדַיֶב: "בכליון עינים– שר פושקין– אנו מחכים לרגע החפש הקדוש, כחכות מאהב צעיר לרגע הפגישה המתוקה. כל זמן שאנו בוערים באש החופש, כל זמן שרגש הכבוד חי בלב, נקדיש, ידידי, למולדת את מעוף-הנשמה הנשגב. האמן, חבר, עוד יעלה השחר של אושר מקסים, רוסיה תקום עוד משנתה ועל חרבות שלטון העריצות תחרות את שמותינו".

אין ספר, שגם ביחס לתנועות-החוֹפש היה פושקין מה שהיה: משורר-אמן. בתנועת-השחרור של העמים ראה קדם כל את גלוי השאיפה אל חפש-האישיות. בהוקירו את שאיפות-החפש של כל העמים ידע לתת בטוי אמנותי גם למלחמת-ישראל בעד שחרור. "כששליט אַשור– שר פושקין בפואימה הבלתי-גמורה "יהודית"– עשה שפטים בעמים באש ובחרב, והולופרנס דכא בכח זרועו את כל ארץ אסיה–

 

                        שְׂבַע-סֵבֶל תַּחַת עוֹל הַלַּחַץ

                        וּמַאֲמִין בְּחֶסֶד אֵל,

                        לִפְנֵי אוֹיֵב הַמָּלֵא שַׁחַץ

                        לֹא הִתְרַפֵּס עַם יִשְׂרָאֵל...             ("יהודית")

המשורר, שלא הכיר ככל בני דורו את היהודים, ידע מתוך אינטואיציה אמנותית לחדור אל נבכי ההיסטוריה הישראלית ולהעמיד את עצמו על צד העם הנצחי במלחמתו נגד מציקיו ומדכאי-חרותו.

אלכסנדר פושקין היה אישיות טרגית בחייו הפרטיים והחברותיים. זוֹהר תהלתו הספרותית הנחיל לו, כפי שהזכרנו, הרבה אויבים שחתרו תחתיו; אף מזגו הנלהב ורתחנותו הנחילו לו הרבה מתנגדים. מכאן– שפע הסטירות החריפות והאפיגרמים הדוקרים, שכתב המשורר. אבל בכיבוש-יצר נפלא ידע המשורר לזקק את נפשו מסיגי הרגשות נחיתות בתחום היצירה. כאמן הצטיין המשורר בגודל-רוח ונדיבות בלתי רגילים. מענין, למשל, יחסו של פושקין לקיסר הרוסי פֶּטר הגדול. פושקין גנה את פטר בעד עריצותו, בעד יחס הבוז לעמו. אולי בסתר לבו לא נהה גם אחרי נטיתו לתרבות המערבית. אבל– הוא העריץ בו את מחַדש פני רוסיה, בעל הריפורמה ההיסטורית. בסטירה החריפה "תולדות היחש שלי" מספר פושקין: "אבי-זקני חניבעל נקנה בעד בקבוק יי"ש ע"י רב-חובל (פטר למד את חכמת הספנות בהולנדיה), אבל רב-חובל זה היה אותו האדם המהולל, אשר הקים את ארץ המולדת והוליך את ספינתה במסלול של מַעצמה". את הרעיון הזה הביע בשיר התהלה הידוע לפטר: "עובר-ימים או בנאי, אקדמאי או איש חיל– בנשמתו הכבירה היה איש רב-פעלים על כסא מלכותו". בשיר האפותיאוזה לפטר, "פולטבה". מרים פושקין על נס את גודל רוחו של פטר. בפואימה זו, השייכת לאחת הפואימות היותר נהדרות של פושקין, מתאר הוא את דמותו המדינית של המלך. צבאות השוֶדים, בהנהלת מלכם קַרל השנים-עשר, חדרו לרוסיה. ההֶטמן האוקראיני מַזֶפָּה בגד במלך ונספח לקרל. ברוסיה רבה המבוכה. ההטמן מסית את הקוזקים, ממריד את הטַטָרים, מנהל מו"מ עם פולניה. חיל השוֶדים זורע שַׁמות וחורבן על סביבותיו. קשה ואכזרי היה הלקח, אשר קבלה רוסיה מהמורה השוֶדי. אבל– אומר המשורר– תחת עול נסיונה הכבד, חזקה וגברה רוסיה. כך הפטיש הכבד מנפץ זכוכית ומחשל פלדה. והנה התחיל הקרב המכריע בין הרוסים והשוֶדים– ופטר ניצח. באהלו, בשדה המלחמה, ערך משתה-נצחון. באלנקה הובא אליו המלך השודי המנוצח והפצוע. המלך מכבד את מנהיגיו ומנהיגי אויביו; הוא מאיר את פניו לשבויים ומרים כוס ברכה לכבוד מוריו. כמה אפיני הוא בשביל פושקין תיאור זה של המלך המנַצח!

ושוב דמות פטר הגדול, בפואימה "פרש הנחשת", שהיא– אחרי "יבגני אוניגין"– היצירה היותר גאונית של פושקין. דמותו נרקמה על מסכת פרובלימה צבורית-פסיכולוגית. פטר הגדול הגה רעיון ציביליזטורי גדול: "לקרע חלון לאירופה", להוציא את רוסיה מתחומי בידודה הכלכלי והתרבותי ולהכניסה לתוך מחזור-יחסים וקשרים אמיצים עם אירופה המערבית. לשם זה בנה המלך הריפורמטור את פטרבורג, שנקראה אח"כ בשמו. על גדות הנבה הטובענית, במקום ביצות ואגמי-מים הקים את העיר. מתוך כונות פוליטיות, איסטרטגיות וממלכתיות-לאומיות קבע פה את בירתה של רוסיה במקום מוסקבה השמרנית כבולת-מסורת הביוארים, "מכאן– אמר בלבו המלך פטר– נאַיֶים לשוֶדים; כאן תוָסד עיר על אפו ועל חמתו של האויב היהיר. כאן גזר עלינו הטבע לקרע חלון לאירופה". ודבר המלך קויַם. הנבה הוכנסה לתוך אפיקי שחם. נבנו גשרים על הנהר, הוקמו היכלים ומצודות; מוסקבה הרכינה בהכנעה את ראשה לפני אחותה הצעירה, כמלכה-אלמנה לפני שלטת צעירה. העם אסיר-התודה הקים למלכו אנדרטת-נחשת: המלך רוכב על סוסו ועיניו נשואות למרחקים...

והנה באחד מימי הסתו הזועפים והקודרים קרה אסון: רוח-סערה חזק עבר על פטרבורג. הנבה, שבוית השחם והברזל, הסתערה והתגעשה כל הלילה והתהפכה כחולה על משכבו. נתעוררה בה שאיפת איתנים אל האם, שנגזלה מזרועותיה, אל הים... המוני עם עמדו על גדותיה והתבוננו מתוך הנאה של סקרנות לפרפורי זעמה... אולי הרגיזו את הנבה מצהלות ההמון, אבל פתאם היא הסתערה ובאון-איתנים פרצה אל מורד-העיר וחדרה אל משכנות הדלים (תמיד הראשונים לקרבן!), והציפה את רכושם העלוב, והרסה את גשרי העץ, והחריבה את הסוכות והפכה את הרחובות לאגמי-מים... ובאותה הלילה נדדה שנת הפקיד הצעיר יבגני. פקיד אַל-שם, סמל האדם העלוב וקטן-ההשגות, שמיליונים כמוהו ברוסיה ובכל העולם. חרדה עמוקה הדריכה אותו מנוחה, חרדה לגורל אהובתו פַּרַשָׁה, שגרה על שפת הנבה וזה יומים לא ראה את פניה. כשוֹך הסער וכאשר קלו המים, מהר ייבגני אל פרשה מלא געגועים ופחד... אבל כשעבר בסירה את הנהר והגיע למקום מגורי אהובתו, נהפך לבו בקרבו. במקום שעמד ביתה אין זכר למשכן-אדם. חרבן ושממה מסביב. המים הזידונים גרפו את הבית על יושביו. פַּרַשָׁה נפלה לקרבן הקטסטרופה. הביט אוניגין ופתאם פרץ בצחוק-אימים. הפקיד האומלל נשתגע... לא ארכו הימים, והנהר שב לאפיקו והעיר למראה הקודם; אבל הפקיד שוב לא שב למנוחתו. קרוע ובלוי התהלך ברחובות עיר ונזון מפרורי-נדבה ולן על מרצפת הנמל. ילדים מרעים זרקו בו אבנים ושוט רכבים הצליף אותו ברחובות. אך פעם בשעת נדודיו בעיר נתקל בדמות של פסל: ענק-נחושת הרוכב על סוסו. דמו עלה וזרם לתוך פניו. הפקיד ראה לפניו את סיבת אסונו. הדק את שניו, קפץ את אגרופו ולחש זועם לפרש-הנחושת: יפה, בנאי בעל-נֵס! הבה אראה לך! וכדברו התחיל לברח. נדמה לו פתאם שהמלך הפנה אליו את פניו ורדף אחריו על סוסו. באזניו עלו שעטות פרסות-הנחשת של הסוס על המדרכה... לא ארכו הימים, ועל סף מבתי העץ הרעועים שנגרפו על ידי גלי הנהר, נמצאה גופת אדם קרה, שהובאה ע"י אנשים לקבורה.

