_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מלחמה ושלום – אפילוגים ואחרית דבר

לב טולסטוי

תרגם אברהם לוינסון

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

חלק ראשׁון

I

     עברו שבע שנים.  ים‑ההיסטוריה הנגרש של אירופה חדל מזעפו, נדמה היה כאילו נשתתק;  אבל הכוחות הטמירים המניעים את האנושיות, (טמירים מפני זה, שהחוקים המכוונים את תנועתם בלתי‑ידועים לנו) המשיכו את פעולתם.

     אף על פי שמרחב ים היסטוריה כאילו עמד בלי נוע, לא פסקה אף לרגע תנועת האנושיות כתנועה זו של הזמן השוטף בלי הפסק.  נתחברו ונתפרדו חליפות סוגי שונים של התאגדויות אנשים;  הוכנו והוכשרו הסיבות לשם התהוות ממלכות והתפרדותן, לשם העתקת עמים ממקום למקום.

     ים‑ההיסטוריה התנודד בשצף‑קצף, שלא כדרכו, מחוף אחד למשנהו:  הוא סער ורתח במעמקיו.   אישים היסטוריים טולטלו כגלים, שלא כרגיל, מחוף לחוף:  עכשיו כאילו עמדו והסתובבו במקום אחד.  אישים היסטוריים, שקודם הכו אחור, בתור מצביאים, את תנועת ההמוני על ידי פקודות‑מלחמה, הכרזת‑קרבות ומסע‑מחנות, דחו עכשיו את התנועה הזאת על ידי מזימות מדיניות ודיפלומטיות, מתן חוקים, כריתת חוזים...

     את הפעולה הזאת של האישים ההיסטוריים מכנים ההיסטוריקונים בשם ריאקציה.

     ההיסטוריקונים, המתארים את פעולת האישים ההיסטוריים הללו, שגרמו לדעתם למה שנקרא בפיהם בשם ריאקציה, מגנים אותם בכל חומר הדין.  כל האנשים המפורסמים שבתוקפה ההיא, מאלכסנדר ונפוליאון עד הגברת Staël, פֹוטִי, שֵׁלינג, פִיכְטֵה, שַׁטוֹבּריאַן ואחרים, עוברים לפני כס משפטם החמור ונידונים לכף זכות או לכף חובה בה במדה שהם מסייעים להתקדמות או לריאקציה.

     באותה תקופה התחוללה, לפי תיאוריהם, ריאקציה גם ברוסיה, והגורם הראשי לריאקציה זו היה אלכסנדר 1, אותו אלכסנדר 1 שהיה לפי אותם התיאורים גופם, הגורם הראשי למעשי ההתחלה הליברליים שבימי מלכותו ולהצלת רוסיה.

     בספרות הרוסית הנוכחית לא ימצא, מתלמיד של גמנסיה עד היסטוריקון מלומד, אף אדם אחד, אשר לא יַדה אבן באלכסנדר על רוע מעלליו בתקופת מלכותו זו.

     "הוא צריך היה לעשות ככה וככה.  במקרה זה התנהג כשורה, ובזה – שלא כשורה.  הוא הטיב להתנהג בראשית ימי מלכותו ובשנת השתים עשרה;  אבל הרע לעשות בזה, שנתן קונסטיטוציה לפולניה, הקים את הברית הקדושה, נתן שלטוֹן לאַרַקצֶ'יֶיב, תמך בגוֹליצין ובאמונת המסתורין ואחרי כן תמך בשישקוב ובפוטי.  הֵרע לעשות, שטיפל בפלוגת‑החזית של הצבא, עשה שלא כהוגן שביטל את הגדוד הסֵמיוֹנוֹבי וכדומה.

     עשרת גליונות ניר לא יספיקו אם נבוא למנות ולספור את כל הנזיפות שנוזפים בו היסטוריקונים על סמך המושגים, שיש לבם על אושר האנושיות.

     הנזיפות הללו – מה פירושן?

     אותם המעשים המהוגנים, שההיסטוריקונים מונים באלכסנדר 1, כגון:  פעולותיו הליברליות בהתחלת מלכותו, המלחמה בנפוליאון, אומץ הרוח שהבליט בשנת ה 12, מלחמת שנת ה 13, כלום אין כל אלה נובעים מאותם המקורות – תנאי המשפחה, החינוך, החיים, אשר עשו את אישיותו של אלכסנדר למה שהיתה, – שמהם נובעים גם המעשים המגונים בעיני ההיסטוריקונים, כמו הברית הקדושה, הקמת פולניה, הריאקציה של שנות העשרים?

     מה משמעותן של הנזיפות האלו?

     משמעותן בזה, שאישיות היסטורית כמו אלכסנדר הראשון, אדם שעמד במרום פסגת השלטון האנושי, כאילו בתוך נקודת הזוהר של כל קרני‑האור ההיסטוריות, המתרכזות בו;  אדם שהיה נתון תחת ההשפעות היותר כבירות בתבל, השפעות של רמאות, מזימות חרש, חנופה ושחצנות, הכרוכים בשלטון;  אדם שבכל רגע ורגע ראה את עצמו אחראי בעד כל המתהוה באירופה;  לא אדם מדומה, אלא חי וקיים, כמו כל אדם שבעולם, על הרגליו העצמיים, תאוותיו, שאיפותיו אל הטוב, היפה והישר, – שאדם זה אשם – לא חלילה בחוסר מוסר (על זה אין דרכם של ההיסטוריקונים לגנות), אלא בזה שהשקפותיו על טובת האנושיות היו שונות מאלו, שיש עכשיו לפרופיסור העוסק מימי נעוריו בחכמה, כלומר, בקריאת ספרים, בהרצאות ובהעתקת הספרים וההרצאות הללו לתוך מחברת מיוחדת.

אבל אם גם נניח, שאלכסנדר 1 טעה לפני חמשים שנים בהשקפותיו על טובת האנושיות, הרי השכל מחייב להניח, שההיסטוריקון הדן את אלכסנדר, לא יצדק אף הוא בעוד חמשים שנים בהשקפתו על טובת האנושיות.  על אחת כמה וכמה טבעית והכרחית ההנחה הזאת לאחר שאנו רואים, אגב התבוננות אל מהלך ההיסטוריה, שמדי שנה בשנה, אצל כל סופר וסופר, הולכת ומשתנה ההשקפה על מה שנקרא בשם טובת האנושיות;  יוצא איפא, שמה שנחשב לטוב הרי הוא רע לאחר עשר שנים, והוא הדין גם להיפך.  יתר על כן:  בעת ובעונה אחת אנו מוצאים בהיסטוריה השקפות על הטוב ועל הרע, הסותרות ביסודן זו את זו:  אלה מהללים את אלכסנדר בעד מתן הקונסטיטוציה לפולניה והקמת הברית הקדושה, ואלה, להיפך, מרשיעים אותו.

     על פעולת אלכסנדר ונפוליאון לא יתכן להגיד שהיתה מועילה או מזיקה, הואיל ואין אנו יודעים לשם מה היא מועילה ולשם מה היא מזיקה.  אם פעולה זו אינה מניחה את דעת מי שהוא, הרי רק משום שאינה מתאימה להשקפה המוגבלת שיש לו על מושג הטוב.  אם נראית לטובה בעיני הצלת בית אבי במוסקבה בשנת ה 12 או תהלת צבאות רוסיה, או שגשוגה של האוניורסיתה הפטרבורגית או אחרת, או חירותה של פולניה, או חסנה של רוסיה, או שיווי‑משקלה של אירופה או סוג ידוע של ההשכלה האירופית – הקידמה, הרי מוכרח אני להודות, שפעולת האישיות ההיסטורית נתכוונה, מלבד המטרות האלה, גם למטרות אחרות יותר כלליות אשר נשגבו מבינתי.

     אבל נניח, שהמדע כביכול, כוחו יפה לפשט את כל הסתירות.  ושיש לו – לשם הערכת אישים ומאורעות היסטוריים – קנה מדה קבוע לטוב ולרע.

     נניח, שאלכסנדר יכול היה לעשות הכל באופן אחר.  נניח, שיכול היה – לפי תורת אותם הקטגורים, המתרברבים בידיעת המטרה הסופית של תנועת האנושיות – לכלכל את מעשיו לפי אותה התכנית של לאומיות, חופש, שויון והתקדמות, (תכנית אחרת, כמדומני, אין), שהיו נותנים לו קטגורי‑זמננו.  נניח, שתכנית זו היא בגדר האפשרות ושהיא סודרה ועובדה ושאלכסנדר פועל ברוחה.  אבל אם כן, מה יהא, איפא, עם פעולת אותם האנשים, שהתנגדו בזמנם לכיוון הממשלה, פעולה, שהיא טובה ומועילה לדעת ההיסטוריקונים?  פעולה זו לא היתה אזי קיימת;  לא היה סימן של חיים;  לא היה אזי כלום.

     אם להניח, שאפשר להטות את החיים על פי השכל בטל תיבטל כל אפשרות של חיים.

 

II

     אם להניח, כפי שנוהגים ההיסטוריקונים, שאנשים גדולים מנהלים את האנושיות לקראת השגת מטרות מסוימות, אחת היא אם היא גדולתה של רוסיה או צרפת, או שיווי משקלה של אירופה, או הפצת רעיון המהפכה והקידמה הכללית או אחרת, אי אפשר להסביר את תופעות ההיסטוריה בלי מושגי המקרה והגאוניות.

     אם תכלית המלחמות האירופיות בתחילת המאה הנוכחית היתה גדולת רוסיה, הרי אפשר היה להשיג את התכלית הזאת גם בלי המלחמות הקודמות ובלי התנפלות הצבא.  אם התכלית היא גדולת צרפת, אפשר היה להשיגה גם בלעדי המהפכה ובּלי הקיסרות.  אם התכלית כלולה בהפצת אידיאות, יפה כוחה של הדפסת‑ספרים לשם תכלית זו מכח החילים.  אם התכלית – בהתקדמות הציביליזציה דעת לנבון נקל, שמלבד השמדת אנשים ונכסיהם ישנן גם דרכים אחרות, יותר תכליתיות לשם הפצת הציביליזציה.

     מדוע זה קרה הדבר ככה ולא אחרת?  מפני שכך קרה הדבר.

     "המקרה גרם למצב;  הגאון השתמש בו", – אומרת ההיסטוריה.  אבל מה זה מקרה?  מה זה גאון?

     המלים מקרה וגאון אינן מסמנות שום דבר שקיים במציאות ומשום כך אי אפשר להגדירן.  המלים הללו מציינות רק מדרגה ידועה בהבנת התופעות.  אינני יודע את מקורה של תופעה מסוימת;  אני סובר, שאיני יכול לדעת אותו;  ומשום כך אינני רוצה גם לדעת והריני אומר:  מקרה.  אני רואה כוח, העושה פעולה, שאינה לפי מדת הכוחות האנושיים הרגילים;  אינני מבין את סיבתו והריני אומר:  גאון.

     אותי האיל, שרועה‑הצאן מכניסו מדי ערב בערב לדיר מיוחד לשם פיטוּם, ובשרו ישמן כפלים, צריך להֵראות לגאון בעיני עדר האילים.  ואותה העובדה, שדוקא את האיל הזה יכניס הרועה לא אל המכלאה המשותפת, אלא אל דיר מיוחד ושדוקא האיל הזה, הטובל בשומן, נשחט לאכילה, צריכה להֵראות בעיניהם לצירוף נפלא של גאוניות וגלגולי מקרים בלתי רגילים.

     אבל די להם, לאילים, לחדול מחשוב, שכל מה שמוצא אותם לא נברא אלא לשם סיפוק צרכיהם הם;  די להם להניח, שלמאורעות העוברים עליהם, יכולות להיות גם תכליות בלתי מובנות להם ומיד יראו משום אחדות ועקביות בכל מה שנעשה באיל המפוטם.  ואם גם לא ידעו למה מתפטם האיל, ידעו לכל הפחות, שכל מה שקרה את האיל לא קרה שלא במתכון, ושוב לא יצטרכו לא למושג המקרה ולא למושג הגאון.

     רק אחרי שנכיר ונודה, שזרה לנו התכלית הקרובה ושהמטרה הסופית נשגבה מבינתנו, תפקחנה עינינו לראות את התכליתיות בחיי האישים ההיסטוריים;  לפנינו תתגלה סיבת הפעולה, שאינה לפי ערך הכוחות האנושיים הרגילים, המולידים אותה ושוב לא נזדקק למלים מקרה וגאון.

     מספיקה לנו ההכרה, שסיבת המבוכות אשר קמו בקרב עמי אירופה אינה ידועה לנו, ושידועות לנו רק העובדות בלבד, כלומר, מעשי הרצח שהיו קודם בצרפת, אחרי כן באיטליה, באפריקה, בפרוסיה, באוסטריה, בהישפניה, ברוסיה, ושהתנועה ממערב למזרח וממזרח למערב היא היא מהות המאורעות ותכליתם, ואז לא רק שלא יהי לנו צורך לבקש סגולות יוצאות מן הכלל וגאוניות בתכונותיהם של נפוליאון ואלכסנדר, אלא גם לא נוכל לתאר לעצמנו את האנשים האלה אחרים מכמו שהם ושונים מכל בני אדם;  ולא רק שלא יהי צורך להסביר על ידי פעולת המקריות את אותם המאורעות קלי‑הערך, שעשו את האנשים האלה למה שהיו, אלא יתברר לנו, שכל המאורעות העוטים הללו לא באו אלא מן ההכרח.

     כשנוַתר על ידיעת התכלית הסופית נבין ונדע, שכשם שאי אפשר ליחס לשום צמח בעולם נצה אחרת וזרע אחר, שיתאימו לו יותר מאלה אשר יניב ויצמיח, כך אי אפשר להעלות על הדעת שני אנשים שונים, אשר קורות העבר שלהם יתאימו בכל פרטי פרטיהם במדה שוה לאותה התעודה, שהוטלה עליהם למלאותה.

 

III

     מהותם העיקרית, הממשית של מאורעות‑אירופה בתחילת המאה הנוכחית היא:  מסע‑גייסות של המוני עמים ממערב למזרח וממזרח למערב. ראשונה לתנועת‑המונים זו היתה התנועה ממערב למזרח.  כדי שיוכלו עמי המערב להוציא אל הפועל את מסע‑הגייסות נחוץ היה:      1) שיתאחדו לפלוגה צבאית גדולה, אשר תעצור כח לעמוד בפני ההתנגשות בפלוגה הצבאית שבמזרח;

       2) שיסתלקו מכל המסרות וההרגלים המקובלים;

      3) ושיעמידו בראש תנועתם הצבאית אדם, שיוכל להצדיק, גם בפני עצמו גם בפני אחרים, את כל מעשי הרצח והשוד והתרמית, אשר ליווּ את התנועה הזאת בדרכה.

     ואמנם, החל מהמהפכה הצרפתית הולכת ונהרסת הפלוגה הישנה הבלתי גדולה;  המסרות הקדומות וההרגלים הישנים הולכים ובטלים;  הולכת ומתלכדת לאט‑לאט פלוגה חדשה, העולה בהיקפה;  מתגבשים הרגלים ומסרות חדשים, ומבצבץ ועולה האדם, שעתיד לעמוד בראש התנועה החדשה ועתיד לקחת על עצמו את כל האחריות בעד מה שעומד להתרחש.

     אדם בלי השקפות, בלי מסרות, בן בלי שם, אף לא צרפתי, מתפרץ ועובר בגלגולי‑מקריות מוזרים, בין כל המפלגות הממרידות את צרפת, ומבלי להסָפח אף לאחת מהן, הוא מתעלה ותופס מקום בראש.

     בוּרוּת החברים, חולשת המתנגדים ואפסותם, השקרנות גלוית הלב והקטנות המזהירה והבוטחת העמידו את האיש הזה בראש הצבא.  ההרכבה המצוינה של חיל הצבא האיטלקי, סירובו של האויב להלחם, החוצפה הילדותית והבטחון בכוחות עצמו מנחילים לו תהילת מלחמה.  מקרים ממקרים שונים שלא ימנו מרוב מלווים אותו על כל צעד.  אי‑החסד שהטו לו שליטי צרפת היה לו לברכה.  נסיונותיו לשנות את הדרך שהותותה לו, נשארו מעל:  אינם מקבלים אותו לכהונה ברוסיה, אינה עולה בידו השליחות לתורכיה.  בזמן המלחמות באיטליה נמצא פעמים מספר על עברי פי פחת וכל פעם ניצל בדרך נס.  חיילות רוסיה, שיש בּכוחם לשים לאל את תהילתו, אינם מתפרצים לאירופה, כל זמן שהוא נמצא שם.

     אחרי שובו מאיטליה הוא מוצא את הממשלה בפריז במצב של התפרדות, שבו מיטשטשים ומתבטלים מן ההכרח כל האנשים הנתונים בו.  ומתוך עצמו מזדמן לו מוצא מהמצב המסוכן הזה, והוא – המשלחת לאפריקה, המחוסרת כל סיבה וטעם.  ושוב מסייעים לו גלגולי המקרה.  מַלטה הבצורה נכנעת לפניו בלי כל יריה;  פקודותיו המבוהלות מוכתרות בנצחון.  צי האויב, שלא יתן לעבור אף לספינה אחת, החמיץ את זמן‑המעבר של חיל עצום.  באפריקה נעשו מעשי חמס ורשע לגבי תושבים שאננים, והאנשים העושים את המעשים הללו, וביחוד מנהיגם, בטוחים, שהדבר מצוין ונותן כבוד לשמם, שיש בזה משום מעשי יוליוס קיסר ואלכסנדר מוקדון ושהכל טוב ויפה.

     אותו האידיאל של תהלה וגדולה, המתיר לאדם לא רק לטהר כל דבר אסור, אלא גם להתיהר בכל מעשה רשע אשר יעשה וליחס לו ערך מיוחד, נשגב ונפלא, אידיאל זה שעתיד להיות לקו ולמשקול לאדם זה ולכל הנוהים אחריו, הולך ולובש צורה במרחבי אפריקה.  אל כל אשר יפנה יצליח.  הדֶבר לא יפגע בו.  דבר הרגו את שבויי המלחמה באכזריות רצח, לא יחָשב לו לעוון.  נסיעתו מאפריקה מתוך אי‑זהירות ילדותית, בלי שום סיבה ובלי שמץ של אדיבות כלפי אחיו לצרה, יחשב לו לזכות, וצי האויב מעלים שוב את עינו ממנו.  בו בזמן שהוא שב לפריז, שכור נצחון הפשעים, שהצליחו בידו, מוכן ומזומן למלוי תפקידו החדש וחסר כל מורה, הגיעה התפרדות הממשלה הרפובליקנית, שיכלה להכחידו לפני שנה, עד לקצה גבולה, אבל עכשיו נוכחותו של אדם העומד מחוץ למפלגות, יכולה רק לרומם ולנשא את הממשלה הזאת.

     אין לו שום תכנית; הוא ירא ומפחד מפני כל; אבל המפלגות נאחזות בו ותובעות ממנו את השתתפותו.

     רק הוא בלבד, עם האידיאל של התהלה והרוממות, אשר טיפח באיטליה ומצרים, עם שגעון ההאלהה העצמית, עם חוצפת רשעתו, עם תום שקרנותו – רק הוא לבדו יכול להצדיק את מה שעומד להתהוות.

     הוא נחוץ בשביל המקום, המחכה לבואו, ומשום כך, כמעט מחוץ לרצונו ולמרות היסוסיו וחוסר התכנית וכל השגיאות אשר ישגה, הוא מסתבך בקשר, המכוון לשם כיבוש השלטון והקשר נגמר בהצלחה.

     דוחפים אותו לתוך ישיבת מושלים.  הוא רואה את עצמו לאבוד ורוצה מרוב פחד לברוח;  מתחפש למתעלף;  מדבר דברי שטות שיש בהם משום סכנה לנפשו.  אבל שליטי צרפת, כה נבונים וגאים לפנים, מדי הרגישם עכשיו שעבר זמנם, נבוכו יותר ממנו והם מוציאים מפיהם לא את אותן המלים, שצריכים היו להגיד כדי להצמית אותו ולהציל את השלטון.

     המקריות, אלפים ורבבות של מקרים נותנים לו את השלטון, וכל האנשים, כאילו מתוך הסכמה, מסייעים לחיזוק שלטונו.  מקרים משעבדים לו את לבותיהם של שליטי צרפת בתקופה ההיא;  גלגולי המקרה קובעים את אפיו של פאוּל הראשון, המכיר בשלטונו;  המקריות זוממת נגדו קשר, שלא רק שאינו פוגע בו, אלא מגביר שבעתים את שלטונו.  המקריות מסגירה בידו את אֵינְגִיֵנְסְקִי, ושלא במתכון היא מכריחה אותו להמיתו, ומוכיחה בזה לעם יותר מכל אמצעי‑הסברה אחרים, שיש לו הרשות והצדקה, מפני שבידו הכח.  המקריות גורמת, שהוא מאמץ את כל כוחותיו כדי לעלות על אנגליה, שהיתה בודאי מכריעה אותו, אבל אינו מקיים אף פעם את רצונו זה, ושלא במתכון הוא מתנפל על מַק ועל האוסטרים, הנכנעים לפניו בלי תגרה.  המקריות והגאוניות מנחילות לו נצחון על יד אוסטרליץ, ובמקרה כל האנשים, לא רק הצרפתים, אלא כל אירופה כולה, מלבד אנגליה, שגם לא תשתתף בכל המאורעות המתרחשים לבא, מכירים עכשיו למרות חרדת‑לבם ורגש בחילתם למעשי פשעיו, בשלטונו, בשמו, שהקנה לעצמו, באידיאל התהלה והרוממות, שנחשב בעיני כולם לנשגב ונבון.

     כוחות המזרח, כאילו מתוך הכנה והתגיסות לתנועה העתידה, חותרים פעמים אחדות, בשנת 1805, 6, 7, ו9 אל המזרח, והם הולכים ומתגברים, הולכים ומתרבים.  בשנת 1811 מתמזגת פלוגת האנשים שהוקמה בצרפת עם עמי אירופה התיכונית לפלוגה אחת כבירה.  עם התגברות פלוגת האנשים הולך ומתגבר גם כח ההצדקה של האדם, העומד בראש התנועה.  בתקופת עשר שנות ההכנה שקדמו לתנועה הכבירה, מזדמן אדם זה עם כל נושאי‑הכתר של אירופה.  מושלי התבל המוזָמים אינם יכולים להעמיד כנגד אידיאל התהלה והרוממות של נפוליאון שום אידיאל של טעם.  אלה ואלה שואפים להראות לו את אפסותם.  המלך הפרוסי שולח את אשתו, למען תתרפס לפני האיש הגדול ותבקש את חסדו.  קיסר אוסטריה יחשוב לו לחסד, שהאיש הזה יעלה את בתו על יצועו;  האפיפיור, נוטר קדושת העמים, משתמש בדתו לשם העלאת האדם הגדול.  יותר משנפוליאון בעצמו מתקין את עצמו למלוי תפקידו, מכינים אותו כל אנשי סביבתו לקבל על עצמו את מלא האחריות בעד כל המתהוה והעתיד להתהוות.  אין לך פעולה, אין לך מעשה רשע או תרמית קטנונית, שלא יעלו בפי בני לויתו למדרגת עלילה כבירה.  החג היותר מפואר, שהגרמנים היו יכולים לסדר לכבודו – הוא חגיגת יינה ואַוֹערשְׁטֶט.  לא רק הוא לבדו אדם גדול, אלא גדולים גם אבות אבותיו, אחיו, בניו חורגיו, חתניו.  הכל נעשה כדי ליטול ממנו את שארית שכלו ולהכינו לקראת תפקידו האיום.  וכשהוא עומד מוכן, מוכנים גם הכוחות.

     מסע הגייסות נוהר אל המזרח, מגיע למחוז חפצו, למוסקבה.  עיר הבירה נלכדה;  תבוסת החיל הרוסי עולה על כל התבוסות של צבאות האויב בקרבות הקודמים מאַוּסְטֵרליץ עד וַגְרַם.  אבל פתאם, במקום גלויי המקריות והגאוניות, שנחו אותו עד עכשיו מחיל לחיל אל המטרה, אשר התוה לעצמו, מתגלים מקרים הפוכים עד בלי מספר, מהנַזלת בבוֹרוֹדינה עד קפאון החורף וגץ‑האש, שהעלה את מוסקבה על המוקד;  ובמקום גאוניות באה שטות ונבלה, שאין דוגמתן בעולם.

     מסע הגייסות בורח, שב בחזרה, שוב בורח, ומעכשיו כל המקרים יקרוּ תמיד לא לטובתו, אלא לרעתו.

     מתחילה תנועה נגדית ממזרח למערב, הדומה עד להפליא לתנועה הקודמת ממערב למזרח.  את התנועה הגדולה מקדימים אותם נסיונות התנועה ממזרח למערב, שנעשו בשנות 1805 – 1807 – 1809;  אותה ההתלכדות לפלוגה אחת כבירה;  אותו הסיפוח של עמי אירופה התיכונית אל התנועה;  אותו ההיסוס בחצי‑הדרך ואותה המהירות במדת ההתקרבות אל המטרה.

     פריז, המטרה האחרונה, – הושגה.  ממשלת נפוליאון וצבאותיו – הוכו חרם.  נפוליאון בעצמו – אין לו מעכשיו שום ערך;  כך פעולותיו הן, כמובן, עלובות ונבזות;  אבל שוב מתגלה מקריות‑פלא:  בעלי הברית שונאים את נפוליאון, שבו הם רואים את מקור כל הפורעניות, שבאו עליהם;  נפוליאון, המשולל כח ושלטון, שנתפס במעשי רשע וערמומיות, צריך היה להֵראות בעיניהם, כפי שנראה לפני עשר שנים ושנה אחת אחרי כן – כרוצח העומד מחוץ לגדר החוק.  אבל על פי מקרה מוזר אין איש רואה את הדבר.  תפקידו טרם נגמר.  אדם, שנחשב לפני עשר שנים ושיחשב בעוד שנה לרוצח העומד מחוץ לגדר החוק, משתלח – מהלך יומַיִם מצרפת – לאי, שניתן לו לאחוזת עולם, עם שומרי ראש ועם מיליונים, המשתלמים לו מי יודע בעד מה.

 

IV

     תנועת העמים מתחילה להרָגע ולהשתתק.  גלי התנועה הגדולה נסוגו אחור ועל פני הים הרוגע עולים ומבעבעים חוגים שבהם חגים ונישאים הדיפלומטים החושבים, שהם הם הגורמים להשקטת התנועה.

     אבל פתאם התנער והשׂתער הים שנשתתק.  לדיפלומטים נדמה, שהתפרצות הכוחות החדשה היא בשלהם ובשל סכסוכיהם;  הם מצפים להכרזת מלחמה חדשה בין מלכיהם;  המצב נראה בעיניהם ללא מוצא.  אבל הגל, שכולם מרגישים את גאותו, בא ממקום בלתי צפוי.  שוב מתנשא אותו הגל מנקודת המוצא הקודמת – מפריז.  מתחיל בעבוע הגלים האחרון של התנועה, ההולכת מצד מערב;  בעבוע גלים זה צריך להתיר את כל הקושיים הדיפלומטיים מחוסרי‑המוצא למראית עין ולשים קץ לתנועת המלחמה בתקופה זו.

     האדם שהחריב את צרפת שב בעצמו, בלי מרד, בלי חילים, לצרפת.  כל שוטר ושומר יכול לאסור אותו;  אבל על  פי מקרה משונה לא רק שאין אדם מעכב בידו, אלא הכל מקבלים בהתלהבות את פני האדם, שעוד לפני יום אחד ניאצו את שמו ואשר קלל יקללוהו בעוד חודש.

     האדם הזה נחוץ כדי להצדיק את הפעולה המשותפת האחרונה.

     המשחק הגיע עד סופו.  נגמר התפקיד האחרון.  השחקן נצטווה להתפשט ולהסיר את הכחל ואת הסרק מעל פניו.  שוב לא יהיה צורך בו.

     ועוברות שנים מספר, כשהאדם הזה, בבדידותו על האי השמם, משחק בפני עצמו קומדיה עלובה, מסכסך ומשקר, מצדיק את פעולותיו, בשעה שאין כבר צורך בצידוקן, ומראה לכל העולם את ערך הדבר שנחשב לכח בעיני בני‑אדם בו בזמן, שיד פליאה כוננה את אשוריו.

המנהל, לאחר שגמר את הדרמה והפשיט את בגדי השחקן, הראהו לנו.

     – הביטו וראו, הנה האיש אשר האמנתם בו!  הריהו!  הרואים אתם עכשיו, שלא הוא הניע אתכם, אלא אנכי?

     אבל האנשים, שגודל התנועה הכם בסנורים לא הבינו את הדבר זמן רב.

עקביות והכרחיות גדולה מזו אנו רואים בחיי אלכסנדר I, אותו האדם שעמד בראש התנועה הנגדית ממזרח למערב.

     מה דרוש לו לאדם, שיעמוד, מורם מכל עם, בראש התנועה הזאת ממזרח למערב?  נחוץ רגש של צדק, יחס לעניני אירופה, אבל יחס הצופה לעתידות, שאינו מתבטל בדברים של מה בכך;  נחוץ גובה מוסרי מכריע ביחס לחברים – מלכי התקופה ההיא;  נחוצה אישיות צנועה ומושכת את הלב;  נחוצה הרגשת עלבון אישי ביחס לנפוליאון.  וכל אלה התלכדו באלכסנדר I; כל זאת הוכן והוכשר על ידי מה שנקרא בשם מקריות במשך כל ימי חייו שעברו;  והם:  גם החינוך, גם ההתחלות הליברליות, גם היועצים אשר סביבו, גם אוסטרליץ, גם טילזיט, גם אֶרפורט.

     בזמן המלחמה העממית אין האישיות הזאת פועלת, מפני שאין צורך בה.  אבל מן הרגע שהתגלע ההכרח של מלחמה אירופית כללית, מופיעה האישיות הזאת במקומה הראוי והיא מאחדת את עמי אירופה ומובילה אותם אל המטרה.

     המטרה הושגה.  אחרי המלחמה האחרונה בשנת 1815 עומד אלכסנדר במרום השלטון האנושי האפשרי.  כיצד השתמש בשלטון זה?

     אלכסנדר הראשון – עושה‑השלום באירופה, אדם ששאף מימי נעוריו להרבות אשרם של עמי ארצו, הראשון שתיקן תקנות ליברליות במולדתו, עכשיו כשהגיע למרום שלטונו וניתנה לו משום זה האפשרות להיטיב לעמיו, בו בזמן שנפוליאון מתכן בארץ גלותו תכניות ילדותיות וכוזבות על רוב האושר שהיה מעניק לאנושיות אלמלי היה השלטון בידו – אלכסנדר הראשון, לאחר שמלא את שליחותו והרגיש את יד האלהים אשר נחה עליו, מכיר פתאם את אפסותו של השלטון המדומה הזה, הנו מתרחק ממנו, מוסר אותו בידי אנשים שנואים, בזויי נפשו ואומר רק:

     – לא לנו, לא לנו, כי לשמך תן כבוד!  גם אני אדם כמוכם;  תנוני לחיות כאחד האדם ולהרהר על נשמתי ועל האלהים.

*

     כשם שהשמש וכל אטום ואטום של האיתר הוא כדור שלם ומוגמר ויחד עם זה רק חלק של כל היקום, שנשגב בענקיותו מבינת האדם, כך גם כל אישיות ואישיות נושאה בחובה את מטרותיה היא, אבל היא משמשת בו בזמן גם למטרות כלליות, שהן למעלה משכל האדם.

     הדבורה שישבה על הענף עקצה את הילד.  הילד מפחד מהדבורה ואומר, שמטרת הדבורה היא לעקוץ אנשים.  המשורר מתענג על הדבורה היונקת מגביע הפרח ואומר, שמטרת הדבורה היא לספוג את ריח הפרחים.  מגַדל הדבורים הרואה שהדבורה אוגרת את אבקת הפרחים ומביאה אותה לתוך כורתה אומר, שמטרת הדבורה היא לאגור דבש.  מגדל דבורים שני שחקר את חיי הנחיל אומר, שהדבורה מאספת את האבקה כדי להזין את הדבורים הרכות ולהפריח את המלכה ושמטרתה – היא המשכת המין.  הצמחן מדגיש, שהדבורה מדי רדתה עם אבקת הפרח דו‑הביתי על העלי, היא מפרה אותו, ובזה רואה הצמחן את מטרת הדבורה.  צמחן אחר, המתבונן לנדידת הפרחים ממקום למקום רואה, שהדבורה מסייעה לנדידה זו;  החוקר החדש הזה יכול להגיד שזוהי מטרת הדבורה.  אבל המטרה הסופית של הדבורה איננה כלולה לא במטרה זו, ולא בשניה, ולא בשלישית, שהשכל האנושי יכול לגלותן.  כל אשר יתעלה השכל האנושי מתוך גילוי המטרות האלו, כן תרחק ממנו המטרה הסופית.

     בגדר השגתו של האדם הוא רק להתבונן, עד כמה מתאימים חיי הדבורה ליתר תופעות החיים.  הוא הדין גם עם מטרותיהם של האישים ההיסטוריים והעמים.

 

V

     חתונת נטשה, שנישאה בשנת 1813 לביזאוחוב היתה המאורע המרנין האחרון במשפחת הרוסטובים הזקנים.  באותה שנה מת הגרף אילה אנדרייביץ', ועם מיתתו נתפוררה, כרגיל, כל משפחתו.

     מאורעות השנה האחרונה:  דליקת מוסקבה ומנוסת הבהלה מתוכה, מות הנסיך אנדריי ויאושה של נטשה, מות פטיה, שברה של הגרפינה כל אלה, מכה אחרי מכה, ניתכו על ראש הגרף הזקן.  הוא כנדמה לא הבין והרגיש את עצמו חדל‑אונים להבין את ערך כל המאורעות האלה והוריד בדכדוך נפש מוסרי את ראשו השב, כאילו חכה ובקש מהלומות חדשות, שישימו קץ לחייו.  יש שהיה עושה רושם של אדם נדהם ונבוך, ויש שהיה מלא רוח חיים וגבורה שלא כדרך הטבע.

     חתונת נטשה העסיקה אותו זמן מה מצד חיצוניותה.  הזמין ארוחות צהרים וערב, וכנראה רצה להעמיד פנים שמחים;  אבל עליזותו לא מצאה הד, כלפנים;  אדרבא, עוררה רק רגש של רחמנות אצל כל האנשים, שהכירו ואהבו אותו.

     אחרי נסיעת פיר ואשתו נשתתק והתחיל סובל געגועים.  כעבור ימים אחדים חלה ונפל למשכב.  מימי מחלתו הראשונים, הבין, למרות תנחומי הרופאים, שלא יקום מחליו.  הגרפינה לא פשטה את בגדיה ושבועים ישבה בכורסה למראשותיו.  כל פעם שהגישה לו את סמי הרפואה, נשק דומם מתוך יבבה את ידה.  ביום האחרון געה בבכי ובקש סליחה מאשתו ומבנו שלא בפניו בעד בזבוז האחוזה – האשמה העיקרית, שלא נתנה דמי לו.  אחרי הסעודתא והמשיחה בשמן הקודש מת בצנעה, וממחרת היום מילא קהל מכרים, שבא לקיים את מצות חסד של אמת למנוח, את הדירה השכורה של הרוסטובים.  כל המכרים האלה, שהרבה פעמים סעדו ורקדו בביתו, הרבה פעמים לגלגו עליו, עכשיו מתוך הרגשה כללית של מוסר כליות וחנינה, כאילו התחטאו בפני מי שהוא ואמרו:  "כן היה מה שהיה, אבל אדם מצוין היה.  אנשים כאלה אינם עכשיו בנמצא...  ואי לך אדם אשר לא יחטא?"...

     דוקא בו בזמן שנסתבכו עסקי הגרף, עד שקשה היה לדעת במה יגמר הדבר, אם מצב כזה ימשך עוד שנה, מת הגרף לפתע פתאום.

     ניקוליי היה עם צבאות רוסיה בפריז, כשקבל את הבשורה על מות אביו.  הגיש מיד כתב‑פטורין, אבל מבלי לחכות לתשובה, לקח חופשה ובא למוסקבה.  המצב הכספי נתברר לגמרי כעבור חודש אחרי מות הגרף והפליא את כל המשפחה בסכום הכביר של חובות פעוטים שונים, אשר איש לא שער לקיומם.  סכום החובות עלה כפלים על ערך האחוזה.

     הקרובים והידידים יעצו לניקולי להסתלק מהירושה.  אבל ניקולי ראה בהסתלקות זו כעין ביטוי של תוכחת כּלפי זכר אביו שהיה קדוש לו, ולפיכך לא רצה גם לשמוע על דבר הסתלקות וקבל את הירושה עם התחייבות לפרוע את החובות.

     המלוים, אשר שתקו זמן רב, מפני שהיו כפותים– כל זמן שחי הגרף – בהשפעה הכבירה ובלתי‑ברורה, שהשפיע עליהם טוב‑לבו הפרוע, הגישו עכשיו בבת אחת את תביעותיהם לבית‑הדין.  התחילה, כמו תמיד, התחרות – מי יקבל קודם, ואותם האנשים גופם, שהיו להם שטרי‑ידידות, אשר ניתנו בתורת מתנה ואינם טעונים פרעון, כמו מיט'נקה ואחרים, הופיעו עתה לפניו כנושים תבעניים.  לא נתנו לניקוליי אף רגע מנוחה;  ואלה שחסו כנראה על הזקן אשר גרם להם חסרון כיס (אם היה להם בכלל חסרון כיס), התנפלו עתה בלי רחם על היורש הצעיר, שלא עשה להם כל דבר רע ואשר נטל על עצמו ברצונו הטוב את תשלום החובות.

     מכל הקנוניות שקוה להן ניקולי לא הצליחה אף אחת;  האחוזה נמכרה בפומבי בחצי מחיר ומחצית החובות בכל זאת לא סוּלקה.  ניקולי לקח את 30 האלפים שהציע לו חתנו ביזאוחוב למען סלק את חלק החובות, שמצא אותם לחובות ממשיים, כספיים.  וכדי שלא יושם בבית האסורים בעד החובות הנשארים, כפי שאיימו לו הנושים, נכנס שוב למשרה.

     לנסוע אל הגדוד כדי לתפוס בו את המקום הפנוי הראשון של מפקד הגדוד לא יכול, מפני שהיה משען‑החיים היחידי לאמו;  ומשום כך, למרות סירובו להשאר במוסקבה בתוך חוג אנשים שידעוהו מקודם, ואף על פי שעבודה ממשלתית היתה לו לזרא, קבל במוסקבה משרה ממשלתית, פשט את בגדי‑השרד החביבי עליו והשתקע עם אמו וסוניה בדירה קטנה בְּסיבצוֹבי ורַז'וֹק.

     נטשה ופיר דרו באותו זמן בפטרבורג, מבלי שהיה להם מושג ברור על מצבו של ניקולי.  ניקולי, אשר לוה כסף אצל חתנו, השתדל להעלים ממנו את מצבו הדחוק.  ביחוד הורע מצבו של ניקולי בזה שבמשכורתו אשר הגיעה ל 1200 רובל צריך היה לפרנס לא רק את עצמו, את סוניה ואת אמו, אלא גם לכלכל את אמו באופן שלא תרגיש בעניותו.  הגרפינה לא יכלה להשלים עם חיים ללא מותרות ותפנוקים ומבלי להבין כמה קשה הדבר לבנה היתה דורשת מרכבה שלא היתה להם כדי להביא אל ביתה את ידידתה, או מאכל יקר בשביל עצמה ויין בשביל בנה, או כסף כדי להפתיע במתנה את נטשה, את סוניה או את ניקולי בעצמו.

     סוניה ניהלה את משק הבית, שמשה את הדודה, קראה לה ספרים בקול, סבלה דומם את הקפריסות והטינה המסותרת שלה ועזרה לניקולי להעלים מהגרפינה את מצב הדחקות שהיו נתונים בו.  ניקולי הרגיש את עצמו אסיר‑תודה לסוניה בעד כל מה שעשתה לאמו, התפעל מסבלנותה ומסירותה, אבל בקש להתרחק ממנה.

