א    🔗

יצחק בן יהודה רילף נולד בשנת תקצ“א (1831) בכפר ראואישהולצהוזן בקרבת מרבוּרג שבגרמניה. אביו,יהודי פשוט וירא-שמים, עסק כל הימים במסחר-בהמות, אך שלא כדרך רוב אנשי סביבתו דאג לתת לבנו חינוך יהודי-לאומי לפי מושגי הימים ההם. בעודו ילד למד יצחק בבית-ספר משותף, שיסד אביו יחד עם 25 הורים מארבעת הכפרים הסמוכים. כשהגיע הנער לגיל 14, שלחו אביו לגוּדנסברג בקרבת העיר קאַסֶל, שבה למד בישיבה מיסודו של הרב ולצר. רילף קנה בה ידיעות רחבות בתנ”ך, בתלמוד ובלשון העברית, אך במסתרים רכש ידיעות גם בלימודי-חול. בהיותו בן 17 הלך בהסכמת אביו להשתלם בעיר מרבורג, כדי להכשיר עצמו למשרת מורה עברי. אחרי עמדו במבחן, נתמנה מטעם הממשלה למורה-עזר בבית-ספר למתחילים בגודנסברג, אך משרה זו לא השביעתו רצון. הוא רצה להמשיך בלימודים ולרכוש לעצמו השכלה גבוהה. על כן עזב את משרתו, שב לכפר מגוריו והתחיל מתכונן לבחינות. לאחר שעבר בהצלחה את בחינותיו באוניברסיטה המבורגית וקיבל תעודת-גמר של בית-ספר תיכון (בשנת 1854), התחיל מכין עצמו לאוניברסיטה. כדי לכלכל נפשו בימי שבתו בפעם השניה בהמבורג, המשיך להורות בבית-הספר לילדי ישראל, ובשעות הפנויות מהוראה שמע שיעורים באוניברסיטה. בשנת 1857 עמד בבחינה לפני ועדת-רבנים, שסמכה עליו את ידיה ונתנה לו היתר-הוראה. “אותם הימים – מספר ד”ר רילף באבטוביוגרפיה שלו ¹– הביא המקרה לידי בפעם הראשונה לקדש שם עם ישראל ואמונתו ברבים, לתבוע לעיני השמש את עלבונם מאת הרוגנים והנחרים בם". כדי לסכל מזימת הממשלה, שרצתה לקפח את שארית זכויות היהודים בנסיכות הסן, הוציא רילף הצעיר בשנת 1858 מחברת בשפה הגרמנית בשם “להגנת היהודים בכלל, בשימת לב מיוחדת למעמדם ולמצבם במרבורג”. כעבור שנה עזב רילף את מרבורג ועבר לעיר הקטנה קניגסהויזן שבנסיכות הסן. כאן נשא אשה, שליוותהו באהבה ובאמונה בדרך חייו, ושימש מורה ומטיף לסיפוק רצונם של בני עדתו החדשה. אולם רילף, שנשא נפשו להשתלמות במדעים – דעתו לא נחה מישיבה בעיר נידחת, ועבר לשואָרין שבנסיכות מקלנבורג בה כיהן שלוש שנים נוספות כמורה לדת בבית-ספר יהודי. בינתיים עמד לבחינה באוניברסיטה של רוסטוק והוכתר כדוקטור לפילוסופיה. מכאן ואילך התמסר רילף לפעולה רחבה ופוריה בשני שטחים, שהיו קרובים ביותר ללבו: לעסקנות ציבורית וליצירה ספרותית, מדעית ופובליציסטית.

בסוף שנת 1865 הוזמן ד"ר רילף להיות רב ומטיף בממל. רילף שביקש שדה-פעולה לאומי-ציבורי, קיבל ברצון את ההזמנה ועבר לממל. לא ארכו הימים ורילף נתחבב על כל בני עדתו כרב מתקדם, כמטיף מפואר וכאיש בר-לב וטהור-מידות. אף הוא לא עשה את הרבנות קרדום לחפור בו; כדי לכלכל את משפחתו הגדולה נטל על עצמו – החל מאפריל 1872 – את עריכת העתון היומי " Memler Dampfboot " והתמיד בעבודה זו 26 שנים רצופות. עבודה זו נתנה לו את האפשרות להיות בלתי-תלוי בדעת פרנסי קהילתו ועצמאי בהשקפותיו ומעשיו. ואמנם רילף טהור-הלב ואיש המלחמה הציבורית ידע להבדיל בין קודש לחול ואגב עריכת העתון הנוצרי פירסם את עיקרי דעותיו בספרים וקונטרסים ובעתונות היהודית והלאומית באופן גלוי ונועז ובסגנון-פולמוס שאינו מצוי ביותר אצלי רבני-גרמניה.

כבר בראשית שנות עבודתו בממל נתפרסם רילף כעסקן נדיב-לב, הרודף צדקה ועושה חסד עם אחיו העניים והמדוכאים. מקום כהונתו ממל היה בשנים ההן אחד המרכזים לקשרי מסחר בין גרמניה ורוסיה, מקום פגישה של סוחרי יערות ופשתים, שהיו רובם ככולם יהודים, ותחנת-מעבר להמונים מדולדלים ומהגרים מרוסיה לארצות אירופה המערבית ואמריקה. כאן ניתנה האפשרות לרילף להיפגש עם יהודי רוסיה, לעמוד על טיבם וטבעם ולהתקרב אליהם. ואמנם רילף היה היחיד בין רבני המערב, שנכנס לא רק בעובי קורת-חייהם וסבלותיהם של יהודי רוסיה מתוך דאגה וחרדה להטבת מצבם, אלא ביקר גם בכמה מערי התחום והשתתף באופן אישי בהקלת מצוקותיהן וסבלותיהן. מכאן – פירסומו הגדול בקרב האוכלוסין היהודיים במחוזות רוסיה המערבית, שקראו לו “ד”ר הילף" (הד"ר המושיע).

הזדמנות ראשונה לעסקנות ציבורית לטובת אחיו ברוסיה ניתנה לו בשנים 1868–1869, כששרר רעב במחוזות פרוסיה המזרחית ובערי רוסיה הסמוכות. הרעב ומחלת-הטיפוס הפילו חללים רבים בקרב האוכלוסיה היהודית בעיירות הליטאיות ועוררו את דעת הקהל העולמית והיהודית על הצורך בעזרה דחופה וראויה. רילף, שנבחר לועד העזרה הארצי (בראשו עמד יורש-העצר פרידריך), נטל על עצמו מתוך מסירות רבה את אירגון העזרה לנגועי הרעב. אולם עיקר עבודתו הקונסטרוקטיבית ביצע כראש ועד העזרה בממל מתוך שיתוף פעוּלה הרמוני עם הרב ד“ר במברגר, שעמד אז בראש ועד העזרה בקניגסברג. בשנים 1867 – 1868 מפרסם רילף בשבועון “אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס”, שהיה אז נפוץ ביותר בקרב היהדות הגרמנית, את הכרוזים הראשונים, שקראו לעזרה והתנדבות. הכרוזים האלה זעזעו את קהל הקוראים, כי היה רילף אמן הפנייה אל המצפון וההכרה היהודית. תכנם היה רצוף אהבת-ישראל, שיתוף-גורל, יחס כבוד והערצה ליהדות הרוסית, דבר שלא היה שכיח בשנים ההן ביהדות הגרמנית ושעורר לעתים הדי תמיהה וגם התנגדות לרילף. רילף השתדל בכרוזיו לשרש מלב היהודים הגרמניים את היחס הפילנטרופי אל “יהודי מזרח האומללים” ולפתח אצלם רגשי שיתוף ואחדות לאומית עם היהדות הרוסית. אולם מאמציו אלה לא הצליחו אלא במידה זעומה, כי נתקל בקיר אטום של אי-הבנה מצד ראשי הציבוריות היהודית בגרמניה. והרי עוּבדה מאלפת ואופיינית ליחסו של רילף ליהדות הרוסית: הדין-וחשבון הראשון של רילף, שנתפרסם באפריל 1868 ב”אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס" (גליון 20) ושניתן בו תיאור מקיף ובולט של מצבם הכלכלי הירוד של המוני היהודים בעיירות הליטאיות, נסתיים במילים אלה: “אחים! העיקר הוא לא רק לתמוך בבני-ברית הנמקים מרעב ודחקות, אלא לתמוך באחים, העומדים לפני עתיד גדול. עכשיו הם עדיין גיטו עולמי, אולם פעם תחפּשׂוּ ותמצאוּ בהם את המקיים והממשיך את אמוּנת ישראל ועדת ישׂראל”.

דין-וחשבון זה וביחוד המשפט המצוטט, עורר התקפה חריפה על ד“ר רילף בצורת קורספונדנציה עלומת-שם מפרוסיה המזרחית, שנדפסה בשבועון הנ”ל (גליון 22). “מה כוונתו של האדון ד”ר רילף במילים אלה? – התרעם הכתב האנונימי – המאמין הוא באמת, שהאנשים האלה (יהודי רוסיה העניים-א. ל.) בטמטומם ובדבקותם בפולחן הדתי, רק הם לבדם יקיימו וייצגו את היהדות? אם כן, היו רבים מיטיבים לעשות, אילו חדלו מלדאוג ליהדות! לבי חרד בקרבי, למקרא המלים האלה. הכל יודעים שדווקא האנשים האלה, בבואם במגע עם אחרים הרחק ממולדתם – הנם הנחפזים ביותר לעזיבת אמונתם, הואיל וקלטו לא את עצם הרעיון, אלא את הצד החיצוני שלו. איזו תעודת-עניות מעניק בזה האדון ד“ר רילף ליהודי גרמניה, צרפת ואיטליה, אם הם זקוקים לתגבורת כזאת! לאן הובילה אותנו אורתודוכסיה חדשה זו, אם מטיף גרמני פולט משפטים כאלה!.. משה מנדלסון וידידיו הואילו בביאור התורה והפצת הלשון והמדע הגרמני בקרב היהודים הרבה יותר מכל רבני פולין של המאה שעברה, שאף הם היו זמן רב ממשיכים ומקיימים של האמונה”. מובן, שרילף לא בושש לענות על הדברים האלה במאמר מפורט (גליון 25), שבו הירבה שבעתיים בשבחו של “הפרולטריון” היהודי-רוסי ובגנותה של היהדות המתבוללת “המפגרת מלכת אחרי הזמן”.