ב"פרש-הנחושת" ראו הרבה מבקרים את בטוי ההתנגדות של ה"פַּנְסלַבִיִים" לנטיותיו המערביות של פטר. בעצם העברת הבירה ממוסקבה לפטרבורג ראו מתנגדי המערביות מעשה מגונה, חרפה לאומית, ניתוק קשרים עם המסורת ההיסטורית, שנרקמה במוסקבה במשך כל הדורות. אבל רעיון זה לא היה אלא רעיון-לוי במזמה האמנותית של פושקין. בעיקר הבליט המשורר בפואימה הנ"ל אצ הסתירה בין החברה ובין היחיד, בין המפעל ההיסטורי ודאגת-הפרט. "פרש הנחושת" ויבגני, מתקן-רוסיה הגדול ופקיד קטן, אפור בטרגדית נפשו הגדולה– ההתנגשות בין המחשבה הציבורית-לאומית ובין האינטרס של היחיד. יבגני הרים אגרוף מאיים נגד המלך. לבו כאב, שתת דם. המשורר מתיחס בחבה מסותרת לגבורו האומלל. אבל ברוחו הוא עם פטר, יוצר הממלכתיות הרוסית, שהרים את מולדתו מאגמי ביצות ומיון בערות. בלבוש לאומי-רוסי הלביש כאן המשורר רעיון אוניברסלי, טרגדיה אנושית, שלא כלתה ולא תכלה לנצח...

אבל לא תמיד העדיף המשורר את החברה על היחיד, ביחוד כשהיחיד היה מסמל את האישיות החפשית, הגאה והעצמאית, הנלחמת בבערות ובשמרנות של החברה. הרי פושקין עצמו עמד כל ימיו בקשרי מלחמה עם סביבתו, עם החברה הסנובִּית, הקונסרבטיבית שרדפה אותו מתוך צרות-עין וקטנות-נפש. היכול המשורר להזדהות עם חברה כזו? מתוך סתירה זו שבין האידיאלים הצבוריים-פסיכולוגיים של החברה ובין האינדיוידואליות המוסרית-אסטתית של המשורר ינק את לשדו הבַּירוניות שלו. אמת, הבירוניות בתור זרם צבורי-ספרותי היה מלאכותי וזר בחיי הצבוריות הרוסית. מבחינת המציאות הרוסית ודאי שצדקו המבקרים ביחסם השלילי אליו. אבל מבחינת הערכה אוניברסלית, על-לאומית ומבחינה אוטוביוגרפית, היו לבירוניות של פושקין שרשים נפשיים חזקים. דוקא בפואימות-הנוער נתן המשורר בטוי להרגשות אנושיות כלליות, המובנות לנו וגם קרובות לנפשנו. גבור הפואימה "הצוענים" אַלֶקו עוזב את העיר על שאונה והמונה, על הבלותה ותעתועיה ונספח למחנה הצוענים. כשהצוענית הנחמדה זֶמְפירה שואלת אותו, אם הוא חס על העיר, הוא עונה: "על מה אחוס? לוּ ידעת, לוּ יכלת לתאר לעצמך את עבדות הערים המחניקות! שם המוני-אדם מאחורי החומות לא ישאפו את קרירות הבקר ואת ריח האביב של האפרים. שם מתבישים האנשים לאהב, מגרשים את המחשבה מעל פניהם, עוסקים במסחר-הרצון, מרכינים ראשם בפני פסל ומבקשים זהב וכבלי-ברזל". והמלים מובנות וקרובות. עליהן נתחנך דור "הנַרוֹדניקים" (העממיים) ברוסיה. את המושגים האלה ידענו גם אנו לרקום במסכת תנועת התחדשותנו. אלקו הוא טפוס בירוני לא מפני שהוא נלחם בעיר המחניקה שברח ממנה (אחת היא אם טפוסים כאלה היו מצויים ברוסיה או לא!), אלא מפני שהוא עצמו הוא בן נאמן לאותה החברה, שהוא נלחם בה. הוא נלחם בעד חופש, מבלי להבין אותו ומבלי לסגל את מדת-החופש לעצמו. כששמע אלקו באחד הלילות את קול זמפירה אהובתו, שהמתיקה דברי אהבה עם צועני צעיר, התלקח בו אש הקנאה ודקר אותה ואת עצמו.

היותר משוכלל ומוסרי מכל הטיפוסים הבירוניים הוא בלי ספק טַזִיט, בנו של גַלובּ (הפואימה "גלוב"), נושא-הדגל המובהק של המלחמה בין החברה והיחיד. סמל החברה– הוא האָב הזקן גַלוּבּ גרוזיני, רב-פעלים ואוהב קרבות, הרואה את תכלית המדות האנושיות "באמץ לב, נכל, זריזות, שכל-ערומים ועז-ידים". גלוב הוא אחיו הקוקזי של טַרַס בּוּלְבַּה האוקראיני, גבורו של הסופר הרוסי גוגול. בנו מחמדו של גלוב, גבור-חיל כמוהו נרצח, ואחד הזקנים מביא אל האב השכול את בנו השני, טַזִיט, שנתחנך על ברכיו. האב משעשע את לבו בתקוה, שבנו-יחידו זה יירש את מקום אחיו במדותיו ובאורח חייו. אבל– טעה בחשבונו. טזיט– הוא צעיר עדין-נשמה, משורר. טזיט היה רגיל להעלם במשך ימים מכפר אביו, וכשאביו היה שואלו על מקום נדודיו היה מפתיע אותו בתשובותיו. הוא הקשיב לגלי הטֶרֶק, הוא טיפס על סלעים תלולים לשמוע את קול הסער והמית התהום. הוא פגש בארמני, אבל לא השליכו ממרומי סלעים אל פי התהום, הוא פגע בעבד, שברח מבית אביו, אבל לא הביאו הביתה אסור בחבלים... אך הנה עשה טזיט דבר, שזעזע את אביו עד תהום נפשו. הוא פגש את רוצח אחיו ולא פגע בו, כי הרוצח היה לבדו, בלי נשק ופצוע... על ראש הבן נתכה קללה איומה, פראית, מטורפת. טזיט גורש בחרפה מבית אביו...

הפואימה לא נגמרה, אבל גרושו של טַזיט מבליט את הרעיון היסודי של המשורר: האישיות החפשית, המורדת– מנוצחת תמיד במלחמתה בחברה העריצה.

בשירים הליריים וביחוד בפואימות הליריות של פושקין מתבלט קו אופיני ויסודי של יצירתו והיא: השאיפה אל הפרובלמטיקה האוניברסלית. המשורר הלאומי הרוסי ידע בלהטי כשרונו הגאוני להפיח רוח אוניברסלי בתכנים שאובים מהמציאות הרוסית.