     בקרב לבו כאלו נזף בה על היות המושלמת יותר מדי ועל שאי אפשר לגנותה על שום דבר, היו לה כל המדות המחשיבות את האדם;  אבל רק מעט מזה, שימריצנו לאהבה אותה.  והרגש הרגיש כי כל אשר ירבה לכבדה כן תמעט אהבתו אליה.  נלכדה בהבטחתה באחד מכתביה, שבה נתנה לו חופש גמור, ועכשיו התנהג עמה, כאילו כל מה שהיה ביניהם נשכח זה כבר מן הלב ושוב אין לו חזרה לעולם ועד.

     מצבו של ניקולי הורע מיום ליום.  המחשבה לחשוך כסף ממשכורתו עלתה בתוהו.  לא רק שלא קיצץ אלא שקע בחובות.  לא ראה שום מוצא ממצבו.  הרעיון לקחת יורשת עשירה לאשה, שהציעו לו קרובותיו, היה לו לזרא.  מוצא אחר ממצבו – מות אמו – לא עלה אף פעם על דעתו.  לא רצה כלום, לא קוה לשום דבר, ובעמקי נשמתו נהנה הנאה זועמת וחריפה מסבל מצבו, אשר נשא בהכנעה.  התאמץ להתרחק ממכריו הקודמים, עם השתתפותם בצערו והושטת‑עזרתם המעליבה;  נזהר מפיזור‑נפש ובדיחות‑דעת;  גם בשבתו בביתו לא עסק בשום דבר, מלבד עריכת‑קלפים עם אמו, פסיעות דוממות בחדר ועישון מקטורת בלית פוסק.  כאילו התאמץ לנטור את מצב הרוח הקודר שרק תחת השראתו הרגיש בנפשו את היכולת להתגבר על מצבו.

 

VI

     בהתחלת החורף באה הנסיכית מריה למוסקבה.  מפי השמועות שבעיר נודע לה על מצב הרוסטובים ועל "מסירת הנפש של הבן למען אמו".  (כך ריננו בעיר).

     "לא פיללתי לשמוע עליו אחרת", – אמרה בלבה הנסיכית מריה, בראותה בזה סימן מרנין של אהבתה אליו.  מדי זכרה את יחסה הידידותי, כמעט המשפחתי אל כל בני הבית, ראתה חובה לעצמה לנסוע אליהם.  אבל כשזכרה את יחסה לניקולי בבורוניז', יראה לנסוע.  אחרי התאמצות פנימית רבה, נכנסה בכל זאת שבועות מספר אחרי בואה העירה אל משפחת הרוסטובים. 

     ניקולי פגש בה הראשון, הואיל ואל הגרפינה אפשר היה להכנס רק דרך חדרו.  עם נעיצת המבט הראשונה בפניה קבלו פני ניקולי, במקום ארשת שמחה, שקותה למצא אצלו הנסיכית מריה, הבעת קרירות, יבשות וגאוה.  ניקולי שאל לשלומה, הביאה אל אמו וכשבתו כחמשה רגעים יצא את החדר.

     כשעזבה הנסיכית את הגרפינה, בא שוב ניקולי ובחגיגיות ויבשות מיוחדת ליווה אותה אל הפרוזדור.  לא השיב אף מלה על הערותיה בדבר שלום הגרפינה.

     "כלום עסקך זה?  עזביני במנוחה" – דובב מבטו.

     – ולמה תשוטט הנה והנה?  מה נחוץ לה?  לא אוכל נשוא את הגבירות הללו עם מתק שפתיהן! – אמר בקול בנוכחותה של סוניה.  מאפס כח כנראה לכבוש את כעסו, אחרי שהתרחקה מרכבת הנסיכית מהבית.

     – הוי, איך אפשר לדבר ככה, Nicolas – אמרה סוניה, בהסתירה בקושי את שמחתה.  – היא טובה כל כך, וּ maman אוהבת אותה ככה.

     ניקולי לא ענה דבר ורצה בכלל לחדול מדבר על הנסיכית.  אבל מיום ביקורה סחה עליה הגרפינה הזקנה פעמים אחדות ביום.

     ניקולי התאמץ להחריש, כשדברה אמו על הנסיכית, אבל שתיקתו הרגיזה את הגרפינה.

     – היא עלמה הגונה ונאה, – אמרה, – ועליך לנסוע אליה.  על כל פנים תתראה עם אנשים, שהרי הישיבה עמנו, כמדומתני, מביאה לידי שעמום.

     – אבל אין לי כל חשק, אמא.

     – כל הזמן השתוקק לראות, ועכשיו – אין לי חשק, אינני מבינה איתך באמת, חביבי.  היא עלמה הגונה מאד ומצאה תמיד חן בעיניך;  ופתאם – כל מיני תירוצים.  הכל הכל מכסים ממני.

     חס וחלילה, אמא'לי.

     – הייתי מבינה, אלמלא בקשתי מאתך לעשות איזה דבר בלתי נעים, והרי אני מבקשת ממך רק לנסוע אליה ולבקרה.  חושבתני, שגם מדת הנימוס דורשת...  בקשתיך ושוב לא אתערב בדבר, אם יש לך סודות בפני אמך.

     – טוב, אסע אם רצונך בכך.

     – אחת לי;  רק את טובתך דרשתי.

     ניקולי גנח בנשכו את שפמו וערך את הקלפים מתוך התאמצות להסב את דעת אמו לענין אחר.

     ביום השני, השלישי והרביעי נשנה אותה השיחה.

     אחרי הביקור בבית הרוסטובים וקבלת‑הפנים הפתאומית, הקרירה של ניקולי, התודתה הנסיכית מריה בפני עצמה, כי צדקה בזה שלא רצתה הראשונה לנסוע אל הרוסטובים.

     – לא פללתי למצא אחרת – אמרה בלבה, ובקשה תנחומים ברגש גאותה.  אין ביני ובינו ולא כלום;  לא חפצתי אלא ראות את הזקנה שהטיבה תמיד עמדי ואני חייבת לה משום כך תודה מרובה.

     אבל המחשבות האלו לא הרגיעו את רוחה:  רגש הדומה לחרטה עינה את לבה מדי זכרה את ביקורה.  אף על פי שהחליטה לבלתי נסוע יותר למשפחת הרוסטובים ולשכח את הכל, הרגישה את עצמה בלי הפסק במצב בלתי ברור.  וכששאלה את עצמה מהו הדבר המציק לה התודתה בעל כרחה, שזהו משום יחסה לרוסטוב.  הנעימה הקרירה, המנומסת שלו נבעה מהרגש, אשר רחש אליה (היא ידעה זאת), והנעימה הזאת האפילה על משהו.  את ה"משהו" זה רצתה לברר לעצמה;  וכל זמן שלא תברר הרגישה, שלא תדע שלו בנפשה.

     באמצע החורף ישבה בחדר המורה והשגיחה על בן אחותה המכין את שיעוריו והנה הודיעו לה את דבר‑באו של רוסטוב.  בהחלטה נמרצה לבלתי גלות את סודה ולבלתי הראות את מבוכתה הזמינה את M-lle Bourienne ויחד עמה יצאה אל הטרקלין. 

     מתוך הבטה ראשונה בפני ניקולי ראתה, שבא רק לקיים את מצות הנימוס והחליטה בנפשה להתנהג עמו באותו הטון אשר גלה אליה.

     פתחו בשיחה על שלום הגרפינה, על מכרים משותפים, על חדשות המלחמה האחרונות, וכשעברו עשרת הרגעים המספיקים לפי מנהגי הנימוס שהאורח יקום ממקומו, קם ניקולי מתוך ברכת פרידה.

     הנסיכית בעזרת M-lle Bourienne יצאה מהשיחה בשלום;  אבל ברגע האחרון עיפה כל כך מדבר על ענינים שלא העסיקו אותה, והמחשבה – מדוע נגרע חלקה בנעימות החיים כל כך הטרידה אותה, עד שאחוזת פיזור‑נפש שלחה נכחה את עיניה הקורנות, ישבה בלי נוע ולא הרגישה כשקם ממקומו.

ניקולי הסתכל בפניה ומתוך רצון להעמיד פנים שאינו רואה את פיזור נפשה הגיד מלים אחדות לְ M-lle Bourienne ושוב הסתכל בפני הנסיכית.  היא הוסיפה לשבת בלי תנועה ופניה העדינים ניכרו סימני צער.  פתאום נכמרו רחמיו עליה ובמוחו עלתה הכרה מטושטשת, שאולי הוא הוא סיבת התוגה, הנסוכה על פניה.  נתעורר אצלו הרצון לעזור לה, להנעים לה דברים, אבל לא מצא מה להגיד לה. 

     שלום לך, נסיכית, – אמר.

     התאוששה פתאם, השתלהבה ופלטה אנחה כבדה.

     – אח, סלח לי, – אמרה, כאילו נתעוררה משנה.

     הנך נוסע כבר, גרף?  נוּ, שלום!  ואת הכר בשביל הגרפינה?

     – חכי, כרגע אביאהו – אמרה M-lle Bourienne ויצאה את החדר.

     שניהם החרישו, ורק מזמן לזמן הביטו איש אל רעהו.

     – כן, נסיכית, – אמר לבסוף ניקולי בשחקה של עצב, – הדבר כאילו קרה תמול‑שלשום, והרי כמה מים אזלו מני ים מהעת שהתראנו בפעם הראשונה בבוֹגוצ'רוב.  אז נדמה לנו, שהננו שרויים כולנו בצרה.  ואני מוכן לתת את כל הון ביתי כדי להחזיר את הימים ההם...  אבל אין להם חזרה.

     – כן, כן, – אמרה.   – אבל אל נא יצר לך על העבר, גרף.  כפי שאני תופסת את חייך עכשיו, זכר תזכרם תמיד בעונג, מפני שמסירת הנפש, המציינת את חייך עתה... 

     – אינני מקבל את דברי תשבחתך, – שסע את דבריה בחפזון.  – אדרבא, אני מיסר את עצמי בלי הפסק...  אבל שיחה זו היא אי‑מענינת ובלתי משמחת לגמרי.

     ומבטו קבל שוב את ההבעה הקודמת, היבשה והקרה.  אבל הנסיכית הכירה בו עכשיו את האדם אשר ידעה ואהבה אותו ורק עם האדם הזה לקחה עכשיו דברים.

     – סברתי, שתרשה לי להגיד לך זאת...  – אמרה.  נתידדנו ככה עמך...  ועם משפחתך, וסברתי, שלא תחשוב את השתתפותי לבלתי נאותה, אבל שגיתי.  – אמרה.  קולה רטט פתאום.  – אינני יודעת מדוע – הוסיפה אחרי שהתעודדה, קודם היית אחר וְ...

     – יש אלפי נימוקים מדוע.  (הדגיש בהדגשה מיוחדת את המלה מדוע).  תודתי לך, נסיכית, אמר בקול חרישי.  – לפעמים קשה.

     "הנה משום מה!  הנה משום מה!"  – צלצל קול פנימי בנשמת הנסיכית מריה.  "לא, אהב אהבתי לא רק את מבטו העליז, הטוב והגלוי, לא רק את חצוניותו ההדורה;  נתגלתה לי נשמתו האדיבה, האמיצה, המסורה" – אמרה בלבה.  "כן, הוא עני עכשיו, ואני – עשירה...  כן, רק משום כך...  כן, אלמלא הדבר הזה..."  ובזכרה את עדינותו לשעבר ובהביטה עכשיו אל פניו הטובים והנוגים, הבינה מיד את סיבת קרירותו.

     – מדוע זה, גרף.  מדוע?  – קראה פתאם כמעט בקול רם ונתקרבה אליו שלא במתכון.  – מדוע, הגידה לי.  עליך להגיד לי.  (הוא שתק).  איני יודעת גרף את המדוע שלך, – המשיכה.  אבל לי קשה, לי...  אני מודה בזה לפניך.  רוצה אתה לגזול ממני משום מה את הידידות הקודמת.  וזה גורם לי צער.  (דמעות רעדו בעיניה ובקולה).  אשרי בחיים היה כה דל, עד שכל אבדה קשה עלי...  סלח לי, הוה שלום.  – נתנה את קולה בבכי ויצאה את החדר.

     – נסיכית!  חכי נא למען השם!  – קרא והתאמץ לעכב אותה. נסיכית!

     השקיפה מאחוריה.  דקים מספר הביטו דוממים איש בעיני רעהו, ומה שהיה רחוק ובלתי אפשרי נעשה בין רגע לקרוב, אפשרי ובלתי נמנע.

 

VII

     בסתו, שנת 1813 נשא ניקולי את הנסיכית מריה לו לאשה, ויחד עם אשתו, אמו וסוניה עקר דירתו אל "ההרים הקרחים".

     במשך ארבע שנים סילק, מבלי אשר מכר את אחוזת אשתו, את שארית חובותיו ואחרי שקבל ירושה לא גדולה אחרי מות קרובתו, פרע גם את החוב לפיר.

     מקץ עוד שלוש שנים, בשנת 1820, סידר ניקולי את עניניו הכספיים עד לידי כך, שקנה והוסיף לנכסיו אחוזה לא גדולה אצל ההרים הקרחים, ונהל משא ומתן בדבר פדיון אחוזת אביו "אָטְרַדְנוֹיֶה", מה שהיה חלום שעשועיו מאז.

     אחרי שהתחיל לטפל בעל כרחו בעניני המשק, התמסר במהרה בכל לבו למשקו, עד שנהפך למשלח ידו החביב והיחיד כמעט.  ניקולי היה בעל‑בית פשוט, לא אהב חידושים, ביחוד אנגליים, שהיו אז לפי רוח הזמן, התיחס בביטול לחבורים העיוניים בעניני המשך, לא אהב בתי‑חרושת, תוצרות יקרות, זריעת תבואות יקרות, ובכלל לא טיפל לחלקי משק בודדים.  לנגד עיניו היה תמיד כל המשק בשלמותו, ולא פרט זה או אחר.  ובאחוזתו החשיב בעיקר לא את החנקן או את החמצן, הנמצאים בקרקע או באויר, לא מחרשת מיוחדה במינה וזבל, אלא את המכשיר העיקרי המפעיל גם את החנקן, גם את החמצן, גם את המחרשה, גם את הזבל והוא הפועל, האיכר.  משהתמכר ניקולי לעבודת המשק והתחיל חודר לתוך חלקיו השונים, עורר האיכר את תשומת לבו המיוחדה;  האיכר היה בעיניו לא רק למכשיר, אלא גם למטרה ושופט.  בתחלה היה מתבונן אל האיכר והתאמץ להבין ולדעת, מה נחוץ לו, מה טוב ומה רע בעיניו, והעמיד פנים כאילו הוא מפקד ומצוה, ולמעשה למד מהאיכרים את דרכי פעולתם, ודבורם וסברותיהם על הטוב ועל הרע, ורק אחרי שהכיר את טעמם ושאיפותיהם ולמד לדבר כלשונם ולהבין את טיב שפתם הטמיר, כשהרגיש את עצמו מקורב לאיכר, רק אז התחיל לשלוט בו בלי היסוס, כלומר למלא ביחס לאיכרים את התפקיד הדרוש.  ומשקו של ניקולי הלך והתפתח לעילא ולעילא.

     ניקולי, אחרי שלקח את האחוזה תחת הנהלתו, מנה מיד, בלי שגגה, בטביעת עין של אדם הרואה את הנולד, בתור זקן‑הכפר או ראש העדה את אותם האנשים, שהיו נבחרים על ידי האכרים בעצמם, אלמלי ניתנה להם הרשות לבחור ואת הפקידים הממונים האלה לא החליף מעודו.  טרם שחקר את סגולות הזבל הכימיות, טרם שנכנס בפרטי "החייב והזכאי" (כפי שהיה רגיל לקרא בלשון של בוז), אסף ידיעות על כמות הבקר אצל האכרים והגדיל אותה בכל האמצעים שהיו ברשותו.  תמך בּמשפחות האכרים ככל אשר השיגה ידו ולא הרשה להן להתפלג.  רדף את האכרים הנרפים, החלשים ופרוצי המוסר והתאמץ להוציאם מהעדה.

     בזמן הזריעה וקציר השחר ותבואות השדה השגיח במדה שוה על שדותיו ושדות האכרים.  ולא רבים היו ביניהם, שהיו מקדימים ומטיבים לזרוע ולקצור את שדותיהם ומפיקים מהם הכנסות רבות כניקולי.

     עם עבדי החצר לא אהב להרבות דברים, קרא להם בשם גנאי אוכלי‑לחם חנם. וּלדעת רבים פינקם יותר מדי ופרעם לשמצה;  כשצריך היה לתת פקודה בדבר אחד מעבדי החצר וביחוד כשצריך היה להטיל עונש, היה מהסס ומתיעץ עם כל בני הבית;  אולם כשאפשר היה למסור לצבא תחת איכר את אחד מאנשי החצר, עשה את הדבר בלי שום היסוס.  לעומת זה, בכל פקודותיו על דבר האכרים לא ידע אף שמץ ספק.  ידע שכל פקודה ופקודה שלו תתקבל על ידי כולם ברצון כנגד אחד או מתי‑מבט.

     במדה שוה לא הרשה לעצמו להטריח או ליסר אדם רק משום זה, שכך עלה על דעתו, כשם שלא הרשה לעצמו להקל את עולו ולשלמו טובה רק מפני שכך היה רצונו הפרטי.  אלמלי נשאל לא יכול היה להגיד במה ראה את קנה‑מדת הראוי ובלתי ראוי;  אבל היה לו קנה‑מדה כזה, חוש‑הבחנה קיים ומוצק בנשמתו.

     לעתים קרובות היה רגיל לדבר בכעס על איזו תקלה או אי‑סדר:  "עִם עַמנו הרוסי", ודימה בנפשו שאינו סובל את האיכר.

     אבל אהוב אהב את עמנו הרוסי הזה ואת אורח חייו בכל נפשו ומאודו ורק משום זה הבין וקלט את הדרך היחידה ואפני העבודה של המשק, המביאים ברכה לבעליו.

     הגרפינה מריה קנאה את בעלה לאהבתו זו והצטערה, שאינה יכולה לקחת חלק בה;  אבל לא יכלה להבין את רגשי השמחה והעצב, שהשרה עליו העולם הזה המובדל והזר לרוחה.  לא יכלה להבין את התעוררותו ואת עליצותו המיוחדת, כשהיה שב לשתית התה מהזריעה, הקציר או האסיף, אחרי שקם עם עלות השחר ובלה את כל הבוקר בשדה או בגורן.  לא הבינה את פשר התפעלותו, כשהיה מספר בהתלהבות על האיכר העשיר והמשקי מטביי ירמישין, שהוביל כל הלילה עמרים עם בני משפחתו ובטרם שנקף אדם באצבע כבר עמדו גם נצבו האלומות בשדו, לא הבינה מדוע זה, כשהיה מטייל בין החלון והיציע, היה מחייך מתחת לשפמו והיה קורץ בעינו, כשירדו רביבים חמים טורדים על בכורי השעורים המתיבשים או מדוע  זה, ברדוף הרוח בזמן הקציר או האסיף ענן כבד בשמים, היה אומד (בשובו מן הגורן אדום, שזוף, שטוף זעה וספוג ריח לענה שנדף משערותיו) בשמחה ובשפשוף כפים:  "נו, עוד יום‑יומים, וגם שלי גם של האכרים יובל הגרנה".

     עוד פחות מזה לא יכלה להבין מדוע זה בעלה טוב‑הלב, שהיה מוכן ומזומן תמיד להקדים ולמלא את כל משאלות לבה, היה בא כמעט לידי יאוש, כשהיתה מוסרת לו את בקשותיהם של אכרים או אכרות שפנו אליה לשחררם מעבודה;  מדוע הוא, Nicolas הטוב, דחה בעקשנות את בקשותיה ובקש אותה בכעס לבלתי התערב שלא בעניניה.  הרגישה שקיים בשבילו איזה עולם מיוחד אשר יאהבהו בכל נפשו, עם חוקים מיוחדים שלא ידעה פתרם.

     וכשהזכירה לו לפעמים מתוך התאמצות להבין אותו את הטוב ואת החסד אשר יגמול לנתיניו, היה כועס ואומר:  "לא מיניה ולא מקצתיה;  מעולם לא עלה הדבר על דעתי;  לטובתם דוקא לא אעשה את הדבר.  מעשי חסד לבריות – אלה הם בדיות ופטפוטי נשים;  רוצה אני, שבני לא יחזרו על הפתחים;  עלי לסדר את נכסי כך זמן שהנשמה בקרבי;  זה – הכל.  ולשם זה נחוץ סדר, נחוצה קפדנות...  זה – הכל!"  – היה אומר בקפצו את אגרופו הסנגביני.  "וגם צֶדק, כמובן" – היה מוסיף, מפני שאם האכר לבוש קרעים ורעב ואין לו אלא סוסה כחושה בלבד לא יעשה את עבודתו לא בשבילי ולא בשביל עצמו".

     וקרוב לודאי, כי לרגלי זה שזר היה לו הרעיון, לניקולי, לעשות מה שעשה בשביל אחרים מתוך אהבת חסד, הצליח כל מעשי ידיו.  הונו פרץ ורבה;  האכרים שבשכנותו באו לבקש ממנו שיקנה אותם מקנת כסף וזמן רב אחרי מותו נשתמר בקרב העם זכר הנהלתו שנזכרה ביראת כבוד:  "בעל בית היה...  קודם דאג לאכרים, ואחר – לעצמו.  וגם לא נשא פני איש.  בקיצור – בעל בית!"

 

VIII

     הדבר היחידי שהיה מציק לפעמים לניקולי ביחס להנהלת משקו – הרי זו רתחנותו עם רגילותו ההוסַרית הישנה – לתת חופש לידים.  בזמן הראשון לא ראה בזה דבר אשר חטא, אבל בשנה השניה לחתונתו נשתנתה פתאם השקפתו על עונשין ממין זה.

     פעם אחת בקיץ נקרא מבוגוצ'רוב זקן‑הכפר שבא במקומו של דרון המנוח, שנאשם בכל מיני הזנחות ומעשי רמאות.  ניקולי יצא לקראתו אל המבוא ועם תשובותיו הראשונות של זקן‑הכפר נשמעו בפרוזדור צעקות ומהלומות.  בשובו אל הארוחה הביתה, נגש ניקולי אל אשתו, אשר כבשה את פניה במסגרת‑הסריגה, והתחיל מספר לה, לפי הרגיל, את כל אשר העסיק באותו הבוקר ודרך אגב, גם על דבר זקן הכפר מבוגוצ'רוב, הגרפינה מריה התאדמה, הלבינה, כווצה את שפתיה חליפות, וישבה כמו קודם, כשראשה מורד ארצה ולא ענתה כלום על דברי בעלה.

     – נבל מחוצף שכמותו, – קרא והתלהב לזכר המעשה.  – לו אמר לי לכל הפחות, שהיה שכור, שלא ראה...  אבל מה היה לך מרי?  – שאל אותה פתאום.

     הגרפינה מריה הרימה את ראשה, רצתה להגיד דבר, אבל שוב הורידה את עיניה וכווצא את שפתיה.

     – מה זה, מה היה לך, יקירתי?

     הגרפינה המכוערה מריה יפתה כל פעם כשבכתה.  היא לא בכתה מעולם מתוך כאב או עגמת נפש, אלא תמיד מתוך עצב ורחמנות.  וכשבכתה הביעו עיניה הקורנות חן מקסים.

     משנגע ניקולי בידה לא יכלה להתאפק ותבך.

     Nicolas – ראה ראיתי...  הוא אמנם אשם, אבל אתה, מדוע זה...! Nicolas – ותכס את פניה בכפיה.

     ניקולי נשתתק, פהיו אדמו כארגמן;  סר ממנה והתחיל פוסע דומם בחדר.  הבין משום מה בכתה;  אבל מניה וביה לא יכול להסכים בנשמתו, כי הדבר שהיה רגיל בו מימי ילדותו ושהיה בעיניו פשוט עד למאד, הוא מעשה רע;  "דברים של חיבה – הם בדותות תפלות;  ואולי צדקה באמת"?  – שאל את עצמו.  ומבלי אשר פתר לעצמו את השאלה, הסתכל שוב בפניה המפיקים אהבה וצער והבין פתאום, שהצדק היה אתה, ושהוא אשם מכבר כלפי עצמו.

     – מַרִי, – אמר בלחש בגשתו אליה – שוב לא ישנה הדבר לעולם;  על דברתי אמת.  לעולם, – חזר בקול רועד, כנער המתחטא לפניי אביו. 

     שטף דמעות פרץ מעיני הגרפינה.  לקחה את יד בעלה ונשקה אותה.

     Nicolas, מתי שיברת את הקמיע?  – אמרה לשם חילוף השיחה, בהתבוננה באצבעו, שהיתה נתונה בטבעת עם ראש לַאוֹקָאוֹן.

     – היום;  שוב אותו הדבר.  אח, מרי, אל תזכירי לי זאת.  – שוב התלקח.  – הן צדקי, שלא ישנה הדבר.  ויהי לי הדבר לזכרון לעולם ועד – אמר בהראותו את הטבעת המנופצה.

     מאותו זמן, כשהיה מתוכח עם זקני הכפר והסוכנים ופניו היו מתמלאים דם וידיו מתאגרפות, היה מסבב את טבעתו המנופצה על אצבעו ומוריד את עיניו לפני האיש שהכעיס אותו.  אפס פעמַים בשנה שכח נפשו מרוב כעס ובבואו אל אשתו היה מתוודה על עונו ושוב הבטיח, שזוהי הפעם האחרונה.

     – מרי, את מתעבת אותי בודאי, – היה אומר לה:  – אני ראוי לכך.

     – לך לך, מהרה ולכה, אם אין לאל ידך להתאפק – אמרה הגרפינה מריה בעצב, והתאמצה לנחם את בעלה.

     בחברת אצילי הפלך כבדו את ניקולי, אבל לא אהבוהו.  צרכי האצילים לא ענינו אותו.  ומשום זה נתנוהו אחדים ליהיר ואחרים – לשוטה.  בקיץ בלה את כל העת, מתקופת זריעת האביב עד האסיף בעבודות המשק.  בסתו היה מתמכר לציד באותה הרצינות המעשית שנהג בעניני המשק והיה יוצא לדרך לחודש או חדשים לצוד ציד.  בחורף נסע מכפר לכפר ועשה ביקורים או עסק בקריאת ספרים.  קרא ספרים, על פי רוב, הסטוריים, אשר חתם עליהם מדי שנה בשנה בסכום קבוע.  סידר לו, כפי שהיה אומר, ספריה רצינית ונקט את הכלל בידו לקרא את כל הספרים אשר קנה.  בכובד ראש היה יושב בחדר משכיתו ומטפל בקריאה, שבתחילה ראה בה משום מילוי חובה, שהטיל על עצמו ואחרי כן נהפכה לרגילות, שנתנה לו הנאה מיוחדת במינה וגם הכרה, שהוא מטפל בענין רציני.  מלבד הנסיעות לרגלי עסקיו, בלה בימות החורף את רוב זמנו בביתו, היה מסתגל לבני משפחתו ומתערב ביחסים הפעוטים שבין האם והילדים.  אל אשתו נתקרב יותר ויותר וגילה בה מדי יום ביום אוצרות נפשיים חדשים.

     סוניה דרה בבית ניקולי מיום חתונתו.  עוד לפני חתונתו ספר ניקולי לאשתו על מה שהיה בינו ובין סוניה וגינה את עצמו ושיבח את סוניה.  בקש את הנסיכית מריה להסביר פנים לסוניה ולהטיב עמה.  הגרפינה מריה הרגישה בכל נפשה את אשמת בעלה;  הרגישה גם את אשמתה בפני סוניה;  סברה שרכושה הוא הוא שהשפיע על בחירתו של ניקולי, לא יכלה למצא כל דופי בסוניה, שאפה לאהוב אותה;  אבל לא רק שלא אהבתה, אלא לעתים קרובות מצאה בלבה הרגשות רעות מכוונות נגדה ולא יכלה להבליג עליהן. 

     פעם נכנסה בדברים עם ידידתה נטשה על אודות סוניה ועל היחס הבלתי צודק אשר תנהג בה.

     – היודעת את, – אמרה נטשה:  – הנה את מרבה לקרא את האבנגליון;  שם תמצאי פסוק אחד, שהוא ממש מכוון לסוניה.

     – מה?  – שאלה הגרפינה מריה בתמהון.

     – "כל אשר יש לו נתון ינתן לו, והמחוסר כל – יוקח ממנו..."  הזוכרת את?  היא – המחוסר כל;  מדוע?  – אינני יודעת.  אין בה אולי אנוכיות – אינני יודעת;  אבל יוקח ממנה הכל וגם לוקח כבר.  לפעמים צר לי עליה מאד;  בתחילה חפצתי בכל נפשי ש Nicolas יקחנה לו לאשה;  אבל בכל פעם כאילו הרגשתי מראש, שלא יקום הדבר.  היא – פרח עקר;  היודעת את, כזה שעל תות‑הגן.  לפעמים צר לי עליה ולפעמים אני חושבת, שאיננה מרגישה את הדבר, כפי שהיינו מרגישים אנו.

     ואף על פי שהגרפינה מריה הסבירה לנטשה, שאת דברי האבנגליון צריך להבין אחרת, הרי הסכימה לפירושה של נטשה מדי הביטה אל סוניה.    ואמנם, נתקבל הרושם, שאין סוניה מרגישה את קושי מצבה ושהשלימה לגמרי עם יעודה, יעוד הפרח העקר.  דומה היה שיותר משהיא מוקירה את האנשים היא מוקירה את כל המשפחה.  התרפקה כחתולה לא על האנשים אלא על הבית.  חזרה אחרי הגרפינה הזקנה, לטפה וסלסלה את הילדים, היתה תמיד מוכנה ומזומנה לשרויות פעוטות, שהיו לפי כוחותיה;  אבל כל זה נתקבל שלא ברצון, מתוך הכרת תודה זעומה...

     אחוזת "ההרים הקרחים"  סודרה מחדש, אבל לא באותה הרחבה שבחיי הנסיך המנוח.  הבנינים, שהקימו אותם בשנות הדחק, היו פשוטים בתכלית הפשטות.  בית גדול, שהושתת על יסוד‑אבן ישן, נבנה עץ והוטח רק מבפנים.  בית גדול רחב‑ידים, עם רצפת קרשים בלתי צבועה, היה מרוהט בספות וכורסות, שולחנות וכסאות, קשים ופשוטים, שנעשו מעצי לבנה בידי נגריהם.  הבית היה בית מדות ובו חדרים מיוחדים בשביל אנשי החצר ומדורים בשביל אורחים.  קרובי הרוסטובים והבולקונסקים היו באים לפעמים להתארח ב"הרים הקרחים" עם משפחותיהם, ברתמת ששת עשר סוסיהם, עם עשרות משרתיהם והתאכסנו במשך חדשים רצופים.  מלבד זאת, ארבע פעמים בשנה, בימי הגנוסיה וההולדת של בעלי הבית, היו באים אורחים‑כמאה איש – ליום או יומים.  ביתר ימות השנה שטפו בלי מפריע חייהם הקבועים על עסקיהם הרגילים, והם שתיות התה וארוחות הבוקר, הצהרים והערב, שנערכו מצידת הבית.

 

IX

     היה ערב "יום ניקולי", שחל בחורף, בחמישי לדצמבר שנת 1820.  בשנה זו, מהתחלת הסתו, התארחה נטשה עם בעלה וילדיה בבית אחיה.  פיר היה בפטרבורג, כי נסע שמה, כפי שאמר, לרגלי עסקיו המיוחדים לשלושה שבועות, וזה השבוע השביעי אשר התמהמה שם.  צפו לבואו בכל רגע ורגע.

     בחמישי לדצמבר התארח בבית הרוסטובים, מלבד משפחת בזאוחוב, ידיד נעוריו של ניקולי, הגנרל בפטורין, וסילי פידורוביץ דיניסוב.

     בששי לחודש, ביום השמחה וקבלת פני האורחים, ידע ניקולי, שצריך יהיה לפשוט את הבֵּשְׁמֵט[1]ׂׂ) וללבוש זיג, לנעול מגפים מהודקים עם חרטומים צרים ולנסוע אל הכנסיה החדשה אשר בנה, ואחרי כן לקבל איחולי ברכה ולכבד בפרפראות של סעודה ולדבר על בחירות האצילים ועל יבול השנה;  אבל מצא, שהרשות עוד בידו לבלות את אותו הערב כדרכו תמיד.  עד ארוחת הצהרים בקר ניקולי את חשבונותיו של זקן הכפר הריאַזַנִי, הנוגעים לאחוזת דודן אשתו, כתב שני מכתבים בעניני עסקיו וילך אל הגורן, אל אורוות הסוסים ודיר הבקר.  אחרי שאחז באמצעי שמירה נגד השכרות הכללית שחשש לה ביום המחרת לרגלי חג המלך, בא אל ארוחת הצהרים, וטרם שהספיק להחליף, דברים בינו לבין אשתו, ישב אל השולחן הארוך שנערך לעשרים מסובים יחד עם כל בני הבית.  אל השולחן היו מסובים האם, הזקנה בילובה, שדרה אצלה, אשתו, שלושת ילדיו, אומנת, אומן, דודן עם אומנו, סוניה, דניסוב, נטשה, שלושת ילדיה, אומנתן והישיש מיכאיל איבנוביץ, האדריכל של הנסיך שחי את שארית ימיו ב"הרים הקרחים".

     הגרפינה מריה ישבה בקצה השולחן שכנגד.  משישב בעלה על מקומו הכירה מיד הגרפינה לפי תנועת היד, שהסיר בה את המפית והעתיק במהירות את הכוס והגביע אשר עמדו לפניו, שלבו בל עמו, כאשר יקרה מקרהו לעתים קרובות, ביחוד לפני אכילת המרק ובזמן שישוב מהמשק ישר אל ארוחת הצהרים.  הגרפינה מריה הטיבה לדעת את מצב רוחו זה וכטוב לבה עליה היתה מחכה בנחת אד שיגמור את אכילת המרק ואז התחילה מדברת עמו ואלצה אותו להסכים שלא היתה שום סיבה לדכדוך נפשו.  אבל היום שכחה כליל לדקדק בדבר.  הצטערה, שיכעס עליה בלי שום סיבה והרגישה את עצמה אומללה.  שאלתו איפה היה.  ענה על דבריה.  שאלה שוב אם כל המשק בסדר.  פניו נתעקמו עקימה אִי נעימה מהטון הבלתי טבעי שבקולה וענה בחפזו.

     – "ובכן, לא שגיתי", – הרהרה הגרפינה מריה – "ומדוע זה יכעס עלי"?  – בנעימת דבריו הרגישה הגרפינה מריה כעין טינה שבלב ורצון להפסיק את השיחה.  הרגישה, שדבריה לא יצאו מן הלב;  אבל לא יכלה להתאפק לבלתי הציע עוד שאלות אחדות.

     לא ארך הזמן והשיחה אצל השולחן, בזכותו של דניסוב, נתמלאה מיד רוח חיים ותהי משותפת, אבל הגרפינה מריה לא דברה עם בעלה.  כשקמו מאצל השולחן והלכו להודות לגרפינה הזקנה, נשקה הגרפינה מריה, מתוך הושטת יד, את בעלה ושאלה לפשר כעסו.

     – תמיד יש לך מחשבות מוזרות.  לא עלה גם על דעתי לכעוס.

     אבל במלה תמיד היה משום תשובה לגרפינה מריה:  "כן, אני כועס ולא אגיד מפני מה".

     ניקולי חי עם אשתו בנעימים, עד שגם סוניה והגרפינה הזקנה שרצו בקנאתם לעורר סכסוכים ביניהם, לא יכלו למצא אמתלא לשם נזיפה;  אבל היו רגעים, שגם ביניהם פרצה איבה.  לפעמים, דוקא אחרי תקופות‑הזמן המאושרות ביותר, יש שהיתה עמהם רוח של התנכרות ואיבה;  הרגשה זו הופיעה ביחוד בימי הריונה של הגרפינה מריה.  עכשיו עברה עליהם תקופת זמן כזו.

     – נוּ, messieurs et mesdames, – אמר ניקולי בקול רם וכאילו בעליזות (לגרפינה מריה נדמה, שבכונה, למען העליב אותה) מהשעה הששית אני עומד על רגלי.  יום המחרת טעון עמל ועבודה, ועכשיו צריך ללכת לנוח.

     לא הוסיף דבר אל הגרפינה מריה, הלך אל חדר האורחים ונח על הספה.

     – "כך דרכו תמיד" – חשבה הגרפינה מריה.  "מדבר עם הכל ורק לא עמדי.  אני רואה יפה, שנמאסתי בעיניו, ביחוד במצבי זה".  הסתכלה בכרסה המלאה ובראי – בפניה הצהובים‑חוורים והכחושים ובעיניה שגדלו הפעם יותר מימים‑ימימה.

     והכל היה לה לזרא:  גם צעקת דיניסוב ורעמי צחוקו, גם שיחת נטשה וביחוד אותו המבט, שהעיפה עליה סוניה בחפזה.

     סוניה היתה תמיד האמתלה הראשונה, שבה היתה בוחרת הגרפינה מריה לשם הקנטה עצמית.

     אחר שישבה זמן קצר במסיבת האורחים ולא הבינה כלום מכל מה שדברו, יצאה חרש והלכה אל חדר הילדים.

     הילדים, רכובים על גבי הכסאות, נסעו למוסקבה והזמינוה לנסוע אתם.  ישבה, שחקה קצת עמהם, אבל המחשבה על בעלה ועל כעסו התפל הציקה ולא נתנה דמי לה.  הגרפינה קמה והלכה, בהתנהלה בכבדות על ראשי אצבעותיה אל חדר האורחים הקטן.

     "אולי איננו ישן;  אקח עמו דברים לשם הסברת הענין" – אמרה בלבבה.  אנדריושה, בנה בכורה, חיקה את מעשיה והלך אחריה על ראשי אצבעות רגליו.  הגרפינה מריה לא הרגישה בו.

     – מריה חביבתי, הוא ישן כמדומתני;  הוא עיף ככה, – אמרה צרפתית (כפי שנדמה לגרפינה מריה) בחדר‑האורחים הגדול סוניה, שנזדמנה לה בכל מקום.  – אנדריושה לא היה מעיר אותו.

     הגרפינה מריה הביטה לאחוריה וראתה מאחורי גבה את אנדריושה, הרגישה שסוניה צדקה ודוקא משום כך התלקחה וכנראה התגברה בקושי על יצרה מהפליט מלים קשות.  לא אמרה כלום, וכדי שלא להקשיב בקולה עשתה בידה אות לאנדריושה, שלא יקים רעש, ונגשה אל הדלת כשאנדריושה הולך אחריה.  סוניה עברה בדלת השניה.  מהחדר שבו ישן ניקולי, הגיע לאזני אשתו קצב נשימתו, הידוע לה לכל גווני גווניו.  הקשיבה לנשימתו וראתה לנגד עיניה את מצחו החלק והיפה, את שפמו ואת מלא פניו, שהיתה רגילה להבט עליהם ארוכות, כשהיה ישן בדממת הלילה.  ניקולי נזדעזע פתאום והוציא גניחה מלבו.  ובאותו רגע קרא אנדריושה מאחורי הדלת:  "אבא, אמא עומדת כאן"!

     הגרפינה מריה חורה מפחד והתחילה עושה סימנים לבנה.  נשתתק;  קמה דממה שנמשכה עדי רגע ושהעיקה מאד על הגרפינה מריה.  ידע ידעה, כמה שונא ניקולי, כשמעירים אותו משנתו.  פתאם עלתה מאחורי הדלת גניחה שניה, תנועת גוף, ונשמע קול התרעומת של ניקולי.

     – לא יתנו לנוח אף לרגע, האת זאת, מרי?  למה הבאתִיו הנה?

     – נגשתי להסתכל בלבד, לא ראיתי...  סלח לי...

