_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

השבועה

יחיאל יוסף לבונטין

לתוכן הענינים

 

חלק א

פרק א

נשף-הסטודנטים

רבה היתה התכונה לנשף זה.  זהו הנשף המסרתי של הסטודנטים, ילידי עיר זַרְעָן, המסדרים אותו מדי שנה בשנה, יומים לפני ראש-השנה לאזרחים. הסטודנטים הבאים מערי-האוניברסיטאות לעיר מולדתם בימי פגרא אלה, עורכים את הנשף הזה ברב פאר והדר, והכנסותיו מוקדשות לטובת חבריהם משוללי-האמצעים, הנחוצים לכלכלתם בזמן למודם בבתי-המדרש.  הנשף הזה נמצא תחת חסות הכבוד של הגבירות הכבודות – אשת שר-הפלך ואשר ראש-האצילים, והדבר הזה נותן לו חשיבות גדולה בעיני כל;  ולא רק תושבי העיר, על שריה, פקידיה, אציליה ועשיריה, אלא גם כל היושבים באחוזות המרובות, אשר בסביבותיה של העיר, רואים חובה לעצמם לבא אל הנשף הזה – לראות את קהל מכריהם ולהראות לפניהם.

הרוח, שנשב בחזקה כל היום מן הבקר, התגבר לעת ערב ויהי לסופת שלג;  הקר התגדל.  אבל מזג-האויר הזה לא יכל לעצור את הנשים והעלמות, את הצעירים והזקנים, מהלך או מנסע אל מקום הבית הגדול בית-האצילים המפאר, שבאולמיו הרחבים והגדולים ערוך הנשף.

מכוסי כפור ושלג, עטופי פרוות, מטפחות ואדרות – נכנסים כולם אל הפרוזדור המרווח, והמשרתים ממהרים להסיר את מעילי-החרף מהבאים. ממבוא הבית עולים במעלות הרחבות, אשר משני צדדיהן עמודי-שיש ועליהם ארקאות, ונכנסים אל האיתון ששם המראות הגדולות המשתרעות לכל רחבי הקורות.  ישר מן האיתון נכנסים אל הטרקלין המיופה לכבוד הנשף בביתנים, באהלים קטנים, בשלחנות מלאים פרחים ופירות.  לימין-הכניסה אל החדרים הפנימיים המקושטים גם כן לכבוד החג הזה.  פה נמצא המזנונים והמסעדה ופה גם חדרים עם ה"שלחנות הירוקים" למען אלה שבוחרים לבלות שעותיהם במשחק הקלפים.  אבל המשיכה העקרית היא לצד שמאל, – להאולם הגדול הנועד לרקודים.

האולם הזה נקרא גם בשם אולם העמודים או אולם האספות, כי לכל ארכו הגדול של האולם, משני צדדיו, מתנוססים העמודים הגבוהים, עמודי-שיש יפים בסגנון יוני;  על העמודים נשענת הגזוזטרה למעלה וסובבת את הכתלים משלשת הצדדים.  על הקיר, אשר מול דלת הכניסה, תלויה התמונה הגדולה של הקיסר מלובש בבגדי השרד שלו;  על הקירות האחרים לכל ארכם נמצאים לוחות-שיש ועליהם חרותים שמות ראשי האצילים ששמשו במשרה חשובה זאת במשך מאת השנים האחרונות.

האור החשמלי, הזורם ומשתפך מהמון המנורות, אשר על התקרה ועל הקירות, – מזהיר את כל האולם ומסמא לרגע את עיני הנכנסים מאפלת-הליל השוררת בחוץ.

על הגזוזטרה יושבים המנגנים בכלי-זמר, אנשי-חיל מהצבא החונה בעיר, ולפניהם עומד המנצח, גם כן איש-חיל;  המה משמיעים בצלצלי-תרועה את נגוני-הרקודים לפי התכנית המדויקה המעובדה בידי ועד המסדרים.

האולם הולך ומתמלא.  הבחורים והבחורות כשנכנסים אל האולם מתלכדים לזוגות ויוצאים במחולות.  לארך הקיר בין עמודי-השיש עומדים האנשים, אשר לא זכו למצא את בת זוגם או אשר באו רק להסתכל ברקודים ולהנות הנאה מהמחולות של אחרים.

ובחדרים ששם המזנונים כבר נאספו האנשים החשובים, הזקנים ונשואי-הפנים, אשר חדלו מהתענין ברקודים ועיניהם נשואות אל בקבוקי-היין והשכר הממלאים את המזנונים  ולהמאכלים הטעמים המוכנים במסעדה מפורסמה זאת, מסעדה אצילית באמת.  פה התלקטו האנשים המעונינים גם בשימות מעניני-העיר ובחדשות העולם.  וסמוכים לחדרים אלה נמצאו החדרים ששם יושבים כל אלה המבלים את זמנם במשחק הקלפים. גם אלה וגם אלה עשו את המוטל עליהם:  קנו כרטיס הכניסה, שלמו בעד פרח או פרי שבעתים ממחיר הרגיל וגם לקחו מיד הגברת אשת שר הפלך או אשת ראש האצילים את הגביע המלא יין-שמפניה ונדבו איש איש לפי רצונו ויכלתו.

ההתענינות המתגברת מרוכזה דוקא בטרקלין.  לצד הכתל, אשר מול הכניסה, בין החלונות הגבוהים, נמצא הביתן, המקושט בסגנון מזרחי, עם דרגשים נמוכים, המכוסים שטיחים יפים, שטיחי-פרס, ועם שלחנות קטנים.  אור חשמלי עומם זרוע בביתן.  בפנה בין שתילי-תמר ופרחים מרהיבי-עין אצל טבלה, אשר עליה עומדים בקבוקי יין-שמפניה וגביעות-אלגביש, יושבות הגבירות הכבודות ומכבדות את כל הבא פנימה אל הביתן בכוס יין שמפניה.  שנים-שלשה מראשי הפקידים הצעירים, שבגלל יחוסם יש להם האפשרות להתגדר בקרבתם על בתי השרים הגדולים, – עומדים לשרת הגברות – להוציא את הבקבוקים, למלא את הגביעים יין ולתתם על ידן של הגברות, הנותנות את הגביע מלא יין למבקרי הביתן בחן ונעם על שפתותיהן, בברכה ובאמרה – הכל לפי מצב האיש וערכו בחברה.  מזמן לזמן מתחלפים ביניהם הפקידים הצעירים למען יוכלו למלא עוד חוב חשוב – לצאת ברקודים באולם הגדול עם בנות החן של שרי-העיר או של האצילים הידועים.

בין אלה הפקידים הממלאים את פקודות הגבירות בביתן המיוחס הזה, עמד על יד אשת שר הפלך פקיד אחד לבוש בבגדי-שרד של פקידי בתי המשפט ובדש מעילו תלוי אות הכבוד של "אננה הקדושה".  זה היה איש כבן שלשים, קומתו גבוהה מעט יותר מבינונית, שערותיו הערמוניות מכסות את ראשו ויורדות מעט גם על מצחו הרחב;  שרטוטי פניו עדינים ויפים;  עיניו כחולות ומזהירות;  צחוק חן מרחף על שפתיו בהמצאו לשרת את הגבירה לפי פקודתה, גם אשר שר הפלך ואשת ראש האצילים מתיחסות אליו בנמוס של כבוד יותר מאשר לפקידים האחרים.

– ניקולי אנדרייביץ! – פנתה אליו אשת שר הפלך. – מתיראה אני שמא יאחר אדוני את הרקודים, וכל העלמות היפות תפלנה בידי האחרים.

– אני בטוחה, – אמרה אשת ראש האצילים גם היא חלקה – אני בטוחה, כי לניקולי אנדרייביץ תמצאנה העלמות הכי חשובות שבמשפחות האצילים, - ותצחק להלצתה המשתמעת לתרי אנפין.

האיש הצעיר חפץ להגיד דבר, אבל באותו רגע נכנס איש אחד אל הביתן, והשיחה נפסקה.

הגבירות מהרו לברך את הבא בנעימה יפה.

– שלום, אלכסנדר וַסילייביץ, – אמרו בבת אחת שתי הגבירות.  הוא לקח את יד אשת שר הפלך ונשקה, ואחרי כן נשק את יד אשר שר האצילים המושטה לו.

– מתי הואיל לבא אלינו? 

– רק לפני ימים אחדים... בקרתי את אחוזתי ובאתי הנה... האם אפשר הדבר שאני לא אבקר את הנשף הזה?  – הוסיף בצחוק.

זה היה קַלַבוחוב, אחד העשירים המפורסמים במדינה, צעיר כבן שלושים וחמש, איש שגופו בריא ומסורבל, קומתו ממוצעה, עיניו אפורות ומתנוצצות;  זקנו מגולח ועל שפמו הקטן נראה צחוק קל;  קולו קול טֵינוֹרי חזק;  לבוש בגדים שחורים, לפי מנהג האנגלים, בסמוֹקינג.

– אנו נכבד אותך, אלכסנדר ואסילייביץ, בכוס יין.

– מאושר אהיה לקבל מידי גברתי את כוס היין, – אמר בצחוק קל.

אשר שר הפלך הושיטה לו גביע מלא יין שמפניה.  קלאבוחוב שתה והוסיף לפטפט עם הגברות.  הגיח את שאר היין אל פיו ויפנה אל אשת ראש האצילים.

– אתכבד-נא לבקש את גברתי שתואיל גם כבודה לתת לי כוס יין.

– בעונג רב, – ענתה, וכרגע נמצא בידו עוד גביע מלא.  עמדו ודברו על אי-אלה חדשות שאין להן ערך וענין.

– רואה אני, כי אדוני אינו מכיר את הפקיד העומד עכשיו לשרתנו, – אמרה אשת שר הפלך.  – בבקשה להודע ולהיות ידידים... שניכם חביבים עלינו, – הוסיפה בצחוק ניעם.

היא פנתה אל שני הצעירים ואמרה.

– בבקשה... ניקולאי אנדרייביץ טְרַכְטֶנְבֶּרג, הפרוקורור של בית-המשפט... אלכסנדר ואסילייביץ קלאבוחוב, הטוב והחביב.

נתנו את ידיהם איש לרעהו. קלאבוחוב שתה גם את הכוס השניה.

– גברותי הנכבדות... ידעתן את המשל... "אלהים את השִׁלוּש אוהב".  מזגו לי כוס שלישית ואשתה לחיי ידידנו הנכבד ניקולאי אנדרייביץ.

מלאו את בקשתו, והוא מהר לשתות גם את הכוס השלישית ויאמר:

– הלא תסלחנה לי, גברותי הנכבדות, – יש לי עוד עבודה רבה בביתנים האחרים. – הגברות צחקו להלצתו.

קלאבוחוב הוציא שלשה שטרות בן מאה רובל כל אחד, הניח אותם לפני הגברות.

– תודה, אלכסנדר ואסילייביץ... תכנס אלינו...

הוא פנה ללכת. טראכטנברג אמר אליו:

– נלך יחד... גם אני קבלתי רשות מהגברות ללכת ולמלא חובות אחרים.

יצאו מהביתן הזה ונגשו אל אהל קטן, שבו נמצא שלחן ועליו פזורים פירות, קופסאות שוקולד וסוכריות.  ממול האהל הזה בעבר השני של הטרקלין נמצא כעין ביתן וכלי מקושט בתמרים שתולים בעציצים, בענפי-עצי-אשוח ובפרחים;  באמצע הביתן עמד שלחן ועליו פזורים פרחים קטופים הנועדים למכירה.  באהל ובביתן הקטן עמדו צעירות, סטודנטיות ותלמידות גימנסיה, ומכרו את "סחורתן".  ובמקומות אלה שהעלמות היפהפיות מצביעות על סַחרנוּתן, נאספים אורחים, זקנים וצעירים, ואינם זזים משם עד שקבלו מיד ה"משרתת" הנעימה סוכריה או פרח ושלמו במיטב כספם וחלקו די מחמאות באזני כל העלמות, הבאות הנה לנוח מעט מעיפותן ברקודים וגם לעמוד אצל שלחנות-המכירה בחלופין עם חברותיהן, הממהרות ללכת אל האולם הגדול לקחת חלק ברקודים.