כמחזור מיוחד ביצירתו יש לציין את העבודות הדרמטיות "מחזה מפאוסט", "האביר-הכילי", "אורח-האבן", "מוֹצַרט וסַליֶרי" "משתה בשעת מגפה" והפואימה "לילות מצרים", המצטינות כולן בתכנן האוניברסלי. נשוא המיניַטורות הדרמטיות האלה– הוא תאור תאוות עזות, יצרי-אדם דמוניים, מתוך נתוח פְּסִיכולוגי מעמיק. אָפְיָנִי הוא, שכל גבורי הדרמות האלה הם בלתי-רוסיים. אף בחירת הצורה הדרמטית מותאמה למגמה הספרותית של המשורר. בנגוד לזה– כל היצירות מהחיים הרוסיים ("ספורי המנוח בילקין", "דוברובסקי", "הגברת פיק", "בת-הקפיטן" ועוד) נכתבו רובם ככלם– חוץ מ"יֶבגֶני אוניגין"– בלשון הפרוזה. התאוות האנושיות הנצחיות המחרידות את נשמת האדם הן: האהבה, הקנאה, השאיפה לבצע ותאות השלטון. ב"אורח-הָאֶבֶן" מגלה פושקין את מהות הדוֹן י'וּאַנִיות הנצחית, את האהבה הגברית בגלוייה החושניים-הרפתקניים. ב"אביר-הכילי" מתאר פושקין בחרט-שכספיר תמונת ברון-קמצן, המתענג מתוך שכרון-גיל על ארגזי-זהָבו ורואה בהם מקור השלטון החמרי של האדם על אדמות. ב"מוצרט וסליֶרי", היותר עמוקה ואמנותית ביצירותיו הדרמטיות, מגלה המשורר את נבכי-התהום של רגש הקנאה. סליֶרי חובב מוסיקה, אומן של אמנות: הוא אִמֵן את אצבעותיו בנגינה והקנה להן זריזות טכנית. עבד יומם ולילה ובכח של התמדה ומתיחות עצבים הגיע למדרגה של אומן בעל-כשרון. אבל... יתוש איום התחיל מנקר בלבו: יתוש הקנאה. אין צדק בעולם. הגאונות– קובל סליֶרי– ניתנה לא למתמיד הנהרג באהלה של אמנות, אלא ל"הולל ומשוגע", למוֹצַרט... כשנכנס פתאם מוצרט אל סַלְיֶרִי והביא אליו מתוך פשטות נפשית ועליצות תמימה איזה כַּנָר עִוֵר, שניגן את "דון-י'וּאן" (של מוצרט), – נתגלתה לו, לסלירי, התהום המבדילה בין האומן והאמן, בין המתמיד והגאון האמתי. וכשישב מוצרט לפסנתר וניגן לפניו אחת מִיצירותיו הגאוניות, עלו במחו של סלירי שתי מחשבות בבת אחת: אָכֵן מוצרט הוא גאון, אבל... אין צורך בגאונים. סלירי מזמין את מוצרט אל בית-מרזח. הגאון מרגיש במיתתו הקרובה. בתמימות מספר הוא לסלירי על פלאי אחד לבוש שחורים, שבקרו שלש פעמים בביתו והזמין אצלו Requiem. הפלאי מדריכו מנוחה. נדמה לו, למוצרט, שהם מסובים כאן שלשתם אצל השולחן. מלאך המות מרחף מעל לראשו והגאון שומע את משק כנפיו... "הנכון הדבר– שואל מוצרט את סלירי– שבּוֹמַרְשֶׁה הרעיל את מישהו"? מוצרט התמים, האוהב, העליז אינו מאמין בכך. כלום גאוניות ורצח מתישבים? אבל סלירי אינו מסכים לדעת ידידו ו... שופך רעל לכוסו. מוצרט המורעל מנגן את הרֶקוִיֶם שלו לםני סלירי. סלירי מתפעל מהיצירה הגאונית ובוכה. בוכה על מיתת ידידו ואולי על אפסות נשמתו. הקנאה קבלה את ספוקה, אבל גם הרצח יוקם. והנוקם הוא– מוסר-כליותיו של סלירי.

הדרמה היחידה של פושקין השאובה מתולדות רוסיה והמטפלת גם היא בתיאור תאות הכבוד והשלטון– היא "בּוֹרִיס גוֹדוּנוֹב". הטרגדיה מבוססת על שמועת ההמון שנפוצה בימי הצאר הרוסי בוריס גודוּנוב, שהוא, הצאר, רצח את יורש-העצר, דמיטרי, בנו של יוהאן האיום, כדי לרשת את כסא המלוכה. פושקין נטה אחרי דעת רוב ההיסטוריונים, שראו בגודונוב את הרוצח האמתי. גודונוב נבחר למלך, השתדל בחסד ובמעשים-טובים לקנות את לב העם. אבל הרעב והבצורת שבאו בימי שלטונו על רוסיה קוממו נגדו את העם שראה בהם אצבע אלוהים; על רקע המבוכות האלו מופיע מלך-שקר, דימיטרי, המכריז על עצמו כעל בנו של יוהאן הנרצח. גודונוב הסובל קשה יסורי-חשדנות, שואף להשתיק את מוסר-כליותיו בענשי-מות וגזרות גלות. אבל "עלוב האדם, שאין לו מצפון טהור". תמונת "הנערים המתבוססים בדם" מדכאה את רוחו ומערערה את שלטונו. גודונוב– הוא הלבוש הרוסי של אותו כח הַדֵמונִי, שצד ברשתו את הַבַּרון הכילי, את סלירי, את דון-י'ואן ואחרים.

 

ג

היצירה המרכזית, היותר מבוגרת מבחינת ערכה הציבורי-היסטורי ושלמותה האמנותית היא– "יבגני אוניגין", שנכתב בהפסקות במשך שבע שנים וארבעה חדשים (1823-1830). לכתחלה נתכוון המשורר להוציא את הרומן ב-9 פרקים, אבל בסוף הוציא– מתוך נימוקים אמנותיים– את הפרק התשיעי "מסעות אוניגין" מכלל היצירה. על היריעה הרחבה של  הרומן נגולה לנגד עינינו תמונת חיי רוסיה בראשית שנת העשרים של המאה התשע עשרה. כדי לעמוד על מהות היצירה ועל יחס המשורר אל המציאות הרוסית, כפי שנשתקפה ברומן, נציין בקיצור את האופי הציבורי-ספרותי של יצירתו הספרותית בכללותה.

יצירתו של פושקין חלה בזמן, כשהלכה וכבה גחלת הקלסיות המזויפת והסנטימנטליות שבאה אחריה וכשהרומנטיות הסנטימנטלית הגיעה– ביצירתו של המשורר ז'וקובסקי– למרום שיאה. הודות להשפעתה של אגודת "אַרְזַמַס", נשתחרר פושקין עם התבגרות כשרונו הפיוטי מהצורות המאובנות של הפְּסֶבְדוֹ-קלסיות. אם פושקין הוסיף מזמן לזמן להשתמש ב"אוניגין" ובשאר יצירותיו המאוחרות במליצות, בשאלות ריטוריות, בשיחות עם אלילי יון ורומי וכו', לא עשה זאת אלא מתוך יחס אירוני אל זרם ספרותי זה, שאת הד קולו אנו שומעים בסיום הפרק השביעי של "אוניגין".

מושפע ע"י גדל הרומנטיקנים הרוסיים, ז'וּקובסקי, שעמו נתקשר המשורר, למרות הבדל גילם העצום, בעבותות ידידות נאמנה, שלם פושקין מס גם לרומנטיות הסנטימנטלית. אבל גלוי זה של רומנטיות, שהיה נעוץ ביסוד הפנטסטי של השירה הגרמנית ובהלך-נפש של עצבות והזיה לא היה לפי רוח המשורר. ביצירתו העממית "רוסלן ולודמילה", שנכתבה ברוח הרומנטיות, מורד המשורר ברַבו, שנטע על אדמת הספרות הרוסית פנטסטיקה זרה, מלאה חרדות וזועות. יותר קרובה היתה לו הרומנטיקה האנגלית, שקבלה את בטויה בשירת המשורר האנגלי בַּירון. אבל פושקין עצמו– כפי שהדגשנו– הרגיש את השקר הפנימי של הבירוניות על קרקע המציאות הרוסית וביצירותיו המאוחרות ובעיקר בסוף הרומן "יבגני אוניגין" נסתלק מהבירוניות ותמך את יתדותיו בריאליזם הספרותי, שנהפך ליוצרו ונושא דגלו בספרות הרוסית. ואמנם, שלשת הכיוונים הציבוריים  הנזכרים נסתמלו בשלשת הגבורים של "יבגני אוניגין", לֶנְסְקִי, אוֹניֶגִין וטַטְיָנָה. לנסקי– מסמל את יסוד הרומנטיות בספרות ובחיים הרוסיים, פרי "ההשכלה הגרמנית".

 

                        ... שׁוֹכֶנֶת

                        מַמָּשׁ בּוֹ רוּחַ גֵּטִינְגֶנִית;

                        אוֹהֵב אֶת קַנְט וְגַם פַּיְטָן.

את פרי למדנותו הביא מתוך גרמניה הקודרת:

 

                        חֲלוֹם עַל חֹפֶשׁ וְחֵרוּת,

                        וְרוּחַ לוֹהֲטָה מוּזֶרֶת.