     ניקולי פרץ בשעול ונשתתק.  הגרפינה מריה סרה מהדלת והכניסה את בנה אל חדר הילדים.  כעבור חמשה רגעים קמה ורצה אל אביה בת‑השלוש, שחורת‑העין, נטשה, בתו מחמדו של ניקולי, אחרי שנודע לה מאחיה, שאבא ישן ואמא בחדר האורחים.  הילדה שחורת‑העין פתחה בכח את הדלת שהשמיעה קול שריקה, נגשה בצעדעדי און של רגלים קטנות רופפות אל הספה, ובהתבוננה לשכיבת אביה אשר ישן, כשפניו מופנים אל הקיר, קמה על ראשי אצבעות רגליה ונשקה ביד אביה, שהיתה מונחת מתחת לראשו.  ניקולי פנה אליה וחיוך של חיבה על פניו.

     – נטשה, נטשה!  – נשמע מבעד לדלת קולה הנבעת של הגרפינה מריה.  – אבא רוצה לישון.

     – לא אמא, איננו רוצה לישון – ענתה נטשה הקטנה בבטחה – הוא צוחק.

     ניקולי הוריד את רגליו, קם ולקח את בתו על זרועותיו.

     – הכנסי, מַשַׁה, – אמר לאשתו.

     הגרפינה מריה נכנסה אל החדר וישבה אצל בעלה.

     – גם ראה לא ראיתי, כיצד נכנס אחרי, – אמרה ברטט.  – אני ככה.

     ניקולי, שאחז בידו האחת את בתו, הסתכל באשתו, ובראותו את פניה שהביעו הכרת‑אשמה, חבק אותה בידו השניה ונשק את שערותיה.

     – האפשר לנשק את אמא?  –שאל את נטשה.

     נטשה חיכה בבישנות.

     עוד פעם!  – אמרה בקול מצוה, בהראותה את המקום, שניקולי נשק בו את אשתו.

     – איני יודע, מדוע עלה בדעתך, שרוחי נעכרה, – אמר ניקולי, בענותו על השאלה שפעפעה – הוא ידע זאת – בנשמת אשתו.

     – אינך יכול לתאר לעצמך, כמה אומללה, וגלמודה אנכי, כשאתה כזה.  נדמה לי תמיד...

     – חדלי, מרי, פשוט שטות, הלא תתבישי – אמר מתוך עליזות.

     – נדמה לי, שאינך יכל לאהוב אותי, שאני כה מכוערה...  ותמיד...  ועכשיו...  במצָ...

     – אח, כמה מגוחכה את!  נעים אדם לא ביפיפותו, אלא יפה בנעימותו.  רק את Malvina ואת האחרות אוהבים בגלל יפין;  וכלום אוהב אני את אשתי?  אינני אוהב אלא ככה, איני יודע כיצד להגיד לך.  כשאינך עמדי או באשר יחלוף פתאם בינינו איזה חתול, הריני כאבוד ואינני יכל כלום.  נו מה, כלום אני אוהב את אצבעי?  אינני אוהב, אבל נסי נא לכרות אותה.

     – לא, אני לא ככה, אבל אני מבינה.  ובכן, אינך כועס עלי?

     – כועס מאד, – אמר בבת צחוק, ובקומו ובעשותו את שערותיו, התחיל צועד בחדר.

     – היודעת את, מרי, מה עלה בדעתי?  – פתח עכשיו בדברים, כשנתפייס עם אשתו, והתחיל מיד לחשוב מחשבות בקול במעמד אשתו.

     לא שאל את פיה, אם מוכנה היא לשמע את דבריו:  אחת היא לו.  מחשבה עלתה במוחו, שמע מיניה, גם במוחה.  והוא ספר לה את כונתו לשדל את פיר שישאר אצלם עד האביב.

     הגרפינה מריה שמעה את דבריו, העירה הערות, והתחילה גם היא לחשוב את מחשבותיה בקול.  מכוונות היו לילדיה.

     – האשה כבר נכרת בה, – אמרה צרפתית, בהראותה על נטשה הקטנה, אותנו הנשים מאשימים אתם בחוסר הגיון.  הנה הוא הגיוננו.  אני אומרת:  אבא רוצה לישון, והיא אומרת:  לא, הוא צוחק.  והצדק עמה, – אמרה הגרפינה מריה בשחקת‑גיל.

     – כן, כן.

     וניקולי לקח את בתו בידו האמיצה, הרימה למעלה, הושיבה על גבו, באחזו את רגליה מתחת לסנטרו והתחיל פוסע עמה בחדר.  פני האב כפני הבת קרנו מטומטמי אושר.

     – היודע אתה, הנך עלול לעבור על מדת הצדק.  יותר מדי תאהב את זו, – לחשה הגרפינה מריה צרפתית.

     – כן, אבל מה לעשות?  אני מתאמץ לבלתי גלות...

     בו ברגע נשמעו במבוא הבית ובפרוזדור חריקת הבלוק וצעדים הדומים לשאון אנשים באים.

     – מישהו בא במרכבה.

     מובטחתני, שפיר.  אלך ואודע, – אמרה הגרפינה ויצאה מהחדר.

     כשיצאה הרשה ניקולי לעצמו להרקיד את בתו, בדהרו מסביב לחדר.  כבד‑נשימה מעיפות, הוריד במהירות את בתו מעל ראשו ואימצה אל חזו.  מצא בקפיצותיו דמיון של רקודים ובהביטו אל פני הילדה העגולים המפיקים אושר, חשב על מראה פניה לעתיד לבא, כשיתחיל לעת זקנתו להראותה בקהל וזכר, כיצד אביו המנוח היה מרקד עם בת דנילו קופור והיה יוצא עמה במחול מזורקה.

     – הוא הוא, Nicolas, – אמרה הגרפינה מריה כעבור רגעים אחדים, בשובה החדרה.  – עכשיו התאוששה והתעודדה נטשה שלנו.  כדאי היה לראות את התפעלותה ואת המנה היפה אשר קבל תיכף ומיד בעד איחורו.  נו.  הבה נלך, נחושה!  – מתי תפרדו סוף כל סוף, – אמרה בהביטה בחיוך אל בתה, אשר נדחקה לאביה.

     ניקולי יצא באחזו את בתו בידה.  הגרפינה מריה נשארה בחדר האורחים.

     "מעולם מעולם לא הייתי מאמינה" לחשה בקרב לבבה "שאהיה כל כך מאושרה".  פניה אורו מזיו בת‑צחוקה;  אבל בו בזמן פלטה אנחה ועצב חרישי כסה את מבטה הנוקב.  דומה היה שמלבד האושר אשר הרגישה, היה קים אושר אחר, בלתי‑מושג בחיינו אלה ובו נזכרה שלא במתכוון באותו רגע.

 

X

     נטשה נישאה לאיש בראשית הסתו בשנת 1813 ובשנת 1820 כבר היו לה שלש בנות ובן, אשר התפללה אליו והניקתו עכשיו בשדה.  נטשה כשתה ושמנה, עד שקשה היה להכיר באם המסורבלת את נטשה הקודמת, הענוגה וקלת‑התנועה.  קוי פניה הובהקו ביותר וקבלו בטוי של עדינות שאננה ובהירות.  בפניה לא ניכרה עכשיו, כמו קודם, אש‑התמיד הבוערת של ערניות, שהיתה מקור חנה.  עכשיו היו נראים לעתים קרובות רק פניה וגופה, אבל נשמתה לא נראתה.  נתגלתה רק נקבה חזקה, יפה ופוריה.  לעתים רחוקות מאוד הוצַתה בה האש הקודמת.  הדבר קרה רק בזמן כשבעלה היה שב, כמו עכשיו, מדרכו או כשהילד קם מחליו או כשהזכירה יחד עם הגרפינה מריה את הנסיך אנדרי (עם בעלה לא דברה אף פעם על אודותיו, שמא יקנא אותה לזכר הנסיך אנדרי) ולעתים רחוקות מאד, כשהתמסרה במקרה לזמרה, אשר הזניחה לגמרי אחרי חתונתה.  ובאותם הרגעים הנדירים, כשהתלקחה האש הקודמת בגופה היפה המפותח, משכה שבעתים את לב כל רואיה. 

     מזמן חתונתה גרה נטשה עם בעלה במוסקבה, בפטרבורג ובכפר שבסביבת מוסקבה ואצל אמה, זאת אומרת, אצל ניקולי.  הגרפינה הצעירה ביזאוחובה לא הרבתה להתראות בחברה ואלה שראוה, דעתם לא נחה ממנה.  לא היתה נעימה אף לא נוחה לבריות.  קשה להגיד, אם אהבה את הבדידות (בעצמה לא ידעה, אם אהבה או לא;  נדמה לה אפילו שלא אהבה).  אבל כשהרתה, הולידה והניקה בעצמה את ילדיה, והשתתפה כל רגע ורגע בסבל חייו של בעלה לא יכלה לספק את הצרכים האלה אלא על ידי פרישות מהציבור.  כל מי שהכיר את נטשה עד חתונתה, התפלא לשנוי שנתהווה בה, כמו לדבר בלתי רגיל.  רק הגרפינה הזקנה בלבד שהבינה בחוש האם שכל התפרצויות הרגש של נטשה – מקורן בצורך המשפחה והבעל, – כפי שצעקה באוטרדנויה יותר ברצינות מאשר בהלצה, – האם תמהה לתמהון האנשים, שלא הבינו את נטשה וחזרה אחרי דבריה, שתמיד ידעה, כי נטשה תהיה אשה נאמנה ואם אוהבת.

     – היא מגזימה רק באהבתה לבעלה וילדיה – היתה אומרת הגרפינה, – עד שהדבר נעשה מגוחך.

     נטשה לא הלכה בשביל הזהב המוטף בפי אנשים נבונים, וביחוד צרפתים, שהבתולה בהנשאה לאיש איננה צריכה להזדנח, איננה צריכה לותר על כשרונותיה, אלא להיפך צריכה יותר מבשנות בתוליה לטפל בחצוניותה, צריכה להקסים וללבב את בעלה כשם שהקסימה את שאינה‑בעלה.  נטשה, להיפך, ויתרה בבת אחת על כל קסמי חנה, שאחד מהם – הזמרה – הצטיין בכוחו הבלתי רגיל.  נטשה הסתלקה ממנה דוקא מפני זה, שגדול היה כחה המקסים.  נטשה לא דאגה לנימוסיה, לנקיות לשונה, להלבשתה, לא בקשה להרָאות לעיני בעלה בפוזות נוחות, לא התאמצה לבלתי הציק לו בתבענותה עשתה את היפוכם של כל הכללים האלה.  הרגישה, שכווני החן, אשר השתמשה בהם קודם בחושה הטבעי, היו עכשיו מגוחכים בעיני בעלה, אשר מהרגע הראשון התמכרה לו בכל נפשה, מבלי להשאיר בה אף פנה אחת, שתהי סגורה לפניו.  הרגישה, שהקשר שבינה ובין בעלה איננו ניזון מאותן ההרגשות הפיוטיות, אשר לקח בהן את לבה, אלא במשהו אחר, בלתי‑מסוים, אבל מוצק כקשר זה שבין נשמתה וגופה.

     לתלתל שערותיה, ללבוש קרינולינות ולזמר שירי אהבה כדי להטות את לב בעלה אליה – כל אלה היו כה מוזרים בעיניה, כמו התקשטות כדי למצא חן בעיני עצמה.  ולהתקשט למען נשוא חן בעיני אחרים, יוכל היות, שהיתה מוצאת בזה נחת רוח, – לא ידעה נפשה, – אבל לא היה לה לחלוטין זמן לכל אלה.  לא טפלה בזמרה, לא עסקה בתלבשתה ולא דקדקה בדבריה – בעיקר, מפני שחסרה לגמרי זמן לעסוק בזה.

     ידוע הדבר, שהאדם מוכשר להתעמק כולו בענין של מה בכך, וידוע גם זאת, שאין לך דבר אפסי וחסר ערך, שמתוך התבוננות מרוכזת בו לא יגדל עד בלי סוף.

     הענין, שנטשה נשתקעה בו כולה, היה – המשפחה, כלומר הבעל, אשר צריך היה לרסן אותו עד שיהי שייך כולו לה ולבית ולילדים שאותם צריכה היתה לשאת בבטנה, ללדת, והניק ולחנך.

     וכל אשר העמיקה לחדור לא בשכלה, אלא בנשמתה, בכל ישותה בענין שהעסיק אותה, כן השתגשג והתפשט הענין לנגד עיניה, וכן תשו ואפסו כחותיה בעיניה ומשום כך ריכזה את כולם במשפחה בלבד ובכל זאת לא הספיקה לעשות את כל מה שנחוץ היה לעשות לדעתה.

     הסברות וההשערות על זכויות הנשים, על היחסים שבין הבעל אשתו, על חופשם וזכויותיהם, אף על פי שלא נקראו עדיין בשם שאלות כמו עכשיו, היו לפנים ממש כבימינו אנו;  אבל השאלות האלו לא רק שלא ענינו את נטשה, אבל היא גם לא הבינה אותן לגמרי.

     השאלות האלו היו קיימות גם אז, כמו עכשיו רק בשביל האנשים, הרואים בחיי אישות הנאה בלבד, שהאיש והאשה מהנים זה את זה, זאת אומרת, רק את ההתחלה של חיי האישות, ולא את כל ערכם, המתגלה במשפחה.

     הסברות האלו והשאלות דהאידנא, הדומות לשאלות האנשים, כיצד להפיק את ההנאה היותר מרובה מארוחת הצהרים, אינן קיימות בשביל אנשים, שתכלית הארוחה בשבילם היא ההזנה, ותכלית האישות – המשפחה.

     אם תכלית הארוחה היא הזנת הגוף, הרי מי, שיאכל בבת אחת שתי ארוחות יהנה אולי הנאה יותר גדולה, אבל לא ישיג את מטרתו, באשר קיבתו לא תעכל שתי ארוחות.

     אם תכלית חיי האישות היא המשפחה, הרי מי שיחפוץ להרבות נשים ובעלים, יהנה אולי הנאה גדולה, אבל בשום אופן לא תהיה לו משפחה.

     אם תכלית הארוחה היא הזנה, ותכלית האישות היא משפחה, נפתרת אז כל השאלה רק בזה, שלא לאכל יותר מיכולת העיכול של הקיבה, ולא להרבות נשים ובעלים יותר ממדת הצורך של המשפחה, כלומר יותר מאחד ומאחת.  לנטשה היה נחוץ בעל.  הבעל ניתן לה.  והבעל נתן לה משפחה.  ולא רק שלא ראתה שום צורך בבעל אחר יותר טוב, אלא מכיון שכל כוחותיה הרוחניים היו מכוונים כדי לשמש את הבעל ואת המשפחה, לא יכלה לתאר לעצמה – ואף לא מצאה חפץ ביגיעת המח על מה שיכול היה להיות אלמלי היה אחרת.

     נטשה לא אהבה בכלל את החברה ואולי משום כך הוקירה עוד יותר את חברת קרוביה, – הגרפינה מריה, אחיה, אמה וסוניה.  הוקירה את חברת האנשים, שאליהם יכלה לצאת פרועת שער, לבושת חלט, בפסיעות גדולות מחדר הילדים ולהראותם להם מתוך שמחה חיתול, שיש בו רבב צהוב במקום ירוק ולשמע מפינם דברי הנחמה, שמעכשיו הוטב שלום הילד במדה מרובה.

     נטשה נזדנחה עד לידי כך, שתלבשתה, תסרקתה, דבריה שנאמרו לא מזמנם, קנאתה – היא קנאה לסוניה, לאומנת, לכל אשה יפה או מכוערה – שמשו מקור לצון והתולים לכל קרוביה.  דעת רבים היתה, שפיר מושך בעול אשתו, ואמנם כך היה הדבר.  מימי חתונתם הראשונים הכריזה נטשה על תביעותיה.  פיר התפלא מאד להשקפת אשתו, שהיתה חדשה בעיניו לגמרי והאומרת, שכל רגע חייו שייך לה ולמשפחה;  פיר התפלא לתביעות אשתו, אבל לבו נתעה אחריהן ונכנע להן.

     וזה דבר הכנעותו של פיר, שלא העיז לא רק לחזר אחרי אשה אחרת, אלא גם להסביר לה פנים, לא העיז לנסוע אל המועדונים לארוחה, סתם, למען בלות שם את הזמן, לא העיז להוציא כסף להנאתו, לא העיז לצאת לדרכו לזמן ממושך, מלבד הנסיעות לעסקיו, שבהם כללה אשתו גם את טפולו במדעים, שלא הבינה בהם כלום ושיחסה להם חשיבות גדולה.  תחת זאת ניתנה לפיר זכות רחבה לביות שורר בביתו לא רק על עצמו, כרצונו, אלא גם על כל המשפחה.  נטשה העמידה את עצמה בביתה במדרגה של שפחה, העושה רצון בעליה;  וכל בני הבית הלכו על ראשי האצבעות, כשפיר עבד, קרא או כתב בחדר משכיתו.  כדאי היה לפיר לגלות איזו תשוקה ומיד נתקיים הדבר אשר אהב.  כדאי היה לו להביע איזה רצון ומיד קפצה נטשה ורצה למלא את בקשתו.

     כל הבית הונהג רק לפי פקודותיו המדומות של בעלה, כלומר לפי משאלותיו של  פיר, שנטשה התאמצה תמיד לפתרן.  דרכי החיים, מקום הישיבה, המכרים, הקשרים, עיסוקי נטשה, חינוך הילדים – כל אלה נעשו לא רק כרצונו הגלוי של פייר, אלא נטשה התאמצה למצא את הדבר, הנובע מתוך מחשבות פיר, שהובעו בשיחותיו.  ותמיד מצאה בדיוק את מהות משאלותיו של פיר, ומשמצאה פעם אחת החזיקה בהן בעקשנות.  וכשרצה פייר בעצמו לבטל את רצונו נלחמה נגדו בכלי‑הזין אשר שם בידה.

     כך למשל, בשעה קשה, שנחרתה במוחו של פיר, אחרי הולדת בנו‑בכורו החלש, כשהוכרחו להחליף שלש מיניקות ונטשה נפלה על ערש דוי מרוב יאוש, הודיע לה פעם את דעות רוּסו, אשר הוא, פיר הסכים להן הסכמה גמורה, שההזנה על ידי מיניקות היא בלתי טבעית וגורמת נזק לבריאות.  כשנולד לה הבן השני והאם, הרופאים ובעלה בעצמו התנגדו להנקת הילד בחלב האם, דבר שהיה בלתי שכיח בימים ההם וגם מזיק לבריאות, עמדה נטשה על דעתה ומאותו זמן הניקה בשדה את כל ילדיה.

     לעתים קרובות, ברגעים של התרגזות, קרו מקרים שהיו מריבים זה עם זה, אבל זמן רב אחרי הריב היה מגלה פיר לגודל שמחתו ותמהונו לא רק בדברי אשתו, אלא גם במעשיה את אותו הרעיון שנלחמה נגדו.  ולא רק שהיה מוצא את הרעיון, אלא שהרעיון הזה היה מזוקק מדברי היתר, שנשתרבבו בסערת ההתלהבות והויכוח בבטוי המחשבות של פיר.

     מקץ שבע שנים לחתונתם הרגיש פיר בלבו הכרה משמחת ומוצקה, שהוא אדם לא‑רע, והרגיש משום זה שראה באשתו את בבואת עצמו.  בנפשו הרגיש את הטוב ואת הרע כשהם משמשים בערבוביה ומטשטשים זה את זה.  אבל באשתו השתקף רק מה שהיה טוב באמת;  הטוב למחצה ולשליש נזרק הלאה.  והשתקפות זו באה לידי גילוי לא על ידי המחשבה ההגיונית, אלא על ידי השתקפות אחרת סודית ובלתי אמצעית.

 

XI

     לפני שני חדשים קבל פיר, שהתארח אצל הרוסטובים, מכתב מאת הנסיך פידור;  הנסיך הזמין אותו לבוא לפטרבורג לשם בירור שאלות נכבדות, שהעסיקו בפטרבורג את חבריה של אגודה אחת, אשר פיר היה מראשי מיסדיה.

     כקרוא נטשה את המכתב הזה (היא קראה את כל מכתבי אישה), הציעה לו בעצמה לנסוע לפטרבורג, למרות כל הקושי הכרוך בהעדרו של בעלה בשבילה.  לכל עסק רוחני, מפשט אשר לבעלה, היתה מיחסת חשיבות גדולה, מבלי להבין אותו, והיתה שרויה בפחד תמיד לבלתי הפריע את בעלה בעבודתו זו.  על מבט השאלה הבַּישני של פיר ענתה אחרי קריאת המכתב בבקשה, שיסע אלא שיקבע בדיוק את זמן שובו, והחופשה ניתנה לו לארבע שבועות.

     מהיום שעבר זמן חופשתו של פיר, היתה שרויה נטשה – במשך שבועים – במצב של פחד, עצב והתרגזות.

     דניסוב, גנרל בפטוּרין, שאינו מרוצה מהמצב הקיים, שבא בשבועַים האחרונים, הביט אל נטשה בתמהון ועצב. כהבט אל תמונה מזויפת של אדם אהוב.  מבט נוגה וספוג שעמום, תשובות שלא כענין, ושיחות על חדר הילדים –  זה כל מה שראה ושמע מפי אשת‑הקסמים הקודמת.

     נטשה היתה כל הזמן עצובה ונרגזה, ביחוד כשהאם, האח, סוניה או הגרפינה מריה התאמצו, מתוך רצון לנחם אותה, להצדיק את פיר ולמצא סיבות לאיחורו.

     – הכל שטות, הכל הבל, – אמרה נטשה, – כל מחשבותיו, שלא תועלנה, וכל החברות הטפשיות האלו, – ונתכונה לאותם הענינים, שבחשיבותם הגדולה האמינה באמונה שלמה.

     והלכה לה אל חדר הילדים להניק את בנה יחידה פֵּטְיַה.  איש לא יכול להרגיע את רוחה בדברי טעם כיצור הרך בן שלשת החדשים, בשעה שהיה צמוד לדדיה והרגישה את ניד פיו ונחרת אפו.  הבריה הזאת אמרה:  "את כועסת, את מקנאה.  את רוצה לקחת נקם ממנו, את מתיראה, ואני – הריני הוא.  ואני – הריני הוא"...  ולא היה מה לענות, הדבר היה אמת ונכון.

     במשך שני שבועות ללא שקט ומנוחה בקשה נטשה לעתים קרובות בילד מרגוע לנפשה והתמידה ככה לטפל בו, עד שהניקה אותו יותר מדי והתינוק חלה.  חרדה מאד למחלתו, אבל בעצם היה הדבר נחוץ לה.  הטיפול בתינוק הפיג קצת את אי‑מנוחתה בגלל אישה.

     הניקה את ילדה ברגע, שעלה שאון עגלתו של פיר במבוא, והאומנת שידעה במה לשמח את הגברת, הופיעה חרש, אבל בצעדים קלים בפתח הדלת, כשפניה קרנו מגיל.

     – בא?  – שאלה נטשה בלחישה מהירה ופחדה לזוז ממקומה, כדי שלא לעורר את התינוק הנרדם.

     – בא, אמא, – סננה האומנת בלחש.

     הדם עלה ופרץ בפני נטשה, והרגלים נעו בעל כרחן;  אבל לקפוץ ממקומה ולרוץ – לא עצרה כח.  הילד פקח שוב את עיניו והתבונן.  "עמדי אַת", כאילו הפליט מפיו ושוב מצמץ בשפתיו מתוך התפנקות.

     נטשה הוציאה לאט לאט את שדה, הניעה את התינוק, מסרתו לאומנת וקרבה בצעדים נמהרים אל הדלת.  אבל אצל הדלת עמדה מלכת, כאילו נקָפה לבה על זה, שמרוב שמחה הזדרזה לעזוב את התינוק ותבט לאחוריה.  האומנת העבירה את התינוק בהרמת מרפקים מעל למסעד המטה.

     – אבל לכי, לכי אמא, היי שקטה, לכי, – לחשה האומנת בבת‑צחוק, בנעימה של משפחתיות, שהונהגה ביחסה אל הגברת.

     ונטשה נחפזה בצעדים קלים אל המסדרון.  דניסוב, שיצא הראשון אל הטרקלין ומקטורן בפיו, הכיר בפעם הראשונה את נטשה.  מעל פניה הקורנים זרמו פלגי אור מבהיק, מזהיר ומרנין.

     – בא!  – קראה לו מתוך ריצה ודניסוב הרגיש, שתקפתו התפעלות לרגלי בואו של פיר, אשר לא אהבו ביותר.

     נטשה התפרצה אל המסדרון וראתה דמות‑אדם גבוהה בפרוה, שהתירה את מטפחת צוארה.  "הוא!  הוא!  נכון!  הנה הוא!" – קראה לעצמה ובקפצה עליו חבקתו, לחצתו לגופה, אמצה ראשו לחזה, ואחר הרחיקתו קצת והסתכלה בפניו החכלילים, המאושרים, המכוסים כפור.  "כן, הוא ולא אחר, מאושר ושבע רצון"...

     ופתאום זכרה את כל יסורי הצפיה, שעברו עליה בשבועַים האחרונים;  השמחה שנהרה מעור פניה נסה;  פניה קדרו ומטר נזיפות ומלים קשות נתך על פיר.

     "כן, טוב לך, אתה שמח, התעלסת...  ואני מה?  לוּ חסת לכל הפחות על הילדים.   אני מניקה, חלבי נתקלקל...  פטיה – היה חולה מסוכן.  ואתה שמח.   כן, שמח אתה...

     פיר ידע, שאינו אשם, מפני שלא יכול להקדים לבוא;  ידע, שהתפרצות זוּ מצדה איננה מן הנימוס, וידע גם זאת, שאחרי שני רגעים יעבור הכל ויהי כלא היה;  העיקר שידע, שהוא בעצמו עליז ושמח.  היה לו הרצון לחייך, אבל לא העיז גם לחשוב על זה.  העמיד פנים עלובים ונפחדים ונתכופף.

     – לא יכולתי, חי נפשי.  ומה פיטיה?

     – עכשיו לא רע, נלך.  הלא תתביש.  לוּ ידעת את מצבי בלעדך, כיצד התעניתי...

     – השלום לך?

     – נלך, נלך, – אמרה, מבלי לשלח את ידו.  וילכו לחדריהם.

     כשבאו ניקולי ואשתו לראות את פיר, נמצא באותו זמן בחדר הילדים והחזיק על כף ידו הימנית האדירה את התינוק שנתעורר משנתו והרקיד אותו.  על פניו הרחבים, שעם הפה הפעור חסר‑השינים, עלתה שחקה עליזה.  הסער שכך זה כבר, ושמש רב זוהר ועליצות זרח על פני נטשה, שהביטה בחנינה אל בעלה ובנה.

     – התיעצת כדבעי עם הנסיך פידור?  – אמרה נטשה.

     – כן, מצוין.

     – הרואה אתה, הנהו מרים (את ראשו, – נתכונה נטשה) נוּ, כמה הפחיד אותי...  ואת הנסיכית ראית?  האמת הדבר, שנתאהבה בזה...

     – כן, תארי לך...

     באותו זמן נכנס ניקולי עם הגרפינה מריה.  פיר, מבלי להוציא את בנו מתוך זרועותיו, גחן והתנשק עמהם וענה על שאלותיהם.  אבל למרות הדברים המענינים הרבים שצריך היה לדון בהם בלע כנראה התינוק, אשר נענע את ראשו חבוש‑הכפה, את כל תשומת לבו של פיר.

     – כמה נחמד!  – אמרה הגרפינה מריה, בהביטה אל התינוק ובשחקו עמו.  אחת לא אבינה, Nicolas – פנתה לבעלה, – כיצד אינך מבין את יפי המחמדים האלה.

     – איני מבין, איני יכול, – אמר ניקולי ונעץ מבט קר בתינוק.  – חתיכת בשר.  נלך, פיר.

     – הלא בעיקר הוא אב רך – אמרה הגרפינה מריה, למען הצדיק את בעלה, אלא כשכבר מלאה שנה לילד או קרוב לזה...

     – לא, פיר אוֹמן אותם עד להפליא – אמרה נטשה;  הוא אומר, שידו עשויה ממש לפי אחורי התינוק.  הביטו.

     – נוּ, רק לא לשם זה, – אמר פתאום פיר בצחוק ובהעבירו את הילד מיד ליד, מסָּרו לאומנת.

 

XII

     כמו בכל משפחת בני‑אדם ישבו יחדיו בבית שב"הרים הקרחים" כמה עולמות שונים ונבדלים, אשר מתוך שמירה על עצמיותם וּותרנות הדדית, נתמזגו לחטיבה הרמונית אחת.  כל מאורע שקרה בבית זה, היה מרנין או מדאיב וחשוב במדה שוה לכל העולמות האלה.  אבל לכל אחד מהם היו סיבות מיוחדות ובלתי‑תלויות באחרות לשמח או להתעצב למאורע זה או אחר.

     ככה היה גם דבר בואו של פיר מאורע משמח וחשוב ורושם כזה עשה על כולם.

     עבדי הבית, שופטי הצדק של האדונים, מפני שהם דנים לא לפי שיחות וגלויי רגשות, אלא לפי מעשים ודרכי חיים, שמחו לבואו של פיר, יען כי ידעו שבנוכחותו יחדל הגרף מבקר את המשק מדי יום ביומו ויהיה יותר עליז וטוב לב וגם מפני שכולם יקבלו מתנות יקרות לימי החג.

     הילדים והאומנות שמחו לבואו של בֶזְאוּחוֹב, מפני שאיש לא שיתפם בחיים הכלליים, כמו בפיר.  רק הוא בלבד ידע לפרוט על הקלַביקורדים את הָ"אֵיקוֹסֵז" (המחזה היחידי שלו) שלנגינתו אפשר היה לרקוד, כדבריו, את כל מיני הריקודים, ובודאי הביא מתנות לכלם.

     ניקוֹלֵנְקָה, בן חמש‑עשרה, שהיה עכשיו נער כחוש, חולני, חכם, צהבהב ומסולסל שערות עם יפה‑עינים שמח מפני זה, שהדוד פיר, כפי שקרא לו, היה מקור התפעלותו ואהבתו העזה.  איש לא נטע בלב ניקולנקה אהבה מיוחדת לפיר וגם ראהו רק לעתים רחוקות.  הגרפינה מריה, שחנכה אותו אמצה את כל כוחותיה להמריץ את ניקולנקה לאהוב את בעלה כשם שהיא אוהבת אותו;  וניקולנקה אהב את דודו, אבל באהבתו היה ניכר שמץ של בוז בעוד שאת פיר העריץ ממש.  לא רצה להיות הוסר או פרש גֵאורגי, כמו הדוד ניקולי;  השתוקק להיות מלומד, חכם וטוב‑לב, כמו פיר.  במעמדו של פיר קרנו פניו בזוהר של שמחה, והיה מתאדם ונושם בכבדות, כשפנה אליו פיר.  לא גרע אף מלה אחת מכל מה שהגיד פיר, ואחרי כן ביחד עם דֵיסַל וכשהוא בפני עצמו הזכיר והסביר לעצמו את ערך כל מלה ומלה, ששמע מפי פיר.  חיי פיר לשעבר, מצוקותיו עד השנה השתים‑עשרה (שעליהן צרף לו מושג פיוטי מטושטש על סמך הדברים ששמע), הרפתקאותיו במוסקבה, השביה, פלַטון קַרַטַיֶב, (ששמע עליו מפי פיר), אהבתו לנטשה (שגם אותה אהב הנער אהבה מיוחדת) והעיקר, ידידותו עם אביו, שניקולנקה לא זכר אותו – כל אלה העלו בעיניו את פיר למדרגת גבור ודבר של קדושה.

     מהשיחות המקוטעות על אביו ונטשה;  מההתרגשות שבדברי פיר, בשעה שדבר על המנוח;  מהעדינות הזהירה והמלאה חרדת קודש, שבה דברה גם נטשה עליו – מכל הצירופים האלה קבל הנער, שזה עתה התחיל לשער על מציאות האהבה, את המושג, שאביו אהב את נטשה ובמותו צוה אותה לרעהו.  אביו זה, אשר הנער לא ידָעו, נצטייר במוחו כאלוהות, שאין הדמיון שולט בה, והיה חושב תמיד על אודותיו מתוך פוגת לב ודמעות עצב והתפעלות.  ומשום כך היה הנער מאושר לרגלי בואו של פיר.

     האורחים שמחו לבואו של פיר, יען היותו אדם, היודע לאחד כל חברה ולהכניס בה רוח חיים.  בני הבית הקשישים, חוץ מאשתוֹ, שמחו לרֵע, המשרה שקט וממתיק את קושי החיים.

     הזקנות שמחו גם למתנות אשר יביא והעיקר שיעודד שוב את נטשה.

     פיר הרגיש את כל ההשקפות השונות שיש לעולמות השונים האלה ומהר לתת לכל אחד מה שפלל לקבל.

     פיר, אדם שאין כמוהו לפיזור נפש ושכחה, קנה עכשיו לפי רשימה שסודרה על ידי אשתו, הכל, מבלי לשכוח את פקודת אמו ואחיו, גם קנה אריג לשמלה בשביל בֵילוֹבָה וצעצועים בשביל הדודנים.  מוזרה היתה בעיניו בזמן הראשון אחרי חתונתו תביעת אשתו:  למלא ולבלתי שכח להביא את כל אשר נטל עליו לקנות והדהימתו עגמת נפשה, כשהשכיח מלבו את כל זאת בזמן נסיעתו הראשונה.  אבל אחרי כן התרגל לזה.  בידעו שנטשה לא בקשה שום דבר בשביל עצמה, ובשביל אחרים מלאה את ידיו לקנות רק במקרים כשהוא בעצמו התנדב לקנות, מצא עכשיו הנאה ילדותית בלתי משוערת בקנית מתנות לכל בני הבית, ואמנם, אף פעם לא נשכח שום איש.  אם ראוי היה לנזיפותיה של נטשה, הרי רק משום זה שקנה דברים מיותרים ויקרים יותר מדי.  לכל חסרונותיו – לפי דעת הרוב (רשלנות, לכלכנות) או למעלותיו, לפי דעת פיר, הוסיפה נטשה גם את הקמצנות.  מאותו זמן שפיֶר התחיל חי בהרחבה חיי משפחה.  הכרוכים בהוצאות מרובות, ראה לתמהונו, שהוצאותיו נתמעטו פי שנים, ושעסקיו אשר נתערערו בזמן האחרון, ביחוד על ידי חובותיה של אשתו הראשונה, הולכים ומשתפרים.

     החיים הוזלו מפני זה שהיו כפותים ומגבלים.  פיר לא נהג שוב את הבזבזנות היקרה הכרוכה בדרכי חיים העלולים להשתנות בכל רגע וברצונו הטוב הסתלק ממנה;  עכשיו הרגיש, שאורח חייו נקבע ללא שנוי עד יום מותו, שאין העוז בידו לשנות אותו ומשום כך היה זול אורח חייו זה.

     פיר ערך את החפצים הקנוים בפנים צוחקים וצוהלים.

     – הביטי!  – אמר, בפרשו כחנוני חתיכת אריג.  נטשה שהחזיקה את בתה הבכירה על ברכיה והורידה את עיניה הנוצצות מבעלה על החפץ אשר הראה לה, ישבה לעומתו.

     – זאת בשביל בילובה?  מצוין.  (מששה את איכות הסחורה).  מחיר הארשין רובל בודאי?

     פיר אמר את המחיר.

     – יקר, – ענתה נטשה.  – כמה ישמחו הילדים וּ maman.  אבל לשוא קנית לי זאת, – הוסיפה.  ולא יכלה להתאפק מצחוק בהביטה על משרק הזהב המשובץ פנינים, שזה עתה נעשה לדבר של מודה.

     – אַדֵיל בלבלה אותי:  קְנֵה ושוב קְנֵה – אמר פיר.

     – מתי אשימנו?  – נטשה נעצה אותו בצמתה.  יועל, כשנביא את מַשַׁנְקָה בקהל;  אזי אולי שוב ישימו כאלה.  נוּ, נלך.

     ובקחתם את המתנות הלכו בתחלה אל חדר הילדים ואחרי כן אל הגרפינה.

     הגרפינה ישבה עם בילובה כדרכה וערכה פַּסְיַנְס גדול, בשעה שפיר ונטשה נכנסו אל הטרקלין וחבילותיהם תחת בית שֶׁחְיָם.

     הגרפינה היתה בת ששים ומעלה.  שערותיה הפכו לבן, והשביס שעל ראשה הקיף את כל פניה במלמלה.  פניה היו מקומטים, השפה העליונה משורבבה והעינים עמומות.  אחרי מות בנה ומות בעלה שבאו רצופות זה אחר זה ראתה את עצמה כיצור עזוב ושכוח בעולם, ללא מטרה ותכלית בחיים.  היא אכלה, שתתה, ישנה, היתה ערה, אבל לא חיתה.  לא קבלה שום רשמים מהחיים.  לא דרשה כלום מהחיים, מלבד מנוחה ומנוחה זו יכלה למצא רק במות.  אבל טרם שבא המות צריכה היתה לחיות, כלומר להשתמש בכוחותיה החיוניים.  ניכר היה אצלה במדה רבה מה שמתבלט אצל ילדים קטנים מאד ואצל אנשים זקנים מאד.  בחייה לא היתה נכרת שום תכלית חיצונית ונתגלה רק הצורך לאַמֵן את נטיותיה וכשרונותיה השונים.  היה לה צורך לאכול, לישון, לחשוב, לשוחח, לבכות, לעבוד, לכעוס וכו' רק משום זה, שהיתה לה קיבה, מח, שרירים, עצבים וכבד.  עשתה את כל אלה בלי שום סבה חיצונית, לא כמו שעושים האנשים בשנות הגבורה, כשלרגלי המטרה הנכספת אינה נראית המטרה האחרת לשימוש כוחותיהם.  דברה רק משום זה שהיה לה צורך פיסי לעבוד בלשון ובריאה.  בכתה כילד משום זה, שצריכה היתה למחוט את אפה וכו'.  מה שמשמש מטרה לאנשים בשנות גבורתם היה כמובן בשבילה רק אמתלה.

     כך למשל בבוקר, ביחוד אם אכלה אמש איזה דבר שָׁמן, נתגלה אצלה הצורך לכעוס, ואז בחרה לה את האמתלה הקרובה ביותר – את חרשותה של בילובה.

     מקצה החדר התחילה מדברת אליה בלאט.

     – היום, כמדומתני, יותר חם, חביבתי, – אמרה אליה בלחש.

     וכשענתה לה בילובה:  "בודאי שבאו", נהמה בכעס:  "רבונו של עולם, כמה חרשה היא וטפשית"!

     האמתלה השניה היתה – טבק להרחה, שנראה בעיניה או יבש, או לח או כתות שלא כדבעי.  אחרי ההתרגזויות האלו נשפכה מררתה על פניה ושפחותיה ידעו כבר על פי סימנים מובהקים, מתי תהיה בילובה שוב חרשה, ומתי יהיה לח הטבק ומתי יתכרכמו פניה.  וכשם שנחוץ היה לה לעבוד במררתה, כך היה לה צורך לפעמים לעבוד ביתר כשרונותיה – לחשוב, ואמתלה לזה שמש הַפַּסְיַנְס.  כשצריך היה לבכות שמש אמתלה הגרף המנוח.  כשצריך היה לפחד – היתה האמתלה – ניקולי ובריאותו.  כשצריך היה לאַמֵן את חיתוך הדבור – הדבר קרה על פי רוב בשעה השביעית, אחרי מנוחת העיכול בחדר אפל – אז שמשו אמתלה ספורי המעשיות, שסופרו עשרת מונים לשומעיהם מאז.

     כל בני הבית הבינו וידעו את מצב הזקנה, אף על פי שאיש לא דבר על זה אף פעם, וכולם התאמצו בכל כוחותיהם לספק את צרכיה אלה.  הבנת‑מצבה המשותפת יש שהיתה מקבלת את בטויה במבט של בת‑צחוק נוגה, אשר ניקולי, פיר, נטשה והגרפינה מריה העיפו זה לזה.

     אבל חוץ מזה הביעו המבטים האלה עוד אחרת.  הם אמרו, שהזקנה מלאה כבר את שליחותה בחיים;  שערכה לא רק בזה, שנראה עכשיו לעין;  שכולנו עתידים להיות כמותה ושיש משום הרגשת עונג להכנע לה, לכבוש את היצר למען הישות העלובה הזאת, אשר היתה לפנים כה יקרה ומלאה חיים כמונו.  "memento mori" – דובבו המבטים האלה.

     רק אנשים שוטים ורעי לב וגם הקטנים שבבני הבית לא הבינו את הדבר והתנכרו לה.

 

XIII

     כשנכנסו פיר ואשתו אל הטרקלין, היתה חדורה הגרפינה בצורך הרגלי להעסיק את עצמה בעבודה הרוחנית של עריכת פַּסְיַנס גדול, ומשום כך, למרות שהגידה מתוך רגילות מלים, שהיא נוהגת להגידן תמיד אחרי שובו של פיר או בנה:  "כבר עת, כבר עת, חביבי;  חכינו עד בוש.  נוּ, תודה לאל", וכשנמסרו לה המתנות אמרה מלים רגילות אחדות:  לא המתנה עיקר, חביבי, אלא הזכרון.   תודתי לך, שחוננתני, הזקנה... – בכל זאת ניכר היה, שבואו של פיר היה בלתי‑נעים בשבילה באותו רגע, מפני שהסיח את דעתה מהפסינס הגדול, הבלתי‑נגמר.  גמרה את הפַּסְיַנס ורק אז פנתה אל המתנות.  המתנות היו:  נרתיק בשביל קלפים, מעשה ידי אמן, ספל כחול‑בהיר מחרסינת סֶבר עם צמיד וציורי רועות וקופסת טבק מעשה זהב עם תמונת הגרף, שפיר הזמינה בפטרבורג אצל צַיַר‑דמויות זעירות.  (הגרפינה רצתה בה זה כבר).  עכשיו לא היה לה רצון לבכות, ולפיכך הסתכלה בשויון נפש בתמונה והתעסקה יותר בנרתיק.

     – תודתי לך, ידידי;  נחמתני, – אמרה כדרכה תמיד.  – אבל טוב מכל שהבאת את עצמך.  שהרי אין טעם לדבר.  לוּ גערת לפחות באשתך.  מה זה?  בלעדיך – כמטורפת.  אינה רואה דבר, אינה זוכרת כלום, – דברה מלים רגילות.  הביטי אַנְנַה טִימוֹפֵיֶבְנָה – הוסיפה על הנרתיק, שהביא לנו בן מחמדנו.

     בילובה שבחה את המתנות והתפעלה מהאריג.  פיר, נטשה, הגרפינה מריה ודניסוב צריכים היו להועץ בהרבה דברים, אבל לא נגעו בהם במעמד הגרפינה, לא מפני שכסו ממנה דבר, אלא מפני שהיתה רחוקה כל כך מהרבה דברים, עד שאם התחיל איש לספר משהו בפניה, צריך היה לענות על שאלותיה שלא כענין ולחזור שוב על דברים שנאמרו לה פעמים רבות:  לספר שפלוני מת, אלמוני נשא אשה, דברים, שלא נקלטו אף הם בזכרונה.  אבל לפי הרגלם ישבו בטרקלין מסובים אצל השולחן, ופיר ענה על שאלות הגרפינה התפלות והבלתי מענינות, שהנסיך וַסילי נזדקן ושהגרפינה מריה אלקסיֶבנה בקשה למסור דרישת שלום ולזכור אותה וכו'.

     שיחה כזו, בלתי מענינת, אבל הכרחית, התנהלה כל הזמן של שתית התה.  מסביב לשלחן העגול על יד המיחם, שסמוך לו ישבה סוניה, נתכנסו אל התה כל בני המשפחה הקשישים.  הילדים, האומנים והאומנות גמרו כבר את שתיתם וקולותיהם עלו מחדר האורחים הסמוך.  כולם ישבו על מקומותיהם הרגילים:  ניקולי תפס את מקומו על יד התנור אצל שלחן קטן, שהגישו עליו את התה.  כלבת‑הצָידים מִלכה, בת מִלכה  הראשונה, זקנה, שבת פנים, שהבליטו ביותר את עיניה השחורות, רבצה אצלו על הכורסה.  דניסוב מסולסל השערות, השפם וזקן‑הלחיים שהכסיפו למחצה, לבוש זיג גנרלי מבודר, ישב אצל הגרפינה מריה.  פיר ישב בין אשתו והגרפינה הזקנה.  ספר דברים שיכלו – הוא ידע זאת – לעַנין את הזקנה והיו מובנים לה.  דבר על מאורעות ציבוריים חיצוניים ועל אותם האנשים שהיו שייכים לפנים לחוג בני גילה של הגרפינה הזקנה, שהיו באמת לפנים חוג מיוחד, ממשי, שהתקיים במציאות, ושעכשיו הם מפוזרים בכל העולם, ועומדים כמוה על גבול זקנתם ומלקטים את לקט השבלים מכל מה שזרעו בחיים.  אבל הם, בני גילה אלה, נראו בעיני הגרפינה הזקנה כעולם ממשי ורציני עד למאד.  לפי התעוררותו של פיר ראתה נטשה, שנסיעתו היתה מענינת, שהוא רצה לספר הרבה, אבל לא העיז לדבר בפני הגרפינה.  דניסוב, שלא היה חבר המשפחה ושלא הבין משום כך את זהירותו של פיר ושהיה חוץ מזה אדם נזעם, התענין מאד בכל מה שנעשה בפטרבורג וזירז בלי הפסק את פיר לספר את המעשה, שקרה זה עתה בגדוד הסמיונובי או על דבר אַרַקְצֵ'יֶב או על החברה הביבלית.  יש שפיר היה מתלהב והיה מתחיל לספר, אבל ניקולי ונטשה היו מחזירים אותו בכל פעם לשלומו של הנסיך איבַן והגרפינה מריה אנטוֹנוֹבנה.

     – מה יש, האמנם כל השגעון הזה, גם גוֹסְנֵר גם טטַרִינוֹבָה, – שאל דניסוב, – הולך ונמשך?

     – מאי משמע נמשך?  – קרא פיר.

     עוד לא היה כמוהו לעוז ולכח.  החברה הביבלית – זוהי עכשיו כל הממשלה.

     – מהוּ זה, mon cher ami?  – שאלה הגרפינה, בלגמה את התה עד גמירה, שבקשה, כנראה, אמתלה לכעוס קצת אחרי הסעודה.  – כיצד אמרת זאת – הממשלה;  בין לא אבין את זאת.

     – יודעת את, maman, – התערב ניקולי, שידע כיצד לתרגם את הענין לשפת האם, – הנסיך א. נ. גוליצין יסד חברה;  מספרים, שיש לה כח גדול.

     – ארקצֵ'יֶב וגוליצין, – אמר באי‑זהירות, – זוהי עכשיו כל הממשלה.  ועוד איזו!  בכל דבר ודבר היא רואה התקשרות ומפחדת מפני כל.

     – ובכן, במה אשם הנסיך אלכסנדר ניקוליביץ?  הוא אדם מכובד מאד.  הייתי פוגשת אותו אזי אצל מריה אנטונובנה, – אמרה הגרפינה בהרגשת עלבון, ומעולבת עוד יותר מהשתיקה הכללית הוסיפה:  עכשיו שופטים את הכל.  חברה אֶוַנגלית, מה עָול מצאתם בזה?  – וקמה ממקומה (כולם קמו גם כן) ובפנים זועפים צפה אל חדר האורחים לשולחנה.

     בתוך הדומיה ספוגת העצב שקמה בחדר עלו מהחדר הסמוך צחוק ילדים וקולות.  כנראה איזו התרגשות גיל התעוררה בקרב הילדים. 

     – נגמר, נגמר! – נשמעה יבבת השמחה של נטשה הקטנטנה מאחורי כולם.

     פיר שלח מבטו אל הגרפינה מריה וניקולי שענו לו במבט‑חליפין (את נטשה ראה תמיד) וחייך מאושר.

     – איזו מוסיקה נפלאה!  – אמר.

     – אננה מקורובנה גמרה את סריגת הפוזמק, – אמרה הגרפינה מריה.

     – אָ, אלך ואראה, – אמר פיר וניתר ממקומו.  היודע אתה, – אמר בעמדו מלכת אצל הדלת, – מדוע אוהַב ביותר את המוסיקה הזאת?  הם הראשונים המבשרים ואומרים, שהכל בסדר.  הנני שב היום:  כל אשר אתקרב לביתי, יגדל פחדי.  משנכנסתי אל המסדרון הנני שומע והנה אנדריושה משתפך בדמעות משום מה;  נוּ, אם כן – הכל בסדר...

     – ידעתי גם ידעתי את הרגש הזה – אישר ניקולי.  – לי אסור ללכת.  הרי פוזמקאות – הפתעה בשבילי.

     פיר נכנס אל הילדים, והצחוק והצעקות עלו וגברו.

     – נוּ, אננה מַקַרובנה, – נשמע קולו של פיר, – עמדי פה באמצע, ולפי המפקד:  אחת, שתים, וכשאגיד שלש...  אתה התיצב כאן;  אותך – על הידים.  נוּ, אחת, שתים... – הרעים קולו של פיר;  נשתלטה דומיה.  – שלש!

     ורעם של התפעלות, אשר פרץ מגרונות הילדים נסר בחלל החדר.  "שנים, שנים"!  – צעקו הילדים.

     אלה היו שני פוזמקאות, שאננה מקרובנה סרגה בבת אחת במחטים סדקיות (זה היה סודה) והוציאה אותם בתנועת‑יד חגיגית זה מתוך זה, כשהפוזמק נסרג עד סופו.

 

XIV

     בקרוב אחרי זה באו הילדים להפרד.  הילדים התנשקו עם כל אחד, האומנים והאומנות נפרדו בקידה ויצאו.  נשאר דיסַל לבדו עם חניכו.  האומן הזמין בלחש את חניכו לרדת למטה.

     – לא, אדון דיסל, אבקש רשות מהדודה להשאר, – ענה גם כן בלחש ניקולנקה בולקונסקי.

     Ma tante, הרשיני להשאר, – אמר ניקולנקה בגשתו אל דודתו.

     פניו הביעו תחנונים, התרגשות והתפעלות.  הגרפינה מריה הסתכלה בו ופנתה אל פיר.

     – כשאתה כאן אינו יכול להפרד, – אמרה לו.

     – תיכף אביאו, אדון דיסל;  שלום – אמר פיר, בהושיטו את ידו לשויצרי ופנה בחיוך אל ניקולנקה:  לא התראינו עמך לגמרי.  מַרִי, הוא מתחיל להיות דומה, – הוסיף בפנותו אל הגרפינה מריה.

     – לאבא?  – אמר הנער, בהתאדמו כארגמן, והסתכל בו ממטה למעלה בעיניו המזהירות והמתפעלות.

     פיר הניע לו בראשו והמשיך את הסיפור, שנפסק על ידי הילדים.  הגרפינה מריה עשתה מלאכת יד על גבי קַנבָה;  נטשה לא גרעה את עיניה מבעלה.  ניקולי ודיניסוב קמו מזמן לזמן, עשנו את מקטרתם, לקחו תה מידי סוניה, שישבה נסוכת עצב ובעקשות מאחורי המיחם והקיפו בשאלות את פיר.  הנער המסולסל החולני, עם העינים המזהירות, ישב חבוי בקרן זוית ורק מדי הניעו לצד פיר את ראשו המסולסל על צוארו הדק שהיה מבצבץ מתוך צוארון מופשל, היה מזדעזע לעתים רחוקות ולוחש דברים לעצמו, כנראה מתוך איזה רגש חדש ועז.

     השיחה סבבה על ציר הרכילות החדשה מההנהלה העליונה, שבה רואה כרגיל רוב האנשים את הענין החשוב ביותר של הפוליטיקה הפנימית.  דניסוב, שמפאת אי‑הצלחתו בעבודתו התרעם על הממשלה, קלט בשמחה את כל השטויות, שנעשו לפי דבריו, עכשיו בפטרבורג ובבטוים חריפים ועזים העיר את הערותיו על דברי פיר.

     – בתחלה צריכים היו להיות גרמנים, עשיו צריך לרקוד עם טטרינובה והגברת קריודנר, לקרא את...  אֶקַרסטהויזן ואת החבריא.  אח!  הייתי שולח שוב את בחורנו בונופרטה.  היה מפריח את כל טפשותם.  עו, כלום יתכן לתת לחיל שוַרץ את הגדוד הסמיונובי?  – צעק.

     ניקולי, אף על פי שלא היתה לו הכונה לגנות את הכל, ככונתו של דניסוב, מצא גם כן לראוי וחשוב לדון על הממשלה וסבר, שמה שA  נתמנה למיניסטר לענינים פלוניים וB  לגנרל‑קוברנטור בפלך אלמוני, ושהצאר אמר כך והמיניסטר כך וכך – שכל אלה הם ענינים חשובים מאד.  מצא גם לנחוץ להתענין בזה ולהקיף את פיר בשאלות.  חוץ מהשאלות והתשובות של שני המשוחחים האלה, לא יצאה שיחתם מתחומי רכילות רגילה על חוגי הממשלה העליונים.

     אבל נטשה שידעה את כל תחבולות בעלה ומחשבותיו, ראתה שפיר רצה זה כבר – אבל לא יכול – להסב את השיחה לענין אחר ולגלות את מחשבתו החבויה בנפשו, אותה המחשבה, אשר כוננה את רגליו לפטרבורג למען הועץ שם עם ידידו החדש הנסיך פידור, ומשום כך באה לעזרתו בשאלה:  מה מצב ענינו עם הנסיך פידור?

     – איזה ענין?  – שאל ניקולי.

     – אותו הענין גופו, – אמר פיר, בהביטו לצדדים.  גלוי וידוע לכל, שהענינים הם כל כך ירודים, שאסור לעזוב כך את הדבר ושחובת כל האנשים הישרים היא לפעול נגדם כיד היכולת.

     – אבל מה יכולים לעשות אנשים ישרים?  – אמר ניקולי, כשפניו, הועמו קצת, – מה אפשר לעשות?

       הנה מה...

     – נלכה אל חדר המשכית, – אמר ניקולי.

     נטשה, אשר הרגישה זה כבר שיקראוה להניק את הילד, שמעה את קריאת האומנת ותלך אל חדר הילדים.  הגרפינה מריה הלכה אחריה.  הגברים הלכו אל חדר המשכית, וניקולנקה בולקונסקי, שהיה סמוי מעיני הדוד, אף הוא הלך שמה, וישב בצל, אצל החלון, על יד שולחן הכתיבה.

     – נו, מה זה תעשה?  – אמר דניסוב.

     – תמיד פנטסיות, – אמר ניקולי.

     – הדבר הוא כך, – פתח פיר, מבלי לשבת, והתחיל צועד בחדר ועומד מלכת לסרוגין, מלמל בלשונו ועשה תנועות מהירות בידיו בשעת דבורו:  הדבר הוא כך.  המצב בפטרבורג הוא כזה:  הצאר איננו מתערב בשום ענין.  התמכר כולו למיסטורין.  (פיר לא מחל עכשיו לשום אדם שטפל במיסטורין).  הוא מבקש רק מנוחה, ומנוחה יכולים לתת לו רק אותם האנשים sana foi ni loi (בלי אמונה ויושר) שמעיקים ומחניקים ביד חזקה:  מַגניצקי, ארקצ'ייב וכיוצאים באלה...  המסכים אתה, שאלמלא טפלת בעצמך בעניני משקך והיית שואף רק למנוחה, היית מקרב את השגת מטרתך בה במדה שזקן‑כפרך היה מרבה את אכזריותו?  – פנה אל ניקולי.  – נו, למה אתה אומר זאת?  – אמר ניקולי.  – נו, והכל הולך לאיבוד.  בבתי הדין – גנבות, בצבא – שלטון המקל:  חכמת הצעידה, חובת גלות – מענים את העם, מחניקים את ההשכלה.  נגזרה כליה על כל מה שצעיר וישר.  הכל מתוח עד קצה הגבול וסופו להתפקע, – אמר פיר.  (כפי שרגילים לומר תמיד האנשים המתכוננים לפעולת כל ממשלה, מאז היות ממשלה במדינות).  אחת אמרתי להם בפטרבורג.

     – למי?  – שאל דניסוב.

     – נו, הרי יודע אתה למי, – אמר פיר בהביטו מתחת למצחו:  לנסיך פידור ולכולם.  לסייע להשכלה ומעשי צדקה – כל זה יפה, כמובן.  מטרה נשגבה, בלי ספק;  אבל בתנאים הנוכחים יש צורך באחרת.

     באותו רגע ראה ניקולי את נוכחותו של דודנו.  פניו התקדרו;  נגש אליו.

     – מה אתה עושה כאן?

     – למה?  הרף ממנו.  – אמר פיר, לקח את ידו של ניקולי והמשיך:  לא די בזה.  אני אומר להם:  עכשיו נחוץ אחרת.  כשאתם עומדים ומחכים, שהנה – הנה יפקע המיתר המתוח הזה;  כשהכל מחכים למהפכה בלתי נמנעת, צריך העם להתאחד ולהתלכד, כדי לעמוד בפני השבר הכללי.  כל הצעיר והאמיץ בעם נוהר שמה ומתקלקל.  את האחד מצודדות הנשים, את השני – רדיפה אחרי הכבוד, את השלישי – שאיפת התהלה, תאות הבצע, והם עוברים אל המחנה השני.  לאנשים חפשים ובלתי תלויים כמוך וכמוני לא ישאר שריד.  ואני אומר:  הרחיבו את חוג החברה.  וישמש לנו כסיסמה לא רק מעשה הצדק בלבד, אלא חירות ופעולה.

     ניקולי עזב את דודנו, העתיק כורסה בכעס, ישב בתוכה ובשמעו את דברי פיר כעכע בלי רצון וקמט יותר ויותר את מצחו.

     – אבל פעולה זו מה תהי מטרתה?  – קרא.  – ומה יהי יחסכם אל הממשלה?

     – אגיד לך.  יחס של עוזרים.  חברה יכולה להיות גם בלתי‑חשאית, אם הממשלה תסכים לכך.  לא רק שאיננה מתיחסה באיבה לממשלה, אלא היא חברת משמרים אמתיים.  חברת ג'נטלמנים במלא מובן המלה.  אנו נלחמים יחד יד ביד, כדי שלא יבא פוגצ'וב לשחוט את בני ובניך וכדי שלא יגזור עלי ארקצ'יב חובת גלות צבאית, ומטרה אחת לנו:  אושר משותף ובטחון כללי.

     – כן;  אבל החברה היא חשאית, שמע מיניה, אויבת ומסוכנה, שיכולה להצמיח רק רע.

     – מדוע?  האם ה"טוגֶנדבּונד" שהציל את אירופה, (אזי לא העיזו עדיין לחשוב שרוסיה הצילה את אירופה) הביא איזה נזק?  "טוגֶנדבּונד" – הוא ברית הצדק והמוסר, זוהי – אהבה, עזרה הדדית;  זוהי – מה שהטיף ישו מעל הצלב...

     נטשה שנכנסה אל החדר באמצע השיחה הביטה בשמחה אל בעלה.  לא שמחה לדברים אשר הגיד.  גם לא ענין אותה הדבר, מפני שכל זה נדמה לה פשוט מאד וידוע מכבר, (נדמה לה כך משום שידעה את מקור הדברים – נשמת פיר);  אבל שמחה מדי הביטה אל דמותו החיה, המתפעלת.

     ביתר שמחה והתפעלות הביט אל פיר הנער שכוח‑האנשים, דק הצואר, שעלה ובצבץ מתוך הצוארון המופשל.  כל מלה ומלה של פיר נקבה את לבו, ובתנועת אצבעות עצבנית שבר על השולחן, מבלי להרגיש בכך, את חומר‑החותם והעטים, שבאו לידו.

     – לגמרי לא מה שאתה חושב;  הנה מה שהיה ה"טוגנדבונד" הגרמני ומה שאני מציע.

     – נו, אחא, ה"טוגנדבונד" טוב בשביל הנקניקאים, אבל אני אינני מבין זאת וגם קשה לי להוציא מן הפה, – נשמע הקול הרם, הפסקני של דניסוב.  הכל נבזה ומכוער, אני מסכים;  אבל את ה"טוגנדבונד" אינני מבין;  ואם לא יישר בעינינו אין מוצא אלא מרד;  הנה זאת אני מבין je suis votre home! (הנני איש שלומכם!)

     פיר הצטחק, נטשה פרצה בצחוק, אבל ניקולי קימט עוד יותר את מצחו והתחיל מוכיח לפיר, ששום מהפכה אינה באה בחשבון ואינה קיימת אלא בדמיונו.  פיר הוכיח את ההיפך ומכיון שעלה עליו בגודל כשרונותיו הרוחניים וזריזותם, ראה ניקולי את עצמו בין המצרים.  הדבר הכעיסו עוד יותר, מפני שהכיר את צדקתו הפנימית שאינה מוטלת בספק לא בכח השכל, אלא באיזה כח טמיר העולה על השכל.

     – הנה מה שאגיד לך, – אמר בקומו, העמיד בתנועות עצבניות את מקטרתו בפנת החדר וסוף כל סוף עזב אותה.  – להוכיח לך אין לאל ידי.  אתה אומר, שאצלנו רע הכל ושתהיה מהפכה;  אינני רואה זאת;  אבל אתה אומר שהשבועה היא דבר של תנאי, ועל זה אגיד לך:  שאתה הנך הטוב בידידי, גלוי וידוע לפניך;  אבל לו יסדתם חברה חשאית ולו החילותם לפעול נגד הממשלה ותהיה מה שתהיה, יודע אני שחובתי להכנע לפניה.  ולו צוה לי ברגע זה ארקצ'ייב לעלות עליכם בגדוד פרשים ולגזור על ימין ועל שמאל – אף רגע לא אפקפק ואלך.  ואתה הוצא עלי משפט כרצונך.

     אחרי הדברים האלה קמה דומיה אי‑נעימה.  נטשה פתחה הראשונה בשיחה, הגינה על בעלה והתנפלה על אחיה.  הגנתה היתה קלושה ובלתי מוצלחת, אבל מטרתה הושגה.  השיחה שוב נתחדשה, אבל לא באותו הסגנון הבלתי‑נעים והמלא איבה, שבו נאמרו דבריו האחרונים של ניקולי.

     כשקמו כולם לארוחת הערב, נגש ניקולנקה בולקונסקי, חוור, ועיניו מזהירות, קורנות.

     – דודי פיר...  אתה לא...  אלמלי היה אבא חי, ההיה מסכים לדעתך?  – שאל.

     פיר הבין פתאום את הפעולה המיוחדת, העצמית המורכבה והעזה של הרגש והמחשבה, אשר התחוללה בנשמת הנער הזה בזמן השיחה, ובזכרו את כל מה שאמר הצטער, שהנער שמע זאת.  אבל צריך היה לענות לו.

     – חושבני, שכן – אמר בלי רצון ויצא את חדר המשכית.

     הנער כפף את ראשו וכאן כאילו ראה בפעם הראשונה את אשר קלקל על השולחן.  נזדעזע ונגש אל ניקולי.

     – דודי, סלח לי, אני עשיתי זאת...  שלא במתכון – אמר בהראותו על חומר‑החותם והעטים השבורים.  ניקולי זע בכעס.

     – טוב, טוב – אמר, בזרקו מתחת לשולחן את שברי החומר והעטים.

     ובכבשו בקושי את כעסו, פנה ממנו.

     – לא היית צריך להיות כאן בכלל – אמר.

 

XV

     בשעת ארוחת הערב שוב לא נסבה השיחה על פוליטיקה וחברות, אלא, להיפך, נתעוררה השיחה הנעימה ביותר בשביל ניקולי – על זכרונות השנה השתים עשרה, השיחה, שנגע בה דניסוב, ושבה הצטיין פיר בחביבותו ובדיחותו.  הקרובים נפרדו איש מאחיו מתוך יחסי ידידות.

     ככלות הארוחה, פשט ניקולי את בגדיו בחדר העבודה ומסר את פקודותיו למשגיח, שחכה לו כל הזמן;  כשנכנס לבוש‑חלט אל חדר משכבו, פגש באשתו אצל המכתֵּבה:  כתבה משהו.

     – מה תכתבי, מַרי?  – שאל ניקולי.

     הגרפינה מריה התאדמה.  חששה שבעלה לא יבין ולא יקבל ברצון את אשר כתבה.  רוצה היתה להעלים ממנו את אשר כתבה, אבל יחד עם זה היתה שבעת רצון, שמצא אותה בשעת כתיבה ושצריך לגלות לו.

     – זהו יומן, Nicolas, – אמרה בהגישה לו חוברת כחולה, כתובה בכתב בטוח, גדול.

     – יומן?  – אמר ניקולי בנעימה של בוז ולקח את החוברת בידו.

     כתוב היה בה צרפתית:

     יום רביעי לדצמבר.  היום לא רצה אנדריושה (הבכור), אחרי התעוררו משנתו, ללבוש את בגדיו, וm-lle Louise שלחה לקרא אותי.  היה גחמן ועקש.  נסיתי לאיים עליו, אבל הדבר הכעיסהו עוד יותר.  אז לקחתי על עצמי, עזבתיו, הלבשתי עם האומנת את יתר הילדים, ולו אמרתי, שאינני אוהבת אותו.  שתק זמן רב, כאילו מתוך תמיהה;  אחר, כן קפץ אלי בחלוקו אשר עליו וימרר בבכי, עד שלא יכלתי זמן רב להרגיעו.  נראה היה, שנצטער בעיקר בזה שהעציבני.   אחרי כן, כשנתתי לו בערב כרטיסון, שוב בכה והתיפח, בנשקו אותי.  עמו אפשר לעשות הכל בעדינות".

     – מה זה כרטיסון?  – שאל ניקולי.

     – החילותי לתת לקשישים מדי ערב בערב פתקאות על דבר התנהגותם.

     נקולי הסתכל בעינים הקורנות שהביטו אליו והוסיף לדפדף ולקרא.  האם רשמה ביומנה פרטים מחיי הילדים, שהיו נפלאים בעיניה, וציינה דרך אגב את אופי הילדים או הביעה מחשבות כלליות על דרכי החנוך.  על פי רוב היו אלה דברים של מה בכך, בלי שום ערך;  אבל לא כך היו בעיני האם והאב, כשקרא עכשיו בפעם הראשונה את היומן על הילדים.

     בחמישי לדצמבר היה רשום:

     "מיטיה השתובב אצל השולחן.  אבא צוה לבלתי תת לו עוגה.  לא נתנו לו;  אבל הוא הביט בעינים תאותניות ונוּגוֹת על האחרים שאכלו.  חושבת אני, שעונש של אי נתינת ממתקים מגביר רק את התאותנות.  להגיד ל Nicolas".

     ניקולי הניח את החוברת והסתכל בפני אשתו.  עיניה הקורנוֹת הביטו אליו כמביעות שאלה, ( אם הוא משבח או מגנה את היומן).  היה למעלה מכל ספק:  ניקולי לא רק ששבח, אלא עמד מלא התפעלות לפני אשתו.

     יוכל היות, שאין צורך לעשות את הדבר בקפדנות כזו.  אולי הדבר גם מיותר לגמרי, חשב ניקולי, אבל המתיחות הנפשית הזאת, המתמידה והבלתי‑פוסקת, הדואגת לטובת הילדים המוסרית, הפליאה אותו.  לו ניתנה היכולת לניקולי להבחין ולדקדק בהרגשתוֹ, כי עתה הכיר וידע, שביסוד אהבתו העזה, הרכה והגאה לאשתו היה מונח רגש ההתפעלות בפני נפשיותה, בפני העולם המוסרי הנשגב, שאשתו חיתה בו תמיד ושהיה כמעט סגור בפני ניקולי.

     הוא התגאה בחכמתה וטוב לבה, הכיר את אפסותו כנגדה בעולם הרוחניות ומשום כך שמח שבעתים לא רק בזה, שהיא ונשמתה שייכת לו, אלא שהיא עצם מעצמו ובשר מבשרו.

     – הנני מסכים הסכמה גמורה, יקירתי, – אמר בפנים רציניים, ואחרי שתיקה קלה הוסיף:  ואני התנהגתי היום שלא כהוגן.  את לא היית בחדר העבודה.  התוכחנו עם פיר, ואני נתלהבתי קצת.  ואי אפשר אחרת.  הוא עושה מעשה ילדות.  אינני יודע מה היה לו לולא רסנה אותו נטשה.  התדמי בנפשך:  למה נסע לפטרבורג?  הם סדרו שם...

     – כן, אני יודעת, – אמרה הגרפינה מריה.  נטשה ספרה לי.

     – נו, ובכן תדעי – הוסיף ניקולי בהתרגזו לזכר הוכוח.  הוא רוצה להוכיח לי, שכל אדם ישר חובתו להתנגד לממשלה, בעוד שהשבועה והחובה...  צר לי שלא היית.  כולם שם התנפלו עלי, גם דניסוב, גם נטשה...  נטשה מעוררת צחוק.  הן היא המושלת בו ומשיגיע הדבר לידי שיקול דעת – אין מלים בפיה, דבריו ממש יוצאים מגרונה, – הוסיף ניקולי, ונכנע לשאיפה פנימית עזה, המעוררת את האדם לדון ולשפוט את רעיו הקרובים והיקרים לו ביותר.

     ניקולי שכח, שמה שאמר על אודות נטשה, מלה במלה, אפשר היה להגיד גם עליו ביחס לאשתו.

     – כן, ראיתי זאת.  – אמרה הגרפינה מריה.

     – וכשאמרתי לו, שהחובה והשבועה עולות על הכל, התחיל מוכיח לי השם יודע מה.  חבל, שלא היית, מה היית אומרת?

     – לדעתי, צדקת בהחלט.  ככה אמרתי גם לנטשה.  פיר אומר, שהכל סובלים, נענים, טובעים בפריצות מוסר, ושחובתנו היא לעזור לאחינו.  כמובן, הצדק אתו, – אמרה הגרפינה מריכה, – אבל הוא שוכח, שעלינו למלא גם חובות אחרות יותר קרובות, שהאלהים בעצמו הטיל עלינו, ושאנו יכולים להקריב את עצמנו, אבל לא את ילדינו.

     – אמנם כן, זהו אשר אמרתי לו, – נכנס לתוך דבריה נקולי, שנדמה לו באמת, כי אמר את הדבר הזה – והם בשלהם:  שאהבת האדם לרעהו והנוצריות...  וכל זה במעמדו של ניקולי, שהתגנב אל חדר המשכית ושבר את כל אשר מצא.

     – אח, היודע אתה, Nicolas, ניקולנקה מרבה כה לענות את נפשי, – אמרה הגרפינה מריה.  – זהו נער בלתי‑רגיל ואני מפחדת, שאני שוכחת אותו בגלל ילדי.  לכולנו יש ילדים, לכולנו – משפחה;  ולו אין כל.  תמיד לבדו הוא עם מחשבותיו.

     – נו, אין לך יסוד, כמדומני, להוכיח את עצמך בגללו.  כל מה שיכולה אם רכה לעשות לטובת בנה, עשית וגם תעשי למענו.  ואני, כמובן, שמח על זה, הוא נער טוב עד למאוד.  לא ידע, ממש, את נפשו בהקשיבו לדברי פיר.  דמי בנפשך:  אנו הולכים לארוחת הערב, אני מביט והנה שיבר לרסיסים את כל אשר מצא על שולחנו, ותיכף התודה.  לא ראיתי מעודי שידבר שקר.  נער נפלא, נפלא!  – חזר ניקולי, שהשתוקק תמיד להכיר אותו לנפלא, אף על פי שבעצם לא היה ניקולנקה לפי רוחו.

     – אינני נוהגת בו כאם – אמרה הגרפינה מריה, אני מרגישה, שלא כן אנכי עמדו וזה מדכא את לבי. נער נפלא;  אבל אני מפחדת לגורלו.  החברה הועל תועיל לו.

     – נו מה, לא לאורך זמן;  בקיץ זה אובילו לפטרבורג – אמר ניקולי.  כן, פיר היה, הוה ויהיה חולם חלומות – הוסיף, בהמשיכו בחדר המשכית את השיחה, שכנראה הרגיזה אותו.  נו מה לי ולכל המתהוה שם, שארקצ'יב הוא אדם רע וכדומה, מה היה לי וּלכל אלה, ואני – בעל אשה וחובותי עצומים, עד שהושיבוּ אותי בבור ואם יש לי, שאינה יכולה לסבול ולהבין כל זאת.  ואחרי כן – אַת הילדים, העסקים.  כלום לשם הנאתי אני שקוע מבוקר ועד ערב בעסקים ובלשכה.  לא, יודע אני שעלי לעבוד כדי להרגיע את האם, לשלם לך כגמולך ולא להשאיר ילדים עניים כפי שהייתי אנכי.

     לגרפינה מריה היה הרצון להגיד לו שלא על הלחם לבדו יחיה האדם, שהוא מחשיב יותר מדי את העסקים האלה;  אבל ידעה שלהגיד זאת אין צורך ותועלת.  היא לקחה רק את ידו ונשקתה.  ניקולי קבל את מעשה אשתו כסימן של הסכמה ואישור של מחשבותיו, ובהרהרו רגעים מספר בדומיה, המשיך את מחשבותיו בקול.

     – היודעת את, מרי, – אמר, – היום בא אִילְיַה מיטרוֹפַנוֹביץ' (המשגיח על עסקיו) מכפר שבפלך טמבוב ומספר, שבעד היער נותנים כבר 80 אלף.

     וניקולי התחיל מספר בהתעודדות על האפשרות לפדות בזמן קרוב מאד את אוֹטְרַדְנוֹיֶה.  "עוד עשר שנות חיים, ואני אנחיל לילדי...   במצב מזהיר".

     הגרפינה מריה הקשיבה לדברי בעלה והבינה את כל אשר אמר לה.  ידעה, שכאשר יהרהר ככה בקול, ישאלנה לפעמים את הדבר אשר אמר לה והיה כועס בראותו, שמחשבות אחרות במוחה.  אבל היא עשתה את עצמה כשומעת בהתאמצות גדולה, מפני שכל אשר אמר לא עניֵן אותה לחלוטין.  הביטה אליו, ויותר משחשבה אחרת הרגישה אחרת.  הרגישה אהבה מלאה עדינות והכנעה לאיש הזה, שמעולם לא יבין את אשר היא מבינה, וכאילו משום זה גדלה אהבתה אליו שבעתים בתוספת של עדינות תאותנית.  מלבד ההרגשה הזאת שמלאה את כל חדרי לבה ושהפריע אותה מלחדור בפרטי התכניות של בעלה, נצנצו במוחה מחשבות, שלא עמדו בשום קשר עם דברי פיו.  חשבה על דודנה (ספורו של בעלה על התרגשותו בשעת שיחתו של פיר הדהים אותה מאד) ותארה לעצמה קוים שונים של אָפיו הרך והרַגיש.  לא השותה את דודנה עם ילדיה, אבל השותה את רגשה אליו ואליהם ומצאה לדאבונה, שרגשה לניקולנקה היה לקוי במדת מה.

     לפעמים עלה על דעתה, ששנוי זה מקורו בגיל;  אבל הרגישה, שחטאה לפניו ובלבה הבטיחה לתקן את עצמה ולעשות דבר בלתי אפשרי, זאת אומרת לאהוב כל ימי חייה גם את בעלה, גם את הילדים, גם את ניקולנקה, גם את כל רעיה, כאהוב ישוּ את האנושיות – נשמת הגרפינה מריה שאפה תמיד אל האין‑סוף, אל התכלית והשלמות ומשום כך לא מצאה מעולם מנוחה לנפשה.  פניה קבלו ביטוי קשה על צער נעלה ומסותר, צער נשמה, אשר נלאה נשא את סבל הגוף.  ניקולי הסתכל בה.  "אלי בשמים!  מה יהיה עמנו אם תמות, כי על זה, כמדומני, תענה הכרת פניה!"  – הרהר ובהתיצבו לפני האיקונין, התחיל מתפלל את תפלת הערבית.

 

XVI

     נטשה, שנשארה לבדה עם בעלה, דברה גם היא עמו כדבר אשה עם בעלה בלבד, זאת אומרת, הכירה ומסרה את המחשבות בבהירות ומהירות בלתי רגילה, בניגוד לכל כללי ההגיון, לא באמצעות השערות, היקשים ומסקנות, אלא באופן מיוחד לגמרי.  נטשה היתה רגילה לדבר באופן כזה עם בעלה, והסימן היותר מובהק לזה שנפל דבר בינה ובין בעלה היה – מהלך המחשבות ההגיוני של פיר.  כשהתחיל להוכיח דבר בראיות, לדבר בהגיון ובנחת ואף היא התחילה לעשות כדוגמתו, אז ידעה שהדבר יביא לבטח לידי ריב.

     מאותו הזמן שנשארו לבדם, ונטשה נגשה אליו דומם בעינים פקוחות ומפיקות אושר ותפסה בחפזה את ראשו ולחצתו אל לוח לבה ואמרה לו:  "עכשיו – כולך שלי, שלי!  לא תעזבני"!  מאותו זמן התחילה שיחה זו, המתנגדת לכל חוקי ההגיון, לכל הפחות משום זה, שבעת ובעונה אחת דובר על ענינים שונים לגמרי.  טיפול זה בענינים רבים בזמן אחד לא רק שלא משמש את בהירות הבנה, אלא להיפך, שמש ראיה חותכת, שהם מטיבים להבין איש את רעהו.

     כשם שבחלום הכל הוא בלתי‑נכון, חסר‑טעם ומלא סתירות מלבד הרגש, המכוון את החלום, כך גם בשיתוף זה, הסותר את כל חוקי השכל, בהירים ועקביים לא הדיבורים, אלא הרגש המכוון אותם.

     נטשה ספרה לפיר על חיי אחיה, על היסורים אשר סבלה ולא ראתה חיים בלעדי בעלה, על התגברות אהבתה למַרי ועל זה שמַרי טובה ממנה מכל הבחינות.  באמרה זאת התודתה נטשה בגלוי‑לב, שהיא רואה את יתרונה של מרי, אבל יחד עם זה תבעה, אגב דיבור, מפיר, שיבכרנה בכל זאת על פני מרי ויתר הנשים, ושיחזור ויאשר את הדבר בפניה ביחוד אחרי שראה הרבה נשים בפטרבורג.

     פיר, בענותו על דברי נטשה, ספר לה, שקשה היה לו עד בלי נשא לשהות עם נשים בפטרבורג בארוחות ונשפים.

     – שכחתי לגמרי כיצד לדבר עם הנשים – אמר, – ממש שעמום.  בפרט שהייתי טרוד כל כך.

     נטשה הסתכלה בו בעין חודרת והוסיפה:

     – מרי – כמה נחמדה היא!  – אמרה.  כמה היא מטיבה להבין את הילדים.  היא כאילו רואה רק את נשמתם.  אתמול, למשל, התחיל מיטנקה בקפריסותיו...

     – כמה דומה הוא לאביו, – הפסיקה פיר.

     נטשה הבינה מדוע העיר את ההכרה הזאת על דמויו של מיטנקה לניקולי;  זכר ויכוחו עם גיסו היה אי‑נעים לו ורצה לדעת את דעתה של נטשה על הדבר.

     – זוהי חולשתו של ניקולינקה, שאם לא נתקבל איזה דבר על ידי הכל, לא יסכים לו בשום אופן.  ואני מבינה, שבשבילך העיקר דוקא – לגלות חוג פעולה חדש,  אמרה, בחזרה אחרי הדברים שנאמרו פעם על ידי פיר.

     – לא, העיקר הוא, שבשביל ניקולי, – אמר פיר, – מחשבות ועיונים הם שעשועים, מין בילוי זמן.  הנה הוא מקבץ ספריה וקובע לו כלל לבלתי קנות ספר חדש טרם שלא יקרא את הקנוי – את סִיסְמוֹנְדִי, את רוּסוֹ, את מוֹנְטֵסְקיֶה, – הוסיף פיר בחיוך.  הלא יודעת את, כמה אני... – התחיל ממתיק את דבריו;  אבל נטשה הפסיקתו מתוך רמז, שלא נחוץ הדבר.

     – ובכן אתה אומר, שהמחשבות הם שעשועים בשבילו?

     – כן, ובשבילו כל יתר הדברים הם שעשועים.  כל הזמן בפטרבורג ראיתי את כולם כמו בחלום.  כשמעסיק אותו איזה רעיון, הרי כל השאר  – הם שעשועים.

     – אח, חבל, שלא ראיתי היאך נפגשת עם הילדים, – אמרה נטשה.  – מי שמח יותר מכל?  בודאי, ליזה?