מפעל העזרה שאורגן על-ידי רילף, נסתיים בסוף 1869 בהצלחה, אך רילף לא נשא נפשו לפעולה פילנתרופית. לעיניו היתה תכנית-עזרה רחבה על-ידי שינוי רדיקלי של מקום שבתם ותנאי-קיומם של יהודי רוסיה המערבית. למטרה זו נסע רילף ב-25 במאי 1869, לפי הזמנת שר-הפלך הקובנאי הנסיך אובולנסקי, לקובנה, כדי לטכס עצה עם עסקני-המקום בדבר דרכי-העזרה לקרבנות-הרעב. הנסיך אובולנסקי, שעמד בראש ועד-העזרה הקובנאי, גילה יחס של רצון וחיבה לרילף ופעולתו. יחסו זה של שר-הפלך הקובנאי, שעלה בליברליות שלו על רוב שרי-הפלך הרוסיים, נבע בלי ספק גם מתוך הנחה מוטעית, כי על ידי פעולה-קונסטרוקטיבית רחבה לטובת היהודית אפשר יהיה להזרים לרוסיה סכומי-עזרה עצומים, שיתקבלו מיהודי המערב העשירים. תיכף לאחר בואו של רילף לקובנה היתה ישיבה במשרד שר-הפלך, שבה נידונה לפי הצעתו של רילף, שאלת העברת האוכלוסיה היהודית נגועת-הרעב לפלכים הפנימיים של רוסיה. ב-29 במאי נתקבלה על-ידי הועד החלטה סופית “לייסד בתנאי של אישור הממשלה חברה בעלת סניפים בשטח גדול של רוסיה, שמטרתה להעביר את היהודים לפלכים הפנימיים של רוסיה, לרכוש קרקע בשביל יהודים עובדי-אדמה ולייסד בתי-ספר לשם הכשרה מקצועית של הנוער היהודי”. לאחר שהוגדרה בדיוק מטרת החברה החדשה, נעשו כל ההכנות הדרושות לקבלת אישור הממשלה ולהפעלת החברה. אולם התכנית הגדולה של רילף לא התגשמה. מערכת ה“אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס”, שבה פירסם רילף את הודעתו על מסעו המוצלח לקובנה, התיחסה באי אמון לאפשרויות לבצע את התכנית. הכסף הדרוש להתחלת המפעל לא בא וכל התכנית עלתה בתוהו. כשלון תכניתו המריץ שבעתיים את רילף לשוות תוכן קונסטרוקטיבי לפעולת-העזרה שלו. הוא הקדיש מעתה מיטב כוחו לאירגון ראשית-ההגירה היהודית לארצות המערב ולאמריקה ודאג להקניית ידיעות מקצועיות לנוער היהודי. וכך נהפך בית רילף למקור עידוד ותקוה, שאליו פנו כל המהגרים היהודים, שבאו מרוסיה. כאן צוידו גולי-רוּסיה בתמיכה חמרית, בסעד מוּסרי, בעצוֹת והוראות מעשיות, במכתבי המלצה ובכל שעשוי היה להקל מעליהם את סבלם הרב. רילף עורר בדרכו זו לא רק התעניינותם של יהודי המערב בגורל אחיהם במזרח, אלא האיר גם באור נכון את צביונה ואופיה של יהדות זו בפני העולם החיצוני.

למרום שיאה הגיעה פעולתו העסקנית-ציבורית של רילף בשנות השמונים. עם התגברות הלך-הרוחות האנטישמי בגרמניה בימי ביסמרק ועם פרוץ נחשול הפוגרומים ברוסיה הדרומית בימי “הרעמים”. לאחר רציחת הצאר אלכסנדר השני, נפתח לפני ד"ר רילף כר נרחב למתן-עזרה לקרבנות הפרעות ולהפעלת דעת-הקהל הרדומה של היהדות המערבית לסיוע חמרי ומוסרי. במאי 1881 הוציא ועד-העזרה בממל קול-קורא אל היהדות המערבית לטובת היהודים הנרדפים ברוסיה. רילף בא בדברים ובחליפת-מכתבים עם רבים מעסקניה. בזמן קצר נאסף בלונדון על-ידי “ועד מנשנהויז” סכום של מאה אלף לירות, שנועד להצלת היהודים האומללים. יותר מבראשונה דאג רילף הפעם לעזרה קונסטרוקטיבית, ביחוד בשדה ההגירה. הפרעות ברוסיה גרמו להגירה מבוהלת לאירופה המערבית ולארצות הברית. רבבות פליטים נצטופפו בשתי תחנות המעבר, בממל הגרמנית וּבברודי האוסטרית. הציבוריות היהודית נתקלה לפתע בבעיית-ההגירה בכל חריפותה. רילף, שהתנגד תמיד להגירת-היהודים לארצות אחרות וראה את הפתרון בהגירה פנימית מתחום-המושב שבמערב המדינה אל הפלכים המרכזיים, שינה עתה מן הקצה אל הקצה את יחסו לבעיית ההגירה. בתזכירו לח. גידלה מאפריל 1882 מציין רילף את הסיבות שהניעוהו לשנות את דעתו בשאלת ההגירה. המשכילים היהודים, וביחוד הנוער האקדמאי, שראו את עצמם כרוסים והיו קשורים בכל נפשם במולדתם הרוסית, ניתקו את קשריהם הרוחניים עם ארץ הדמים ורוצים לעזוב אותה יחד עם המוני-העם היהודיים. פרוסיה המזרחית עומדת בפני נחשול מהגרים יהודיים, שברחו מרוסיה מחמת המציק ומאימת-הפרעות, ואין כל אפשרות ותקוה להחזירם לפלכים המרכזיים והדרומיים. ריכוז 3 מיליונים יהודים בגיטו הרוסי המערבי בתנאים של דלוּת, דחקוּת, רדיפות ועלבונות מעמיד על סדר היום את שאלת אירגוּן ההגירה היהודית, התובעת את פתרונה הדחוף. התזכיר נסתיים בקריאה: “אנו מפורדים, מבודדים ומפוזרים בארצות שונות. הביאו אותנו למקום, שבו נוכל לשבת, לחיות ולעבוד במשותף כחטיבה לאוּמית אחידה, מורכבת ומודרגת ככל חברה אנושית מסודרת, ושבה נוכל להיות יהודים באין מחריד ומכלים ולעבוד ולתת כבוד ותהילה לה' אלהינו”.

הציבוריות היהודית בגרמניה לא יכלה, מחוסר הכנה טכנית ונפשית, להטיל על עצמה את עול אירגון ההגירה ההמונית, מצב היהודים ה“מאושרים”, שזכו לעבור את הגבול ולהתרכז בערי גרמניה המזרחית, היה עגום מאוד. בהשפעת דעת-הקהל האנטישמית הוציאה הממשלה הגרמנית פקודה, כי על כל הפליטים לעזוב את הארץ. רילף יצא מיד לקדם את פני הסכנה. בהשתדלותו לפני הקיסר הגרמני וביסמרק הוארכה זכות הישיבה של הפליטים בגרמניה עד סידור ההגירה. כשנדחדשה אחרי חדשים מספר גזירת הגירוש, יצא שוב רילף לעזרת אחיו. בשורת מאמרים הגן על היהודים הזרים מפני האנטישמיים, שדרשו את הרחקתם מגרמניה. ביחוד השפּיע “מכתבו הגלוי” (ב-1886) למיניסטר פון פוּטקַמֶר, שקיטרג על היהודים באחד מנאוּמיו בפרלמנט.

עזרתו של רילף ליהודי-רוסיה לבשה גם צורות אחרות. בשנת 1882 פרצו שריפות בהרבה ערים ועיירות ברוסיה, שהמיטו חורבן כלכלי על רבבות בני ישראל. נפגעה ביותר קהילת מינסק בשרפה הגדולה, שאכלה את מרבית בתיה. כבשנות בצורת, מצא רילף גם עכשיו לנחוץ לראות במו עיניו את שבר עמו ונסע דרך וילנה למינסק. את פרשת נסיעתו זו תיאר בחוברתו “שלושה ימים ברוסיה היהודית” (1882). בהיותו נאמן לרוח תקופתו, לא נמנע גם רילף “להוכיח, כי שקר טפלו זדים על אחינו היושבים ברוסיה, כי מומם בם, משחתם בם, ובאמת הם מצוינים במידות ובמעלות תרומיות וכל מעשיהם באמונה ובישרת לב”. רילף הירבה לדאוג לחינוך הכללי והמקצועי של הנוער היהודי. ב-1879 יסד בממל בית-ספר לעניי-ישראל (“מוסד רילף”) שנתמך על-ידי הועד המרכזי לעזרת פליטים יהודיים-רוסיים בברלין. במוסד זה קיבלו חינוך והשכלה שיטתית למעלה מ-90 נערים. הוא דאג גם להחזקתם ולהכשרתם המקצועית של שוליות, מהם 30 נערים בממל ומספר מסוּים בערים אחרות בגרמניה ובצרפת.

 

ב    🔗

העסקנות הציבורית היא שהביאה את רילף – לפי הודאתו – לידי יצירה ספרותית, מדעית ופובליציסטית. על אף פוריותו הספרותית לא מצא רילף הפילוסוף והוגה-הדעות הלאומי הערכה הולמת בספרותנו. לשיטתו הפילוסופית ניתנה הערכת-מה בדיסרטציה של א. אהרונוביץ ², אך כהוגה דעות ציוני לא זכה עד היום להערכה (מלבד מאמרים מועטים, לרוב ביוגרפיים). ב-1858 פירסם רילף את ספרו “משפט הירושה כירושת-סבל בהתפתחות העתידה של החברה האנושית”. אולם יותר מבעיות סוציאליות-חברתיות משכה את לבו הפילוסופיה. עוד בשנת 1864, בגמרו את האוניברסיטה, כתב את הדיסרטציה שלו על הנושא: “כיצד לבנות את המיטפיסיקה על יסודות חדשים?” ב-1880 חיבר את ספרו: “רעיון האחדוּת כיסוד מוסד לכל האמונות והמדעים וכמפשר ומתווך בין משכילי כל הדתות והאומות”. בכותרת האופיינית הזאת של הספר, שנכתב שנה לפני הפרעות ברוסיה, כלולה אמונת הרב הליברלי בתעודת ישראל להשליט בכוח האחדות אהבה ואחווה בין עמים ודתות, או כהגדרתו של המחבר עצמו: “ספרי הוא כעין גילוי-דעת אשר לא בהררי-הדת יסודתו, כי אם בתורת הפילוסופיה. – – ומטרתו להראות לבני-אדם, הנפרדים זה מזה בדעותיהם ובנטיותיהם, בדתם ובצור מחצבתם, נוה-שלום, אשר בו ידובקו ויחוברו יחד במעדני האהבה ויתקעו כפם איש לרעהו כאחים מלידה ומבטן”. בתקופת חייו זו עוד האמין רילף באפשרות להקים לעמים שבדורו נוה-שלום בטוח, שבו יגורו זאב עם כבש בשלום כאחים מלידה. אולם גם לאחר שנחרב לעיניו נוה-שלום זה וראה את “האחדוּת האנושית” במערומיה לא חדל מלהרחיב ולהעמיק ולבסס את רעיון ה“אחדות האלהית”, שהוא יסוד השקפתו הפילוסופית וגולת-הכותרת של בנין המיטפיסיקה שלו, שביקשה לאחד את תורת ההתפתחות של דרווין עם הפנתיאיזם של שפינוזה. כבר בדיסרטציה הפילוסופית שלו משנת 1865 ניסה להביא לידי אחדות את החשיבה והישות, את המושג ואת העצם, את הסובייקטיביות והאובייקטיביות ולבסס את השתלשלות הכוחות שבטבע וברוח על מציאות כוח-יסוד אחד, שהוא כבורא. שני העולמות, עולם-המחשבה ומחשבת-העולם, אינם לדעתו אלא עולם אחד ביסודו המתגלה בשלוש צורות: חושניות, שכליות והסתכלות. הניגודים שבין הגוף והנפש אינם ניגודים ביסודם ויש לפשר ביניהם על-ידי קביעת הכוח המשמש יסוד לכל ההוויה. החומר אינו אלא “הכוח הנמצא במנוחה”, הכוח שבעצם. האומים הם נקודות, שבהן מצטבר הכוח, הנמצא בתמידות במצב פעולה והתפתחות. באטום חבוי כבר כוח החיים בשתי צורותיו, החמרית והרוחנית. מכאן החוק של “השמירה על הכוח” שבטבע ושל מלחמת הקיום שבחיים. אי-האפשרות לתפוס את הכוח מעידה על היסוד הרוחני שבו. אין הגוף אלא נפש בצורה רוחנית, כשם שהנפש אינה אלא גוף בצורה נפשית. הרוח קיים לנצח כישות נפשית, שהיא נושאת ההכרה העצמית. הכוח לובש ופושט צורה, הולך ומשתנה ללא הפסד וכלָיה. העולם הוא התגלותו המוחשית של הבורא, והבורא הוא הכוח העליון, הישוּת הכללית והרוּח המוּחלט.