לנסקי הוא רומנטיקן בכל נימי נפשו:

 

                        בְּמֶתֶק הֲזָיָה שִׁכֵּךְ אֶת

                        כָּל פִּקְפּוּקוֹ, כָּל הִרְהוּרוֹ;

                        מַטְרַת חַיֵּינוּ בַּעֲבוּרוֹ

                        הָיְתָה חִידָה סְתוּמָה, מוֹשֶׁכֶת.

הוא בטח, כי נפש מקורסת שואפת לדבקה בו;  הוא האמין, כי יש לבני אדם משפחת רעים קדושים, שבאחד-הימים יאצלו עלינו אורה נצחת וישכינו אֹשר בעולם. הוא היה פיטן ולב-המשורר התלקח בו משלהבת שירתם של שילר וגתה. הוא שר:

 

                        עַל עֶצֶב, עַל פְּרִידָה,

                        עַל מַשּׁהוּ, מֶרְחַק חִידָה,

                        עַל שׁוֹשַׁנֵּי הַקֶּסֶם שָׁר-הוּא...

תכנית ספרותית של הָרוֹמַנְטִיּוּת... ומובן, שאוֹניֶגִין

 

                        הִקְשִׁיב בִּצְחוֹק עֲלֵי שְׂפָתַיִם

                        לְלֶנְסקִי...

האם לא הקשיב כך גם פושקין לז'וקובסקי? פושקין, שעם כל זיקתו האורגנית לריאליזם היה רומנטיקן, לא כפר ברומנטיותת כשהיא לעצמה, אלא באותו הגילוי הסנטימנטלי, שקבל בטויו בזרם הרומנטי בדורו, ולא יפלא שפושקין– אוֹניֶגין התיחסו בבת-צחוק-עצורה לשירתו של לנסקי.

 

                        כַּךְ בְּסִגְנוֹן עָמוּם, יָגֵעַ

                        כָּתַב. (קוֹרְאִים רוֹמַנְטִי לוֹ,

                        אַף כִּי אוֹדֶה, אֵינִי יוֹדֵעַ,

                        מַה מֵּרוֹמַנְטִיּוּת יֵשׁ בּוֹ?)

והרומנטיות מתה. לנסקי מת. אוניגין המית את לנסקי. הבירוניות דחקה את רגלי הרומנטיות. וכשם שלא היה טעם למותו של לנסקי, כך לא היה טעם לחייו של אוניגין. האם היה זה רק דו-קרב בין שני זרמים ספרותיים? המשורר קיפל בתוך סמל ספרותי זה בחזון רוחו הגאונית מציאות רוסית אכזרית ואת גורלו האישי. בגזרת גורל מופלא נמשך המשורר בעקבי גבורו ומתוך נבואה פטלית הספיד בו את עצמו.

 

                        נָשַׁב הַסַּעַר– צִיץ פּוֹרֵחַ

                        נָבֵל עִם שַׁחַר וְגָוָע,

                        עַל הַמִּזְבֵּחַ אֵשׁ כָּבָה!

האנטיטזה של לנסקי– הוא אוניגין, סמל הבירוניות בספרות הרוסית. בירוניות חיצונית, קלוקלת, חסרת-שרשים. בירוניות, שבאה לא מתוך שאיפות חיוביות לאידיאלים נשגבים, אלא מתוך גורמים שליליים של שוֹבע-חיים והתרוקנות מאידיאלים.

 

                        לֹא, רִגְשׁוֹתָיו בְּלֹא עֵת שָׁכָכוּ,

                        מָאַס שְׁאוֹן תֵּבֵל וּמְתִים;

                        יְפוֹת הָעַיִן חִישׁ זָנַח הוּא,

                        מַשָּׁא נַפְשׁוֹ כָל הַיָּמִים.

תקפו סְפְּלין אנגלי; חולם וקודר התחיל לנוע בטרקלינים, ולא כסתם אדם מאוכזב ומיואש, שרבים כמותו בחיינו, אלא דוקא כ"צ'ילד הרולד". ה"דֶנְדי" המגוֹהָץ והמצוחצח, ארי-הטרקלינים, חביב-הנשים, אמן המזורקה וההשתחויה הקלה, דוקא הוא חדל מהתענין סביבו במשחק הבוסטון, בדבות התבל, בגניחה הפרוצה ובמבט הצנוע; והטעם: נמאסו עליו הנשים והידידים ויש גבול לביפשטקסים וליין שמפניה. אבל יחד עם זה "נמאסו עליו גם אקדח וחרב ודו-קרב". גבורי בירוֹן העזו, התקוממו, נלחמו; בירון בעצמו נפל חלל במלחמתו בעד שחרור היונים; אבל תלמידו הרוסי "לא נסה לשלח יד בנפשו, ברוך השם"; הבירוניות שלו נצטמצמה רק בגבולות הבוז והבטול אל הסביבה, שקבלו את בטוים החיצוני... בפהוּק. מתוך פהוק מתחיל אוניגין לעסוק בספרות, אבל אינו רואה סימן ברכה בעבודתו. אוניגין נוסע לכפר דודו להשתתף בלויתו ו"כבר פהק מקודם עוד טרם בא אל כפר הדוד". אוניגין השתקע בכפר דודו ו"פהק בכל הטרקלינים, בחדישים כבישָׁנים". אוניגין נוסע עם לנסקי אל הלרינים ובדרך מוכיח לנסקי את חברו על פהוקו הבלתי פוסק. שמונה שנים, מיטב ימי חייו בזבז אוניגין באכזבות, תרעומות פנימיות ופהוקים– כזו היתה הבירוניות בגלגולה הרוסי.

אבל גם הבירוניות הזאת לא האריכה ימים ונכשלה בהתנגשותה הראשונה עם הריאליות הרוסית. וכאן– שיא האפותיאוזה של הריאליזם הספרותי. סמל הריאליזם הזה היא טטינה. לעומת "גרמניה הקודרת" של הרומנטיות ולעומת אנגליה הערפלית של הבירוניות העמדה הרוסיות הטבעית, החושית, השרשית, החרפית.

 

                        טַטְיָנָה (כְּרוּסִית נִלְבֶּבֶת

                        מִבְּלִי לָדַעַת עַל שׁוּם מָה)

                        הַחֹרֶף הָרוּסִי אוֹהֶבֶת

                        בְּלִבְנָתוֹ הַמַּקְסִימָה.

אוניגין נפגש עם טטינה. מצד אחד– תרבות עירונית מזהירה, מפונקה, ומצד שני– פשטות כפרית, תמימות נפשית, הרגשה בלתי-אמצעית. מצד אחד– אירופיות נבובה, מגוהצה, מזויפת, ומצד שני– עממיות, מסרות קדומים, "קפאון כפור מוצף קרנים, מסע מגררת, זריחת שלג בין ערבים ואפלה בערבי חג-הטבילה". ונחוץ  היה שבפגישה הראשונה תדחה הבירוניות המזויפה את העממיות הטבעית בשתי ידיה, בכדי שתנחל מפלה נצחת בפגישה השניה.

אבל פחות מכל צייר המשורר את גבוריו כסמלים. סמליות זו היא למעשה רק בת-לוי של מגמת-רוחו הפיוטית. בעיקר גולל לפנינו המשורר תמונת-חיים מוחשית של מעמד האצילים והבורגנים הבעירים הרוסיים של תקופתו על כל טיפוסיו השונים. בכמה מפרטי התאורים של הגבורים לא קשה למצא גם יסודות אבטוביוגרפיים. בניגוד ללנסקי, האחיד והבלתי-מורכב במהותו, יש לראות באוניגין טיפוס קיבוצי, הממזג בתוכו כמה תכונות ציבוריות. אפילו בבירוניות שלו ראה סופר גדול כְּדוֹסטוֹיֶבְסקִי תכונת התלישות והנדידה הרוסית. אוניגין ע"פ חנוכו, הליכותיו ואידיאליו הוא טיפוס ריאלי של אינטליגנט רוסי בן זמנו. הבקורת הרוסית הגדירה אותו כטיפוס של "איש מיותר", כלומר איש שלא השכיל למצא ולהגשים את תעודתו הציבורית בחברה. הגדרה זו נכונה רק במקצת. פושקין עצמו אינו מכסה לעתים על רגש אהדתו לידידו אוניגין, העולה על כל החברה המקיפה אותו. עם כל ריקנותו הנפשית ידע אוניגין– ולו גם לשם המתקת הבטלה– לפרוק מעל אכריו את עול האנגריה הקשה ולהחליפה במס-עובד קטן, דבר שעורר את חמת כל סביבתו. בו בזמן שלנסקי הסתגל על נקלה לחיי בעלי-האחוזה הכפריים ולשיחותיהם על "בהמות, פשתה וגשמים", שלא הצטיינו "לא בשכל, ולא ברגש, ולא בשנינה ולא בשותפות חיים הוגנת", שנא אוניגין את שאונם והמונם והיה בורח מפניהם על סוסו הדני שהוגש לו מאחורי ביתו; לא יפלא איפא, שאוניגין היה בעיניהם "פַרְמַזוֹן", איש מוזר ומסוכן. יוכל היות, שמתוך זהירות רבה חונן המשורר את גבורו בכמה תכונות של הנוער הרדיקלי, שתסיסתו המהפכנית קבלה את בטויה בתנועת הדקבריסטים. אבל אוניגין לא היה מסוכן בשביל החברה. האיש הזה, שגלה כביכול שאיפה לעבודה ושמתוך ענויי בטלה ופהוק משך ידו לקסת סופרים ולמדף ספרים, לא היה מסוגל למעשה של ממש, ומבחינה זו עלתה בלי ספק החברה הפרובינציאלית התמימה השקועה בעבודה והמטפלת "ביין, בקציר ובכלבים" על צ'ילד הרולד הרוסי, המתגנדר בספקנותו ובקדרוּתו, בהתפלספותו ובתלישותו מהחיים.