     – כן, – אמר פיר והמשיך את הרעיון שהטריד אותו.  ניקולי אומר, שאין אנו צריכים לחשוב.  ואני איני יכול.  לא אדבר על זה, שהרגשתי בפטרבורג (לך אני יכול להגיד זאת) שבלעדי הכל התפורר, כל אחד משך לצדו.  אבל עלה בידי לחבר את כולם, ונוסף לזה – רעיוני כה פשוט וברור.  הרי אינני אומר, שאנו צריכים להתנגד לזה ולזה.  אנו יכולים לטעות.  אני אומר רק:  לכו יד ביד, כל אלה האוהבים את הטוב, ויהי דגל אחד לכולנו – להתמיד במעשה‑צדקה.  הנסיך סרגי אדם נפלא ופקח.

     נטשה לא פקפקה בזה, שרעיונו של פיר הוא רעיון גדול, אבל דבר אחד דכא אותה:  שהוא היה בעלה.  "האומנם אדם כה חשוב ונחוץ לחברה – הוא יחד עם זה בעלי".  מדוע קרה כך הדבר?  השתוקקה להביע לו את החשש הזה.  "מי ומי הם האנשים, שהיו יכולים להחליט ולקבוע.  שהוא עולה באמת בחכמתו על כל האנשים"?  – שאלה את עצמה והעבירה בדמיונה את כל האנשים שכובדו על ידי פיר.  אם לדון על פי ספוריו כיבד את פלַטון קַרַטַיֶב יותר מכל האנשים.

     – היודע אתה על מה אני חושבת?  – אמרה.  – על פלַטון קַרַטַיֶב.  והוא מה?  ההיה מחייב עכשיו את מעשיך?

     פיר לא התפלא לגמרי לשאלה זו.  הבין את מהלך מחשבותיה של אשתו.

     – פלטון קרטיב?  – אמר ושקע במחשבות, כאילו רצה באמת לתאר לעצמו את דעתו של קרטיב בענין זה.  הוא לא היה מבין לרעי;  ואולי יוכל היות, שכן.

     – אני אוהבת אותך בכל נפשי!  – אמרה פתאם נטשה.  בכל נפשי ומאודי!

     – לא, לא היה מחייב, – אמר פיר, אחרי שיקול דעת.  אחת היה מחייב, את חיינו המשפחתיים.  הוא נכסף כל כך לראות בכל סדר, אושר, מנוחה, ובהרגשת גאוה הייתי מראה לו את חיינו.  הנה את אומרת:  פרידה.  והרי לא תאמיני, אני מרגיש לגבך איזו הרגשה מיוחדת אחרי הפרידה...

     – והנה עוד... – התחיל נטשה.

     – לא, לא זאת.  לעולם לא אחדל מאהבך.  ולאהב יותר – אי אפשר.  וזאת ביחוד... נו, כן... לא סיים את מחשבתו, יען כי מבטיהם שנפגשו השלימו את השאר.

       איזה שטויות, – אמרה פתאום נטשה, – ירח הדבש ושהאושר הוא רק בזמן הראשון.  להיפך, דוקא עכשיו תכלית האושר.  ובלבד שלא תסע מדי פעם בפעם.  הזוכר אתה כיצד התקוטטנו.  ואני הייתי תמיד האשמה.  תמיד אנכי, ובשלמה התקוטטנו – איני זוכרת אפילו.

     – תמיד בשל אחת, – אמר פיר והצטחק, – קִנ... –

     אל תאמר, לא אוכל שאת, – קראה נטשה, ובעינה הבריק ניצוץ קר ורע – הראית אותה?  הוסיפה מתוך שתיקה.

     – לא;  לו ראיתיה אפילו – לא הייתי מכיר אותה.

     שניהם החרישו.

     – אח, היודע אתה?  כשדברת בחדר המשכית, הבטתי אליך – אמרה נטשה והתאמצה, כנראה, לפזר עננה מתקרבת.  – נו, כשתי טיפות מים דומה אתה אליו, אל הנער.  כך קראה את בנה), אח, כבר עת ללכת אליו...  והרי צר לי לעזבך.

     נשתתקו לדקים אחדים.  ופתאם שעו בזמן אחד זה לזה והתחילו מדברים משהו.  פיר התחיל בנחת רוח ובהתפעלות, נטשה – בחיוך חרישי, מאושר.  עמדו מלכת מתוך התנגשות ופינו זה לזה את הדרך.

     – רצונך‑מה?  דברי, דברי.

     – לא, הגידה אתה;  אני ככה, שטויות – אמרה נטשה.

     פיר המשיך את אשר התחיל, ספר בהנאה עצמית את ספוריו על הצלחתו בפטרבורג.  נדמה לו באותו רגע, שהוטל עליו לתת כיוון חדש לכל הציבור הרוסי ולכל העולם כולו.

     – חפצתי להגיד רק, שכל הרעיונות, שיש להם תוצאות כבירות מצטינות תמיד בפשטותם.  עיקר רעיוני הוא זה, שאם אנשים רעים וחטאים התאגדו והיו לכח, הרי גם אנשים ישרים צריכים לעשות כמעשיהם.  פשוט בתכלית הפשטות!

     – כן.

     – ואת מה חפצת להגיד?

     – אני ככה, שטויות,

     – לא.  הגידי בכל זאת.

     – לא כלום, שטויות – אמרה נטשה ופניה אורו שבעתים בבת צחוקם:  חפצתי רק לספר על דבר פטיה.  היום נגשת האומנת לקחתו ממני;  והוא פרץ בצחוק, עצם את עיניו ונלחץ אלי;  חשב בודאי, שהתחבא.  נחמד מאד.  הנה הוא צועק.  נו שלום.  – ותצא את החדר.

     ובאותו זמן בער כמו תמיד בזיק בחדר‑משכבו של ניקולנקה בולקונסקי.  (הנער פחד מפני החושך, ואי אפשר היה לשרש את הרגלו זה).  דיסל ישן למעלה על ארבעת כריו וחטמו הרומי השמיע קולות נחרה קצובים.  ניקולנקה שהתעורר זה עתה, מכוסה זעה קרה, כשעיניו פתוחות לרוחה, ישב על גבי מטתו והביט נכחו.  חלום זועה העיר אותו.  ראה בחלומו את עצמו ואת פיר, ועל ראשם כובעים,  כאלה שצוירו בהוצאת פלוטארך.  יחד עם פיר צעד בראש צבא עצום.  הצבא היה עשוי מקוים אלכסוניים לבנים, הממלאים את האויר כקורי עכביש, המעופפים בסתו, שדיסל מכנה אותם בשם Fil de la Vierge.  לפניהם פסעה התהילה, אף היא עשויה מאותם הקוים, אלא דחוסה ביותר.  הם – הוא ופיר – דהרו בקלות ובצהלה והתקרבו אל המטרה.  ופתאום נתרופפו הקוים, שהניעו אותם ונסתבכו.  המצב נעשה קשה.  והדוד ניקולי אלייץ עמד לפניהם איום ונורא.

     "האתה עשית זאת?"  – אמר בהראותו על חומר החותם והעטים השבורים.  אהבתיך, אבל את פקודת ארקצ'ייב אשמור ומי שיזוז קדימה הרג אהרגהו".  ניקולנקה נשא את פניו לפיר, אבל פיר לא היה כבר.  במקום פיר היה האב – הנסיך אנדרי, ולאב לא היו דמות וצורה, אבל הוא היה, וניקולקה מכיון שראה אותו, הרגיש את חולשת האהבה:  הרגיש את עצמו חדל‑כח, חסר עצמות וצורה.  האב לטף ורחם אותו.  אבל הדוד ניקולי איליץ הלך ונדחק אליהם.  אימתה ופחד נפלו על ניקולי והוא התעורר משנתו.

     "האב", – חשב.  "האב" (ולמרות שנמצאו בבית שתי תמונות הדומות אל פניו, לא תאר ניקולנקה לעצמו את אביו בדמות אדם), האב היה עמדי וסלסל אותי.  הוא חייב את מעשי, הוא חייב את מעשי הדוד פיר.  את אשר יאמר, אקיים.  מוּציוס סצֵיבולה שרף את ידו.  אבל מדוע זה לא יהיה הדבר גם בחיי?  יודע אני, הם רוצים, שאלמד.  ואמנם אלמד.  אבל יגיע יום ואחדל;  ואז אמלא את הדבר.  ורק אחת אבקש מאלהים:  שיקרני גם אני מה שקרה את אנשי פלוטארך, ואז אעשה את הדבר.  אטיב לעשותו.  הכל יכירו, הכל יאהבוני, הכל יתפעלו בי.  ופתאם הרגיש ניקולנקה דמעות שחנקו את גרונו ויבך.

     – החולה אתה?  – נשמע קול דיסל.

     – לא, – ענה ניקולנקה ונח על הכר.

     – "הוא טוב ויפה, אני אוהב אותו", – חשב על דיסל.  "והדוד פיר?  הה, איזה אדם נפלא!  והאב?  האב!  האב!  כן, אעשה דבר, שגם הוא יהיה מרוצה מזה...

 

אפילוג שני

I.

נשוּא ההיסטוריה – הם חיי העמים והאנושיות.  לתפוס ולהביע בדברים ולתאר, באופן בלתי אמצעי, את החיים לא רק של כל האנושיות כולה, אלא אפילו של עם אחד בלבד – הוא דבר מן הנמנע.

כל ההיסטוריקונים הקדמונים היו משתמשים באמצעי אחד, כדי לתאר ולתפוס את חיי העם שלמראית עין הם למעלה מתפיסתנו.  הם תארו את פעולותיהם של אנשים יחידים, המושלים בעם;  ובפעולות אלו ראו את פעולתו של כל עם.

על השאלה:  כיצד המריצו אנשים יחידים את העמים לפעול לפי רצונם ובאיזה כח כֻּוון רצונם של היחידים, היו עונים הקדמונים:  על השאלה הראשונה – על ידי הודאה ברצון האלוהות, ששעבדה את העמים לרצון האדם הנבחר, ועל השאלה השניה – על ידי הודאה באלוהות, המכוונת את רצון האדם הנבחר לקראת המטרה הקבועה מראש.

הקדמונים היו פותרים את השאלות האלו על ידי אמונתם בהשתתפותה הבלתי אמצעית של האלוהות בפעולות האנושיות.

ההיסטוריה של הזמן החדש ביטלה להלכה את שתי ההנחות הללו.

מדת השכל מחייבת, שההיסטוריה החדשה מכיון שביטלה את אמונות הקדמונים, שבני האדם משועבדים לאלוהות ושכל העמים מוּנהלים לקראת מטרה קבועה, הרי צריכה היתה לחקור לא את גלויי השלטון, אלא את הסיבות המסבבות אותו.  אבל ההיסטוריה החדשה לא הלכה בדרך זו.  אף על פי שביטלה להלכה את השקפות הקדמונים, הרי למעשה היא מחזיקה בהן.

במקום אנשים שחוננו בשלטון אלוהי ושהרצון האלוהי מכונן את דרכם, הציגה ההיסטוריה או גבורים שחוננו בכשרונות לא‑אנוש, או סתם אנשים בעלי תכונות שונות, ממושל יחיד עד העתונאי הרודה בהמונים.  במקום המטרות הקודמות, הרצויות לאלוהות, המטרות של העם היהודי, היוני, הרומי, שבהן ראו הקדמונים את מטרותיה של תנועת האנושיות, הציגה ההיסטוריה החדשה את מטרותיה היא – הצלחת העם הצרפתי, הגרמני, האנגלי, ובמובן היותר מפשט, הצלחת הציביליזציה של כל האנושיות, הכוללת, לפי הרגיל, רק את אותם העמים, היושבים על השטח הצפוני‑מערבי של היבשת האירופית הגדולה.

ההיסטוריה החדשה ביטלה את אמונות הקדמונים, אבל לא הולידה במקומן השקפה חדשה והגיון הנמצב הכריח את ההיסטוריקונים שביטלו, כביכול, את שלטון המלכים האלוהי ואת גזרת הגורל של הקדמונים לבא לידי הנחה זו בדרך אחרת:  להכיר 1) שיחידים מדריכים את העמים, 2) ושקיימת מטרה מסוימת, שלקראתה הולכים העמים והאנושיות.

ביסוד החקירות של ההיסטוריקונים החדישים, מגיבון עד בוֹקל, מונחות – למרות חילוקי הדעות המדומים וחידוש השקפותיהם המדומה – שתי ההנחות הבלתי נמנעות הישנות האלו.

ראשית, מתאר ההיסטוריקון את פעולת היחידים המנהלים, לדעתו, את האנושיות:   האחר רואה יחידים כאלה רק במושלים, מצביאים, מיניסטרים;  השני מוסיף אל המושלים גם את הנואמים, המלומדים, המתקנים, הפילוסופים, המשוררים.  שנית:  המטרה, שהאנושיות הולכת לקראתה, ידועה להיסטוריקון:  בשביל אחד – אין מטרה זו אלא חוסן הממלכה הרומאית, ההישפנית, הצרפתית, בשביל השני – זהו החופש, השויון, הציביליזציה של פנת העולם הקטנה המכונה בשם אירופה.

בשנת 1789 מתחילה תסיסה בפריז;  היא עולה ומתפשטת ומתגלה בתנועת העמים ממערב למזרח.  פעמים אחדות נוהרת תנועה זו לצד מזרח, ומתנגשה בתנועה נגדית, ההולכת ממזרח למערב;  בשנת 12 היא מגיעה עד קצה גבלה – למוסקבה, ואז מתחילה בסימֶטריה מפליאה תנועה נגדית ממזרח למערב, ממש כמו בתנועה הראשונה, ובזרמיה נגרפים העמים של ארצות‑הבינים.  התנועה הנגדית מגיעה עד נקודת המוצא של התנועה במערב – לפריז – ומשתתקת.

במשך תקופה זו של עשרים שנים לא נחרשו מרחבי שדות כבירים, נשרפו ונהרסו בתים, המסחר שינה את כיוונו;  מליוני אדם נתרוששו, נתעשרו, העתיקו את מקומות מושבותיהם, ומליוני נוצרים שנצטוו לאהוב איש את רעהו הרגו איש את אחיו.

מה פירוש הדבר?  מה גרם לכך?  מה המריץ את האנשים האלה לשרוף בתים ולרצוח איש את נפש רעהו?  סיבות המאורעות מה הן?  איזה כח הניע את האנשים הללו לעשות ככה?  – אלו הן השאלות התמימות והחוקיות ביותר, שהאנושיות מציגה בעל כרחה לעצמה, כשהיא נתקלת בזכרונותיה ובמסרותיה של התקופה שעברה.

כדי לתרץ את הקושיות הללו פּונה השכל הישר של האנושיות אל מדע ההיסטוריה, שמטרתה היא – ההכרה העצמית של העמים והאנושיות. 

אלמלי היתה שומרת ההיסטוריה על השקפות הקדמונים, היתה אומרת:  האלוהות, בתור תשלום שכר או קנס לעם‑בחירה, נתנה שלטון לנפוליאון וכיוונה את רצונו לשם השגת מטרותיה האלוהיות.  והתשובה היתה ברורה ומקיפה.  אפשר היה להאמין או לכפור ביעודו האלוהי של נפוליאון, אבל מי שהאמין בו על כל שטח ההיסטוריה של התקופה ההיא, מצא הכל נבון וברור לפניו ולא ראה בה שום סתירה.

אבל ההיסטוריה החדשה אינה יכולה לתת תשובה כזו.  המדע כופר באמונת הקדמונים על השתתפות האלוהות במעשי האנושיות, ולפיכך עליה לתת תשובות אחרות.

ההיסטוריה החדשה המטפלת בשאלות הללו אומרת:  רוצים אתם לדעת, מה פירושה של תנועה זו, מה מקור התהוותה, איזה כח הוליד את המאורעות האלה?  שמעו שמוע:

"לודביק הXIV היה אדם שחצני מאד ובוֹטח בעצמו;  היו לו מאהבות כאלו וכאלו ומיניסטרים פלונים‑ואלמונים, ולא ידע למשול על צרפת.  יורשי לודביק גם כן היו אנשים רכי‑מזג ואף הם לא ידעו למשול על צרפת.  ולהם היו מאהבוֹת כאלו וכאלו ומקורבים פלונים ואלמונים.  מלבד זאת היו אנשים אחדים שחיברו ספרים בזמן ההוא.  בסוף המאה ה XVIII  נתכנסו בפריס כעשרים איש, והתחילו מספרים, שכל בני‑האדם שוים וחפשי.  משום כך התחילו האנשים מכריתים ומשמידים איש את רעהו בכל מדינת צרפת.  האנשים האלה הרגו את המלך ועוד רבים.  באותו זמן נמצא בצרפת אדם גאוני – נפוליאון.  הוא ניצח תמיד ובכל מקום, זאת אומרת, הכה הרבה אנשים, מפני שהיה גאוני בתכלית הגאונות.  לשם מטרה בלתי ידועה הלך לאפריקה להכות את יושביה, והרבה בה את חלליהם, וכה הצטיין בפקחותו וערמתו עד שבשובו לצרפת צוה שהכל יכנעו לפניו.  ואמנם הכל נכנעו לפניו.  וכשנמשח למלך הלך שוב להכות אדם רב באיטליה, באוסטריה ובפרוסיה.  אבל ברוסיה היה המלך אלכסנדר, שהחליט לחדש את הסדר באירופה ומשום כך נלחם בנפוליאון.  אבל בשנה השביעית כרת פתאם ברית שלום עמו, ובשנה האחת עשרה נפלה שוב מחלוקת ביניהם ושוב התחילו הורגים רבבות בני אדם.  ונפוליאון הביא ששים רבוא איש לרוסיה ולכד את מוסקבה;  אחר כך ברח פתאם ממוסקבה, ואז, בעצת שטיין ואחרים, איחד המלך אלכסנדר את אירופה והסיע את צבאותיה נגד משבית שלומה.  כל בני בריתו של נפוליאון נהפכוֹ פתאם לאויבי נפשו;  והמחנה העצום הזה עלה על נפוליאון, שאסף בינתים כוחות חדשים.  בעלי הברית נצחו את נפוליאון;  נכנסו לפריז;  הכריחו את נפוליאון להסתלק מכס המלוכה ושילחוהו אל האי אֶלבה, מבלי לשלול ממנו את תואר המלך וחלקו לו את הכבוד הראוי, אף על פי שלפני חמש שנים וכמו כן שנה אחרי כך הכל ראו בו רוצח העומד מחוץ לגדר החוק.  כתר המלוכה עבר ללודביק ה XVIII, שעד הזמן ההוא לגלגו עליו גם הצרפתים גם בעלי הברית.  ונפוליאון, שהוריד דמעות בפני הגוַרדיה הישנה שלו ויתר על כסא מלכותו וילך לארץ גזרה.  אחרי כן התחילו משוחחים מדינאים ודיפלומטים מצוינים בוינה (ביחוד טַלירן, שהקדים את חברו בתפיסת הכורסה הידועה והרחיב על ידי זה את גבולות צרפת) ובשיחותיהם אלו אצלו אושר או המיטו שואה על עמיהם.  עוד מעט ושוב היתה פורצת מריבת‑פתאם בין המושלים והדיפלומטים, וכבר היו מוכנים לפקוד על צבאותיהם לשלח חרב איש ברעהו;  אבל באותו זמן שב נפוליאון עם פלוגת חילים לצרפת והצרפתים שתעבוהו – מיד נכנעו כולם לפניו.  אבל המושלים בעלי הברית נתמלאו רוגז וילכו שוב להלחם בצרפתים.  המושלים נצחו את נפוליאון הגאוני ושלחוהו אל אי הילנה הקדושה, כשהוא מוכרז פתאם בפי כולם לרוצח.  אסיר האי, מורחק ומובדל ממחמדי נפשוֹ ומצרפת החביבה עליו, גסס שם על צוק סלע גסיסה אטית והנחיל את מעשי גבורתו לזרעו.  ובאירופה התחוללה תנועת ריאקציה וכל המושלים שוב התחילו מעליבים ומדכאים את עמיהם".

לשוא יחשוב הקורא שאין זה אלא הלצה, קריקטורה של תיאורים היסטוריים.  להיפך, זהו הביטוי הרך ביותר לכל התשובות הסותרות והמופרכות הניתנות לנו על ידי כל ההיסטוריה כולה, החל מכותבי הזכרונות וקורות הממלכות המיוחדות וגמור בהיסטוריות הכלליות ובמין החדש של הסתוריות‑התרבות שבתקופה ההיא.

התשובות האלו הן מוזרות ומגוחכות בזה שההיסטוריה החדשה משולה לאדם חרש, העונה על שאלות שאיש איננו מציג לו.

אם מטרת ההיסטוריה היא תיאור תנועת האנושיות והעמים, הרי השאלה הראשונה, המזקיקה לתשובה, שבלעדיה לא יובן השאר, היא:  איזה כח מניע את העמים?  בתשובה על שאלה זו מספרת ההיסטוריה החדשה בכובד ראש, שנפוליאון היה אדם גאוני או שלודביק XIV היה שחצני מאד או גם זאת, שסופרים פלונים‑אלמונים חיברו ספרים כאלה וכאלה.

כל זה הוא בגדר האפשרות והאנושיות מוכנה להסכים לכך;  אבל לא זאת היא השאלה אשר תשאל.  הדבר יכול היה להיות מענין, לו היינו מודים בשלטון אלוהי, הנסמך על כוחו העצמי, השוה תמיד והמנהל את העמים על ידי שליחיו הנפוליאונים, הלודביקים והסופרים;  אבל הרי אין אנו מודים בשלטון זה ולפיכך, טרם שאנו מתחילים לדבר על נפוליאונים, לודביקים וסופרים, עלינו להראות את הקשר הפנימי הקיים בין האנשים האלה ובין תנועות העמים.

אם במקום השלטון האלוהי קם כח אחר, צריך להסביר מה טיבו של כח זה, מפני שדוקא בכח זה כלולה כל תמצית ההיסטוריה.

ההיסטוריה כאילו מניחה מראש, שכח זה מסתבר מעצמו והוא גלוי וידוע לכל, אבל למרות כל חפצנו להכיר כח זה לדבר גלוי וידוע, הרי כל המרבה לקרא מחקרים היסטוריים מפקפק בעל כרחו, אם באמת נתברר לכולנו הכח הזה, שאפילו ההיסטוריקונים בעצמם מבינים אותו באופנים שונים, איש איש לפי רוח בינתו.

 

II

איזהו הכח המניע את העמים?

היסטוריקונים ביוגרפיים פרטיים והיסטוריקונים כלליים, כלומר, אלה המטפלים ביחיד ואלה המטפלים בעמים שלמים, רואים את הכח הזה בשלטון השכיח אצל גבורים ושליטים.  לפי תיאוריהם, אין מאורעות מתרחשים אלא ברצון נפוליאונים, אלכסנדרים ובכלל כל אותם האנשים, המתוארים על ידי ההיסטוריקון הפרטי.  התשובות הניתנות על ידי היסטוריקונים ממין זה על השאלה בדבר הכח המוליד את המאורעות מניח את הדעת רק כל זמן שהיסטוריקון אחד מטפל במאורע אחד.  אבל משמתחילים היסטוריקונים בני עמים שונים ובעלי השקפות שונות לתאר מאורע אחד, אין שום טעם לתשובותיהם אשר יתנו, מפני שכל אחד תופס את הכח הזה לא רק מתוך השקפה אחרת, אלא גם בסתירה גמורה לדעת האחרים.  היסטוריקון אחד פוסק, שנפוליאון הוליד את המאורע בכח שלטונו;  השני פוסק, שאלכסנדר הוליד את המאורע בשלטונו;  השלישי – שכח שלטונו של אדם שלישי גרם לכך.  מלבד זאת היסטוריקונים מסוג זה סותרים איש את רעהו גם בהסברת הכח, שעליו מבוסס שלטונו של אותו אדם.  טייר הבונופרטיסטון אומר, ששלטונו של נפוליאון הושתת על גאוניותו ומדותיו התרומיות.  Lanfrey  הריפובליקאי סובר ששלטונו היה בנוי על רמאותו ועל הונאת העם.  היוצא מזה, שהיסטוריקונים ממין זה המבטלים איש את הנחת רעהו מבטלים ממילא גם את מושג הכח המוליד את המאורעות, ואינם נותנים שום תשוּבה על השאלה היסודית של ההיסטוריה.

ההיסטוריקונים הכלליים, המטפלים בעניני כל העמים, כאילו מודים בזה, שהשקפת ההיסטוריקונים הפרטיים על הכח המחולל את המאורעות אינה צודקת.  הם רואים בכח זה לא שלטון המצוי אצל גבורים ומושלים.  אלא תוצאות כוחות רבים, הפועלים בּכיוונים שונים.  ההיסטוריקון הכללי המתאר מלחמה או כיבוש‑עם מוצא את סיבת המאורע לא בשלטון של יחיד, אלא בפעולת הגומלין של כמה אנשים הקשורים במאורע.

בהתאם להשקפה זו אפשר היה לחשוב, ששלטון האישים ההיסטוריים, אשר בא בתור תוצאת הפעולה של הרבה כוחות אינו בא בחשבון בתור כח המוליד את המאורעות כשהוא לעצמו.  ואף על פי כן ההיסטוריקונים הכלליים מזהים ברוב המקרים את מושג השלטון עם הכח המוליד מאורעות כשהוא לעצמו והמתיחס אליהם כסיבה לתוצאה.  פעם הם פוסקים, שהאישיות ההיסטורית טבועה בחותם‑התקופה ושלטונה הוא רק תוצאת הפעולה של כוחות שונים;  ופעם הם מחליטים שהשלטון הוא הכח המוליד את המאורעות.  גֶרוִינוס, שלוסֶר, למשל, ואחרים יש שהם מוכיחים, שנפוליאון הוא פרי המהפכה, האידיאות של 1784 וכ', ויש שהם אומרים בודאות, שמלחמת שנת 1812 ומאורעות אחרים שאינם רצוים בעיניהם – הם רק פרי הרצון המוטעה של נפוליאון ושהאידיאות גופא של 1784 נעצרו בהתפתחותן לרגלי שרירות לבו של נפוליאון.  אידיאות המהפכה, מצב‑הרוח הכללי – הם שהולידו את שלטון נפוליאון.  מאידך גיסא, שלטונו של נפוליאון דיכא את אידיאות המהפכה ואת מצב‑הרוח הכללי.

סתירה מוּזרה זו לא באה במקרה.  לא רק שהיא מצויה על כל צעד ושעל, אלא כל תיאורי ההיסטוריקונים הכלליים – הם שורה שלמה של סתירות כאלו.  מקור הסתירה הזו הוא בזה, שההיסטוריקונים הכלליים שבחרו במחקר הנתוחי עמדו בחצי הדרך.

כדי למצא את הכוחות הנפרדים השוים בכללותם לכח המורכב נחוץ שסכום הכוחות הנפרדים ישוה לכח המורכב.  ההיסטוריקונים הכלליים לא השגיחו מעולם בתנאי זה ומשום כך לשם הסברת הכח המורכב – מלבד הכוחות הנפרדים, שאינם מספיקים לדעתם – נזדקקו לקיומו של איזה כח נעלם הפועל על הכח המורכב.

ההיסטוריקון הפרטי המתאר את מלחמת שנת ה13 או את תקומת הבורבונים אומר בלי עקיפין, שרצונו של אלכסנדר הוליד את המאורעות האלה.  אבל ההיסטוריקון הכללי גרוינוס, המבטל השקפה זו של ההיסטוריקון הפרטי מתאמץ להוכיח, שמלחמת שנת ה13 ותקומת הבורבונים נתהוו לא רק ברצונו של אלכסנדר בלבד, אלא נגרמו גם על ידי פעולתם של שטיין, מֶטֶרניך, הגברת Stael, טַליירן, פיכטה, שַׁטובריאַן ואחרים.  ההיסטוריקון הפריד, כנראה, את אלכסנדר לחלקיו:  טליירן, שטובריאן ואחרים; סכום החלקים הנפרדים, כלומר פעולת הגומלין של שטובריאן, טליירן,  הגברת Stael ועוד איננה שוה לכח המורכב, כלומר לאותה התופעה שמיליוני צרפתים נשתעבדו לבורבונים.  מהעובדה גופא, ששטובריאן, הגברת Stael ואחרים אמרו איש לרעהו כזאת וכזאת נובע רק יחסם ההדדי, אבל לא שעבודם של מיליונים.  ומשום כּך, כדי להסביר כיצד גרם יחסם זה לידי שעבודם של מליונים, כלומר, כיצד מצטרפים כוחות נפרדים השוים כל אחד לA  לכוח משוה השוה לאֶלף A, מוכרח ההיסטוריקון להכיר שוב באותו כח השלטון, שהוא שולל את קיומו העצמי ורואה בו רק תוצאה של כוחות, זאת אומרת, הוא מוכרח להודות בקיומו של כח נעלם הפועל על הכח המורכב.  ככה נוהגים גם ההיסטוריקונים הכלליים.  ומשום כך הם סותרים לא רק את דברי ההיסטוריקונים הפרטיים, אלא גם את עצמם.

יושבי הכפר, שאינם יודעים בדיוק את סיבת הגשם, אומרים, כשהם מצפים ליום בהיר או לגשם:  הרוח פיזר את העבים או הרוח הצפיף את העבים.  והוא הדין גם עם ההיסטוריקונים הכללים:  לפעמים, כשרצונם בכך, וכשהדבר מתאים לתורתם הם קובעים הלכה, שהשלטון הוא פרי המאורעות;  ולפעמים, כשיש צורך להוכיח את ההיפך, הם פוסקים שהשלטון מוליד את המאורעות.

ההיסטוריקונים מהסוג השלישי, הקרויים בשם היסטוריקוני התרבות וההולכים בדרך הכבושה של ההיסטוריקונים הכלליים, שרואים לפעמים בסופרים ונשים כוחות המולידים מאורעות, מסבירים את הכח הזה באופן אחר ושונה לגמרי.  הם מוצאים אותו בתרבות, בפעולה הרוחנית.

ההיסטוריקונים של התרבות עקביים מאוד ביחס לרבותיהם, ההיסטוריקונים הכלליים:  ובאמת, אם אפשר להסביר מאורעות היסטוריים בזה, שאנשים אחדים התיחסו ככה וככה איש לרעהו, מדוע איפא אי‑אפשר להסבירם בזה, שאנשים פלונים‑אלמונים חיברו ספרים כאלה וכאלה?  ההיסטוריקונים האלה בוחרים מתוך סכום הסימנים הכביר, המציינים כל תופעה בחיים את סימן הפעולה הרוחנית ואומרים, שדוקא סימן זה הוא הסיבה האמיתית.  אבל למרות כל התאמצותם להוכיח, שסיבת המאורע ספונה בפעולה הרוחנית, אפשר להסכים רק בדרך של פשרה לזה, שיש משהו מן השיתוף בין הפעולה הרוחנית ותנועת העמים, אבל בשום אופן אי אפשר להניח, שהפעולה הרוחנית מכוונת את מעשי האנשים;  מפני שתופעות כמעשי הרצח האכזריים של המהפכה הצרפתית, הנובעים מתורת השויון של בני האדם, ומלחמות הדמים ומשפטי‑המות, הנובעים ממוסר האהבה האנושית, אינם מצדיקים את ההנחות הללו.

אבל אם גם נניח, שצדקו כל הסברות הערמומיות, הממלאות את דפי ההיסטוריה;  אם גם נניח, שאיזה כוח נשגב, המכונה בשם אידיאה שולט בעמים, הרי בכל זאת השאלה היסודית של ההיסטוריה נשארת בלתי פתורה, או שאל השלטון הקודם של המושלים ואולי גם אל השפעת היועצים, המוכנסת על ידי ההיסטוריקונים הכלליים, מצטרף כח חדש של האידיאה, אבל גם הקשר שבינה ובין ההמונים טעון בירור.  מתקבל על הדעת, שנפוליאון היה בעל שלטון ומשום כך אירע המאורע;  בדרך של פשרה אפשר גם להבין, שנפוליאון ועוד השפעות אחרות גרמו למאורע;  אבל כיצד גרם הספר Contrat Social, שהצרפתים התחילו רוצחים איש את נפש רעהו, אי אפשר בשום אופן להבין מבלי להסביר את הקשר הסיבתי שבין הכח החדש הזה ובין המאורע.

בלי ספק, יש קשר בין כל מה שחי וקיים בזמן אחד,  ומשום כך לא קשה למצא קשר ידוע בין הפעולה הרוחנית של האנשים ובין תנועתם ההיסטורית, כשם שאפשר לקבוע את הקשר הזה בין תנועת האנושיות ובין המסחר, האומנות, הגננות וכל מה שאתם רוצים.  אבל קשה להבין מה ראו ההיסטוריקונים על ככה לחשוב את הפעולה הרוחנית של האנשים לסיבתה, לביטויה של כל התנועה האנושית ההיסטורית.  לידי מסקנה כזו יכולים היו לבא ההיסטוריקונים מתוך הנימוקים הבאים:  1) ההיסטוריה נכתבת על ידי מלומדים, ומשום כך טבעי וגם נעים להם הדבר לחשוב, שעבודת מעמדם משמשת יסוד לתנועת האנושיות, כשם שטבעי ונעים הוא הדבר לחשוב ככה למעמד הסוחרים, האכרים, החילים.  (הדבר אינו מובע בקול רם, מפני שסוחרים וחילים אינם מבקשים היסטוריה).  2) הפעולה הרוחנית, ההשכלה, הציביליזציה, התרבות, האידיאה – כל אלה הם מושגים ערפליים, בלתי ברורים, ובטליתם נוח מאד להאפיל על מלים, שערכן עוד יותר מטושטש ושקל משום זה לכרוך אותן עם הלכות שונות.

אבל מבלי לדבר על ערכן הפנימי של היסטוריות ממין זה (יוכל היות, שהן נחוצות למישהו או למשהו), היסטוריות התרבות, שאת צורתן הולכות ומקבלות כל ההיסטוריות הכלליות, מצטיינות בזה, שמדי בררן בפרטות וברצינות תורות שונות, דתיות, פילוסופיות, מדיניות, בתור סיבות של מאורעות, כל פעם, שיש להן צורך לתאר מאורע היסטורי אמיתי, כמו למשל, מלחמת שנת ה12, הן מתארות אותו בעל כרחן בתור תוצאת כח השלטון, או במלים פשוטות, שהמלחמה הזאת היא פרי רצונו של נפוליאון.  מדי דברם ככה, סותרים היסטוריקוני התרבות את עצמם או שהם מוכיחים, שהכח החדש אשר בדו מלבם, אינו מסביר את המאורעות ההיסטוריים ושהאמצעי היחידי לתפיסת ההיסטוריה הוא השלטון, שכאילו אינם מכירים בו.

 

III

הולך הקטר.  נשאלת השאלה:  מדוע הוא נע?  האכר אומר:  השד מניע אותו.  פלוני אומר, שהקטר מתנועע בכח הגלגלים.  אלמוני סובר, שסיבת התנועה היא בעשן, המונדף על ידי הרוח.

אי אפשר להכחיש את דברי האכר.  כדי להכחיש את דבריו צריך מי שהוא להוכיח לו, שאין שדים בעולם או שאכר שני יסביר לו, שאת הקטר מניע לא שד, אלא מכונאי אשכנזי.  רק אז יוכחו מתוך הסתירות, ששניהם לא צדקו.  אבל מי שאומר, שהסיבה היא בתנועת הגלגלים, מכחיש את עצמו יען כי בעלותו על דרך המחקר הניתוחי עליו להמשיך את דרכו:  הוא צריך לברר לעצמו את סיבת התנועעות הגלגלים.  וכל זמן שלא יגיע עד הסיבה האחרונה של תנועת הקטר, אל הקיטור הנלחץ של קלחת‑הקטר, אינו רשאי להפסיק את חפוש הסיבה.  ואותו האיש, שהסביר את תנועת הקטר על ידי העשן המונדף, לאחר שראה, שנימוק הגלגלים איננו מספיק לברר את הסיבה, לקח את הסימן הראשון שנזדמן לו והפך אותו לסיבה.

המושג היחידי שיש בּו כדי לבאר את תנועת הקטר הוא מושג הכח, השקול כנגד התנועה הנראית לעין.

המושג היחידי שיש בו כדי לבאר את תנועת העמים הוא מושג הכח השקול כנגד כל תנועת העמים.

אבל היסטוריקונים שונים רואים במושג זה כוחות שונים לגמרי, שאינם שווי‑ערך עם התנועה הנראית לעין.  אחדים רואים בו כח המצוי אצל גבורים, כאיכר זה שרואה בקטר את השד;  השני – כח שנפעל על ידי כוחות אחרים, כתנועה זו של האופנים;  השלישי – השפעה רוחנית, כעשן נדף.

כל זמן שנכתבות היסטוריות של יחידים – יהיו קיסרים, אלכסנדרים, לוּטרים או ווֹלטרים – ולא היסטוריה של כל האנשים המשתתפים במאורע, בלי שום יוצא מן הכלל, אין שום אפשרות לתאר את תנועת האנושיות בלי מושג הכח, המכריח את האנשים לכוון את פעולתם לקראת מטרה מסוימת.  ומושג יחידי כזה הידוע להיסטוריקונים או השלטון.

המושג הזה הוא המנוף היחידי, שבו אפשר לשלוט בחומר ההיסטוריה בהסברתה הנוכחית, ואלמלי שבר מישהו את המנוף הזה, כפי שעשה בוקל בשעתו, שלא מצא אמצעי אחר להשתמש בחומר ההיסטוריה, היה גוזל מעצמו את שארית האפשרות להשתמש בו.  את הנחיצות של מושג השלטון לשם בירור התופעות ההיסטוריות מוכיחים בתכלית הדיוק ההיסטוריקונים הכלליים והיסטוריקוני התרבות גופם, המסתלקים כאילו ממושג השלטון והמשתמשים בו בעל כרחם על כל צעד.

מדע ההיסטוריה עד עכשיו משול – ביחס לשאלות האנושיות – לכסף חוזר, למטבעות ושטרי כסף.  ההיסטוריות העממיות הביוגרפיות והפרטיות משולות לשטרי כסף. הן הולכות וחוזרות וממלאות את תפקידן מבלי לגרום איזה נזק לאיש ולפעמים הן מביאות גם תועלת כל זמן שלא תתעורר השאלה על דבר בטיחותן.  די לנו להסיח את דעתנו מהשאלה כיצד מחולל רצון הגבורים את המאורעות, וההיסטוריות של הטיֶרים תהיינה מענינות ומאלפות וגם טבועות בחותם השירה.  אולם כשם שמתעורר הספק בערכם האמתי של שטרי‑הכסף על ידי המחשבה, שאפשר לזייף אותם או שידרשו את שוים במשקל הזהב, ככה מתעורר הספק בערכן האמיתי של כל מיני ההיסטוריות או על ידי זה, שמספרן גדל יותר מדי או שמישהו ישאל לפי תומו:  באיזה כח עשה זאת נפוליאון?  זאת אומרת, שיחפוץ להחליף את שטר‑הכסף החוזר בזהב טהור של מושג נכון.

ההיסטוריקונים הכלליים והיסטוריקוני התרבות משולים לאנשים, שהחליטו – לרגלי אי‑הנוחות של שטרי‑הכסף, לטבוע מטבע מצלצלת ממתכת, שאין לה משקל הזהב.  אכן, היו מקבלים מיציקה זו מטבע מצלצלת, אבל רק מצלצלת.  שטר‑הכסף עוד יש בכוחו לרמות את ההדיוט;  אבל מטבע מצלצלת, מחוסרת ערך, לא תרמה איש.  כשם שהזהב קרוי זהב כשהוא יסכון לא רק לשם חליפין, אלא גם למלאכה, כך גם ההיסטוריקונים הכלליים יהיו בבחינת זהב, כשיוכלו לענות על השאלה היסודית של ההיסטוריה:  מהו השלטון ?  ההיסטוריקונים של תולדות התרבות מבטלים בכלל את השאלה ועונים על איזו שאלה אחרת.  וכשם שמטבעות‑הזכרון הדומות לזהב יכולות לשמש במקום זהב רק בקהל אנשים המסכימים לקבלם תמורת זהב או בקרב אנשים שאינם יודעים את סגולות הזהב, כך גם ההיסטוריקונים הכלליים והיסטוריקונים של תולדות התרבות, שאינם נותנים תשובה על השאלות התמציתיות של האנושיות, משמשים לשם מטרות מסוימות מטבע עוברת לסוחר בשביל אוניברסיטאות וקוראים נכבדים – חובבי ספרים רציניים, כפי שהם קרויים בפיהם.