אל קלאבוחוב, ביצאו מן הביתן הגדול, נספחו אחדים ממיודעיו.  שלוב זרוע עם טראכטנברג נגש את האהל.

– תנו כבוד לעלמות הנחמדות ה"מוכרות", – קרא בקולו קול טינורי.

פנה לעלמה שעמדה ברגע זה אצל שלחן-המכירה, ואמר:

– ברוכה, מריה אוסיפובנה... האם הואילה למכור רב סחורותיה?   אנא בל תשכחי, כי גם בשבילי צריך להשאיר את הטוב שבשוקולד הנמצא בחנותך.

לקח שתי קופסאות, שבחרה בהן ה"מוכרת", הניח על השלחן שני שטרות עשרים וחמשה רובל כל אחד וחלק לכל הסובבים אותו, לצעירות ולצעירים. 

– תזהר-נא הגברת, – אמר בצחוק – מהאנשים המלוים אותי: הם יקחו את הסחורה מבלי שלם אף פרוטה.

– בהקפה אין אנו מוכרות, – ענתה גם העלמה בצחוק.

טראכטנברג עזב את המקום בשעה שקלאבוחוב פטפט עם קבוצת האנשים ההולכים אתו ונגש אל הביתן הקטן, מקום מכירת-הפרחים, עמד שם ודבר עם העלמה העסוקה במכירת-פרחים.  אחרי רגעים אחדים נגש גם קלאבוחוב אל הביתן.

– שלום לגברת סופיה מיכאילובנה... פרחיה אינם נופלים ביפים מיפים של כל... העלמות הנמצאות באולמים אלה...

– ולכן אני אכין כרגע זר-פרחים מצוין שאדוני ימסור לעלמה שיבחר בה בערב זה.

– ואני מוסר לה קפסה שוקולד שחברתה העידה עליו שהוא השוקולד המובחר בעולם.

היא בחרה זר-פרחים, הוסיפה עוד אחדים, תקנה אותם שיראו בכל שלל צבעיהם היפים ומסרתם לקלאבוחוב.  הלה הוציא שטרות אחדים והניח על השלחן.

– אתכבד לשלם רק המעט משכר טרחתה וכשרונה, – אמר קצת בחלקות, ויקח את זר-הפרחים וישאהו אל העבר השני אל שלחן הפירות.

– מריה אוסיפובנה! בבקשה... תואיל-נא לקחת את זר-הפרחים לאות הערצה בעד טרחתה המרובה לטובת כל הסטודנטים והסטודנטיות.

היא לקחה מידו במבוכה רבה את הפרחים והתאדמה.

– תודה, תודה, – גמגמה.

קלאבוחוב גחן אל השלחן, כפף את ראשו ולחש:

– הרשיני לבא אל מעון הוריך... רצוני להתודע אליהם בקרֵבות. 

פניה היפים האירו משמחה.  היא לא ענתה אלא רק הניעה בראשה לאות הסכמה.

ברגע זה נגש אל השלחן איש כבן חמשים וחמש;  תואר פניו רענן אף-כי בשערות ראשו ובזקנו המחודד נראו נצני-שיבה.  שמו – מיכאל אברמוביץ ברשדסקי.  הוא נגש אל קלאבוחוב ואל טראכטנברג, שגם כן נגש אל האהל.

הוא הושיט את ידו לטראכטנברג ולקלאבוחוב ודרש בשלומם.

– מתי הואיל לבוא אל עירנו, אלכסנדר ואסילייביץ? 

– רק לפני ימים אחדים, מיכאל אברמוביץ... בכונה כדי להיות בנשף הזה.

– מנהג הגון הוא מצדו של אדוני...

– אולי כבר גמרתם את החשבונות בכל הביתנים – אמר בהראותו על הביתן הגדול ועל האהל.

– הכל עשיתי כנהוג...

– אולי נלך אל אולמי המזנון? 

– אני מוכן... מצדי אין מניעה – אמר בפנותו אל טראכטנברג.  הוא נתן את הסכמתו וילכו יחדיו.

קלאבוחוב פנה אל טראכטנברג.

– סליחה, ניקולאי אנדרייביץ... אדוני ישב בפטרבורג? 

– כן... אני פטרבורגאי...  מילדותי...

– והרופא המפורסם, הגנרל טראכטנברג – הוא קרוב לאדוני? 

– זה דודי... אחי אבי המנוח...

– יש לי הכבוד להכיר את דודו... חבר הוא למועצה של חברתנו, חברת הנפט... יש לו מניות של החברה הזאת.... הוא מתעניין בעסקנו...

– אפשר... אין לי שום מושג מעסקי דודי... אף כי אמנם גודלתי וחונכתי בביתו...

שלשתם עברו לאחד האולמים, נפגשו עם מכרים רבים, יצאו כדי חובת שיחה קלה וישבו סביב אחד השלחנות.  המלצר מהר לגשת אליהם לקבל את פקודתם של האורחים.

בצעדים מדודים, הולך קוממיות, ראשו מורם ועיניו כאילו זועפות נגש אל שלחנם עוד איש אחד. קלאבוחוב מהר וקם ממקומו.

– שלום לכבוד יוסף דוידוביץ – אמר אל האיש– בבקשה לסור  אלינו ולשבת במסבתנו...

האיש הזה הוא יוסף בֶּרְגְסוֹן, אחד הרופאים הידועים בעיר.  הוא ברך את כל המסובים וישב אתם.

– ומה נשמע בנוגע לציד?  – שאל הרופא את קלאבוחוב.

– ביום השלישי אחרי ראש-השנה נתאסף אל ביתי באחוזתי... המשרתים ומנהל  האחוזה כבר מכינים הכל לציד... אני הזמנתי את חברינו הצידים הותיקים.

– טוב מאד – אמר ברגסון שהיה להוט אחרי ציד עופות.

– אתכבד לבקש את אדוני, ניקולאי אנדרייביץ, להשתתף בחברתנו.

– תודה... ברצון אסע לאחוזתו של אדוני...

הוא קם ממקומו.

– אני צריך ללכת... סופיה מיכאילובנה הסכימה בטובה לצאת אתי בריקודים אחרי שתפטר מ "משרתה" כמוכרת פרחים... ובכלל לא נכון הדבר שהתרחקנו מהגברות הצעירות – הוסיף בשחוק.

– אני מבכר את הציד על המחול – אמר קלאבוחוב.

ישבו ושוחחו על אודות פרטי הציד, על הכלבים, על השומרים הסובבים את החיות במקום הציד. דברו ביניהם קלאבוחוב וברגסון ועוד שנים מחבריהם.  אבל מיכאל אברמוביץ ברשדסקי ישב מבלי השתתף בשיחה הזאת.

 

פרק ב'

בית מיכאל ברשדסקי

מעונו של מיכאל בֶּרְשַדְסְקִי היה משמש בבחינת מה בית ועד להמשכילים שבעיר זרען בכלל ול "הליברלים" בפרט.  ברשדסקי, יליד אוקראינה כמו שהיה בעצמו מעיד עליו, גמר את הפקולטה היורידית באוניברסיטה שבקיוב, אבל לא עבד במקצע זה, אלא התמסר להפרחתה של התעשיה.  הוא בא לפני כעשרים-עשרים וחמש שנה  אל העיר הצפונית הזאת, בנה לו מַנסֹרת גדולה שהיה משכלל אותה מתקופה לתקופה במכונות חדישות ומשוכללות.  ברפסודות ובספינות היו מביאים אל מקום המנסרת עצים לא מעובדים מן היערות, יערות-עד, שהיו בפלך הזה ובפלכים הסמוכים.  פה היו העצים מתיבלים, מעובדים לקרשים, לקורות, לעמודים, נתנים אחרי-כן לחדרי-היבוש ונשלחים להערים השונות בשביל צרכי בנין ורהיטים.  מפעלו הלך וגדל במשך הזמן והיה מביא לו רוחים חשובים.

מיכאל ברשדסקי קנה לו שם טוב בחריצותו, בישרתו בעניני מסחר, בהשכלתו ובאפיו הנוח. הוא היה מכובד בין השרים והפקידים שבעיר;  הסוחרים, בעלי-היערות ואפילו הפועלים ועם הארץ היו מתיחסים אליו באֵמון רב.  הוא היה אחד מראשי המיסדים של הקהלה היהודית שבעיר הזאת, שאושרה, הודות להשתדלותו בחוגי שרי השלטונות, לפי חוקי המדינה.  הוא השתדל לבנות בית-כנסת, בנין מפאר לפי התכנית של אחד האדריכלים הידועים;  הוא היה עֵר לתת נדבות ביד רחבה לא רק לצרכי העדה הקטנה אלא בפרט לצרכי המוסדות הצבוריים והלאומיים של היהודים בעיר הבירה;  הוא היה חבר במוסדות-צדקה של הנכרים בעירו. וגם אשתו יֶיבגניה בוריסובנה היתה מכובדה בחוגים השונים של תושבי העיר.  בנעוריה גמרה את למודי הגמנסיה, שמעה לקח גם ב "שעורים הגבוהים לנשים" בקיוב, הצטינה בידיעות פדגוגיות.  היא היתה מקרבת את בני הנעורים המתלמדים;  היתה משתתפת במפעלים לטובת הילדים הפעוטים העזובים או היתומים של עם-הארץ בעיר הזאת;  היתה מזמינה את המתלמדים, הזקוקים להבראה אחרי חדשי-עמל בלימודים, אל מעון הקיץ של משפחתה, אשר על חוף הנהר אצל היער הגדול, במקום גבה ומבריא;  וכאשר גדלו "ילדיה", בתה סופיה ובנה גריגורי, היו רבים מחבריהם אורחים קבועים בביתה בימי-פגרא.

הילדים קבלו חנוך רגיל בגמנסיות, קראו הרבה בספרות הרוסית ידעו היטב גם צרפתית ואשכנזית, כי מורות מיוחדות ללשונות אלה היו לילדים.  וגם מורה עברי, המורה היחידי שבעיר הזאת, היה בא אל ביתם ונותן שעורים בעברית, בתנ"ך ובתולדות ישראל.  אבל יותר משלמדו מפי המורה הזה ושעוריו קלטו להם, גם סופיה וגם גריגורי, דעת השפה העברית ומחקר בחיי היהודים בתקופות השונות ובתקופה הזאת, כשהיו לומדים בבתי-המדרש בעיר הבירה וכשהשתתפו כחברים תמידיים באגודת בני-הנעורים היהודים שבעיר הזאת.

מיכאל וייבגניה ברשדסקי היו אנשים חפשים בדעותיהם בנוגע לדת, אבל את המנהגים המקובלים בימי החגים היו מקַימים.  בחג הפסח היה המנהג קבוע בכל שנה להכין את ה"סדר" ברב פאר, והיו מוזמנים הרבה אורחים אל "הסדר":  הרופא ברגסון ואשתו ובנותיהם, שני רופאי שנים עם משפחותיהם, בעל בית-מרקחת, צעירים אחדים, חברי בתם ובנם אפילו גם מהנוצירם.  כלם התענינו בקריאת ה"הגדה".  מיכאל ברשדסקי היה נוהג לקדש על היין, לקרא את ההגדה ולבאר למסובים את תכנה ולתַבל בדבריו גם ספורים מדברי ימי ישראל ובפרט להדגיש את חשיבותו של החג הזה, חג החרות, ולהראות, כי רק היהודים נוהגים זה אלפי שנים לחג את חג חרותם.  ואולי היו כל המסובים מרוצים מן המאכלים הטעימים יותר מספורי-ההגדה, אותם המאכלים הנהוגים אצל היהודים, שהיו ידועים לכל באי בית ברשדסקי בטיבם ושסוד הכנתם בא לגברת הבית בירושה מאמה, כשהיא התארחה בבית בתה שנים אחדות לפני מותה.