רעיונות אלה, שרילף הגה אותם כל ימי חייו, הונחו ביסוד חיבורו הגדול “שיטה של מיטפיסיקה חדשה”, המתחלק לחמישה חלקים, ואלה הם: 1. “מדע רעיון העולם” (1883), 2. “מדע עולם הרעיון” (1888), 3. “מדע אחדות הכוח של המיטפיסיקה החדשה” (1893), 4. “מדע אחדות הרוח” (1897), 5. “מדע אחדות האלהים” (1902), (נכתב בימיו האחרונים). ברעיון המיטפיסיקה החדשה, שטיפחוֹ וסלסלוֹ בדיסרטציה הסטודנטית שלו – עסק גם ביצירת-חייו האחרונה. כה סיכם את השקפתו על אלהים ואדם בחלק החמישי: “תפקידנו יהיה מעתה להחדיר – כשם שעשינו עד כה – את ההכרה המדעית, כי הכוח הכולל והרוח-הכולל אינם בצירופם אלא ישות אלהית אחת, שפע כל הכוחות וכל הרוחות, עילת-העילות של כל הוויה והתהוות, הכלליות שבאחד והאחד שבכלליות, שבהם כל מחשבות-העולם וכל עולם-המחשבות וּממילא גם אנוּ בעצמנוּ כלים וגם משתמרים לדורי-דורות ³. הכל מתבטל בעל-כרחו, כדי שוב למצוא את תיקונו לעולם ועד. כל בריה, ותהי העלובה והחלשה ביותר, מוצאת באלהים את קיומה הנצחי. וכל דבר מוכר ומושג באחדות ובאמת, הוא מוכר ומושג בנצח, באלהים. הפילוסופיה היא המדע של האחד והאמיתי; ומשום כך זה שׂיאה וזאת פסגתה: מדע אחדות האלהים”.

האמת ניתנה להאמר, כי בספרו זה לא בנה רילף שיטה מקורית במטפיסיקה ולא קנה לו מקום עצמאי בפילוסופיה המודרנית. ואף-על-פי-כן עשה ספרו בזמנו רושם רב בעולם המדע. הרבה מלומדים פיזרו לו תהילות ותשבחות והפילוסוף אדוארד הרטמן הרים אותו על נס כספר-מופת בספרות הפילוסופיה.

 

ג    🔗

רילף קנה את עולמו בתולדות המחשבה הציונית על-ידי יצירה אחת – מחברתו “ארוכת-בת-עמי, דברים היוצאים מן הלב לבני ברית ושאינם בני-ברית”, שהופיעה בשנת 1883. החוברת הזאת תישאר לעַד כאחת מיצירות-המופת של הספרות הלאומית-הציונית שמלפני הרצל, ומחבּרה ודאי שראוי הוא לעמוד במחיצתם של מבשרי הציונות הדגולים והמעטים במספרם. את מחברתו זו כתב רילף בהשפעת ה“אבטואמנציפציה” של י. ל. פינסקר, “למרות כל הבדלי ההשקפות ונקודות-הראייה – כותב רילף לפינסקר במכתב הפתיחה ל׳ ארוכת בת-עמי׳ – עשה עלי חיבורך רושם בל-יימחה. הרבה מהשקפותי, שאיפותי והלכי-רעיוני הופנו על-ידי כך לצד אחר, על מנת להגיע לאפיק אחד בתכנית”. “כתבתי את ׳ ארוכת בת-עמי׳ – כותב רילף כעבור 13 שנה – כדי להשלים ולבסס את ה׳האבטואֶמנציפּציה׳ ולקבוע נכונה את מטרותיה ותעודותיה הסופיות”. אולם בהגדרה זו יש הרבה מן העניות ורגש-ההערצה שרחש לפינסקר. רילף לא היה פרשן בלבד, שהשלים וביסס את יצירת ידידו. בכמה דברים, כמו למשל בהסברת האנטישמיות, מופיע רילף כבר-פלוגתה של פינסקר ואף מבקר את השקפתו בחריפות רבה. בבירור רב-גילויים ותופעות במציאות האנושית והיהודית מעמק רילף את ההסבר ההגיוני והפסיכולוגי ומביע בראשונה דעות, שנעשו אחר-כך לנכסי-צאן-ברזל של המחשבה הציונית. הניתוח ההיסטורי והפסיכולוגי המעמיק של מצב-היהודים בעולם, העמידה האמיצה, העקשנית וגלוית-הלב על משמר כבוד האומה ויחודה בפני עולם אנטישמי משתולל ובפני ההתבוללות הרבנית-הפרופיסורית הלוחמת, העלאת הפתרון הארצ-ישראלי בעוז וללא כל תנאי בניגוד ל“אוטואמנציפציה” ושנה לאחר הופעתה, הטון הגאה-מלחמתי הנובע ממעמקי ההכרה בצדקתנו – כל אלה מקנים ערך קיים לדורות ליצירה קלאסית זו. פיצוי לאריכות היתירה והחזרוֹת שבמחברת אנו מוצאים בסגנון המרומם והנלהב, הרצוף אהבה אין-קץ לעמנו ואמונה בכוחותיו.

“אם למרות כל זאת – כותב רילף לפינסקר במכתבו הנזכר לעיל – לא מצא חיבורך בכל מקום את ההערכה ותשומת-הלב הראויה, הרי יש לייחס את הדבר לעוּבדה, שהעולם לא יכול היה לרדת לסוף דעתך והרגשתך. מי יודע אם גם גורל חיבורי לא יהא כגורל חיבורך?” – ניבא רילף וידע מה ניבא. במשך 60 שנה, מיום הופעתו, לא זכה ספרו ללבוּש עברי והיה כספר החתום לדור. אולם גם המקור הגרמני, שאזל לפני הרבה שנים מן השוק, עבר ללא הד ניכר בציבוריות היהודית. גרוע מזה היה גורלה של חוברת שניה של רילף בשם “המניפסט של העם היהודי” (נכתבה בשנת תרמ"ד). ב“חוברת זו – כותב שאול פנחס רבינוביץ, שלידו מסרה רילף להדפסה ⁴– יגיד העם הישראלי דברו לעמי-העולם כולם, כי הגיעה גם לו העת לשוב לתחיה ולהיות לגוי יושב בארצו הנבחרת לו על-פי ההשגחה העליונה גם לפי אמונתם המה. במגילה הזאת נמצאה פרוגרמה שלמה לעבודה הציונית האמיתית לתחיית האומה גם ברוח וגם בחומר”. אך החוברת הזאת אבדה ותכנית-ההגשמה המעשית של רילף לא הגיעה לידינו. נעמוד בקצרה על תכנה של “ארכות בת-עמי”. הספר מחולק לארבעה חלקים, בעלי כותרות עבריות: גלות (כלומר פיזור ישראל בעמים), רשעות (האנטישמיות), עבדות (התבוללות), וחירות. בכותרות אלו עצמן מתגלה כשרון הניסוח התמציתי והממצה של רילף.

בפרק “גלות” מתואר מצבו הטרגי של עמנו בגולה. היהודי הוא לעולם יהודי: יסוריו בגולה – יסורי-נצח. אמנם היו גם הפסקות קצרות או ממושכות במרטירולוגיה היהודית, אולם “גם הפסקות ללא קדחת הן חלק של מחלה”. אין בריחה מגורל היהדות. “שא את מעיל המלך, עבדהו כפקיד, חרוץ משפט בשם הוד המלכות, העמד את נפשך ורכושך ברשותו, התמנה ליועץ המלך, קבל מידו את מגילת-היחש, שתעמיד אותך לימין אדירי-הארץ, אתה תוסיף להיות אשר היית – יהודי”. שום אמצעי התנכרות, התכחשות, הסתגלות או התבוללות לא ינקו את היהודי מכתב יהדותו בעיני העולם. סיבת הדבר – הניגוד התהומי בין היהודי והלא-יהודי, המונע כל אפשרות של טמיעת-יהודים גמורה בעמים. בפלסטיות מולאה ודקות-ניתוח פסיכולוגית מתאר רילף את הדיוקן הרוחני והנפשי של היהודי והלא-יהודי, ומדגיש באובייקטיביות גמורה את המעלות והחסרונות של שניהם. ההתקדמות האנושית, הפושטת הרבה עקמומיות, אין בכוחה לסלק את הניגוד שבין ישראל לעמים, את שנאת העולם לעם-עולם. אכן, יהודי-המערב קיבלו אמנציפציה אזרחית-ממלכתית, אולם היהודי – וכאן חוזר רילף על ניסוחו של פינסקר – רוכש לכל היות אמנציפציה חוקית, הנובעת מתוך שיקול-דעת מוחי, אבל לא אמנציפציה חברתית, שמקורה ברגש האנושי. העיכוב לקבלתה היא האנטישמיות החברתית, כלומר אותו צורך הנפש להיות “יודן-ריין”, המצוי בכל שכבות החברה הבלתי-יהודית, לרבות השכבות הפרוגרסיביות. הוא מבליט את השקר הפנימי של האמנציפציה החוקית, הנזרקת ליהודים פירורים-פירורים כמתת-חסד ונדברת-רחמים והעלולה בכל רגע להילקח בחזרה.

את סיבת המצב המיוחד של היהודי בעמים רואה רילף, כמו פינסקר, לא בגלות כשהיא לעצמה, אלא בנכר הקשור בחוסר-מולדת. לכל עם ועם יש גלות משלו, ואף-על-פי-כן רשאים מיעוטי-העמים האלה “למחות, להתקשר, למרוד”, ועמי-הרוב רחוקים “מלבוז להם, לשנאם א לרדפם עקב המעשים האלה ואף מבקשים להרגיעם ולפייסם”, הואיל ויש להם מולדת מחוץ לגבולות גלותם. היהודי בלבד הוא עם חסר-מולדת ו“זה מתרץ את הכל”. לא תועיל לו העובדה, שהוא בכל מקום “אזרח טוב, מוכשר לקרבנות, פטריוט נאמן וקנאי, המגזים אפילו קצת בקנאותו”. העולם אינו מאמין ליהוּדי, אינו בוטח בו, אינו רוצה בו, באשר “הוּא מתחרה בלתי-נוח, נצר לא-חוקי, קבצן טרחני, פליט חסר-בית, אורח-פורח”. וקלאסית היא ההדגשה: “העולם רוצה להפוך בלב היהודי לא את הנכר למולדת, כי אם משתדל בהתמדה רבה ובכל האמצעים להפוך את המולדת לנכר”.

בפרק השני מתאר רילף את שנאת העמים אל ישראל, הפועלת “ככוח מניע ראשי לכל המאורעות ההיסטוריים והתפּתחוּתם בקורות עמנו והמתגלה כעין פרוטופלסמה בכל תאי-הגוף של ההיסטוריה שלהם”. שאלת היהודים – היא שאלת השנאה הזאת. בביאור סיבתה מתנגד רילף בחריפות לדעתו של פינסקר, כי השנאה ליהודים היא תופעה פסיכולוגית, המעורה בנשמת עמי-העולם, מעין אינסטינקט. רילף כופר באידיאות טבועות בנשמת יחידים או עמים. בעמדו על יסוד ההתפתחות ההדרגתית בעולם הסוציאלי והביולוגי, התלויה בתנאי-חוץ (כמו אקלים, טיבו של קרקע, תחבורת-עולם, השפעת גאונים ואידיאות אוניברסליות) – דוחה רילף את התורה של פינסקר, הרואה את האנטישמיות כמחלה העוברת בירוּשה, שאין לה תקנה עולמית. כן אינו מקבל את דעת פינסקר, שהאנטישמיות היא יודופוביה, מחלה של פחד מפני היהודי. העמים האדירים, אדירי-הציויליזציה ומלומדי-המלחמה, ספוגים יותר מדי הכרה וגאוה עצמית שיפחדו מפני תולעת-יעקב.

את שורש השנאה ההיסטורית ליהודי רואה רילף בנטיית האדם להטיל את חטא היחיד על הכלל ולתלות בו את האחריות לחטא. העם היהודי הוא השעיר לעזאזל לחטאי-יחידיו. רילף רחוק מלחפות על מומחי יחידים בישראל: היהודי אינו טוב ואינו רע מכל עמי העולם. היהודים אינם דורשים מהעולם אמנציפציה, באשר האמנציפציה ניתנה להם מטבע ברייתם על-ידי בורא העולם. מתן האמנציפציה אינו איפוא חסד-עמים, אלא השבת גזילה. רק בשטח אחד בלבד אנו דורשים סבלנות ואמנציפציה והוא – בשטח הכרת זכותם של יחידינו לרוע מעשים, כי זכות אחת למעשי נבלה ליחיד היהודי והבלתי-יהודי גם יחד. בזה אחר זה מבטל רילף את ההאשמות התפלות, שטופלים האנטישמיים על היהודים, כמו שחיתות בעלי-התלמוד, צליבת הנוצרי, עלילת-הדם, הניצול הכלכלי וכו'. לרוח האַפּוֹלוֹגטית, הפוגמת במקצת את דבריו, ניתן תגמול בסגנונו הנשגב והלוהט, המתובל פתוס מוסרי, הומור עדין וגם סרקזם נוקב.

מתוך הרגשת הצורך להשלים את משנת פינסקר, שפסח לגמרי על הרקע הכלכלי של האנטישמיות, מרחיב עליו רילף את הדיבור. הוא דוחה בשאט-נפש את אשמת אי-הפרודוקטיביות, שתולים ביהודים בהדגישו מצד אחד את התנאי הפוליטיים שהכריחו את היהודים להתרכז בענפי מסחר ותיווך ובהבליטו מאידך גיסא את הערך הכביר של הגורם היהודי בהרמת החיים הכלכליים של ארצות-מגוריהם. פחות מוצלח הוא נסיונו להוכיח שפונקציה כלכלית זו עולה על “העובדה המפורסמת של חכמי הכלכלה הלאומית ומדינאי המשק הלאומי, היוצרת כביכול ערכים ומסייעה להגברת הרכוש הלאומי”. אם גם נסכים ש“מחצית האנושיות היתה נידונה – לפי דבריו – לרעב, לולא היתה קיימת פעולה תעשייתית ומסחרית ענפה של היהודים” – קשה להסכים, שהיהודים ימלאו רק תפקיד זה במשק העולמי. עוד פחות יש להסכים לדבריו, כי “אחד מיתרונותיו הגדולים והאמיתיים של העם היהודי – הוא חוסר הפרולטריון (החרשתי) בתוכו, הירוד מבחינה מוסרית”, ויש להעדיף עליו את הפרולטריון הזעיר והזערער. לעוּמת זאת יש משוּם אמת בדבריו, ההורסים את האגדה המנופחת על עושר היהודים, שהופרחה בשעתה כדי לכסות על המציאות המרה של דלוּת ההמונים היהוּדיים.

בכשרון מזהיר נכתב החלק השלישי של הספר (“עבדות”) הנוגע במכת ההתבוללות. דפי הפרק הזה המתארים את השתלשלות הנסיבות ההיסטוריות, שהביאו את היהודי המערבי לידי עבדוּת רוחנית, לאבדן ההכרה הלאומית, לויתור מדעת על ערכים לאומיים-היסטוריים ולחיפוש הצלה-עצמית בהתמזגות, הסתגלות והתבוללות – הם ממיטב דפי הספר. התבוללות זו כאילו מביאה את רילף טהור-הלב, הכואב כאב עמו, לידי לימוד זכות על האנטישמיים בנוסח נביאינו. “כיצד – צועק רילף מעצמת כאב ועלבון – ידרוש כבוד מאחרים מי שאינו מכבד את עצמו? לו ליהט בלבנו רגש פטריוטיות יהודית, גברית, כבירה; לו הופענו לעיני העולם בהכרה עצמית לאומית ובהרגשה עצמית תקיפה; לוּ יכלה הכרת ערכנו וחשיבותנו במהלך ההיסטוריה של האומות לקומם את חוש-ההכנעה שלנו, לחזק את רוחנו השבורה, לזקוף את גבנו הכפוף; אילו יקד בלב כל יהוּדי ויהוּדי לוּ רק שביב התלהבוּת וּשאר-רוּח, ולוּ רק ניצוֹץ של גבוּרת קדמונינוּ ואומץ-לבּם – כי אז היה אחר לגמרי מעמדנוּ בעיני בני-אדם. – – ואז לא היו חורצים עליו הכלבים האנטישמיים את לשונם ולא היו מכלים בו בשנאה את זעם עברתם, אולם הירא ורך-הלבב יבחר תמיד להיות נשוך-כלבים, לרבות כלבי-הציד האנטישמיים; הפחדן יפחד והעבד ייכנע, ומי שאינו יודע את ערך-עצמו, נחשב גם בעיני העולם לחסר-ערך”.

רילף אוהב את המלה: גברי. הוא דורש הכרה לאומית והרגשה פטריוטית יהודית גברית. לדעתו לא הקימה יהדות גרמניה איש-מדינה גדול באמת מזרע יהודים, מפני שיהודי גרמניה חסרים “זריזות עולם, כוח ועוז הכרעה, פטריוטיות לוהטת ואותו רגש גאוה וכבוד עצמי, שבלעדיהם לא ישוער איש-המדינה הגדול. מרום גאוותם ושיא-כבודם הוא – לבלתי היראות והיחשב ליהודי”. לעומתם מציג רילף את ד’ישראלי וכּרמיה, שעלו לגדולה לא בכוחם המדעי, אלא בהכרה עצמית גברית, ובפטריוטיות שינקה לשַדה ממקור עמם. אין בשבילו מלים בזויות ומאוסות יותר מזחלנות, כניעה, ויתור. “כשסוטרים על לחינו האחת, אנו נותנים למורטים לא רק את לחינו השניה, אלא מטים ככל האפשר גם את גבנו לדוש”. ומשום כך חביבה עליו דמותו הספרותית-ההיסטורית של שיילוק, דבר שאינו רגיל ביותר אצל רב. “שיילוק הוא הסנגוריה הטובה ביותר, האַפּוֹלוֹגיה המשכנעת ביותר, שהוענקה באיזה זמן מן הזמנים ליהודי וליהדות. כן, כך צריך היה להיות היהודי לפי מהלך הצדק העולמי, לפי מהלך ההתפתחות הטבעית של הדברים. היתה לו הזכות ליהודי לחתוך ללא רחם ליטרה בשר אחרי ליטרה מבשר מציקיו ומנאציו”. דמוּת זו עולה ומתעלה שבעתיים לעומת הקריקטורה של היהודי המתבולל, שגמל תמיד אהבה תחת שנאה, שנתן תמיד גווֹ למכים, וידע תמיד להתחנן אך לא להתגונן, שהתרגש מכל מחאת-שוא של אנשי חסדו או מבקשי רעתו. דווקא באנטי-שיילוקיות זו רואה רילף את הרקע הפסיכולוגי ליחס הבוז והשנאה ליהודים “לפנים רדפו אותנו, משום שהיינו יהודים יותר מדי. עכשיו מתעללים בנו, משום שאנו יהודים פחות מדי”.

המתבולל אינו יהודי, כי אינו מתגונן. הגנה על-ידי סבל פסיבי – אינה הגנה. גם קדמונינו סבלו, אולם הם שאבו עוז וכוח ממקור סבלותיהם, כי יסוריהם היו אמצעי לשמירת-קיומם, להמשכת אמונתם בתקומת ישראל. מה שאין כן דור המתבוללים: חייהם אינם קרויים חיים, באשר הם מכוּונים רק לשמירת נפש-הפרט ואין בהם משום חפץ-הקיום הלאומי והשאיפה לחופש, לעצמאות ולתקומה מדינית. ההגנה העצמית על-ידי חולשה רק מגרה את יצר-ההתקפה של האויב. רק אומץ-לב וכוח היו מאז ומעולם מכשיר-ההגנה היחיד והיעיל ביותר וכזה ערכו גם בימינו עתה. ברם היחיד, מה כוחו במלחמת הגנה זו? רק הכלל יכול לעזור לכלל. לשם שיחרורנו מעבדות ניצחת דורש גורלנו שיתוף כל הכוחות: הפרט לטובת הכלל והכלל לטובת הפרט. עמנו לא יוושע אלא על-ידי אחדות, שותפות וערבות הדדית.

בפרק הרביעי (“חירות”) מסיק רילף את מסקנתו הציונית. בשיווי הזכויות הוא רואה רק את השלב הראשון של שיחרורנו. שיחרורנו בשלב זה הוא חסר-ערך, באשר אין לנו שום אחיזה בחוק הבינלאומי, ואנו חסרים מעמד חוקי מוּכּר במשפחת העמים החפשיים. את מצבנו אין לתקן על-ידי תרופות שאבד עליהן כלח, כמו תעמולה ופולמוסי סניגוריה, כי בשטחים אלה תהא תמיד יד אויבינו על העליונה ואף לא יהיה לנו קהל-שומעים וקוראים חוץ מהיהודים עצמם. לעולם לא נהיה לגורם בין-לאומי, כל זמן שלא נהיה קודם כל גורם לאומי, עם היושב בארצו. “צריך – אומר רילף – שתהא לו לעם היהודי מולדת, מכוֹרה, ומדינה שלו. אימתי? – בהקדם האפשרי. כיצד? – הדבר טעון בירור יסודי ומפורט. היכן? – אין זה כלל בגדר שאלה. בכל כדור-העולם ישנו רק מקום אחד, שבו אנו יכולים למצוא את מולדתנו ולהקים את מדינתנו – ארץ אבותינו הקדומה, נחלתנו לפי החוק, שנגזלה מאתנו בכוח הזרוע. רק הארץ הקדושה יכולה להיות לנו לארץ מולדת; כל מקום אחר אינו אלא גולה חדשה”. את הארץ נכבוש בדרך שלום – בנשק התרבות והציויליזציה, על-ידי התיישבות. אולם בדלית ברירה “נוכל לירות את תשובתנו גם בחרב על גבי הקדקוד הברברי, כשם שעשו זאת אבותינו לגיסת היוונים וללגיונות הרומיים, והפעם ביתר הצלחה מאשר בימי קדם”.

כיצד נרכוש את ארצנו? כאן מתגלה רילף החובב-ציון כמבשר הציונות המדינית. “הפוליטיקה הבינלאומית של המדינות הנאורות צריכה לעמוד לנו, שנוכל לקבל בחזרה את ארצנו, ולהקים שוב את מדינתנו, על מנת שתהא מקלט-מולדת בשביל אחינו הנרדפים הנדכאים”. אולם אין לעמנו לצפות “עד שהקידמה האנושית הכללית תבצע את שיחרור עמנו וגאולתו. הכרח הוא שמצדנו ייעשה כל העשוי לחדש את כבודנו בעיני העמים ולחסל את מעמדנו המיוחד”. כפינסקר קורא גם רילף לשיחרור עצמי, לאבטואֶמנציפציה. העמים לא ייענו לתביעתנו, כל זמן שאנו עצמנו לא נוכיח שאנו ראויים לעזרתם. “בנו בעצמנו יהא תלוי הדבר, אם לרכוש את העולם לטובתנו או לקוממו נגדנו”. אמנם רילף לא התעלם מהקשיים הכבירים הכרוכים בשיחרורנו. עיקר הקושי – בהתנגדות הפנימית. “נצטרך להילחם – אומר רילף – עם הסננות, פירוד לבבות, אהבה עצמית, מעשי מרי ואפילו יחס של לעג וביטול”. אולם הוא אינו נרתע מפניהם: מפעל-הגאולה אינו תפקיד של דור אחד; לא עלינו המלאכה לגמור. השאיפה עצמה לגאולה ולשיחרור היא עצם הגאולה והשיחרור. “האל”ף והתי“ו של שאיפה לאומית היא ההתלהבות לענין הלאומי. רק בה נשאב כוח והתמדה להשלמת מפעל השיחרור והתחיה הגדול”. הגואל יבוא לציון לא מתוך ציפייה פסיבית; זהו חטא פלילי, המעכב את ביאת המשיח. המשיח, איש “העצה והגבורה”, לא יבוא לעם אובד-עצות וחדל-אונים, שאינו יודע לעזור לעצמו. המשיח לא יהיה אלא החלוץ הראשון, שיסמל את מאוויי הרבים במרום תכליתם.

רילף ראה מראש גם את קשיי המיזוג הרוחני של בני-הגלויות בארץ ישראל, “שלא יבינו איש את שפת רעהו ונימוסו, ותרבה בתוכם האנדרולמוסיה כמו בימי גלות בבל”. אולם על שאלה זו נתן רילף תשובה ברורה, שלא כפינסקר והרצל: הגורם המאחד את הגלויות תהיה הלשון העברית, שׂפת התנ"ך והתפילה, שפת קשרי-הגומלין והתרבות של העם.

כפינסקר ראה גם רילף את הכוח הבינלאומי שיארגן ויממן את מפעל-שיחרורנו – בחברות היהודיות הגדולות וקודם כל ב“אליאנס”. רילף טעה בזאת כרבים אחרים, שסיסמת החברה המטעה (“כל ישראל חברים”) סינוורה את עיניהם ולכן נטו לראות בה סמל רצון-העם ואחדוּתו.

התכנית המעשית של רילף לא הגיעה, כאמור, לידינו. אולם בסיום מחברתו כלולים שלושה עיקרי-הגשמה, שהם עד היום יסוד מוסד לתנועתנו הלאומית: עליה, התיישבות וגאולת-הקרקע.

1. “סיסמתנו הקרובה – מסיים רילף – אינה אלא התיישבות! ספק אם נוכל בזמן קרוב לממש את שאיפותינו בצורה אחרת, ולפיכך רעיוננו הראשון והאחרון הוא התיישבוּת”.

2. “במתיישבים לא יהא לנו מחסור; למעלה ממיליון וחצי יהודים מצפים בכליון-עיניים לשעה שיתוו להם את הדרכים ויציעו את האמצעים, כדי שיוכלו להצטרף לחלוצי-ההתיישבות, שכבר עברו לפני המחנה”.

3. “וקודם כל: גאולת הקרקע! ‘ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ’. אחרי גאולת-הקרקע תחל גאולת-העם ושנת-היובל הגדולה תגיע”.

החוברת מסתיימת בנוסחה הקלאסית של המעשה הציוני: – כיבוּש הארץ, איחוד העם, הקמת מדינת ישראל בארץ-ישראל.

 

ד    🔗

איש בריתו של רילף במלחמתו לרעיון חיבת ציון היה ד“ר י.ל. פינסקר, שהתקשר עמו עוד לפני הופעת “ארוכת בת-עמי”. עוד בספטמבר 1882, בשנת הופעת ה”אבטואמנציפּציה“, מביע פינסקר במכתבו לרילף את שמחת לבו, שרכש בשביל רעיונו אדם בעל תכונות נעלות, אשר יוכל לקבל על עצמו את העבודה הקדושה לטובת הרעיון. ⁵ כי “מלחמה קשה עוד נחוץ יהיה להילחם, כדי שלא יירמס רעיון תחייתנו הלאומית בעודו באיבו, וביחוד ברגליהם של ‘גיבורי האמנציפציה’ – כפי שאתה קורא להם בצדק – של השאננים והשׂבעים, של משרתי חכמת הדיפלומטיה המרוצים מעצמם”. והיה יסוד לחששותיו של פינסקר. בשעת ביקורו באירופה נפגש עם אנשי ה”אליאנס" והציע לפניהם שיתמכו ברעיונו, אולם הם דחו את הצעתו, ואם בכל-זאת הוסיף לצפות לעזרתם, הרי מתוך תקוה, ש“דעת הקהל תכפה הר כגיגית על החוגים בעלי ההכרעה” ⁶, מתוך שאיפה להפעיל יחידים בעלי-מרץ ושאר-רוח לשם יצירת דעת-ציבור יהודית מאורגנת, פנה פינסקר אל רילף בדרישה להתחיל בעבודת הסברה לטובת הרעיון ובפעולה לשם “הצגת השאלה היהודית בעולם החיצוני כשאלה בינלאומית”.

רילף נענה מיד לבקשתו של פינסקר, ומאז נתקשרו שניהם בעבותות אהבה וידידות נאמנה. “אתה­ – כותב לו פינסקר ⁷– הנך כמעט היחיד, שנענית לי בהשתתפות כה חמה וברוכה. ידידי אתה, משום שאתה בעל-בריתי, ומשם שבעל-בריתי אתה, תיקר ידידותך בעיני מהיום והלאה על אחת שבע”. ואמנם, אם נזכור את ההתנגדות שעוררה מחברת פינסקר בחוגים מסוימים במערב ובמזרח (התקפת ה“איזראליט” המאינצי, הביקורת החריפה של לודויג פּיליפסון ב“אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס” ואפילוּ עמדת עורך “הצפירה”) נבין את רושם אהדתו של רילף. ידידותם הנפשית היא שהכשירה את הקרקע לכתיבת “ארוכת בת-עמי”. מחברתו של רילף עשתה רושם חזק על פינסקר. “בשבילי – כתב לו פינסקר ⁸– הרי ספרך הוא מאורע, שנכונו לו תוצאות כבירות. את לשונך אתה יבינו”. הוא ניבא לחוברתו של רילף הצלחה בניגוד לחוברת שלו, שנחלה, לפי דבריו, תבוסה. באותו מכתב הזהיר פינסקר את רילף מפני ה“אליאנס”. “נראה – כותב לו פינסקר – שהנך חי בטעות, כי ה’אליאנס' עתידה לקבל לידה את עבדותו הלאומית. ה’אליאנס' כבר עבר זמנה. אין לה הבנה אמיתית לגבי תפקידה, ולא עוד אלא שהיא מוכה סנוורים מסיבת דעות קדומות מיושנות ודוקטריניות”. לא נשאר לו לפינסקר אלא לדרוש מהעם היהודי להקים הסתדרות מיוחדת, שמטרתה תהא “לא איסוף כספים, אף לא קיבוץ המוני עם, אלא להוכיח בחוש, שכבר בא מועד וכי ישנם בקרבנו אלמנטים מספיקים כדי להטות את מהלך ההיסטוריה שלנו למסילה חדשה” ⁹. כך נולד במוחו של פינסקר הרעיון של ה“קונגרס” והועד הפועל המרכזי. פגישתו המקרית של ד“ר פינסקר עם ד”ר מנדלשטם מקיוב ופרופ' הרמן שפירא מהיידלברג בועידת חוקרי הטבע והרופאים הרוסיים באודיסה החישה את הגשמת הרעיון הזה. “מטרת הועד (הפועל המרכזי) – קוראים אנו ב”מגילת זכרון" שנתחברה על-ידי פינסקר וחבריו ¹⁰– לארגן מרכז התיישבותי, ככל שאפשר בארץ-ישראל, בשביל החלק הדל והמוכשר לעבודה של האוכלוסיה היהודית בארצות שונות, שאינו מוצא לו עבודה בארצו. הועד הפועל המרכזי ייבחר על-ידי קונגרס, שבו ישתתפו באי-כוח אגודות וקהילות; זמן כינוסו סמוך לסתיו בשנה הבאה. על הועד הפועל יהא מוטל להשתדל להשיג את רשיון הממשלות וחסותן הנחוצים לפעולתו".

רילף נענה ברצון לקריאתו של פינסקר. בספטמבר 1883 נתכנסה בקטוביץ אספת הכנה, שהחליטה לכנס ועידה של חובבי-ציון. הועידה התכנסה בדצמבר 1884 בקטוביץ. רילף, שלא יכול היה להשתתף בה, שלח טלגרמה של ברכה בצירוף מניפסט אל העם היהודי. המניפסט נתקבל בועידה בתשואות-חן, אולם הוחלט לא לפרסמו בדפוס, מתוך חשש שמא יעורר אי-רצון בחוגים מסויימים ¹¹. יחס צירי הועידה לרילף נתבטא בזאת, שבחרו בו ובד“ר הילדסהיימר לחברים נכבדים של אגודת מונטפיורי. מאז נתמסר ד”ר רילף בלב ובנפש לתנועה החדשה.

רילף הצטיין בכל מעשיו ודרכיו באומץ-לב וברצון עקשני. עם כל נטייתו לפתוס ולהתלהבות היה איש-מעשה, ששקל כל צעד במאזני ההגיון. “חושבים אותי – כותב רילף לפינסקר – לאדם טוב-לב, נוח לבריות, בעל עין יפה, חדור רוח-אידיאלים, ואפילו התלהבות במקצת. והרי אני הוגה-דעת קר ושקט, שאין לבו הולך אחרי ראשו, השוקל שש פעמים כל דבר ודבר, החושב להגשים בעקביות ברזל את הטוב בעיניו ואינו מחשיב את המלה ‘בלתי-אפשרי’ בשעת ההגשמה”. רילף שישב בעיר נידחת וגרמנית למחצה והיה כמעט בודד במערכה ותלוי בדעת אחרים כרב-קהילה, העיז לאסור מלחמת-דעות עזה על חזית אנטי-ציונית אדירה של רבנים ופרופסורים גדולי-שם ורבי-השפעה. לא הגזים פינסקר, כשכתב לו: “אתה הגרמני הראשון, שקם באומץ לב להלחם לטובת ענייננו; הנך עד היום היחיד בזה” ¹².

רילף גילה אומץ-לב לא רק כלפי יריבי הציונות, אלא גם כלפי חובבי-ציון והציונים. במלים קשות גינה כל מעשה שנעשה מתוך הפרזה חסרת-טעם וללא סיכויי-הצלחה. כך, למשל, התנגד רילף למפעל מכירת התמונה של משה מונטפיורי ליום יובל המאה שלו, שהכנסתה נועדה להקמת מושבה על שמו. רילף קרא למפעל זה, שהועבר לפי יזמתו של שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) בכל רחבי רוסיה, ואף בארצות המערב – “תרמית-היובל” ¹³. דעה זו לא היתה דעת-יחיד. על רילף כמו על רבים מראשי התנועה, עשתה רושם רע התרומה הדלה של 50 לי"ש, שמונטפיורי שלח לפינסקר עם ייסוּד “מזכרת משה” ¹⁴. דוד גורדון, שנסע מטעם חובבי-ציון אל מונטפיורי והביא לו אלפי-ברכותיהם בצורת אלבום, כתב לרילף בשנת 1885: “לולא היה השר זקן כל כך, וכאילו עבר ובטל מן העולם, בלי ספק היה עומד בעצמו ובכבודו בראש התנועה הגדולה המקפת כעת את עם ישראל; אבל עתה רק שמו הטוב יוכל לנו להיות לתועלת גדולה להענין כאשר יורה הנסיון. לא כן השר רוטשילד בפאריס וכו'”… ¹⁵ לשיא האכזבה הגיעו חובבי-ציון אחרי מותו של מונטיפיורי כשנודע להם שהמנוח לא הניח כלום לטובת ישוב ארץ-ישראל וגם מאמץ פינסקר להעביר את פרדסו בארץ לרשות חובבי-ציון – עלו בתוהו. רילף שחזה מראש את גורל המפעל, התנגד לו מראשית אירגונו.

ענין מיוחד יש ביחסו של רילף להרצל עם ראשית הופעתו ועם קריאת הקטעים של מדינת-היהודים, שנתפרסמו אז בעתונות. רילף ראה את הרצל כלוחם גלוי ואמיץ במתבוללים שנואי-נפשו, ובכל-זאת התייחס אליו בהסתייגות. פגעה בו העובדה, שהרצל “התעלם” במחברתו מפינסקר וממנו, שקדמו לו בתכניתם הציונית, ולא אמר דבר בשם אומרו, והוא הביע זאת בצורה חריפה באחד ממאמריו ב“ציון”. אולם לאחר שקרא את “מדינת היהודים” עד תומה, נשתנה יחסו להרצל. לשינוי זה סייע במידה רבה גם ידידו של רילף, דוד וולפסון ¹⁶. רילף כתב אל הרצל מכתב, בו קשר כתרים לראשו ודיבר בהדרת כבוד על האיש, שנתברך ב“נסיון בהוויות עולם, בתפיסה כלכלית, בטביעת-עין מדינית, בידיעה ובקיאות במדע המדינה ומשפט המדינה ובזריזות עתונאים”. אם כי ביקש לעצמו ולחבריו את משפט הבכורה של סוללי-דרך למחשבה הלאומית, ידע להודות מתוך כנוּת נפשית ביתרונה של “מדינת היהודים”, “המחוללת תקופה חדשה” ו“המשפיעה השפעה חינוכית על כל היהדות”.

חזון הרצל בהערכתו של רילף הוא תעודת עשירות רוחנית לנערך ולמעריך גם יחד. “מדינת היהודים – כתב רילף הזקן להרצל הצעיר – טבועה כמו כל הציונות המודרנית בחותם אוטופיה. אולם לא ייתכן שיהיה ויוכל להיות אחרת, כי מאין תבוא ההתלהבות הכבירה לטובת העניין? מהי אוטופיה כזו? היא אינה אלא הפיכת אפשרות למציאות. והרי זה חוק נצחי של הטבע והתבונה, שכל האפשרי סופו להתקיים באחד הימים. חוק ההתפתחות מביא בהכרח לידי כך. דבר, שהנהו היום בגדר של אוטופיה, עלול להיהפך מחר למציאות ולממש. סוף הדבר לבוא”.

לאחר שהכיר את הרצל דבק בו באהבה נאמנה. מתוך מסירות אבהית ותחושה מופלאה דאג רילף לשלומו והזהירו לשמור על בריאותו, כי “אין תמורתך בתנועה, שכן רואה אותך ביחוד הנוער מתוך הערצה – ובצדק – כעין משיח”. “ובצדק” – מלה מוסגרת זו באה ללמדך על ההרגשה הטמירה, שקיננה בלבו של רילף, וכך נעשה המבסס הרעיוני והלוחם הותיק של “חיבת-ציון” לאחד מתלמידיו הנלהבים של הרצל, לציוני מדיני מובהק.

אחרי הופעת “ארוכת בת-עמי” גדלו שמו וכבודו של רילף בעיני כל חוגי-היהדות הלאומיים. רילף נעשה לאחד הרבנים המפורסמים ביותר לא רק בגרמניה, אלא בכל ארצות הגולה. עורכים וסופרים ביקשוהו שיעניק לעתוניהם מפרי-עטו, אגודות ציוניות הזמינוהו להשתתף באסיפותיהן, קהילות ישראל מכל קצווי העולם פנו אליו וביקשו עזרתו. “האוטואמנציפציה” ו“ארוכת בת-עמי” היו המכשירים העיקריים של התעמולה וההסברה הלאומית. “זה מכבר – כותב בעל ‘המגיד’, ר' דוד גורדון, לרילף ב-1884 – יקר מעלתו בעיני ונכבד מאוד על השתדלותו הגדולה ופעוּלותיו הנמרצות לטובת בני עמנו האומללים ברוסיה… על אחת כמה וכמה נתגדל ערכו בעיני כעת, בצאתו לישע עמו, כל עמו, במחברתו היקרה אשר לא נראתה כמוה במין זה במחנה העברים, מלבד החיבור “אויטאעמאנציפאציון” – אשר יסודו בחול ומחברתו נקדשה בכלי על-ידי אמונתו הקדושה ביעודי נביאינו אשר רוח ה' דיבר בם! איך לא אשמח לראות, כי אם בין הרבנים המשכילים באשכנז ימצא איש כמוהו אשר שאר רוח לו להבין ולהשכיל את עומק תולדות ישראל, יעודו, תקוותו וארוכתו” ¹⁷. באותו רגש הוקרה מבקשו א. ש. פרידברג לשלוח את “ארכות בת-עמי” לשם הערכה ב“המליץ” ¹⁸. שאול פנחס רבינוביץ, התעמלן המובהק של חובבי-ציון הורשאיים כותב אל רילף בשנת 1885: “עליך לקחת בחשבון, שהנך הרב הגרמני היחידי (הפיזור של שפ"ר), שיש לו פופולאריות גדולה בקרב יהודי רוסיה וקולך עשוי לרכוש בשביל ענייננו הקדוש אלפי חסידים”. הוא מבקשו לתרגם את “ארוכת בת-עמי” לעברית, אף מביע את נכונותו לתרגם את חיבורו לרוסית ולפרסמו ב’רוסקי יאֶווריי' ¹⁹. בסגנון מלא הערצה כותב גם בריינין לרילף תוך הזמנתו להשתתף בירחונו “ממזרח וממערב”: – “דברים כאלה הנשמעים מפי חכם כמוך, מפי איש שהקריב נפשו על מזרח עמו, מפי איש צבא וגיבור חיל שנזקן במלחמת עמו, נותנים עוז בלבי ואומץ ברוחי לעבוד על שדה תחיית עמנו וספרותנו. אמנם לא לשוא זרעתם, אתה רב נכבד, הד”ר ליפפה מיאסי והמנוח ד“ר פינסקר, זרע אמת על אדמת ישראל. אנחנו, הדור הצעיר הלוחם בעד תקומת ישראל ותחייתו ותחיית שפתו וארצו, הננו תלמידיכם ההולכים בעקבותיכם” ²⁰.

ביחוד תכפו עליו בקשות המנהיגים והעורכים הציונים להשתתף בעתונות התנועה בתקופה הקרובה לקונגרס הציוני הראשון ואחריו. אם בשנים 1880–1868 פירסם רילף את כל מאמריו וכתבותיו ב“אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס”, ורובם ככולם היו מוקדשים לתיאור מצבה של היהדות הרוסית והדגשת הצורך לעזור לה, הרי בשנים 1896–1892 השתתף ב“זלבסטאמנציפציון” של נתן בירנבוים וב“ציון” של היינריך לוה. אחד ממאמריו שנתפרסמו ב“ציון” נדפס על-ידי ציוני ברלין בצורת כרוז והופץ-על-ידיהם באלפי טפסים. אולם את רוב מאמריו הציוניים פירסם החל מ-1897 בעתון הרשמי של התנועה “די ואֶלט”, לפי בקשותיהם התכוּפות של מייסדיו ועורכיו. עם התפּתחוּתה של התנועה הציונית במערב גדלו והלכו השפעתו וחשיבותו כאחד מראשי המדברים של התנועה. השתתפותו בקונגרסים נחשבה כגורם להעלאת ערכם. “לאחר ששוחחתי עם הרצל שלנו – כותב וולפסון לרילף ערב הקונגרס הציוני הראשון – יהא בזה משום ערך רב שתשתתף בקונגרס הציוני במינכן, לו גם משום כך, שיהא לנו נשיא-קונגרס הראוּי לשמו”. ²¹ עשרות אגודות ציוניות באוסטריה, בגרמניה, באנגליה וברומניה, ואפילו ברוסיה ובארץ-ישראל, הזמינו את רילף להרצאות, למסיבות חגיגיות ולויכוחים עם מתנגדים או ביקשו את התערבותו והשפעתו בענייני התיישבות ותמיכה בארץ-ישראל. האגודה, “בני ציון קדמה” בגלץ (רומניה) תירגמה את “ארוכת בת-עמי” לרומנית והפיצה אותה בקרב יהודי רומניה. האגודה הציונית בבוקרשט החליטה מתוך רגש הוקרה לזקן חובבי-ציון להתכבד בשמו.

 

ה    🔗

אם רוצים אנו להבין את ראשית דרכו של רילף בציונות עלינו להכיר יפה את קווי-אופיו ותכונות-נפשו. אין ספק, שבעיני רבים מבני דורו – וביחוד בעיני החרדים – נראה רילף כבעל-סתירות והפכים. פילוסוף מעמיק ואיש ריב ומדון בחיי הציבור, איש מעשה ומחשבה שקולה ונוטה לפתוס והתלהבות, איש התרבות המערבית בכל נימי נפשו וסניגור נלהב של היהדות הרוסית. ראש חובבי-ציון ועורכי של “Memeler Dampfbot”, רב ומטיף חרד שלא ויתר בסדר-יומו על ביליארד ומחליקי-קרח – כל זה היה מוקשה לרבים מבני דורו. ואמנם רילף, כפי שראינו, היה לצנינים בעיני רבים, ששמוהו מטרה לחיצי שנאתם הגלויה, והיה נושא נצחי לקיטרוג בציבור ובעתונות. אולם דווקא בסתירות מדומות אלו נתגלתה שלימות נפשו, שפרצה כל גדרי המוסכמות והאמיתות השגורות. רילף, בן-הכפר ההאֶסאֶנאי, שיושביו היהודיים היו ברובם סוחרי-בהמות ועובדי-אדמה, בני-עם פשוטים, אדוקים ועמי-ארצות כאחת – הצטיין גם הוא בישרנות, פשטנות, אהבת אמת ונאמנות לנפשו. היה בו מן היהדות הטרום-אמנציפציונית, האינסטינקטיבית, השרשית, שלא נס ליחה ולא כהתה עינה מברק האמנציפציה. מכאן – תגובתו המידית והאימפולסיבית על כל עלבון וקיפוּח, מכאן רגישותו הדקה לכל טשטוש-עצמי, לכל התבזות והשתפלות לפני זרים, מכאן גם סגנונו החריף, שנבע מתוך חוש מוסרי שנפגע, מכאן עצמאותו במעשיו ובמחשבותיו ללא כל שימת-לב לדעת הציבור ואמיתותיו המוסכמות. כאן יש אולי לחפש גם את מקור קרבתו הנפשית ליהדות הרוסית. קסמה לו ראשוניותה של יהדות זו, שטרם נתעכרה על-ידי מגע עם תרבות זרה. מקור חשוב להבהרת השקפותיו ודעותיו בשאלה הלאומית הם מאמריו, שבמקצתם שינה במידת-מה את ההשקפות שהביע ב“ארכות בת-עמי”, וברובם הרחיב והעמיק אותן. לבעיית-היהדות ניגש רילף גישה היסטורית ופילוסופית-דתית. הוא הסתייג מהשקפותיהם הקיצוניות של הרבנים החרדים והליברליים-החפשים כאחת. העם היהודי ותרבותו, כנושאים חיים של היסטוריה, כפופים מן ההכרח לתמורות ותהפוכות היסטוריות. אף ההלכה – הצורה המגובשת ביותר של רוח ישראל בעבר – אינה אלא התאמת חיי העם לצו ההתפתחות ההיסטורית. אך התפּתחוּת זו אינה מתקיימת אלא בתחומים קבועים מראש של ההוויה הלאומית ההיסטורית. אף תרבות ישראל היא בעיניו “צורת הביטוי של נשמת העם, התגלמותה לא בהווייתה הרגעית, אלא בישותה הנצחית, כלומר בהיסטוריה שלה”. היסטוריה זו עשירה בעובדות-גאולה פנימיות (המשיחיוּת) וחיצוניות (הנצרות). מתוך התפתחות היסטורית זו מסיק רילף גם את גאולת ישראל המודרנית, כתהליך היסטורי-טבעי.

האם ישראל אומה? בעיני רילף אין זו בגדר שאלה. לכל אומה – כפי שמעידה עצם המילה NATIO – מקור היסטורי ויחשי, ומי כישראל יכול להתגאות בטהרת מוצאו ההיסטורי ושיתוף גורלו הלאומי? לכל המערערים על הלאומיות היהודית, היה רילף נוהג להביע בלגלוג את ספקותיו ביחס ללאומיות העמים האירופיים: “אתה גרמני – יפה, אני רוצה להאמין בזה, להוכיח את הדבר אינך יכול; אולם אני יהודי – וזאת אני יכול להוכיח לך”.

למעשה, כפירה זו בלאומיות הישראלית מקורה לא בתנועה האנטישמית; יותר מכל המתבוללים היהודים והליברלים למיניהם ידעו האנטישמיים בכל הדורות להדגיש את אָפים הלאומי של היהודים. ההתבוללות המערבית היא שהעלתה את שלילת הלאומיות היהודית למדרגה של עיקר סוציאלי-דתי והשרישה אותו גם בהכרת החברה הנוצרית. רילף לא פסק מלהוקיע לעיני-כל את מקור טעותה והוא: זיהוי המושגים “אומה” ו“עם”, זיהוי ההשתייכות לגזע והאזרחות במדינה. אזרחות גרמנית ויהדות אינן היינו הך. “היהודים הם אזרחים גרמניים טובים ופטריוטים מסורים”, אולם לא גרמנים; “יהודים אנחנו, ומכיון שאנחנו יהודים, איננו יכולים להיות גרמנים”. יש הבדל מהותי יסודי ומכריע בין אזרחות כמושג ממלכתי-משפטי ובין לאומיות כמושג היסטורי-טבעי. רילף נלחם גם בערבוב מושגי הלאומיות והמולדת, שתחומיהן טושטשו, לעתים מתוך כוונה רעה, במלחמת המתבוללים בציונות. מבחינת האינטרסים של מולדת – כותב רילף­ – שום ציוני אינו מפגר אחרי אזרחי-מדינה אחרים, כנוצרים כיהודים, ומקריב על מזבחה את מיטב דמו וחלבּו, אולם מה שנוגע לאינטרסים לאומיים – “לא יוותר שום ציוני ללאומיות אחרת אף כמלוא נימה, אם הדבר לא יישקל באותו האינטרס, שמהנים בו את הלאומיות היהודית. למולדת – הכל, בלי שום עיכוב או פיגור במילוי חובה; ללאומיות לא יותר מאשר: במידה שאתה מודד לי אמדוד לך. רק השקפה כזו יכולה להביאנו למדרגת כבוד עכשיו ובכל הזמנים”. אכן, השקפה זו בניסוחה הבהיר והמדויק שימשה אחרי שנים רבות אחד מעיקרי הפוליטיקה הארצית של קיבוצי-היהודים באירופה.

יותר מכל בני-דורו, לרבות הרצל ונורדוי, שלח רילף את חיצי לעגו וביקרתו הפובליציסטית ברבני המחאה הגרמניים. כשפירסמו רבני המחאה, ד“ר מייבוים וד”ר פוגלשטיין, בשנת 1897 ב“אלגמיינה צייטונג דס יודנטומס”, הצהרה נגד הציונות והכריזו שעתונה הרשמי “די ואֶלט” הוא אסון שיש להתגונן מפניו, לא נמנע רילף, אף הוא רב בישראל, להטיח בפניהם: “לא, לא העתון הוא אסוננו, אלא הרבינרים, אותם המאשרים המתעים העושים מעשי אנטישמיים במידה גרועה יותר מאשר הרע שבאנטישמיים” (“הצהרה נגד הצהרה”). שלא כדרכו השתמש רילף טהור-הניב ואנין-הדעת בביטויים חריפים בפולמוסיו עם הרבנים האלה. הוא, שהיה חדור רגש מוסריות עמוקה ושהיה דמוקרט בכל רמ"ח איבריו, התקומם נגד רבניהם של “העשירים והשׂבעים”, נגד האדונים “המבכרים לשבת על כסאות הרבנות שלהם, לקבל הכנסה המגיעה למשכורת של מיניסטרים ולא לדאוג בהרבה למצוקת אחיהם”. בכל התנהגותם ראה גילויי עבדות, שפלות, ירידה מוסרית. “כלום גם גרמני יתכחש ללאומיותו, ללשונו, למולדתו הקדומה? אף פעם לא יתכחש. לנבזות כזאת – אינני יודע ביטוי רך יותר – מסוגל רק היהודי המודרני”.

רילף הוא אחד הראשונים בציונות, שביקש להרוס את המחיצה בין יהודי-המערב ה“מאושרים” ויהודי המזרח הנרדפים, בהוכיחו במספרים ועובדות, כי “צרת יהודים” קיימת בגרמניה לא פחות מאשר ברוסיה. רילף ביטל גם את נימוק-השעשועים של הליברלים והחרדים, כי עם חורבן הבית עברה ובטלה מן העולם הלאומיות היהודית; הוא מכה אותם בכלי-זינם: דווקא קיומו המופלא של ישראל מעיד, כי הוא עם-עולם, אומה מיוחדת במינה, שאפילו אסונה המדיני לא יכול לה.

רילף הגיב בצורות שונות גם על נימוקם הדתי של המתבוללים. בהתמדה ועקשנות נלחם במושג המוטעה והמסולף של “אזרחים גרמניים בתי דת משה”. אם הדת – טען רילף – היא סימן-ההיכר היחיד של הקיבוץ העממי, הרי בזה אנו מכריזים על המדינה כעל מדינה נוצרית, וממילא אנו מסגירים את עמנו לכל המסקנות ההיסטוריות של מדינות דתיות. ברוח זו ביקר בשעתו את יזמת מרטין פיליפסון לכנס מועצת “אזרחים גרמניים בני דת משה” והציע במקומה מועצת “אזרחים יהוּדיים של גרמניה”.

באותה החריפות התקומם רילף גם נגד עצם הביסוס הדתי של האנטי-לאומיות בפי הליברלים והחרדים, שלא מעטים מהם אדישים בכלל לענייני הדת. כמו הרב קלישר והרצל, עמד גם הוא בתשובתו לרבני-המחאה על הנימוק ה“משיחי”, אולם – שאל רילף – לאיזה משיח מתכוונים הם? אם הכוונה יעודו המשיחי של העם, הרי יש בזה משום הודיה משותפת בקיום העם היהודי ובתקוותיו המשיחיות; ואם המדובר על “משיח אישי” – הרי משיח זה לא יתעורר ולא יבוא, אם לא נפַנה לפניו דרך ולא ניישר מסילה בערבה ולא נכין את המפעל לפניו.

היסוד המכריע בלאומיות הוא – העממיוּת. הכרת ההשתייכות לגזע מיוחד, “אותה ההרגשה העצמית רבת-העוז, אותו להט ההתלהבות, אותה הגאוה והעקשנות, שבלעדיהן אין להתחיל במלחמה ולסיימה בנצחון; מקורן בלב ספוּג השראה ועידוד של הכרת ההשתייכות לאומה כזו”. “כל אמונה יהודית – כתב רילף לוולפסון – כל חסידות ושמירת חוק היא אפסית ובטלה, אם אינה מבוססת על יסוד מוצק של הכרה עצמית”.

רילף האמין בכל לבו בכוחה של ההסברה להעיר ולעורר את ההכרה הלאומית; בכוח אמונה זו הטיל את עצמו לתוך סערת-מלחמה עם הרבנים המתבוללים. הוא האמין, שהעם ינער את חצנו ממאשריו-מתעיו מתוך התעמקות בתולדותיו ונפתולי-גורלו ויבוא לידי שינוי-ערכין. “רוב היהודים – כתב רילף לפיסנקר ב-1885 – חושבים שההתעוררות הלאומית אינה אלא שאון-רגע, פרי הרדיפות והעלבונות שסבלנו בשנים האחרונות. חס וחלילה! זהו החוש היחיד של שמירה עצמית רבת-יסורים, שיתפשט בקרב עמנו ביתר עוז והתמדה”. אולם הוא לא התעלם גם מהקשיים הכרוכים ביקיצת ההכרה הלאומית. התנגדותם התוקפנית של ראשי היהדות הליברלית לכל גילוי של לאומיות הרעידה לעתים בלבו נעימה של מרירות ויאוש. “עוד תפקיד רב – כתב לפינסקר ב-1884 – צפוי לאנטישמיות בקורות תחייתנוּ הלאוּמית. שטקר וסיעתו הם שוּתפינוּ הטובים ביותר”. רעיון איום זה לא נתן דמי לנפשו והוא חזר עליו פעמים רבות.

תשומת-לב מיוחדת הקדיש רילף לבעית האנטישמיות. שנות השמונים והתשעים היו תקופת פעולתו הקודרת של מטיף-החצר האנטישמי אדולף שטקר, מייסד המפלגה הנוצרית-הסוציאלית בגרמניה. באותה תקופה חדרה לתוך האינטליגנציה הגרמנית, וביחוד לחוגי הנוער האקדמי הגרמני, תורת הגזע מיסודם של גובינו הצרפתי וצ’מברלין האנגלי שהיה לגרמני, ומצאה הד בכמה מפלגות פוליטיות, ביחוד במפלגה הסוציאלית גרמנית ובמפלגה השמרנית. יותר ויותר הושמעו בפרלמנט הגרמני הדרישות לבטל את זכויות היהודים, להרחיקם ממשרות ממשלתיות ולמנוע את השפעתם על התרבות הגרמנית והנוער הגרמני. ב-1901 טפלו על היהודים עלילת-דם בקוניץ שבפרוסיה הצפונית, ואם כי הנאשמים היהודים שוחררו מאפס הוכחות לאשמתם, סייעה עלילה זו להתגברות הלך-הרוח האנטישמי בתוך החברה הנוצרית. מתוך התבוננות בדרכי האנטישמיות הגרמנית והרוסית שינה רילף במידת-מה את השקפתו עליה. אם ב“ארוכת בת-עמי” חלק על פינסקר, שראה באנטישמיות גילוי של פחד מפני יהודים, הרי בסוף ימיו התחיל גם הוא רואה בה גילוי של פחד, לא פחד-מסתורין מפני רוחות, אלא פחד טבעי, המצוי אצל כוחות מתחרים. האנטישמיות – כתב אז רילף – אינה “סוציאליזם של טפשים” לפי אמרת-הכנף הידועה, אלא “לאומיות של פחדנים”, ולאוּמנוּת פחדנית זו היא נחלת כל החברה הנוצרית. היא מתגלה במסחר, בחוגי בעלי-מלאכה, באוניברסיטאות, בתחיקה, בכל ענפי החיים. ואף-על-פי-כן מעיזה חברה זו להאשים את היהודי בפחדנות! כמה מזעזעים באקטואליותם הנוקבת דברי רילף על גבורת היהודים: “באומץ-לב גברי ידע העם היהודי להתגונן מפני אויביו, כשישב עדיין על אדמתו או כשישב בהמונים על אדמת נכר – סורים ורומאים חזו זאת מבשרם. היהודים האלה בחרו למסור את נפשם או איש את רעהו בידי המוות מאשר ליפול בידי האויב. כזה היה מות הגבורה של שלושה מיליונים יהוּדים, שמסרו במרוצת הזמן את נפשם בעטיים של הנוצרים ביסורים הנוראים ביותר ולא ויתרו על יהדותם. מי היה איפוא הפחדן: הרוצח או הנרצחים? אין זו גבורה, כשמאות ואלפים פורצים לבית יהודי, הורסים ושודדים הכל, רוצחים אבות ובנים, זקנים וטף”…

כזו הייתה לאומיותו של רילף, שנבעה ממקור זך ועדין – מאהבת-ישראל. ברוב נאומיו, מכתביו ומאמריו, וביחוד ב“ארכות בת-עמי”, נתן ביטוי לבבי, מלא פתוס לוהט להרגשת הקשר ההיסטורי והאחריות הגורלית המלכדים את כל חלקי האומה. המימרה “בני ישראל ערבים זה בזה” לא היתה בשבילו מליצת-קדמונים, אלא סיסמת-חיים לאומית. רגש אהבת-ישראל נבע אצלו לא מתוך הכרת עליונותו של העם הנבחר. רילף לא התעלם מחסרונות עמו, שמקורם בגלות וידע לגלותם ברבים בדברים שנוּנים. מעידה על כך השוואת תכונות היהודים והנוצרים בתחילת מחברתו “ארוכת בת-עמי”. שם תיאר באובייקטיביות רבה את המעלות והחסרונות של היהודים. ועל רקע אובייקטיביות זו מבהיקה אהבת-ישראל שלו בכל טהרתה וטבעיותה. רגש זה נתן לו עוז ויכולת להתייצב – אחד במערכה במערב – מול כל מנהיגיה הרשמיים של היהדות הגרמנית המתבוללת.

 

ו    🔗

בראשית שנת 1898 עזב רילף את כסא הרבנות בממל אחרי 48 שנות עולה בלתי-פוסקת בשדה הציבוריות והלאומיות. הוא עזב את הרבנות רבת-העמל והיגיעה ועבר לעיר בון שבנסיכות הסן, בה המשיך את עבודתו בשדה המחקר והספרות. אולם ראש כל מעייניו היתה הציונות המדינית ולה הקריב את שארית כוחותיו. כשנתכנס הקונגרס הציוני הראשון בבזל, התלקחה ביתר עוז בנשמת הציוני הישיש שלהבת האמונה בתחיית ישראל. אל הרצל הוא מתייחס ברגשי הערצה וכבוד אין-קץ. אמנם מפאת מצבו הפיסי אינו יכול להשתתף בקונגרס זה, אולם הוא בוער כולו באש-קודש של אמונה. על-אף גילו אינו נמנע משום עבודה מעשית, החל ממכירת שקלים וגמור בביקורי-הסברה בערים. הקונגרס הציוני היחיד, שבו השתתף רילף, היה הקונגרס השני. וכשהגיעה שעת הנעילה של הקונגרס, לא מצא הרצל אישיות ראויה יותר לאקט חגיגי זה מחברו הדגוּל של פּינסקר. מתוך רטט-קודש הקשיבוּ משתתפי הקונגרס לישיש הפטריארכלי שהשמיע את הסיסמה של מדינת-הברית השווייצרית: “רוצים אנו להיות עם-אחים מאוחד ולא להיפרד בשום צורה וסכנה”, וקרא את שליחי-האומה הדוויה לאחדות ולשלום, שהיו משאת-נפשו כל הימים. לפני הקונגרס השלישי התנצל רילף בפני ידידו וולפסון: “איני הולך לבזל. הנני כה עייף ויגע, שאיני יכול לזוז ממקומי. אולם אין גם צורך באישיותי. להועיל איני יכול הרבה ולהזיק, להזיק לענין, שום איש אינו יכול. הציונות – פירושו תהליך-התחיה של היהדות הישנה, המתקדם בלי מעצור, וסופו – להקיף את כל חלקי העם ולהכניסם לתוך חוג פעולתו – – הענין כשהוּא לעצמו אדיר כל כך – – שכולנו אין אנו מנהלים, אלא מנוהלים”.

בשנת 1901 הגיע רילף לגבורות. יום זה הפך חג לאומי בחוגים ציוניים שונים. כל הציבוריות הציונית הרימה על נס את מפעל-הזוהר של רילף, ממשיל המסורת הנעלה של הס וקלישר ומבסס היסודות של בנין תחייתנו הלאומית.

עד שבא היום המר. ב-18 בספטמבר 1902 אירעה לרילף תאונת דרכים: ברכבו על אופניים התנגש בעגלת-משא כבדה. מזועזע ופצוע הובא הביתה ואחרי זמן קצר מת משבץ-לב. והיה משום סמל במותו הטרגי: בהיותו בגיל מופלג לא מת ככל באי-עולם, אלא נגזל מזרועות החיים, כשהוא כולו – חפץ יצירה ולהט-שאיפה להגשמת חלומו-חלומנו.

תש"ז