נקודת הזֹהר של הרוֹמן, בת-הטפוחים של המשורר, הטיפוס הקלסי של האשה בספרות הרוסית– היא טטינה לָרִינָה. לשם הבלטת הקונטרסט רקם פושקין על מסכת אחת– מחזה מול מחזה– את דמויות שתי האחיות. מצד אחד– אולגה, "עלמה סגלגלת ואדומה, הדומה לסהר הטפשי", לפי הגדרתו של אוניגין, תמיד זכה, תמיד מקשבת, תמיד כבוקר עליזה, עלמה, שאת צלמה הבַּנַלי אפשר למצא בכל רומן ורומן. ומאידך גיסא– טטינה, עלמה נוגה, דוממת ומפחדת, שמימי ילדותה מִלאה את רגעי בדידותה בעגמימות וחלומות, שבמקום שעשועים ומשחק-בובות בחרה לשמע אגדות אוֹמנתה ושאהבה בכל יום לקבל את פני השחר על יציע ביתה. בניגוד לאולגה האוהבת את עליצות החיים ויודעת ליהנות ממנה, נוטה טטינה לחיי הטבע, לחלומות ולהזיות. נפשה העדינה והרגישה יודעת להבין את סוד שיח הבריאה, לקלוט את הד המסתורין של הפחד והחרדה, להמתיק סוד עם הסהר ועם עצי היער ולהאמין במסרות-קדומים. טטינה היא בת-כפר, סמל התמימות, כנות-הרגש, טֹהר-המחשבה והפשטות העממית. מתוך קריאת-הרומנים יצרה בחזון רוחה את דמות גבורה, את רצוי-נפשה, את הַוֶרְטֶר שלה, שמצאתו באוניגין. כנות רגשי-האהבה אשר רחשה לאוניגין, שקבלה את בטויה בהתמדתם, במתיחותם הארוטית, ביסוריה הנפשיים והפיסיים ובמכתבה אל אוניגין לא פסקה גם אחרי שדחה אוניגין את אהבתה. גם לאחר ששקעה השמש, אשר השתחוה לה כל חייה, ידעה טטינה להפך את אוניגין לְאִידֵיאל בלתי-מושג, כשם שהפכה לפני זמן-מה את אידיאלה לאוניגין. וגם כשכרע אוניגין לפניה בדמעות חרטה ונֹחם, לא גלתה בדברי-הנזיפה הקשים שהשמיעה באזניו אף זיק רגש של נקם.

 

                        ... אֵינִי בָאָה

                        לְהַאֲשִׁים. אוֹתָהּ שָׁעָה

                        הַנּוֹרָאָה יָשְׁרָה דַרְכֶּךָ;

                        צָדַקְתָּ אָז, אֲנִי יוֹדְעָה,

                        וְחַיָּבָה לְךָ תוֹדָה...

כאן ה-Pointe, מרום הטֹהר הנפשי של האשה, אשר אהבתה הנאמנה אל אוניגין הוסיפה לצרוב בלבה. הן עוד לפני רגע אוניגין בסתר הדלת את הנסיכה הנהדרה בחדרה, כשהיא יושבת בלתי-לבושה וקוראה מתוך דמעות את מכתבו הרועד בידה. נפשה בוחלת בברק התפארת וההצלחה המזהירה והבית המפואר, אשר מינה לה הגורל, ברצון רב היתה מחליפה את כל המסקרדה המזויפת הזאת בדף ספרים, בגן עתיק, במעון הדל של הוריה ובכל פנה, אשר נגלה לה בראשונה אוניגין:

 

                        אֹהַב אוֹתְךָ (מָה אֲכַחֵשָׁה?)

                        אַךְ... לְאַחֵר יָדִי נִתְּנָה,

                        אֶשְׁמֹר לוֹ נֶצַח אֱמוּנָה!

אחרת לא יכלה להתנהג טטינה הישרה, הטהורה, הסובלת. "האיש במגבעת-הפטל, שדבר עם הציר הספרדי" בודאי לא יקים את עולמה הנהרס של טטינה. אבל זהו גורלה. מתחת לסף הכרתה, מצאה בו משום סיפוק מוסרי בטרגדיה הנשית, אשר עברה עליה ופצעה את נשמתה פצע עמוק ומכאיב לכל ימי חייה...

מסביב לגבורים המרכזיים טטינה ואוניגין ובני לויתם– אולגה ולנסקי מתגוללה יריעה של טפוסים שניים ושלישיים, המצטרֹפים לתמונה רחבה של המציאות הרוסית. הָלָרִינִים הזקנים, בעלי-אחוזה הכפריים, האוהבים לביבות רוסיות, שירי-נַחש ומחולות מחנים, המקפידים על קבלת אורחים, על רבה ותה ומיץ-דמומית והדואגים במסירות פטריארכלית לשידוכי בנותיהם, כל הפּוּסטיַקובים והבּויאנוביִם והסקוטינינים והזַרֶצקים, שמלאו את חלל החיים הרוסיים והספרות הרוסית במשך דורות, הדמות הנעלה של פִילִיפְּיֶיבְנָה, אומנתה של טטינה, דמות דיוקנה של אַרִינָה רוֹדיוֹנוֹבְנָה, אומנתו של פושקין, סמל הנאמנות והמסירות והאהבה של האָמה– המחנכת, שהעמדה כנגד צלמי-הזועה של כל מיני מסיה טריקה וּל'אַבֵּי,– כל הטפוסים האלה משלימים את תמונת-המציאות הרוסית שצוירה בכשרונו הגאוני של אבי הריאליזם הרוסי. אבל חוץ מכל הגבורים הנזרים, משתתף ברומן עוד גבור אחד, המשורר בעצמו. מהתחלת הרומן ועד סופו לוה המשורר את אוניגין:

 

                        "עַל פְּנֵי עוֹלָם זְמַן-מַה רַב

                        אֶל כָּל אֲשֶׁר הָלַךְ, אַחֲרָיו

                        נָדַדְתִּי"...                       ("אוניגין" פרק ח' 44)

בדרך נדודים זו נתן המשורר בטוי לירי רב-גונים לזכרונותיו, לחויותיו, ליחסו אל גבוריו ואל רוסיה. הליריקה הזאת כלולה ב"סטיות הליריות", בשיחות עם הקורא, בהשתפכויות הנפש, בסנטֵנציות האלגיות והאירוניות– היא לה סוביקטיבית, בניגוד לליריקה האוביקטיבית, המלוה את תיאורי הגבורים ברומן. בשנת 1822, כשישב בעל כרחו בקישינוב וחלם על עזיבת רוסיה, שר ברומן:

 

                        יוֹם חֻפְשָׁתִי מָתַי יַגִּיעַ?

                        – – – – – – – – –

                        כְּבָר עֵת עֲזֹב חֹף מְשֻׁעֲמָם

                        שֶׁל הַסְּטִיכִיָּה הַצּוֹרֶרֶת

                        וּבְאַפְרִיקָה, מוֹלֶדֶת נֹד,

                        בְּחוֹל הַנֶּגֶב צְרוּב הַיְקֹד

                        לַחֲלֹם עַל רוּסְיָה הַקּוֹדֶרֶת...                     (פרק א' 50)

הלך הנפש הבירוני שהשרה עליו העיון בשירת המשורר האנגלי בימי שבתו בבסרביה, התיז מעטו את ההגות הסרקסטית:

 

                        מִי כְבַר דַּעַת חַי בַּחֶלֶד,

                        סוֹפוֹ לִשְׂנֹא אֶת הַבְּרִיּוֹת וכו'. (פרק א' 45)

לעתים קרובות שואבת הליריקה של המשורר את השראתה ממקור זכרונות הנעורים ואז היא מתפרצת בצלילים רכים-נפשיים, רגשניים. כאלה הם למשל החרוזים האבטוביוגרפיים על שנות למודיו בליציאון (פרק שמיני 6–1), על פגישתו עם בת-שירו, שבקרה עמו משתי-לילה, והשתובבה כְּוַכְּחָנִיָּה, ורכבה עמו כלֶנורה לנגה הסהר בהררי קוקז, והוליכה אותו אל שפת הים השחור לשמע את המנון משברי הים ונדדה עמו בערבות מולדביה בין אהלי הצוענים... ויש שההשראה הלירית חודרת עד מעמקי ה"אני" שלו ומסעירה את הרגשותיו היותר אינטימיות, המובעות בכנות וגלוי לב בלתי רגילים:

 

                        אֵינֶנִּי שָׁר לְשֵׁם כָּבוֹד.

                        אֲבָל אַדִּיר חֶפְצִי עֲנֹד

                        מַר-גּוֹרָלִי בְזֵר-תִּפְאֶרֶת,

                        כִּי בֶעָתִיד לוּ צְלִיל יָחִיד

                        יַזְכִּיר אֶת שְׁמִי כְּמוֹ יָדִיד.

אבל גם ברגעי החויות הנפשיות היותר עמוקות יודע המשורר לבלום את מעוף-הרגשותיו ומתוך שקט אֶפִּי-פילוסופי לברך גם על הטובות גם על הרעות.

 

                        אָכֵן, בָּאוּנִי צָהֳרָיִם,

                        בְּעַל כָּרְחִי אוֹדֶה בְכַךְ.

                        הוֹי, בַּחֲרוּתִי קַלַּת כְּנָפַיִם,

                        אֶקַּח פְּרֵדָה מִמֵּךְ כָּאָח.

ומתוך אותו שקט נפשי נפרד המשורר (פרק שמיני 50) מאת יצירתו וגבוריו וגומר בחכמת-חיים מעמיקה:

 

                        אַשְׁרֵי הָאִישׁ, יָדַע אֶת זֶמֶר

                        חַיָּיו לַפְסִיק וְלֹא גָמַע

                        אֶת כּוֹס הַיַּיִן עַד תֻּמָּהּ.

החרוזים האלה אפיניים ביותר, אם נזכר את המזג האפריקני הסוער והלוהט של המשורר, שלא ידע לרסן את יצריו כל ימי חייו. פשוט מדהימה ומופלאה היא המזיגה שבין פושקין-האדם ובין פושקין-האמן, בין תאותנותו הלוהטת וחושניותו בחיים ובין מתינותו הפקחית, חוש-המדה האמנותי שלו והמנעותו מכל גסות לשון ומחשבה באמנות.

על החידה הזאת כבר עמדנו לעיל. פתרונה– באישיותו של המשורר הוגה הדעות. נשגה בהערכתה, אם נבא לדון על יצירתו על פי מצבי-רוחו. הביוגרפים של פושקין הדגישו זה כבר את אי-ההתאמה בין חויותיו האישיות ובין הבטוי האמנותי של יצירותיו, שנוצרו באותם הרגעים ומשום כך קשה להטביע על יצירתו גושפנקא של אופי או כיוון מסוים. ביד רחבה פזר פושקין שירי תהלה ליין, לטבע, לאשה. הוא שר שירים אנקריאוניים, בַּכְחִיִים, ארוטיים. שיריו הליריים מלאים אהבת-מסתורין להוד הטבע, ליוצר-העולם. לא יפלא שרוב מבקריו, אוֹבְסיַנִיקוֹב– קוּלִיקוֹבְסקִי, אַיְכֶנְוַלְד אִיבַנוֹב-רַזוּמְנִיק ואחרים ראו  בו את המשורר של זֹהר-החיים וחדות-החיים. הדברים במדה רבה נכונים. אבל בספרות הרוסית ראינו גם נטיה הפוכה לתאר את פושקין כמשורר הבריחה מהחיים, הספקנות, הרזיגנציה. וגם לחיזוק השקפה זו אפשר להביא דוגמאות.

 

                        אוּלָם לָאשֶׁר לֹא נוֹצַרְתִּי

                        הוּא זָר לְנִשְׁמָתִי מַה זָר–

את דברי אוניגין אלה אפשר ליחס גם לפושקין עצמו. האלגיה– היא אחת הצורות השיריות החביבות על פושקין. משורר-השמש אוהב גם את הסתו וכמישת-הטבע הנהדרה, החביבה עליו "כעלמה חולת-שחפת ובת-צחוק על שפתיה הנובלות". צחוק זה ידוע בספרות הרוסית: הרי הוא הצחוק מבעד לדמעות, שנתיחס לגוגול. אכן, פושקין ביחד עם הנושא של ה"רֶויזור" מסר לגוגול גם את סוד הצחוק הזה ואפילו את שמו ה"ספרותי".

 

                        שַׂחֲקוּ, רֵעִים, בְּשִׁיר וָנַחַת!

                        שְׁעוֹת הָעֶרֶב מַה קַלּוֹת.

                        וּלְשִׂמְחַתְכֶם זוֹ הַבּוֹטַחַת

                        אֶשְׁלַח בַּת-צְחוֹק מִתּוֹךְ דְמָעוֹת. ("לרעים")

לא, פושקין אינו משורר הרזיגנציה והיאוש, כפי שהגדירו אותו אחדים ממבקריו. פושקין הוא אמן ורק אמן. הוא מודה רק במציאות אחת: היצירה. הוא מביט על עולמו מבעד ל"גביש הקסמים". הוא אינו בורח מהמציאות, כי לפי עצם מהותו היה נמצא תמיד מחוצה לה.

 

                        לֹא לְעַמַל חַיֵּי-הַתּוֹהוּ

                        וְלֹא לְבֶצַע וּקְרָבוֹת,–

                        נוֹצַרְנוּ לַחֲזוֹן-אֱלֹהַ,

                        לִצְלִילֵי נֹעַם וּתְפִלּוֹת.                   ("ההמון")

זהו– פושקין בלי כחל ובלי סרק. פושקין שגורש ממשרדי-המיניסטריונים, שנלחם כל ימיו בשליטים, בחברה ואפילו באביו, שהתפרנס בדוחק מעבודתו הספרותית. פושקין– טַזִיט, פושקין– טטינה. טטינה, שעמה נזדהה המשורר יותר מאשר עם כל גבוריו, היתה לו קרובה ביותר בפראותה, בהתנכרותה אפילו להוריה, בבריחתה מעולם השעשועים וחדות-הנוער. כטטינה בקש גם פושקין מקלט לנפשו ההומיה בעולמו היחיד. חלום, דמיון, הזיה, פואסיה– אלו הן המלים היותר שכיחות בשירתו הלירית. היצירה האמנותית היתה לו חוף השאננים היחידי בסערות-חייו. באמנות לא בקש שום מטרה ובודאי לא ראה בה אמצעי למטרה. מכאן– יחס בטולו אל ההמון, ה"פלֵבס" המבכר את "האח המבוערת" על האמנות, מכאן האריסטוקרטיות שלו, ההתבודדות הגאה על אי-האמנות הטהורה, הנאמנה רק לשליט אחד בעולם, נשמת היוצר. האמנות– היא היכל-שן של שר הרוח וגם המקלט הבטוח מזוהמת החיים האורבת לנפשו. אליה הוא פורש את כפיו ברגעי דכדוך-נפשו:

 

                        ... אַתְּ הִתְלַהֲבוּת, הָעִירִי

                        אֶת דִּמְיוֹנִי בִּי וְהַסְעִירִי,

                        הָפִיגִי רֶדֶם לְבָבִי,

                        פִּקְדִינִי בְפִנַּת נָוִי,

                        בַּל תְּצֻנַּן נַפְשִׁי נִלְהֶבֶת,

                        בַּל תִּתְאַכְזֵר, בַּל תִּתְנַוֵּן,

                        וְסוֹף כָּל סוֹף בַּל תִּתְאַבֵּן

                        בְּתוֹךְ שִׁכְּרוּת עוֹלָם מַרְקֶבֶת...