 

IV

ההיסטוריה, לאחר שנסתלקה מהשקפת הקדמונים על ההשתעבדות האלוהית של רצון העם ליחיד בחיר‑יה, ועל השתעבדותו של הרצון הזה לאלוהות, שוב אינה יכולה לפסוע אף פסיעה אחת מבלי להסתבך בסתירות ועליה לבחור אחת משתי אלה:  או לשוב אל האמונה הקודמת בדבר השתתפות האלוהות במעשי האנושיות, או להסביר בדיוק את ערך הכח, המוליד מאורעות היסטוריות והמכונה בשם שלטון.

לשוב אל הראשון אי‑אפשר: האמונה נתערערה; ומשום כך צריך להסביר את ערך השלטון.

נפוליאון צוה לגייס צבא ולצאת למלחמה.  מושג זה כל כך רגיל בעינינו, להשקפה זו התרגלנו עד לידי כך, שהשאלה:  מדוע יצאו למלחמה ששים רבוא איש בפקודתו של נפוליאון נראית בעינינו למחוסרת‑טעם.  העוז היה בידו ומשום כך נתמלאה פקודתו.

תשובה זו היא מספיקה למדי כל זמן שאנו מאמינים, שהשלטון הוא מתנת אלהים.  אבל מכיון שאנו כופרים בזה, הרי יש צורך לקבוע מהו סוד השלטון ששולט האדם באדם. 

שלטון זה איננו היתרון הפיסי של הגבור על החלש, הכרעה הבנויה על ההשתמשות או על איום של השתמשות בכח פיסי, כשלטונו של הֵרַקֶלס;  אינו מבוסס גם על יתרון הכח המוסרי, כפי שחושבים לתומם היסטוריקונים אחדים, האומרים שעסקנים היסטוריים הם גבורים, כלומר אנשים המחוננים בסגולות שכל ונשמה מיוחדות, ששמן – גאוניות.  שלטון זה אינו יכול להתבסס על יתרון הכח המוסרי, מפני שאם נעבור בשתיקה על אנשים‑גבורים, כמו הנפוליאונים, שבדבר מדותיהם המוסריות הדעות חולקות, הרי ההיסטוריה מוכיחה לנו, שגם הלודביקים הXI‑יים, גם המטרניכים, ששלטו על מיליוני אנשים, לא הצטיינו בשום סגולות נפשיות מיוחדות, כי אם להיפך, רובם ככולם היו מבחינה מוסרית פחותי ערך מכל מיליוני האנשים אשר סרו למשמעתם.

אם מקור השלטון הוא לא בסגולותיו הגופניות והרוחניות של האדם, הרי ברור לכל, שהמקור הזה נמצא מחוץ לאדם, באותם היחסים אל ההמונים, שהאדם בעל השלטון נתון בהם.

ככה מבינה את מהות השלטון גם תורת‑המשפט, זו קופת‑החליפין של ההיסטוריה, המבטיחה להחליף את הבנת השלטון ההיסטורית בזהב טהור.

השלטון הוא סכום רצונות ההמונים שנמסר על ידי הסכמה שבעל פה או הודאת שתיקה למושלים שנבחרו על ידי ההמונים.

בתורת המשפט הכוללת דעות וסברות כיצד לסדר ממלכה ושלטון, עד כמה שסידור כזה הוא בגדר האפשרות, הרי הדבר ברור למדי;  אבל ביחס להיסטוריה טעונה הגדרת שלטון זו ביאורים.

תורת המשפט מביטה על הממלכה והשלטון, כמו שהביטו הקדמונים על האש, כעל דבר בעל קיום מחלט.  אבל בשביל ההיסטוריה ממלכה ושלטון הם רק תופעות בלבד, כשם שהאש בתורת הפיסיקה של זמננו איננה כח איתנים, אלא תופעה פיסית.

הבדל יסודי זה בין השקפת ההיסטוריה וזו של תורת המשפט גרם, שתורת המשפט יכולה להרחיב בדברים, כיצד צריך לפי דעתה לארגן את השלטון ומהי מהות השלטון, המתקיים ללא שנוי מחוץ לזמן;  אבל על שאלות היסטוריות בדבר ערך השלטון המשתנה בזמן איננה יכולה לענות כלום.

אם השלטון הוא סכום של רצונות שנמסר למושל, כלום יש לראות את פוגַצ'וב כבא כח רצון ההמונים?  ואם לא – מדוע זה נפוליאון I הוא בא כח?  מדוע נחשב נפוליאון III, לאחר שנתפש בבולון, לפושע, ומדוע נהפכו לפושעים האנשים אשר נתפשו על ידו?

במהפכות חצרניות, שרק שנים – שלשה אנשים משתתפים בהן, כלום גם שם נמסר רצון ההמון לאיש החדש?  וביחסים הבין‑לאומיים כלום נמסר רצון העם לכובשו?  בשנת 1808 – כלום נמסר רצון הברית הרהיינית לנפוליאון?  הנמסר לנפוליאון רצון המוני העם הרוסי בשנת 1808, כשצבאותינו עם בעלי בריתם הצרפתים יצאו להלחם באוסטרים?

על השאלות האלו אפשר לענות אחת משלש אלה:  או להכיר, 1) שרצון ההמונים נמסר תמיד בלי שום תנאים למושלים, אשר בחרו בהם ומשום כך כל הרמת שלטון חדש, כל התנגדות לשלטון שנמסר פעם בידי מושל נבחר דינה כדין הפרעת השלטון הקיים;

או להכיר, 2) שרצון ההמונים נמסר למושלים בתנאים קבועים ומסוימים ולהוכיח שכל המצוקות, ההתנגשויות ואפילו ההתנקשויות בשלטון – מקורם בזה שהמושלים אינם מקיימים את התנאים, שבהם נמסר השלטון בידיהם;

או להכיר, 3) שרצון ההמונים נמסר למושלים בתנאים, אבל בתנאים בלתי ידועים ובלתי מסוימים, ושהתהוותם של שלטונות רבים, מלחמתם ומפלתם נגרמו על ידי זה, שהמושלים מרבים או מפחיתים לקים את אותם התנאים הבלתי ידועים, שבהם העבר רצון ההמונים מאיש אחד למשנהו.

בשלשת האופנים האלה מפרשי ההיסטוריקונים את יחס ההמונים אל מושליהם.

ההיסטוריקונים, שאינם מבינים בתומת נפשם את שאלת ערך השלטון, אותם ההיסטוריקונים הביוגרפיים, הפרטיים, שעליהם כבר דובר לעיל, כאילו מכירים, שסכום רצונות ההמונים נמסר לאישים היסטוריים בלי תנאים, ומשום כך ההיסטוריקונים האלה המתארים איזה שלטון משערים, ששלטון זה הוא האמתי והמחלט, וכל כח אחר המתנגד לשלטון זה איננו שלטון, אלא הפרעת השלטון, כלומר מעשה אונס ואלמות.

תורה זו, שכוחה יפה בתקופות הקדם ותקופות השלום והמנוחה בחיים ההיסטוריים, אינה מתאימה לתקופות הסוערות והמורכבות בחיי העמים, כששלטונות רבים ושונים קמים בזמן אחד ונלחמים זה בזה, מפני שההיסטוריקון שומר‑החוק יוכיח, שהקונבנט, הדירקטוריה ובונופרט הפריעו את השלטון, והרפובליקאי והבונופרטיסטון יוכיחו:  האחד, שהקונבנט היה בעל השלטון האמתי, השני – שהקיסרות היתה בעלת השלטון, ושהכל זולתה היה הפרעת שלטון.  מובן מעצמו שפירושים כאלה של היסטוריקונים, הסותרים איש את רעהו, טובים הם רק בשביל תינוקות בשחר ילדותם.

הסוג השני של היסטוריקונים המודים בטעותה של השקפה זו על ההיסטוריה אומר, שהשלטון מבוסס על זה, שרצונות ההמונים בכללותם נמסרים בתנאי למושלים, ושהאישים ההיסטוריים רשאים להשתמש בשלטונם רק כל זמן שהם מקיימים את התכנית, אשר התוה להם רצון העם מתוך הודאה של שתיקה.  אבל מה טיבה של התכנית הזאת – זאת אינם אומרים לנו ההיסטוריקונים, ואם גם אומרים, הרי הם סותרים תמיד איש את דברי רעהו.

כל היסטוריקון, בהתאם להשקפתו על המטרה אשר לתנועת העם, רואה את התכנית הזאת בחסנם, עשרם, חירותם, השכלתם של אזרחי צרפת או של ארץ אחרת.  אבל אם גם נסיח את דעתנו מסתירות ההיסטוריקונים בדבר עצם תכנה של תכנית זו;  אם גם נניח, שקימת תכנית אחת משותפת לכל, – הרי העובדות ההיסטוריות מכחישות כמעט תמיד את התורה הזאת.  אם העשירות, החופש, השכלת העם הם תנאי מסירת השלטון, מדוע זה הלודביקים ה XIV‑ים והיואנים ה IV‑ים מגיעים בשלום ומנוחה עד סוף ימי מלכותם והלודביקים ה XIV‑ים והקרלים ה I‑ים מוּצאים להורג על ידי העם?  על שאלה זו עונים בזה, שפעוּלת לודביק ה‑XIV, שהתנגדה לתכנית, השתקפה בלודביק ה XVI.  אבל מדוע זה לא נתנה את אותותיה בלודביק ה XIV וה XV.  מדוע הראתה את סימניה דוקא בלודביק ה XVI ?  ועד איזה זמן תראה את אותותיה?  על שאלות אלו אין תשובות וגם אי אפשר שתהיינה.   מתוך השקפה זו קשה גם להסביר את הסיבה, מדוע סכום הרצונות של דורות אחדים אינו נמסר על ידי מושליהם ויורשיהם ואחרי כן הוא נמסר לפתע פתאם ובמשך חמשים שנים לקונבט, לדירקטוריה, לנפוליאון, לקרל ה X, ללודביק‑פיליפ, לממשלה הריפובליקאית, לנפוליאון III.  וכשבאים ההיסטוריקונים האלה לפרש את מסירת הרצונות המהירה מאיש לאיש, ביחוד ביחסים בין‑לאומיים, בכבושים וכריתת בריתות, הרי הם מוכרחים להודות בעל כרחם שמקצת התופעות האלו איננה העברת רצונות רגילה, אלא מקריות, התלויה בערמתו, בטעותו או בתרמיתו של המדינאי, או המושל או מנהיג המפלגה.  היוצא במדברינו, שרוב גלויי ההיסטוריה מתפרש על ידי ההיסטוריקונים האלה לא כפרי מסירת רצונות חפשיים, אלא כפרי רצון מוטעה אצל אדם אחד או רבים, כלומר, שוב כהפרעת רצון.  ומשום כך המאורעות ההיסטוריים גם אצל ההיסטוריקונים האלה סותרים את ההלכה.

משל למי דומה היסטוריקון כזה – לצמחן, שראה צמחים אחדים הנובטים בצורת עלים‑תאומים והוא פוסק הלכה, שכל מה שצומח אינו צומח אלא בצורת שני עלעלים מפולגים, ושהתמרה והפטריה ואפילו האלון המסתעפים במלא פריחתם ואין להם דמות של שני עלעלים, סותרים את ההלכה.

היסטוריקונים מסוג שלישי מכירים, שרצון ההמונים נמסר לאישים היסטוריים בתנאי, אלא שהתנאים האלה אינם ידועים לנו.  הם אומרים, שהשלטון נמצא בידי האישים ההיסטוריים משום שהם מגשימים את רצון ההמונים שנמסר להם.

אבל אם הכח המניע את העמים צפון לא באישים ההיסטוריים, אלא בעמים, מה איפא ערכם וחשיבותם של האישים ההיסטוריים?

האישים ההיסטוריים – אומרים ההיסטוריקונים הללו – משמשים ביטוי לרצון ההמונים;  פעולת האישים ההיסטוריים משמשת בבואה לפעולת ההמונים.

אבל אם כך הדבר נשאלת השאלה:  האם כל פעולת האישים ההיסטוריים בכללותה משמשת ביטוי לרצון ההמונים או רק חלק ידוע של פעולה זו?  אם כל פעולת האישים ההיסטוריים משמשת ביטוי לרצון ההמונים, כפי שחושבים אחדים, הרי תולדות הנפוליאונים, היֶקַטֵרינות, עם כל פרטי הדיבות החצרניות משמשים ביטוי לחיי עמיהם, דבר שהוא שטות גמורה;  ואם רק צד אחד של פעולת האישיות ההיסטורית משמש ביטוי לחיי העמים, כפי שחושבים היסטוריקונים – פילוסופים מדומים, הרי טרם שנקבע, איזה צד בפעולת האישיות ההיסטורית מבליט את חיי העם, צריך לדעת קודם מה טיבם של חיי העם.

היסטוריקונים מסוג זה, כשהם נתקלים בקושי כזה בודים מלבם הפשטה כללית ערפלית ובלתי מוחשת, שאפשר להכניס לתוכה מאורעות אין קץ ואומרים, שהפשטה זו היא היא מטרת התנועה של האנושיות.  ההפשטות הכלליות היותר רגילות, המקובלות על ידי כל ההיסטוריקונים הם:  חופש, שויון, השכלה, קִדמה, ציביליזציה, תרבות.  ההיסטוריקונים שבוחרים איזו הפשטה להיותה מטרת התנועה של האנושיות, חוקרים את חיי האנשים, שהשאירו אחריהם זכרונות רבים, – מלכים, מיניסטרים, מצביאים, מחברים, מתקנים, אפיפיורים, עתונאים, בה במדה שהאישים האלה סייעו או התנגדו לפי דעתם להפשטה ידועה.  אבל מכיון שלא הוכח בהחלט, שמטרת האנושיות היא החופש, השויון, ההשכלה או התרבות ומכיון שהקשר בין ההמונים והמושלים ומשכילי האנושיות בנוי רק על ההשערה, שסכום רצונות ההמונים נמסר תמיד לאישים המתבלטים לעינינו, אין כל פלא שפעולת מליוני האנשים הנודדים מארצם, השורפים בתים, העוזבים את עבודת אדמתם והמכחידים איש את רעהו אינה מקבלת את בטויה בתיאור הפעולה של מתי‑המעט, שאינם שורפים בתים, שאינם עוזבים את עבודת אדמתם ושאינם רוצחים איש את רעהו.

ההיסטוריה מוכיחה זאת על כל צעד ושעל.  תסיסת עמי המערב

בסוף המאה שעברה וחתירתם אל המזרח – כלום היא מתפרשת על ידי פעולת לודביק ה XIV, ה XV וה XVI, או פעולת מאהבותיהם, המיניסטרים, חיי נפוליאון, רוּסוֹ, דִידְרו, בוֹמַרשֶׁה ואחרים ?

תנועת העם הרוסי מזרחה לקזַן וסיביר כלום נתגלתה בפרטי האופי החולני של יואן הרביעי וחליפת מכתביו עם קורבסקי?

תנועת העמים בזמן מסעי הצלב – כלום נגרמה בחייהם ופעולתם של הגוטְפרידים והלודביקים ונשותיהם?  חידה סתומה היא לנו תנועת העמים ממזרח למערב, תנועה ללא מטרה, בלי מנהיגות, עם המוני פוחזים וריקים, עם פיוטר המתבודד.  ועוד יותר נשגבה מבינתנו הפסקת התנועה הזאת בו ברגע, שעסקנים היסטוריים הרימו על נס את המטרה הנבונה, הקדושה של מסעי הצלב – את שחרור ירושלים.  אפיפיורים, מלכים ואבירים עוררו והלהיבו את העם לשחרר את האדמה הקדושה;  אבל העם לא הלך, מפני שאותה הסיבה הנעלמה שהתניעה אותו קודם, שוב לא היתה קיימת, תולדות הגוטפרידים ומשוררי‑האהבה ("מִינֵזֵנֱגֵרִים") אינן יכולות כנראה להכיל בקרבן את חיי העמים.  ותולדות הגוטפרידים והמינזנגרים נשארו מה שהיו וגם דברי ימי העמים ותנועותיהם נשארו פליאים כמו שהיו.

עוד פחות מזה תפרשנה לנו את חיי העמים תולדות הסופרים והמתקנים.

היסטורית התרבות תסביר לנו את נימוקי הפעולה, את תנאי החיים והמחשבה של הסופר או המתקן.  יודע לעו, שלוּתֵּר היה בעל מזג רתחני ונשא דרשות כאלו וכאלו;  יודע לנו, שרוסו היה איש קל אמנה וחיבר ספרים כאלה וכאלה;  אבל ידוע לא נדע מדוע השמידו עמים איש את רעהו אחרי הריפורמציה ומדוע דנו למות איש את אחיו בתקופת המהפכה הצרפתית.

אם נצרף את שתי ההיסטוריות האלו יחד, כפי שעושים זאת ההיסטוריקונים בזמן החדש, נקבל היסטוריה של מושלים וסופרים, אבל לא דברי ימי העמים.

 

V

חיי היחידים אינם יכולים להכיל בקרבם את חיי העמים, כי לא נמצא הקשר בין היחידים האלה ובין העמים.  ההלכה הפוסקת, שהקשר הזה הוא במסירת הרצון הקיבוצי לאישים היסטוריים היא רק השערה גרידא שלא התאמתה עדיין על ידי נסיון ההיסטוריה.

התורה בדבר מסירת הרצון הקיבוצי של ההמונים לאישים היסטוריים יש בה אולי כדי לפרש הרבה והרבה דברים בתורת המשפט ואולי היא נחוצה לה לצרכיה;  אבל ביחס להיסטוריה, מן הרגע שמופיעות מהפכות, כיבושים, מלחמות אחים, משמתחילה ההיסטוריה, אין תורה זו מפרשת כלום.

תורה זו עושה רושם של ודאית דוקא מפני זה, שאי אפשר לאמת את דבר מסירת הרצון הקיבוצי, יען כי לא היה קיים מעולם.

על כל מאורע שלא יבא, ויעמוד מי שיעמד בראש המאורע, יכולה תמיד ההלכה לפסוק, שאדם זה עמד בראש התנועה מפני זה, שהרצון הקיבוצי נמסר לו.

תשובותיה של התורה הזאת על השאלות ההיסטוריות דומות לתשובותיו של אדם שרואה עדר צאן, ומבלי לקחת בחשבון גם את איכותה של אדמת‑המרעה בקצות השדה השונים גם את הרועה הנוהג את העדר, הנהו דן על הסבות המצעידות את העדר בכיוונים שונים לפי הבהמה הפוסעת בראש העדר.

"העדר הולך בכיוון זה ולא אחר משום זה, שהבהמה ההולכת בראש העדר מנהלת אותו, והרצון הקיבוצי של כל יתר הבהמות נמסרה למנהיג העדר הזה".  ככה עונה הסוג הראשון של ההיסטוריקונים המחזיקים במסירת‑השלטון בלי תנאי.

"אם הבהמות ההולכות בראש העדר מתחלפות, הרי מפני זה, שהרצון הקיבוצי של כל הבהמות נמסר ממנהיג אחד לשני בה במדה, שהבהמה מנהלת בכיוון שהותוה על ידי כל העדר".  כך עונים ההיסטוריקונים המכירים, שהרצון הקיבוצי של ההמונים נמסר למושלים בתנאים, שלפי דעתם הם בלתי ידועים לנו.  (דרכי הסתכלות כאלה גורמים לעתים קרובות, שהמסתכל – בהתאם לכיוון אשר בחר לו – חושב למנהיגים את אלה, אשר במקרה של חילוף מכיוונם של ההמונים, ילכו לא בראש, אלא מן הצד ואולי גם בזנב ההמונים).

"אם הבהמות העומדות בראש מתחלפות בקביעות ומשתנה בלי הפסק גם כיוונו של כל העדר, הרי סבת הדבר היא בזה, שלשם השגת המטרה הידועה לנו הבהמות מוסרות את רצונותיהן לבהמות הנראות לעינינו;  ומשום כך, כדי לחקור ולדעת את תנועת העדר צריך להתבונן בכל הבהמות הנראות לנו, ההולכות בכל קצות העדר".  ככה אומרים ההיסטוריקונים מהסוג השלישי, הרואים סימן של תקופה בכל האישים ההיסטוריים, ממושלי‑יחיד עד העתונאים.

תורת מסירת הרצון הקיבוצי לאישים היסטוריים איננה אלא פַּרַפְרַזָה, הרצאת השאלה במלים אחרות.

מהי סיבת המאורעות ההיסטוריים?  – השלטון.  מהו – שלטון?  – השלטון הוא רצון קיבוצי, שנמסר לאישיות אחת.  באיזה תנאים נמסר הרצון הקיבוצי לאישיות אחת?  – בתנאי שהאישיות מביעה את רצון כל האנשים, זאת אומרת, שהשלטון הוא שלטון.  במלים אחרות.  שהשלטון הוא מלה, שפירושו אינו ברור לנו.

*

אלמלי נצטמצם שדה המחשבה האנושית במחשבה מופשטת בלבד, היתה האנושיות מעבירה תחת שבט הבקורת את מושג השלטון, הניתן על ידי המדע והיתה באה לידי מסקנה, שהשלטון הוא רק מלה בלבד ואיננו קיים בחיי המציאות.  אבל לשם הכרת התופעות משתמש האדם, מלבד המחשבה המפשטת, גם במכשירי הנסיון, שבו הוא בודק ובוחן את פרי המחשבה.  והנסיון מלמדנו, שהשלטון אינו רק מלה גרידא, אלא תופעה הקיימת במציאות.

אם גם לא נביא בחשבון, שבלי מושג השלטון כל תיאור של פעולת אנשים קיבוצית הוא מן הנמנע, הרי גם ההיסטוריה גם ההסתכלות במאורעות דורנו נותנות ראיות מובהקות לקיום השלטון.

כל פעם שמתחולל מאורע מופיע אדם או אנשים, שברצונם מתהוה המאורע.  נפוליאון III מצוה והצרפתים הולכים למֶקסיקו, המלך הפרוסי וביסמרק מצוים, והצבאות הולכים לבוהֶמיה.  נפוליאון ה I מצוה, והחילים הולכים לרוסיה.  אלכסנדר ה I מצוה, והצרפתים נכנעים לבורבונים.  מפי הנסיון אנו למדים, שכל מאורע אשר יארע כרוך תמיד ברצונו של אדם או אנשים, אשר צוו אותו.

ההיסטוריקונים, הרואים לפי רגילות ישנה חלק אלוה ממעל במפעלי האנושיות, רוצים לראות את סיבת המאורע בגילוי רצונו של האיש, שעליו הוטל השלטון;  אבל מסקנה זו אינה מתאשרת לא על ידי מחשבה ולא על ידי נסיון.

מצד אחד מראה לנו המחשבה, שגלוי הרצון של האדם – דברי פיו – הוא רק חלק של הפעולה הכללית, המתגלה במאורע, כמו למשל, במלחמה או במהפכה;  ומשום זה אם לא נודה שקיים כח עליון, מופלא, מחוץ לדרך הטבע – הנס – לא ישוער, שדברי האדם ישמשו סיבה ישרה לתנועת מליונים.  מאידך גיסא, אם גם נניח, שדברי האדם יכולים לשמש סיבה למאורע, הרי אנו למדים מההיסטוריה, שברוב המקרים גלוי הרצון של האישים ההיסטוריים איננו מפעיל שום פעולה, זאת אומרת, לא רק שפקודותיהם אינן מתמלאות, אלא לפעמים ההיפך מפקודתם.

בלי ההנחה בדבר השתתפות אלוהית במפעלי האנושיות אין אנו יכולים לקבל את השלטון בתור סיבת המאורעות.

השלטון, מבחינת הנסיון, הוא הקשר שבין גלוי‑רצון של היחיד ובין מלוי הרצון על ידי אחרים.

כדי לבאר לעצמנו את תנאי הזיקה הזאת, עלינו לברר קודם כל את המושג של גילוי הרצון וליחסו לאדם ולא לאלוהות.

אם האלוהות נותנת פקודה, מביעה את רצונה, כפי שאנו קוראים בהיסטורית הקדמונים, אין הבעת רצון זו תלויה בזמן ובשום גורמים, מפי שהאלוהות אינה קשורה לחלוטין במאורע.  אבל כשאנו מדברים על פקודות – גילוי הרצון של האדם – הכרוכות בזמן והקשורות זו בזו,  – כדי לברר לעצמנו את הקשר שבין הפקודות והמאורעות עלינו לקבוע:  1) את התנאים שבהם נתונה הפעולה המתהוה:  רציפות התנועה הן בזמן המאורעות הן בזמנו של האדם המפקד;  2) את תנאי הקשר ההכרחי שבין האדם המפקד והאנשים הממלאים את פקודתו.

 

V

רק גילוי הרצון של האלוהות, שאיננו תלוי בזמן, יכול להתיחס לכמה וכמה מאורעות העתידים להתרחש בעוד שנים אחדות או הורות אחדים, ורק האלוהות, שהיא קדמון, יכולה לקבוע ברצונה בלבד את כיוון התנועה של האנושיות;  מה שאין כך האדם הפועל בזמן והמשתתף בעצמו במאורע.

כשנביא בחשבון את התנאי הראשון שהשמטנו – את תנאי הזמן – נווכח, ששום פקודה איננה יכולה להתקיים אלא אם כן פקודה אחרת קודמת לה, המאפשרת את מלוי הפקודה האחרונה.

אין לך פקודה הבאה מתוֹך עצמה והכוללת בתוכה שורה שלמה של מאורעות;  כל פקודה ופקודה נובעת מאחרת הקודמת לה ואיננה מתיחסת לשלשלת של מאורעות, אלא למומנט מסוים של מאורע.

כשאנו אומרים, למשל, שנפוליאון פקד על צבאותיו לצאת למלחמה, אנו מאחדים לפקודה אחת שניתנה בזמן אחד כמה וכמה פקודות, שבאו זו אחר זו ושתלויות זו בזו.  נפוליאון לא יכול להוציא פקודה להסיע את המחנות לרוסיה וגם לא הוציא מעולם פקודה כזאת.  היום הוא צוה לכתוב נירות כאלה וכאלה לוינה, לברלין, לפטרבורג;  מחר – להוציא חוקים ופקודות כאלה וכאלה לצבא, לצי, לפקידות‑המשק וכו' וכו', – רבא רבבות של פקודות, שנצטרפו לשורה של פקודות, המתאימות לאותם המאורעות, שהביאו את חיל‑צרפת לרוסיה.

אם נפוליאון מוציא במשך כל ימי מלכותו פקודות בדבר משלחת צבאית לאנגליה, ומבזבז זמן ומאמצי‑כח, שאף אחת ממשלחותיו לא זכתה להם, ולמרות זאת, לא נסה אף פעם במשך כל ימי מלכותו לבצע את מזמתו, ומסדר משלחת רק לרוסיה, שלפי הכרתו הפנימית אשר הוּבעה כמה פעמים, כדאי לחיות עמה בשלום, הרי סיבת הדבר היא בזה, שהפקודות הראשונות לא היו לפי רוח המאורעות והאחרונות היו לפי רוחם.

כדי שהפקודה תתמלא באמת, נחוץ שהאדם יוציא פקודה שיכולה להתקיים.  מה שיכול להתקיים ומה שאינו יכול – אי אפשר לדעת לא רק ביחס למסע נפוליאון לרוסיה, שמיליוני בני אדם השתתפו בו, אלא אפילו בנוגע למאורע פשוט שבפשוטים, מפני שרבבות מכשולים יכולים להפריע בעד הגשמה זו או אחרת.  כל פקודה שנתמלאה היא רק אחת מסכום כביר של פקודות אשר שלא נתמלאו.  הפקודות שאינן בגדר האפשרות אינן מתקשרות עם המאורעות ואינן מתמלאות.  רק אותן הפקודות, שהן בגדר האפשרות, מצטרפות לשורה של צוויים, המתאימים לשורה של מאורעות והן מתמלאות למעשה.

מושגנו המוטע, שהפקודה הקודמת למאורע היא סיבתו – מקורו בזה, שכשנתהוה המאורע ונתקיימו רק אחדות מאלפי הפקודות שהיו קשורות במאורעות, אין אנחנו זוכרים את הפקודות שלא נתמלאו לרגלי זה שלא יכלו להתמלא.  מלבד זאת מקור טעותנו העיקרית הוא בזה, ששורה שלמה של מאורעות אין מספר, שונים ומשונים וקטנים שבקטנים, כמו למשל שפע העובדות שהביא את חיל צרפת לרוסיה, מוכללת למאורע אחד לפי התוצאה שבאה בעקבי המאורעות האלה;  ובהתאם להכללה זו מוכללת גם שורת הפקודות לגילוי‑רצון אחד.

אנו אומרים:  נפוליאון רצה לערוך קרב על רוסיה וכן עשה.  למעשה לא מצאנו מעולם בכל פעולת נפוליאון אף דבר וחצי דבר שיהי דומה לגילוי רצון זה, אלא ראינו שורה של פקודות או של גילויי רצון, בעלי‑כיוונים שונים ובלתי קבועים.  מהמספר העצום של פקודות נפוליאון אשר לא נתמלאו נתקבל סכום פקודות – בשביל מלחמת שנת 1812 – אשר נתמלאו, לא מפני שהפקודות האלו עלו במשהו על הפקודות הבלתי‑מקוימות, אלא מפני שמספר ידוע של הפקודות האלו חל בזמן אחד עם המאורעות שהביאו את חיל‑צרפת לרוסיה;  באופן דומה לזה יצויר ציור קבוע על ידי טופס‑[2] הקיר בלי שום הבדל כיצד ובאיזו כיוונים ימשחו עליו את הצבע  ורק מפני זה שהציור הגזור בטופס היה כולו משוח בצבע.

ובכן, כשאנו מתבוננים מבחינת הזמן ליחס הפקודות אל המאורעות אנו מוצאים, שהפקודה אינה יכולה בשום אופן לשמש סיבה למאורע ושבין שניהם קיימת זיקה קבועה ומסוימת.

כדי להבין את טיבה של זיקה זו צריך לחדש בזכרון תנאי נשכח שני לכל פקודה היוצאת לא מהאלוהות, אלא מפי האנשים, והתנאי הזה הוא שהאדם גופא הנותן את הפקודות משתתף במאורע.

היחס הזה של האדם הנותן פקודות אל האנשים המקבלים את הפקודות הוא אותו הדבר והמכונה שלטון.  טיבו של היחס הנ"ל הוא כזה:

לשם פעולה משותפת מתאגדים תמיד האנשים להתאגדויות מסוימות, שבהן שכיח יחס‑גומלין שוה בין האנשים המשתתפים בפעולה למרות המטרות השונות של הפעולה המשותפת.

משמתחברים האנשים בהתאגדויות האלו, נוצר תמיד ביניהם יחס כזה, שרוב האנשים משתתף באופן בלתי אמצעי במדה היותר גדולה, ומיעוטם משתתף באופן בלתי אמצעי במדה היותר קטנה באותה הפעולה המשותפת, שלשמה הם מתחברים.

מכל התאגדויות‑האנשים לשם פעולות משותפות – הבולט והקבוע ביותר הוא – הצבא.

כל צבא וצבא מורכב:  מבעלי דרגה צבאית נמוכים, חיילים פשוטים, שהם הרוב המכריע בצבא;  מבעלי דרגה גבוהים מהם:  שרי עשרה, שלישים, שמספרם פחות מהראשונים;  מבעלי דרגה יותר גבוהים וכה הלאה, עד השלטון הצבאי העליון, המתרכז באדם אחד.

את הסידור הצבאי אפשר לצייר בדיוק בדמות חרוט, את הבסיס עם הקוטר היותר גדול מהווים החיילים;  את הבסיס העילי, הפחות קצת – שרי הצבא הנמוכים, הבינונים וכו', עד ראש החרוט, כלומר עד המצביא.

החילים המהווים את הרוב – הם הנקודות היותר נמוכות של החרוט והבסיס שלו.  החיל בעצמו דוקר, גוזר, שורף, שודד, ולשם פעולות אלו הוא מקבל תמיד פקודות מאנשים העומדים על גבו;  כשהוא לעצמו איננו מוציא פקודות.  שר-העשרה (מספרם פחות כמובן) השתתפותו בפעולה היא יותר נדירה מזו של החיל;  אבל הוא כבר מוציא פקודה.  הקצין – השתתפותו בפעולה עוד יותר נדירה, אבל הפיקוד יותר תדירי.  הגנרל – נותן רק פקודות לצבא וכמעט שאינו משתמש בנשק.  המצביא – אינו יכול להשתתף באופן ישר בפעולה ונותן רק פקודות כלליות על הסעת המחנות.  יחס כזה בין האנשים מצוי בכל התאגדות אנושית לשם פעולה משותפת – בחקלאות, במסחר ובכל הנהלה.

ובכן, מבלי לחלק באופן מלאכותי את כל הנקודות המתמזגות של החרוט, את פקידי הצבא, את נושאי המשרות והמעלות של הנהלה או חברה שיתופית, למקטון עד גדול, מסתמן חוק, הקובע את היחס ההדדי בין אנשים המתאגדים לשם פעולה משותפת באופן כזה, שבמדה שהאנשים מרבים להשתתף באופן ישר בעצם הפעולה הם ממעיטים לצוות ולהוציא פקודות ומספרם יגדל;  ובמדה שימעיטו להשתתף בעצם הפעולה ירבו לפקד ומספרם ימעט;  באופן כזה אנו מגיעים מהשדרות התחתיות עד האדם האחד, האחרון, שאינו משתתף באופן ישר בעצם המאורע ושכל פעולתו מכוונת להוצאת פקודות.

יחס זה של אנשים מפקדים לאלה שמקבלים פקודות – הוא מהות המושג המכונה שלטון.

כשהבאנו בחשבון את תנאי הזמן של המאורעות מצאנו, שהפקודה מתקיימת רק כשהיא מתיחסת לשורה של מאורעות מסוימים.  וכשלקחנו בחשבון את התנאי ההכרחי של הקשר אשר בין המצוה והמקיים מצאנו, שהמצוים, לפי עצם תכונתם, משתתפים רק מעט מזעיר בפעולה גופה ושכל פעולתם מכוונת להוצאת פקודות גרידא.

 

VII

כשיארע איזה מאורע, מביעים האנשים את דעותיהם ושאיפותיהם בדבר המאורע, ומכיון שהמאורע נובע מהפעולה הקיבוצית של הרבה אנשים הרי מן ההכרח מתקיימה אחת הדעות או השאיפות המובעות ולו גם לפי ערך.  כשמתקיימת אחת הדעות המובעות, היא מתקשרת כרגיל עם המאורע בתור פקודה שקדמה לו.

אנשים סוחבים קורה.  כל אחד מחוה את דעתו, כיצד ואנה מושכים אותה.  האנשים מוציאים את הקורה ונמצא, שהפעולה נעשתה כדברי אחד מהם.  הוא צוה.  הנה לפנינו פקודה ושלטון בצורת בראשית.  האיש שהרבה לעמול ביגיע כפיו, לא יכול להרבות מחשבות על עבודתו ולהעמיק חקר על תוצאות הפעולה המשותפת ולתת פקודות;  והאיש שנתן פקודות – לפי טבע פעולתו – בדברי פיו צריך היה, כמובן, למעט ביגיע כפים.

במדה שהולך ומתרבה המון האנשים, המכוון את פעולתו למטרה אחת, מתבלט ביותר אותו סוג האנשים, הממעטים להשתתף השתתפות בלתי אמצעית בפעולה הקיבוצית בה במדה שפעולתם מכוונת לנתינת פקודות.

כשהאדם פועל פעולת יחיד יש לו תמיד סכום מסוים של נימוקים, המדריכים את פעולתו בעבר, המשמשים הצדקה לפעולתו בהוה והמכונים את מחשבותיו על דבר פעולתו בעתיד.  ככה יעשה גם ההמון, המניח לאנשים שאינם משתתפים בפעולה להמציא את הנימוקים, ההצדקות וההשערות של פעולתם הקיבוצית.

לרגלי סיבות ידועות או בלתי ידועות לנו התחילו הצרפתים טובחים והורגים איש את רעהו.  את המאורע הזה מלוה ההצדקה המוצאה את ביטויה בגילוי הרצון הקיבוצי, שהדבר נחוץ לטובתה של צרפת, לטובת החופש והשויון.  האנשים חדלו מטבוח איש את רעהו ואת המאורע הזה מלוה הצדקה בצורת הצורך של אחדות השלטון, ההתנגדות לאירופה וכו'.  אנשים מתפרצים ממערב למזרח ורוצחים את אחיהם, ואת המאורע הזה מלוים דברי מליצה על תהילת צרפת, שפלותה של אנגליה וכ'.  ההיסטוריה מורה לנו, שלכל ההצדקות האלו על המאורע אין שום תכלית כללית, שהן סותרות זו את זו, כמו למשל רציחת אדם לשם הכרת זכויותיו או הריגת מיליוני אנשים ברוסיה לשם השפלת אנגליה.  אבל יש ערך של הכרח להצדקות האלו במובנן הנוכחי.

ההצדקות האלו פוטרות את האנשים המחוללים את המאורעות מעול האחריות המוסרית.  המטרות הזמניות האלו דומות למגרדות, ההולכות לפני הקַּטר על גבי פסי הבּרזל לשם נקוי הדרך והסרת המכשולים:  הן מנקות את דרך האחריות המוסרית של האנשים.  בלי הצדקות אלו קשה לתרץ את הקושיה היותר פשוטה המבצבצת ועולה בשעת בירור כל מאורע ומאורע:  כיצד מוציאים לפועל מיליוני אנשים פשעים קיבוציים, הריגות, מלחמות וכדומה?

אם נקח את החיים הממלכתיים והציבוריים באירופה בצורותיהם המרכבות הנוכחיות, כלום אפשר להראות על מאורע כל שהוא, שלא יבא לפי דרישותיהם, הוראותיהם ופקודותיהם של מלכים, מיניסטרים, בתי‑מחוקקים, עתונים?  כלום ישנה בעולם פעולה קיבוצית, שלא תמצא את הצדקתה באחדות ממלכתית, בלאומיות, בשווי המשקל של אירופה, בתרבות?  בקיצור, כל מאורע מתהוה מוצא את בטויו בגילוי‑רצון מסוים, ולאחר שהוא מוצא את הצדקתו הוא מתקבל כפרי רצון של אדם אחד או רבים.

אל כל אשר תפן הספינה המפליגה בים, נראה תמיד זרם של גלים הרוגשים לפניה.  לעיני האנשים העומדים על ספון הספינה, יהיה זרם זה הזרם היחידי הנראה לעין.

רק כשנעקוב מקרוב, בכל רגע ורגע, את תנועת הזרם ונשוה אותה לתנועת הספינה נווכח, שכל רגע בתנועת הזרם נקבע על ידי תנועת הספינה ושתנועתנו אנו הסמויה מן העין היא היא שהביאה אותנו לידי טעות.

כדומה לזה נראה, כשנעקוב בכל רגע ורגע את תנועת האישים ההיסטוריים (כלומר, כשנקח בחשבון את התנאי ההכרחי לכל המתהוה בעולם – תנאי רציפות התנועה בזמן) ולא נגרע עינינו מהקשר ההכרחי שבין האישים ההיסטוריים וההמונים.

כל מעשה אשר יֵעָשה, תמיד ימָצא בסופו, שהיה צפוי מראש ובא בפקודת אחרים.  אל כל אשר תפן הספינה, זאם גלים הומה וגועש לפניה, מבלי אשר יכוון ויאיץ את תנועתה, אבל בעינינו ידמה מרחוק לזרם, אשר לא רק יתנועע בכח עצמי, אלא גם יכוון את תנועת הספינה. 

                            

ההיסטוריקונים, שחקרו את גלויי‑הרצון של אישים היסטוריים, שלבשו צורה של פקודות ביחס למאורעות, שערו, שהמאורעות תלויים בפקודות.  לאחר שחקרנו את עצם המאורעות ואת הקשר שבין ההמונים והאישים ההיסטוריים מצאנו, שהאישים ההיסטוריים ופקודותיהם תלויים במאורעות.  ראיה מובהקת למסקנה זו משמשת העובדה, ששום פקודה בעולם לא תביא לידי התהוות המאורע, אם אין סיבות אחרות להתהוותו.  אבל מכשיארע המאורע – יהיה מה שיהיה – הרי בסכום גילויי הרצון הבלתי פוסקים של אנשים שונים תמיד ימצאו כאלה, שלפי תכליתם ולפי זמנם יתגלו ביחס למאורעות בצורה של פקודות.

לאחר שבאנו למסקנה זו, אנו יכולים באופן ישר וחיובי לענות על שתי השאלות היסודיות של ההיסטוריה:

1. מה זה שלטון?

2. איזה כח מוליד את תנועת העמים?

1. השלטון הוא יחס של אדם לזולתו, שעל פיו ממעט האדם הזה להשתתף בפעולה בה במדה שהוא מביע יותר את הדעות, ההשערות וההצדקות של הפעולה הקיבוצית המתהוה.

2. את תנועת העמים מוליד לא השלטון, לא הפעולה הרוחנית, אפילו לא שני הדברים יחד, כהשערת ההיסטוריקונים, אלא פעולת כל האנשים, המשתתפים במאורע, והמתאגדים באופן כזה, שכל המרבה להשתתף באופן בלתי אמצעי במאורע מקבל על עצמו את האחריות היותר קטנה ולהיפך.

מבחינה מוסרית סיבת המאורע – הוא השלטון;  מבחינה חמרית – הנכנעים לשלטון.  אבל מכיון שהפעולה המוסרית לא תתכן בלי הפעולה החמרית, הרי סיבת המאורע מצויה לא בזו ולא בזו, אלא בשתיהן יחד.

או במלים אחרות:  ביחס לתופעה הנידונה אי אפשר להשתמש במושג הסיבתיות.

בסופו של דבר אנו מגיעים אל חוג הנצח, אל תכלית הגבול, שאליה מגיע שכל האדם בכל מקצועות המחשבה, אם נושא המחשבה אינו משמש בשבילו כלי לשחק בו.

החשמל מוליד את החום, מוליד את החשמל.  האטומים מושכים זה את זה, האטומים דוחים זה את זה.  כשאנו מדברים על יחס‑הגומלין בין החום והחשמל ועל האטומים אין אנו יכולים להסביר לעצמנו את הדבר ואנו אומרים, שהדבר הוא כך, מפני שכך צריך להיות, מפני שלא ישוער אחרת, מפני שזהו – חוק.  הוא הדין גם בתופעות היסטוריות.  מדוע פורצת מלחמה או מהפכה – אין אנוּ יודעים;  אנו יודעים רק, שלשם פעולה זו או אחרת מתאגדים האנשים להתאגדות מסוימת, שבה הם משתתפים כולם;  ואנו אומרים, שכך הוא הדבר, מפני שלא ישוער אחרת, מפני שזהו – חוק.

 

VIII

לו טפלה ההיסטוריה בתופעות חיצוניות, הרי החוק הפשוט והברור הזה היה מספיק והיינו גומרים בזה את הרצאת דברינו.  אבל חוק ההיסטוריה מתיחס לאדם.  חלקית החומר אינה יכולה להגד לנו, שאינה מרגישה צורך במשיכה ודחיה ושהדבר – שקר;  אבל האדם, שהוא נשוא ההיסטוריה, אומר ישר:  בן חורין אנכי ומשום כך אינני כפוף לחוקים.

שאלת חופש הרצון, אף על פי שלא הוצגה עדיין, קיומה מורגש בהיסטוריה על כל צעד ושעל.

כל ההיסטוריקונים המעמיקים חקר נתקלו בעל כרחם בשאלה זו.  כל הסתירות, כל תעלומות ההיסטוריה, הדרך המוטעת, שבה הולך המדע הזה – כולם נובעים מחוסר הפתרון לשאלה זו.

אם האדם הוא בעל בחירה חפשית, זאת אומרת, אם כל אדם ואדם הוא בן חורין לעשות כטוב בעיניו, הרי כל ההיסטוריה איננה אלא שורה של מקרים ללא קשר ביניהם.

אם אפילו אדם אחד ממליוני אנשים במשך תקופה של אלף שנים היה בעל בחירה חפשית, כלומר שעשה כל הישר בעיניו, הרי מובן מעצמו, שפעולה חפשית אחת של אדם המתנגדת לחוקים, מבטלת את אפשרות הקיום של חוקים כל שהם בשביל כל האנושיות.

אם קיים לוּ גם חוק אחד המכוון את מעשי האדם, שוב לא יתכן חופש הרצון, מפני שרצון האנשים צריך להשתעבד לחוק זה.

בסתירה זו כלולה שאלת הבחירה החפשית, המעסיקה מאז ומעולם את מוחותיהם של טובי האנושיות, השאלה שהוצגה מקדמת דנא בכל חשיבותה הכבירה.

השאלה היא בזה, שכאשר אנו מביטים על האדם כעל נשוא ההסתכלות, מכל בחינה שהיא:  דתית, היסטורית, מוסרית, פילוסופית, – אנו מוצאים חוק כללי של הכרח, שהאדם משועבד לו ככל מה שחי וקיים בעולם.  וכשאנו מביטים אליו מבפנים, כאל נשוא ההכרה, אנו מרגישים את עצמנו בני‑חורין.

ההכרה היא מקור תודעה עצמית, מובדל ומופרש מהשכל ובלתי קשור בו.  באמצעות השכל האדם מתבונן אל עצמו;  אבל הוא יודע את עצמו רק על ידי ההכרה.

בלי הכרה עצמית לא תשוער שום הסתכלות עצמית ותפיסה שכלית.

כדי להבין, להסתכל, להסיק מסקנות צריך האדם להכיר את חיותו.  ואין אדם מכיר את חיותו אלא על ידי רציתו, כלומר, הוא מכיר את רצונו.  ואת רצונו, שהיא מהות חייו, האדם מכיר ומוכרח להכיר כרצון חפשי.

אם האדם, המתבונן אל עצמו, רואה שרצונו מכוון תמיד לפי חוק קבוע (למשל, כשהוא מתבונן אל הכרח האכילה או אל פעולת מוחו או אחרת) הרי הוא תופס בעל כרחו את הכיוון המתמיד של הרצון כהגבלת הרצון.  מה שאיננו חפשי איננו עלול להיות גם מגבל.  רצונו של אדם הוא כמגבל בעיניו דוקא משום זה, שהוא מכיר אותו כרצון חפשי.

אתם אומרים, שאינני חפשי.  ואני הרימותי והורדתי את ידי.  דעת לנבון נקל, שתשובה בלתי הגיונית זו היא ראיה מובהקה לחופש הרצון.

התשובה הזאת היא גלוי של הכרה שאיננה כפופה לשכל.

לולא היתה הכרת החופש מקור תודעה עצמית מיוחד ומובדל מהשכל, אז היתה נכנעת להגיון ולנסיון;  אבל למעשה הכנעות כזו איננה קיימת ואיננה עולה על הדעת.

שורה של נסיונות ושקולי‑דעת מלמדת את האדם, שבתור נשוא ההסתכלות הוא כפוף לחוקים ידועים, ומשום כך האדם נכנע להם ואיננו נלחם בחוק המשיכה או אי-החדירות, אשר הכיר בו לחלוטין. אבל אותה שורת הנסיונות ושקולי-הדעת מראה לו, שהחופש הגמור,אשר יכיר בהכרה פנימית בתוך עצמו, הוא מן הנמנע, ושכל אחת מפעולותיו תלויה בתכונתו, באפיו ובנימוקים המפעילים אותו; אבל האדם אינו נכנע מעולם למסקנות של הנסיונות ושקולי-הדעת האלו.

האדם, שלמד מפי הנסיון ושיקול-הדעת, שהאבן נופלת למטה, מאמין בזה בכל לבו ובכל המקרים האלה והדומים להם הוא מצפה להתגשמות החוק המוּכר הזה.

אבל לכשנודע לו בודאות לא פחותה מזו שרצונו כפוף לחוקים, איננו מאמין ואיננו יכול להאמין בזה.

כמה שלא יוכיחו הנסיון ושקול הדעת לאדם, שבאותם התנאים כמו שהם ובאפיו כמו שהוא, יעשה גם עכשיו מה שעשה קודם, הרי מדי גשתו בפעם האלף באותם התנאים והאופי אל הפעולה, שהיתה נגמרת תמיד באופן שוה, הוא בטוח בלבו, שהוא יכול לעשות כטוב בעיניו, כמו לפני הנסיון.  כל אדם, מפרא מדבר עד הוגה דעות, כמה שלא יוכיחו לו ההגיון והנסיון בהוכחות מובהקות שלא תשוערנה שתי פעולות שונות בתנאים שווים, מרגיש שבלי מוצג[3] חסר טעם זה (שהנהו מהות החופש) אינו יכול לתאר לעצמו את החיים.  הוא מרגיש, שאף על פי שהדבר הוא בלתי אפשרי, הוא קיים במציאות, מפני שבלי המוצג הזה על החופש לא היה מבין את מהות החיים ולא היה יכל לחיות אפילו שעה אחת.

לא היה יכול לחיות מפני זה, שכל שאיפות האנשים, כל הגרויים והתשוקות החיוניים אינם אלא שאיפות להגברת החופש.  העושר והעניות, התהלה והעילום, השלטון והשעבוד, הגבורה והחולשה, הבריאות והחולניות, ההשכלה והבורות, העמל והבטלה, השובע והרעב, המוסר והפריצות – כל אלה הם דרגות של חופש, גבוהות או נמוכות ביותר.

אדם משולל חופש חשוב כמת.

אם מושג[4] החופש נראה בעיני השכל כסתירה מחוסרת טעם, כאפשרות לעשות שתי פעולות בזמן אחד או כפעולה ללא סיבה הרי זה מוכיח את העובדה, שההכרה אינה משועבדה לשכל.

הכרת חופש זו שאיננה עלולה להתערער ולהבטל ושאינה כפופה להגיון ולנסיון, המוּכרת על ידי כל החכמים והמוחשת על ידי כל האנשים בלי יוצא מן הכלל, הכרה שבלעדיה לא יתכן שום מוצג על האדם, – הכרה זו היא הצד השני של השאלה.

האדם הוא יצור האלוהים אדיר‑היכולת, היודע נסתרות, רב החסד והאמת.  מהו טיבו של החטא, שפירושו נובע מהכרת חופש הבחירה?  זוהי – שאלת הדת.

פעולות האנשים כפופים לחוקים כלליים וקבועים, שמוצאים את ביטוים בסטטיסטיקה.  אבל מה טיבה של אחריות האדם בפני חברה, שפירושה נובע מהכרת החופש?  זוהי – שאלת המשפט.

מפעלי האדם נובעים באפיו הטבוע בדמו ומהגורמים המשפיעים עליו.  מה טיבו של המצפן, והכרת מעשים טובים ורעים, הנובעים מהכרת החופש?  זוהי שאלת המוסר.

האדם, בקשר עם חיי האנושיות הכלליים, כפוף לחוקים, הקובעים את החיים האלה.  אבל אותו אדם מחוץ לקשר זה עומד ברשות עצמו.  העמים והאנושיות לשעבר מה הם – פעולת אנשים חפשית או בלתי חפשית?  זוהי שאלת ההיסטוריה.

רק בתקופתנו זו הבוטחת בכוחה, תקופת התפרסמות המדע על ידי מכשיר הבערות הכביר – הפצת ההדפסה – ירדה שאלת חופש הרצון עד לידי מדרגה כזו, ששוב אין בה מקום לעצם השאלה.  בתקופתנו קבל רוב האנשים הנאורים, כלומר המוני הבורים, את עבודת חוקרי הטבע, המטפלים רק בצד אחד של השאלה, לפתרון השאלה גופה.

אין נשמה וחופש, מפני שחיי האדם מתגלים בתנועות השרירים, ותנועות השרירים תלויות בפעולת העצבים;  אין נשמה וחופש, מפני שבתקופת זמן בלתי ידועה יצאנו מגזע הקופים –  כך אומרים הם וכותבים ומדפיסים ואינם חוששים כל עיקר, שלפני אלפים בשנים, לא רק הכירו, אלא מעולם לא כפרו כל הדתות וכל הוגי הדעות באותו חוק ההכרחיות, שהם מתאמצים להוכיחו עכשיו על ידי תורת הפיזיולוגיה והזואולוגיה ההיקשית.  אינם רואים, שתפקודם של מדעי הטבע בשאלה זו היא רק לשמש מכשיר להארת השאלה מצד אחד.  מפני שהעובדה, שהשכל והרצון הם מבחינת ההסתכלות רק הפרשות (secretion) המוֹח, ושהאדם, הכפוף לחוק הכללי, יכל היה להתפתח בתקופת זמן נעלמה מחיות שפלות עד למדרגתו הנוכחית מסבירה רק מבחינה חדשה את האמת, שהוכרה לפני אלפי שנים על ידי הדתות והתורות הפילוסופיות, שמבחינת השכל האדם כפוף לחוק ההכרחיות, אבל אינו מקרב אף כחוט השערה את פתרון השאלה, שיש לה גם צד שני, נגדי, המבוסס על הכרת החופש.

אם האנשים – מוצאם מהקופים בתקופת זמן בלתי ידועה, הרי הדבר הזה מובן וברור לנו לא יותר מההשערה שהאנשים נקרצו מקומץ אדמה בתקופת זמן ידועה (במקרה הראשון – X הוא הזמן השני המוצא);  והשאלה, כיצד מזדוגה הכרת החופש עם חוק ההכרחיות, המשעבד את האדם, איננה יכולה להפתר על ידי פיזיאולוגיה היקשית וזואולוגיה, מפני שבצפרדע, השפן והקוף אנו רואים רק את הפעולה השרירית‑עצבית, ובאדם – גם את הפעולה השרירית-עצבית, גם את ההכרה.

חוקרי הטבע וחסידיהם האומרים לפתור את השאלה הזאת למה הם דומים?  לטַיחים, שהוטל עליהם לטיח צד אחד של כותל הכנסיה, והם, בהשתמשם בהעדרו של המפקח הראשי על העבודה טחו מרוב התמדה גם את החלונות, גם את האיקונין, גם את הפיגום, גם את הכתלים הבלתי‑מחוזקים והנם שמחים, שהכל עכשיו ישר וחלק מנקודת ראיתם הטַיחית.

 

פתרון השאלה על דבר החופש וההכרח בשביל ההיסטוריה – יתרונו על יתר מקצועות המדע הוא בזה, שבשביל ההיסטוריה שאלה זו מתיחסת לא לעצם מהותו של הרצון, אלא למוצג על גלוי הרצון הזה בעבר ובתנאים מסוימים.

יחס ההיסטוריה אל מדעים אחרים בפתרון השאלה הזאת הוא כיחס מדע נסיוני למדע עיוני.

נשוא ההיסטוריה איננו עצם רצונו של האדם אלא מוצגנו אנו על הרצון.

ומשום כך איננו קיים בהיסטוריה, כמו בדת, במוסר ובפילוסופיה, הסוד הנעלם והבלתי נפתר של הצטרפות שתי הסתירות של החופש וההכרח.  ההיסטוריה חוקרת את מוצג חיי האדם, שבו קיימת בתור עובדה הצטרפות שתי הסתירות האלו.

בחיי המציאות מסתבר כל מאורע היסטורי, כל פעולת אדם באופן ברור ומסוים, מבלי להרגיש בהם שום סתירה, אף הקלה שבקלות, אף על פי שכל מאורע ומאורע מקצתו חפשי ומקצתו הכרחי בעינינו.

כדי לפתור את השאלה כיצד מצטרפים החופש וההכרח ומהי מהותם של שני המושגים האלה צריכה פילוסופית ההיסטוריה ללכת בדרך‑מחקר הפוכה לזו, שבה הולכים יתר המדעים.  במקום להכניס את תופעות החיים לתוך מסגרת הגדרות הנקבעות מראש, על יסוד מושגי החופש וההכרח, שקבענו בתוך עצמנו, צריכה ההיסטוריה להסיק משפע הגילויים השייכים לה והתלוים תמיד בחופש ובהכרח, את הגדרת המושגים של החופש וההכרח.

כל מוצג ומוצג על פעולת אדם או אנשים אנו תופסים מקצתו כפרי חופש האדם ומקצתו כפרי ההכרח.

כשאנו מדברים על נדידת העמים ועל התנפלות שבטי אסיה או על פקודותיו של נפוליאון III או על מעשה של אדם סתם, אשר בחר, למשל, בשעת טיולו מכמה וכמה כיוונים כיוון זה ולא אחר, – אין אנו רואים בכל אלה שום סתירה.  מדת החופש וההכרח אשר כיוונה את מעשי האנשים האלה ברורה וגלויה לכולנו.

לעתים קרובות יש לנו מוצגים שונים על מדת החופש, בהתאם לנקודת השקפתנו על התופעה;  אבל אנו רואים תמיד במדה שוה בכל פעולת אדם הצטרפות מסוימת של רצון והכרח;  בכל פעולה אנו מוצאים חלק ידוע של חופש וחלק ידוע של הכרח.  ובה במדה שמתרבה החופש בפעולה מתמעט בה ההכרח ולהיפך, כל אשר תרבה בה מדת ההכרח תמעט מדת החופש.

יחס החופש אל ההכרח יגדל או יפחת בהתאם לנקודת ההשקפה שממנה נידונה הפעולה;  אבל יחס זה הוא תמיד בערך הפוך.

האדם הטובע, שנאחז בחברו וטיבע אותו, או אם רעבה, שחלש לבה מהנקת הילד ושלחה ידה לגנוב אוכל או אדם, מלומד‑משמעת, שהורג בחזית המלחמה אדם חסר‑הגנה בתוקף הפקודה – כל אלה נראים כאנשים פחות אשמים, כלומר פחות חפשיים ויותר משועבדים לחוק ההכרח בעיני האדם, המכיר את התנאים, שבהם היו נתונים האנשים האלה, ויותר חפשים בעיני הבלתי‑יודע, שהאדם ההוא היה צפוי לסכנת טביעה, שהאם היתה רעבה, שהחייל נמצא בחזית המלחמה וכדומה.  כמו כן האיש אשר רצח נפש אדם לפני עשרים שנים וחי אחרי כן בשקט ובמנוחה בחברה, מעשהו משועבד יותר לחוק ההכרח בעיני האיש שדן את המעשה כעבור עשרים שנים ויותר חפשי בעיני האיש שדן את המעשה למחרת היום אחרי העשותו.  כמו כן כל פעולת אדם שכור.  משוגע או נרגז נראית פחות חפשית ויותר הכרחית בעיני האיש היודע את מצבו הנפשי של העברין ויותר חפשית ופחות הכרחית בעיני האיש שאינו יודע זאת.  בכל המקרים האלה מתרבה או מתמעט מושג החופש ובה במדה מתמעט או מתרבה מושג ההכרח בהתאם לנקודת ההשקפה על העברה.  עם הִתרַבות ההכרח פוחת החופש ולהיפך.

הדת, השכל הישר של האנושיות, תורת המשפט וההיסטוריה גופה מעריכים במדה שוה יחס זה שבין ההכרח והחופש.

1. יחס האדם, בעל הפעולה, אל העולם החיצוני,

2. אל הזמן,

3. ואל הסיבות שהולידו את הפעולה.

1. היסוד הראשון הוא היחס הגלוּי פחות או יותר שבין האדם והעולם החיצוני, המושג הברור פחות או יותר, על דבר המקום שהאדם תופס ביחס לכל המתקיים עמו בזמן אחד.  זהו היסוד המראה בעליל, שהאדם הטובע הוא פחות חפשי וכפוף יותר להכרח מהעומד על היבשה;  זהו היסוד הגורם לזה, שפעולת האדם, המשתף את חייו עם חיי אנשים אחרים בתוך ישוב צפוף, ופעולות האדם, הכפותוֹת בקשרי משפחה, משרה, עסקים, – הן בלי ספק פחות חפשיות ויותר משועבדות לחוק ההכרח מפעולותיו של אדם בודד וגלמוד.  כשאנו מסתכלים באדם כשהוא לעצמו, מחוץ ליחסו אל הסביבה המקיפה אותו – הרי כל פעולה ופעולה שלו נראית חפשית בעינינו.  אבל כשאנו מסתכלים בו מבחינת יחסו לסביבה החיצונית, מבחינת הקשר שבינו ובין כל אשר סביבו:  האדם המדבר עמו;  הספר אשר יקרא;  העבודה אשר יעשה;  אפילו האויר, המקיף אותו;  אפילו האור אשר סביבוֹ, – הרינו רואים, שכל אחד מהגורמים הללו משפיע עליו ומכוון את פעולתו למחצה, לשליש ולרביע.  ובה במדה שאנו לוקחים בחשבון את התנאים האלה מתמעט מוצגנו על החופש שלו ומתרבה מוצגנו על ההכרח, המשעבד אותו.

2. היסוד השני הוא:  היחס הגלוי פחות או יותר של האדם אל העולם החיצוני בשטח הזמן;  המושג הברור פחות או יותר על דבר המקום, שפעולת האדם תופסת בזמן.  מבחינת היסוד הזה חטאתו של אדם הראשון, שהביאה לידי התהוות המין האנושי, נראית פחות חפשית מחתונתו של אדם בן דורנו.  מבחינת היסוד הזה חייהם ופעולתם של אנשים אשר חיו לפני כמה וכמה דורות והקשורים עמדי קשר של זמן אינם יכולים להיות חפשים בעיני כחיים הנוכחים, שתוצאותיהם אינן ידועות לי לפי שעה.

מדרגות המוצגים על חופש והכרח פחות או יותר גדולים תלויות בשטח הזמן, המבדיל בין עשיית הפעולה ובין שיקול הדעת עליה.

כשאני בוחן פעולה שפעלתי לפני רגע, בתנאים השוים בערך לתנאים שאני נתון בהם עכשיו, הרי פעולתי נראית בעיני כחפשית לגמרי.  אבל כשאני בוחן פעולה שנעשתה לפני חודש בתנאים אחרים, הרינו מודה בעל כרחי, שלולא נעשתה הפעולה, לא היו קיימים כמה דברים מועילים, נעימים ואולי גם הכרחיים הנובעים ממנה.  וכשאפנה בזכרוני אל פעולה יותר קדומה, תתבררנה לי ביתר עוז תוצאות פעולתי;  ואז יקשה עלי לתאר לעצמי את מצב הדבר, לולא היתה הפעולה בכלל.  כל אשר ארחיק לכת אחורנית בזכרוני או – במלים אחרות – כל אשר ארחיק לכת קדימה על ידי שיקול המחשבה, משפטי על חופש הפעולה יהיה מסופק יותר ויותר.

את אותה הפרוֹגרסיה של ודאות בדבר השתתפות הרצון החפשי במפעלי האנושיות הכלליים אנו מוצאים גם בהיסטוריה.  מאורע שקרה בימינו נראה בעינינו כתוצאה ודאית של מעשי כל האנשים המפורסמים;  אבל במאורע מרוחק בזמן אנו רואים כבר את תוצאותיו ההכרחיות, שבלעדיהן לא ישוער שום דבר.  ובה במדה שנרחיק ללכת אחורנית בבירור המאורעות, תפחת בעינינו מדת ההפקרות של המאורע.

המלחמה האויסטרית‑פרוסית נראית בעינינו כתוצאה ודאית של מעשי ביסמרק הערום.  מלחמות נפוליאון – אף על פי שיש חשש ספק בדבר, עודן מתקבלות על הדעת כפרי רצונם של גבורים.  אבל במסעי הצלב אנו רואים כבר מאורע שיש לו מקום קבוע ושבלעדיו לא תשוער ההיסטוריה החדשה של אירופה, אף על פי שגם בשביל כותבי דברי הימים של מסעי הצלב היה המאורע הזה רק פרי רצונם של יחידים.  ואם נפן אל נדידת העמים, הרי לא יעלה על דעת שום איש בזמנינו שכזדון אַטילה תלויה הקמת השלום האירופי.  כל אשר נרחיק לאחור את נשוא הסתכלותנו בהיסטוריה, מוטל יותר בספק חופש האנשים המולידים את המאורע ומתבלט ביותר חוק ההכרחיות.

3. היסוד השלישי הוא:  מדת היכולת להכיר את התקשרות הסיבות האי‑סופיות, המהוה את התביעה ההכרחית של השכל, שבה צריכה כל תופעה מוּכרת ומשום כך כל גם פעולת אדם לתפוס בהכרח את מקומה הקבוע, בתור תוצאה לקודמים לה ובתור סיבה לבאים אחריה.

זהו היסוד הגורם לזה, שפעולותינו ופעולות זולתינו נראות בעינינו מצד אחד יותר חפשיות ופחות משועבדות לחוק ההכרח בה במדה שיותר נהירים לנו החוקים הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים וההיסטוריים, המוּסקים מההסתכלות, שהאדם משועבד להם ובה במדה שהעמקנו לחקור את הסיבה הפיזיולוגית, הפסיכולוגית או ההיסטורית של הפעולה; מאידך גיסא – במדה שהפעולה הנחקרת היא יותר פשוטה ובמדה שפחות מורכב האופי והשכל של האדם, שאנו מטפלים בפעולתו.

כשאין אנו יודעים לגמרי את סיבת הפעולה:  במקרה של מעשה רשע, מעשה צדקה או פעולה שהיא מחוץ לגדר הטוב והרע, הרי אנו מכירים במעשים כאלה את מדת החופש היותר גדולה.  במקרה של מעשה רשע – אנו דורשים להטיל עונש על הפושע, במקרה צדקה אנו משבחים את המעשה הטוב.  במקרה בינוני – אנו מכירים בעצמיות, במקוריות ובחופש היותר גדולים.  אבל אם מכל הסיבות הרבות הללו ידועה לנו לו גם אחת, הרינו מכירים כבר במדה ידועה של הכרחיות ואנו מפחיתים לדרוש עונש בעד מעשה הרשע ואנו ממעיטים את זכותו של עושה הצדקה ואנו מקטינים את מדת החופש במפעל המקורי כביכול.  העובדה, שהפושע נתחנך בסביבת פושעים, ממתיקה את אשמתו וגזר דינו.  מסירת נפשם של אב ואם מסירת נפש מתוך צפיה לתשלום גמול היא יותר מובנה ממסירת נפש ללא סיבה, ומשום כך היא פחות חפשית ופחות טעונה הכרת תודה.  מיסד של כתה, של מפלגה או ממציא מפליאים אותנו פחות כשאנו יודעים כיצד ובמה הוכשר הקרקע לפעולתם.  כשאנו עומדים בפני שורה שלמה של נסיונות, כשהסתכלותנו מכוונת תמיד לקביעת יחסי‑גומלין בין הסבות והתוצאות של פעולות האנשים, הרי הפעולות האלו הן יותר הכרחיות ופחות חפשיות בעינינו בה במדה, שאנו מטיבים לקשר את התוצאות והסיבות.  אם הפעולות הנחקרות הן פשוטות וברשותנו היה לתכלית החקירה מספר כביר של פעולות כאלו, הרי מושגנו על הכרחיותן יהיה יותר מלא ומקיף.  מעשה מחפיר שעשה בן מביש של אב נקלה;  התנהגות פרוצה של אשה, שנפלה לתוך סביבה רעה;  שיבת שכור לשכרותו וכד' – כל אלה הם מעללים, שכל אשר תתברר לנו סיבתם הם פחות חפשיים בעינינו.  ואם האדם, בעל הפעולה הנידונה עומד בשפל המדרגה של ההתפתחות השכלית, כמו משוגע, שוטה וקטן, הרי אנו היודעים את סיבת הפעולה ואת ליקוי האופי והשכל, רואים מדת הכרחיות כה גדולה ומדת חופש כה קטנה, עד שאנו יכולים לחזות מראש את המעלל על סמך ידיעת הסיבה.

רק על שלושת היסודות הללו בנויה אי‑העָנשות הפשעים הקיימת בכל ספרי החוקים והגורמים הממתיקים את אשמת הפושע.  האדם הוא בר‑עונשין פחות או יותר בהתאם לידיעת התנאים שבהם היה נתון האדם עושה הפעולה, בהתאם לגודל שטח הזמן שבין עשיית הפעולה ושיקול‑הדעת עליה ובהתאם למדת הבנת‑הסיבות אשר גרמו למעשה.

 

X

ובכן, מוצגנו על החופש וההכרח מתרחב ומצטמצם בהדרגה בהתאם למדת הקשר, אשר אנו קשורים עם העולם החיצוני, לריחוק הזמן בין המעשה ושיקול‑הדעת ולמדת השעבוד לסיבות, שבהם אנו חוקרים את תופעת חיי האדם.

נמצא, שאם אנו חוקרים מצב של אדם בתנאים של ידיעת הקשר עם העולם החיצוני, ריחוק הזמן היותר גדול בין המעשה ושיקול הדעת והכרת סיבות המעשה, הרינו מקבלים מוצג על ההכרחיות היותר גדולה והחופש היותר קטן.  להיפך, אם אנו חוקרים את האדם, הקשוּר במדה פחותה בעולם החיצוני, אם פעולתו נעשתה בזמן הסמוך לרגע הנוכחי ואם סיבות פעולתו נשגבו ממנו, הרינו מקבלים מוצג על ההכרחיות היותר קטנה והחופש היותר גדול.

אבל בכל המקרים שהם, ותהי נקודת השקפתנו מה שתהיה – כל כמה שלא נברר לעצמנו את הקשר המקשר את האדם עם העולם החיצוני וכל כמה שלא ניגע להגיע עד תכליתו;  כל כמה שלא נאריך או נקצר את שטח הזמן;  כל כמה שלא תהיינה הסיבות ברורות או סתומות בשבילנו – לעולם לא נוכל לתאר לעצמנוּ חופש גמור או הכרחיות גמורה.

1. כל כמה שלא נתאר לעצמנוּ את האדם, מחוץ להשפעות העולם החיצוני, מעולם לא נקבל את מושג החופש בשטח.  כל פעולה ופעולה של אדם מותנה הן בסביבה המקיפה אותו הן בעצם גופו של האדם.  אני מרים ומוריד את ידי, פעולתי – חפשית בעיני;  אבל כשאני שואל את עצמי, אם יש לי יכולת להרים את ידי בכל הכיוונים השונים, הריני רואה, שהרימותי את ידי דוקא באותו הכיוון שלפעולה זו הוא חפשי ביותר ממכשולים, הנמצאים הן בסביבה המקיפה אותי הן במבנה גופי.  אם מכל הכיוונים השונים בחרתי רק באחד, הרי עשיתי את הדבר משום זה, שלכיוון זה היו פחות מכשולים.  כדי שפעולתי תהיה חפשית נחוץ שלא תפּגע בשום מכשולים.  כדי שהאדם יהיה חפשי בעינינו, עלינו לדמותו מחוץ לשטח, דבר שהוא בלתי אפשרי בהחלט.

2. כל כמה שלא נקרב את הזמן שלשיקול הדעת לזמן הפעולה לא נקבל לעולם מושג על חופש בזמן.  מפני שאם אני מוציא משפט על פעולה שנעשתה דק אחד קודם, עלי להכיר מן ההכרח, שפעולתי היא בלתי‑חפשית, מפני שפעולתי כרוכה באותו הרגע, שבו נעשתה פעולתי.  היכול אני להרים את ידי?  אני מרים את ידי;  אבל אני שואל את עצמי:  ההיתה לי האפשרות לבלתי הרים את ידי באותו הרגע שעבר עלי?  כדי להוכח בדבר, אין אני מרים את ידי ברגע הבא אחריו.  אבל הרי לא הרימותי את ידי לא באותו הרגע הראשון, כששאלתי את עצמי בדבר החופש.  עבר זמן, שאין בכחי לעצור בעד מרוצתו, והיד שהרימותי אז, והאויר שבו עשיתי את התנופה, שוב אינם אותו האויר, המקיף אותי עכשיו ואותה היד, שאיני מניע אותה עכשיו.  הרגע שבו נעשתה התנועה הראשונה שוב אין לו חזרה, ובו ברגע יכלתי לעשות רק תנועה אחת ולא שניה ושלישית זולתה.  העובדה שברגע השני לא הרימותי את ידי איננו משמש ראיה שהיתה הברירה בידי לבלתי הרים אותה.  ומכיון שתנועת ידי יכולה היתה להיות רק אחת ברגע אחד, הרי מובן שלא היתה יכולה להיות אחרת משהיתה.  כדי שהתנועה תהי חפשית בעינינו, עלינו לתארה לעצמנו מחוץ לזמן, דבר שהוא מן הנמנע.

3. כמה שלא יגדל הקושי שבהכרת הסיבה, לא נקבל לעולם מוצג על חופש גמור, כלומר, על העדר הסיבה.  כמה שלא תשגב מבינתנו סיבת גילוי הרצון בפעולה זו או אחרת, תביעת שכלנו הראשונה היא לשער, שהסיבה קימת וגם לגלותה, כי בלעדיה לא תשוער שום פעולה.  אני מרים את ידי בכונה לעשות פעולה שאינה תלויה בשום סיבה;  אבל עצם הכונה לעשות פעולה שאין לה סיבה – היא היא סיבת פעולתי.

אבל אלמלי היינו גם מתארים לעצמנו אדם, שעומד בהחלט מחוץ לכל השפעות והיינו דנים את פעולתו הרגעית בהוה, שלא נגרמה על ידי שום סיבה, והיינו מניחים, שיש כאן שמינית שבשמינית של הכרחיות הקרובה לאפס, – גם אז לא היינו מקבלים מושג על חופש גמור של אדם, מפני שהישות שאיננה מושפעת על ידי העולם החיצוני, שנמצאת מחוץ לזמן ושאיננה תלויה בסיבת – איננה קרויה אדם.

כמו כן אין אנו יכולים לתאר לעצמנו פעולת אדם, שחוק החופש אינו חל עליה ושכפופה רק לחוק ההכרחיות בלבד.

1. כמה שלא ניטיב לדעת את תנאי השטח שבהם נתון האדם, ידיעה זו לא תגיע לעולם עד תכליתה, מפני שמספר התנאים האלה גדול עד אין חקר, כגדול השטח עד בלי סוף.  ומשום כך, כל זמן שידוע רק חלק של התנאים המשפיעים על האדם, אין גם הכרחיות גמורה ויש, איפא, מדה ידועה של חופש.

2. כמה שלא נאריך את שטח הזמן שבין התופעה הנידונה ושיקול דעתנו עליה, תקופה זו היא סופית, והזמן הוא דבר שאין לו סוף, ומשום כך גם בנידון זה אין אפשרות של הכרחיות גמורה.

3. כמה שלא תהי גלויה לפנינו שלשלת הסיבות של פעוּלה כל שהיא, לא נדע לעולם את כל שלשלת הסיבות, מפני ש____א[5] אי‑סופית, ושוב לא נמצא לעולם הכרחיות גמורה.

אבל אם גם נניח חוץ לזה, שקיימת שמינית שבשמינית של חופש, הקרובה לאפס, ונכיר במקרה ידוע העדר מוחלט של חופש, כמו למשל אצל גוסס, עוּבָּר או חסר דעה, הרי מיניה וביה אנו מבטלים את עצם המושג על מהות האדם, מפני שבאין חופש אין גם אדם, ומשום כך המוצג על פעולת האדם הכפוף לחוק ההכרחיות, בלי שמץ של חופש, אינו בגדר האפשרות, כשם שבלתי‑אפשרי הוא המוצג על פעולת אדם חפשית לגמרי.

כדי שנתאר איפא לעצמנו פעולת אדם הכפופה רק לחוק ההכרחיות, עלינו לדעת סכום אין סופי של תנאי שטח, תקופה אין‑סופית של זמן ושורה אין‑סופית של סיבות.

כדי שנתאר לעצמנו אדם חפשי לגמרי, שאינו כפוף לחוק ההכרחיות, עלינו לדמותו לבדו, מחוץ לזמן, מחוץ לשטח ומחוץ לפעולת הסיבות.

במקרה הראשון, אלמלי היה אפשרי קיום של הכרחיות בלי חופש, היינו באים לידי הגדרת ההכרחיות (בצורת חוקים) על ידי ההכרחיות גופה, כלומר, היינו מקבלים צורה בלי תוכן.

במקרה השני, אלמלי היה אפשרי חופש בלי הכרחיות, היינו מקבלים חופש מוחלט מחוץ לזמן, לשטח ולסיבות, שמפאת היותו בלתי מותנה ובלתי מוגבל בשום דבר, ערכו כאין וכאפס, זאת אומרת, תוכן בלי שום צורה.

אנו היינו מגיעים בכלל לשני היסודות, המהוים את השקפת עולמו של האדם – למהות החיים הבלתי מושגת ולחוקים הקובעים את המהות הזאת.

השכל אומר:  1) השטח וכל הצורות השונות אשר צר בו החומר הוא אי‑סופי ולא ישוער באופן אחר;  2) הזמן הוא תנועה אי‑סופית בלי רגע של מנוחה ולא ישוער באופן אחר;  3) הקשר שבין הסיבות והתוצאות – אין לו ראשית ואין לו סוף.

ההכרה אומרת:  1) אני ואין דבר מלבדי;  לפיכך אני כוללת את השטח;  2) אני מודדת את שטף הזמן באמת ההוה הרגעי, הבלתי‑נע, ורק בו יש לי הכרת החיים;  לפיכך אני מחוץ לגבולות הזמן;  3) אני מחוץ לסיבות, באשר אני רואה את עצמי סיבה לכל גילויי חיי.

השכל מביע את חוקי ההכרחיות.  ההכרה מביעה את מהות החופש.

החופש הבלתי‑מגבל הוא מהות החיים בהכרת האדם.  ההכרחיות בלי תוכן הוא שכל האדם בשלוש צורותיו.

החופש הוא נשוא ההתבוננות.  ההכרחיות – נושא ההתבוננות.  החופש – תוכן.  ההכרחיות – צורה.

רק כשאנו מפרידים בין שני מקורות ההכרה, המתיחסים זה לזה כצורה לתוכן, מתקבלים שני מושגים נבדלים על החופש וההכרחיות.  שני המושגים האלה סותרים זה את זה והם נשגבים מבינתנו.

ורק כשאנו מחברים אותם אנו מקבלים מוצג ברור על חיי האדם.

מחוץ לשני המושגים האלה המגדירים זה את על ידי התקשרותם – התקשרות של צורה ותוכן – לא ישוער שום מוצג על החיים.

כל מה שאנו יודעים על דבר חיי האדם אינו אלא יחס ידוע של חופש אל הכרחיות, כלומר, יחס ההכרח אל חוקי השכל.

כל מה שאנו יודעים על עולם הטבע החיצוני אינו אלא יחס ידוע של כוחות הטבע אל ההכרחיות או יחס מהות החיים על חוקי השכל.

כוחותיהם של חיי הטבע ספונים מחוצה לנוּ ואינם מוּכָּרים על ידי הכרתנו, ולהם אנו קוראים בשם כח‑המשיכה, כח ההתמדה, החשמל, הכח החיוני וכ';  אבל הכח החיוני של האדם מוּכָּר על ידי הכרתנו ואנו קראים לו בשם חוש.

אבל כשם שכח המשיכה, שאינו מושג כשהוא לעצמו, אבל מוחש על ידי כל אדם, מובן לנו רק עד כמה שאנו יודעים את חוקי ההכרחיות השולטים בו (מידיעתנו הראשונה שכל הגרמים הם בעלי משקל עד חוק ניוטון), כך גם כח החופש, שאינו מושג כשהוא לעצמו והמוּכָּר על ידי כל אדם, אף הוא מובן לנו רק עד כמה שאנו יודעים את חוקי ההכרחיות, השולטים בו.  (החל מזה, שסוף כל אדם למיתה וגמור בידיעת החוקים הכלכליים או ההיסטוריים המרכבים ביותר). 

כל דעת ודעת – אינה אלא התאמת מהות החיים לחוקי השכל.

חופש האדם נבדל מכל כח אחר בזה, שהכח הזה מוּכָּר על ידי האדם;  אבל ביחס לשכל איננו נבדל מכל כח אחר.  כח המשיכה, החשמל או תרכובת חימית נבדלים אחד מהשני רק בזה, שהשכל תופס את הכחות הללו באופן שונה.

כמו כן גם כח החופש של האדם נבדל מיתר כוחות הטבע רק בהגדרה הניתנת לה על ידי השכל.  החופש בלי ההכרחיות, כלומר בלי חוקי השכל הקובעים אותו איננו נבדל בשום דבר מכח המשיכה או החום, או כח הצמיחה – בשביל השכל הוא רק תחושת חיים רגעית ובלתי מוגדרת.

וכשם שמהותו הבלתי‑מוגדרת של הכח, המניע את צבא השמים, מהותו הבלתי מוגדרת של כח החום, החשמל, או כח התרכובת החימית, או הכח החיוני – מהוים את תוכן התכונה, הפיסיקה, החימיה, תורת החי, הצומח, וכד' כך מהותו של כח החופש מהוה את תוכן ההיסטוריה.  אבל כשם שנשוא כל מדע ומדע הוא גלוי המהות הסתומה של החיים, – ככה גם גלוי כח החופש של האנשים בשטח, בזמן וביחס לסיבות מהוה את נשוא ההיסטוריה, והחופש גופו – הוא נשוא המטפיסיקה.

במדעים נסיוניים אנו קוראים בשם חוקי הכרחיות לדבר הידוע לנו;  מה שאינו ידוע לנו אנו קוראים בשם כח חיוני.  הכח החיוני הוא שם דבר לשארית הבלתי ידועה ממה שאנו יודעים על מהות החיים. 

כמו כן גם בהיסטוריה אנו מכנים בשם חוקי ההכרחיות את הדבר הידוע לנו, ובשם חופש – את הדבר הבלתי ידוע.  חופש בהיסטוריה הוא רק שם דבר לשארית בלתי ידועה ממה שאנו יודעים על דבר חוקי חיי האדם.

 

XI

ההיסטוריה חוקרת את גלויי חופש האדם בקשר עם העולם החיצוני, בזמן ובהפעלת הסיבות, ז. א. מגדירה את החופש על ידי חוקי השכל;  ומשום כך ההיסטוריה היא מדע רק בה במדה שהחופש הזה הוגדר על ידי חוקי השכל.

הכרת חופש האנשים בתור כח שיכול להשפיע על מאורעות היסטוריים, ז. א. כח שאינו משועבד לחוקים דינו בשביל ההיסטוריה כהכרת חופש התנועה של גרמי‑השמים בשביל התכונה. 

הכרה זו מבטלת את אפשרות הקיום של חוקים, זאת אומרת, של כל חכמה ודעת.  אם קיים בעולם לו גם כח אחד בעל תנועה חפשית, שוב אינם קיימים בעולם חוקי קֵפְּלֶר וניוטון ואינו קיים שום מוצג על תנועת גרמי השמים.  אם קיים לו גם מעלל חפשי אחד של אדם, שוב אינו קיים אף חוק היסטורי אחד ושום מוצג על מאורעות היסטוריים.

 בשביל ההיסטוריה קיימים קוי‑תנועה של רצונות בני אדם, שקצם האחד נעוץ בעולם הפליאה, ובקצם השני נעה – בשטח, בזמן ובהפעלת הסיבות – הכרת חופש האדם בהווה.

כל אשר ירחב לנגד עינינו שדה‑פעולה זה, כן יתגלו ביותר חוקי התנועה הזאת, תעודת ההיסטוריה היא לתפוס ולהגדיר את החוקים האלה.

אם לקבל את נקודת ההשקפה של המדע על נשוא חקירתו;  אם ללכת בדרך אשר ילך בו המדע, המחפש את סיבות התופעות ברצונם החפשי של בני האדם – אז אין שום אפשרות לקבוע חוקים למדע;  כי אחרי שקבלנו את חופש האדם ככח, שאינו כפוף לחוקים, שוב אין לו לחוק שום אפשרות של קיום, למרות כל הצמצומים אשר נצמצם את חופש האדם.

רק כשנצמצם את החופש הזה עד קצה גבולו, ז.א. כשנקבל אותו לגודל קטן עד בלי סוף, נווכח, שאין שום אפשרות להשיג את הסיבות ואז במקום לחפש את הסיבות תציג לה ההיסטוריה את המטרה לחפש את החוקים.

צריכה להקנות לעצמה, הולכים ומסתמנים בו בזמן שההיסטוריה הישנה המפרטת ומפררת כסדר את סיבות התופעות, באה לידי התבטלות.

בדרך זו הלכו כל מדעי האנושיות.  המתמטיקה, המדויקת במדעים, שהגיעה עד הקוטן האי‑סופי, עוזבת את הפרוצס של הפירור ונגשת לפרוצס חדש של סיכום הקטנים האי‑סופיים הבלתי ידועים.  המתמטיקה המסתלקת מהמושג על הסיבות המחפשת את החוק, כלומר את הסגולות המשותפות לכל היסודות הקטנים האי‑סופיים הבלתי ידועים.

בדרך מחשבה זו, אף כי בצורה אחרת, הלכו כל יתר המדעים.  כשגילה ניטון את חוק המשיכה, לא אמר שהמשיכה היא סגולת השמש או האדמה, אלא אמר, שכל גוף וגוף, למקטון עד גדול, יש לו כעין סגולה של משיכה הדדית, זאת אומרת, הדגיש את הסגולה המשותפת לכל הגופים, מהגדולים בלי סוף עד הקטנים בלי סוף, מבלי לטפל בשאלת הסיבה של תנועת הגופים.  והוא הדין גם במדעי הטבע:  אף הם מבקשים את החוקים מבלי לטפל בסיבות.  גם ההיסטוריה הולכת בדרך זו ואם תפקיד ההיסטוריה הוא לחקור את תנועות העמים והאנושיות ולא לתאר מאורעות מחיי האנשים, הרי גם היא צריכה לוותר על מושג הסיבות ולבקש חוקים המשותפים לכל יסודות החופש הקטנים – האי‑סופיים, השוים והקשורים זה בזה קשר שלא ינתק.

 

XII

מהזמן שנגלה והוכח החוק של קופרניקוס, הרי הכרת העובדה, שלא השמש סובב אלא האדמה, הרסה את כל הקוסמוגרפיה של הקדמונים.  בביטול החוק החדש אפשר היה להציל את ההשקפה הישנה על תנועת הגרמים;  אבל מבלי לבטל את החוק הזה אי אפשר היה, לכאורה, להמשיך את חקירת עולמותיו של תלמי [6];  ואף על פי כן הוסיפו לחקור את עולמותיו של תלמי גם אחרי לוי החוק של קופרניקוּס.

מהרגע שהאדם הראשון הגיד והוכיח, שמספר הלדות או הפשעים כפוף לחוקים מתימטיים, ושתנאים גיאוגרפיים ומדיניים‑כלכליים קובעים את צורת השלטון, שיחס ידוע של האוכלסים אל אדמתם מוליד את תנועות העם – מאותו זמן נתערערו בעצם אותם היסודות, שעליהם נתבססה ההיסטוריה.

אפשר היה, מתוך ביטולהחוקים החדשים, להציל את ההשקפה הישנה על ההיסטוריה;  אבל מבלי לבטל אותם אי אפשר היה, לכאורה, להמשיך את חקירת המאורעות ההיסטוריים בתור יצירת הרצון החפשי של בני אדם.  מפני שאם נקבעה צורת שלטון מסוימת או קמה תנועת עם לרגלי תנאים גיאוגרפיים, אתנוגרפיים או כלכליים כאלה וכאלה, אי אפשר להכיר בתור סיבה את רצון האנשים שנחשבים בעינינו ליוצרי צורת השלטון או מעוררי תנועת העם.

ולמרות כל זאת ממשיכים ללמוד את ההיסטוריה הקודמת ביחד עם חוקי הסטטיסטיקה, הגיאוגרפיה, הכלכלה המדינית, הפילולוגיה ההיקשית והגיאולוגיה הסותרים את הנחותה בשלמות.

זמן רב ניטשה מלחמה עקשנית בפילוסופיה הפיסית בין ההשקפה הישנה והחדשה.  התיאולוגיה עמדה על משמרת ההשקפה הישנה והאשימה את זו החדשה בהריסת גלוי‑האלוהות.  אבל מכשנצחה האמת, בצרה התיאולוגיה את עמדותיה על הקרקע החדש.

זמן רב נמשכת עכשיו מלחמה עקשנית בין ההשקפה הישנה והחדשה על ההיסטוריה, ואף כאן עומדת התיאולוגיה על משמרת ההשקפה הישנה ומאשימה את זו החדשה בהריסת גילוי‑האלוהות.

בשני המקרים גם יחד מעוררת המלחמה התרגשות עזה בשני המחנות ומאפילה על האמת.

מצד אחד – באה התנגדות של פחד וצער בשל הריסת בנין, שהוקם במשך דורות;  מצד שני – שאיפת‑בלע לנתוץ ולהרוס.

לאנשים שנלחמו באמת החדשה של בפילוסופיה הפיסית נדמה, שאם יכירו חלילה באמת זו תבטל האמונה באלוהים, בבריאת העולם, בנס של יהושע בן נון.  למגיני החוקים של קופרניקוס וניוטון, למשל, לְווֹלְטֶר, נדמה, שחוקי התכונה הורסים את הדת, והשתמש בתור כלי‑זיין נגד הדת בחוקי המשיכה.

כמו כן נדמה לנו עכשיו, שכדאי הוא להכיר רק בחוק ההכרחיות ומיד יהרסו:  מושגי הנשמה, הטוב והרע וכל מוסדות הממלכה והכנסיה, אשר נבנו על יסוד המושג הזה.

כמו כן משתמשים גם עכשיו, כמו וולטר בשעתו, חסידי חוק ההכרחיות הבלתי‑מוּכָּרים בחוק זה בתור כלי זיין כנגד הדת;  בו בזמן שחוק זה בהיסטוריה, כחוק קופרניקוס בתכונה, לא רק שאינו מערער, אלא להיפך, הוא מחזק את היסוד, שעליו מתבססים מוסדות הממלכה והכנסיה.

כמו בשאלת התכונה בשעתה, כך גם בשאלת ההיסטוריה בזמננו מבוסס הבדל ההשקפות על ההכרה או אי‑ההכרה ביחידה המוחלטת, המשמשת אבן‑בוחן לתופעות הנגלות.  בתכונה היתה יחידה כזו – האדמה הבלתי‑מתנועעת;  בהיסטוריה זוהי חירותה של האישיות, החופש.

כשם שקשה היה בשביל התכונה להכיר בתנועת האדמה משום זה שצריך היה להשתחרר מההרגשה הבלתי אמצעית של עמידת האדמה ומאותה ההרגשה של תנועת כוכבי‑הלכת, כך קשה גם בשביל ההיסטוריה להכיר בשעבוד האנשים לחוקי השטח, הזמן והסיבתיות, מפני שצריך להשתחרר מהרגשה הבלתי‑אמצעית של חופש האישיות.  אבל כשם שההשקפה החדשה אמרה בתכונה:  "אכן, אין אנו מרגישים את תנועת האדמה, אבל אם נניח שאין האדמה סובבת, נבא לידי אבסורד, ואם נניח, שהאדמה סובבת, נבא לידי חוקים", כך אומרת גם בהיסטוריה ההשקפה החדשה:  "אמנם, אין אנו מרגישים את כפיפותנו, אבל אם נניח שאנו חפשים, נבא לידי אבסורד;  ואם נניח שאנו כפופים לעולם החיצוני, הזמן והסיבות, נבא לידי חוקים".

במקרה הראשון צריך היה להסתלק מהכרת אי‑התנועה הבלתי קיימת בשטח ולהכיר בתנועה בלתי מוחשת על ידינו;  במקרה השני צריך גם כן להסתלק מחופש בלתי קיים ולהכיר בכפיפותנו הבלתי מוחשת על ידינו.

 

הוספה

הערות אחדות לספר "מלחמה ושׁלום"

כשהדפסתי את החיבור הזה אשר השקעתי בו חמש שנות עבודה מיוחדת ובלתי פוסקת, בתנאי חיי היותר טובים, היה את נפשי להביע בהקדמה לחיבורי את השקפתי עליו, ועל ידי זה לקדם את החששות והפקפוקים העלולים להתעורר בלב הקוראים.  אדיר היה חפצי, שהקוראים לא יראו ולא יבקשו בספרי את אשר לא רציתי ולא יכולתי להביע, ושישיטו את לבם רק לדברים שחפצתי להביעם, אבל לא מצאתי לנוֹח (משום תנאי היצירה) להתעכב עליהם.  גם זמני גם כשרוני לא הרשו לי לבצע את חפצי במלואו, והריני נהנה ממדת הכנסת‑אורחים של ז'ורנל מיוחד, כדי לפרש בו – ולו גם בקצרה ובצמצום – את השקפת המחבר על יצירתו לפני אותם הקוראים, אשר ימצאו בה חפץ.

1. מהו "מלחמה ושלום"?  אין זה רומן, ופחות מזה – פוֹאֵימָה, ועוד פחות מזה – כרוניקה היסטורית.  "מלחמה ושלום" – זהו מה שרצה להביע המחבר באותה הצורה אשר הקנה ליצירתו.  הודעת מחבר זו, שיש בה משום זלזול בצורות המקובלות של יצירה אמנותית פרוזאית, היתה עושה רושם של בטחון‑עצמי, אלמלי נבחרה הצורה הזאת בכוונה ולולא היו לה דוגמאות בספרות.  אבל דברי ימי הספרות הרוסית מימי פושקין ואילך לא רק שנותנים לנו כמה דוֹגמאות של נטיה מהצורה האירופית המקובלת, אלא אינם מראים לנו אפילו צורה אחת נגדית.  החל מ"הנשמות המתות" של גוגול וגמור ב"בית המות" של דוֹסְטוֹיֵבסקי  אין אנו מוצאים בתקופה החדשה של הספרות הרוסית אף יצירה אמנותית פרוזאית אחת, שהיא למעלה ממדת הבינוניות, אשר תהי מותאמת לצורת הרומן, הפואימה או הסיפור.

2. אופי הזמן, כפי שאמרו לי קוראים אחדים בשעה שהופיע בדפוס החלק הראשון, לא נקבע ביצירתי בדיוק מספיק.  על טענה זו עלי להשיב את הדברים דלקמן:

יודע אני את אופי הזמן החסר ברומני – אלה הם בלהות המשטר של שעבוד האכרים, הלקאת בנים בוגרים, סלִטִיצִ'יכָה וכדומה;  ואת אופי הזמן הזה, כפי שאנו רגילים לתפסו, אינני מוצא לנכון ועל כן לא חפצתי גם לתאר אותו.  כשחקרתי מכתבים, יומנים, מסרות לא מצאתי בהם את בלהות הפראות האנושיות במדה יותר גדולה מאשר אני מוצאן עכשיו או באיזה זמן מן הזמנים.  בימי העבר גם כן אהבו, קנאו, בקשו אמת ומוסר, התנו אהבים;  גם אז היו אותם החיים השכליים‑מוסריים המורכבים, לפעמים גם יותר עדינים משהם עכשיו במרום החברה.  ואם בהשגתנו הוחזקה הדעה, שאופי הזמן ההוא קבל את ביטויו בכח האגרוף והפקרות, הרי רק משום זה, שבמסרות, ברשימות, בספורים וברומנים הגיעו אלינו בעיקר מקרים בולטים של אלמות וחמסנות.  להסיק מכאן, שאופי הזמן ההוא היה חמסנות הוא בלתי צודק, כשם שלא יצדק האיש, אשר בראותו מעבר להר צמרות‑עצים בלבד, יבא לידי מסקנה, שבישוב אשר מאחורי ההר אין כלום מלבד עצים.  אופי הזמן ההוא (כאפיה של כל תקופה ותקופה) נובע מהפלוסופיה השלטת, מהתנכרות חוגי‑החברה העליונים למעמדות האחרים, מדרכי החנוך המיוחדות, מההרגל להשתמש בשפה הצרפתית ועוד ועוד.  ואת האופי הזה השתדלתי לתאר כיד היכולת.

3. שמוש השפה הצרפתית ביצירה רוסית.  מדוע – שואלים אותי – מדברים בחבורי לא רק רוסים, אלא גם צרפתים, חלקם רוסית וחלקם צרפתית.  הטענה שאנשים מדברים וכותבים צרפתית בספר רוסי דומה לטענת האדם המתבונן בתמונה ומתפלא לכתמים השחורים (הצללים), אשר אינם קימים בעולם המציאות.  הצייר איננו אשם בזה, שאחדים רואים את הצל אשר צייר על פני התמונה ככתם שאיננו קיים במציאות;  הצייר יאשם רק אם הצללים יהיו מצוירים באופן גס ובלתי נכון.  מכיון שטפלתי בתקופת ההתחלה של המאה הנוכחית וציירתי רוסים בני חברה מסוימה ואת נפוליאון ואת הצרפתים, אשר השתתפו באופן בלתי אמצעי בחיי הזמן ההוא, נמשכתי בעל כרחי אחרי צורת הבטוי של המחשבה הצרפתית יותר משהיה נחוץ.  ומשום כך, אף על פי שאיני מכחד, שהצללים אשר העלתי על התמונה הם אולי בלתי נכונים וגסים, הייתי רוצה, שהאנשים הרואים משום גיחוך באותו נפוליאון המדבר פעם רוסית ופעם צרפתית ידעו ויבינו, שמקור הגיחוך הוא רק בזה, שבהביטם אל התמונה אם רואים לא פני אדם עם אורות וצללים, אלא כתם שחור מתחת לחוטם.

4. שמות הנפשות הפועלות, בּוֹלְקוֹנְסקִי, דְרוּבֵּצְקוֹי, בִּילִיבִּין, קוּרַגִין ועוד מזכירים שמות רוסיים מפורסמים.  כשהעמדתי זה מול זה נפשות פועלות בלתי היסטוריות ואישים היסטוריים ידועים, הרגשתי משום צרימת אוזן בקליטת דבריו של הגרף רַסְטוֹפְצ'ין המדבר עם הנסיך פְרוֹנְסקי, עם סְטרֵילִיסקי ועם נסיכים או גרפים אחרים, בעלי שם‑משפחה בדוי, יחיד או כפול.  בּולְקונסקי או דְרוּבֵצְקוי, אף על פי שאינם וולקונסקי וטרובצקוי, יש בשמותיהם משהו קרוב וטבעי בשביל החברה האריסטוקרטית הרוסית.  קשה היה לי לבדות בשביל כל האישים האלה שמות אשר לא יצרמו את האוזן, כמו בֶזְאוּחִי ורוסְטוֹב, ולא יכלתי להתגבר על הקושי אלא על ידי זה, שלקחתי שמות‑משפחה הקרובים ביותר לאוזן הרוסית והחלפתי בהם אותיות אחדות.  אצטער מאד, אם הדמוי הזה של השמות הבדוים והאמתיים יביא את מישהוּ לידי מחשבה, שחפצתי לתאר אישיות היסטורית פלונית‑אלמונית;  ומכל שכן, שהעבודה הספרותית המטפלת בתיאור אנשים, אשר התקיימו או הנם קיימים באמת, אין לה כל שייכות שהיא לאותה העבודה הספרותית שאני טפלתי בה.

מ. ד.  אַחְרוֹסִימוֹבה וְדֵיניסוֹב – אלה הם האנשים היחידים, אשר בעל כרחי ובלי מחשבה תחילה קראתים בשמות, המתקרבים ביותר לשני אנשים חביבים וטפוסיים מאד, אשר היו מצויים בימים ההם בחברה הרוסית;  זוהי שגיאתי, אשר נבעה מתוך עצמיותם האופינית של שני האנשים האלה, אבל שגיאתי נצטמצמה בקביעת שני הטפוסים האלה בלבד;  והקוראים יסכימו בודאי, שכל אשר קרה את האנשים האלה אינו דומה אף משהו למציאות.  יתר האנשים הם בדויים לגמרי וגם אני בעצמי איני מוצא שום דוגמה להם במסורת או במציאות.

5) הסתירה בין תיאורי המאורעות ההיסטוריים ביצירתי ובין הרצאות ההיסטוריקונים.  זוהי לא סתירה מקרית, אלא בלתי נמנעת.  ההיסטוריקון והאמן, המתארים תקופה היסטורית אחת, שני נשואים להם, השונים בהחלט זה מזה.  כשם שלא יצדק ההיסטוריקון, כשיבא לתאר אישיות היסטורית בכל שלמותה,  בכל סבך יחוסיה אל כל צדדי החיים, כך לא ימלא גם הצייד את שליחותו, אם יתאר את הערך ההיסטורי של האישיות.  לא תמיד רכב קוטוזוב על גבי סוס צחור, כשהוא מראה על האויב והמשקפת בידו;  לא תמיד הצית רוסטופצ'ין את הבית הבוֹרוֹנובִי באבוקה;  (אגב לא עשה את הדבר מעולם);  לא תמיד עמדה הקיסרית מריה פיאודרובנה בגלימת חולד‑ההרים, כשידה נשענת על ספר‑החוקים;  אבל ככה הם מצטיירים בדמיון העם.

בשביל ההיסטוריקון, מבחינת הסיוע, שהאדם מסייע להגשמת מטרה מסוימת, קימים גבורים;  בשביל האמן, מבחינת התאמת האדם לכל צדדי החיים, אינם קיימים ואינם צריכים להתקיים גבורים, אלא אנשים בלבד.

ההיסטוריקון מחויב לפעמים מתוך סירוס האמת להכניס אל כל פעולות האישיות ההיסטורית במסגרת אידיאה אחת, אשר נסה באישיות זו.  האמן, להיפך, רואה ביחידות הרעיון כשהיא לעצמה סתירה לתעודתו, והוא מתאמץ להבין ולהראות לנו לא עסקן ידוע, אלא את האדם.

ההבדל הזה מתבלט ביותר בתיאור המאורעות גופם.

ההיסטוריקון מתענין בתוצאות המאורע, האמן – בעצם העובדה של המאורע.  ההיסטוריקון, כשהוא מתאר מלחמה, הרי הוא אומר:  האגף השמאלי של צבא פלוני נשלח אל כפר אלמוני, הדף את האויב אבל הוכרח להסוג אחור;  אז התנפל חיל הפרשים, אשר התקיף...  וכו'.  ההסטוריקון אינו יכול לדבר אחרת.  אבל בשביל האמן כל הדברים האלה הם מחוסרי טעם ואינם נוגעים אפילו בעצם המאורע.  האמן מסיק את מושגו הוא על המאורע המתהוה מתוך נסיונו או מתוך מכתבים, זכרונות או ספורים ולעתים קרובות (במשל זה על המלחמה) המסקנה על פעולת צבא פלוני‑אלמוני שמסיק ההיסטוריקון סותרת לגמרי את מסקנת האמן.  מקור הידיעות הראשי בשביל ההיסטוריקון (אם נשתמש במשל הנ"ל) הם הרצאות המפקדים והמצביא.  האמן אינו יכול לשאוב דבר ממקורות כאלה.  הם אינם אומרים לו כלום ואינם מפרשים לו כלום.  יתר על כן:  האמן מסתלק מהם, מהשקר ההכרחי שבהם.  אין צורך כמובן להדגיש את הדבר, ששני האויבים, בבואם לתאר את הקרב, הרי הם סותרים כמעט תמיד זה את זה סתירה גמורה:  בכל תיאור של מלחמה אנו מוצאים שקר הכרחי הנובע מהצורך לתאר במלים מצומצמות את פעולת אלפי אנשים, המשתרעים לאורך חזית בת אלפי וֵירְסטָאות, הנמצאים במצב של גירוי מוסרי חזק, תית השפעת הפחד, החרפה והמות.

בתיאורי מלחמות כותבים לפי הרגיל, שצבאות כאלה וכאלה יצאו בהתקפה על נקודה זו וזו, ואחרי כן ניתנה פקודה להסוג אחור וכו', כאילו מתוך הנחה קודמת, שאותה המשמעת המשעבדת רבבות אנשים לרצון היחיד מאחורי החזית תפעל ככה גם במקום שבו נחתך גורל החיים והמות.  כל מי שהשתתף בקרב יודע, כמה בלתי צודקת היא ההנחה הזאת[7];  ובכל זאת מיוסדות על הנחה זו הרצאות המלחמה, ועליהן תיאורי המלחמה.  עברו את כל הצבאות תיכף אחרי המלחמה, או גם ביום השני, השלישי אחריה, שאלו את כל החיילים, את מפקדי הצבא הבינונים והנמוכים על מהלך המלחמה;  האנשים האלה יספרו לכם את אשר ראו והרגישו, ובלבכם יקום רושם נשגב, מורכב עד בלי קץ, קשה, משונה ובלתי‑בהיר;  אבל משום איש, ופחות מכל – מפי המצביא לא יודע לכם כיצד היה הדבר.  והנה כעבור שנים שלושה ימים מתחילים הפטפטנים לספר כיצד היה הדבר אשר לא ראוהו בעיניהם;  באחרונה נערכת הרצאה כללית, ועל סמך הרצאה זו מתהוה דעת הצבא הכללית.  כל אדם מתרץ בנקל את ספקותיו ואת שאלותיו על ידי מושג‑השקר הזה, המובן לכל איש והמשעשע כל נפש.  וכשתשאלו בעוד חודש או חדשַׁים את האיש אשר השתתף במלחמה, – שוב אינכם מרגישים בספורו את החומר ההיולי המציאותי שהיה בו קודם, אלא הוא מספר על פי ההרצאה.  ככה ספרו לי על דבר מלחמת בורודינה הרבה אנשים פקחים, שחיו באותו זמן והשתתפו במלחמה.  כולם ספרו את אותו הדבר על פי התיאור המזויף של מִיכַילוֹבְסקִי – דַנִילֶבְסקִי, על פי גְלִינְקה וכו';  אפילו הפרטים אשר ספרו היו דומים זה לזה, אף על פי שהמספרים נמצאו בריחוק מקום של וירסטאות אחדות.

אחרי אבדן סבסטופול שלח לי מפקד חיל התותחים קריז'נובסקי את הרצאות האופיצרים הקלעים מכל המצודות ובקש, שאחבר הרצאה אחת מעשרים ההרצאות.  אני מצטער, שלא העתקתי את ההרצאות האלו המשמשות דוגמה מצוינה לשקר‑המלחמה התמים וההכרחי, שעליו מתבססים התיאורים.  סבורני, שרבים מחברי, שחברו אזי את ההרצאות האלו, בקראם את השורות האלו ישחקו בעצמם כאשר יזכרו, שכתבו על פי פקודת השלטונות דברים, אשר לא יכלו לדעת אותם.  כל מי שהשתתף במלחמה יודע, עד כמה מסוגלים הרוסים למלא את תפקידם במלחמה ועד כמה אינם מסוגלים לתארה מתוך השקרנות השחצנית ההכרחית בענין זה.  הכל יודעים, שאת התפקיד הזה, את חיבור ההרצאות וההודעות הצבאיות ממלאים אצלנו על פי רוב בני‑הנכר.

לא אמרתי כל זאת אלא כדי להראות שהשקר הוא בלתי נמנע בתיאורי מלחמה, המשמשים חומר בשביל הסטוריקוני‑מלחמה, וכדי להראות על ידי זה שבלתי נמנעת היא גם הסתירה בין האמן וההיסטוריקון התפיסת המאורעות ההיסטוריים.  אבל מלבד השקר ההכרחי בהרצאת המאורעות ההיסטוריים, מצאתי אצל היסטוריקוני התקופה ההיא אשר ענינה אותי, (בודאי מפני ההרגל למיין את המאורעות, להביעם בקצרה, ולהתאימם לטון הטרגי של המאורעות) סגנון מיוחד של שפה נמלצה, שבו נזדייפו ונסתרסו לא רק המאורעות אלא גם הבנת ערכם.  לעתים קרובות, כשחקרתי את שתי היצירות ההיסטוריות היסודיות של התקופה ההיא, זו של טיֶיר ושל מִיכַילובסקי –דַנִילֶבְסקי, תמהתי ולא הבינותי כיצד אפשר היה להדפיס ולקרא ספרים כאלה.  חוץ מזה שהם מתארים את המאורעות גופם בטון רציני ובכובד ראש ומסתייעים בחומר וסותרים זה את זה בתכלית הסתירה. מצאתי אצל שני ההיסטוריקונים תיאורים כאלה, שלא ידעתי נפשי אם לשחוק או לבכות עליהם.  והלא הספרים האלה הם ספרי‑הזכרון היחידים על התקופה ההיא ויש להם מיליונים קוראים.  אצטט רק דוגמה אחת מספרו של ההיסטוריקון המפורסם טיֶיר.  אחרי ספרו, שנפוליאון הביא עמו שטרות‑כסף מזויפים, הוסיף, ואמר:  כדי להמתיק את השמוש בשטרות האלה על ידי מעשה צדקה, כראוי לו ולצבא הצרפתי, צוה לתת תמיכה לנשרפים.  אבל מכיוון שצרכי האוכל היו יקרים מאוד, ולא היתה שום יכולת לתת אותם לאנשים זרים, שהתיחסו על פי רוב באיבה, בחר נפוליאון לחוננם בכסף, ומשום כך נתנו להם רובלים בשטרות כסף".

הפסוק הזה מפתיע – אי אפשר להגיד בחוסר מוסריותו, אלא בטפשותו המדהימה.  אבל אגב קריאת כל הספר איננו מרעיש כל עיקר, יען כי הוא מתאים כולו לסגנון השפה הנמלץ וההגיגי, שאין לו שום טעם.  ובכן, תעודות האמן וההיסטוריקון הן שונות וההבדל שביניהם בתיאור המאורעות והאנשים בספרי אינו צריך להפתיע את הקורא.

אבל האמן אינו צריך לשכח, שהמוצג על האישים והמאורעות ההיסטוריים המצוי אצל העם, מבוסס לא על כח הדמיון, אלא על תעודות היסטוריות, עד כמה שההיסטוריקונים ידעו לסדרן כהוגן, ומשום כך צריך האמן, המבין והמתאר באופן אחר את האישים ואת המאורעות, להתבסס כמו ההיסטוריקון, על חומר היסטורי.  בכל מקום ברומני, ששם מדברים ופועלים אישים היסטוריים, לא בדיתי את הדברים מלבי, אלא השתמשתי בחומר, אשר נצטבר במשך זמן עבודתי עד לידי אוסף גדול של ספרים, שאת שמותיהם איני מוצא לנחוץ לפרוט פה, אבל אני יכול להמציאם בכל עת ובכל שעה.

6. ובסוף – הבירור הששי והיותר חשוב בשבילי נוגע לאותו הערך האַפסי, אשר אני מיחס ל"אנשים גדולים" במאורעות היסטוריים.

כשחקרתי את התקופה הטרגית, רבת המאורעות הכבירים והקרובה לכולנו החיה במסָרות רבות ושונות, באתי לידי הכרה ברורה, שסיבות המאורעות ההיסטוריים המתהוים נשגבו משכלנו.  להגיד (מה שנדמה לפשוט מאד בעינינו) שסיבות המלחמה בשנת ה 12 הן שאיפות‑הכיבוש של נפוליאון או העוז הפטריוטי של הקיסר אלכסנדר פבלוביץ לא פחות טפשי מלהגיד, שסיבת התמוטטות הקיסרות הרומית היא בזה, שברבר פלוני הוליך את עמיו מערבה, או שקיסר רומאי אלמוני הרע למשול על ממלכתו או שהר אדיר הנעקר ממקומו נפל משום זה שהפועל האחרון הכה במעדרו.

מאורע שבו הכו מליוני בני אדם איש את רעהו והרגו חצי מיליון, אי אפשר, שיהי נגרם על ידי רצונו של אדם אחד:  כשם שאדם אחד אינו יכול לבדו לעקור הר ממקומו, כך אינו יכול אדם אחד להביא חמש מאות אלף איש לידי מיתה.  ובכן, מה הן הסיבות?  היסטוריקונים אחדים אומרים, שהסיבה היא – רוח הכיבוש של הצרפתים, הפטריוטיות של רוסיה.  אחרים דברו על היסוד הדמוקרטי אשר השמיד את גדודי נפוליאון, על הכרחה של רוסיה לבא בקשר עם אירופה וכדומה.  אבל כיצד התחילו מליוני בני‑אדם הורגים איש את אחיו, מה המריצם לכך?  גלוי וידוע לכל אדם, כמדומני, שמהטבח הזה לא יוטב לשום אדם, להיפך ירע לכל;  אם כן, למה עשו זאת?  אפשר להסיק וגם מסיקים מסקנות רֵטְרוֹסְפֵּקטיביות עד אין קץ על סיבות המאורע הטפשי הזה;  אבל המספר העצום של ההסברות האלו, שכולן מכוונות למטרה אחת מוכיח רק, שאין קץ ואין שיעור לסבות האלו, ושאף אחת מהן אי אפשר לקבוע בתור סיבה.

מדוע רצחו מיליוני בני אדם איש את רעהו, אם מבריאת העולם ידוע לנו, שהדבר רע מבחינה פיסית ומוסרית?

יען כי זה היה צורך בלתי‑נמנע, וכי האנשים שעשו את הדבר קיימו את החוק הזואולוגי היסודי, שהדבורים מקיימות אותו כשהן משמידות אשה את רעותה לפני הסתו, ושעל פיו דורסים הזכרים שבחיות זה את זה.  תשובה אחרת אי אפשר לתת על השאלה הנוראה הזאת.

אמת זו לא רק שהיא ברורה וגלויה לכל, אלא היא טבועה בנפש כל אדם, עד שלא היה אפילו צורך להוכיחה, לולא היו לאדם הרגשה אחרת והכרה אחרת האומרות לו, שהוא בעל בחירה חפשית בכל רגע שהוא עושה איזו פעולה.

כשאנו בוחנים את ההיסטוריה מנקודת ראיה כללית, הננו בטוחים בטחון גמור בקיומו של חוק נצחי המכוון את המאורעות.  כשאנו בוחנים אותה מבחינה פרטית הננו בטוחים בהיפוך הדבר.

אדם שהורג את זולתו, נפוליאון, הנותן פקודה לעבור את הנימן, אתה ואנכי, כשאנו מגישים בקשה על דבר סיפוח למשרה, או כשאנו מרימים ומורידים את ידינו – כולנו בטוחים בלי שמץ של ספק, שכל פעולותינו – ביסודן סיבות שכליות ורצוננו החפשי, ושרק בנו תלויה עשיית פעולה זו או אחרת, והכרה זו כל כך טבעית בנו ויקרה לכולנו, עד שלמרות הוכחות ההסטוריה והסטטיסטיקה של התפשעת (המוכיחות שפעולות האנשים אינן תלויות ברצונם), הננו מיחסים את הכרת חופשנו לכל פעולותינו.

הסתירה כאילו ללא פתרונים.  בעשותי את הפעולה הנני בטוח, שאני פועל לפי רצוני; וכשאני בוחן את הפעולה הזאת מבחינת השתתפותה בחיי האנושיות הכלליים (במובנה ההיסטורי) הנני נוכח, שהפעולה היתה קבועה מראש ובלתי נמנעת.  היכן איפא השגיאה?

הסתכלויות פסיכולוגיות בכשרונו של אדם להתאים כהרף עין באופן רֵטְרוֹסְפֵקְטִיבִי שורה שלמה של מסקנות חפשיות מדומות לעובדה שנתהוה (אני מתכוון לפרש זאת בפרטות במקום אחר) מאשרות את ההשערה, שהכרת החופש שיש לו לאדם בשעה שהוא עושה פעולות מסוימות היא מוטעת.  אבל אותן התצפיות הפיסיכולוגיות מוכיחות, שיש מין אחר של פעולות, שבהן הכרת החופש איננה רֵטְרוֹסְפֵקטיבית, אלא היא פתאומית ובלתי‑מפוקפקת.  אני יכל בהחלט – ויאמרו החמרנים מה שיאמרו – לעשות פעולה או להמנע מעשותה, כשהפעולה נוגעת רק בי בלבדי.  בלי שום ספק הרימותי או הורדתי את ידי רק ברצוני בלבד.  אני יכול לחדול תיכף מכתוב.  אתה יכל להפסיק מיד את הקריאה. אין ספק שרק ברצוני בלבד ומחוץ לכל מכשולים עפתי עכשיו על כנפי דמיוני לאמריקה או עסקתי באיזו שאלה מתימטית.  אני יכל מתוך הכרת חופשי להרים ולהוריד בכח את ידי באויר.  עשיתי זאת.  אבל אצלי עומד ילד, אני מרים את ידי מעל לראשו ובאותו כח אני רוצה להורידה על הילד.  איני יכול לעשות זאת.  על הילד מתנפל כלב, איני יכול לבלתי שלוח את ידי בכלב.  אני עומד בחזית ואיני יכול לבלתי לכת בתנועת הגדוד.  איני יכול בקרב לבלתי התנפל בהתקפה עם גדודי ולא לברוח בשעה שהכל בורחים סביבי.  איני יכול, בשעה שאני מגין על הנאשם בבית הדין, לחדול מדבר או לדעת תחלה את אשר אדבר אחרי כן.  איני יכול לבלי לקרוץ בעיני ברגע שהמהלומה מכוונה נגדי.

ובכן, ישנם שני מיני פעולות.  אחדות תלויות ברצוני, ואחדות אינן תלויות בו.  והטעות המביאה לידי הסתירה היא בזה, שאת הכרת החופש (המלוה באופן חוקי כל פעולה ופעולה השייכת ל"אני" שלי, להפשטה העליונה של מהותי) אני מיחס שלא בצדק לכל פעולותי, הנעשות ביחד עם פעולות אנשים אחרים והתלויות גם ברצונות אחרים, שהתלכדו עם רצוני. לקבוע את הגבול בין החופש והשעבוד קשה מאד, וקביעת הגבול הזה היא תעודתה היסודית של הפסיכולוגיה;  אבל כשאנו בוחנים את תנאי גלוים של חופשנו היותר גדול ושל שעבודנו היותר גדול, אנו רואים מן ההכרח, שבה במדה שפעולתנו היא יותר מפשטה ועל כן גם פחות קשורה בפעולת אנשים אחרים, היא יותר חפשית;  ולהיפך, במדה שפעולתנו יותר קשורה בפעולת אנשים אחרים, היא פחות חפשית.

הקשר היותר חזק, קשה, מתמיד ומלתי פוסק עם האנשים האחרים הוא השלטון על אנשים אחרים, שבמובנו האמתי אינו אלא השעבוד היותר גדול.

מאחר שנוכחתי בדבר זה – בטעות או שלא בטעות – במשך כל זמן עבודתי, הרי בתארי את מאורעות 1805, 1807 וביחוד 1812 שבהם מתבלט ביותר חוק היעוד או הגזרה, לא יכולתי באופן טבעי ליחס ערך לפעולות האנשים אשר נדמה להם, שהם מכוונים את המאורעות, ואשר פחות מכל המשתתפים במאורעות שתפו בהם את פעולתם האנושית החפשית.  פעולת האנשים האלה היתה מענינת בשבילי רק במובן הציורת לחוק היעוד, המכוון לפי הכרתי את ההיסטוריה ולאותו החוק הפסיכולוגי, המכריח את האדם העושה את הפעולה הבלתי חפשית להתאים בדמיונו לעובדה המתהוה שורה שלמה של מסקנות רטרוספקטיביות, שמטרתן היא להוכיח לו שהוא בעל חופש.

 

גרף לֵב טוֹלְסטוֹי

 

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מעיל טטרי.

[2] TpᴀФpнт

[3] מוצג – Цpндзтᴀвлняіᴇ, Vorstellung

[4] מושג – Begriff , poИᴀтіᴇ

[5] מילה לא ברורה במקור המודפס [הערת פרויקט בן-יהודה].

[6] Claudius Ptolomeus – מתימטיקון ומהנדס מפורסם, חי בשנת 140 באלכסנדריה של מצרים.

[7] אחרי שנדפס החלק הראשון עם תיאור מלחמת שנגרבן נמסרו לי דברי ניקולי ניקוליביץ מורביוב‑קרסקי על תיאור המלחמה הזאת, – דברים, אשר הוכיחו את צדקת הכרתי.  ניקולי ניקוליביץ מורביוב, המצביא, הביע את דעתו, שמעודו לא קרא תיאור מלחמה יותר נאמן ושנוכח מפי הנסיון עד כמה בלתי‑אפשרי הוא למלא את פקודות המצביא בזמן המלחמה.