אבל את ימי חגי-הנוצרים היו חוגגים בביתם בעריכת נשפים ואספות אורחים קרואים.  וכשהיו הבן והבת ילדים קטנים היו מעמידים בנשף "חג הלידה" אָשוח מקושט בצעצועים, בנרות, בפרחים ובסוכריות;  אבל אחרי שבגרו הילדים נעלם האילן ונשאר הנשף – לרקודים, לשיחות ולמשחק בקלפים ולאכילה ולשתיה.

וגם בערב הזה התאספו במעונו של ברשדסקי אורחים, מיודעיהם וידידיהם.  הפעם חכו לבוא אורח חדש שהבטיח לבוא את הנשף הזה:  זהו הפרוקורור ניקולאי אנדרייביץ טראכטנברג, שעוד לא חדלו לדבר עליו בחוגי המשכילים והפקידים;  עדיין צעיר לימים היה וכבר הגיע למשרה גבוהה וחשובה;  בביתו של שר הפלך הוא כבן-בית;  בכל בתי השרים מקבלים אותו בכבוד רב;  היו רמזים מעיר המלוכה על חשיבותו ויחוסו של הפקיד הזה, כי דודתו ואשת המיניסטר למשפטים אחיות הן, ומוצאן מבית בַּרון ידוע, בעל אחוזות בפלך קורלנד.  נודע הדבר, כי גם בין הסופרים חלקו: הוא כתב דרמה והוצגה בטרקלין של שר גדול מהשרים היושבים ראשונה בממשלה;  ואחרי-כן גם בתיאטרון.  בעתון המוקדש למשפטים באו ממנו מאמרים חשובים בחקירות הדינים והשתלשלותם.

באולם הגדול והמרווח התאספו הצעירים והצעירות;  צהלה שררה בכל האולם;  צחוק עליז, צחוק-נעורים, נשמע מכל פנות החדר הזה.

בחדר-העבודה נתאספו חשובי-המוזמנים. זה היה חדר גדול;  בשני קירותיו עמדו ארונות ואצטבעות מלאים ספרים בלשונות שונות;  שלחן הכתיבה עומד באמצע וכסאות רכים מכוסים עור עומדים לפניו;  על הקירות האחרים תלויות תמונות של האמנים-הציָרים המפורסמים; דרגש, שני דָלְפַקים וכסאות אחדים מלאו את רהיטי החדר.

בחדר הסמוך, המשמש לחדר אורחים, היו ערוכים שלחנות למשחק בקלפים וסביב שלחן אחד ישבו ארבעה אנשים שקועים במשחק זה.

בחדר העבודה ישב מיכאל ברשדסקי ואצלו האחים גוֹלְצֵייב, אחד רופא מומחה ואחד עורך דין מפורסם, שניהם ילידי עיר זרען;  הוריהם וקרוביהם – סוחרים ידועים ולהם המחסנים הגדולים ברחוב הראשי.  אצל שלחן-הכתיבה בכורסא רחבה עם מושב רך ישב הרופא ברגסון ולצדו עוד שנים שלשה אנשי-האינטליגנציה של העיר.  דברו והתוכחו בענין הבחירות לבית הנבחרים שתהיינה בזמן קרוב אחרי פזור הצירים בדבר המלך.

– שמעתי– אמר אחד המסובים – כי מעמידים את אלכסנדר ואסילייביץ קלאבוחוב למועמד בעירנו... כנראה הופיע בעירנו למען ענין הבחירות... הוא עושה תעמולה בין מכריו לטובתו... ומה מקומו?   מה נטיתו הפוליטית?

– קלאבוחוב, – אמר גולצייב הרופא – הוא אמנם מהמתקדמים, אבל הוא נמצא בין האוקטובריסטים  מימין ובין הדמוקרטים משמאל;  הוא מתיחס אל מפלגה פרוגרסיבית כביכול שבראשה עומד האלוף  גַנֵצקי.

– חשוב שקלאבוחוב יהיה ציר בבית הנבחרים יען שהוא בקי במצב התעשיה במדינה, בשאלות התפתחותה ובדרישותיה – אמר פטר גולצייב, העורך-דין.

– קבוצה גדולה של התושבים – אמר איואן גולצייב, הרופא – עושים תעמולה לבחר בציר את בֶנדיקטוב, יושב-ראש של משרד הארצי-המחוזי.

– כן... הוא אחד-החברים הותיקים של המפלגה הדמוקרטית, אמר האיש היושב בצדו של ברגסון.

– ויש הרבה המצדדים בבחירתו של איש יותר שמאלי מבנדיקטוב – אמר ברגסון.

– מהסוציאליסטים?  – שאל פטר גולצייב.

– כשיבחר לציר וימצא בארמון-בית-הנבחרים, יגיד ויכריז על שייכותו למפלגה זו או אחרת, – אמר ברגסון בקול זועף.         

– ומה דעתך, מיכאל אברמוביץ?  – שאל איון גולצייב בפנותו של ברשדסקי, שהקשיב בהתענינות לוכוחים האלה מבלי להביע את דעתו.

– אני חושב, כי בנדיקטוב יותר רצוי מקלאבוחוב אף על פי שאני מכבד מאד את האיש הצעיר הזה מפני רב דעתו את התעשיה במדינה וכָרחיה.

– ואיך יתיחסו היהודים היושבים אתנו בעירנו?– שאל פטר גולצייב. – הרי לאדוני יש השפעה על כל העדה הזאת.

– ברשדסקי שתק רגעים אחדים.

– אני בטוח, כי אנו כלנו, מלבד אולי אחדים יוצאים מן הכלל, יצביעו בעד בנדיקטוב.

– מדוע דוקא הוא?  הרי יותר קרוב ליהודים קלאבוחוב באשר הוא סוחר בעל עסקים גדולים ויעמוד בבית-הנבחרים להגן על דרישותיהם של הסוחרים.

– אבל יקירי, העיקר הוא:  מי יעמד להגן על זכויותינו, על הזכויות האזרחיות של היהודים בארץ מולדתנו.  אנו רואים כי רק על המפלגה בדמוקרטית יש לסמך שהיא תגן על דרישותינו יען היא מתנגדת בכלל לכל החוקים המגבילים את זכויותיהם של אוכלסי המדינה, ואמנם אויבים המה היהודים בארצות פזוריהם לכל ריאקציה, לדכוי החפש במדינה, ותמיד עומדים הם לימינה של הדמוקרטיה האמתית, המשוה קטן וגדול.

– מסופקני אם יש לסמוך אפילו על המפלגה הזאת, אמר ברגסון בקול רוגז.

– אלא מאי?  – שאלהו ברשדסקי.

– עד ששורר המשטר המקובל לא תבוא תשועה לא למדינה כולה בכלל ולא ליהודים בפרט, – ענה ברגסון.

הוכוח נפסק מפני שהשאון שהוקם באולם הגדול סמֵן, כי נכנסו אורחים חדשים.  ברשדסקי קם ללכת לקראת אורחיו.

באולם נמצאו קלאבוחוב, טראכטנברג והשר הראשי של המשטרה איש כבן חמשים, מן האצילים היחסנים-הירודים, האורחים עמדו מסובבים בעגול של הצעירות והצעירים;  אצלם עמדו גם בעלת-הבית והגברות ברגסון.  מן העגול הזה נשמעו קולות בלולים בצחוק ובפטפוטי-הלצות.  נגשו אליהם גם בעל-הבית והאחים גולצייב ואז נחצה העגול:  אחדים נתבקשו אל אולם המזנון לשתות תה ואחדים שבו אל חדר-העבודה של בעל-הבית.

טראכטנברג נשאר באולם הגדול, נטה הצדה ושוחֵח עם סופיה בת מיכאל ברשדסקי. הוא היה לבוש בערב זה לא בבגדי-השרד של פקידי בתי-הדין כי אם בבגדים רגילים אזרחיים, והבגדים האלה כאלו הוסיפו לו לוית-חן לקומתו הזקופה ולפניו העדינים:  עיניו היו מזהירות בדברו עם סופיה, אבל היא, המסתכלת בו, ראתה כעין ניצוץ של עצב נסתר יוצא מעיניו ומשתפך על פניו.  דברו ביניהם על הסופים שנתפרסמו בזמן הזה ועל הנטיות המודרניות בספרות;  סופיה שאלה, אם נכונה השמועה שגם הוא מחבר דראמה.  הוא ענה באִמרה צנועה ובענוה, שהוא רק מחפש לו דרכים בעבודה ספרותית שנסיונו הראשון אמנם נתקבל ברצון בחוגי-המבקרים, אבל הרי להקדיש את זמנו לעבודה זו אין לו אפשרות מפני העבודה המרובה המוטלה עליו בבית-המשפט. שאל אותה על עבודתה באוניברסיטה של הנשים במחלקה הרפואית;  היא הסבירה לו, כי העיון במדע לוקח את לבה ולא העבודה המעשית לעתיד כרופאה.  על שאלתו ענתה לו, כי מתענינת בהרבה שאלות שאינן שייכות למקצוע שבחרה בו...

– מה הן השאלות?   אולי יכולה הגברת להסביר לי?

– אולי אסביר בפעם אחרת... הן שאלות.. לאומיות, שאין אדוני מוכשר לחקר בהן, – הוסיפה בצחוק קל.

ברגע זה נשמע קול קלאבוחוב.

– גברותי ואדוני!  נבקש כולנו את מריה אוסיפובנה לזמר!..

– כולם הביעו את רצונם.

– אם כן אני מציע לשלח משלחת לבוא לפניה ולהרצות לה את בקשתנו.

מריה ברגסון שעמדה כל הזמן יחד עם קבוצת חברותיה וחבריה העמידה פנים של תמיה, הניעה בכתפותיה והפליטה מלים של אי-רצון.

אבל קלאבוחוב סדר כהרף עין את המשלחת:  נגש את בעלת-הבית, בקש את הגברת ברגסון ללכת אתו, אחז בזרועו של טראכטנברג בעברו במקום שעמד שם עם סופיה, – וארבעתם הכריזו עליהם שהם המשלחת הבאה בשם כל האורחים, הזקנים והצעירים, לבקש את מריה אוסיפובנה לזמר, מה שתואיל לבחר מן השירים. 

מריה אוסיפובנה למדה את הזמרה בקונסרבטוריום שבפטרבורג וכבר יצא לה שם כאחת הזַמָרות, העתידות להיות לתהלה במתת-הכשרון המצוין אשר לה.

היא סרבה להשמע להפצרתם, אבל כשהפצירו בה גם חבריה וחברותיה נענתה לבקשתם בתנאי שאיואן פטרוביץ שֶלוסר יסכים לשבת אל הפסנתר.  שלוסר היה מוסיקאי בעל כשרונות  חשובים ומפורסם בעיר זרען והתפרנס בכבוד משעוריו.  כמעט כל הצעירות שהתחנכו במוסיקה היו תלמידותיו.  הוא שגלה את הכשרון המצוין למוסיקה של תלמידתו ברגסון והוא שיעץ להוריה לשלחה, אחרי שגמרה את הגמנסיה, לפטרבורג לקונסרבטוריום הידוע.  הוא היה עכשיו בין האורחים המכובדים בביתו של ברשדסקי. 

שלוסר לא סרב ומהר לגשת אל הפסנתר ומריה ברגסון אחריו.  הם התלחשו רגע;  מצאו את התוים הדרושים; מריה ברגסון הודיעה שתזמר את הזמר של דרגומישסקי.