 

ד

ב"אוניגין" גלה פושקין שפע אמצעי-הבעה וסממני ציור, שבהם נתברך כשרונו בגאוני. כמה מבקרים הוכיחו בצדק את פושקין, שבחר צורה שירית בשביל הרומן שלו. כנראה גם פושקין הרגיש את צמצום חופש-ההבעה שנגרם לו ע"י צורת הרומן והשתמש בערבוביה בסגנון לירי נמלץ, בסגנון דרמטי-דיאלוגי, בסגנון פרוזאי וגם פליטוני– בהתאם לדרישות התוכן. ע"י עושר הסממנים השיריים-טכניים ניצל המשורר מהסכנה, שהיתה כרוכה בצורה הנועזת של רומן בחרוזים. חלופי הצורות האפיות-ספוריות והליריות, השאלות הריטוריות והקריאות, ההגבלות והניגודים, ההשאלות והאַנַפורות– משוים דינמיות מיוחדת לרומן. פושקין, אבי הריאליזם הרוסי בספרות, היה הראשון שהעז להכניס אלה תוך ספרות הרוסית הנמלצה וְהַמְנֻפָּחָה את יסוד הפלַמנדיות, את הנטורליזמוס המגושם, ששמש מהפכה ומרד נגד הסגנון המקובל והמקודש של דרז'וין ותקופתו. פּוסטיַקוֹב "המנחר עם בת-זוגו כבדת-הבשרים", הקלמיק הפותח את הדלת "עם הפוזמק ביד", האכר "המחדש את הדרך בסוסה עלובה הרתומה לקרוֹן-משא", השואת בתולות רוקדות לסוסות יהירות מוצלפות בשוט וכו'– כל התמונות האלה, כל הסגנון הפלמנדי הזה היו חידוש נועז בתקופתו של פושקין. ידע גם פושקין, כי תמונות כאלו

 

                        "לֹא תְצוּדֶינָה נְשָׁמָה,

                        בָּהֶן הַטֶּבַע מַה-תָּפֵל הוּא,

                        מִדַּת יָפְיָן כֹּה זְעוּמָה"...   (פרק ששי 3)

אבל דוקא בהן חולל פושקין את המהפכה הגדולה בספרות הרוסית והוריד את השירה מהאולימפוס של הקלסיות המזויפת אל תוך-תוכם של החיים, של המציאות האפורה והחיה.

מאמצעי הבטוי והציור המרובים של פושקין ראויים להזכר:

הקונטרסטים או ההפכים. על ידי הקבלת הפכים מבליט ומגביר יותר המשורר את הרושם הדרוש.

 

                        "הַגַּנְדְּרָנִית תִּשְׁפֹּט בְּשֶׁקֶט;

                        טַטְיָנָה בִרְצִינוּת תֹּאהַב".             (פרק שלישי. 25)

או למשל הקונטרסט הקלסי, המובלט בבתים ל"ז–ל"ט של הפרק הששי. הקונטרסט מתבלט בכל תהומיותו, כשהמשורר עובר מהתיאורים המפשטים-נשגבים של הבתים ל"ז–ל"ח אל התיאור המגושם והפרוזאי שבבית ל"ט.

הַפַּרוֹדיָה. המשורר אוהב לחקות לשון סופרי דורו ולדבר בלשונם, פעם לשם חיזוק הרעיון וע"פ רוב מתוך אירוניה דקה.

 

                        אֱהֹב לֹא טֶבַע יְאַלְּפֵנוּ

                        רַק כָּל רוֹמָן רִאשׁוֹן נִתְעָב

כותב המשורר ומוסר את הדברים בשם אומרו, הסופר הצרפתי שטובריאן. בתארו את הליל בפטרבורג הוא מסתייע במליצתו של בַּרטינסקי. לעתים צרוף ה"מליצות" הללו עם לשונו של פושקין מבליט דיסוֹנַנס, המורגש יפה בלשון המקור ושאין למסרו בלשון התרגום. יש גם שפושקין עצמו מבליט את הדיסוננס הזה:

 

                        תּוֹלָע אַרְסִי נִבְזֶה בָּאָחוּ

                        אֵיךְ יְכַרְסֵם שׁוֹשַׁן-הַתֹּם?

                        אֵיךְ צִיץ בִּן יוֹם יִבֹּל פִּתְאֹם

                        בְּטֶרֶם נִצָּנָיו פֻּתָּחוּ?

פושקין שם בכונה בפי המשורר הרומנטי לשון פיוטית זו, אבל הוא מרגיש בגידוש-המליצות הבלתי טבעית ומוצא לנחוץ לתרגם את הדברים ללשון אנושית פשוטה:

 

                        "אִם לְסַכֵּם, רֵעַי, דְּבָרָיו–

                        פֵּרוּשׁ אֶחָד לָהֶם: דּוּ-קְרָב".

הַפְּנִיּוֹת וְהַקְרִיאוֹת. פושקין, שבער בשירה הרוסית את זמורת-הזר של הפְּסֶבְדוֹ-הקלסיות, השתמש בכמה אמצעים שיריים, שיש בהם משום המשך הטכניקה השירית של זו, אבל רק למראית-עין. פושקין אוהב לפנות ב"סטיות הליריות" אל זֶבס, אל האלילות ובנות-השיר, אל הוֹמֶרוּס וכו', אבל כפי שהדגשנו כבר, יותר לשם כונות אמנותיות מאשר מתוך חקוי לספרות העתיקה. השיחות, הפניות והקריאות מכניסות רוח אינטימיות ולבביות. "הקורא הנכבד" מלוה כל הזמן את המשורר; אליו פונה המשורר בשאלותיו ועצותיו ברגעי התרגשות וחויות קשות. לעתים קרובות פונה המשורר גם לידידיו ויאזמסקי, ברטינסקי, יזיקוב או לידידותיו אלוינה, זיזי, שחקניות מפורסמות וכו'.

ההומור. אחת הסגולות הנעלות בשירתו של פושקין הֵם פניני ההומור המפוזרים בכל יצירתו ומצהירים מבין השורות בצורה של אירוניה דקה, לגלוג קל או סרקזם מרירי. דוגמאות אחדות: בדברו על פטרבורג עיר הבירה, שגורש ממנה בפקודת השלטונות, הוא אומר:

 

                        "אוּלַי קוֹרְאִי נוֹלַדְתָּ בָּהּ

                        אוֹ שָׁם לָבַשְׁתָּ הוֹד וָזֹהַר!

                        שָׁם גַּם בִּלִּיתִי אֶת יָמַי,

                        אַךְ הַצָּפוֹן קָשֶׁה עָלַי...      (פרק ראשון 2)

את תיאור חנוכו של אוניגין, שהיטיב לדבר צרפתית ורקד בקלות מזורקה והחוה קדות בלי הכרח, הוא מסכם:

 

                        מָה עוֹד תִּרְצוּ? וְכֹה הֻסְכָּם,

                        כִּי אִישׁ נֶחְמָד הוּא וְחָכָם.                        (פרק ראשון 4)

דוגמאות כאלו אפשר להביא בלי קץ. בקשר עם זה ראוי להזכיר גם את ההיפרבולה (הגזמה) האירונית.

 

                        "כֵּן אִם קִנְאָה בָאִישׁ פּוֹגַעַת

                        הֲרֵי מַחְלָה הִיא מַמְאִירָה,

                        כַּדֶּבֶר אוֹ כְּטֵרוּף דַּעַת,

                        קַדַּחַת אוֹ מָרָה שְׁחוֹרָה.   (פרק ששי 15)

פִּתְגְּמֵי-סִכּוּם. יש לפעמים שהמשורר נוטה ברומן להאריך בתיאורים. ארכנות זו היא פרי הדיוק בְּקֶצֶב הַזְּמָן, שבו פועל הגבור או מתפתח המאורע. מענין, למשל, שאת תיאורי הטבע ברומן כתב המשורר, לפי הודאתו, על פי הלוח והקפיד מאד על הדיוק בחלופי הזמנים. מאידך גיסא נהג לצמצם ולסכם את הסתכלויותיו ומחשבותיו בצורה של סנטנציות, פתגמים קצרים ומבריקים, הכלולים ע"פ רוב בשתי השורות האחרונות של כל בית ובית. הפתגמים האלה נכנסו רובם ככלם לאוצה הפולקלור הרוסי.

המוסיקליות. הערכת שירתו של פושקין תהי לקויה, אם לא נרים על נס יסוד המוסיקליות שבה. שירתו של פושקין היא קלה, גרציוזית ומוסיקלית. היא משתפכה כמי האשד, מבריקה בשלל-צבעים, מקסימה בגמישותה, בהרמוניה שבצליליה וצורתה הארכיטקטונית. בכשרון בלתי רגיל יודע פושקין למזג את המשקל, החריזה והתכניקה השירית עם הריתמוס הפנימי של התוכן. מהאמצעים הטכניים השכיחים ביותר יש לציין:

את הפַּרַלֶלִיזם (הקבלה), המבליט את הרעיון ומעגל את צורת-הביטוי על ידי כֶּפֶל-תֵאורים.

 

                        בִּקֵּשׁ תָּמִיד פִּתְרוֹן רָזָהּ

                        וּבָהּ פִּלְאֵי-פְלָאִים חָזָה.    (פרק שני 7)

 

                        כֻּלָּם לִדְמוּת אַחַת לֻכְּדוּ,

                        בִּדְמוּת אוֹניֶגִין נִתְאַחְדוּ.  (פרק שלישי 9)

 

                        כֻּלָּם הֵם חֶבֶר חַדְגּוֹנִי.

                        בְּנֵי שִׁעֲמוּם הַחֶמְדָּנִי.       (פרק חמישי 35)

 

אחד מגלויי הפרלליזם השכיח ביותר אצל פושקין הוא– הָאַנַפוֹרָה, כלומר חזרת אותן המלים בראש כל פשוק לשם חיזוק הרעיון.

                       

                        תָּמִיד זַכָּה, תָּמִיד מַקְשֶׁבֶת,

                        תָּמִיד כַּבֹּקֶר עֲלִיזָה.        (פרק שני 23)

 

                        "שָׁם הַזָּמִיר שִׁירוֹ פוֹצֵחַ

                        בַּלַּיְלָה, שָׁם סִרְפָּד צוֹמֵחַ,

                        מַעֲיָן שָׁם סוֹד שִׂיחוֹ יַנְעִים...         (פרק שביעי 6)

 

                        אַחֵר מָשַׁךְ עַתָּה עֵינֶיהָ,

                        אַחֵר הִסְפִּיק לִבָּהּ הַרְגֵּעַ

                        בְּמַחְמָאוֹת הָאַהֲבָה.

                        אוּלַן מָשַׁךְ אֶת לְבָבָהּ,

                        אֶת הָאוּלַן הִנָּהּ אוֹהֶבֶת...             (פרק שביעי 10)

 

                        אַשְׁרֵי אִישׁ בִּנְעוּרָיו הִפְרִיחַ,

                        אַשְׁרֵי בָגַר כְּבוֹא הָעֵת.

 

אמצעי חשוב לשם השגת המוסיקליות של השיר הוא גם הָאַלִיטֵרַצִיָה, כלומר השתמשות במלים בעלות אותיות מסוימות, שיש בהן חקוי טבעי לפעולה המתוארת. לדאבוננו, קשה להקפיד עליה בתרגום במדה הדרושה.

לבסוף חשוב לשם הבנת הרומן והקלת קריאתו בתרגום, לעמוד על מבנהו, משקלו השירי וחריזתו. כל בית ובית ברומן מכיל 14 שורה, מה שמקרב אותו מבחינה חצונית לסונטה. הקירבה הזאת, כפי שנראה להלן, איננה חיצונית בלבד. הרומן כתוב במשקל יַמְבּוּס וְכוֹרֵאוּס, משפיל ומרים.

 

v        v                    v                    v                    v

דּוֹדִי      אִישׁ תַּם                        הוּא וִי               שַׁר דֵּ                 רֶךְ.      

v        v                    v                    v 

עֵת מַ     חֲלָתוֹ                 גָּבְרָה                 עָלָיו     

כל שורה כוללת מ9–8 הברות: הדלתות א, ג, ה, ו, ט, יב– הן בנות 9 הברות והשאר– בנות 8 הברות. בסדר זה באים גם החרוזים: בשורות א, ג, ה, ו, ט, יב– החרוזים הם חרוזי נקבה, כלומר מלעיל, ובשורות ב, ד, ז, ח, י, יא, יג, יד– חרוזי זכר או מלרע. כדי להציל את השיר ממונוטוניות העלולה להגרם על ידי חריזה אחידה מלעיל או מלרע, השתמש פושקין באפני חריזה שונים: בארבע השורות הראשונות נחרזות השורות: א+ג (מלעיל) ב+ד (מלרע); בארבע השורות השניות: א+ב (מלעיל), ג+ד (מלרע); בארבע השורות השלישיות: א+ד (מלעיל), ב+ג (מלרע) ובשתי השורות האחרונות א+ב (מלרע). אם לסמן את חרוז הנקבה ב-A וחרוז הזכר ב-B, הרי סדר 14 החרוזים בכל בית הוא:

 

                        A   B   A   B

                        A   A   B   B

                        A   B   B   A

                            B   B     

הרוב המכריע של הבתים ברומן, כפי שהזכרנו לעיל, מהוים סוניטה גם מבחינת התוכן. ארבע השורות הראשונות מכילות ע"פ רוב את הנושא העיקרי של הבַּית; ארבע השורות השניות– התפתחות הנושא או ניגוד לנושא; ארבע השורות השלישיות כוללות רעיון חדש, הערכה או בקורת, המוצאים את בטוים הסופי ע"פ רוב בצורת פתגם– בשתי השורות האחרונות.

 

ה

עברו מאה שנה מיום מותו הטרגי של א. פושקין. בשנת-זכרון זו אי-אפשר לעבר בשתיקה על חזיון מוזר והוא – השתיקה וההתנכרות הגמורה השוררת בספרות האירופית ביחס לאביר השירה הרוסית. בו בזמן שרוסיה הישנה והחדשה הצמיחה ספרות הערכה ענקית על פושקין ויצירתו, לא מצאו אלה כמעט שום הד בספרות העולמית, ואפילו יצירותיו גופן לא נתרגמו ברובן בלשונות זרות. יחס דומה לזה אנו מוצאים בספרות העברית, שיצאה ידי חובתה בתרגומים מועטים של יצירותיו. רבים רוצים להצדיק את יחס ההתנכרות לפּושקין באפיה הלאומי של יצירתו. השקפה כזו– יש בה משום המעטת דמותו והנמת שעור קומתו האמנותית של המשורר. אין ספק, שפושקין היה משורר רוסי לאומי, ששאב מקור השראתו מהמציאות הרוסית, מההיסטוריה הרוסית, מטבע מולדתו, מאהבתו העזה לעם הרוסי. בּוֹריס גוֹדוּנוב, אוניגין, טטינה, פִּימֶן, פּוּגַצ'וֹב ועשרות גבוריו– הם יציע טפוסים לאומיים, ילידי המציאות הרוסית. אבל היסוד הכל-אנושי של היצירה הוא לא בצד הפורמלי שבה, אלא בגרעין האוניברסלי, הנצחי החבוי מתחת לקליפתו הלאומית. מבחינה זו היה פושקין המשורר הרוסי יותר אוניברסלי של המאה שעברה. פושקין, כפי שהדגשנו, קלט לתוכו את השפעת כל התרבויות העולמיות. הוא הושפע ע"י השירה העברית, הרומית, היונית, הערבית, הצרפתית, האנגלית והאיטלקית. בקלות מפליאה ומתוך גלגול נשמה אמנותי ידע לחדֹר לערפלי תקופות רחוקות, לנבכי חויות נפשיות של עמים זרים. התכונה הזאת, תכונת הַהֵעָנוּת לכל הדי-העולם, ההתגלות וההתגלמות הרוחנית בצורה כל-אנושית וכל-עולמית– היא לפי דעת דוֹסְטוֹיבֶסקי– התכונה היותר אפינית של גאונו הספרותי. הבה נקוה, ששנת-היובל זו תביא סוף סוף בספרות העולמית לשנוי-ערכין ביחס למשורר גאוני, אשר עד היום נשתמרה שירתו במלא ערכה האמנותי והתרבותי.

* * *

יָהִיר מִטִּבְעוֹ, שָׁלְטָה בוֹ גַּם תַּאֲוָה מְיֻחֶדֶת,

הַמַּכְרִיחָה לִרְאוֹת בְּאוֹתָהּ אֲדִישׁוּת עַצְמָה

מַעֲשִׂים טוֹבִים גַּם רָעִים מִתּוֹךְ הַרְגָּשַׁת

יִתְרוֹן, אוּלַי מְדֻמֶה.

                                    (מתוך מכתב פרטי)

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה