_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תרבות יוצרת

אברהם לוינסון

לתוכן הענינים

 

א.  המוּשג תרבוּת

למילה התנ"כית "תרבוּת" בהוֹראתה המוֹדרנית יש שלוֹשה מוּשׂגי-יסוֹד: מוּשׂג מהוּתי, כלומר המוּשׂג הסטאטי של תוֹכן התרבוּת וצוּרתה, מוּשׂג איכוּתי, כלומר המוּשׂג הדינאמי של גידוּל וּצמיחה ומוּשׂג כמוּתי, כלומר היחס בין התרבוּת והכלכלה מצד אחד וּבין חלקי התרבוּת השוֹנים וּלבין עצמם מצד שני.  שלוֹשה המוּשגים האלה קשוּרים וּדבוּקים זה בזה.

תרבוּתנוּ היא תרבוּת-העבודה במלוא תכנה הלאוּמי והסוציאליסטי: תרבוּת של הגשמה ויצירה, של עצמאוּת, של חופש ושוויון.  של אהבת-הזוּלת וּמלחמת-קוֹדש בכוֹחוֹת-השחוֹר.  תרבוּת אנוֹשית-עברית סינתטית, שנוֹפה מתנשׂא אל שמש כל-חי וּשלוּחוֹתיה פרוּשׂוֹת לכל רוּחוֹת העוֹלם, ואוּלם שרשיה נעוּצים בקרקע שלנוּ, בקרקע נשמתנוּ.

 

היסוֹד הלאוּמי של התרבוּת

היסוֹד הלאוּמי של התרבוּת מהוּ?  כל אידיאוֹלוֹגיה פּוֹליטית, כל זרם מפלגתי – יש להם הגדרוֹת-תרבוּת משלהם.  אך במוּשג הכוֹלל של תרבוּת יש לפי כל הדעות מינימום של יסודות, שאין איש מהרהר אחריהם.  כזו היא – השפעת המסורת וערכי-העבר ההיסטוֹרי על התרבוּת החדשה.  אף המרכּסיסטים הותיקים ביוֹתר אינם כוֹפרים בערכה החיוּבי של מיטב ירוּשת העבר בבנית התרבוּת הסוֹציאליסטית.  ההבדל הוּא רק באבחנת טיבם וחיוּניוּתם של ערכי-העבר, שיש להנחילם לדוֹרוֹת הבאים, ודוקא אבחנה זו היא המכריעה.  יש סבוּרים, כי התרבוּת החיה היא רק חלק מזה שנוֹצר על-ידי האוּמה, רק תמצית של תרבוּת העבר שנשארה לפליטה מהרס הזמן, רק מה שעשׂוּי לשמש את הדוֹר וּלהוֹעיל ובמלחמת-חייו והיאבקוּתוֹ על עתידוֹ.  השאר – טעוּן גניזה.  ויש הסבוּרים, שלא רק מה שעוֹבר דרך המסננת הקפדנית של הזמן קרוּי תרבוּת, כי ערכים אלה הם בכלל מוּעטים ואף גוֹרלם ביוֹם המחר מוּטל בספק.  בין ערכי התרבוּת הטעוּנים שמירה וּזכירה אין לפסוֹל אוֹתם הערכים, שהיפרוּ בתקוּפוֹת-היסטוֹריה מסוּיימוֹת את מחשבתנוּ, שהעשירוּ את אוֹצר תרבוּתנוּ וקידמוּ את התפתחוּתנוּ; כי את התרבוּת מהווים לא רק אנשים חיים, אלא גם מתים, הנפטרים הגדוֹלים, שבירוּשתם או בפרורי-ירוּשתם אנוּ ניזוֹנים היוֹם.

התרבוּת היא קשר חוּליות הסטוריות, מה שז'יטלוֹבסקי קרא בשם השתרשוּת רעיוֹנית.  מתוֹך עיוּן בפילוֹסוֹפיה של התרבוּת אנוּ מגלים בנקל את המלט המקשר את האידיאוֹת בהיסטוֹריה, את הדרך שהוֹבילה, למשל, מר' חסדאי קרשקש לשפּינוֹזה והשפעתוֹ של שפּינוֹזה על מנדלסוֹן, והקשר שבּין מנדלסון ויל"ג והדרך מההשׂכּלה עד אחד-העם והשפּעתו של זה על א.ד.גוֹרדוֹן והשפעתו של גוֹרדוֹן עלינוּ.  ודאי אינה דוֹמה השפּעתו של מנדלסוֹן על יל"ג להשפּעת אחד-העם על א.ד.  גוֹרדוֹן.  אוּלם כל ההשפּעוֹת האלוּ, החיוּביוֹת והשליליוֹת – יסוֹדן בתהליך אחד של השתלשלוּת האידיאוֹת, שניזוֹנוּ זוֹ מזוֹ.  בזה – ערך הזמן בתרבוּת.  ערכי התרבוּת הם אמת יחסית.  אין אמת מוּחלטת בהיסטוֹריה ואיננה גם בתרבוּת.  אם אידאה מסוּיימת היתה אמת אוֹ הפכה אמת בפרק מסוּיים של ההיסטוֹריה והשפּיעה על התרבוּת וקידמה אוֹתה – חלקה עם התרבוּת.  משיחי-השקר – כפי שמעיד שמם – הוּכרזוּ על-ידי ההיסטוֹריה הישראלית הרשמית למאשרים תוֹעים וּמתעים, ואף-על-פי-כן פּעמה בלב רבים מהם אמת גדוֹלה, ממרידה, מסעירה, שהזינה דורות ועוררה געגוּעי-ציון, חזון-גאוּלה.  מתוך הערכתנו היום היה זה תרבוּת בשעתו, ומשוּם כך הקצינוּ לה מקום בתולדות הרעיון הלאוּמי.

אף תנוּעת ההשׂכּלה ברוּסיה, שנתבססה על אמוּנה תמימה באמֶנסיפּציה אינה "אמת"; לפי הרקע הסוֹציאלי שלה היתה ריאקציוֹנית בהחלט.  אבל היא בית אמת גדוֹלה בשעתה ולוּלא חוּליַת-ההשׂכּלה זו לא היינוּ מגיעים לתנוּעה הלאוּמית.  תרבוּת היא איפוֹא יוֹתר מהמוּשׂג היחסי המשתנה של "אמת".  היא – הזמן על גילוּייו ואמיתוֹתיו היחסיוֹת.  וּמשום כך מתיחסת האנוֹשוּת בכבוֹד וּבהערצה לזמן.  יסוֹדוֹת התרבוּת האנוֹשית היוּ הוֹוים ויהיוּ התרבוּיוֹת ההיסטוֹריוֹת, תרבוּיוֹת בבל, מצרים, כנען, יהוּדה, יון ורוֹמי, התרבוּיוֹת שנתגברוּ  על כל תקוּפוֹת-הקיוּם התרבוּת האנוֹשית.  גאותנוּ אנוּ על נצח-ישראל אינה איפוֹא סתם התפּארוּת באריכוּת-ימים, אלא תחוּשת זכוּת והוֹד קיוּמנוּ בהיאבקוּת עם הזמן, שהשמיד את כל עמי הקדם.  זהו – יסוֹד ההיסטוֹריזם בחיינוּ ובתרבוּתנוּ.

 

יסוֹד ההיסטוֹריזם בתרבוּתנוּ

ההיסטוֹריזם הוּא הוּא נשמת התרבוּת, המוּסר, ההווי.  אנוּ באנוּ לארץ כדי ליצוֹר חיים חדשים, לתקן את החיים משרשם, מיסוֹדם.  היה לנוּ כוֹח היסטוֹרי אדיר שמילא את חלל עוֹלמנוּ בגיטוֹ במשך כל דוֹרוֹת קיוּמנוֹ, כוֹח מבוֹדד וּמשַמר – הדת.  אנוּ התחלנוּ את מלאכת התחיה שלנוּ בתקוּפה של שקיעת הדת בחיינוּ; את מקום הדת ירשה האידיאה הלאוּמית.  אוּלם הרעיון הלאוּמי – עם כל תנוּפתה הנועזת של הלאוּמיוּת בחיינוּ – אין לו אותו כוח אֶכּסקלוּזיבי, קנאי-קיצוֹ­­ני, מכניע וּמכריע, כוֹלל וּמקיף את הכל, כפי שהיה לדת.  אין זה אוֹמר, שהכוֹח הלאוּמי לא יוּכל להגיע בזמן מן הזמנים לאוֹתה מתיחוּת-נפשית של הדת עד תקוּפת האֶמנציפּציה, אוּלם היוֹם חסר לוֹ הכוֹח הזה.  כיום אין אנו מחוּסנים לגמרי בפני רצידיב של קוֹסמוֹפּוליטיוּת, של התבוֹללוּת ושל אנרכיזם מחשבתי, בפני זרמים בלתי-לאוּמיים ואנטי-לאוּמיים, שאת כוחם ההרסני אנוּ מרגישים גם היום על גבּנוּ.  חסר לנוּ איזוּן היסטוֹרי-תרבוּתי.  מה שהפסדנוּ אתמוֹל אינוֹ מתאזן עם מה שרכשנוּ היוֹם.  הכוֹח שהפסדנוּ היה גדוֹל מהכוֹח שרכשנוּ היוֹם.  וּכשאין איזוּן – מתהווה מין חלל ריק בין מה שהיה וּבין מה שמתהווה ועוֹמד לבוֹא.  כמוֹ בטבע, יש גם בתרבוּת פּחד מפּני הריקנוּת, מפּני החלל, מפני ניתוּק החוּט ההיסטוֹרי.  מתוֹך הרגשת הריקנוּת הזאת התחלנוּ ליצוֹר תרבוּת, התחלנוּ מחדש את ההווי; חידשנוּהוּ בכל ישוּב לפי השראתוֹ, לפי השקפתוֹ הלאוּמית אוֹ המעמדית, כתחליף להווי השוֹקע.  ודאי, ההווי הזה טרם נתגבּש וחסר ברוּבּוֹ צוּרה ותוֹכן אחידים, שיחייבוּ את כל התנוּעה.  אוּלם דבר אחד ברי: תרבוּתנוּ החדשה והוויינוּ החדש ישתרשוּ בחיים במידה שישתרשוּ בהווי הקודם, ההיסטוֹרי, במידה שיצטרפוּ ויזדככוּ בכוּר המסוֹרת ההיסטוֹרית, וימזגוּ בפּרוֹפּוֹרציה הנכוֹנה את האֶלמנטים המוֹדרניים עם האֶלמנטים ההיסטוריים.  כי לחידוּש תרבוּת ולחידוּש הווי יש גבוּל, והגבוּל הוּא: הדֵהיסטוֹריזציה.

 

ההיסטוֹריה חוֹזרת

גילוּיי היסטוֹריזציה ראינוּ גם אצל עמים אחרים.  כך נהגוּ הצרפתים בימי המהפּכה הצרפתית.  כך נהגוּ גם ראשי האוּמה הסוֹבייטית, שבתקוּפת-הסער של מהפּכת-אוֹקטוֹבר ביטלוּ הרבּה הישׂגים גדוֹלים של תרבוּת-העבר הרוּסית, שנראוּ כשקר בעיניהם.  והנה בא הזמן והעמידם על האמת והאוּמה הסוֹבייטית החזירה ליוֹשנם הרבה ערכים היסטוֹריים, שעוֹד תמוֹל-שלשוֹם היוּ שׂיא-הריאקציה: את אלכּסנדר נייבסקי, את קוטוזוב, את דוסטוייבסקי, את חוֹפש הדת, את ההימנוֹן הלאוּמי וכו'.

היחס הזה אל העבר נוֹבע מתוֹך שיקוּל רציוֹנליסטי מאוֹד.  תרבוּת-העבר היא עוֹשר השמוּר לבעליו לימי רעתוֹ וטובתוֹ גם יחד.  לא רק בימי בצוֹרת-רוּחנית, אלא גם בשנוֹת שׂוֹבע הוּא מתפּרנס בתרבוּת-רכוּשוֹ ההיסטוֹרי.  אם הציביליזציה מתקדמת בכוחות עצמה, הרי התרבוּת וּביחוּד האמנוּת – התקדמוּתן קשה בלי משיחת גלגליהן בשמן-העבר.  כך עשוּ המוֹדרניסטים בציוּר שחזרוּ לפּרימיטיביים של ימוֹת-בינים.  ענף-אמנוּת יהוּדי שלם, כמוֹ המיטלוֹפּלסטיקה (ריקוּע פּחים) האמנוּתית – כל מקוֹריוּתה בשיבתה למקוֹרה הישן, כל ערכה האֶסתטי בהחיאת האמנוּת של הצוֹרפים היהוּדים במאה הט"ז.  במוּסיקה החיה דביוּסי, מיסד האימפּרסיוֹניזם, את הסוּלמוֹת העתיקים ועוֹרר ענין כלפי המוּסיקה של השבטים הפּרימיטיביים.  ברטוֹק ההוּנגרי והינדמיט הגרמני חזרוּ לצוּרוֹת ישנוֹת (קנוֹנים, ריקוּדים עממיים) וּלמוֹטיבים של המוּסיקה הכנסיתית העתיקה.  אצלנוּ מצטיינים בזה בוֹסקוֹביץ, סטרוֹמינסקי ואחרים.  והוא הדין בספרוּת.  שלמה לוינזוֹן, משוֹרר ההשׂכּלה, שב לתחיה מוֹדרנית דוקא בימנוּ, והאפופיאה של "תמוֹל-שלשוֹם" שלנוּ קיבלה תיקוּנה בשׂפת החסידים והמקוּבלים של עגנוֹן.  פּנינוּ לגוֹלדפדן אגב חיפּוּשׂים של דרך-חדש לתיאטרון העתיד.  לא נוֹציא פסק דין מבוֹהל על העבר, כי לא בידנוּ מפתחוֹת-הזמן.

 

הרוֹמנטיקה הלאוּמית

ההיסטוֹריים כרוּך ביחס נפשי מסוּיים לתרבוּת-העבר, שנקראה בשם רוֹמנטיקה לאוּמית.  לאמיתוֹ של דבר אין רוֹמנטיקה זוֹ המצאה של בעלי-השקפה אידיאליסטית, אלא היא צפוּנה כגילוּי אנוֹשי בכל האידיאוֹלוֹגיוֹת החמרניוֹת והאידיאליסטיוֹת, ואין ביניהן אלא שינוּי צוּרה וצביוֹן בלבד.  תרבוּתנוּ בכל הזמנים וּבכל המקוֹמוֹת לא חדלה אף רגע-קט מלינוֹק ממסתרי-העבר וּמלהתעטף ברבבוֹת טליתוֹתיו הרוֹמנטיקה עברה כחוּט השני בספרוּתנוּ משירת הזהב של ספרד ועד הקלסיציזם הלשוני-תנ"כי של בעלי ה"מאספים".  מאהבת ציוֹן של מאפּוּ ועד אבוֹת הספרוּת העברית והיהוּדית החדשה.  ממקוֹר רוֹמנטיקה נוֹבעת האינפלאציה של נוֹשאים משיחיים בספרוּת היהוּדית הרדיקלית למדי (פּינסקי, לייוויק, ליילס, אהרוֹן צייטלין ואחרים), ודוקא בצוּרתה הדרמטוּרגית, הדינאמית ביותר; הד רוֹמנטי עוֹלה מיצירת הסוֹפרים הסוֹבייטים קולבק, בעל "משיח בן אפריים" וה"זלמנאים", הלקין ("בר כוכבא") ונסתר, בעל "משפּחת משבר" (דוקא משבר!).  המציאוּת הארצישראלית החיה, המוּחשית, האדמתית לא החלישה את הכמיהה הרוֹמנטית בספרוּת העברית (קבק, עגנוֹן, הזז, בוּרלא) ואפילוּ במשמרת-הסוֹפרים הצעירה נראים סימניה.  ולאו דוקא בשטח הלאוּמיוּת.  הרי היוֹם אנוּ עוֹמדים גם בסימן של רוֹמנטיקה סוֹציאליסטית.  הרי כל דיבוּרינוּ כיום על סוציאליזם-מתגשם, למעשה אינם אלא שינוי-צורה של געגועים סוציאליסטיים, של רומנטיקה סוציאליסטית.  געגועים אלה אינם מקסם-שוא, אלא משען נפשי ומוּסרי כביר במלחמתנו על הסוציאליזם של יום מחרת.  הגעגועים האלה אומרים לנו: מה שהיה הוא שיהיה, מן הכרח שיהיה.  נכשלו סוציאליסטים, אך לא הסוציאליזם.  החומר מתחלף, האידיאה היא נצחית.

 

יסוד האירציונלי בלאומיות

אנו שואפים לסינתזה לאומית-סוציאלית.  אנו שואפים למזיגת החומר והרוּח.  לפי א.  ד.  גורדון: אטום של רוּח כנגד אטום של חומר.  זה היה יכול להיות בסיס ההסכם בין שתי ההשקפות: החמרנית והאידיאליסטית.

ברם, שתיהן טרגיות.  הן טרגיות בשל היהירות והקנאות שלהן.  בשל החתירה לשלטון אכסקלוסיבי.  הן טרגיות משום ששתיהן חסרות אונים בפני החידות הנצחיות, בפני כס השכל העליון, שתיהן רוצות לפתור את הבלתי-נפתר.  אולם בחיים הסתירה היא פחות טראגית מאשר בפילוסופיה.  בחיים אפשרית פשרה בין נאמני התנ"ך ודרוין.  חלק אחד של אנשים – אומר ליב שאסטוב – מסיקים את מוצאם מאדם הראשון, מרגישים בדמם את חטא האדם הראשון, מתענים כל חייהם ושואפים לגן-העדן האבוד, וחלק אחר מהם רואים את אבי אביהם הקדמון בקוף תמים שלא חטא, ומצפונם נקי ואינם שוגים בחלומות-שוא ודמיונות-הבל.  שינם – מציאות ריאלית.  שניהם שותפים היום לתרבוּת אנושית אחת ואין לפלג ביניהם: אדם הראשון הקדמון אינו יותר ריאלי מהקוף המצוי על אדמות והקוף אינו פרוגרסיבי יותר מאדם ראשון החולם על גן-עדנו האבוד.

אין ליישב את הסתירה התהומית בין האידיאולוגיות המנוגדות ואין גם צורך בכך.  לא מעט דם נשפך בעולם בשל הרצון ליישב באונס את הסתירה הזאת.  אך במידת-מה יכולנו בחיינו אנו לשכך את ריב-הגבולות בין האידיאולוגיות הצוררות ע"י קביעת תחום נייטרלי, מין שטח-על רציונלי, שאין בו לא מן הדטרמיניזם של תפיסת- העולם הרציונליסטית ולא מין הרליגיוזיות המטפיסית של תפיסת-העולם האי-רציונליסטית.  מין היפותיזה היסטוריוסופית דואליסטית להסברת חידותינו הלאומיות הנצחיות.  כי ברציונליות בלבד לא נסביר את חידת קידוש השם של שלמה מולכו, את עליית החסידים, את התגוננות בטולצ'ין, את מור הגיטו, את ה"אף-על-פי-כן"...  ולבסוף – את הקמת המדינה ופלא עמידתנו במלחמת מעטים נגד רבים וחזקים.  את כל זה לא נסביר בשום אופן.  וכאן לא פעלו שום "חוקי ברזל".  בארץ אחת, בזמן אחד, בשעה אחת – ר' עקיבה נלחם ובר-קסמא נכנע, עמדנים כפרו ואייבשיצים האמינו, טולצ'ינאים התגוננו ונמיר וביים פשטו צוארם לטבח.

ההיסטוריה הכוללת של עם-ישראל מבחינה חמרנית טרם נכתבה, וחבל.  אך היא לא תיכתב מתוך פסיחה על אותם גילויי-נפש העל-אנושיים בחיי האומה העברית, שבלעדיהם ההיסטוריה הישראלית היא תפלה ובנלית חסרת טעם וזוהר.

 

יגון הדורות

באינונטר התרבוּתי שלנו כלול גם נאד-הדמעות: יגון-הדורות של האומה, המרטירולוגיה היהודית בגולה, אשר בדורנו העמיק עד תהום מושג המרטירולוגיה ההיסטורית היהודית ונתקפל במילה אחד: השואה.

היש צורך בהשוואות ודוגמאות היסטוריות להבלטת הקטסטרופה הלאומית  שלנו?  מה הן "שבט יהודה" ו"עמר הבכא" ו"יון מצולה", מה הן כל הפורענויות והגזירות וההשמדות של אלפיים שנה לעומת השמדת מיטב עמנו בעולם?  מה הם מכשירי העינויים של דורות הצלבנים, ה"דבר השחור" והאינקויזיציה לעומת תאי-הגזים וכבשני-האש של מאת-העשרים הנאצית?

ואף-על-פי-כן – אין להבדיל את השואה מכלל המרטירולוגיה היהודית בגולה.  בידול כזה רק מסלף ומזייף את דמותה.  השואה אינה רק המשך הטרגדיה היהודית, אלא גם סיכומה ההיסטורי, סיכום של חתימת-גולה, של שינוי-גורל סופי ובדק יסודי של ההיסטוריה הישראלית.  יחד עם כל כלי קיומנו בגולה טעון בדיקה גם נאד-הדמעות.

תרבוּת של בכי ויגון, קינות ותעניות-ציבור, מחזות מרירות וזעם – כל התרבוּת המחרידה-המרוממת הזאת אין בה כדי לבטא כיום את הצער האמיתי של האומה.  להיפך: תרבוּת-הבכי הקולקטיבית מתוך שיגרת-אין-אונים, מתוך מרירות אין-תועלת עולבת, פוגעת, מעמיקה את הכאב.  אין חילול קודש גדול משפיכת דמעות בדור, שהתיר את דמנו בכל רחבי-עולם.

על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו...

בליל זה יבכיון בני...

תם ונשלם ספר-הדמעות.

לא נבכה איפוא על השואה.  נלמד לכבד את יסורי ישראל.  אל נזעק באזני חרשים ומתחרשים, אל נחשוף פצעים בפני שמחים לאיד.  נקרע את מסוה הצביעות מעל פני עולם הרשע, נוקיע לעיני השמש את תועבת ידידינו הכוזבים, את שבעים ושבע חטאותיהם כלפי העם היהודי.

ובין חטאות אלה נזכיר בכנות אכזרית גם את חטאנו הגדול, חטא אמונתנו התמימה והעיוורת בתרבוּת האנושית ללא כל הבחנה בין אמת ומליצה בפרוגרס, בין משיח האמת והשקר של הדמוקרטיה.  כל ההיסטוריה הישראלית מימי קדם ועד היום לא היתה אלא שלשלת אזהרות ואתראות מפני חורבן בית ישראל בגולה.  על כל חומותיה הכריזה פיסת-יד נעלמה על הקטסטרופה העתידה לבוא.  אך עמנו הסיח את ליבו ועצם עיניו מראות את כל האזהרות האלו.  בעקשנות אין-קץ הרדמנו עצמנו בגולה באשליות נרקוטיות שונות.  מציאות רקובה וארסית קישטנו בפרחי הזיות וחלומות-שוא: פעם בלבוש אמנציפציה וריפורמה דתית, פעם בלבוש בינלאומיות קוסמופוליטית – כל פעם בצורת תרבוּת אחרת ביקשנו לשכוח את עצמנו, לקנות חיי-שעה במחיר חיי-עולם על-ידי פסיכוזה של התכחשות, שלא נשתחררנו ממנה גם היום.

אין אנו פוסלים את נאד-הדמעות.  גם היום – מדעת ושלא מדעת – ובצדק אנו מחבבים את יסורי ישראל.  הן אנו מתבוססים וחיים בדמינו.  ביסורים סוגה דרך יעודנו.  קידוש השם היה ויהיה שיא-השיאים של גבורת ישראל.  אך נשמור על צער ישראל מחללו.  אל נבזבזו בקרבנות-שוא, בגבורת-ללא-הועיל.  נקדש את הצער היוצר והבונה, נרתום גם את היאוש היוצר לרכב גאולתנו.  אל נתעלם גם מצער העולם.  אולם בדרך אליו מובילה קודם כל – בנתיב-היסורים של עמנו.

התרבוּת העברית היא האור העליון המאיר נתיב-יסורים זה, היא הכוח הקיבוצי ההופך יסורים ויאוש למנוף של מאבק ויצירה, הגנה והצלה.

 

תרבוּת וציביליזציה

מטרתנו: תרבוּת וציביליזציה.  תרבוּת שלמה וציביליזציה שלמה.  בעוונות הגולה הרבים היתה תרבוּתנו חד צדדית, כמעט שם נרדף לספרות.  באמנות הבניה, למשל, לא גילינו – מטעמים היסטוריים מובנים – שום עצמאות לאומית.  מורינו באמנות זו היו הכנענים, המצרים, האשורים-הבבלים.  בתקופת הורדוס הושפענו על-ידי היוונים, בימי הביניים חיקינו באדריכלות את כל סגנונות-העמים; הרומני, הגוטי, המאורטיני.  אף בתי-התפילה של יהודי פולין במאה הי"ז והי"ח לקו בחיקוי.  בשאר ענפי-האמנות – המוסיקה, הציור, הגרפיקה הדקורטיבית – ייהדנו לכל היותר יסודות זרים.  ויש להודות: סבל-ירושה זה מעיק עלינו גם היו.  לא נשתחררנו עדיין מכבלי-השעבוד הזה.  עדיין רבים חבלי היצירה שלנו במוסיקה (בעית המוסיקה המזרחית), בציור (השפעת האסכולות האירופיות), בריקוד וכו'.  עדיין רבים וקשים חיפושי דרכנו אל עצמאותנו הלאומית, אל יצירתנו המקורית.

אם בשדה-התרבוּת אנו ממשיכים ומחדשים, הרי אנו מניחי-יסוד ומתחילים בשדה הציביליזציה העברית.  בה במידה שהתרבוּת היא יסוד-התמצית של הוויתנו, היתה הציביליזציה זרה לרוּחנו.  הפסיביות היהודית הגמורה בשטח זה הולידה אידיאולוגיה אנטי-ציביליזטורית.  מצד אחד התרבוּת רמת-היחש, עמוסת-המסורת הכבדה וספוגת המוּסר ומצד שני הציביליזציה מהירת-הצעד, האנטי-מסורתית, הקשובה וערה רק לדרישת השעה.  מצד אחד התרבוּת המוּסרית ביעודה, השואפת לאידיאלים עליונים של תיקון האדם והחברה ומצד שני – הציביליזציה התוקפנית, הכובשנית, העובדת את אלוהים והשטן גם יחד.  הרצל היה הראשון שבחזונות תפסה הטכניקה המודרנית מקום בראש, אולם בתקופת הציונות הרומנטית לא הטרידה הטכניקה ביותר את מחשבתנו הלאומית.  קרובים היו למחשבתנו הפועלים האידאלים של רוסו וטולסוי, שהיו קורנים אור רומנטי מקסים.  השאיפה לחידוש האדם ותיקון החברה על-ידי שיבה לחיק הטבע, על-ידי העבודה בשדה האפילה לגמרי על המכונה, על הקידמה הטכנית של האנושות.

כיום לא יעלה על דעתו של איש להתיחס בביטול לציביליזציה.  כיום יודעים כולנו, כי בלעדיה לא תיכון ארצנו השוכנת לבדד בתוך עולם זר ועוין.  הכל יודעים להעריך את הישגנו הציביליזיטוריים הראשונים בתעשיה, בחקלאות, בימאות, בטיס וכו'.  הכל מתברכים בכיבושיה הראשונים של הציביליזציה הצעירה שלנו בכפר העברי.  פנינו מופנים אל הייצור התרבוּתי והציביליזטורי.

 

תרבוּת יוצרת

לא נגזים אם נאמר, שתרבוּתנו – מלבד ענף הספרות – היתה טבועה כל השנים בחותם הצרכנות.  יצאנו ידי חובת התרבוּת בקליטת ערכים, בהנאה רוּחנית בלבד.  והמסיבות הנערכות במקום.  הזהו קנה-מידה של התרבוּת?  עם בעל-תרבוּת-גבוהה ניכר לא בתצרוכות של סבון, חלב ושירים, אלא בעיקר – בייצורם, וזוהי נקודת הכובד וגם מקום-התורפה של תרבוּתנו, עד לתקופתנו.

כשאנו משווים גם היום את המפעל הכלכלי ההסתדרותי בארץ אל מפעלנו התרבוּתי, הרי עיקר ההבדל ביניהם הוא בזה, שמפעלנו הכלכלי הוא כוח יצרני, המשפיע על כל מערכת הגורמים הכלכליים בארץ, כוח שנתן לישוב – ובעיקר בשטח החקלאי – גם דפוסי-מופת, ולעומת זאת בשטח התרבוּת היינו עד הזמן האחרון צרכני-תרבוּת בלבד.  אם בשטח הכלכלה הקימונו מכשירי-ייצור גדולים, מוסדות כלכליים מרכזיים על כל תאיהם האירגוניים, הרי בשטח התרבוּת חסרו לנו כלי-העשיה האלמנטריים.  העדר מכשירי-תרבוּת מצד אחד וחוסר ייצור תרבוּתי מצד שני הנמיכו את קומת תרבוּתנו לדרגת תרבוּת פרובינציאלית, שנגררה בכבדות בזנב הכלכלה.

המצב הזה של תרבוּתנו לא היה ביסודו אלא סבל ירושה גלותית.  בארצות הגולה היינו בשטח התרבוּת האנושית הכללית (מלבד הספרות הישראלית) – כבשטח הכלכלה – בעיקר תווכנים.  סוכנים, מארגנים, לא יוצרים אלא מבצעים.  כל עיקרה של מהפכתנו הלאומית והסוציאלית היה – בכיבוש העבודה, בכיבוש מקורות הבראשית של הייצור, בהתעצמות הכלכלית.

מגמתנו התרבוּתית בארץ צריכה ללכת בדרך השאיפה אל היצרנות התרבוּתית, אל היצירה בספרות ובאמנות.  ספרות-העבודה, "אוהל" אורטוריה ומקהלות, קונסרבטוריות עממיות, אולפני ציור ופיסול, הצגות-המונים, להקות-ריקוד, גיבוש ההווי של חגים ומועדים, מו"ליות עבודה – יחד עם יצירת מכשירי-תרבוּת עצמיים – כזו היא הדרך, דרך היצרנות הקולקטיבית אשר בסופו של דבר תגבש כוחות יצירה עממיים ותאדיר אותם כדי יכולת להגיע ליצירות תרבוּת גדולות.

לא תרבוּת-סתם, תרבוּת ממילא הנעשית דרך אגב, אלא תרבוּת מתוכננת, מכוונת לאינטרסים הרוּחניים הכלליים של הציבור העובד ולצרכיו החיוניים היום-יומיים.  תרבוּת שהיא כולה יצירה במהותה האורגנית, כצמיחתה מבפנים, מקרקע גידולה הטבעי, במקוריותה, בהבדלותה מהשפעות –חוץ ומחיקויים לזרים, במידה שינם הכרחיים הם נובעים מפסיכוזה של התבטלות.

לא תרבוּת עם כינויים ותארים, עם הוויות ואיצטלות כיתתיות, לא תרבוּת נתונה בסד של סיסמאות פוליטיות, חברתיות או אמנותיות סיעתיות, אלא תרבוּת-עבודה הגונזת בתוכה את כוח-היצירה של האומה.  דבריו של ב.כצנלסון על ההסתדרות ניתנים להאמר ללא-שינוי-אות על תרבוּתה:

"סולם מוצב ארצה, וראשו...  עוד אנו חייבים בחיזוק שלבים ראשוניים, אך כבר אנו יכולים לשאת עין אל ראשו של הסולם.  בתוך מפעלו החלוצי של כלל-העובדים על יום-יומיותו, על מעמדיותו מקופלת הצמיחה הלאומית על נופה וצמרתה".

תרבוּתנו – היא תרבוּת הצמיחה הלאומית, תרבוּת יוצרת.

 

רשות היחיד ורשות הרבים בתרבוּת

התרבוּת היוצרת חדורה אידאלים לאומיים וסוציאליים של הכלל, היא מבטאה את דעותיו, רגשותיו וחוויותיו של הכלל.  בין היוצר והציבור נרקם יחס-השראה הדדי: במידה שמתרחב עולמו של הכלל ביצירת-היחיד, היא נהפכה יותר ויותר לנחלת הכלל.

לשותפות-גורל גמורה בין הסופרים והעובדים עדיין לא הגענו.  רבים היוצרים המתכנסים בד' אמות של חופש-יצירה מדומה; רבים המגינים על טהרת-מצפונם האמנותי מפני המגמתיות של הזמנה סוציאלית.  לא מעטים גם היוצרים הרגישים לגבי הסתירה שבין הרוּח הקולקטיבית של הציבור העובד ובין יצירתם האינדיבידואלית-הטהורה.  עדיין קיימת מחיצה של ריחוק-לבבות בין רבים מהסופרים והעובדים.  רבים מסופרינו ואמנינו יונקים פחות מדי מהמציאות הפועלית והחקלאית ובוטחים יותר מדי באינטואיציה שלהם.  עד היום, למשל, הופיעו בספרותינו היפה יצירות מעטות המתארות חיי-הפועלים הווי בתי חרושת, משכנות העוני של הפלורטריון העירוני.  דל וזעום האלמנט הסוציאלי במוסיקה, בציור.

הגיעה השעה להרוס את המחיצה בין החיים והאמנות.  שום קרטריון אמנותי, שום נימוק אינדיבידואלי אינו מחייב ואינו מצדיק את התבדלותם של סופרינו ואמנינו ממחנה-העבודה המגשים.  על יושבי האוֹלימפּ לרדת אל העמקים, עמקי הוויתנו המתחדשת.  במידה שהם מודים בערכה המוּסרי ובכוחה הגואל של העבודה, אין להם לחשוש למצפונם האמנותי.  היצירה השיתופית אינה פוסלת את חופש היצירה האינדיבידואלית.  חופש זה אינו עומד בסתירה גם להזמנה הלאומית והסוציאלית, ההכרחית והחיונית כל כך בחיינו.  הזמנה זו המעוררת משום-מה בלב האסטניסים רגש של אי-רצון, עודדה אמנים-גאונים ליצירת-אמת והולידה יצירות-עולם מפוארות.  רוב הסימפוניות של היידן ושל מוצרט וביחוד יצירותיו של יוהן סבסטיאן בך נוצרו לפי הזמנות.  "הסעודה הקדושה" של מיכאל אנגלו הוזמנה על-ידי מנזר.  מזמינים לא רק יחידים ומוסדות: מזמין הזמן, התקופה, האידיאל הציבורי או הסוציאלי.

ברם, יש סייגים לחופש הרעיוני של האמן.  האמנות אינה רק נכס תרבוּתי כשלעצמו ולמען עצמו, נכס בעל ערך אובייקטיבי מוחלט.  הקרטריון העליון שלה הוא לא רק בערכה האמנותי, אלא גם בערך המתקדם של היצירה היוצר גם יחד.  בין היצירה ויוצר יש כעין שיתוף של אחריות הדדית.  כשם שאנו פוסלים יצירה לקויה של אמן, כך רשאים אנו לפסול יצירה טובה של אמן, נחות-ערך מוּסרי, כי היצירה משפיעה לא בערכיה האמנותיים האובייקטיביים, אלא במשקלו המוּסרי של היוצר, באמת הנפשית שלו.  בהבחנת האמת הזאת מכריעים שיקולים נפשיים יותר מנימוקים הגיוניים.

קנוט המסון הוא מגדולי הרומניסטים בעולם, אולם מטעמים מוּסריים, אנושיים ולאומיים, הוצאנו אותו מתחום עולמנו התרבוּתי.  כזה יחסנו גם לגדול הקומפוזיטורים הגרמנים ריכרד שטראוס, למנצח המפורסם פורטוונגלר ואחרים.  האמנות הנעלה ביותר אין בה כדי לטהר אמנים שנטמאו מזוהמת הנאציזם.

מאידך גיסא – גם האידיאולוגיה המהפכנית אינה נותנת הכשר ליצירות ארעיות, חסרות ערך אמנותי.  בימי מלחמת העולם הראשונה קם בספרותנו היהודית זרם מהפכני "חליאסטרה", שמרד באסתטיזם האמנותי של י.ל.פרץ ותלמידיו, אולם זרם זה עבר ללא השפעה חיובית בספרותנו.  ברגש בחילה קראנו בתקופת מלחמת העולם השניייה את חרוזי-ההאלהה השפלפלים והבלתי אסתטיים של משוררי-חצר שונים.  ברוסיה המועצתית קמה התנגדות לספרות מגמתית-המהפכנית כביכול שפרתה ורבתה בימי המלחמה.

נזהר מפני תרבוּת פסבדו-פרוגרסיבית, ננהוג גם זהירות בקביעת תחומי הפרוגרס והריאקציה בתרבוּת ובאמנות.  ודאי עדיפה מכל הבחינות האמנות הריאליסטית המכוונת לחידוש החיים, לקידום האדם, האומה, האנושות.  אולם אין לפסול גם ביטויי-נפש ולבטי-חיפוש אינדיבידואליים של האמן; אין לפסול שירה רליגיוזית, שירת בדידות, שירים רוויי-עצבות או אכזבה, שירה אפוליטית, אם כי אינם שייכים לסוג הספרות המהפכנית.  אין אנו מוותרים על שירת-הנכאים של אלישע רודין, או על הפיוט הדתי של י.צ.רמון, על-אף החותם האישי המובהק של יצירתם.  יעקב שטיינברג הוא מטובי יוצקי השירה והפרוזה הלירית המודרנית.  אם כי התבודד כל ימיו וברח מהמציאות הפוליטית.  האמנות-לשמה הנובעת מתוך חיפושי אסתטיקה חדשה, אמנות פורמליסטית המרוכזת בבעיות הצורה, אינה פחות חוקית מהאמנות הריאלסטית, עד כמה שהפורמליזם הוא מודרני ורדיקלי באמצעות-ביטויו.

תרבוּתנו היא תרבוּת הסוציאליזם החפשי, שאינה כפותה בכבלי דוגמאות של דיסציפלינה מדעית מסויימת, של אסכולה אמנותית מסויימת, של קו פוליטי מסויים.  יסוד תמציתה: שיחרור האדם העובד וקידמת האנושות.  התרבוּת כפופה לביקורת ולא לצנזורה, לויכוח רעיוני חפשי ולא לפיקוח פוליטי.

חופש בלי תרבוּת – היא אנרכיה.  תרבוּת בלי חופש – היא דיקטטורה.  חופש-היצירה אינו רשות, אלא חובה, והעדרו פוסל את האמן ופוסליו.  אין יצירה בלי חופש מצפון, בתנאי היחיד: שהאמן ייצור מתוך אהבה ואמונה, מתוך הזדהות עם העם העובד.  "וטהר ליבנו" – כתוב.

זהו הטיהור היחידי שנצטוינו עליו מפי הגבורה.

 

 

ב.  הלשון העברית

יסוד-מוסד של פעולתנו ההשכלתית הוא – הקניית הלשון העברית לבורי הלשון היא שפת חייו היחידה של העם העברי והעובד העברי השוכן בציון.  הקניית הלשון היא תנאי ראשון לא רק להאחדת דמותו החיצונית של הישוב, אלא גם ובעיקר – להגדלת כוחו הפוליטי ולהגברת משקלו התרבוּתי וצרכנותו הרוּחנית.  על-אף ההגמוניה של הלשון העברית בכל ענפי החיים והיצירה בישוב, הרי עם ריבויה עליה יש חשש לפיצול יתר בשפות, ותהליך ההאחדה בשפה ובתרבוּת אחת בהכרח שיפגר אחרי הפיצול הזה.  העובדה של קיבוץ גלויות, עם כל המרומם המלווה תופעה זו של גאולת עם מגלויותיו השונות – היא המצווה עלינו גם את הערות המתמדת לבצר את עמדות התרבוּת העברית שנרכשו ולהוסיף עליהן.  ריבוי העדות בעליה הזאת, בידולן הטבעי והשמירה על הלשונות והדיאלקטים השונים; הרוּח המרקנטילית הקוסמופוליטית של עולם התעשיה והמסחר, השמרנות הלשונית של אנשי הדור הישן, המטפחים בקנאות את לשונות הגולה, היחס האדיש וליברלי-סלחני של אנשי הציבור ללועזיות, קיום עתונות לועזית בכל הלשונות האלה ובאחוזים כה גבוהים וכו' – כל אלה מכשירים את הקרקע לפריחת לעז פרוע בעיר ובמושבה.  אמנם מזמן לזמן  נעשים נסיונות לעמוד בפרץ בפני נחשול הלועזיות, אולם כל הלחץ המוּסרי הזה לא יועיל כל עוד קיימת הרגשת-רבים, כי אפשר ל"התחיות" בארץ בלי ידיעת העברית.  לא קטן גם חלקנו בלועזיות זו, אם כי הוא נובע מתוך רצון הומני להקל על העולה-העובד את התערותו בארץ.  אין זה סוד, כי במועצות הפועלים ובאגודותיהן המקצועיות מרבים לדבר עם העולים בלשונותיהם, בולט הלעז גם בקואופרטיבי העובדים, בקרב נהגים, פקידי-צרכניות וכו'.  יחס ליברלי כזה הוא מוטעה ומזיק, כי הוא נותן חיזוק מוּסרי לפורצי גדר ומרגיע את מצפונם.

ההסתדרות היא נושא אקטיבי של הפצת העברית בישוב – בעיר, במושבה, בישובי העולים ובהתישבות העובדת.  ערכם של הקורסים האלה הוא לא רק בהקניית הלשון, אלא גם בהשלטתה.  השלטה זו מושגת על-ידי כך, שלימוד הלשון אינו שינון-מילים ופסוקים מיכני התלוש מהחיים, אלא משתלב הערכי-החומר-והרוּח של ההסתדרות בחיים ובאינטרסים של העובד בתוך סביבה סוציאלית אחידה של מורים ותלמידים.

ואף-על-פי-כן רחוקים אנו ממטרתנו הנכספת בשדה הפצת הלשון.  כל זרם של עלייה חדשה מביא עמו רבבות חדשות הדורשות את לימוד השפה.  יש שאין אנו יכולים להשיג את הדרישה ללימוד השפה – מחוסר מורים.  דרושים גם אמצעים גדולים להחזקת השעורים, ובשטח זה נחוץ שיתוף פעולה של כל הגורמים: המדינה, הרשיות המוניציפליות, ההסתדרות ואירגונים חברתיים אחרים.

ועם זאת יש לטפח את הקורסים האינטנסיביים ואת האולפנים לזירוז הלימוד המכוונים בעיקר לשכבות האינטליגנציה, המסוגלת לקנות את השפה ע"י לימוד מקוצר ואינטנסיבי.  יש לעודד גם תנועה של תלמידים מהמחלקות הגבוהות של בתי הספר התיכוניים, שילכו את מחנות העולים ולימדום את השפה.  כי זאת יש לדעת: בלי שפה לאומית אחת לא נוכל להוות אומה אחת מכל פיזורי הגלויות הבאים לארצנו.

 

תרבוּת הלשון

אולם הפצת הלשון בלבד לא סגי.  אם עד זמן היה לבנו נתון בעיקר לטיפוח כמותי של הלשון, כלומר, להגדלת מספרם של יודעי עברי ודוברי עברית, הרי צו התרבוּת לדייק במחשבה ולשפר צורתה מחייב אותנו לטיפוח האיכותי של הלשון, לתרבוּת הלשון.

תרבוּת לשון זו יש לטפח בשני שטחים: שטח הדיבור ושטח ההיגוי.  שבטח הדיבור הננו עדים לשירות ופריצת-גדרים, המשחיתות את לשנונו ומחללות את יפיה.  נואמים ידועי-שם, מרצי רדיו, שחקני-תיאטרונים, קריינים וקרייניות, המצווים בתוקף מקצועם לדבר עברית כהלכה, ועל אחת כמה וכמה – בפני הציבור, משבשים ומכערים את הלשון על-ידי שגיאות דקדוקיות, זלזול בניקוד ובנגינה, סירוסי קצב ואינטונציה, אי-דיוק בשימוש מונחים, תרגומים מילוליים ברוּח השפות הזרות וכו'.  הלשון העברית שמרה לנו אמונים במשך אלפי שנים, כשפת יסורי האומה; הגיעה השעה, שנחזיר לה שלמי-תודה ונדאג ליסוריה היא.  יש להניע את כל גורמי הישוב לפעולה שיטתית בשדה שיפור-הלשון.  יש לערוך בעיר ובכפר קורסים מיוחדים לשיפור הלשון למשתלמים.

שיכלול הלשון דורש – מלבד תיקון הדיבור – גם הקפדה על ההיגוי, על  ביטוי האותיות.  ההיגוי הוא שדה-בור בחיינו, שלא נחרש ולא נעבד לגמרי ע"י פעולת תרבוּת.  אם בשטח הדיבור ישנה לפחות הרגשת-חטא ויראת-חטא, הרי בשטח ההיגוי טרם עמד עוד הציבור על עצם התקלה – מהי.  בשפת-הדיבור העברית משמשים בערבוביה הבלעת אותיות והחלפתן, גרגור, זלזול בתנועות ובניקוד, בהיגוי גרמני, רוסי, פולני וכו'.  רבים מהליקויים האלה הפכו מכת מדינה.  אולם כאן יש להזהר מחומרות מופרזות, שאין הציבור יכול לעמוד בהן.  ננחיל להמונים את השפה העברית ונשליטה בכל רחבי הישוב.  נשפר את הלשון בדיבור ונדייק בשימושה ובהיגוייה, נקל על הישוב את חבלי קליטת-הלשון, אולם נשחרר אותו גם מכבלי הלשון, כבלי פורמליזם חסר-נשמה ודקדוק-עניות.

 

ההשכלה

התרבוּת – בה מתגלית באמצעי-היצירה הנעלים והעדינים ביותר מהות האומה ועצומתה – היא לא רק מטרה, היא גם אמצעי, כלי-זין בדוק המלחמת קיומנו להמשכת טיפוסנו הלאומי-רוּחני.  תרבוּת לשם תרבוּת, אמנות לשם אמנות היא שריד תקופות שבעות ומנוונות.

בהיררכיה הציבורית של העם בדורות העבר תפס ה"תלמיד חכם" מקום בראש, בניגוד ל"עם הארץ".  בתרבוּת ראו את הנשק העיקרי, אם לא היחידי במלחמת קיום של העם.  הדורות האחרונים שיבשו את המושג "תלמיד-חכם".  הם שכחו, כי הלל הזקן היה חוטב-עצים, ר' יוחנן – סנדלר ור' יצחק – נפח.  מושג היחוס נזדייף עד לידי כך, שבסולם הציבורי תפס הועבד את השלב התחתון של נחות-דרגא.  באה תנועת-העבודה הציונית והחזירה את עטרת-העבודה ליושנה והעמידה בראש היררכיה הציבורית שלנו את הועבד.  אבל עליית העובד אינה שם-נרדף לירידת ה"תלמיד-חכם", או כהגדרתו של ביאליק: הלל הזקן היה אמנם חוטב-עצים, אולם חוטב-העצים אינו הלל הזקן.

אנו דורשים השכלה לעובד; אולם אין מספיק להכריז על סיסמא שיגרתית זו.  עלינו לאפשר לפועלים לקנות את ההשכלה ע"י חלוקת-זמן השכלתית ולהתאימה לכל הסוגים השונים של מעוטי-ההשכלה בקרב הנוער והבוגרים ע"י בתי ספר ערב ושעורי-ערב, חוגים לכל ענפי-התרבוּת, ימי-עיון ושבתות-ימוד.  עלינו גם לשים עין לסוג מיוחד של עם הארצות עברית, המתבטאת בדיספרופורציה בין השכלה כללית גבוהה והשכלה עברית ירודה, המצויה בחוג מסויים של הציבור העובד.

מהי מטרת השכלתנו?  אם בימי הביניים, כשההשכלה היתה נתונה בידי הכנסיה, שמשלה בכיפה ושלטה על כל הרוּחות והנשמות מטרתה היתה – הדת; אם בימי ההשכלה ההומניסטית, מטרתה היתה – הדעת, הרי מטרת ההשכלה בזמננו היא – החיים.  שורש הבעיה של ההשכלה העממית בדורנו הוא לא כמותי, במובן הרביית ההשכלה, אלא איכותי.  המטרה היא: לחנך לא לתרבוּת סתם, בחינת "יגדיל תורה ויאדיר", אלא לחנך לחיים במובנם הלאומי הסוציאלי העמוק.  המטרה היא: לתת לעובד דמות עולם חדשה, כללית ועברית, יכולת רוּחנית להשתתף בעיצוב הדמות הזאת, יכולת למצוא את מקומו במציאות הטרופה והמסובכת שנוצרה בעולם, כוח להשתלט על גורלו, להבהיר לעצמו את מעמדו הלאומי, הסוציאלי והפוליטי ולהכשירו לאזרחות הכפולה של כל אדם מישראל: לאזרחות-עולם, ולאזרחות ארצו, לבינלאומיות ולאומיות.  והעיקר: השכלה זו צריכה להיות טבועה בחותם האינטרס שלו והאינטרס הסוציאלי שלו ולא להיות חיקוי לדוגמאות זרות, שהן אמנם טובות בארצות אחרות, אולם אין אקלימה הפוליטי, החמרי והרוּחני דל ארצנו יפה להן.

בקביעת תכנית פעולתנו ההשכלתית יש ואנו נתקלים בשאלה: איזו השכלה עלינו להעדיף – הומניסטית או ריאלית?  האם להעדיף מדי-הטבע, המקנים לאדם את הבנת החוקיות בחיי הטבע, המבוססת על הסתכלות ונסיון או מדעי-רוּח, המלמדים אותו להבין את חוקי ההתפתחות של האנושות, את הפילוסופיה של החברה, תרבוּתה וכו'?  הצגת השאלה הצורה אלטרנטיבית – אין לה כל ערך מעשי.  אכן רבים הנוטים להקדים טבע לחברה, הבנת חוקים פיסיים וביולוגיים לחוקים סוציולוגיים, אולם למעשה יש להתנות את כיוון ההשכלה באותן המטרות הריאליות, שלהגשמתן שואף היחיד או הכלל.  נסיון החיים הורנו, שההרצאות והקורסים האוניברסיטאיים, הנערכים מטעם האוניברסיטה העברית והמרכז לתרבוּת במשקי-העבודה, מתחלקים כמעט במידה שווה בין מדעי הרוּח ומדעי הטבע.  השאיפה הטבעית והחיונית של ציבור העובדים לשלמות ולשווי-משקל רוּחני היא הקובעת את צרכי-ההשכלה ואת הפרופורציה הנכונה של ההומניסטיקה וההשכלה הריאלית.  השקפה זו שימשה לנו יסוד גם בקביעת התכנית של בתי-ספר-הערב בשביל פועלי-הערים: מתוך התחשבות בצרכים המקצועיים של פועלי הערים הנחנו ביסוד התכנית את המקצועות הריאליים (חשבון, אלגברה, גיאומטריה, שרטוט, פיסיקה, חימיה, גיאוגרפיה), אולם הכנסנו בהם כלימוד חובה גם תנ"ך, לשון וספות, היסטוריה, ידיעת הארץ.

ההשכלה לא לדעת וחכמה לשמה, אלא לחיים.  אולם גם הגדרה זו עלולה להטעות.  כשם שאיון אנו מתכוונים להשכלה טרקלינית, ספרותית-אסתטית, לתרבוּת "האני" חמרי, כי ביסוד שניהם מונח האגואיזם האנושי.  אנו שואפים להשכלה, שמפירותיה נהנה לא רק היחיד, אלא גם הכלל, הציבור, העם.  ההשכלה שלנו, החינוך שלנו – צריכים להיות מכוונים לשירות-העם, לשירות בנין ארצנו.  יש לנו צורך חיוני בעיצוב האופי הקיבוצי של הציבור העובד, המתבטא בהכרת שותפות הדרך, התעודה והגורל, בשיעבוד האינטרס הכיתתי והסיעתי לאינטרס המעמד כולו, בחיסול הכוחות הצנטריפוגליים שבתוכנו, כוחות הפירוד והפלגנות, שהם סימן-הדלות המחריד ביותר בתקופה גורלית זו.  מובן מעצמו: ההשכלה ההסתדרותית אינה צריכה ואינה רשאית להטביע גושפנקה של אידיאולוגיה מסויימת אחת, תהא אידיאליסטית או חמרנית.  יש מקום בקרקפתה של ההסתדרות (וגם של כל מפלגה) להניח שתי תפילין, ובלבד שתצטרפנה לתפילה אחת, תפילת העם העובד.

 

השכלה וחינוך

עם כל החשיבות הכבירה של ההשכלה הכללית, העברית והמקצועית אין להגזים בערכה.  בנידון זה למדנו משהו מפי ההיסטוריה.  תנועת-ההשכלה באירופה המערבית והמזרחית נשאה בחובה אידאל חי וחיובי: להרוס את חומות הגיטו ע"י קשירת קשרים חברתיים ותרבוּתיים עם העולם הנאור.  על אף התבססותה של הלשון העברית והרומנטיקה ההיסטורית – לא השיגה את מבוקשה.  להיפך, על-ידי תנועת האמנציפציה שימשה מנוף להתבוללות.  תחת השפעת האמנציפציה ותרבויות הנכר נתרוקנה היהדות המערבית מתכנה; תחת השפעת הלשון והתרבוּת הרוסית דהתה גם היהדות הרוסית.  לא לשוא קונן משורר ההשכלה יל"ג את קינתו הידועה "למי אני עמל"; לולא חשה לעזרת ההשכלה תנועת "חיבת ציון" היה יל"ג האחרון למשוררי ציון וכל עמלו היה לשוא.  ולהיפך, היהדות הפולנית שעקב סיבות היסטוריות היתה מוגנה מהשפעת תרבוּת חיצונית, שמרה על מקוריותה, עצמיותה ועסיסיותה היהודית.  ודאי אין להשוות את תנועת ההשכלה בגולה להשכלה העממית-פועלית במולדת.  ואולם יש ויש להסתייג מההשקפה, שההשכלה כשהיא לעצמה ואפילו על אדמת המולדת – היא גורם מספיק לחישול לאומי.  המציאות הארצישראלית הנוכחית, שהכוחות הלאומיים איתנים בה, מבליטה כבר עתה תופעות מסוכנות.  כל צופה בלתי-משוחד יודה, שבארץ קיימת התבוללות משפחתית, טרקלינית-חברתית ופוליטית.  בישוב קיימת ליבנטיניות, יש חיקוי לאפנה אמריקנית מנופחת בתרבוּת כמו בנוסח חיים, קיימת אסימילציה "מזרחית" קומוניסטית, שכבר נתנה פרי-באושים.  בפעולתנו אין איפוא להסתפק בפעולת ההכלה בלבד, אלא יש להגביר בה את יסוד החינוך.  עלינו לשאוף לא רק לפיתוח האינטלקט, אלא לעצב את האופי של היחיד והכלל, לחנך את הנוער, את הדור הצעיר לציונות אינסטינקטיבית, לסוציאליזם שבלב.

עם הקמת המדינה נדרשת מאיתנו במיוחד עיצוב דמות תרבוּתית עצמאית, תרבוּת שיש לה חוט-שדרה שלמה, שבכוחה לקיים את הדוף והנשמה של העברי החדש לקראת תקופה היסטורית רבת-מעללים.

כל ימי קיומה של התנועה הציונית לא היו בתנועת העבודה ניגודים כה עמוקים בתפיסת המדיניות הציונית, כמו דוקא בתקופת-ההכרעות הגדולות בבנין המדינה והקמת הריסות האומה ע"י קיבוץ גלויותיו.  ההיסטוריה שלנו חזרה אל האכסניה שלה מלפני אלפיים שנה.  למדנו מעט ושכחנו הרבה מתקופת-החורבן של הבית הראשון והשני.  אסון-אסונות אשר באנו לא העלה מתהומות-הוויתנו בארץ את הכוח המהפכני-ההירואי, שיאחד את העם העובד במאמץ רעיוני משותף לסלול את הדרך לבאות.

עלינו לפרוש מחדש בתנופה אדירה את דגלה המקופל של תרבוּת התנועה המגשימה.  עלינו לנטוע בלב הדור את העיקרים האלמנטריים של הציונות הסוציאליסטית.  עלינו לחשוף לפניו את זוהר הקלסיציזם ואת תורת מבשרי הציונות הסוציאליסטית בלי כחל ושרק של פרשנות כיתתית.  עלינו לחדש ולחזור ולחדש ללא ליאות ובלי הפוגות את צו הדורות ואת תביעת השעה לאיחוד כל הכוחות הקונסרבטיביים של תנועת העבודה המגשימה, ליצירת חזית מאוחדת, מבוססת על רשות המחשבה וחובת המעשה הממושמע.  עלינו להניף לעיני כל העולם את דגל תרבוּתנו, תרבוּת החופש והקוממיות, תרבוּת השלום והאחווה, תרבוּת המוּסר העברי, הנבואי, הסוציאליסטי.

 

השכלה חברתית ופוליטית

אחד מענפי ההשכלה היסודיים וההכרחיים בחינוכו של העובד העברי – הוא ההשכלה החברתית והפוליטית.  ההתמוטטות הכבירה שבאה בעקבות מלחמת העולם ביחסים הבינלאומיים, במושגי המדינות והחברה, בכל ענפי המחשבה והיצירה האנושית; מאמצי-השוא של מדינאים ומלומדים להשכין שלום של קיימא בעולם ולמצוא פתרון צודק לניגודי העמים ולתביעותיהם – מחייבים השכלה מדינית רחבה, במקום רפרוף שטחי בשאלות אלה הקשורות במדיניותנו אנו בישראל והבנת מעמדנו בתוך העולם המסוער והמסוכסך.  מכאן הצורך לצייד כל חבר בהסתדרות בהשכלה חברתית ופוליטית יסודית.

עם הקמת המדינה צמחו ועלו בעיות מדיניות גדולות, של הכרנון עד כה, הן בשטח החברה הישראלית המתגבשת, בשטח התחוקתי-אזרחי והן בתפקידים מדינייים, כלכליים-התישבותיים ותרבוּתיים בהיקף ממלכתי.  העובד העברי נושא באחריות הכללית של המדינה – בהתיישבות, בקיבוץ הגלויות, בכלכלה, בחינוך ובהוראה, בבטחון והגנה, בענפים רבים ושונים של השירות האזרחי במדינה.  אחריות זו תגדל ותלך עם גידול הישוב, עם היותנו עם של מיליונים היושב בארצו ומגבש את כוחו המדיני.  גיבוש זה לא יתכן אלא על בסיס של הבהרת היסודות המדיניים, עליהם מושתת פעולתנו המדינית, וחינוך מדיני יסודי בכל שדרת העמלים.

שייכות העובד לתנועה ולמפלגה, פעילותו בחיי הציבור, מלחמתו הפוליטית הערה מחייבת הגדרה-עצמית רעיונית, אידיאולוגיה מבוססת ומגובשת, השקפת-עולם אנושית וציונית, שלא תיתכן בלי השכלה חברתית יסודית.

והשכלה החברתית יסודית – פירושה: מדע.

אין אנו מבטלים את האמונה.  להיפך היא אחת מאבני-היסוד בהשקפת עולנו.  אולם אמונה יש לבסס, להצדיק, להוכיח את מצעה הריאלי.  אנו פונים גם לרגש.  אין אנו מוותרים על חושי האדם, אולם לזרא לנו הדמגוגיה, הפניה לאינסטינקטים.  אנו שואפים למחשבה שיסודותיה בהכרת העבר, בחדירה למעשה של ההווה ובראיית העתיד.  ההשכלה הפוליטית והחברתית צריכה לתת לנו מחשבה, מחשבה חפשית, ביקורתית, אובייקטיבית-מדעית.

השכלה זו צריכה לתת לפרט ולכלל ביסוס היסטורי-סוציאלי להשקפת-עולם שלמה ויציבה; היא צריכה לתת ידיעות-יסוד במדעי פסיכולוגיה (אינדיוידואלית סוציאלית והמונית), תורת המדינה, כלכלה פוליטית, אדמיניסטרציה, פיננסים וכו', להקנות ידיעות על הגורמים הסיבתיים בהתפתחות הכלכלה והתרבוּת האנושית, על התפתחות מעמדות ושכבות, תנועות-שחרור לאומיות ותנועות פועלים; על תולדות ההתיישבות בעולם, על התפתחות האימפריאליזם, וביחוד – את תולדות המעצמות האנגלו-סכסיות, רוסיה המועצתית והעולם המערבי.  כל הידיעות האלו צריכות לקבל הארתן מנקודה מרכזית של תחית ישראל בארצנו.

במערכת ענפי-היהדות צריכה לתפוס מקום בראש ההיסטוריה הישראלית מנקודת-תפיסה ציונית, לימוד מקיף של תורת הציונות הסוציאליסטית, תולדות ההתיישבות בארץ, תנועת הפועלים היהודית והישראלית, הערכים החברתיים והמוּסריים של תנועת העבודה בישראל; ההסתדרות ומוסדותיה, דרכה בהתיישבות, בחינוך וכו'.

על אף העובדה, כי בשטח המדיני קיימות בהסתדרות מפלגות שונות, אשר לכל אחת מהן השקפת-עולם מיוחדת בענינים אלה, אך כגוף חברתי המגיף את רוב רובם של העובדים בישראל, על כל עניניהם המקצועיים, הכלכליים, החברתיים, התרבוּתיים וההתיישבותיים – היא נושאת בתוכה רעיונות חברתיים המחיים את פעולתה היום-יומית, ואת הרעיונות האלה שהם יסוד קיומה, היא חייבת להביא לפני חבריה ע"י הבהרה, הסברה ולימוד.

 

הסברת ההסתדרות

אם ההשכלה היא צורה אחת של המטבע התרבוּתית בהסתדרות, הרי צורתה האחרת היא – הסברה הסתדרותית.  מחוק צד זה של המטבע, הרי היא אסימון ואין לה מהלכים בתנועתנו.  ההסברה ההסתדרותית שהגיעה כיום למדרגה של תורה רבת-בעיות, של מדע מסועף, שוב אינה נקנית – כבשנים הראשונות לייסודה – על רגל אחת, אלא מחייבת השכלה, הכשרה רוּחנית להבנת בעיותיה.  מבנה ההסתדרות, הפועל בעיר ובמושבה, בעיות ההתיישבות העובדת, האיגוד המקצועי, חברת העובדים, בעיות התחבורה, השיכון, האשראי והביטוח, הימאות והתעופה, המגן והבטחון, תנועת הפועלות ותנועת הנוער, האירגון המשותף, אירגון החלוץ ועליה, הקשרים הבינלאומיים – כל אלה הם תורה הצריכה לימוד והכשרה.  אולם בה במידה יש ערך וממשות לפעולת תרבוּת, אם היא מוארה באור ההכרה ההסתדרותית ומכווונת לאידיאלים הפוליטיים, הסוציאליים והלאומיים של תנועתנו.  שנות קיומה של ההסתדרות הספיקו לנטוע ולהשריש בלב ציבורנו את ההכרה ההסתדרותית ולעשותה מנוף לעבודת בנין והגשמה בקנה-מידה ממלכתי.

רב למדי הוא חלקה של ההסברה בהעמקת ההכרה הציונית והמעמדית של הפועלים וחיזוק זיקתם להסתדרות.  באמצעות סמינריונים וימי-עיון, הרצאות פוליטיות ותנועתיות בפני המונים ובמקומות-עבודה, חגיגות עממיות אדירות באחד במאי ובחג-ההסתדרות, ביקורים במוסדות ובמפעלים הסתדרותיים, פלקטים אמנותיים, עתוני-קיר, שירות הרדיו, קונטרסים המכילים חומר פופולרי על המעשה ההסתדרותי, על אישי-התנועה ומוסדותיה ועל הבעיות המדיניות, הכלכליות והתרבוּתיות של תנועת העבודה הבינלאומית והעברית, והמופצים ברבבות טפסים – בכל אלה מובא דבר-ההסתדרות לרחבי התנועה וביחוד לרבבות הפועלים השכירים, שהם רוב מנינו של ציבור הפועלים בארץ.

ואולם במקום הגילה שם גם הרעדה.  האורות המרנינים משרים גם צללים מדאיגים.  העליה החדשה עדיין אינה מעורה מבחינה נפשית בהסתדרות.  רב מספר הפועלים הבלתי-מאורגנים מבני גילם הצעירים.  הפעולה הענפה הנעשית ע"י המוסדות ההסתדרותיים, מוסדות האיגוד המקצועי והעזרה ההדדית, אינה מזדהה בקשר הרוּחני בין הפועל וההסתדרות.  גידולה של ההסתדרות הוא גם מקור לכוחות-פירוד, המסכנים את כושר פעולתה.  פעולת התרבוּת, אף שהיא נעשית בשפע, אינה נקלטת אלא ע"י חלק מן הפועלים והעולים.  לעומת זאת יש כוח-משיכה ע"י הבעל-ביתיות המפתה, בעיקר את שכבות הביניים וקוראה לדיפרוליטריזציה; ויש אורות-מתעים של הפאשיזם היהודי הקלוקל.  מכל אלה אפשר להסיק שין מספיקה ההכרה ההסתדרותית בלבד.  אנו זקוקים להגברת המצפון ההסתדרותי, האינסטינקט ההסתדרותי ותחושת המוּסר ההסתדרותי.

עוד לא היתה לישראל תקופה, שבה תידרש פעולת-תרבוּת כה יסודית כבתקופתנו.  כי חוץ מהמון תפקידיה יש לה תפקיד אקטואלי מיוחד, תפקיד בוער וכאוב: להלחם נגד מבוכה נפשית, נגד אכזבה ויאוש, שתקפו יחידים וגם ציבורים.  השמדת שליש היהדות – בתוכם מליון ילדים!  – נוכח אלם פלילי של העולם הדמוקרטי, השתוללות היצר האימפריאליסטי של כל אדירי-העולם, הריקוד מסביב לנפט ולפצצת האטום, כמו מסביב לאליל, ההכנות הבלתי-פוסקות למלחמת-עולם שלישית, שפעת השדר והצביעות הפוליטית המשוחים בשמן-זית של שלום ואחווה וגאולת-העולם – כל אלה מביא חוגים מסויימים לידי עקירת אמונה באדם ובאנושות.  הציבור כיחיד, אם אינו מוצא אחיזה והצדקה לאידיאלים המוטפין בחיים, מחפש לו מוצא ופרקן בהיפוכם, בכפירה וביאוש.  שני כוחות איתנים רודים בעולם: האהבה והרעב.  האהבה הולידה את המשפחה הפרטית והקיבוצית, הלאומית.  הרעב הוליד את הסוציאליזם.  אך מה שהולידו האהבה והרעב – משמיד היאוש.  רבים ושונים גילוייו וגלגוליו של היאוש.  יש יאוש אינדיוידואלי, מוצנע, מסותר, המתבטא בעיפות ואדישות לצרכי-הציבור, בבריחה לעצמו, בפרישה מחיי הכלל, ביפי-רוּח של המתבודדים, בסנוביות ואגואיזם.  ויש יאוש קנאי, קיצוני, תוקפני ונקמני, שאינו בודק באמצעים, המוציא את כל כוחו להריסה, יאוש מופקר וביטול-משמעת לאומית – ושניהם צומחים משורש פסימי אחד של חוסר-אמונה.

לכן כה דרוש בתקופתנו החיסון הפנימי, הנפשי והשכלי, שיוכל לעמוד נגד כל התקפה של מחלת התקופה – היאוש והניהיליזם הכופר בכל, ומתוך כך – הפקרות והתפרקות, – בה בשעה שאנו זקוקים דוקא להעמסה של חובות ציבור ואישיות גדולות, למען נוכל לבנות את עתידנו, המחייב מאמצי-נפש של הפרט והכלל.

 

התנ"ך

אחד מערכי היסוד של פעולתנו ההשכלתית הראוי להדגשה מיוחדת – הוא לימוד התנ"ך.  לנו התנ"ך הוא ספר הספרים של העם העברי, בעל ערך נצחי.  הוא יקר לנו כאוסף התעודות ההיסטוריות העתיקות ביותר של ישראל ועמי-הקדם, כמקור התרבוּת העברית, הכוללת ערכי משפט, מוּסר והווי לאומי, כאוצר ספרות מקובצת, בה נתגלתה רוּח האומה בסיפור ובפיוט, במשל ובמליצה, בחזון נבואי, מחשבה ועיון וכיסוד-מוסד של השפה העברית.  יחסנו לתנ"ך שנתקדש ע"י העם היהודי וכל האנושות כולה, יותר משהוא פרי הערצה אמוציונלית סובייקטיבית הוא פרי הערכה אובייקטיבית של ספר זה על כל ערכיו.  הערכה זו היא שמביאה אותנו להכרת הבכורה של יצירה זו בספרותנו.  אין אדם מישראל קרוי איש-תרבוּת, אם אין לו ידיעה הגונה בתנ"ך, כי התנ"ך הוא יסוד לתרבוּת הכללית, או – לפי הגדרתו החריפה של ביאליק: יודי אם גם שבעים לשונות ושבעים חכמות ואינו יודע את החומש –  עם הארץ הוא.  לפיכך לא נחתמה השפעת התנ"ך בחיינו.  הוא מוסיף להשפיע על עיצוב דמותנו השפעה מתמדת.  כוחו ההיסטורי-תרבוּתי מתחדש יום-יום בכל שטחי חיינו ויצירתנו.  עלילות-הגבורה התנ"כיות משמשות חומר שערכו אינו מתמעט במשך הדורות ליצירותינו המוסיקליות, למחזותינו הדרמטיים, לחגיגות-עממיות בעיר ובכפר; ממקור פולחניו וטכסיו שואבים אנו תוכן וצורה לעיצוב דמות חגינו ומועדינו; בשמות אישיו נכנה לדורנו הצעיר; בשמות נקודותינו החדשות ננציח ונמשיך את קיומם של המקומות הקדמונים; פסוקי-החזון של נביאינו מלווים את מפעל-התיישבותנו את מאבקנו הפוליטי, כל מאמץ-הישוב בבנין, בהעפלה, בהגנה ובמפעל הגאולה הגדול של קימום מדינתנו וקיבוץ פזורי עמנו.

מכשירים הכרחיים לרכישת ידיעת התנ"ך הם: סמינריון להכשרת מדריכים וחוגים ללימוד התנ"ך.  שני המכשירים האלה, כל אחד במסגרת תכניתו, צריכים להקנות לציבורנו באופן שיטתי לא רק את ידיעת החלקים ההיסטוריים של התנ"ך את השירה והפולקלור התנ"כי, ואת האלמנטים הסוציאליים הכלולים בחומש ובפרקי הנבואה אלא גם את המדע התנ"כי, כמו גיאוגרפיה וארכיאולוגיה תנ"כית, וביקורת המקרא בהתאם לתגליות החדשות ולמדע התנ"ך בימנו, חקר האמנות של ימי קדם, וכן ניתוח הנושא התנ"כי, בספרות, במוסיקה ובציור המודרני.

מקום מיוחד יש להקצות לתנ"ך בהווי שלנו.  אבותינו מרוב חרדה, לבל תשכח תורה מישראל, הכניסוהו לפולחן הדתי, התקינו "שנים מקרא ואחד תרגום" , ודאגו שהמתרגם לא יגביה קולו מן הקורא.  במשך הדורות קבעו עתים לתורה, בחינת "והגית בו יומם ולילה".  בחיינו מגביה המרצה והמסביר את קולו יותר מן הקורא במקור.  יש לשוב גם לקריאה שיטתית במקור.  במספר משקים נתקבל המנהג של קריאת-התנ"ך בליל שבת לפני הסעודה.  ראוי מנהג זה שיעשה קבע בישובינו.  על-ידי קבע והתמדה אולי יזכה גם ליהפך להווי.

 

ידיעת הארץ

מכשיר ראשון וראשוני להגברת חיבת הארץ ולהעמקת ידיעותינו עליה – הוא ידיעת הארץ.  עם ישראל אהב וקידש את ארצו, שהיתה ספוגה בדמו, בנפשו.  בימי שמחה ובימי אבל, בימי-חג ובחיי-חול, בארצו ובתפוצות – תמיד העלה ישראל את זכר-ציון בתפילה ובשירה, בדברי חזון ומוּסר, במנהגים והווי.  בכל הדורות פעמה בלב העם צורות שונות השאיפה הלוהטת לרצות את עפר-הארץ ולחונן אבניה, לשוטט – כדבר המשורר – במקומות, אשר "נגלו אלוהים לחוזיך וציריך".  חיבת ציון זו שימשה ומשמשת עד ימינו יסוד-מוסד תת-הכרתי בתפיסתנו האמוציונלית הלאומית.  יחד עם זה לא חדל העם בכל הדורות להגות ולהתחקות על טיבה ומהותה של הארץ בספרות-דרוש, בפילוסופיה דתית, במחקרים וספרי-מסע.  נמשיך מסורת זו בשני גילוייה: הרצאות שיטתיות וסמינריונים לידיעת המולדת מכאן, וסיורים וטיולים בארץ – מכאן.

ידיעת-המולדת היא כיום תורה המצריכה לימוד; זוהי דיסציפלינה מדעת מסועפת, הכוללת ענפי מדע שונים, כידיעת התנ"ך, גיאוגרפיה, גיאולוגיה, מטיאורולוגיה, ארכיאולוגיה, אתנוגרפיה ועוד.  כאמור נקנית ידיעה רחבה זו ע"י  עיון שיטתי בספרות המחקר העשירה על הארץ  ובסיורים וטיולים, כתוספת הכרחית לעיון המופשט.  "התמחות בידיעת הארץ – אמר י.ברסלבסקי בכינוס פעילי התרבוּת בדצמבר 1945 – כרוכה בפיזור כוחות על פני שטחים רבים.  לאיש העוסק בה אורבת השטחיות המונעת ממנו את הבקיאות המדעית בכל ענף וענף.  רק שקידה מרובה, אהבה למקצוע ולימוד הנושאים מתוך הסתכלות בלתי-אמצעית, יש בה לכפר על הפיזור ולעשות את האיש ראוי לתפקידו המדעי-הפופולרי המגוון".

 

 

ג.  ההווי שלנו

ההווי שלנו הוא נוהג קיבוצי מסויים שבו מסומלות אידאות לאומיות וסוציאליות.  גם המחוקק וגם חכמינו ז"ל התקינו מצוות מעשיות, כדי לאפשר לדורות לקיים את הרעיונות המופשטים הן בתכננן ובצורתן סמלים, המסמלים אמונות ודעות, השקפות וחוויות של העם.  אף ננווי המחודש שלנו הוא ביסודו פרי סלקציה ומיזוג של סמלים עתיקים, ישנים וחדשים, בהתאם לתביעותיו הרוּחניות והנפשיות של הדור בתקופת תחיתו.  התפתחות ההווי וחידושו מתבססים על הנחות-היסוד דלקמן:

1) יותר מבכל גילוי התרבוּת פועל בהווי חוק הרציפות ההיסטורית.  ביציבות הגדולה ביותר מצטיינים דווקא החגים והמועדים, שהחומר הסמלי שלהם שאוב ממקורות העתיקים ביותר.  ההווי הלאומי החדש עשוי להקלט בנשמת הקיבוץ או העדה רק במידה שתהא לו אסמכתה תרבוּתית-היסטורית, רק במידה שנדע למזג את יסודות-הווי המודרניים בעתיקים.  אם עלה בידינו לשוות במידה רבה דמות לחג הפסח בחיינו, הרי רק משום שידענו לכרוך את הצורה המודרנית בגרעין מסורתי.  אם חג-הסוכות או יום-הכיפורים עדיין לאט נתערו בחיינו, הרי זה משום שהישובים החדשים לא מצאו עד כה את האסמכתה ההיסטורית שתאפשר להם מיזוג ישן וחדש.  אם אנו עומדים אובדי-עצות בפני החג הסוציאלי כאחד במאי, יום ההסתדרות, הרי זה משום שבתנועה הסוציאלית הצעירה אסמכתה כזאת אינה קיימת בכלל ועלינו לגבש גם את הגרעין ההיסטורי וגם את לבושו הסמלי.

2) הנוהגים הסמליים כפופים פחות מהאידאות המסומלות בהם לביקורת התבונה.  והם ממשיכים להתקיים אף לאחר שהאידאות נשתנו בתכנם.  בכינוס לתרבוּת העברית שנתכנס לפני מלחמת העולם הראשונה, קבל דוד פרישמן על תרבוּתנו הספוגה יותר מדי חכמת ישראל ותבע זכות-מה לסכלות ישראל, זכות להתפרקות מהשכלתנו המוחית, היבשה והמיבשת.  לסוג "סכלות" זו שייך גם הווי.  בהווי אין לחפש את ה"אמת" החיה.  הווי מצחיק ומוזר לרוב באנכרוניזם שלו.  אם נחפש בנרות לא נמצא הכרח לאומי או סוציאלי בפאה הנכרית הלבנה של הלורד מרים או השופטים האנגלים או בשמלות של החיילים הסקוטיים.  ברוסיה המועצתית חודש המנהג של האשוח בחג הניטל, לרבות האגדה על ניקולו הקדוש, אף-על-פי שמנהג זה עומד כיום בסתירה גמורה להכרה התרבוּתית הסובייטית.  אנו מחייבים – מתוך שינוי צורות הטכס והפולחן, במידה שזה דרוש – את המנהגים ההיסטוריים של תקופוס קדומות ומאוחרות (טכס-החתונה, בר-מצווה, ברכת נרות, משלוח מנות, דגלי שמחת-תורה, רעשני-פורים וסביבוני-חנוכה לילדים, הכנת מאכלים מסויימים לחגים וכו'), שאינם עומדים בשום סתירה להרגשת-עולמנו המתקדמת ויחד עם זה מקשרים את הווי שלנו את הווי הכל-ישובי, להווי לאומי.  הרבה מנהגים מיושנים למראית-עין (פדיון הבן, טבעת קידושין וכו') עשויים לקבל דמות מחודשת וחיזוק ע"י הקרן-הקיימת, בתוצרת האמנות הכפרית ועוד.  אנו שוללים הווי דתי קיצוני, הווי עדתי לוקלי, הווי הנוסע מאמונות תפלות.

3) התאמת הווי לחיינו החדשים, במידה שהוא צומח מתוכם, מהשיבה אל הטבע ואל העבודה, מחזון הגאולה – אינה זקוקה לשום היתר.  היא נהנית מאותו ההיתר ההיסטורי שבכוחו שינו חגי ישראל ומנהגיו את דמותם ואפילו את תכנם במשך כל דורות קיומו.

4) פיזור ישראל בדולה, פילוגו לעדות, לקהילות, לסיעות, לזרמים – יצרו הוויים שונים הרחוקים זה מזה בצורתם ובסגנונם.  קיבוץ-הגלויות בארץ לא הביא בשטח זה לידי שינוי ניכר.  בפעולת התרבוּת יש להקיף את כל גילויי האנומליה הרוּחנית של הישוב.  מלבד הקניית לשון וערכי תרבוּת יש לשאוף להאחדת הווי מכסימלית של הישוב, כי על כן ריבויי הוויים מעכב את גיבושו של הווי הלאומי.

5) הווי-העבודה בארץ נמצא עדיין בעצם התהוותו.  הוא כולו פרי כיסופים וחיפושי-ביטוי.  טבעי איפוא ריבוי-הצורות וחוסר האחידות של ההווי המתחדש (למשל ריבוי הצורות של החגים החקלאיים, שוני ההגדות במשקים וכו').  ברם יש לזכור: יצירת ההווי היא יצירה אורגנית ולא מיכנית הנעשית לפי החלטה או הזמנה.  ההווי החדש טעון קליטה נפשית ודורש זמן מסויים של הכשרה וגיבוש.  ריבוי הצורות והנוסחאות בתקופת הגיבוש הוא בלתי-נמנע כשלב מעבר לקראת יצירת הווי משותף אחיד.

 

השבת

עיקר דאגתנו בשדה ההווי שלנו הוא – מתן דמות ותוכן לחגים ומעדים.  בראש החגים אנו מעמידים את השבת, שאף היא חג, חג העובד העברי.  השבת איננה חג טבע, האשר היא מקיפה את גל השנה; היא איננה גם חג לאומי במובן המקובל, באשר איננה קשורה בשום מאורע לאומי ובשום אישיות היסטורית.  בשבת מקופלים שלושה יסודות: לאומי, סוציאלי ואוניברסלי.  היסוד הלאומי כלול בברית הלאומית בין ישראל ואלוהיו: "בינו ובין בני ישראל אות היא לעולם"; היסוד הסוציאלי – בשבתון, במנוחה: "לא תעשה כל מלאכה"; היסוד האוניברסלי – בחובת השבת לכל ברואי-עולם, אף אלה שלא נבראו בצלם: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, למען ינוח שורך וחמורך".  כזה הוא הדפוס ההיסטורי של השבת העברית.

שום חג בישראל לא זכה להערצה כזו וליחוד כזה כמו השבת.  "שקולה שבת כנגד כל המצוות" וביחוד מענינת המימרא: כנסת ישראל היא בן-זוגה של השבת".  מרעידה את הלב הפרסוניפיקציה של שבת מלכתא, שקיבלה בפיוטי האר"י, ובהמנון הדתי-לאומי של ר' שלמה אלקבץ ביטוי מיוחד של מין ארוטיקה דתית: "לכה דודי לקראת כלה".  משה הס, בעל המוח היהודי המקורי, המבשר הראשון של הציונות והסוציאליזם דורש באחד ממכתביו ב"רומא וירושלים" מהעם היהודי להתקין את עצמו לקראת השבת, השבת ההיסטורית.  זהו הגרעין האוניברסלי של השבת שלנו.  הגאון מוילנה גורס עונג שבת לא כענגו של ישראל, אלא כעונג הנגרם לשבת: "וקראת לשבת עונג", "מענגיה כבוד ינחלו".  זוהי התפיסה ההיסטורית המיוחדת של השבת בישראל, שקיבלה את ביטויה ב"קבלת שבת".  "קבלת שבת" הוא המינימום ההכרחי שנתקבל כמנהג-קבע בכל ישוב וישוב.  בתכנה יש הרבה מן המוסכם והמשותף בישובים: בגדי שבת, מפות לבנות, נרות שבת, מאכלות מיוחדים המוסיפים לוית-חן מסורתית לשבת ולמקדשיה במשקים.

בניגוד ללי שבת אנו מוצאים פחות אחידות ביחס ליום השבת.  עדיין מתחבטים בישובים השונים בקביעת דמותו ותכנו של יום השבת, או יותר נכון – של השבתות.  כי לא כל השבתות שוות ודומות זו לזו.  המסורת היהודית יודעת להבחין בין שבת הגדול, שחלה לפני חג הפסח, "שבת שובה" שבה נקראת ההפטרה"שובה ישראל", "שבת חזון" והיא שבת שלפני תשעה באב, שבה נקראת ההפטרה "חזון ישעיהו", "שבת שירה", שבה קורין את שירת הים (לפני ט"ו בשבט), "שבת נחמו" ו"שבת כלה", השבת לפני שבועות.  מהשבתות המסורתיות אקטואליות שתים: שבת חזון הקשורה בחורבן הבית ושבת נחמו, שבת הגאולה.  ר' שמעון בר יוחאי היה אומר: "אלמלי משמרים ישראל שתי שבתות כהלכתן, מיד נגאלים".  הצדיק ר' מנחם-מנדל מויטבסק פירש את דבריו: שתי שבתות אלו הן שבת-חזון ושבת-נחמו.  מספיק לגאולתנו, אם הדור ידע לזכור שני דברים: את אסון הגולה ואת חזון הגאולה.

ועוד דבר קשור בשבת: חיי היחיד, מנוחת הפרט.  כל המצוות ניתנו בפרהסיה, ורק השבת ניתנה בצנעה.  השבת האוניברסלית היא גם שבת אינדיוידואלית.  ר' עקיבא היה יושב ובוכה בשבת: וכששאלו אותו תלמידיו: – למדתנו רבינו "וקראת לשבת עונג".  – אמר להם: – זהו עונג שלי.  בשבת יש לשמור גם על זכות זו, זכות היחיד לשבתו.

הישוב – כל הישוב על מקדשי-השבת ושומרי-השבת הרשמיים שבו – מצווה על שמירת-שבת.  כי קדושתה של שבת אינה בשבת עצמה; שבת מתקיימת בזכות ששת ימי עבודה וקדושתה מותנית בקדושת העבודה בימי החול.  "ששת ימים תעבוד".  עם ישראל וכל אדם מישראל נצטוה על ששת ימי עבודה, ובאין ששת ימי עבודה אין טעם לשבת ואין לה זכות קיום.  חילול-השבת הגדול ביותר בישוב הוא – המלחמה לשמירת-שבת בלי הכרה בזכות העבודה ובלי יחס כבוד לעבודה.

אך אנו עדיין לא השלמנו את מתן-הדמות לשבת.  לשבת שלנו בישוב החדש חסרה עדיין הדמות הקוסמת של שבת-מלכתא; אין לנו עדיין מהרגשת המסתורין שהרגיש היהודי מקבלת-שבת עד מלווה-מלכה.  כי השבת אינה רק מושג שלילי של ביטול מעבודה או מנוחה, אלא גם מושג חיובי של נשמה יתרה, במובן הסתלקות מחולין של חיים והתעלות נפשית.  ר' לוי יצחק מברדיצ'ב דרש על הפסוק: "וביום השביעי יהיה לכם קודש" – שה"לכם" שלכם צריך להיות קודש.  לא כל דבר דוחה שבת.  אסיפות חברים לסידור ענייני משק, בחירות חברים לועדות – ודאי שיש בהם משום צורך ולעתים משום הכרח, אולם אינם קודש, אינם דוחים את השבת.  ואם יום השבת, יום המנוחה הזה עוד מופרע ע"י כל מני עבודות, המוצדקות ומטוהרות בק"ן טעמים של רציונליזם משקי – הרי זה דוגמה קלסית של דהיסטוריזציה גמורה של השבת.  אם כך נגרוס יצא שאין הכרח לקשור את המנוחה דוקא ביום זה ולא ביום אחר בשבוע, והשבת תיבטל.  לכן תנאי ראשון לקידוש יום השבת – היא המנוחה הכללית, הציבורית ביום זה.

 

חגים ומועדים

מכל החגים זה אצלנו חג הפסח ליתר גיבוש וחגיגיות.  אפשר לומר, שמעשרת קבים של חגיגיות שירדו לעולמנו, תשעה נטל חג-הפסח.  הקדמה טבעית והיסטורית לחג משמש הטכס החגיגי וההמוני של קציר השעורים והבאת העומר המוקדש לקרן-הקיימת.  חגיגת הבאת העומר שזכתה אצלנו לטכס מתוכנן ואחיד משתלבת שילוב אורגני בחגנו הכפול, חג האביב וחג החרות של האומה.  ואף-על-פי-כן לא מיצינו את כל האפשרויות להגדיל ולהאדיר את החג הזה.  אפשר להוסיף כהנה וכהנה גם מההווי העתיק, גם משפע המנהגים של בית-אבא, שאפשר לפצל מהם גרעינים חיוניים, גם מהווי זמננו, זמן מלחמת חרותנו.

במרכז החג עומד אצלנו ליל הסדר.  החוש ההיסטורי הניענו בצדק לרכז את תכונתנו וחגיגיותנו הקולקטיבית בהגדה ומסביב לה.  אולם עצם ניסוח ההגדה צריך עיון ומידה רבה של זהירות.  דרושה פרופורציה בין שלושת מדורי-היסוד של ההגדה, המדור המוקדש לחג-האביב, האגדתי-מסורתי.  כשם שאין צודקים מחברי ההגדות, הגורסים את המסורת באופן שטחי למדי ומעתיקים את ההגדה המסורתית כמעט ללא שינוי, כך טועים ומטעים גם אלה הפוסלים כמעט את כל החלק המסורתי בשל לבושו הדתי ומשאירים רק קטעים אחדים מסוגו של "שפוך חמתך".  קביעת החלק המסורתי טעונה שיקול ואבחנה היסטורית.  אף לפי דעת חוקרים שמרניים מכילה ההגדה קטעים, שהקשר שלהם למרד בר-כוכבא הוא מחוץ לכל ספק.  לאלה שייכים לא רק מעשה בר' אליעזר ור' יהושע וכו'.  אלא גם הקטעים "הרי אני כבן שבעים שנה", "צא ולמד מה ביקש לבן הארמי" הברכה "אשר גאלנו וגאל את אבותינו" (הותקנה ע"י ר' עקיבא) ועוד.  אין שום הצדקה לשמיט פרקים היסטוריים, ודוקא את המהפכניים שבהם.

אף הצד חיצוני של ההגדות, הצד הציורי, הגרפי, העיטורי – היא בקעה רחבה להתגדר בה.  רבים ממחברי ההגדות הכניסו תוכן תרבוּתי-היסטורי גם בצורת ההגדה ונאחזו במסורת הנעלה של הגדות סארייבו ודארמשטדט.  ואולם זהו רק פרק אחד של בעית שילוב מתוכן של כל האמנויות בחגינו לשם הרמת קרנן והגברת האוירה החגיגית.

חגיגת חג-הפסח מצטמצמת אצלנו בעיקר בראשון של פסח.  אולם יש גם "שביעי של פסח" הראוי להבלטה מיוחדת, ושאים לפטרו בהרצאה או בדברי-אמנות בלבד.  כאסמכתה היסטורית מציע נ.בנארי את "קריעת ים סוף" המתקשר ביום זה והמקבל בדורנו ערך סמלי-לאומי מיוחד.  יום זה שביעי של פסח, ראוי להיות מוקדש לדור "יציאת הגולה", לשירת-הים של ימינו, לספינות-העולים וגבורת המעפילים, לנס קריעת-הים וכיבוש-הים על-ידי בוני-המולדת.

ככל חגינו הגדולים כולל גם חג הסוכות יסוד חקלאי – חג האסיף, ויסוד לאומי – זמן שמחתנו.  אבותינו ידעו לגוונו וליחד תוכן מיוחד לימי החג: שמחת בית השואבה, הושענה-רבה, שמיני-עצרת, שמחת-תורה.  שמחת בית-השואבה היתה ידועה בחגיגותיה העממיות, עד שבעל התלמוד פסק: "מי שלא ראה" וכו'.  במסכת "סוכה" אנו מוצאים תיאורים מלבבים של ריקודי חסידים ואנשי-מעשה ונגינת הלויים בחג זה ואפילו סיפורים על התנהגותם המופלאה של תנאים-יחידים בשעת חדות-החג.  מן המיותר לספר על שמחת-תורה וגילוייה בגולה, על סדר-ההקפות, על ריקודי החסידים ב"שטיבלך" וברחובות העיירה, על השמחה העממית של החג הזה, הפופולרי ביותר בגיטו.

בחיינו אין שום צביון לחג זה, אין לו הד וביטוי, על אף האלמנטים הרבים הגנוזים בו והאקטואליים מאוד בימינו.  קודם גל – שמחת בית-השואבה.  (נ.  בנארי עמד בחוברתו: "שבת ומועד" – על חג-המים, על תלותנו בחסדי שמיים ועל ברכת אוצרות המים, שגילינו בארץ בכוחנו ובעמלנו).  את גילוי המים אנו מעלים בצדק על ראש שמחתנו במפעלי התיישבותנו.  הכמיהה למים וברכת המים נותנות תוכן חיוני לשמחת בית השואבה המחודשת.

יש לחדש בצורה נאותה שני סמלי-היסוד של החג, את הסוכה ואת ארבעת המינים.  הסוכה המסמלת את הדירה הארעית של הגולה, את סוכת דוד הנופלת, מרעידה נימה נפשית בחג שמחתנו – את זכר הגולה.  לסוכה אפשר לצרף בצורה מבוימת את הופעת האושפיזין, אבות האומה.  להכנסת סמל זה יש ערך חינוכי רב לגבי הדור הצעיר, הבונה מרצון ובשמחה את הסוכה, אולם מתעלם מתכנה הסמלי.  יסוד ארבעת המינים – הלולב, האתרוג, ההדס והערבה – עשויים להעמיק בסמליותם הדקורטיבית והעיונית את אפיו החקלאי של החג.  אפשר להעלות בחג זה את בעית החיים והאדם, היאוש והאמונה על רקע מגילת קהלת.

חג השבועות, חג ביכורי קציר החיטים, זכה – אחרי חג הפסח – לחיבה יתרה בישוב העובד בשל יסוד הטבע שבו.  חג זה משנה-חשיבות לו בזה, שהיסוד החקלאי ממוזג בו ביסוד סוציאלי-מוּסרי.  "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה, לא תשוב לקחתו.  לגר, ליתום ולאלמנה יהיה.  כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריו, לגר..." וכו'.  האלמנט הטבעי-חקלאי והסוציאלי-מוּסרי משלבים אותו באופן טבעי בהווי המחודש של חברת העובדים המבוססת על עבודת-אדמה ומשטר סוציאלי צודק.

אולם בזה לא מיצינו את תכנו ההיסטורי במלואו.  כי חג השבועות הוא לא רק חג ביכורי קציר-החיטים, אלא גם זמן מתן תורתנו, חג מעמד הר סיני.  אסור לוותר על הסמל ההיסטורי של מעמד הר-סיני, כי "ביום זה נהיית לעם".  כי חגינו הלאומיים – חגי החירות והמרד, השמחה והיגון – חוץ מהחג הקוסמו גוני "שבת" – מקורם בבראשית זו של איחוד שבטי ישראל לאומה.  מעמד-הר-סיני הוא גם ראשית יחודנו הלאומי בסביבת השנאה האנושית.  ברוּח חכמינו: "מאי הר סיני?  הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו".  מעמד הר-סיני, שבו נהיינו לפי דברי פינסקר – לעם הנבחר של השנאה האנושית, שהתווה לעדי-עדי את דרכנו הגורלית, הבלתי-נמנעת ומחוסרת-הברירה בתוך ים נרגש של אנושות אכזרית וקטלנית ושרק בכוחו החזקנו מעמד בתוך שנאה זו – מדוע לא נורישנו לדורות?  מדוע לא נמסור לילדינו את הוד התורה הזאת, את זוהר המוּסר התנ"כי בשכלולו הנבואי, שבו מקור הסוציאליזם העברי והאנושי?  מדוע לא ניתן לזה ביטוי במסגרת חג-השבועות?

מתוך נימוקים אלה יש לקבל את הצעתו של ח.נ.ביאליק ז"ל, לקבוע בחג השבועות את חג התרבוּת שלנו ובמרכזו – התנ"ך.  יום זה אפשר להקדיש לחקר התנ"ך ופירושו, לביקורת המקרא, לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל, לאמנות עתיקה, למוסיקה של התנ"ך (טעמי מקרא), לתנ"ך בציור המודרני, לאמנות, לסידור תערוכות, להצגת אורטוריות תנ"כיות, לניתוח נושאים תנ"כיים בספרות המודרנית.

מגילת רות שקשרו אותה לחג השבועות, מוסיפה לוית-חן לחג זה – ואפשר להרחיב את המסגרת ע"י עריכת הופעה דרמטית לפי תכנה של מגילת רות.

עיון מקיף ומעמיק טעונה בעיית החגים ראש השנה ויום הכיפורים, החסרים עדיין בישובינו כל טכס, כל צורה חגיגית.  חגים אלה שהוחגו בגולה באוירה של חרדת קודש, חשבון-נפש פנימי של היהודי ונתחטא ותו לפני אלוהיו – הנה עתה כאילו נתרוקנו מכל תוכן חיוני בחיינו.  אכן הטעם של תופעה זו מובן.  ראש-השנה הוא חג דתי טהור.  "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון, זכרון תרועה, מקרא קודש, כל מלאכה לא תעשה".  בעצם היה גם ראש-השנה חג חקלאי.  היו לנו ארבעה ראשי שנה: אחד בניסן- ראש השנה למלכים, אחד באלול – ראש השנה למעשר בהמות, אחד בתשרי – ראש השנה לשנים ולשמיטין, לנטיעה וירקות ואחד בשבט – ראש השנה לאילנות (לפני דברי בית שמאי).  במשך הדורות פשט חג זה לגמרי את צורתו החקלאית ולבש צורה דתית ואזרחית, כראשית השנה העברית.  חיי הגולה, מחוסרי הבטחון והיציבות, ספוגי הפחדים והאימים בפני השנה החדשה הפכו את החג ליום-דין, לחג של תפילה ותחנונים.

האלמנטים ההוויים-המסורתיים של ראש השנה כגון, תשליך, אמירת סליחות ואחרים, יסודם בדת, מלבד צום גדליה, שיום הריגתו חל פי ההשערה בראש השנה ואין לו קשר ישיר לחג.  מטעם זה, כנראה, לא נתקשר החג בהווינו המחודש.  ראויים חגים  אלה שתיוחד להם מחשבתנו ושלא ייפקד מקומם במערכת חגינו.  במרכז ראש השנה יש להעמיד את חשבון הנפש של הכלל (לרבות הפרט) על סף השנה החדשה.  אולי רצוי להעמיד לדיון הציבור את בעיית היהדות בכל רציפותה ההיסטורית וליד זה – סיכום מעשי המשק מבחינה יהדותית.  כסמל הוויתנו ההיסטורית יוכל אולי לשמש השילוש: מלכויות, זכרונות ושופרות והם: העצמאות המדינית שלנו בימי קדם, זכר המרטירולוגיה היהודית בגולה והצפיה לשופרו של משיח, לגאולה לאומית וסוציאלית בדורנו.

כן דל בתכנו בישובנו יום הכיפורים.  חג זה אינו קשור בשום מאורע היסטורי, אין לו שום יסוד חקלאי, הוא כולו דתי.  "בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם, וכל מלאכה לא תעשה....  כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו".  חג זה, שהיה בימי קדם (לפי שרידי אגדה) חג של שמחה ועליצות ("לא היו ימים טובים לישראל כחמישה-עשר באב וכיום הכיפורים"...), הפך במרוצת הדורות ליום של צום ותפילה, של וידוי וחזרה בתשובה, של ריצוי ופיוס.  זוכרים אנו מימי ילדותנו את פחד-המסתורין שתקף ביום הדין כל אדם מישראל, את חרדת-הקודש שאפפה את העדה, את בית-המדרש, את הרחוב היהודי.  אפילו אפיקורסים ומומרים לא עמדו בפני הנסיון והיו באים לבית-התפילה להתיחד עם כלל ישראל.

רבים בלי קץ המנהגים הקשורים בימים הנוראים: השכמה לסליחות בעשרת ימי תשובה, שבת שובה, נר האזכרה, מנהג סיבוב כפרות, מנהג ההתפייסות, הסעודה המפסקת, הקערות של ערב יום הכיפורים, התענית, תפילת כל נדרי והתרת נדרים, מלקות, לבישת הקיטל, וידוי, הזכרת נשמות, סדר עבודה, פיוטים נעלים כמו "עשרת הרוגי מלכות", "אלה אזכרה ואהמיה", נעילה.  חלק מן המנהגים האלה נתישנו אפילו בשביל הדור הישן, כמו סיבוב כפרות או מלקות, ואולם יש גרעיני מנהגים שראוי להנהיגם בחיינו בצורה מחודשת.  אפשר שבת-שבתון זה ליחד לקריאה בציבור במיטב ספרות-המוּסר העתיקה והחדשה, החל מפרקי-אבות ובן-סירא, מליקוטי-דברים של רשב"ג בעל "תיקון מידות הנפש", ר' יהודה החסיד, ר' יצחק אבוהב ומוּסר החסידות וגמור במוּסר הציבורי, שקיבל ביטוי בכתבי סירקין, ברנר וגורדון.  על-ידי כך קל ליצור אוירה מרוממת ומזככת שיש בה משום תפילה בציבור.  באוירה זו יבוא לידי ביטוי נפשי גם יסוד ישן אחר: ההתרצות וההתפייסות.  במציאות המושלמת ביותר יש דיסוננסים בין כלל ופרט, בין פרט ופרט, בין כלל וכלל, יש הגות כבדה ופירוד לבבות.  יום כזה עשוי להיות חג הריצוי והפיוס, חג הקירבה בין אדם לחברו.

ואולי גם אלמנט שלישי: יום הזכרת הנשמות.  אין פגם בזה, אם בקיבוץ או במושב יודלק נר-אזכרה גדול במכתש עם חול או במנורה מודרנית – לזכר הקדושים, הנעדרים והנפטרים וגם תערך הזכרה-נשמות.  את הטכס אפשר להרחיב גם על גדולי התנועה הנפטרים.  באחד הקיבוצים נתעורר הרעיון לרכז בצורה ארכיונית חומר פרסונלי, שיכיל יצירות, מכתבים ותעודות של כל חבר וחבר, וביום הזכרון להעלות את זכר הנעדרים לפי החומר המכונס.  הרעיון ראוי לעידוד.

חג החנוכה: – חג זה, חג נצחון המכבים על אנטיוכוס ועל התרבוּת ההלניסטית – ודאי שיש לפארו כחג הגבורה וההגנה.  בחג זה, יותר מבשאר החגים צריכה לבוא לידי ביטוי הפעילות של הדור הצעיר, של הילדים והנוער.  בחג זה צריך להינתן בצורה תכניתנית מוסמכת ביטוי להתגוננות הרוּחנית והפיסית, למרטירולוגיה היהודית, לגבורת ישראל ולא באמצעי הסברה בלבד, אלא גם ובעיקר באמצעים אמנותיים.  יחד עם זה יש לתחום תחומים בין חג זה, שהוא כולו לאומי ובין חג י"א אדר, שאף הוא חג הגבורה וההגנה, ולהמנע ע"י זה, ששני חגים ישתמשו בכתר אחד.

פורים – הוא החג "הגויי" ביותר במערכת חגינו.  עליו אמרו חז"ל: "חייב אדם להתבסם בפורים עד שלא ידע בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי".  על האופי הגויי הגשמי והמגושם של חג זה מעידה האגדה המוזרה "שרבה ור' זירא עשו בסעודת-פורים ביחד, נתבסם רבה, עמד ושחטו לר' זירא".  לא פחות ולא יותר.  ודוקא חג זה מגילתו זכתה להכנס לכתבי הקודש, אותה המגילה שבה לא נזכר אף פעם שם האלוהים – וספר החשמונאים, למשל, נגנז ולא זכה לכך.  ומעניין: החג הזה נשתמר במשך כל הדורות בחג קלות-הדעת, השמחה, השכרות, הליצנות, המשחק ההתחפשות במסכות ותלבושות על-אף רוּח הנזירות והרצינות של היהדות ועל-אף האיסור המפורש של "לא-יהיה כלי-גבר על-אשה" וכו'.

ומופלא הדבר: החג שהוא כולו חול, חולין שבחולין, לא זכה אצלנו לביטוי מספיק.  יש להחיות את פורים כחג שמחה ובדיחות-הדעת; להחיות את הצחוק היהודי שדוכא ונחנק.  תחת כובד-הסבל של מצוקת היהדות ושל תעודת-הגאולה הכבירה המכבידה עלינו שחכנו לצחוק – בצותא.  לכך נמוצר פורים שימלא חסרון זה אצלנו.

לא ארבה דברים על שאר המועדים וימי הזכרון, כתשעה-באב, ל"ג בעומר, חמישה עשר בשבט וכו'.  כוונתי לתת רמזי-קווים לתכנית הפעולה הכבירה העומדת בשדה בבווי, מחובתנו להרבות נסיון, לצבור חומר, לנסח ולגבש.  אולם בשלב זה של חיפוש-ביטוי וכיסופי-צורה נמנע מלסכם את המותחל ולברך על המוגמר.

 

חגים סוציאליים

בה במידה שיש לנו הרבה חמרים לבנין חג וההווי הלאומי שלנו – אנו עומדים דומה לזה צריך להיות חג ההסתדרות.  אף ביסודו יש להניח מסכת, המבליטה בתמונות, בדיאגרמות ובהמחזות את יצירת הפועל העברי בארץ מראשיתו ועד היום – בשטח החקלאות, האיגוד המקצועי, הבריאות והעזרה העצמית, התרבוּת והחינוך.  בחיבור המסכת צריכים להשתתף טובי הסופרים והאמנים בארץ.  חג ההסתדרות צריך להתלוות בתערוכה ארצית ותערוכות אזוריות של היצור החקלאי, החרשתי התרבוּתי והאמנותי.  הועד הפועל צריך לקבוע מדי שנה בשנה מספר פרסים בעד המוצגים המשובחים ביותר בכל אחד משטחי היצירה החמרית והרוּחנית.

יש להנהיג שיטה גם בערכית ימי-זיכרון, המוקדשים לראשי-התנועה.  יש ותכיפותם של ימים אלה מביאה לידי אפקט הפוך, לזלזול בזכרון הנפטרים הגדולים, הנגרם על ידי התאדשות הציבור.  יש להתקין לוח הסתדרותי, שיקבע מועדים לימי-הזכרון.

 

 

ד.  תרבוּת ולא תרבויות

תרבוּתנו הלאומית היא לא רק תרבוּת של מאושרי-גורל, שזכו למולדת.  כל האומה הישראלית לכל ארצות פזוריה היא נושאה ונשואת הפוטנציאליים של התרבוּת העברית.

אכן, יש הבדל בין תרבוּת הארץ ותרבוּת הגולה.  ודאי טובה לנו יצירה צנועה הצומחת על קרקע-גידולה הטבעי במולדת משפע יצירות תלושות בגולה.  זוהי אמת אלמנטרית שאינה צריכה גילוי.  ואום כיום ההבדל בין שתי התרבויות-האחיות הוא אידיאולוגי יותר ממציאותי.  יש לנו תרבוּת יהודית שגדלה וינקה מקרקע הווייתנו בגולה במשך דורות רבים, והיא באה לידינו כירושה, ויש לה גם המשך בהווה, ביטוי ספרותי מודרני, בשל, מעודן במקרים רבים ועתיר ניבים.  נאמץ תרבוּת זו כאחות נאמנה במשפחת תרבוּתנו.  נגאל אותה מזרותה הן בשפה והן בחוסר אחיזתה בקרקע המולדת.  היא תביא את נפשיותה היהודית אל ביתנו; בחינת אם יהודית, שידעה צער גידול בנים, עד שהיו לבונים של מולדת חדשה.

ברם, הבעיה היא כאובה יותר.  סכנה חמורה רובצת לפתח תרבוּתנו, סכנת הסילוף של היקף תרבוּתנו וכיוונה, סכנת הסתגרות בד' אמות של תרבוּת פרובינציאלית, שבטית והינתקות משרשי היצירה הכל-ישראלית.  סכנה זו נותנת אותותיה לא רק בפובליציסטיקה, אלא גם בחיים, במציאות שלנו.  המו"לות הישראלית, למשל מוציאה אלפי ספרים לשוק, מאות רומנים וסיפורים, מקצתם של סופרים עבריים ורוב-רובם של סופרים לועזיים, לרבות כל מיני ספרי-סרק ורפורטז'ים סנסציונים שונים, ורק הספרות היהודית, זו המצבה היחידה לששת המיליונים שלא הובאו לקבורת ישראל, לא זכתה עד הנה מלבד מבחר כתבי שלום-עליכם, פרץ ואש, ויצירות בודדות ומקריות של סופרים מודרניים – לתרגום עברי שיטתי.

הסתייגות מעין זו אינה עשויה להביא עמה כל ברכה; לעצמיות הארצישראלית דרוש נוף רחב ושרשים עמוקים.  אחרת הגזע מצטמק.  ההתבדלות מסוכנת גם מטעם אחר.  הנה ראינו מה הם פרי הבאושים שהצמיחה אצל חלק מן הנוער שגדל בארץ.  יש מי שמכריז על יחוד "האומה העברית" בארץ בניגוד לעם היהודי בגולה.  והיו גם שהתנכרו לגמרי לאומה היהודית ומודיעים שמסתלקים מהייבוא האידיאולוגי של הגולה ואינם מתחשבים אלא בצרכי המציאות של ארץ-ישראל בלבד.  בטון שחצני הפכו את ה"צבריות", כלומר יסוד ביולוגי – ל"אידיאולוגיה גזעית", נטלו להם עוז לבטל את יהדות הגולה ואת הישוב העברי ה"מזדקן" והכריזו על עצמם במליצות ריקות ובצירופי סיסמאות שאולות כעל כוחות המחר, שיכוונו את גורל הישוב.  לא חסרה גם התגובה הציבורית שכנגד, שהכריזה אותם לתלושים דלי-מחשבה וחסרי-מעש, לקרייריסטים ומחפשי-משרות, לנוער-זהב סנובי, פרי-פשיזם וכו'.  יתכן שכך, ואולי לא לגמרי כך.  כי עיקר הבעיה היא, לא ה"צברים" אלא ה"צבריות" כאידיאולוגיה.  כאן הענין יותר כאוב מאשר – נגיד – חיפוש משרה או סנוביות של נוער בלתי-עובד בעיר.  כאן מתקשרות חוליות ציבוריות שונות על-אף הריחוק התרבוּתי הרב וההבדל האטני שביניהן.  הלבנטיניות, הצבריות, ה"לנדסמנשפטים" למיניהם.  אם הכפר העברי, זה כור ההיתוך של עדות ושפות ומנהגים, הצליח במידה רבה לשים קץ לנגע השבטיות מפולגות לשון ותרבוּת.  בעיר רבים הגורמים, המונעים את הפיכת קיבוץ-הגלויות לעם, כגילוי לבנטיניות, קנים של תרבוּת זולה, השבטיות והלועז – הכוחות הצנטריפוגליים האלה מעכבים וכובלים את תהליך האחדתו הלשונית, התרבוּתית  והנפשית של הישוב.  הכוחות הצנטריפוגליים האלה עשויים בעתיד לגדול ולערער את חומת-תרבוּתנו, אם לא נעמוד בפרץ על-ידי גיוס כל כוחות-היצירה המתקדמים לחזית-בניה של תרבוּת-העבודה.

 

אהבת-ישראל

אף הרגשה זו, שיש בה הרבה מ המלאכותיות, נחזיר לישנה המסורתי, נחזיר לה את הטוהר והכנות הנפשית, שאצלו עליה צדיקינו וחסידינו.  נשחרר את אהבת-ישראל מרגשי הסנטימנטליות, שאפפונו אחרי אסון חורבננו בגולה.  אהבה זו יש בה אמנם משום תגובה טבעית על שנאת-העולם, משום אינסטינקט של עידוד עצמי ביתמותנו המחרידה, אולם היא אינה משכנעת.  יש בישוב הרבה מלל ולהג על אהבת-ישראל, על יסורי ישראל, על השמדת היהדות – אך לא זכינו לאהבת ישראל של ממש.  במקום זה קיים פירוד לבבות, ודוקא בתקופה זו הדורשת אחווה ישראלית גדולה.  במקום לדבר על אהבת-ישראל, נאהב את ישראל, נראה את גדלו, נחשוף את האור הגנוז בספרותו, באמנותו, בתרבוּתו ובמוּסרו.

מספרים שהבעש"ט רצה פעם אחת לראות את פני ר' ליבר מברדיטשב.  כשבא פעם אחת אליו, מצאו לר' ליבר שעמד בשוק וסיפר עם איכר.  אמר הבעש"ט לתלמידיו: – איכר זה שאתם רואים אינו איכר, אלא אליהו הנביא – אמרו התלמידים: – אשרי ר' ליבר, שזכה לגילוי אליהו.  – אמר הבעש"ט: אשרי אליהו שזכה לגילוי ליבר.

אבותינו זכו לגילוי השכינה.  אנו צריכים לגילוי ישראל.

 

חיזוק האמונה

נוכח סכנה זו האורבת לנשמת הדור, נוכח המבוכה הכבירה שהשתלטה בימינו, עיקר-מטרתה של פעולתנו התרבוּתית היא: חיזוק האמונה.  חיזוק האמונה בכל הערכים הרציונליים והאי רציונליים של תרבוּתנו.  מושגים אלה רציונליות ואי רציונליות – יחסיים ותלויים בזמן.  מה שהיה אי-רציונלי אתמול הוא רציונלי היום ולהיפך.  אלה ואלה דברי אלוהים חיים.  אכן, לא בן-לילה נקים את הריסות-הרוּח.  זהו טיפול חינוכי איטי וממושך.  אולם כיום זהו עיקר תפקידה של פעולתנו התרבוּתית.  כל מאמצינו הרוּחניים – ביחוד בקרב הנוער – יש לכוון לחיזוק האמונה.

אנו זקוקים לתרבוּת חיובית ואופטימית.  אין חלקנו עם בעלי האופטימיות הרשמית, בחינת "הרבי ציווה להיות שמח".  חומת היהדות היא עכשיו במצור בכחל העולם.  עלינו לשמור ולהגן על חומתנו בכל התנאים.  היהדות היא לא אושר ולא אסון.  היא גורל.  ועל הכרת הגורל הזה עלינו לחנך את עצמנו, את הנוער, את ההמונים.  עלינו לחנך את הדור לשאת בגאון ובכבוד את הגורל המר והקשה הזה.  עלינו לחנך את הציבור לאמונה בכוחות עצמו.  עלינו ללמד את עצמנו לכבד את האמנסיפציה ולהתיחס בזהירות ובחשד לכל אמנסיפציה; כי אף פעם לא צלצל בעוז כזה מאמר חכמינו קבוע כמוטו ליצירתו של פינסקר "אם אין אני לי – מי לי?  ואם לא עכשיו – אימתי?!"

 

תרבוּת מוּסרית

יסור המוּסר בתרבוּת זו היה, הווה ויהיה – המוּסר העברי, התנ"כי-נבואי, סוציאליסטי.  כוחה הבלתי נפסד של תרבוּתנו ההיסטורית נעוץ באותה התחושה האנושית, האוניברסלית, של השבט הקדום, שחרת על לוחותיו בין שאר-ציווי-המוּסר את הלא האדיר: "לא תרצח".

תרבוּתנו היא תרבוּת האחווה והשלום.  "לא ישא גוי אל גוי חרב".  אנו מאמינים בריבונות הרוּח האנושית, בנצחון המוּסר האנושי; אנו מאמינים באמונה שלמה בביאת המשיח, גואל האנושות; אנו מאמינים בתיקון האדם והחברה, בתיקון העולם השפל הזה, בתיקון החיים האכזריים האלה.  מכאן – חיוב החיים הגדול, המקנן בליבנו.  "וחי בהם"...  חיי-עולם נטועים בתוכנו.  כל ישותנו, כל הוויתנו הוא חיוב-החיים, אהבת-חיים, חדוות-חיים.  דם – נצטוינו לכסות.  על חלל לא ידוע נתחייבנו "עגלה ערופה".  שופך דם בישראל ויהא גם בחיר האומה (דוד המלך) פסול לבנות מקדש.  שופך דם אדם – באדם דמו ישפך.

אכן איננו מתעלמים מן המציאות.  גם חכמינו ידעו להבחין בין שפיכת דמים בחינת "ייהרג ואל יעבור" ובין הגנה עצמית בחינת "הבא להרגך".  הדברים יגועים ואינם טעונים בירור.  כוחנו – בקדושת המטרה והאמצעים גם יחד.  המטרה אינה מקדשת ולא תקדש לעולם את האמצעים.  האמצעים הם חלק אורגני של מוּסר היהדות; אין להבדילה מהמטרה.  המכיאביליזם, שהפך לשיטתם הפוליטית של השליטים בעולם ול"מוּסרו" של האימפיריאליזם – הוא שהביא את האנושות לחורבן נפשי, להתערטלות מכל ערכי המוּסר.  המוּסר האנושי אינו ציווי מופשט, שניתן לילדים ומבלי-עולם.  המוּסר הפוליטי, מוּסר ציבורי ואישי נושא בתוכו תכליתיות מעשית ושכר ממשי.  המוּסר הוא כוח היסטורי ריאלי, המקיים את האנושות, המזיז את כוחותיה המתקדמים ומתווה דרכי התפתחותה.  הכח הזה – הוא שהשמיד את ממלכות העולם העתיק בתקופות התנוונותן המוּסרית.  הוא שאצל רוּחו על המהפכה הצרפתית, הוא שהפיל את עריצות המונרכיה הרוסית, הוא שניצח את היטלר, הוא ורק הוא נתן לישראל את קיומו הנצחי.  מוּסר הזרוע – הורתו ולידתו בטוּמאת הפשיזם.  לכן חינוּכנוּ צריך להיות לקדוּשת המטרה והאמצעים גם יחד.

אף פעם לא היינוּ זקוּקים – כמו עכשיו – לתרבוּת המוּסר היהדוּתי, מזוּקק מסיגי התקוּפה החולה והטרוּפה, מטוֹהר בכוּר יסוּרינוּ וּבזוֹהר גאוּלתנוּ, במצרף ניסיוננוּ ההיסטורי.  בדרכי-פּלא אנוּ נישאים בדרכים שונות אל ארצנוּ ולקראת תקוּפה היסטורית חדשה, שלא היתה לנוּ כמוֹתה.  האמוּנה העמוּקה בתרבוּת המוּסר שלנוּ תכשיר אותנו להיכנס לטרקלינה של תקוּפה היסטורית זו – לא דלים וריקים, כי אם ברכוּש נפשי גדול, כאשר יאה לה – לתקוּפה גדולה זו, הבאה לקראתנוּ.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה