_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין תקוה ליאוש[1]

יחיאל יוסף לבונטין ("חושי הארכי")

לתוכן הענינים

 

...ואיש לא היה אתו, בשעה שהיתה נפשו מתלבטת בעינוייה, מפרכסת במכאוביה, בשעה שהיה – מלא יאוש – הולך ותועה בארץ...

איש לא היה, בזמן שמצוקותיו דכאוהו, הממוהו, רצצוהו...

 

א.

תקוותו היתה גדולה, בעזבו את עיר מושבו ברוסיה ובעברו את הגבול – אחרי הרפתקאות רבות, אחרי סבלם, הוא ואשתו, צרות וענויים, פחד והזדעזעות-עצבים.  שניהם, חיים דימנטמן ואשתו שפרה, עברו בהצלחה את הדרך הארוכה ביבשה ובים ובאו אל הארץ, אשר שם דמו למצוא מפלט ומקלט.  שניהם חדלי-אונים, רפי כוח, כמעט זקנים, אף כי הגיעו רק לשנות החמישים.  פתאום זרקה שיבה בשערותיהם, פתאום הזדקנו.  הדבר היה, כאשר עברו גדודי מחנה "המתקוממים" דרך עירם, רצחו את היהודים, ורכושם היה לבז.  בנס ניצלו.  רק את כליהם ניפצו ואת רכושם שדדו.  המה ניצלו, אבל את קרוביהם ומיודעיהם הרגו ותלו על עמודי פנסי-העיר...  והרוצחים התעללו במעונים...

והנה הגיעו לווארשה, – פניהם האירו.  שמחים היו, שיצאו מ"גיהנום" שבארץ רוסיה, שמחו ביכולתם להתאכסן באכסניה יהודית, שלווים ושקטים, לאכול לחם לשובע, לחם טוב, וגם חתיכת-בשר ואפילו פרפראות לסעודה.

אמנם, לא היתה שמחתם שלימה...  אילו היה אתם בנם יחידם!  אבל העלם הזה, כבן עשרים וארבע, הלך אחרי "הבולשביקים" ואחרי תורתם, – ויהי ל"גדול-הדור", לפקיד נודע במקום הפקידים מלפנים, שעברו ובטלו מן העולם.

דימנטמן היה מנחם את אשתו, כי עוד בוא יבוא בנם אליהם, כי לא לאורך ימים חסנם של "המהפכנים" הללו, וכי שמואל יראה ויבין את משוגתו; אבל שפרה לא יכלה להתנחם: קשה היתה עליה הפרידה מבנה, אף כי התרחק מהם בימים האחרונים וגם יצא אל מערכות המלחמה, כמנהל פקידות חשובה.  התקווה היתה משעשעת אותה, כי יבוא שמואל אליה, לכל הפחות – לבקרה, לראותה, לשבת אתה ימים מעטים: הרי הוא כל כך אהב את אמו וכל כך עדנה אמו אותו...  אמנם, חיים קצף על בנו, שהלך ב"דרך רשעים", אבל לה, לאם, מה איכפת לה, אם בנה הוא "ציוניסט" או "סוציאליסט"?  הן בנה הוא – ודי!...

חפצו למהר ולנסוע מווארשה הלאה למחוז חפצם, לארץ ישראל, אבל עוד ארכו הימים לשבתם בעיר ההיא: יש צורך להשיג רשיון כניסה לארץ, – והנה כל כך הרבה סייגים וגדרים להשגת רשיון להכנס לארץ תקוותנו...  יש צורך גם לקבל "וויזות" רבות מן הקונסולים של כל הארצות, אשר יעברו אותן בדרכם לבוא לארץ-ישראל, – ככה דברו ובארו אנשי "ועד העליה".

– ובכן, מה לעשות?...  בבקשה להשתדל, למהר...  הרי אינני יכול להוציא את מעט כספי בשבתי פה, כי נחוץ לי הכסף שם...  להסתדר על המקום...

אלו יכולת להראות לקונסול סכום כסף, כי עתה הוקל ענין-קבלת-הרשיון.

– אבל דווקא הממון חסר לי, – אמר חיים בהלצה.  – והלא נתנו רשיון לקבוצת הבחורים, שאין להם אמצעים כלל...

– קבוצת הבחורים שאני...  הם מהגרים לשם עבודה ציבורית...

– והאם אני מהגר לא לשם עבודה? בתמיהה!...  האם אשב שם למען אמירת תהלים?

– ובמה תחיה את נפשך באין לך כסף?

– במה? בעבודה!  בכל עבודה...  יש לי מכרים שם...  יש לי גם חלק בנחלה במושבה...  לפני המלחמה יסדנו חברה להתישבות, ושם קנו לנו אחוזה...  אחוזה גדולה, כמדומני, בנגב.  כשאני לעצמי, רוצה אני לעסוק בחקלאות...  בשביל עבודת-האדמה נוסע אני לארץ-ישראל.

ודימנטמן מתרוצץ מעסקן ציוני אחד לשני, מבקש, משתדל, ממש מתחנן לפניהם.  והן רבים מכירים אותו, רבים שמעו את שמו כאחד העסקנים הצבוריים במקומו; את אחדים מהם היה פוגש באסיפות וישיבות.  ידעו, כי חיים דימנטמן היה נותן נדבות הגונות לצרכי "ישוב הארץ".  ואמנם, מקבלים את דימנטמן פה בסבר פנים יפות, מכבדים אותו, מברכים ומאחלים לו נסיעה צלחה לארץ–ישראל, מזמינים אותו לאסיפות, משתדלים בעדו וגם נתנו לו מכתבי–המלצה להסתדרויות האחרות בארצות אשר יעבור.

סוף סוף – והשמחה במעונם: דימנטמן קבל את הרשיון המבוקש, ותריסר קונסולים של מדינות גדולות וקטנות, מדינות ידועות מכבר ומדינות שצמחו אחרי הרעש והמהומה של המלחמה האיומה, – חתמו על התעודות, שיש רשות לחיים ולשפרה דימנטמן לעבור דרך הארצות האלה עד בואם ל"פלשתינה".

 

 

ב.

הנה הנם גם על הספינה, המפליגה בים לאלכסנדריה של מצרים.  חשב דימנטמן ומצא, כי בספינה הגדולה יעלו הוצאות הנסיעה ביוקר, ולכן החליטו לנסוע באניה פשוטה, שהיא מסוג האניות המובילות סחורות ועוברות את הדרך במשך שבוע ימים במקום שלשה ימים.  אמנם, יאמרו, כי גם חלקו בין נחותי-דרגא, שאין ידם משגת לשלם מחיר הנסיעה באניות-הנוסעים, – אבל מה איכפת לו עכשיו?  הלא איננו אותו הסוחר הידוע בעיר ק. – שם היה אחד מסוחרי-עצים ידועים; היה קבלן, המספק למסלות-הברזל אדנים, קרשים, קורות; שם צריך היה שידעו כולם, כי איש עשיר, מוכשר לקבל ממון באשראי בבנקים, עושה עסקים גדולים...  ועכשיו מה היא?...  ביום אחד נהרס מעמדו...  המהפכה הבולשביסטית החריבה את בית-מסחרו; הבריונים באו ולקחו ממנו את המחסן של העצים, גזלו ממנו את חלקת-היער, שקנה מבעל-האחוזה, הכריזו, כי ביתו הוא בית-הממשלה.  שדדו ממנו את הונו הגנוז בקופת-הבנק...  ואחרי-כן באו ה"לבנים" ולקחו את יתר הפליטה...  ואחריהם שבו הבולשביקים – ועשו שמות בכל המדינה...  הוא ירד מנכסיו, רק את תכשיטי אשתו הציל ונתן אותם בכסף מדינה אחרת ועזב את עירו.  העברת הגבול, שבתו בווארשה ונסיעתו נטלו הרבה מכספו אשר חסך.

– צריך לקמץ,  – היה שונה בלי הרף,  – כשנבוא אל המנוחה ואל הנחלה בארץ–ישראל, אז ישוב אלינו כבודנו מלפנים.

השיירה הגיעה לחוף אלכסנדריה.  פני כולם צוהלים.  עוד יום-יומים – וכולם יהיו ביפו, יגיעו למחוז חפצם.

אבל מן האניה לא הניחום לרדת...  מדוע? איך? מה זה הדבר?

– הסגר! – ענו להם.

– וכמה ימים ימשך ההסגר?

\אין איש יודע.  זה אומר שבוע, זה אומר רק יום אחד.  בינתים בא איש ואמר, כי הוא פקיד של "משרד העליה", הוא ינהל את המהגרים בעצתו, כולם ישמעו ויעשו מה שיגיד להם.  הקיפוהו, כולם שואלים ודורשים, והוא עונה ומשיב תשובות קטועות, לא ברורות.  בקשו ממנו להשתדל שיביאו לחם לעם הרעב.  הביאו ככרות לחם וירקות ופירות.  אבל מחיצה היתה בין המהגרים ובין הרוכלים הבאים למכור צרכי–אוכל.

ביום השני בא הפקיד ואמר: הכונו!  היו נכונים כולכם, וגם את כליכם ואת מזודותיכם תקחו אתכם.

– לאן?

– למקום ההסגר...

יצאו כולם מן האניה וישבו, לפני פקודת המנהל, בסירות קטנות – ונסעו.

בוקר.  השמים בהירים.  השמש מאירה ומחממת.  ושם, בארץ מולדתם, עדיין לא נמס השלג.

שעות רבות עוברות, והסירות מפליגות לאט-לאט בלשון-הים.  שקט על כל מרחבי-הים.  אין גלים מתנשאים.  רק כעבור אנית-קיטור ותרים בגלגליה את המים האדירים תתנועע גם הסירה.  סוף סוף הגיעו לחוף אחר.  הושיבו את הגברים לחוד ואת הנשים לחוד, ושומרים עליהם...

בשביל מה? האם נברח מפה?

באו למקום ששם גדר-אבנים גדולה מקיפה חצר רחבה ובחצר בנינים שונים, וגם עצי-תמרים זוקפים קומתם הגבוהה פה ושם.  הביאום דרך החצר עד בית גדול מוקף אכסדרה ואמרו להם:

חכו פה!...

ישבו וחיכו...

אחרי צפיה ממושכה באו וקראו להאנשים וצוו שיקחו אתם את בגדיהם וחפציהם, שקיהם ומזודותיהם.  הביאו את האנשים לבית-המרחץ ואת הבגדים שמו בשקים והכניסום לתנורי קיטור.

מרוחצים במי-טהרה, מים דלוחים ובאושים, תערובת של סממני-דיזנפקציה, יצאו האנשים והלכו למצוא את בגדיהם, – והנה קול צעקה ובכי: הנשים מבכות את שמלותיהן שנתקמטו מן הקיטור.  אבל אין טענות על מה שנעשה.

– עכשיו תלכו אל כל אשר יהיה רוחכם ללכת...

הלכו ברגל אל העיר, כי אין נותנים עגלות לשוב העירה.  והמרחק עד העיר גדול הוא.  הלכו זמן רב עד שבאו אל העיר – רעבים, צמאים, עייפים ויגעים, נאנחים ונדכאים.  עברו סמטאות צרות שונות, עברו לפני חנויות רבות לאין קץ.  החזיקו איש ברעהו לבל יתפרדו ולבל יתעו בעיר נכריה זו, שגם את שפת יושבי המדינה אינם מבינים.

בא לילה, אור כהה יוצא מפנסי-הרחוב.  הם הגיעו למקום אחד.

– פה יש אכסניה! – אמר האיש שליווה את השיירה בכל הדרך. – אכסניה יהודית.

ותרב השמחה: קץ ליגיעם.

נכנסו אל החדרים. ישבו צפופים בתוך אבק ורפש, אכלו את סעודתם האבלה, ואיש-איש מצא לו מקום לישון ולנוח.

דרך המדבר הגדול עוברת במהירות הרכבת ההולכת ממצרים לארץ-ישראל.

– זו היא הדרך שעברו בה אבותינו בצאתם מארץ-מצרים – קרא אחד–החברים.

מדברים ומתווכחים, יושבים צפופים עד אפס מקום.  בכי הילדים, אנחות הזקנות, בדיחות הצעירים, קול צחוק – מתערבים ומתמזגים יחד.

נשאים הם דרך חול המדבר, על יד שפת הים, "דרך ארץ פלשתים" – לבוא ליפו.

 

 

ג.

רוב העולים מצאו להם דירת ארעי ב"מחנה העולים" לשבת שם עד שימצאו עבודה ומקום של קבע.  "מחנה העולים" – הם האוהלים הנטושים על פני החולות, אשר עלו על שפת הים, ומשם והלאה – מצד אחד נבנים והולכים בתים חדשים וסוללים כבישים למען המהגרים החיים ומצד שני נמצא בית–הקברות, מקום מנוחת עולם למהגרים המתים.

חיים ואשתו החליטו למצוא דירה לגור בה, עד שיסתדרו באחת המושבות או באחוזה המשותפת כעובדי–אדמה.  ואמנם, מצאו להם בבית אחד – חדר וחצי ופרוזדור וגם זכות להשתמש במטבח הכללי של כל השכנים.  ואחרי שהסתדרו במעונם הצר, אמר חיים ללכת להתוודע אל אנשים ידועים לו מכבר, שהתישבו פה לפני כן.

הבקור הראשון היה בבית מיודעו נחום אושמינסקי.  האיש הזה היה בא לעתים קרובות לעיר ק. לרגל מסחרו, ובכל פעם היה מבקר בביתו של "העסקן הצבורי" בעיר הזאת, בביתו של חיים דימנטמן.  במקרים אלה היו מתאספים גם רבים מחשובי העדה, מתווכחים ומתיעצים ודנים על ענינים ציוניים וצבוריים.  פעמים אחדות אירע, שהיה דימנטמן בא לסייע "לאיש בריתו" בעניני-עסקיו.

נחום אושמינסקי איש עשיר ומכובד במקום הזה.  יש לו בית גדול, והוא משכיר דירות ומוציא ריווח הגון; יש לו בית–מסחר; בעזבו את רוסיה לא יצא ריקם, אלא העביר בשעה מוצלחת את הונו לחוץ-לארץ.

אושמינסקי קבל את אורחו בהבעת רצון, הציג לפניו את אשתו ואת בני משפחתו.  הביאו יין, פירות וממתקים לכבד את האורח; ישבו ושוחחו על המהומות והצרות שברוסיה.

בהמשך השיחה נגע דימנטמן גם במצבו ואמר, כי בקושי ברח מעירו, בענויים עבר את הגבול ומכל הונו לא נשאר לו כמעט כלום.

אשתו של אושמינסקי הוציאה אנחה מלבה להראות לאורח, כי משתתפת היא בצערו.

– ומה הוא אומר לעשות פה? – שאלהו אושמינסקי.

– זהו הדבר, שבעצמי איני יודע כעת מה לעשות...  כבודו יודע, שכל ימי חשבתי לרכוש לי בארץ-ישראל אחוזה...  לשבת במושבה...  לסדר לי משק חקלאי...  אפילו השתתפתי ברכישת קרקע משותף ובנטיעות כרמים...  אבל בשנות המלחמה הכל נחרב...  וכל הענין בכלל מסובך בחובות...  ולעת-עתה תוהה אני ואובד-עצות...  אמרתי לשאול את עצת אדוני, אולי יורני הוא...

דימנטמן גמגם בלשונו, התאדם, בא במבוכה והפסיק.  בקש לשפוך את רוחו לפני מיודעו, אבל הלה ישב במנוחה והביט למרחק, הנראה ממקום שבתם על המרפסת בקומה השניה.  לפניהם נראה הרחוב הגדול, אשר עדיין לא סללו בו את הכביש.  במקומות רבים עמדו בתים בנויים למחצה או לשליש, וביניהם – מגרשים פנויים, הנראים כקרחת על ראש איש.  מסביב נערם חול רב; פה ושם נערמו חמרי בנין.  עומדים פיגומים על יד הבנינים, והפועלים עולים ויורדים ונושאים לבנים, קורות.  ובמקומות אחרים נראתה קבוצת-פועלים החופרים באדמה או המכינים לבני-מלט.

מעברים שונים משתרעים הרחובות היפים של השכונה הבנויה מכבר, ומרחוק מבצבץ ירק-העצים ועליהם בצמרותיהם; והלאה – העיר העתיקה, העומדת על הגבעה, הפרדסים של הערבים ושל הגרמנים, התמרים הגבוהים והזקופים, הדקים והגמישים, אשר כפת-ענפיהם מעטרת את צמרותיהם; ושם – מאחורי החולות – הים הגדול, שמימיו הכחולים מתערבבים עם תכלת-השמים הבהירים בקצה האופק.  רוח  נושבת מן הים ונושאת אתה אויר זך, נעים לנשימה, מעורב בריחות חריפים של פרחי תפוחי–זהב.

רגעים אחדים עברו בשתיקה.

– החקלאות, – פתח אושמינסקי ואמר, – החקלאות שרויה במצב קשה.  משבר עבר על כל המושבות, ומי יודע אם ישובו אפילו למצב העגום שהיו שרויות בו לפני המלחמה.  המתישבים מתאוננים על מר גורלם...  ואילו היתה אפשרות, כי עתה מכר כל אחד מן המתישבים הקודמים את אחוזתו ועזב את הכפר לבוא לשבת בעיר ולעשות פה עסקים...  בנין בתים בעיר – זהו עכשיו הדבר היותר נחוץ ומביא ריווח לבעליו.  אפשר לעשות פה עסקי מסחר...  בעצים, בברזל, בחמרי-בנין, להביא מחוץ לארץ כל מיני סחורות.  עצתי כי תרכוש לך מגרש ותבנה בית... דירה בשבילך, ודירה להשכיר...  פרנסתך תהיה בטוחה.  כשתקבל חלק כספך שהעברת על ידי המוסדות שלנו – והלוואי שתקבל אפילו חלק מהונך – תבחר לך איזה עסק הגון – לבדך או בשותפות...

דימנטמן ישב ושמע את דברי מיודעו בתמהון ובהתרגזות, אבל הבליג על התרגשותו ואמר:

– לפני שנים אחדות הכנסתי סכום מסוים לאגודה שנוסדה לשם רכישת אחוזות בארץ-ישראל...  תמיד שאפתי להתישב על הקרקע...  לכבוש את עבודת-האדמה – הרי זוהי המטרה הראשית של הציונות...

אושמינסקי הניע בכתפו והרים את ידו באי-רצון בכוונתו להשתיק את הדובר.

– אם תשקיע את כספך ואת כסף חבריך ברכישת קרקע בשביל עבודת-האדמה, תפסיד את הכל...

– ובכן, עלינו להתיאש מעבודת האדמה בכלל? – אמר דימנטמן בתמיהה, וצער עמוק נשמע מקול קריאתו.

– רעיון-הבל הוא...  היהודי אינו מסוגל לעבודת-האדמה...  לא תמצא פה אפילו איש אחד המתפרנס מגרנו ומיקבו בלי תמיכה, מלבד, כמובן, הערבים.  עשו נסיונות במשך שנים רבות – והפסידו ממון רב.  עכשיו באים הצעירים הסוציאליסטים ועושים נסיונות... על חשבון הצבור...  וגם אלה לא יצליחו...  בשבילנו יש כר נרחב בערים: מסחר, בנין-בתים, מלונים מסודרים לצרכי התיירות, בעלי מלאכה שונים.

דימנטמן לא השיב דבר.  לא ידע מה לענות.  שוב שרר דממה מעיקה רגעים אחדים.  בעל-הבית קם מעל כסאו, ודימנטמן הבין את האות.  הגברת אושמינסקי הלכה ללוות את האורח עד קצה המרפסת. 

– בבקשה...  יבוא נא אדוני עם אשתו... נתוודע...

– תודה רבה...  תודה רבה...

 

 

ד.

המועקה שחש בלבו בעת שיחתו עם אושמינסקי, התגברה, בצאתו החוצה – ובלכתו לאט לאורך הרחוב, שקוע במחשבותיו הנוגות המתרוצצות במוחו.  כל הדברים, כל המעשים הסתבכו במוחו, כעין פקעת שאי–אפשר למצוא בה ראשית ואחרית.

– שלום, רבי חיים!... – נשמע קול מאחוריו.

פנה הצדה וראה איש צעיר עומד לפניו ומחייך בחיוך ידידותי.  הכיר חיים את הצעיר הזה, שמעון שמו, שהיה בשיירה של החלוצים, שיחד אתם נסע באניה.

– שלום, שמעון, – ענה דימנטמן, ופניו האירו.

– הסתדרת?

– קמעא...  שכרתי לי מעון...  בבקשה להכנס אלי...  אשתי תשמח לראותך... נשב ונשיח.

– ואיפה דירתך?

– פה, לא רחוק...  נעבור את "מדבר החול" הזה, – הוסיף חיים בהלצה, – ותיכף נמצא נאות–מדבר בצורת בית קטן.

– נאות-מדבר בלי תמרים ומעיינות!...

חיים הניע בראשו וצעד על גבי החול, ושמעון הולך אחריו – ומדבר:

– כך הוא המנהג פה...  לא הורגל היהודי בגלות לצמחים, לירק, לעצים...  הראית ב"ערי התחום", שיטע איש יהודי סביב ביתו צמחיים, שיחים, פרחים?  ומי יאמר – על גן עצי-פרי או על גנת-ירקות!  הקדוש ברוך הוא יזמין את ה"גוי" והוא יביא אל השוק גם ירקות, גם פירות, – ולמה יטריח יהודי את עצמו, ואת בני-ביתו לטפל בגנה?  והנה כבר הזמין הקב"ה את הפלח הערבי והוא ידאג לנו...  גם בכל המושבות תמצא שווקים, ונשי-הפלחים מוכרות בכל בוקר – ירקות, ביצים, תרנגלות...  ונשי-המתישבים העדינות משכימות לקום ולקנות כל צרכי המטבח מן המוכן להן בידי הפלחים.

– לאבל גם פה יש מקומות, שבעלי-הבתים נטעו עצים בחצרותיהם, - אמר חיים.

– רק לנוי ולתפארת...  וגם מפני "מה יאמרו הבריות"...  באים תיירים מכל קצווי–ארצות, מסיירים גם את השכונות החדשות – ואיך לא נתגאה לפניהם?...  ומובטחני, כי כשיבוא יום ויצטרכו למגרש – יעקרו את העצים – כדי לבנות בתים או מחסנים...  עברתי לפני השכונה הגרמנית, הקרובה אל שכונתנו.  ראיתי אשה חשובה ושתי בנותיה אתה מטפלות בגינה הפעוטה אשר על יד ביתם.  עמדתי, הסתכלתי ושאלתיה: גברתי! מה לך ולעבודה הזאת?  הלא בשוק תוכלי לקנות כל מיני ירקות בזול.  הציצה בי, כאילו הייתי משוגע, ואמרה: מה לי ללכת אל השוק, אם אוכל להצמיח את הירקות בגינה שלי, לצרכי אני!...  פניתי פעם אל יהודיה ואמרתי לה: גברתי! רואה אני, שיש לך מגרש גדול פנוי על יד ביתך, ויש מים לרוב, ויש שמש...  ומדוע אינך מטפלת בגידול ירקות לשלחנך, ירקות טובים מכל המינים?  הציצה בי כאילו הייתי משוגע, ואמרה: היש חשבון לעבודה זו? הלא בשוק אצל הגוי אפשר לקנות בזול!...  ואני שואל אותך, רבי חיים: מדוע כל זה?  יען כי אין ההכרה הפנימית, ההכרה הנפשית, בחשיבותו, בנחיצותו של הדבר...  ביפי העבודה הזאת, ביפיה המוסרי, הלאומי...

קרבו אל דירת דימנטמן.  נכנסו דרך המרפסת אל המטבח ומשם עברו אל חדר, דירתם.  שפרה היתה טרודה במטבח, ובראותה את שמעון, שמחה לקראתו.

– מה שלומך?  מה מעשיך?

–שלומי?  עוד לא חליתי בקדחת...  מעשי?  לעת–עתה לא כלום.  בין הולכי-בטל גם חלקי עתה...  אבל בקרוב אמצא לי עבודה...  בבנין בתים או בכביש...  אלך אחרי-כן אל הגליל, אסתדר בקבוצה...  עבודה תהיה!

– האם באת לעבוד עבודת-פרך בכביש?  איזו תכלית היא?! – אמרה שפרה.

– איש מאתנו לא בא הנה "לשבת תחת גפנו ותחת תאנתו". – צריך לעבוד כל עבודה...  כך...  כל עבודה, – הדגיש את דבריו.  – הכל בשביל בנין הארץ...

שמעון חייך לדברי דימנטמן ואמר:

– היטבת לדבר, רבי חיים.  מתוקים דבריך...  ואתה לך ושא את נאומך לפני קהל היושבים פה.

דימנטמן בא במבוכה.  הרגיש במרירותם ובעקיצתם של דבריו.

– התכלית?  שאלה הגברת...  התכלית שאנו נהיה לפועלים ממש...  זוהי מטרתנו...

– אינני מתאוננת – אמרה שפרה אחרי דומיה קצרה. – באנו הנה...  הארץ בוודאי טובה וברוכה...  ארץ, כמו כל הארצות...  אבן – הן נשמתי היא לא פה...

– נשמתך? – שאל שמעון.

– כן...  בני נשאר שמה...  האוכל לדעת, מה אתו?  האוכל לדעת, מתי אראהו?  ומה שלומו כעת...  אפילו מכתב עדיין לא קבלנו ממנו מיום שבאנו הנה...

כולם שתקו.

שמעון כבר ידע את צערה, ידע, כי היא מתגעגעת בלי חשך כל בנה יחידה, ש"נשבה בין הבולשביקים", לפי דבריה.

 

 

ה.

ראה דימנטמן, כי מעט הכסף, שהביא אתו, הולך ונפחת ואיננו רואה לפניו כמה להתעסק ובמה להתפרנס – ונפל עליו לבו. 

מגמתו הוסיפה להיות חזקה כמלפנים: להאחז במושבה.  על התישבות זו היה חולם תמיד מן היום שהתמסר לרעיון של חיבת-ציון ושאף להגר לארץ-ישראל.  והרעיון הזה תקף אותו בכל עוזו, עוד בימים ההם היה דורש לפני מיודעיו-וקרוביו ומבאר את מהותו של הרעיון הזה; קרא ספרים ומאמרים על תכונת הארץ, על התישבות חקלאית בארצות שונות, על התפתחותה ושגשוגה של האכרות הודות לשיטות החדשות, שיטות מדעיות.  למד את דברי ההתאגדויות הקואופרטיביות והשפעתן על הצלחתם של המשקים, המאוחדים באגודות שונות; מצא שיטה מסוימה ומטרה קבועה: לאחד את האכרות עם התעשיה – ליסד מחלבות, לבנות בית-בד, להכין כבושים מירקות ומפירות וגם לפתח במושבות סוגים שונים של התעשיה הזעירה, התעשיה הביתית.

נחיל של מחשבות רצוצות ותכניות מקוטעות היה הומה במוחו, תכניות שיש בהן ממש ותכניות שיסודן בהזיות – כולן התערבו יחד.  יצאה לו מסקנה אחת – לרכוש אחוזת-קרקע די גדולה על ידי התאגדותם של אנשים אמידים, שאינם זקוקים להתפרנס מן המשק עד שיתפתח ויתן ריווח.  לפי הרגלו, הרגל של סוחר, היה מבקש לו סמך על יסוד מספרים וחשבונות של ריוח והפסד, של קרן וריבית; ומצד אחר – היתה התלהבותו, – התלהבות של הזיה, התלהבות  של איש, המסור בכל מאודו לרעיון נשגב, – מתארת לפניו מחזות נעימים של חיים שלווים, חיים שיש בהם פריחה, התקדמות תמידית, התלכדות של אושר הפרט עם אשרו של הכלל.  ואת מחשבותיו וראיותיו ומסקנותיו היה מפרש לידידיו, שגם הם הושפעו מגודל-הרעיון.  האגודה התארגנה, החברים הכניסו דמי קדימה, באו במשא-ומתן עם האנשים ה"מומחים" היושבים בארץ-ישראל, ותקם אחוזה אחת במקום שומם – לנחלה, לאגודה; את הנהלתה של האחוזה, את עיבודה, הכשרתה ושכלולה מסרו לידי "אנשים חרוצים ונאמנים" – עד שכל אחד יבוא ויתישב על נחלתו המשוכללה והפורחת.

בטוח היה, כי כמעט השיג את מטרתו, ותקוותו חזקה, כי יחד עם חבריו, אנשים אמידים, יצליח ליסד מושבה למופת, ולהיות בין הבונים את הבנין הלאומי על יסודות איתנים.

בשעות אלה כשנחלץ מדאגות עסקיו, המטרידות אותו יום יום, היתה נשמתו מזדככת, כאילו הסירה מעליה את בגדי-החול של עסקי מקח וממכר, ומתלבשת בגדים טהורים, בגדי-כהונה, ומתנשאת אל עולם הדמיונות, שתי הנשמות האלה, נשמת-חול ונשמת-קודש, היו מתחלפות זו בזו, מתרוצצות ונלחמות, אבל...  תמיד היה גובר ה"חול" על "הקודש" בכל שנות שבתו בעיר מולדתו, בהיותו שקוע ראשו ורובו בעסקיו השונים.

התחילה המלחמה העולמית.  היא הפריעה להגשים את מגמתם של החברים, את "גאולתם הישבנותית", אבל לא עכבה מלהמשיך את עבודת הועד של האגודה, ודימנטמן היה הרוח החיה בכל פעולות הועד.

בין כה וכה הסתבך בעסקים גדולים, כי תכסיסי המלחמה דרשו חמרים, בנינים, הכנות רבות – מעבר לחזית.  העסקים מביאים ריוח רב.  וכן עשו גם חבריו וידידיו: כולם להוטים אחרי העסקים המרובים, כולם מיחלים לגשמי-הזהב השוטפים שטף רב בימי-המלחמה.  היו חברי-האגודה מקווים ליום שיחדלו הרעמים והמהומות, ליום שהעולם ישוב לסדריו ולמנהגיו הקודמים, ואז יקיימו את מטרת חייהם ויבואו אל ארץ ישראל עמוסי-הון רב כדי להגדיל את עבודת הבנין הלאומי ופתוחה הכלכלי של הארץ.

ופתאום באה המהפכה...  רוח חדשה הקיפה את כל יושבי-המדינה; רוח חזקה עברה בכל מחנות ישראל: ניטל מעליהם כובד החוקים, המגבילים והמבדילים אותם מכל אזרחי-רוסיה, - ותגבר השאיפה לחיות חיי-עם חפשי גם בארץ מולדתם וגם בארץ אבותיהם.

אז התחילה התנועה הגדולה לאמץ את בעלי-היכולת – להתאגד, ליסד חברות ואגודות לשם רכישת אחוזות, לשם יסוד בתי-תעשיה, לשם ארגון בתי-מסחר גדולים, המקיפים את ארצות המזרח, אשר על חופי-הים הגדול הן משתרעות.  וחיים דימנטמן – אחד החברים הפעילים, המסורים לרעיון ההתאגדות של בעלי-ההון, של בעלי המסחר והתעשיה – למען בנין ארץ אבותינו.  ומרבים האנשים להספח אל הציוניים ומתאספים יחד למצוא דרך נכונה להגשמת המפעלים השונים, הנשענים דווקא על מספרים וחשבונות מסחריים; והחברים מעבדים תכניות, מתקינים תקנות של החברות העתידות להיווסד, מאספים סכומים הגונים לביסוסם של המפעלים.  ההצלחה מאירה להם את הדרך...  המה רואים לפניהם את העתיד המזהיר...

אבל לא ארכו הימים הטובים האלה; באה מהפכה שניה והפכה את כל הסדרים הקבועים...  סערה עזה ועצומה שמה כמרקחה את חיי-המדינה; סופה חזקה באה ותגע בארבע פנות הממשלה ותפול על כל יושבי המדינה – ותהומם ותעקרם משורש...  רותחו החיים של כל המעמדות החברתיים ויעלו קצף, ועל פני הקצף נתעלה ונתגלה כל הרפש, הנסתר בשכבות החברה, ויכס את פני החיים המקובלים, הרגילים...

וגם על חיים דימנטמן ועל כל חבריו עברה כוס-התרעלה...  באו הגלים הסואנים והרועשים וישליכום הלאה, אל מעבר לגבול החיים המסודרים, השליכום באין עוזר ותומך...  את הכספים, שנאספו מחברי-האגודות החרימו בעלי השלטון החדש.  תקוותם התנדפה...  מרוששים ומדוכאים עומדים הם לפני חרבות מגדליהם, שהגיעו בדמיונם השמימה...  נכנעים עומדים הם לפני חורבן כל רכושם, שצברו להם בשנים הטובות בעמלם ובכשרונותיהם.

כשעלה דימנטמן לארץ-ישראל, מצא, כי האחוזה, שרכשו להם הוא וחבריו, עמוסה חובות רבים, עומדת כמעט שוממה ודרושים אמצעים גדולים כדי להקימה משפלותה ודלדולה...

האם תוחלתו נכזבה?...  לא!...  יש דרך לפניו: ילך אל המושבות, יעבוד שם, יסתגל אל העבודה החקלאית, ילמד את המלאכה הזאת...  אולי יצליח להקים את הריסותיה של האחוזה, אם...  יתמכו בו; אולי יחכור לו נחלה קטנה באחוזות הלאומיות...  כי במה ייגרע חלקו מחלקם של כל העובדים?   הוא יסדר לו משק זעיר...  שפרה תעבוד יחד אתו, יצמיחו ירקות, יטפלו בפרחים, יטעו עצי–פרי...  יראו לכולם, כי האדמה מפרנסת את בעליה-עובדיה.  אז לקח את תרמילו ומעט הכסף אתו והלך לתור במושבות. 

– משוגע אתה! – אמרה לו שפרה ברוגזה, כשהודיע לה חיים את החלטתו. – חלומות חלמת כל ימיך וגם עתה עודך שוגה בהזיותיך...

– אני מבקש לי פה מעמד ועבודה, המתאימה למטרותי.

– פה אין הפרנסה מצויה...  אני רואה בחוש...

– הפרנסה באה פה לאיש העובד.

– לך לך לשלום...  הלוואי שיתקיימו דבריך...

חיים הלך אל המושבות, ושפרה מצאה ענין לעסוק בו.  מלפנים, בהיותה גברת-הבית ומשרתות נמצאות בביתה היתה מטפל באפית מיני-מרקחות, עוגות ותופינים לשם כיבוד אורחיה ואולי גם כדי להתגאות לפני חברותיה, כשהיתה מהנה אותן ב"תוצרת-ביתה".

הלכה וקנתה קמח, דבש, שקדים; לשה, טגנה ואפתה; הכינה מגדנות ומעשי–מאפה.  ראו שכנותיה מעשי-ידיה, טעמו אותם ויהללום, ותאמרנה, כי רבים יהיו הקופצים על מרקחותיה ועל פכסמיה וצנימיה.  יצאה אל השוק ומצאה לה קונים – והרוויחה פרוטות אחדות.  אז הוסיפה לעסוק באפית-העוגות האלה והיתה מביאה את תוצרתה אל בתי-האמידים, והגבירות היו קונות משפרה את מרקחותיה ומעשי-אפיותיה.

 

 

ו.

גמרו את קריאת ההגדה.  חסל סדר ליל פסח.  פני חיים וגם פני שפרה מפיקים עליצות.  שפרה מוציאה מכתב ומוסיפה לקרוא.  היא קוראה בקול ובהטעמה, ודמעות–גיל נוטפות מעיניה ונגרות על לחייה הצמוקות.  בליל זה שוררת השמחה במעונם הדל, כי מכתב קבלו מבנם.  והמכתב מלא געגועים ואהבה להם ובפרט אל האם.  השמחה מלאה את כל נפשם, אבל למי יביעו את עליצותם?

יצאו החוצה.  קבוצות-קבוצות נהרו אל רחוב הרצל וימלא הרחוב אנשים וגבירות, בחורים ובחורות עד אפס מקום ללכת.  כולם מטיילים ונהנים מקרירות הלילה ומן האויר השקוף והזך ומן הרוח הקלה הנושבת ומלטפת אותם כלטיפת יד-אם רכה וענוגה.  ממעמקי-השמים האפלים שופך הירח את זהרי-אורו על כולם; גם הכוכבים מציצים, מזהירים ומוסיפים לווית-חן לאופק השמים.

מה נהדר המראה!  שלוות-חדוה שפוכה על העיר.  האוויר ספוג-אור – רך וקל לנשימה.  הברושים העבותים והזקופים עומדים לפני הבתים כחולמים, וכאילו מתעדנים הם בקווי–האורות העוברים ומתפתלים בין העפאים.

אין המולה ואין שאון, אין קשקוש האופנים, אין אצים ורצים, – חג היום בעיר!  צעירים הולכים קבוצות-קבוצות, משיחים או מזמרים בקול נמוך כאילו נמנעים מלהפריע את השקט הנעים.  הזמרה ולחש-השיחות מתמזגים בקול דממה דקה ומתערבים בקווי-אור כסף, עולים ומתפזרים – ונדמים.  דומית-לחש ממטמטת את האויר השקוף, מרימה גלים קלים, הנהדפים ונאבדים בין ענפי האילנות, המכתירים את הרחוב ואת הבתים.

שפרה וחיים מטיילים יחדיו ומתענגים על ההדר והחן החודרים אל נפשותיהם.  ספוגי אור וששון הולכים הם כהוזים מבלי דבר דבר, שקועים בהרהוריהם.  אין מלה היכולה לבטא את רגשותיהם המרעידים את לבבותיהם... רק מחשבה אחת לופתת אותם, מחשבה על בנם, הנמצא רחוק-רחוק מהם, רחוק משמחתם ומתוגתם, רחוק מתקותם וצרתם...

פגשו מכרים, ועמדו ברחוב.

– מועדים לשמחה!

– חגים וזמנים לששון!

ושפרה הוסיפה בשפת-העם:

– גוט יום-טוב!

– קבלנו היום מכתב מבננו, – אמרה שפרה, כי לא יכלה להבליג על רגשות ששונה מבלי בשר את הבשורה גם למיודעיהם.

– ומה נשמע בארצנו?

– כך...  לא כלום...  אין הוא משמיע חדשות...  איננו מודיע מן הנעשה במדינתנו.  כותב הוא על אודותיו, על חייו...  ובכלל, מכתבו מלא געגועים וחיבה אלינו.  רוצה הוא לראותנו.

המכרים, שאמרו לשמוע חדשות מענינות ולדעת מן הנעשה ברוסיה, לא שמו לב להתפעלותה של שפרה, והתחילו לספר מעניני-העיר, על הדירות ועל הבתים העומדים להבנות, אבל שפרה לא שמעה אפילו מלה אחת מכל אשר דברו האחרים: כולה היתה שקועה במחשבותיה.

חיים ושפרה נפרדו בברכת שלום ממכריהם והלכו לצד הרחוב השני, ששם מעטים המטיילים.

– ספר להם דווקא חדשות מרוסיה!  – אמרה שפרה כמדברת לנפשה.  – וכי יש לי תשוקה לדעת את החדשות?  והלואי ששמואל יכתוב לנו, לכל הפחות, פעם בחודש – והייתי מאושרה...  האם לא כך?...  מדוע אתה שותק חיים?...

– ומה יש לי לדבר?  האינך יודעת, כי מלאה נפשי שמחה, בהגיע אלינו המכתב?  ולמי אספר?  לירח, לכוכבים, לשמים האפלים?  לרוח הנושבת מן ההרים ועוברת אל הים?...  מי יודע?  אולי גם שמואל מטייל ברגע זה ברחוב עיר מושבו...  אולי גם הוא מביט על הירח, וחושב על אודותינו...  מזכיר את אמו, את אביו, את הימים שעברו כשהיינו כולנו מסובים לסדר חג הפסח ואורחים נמצאים אתנו...  תמים היה אז...  מסור לדתנו ולשאיפותינו הלאומיות...  עכשיו – מי יודע?...  מסופקני אם יש אפילו מצות לקרובינו ולמיודעינו...  אנחנו שתינו יין מן המובחר...  אכלנו כדבעי...  בשנה שעברה בחג הפסח – התזכרי? איך ישבנו שנינו ל"סדר" ומלבד תפוחי–אדמה רקובים ושתי חתיכות מצה לא היה לנו כלום...  ישבנו כאבלים, – ומה גדול היה היגון, שהעיק על לבנו!...  וגם שמואל לא היה אתנו...  הלך עם הצבא...

– אילו הקרה לפני ה', – הוסיף חיים אחרי דממה ממושכה, – איזו עבודה שהיא, כמו שאני שואף אליה, עבודה תמידית במושבה, ואילו יכולת גם את לעבוד שם, כי עתה היינו מאושרים...  מקוה אני, כי סוף סוף נקבל גם חלקנו באחוזה, שרכשנו בשותפות...  ברבות הימים נרכוש לנו נחלה קטנה ובית וכרם...  אז יבוא אלינו גם שמואל, כי לא לעולם חוסנם של המהפכנים הללו.

– שמואל לא יבוא הנה!...  אמרה שפרה בהתרגשות – אל תחלום, חיים, חלומות...  מי יתן ויכולתי ברבות הימים לשוב לעירנו – להתראות אתו... 

שקועים במחשבותיהם הנוגות הלכו האיש והאשה צפופים – ושבו לדירתם.

 

 

ז.

למחרתו, אחרי הצהרים, אמר חיים לשפרה:

– נלך לבקר את אושמינסקי.

– אולי יחידי תלך ואני...  אין – באמת – נפשי לבקורים.

– ומה איכפת לך?  הגברת בקשה, שאבוא אתך...  אם מבקש אני לי מעמד פה, האוכל להשיג את מטרתי בהתרחקי מאנשים, שתפסו פה מקום חשוב בחברה?

שפרה הסכימה, לבשה את שמלותיה החמודות, בגדי-החג – וילכו.

בבית אושמינסקי מצאו אורחים רבים.  ישבו באולם הגדול, שתו תה, אכלו ממתקים ופירות – ושוחחו.  הגברת אושמינסקי קבלה במאור פנים את שפרה והוכיחה נימוס של פטרנות, אבל פני האדון אושמינסקי רעמו, בראותו את האורחים הללו נכנסים אל האולם והוא השיב להם שלום כלאחר-יד.  הגברת אושמינסקי קראה בשמותיהם לפני המסובים, בקשה אותם לשבת, כבדה אותם בכוסות-תה ובמיני מאפה וגם שוחחה קצרות עם שפרה בעניני הכנת מרקחת ותופינים.

השיחה בין הסובים נסבה על רוסיה ועל מצב הענינים שם.  דברו על הרדיפות והענויים של כל הסוחרים והחרשתנים מקודם.  בין האורחים היה איש אחד, אשר לפני חדשיים בא לארץ-ישראל עם אשתו וילדיו; ברחו מארץ מולדתם וסבלו יסורים נוראים עד שעברו את הגבול, כי היה הוא בין הבנקאים והספסרים בבורסה.  ספר על ההרפתקאות שעברו עליהם עד שבאו לגרמניה להסתר שם מפני "האויב הנמהר", כי ירא פן יתנקשו בנפשו.

– המצב הכלכלי ברוסיה מוכיח בעליל, – אמר זה האיש, ברוסקין שמו – כי לא יארכו ימי-שלטונם של הבולשביקים.  אי-אפשר, שמדינה עצומה כזאת תמצא תחת השפעתם של הקומוניסטים ובסדרים כלכליים שהשליטו הבריונים הללו...  ההכרה של ההמונים תביא אותם להסיר מעליהם את העול של בעלי-המשטר החדש.

– הלואי שיאמנו דבריך, – אמרה הגברת בריסקין, – אילו ידעתם, – הוסיפה באנחה, – עד כמה אני קשורה ברוסיה ועד כמה עורגת נפשי לשוב אל ארצנו...  אינני יכולה לשער, איך אפשר לנו, האמונים על התרבות הרוסית, להשתקע בארץ אחרת...

– האינכם חושבים להשתקע פה? – שאל בעל הבית.

– אני בטוח, כי כשישתנה – ובקרוב – המצב ברוסיה, אז לא רק אנו נשוב, אלא הכל ישובו...  הרוב הגדול יבחר לשוב למולדת הגדולה והעשירה מלשבת פה, בארץ-עניה ופעוטה כפלשתינה, – אמר בריסקין.

– אבל החלוצים באו הנה לא מפני יראת הקומוניסטים, אלא משאיפתם לעבוד פה ולבנות את בנין מדינתנו, – העיר אחד-היושבים במסיבה.

– החלוצים? – נתן בעל–הבית את קולו. – החלוצים יהיו הראשונים אשר יברחו מפה...  מה להם ולארץ-ישראל?  וכי יש להם פה בית, נחלה, שדה?  היום הם עובדים בקבוצות, מפיצים את "הסוציאליזם" בארץ ולמחר יעזבו את פלשתינה וילכו למקום אחר, לאמריקה, לאפריקה...  או ישובו לרוסיה, לפולין...

– לא זהו העיקר, – אמרה הגברת בריסקין.  – הלא, סוף-סוף, כל האינטלגנטים שלנו קשורים בכל נימי-נפשם לארץ רוסיה, אל העם הרוסי, ואי-אפשר לנו לוותר על תשוקתנו לחיות שם, להיות בחברת האנשים, בחוג העסקנים, האוהבים את ארץ-מולדתם, העורגים אליה...  כולנו מתגעגעים על רוסיה ועל כל הסביבה הרוסית...  הבורגני, המשכיל וגם הפועל הפרוליטרי...

– בודאי יש פה אנשים כאלה, – אמר דימנטמן בקול עגום וחרד, – אנשים שבמקרה באו הנה...  שהגלים הסוערים השליכו אותם אל החוף הזה...  אבל בכלל, בנוגע ליהודים, רואים אנו הופעה אחרת...  נודדים אנו במשך תקופות רבות...  וכשמוכרחים אנו לעזוב ארץ אחת ולבוא לארץ אחרת – להשתקע בה, – הרי אנו משתרשים בארץ החדשה ונעשים – "פטריוטים" שלה...  האם מאות אלפי היהודים שהגרו מרוסיה לאמריקה אינם עכשיו "יאנקים" גמורים?...  הפטריוטיזם של היהודים...  אינני מודה בו כלל...

הגברת בריסקין הביטה על הדובר בתמהון רב.

– פה נהיה לאזרחים יהודים, – ענה בקול נמוך דימנטמן, בהדגישו את המלה "יהודים". – החלוצים ובעלי-הבתים, הפועלים והסוחרים, כל עובדי-האדמה או בעלי-המלאכה – כולם שואפים למטרה אחת – להיות יהודים חפשים בארצם.

אושמינסקי הפסיק פתאום את דברי דימנטמן, בפנותו אל בריסקין:

– אחרי עבור ימים אחדים תביא האניה את המלט, ואז נפתח את המחסן שלנו.  בטוח אני, שהעסק יהיה עסק טוב...  הדרישה היא רבה בגלל הבנינים הרבים, שהולכים ונבנים בעיר.

האורחים התחילו לדבר בענינים שונים.  חיים ושפרה ישבו עוד שעה קלה, נפרדו מאת המסובים, שאיש מהם לא שעה אליהם, ויצאו.

 

 

ח.

דימנטמן הרגיש מועקה בנפשו מן השיחות של אורחי-אושמינסקי ועוד יותר העיק עליו רגש העלבון מהתיחסותו של האדון אושמינסקי אליו ולא אשתו. לחץ לב תקפהו וכמעט רעדו רגליו בלכתו.  פני שפרה היו זועפים ואגלי–דמעה נראו בעיניה.

– כזה הוא אושמינסקי...  איש-בריתך...  ציוני! – אמרה שפרה בזעם. – נאמנים הם דברי המשל הרוסי: לחם ומלח מלשעבר – משתכחים!

חיים שתק ולא השיב דבר.  והיא הוסיפה אחרי רגעים אחדים של שתיקה:

– התזכור, איך היינו מקבלים אותו כשהיה בא לרגלי עסקיו לעיר ק.?  אורח מכובד היה...  פעם בא לפני יום הכיפורים...  שמח מאד, כאשר כבדנוהו בסעודה מפסקת ואחרי–כן סעד אתנו במוצאי יום הכפורים...  אז אמר אלי, כי לעולם לא ישכח את העונג, שהתענג בחברתנו ושהוא מאושר להיות סמוך אל שולחן–ידידיו ביום חג זה, בלי שיצטרך לשבת באכסניה במסיבת אנשים זרים.

חיים צעד צעדים אטיים ולא ענה דבר.

– ומדוע אתה שותק תמיד? קראה בקצף.

– ומה אוכל להגיד לך?

– ככה הם הציונים שלך!  אמרה במרירות.

– ומה לציונים ולמנהגו של אושמינסקי?

– הן הוא נמנה פה בין העסקנים הציוניים...  וכלום האחרים טובים ממנו?  כלום ראית התקרבות כל שהיא מהאחרים?  כולם להוטים גם פה אחרי עסקים, כמו שהיו להוטים ברוסיה...  מובטחתני שאילו באת הנה והונך נמצא בבנק ולא אבד בנפתולי-הזמן, או אז היו הכל באים ומברכים אותך, ונושאים את שמך בכל העיר...  גם אושמינסקי היה בוודאי מן הראשונים לבוא אליך, להתפאר, שהיה ידידך ברוסיה עוד מלפנים ולדבר חלקות ודברי-חנופה באזניך...

– זהו טבע האדם, – אמר חיים, אחרי עברם את הרחוב למקום החולות, – כך הוא טבעו של האדם: בשעה שמצבו ירוד והוא נחשב בין הנמושות, בין המתרפסים לפני בעלי–היכולת – הרי הוא מתנוול; ובשעה שמזלו שוחק לו, והוא מגיע למצבם של רמי-דרגא ומבליט את הנאתו העצמית – שבעתים תגדל התנוולותו...  אל יהא חלקי לא בין הראשונים ולא בין האחרונים...

הגיעו אל מעונם.  שפרה הסירה מעליה את מעילה וישבה על הספסל כמעט בלי אונים.  בכל גופה חשה רפיון, כאילו גמרה מלאכה קשה.  חיים הלך בחדר הנה והנה הליכה של התרגזות.

– הגד נא לי, מה אתה חושב כל הימים? – אמרה שפרה, ופניה חוורו פתאום.

– מה אני חושב?  הרבה מחשבות מתרוצצות במוחי ואינני יכול עדיין לענות על כל השאלות העומדות לפני...  אך רואה אני, שעשיתי שגיאה גדולה...

– גם אני אמרתי, כי עשית מעשה-שטות בעזבך את ק. אחרי שאבד הוננו...

– לא לכך נתכוונתי, שפרה, – אמר חיים בהתרגשות.  – מצטער אני שלא עשיתי כהוגן כל השנים הללו, כשהיה לנו שפע–פרנסה...  צריך הייתי אז לבסס לי דבר-קיימא פה, להשתרש בארץ הזאת...  לסדר בשביל עצמי משק חקלאי, לנטוע כרם, פרדס, לבנות בית...  אילו כך עשיתי, כי עתה גם את הוני הצלתי וגם יכולתי לחיות חיים שלווים בלי דאגות – וגם לעבוד עבודה מועילה...  אבל אז פקפקתי...  אמרתי בלבי: אשב ברוסיה, אגמור את עסקי, נתאגד לאגודה, נרכוש קרקע ובאנשים זרים שמנו מבטחנו...  מדוע לא נסיתי לבוא הנה בעצמי וליסד בשבילי מקום בטוח?

חיים הוסיף לצעוד הנה והנה, להסתובב בחדר הקטן ודבר אל נפשו:

– איזהו חכם?  הרואה את הנולד...  היטיבו חכמינו לומר...  לא ראינו מראש את העתיד להתרחש בנו באחרית הימים, כאילו לא ידענו מן הרדיפות המתחדשות עליו והמצוקות והתהפוכות שאירעו במשך עשרות השנים האלה...  ומדוע לא הצלנו את נפשנו?  בנים אנחנו לאבותינו הראשונים שלא הגיעו למעלה זו להבין מראש אחרית ולהקדים רפואה למכה – לכבוש את הארץ בזמן הנאות בעמלנו, במסירות נפשנו, בעבודת-אדמה, במלאכת-יד ובמסחר...  מה שחשבו הם, אבותינו, חשבנו גם אנו: עוד עסקים, עוד קבוץ הון, עוד רכישת-בתים – הכל בגלות...  אחרי-כן נעשה בארץ-ישראל...  עוד יש זמן...  נחכה...  יבוא יום ונלך קוממיות לבנות את ארץ תקותנו...  כך...  והנה – דלים וריקים...  בזקנינו ובצעירינו באנו...  ואנו צועקים: הבו לנו אמצעים – אנו באנו לבנות את הבנין הלאומי, את מרכז העם המפוזר...  דאוג תדאגו לחנוך בנינו, לבריאותנו, למהגרינו...  הבו כסף!  ואיפה הייתם בשנים האלה?  מדוע, איפוא, לא באתם אז, אתם, המאושרים, בעלי ההון?  כך!...  שלום עליכם, רבי חיים!  פני העיר ק. הואיל לבוא...  הוא בכבודו ובעצמו...  שמחה וצהלה...  בחצוצרות נריעה לפניו...  עסקן ציוני בא אלינו...  ברוך הבא!  מה נחוץ לך?  קרקע?  הא לך קרקע...  בית?  ניסד בנק למשכנתאות ונתן לך כסף...  עסקים?  לך אל הבנק שלנו וקח כסף – דיך!  או – שלום עליכם, רבי צעיר החלוץ!  מאין באת אלינו, חבר נכבד?  ברחת מן המערכה?  עזבת את גן העדן הבולשביקי?  בבקשה, חביבי: הכל וכן ומזומן לפניך...  לך ורש!  הנה קרקעות, הנה שדות לא–זרועים, הנה ביצות מרעילות...  רוצה אתה בקומונה, בקבוצה, בגדוד-עבודה?  בחר לך באשר תבחר...

– לא, יקירתי, – הוסיף חיים באנקה, באילו נחנק מרוב התרגזותו, – לא צדקת...  מה לאושמינסקי ולציונות?  הוא את הונו הציל ממפולת-המהפכה ובא ועשה פה עסקים...  ואושמינסקים אחרים צברו את הונם ונסעו לאמריקה, לגרמניה, להרי-החושך, כי שם אפשר לעשות עסקים גדולים, להרוויח הרבה ממון...  לזה יקרא "ציוני חשוב" במקומו, אם נדב נדבה הגונה לתמיכת המהגרים – וחסל!...

– ואני? את שואלת, מה לי לעשות?  לשוב לרוסיה?...  התלעגי לא?...  נעבוד!...  זוהי התשובה!...  נעבוד – ונמצא את דרכנו...  הן את מצאת לך עסק קטן, גם הרווחת לפני החג...  כך!  טוב מאוד!...  גם זה נחוץ...  את יודעת לאפות עוגות, והאחרים צריכין להן – ובכן עבדי!...  ואני – אני את העבודה שלי...  אני אמצא אותה בעבודת האדמה, במשק האכר.

שפרה הוסיפה לבכות חרש...  כל גופה רעד...  קולה לא נשמע...

 

 

ט.

עברו ימי הפסח.  עברו ימי הגשמים.  התחילה עונת הבנין בעיר.  עבר דימנטמן ברחוב ועמד לראות, איך חופרים באדמה להנחת יסודות לבנין-הבית.  פועלים עובדים בשקידה רבה; מובילים חול, חצץ, לבנים; מכינים מלט, מניחים את הביטון ביסוד הבנין.  עמד חיים והסתכל – ותוגה מלאה את נפשו.

– ומדוע, איפוא, אני הולך בטל?  הרי עוד די כוח בי לעבוד גם עבודה כזו...

ניגש אליו פועל אחד חצי-ערום, גם את כותנתו הסיר מעליו, כי גבר השרב מאוד.  איזה מין כובע של קש מכסה את ראשו; שערותיו פרועות ומדובללות; פניו וגם גופו הערום שזופים מלהט השמש ומראיהם כמראה הברונזה.

הפועל ניגש אל דימנטמן וקרא:

– שלום, רבי חיים!  מה זה אתה מסתכל? רוצה אתה לבנות לך בית?  בוא ואלמדך את תורת-הבניה!

– שמעון!  לא הכרתיך...  מה שונו פניך...  האם לא במושבה אתה עובד?

– כך הוא הדבר!  אבל לא-עת לפטפט...  אינני בן-חורין להפטר מן העבודה.

–אנא, שמעון, בבקשה ממך...  הכנס נא אלי בערב אחרי כלות-העבודה...  יש לי לדבר ולהוועץ אתך... התבוא?

  טוב...  אבוא...  ואיפה אתה גר?

– במקום ההוא, שהיית אצלי לפני החג, אבל לא בבית, כי אם סמוך לו, בצריף... בצריף אנו גרים עכשיו...  ובכן הלא תבוא?

– היה בטוח...  אמר-נא שלום בשמי לשפרה...

 

לעת ערב עמד חיים על המגרש ששם דירתו וחכה לבואו של שמעון.  ראהו מרחוק – והלך לקראתו.  שמעון היה לבוש חלוק נקי, צהוב; הצוארון המופשל חשף את הצואר ואת חזהו; כובע חדש על ראשו, ונעלים מבד לבן על רגליו.  לא ניכר היה שלפני שעות אחדות עמד ועבד עבודה קשה בחומר ובלבנים.

– הנה לפניך ביתי, – אמר לו חיים בהראותו על הצריף הנמצא לא הרחק מן הבית הבודד בין החולות המשתרעים עד חוף הים.

 

נכנסו אל המעון.  שפרה שמחה לקראת שמעון רעם הנאמן.

הצריף היה עשוי קרשים משומשים ופחי-ברזל חלודים. חלון אחד ודלת אחת לצריף.  מבחוץ מראהו כעין חורבה שאינה ראויה לדירה, אבל מבפנים היו הקירות מסוידים, החדר נקי ומסודר.  בפינה עמדו שתי מטות מכוסות שמיכות לבנות; בפינה השניה כעין שולחן קטן מקרשים בלתי מהוקצעים ומתחתיו – אצטבאות לכלים ועליו כלי מטבח ומנורה לבשול; שולחן עץ פשוט, ספסלים וכסאות שונים שמשו כרהיטי-המעון הזה; שפרה התאמצה כנראה, לקשט את החדר הדל בווילאות ובמפות קטנות משוזרות. 

– נמלכתי ואמרתי ללבי, – אמר חיים, – למה לי לשלם שכר דירה בעד חדר קטן, כשאפשר לי בעד שכר-הדירה לבנות צריף...

– ולמי המגרש? – שאל שמעון,

– זכיתי מן ההפקר...  הקרקע שייך לקרן הקימת לישראל ולכל בני-ישראל יש חלק בו...  כאשר תחכור הקרן הקימת את המגרש הזה ויבוא החוכר ויגרשני, אלך ואמצא לי מגרש-חול אחר...  שא עיניך וראה: מה רבים המגרשים הפנויים – אפילו בתוך העיר, ברחובות המפוארים...

אבל יש לי, באמת, להתגאות, – הוסיף חיים.  – ואמנם, לי הכבוד כי אם לשפרה, משום שהיא המנהלת את המשק החקלאי שלנו במגרש הזה...

– הנה אמנם! – קרא שמעון, – לא רק בית בנית, כלומר – אוהל תקעת לך, כי אם גם משק הכינות...  בוא נא והראני את גדלכם.

 

יצאו מן הצריף החוצה.  על המגרש היה גן ירקות קטן.  הערוגות היו מסודרות, וכבר נוצצו העלים והשבלים.

– איך זה עשית? – שאל שמעון בהתפעלות.  נראה היה, כי הדבר הזה עשה עליו רושם עז.

– פשוט מאוד! עוד נשאר לי מעט כסף מן הסכום שהקצבתי לקנית הצריף.  שכרתי לי חמור, הלכתי וחפרתי אדמה טובה, חמר אדום שהוא טוב לצמיחת ירקות, הבאתי את האדמה ושמתיה על שכבת החול, שכבה עבה למדי, קניתי זבל ומגרפה ומעדר, תחחתי את העפר היטב, עשיתי ערוגות, זרעתי זרעי-ירקות, השקיתי במים היוצאים מצנורות העיריה...  בהיותי במושבה הסתכלתי בעבודה זו, ומומחה אחד הורני ראשי-פרקים של העבודה.  חסל סגר העבודה שלי – והתחילה שפרה לטפל בגנה.  המלאכה נעשית בידים חרוצות.  והנה לפניך – עגבניות, בצל, לפת, תירס, גזר ואפילו מלפפונים.  בעוד שבועות אחדים יהיו לנו מעט ירקות לשולחננו... והבט-נא מצד זה של הצריף!  הנה גם לול ובו תרנגולות...   ממליטות ביצים...  אפשר, נגדל גם אפרוחים...  תבוא נא, שמעון!  תתענג על רוב הטוב שנקבל מן הארץ הזאת, "ארץ זבת חלב ודבש", ככתוב, – הוסיף בהתול.

– ירקות יהיו לך, אבל חלב ודבש מנין? – אמר שמעון בצחוק.

– כך הוא...  אבל ברצינות...  אלו יכולתי לרכוש לי כברת ארץ במושבה ולמצוא הלוואה לזמן ארוך כדי שיהיו לי האמצעים הדרושים, – הייתי מעמיד את צריפי במושבה, קונה פרה ומסדר גם כורת – והיו לנו גם חלב וגם דבש...

פניו התעוותו, בדברו את הדברים האחרונים, – אם מכאב–לב או מלעג מר.

נכנסו אל הצריף.  שפרה כבר הרתיחה תה בקומקום ותשם על השולחן כוסות, לחם, גבינה, דבש, בפרשה מפה לבנה על השולחן.  ישבו על הספסל וסעדו.

– זוכרני, – אמר שמעון, – שבזמן נסיעתנו יחד באניה דרשת הרבה על דבר המשק החקלאי בארץ-ישראל ועל התוצרת...  התאמצת ללמדנו בינה, כי כל ענפי-התוצרת צריכים להיות מאוגדים...   ובכן – הלא פתרת את השאלה לעצמך: יש לך משק חקלאי בצורת גינה ננסת וגם תעשיה ביתית בצורת אפית-עוגות.

צחוק עבר על שפתי-שמעון.  שפרה, היושבת למולו, הביטה עליו וצחקה גם היא; רמזה לחיים כאומרת: הרי הן כל הזיותיך...

– כך הוא, אמנם, הדבר...  בזעיר אנפין הוצאתי לפועל את מחשבתי.  אבל גם שני ענפי-הכלכלה האלה לא יכלכלו את צרכינו המקומצים...  צריך להוסיף עוד מלאכה...  החלטתי להיות פועל פשוט עובד בשכר...

– באיזה מקצוע של העבודה?

– היום עמדתי והסתכלתי בעבודתך ובעבודת חבריך.  הרי כולכם לא הייתם עושים בחומר ובלבנים עד בואכם הנה...  ומדוע זה ייגרע חלקי מכם?

– להיות פועל בבנין בתים? עבודה קשה היא מאד...

– כמשוגע הוא מדבר! – אמרה שפרה בהתמרמרות, – היצאת מדעתך?...

– אינני משוגע...  גם אני אעבוד, כמו שעושים אתם...  כל עבודה פה – היא בנין הארץ, שאנו חייבים בו.  לא לשם עשירות באתי הנה ולא לשם עשית עסקים.  פרנסתי הייתי יכול למצוא, סוף סוף, אפילו ברוסיה ההרוסה...  אבל כדי היות אחד-הבונים האמתים בין כל העובדים ולהתפרנס מעבודה זו בכבוד, החלטתי להיות פועל בבנין-בתים, עד אשר יזדמן המקרה ואלך ואמצא לי חלקת-אדמה במושבה ואתעסק באכרות.

– ובכן, – הוסיף אחרי דומיה קצרה, – בקשתי לפניך, שמעון ידידי, אנא היה ה"סנדק" שלי בכניסתי בבריתו של הפועל הפשוט...  עזור נא לי ואהיה אסיר–תודה לך.

שפרה שתקה, אבל נראה היה, כי מצפינה היא מעין-זר את מבוכתה ואת התרגזותה.

– טוב!  אני מבטיחך...  בוא מחר למקום העבודה...  בוא בשעה מוקדמת; אני אסדר את הענין.

 

 

י.

והדבר, אמנם, נעשה.  חיים נתקבל אל הקבוצה.  בבוקר השכם היה נמצא כבר במקום העבודה.  ביום הראשון היתה העבודה קשה עליו מאד, כי לא הסתגל לאפני-המלאכה.  היה מחקה את מעשי-הפועלים המנוסים.  שמעון היה מלמדו, איך להחזיק במגרפה, כמה חצץ לשים אל התערובת וכמה חול ומלט, ואיך לערבב את החמרים במים; אחרי-כן צריך היה להוציא במרדה את הביטון ולמלא את הדלי שמביא הפועל ונושא אותו אל מקום הנחת היסוד או הלבנים.

בערב הרגיש חיים, כי כל אבריו רצוצים וכואבים; ידיו ורגליו היו כבולי-עץ ולא יכול כמעט להניען; חש כאב בגבו ולא יכול להזדקף, אחרי כלות המלאכה שב אל צריפו, טעם מעט מרק, שכב על מטתו ונרדם.  מעט מעט הונח לו וחטפתו שינה עמוקה.  בבוקר השכים לקום; הרגיש, כי שרירי גבו וידיו עוד כואבים, התאזר, אכל את ארוחתו ומהר ללכת אל עבודתו.

– חיים, – אמרה לו שפרה, – אולי תשב היום בבית ותנוח...  מחר תלך, כאשר יוקל לך ולא תחוש כאב...

– אני בריא...  בעוד יום או יומים אתרגל, והעבודה הזאת תחזק את בריאותי.

אמר "שלום" לשפרה ויצא.  בא בשעה הקבועה ועבד כל היום.  ואמנם, לאט-לאט, בכוח רצונו, התגבר על חולשתו והתרגל לעבודה קשה זו, רק עיפותו הלכה וגדלה לעת-ערב אחרי עבודה מאומצת בכל שמונה שעות העבודה.  בשבוע השני התמעט כאב גבו וגם סרו ממנו העקיצות בשרירי-ידיו.  המלאכה התחבבה עליו והיה שמח לצאת בבוקר אל העבודה.

ומה גדול העונג ביום המנוחה!  ביום הששי, שעות שתים-שלוש לפנות ערב, חדלה העבודה.  מנוחה שלמה כל יום השבת!  היה לובש בגדי שבת אחרי התרחצו בים, הולך לבית-הכנסת, כמנהג בעלי-בתים חשובים.  ביום השבת, אחרי התפלה ואחרי אכלם את סעודת-הצהרים, היה לוקח ספר ומעיין בו וישן שנת-שבת.  לעת ערב היו הולכים – הוא ושפרה – אל שפת הים, ששם נקבצים אנשים ונשים, בחורים ועלמות, ילדים ותינוקות עם אמותיהם, מטיילים או יושבים על החול, מקשיבים לקול משברי-הים ומתעדנים על הרוח הצחה, על שפרירי-השמים בנטות השמש לערוב ובהתפזר קוויה בזהרי-אור וורדיים במרחב-האופק ובהשתקפן ברצי-כסף על המים האדירים, מי-הים הכחולים-אפלים.

ובמסתרים בכתה שפרה על גורל אישה, שההכרח עשאו עובד עבודת-פרך, התעצבה מאוד אל לבה והלכה קודרת ביגונה.

פעם, בעמוד חיים על המלאכה, ראה את אושמינסקי הולך סביב הבית שבונים אותו.  בעל-הבית והקבלן שניהם הולכים אתו ומסבירים לו את פרטי הבנין הגדול, את מבואו ומוצאו.  כנראה, לא הכיר אותו אושמינסקי.  ראה שבעל הבית רומז עליו ומתלחש עם אושמינסקי.  בוודאי מספר לו מה שהיו מדברים ביניהם הפועלים והמשגיחים והקבלן, שהפועל "הזקן" הזה היה מלפנים איש עשיר ידוע בעירו, עסקן ציבורי, ועכשיו ירד מנכסיו ויהי לפועל פשוט.

אושמינסקי נגש אליו וברכהו לשלום – בשפה רפה.

– לא ידעתי את מצבך, – אמר בפנותו אל דימנטמן.  – מדוע, איפוא, לא באת אלי...  לספר לי...

– תודה...  אני שמח בחלקי...

– יש לי בשבילך עבודה יותר הגונה, משרה של עוזר במחסני החדש...

– תודה רבה... אתיעץ...

אחרי בואו למעונו ואחרי אכלו עם שפרה את ארוחתם, שכב על המטה לנוח.  כחצי-שעה שכב וחשב.  שפרה היתה עסוקה בעניניה.

– שפרה, – קרא.  – בואי הנה...

נכנסה אל הצריף וישבה אצל המטה.

– ומה?

– היום פגשני אושמינסקי...  ראה, שאני עובד כפועל והציע לפני לקבל משרה אצלו במחסן שלו...

– ומה אמרת לו?  הלא זה חשוב מאוד...

– כך הוא הדבר...  הרבה חשבתי על ההצעה הזאת – והחלטתי...

– מתי תקבל את המשרה?

– אני לא אקבל אותה...

– מה?!  החסר-דעה אתה?...  – קראה בהתרגזות,

– יקירתי!  משרת לאושמינסקי לא אהיה...  מוטב שאשאר כל ימי-חיי כפועל...

היא לא ענתה דבר.  נעצה עיניה בפנה אחת של הצריף ונאנחה דום.

 

 

יא.

אחרי היורה באו ימי–הגשמים, ימים שעננים כבדים מתקבצים ומכסים את כל אופק-השמים, וגשם סוחף יורד על הארץ כמי-המבול.  ביום – יש שהעננים עוברים מהר וכלים, והשמש נשקפת בהדרה ומזהירה על פני היקום ושופכת את אורה ואת חומה על כל הסביבה, והעצים וכל הצמחים מופיעים ביפי-ירקותם, בהטהרם מאבק – וכל נפש צוהלת.  ובלילה, כי תעבור סופה ותרעש ותגעש, ומן הים יישמע קול המולה של משק גלים בהתנשאם ובהתרוצצם, – תחדור רוח-עצב, רוח-נכאה, תגדל התוגה ותרב המועקה בלב.

הצריף לא יכול להיות סתרה מן המים העזים ומן הרוח העזה.  הצריף הקטן הזעזע, ומן הסדקים, אשר בין הקרשים ופחי-הברזל בקירות ובגג, דולפים מי-הגשמים, והרטיבות חודרת אל כל הנמצא בצריף.  ורק כאשר יתבהרו השמים ביום והאוויר שקוף וזך, מתיבשים הכלים ואפשר לעשות מלאכת-הבית.

שפרה היתה עגומה.  קשה היה לה להלחם עם כל פגעי-הזמן; קשה היה לה להתגבר על חמת-רוחה והתרגשותה, עד כדי כאב-עצבים, כל פעם שהסערה מיללת בליל אפלה, והיללה הזאת מתמזגת עם יללת השועלים והגשם דופק על קרשי­-הצריף ומימיו חודרים פנימה, גם אל מטתה.

ובכל לילה נודדת-השינה מעיניה; היא שוכבת – ומחשבותיה מעיקות עליה...  מתרוצצות במוחה, רודפות אחת את רעותה, מתבלבלות בסבך משונה ומכאיבות לה מאוד; שוכבת היא ומקשיבה להמית-הרוח, המתרפקת בנעימות אבלות על הצריף, לטפטוף המים היורדים ונופלים.  כל טפה וטפה דופקת על לבה, מכה בראשה וכל גופה, כל טפה כיתוש המזמזם בלי הרף ועוקץ את הגוף...  העצבות תוקפת את נפשה, דוקרת כמחט בבשר–החי.

שפרה חושבת על הכל, כי רבו מחשבותיה במוחה...  ורובן מכוונות לבנה.  מה הוא עושה?  איך הוא מתנהג שם?  וחייו מה הם?  היש לו לחם לאכול ובגד ללבוש?  הן השמועות מארץ מולדתה איומות: הרעב גבר מאוד, מתים ממחלות, ממגפות, מחרב, מרעב...  וגדולה החרדה בלבה על בנה...  עברו חדשים אחדים, ואפילו המכתבים חדלו להתקבל משם, מן המרחק הגדול, המפריד בינה ובין בנה יקירה.  ונדמה לה, כי מתוך ילל הסופה, מתוך הקשת-הגשם שומעת היא את קול אנקת-בנה, המתדפק על אמו ומבקש רחמים...  ועבר החזיון – ונדמה לה, כי הנה התקבצו הרוחות הרעות, מסתובבות הן בחוץ, דופקות בחזקה, נדחקות ונכנסות דרך הסדקים ושמשות החלון, נופלות עליה ולופתות אותה – לקחת את נפשה.  היא מקיצה, נפחדת, רועדת מקור ומרטיבות.

וגם חיים מתהפך על צדו במטתו, נים ולא נים; שומע הוא את אנחותיה של שפרה – וצר לו מאוד...  במה יכול הוא לנחמה?  במה יקל מעליה את עניה?  רואה הוא, כי עולמו חשך בעדו, כי הצרות מתרבות – ואין מוצא...  עונת הבניה עברה, מלאכה אחרת לא מצא.  שאיפתו הכבירה, ממנו והלאה.  איך יגיע אליה?  איך יוכל להאחז בנחלה קטנה ולעבוד במשק זעיר שיווצר ויתפתח ויתבסס בעמלו, בחריצותו ובזיעת-אפיו?  אין האמצעים הדרושים לשואפים להשליך מעליהם את פרנסתם הקלוקלת בגלות, ולהתישב על הקרקע ולהתפרנס מן האכרות...  אין האמצעים ואין ההכשרה...  ומי אשם בזה?  העם בכללו או המנהיגים המתימרים בעמדתם בראש התנועה?

והוא נשתקע בהרהורים דמיוניים...  הוא מתאר לו במחשבתו תכניות שונות של מוסדות כספיים, הנחוצים להתפתחות-החקלאות בארץ, להפרחת המשק החקלאי ולהגדלת-תוצרתו.  בתחילת בואו הנה עמדה לפניו השאלה של רכישת-קרקעות.  ומה גדל תמהונו בהווכחו לדעת, איך פרצה הספסרות המנוולת בענין קנין-קרקעות, כשאין איש מן הקונים מבין אפילו את טיבם ואת סגולתם של הקרקעות.  ובעברו במושבות מצא, כי הרבה קרקעות הנמצאים בידי היהודים כשדות-בור, אינם נחרשים ואינם נזרעים, או נעבדים בידי האריסים, הפלחים הערבים.  מדוע?  האין היהודים מסוגלים להתאכרות בכלל?  ובכן – בנין הבית הלאומי מה תהא עליו? האם ייבנה על הישוב העירוני בלבד?  האומנם תש כוחו של העם להפעיל יצירה עממית ענקית?  מדוע נשואות עיני–הבאים הנה אל המסחר הפעוט, אל הסרסרות – ואין מתאמצים לכבוש את הקרקע ולהוציא מן האדמה הטובה את יבולה?...

ועוד שאלות סבוכות עוברות לפניו מבלי למצוא פתרונן.

והנה הוא כאילו נופל אל תהום החזיונות...

החולם הוא או הוזה?...

ברוב ענין באים לו החזיונות והדמיונות...  הוא מתאר לו בדמיונו, כי בא לפני המלחמה וצרור כספו בידו; קנה לו אחוזה; שיתף את מיודעיו; בנו להם בתים; חרשו וזרעו את שדותיהם; נטעו כרמים ופרדסים; חפרו בארות ומצאו מים לשתיה ולהשקאה; רכשו להם פרות בריאות נותנות חלב בשפע.  והנה הוא רואה את עצמו ואת מיודעיו הולכים ומזבלים את הגינות, משקים את הפרדסים, מסורים לעבודתם בזריזות ובשמחה – ופניהם קורנות מאור השמש הזורחת עליהם...  הוא רואה את כל המעשים, את העבודות כבמציאות – –

והוא מתעורר פתאום משנת-הזיותיו, שומע את אנחות אשתו, את יללת השועלים, את דפיקת המטר על הצריף...  קם ממשכבו, לבו דופק במהירות, הוא עומד תוהה, כאחוז-סהרוריות...  הולך הוא וממשש בחשכה, מוצא תיבת סיגריות וגפרורים, לוקח ומעשן כדי להשקיט את המית-לבו. 

– ומה זה היה לך המנהג לקום בחצות לילה ולעשן? – אומרת שפרה בנזיפה.

– אין הסערה מניחה לי לישון...  קמתי...  אעשן מעט ואשוב להרדם.

– וגם אני – איני יכולה לישון...  חושבת אני וחושבת...  מדוע אין מכתב משמואל? הגד נא לי דבר...  תן עצה...

מחר או מחרתים אלך לבקש עבודה במושבות...  ועל דבר שמואל? אני לא הגדתי לך שכתבתי מכתב לפינחס בן אחי ובקשתיו לדרוש על אודות שמואל וליסרו בדברים על שחדל לכתוב לנו.

– ומי יודע מה היה לו?...  בזמן הזה הכל אפשר...

לא כלתה את דבריה ותבך מרה...

–אנא, הרגעי, יקירתי...  מה נוכל לעשות... נאמץ שנינו את כוחותינו, נלחם לחיינו ואשרנו...  עוד נראה ימים טובים, עוד נחיה בשלווה...  וגם שמואל יבוא אלינו...  להתראות אתנו...

נאמץ את כוחנו...

שפרה, אמנם, אימצה את כוחותיה ועשתה כל מלאכה מן הבוקר עד השעה המאוחרת בלילה...  בשלה, כבסה, רחצה, אפתה, הלכה אל השוק, נדדה אל בתי מכרותיה למכור עוגות ותופינים, טפלה בגן-הירק הננסי, תפרה, הטליאה בגדי-בעלה ובגדיה – ושינה נדדה מעיניה.  הרגישה, כי כוחותיה רפים והולכים, וחשה כאב בכל גופה.  הטחב, שהיה שורר בצריף הדל, החליאה במחלת-השגרון; הגעגועים על בנה יחידה וחייהם, חיי-עוני שלא הסכינה להם מעודה ועד בואם הנה, – הביאו לה מכאוב–לב.  חשה ברגליה ובידיה, כי בצקו וכאילו הן מרוסקות, והכאב יגדל בלילה.

כשנודע לחיים דבר מחלתה, שהסתירה שפרה ממנו, אכף עליה ללכת ולדרוש ברופאים.  נתנו לה רפואות ועצות, אבל הכאב לא פחת והמחלה לא הוסרה. –

 

 

יב.

עבודה שיש בה שכר הגון לא נמצאה בעת ההיא, יען כי חדלו לבנות בתים בימי-הגשמים.  שמעון ורעיו, אשר נקשרה נפש חיים אליהם באחוה רבה, עזבו את העיר והלכו אל העמק ואל הגליל, בתקווה להסתדר בקבוצות החקלאיות.  נמלך חיים והלך אל המושבות הקרובות אל העיר, כי אמר למצוא שם עבודה ולהקל בשכרו את טרדות שפרה.  ימים אחדים תעה ממושבה למושבה. אמנם, בכל מקום רבתה המלאכה בעונה זו, ומאות בני ישמעאל היו עסוקים במשקי האכרים היהודים, אבל לתת לחיים עבודה סרבו האנשים האלה, באמרם, כי איננו מסוגל לעבודות אכריות.

אחרי הרפתקאות רבות, אחרי בקשות והפצרות אספהו אחד-האכרים אל ביתו ונתן על ידו עבודה שונה בשדה ובבית.  חיים מלא כל עובדה בזריזות ובזהירות, בדעת ובתבונה, התאמץ להבין את מהותה של העבודה הנמסרת על ידו, ובמשך שבועות אחדים ידע לעשות את מלאכתו כאיש רגיל ומנוסה.

ולא רק את המלאכה בפני עצמה התעמק להבין וללמוד בפרטי פרטים, כי אם התאמץ להסביר לו לעצמו גם את המצב הכלכלי של האכרים ואת סוגי-המשק עד כמה כל ענף ממנו משפיע על השתלמותו של המשק הכללי, לברר לו את הצללים ואת האורות שבחיי האכר היהודי, להבין את קלקלתו ואת הצלחתו של המשק החקלאי.

ובלילה, בשכבו על משכבו בפנת החדר אחרי יום עבודה קשה, היה חושב את מחשבתו על סדרי המשקים שראה אותם ושהסתכל בהם.  אז נשאוהו מחשבותיו אל מעבר לגבול המציאות ובחזיונות-ליל היה מתאר לו, איך היה הוא מסדר את המשק שלו, המאוגד עם המשקים של חבריו וידידיו.  ובדמיונו הוא מצייר תכנית של סדרי המשק לפרטיו, מוצא לו דרך להסיר את המכשולים ואת המעצורים, משפר בדמיונו את ענפי העבודות, מוסיף או גורע, סותר או בונה – ופותר קושיות רבות כדי לבסס את הצלחתם של אנשי-המושבה.

ובפתרו בדמיונו את הקושיות השונות – חש הוא עונג מיוחד בנפשו, כאילו מתגלה לפניו עולם חדש, מלא אור וחדוה, כאילו משתקפים לפניו חיי חברה מאוחדה, חיים צלחים ושלווים, חיי-אושר...

ופתאום – והוא מתעורר מהזיותיו, מקיץ משנתו, משתחרר מחלומותיו...  רעד עובר בכל גופו...  הוא קם ממשכבו, עיניו תועות ובוהות באפלת הלילה, חש סחרחורת.  הוא מוצא את המציאות העגומה והאבלה, ולבו מתכווץ מרוב צער...

לפעמים, גם בעבדו בשדה או בגן או בחצר, או בלכתו אחרי הפרדות, בשובן מעבודת השדה, היה חיים כחולם חלומות בהקיץ...  הוא משער לו כי כל אלה ההמונים, הבאים עכשיו לארץ-ישראל מדי חודש בחדשו, עוזבים את העיר ואת תגריה, את מסחרה וחנווניה והולכים אל מרחבי השדות השוממים – והנה הם באים וחורשים, נוטעים וזורעים, בונים אוהלים ארעיים לשבת.  האדמה נותנת יבולה לעובדיה הנאמנים...  משעשעת אותם התקוה, כי משקיהם יתפתחו וישתכללו...  וגם הוא בין העמלים האלה, וגם לו חלק ונחלה ביניהם...

נחלה!  לרכוש לו נחלה קטנה.

הרעיון הזה נעשה לו לאידיאה מתמדת, המנקרת במוחו בלי הרף, ואינה נותנת לו מנוחה...

נחלה קטנה!...

איך?  באיזה אופן?  איזוהי הדרך יוכל ללכת בה כדי להשיג את שאיפתו התמידית?

– והרי אני יכול לשכור לי חדר גם פה במושבה...  מה עשיתי? – דבר לנפשו.  – איך נואלתי לעזוב את שפרה גלמודה בעיר?  פה אוכל למצוא עבודה תמידית...  כבר הורגלתי...  האנשים מכירים אותי ומעריכים את חריצותי ואת זריזותי...

נודע לו, כי יש אפשרות להשתדל ולחכור נחלה קטנה...  אז יזרע לו גן-ירקות, ימצא אמצעים, יקנה פרה...

– שפרה תטפל בגן וברפת, ואני אעבוד כשכיר יום...

ובכן, החליט בנפשו לעזוב את העיר, למכור את צריפו ולהשתקע עם שפרה במושבה.  קבל מן האכר את שכר-העבודה ושב העירה.

אבל מה גדל צערו, כי בבואו אל מעונו – מצא את שפרה מוטלת חולה במטה. והוא לא ידע, כי במכתביה אליו כחשה לו וכתבה שהיא "ב"ה בריאה".

 

 

יג.

ימים רעים באו לחיים. מחלתה של שפרה גברה.  ראה ונוכח, כי הישיבה בצריף אסורה לה, ואין תרופה למחלתה, אם ישאר לגור במעונם זה.  מהר ומצא חדר בדירתה של אלמנה אחת, שהסכימה גם לפקח על החולה, לפנות את החדר ולבשל את הארוחה.

הרופא הוסיף לתת רפואות והביע את תקותו, כי "האביב יביא מרפא" והחולה תשוב לאיתנה.

ובכן, צריך להרויח...  צריך לבקש פרנסה...  איך? במה?...

חשב חיים מחשבות רבות והחליט לחפש, אולי ימצא משרת עוזר במחסן של בית-מסחר, כי הרי מנוסה הוא ומומחה בעסקי מסחר, המתפתח בימים אלה בעיר.  חפש – ולא מצא.  השתתפו בצערו, שעשעוהו בתקוות.  וישועה לא באה.

יום אחד עבר על פני המחסן הגדול של אושמינסקי, עמד רגעים אחדים מפקפק:

– להכנס או לא?

קשה היה לו לבוא ולבקש את האיש, אשר התיחס אליו יחס של עלבון, אבל נזכר בשפרה, במחלתה, – ונכנס.

בפנים המחסן אצל שולחן, אשר עליו צבורים פנקסים וניירות שונים, ישב אושמינסקי והתעמק בקריאת מכתבים.

דימנטמן נגש אל השולחן.

– שלום, ר' נחום...

הרים אושמינסקי את ראשו, הסתכל בעומד לפניו כאילו לו הכירו.

– שלום, אדון דימנטמן...  מה יש?

– פעם הבטיח כבודו לספחני אל עבודות-בית-מסחרו...  בתור עוזר...  אולי עוד תמצא משרה בשבילי...  הרי אוכל...

– לצערי הגדול לא אוכל למלא את בקשתך...  אחרת...  כבר יש לי עוזרים די והותר... – שסע אושמינסקי את דברי דימנטמן.

דימנטמן פנה ללכת, אבל אושמינסקי הוסיף ואמר:

– כפי הנראה, לא מצאת לך עבודה במקצוע שבחרת – באכרות, כמו שחלמת...

– לא!  דווקא מצאתי...  התחלתי להסתדר...  במושבה, אבל שפרה אשתי חולה...  חולה מאד...  אני מוכרח לשבת בעיר...  ואמרתי בלבי, אולי אמצא לי פה עבודה או משרה...

– חבל, חבל שלא באת אלי בעת ההיא...  היתה משרה של משרת במחסן הזה...  הרי הזמנתיך...  אולי מצבך דחוק, – הוסיף אחרי הפסקה קצרה, – אם כן אלוה לך כמה לירות...

כאילו נשכו נחש קפץ דימנטמן ממקומו.  לא אמר שלום וכמעט ברח מן המשרד של האדון אושמינסקי.

נזכר בקבלן משה זאריצקי.  גם ברוסיה היה קבלן בנין בתים.  איש כבן חמשים וחמש, רחב-כתפים, עבדקן, כרסתן, גס-פנים, תמיד התפאר, כי מומחה גדול הוא בבניה, כ"אדריכל".

נכנס דימנטמן אל מעונו ומצאו אוכל ארוחת-צהרים.

– שלום, ר' משה, – אמר חיים

– שלום, שלום...  ישב–נא,..  אני ממהר...  יש עבודה, ברוך-השם...  באים יהודים ובונים.

על גבי השולחן עמדו – קערה מלאה בשר צלי ותפוחי-אדמה וצלחת ובה תפוחי-זהב.  בעל-הבית ישב ואכל לתיאבון והמשיך את שיחתו.  שאל את אורחו על מצבו, על עבודתו בעיר ובמושבה.  לקח לקנוח-סעודה תפוח-זהב, קלפו, נעץ בו את שניו ואמר:

– שבע רצון אני שעזבתי את רוסיה ובאתי הנה...  יש פה עבודה, אפשר להרוויח...  אכן, מה טוב לשבת בארץ-ישרל!...  יש פה הכל...  מביאים מכל הארצות כל טוב וכל פרי...  והרי אנו בונים את הארץ...  בונים, פשוטו כמשמעו...  אני כמומחה, כאדריכל, יודע היטב את אפני הבניה בעירנו...  אמנם, יש קשיים בדרכנו: הפועלים!...  שביתות, דרישות מוגזמות, היום כך ומחר להיפך...  ואיפה תמצא תפוחי-זהב יקרים כאלה?...  בבקשה – קח ואכול...

– לכן, באתי אליך, ר' משה...  למדתי לדעת את עבודת הבניה ובאתי לבקשך שתתן  לי עובדה...  אוכל להיות משגיח...  מפקח על מחסן החמרים... 

– כן, כן... אני זוכר אותך היטב...  עבדת יחד עם הפועלים האחרים, הצעירים...  אני בניתי את הבית ההוא...  דברתי עליך טובות עם אושמינסקי, הן היית עשיר – ומדוע לא התאמצת להעביר את הונך לחוץ-לארץ?  יכולת גם כן לבנות לך בית, להשכיר דירות...

– ר' משה! – אמר חיים בהתמרמרות, – הרי לא באתי אליך לבקש עצות ממך...  אני מבקש עבודה, עבודת משרת משגיח, עוזר...  אני זקוק...  אני נצרך מאד...

זאריצקי נעץ בו את עיניו, כשפיו פעור וחתיכת תפוח-זהב עודנה בין שיניו.

– מה?  עצות?...  משרה?  עבודה?  משגיח?  אני בעצמי  המשגיח, המפקח...  אין לי עבודה בשבילך...

דימנטמן קם מכסאו, נעץ בפני זאריצקי מבט זעום, אמר שלום ויצא.

הלך לועד של קופת-הלואה לבקש לו סכום קטן לקנות סחורה.  רץ ממכר למכר שני, ביקש והתחנן עד שקיבל את הערבות הדרושה – ונתנו לו הלואה.  הלך וקנה סחורות שונות – ויהי לרוכל...  היה מחזר על פתחי-בעלי-בתים לבקש שיקנו מה-שהוא מסחורתו או היה עומד בפנות הרחובות ומכריז על סחורתו הפעוטה.

 

 

יד.

מחלתה של שפרה התגברה.  לא יכלה לרדת מעל המטה.  חיים היה מוכרח לשבת אצל החולה שעות רבות ביום, ובלילה לא מש ממטתה לתת לה רפואות במועד הנכון, לדבר על לבה ולנחמה בשעה שהיו מכאוביה מתגברים עליה.  בדומיה סבלה את מכאוביה, סבלה במסתרים ולא התאוננה...  רק מלה אחת לא סרה מפיה תמיד:

שמואל...  שמואל...

שבועות רבים עברו, וימים רבים נמשכה גסיסתה האיומה.  בפה פתוח ובהתאמצותם של שרירי כל גופה היתה נושמת, כי לא היה לה די אויר לנשימתה. ורק אחרי זריקת­-כופר היתה באה לה המנוחה מעט.

– הה!  אלי, אלי! – מתחננת היא בקול דממה דקה, – עזרני נא לשוב לאיתני לבל אמות בטרם אראה את פני שמואל...

ולפעמים היתה פונה אל חיים ואומרת:

– אל תכתוב נא לשמואל שאני חולה...  הוא יצטער...

מה גדלה שמחת לבה בהגיע אליה בימים אלה מכתב מבנה, מכתב מלא חיבה לאמא היקרה.  מחלתה כמעט רפתה ממנה.  היא ישבה שעה קלה במטה, אכלה מעט מרק ושתתה חצי כוס חלב.  וכאשר בא הרופא ביום ההוא לעת ערב, אמר, כי הוקל לחולה מאוד וכי הוא מקוה, שהרפואה שנתן לה בפעם האחרונה משפיעה עליה לטוב ויש תקוה שתחלים.

– האשוב עוד לראות את פני שמואל?  – היתה פונה לחיים.

והוא מנחם אותה ומבטיחה, כי תשוב להיות בריאה, כי הנה אמר הרופא, שהתרופה שנתן לה בפעם הזאת תביא שנוי לטוב במחלתה.

ואחרי חג הפורים, כאשר עברו הגשמים והאביב הופיע בכל יפיו והדרו, בריחותיו המעודנים ובזוך אוירו, – יצאה נשמתה...

שפרה מתה, ושם שמואל על שפתותיה...

כמאובן עמד חיים לפני מטת המנוחה, וכגולם בלי הבין דבר הלך אחרי הלוויה...  כמת בלי לפצות פיו עמד לפני הקבר הפתוח...  ורק כאשר שמע את הקריאה:

– קדיש!...

כאילו התעוררו חושיו בו, כאילו הקיץ משנת מרמיטה ארוכה ואיומה, כאילו סרו ממנו בעותי–לילה, ויקרא:

– יתגדל ויתקדש...

– ולא הוסיף...  דמעותיו פרצו וכאילו נחנק בבכיו.

כהלום רעם ישב שבעת ימי אבלו בחדרו, וכל היום וכל הלילה לא היתה לו מנוחה...  על מה חשב?  אילו היו שואלים אותו, לא היה יודע מה להשיב...  הרהוריו היו סבוכים, מבולבלים, מקוטעים...  לא ראשית להם ולא אחרית...  מחשבה אחת כאילו רדפה את השניה; תמונה אחת מטושטשת הצטירה במוחו – והתמוגגה בתהום של זכרונותיו, – והנה אחרת באה על מקומה, טסה נגדו, התפרצה, התמשכה, הגיעה לנקודה אחת...  מחשבה אחת התמזגה עם רעיון מבריק או עם הזיה מגוחכת שהתפרצה פתאום – ונעלמה...

על ההווה לא חשב כלל.  העבר מתרקם לפניו בשלל צבעים יפים בתמונות בהירות ומרהיבות, זכרונות חייו, זכרונות מעשיו ופעולותיו, ונעימים לו הזכרונות הללו.  הנה פרחה לפניו תמונת שפרה – וגעגועיו עליה התגברו מאוד...  הוא רואה אותה בעלומיה, זריזה בהליכות ביתה, קשורה בכל נימי נפשה לבעלה, מטפלת תמיד בבנם יחידם – ופתאום כאילו נעלמה התמונה הזאת כעב קל בשמים הכחולים הנמס מקרני השמש הלוהטת...

הנה הוא מונה את שנות הצלחתו ואת ימי-קלקלתו ומכשוליו שאירעו במשך שנות חייו – בעסקיו, בהליכות-ביתו, בפעולותיו הצבוריות...  ימים רבים אזר כל כחו וטפס במדרון ההר התלול להגיע עד פסגתו...  שם ראה כמין אבוקת-אש – שם המנוחה, האושר, ההצלחה...  שניהם – הוא ושפרה – טפסו והתאמצו לעבור בשלום את החתחתים, והתקוה שעשעה את לבם, כי עוד מעט יגיעו לשיא ההר...  והנה – הם מתגוללים ויורדים, יורדים אל שפולי-ההר, אל תהום אפלה...  ופתאום – וגם שפרה איננה, לוקחה ממנו...  אין עוזר, אין מנוס, אין מפלט...  גורלו נחתך, התלה בו המציאות – היתול מר, היתול איום...  הוא מתגולל ונופל – ושומע מאחוריו את הצחוק האכזרי הנישא מהד ההרים, צחוק המאושרים העומדים על הפסגות...

 

 

טו.

היש לו מטרה בחיים?  ומה לו ולכל המעשים הנעשים בעולם?  מה לו ולהתישבות, לעבודה חקלאית, להשבחת-האדמה, לנטיעת–גנים או לזריעת–ירקות? בשביל מה?  בשביל מי?  אולי בשביל בנו?...  איהו?...  לא מרחק רב מפריד ביניהם, כי אם תהום, ובמי האשם?

– בני – איכה?!

כך הוא שואל לנפשו ועונה:

– הוא עובד שם במערכה זרה; הוא נמצא שם במחנה מחריבינו...  במחנה השודדים שלקחו ממנו, מאביו, את הונו שרכש לו במשך שנות עמל ותלאה, שנות פעולות מאומצות...

– אבל האם על זה תבכה נפשי?  על רכושי שגזלו ממני?...  הלא הרסו והחריבו את הערים והעיירות, ששם חיו, סחרו, עמלו והרביצו תורה ודעת אלפי משפחות יהודים...  גם הוא, חיים דימנטמן, היה אחד מן האלפים ומהרבבות...  יגע לכונן את מעמדו, להחזיק מוסדות צבוריים, להקימם ולהגדילם.  לא שאל בנפשו: מדוע הוא מקדיש את כחו והונו למוסדות הללו, יען כי נטועה היתה בכל ישותו ההכרה בנחיצותם למען כבוד עמו ולמען קיומו של עמו; הוא עשה כל מה שצריך היה לעשות, כל מה שמוכרח היה לעשות, כי הכרה פנימית, אשר לא ידע שחרה, כיוונה את מעשיו בדרך זו והרי דורות רבים לפניו עמלו ופעלו תמידית לחזק ולאמץ כל מה שקיומו של העם דורש, ודורות רבים אחריו ימשיכו את הפעולות האלה...

ימשיכו?!  והרי הבריונים באו והחריבו...  הכל החריבו...  לא רק את הרכוש אלא גם את הנפש, את נפש האומה לקחו בזדון ואלמות...  חורבנות, חורבנות...  חורבן-האומה...  הערים נחרבו, הבתים נשרפו, המוני-אחינו נהרגו, נשחטו...  כל קללת "התוכחה" עברה עליהם, והקללה עוד רודפת אחריהם להאבידם עד בלי שריד...

– ובני?...  גם בני בין המהרסים...

הוא חפץ לצעוק צעקה מרה, לקרוע את בגדיו, למרוט שערות-ראשו...  פלצות אחזתהו, – והוא נופל אין-אונים ומשתרע על הרצפה רועד ומזעזע...  כל חושיו מתו בו, יען כי כל מרצו נקבר שם בקברה של שפרה...  מי הוא עכשיו?  מה הוא כעת?  חרס הנשבר, נשמה פגומה, זקן תועה בחוצות לבקש פרנסה, ואין לו...  קבצן...  שיצטרך להתכלכל מקופת-צדקה...

– מה?  האני לא אעבוד ואהנה מקופת-צדקה?...  היה לא יהיה כדבר הזה!...  מוטב שאחנק, שאטבע ולא אצטרך לבריות, ולא אפשוט יד לבקש נדבה...  איני רוצה אפילו בחסדם של מכרי... 

– לא אבקש חסד מאיש, – הוגה חיים ומדבר כאילו מישהו עומד לפניו. – אני אראה לכולם, כי עוד כחי אתי, וכי עוד מסוגל אני לכל עבודה...  תמיכה?...  כך...  אילו היה לי אוהב, ידיד, הבא לעזור, לתמוך בידי...  "אם תראה את אחיך נופל – עזור תעזור לו" – כך, כמדומני, כתוב בתורה...  אבל מי הוא האח, מי הוא הידיד?...  או אילו נמצא מוסד צבורי, שבא לתמוך בידי הנכשלים, בידי השואפים לבסס עמדתם בחיים פה בארץ...  אבל מי הוא, היכן הוא המוסד?

– בדד, גלמוד אני עכשיו בכל העולם הגדול...

– שמעון?  אמנם שמעון הוא ידיד נאמן, רע יקר...  הצעיר הזה – במושבה.

מה יקר הוא לי, כבן אמצתיו לי...

"מי יבנה הגליל?"

נזכר פתאום בשיר זה, ששרו הצעירים החלוצים בשבתו בחברתם במושבה.

– "אל יבנה הגליל"...

והוא מוסיף לחשוב:

– הצעירים – המה יבנו את הגליל, המה יבנו את הארץ...  ואנחנו – הזקנים?  עבר זמננו...  האם לא חוצפה היא, האם יהירות היא לומר, שגם אנו באנו להשתתף בבנין הבית הלאומי...  ומדוע לא באנו אז, בימים הטובים ההם, בזמן שכחנו אתנו וגם כספנו לא אבד?...

ובכן, מה לי לעשות?

שעות רבות מסתובבות מחשבותיו ואיננו יכול למצוא כל קשר ביניהן.  השאלה הזאת מוסיפה להעיק על לבו.

ופתאום כאילו חטף איזה חוט של קשר קים ומצא את חידתו, – והנהו אוחז בו כטובע האוחז בשבולת הקש לכל תשטפהו שבולת-המים.

הוא מצא את התשובה:

-  להוסיף לעבוד...  החיים הם בעבודה...  שמעון יעזור לו...  הוא הלך אל הגליל, שם הוא עובד בקבוצה יחד עם חבריו...  או אולי הוא בנקודות העמק ששם מתחילים לפכות חיים חדשים?...

– אכתוב אל שמעון, אתחנן לפניו ולפני חבריו, שיקבלו גם אותי לחברתם, לקבוצתם...  ומדוע לא יחפצו בי? האם משום ששיבה נזרקה בשערותי, או אולי מפני שאינני תמים-דעות אתם?  ומה להם ולדעותי?  אני צריך למלא כל פקודה בהנהלת-המשק – ואמלאנה: צריך לסקל את השדה – אסקל אתם; צריך להיות רועה – אלך אחרי הצאן, אהיה לרועה.  אמנם, יש להם שאיפות חברתיות, אבל העבודה בשדה או ברפת או בגן – אחת היא גם למחזיקים בנושנות וגם לדוגלים בחדשות...

–הן גם שמואל בני מסור לדעות החברתיות הללו, ואילו היה כאן וודאי שהיה חבר נאמן לצעירים החלוצים האלה...  אכתוב לשמואל ואסביר לו את כל העבודה של החלוצים פה, את ההתרחשויות הנפלאות והנשגבות המתהוות פה בעבודתם של הצעירים, המוסרים את נפשם לרעיון גדול ונישא...  הוא יבין, הוא ידע, כי גם פה יכול יוכלו לפעול לפי מגמתו, לפי הלך דעותיו החברתיות, – ומדוע, איפוא, יבחר בעבודה שם? מה לו לעבוד שם, במקום שצפויה תמיד סכנה איומה לעמנו? יתבונן ויווכח לדעת, כי טוב לו לעבוד פה, בארץ תקוותנו, מעבוד בשדות זרים, בין אנשי-דמים.

חיים התעורר, בעלות הרעיון הזה במוחו, כאילו הקשיב שמועה חדשה, כאילו בשורה חשובה הגיעה לאזניו.  פתאום הזהירה לפניו המחשבה הזאת ומלאה את כל פנימיות נפשו שהתרוקנה.

הוא יכתוב לשמואל, יבאר לו את גדלותו של העבודה הנעשית פה על פי הרעיונות החברתיים היותר נשגבים, כמו שהגו גדולי-החוקרים, הם רבותיו של שמואל גם כן.  הוא יבקש שיבוא הנה...

יחדיו יעבדו, יחד יפעלו בבנין הלאום בארץ היפה והיקרה הזאת.

 

 

טז.

"על כרחך אתה חי", – אמר חיים בלבו.

צריך לשלם את כל החובות שחייב היה לאנשים שונים בזמן מחלת אשתו.  לקח את סל הרוכלים והלך לשוט בחוצות העיר למכור את סחורתו הפעוטה.  מכר את בגדי-אשתו, מכר חליפה של בגדי "יום טוב" משלו, שילם שכר-דירה, שילם למוסדות-הלואה ולאנשים פרטיים – ויצא לגור בצריפו כמקודם.

הגשמים עברו.  השמש מאירה.  בא האביב.  פרחו העצים, הניצנים נתנו ריח משכר; רוח צחה משובבת נפש, מחיה, נושבת בלילה וגם ביום.  רצה חיים לעדור את גינתו הקטנה ולזרוע ירקות – ולא יכול: אין שפרה, שתטפל בגן.

רפו ידיו...  מיואש  עמד על התלמים, דמעות נגרות מעיניו – ובאנחה עזב את המקום.  שב ללכת ולהכריז על כל מיני הסחורות שבסלו.  תעה ברחובות.  ראה, כי עוד רוכלים נוספו על הראשונים, כולם מבקשים להם קונים, אבל העוברים ושבים בחוצות העיר כמעט אינם שמים לב.

על המדרכה, בפינה, אשר אצל שער העיר, ששם נמצאות החנויות ותכופות עוברת הרכבת, – בחר לו חיים מקום קבוע למסחרו.  בכל בוקר הוא בא, מביא את קופת הרוכלים שלו ואת שולחנו הקטן ומשים עליו את סחורתו – תיבות סיגריות, חבילות בורית, כפתורים ושרוכי-עלים, נייר ועטים – ויושב על הארגז תחת השמשיה הישנה והבלה, שהוא מחזיקה בידו.  יושב הוא אילם, ועיניו מיושרות לצד פסי-מסלת-הברזל.

הומה הרחוב.  אנשים ממהרים, אצים ועוברים הנה והנה, אבטומוביל ניגש אל פינת הרחוב, מתמלא נוסעים – וזז בשריקה הלאה.  יושב הוא על מקומו בלי תנועה, כפסל שהעמידוהו בראש חוצות לסמל של המסחר הפעוט, שהחזיקו בו המהגרים, הרוכלים, בכל ארצות פזורי ישראל.

שקוע הוא במחשבותיו ואינו שם לב לכל העוברים, אינו שם לב לאבק הרב המתמר ועולה בעבור אבטומוביל או עגלה ולאד עם ריח הנפט היוצא מן המכוניות הנחפזות לעבור.  לפעמים עוברת הרכבת ונשמעת שריקה גדולה וממושכה, והנקישות של אופני-הקרונות וקשקושם זה בזה מזעזעות את המסלה וסביבתה, – וחיים לא יגרע עינו מן הנקודה האחת, אשר בפינה למולו.

אין הוא מכריז על סחורתו, וגם אנחתו לא נשמעה...  ויש שיעמוד עליו אחד העוברים והביט אליו בתמיהה, וחיים שם עינו בו ולא שאלהו דבר ולא יבקשהו שיקנה ממנו דבר-מה; ולפעמים פנה אליו איש ויקח משולחנו תיבת-סיגריות או כמה גליונות נייר, – והוא מקבל את המחיר, והגה לא יוציא מפיו...

עננת-עצב מכסה את פניו; יגון איום נשקף מעיניו.  עטוף בגדים שחורים, מתחת לשמשיה הבלה, הוא נראה כאבל בודד בתוך המולת-חיי-הרחוב, – והרגיז את האיש האץ לדרכו.

שקוע הוא בהרהוריו הנוגים. השאון וההמולה אינם מפריעים את מרוץ הרהוריו, כאילו נמצא הוא בעולם אחר, בעולם הדמיון שמעבר לגבול העולם השואן, הדורש, התובע, – מעבר לגבול מאווייהם של כל אלה השקועים והטרודים בבקשת פרנסתם, הצלחתם, אשרם.

וזרח השמש – והוא כבר יושב על מקומו...  ובא השמש – והוא כבר מקפל את סחורתו, מניחה אל תוך הארגז, לוקח את הארגז ואת שלחנו, מכתפם וחוזר אל צריפו.

ויש שיעזוב את העיר ושאונה ויבוא אל חוף הים ושם ישב משמים שעות רצופות, מאזין להמית הגלים, מקשיב לרוח הסוער בזעף, מסתכל בשקיעת החמה, הנראית מבעד לצעיף השקוף הארגמני, המכסה אותה, והשולחת מסביבה זהרי-קווים בצבעים מאירים, אדמדמים, זהובים...  לאט-לאט היא מתגדלת, מסירה מעליה את צעיפה, מאדימה וטובלת בגלי-הים המתרוממים לעומתה והמזהירים בזהרי-אור לבנבנים – ונבלעת...

ובא האופל וכסה את כל אופק השמים, והים הולך וסוער ביתר זעף...

שעות רצופות מוטל חיים על גבי החול אשר על שפת הים, ומחשבות רצוצות, קטועות, חולפות ועוברות במוחו.  מסתכל הוא בסביבה.  רואה פועלים באים ומתחילים לעקור אבנים גדולות מן הים; העמל רב חצבו את קרקע-הסלעים והסיעו את האבנים אל החוף; ובאו פועלים אחרים, וטענו את האבנים על הגמלים להביאן העירה.

הסתכל חיים באבנים וחשב: איך התהוו האבנים האלה?  במשך אלפי שנים שטפו הגלים והסיעו ערמת-חול יחד עם ערמת-צדפים; התערב החול בצדף, שכבה אחת על גבי השניה, נדחקו הגרגרים ונצמדו אחד לאחד, נדבקו בסיד-הצדפים – והיו לאבני בנין, ובאו האנשים והשתמשו בהן לבניניהם...  והרי אותם הגלים בזרמם מסיעים מתהום-המרחק חול רב מאוד, שנערם לגבעות, הלא הן החולות המכסות כל חלקה טובה ומחבלות את השדות הפוריים, את גני-עצי-פרי. רעה ואסון המיט הטבע על בני האדם במקום אחד, טוב ואושר – במקום אחר.

– ומי אני, הגרגר הקטן, הבודד?  כאחד-הגרגרים בערמות החול הזה, שעל שפת הים, אשר לא ייספר מרוב.  סופה נושאת אותנו, המהגרים, גלי–החיים הזועפים מסיעים אותנו ומביאים לחוף זה...  נלחצים ונדחקים...  היעשו גם גרגרי-האנשים האלה לאבנים מוצקות, לחברה חזקה, או – רק ישטפו ויערמו לגבעות חול בלי להביא תועלת לעמנו, השואף לכונן אושר-חייו פה...  האומנם יש בעמקי נפשה של האומה אותה שאיפה עצומה לחיים לאומיים, או רק חזון-לב הוא, שמצאוהו נלהבים אחדים? ומי לי פה ומה לי פה, בארץ היפה והחמודה הזאת?  איהו אותו סיד הצדף, אשר ידביק ויחבר את כל האישים הבודדים האלה?

"מי יבנה הגליל?" – נשמע שוב באזניו קול השיר, ששמע בשעה שהיו החלוצים מתכנסים ביום מנוחה או בליל חג, מזמרים ויוצאים במחול בהתלהבות חסידית.

– היבנו הצעירים את הארץ?  היימצא ביניהם ה"צדף", המהדק את "הגרגרים הבודדים"?  מי יודע.  היתגברו על כל המכשולים?...

והוא נושא עיניו על סביבותיו ורואה לפניו את בית-הקברות השוכן על גבעת החולות.  הוא קם ממקומו והולך ישר, דרך ערמות החול, אל בית-הקברות.

עבר דרך הגדר, הלך בין שורות הקברים, מצא את קברה של שפרה, ישב סמוך לו, שקוע בהרהוריו האבלים והעמומים.

זמן רב ישב.

אילו באו הדמעות, אילו יכול לבכות, לילל, להרים קול זוועה, או אילו יכול להתפלל, לומר פסוקי-תהלים...  אבל לבו נשבר בקרבו.  דמיו קפאו, כל אבריו התאבנו.  איננו יכול להביע את מצוקותיו, את צערו העמוק.

שעות רבות ישב בלי נוע, אפילו בלי מחשבה.  תמונות משונות מרחפות לפניו, תמונות שחורות ומדכאות.  רואה הוא את שפרה בשעת גסיסתה, וכאילו שומע הוא את האנחה האחרונה יוצאת מן הקבר, בין ערמות החול...

שבור, רצוץ ומדוכא שב אל העיר.  נכנס אל הצריף העגום, השבור והרצוץ כבעליו.  צנח על מטתו ושכב גלוי-עינים וחוזה חזיונות עצובים...  מאזין הוא לשאון הגלים הסוערים במרחק, לדפיקת הרוח וליללת-השועלים התועים בחולות...

 

 

יז.

חיים קיבל שני מכתבים.  הוא ישב על שפת הים וקורא את המכתבים האלה.  כמה פעמים כבר קרא אותם?  והוא מוסיף לבוא אל המקום השומם הזה בבוקר-בבוקר, יושב על אבן מאבני החוף, מאזין לקול המית-הגלים, לשאון הרוח, מוציא מכיסו את המכתבים וקורא בהם.

ואיש איננו אתו – לשפוך לפניו את מרי-שיחו.  הגלים נדחפים, רצים ונגשים אל מקום מושבו, והוא פונה אליהם ומדבר אליהם, מתחנן, מספר את תוגתו האיומה, מבאר להם את סוד מצוקותיו...  והנה הוא שומע את לחש הגלים, מקשיב לקשב תשובתם על כל שאלותיו שאין להן פתרון...

– החיים כטבע – נצחיים המה...  אין קצב ואין גבול להם...  הכל הולך, שוטף...  נובל וקמל, קם לתחיה ושוב הולך ומצמיח.

זהו המענה שמרעישים עליו הגלים, זהו הסוד שהם מלחשים לו....

"אבי!  הצטערתי מאד, בבוא אלי מכתבך עם הבשורה הרעה, כי מתה אמי החביבה...  צר לי מאוד...  במסתרים בכתה נפשי והתאבלתי עליה...  מדוע, איפוא, נסעה מפה?  מדוע לא נשארתם פה?  היא מתה, יען כי קשה היתה עליה העקירה מארץ-מולדתה...  קח עץ, שגדל ושגשג שנים רבות בארץ אחת, עקור אותו משם ולך וטע אותו במקום אחר, – הלא נבול יבלו שרשיו, גזעו ימות – ויאבד לנצח...  וכן הוא האיש, הנעקר מארצו, מסביבתו, וכן גם קבוצת אנשים או חברה לאומית, העוזבת את ארץ מולדתה.  אמנם, היו בכל העתים, וכן גם בזמננו, אנשים רבים המהגרים מארץ לארץ, אבל רק הדורות הבאים אחריהם יסתגלו אל הסביבה החדשה, ישרישו, יגדלו ויתקדמו.

"אמנם, לא להתפלסף באתי אליך היום, אבי, אף על פי שיודע אני, כי מעודך ועד ההיום אהבת את החקירה בדברים מופשטים, לקרב מה שחביב עליך ולרחק את אשר לא מצא הד בהכרתך.

"עלי להשיב לך על הצעתך – וזו היא בקשתך, כמעט תחנתך, אלי – לבוא אל פלשתינה, על סמך זה שגם שם התארגנו הצעירים הסוציאליסטים ומיסדים חברות וקבוצות על יסוד סדרים חברתיים חדשים.  אפשר, שכך הוא הדבר... אבל אינני מתענין כלל במעשיהם של האנשים הללו.  יתירה מזו: אני גם מתנגד לפעולותיהם אלה.  למה לי לנוע ולבקש מקומות נדחים, שהם זרים לי, זרים לגמרי, אם פה, בארצנו הגדולה, מכוננים אנו סדרים סוציאליסטיים, שיהיו למופת לכל העולם כולו?  אנו כבר השגנו את מטרתנו: הפרולטאריון כאן השליך מעליו את עולה של הבורגנות ומעתה הוא חפשי לנפשו.  הנה הוא הולך ובונה כאן את הממלכה ואת החברה על העיקרים היסודיים הנשגבים ביותר והאמתיים ביותר, מכונן מוסדות, אשר לא שערום הקודמים, מקים מפעלים, אשר לא שערו הראשונים.  האעזוב את המעין הכביר הזה, אשר מימיו זורמים ומפריחים את כל מרחבי הריפובליקות המאוחדות – ואלך לחפור באר באיזו פנה נדחת?  בשביל מה?  בשביל מי?

"אתה אומר: "בשביל הלאום היהודי"...  והאם לא הגיעו היהודים פה בארצנו אל המדרגה העליונה, אשר לא פללנוה מעולם?  אמנם, היהודי הבורגני, כבורגני הרוסי, עזב את הארץ וברח.  אדרבא, ילך לו באשר הלך.  אבל ההמון העמלני, הפרוליטאריון היהודי, עובד שכם אחד עם אחיו הפרוליטארים הרוסים, – והוא יצליח בדרכו.  וכאן גאולתנו.  הוא חפשי ככל המוני העמלים האחרים.  כי בחברה הפרוליטרית אין הבדל "בין היהודי ובין היוני"; כולם שווים, כולם עמלים וכולם מקבלים את חלקם.

"אתה מתאונן על הרס התרבות שנעשה ביחס ליהודים.  לא מניה ולא מקצתיה!...  את התרבות הבורגנית ואת הדתיות מחריבים אנו וגם רודפים אותן להשמידן מחיי הפוליטאריון של כל האומות, וגם של היהודים.  אבל כנגד זה בנינו לילדי היהודים בתי-ספר ללמדם דעת ועבודה, ורק את כל הנחוץ והמועיל לאיש משכיל החי חיי יושר מפרי עמלו.  כמובן, בטלנו את כל הלימודים, שבהם החזיקו הבורגנים היהודים ורבניהם, את לימודי-הדת, את הביבליאה או את הלשון המתה, הביאה לקלריקליות.

"אתה אומר, אבי, במכתבך, כי גלמוד הנך בעולם, ואין לך תמיכה רוחנית, ומרגיש אתה את הריקנות הנפשית אחרי מות אמי, ורצונך אמיץ לעבוד, לעבוד...  ולפיכך מבקשני אתה, לבוא אליך, כדי שנעמול בפעולה חברתית-לאומית.  כלך לך, אבא, מדרך זו!...  לוא לעצתי תשמע, אז אמרתי לך: "עזוב את מקומך, ששם ראית רק צרה ורעה, ושוב אלינו, שוב לארצנו, לארצך!  ואני מבטיחך, כי פה תמצא את העבודה הרצויה לך לפי רוחך, פה תמצא משרה חשובה, לפי ידיעותיך כמומחה במקצוע העצים, המוסדות החדשים שלנו זקוקים לאנשים מנוסים.  ותדע גם אתה, כי לא רק לטובתך אתה עמל פה, כי אם לטובת כל החברה הפרוליטארית הגדולה".

"הרי כן עשו גם רבים מן הדור הישן.  הלא תזכור את הפקיד ואסילנקו.  גם הוא נסחף בזרם הכללי ונספח אלינו.  הוא מסור בלבב שלם אל המשטר הקומוניסטי.  את נפשו הציל ממות וגם תפקיד חשוב נתנו לו כפקיד המשטרה העליונה.

"אגב...  התודעתי אל המשפחה הזאת ולפני חדשים ארשתי לי את בת וואסילנקו.  הלכנו אל הקומיסריון ושם רשמנו את ברית נשואינו.

"ובכן, עצתי ובקשתי אליך, אבא: בוא הנה, תשב אתנו יחד – וטוב לך כל הימים".

בנך שמואל.

 

גלמוד, מיואש ישב חיים על האבן, אשר על שפת הים, והביט על סביבותיו בעינים בוהות.

הומה הרוח, התרוממו הגלים, שטפו ועברו בהמולה ובשאון והגיעו עד מקום מושבו והזו עליו נטפי-קצפם והרטיבו את בגדיו.

 

 

יח.

משים הוא את מכתב בנו ביד רועדת ומוציא מכתב אחר וקורא בו בשום לב.

"חיים ידידי!  נשמה טהורה ויקרה נסתלקה מעולמנו, – וצר לי מאוד...  נעימה היתה לי הישיבה באוהלכם בשעות המנוחה.  איזו עדינות, כלטיפת יד אם אוהבת, היתה שפוכה על התיחסותה אלי.  אז הייתי מרגיש כאילו נכנסתי שוב לבית–הורי, ואמי מהנה אותי ברוח–חנה וברחמיה...

"שפרה מתה!...  יהי זכרונה ברוך...

"ועל דבר שאלתך – מה אוכל להגיד לך?...  יודע אני את נפשך ומבין אני, כי קשה להיות רוכל, כי לזרא היה לך המעשה הזה, כי לשם כך באת לארץ-ישראל, כי רוצה אתה, שואף אתה – "להשתתף בכבוש העבודה החקלאית, שהיא היא המביאה לכבוש הארץ, בעת ההיסטורית הגדולה כשעמנו קם לתחיה".

"אבל האומנם קם עמנו לתחיה?  הרי רק החלק הקטן של האומה שואף אל התחיה האמיתית – החיאת האומה בתנאים חדשים של הכלכלה הלאומית, של התרבות הלאומית, של החופש הלאומי והמדיני.

"רבים הם "החובבים" או – "הגם-כן ציוניים", ומעטים מאוד העובדים, המוסרים את נפשם על קידוש הרעיון הלאומי הנשגב...  אלה באים ומתימרים במתן "נדבותיהם" ואלה באים להפריח את האדמה בזיעת אפיהם, להחיות את הארץ העזובה בעמלם ממש ולהכשירה להיות מקום של תרבות.  אלה באים ונעשים "אפוטרופסים", מתכנים תכניות, פוקדים פקידים, קוצבים תקציבים, שופטים ודנים ומתווכחים באסיפות, בועידות, – ואלה נקשרים אל "אם-אדמה", שואבים ממנה את התלהבותם ומקדישים לה את חייהם, את כשרונותיהם, מעריצים אותה בעבודתם הקשה, המפרכת את הגוף אך המרוממת את הרוח...

"אין אני רוצה לקפח זכותו של מישהו: בתקופת המעבר, שבה נמצא עכשיו עמנו, מוכרח שיהיו גם המנדבים את כספם וגם המנדבים את חייהם; הראשונים מבססים את ההון הלאומי, והאחרונים – את הקיום הלאומי.

"שני גורמים חשובים פועלים את פעולתם בתנועה הלאומית.  הגורם האחד הוא – הכשרון להסתגלות...  ההסתגלות לתנאי-הארץ ולתנאי-החיים החברתיים המשותפים, ההסתגלות לעבודה הגדולה, הדורשת גם התאמצות של גוף וגם התאמצות השכל; הסתגלות לעבודה, שהמוני-אומתנו כל כך רחוקים ממנה במשך הרבה דורות.  ולפיכך באה החלוציות, המגייסת את הצעירים והמזיינת אותם ברצון תקיף, בסבלנות, במסירות-נפש לרעיון החברתי-הלאומי, וגם בידיעות להלכה ובנסיונות למעשה – ובהרגלי כל עבודה שונה.  וגם כל קבוץ חברתי-לאומי מוכרח להתאים את הסתגלותו לתנאי-הסביבה, לתנאי-העבודה, ורק אז תגיע כל קבוצה להתקדמותה ותשפיע על השינויים הנפשיים, השכליים, החינוכיים של עמנו.  יקום דור חדש, אשר לא ידע את הגלות במרירותה, שפלותה ועבדותה.

"הגורם השני – השאיפה לרכישת קרקעות בארץ-ישראל, זה "הרעבון לאדמה", רגש שהיה זר לגמרי לכל אוכלוסי-עמנו בכל שנות גלותנו.  השאיפה הזאת באה מן ההכרה – הנטועה לעת-עתה גם כן רק בנפשו של חלק קטן של עמנו – שמחויב עמנו לשנות את דרכי הכלכלה הלאומית שלנו, ושהאכרות היא ראש פנת יסוד התבססותנו הכלכלית בארץ-ישראל.  השאיפה הזאת מתבלטת בין החוגים השונים של שדרות עמנו.  והיא שהולידה את המוסד הלאומי, שמטרת הלאמת הקרקעות בארצנו ונתינתה לעמלים הבאים להכשירם, להפריחם, להצמיחם – רק בעבודתם העצמית, עבודה מאומצת של קבוצה מאורגנת ומאוגדת בחברה אחת; והיא שנתנה דחיפה לאנשים האמידים – לפני המלחמה ואחרי המלחמה – לרכוש קרקעות ולארגן משקים לפי רוחם וכיוונם ולהשקיע בהם את הונם ואת ידיעותיהם.

"הלא תסלח לי, חיים יקירי, כי במקום תשובה פשוטה לשאלתך כתבתי לך הרצאה "פילוסופית-מדעית" כביכול, הרצאה המיגעת אותי ושתייגע גם אותך...  אבל גם שנינו הורגלנו להתפלסף...  ואולי ישמשו דברי אלה כבירור ופירוש לתשובתי...  אני הראיתי לך את המציאות...  והמציאות היא שחורה ולא נאוה...  לא אתאונן על העבודה הקשה בין הביצות ועל המחלות הבאות עלינו תכופות; לא אדבר על כל הקושי של השגת מטרתנו, על המכשולים, המונחים על כל מדרך כף רגלנו... השלמנו עם אלה...  ידענו מראש את כל הדברים האלה, ידענו את הקרבנות, שחברינו מקריבים בעבודתנו זאת – ולא נסוג אחור!  נבנה את אשר נאמר לבנות, נעשה את אשר גמרנו לעשות...

"אבל אתה, חביבי, – היכול אתה להסתגל לעבודה הזאת?  היכול אתה למשוך במשא הכבד הזה בדעתך, כי סוף-סוף כיוונך החברתי שונה תכלית שינוי מכיוונינו אנו ומסיכויינו התרבותיים לעתיד?

"אתה אומר במכתבך: "אולי תימצא עבודה איכרית פשוטה לאיש כמוני הבא להטהר מן הזוהמה של התגרנות במעונות העבודה שיש בה נחת רוח וסיפוק-נפש".  כן, יקירי!  אבל איפה תבקש את העבודה הזאת?  מה אוכל להגיד לך?  במושבות שכבר הסתדרו – אין סדר; והמושבות שיש להן סדר – לא הסתדרו עדיין.  בראשונות אין עבודה בשביל איש כמוך, ובאחרונות – יש עבודה רק בשביל חברי-הקבוצה.

"ולכן אני אומר: התאחדו!  התאחדו גם אתם, "זקני הדור", כמו שמתאחדים אנו "צעירי-הדור", ובהתאגדות זו תמצא גם "נחת-רוח" וגם "סיפוק-נפש".

"ועכשיו מה? תשאלני...  שא את סל-הרוכלים בין חולות העיר כמו שאנו נושאים את סבל העבודה בין ביצות העמק...

"ועוד חזון למועד..."

                                                                             כולי שלך, שמעון.

 

– "עוד חזון למועד", - חושב חיים ביגון – ומתי יבוא היום המאושר ההוא?...

 

 

יט.

גלמוד, מאוכזב ישב חיים, ועיניו נשואות אל סביבותיו...

רואה הוא שם על גבעות החול את בית-הקברות, ומתגלה לפניו קברה של שפרה.

– היא מצאה לה את המנוחה, – לוחש חיים, ורעד עובר בגופו.

מביט אל הוא גלי-הים. אפסה המיתם, נאלם שאונם, זורמים הם בשובה ובנחת, מגיעים אל קצות האבנים, מלחכים את החול, מלטפים את רגלי חיים ומבהיקים ספוגי-אור ובהירות.

ובהגיעם אל מושב האדם הבודד, היושב שומם ונדהם, – כאילו מתלחשים ורומזים, כאומרים:

– בוא אלינו, איש מעונה ומדוכא.  בוא אלינו, אתה ספוג ריש ועוני, ותמצא את המנוחה שלא מצאתה במקומך, עלי אדמות...

 

*   *

...ואיש לא היה בשעה שנפשו התלבטה והסתבכה בענוייה כשתקפו עליו יסוריו...

ולא נדע הדבר: אם להתרחץ בים ירד חיים דימנטמן והגלים סחפוהו אל המצולה – ונטבע, או כי גבר עליו היאוש ולא יכול עוד לשאת את עקת לבו – ומצא לו במצולות הים פתרון...

...מצאו את בגדיו על חוף הים, ולמחרתו נמצא גם גופו שהגלים פלטוהו היבשה – ויקברוהו ליד קבר אשתו...  ואיש לא התאבל עליו, ואיש לא שפך את דמעותיו על אסונו...  איש לא קרא "קדיש" על קברו...

ונשכח הדבר כעבור ימים אחדים, כי באו מקרים חדשים המשכחים את הקודמים להם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  ספור משנת תרפ"א-תרפ"ג.