צלילי קולה היפה נשמעו בכל חלל האולם הגדול.  גם מן החדרים הסמוכים יצאו האורחים לשמע את זמרתה הנעלה.

נפרדנו בלי אֹמר וַאֲנחה

ואף כעסי לא הבעתי לך...

נפרדנו לנצח... אבל לו יכלתי –

שוב להפגש אתך!..

אהה! לא יכלתי רק להפגש...

בלי דמעות, בלי תחנונים נכנעתי לגורלי...

לא אדע: בעשותך לי רעה גדולה –

האהבתני באמת?.. אבל לו יכלתי

שוב להפגש אתך!

אהה! לא יכלתי להפגש...

 

הנגינה היפה וצלילי קולה העמוקים עשו רושם אדיר על כל השומעים והרעישו את הלבבות.  עבר רגע של דממה עמוקה, ואחרי-כן התפרץ רעש של מחיאות-כפים.

הזמרת עזבה את מקומה, ושלוסר קם ממושבו.

– הידד!  הידד! – הוסיפו לקרא כל הנאספים באולם ובחדרים הסמוכים, קלאבוחוב נגש אליה ויאמר בלחש עצור.

– מריה אוסיפובנה! למעני הלא תזמרי עוד זמר...

היא הביטה עליו וכאילו קרני-זהר נשפכו מעיניה והאירו את פניו.  היא פקפקה רגע.  לא ענתה דבר ונגשה אל שלוסר.  לחשה לו דבר.  הוא בחר מתוך חבילות התוים את אשר בקש, ישב על מקומו לפני הפסנתר וקרא:

– מריה אוסיפובנה תזמר קטע מהאופירה "רומיאו ודג'ליטה".

– קולה העז הרעיד את אויר האולם והכה גלי-צלילים חודרים אל הנפש.

התאהביני?

כי קדוש לי המענה יהיה.

אך אל נא תשבע

כי פֶבוס בקרניו רַחַש-לב האיר לא פעם

והוא בשבועות-אוהבים, יצחק.

הו, רומיאו!

אמר מלה אחת אהבה!

ואאמין... ודבקה נפשי בך, הו אדוני!

כאשר דבקה בי נפשך...[i]

 

אם כולם נהנו הנאה רבה מהזמרה הנפלאה, נרעש לב קלאבוחוב מאד... הוא כאילו שמע הד לבו הנפעם, כעין הד תשובה לשאלתו אשר ההין עוד לשַאֲלָהּ... חור ומרעיד עמד רגעים אחרים על מקומו ואפילו לא יכל להוציא מפיו את הקריאה: הידד! שקראו בסאון כל האורחים.

היא שמה את ידה בזרוע שלוסר ויחד עברו את האולם לארכו.

– תודה לך, רבי, – אמרה, – הלא ממך לי כל התהלה...

– מה אני?... – אמר בהתול וגם ברצון רב.  – קולך מצויין מאד... עתידך כזמרת מזהיר..  היי בטוחה, יען כי פי המדבר אליך את הדברים האלה...

 

הוא החשה רגע והוסיף:

– אבל, מריה אוסיפובנה, שמעי נא לעצתי..  אל תבלי את גדל כשרונך בסלוֹנים של העשירים והמיצינטים... על הבימה הגדולה של האופירה מקומך.

היא לחצה את יד-הזקן בחבה.  נגש אליכם קלאבוחוב.  הושיט אליה ידו. 

– הרעשתיני ורוממתיני לעולם-פלא, – אמר ברגש.

– אמרי את מלה אחת... ואאמין... כי דבקה נפשי בך... אמר בלחש בחזרו על השיר שנשמע מפיה.

היא לקחה את זרועו מבלי ענות על דבריו ונטתה אותו אל המקום ששם עמדה קבוצת הצעירים והצעירות.

– גברותי ואדוני! – קראה סופיה מיכאילובנה, – רקודים... נתחיל ברקודים...

רמזה לאיש אחד, זקן, לבוש בגדים שחורים שהתישנו, שעמד יחידי בפנת-האולם:  הוא האיש המוזמן בשכר לנגן על הפסנתר כל הערב.

– ואלס!– הוסיפה כשהאיש נגש אל הפסנתר.

כרגע נשמעו צלצולי הואלס היפים של שטראוס.   טראכטנברג נגש אל סופיה מיכאלובנה. 

אתכבד לבקש את גברתי...

היא הניחה את כפה על כתפו ויצאה להסתובב באולם במחול הואלס ואחריהם זוגות זוגות של צעירים וצעירות וגם "הזקנים" שמצאו את בת זוגם ויצעדו אחרי הצעירים במחול.

 

פרק ג'

בארמונו של קלאבוחוב

קלאבוחוב הזמין אל אחוזתו ליום-הציד לא רק את הצידים הותיקים, המסורים בכל נפשם לציד-החיות ביערות הגדולים אשר בפלך הזה, כי אם גם רבים ממכריו הסטוּדנטים והסטודנטיות שבאו לימי החפשה.

בבקר השכם כשרק האיר השחר נאספו כל המוזמנים אל תחנת מסלת-הברזל ומלאו שני קרונות של הרכבת.  הצידים עם רוביהם וכלביהם ותרמיליהם התקבצו בקרון אחד, וכל בני-הנעורים נדחקו ונכנסו אל הקרון השני ומשם נשמעו קולות צהלה ורנה, צחוק ותרועה.

היה יום בהיר, מתאים ליום חג זה.  השמש יצאה והאירה את כל הסביבה המכוסה שלג ואת העצים העומדים קפואים עטופי-כפור.  גם הקֹר לא היה גדול.  כולם פשטו את בגדי-החורף, כי חֹם עמד בקרון.  קבוצות-קבוצות עמדו ודברו ופטפטו מתוך שחוק, לעג, הלצות ובדיחות שונות.  גם בקרון הראשון, ששם ישבו הצידים ודנו בכבד-ראשׁ על המאורעות המתהוים ומתפתחים במדינה, על הפוליטיקה של הממשלה וגם על המקרים שהיו בשעת הציד בהוספת גוזמות כמנהגם של צידים מומחים.  בספורים אלה הפליא את שומעיו בפרט שר-המשטרה, איש ציד מנעוריו, שהיה בקי במנהגי הציד יותר משהיה בקי בחוקי המשטרה והליכותיה.

טראכטנברג, שהעיד על עצמו כי השתתף לעתים רחוקות בסביבות עיר המלוכה רק בציד-עופות, – עבר מן הקרון הראשון אל הקרון של הצעירים, התערב בשיחותיהם של בני-הנעורים, התלוצץ אתם, בדח אוֹתם בספורי מעשיות מבודחים. מהרה נמצא במרכז העגול שסבבוהו הצעירים והצעירות ששכחו, שלפניהם אחד הפקידים של בית המשפט, אשר ממנו יחתו רבים כמוהם. 

חלפו שעתים מבלי שהרגישו את מעוף הזמן, – והרכבת עמדה לפני תחנה קטנה אחת שמשם צריך היה לנסע אל אחוזתו של קלאבוחוב.  אצל התחנה עמדו מוכנות עגלות-חרף רתומות לשלושה-שלושה סוסים וכל המוזמנים ישבו בעגלות בקריאת צהלה – ויסעו.

הגיעו לבית הגדול שבאחוזה. מלפנים היתה האחוזה והארמון עם כל הבנינים, בניני המשק, שייכת לאחד-האצילים שיוֹרשיו ירדו מנכסיהם.  מלפנים חיו אבות אבותיו של קלאבוחוב, אכרים פשוטים, בכפר של האחוזה הזאת.  נהפך הגלגל.  האכרים התעשרו, יסדו בית-חרושת לטויה, קנו יערות ונצלו את האילנות וסוף-סוף קנה אחד ממשפחת האכרים את האחוזה עם יערותיה, שדותיה ומרעיה ותקם האחוזה בירושה לאלכסנדר וסילייביץ קלאבוחוב ולשני אחיו, כי שלשתם היו שותפים בבתי-החרושת שלהם ובעסקיהם. 

הארמון שנבנה אולי לפני מאה שנה הכיל בשתי קומותיו הרבה אולמים, חדרים, מסדרונים, גזוזטראות, טרקלינים ופרוזדורים.  בעלי-האחוזה פארו את הארמון ברהיטים חדשים, נוסף לרהיטים הישנים שהדרת האצילות עדיין שפוכה היתה עליהם. באחד החדרים נמצאו ארונוֹת מלאים ספרים בלשונות שונות של הספרות מהמאות שעברו;  ובאחד-האולמים נשארו תלויות תמונותיהם של האצילים הגאים, הקרובים למלכות, שזכרונם חרות על דפי דברי ימי המלוכה המוֹסקבאית וגבוריה.  ובחדר העבודה של בעל-הבית הנוכחי, המרוהט לפי דרישות זמננו, תלויות על הקיר תמונותיהם של אבותיו, מלובשים בבגדי כפר כמנהג האכרים.

המשגיח הראשי ועוזריו, שעמדו לפני המבוא הגדול של הארמון וחכו לבואם של אדונם ואורחיו – הביאום אל החדרים, הערוכים לכל אחד ואחד, וגם הודיעו להם, כי מבקשים שבעוד חצי-שעה יתאספו באולם הגדול ששם ערוך השׁלחן לארוחת הבֹקר.

אחרי הארוחה אמר בעל-הבית לאורחיו:

– הצידים יסעו תיכף בעגלות אל מקומות הציד ביער.  השׁומרים יסֹבו את חלקות-היער, ששם נמצאות האילות, להרגיזן ולהביאן אל המקומות ששם תפגשנה עם הצידים;  אנו נמצא גם ארנבות – והיו גם הן לנו לשלל.   ואתם, בני-הנעורים, שאינכם משתתפים בציד, הרשות נתונה לכם לבלות את הזמן כרצונכם;  יש טרקלין ובו פסנתר – והיה לכם מקום לרקודים;  יש ברכה, יותר נכון אגם גדול, ועל הקרח המנוקה משלג תוכלו להשתעשע כאות נפשכם בנעלי-ברזל המוכנות בשבילכם;  יש עגלות-חֹרף ותוכלו לנסֹע נסיעות-טיול בסביבה הגדולה או אל הכפר.  אבל בדמדומי-חמה תהיו-נא כולכם על מקומכם פֹה לארוחת-הערב.  

נתקבלה הצעתו של בעל-הבית וכולם התפזרו למקומות שונים.  כל בני-הנעורים אמנם בילו את כל היום בשעשועיהם והתענגו בריצה, בהליכה ובנסיעה במרחבי-הסביבה;  והאויר הקר, הזך והמבריא פעל את פעולתו והשׁפיע בשפע ברכותיו על מצב הרוח העליז והבריא של הצעירים והצעירות, ורק לעת ערב שבו אל חדרי-הארמון הקודרים. הלילה האפיל כששבו גם הצידים והביאו אתם שלל רב.  שׁלש אילות וארנבות אחדות.  במקרה עלה להם לצוד גם שועל, מקרה יוצא מן הכלל, והדבר הזה הגדיל את נצחונם  של הצידים.  כולם היו עיפים, אבל הרגישׁו און ועצמה בכל גופם, והשראת רוח טוב עברה עליהם.

הלכו איש-איש לחדרו להתרחץ ולהחליף בגדיו, להתלבש לארוחת-הערב.

המוזמנים הסבו אל השלחן הערוך בטוב טעם באמצע האולם הגדול, גבר ועלמה לפי בחירתם.  המלצרים, הלבושים בגדי-לֹבן  וסנוֹרים לבנים, הגישו את המאכלים לכל אחד מהמסוּבים ומזגו יין בכוסותיהם לפי רצונם.

– רבותי הנכבדים! – פנה בעל-הבית לאורחיו – דעו לכם שתיכף יביאו לפניכם מאכל, שלא בנקל אפשר למצוא אותו – אִמצאוֹת מבשר אילה שצדוה היום, וטיב טעמו יזכר לכם לאֹרך ימים. 

המסובים הביעו את שביעות רצונם ונתנו כבוד לאִמצאוֹת הללו בהאכלן לתאבון. השיחות הנלהבות התגברו ואתם גם השחוק והבדיחות.  הצעירים מסרו לצידים בהתלהבות, איך השתעשעו כל היום – טילו, נסעו, החליקו על הקרח, זמרו – רק בחוץ ולא בחדרי-הבית.  הצידים ספרו אל המאורעות שארעו היום בשעת הציד, על האילות שהתרחקו מהם, אל האורב שארב להן בפנות היער, על נצחונו של ציד זה או חברו.  כולם הביעו בגמר הסעודה את תהלתו של בעל-הבית בעד הסדור המצוין שׁנתן לכלם עֹנג רב.

אחרי הסעודה צוה קלאבּוחוֹב למשרתיו להביא תה, קפה, יין, ליקרים, סיגריוֹת אל האולם השׁני ששם כבר עמדו מוכנים שלחנות קטנים ומסביבם כסאות, כורסאות או שלחנות סמוכים לדרגשים נמוכים, רכים, גמישים שנוח לשבת עליהם במסובין.  האולם היה מואר במנורה גדולה מכוסה כפה כחולה וממנה יצא אור כהה מדומדם;  בפנות החדר היה האור קלוש, אטום והצללים מרובים ומאפילים.

טראכטנברג, שישב בכורסא סמוך אצל קלאבוחוֹב, דבר אתו על אודות האחוזה והיער והלל את מעשה בעליה המסדרים פה פנה יפה.

– ובשביל זה –הוסיף– מובן כמה חביבה ויקרה האחוזה הזאת לאלכסנדר ואסילייביץ.

– המקום הזה – אמר קלאבוחוב– אמנם חביב לא רק לי אלא גם לאחי... פה ישבו אבות אבותי במשך דורות רבים... בין הביצות והיערות מצאו להם מקלט מפני רדיפות-הדת שסבלו... הרי כל משפחתנו נאמנה  לכת ה"ישנה" כמו שקוראים את דתנו בני הדת השלטת... מדור לדור קנו אבות אבותי את היערות הסמוכים, הרויחו, יסדו עסקים – והתעשרו...

– סליחה,  אלכסנדר ואסילייביץ – אמר טראכטנברג – האם אדוני יושב תמיד בפטרבוּרג?

– כן שלשה אחים אנחנו.. האחד דמיטרי ואסילייביץ עסוק כל ימיו בבית-החרֹשׁת השייך למשפחתנו, לפירמה "איואן קלאבוחוֹב ובניו";  השני, אחינו הבכור, איואן ואסילייביץ, הוא המפקד הראשי של כל משפחתנו, אנו נשמעים אליו.. הוא המנהל את האמבר שלנו במוֹסקבה.

– רואה אני – אמר טראכטנברג – שאדוני מעורב בין בני-הנעורים... מקרה לא מצוי בין הסוחרים העסקנים הגדולים – הוסיף בצחוק קל.

– נכון הדבר, ניקוֹלאי אנדרייביץ... אבל אני קבלתי חנוך שונה מהחנוך שקבלו אחי כשאבינו חי ונהג את ביתנו לפי רוֹחו והשקפותיו...  אני, הצעיר בין אחי, למדתי באוּניברסיטה... ישבתי באנגליה שנתיים... גם כיום אני לרגל עסקינו נוסע מזמן לזמן לאנגליה... 

הוא שתה מכוס היין אשר לפניו ופנה אל טראכטנברג.

– מעודי אהבתי את חברת בני-הנעורים המתלמדים... ובפרט עכשיו כשרוב זמננו מוקדש להנהלת עסק חשוב... כשנמצאתי בחברתם כאילו אני מוצץ את לשד הויתם, כאילו אני יונק משפע מרצם, התלהבותם... אפילו שאני רחוק מדעותיהם ומנטיותיהם החברותיות והמדיניות...

– בודאי יש לאדוני מכרים שבמעונם נפגש עם הצעירים... 

– כן... היה לי מורה כשהייתי צעיר... עכשיו הוא פרוֹפסור באוּניברסיטה... בביתו מתאספים צעירים, סופרים, מלומדים, משכילים סתם... ולאדימיר וִירִאיֶיב שמו... ידוע לאדוני? 

– כן... שמעתי עליו...

– הן אשתו היא בת הרופא יוסף דוידוֹביץ ברגסוֹן.. שם הכרתי גם את מריה אוֹסיפוֹבנה, המפורסמת בכשרונותיה המוסיקליים...

בקבוצה השׁניה עברה השיחה לענינים המדיניים.  התוכחו שוב בענין היותר חריף בחדשים אלה – בבחירות הבאות.

פנו לקלאבוֹחוֹב שיביע את דעתו, כאחד המועמדים להבחר כציר.

– אני שייך למעמד של בעלי-החרֹשת, הסוחרים בעלי העסקים הגדולים... או כמו שנקראים עכשיו בשם הבּוּרגנוּת העליונה... אנו שואפים להתרוממותה של התעשיה במדינתנו, העשירה בכל סוגי-החמרים הטבעיים שהם יסודי התוצרת... ואנו דורשׁים את השתתפותנו השׁלמה בשלטונות הממשלה...

– החֹפש האישי והחֹפש המדיני הם תוצאה ממשטר דמוֹקרטי... בלעדו לא נשיג כלום – אמר איואן גולצייב.

התעוררו וכוחים חריפים בין היושבים שלוים ונהנים בחדר הנוח הזה מהמשקאות החריפים שחדרו לעורקי-גופם וזרזו את עצביהם.

וקלאבוחוב מבאר ואומר:

– אנו עומדים מוצקים ומושׁרשים בקרקע ארץ מולדתנו, מן האדמה הפרחנו ואל האדמה אנו קשורים... אין דעתי נוחה מהדמוֹקרטים... זוהי המפלגה של המשכילים... האינטליגנציה העליונה... השדרה של פקידים, מורים, סופרים וכולהין... אין לה שרשים בקרקע המולדת...  

הוא קם ממקומו.

– סליחה, אורחי היקרים!  תמשׁיכו-נא את שיחתכם או את וכוחיכם... אני אלך לבקר גם את הצעירים.

יצא אל האולם הגדול.  אחדים ישבו כנופיות כנופיות ושוחחו ביניהם ואחדים השתעשעו ברקודים.  נגש אל מריה אוֹסיפוֹבנה ברגסוֹן.

– אולי תואילי לצאת אתי אל הגן... האויר כל כך טוב ונעים... נטיל שעה קלה.

התלבשו במעילי-פרוה ויצאו אל הגן.

אחוז תעלומי-דממה עמד הגן, ואילנותיו עטופי כפור ושלג עמדו כמכושפים.  הירח היה במלואו והאיר את כל הסביבה באורו העגום. הקֹר התגבר... שקט שרר באויר, רק אושה קלה עוברת בין שורות האילנות הגבוהים כאלו הם מתלחשים ביניהם בלחש עמוּם. הדממה השרתה על זוג המטילים רגש התקרבות ואינטימיוּת.

– מריה אוֹסיפוֹבנה! – אמר קלאבוֹחוֹב בקול עצור כמעט בלחש –  את יודעת את אהבתי אליך... בפטרבוּרג רמזתי הרבה פעמים... שׁלשֹׁם כשזמרת כאלו נתת לי תשובה להמית רוחי... אני מכפיל את דברי השיר... האמיני-נא, כי דבקה נפשי בך... האוכל להאמין בבטחה כי גם...נפשך דבקה בי?.

היא לקחה את ידו ותלך לאֹרך השביל בין העצים בלי תת מענה.

– אנא, יקירתי, עני לי את תשובתך... אמרי-נא מלה אחת... תני תקוה בלבי...

– אני כולי שלך, אלכסנדר – נשמע קולה, קול לחש.

– ולי תהיי לעולם – ענה כקול הד.

עברו צעדים אחדים.

– אלכסנדר! יש לי פקפוקים, ואני מוכרחה לבאר אותם...

– פקפוקים? 

– ככה... אני אוהבת אותך, אבל אני מסורה בנשׁמתי, בנפשי, בכל כביר-רוחי אל האמנות... היא חיי-נשׁמתי... בלעדה החיים בשבילי כאפס... אבל אי-אפשר להסתיר את הכשרון שחנני הטבע בחביון-הארמון... אני צריכה לצאת אל הקהל הגדול... לעלות על הבימה...

– יקירתי!– אמר בהתלהבות וברגש– אני מבטיח שתוכלי להוסיף להשתלם בזמרה... שמך כבר ידוע בחוגי חובבי המוסיקה... מי יכֹל להפריעך בפעולותיך,  בשאיפותיך?...   תפארת משפחתנו, גאון מולדתנו תהיי...

– דוקא מפני משפחתך אני יראה... היא תהיה לי למכשול... זו המשפחה של המשמרים האדוקים, שומרי הדת הישנה... לפי השגתם הרי התיאטרוֹן בכלל מעשה-שטן הוא – הוסיפה בצחוק קל.

–אל תדאגי... לא יהיה לךְ שום מכשול בדרך האמנות שבחרת בה. 

הוסיפו ללכת הלאה בשבילי-הגן.  עבים קלים, שקופים ומזהירים טסים ועוברים על-פני השמים, הירח פעם מתקדר ומסתתר לרגעים ופעם שוב מזהיר בבהירותו.

– אם דברת, יקירתי, על הנטיות של משפחתי, אני צריך להקדים ולהגיד לך, כי רק מכשׁול אחד יכֹל לעמוד על דרך אשׁרנו הגדול...

הרימה את ראשה מול פניו והביטה אליו בתמהון ותאמר בקול חרד:

– אנא הגידה לי את כל מה שבלבך... הכל יהיה גלוי לפנינו...

– שייכותך לדת היהודים... תצטרך להכנס אל הדת הישנה לפי מושגי משפחתנו... התנצרותך לפי חוקי דתנו תקרב אותך אל משפחתנו... כולם יאהבו ויחבבו אותך בכל נימי נפשותיהם... כבת תהיי לאמי הזקנה.

המשיכה את הליכתה בדממה ולא ענתה דבר.

– התתני לי רשות לדבר עם הוריך?

נשענה על ידו והתחבקה אליו והוסיפה ללכת אתו שׂלובי-זרוע.

–נשוב הביתה... גדול הקֹר – אמרה.

– עשה, אלכסנדר, כמו שׁאתה מוצא לנכון... דבר עם הורי.

 

פרק ד

משפחת הרופא ברגסון

הרופא יוסף בּרגסון בא כלפני שמונה-עשרה שנה להשתקע בעיר הזאת, הוא ואשתו רוֹזליה מירוֹנוֹבנה ושתי ילדותיהם הפעוטות.  גם ברגסוֹן וגם אשתו היו ילידי עיר בלֶיהוֹם אשר ברוסיה הלבנה;  שניהם היו מהמשפחות המיוחסות והאמידות שבעיר ההיא,  שרוב תושביה יהודים.  אבי הרופא, חיים דוד בּרגסוֹן, היה קבלן בעבודות הממשלתיות; עתים היה מרויח, עתים היה מפסיד, אבל כבודו לא עומם בירידתו ולא הגיע למרום בעליתו וביתו, בית אבנים בשתי קומות – באחת חנויות ובשינה דירות – התנוסס לתפארת  העיר ברחוב הראשי.  חיים דוד נתן לבנו היחיד את החנוך המקובל בימים אלה בין היהודים;  חשב, כי בנו ילך בדרכו וכשיגדל ישתתף עם אביו בכל עסקי-הקבלנות, ולכן השתדל להזמין לבנו מורים שילמדוהו שפת המדינה, חשבון והידיעות הנחוצות לעסקן במסחר ובקבלנות בזמן הזה, שהשתנו בו גם הדרישות והאמצעים בהנהלת עסקים.

אבל בנו לא כן חשב.  הוא חלם על למודים בגמנסיה ובאוּניברסיטה. ואמנם הוא נכנס אל המחלקה השביעית של הגימנסיה בעירו, קבל בהצטינות תעודת-בגרות ונתקבל אל הפקוּלטה המדיצינית שבאוּניברסיטה בקיוב.  שם התחבר אל הסטוּדנטים הנוטים לדעות קצוניות, התקרב אל האגודות ה"ניהיליסטיוֹת" החשאיות. 

בהיותו במחלקה הרביעית התחוללו "פרעות" באוניברסיטאות המדינה.  המשטרה עשתה חפושים במעונות הסטודנטים, אסרה את אלה, שהיו רשומים ברשימותיה הנסתרות;  יצאה הגזרה על רבים לגרשם מן האוּניברסיטה וביניהם היה גם יוסף בּרגסוֹן. שהושב אל עירו ואל בית אביו;  הוא התרגז מאד שבנו התחבר עם "המורדים" ואמו הצטערה, כי היתה מפחדת אולי ישלחו גם את בנה יחידה אל ארץ הקרח הנורא.  אבל הרעה עברה וכעבר שנה נתקבל לאוּניברסיטה שבמוֹסקבה הודות להשתדלותם של שרים, מכרי-אביו לפי עסקי-הקבלנות.

המתלמדים היהודים בעיר הזאת התפלגו לקבוצות שונות. התקימו אגודות לאומיות הדוגלות ברעיון של "חבת ציון";  היו קבוצות קטנות שהתחברו עם האגודות המהפכניות, והיו – והם הרוב – מתלמדים שהתרחקו מכל הענינים שאינם שייכים ללמודי-המדעים באוּניברסיטה.

בין האחרונים היה עכשיו גם יוסף ברגסוֹן.  הוא החליט לגמור את הפקוּלטה המדיצינית ואחרי-כן ימצא את דרכו הנכונה בחיים.  ובזמן ההוא התודע אל העלמה, בת עירו, רוֹזליה מינדלין, ששמעה לקח בקוּרסים של נשים.

אביה היה בעל חנות גדולה של ארג, איש אמיד, למדן, קובע עתים לתורה, עוסק בצרכי-צבור ומכובּד בקהלה.  גם אשתו היתה מתעסקת בעסקי-החנות, היתה גם מפורסמת ב "שכלה הבהיר" ובהנהגתה הישרה.

מאיר מינדלין השתדל להשפיע על ילדיו שילכו בדרך התורה והמנהגים המקובלים.  ואמנם שני בניו היו לסוחרים ידועים, מעורבים בין היהודים ובין הגויים, ובנעוריהם למדו גם ראשית המדעים הנחוצים מפי מורים מנוסים.  בתם הבכירה נכנסה לגימנסיה לבנות, כמו כל בנות "בעלי-הבתים" האמידים.  רֵייזֶילה, או כמו שקרוא חבריה וחברותיה – רוֹזַליה, הצטינה ביפיה, בחנה, בהשכלתה ובתמימותה. את אפיה זה ירשה – כנראה–  מאביה שלמרות הרגליו כסוחר היה ידוע כאיש תם.  אחרי גמרה את הגימנסיה דרשה מהוריה לתת לה רשות לנסע למוֹסקבה לשמע שעורים במדעים בקוּרסים לנשים.

בהיותה בחברת בני-הנעורים ילידי עיר בּליהוֹם התקרב אליה ברגסוֹן, התאהבו והתחתנו אחרי שגמר ברגסון את חּק למודיו.  הורי הכלה והורי החתן היו מרוצים מהשׁדוך הזה, נתנו נדוניה לזוג הצעיר כנהוג בין "בעלי-בתים" חשובים.

יוסף ברגסוֹן קבל הזמנה מקהלת עירה בפלך בליהוֹם להיות רופא במקומם ומשכרתו מהקהלה ומהחולים שבסביבה.

בעיר ישב כארבע שנים, נודע כרופא מומחה בכל הסביבה גם בין בעלי-האחוזות.  הוא התקרב אל האצילים ואל הפקידים שקבלוהו בחברתם בסבר פנים יפות.  היו מזמינים אותו ואת אשתו למעונותיהם של בעלי-האחוזות בימי-חגיהם והיו מתארחים אצלם ימים אחדים. הוא היה משתתף אתם בערכם ציד-חיות או עופות ביערות הגדולים אשר בסביבה והתפאר בהצלחתו בציד.

הישיבה בעיר נדָחה, בחוג מצומצם, נמאסה עליהם  והם החליטו לעזב את המקום הזה ולבקש מקום יותר מתאים לנטיותיהם.  אז מסרו את שתי הילדות הפעוטות, שנולדו להם בעיירה ההיא, לידי הוריהם הזקנים ונסעו  לחוץ לארץ לערים ששם האוּניברסיטאוֹת המפורסמות – להשתלם בידיעות הרפואה.  עבד בבתי-החולים, שמע שעורים של פרוֹפסוֹרים, הסתכל לחיים שבמערב אירוֹפה והתודע לאנשים הידועים במדע ובספרות.

אחרי שובם מחוץ לארץ בקשו להם עיר גדולה וילכו לעיר זַרְעָן, המרובה באוכלוסיה, ויבאו וישתקעו שם.  ובמשך זמן קצר יצא לו שם כאחד הרופאים המצוינים וירבו הבאים אליו לדרש תרופה למחלותיהם.

פה התרועע  עם רבי-השלטון, עם האצילים והשרים ועם הסוחרים;  נבחר לחבר המועדון של האצילים ולחבר לאגודת הצידים, שבה השתתפו גם שרי-הפלך וגם בעלי-האחוזות שבסביבה.

הוא היה ידוע ומכובד גם בין המון התושבים ואפילו בין האכרים שׁבכפרי-הסביבה כרופא "מוצלח".

התקרבותו אל השרים ואצילים לא מנעו ממנו את התאחדותו עם הפקידים העובדים במשרדי-המוסדות הצבוריים, עם המשׁכילים בעלי המקצועות, שרובם היו נוטים לדעות החפשיות וגם למהפכנות, וביניהם היו גם התאגדויות מדיניות חשאיות.  הוא היה אמנם בעל-בריתם רק להלכה ולא למעשה, בהסתר גמור.

הילדות גדלו, למדו בגמנסיה, גמרו את למודן ויסעו לפטרבוּרג להשתלם בלמודים.  הבכירה, נינה, בחרה בלמודי ההיסטוֹריה, והצעירה, מריה, הקדישה את כשרונותיה לזמרה ולמוּסיקה.  היא עלתה על אחותה ביפיה, כי היתה דומה לאמה בקומתה, בעדוּן שרטוטי-פניה, בעיניה הכחולות ושערותיה הערמוניות. היא כאלו נולדה בשביל הבימה, להיות משחקת בתיאטרוֹן.  בחנוכן לא קבלו שום ידיעות מתורת ישראל וממנהגי-האומה מלבד שזכרו מעט מן המנהגים שראוּם בבתי אבותיהם הזקנים בזמן שנמצאו אצלם, כשברגסון ואשתו נסעו לחוץ לארץ;  מעט מאד ידעו מאשר ראו בביתו של ברשדסקי, או מה ששמעו מפי חברתן הקרובה סוֹפיה בת מיכאל ברשדסקי. הבכירה התאהבה באחד המורים שבאוֹניברסיטה, פרוֹפסוֹר לפילוֹלוּגיה ונשאה לו לאשה בלי חופה וקדושין, יען שׁסרבה להמיר את דתה באפן רשמי.  המעשה הזה הכאיב מאד את לבה של רוֹזליה מירוֹנוֹבנה;  אמנם תחת השפעתו של בעלה עזבה גם היא את כל מנהגי אבותיה, אבל זיק של יהדות מצא לו מקום בעמקי נפשה.  יוסף ברגסון התיחס למעשה בתו בשויון נפש גמור.

– סוף-סוף – היה אומר – כל המשׂכילים שבין היהודים יטָמְעוּ בין הרוּסים... זה חק טבעי שאין להרהר אחריו.

הוא היה מוסיף בשבתו בחברת ידידיו הקרובים:

– הסוֹציאליזם יגבר וישליט את שלטונו במדינתנו כמו גם שישׁלוט בארצות אחרות...  והסוֹציאליזם הוא קוֹסמוֹפוֹליטי ביסודו ובעקרו... הוא והאמונה שני הפכים שאינם יכולים לגור בכפיפה אחת;  ואם דת איננה, הרי גם מושג שם יהודים איננו... ואנו רואים, כי הדור החדש של היהודים אפילו ב"תחום המושב" שואף לרוּסיפיקציה... רואים אנו, כי הבוּנדיזם התפשט בין החוגים הרחבים יהודי תחום המושב ובגיטוֹ הגדול שבאמריקה הצפונית, והוא שהפיץ ומפיץ את תורת הסוֹציאליזם בין בעלי-המלאכה, בין המשכילים, בין הפועלים, המשרתים, העוזרים... ולפיכך היהודים יהיו הראשונים שיפלו אל מחנות הפרוֹליטריוֹן כשתבוא שעתו לצאת במלחמה המעמדית ולהשליט את שלטונות על כל החברה...

אולם על אשתו, על רוֹזליה, לא עשו מסקנותיו והוכחותיו את הרֹשם שקוה לו בעלה.

– עוד חזון למועדו של הסוֹציאליזם... ועכשיו אנו חיים בתקופה שקשה לנו להפרד מהמסֹרת שלנו –  כך אמרה רוֹזליה.

אבל נגד רצונה נהיה הדבר לעובדה חיה;  בתה נינה ובחיר לבה המורה ולאדימיר ויראייב באו לזרען לבקר את בית ברגסון, ימים אחדים אחרי שהוריה של נינה קבלו מכתב על התחתנותה.

יוסף ברגסוֹן דבר על לב רוֹזליה שתסכים להחלטתו.  ערכו סעודת נשף והזמינו את ידידיהם הקרובים להם, מהרוּסים ומהיהודים, לחוג את חג כלולת-בתם נינה עם הפרוֹפסוֹר ויראייב. הזוג ישב, כנהוג, בראש השלחן, והמוזמנים ברכו את הזוג ואת ההורים בברכות "מזל-טוב",  שתו הרבה לחייהם ולאשרם.

ורק נפש אחת היתה ביניהם ששמחתם היתה לה לתוגה ולצער: רוֹזליה לא יכלה להשלים עם הרעיון שבתה התחתנה עם איש נכרי; אבל אחרי כן התנחמה שבתה בכל זאת לא התנצרה.

והנה פתאום נֹדע לה, כי גם בתה מריה, בעלת הכשרונות המצוינים, שכל גאותה עליה – היא נותנת ידה לקלאבוֹחוֹב, להעשיר הגדול, נין האכר הפשוט, המסור לדתו הישנה לפי המסֹרת המשׁפחתית.

ולפני מי תשפך את מרי רוחה, את צערה העמוק, את שבר לבה?  בעלה אינו רואה עולה בהמיר בתם את דתה. אולי בחביון נפשו, בהכרתו העוממה, מתגנב גם בלבו שׂפק, התהיה בתם מאוֹשרת בהתחתנה עם איש הקשור עם משפחתו שמנהגיה המסֹרתיים כל-כך רחוקים, כל-כך מוזרים מהמנהגים המקובלים לא רק של היהודים, אלא אפילו של המשׁפחות המשכילות בכלל;  אבל למנע מבתם, את אשר היא בחרה באות-נפשה, את האֹשר ואת הגדולה שתקבל בבית בעלה העשיר והתקיף שתשוקתו אליה – לא יכֹל מכל הבחינות שבחן באמרות צרופות לפני אשתו המתאוננת והמצטערת.

רוֹזליה התאוננה לפני בתה.  היא בקשה ממנה שלא תחפז לתת את הסכמתה... תחכה-נא עוד שנה ותוכח לדעת היהיה אלכסנדר ואסילייביץ נאמן לה או אולי יעזבנה בהשפעתה של משפחתו העוֹינת את היהודים.

– אגיד לך מריה – הוסיפה בדבריה – אגיד לך את ספקותי ואת געגועי... הלואי שאתבדה... מתיראה אני שאולי תתחרטי על מעשיך אחרי-כן. 

– מדוע?  שאלה מרים בתמהון רב – אלכסנדר איש ישיר ונאמן-רוח...

– איני מפקפקת בישרו... אבל צריכה את להבין, כי מסורה את להאמנות... את חולמת על התיאטרוֹן, על הצטינותך בזמרה של האוֹפירה... והוא... איש עשיר, איש ממשפחה בּוּרגנית, ממשפחה שיש לה מסֹרת מיוחדה, מגוּבשה במשך מאות שנים... לא לרצון יהיה גם לאלכסנדר ואסילייביץ הדבר, כי אשתו היא אחת הארטיסטניוֹת, זמרת בתיאטרוֹן...

– אני דברתי אתו בענין הזה, והוא נתן לי הבטחה גמורה שלא יפריע לי להתמסר לאמנות, לתיאטרוֹן.

– אבל, בתי – הוסיפה האם לדבר – הרי תכנסי למשפחה, זרה לרוחך, למנהגיך, להלך-נפשך... ואת זרה לה לגמרי... מחשׁבותיך לא כמחשבותיהם של בני המשפחה הזאת... מה שהם אומרים טוב – רע בעיניך...  איך תרגישי את עצמך בסביבה כזו. באטמוֹספירה מלאה אדים משונים...

– אמי, אמי יקירתי! אני מוכנה בשבילך להפטר מאלכסנדר... אבל דעי, כי לא בבית-משפחתו אשב ולא בחוג אישׁי-המשפחה הזאת הגרים במוֹסקבה, כי-אם בביתנו בפטרבּוּרג... וביתנו יהיה בית-ועד להסופרים, להאמנים, להארטיסטנים...  הסביבה שלנו תהיה אחרת לגמרי מהסביבה של משפחת קלאבוֹחוֹב ומסֹרותיה ומנהגיה...

נשׁתתקה האם.  מה יכלה עוד להגיד לה?  התגיד, כי אלו היו עדיין בחיים הסבא והסבתה היתה מוכרחה להסתיר מהם את המעשה המכֹער הזה ולא להביא עליהם צער ויגון שידכאו את שיבתם.

וגם את כאבה היא – הסתירה מכולם.  המכה השניה שהוכתה בידי בתה השניה ירדה עמוק בלבה הכואב – ותעצב מאד; בודדה, גלמודה, בסתר חדרה בכתה של שברה הגדול – ואין מנחם לה.  רוח עצבת אפפה אותה ותתבודד בצרתה.

עברו ימים אחדים וקלאבֹוחוֹב בא לבקר – "בקור רשמי" – במעון ברגסוֹן, טרם עזבו את העיר לשוב פטרבּוּרגה. דבר עם הורי מריה, בקש מהם את הסכמתם לחתוּנוֹ עם בתם הנחמדה, באר להם שהיא תהיה מאושרת בהתחתנותם, באהבהּ אהבה עזה זה כשנתיים, מיום שנפגש אתה בבית אחותה, בבית מורו החשוב, הפרוֹפיסוֹר ולאדימיר ויראייב... היא תהיה לתפארת בין אישי החברה העליונה שבעיר המלוכה.  היא הבטיח בדברים רבים של מאוייה יקרים גם לו, שכל שאיפותיה אל האמנות הנשגבה  קדושות גם לו.  נכנסה מריה אל האולם. התאדמה בראותה גם את אלכסנדר ואסילייביץ.  ישבה נבוכה מאד.  אביה פניה אליה, והיא נענתה לו בדמעות על עיניה, קמו כולם ממקומותיהם;  עמדו נבהלים ונבוכים.  ברגסֹון חבק את קלאבוֹחוֹב ונשק לו שלש פעמים כמנהג;  לקח את ידו ואת יד בתו וחבר אותן.  ברך את הזוג ואחל להם שפע אֹשר וטוב.  והאם עמדה מבלי נֹע, ודמעותיה נגרות של לחייה בלי אֹמר.  קלאבּוֹחוֹב לקח את ידה, נשק אותה ויאמר בלבה, כי מרֹב שמחתה לא יכלה הגברת להביע את אחוליה ואת ברכתה... 

אחרי ימים אחדים נסעה גם מריה לעיר המלוכה להמשיך את למודיה בקוֹנסרבטוֹריוּם.

 

פרק ה'

סופיה ומריה, שתי החברות

בנו ובתו של ברשדסקי שניהם למדו חכמת הרפואה;  גריגורי באוניברסיטה בפקולטה למדיצינה וסופיה בבית-המדרש המדיציני לנשים.  גריגורי, שהיה צעיר בשנים מאחותו, היה נשמע אליה.  בדירה אחת ישבו, כל אחד בחדרו, רק באולם-האורחים שבדירה יכלו שניהם להשתמש בשעה שהיו באים אליהם חבריהם או חברותיהם.

סופיה נמצאה בשנה זו במחלקה הרביעית, היא היתה שוקדת של למודיה בהתמדה רבה, היתה מכַוֶנת לבֹא אל השעורים של הפרופסורים בדיקנות והיתה זריזה לבקר בקליניקה לפי הוראות המורים העובדים שמה.  אבל נטיתה היתה מכוונת לא ללמודי-המחלות בכלל וסדר רפויָין, אלא למקצוע אחד של המדעים הנלמדים בפקולטה המדיצינית ובעוד היא יושבת על ספסלי בית-המדרש בחרה במדע הביאולוגיה, ובשתי השנים האחרונות הקדישה את רב עתותיה, הפנויות מהשעורים, לחקירות ולבחינות במעבדה של הפרופסור לביאולוגיה, הקפדן הזקן, שרק מעטים מתלמידיו היו רצויים בעיניו וראויים לעבודה מחקרית במעבדה.  ובין אלה המעוטים היתה גם סופיה ברשדסקי המצטינת בשקידתה, בחקירותיה ובידיעותיה ותשא חן וחסד ממורָה המפורסם בעולם-המדע.

רבים מחברותיה ומחבריה אמרו שלא בפניה, כי סופיה ברשדסקי מצטינת ביפיה ובחנה.  אמנם בעיר זַרְעָן נתנו את זר הבכורה ליופי להעלמה מריה ברגסון, אבל שסופיה ברשדסקי משכה אליה את לבות מקורביה – הודו כולם;  ולא מפני יפיה כי אם דוקא מפני חן של הוד נפשי, מפני רצינותה לפעמים, רצינותה של בעלת שכר והשכלה ולפעמים מפני בת-צחוקה המלבבת והמזהירה.

ואמנם, גוה המחוטב; שרטוטי פניה השחרחרים-העדינים, עיניה האפרות-כחלחלות, שערותיה השחורות המשתרגות במקלעות עבות על ראשה והנופלות בתלתלים קטנים על מצחה הלבן;  אור חן הזורם מעיניה; הרצינות המתלבטת במבטיה והליכותיה או הצחוק המרחף לפעמים על שפתותיה הדקות-האדומות הכל היה מלבב ומושך את לבות מכריה, אבל גם כאלו מרחיק אותם מאינטימיות יתירה וכאלו מזהיר אותם מיחס של קלות-ראש כל שהיא בהתקרבם אליה.

ויש שהיא נודרת הנאה מכל תענוגות הנעורים ונשקעה ראשה ורובה בעבודתה בבית-המדרש, בקריאה בספרי מדע בלשונות שונות – כי שלש שפות אירופיות היו שגורות בפיה, – אבל לפעמים היתה רוח אחרת עמה, רוח של עליזות, והיתה מבלה שעות אחדות בטיול ולפעמים נמשכת לקונצרטים וגם לרקודים.  כשהיתה מבקשת מנוחה למוחה אחרי התעיפה מחקירותיה ועבודתה במעבדה, היתה הולכת יחד עם אחיה, – והוא היה מחויב ללווֹתה – להתיאטרון לשמוע את האופירה או לראות במחזה דראמתי בתיאטרון האמנותי ולפעמים קרובות היתה יושבת אצל הפסנתר ומנגנת את המנגינות של שופן, של ביטהובן, החביבות עליה.

בהיותה תלמידת-הגמנסיה היתה קוראה בספרות היפה, קראה בהתמדה את ספורי גדולי הסופרים האמנים ברוסית, בצרפתית; אבל כשהתמידה בשעורי המדעים בבית-המדרש עזבה כמעט את הספרות היפה ולא התענינה בה.  כשהיתה באה אל בית הוריה בחדשי הקיץ, בזמן שבית המדרש סגור, מצאה בספריה החשובה של אביה ספרים שונים במחקרי ההיסטוריה האנושית, בסוציולוגיה, בפילוסופיה, והספרים האלה לקחו את לבה והגתה בהם בעיון רב ובשוּם-שכל והיתה מתוכחת עם אביה בעניני מחקר אלה.

בשנה השלישית ללמודה בבית-המדרש לנשים בא גם אחיה גריגורי ונתקבל – הודות לתעודֹת-הבגרות המצוינת – למחלקה הרפואית של האוניברסיטה, מה שהיה קשה להשיג ליהודי גומר גמנסיה.  אחיה נסחף אל קבוצת חבריו שהתענינו בציונות: הוא היה בא אל אספותיהם של הציונים ומשתתף בפעולותיהם ב"נגלה" וב "נסתר".  גם סופיה התענינה בתנועה הלאומית והקדישה שעות אחדות משעותיה הפנוית לקרא בספרי ראשי התנועה  והתעמקה לדעת את קורות עם ישראל.  העיון הזה, התעמקותה בהבנת הרעיון הציוני, ההכרה, כי ההלכה קודמת למעשה בכל מחשבה אנושית – מדעית או לאומית, – הם שהביאו אותה להתודע להסופר נחומוביץ, שהיה דורש דרשותיו בין בני-הנעורים ומפרש לפניהם את השתלשלותו של הרעיון הלאומי, את מהותו ההסתורית והחברתית  ואת מקומו בתנועות הלאומיות השונות שהתעוררו במשך חמשים השנים האחרונות בין האומות השונות.

נחומוביץ, חניך הישיבה והאוניברסיטה, שהתעתד בנעוריו להיות רב בקהלת ישראל ומתיחס בהלצה אפילו למנהיגי-הדת, היה נואם נפלא, מושך אליו את שומעיו בעמקות מחשבותיו ובהגיון הנחותיו, והיה נושא את דבריו על מחקרים חברתיים ולאומים כפרופסור זה, המקריא את שעורו מהקתדרא בבית-המדרש.  הוא היה מתבל את נאומיו בפתגמים מופתיים, בבדיקות, המבדחות את דעת שומעיו ובמשלים יפים ומענינים, שרק מעטים משומעיו ידעו שמהספרות העתיקה הישראלית הם לקוחים.

גבה-קומה, צנום, לחיים משוקעות, חטם גדול בולט, ראש גדול מכוסה שערות שחורות ארוכות שכבר שיבה נזרקה בם למרות שלא הגיע אף לשנות הארבעים, מצח רחב וגבה, גלוח למשעי, סנטרו החד בולט;  כך היתה צורתו של האיש שהיה עושה רושם משונה על אלה שלא ידעוהו;  אבל עיניו האפרות-כהות, המבריקות באור בינה עמוקה, ונאומו המלבב, שממנו כאלו נתזו אמרות מחכימות, ידיעות והסברות במדע החברתי והאקונומי, הבקורת החריפה שלו, המיוסדת על הסברה הגיונית, שבקר את מחקרי חכמים רבים, –כל אלה היו מושכים אליו את לבות בני הנעורים המתלמדים, המבקשים את האמת ואת הדעה הנכונה בתוכם של החיים הצבוריים, את ההשקפה העילאית על מצב עם ישראל בארצות הגולה.

בני הנעורים כבדוהו וחבבוהו והיו קוראים בעיון את מאמריו בעתונים והיו מאזינים בשום לב לנאומיו או, כמו שהוא היה קורא להם, לשעוריו בידיעת-החברה.  את השעורים האלה היה נחומוביץ מקריא בחדרי שומעי לקחו במקומות שונים בשביל זהירות מעין הרעה של הבולשת;  וכאשר התרבו הבאים לשמע את דרשותיו הוכרח לחלק אותם לקבוצות והיה שונה ומכפיל שעורו פעמים או שלש פעמים.  אחרי כן עבד נחומוביץ את "השעורים" האלה והוציאם בדפוס בקונטרסים שהתפשטו בין בני הנעורים.

גדולה היתה על סופיה ברשדסקי השפעתם של נאומי נחומוביץ;  התקרבותה אל חבריה ה"לאומיים" נתנה לה את הדחיפה להרבות במחקר דברי ימי ישראל בכל תהפוכותיהם האיומות ובכל ההופעות התרבותיות המזהירות, אבל לא הרחיק אותה מעבודתה המתמדת במעבדה הביולוגית.  הפרופיסור הקפדן והרגזן ונחומוביץ הנואם והמסביר עם בדיחותיו והלצותיו, שהיו מגיעות לפעמים לפרדוכסים, – שניהם היו חשובים וקרובים לה.  ובכל זאת הסתירה בחבה את רעיונותיה הלאומיים, כמו שלא לרצון היה לה הספור על עבודתה  המדעית באוניברסיטה.   היא היתה רחוקה מהתפארות, מהתגדלות ומהתגאות;  הדבר הזה, כששמעה מפי חבר ולפעמים מפי אמא, היה מקניטה.

סופיה ברשדסקי ומריה ברגסון היו רעיות קרובות אשה לאחותה בכל שבע שנות למודיהן בגמנסיה  כשהיו יושבות על ספסל אחד במחלקה;  השקפותיהן, שאיפותיהן ואפילו התמדותיהן בלמודים היו שוות ולא נִכר הבדל בין אחת לשניה.  אבל מיום שיצאו לעולם הגדול ונסעו לערים שונות ובחרו במקצעות שונים – האחת את האמנות והשניה את המדע – כאלו התרחקו אשה מרעותה.  אמנם כשהיו שבות לעיר מולדתן בימי פגרא או בימי-הקיץ, אז היו מבלות את זמנן כמעט תמיד יחד, אבל היתה ההרגשה שניתק הקשר האמיץ שקשר אותן בילדותיהן, ואולי מפני כך לא הסבירה סופיה לרעותה את המחשבות הללו שתקפוה עכשיו בכל עזוז גדלותן.  היא בחנה והסתכלה שרעותה, הלומדת בעיר המלוכה התרחקה מכל השקפות אחרות מלבד האמנות החביבה עליה.  סופיה מאסה בוכוחים ובהסברות ולכן השתדלה לבל נגוע בכל הפרובלימות המטרידות, שענינו בזמן ההוא את בני-הנעורים, השואפים לרעיונות נשגבים ולפעולות חברתיות חשובות.  כל אחת הלכה בדרכה שהתותה לה להשגת מטרותיה, ובשעה שמריה ברגסון ראתה בדמיונה מטרה אחת וחזתה עליה תמיד להיות ארטיסטית, זַמרת בתיאטרון, – לא ראתה סופיה ברשדסקי שום מטרה אחרת מלבד מטרה מעורפלת, אי-ברורה לעבוד עבודה מדעית ולהתמסר לפעולה לאומית.  

מריה ראתה בחלומה איך הקהל הגדול מתפלא מזמרתה, את התלהבותו הנפרזה, את הכבוד שמחלקים לה כל סוגי העם;  דמיונה תאר לה תמונות מלהיבות;  היא קותה כי יבוא יום והיא תודע כזמרת מפורסמת וכארטיסטית מצוינת בארצות רבות, ושמה הטוב יתפשט בעולם כולו;  היא חשבה שיבוא יום וגם העתונים יספרו את גדולתה ויהללו את כשרונותיה.  ואמנם היא כבר טעמה טעם הפזיזות של הקהל והתרגשותו, כשהיתה לה ההזדמנות לזמר בקונצרטים אחדים בעיר המלוכה והמבקרים המובהקים עטרו לה בעתונים היומיים כתר תפארת,  והללו את כשרונה ואת הצליל היפה והמבריק של קולה.

סופיה היתה מעלה ומפליאה את כשרונה המוסיקאי של חברתה האהובה לה.  לפעמים, כשהיו יושבות בימי-הקיץ בבתי הוריהן, היתה סופיה מדברת עם מריה על המוסיקה העברית, ועל המוסיקה העממית היהודית, על האגודה, שנתארגנה על ידי מוסיקאים יהודים, במטרה להוציא את הנגון היהודי מאפלתו, לשכללו, לשפרו ולהראות לעולם כולו את יפעתו.  סופיה היתה קרובה לרבים מחברי האגודה;  פעמים אחדות בקרה, יחד עם אחיה, את הנשפים, שהיו מסדרים חובבי הזמרה היהודית, וראתה את ההתלהבות  העצומה, היוצאת מאליה מעמקי נפש היהודי, בשמעו את הנגונים, שכל כך קרובים המה לו על פי אינטואיציה, שבאה לו אולי בירושה מאבות-אבותיו;  הסתכלה והבינה, עד כמה  גדול כחה של הזמרה העממית היהודית לקרב רחוקים של אישי האומה, להכות גלדים של מיתרי-לבם ולעורר את רוחם להשגת שתופם לעמם ולתרבותו. 

מריה אמרה לה, כי אמנם היא שמעה מחברותיה של מציאותן של נטיות אלה להחיות את הזמרה העממית, והנטיות האלה מצאו להן  הד בלבבות האנשים, החובבים את היצירה העממית.  אבל סוף סוף הנגונים האלה, כמו כל יציאה עממית בכלל, פשוטים, פרימיטיביים הם, והמוסיקאי, שחונן בהשגת הצלילים של גאוני-הקומפוזיציה, יכל  להתיחס את הנגונים הללו  כלשבר שעשוע בעלמא.  אולי בשנים הבאות, כשתשיג את שהתותה לפניה, תתענין גם במקצוע הזה, בנגונים העממיים של העמים היושבים ברוסיה.

כשנודע לסופיה דבר יחוסי-האהבה שבין חברתה ובין קלאבוחוב, הצטערה בלבה שהתאהבותה של מריה תדרש ממנה קרבן גדול – לעזב את עמה ואת דתה.  בעמקי-נפשה היו חבויים סכויים, שמריה ברגסון תודע בעולם הגדול כארטיסתית מפורסמת – ותוסיף כבוד לעמה ולסגולותיו.  היא הצטערה שחברתה נמצאה בסביבה כזו, המרחיקה אותה מכל זיק ליהדות, בישבה בביתה של אחותה הבכירה, בית ועד לאנשי-שם, ששאיפתם לחרותה המדינית של רוסיה הגדולה דורשת התבוללות כל עמי-הארץ בתרבות הרוסית.

ויש שהיא חשבה: אולי באמת מטרתה הנשגבה – להיות אחד המפורסמות בזמרות, מה שמתאים לכשרונה שחוננה הטבע – מכריחה אותה – גם בלי הכרתה הגלויה שיהיה לה סיוע וסעד מאיש בעל עתר-נכסים, למען תוכל להופיע על במת-התיאטרון בכל תפארתה.

כשנסעו מזרען ברכבת וישבו בקרון אחד ואחרי-כן כאשר שהתה מריה ימים אחדים במוסקבה והתארחה במעון חברתה, התקשתה סופיה להבין את הלך-נפשה של רעותה בהחלטתה להמיר את דתה בדת בחיר-לבה.

– הרי סוף-סוף – חשבה סופיה – אין היא מאמינה בשום דת שהיא, איך תעשה שקר בנפשה לקבל דת אחרת ומנהגיה הזרים לה.

את ספקותיה אלה השיחה לפני מריה.  ואמנם היא הסבירה, כי מתיחסת היא באדישות גמורה לכל דעה דתית וכן אין היא מתעמקת להבין את המושגים ה"לאומיים",  אשר עליהם מדברים ה"פוליטיקאים".  החלטתה הפיקה רצון רב מאביה.  הרי את יודעת – הוסיפה – כי אבי הוא בעל-דעות חפשיות ונוטה להתבוללות גמורה.  רק אמי הצטערה... וקשה לי הדבר הזה, תעברנה שנים אחרות – וגם היא תתנחם בראותה, כי ההתחתנות תביא לי אֹשר מאין כמוהו.

מריה ספרה לחברתה את הדברים שהיו בינה ובין אמה.  היא הדגישה ש "אמה מפקפקת,  אם ימלא אלכסנדר את הבטחתו – לתת לי את החופש האישי להיות ארטיסתית-זמרת".

– הפקפוק הזה – הוסיפה להסביר לחברתה – בא לה ואולי גם לך, יקירתי, מפני שאינכן מכירות את אלכסנדר.  אתן רואות בו את העשיר, את בעל-בית-החרשת והעסקים הגדולים.  אבל, יקירתי, לו ידעת את תכונות-נפשו, את רוחב דעתו, לא היית דנה אותי לכף חובה...  את אלכסנדר אהבתי – לא בגלל עשרו... חלילה לי!   אלכסנדר למד הרבה חכמה, ישב באנגליה והסתכל בסדרי הארץ הנאורה, החפשית-המשמרת הזאת... שני הפכים בנושא אחד... והדבר הזה מתאים לרוחו של אלכסנדר: הוא משמר בטבעו וחפשי בדעותיו... טעות היא, אם חושבים ששאיפתו, שאיפת-חייו, היא להגדיל את עשרו... מטרתו הנכונה היא לא התעשרותו האישית או המשפחתית, אלא התעשרותה של מדינתנו הגדולה... הוא אומר – כמה פעמים שמעתי את דבריו במסבת סופרים, עסקנים, מדינאים... הוא אומר: אין גבול להמכרות העצומים, לחמרים המרובים, שמדינתנו עשירה בהם, ואל יבואו הנכרים עם הונם לנצל את עשרנו ואת עבודתנו... אנו, בני הארץ, מחויבים לקחת הכל בידינו – רק למען טובת כל הארץ וכל תושביה העמלים...

– ועוד אוסיף לך, יקירתי: אלכסנדר חובב האמנות הוא, ולא רק חובב, כי-אם גם מבין גדול... הרגש הזה מחיבו לרכש את התמונות של גדולי-האמנים – ולא רק בשבילו, אלא בשביל המוזיאונים למען ירוו נחת כל הבאים לראותן... הוא פזר הרבה הון לסיע את התיאטרון האמנותי ואת האופירה הפרטית, לא של הממשלה... לאלכסנדר ספריה חשובה... והוא קורא בספרי-המופת...  יש לו אוסף ציורים של הצירים מהמאות שעברו... לא, לא, סופיה!  אל תעלה מחשבה זרה בלבך שבחרתי באלכסנדר מפני נטיה רעה... ואני מאמינה לדבריו שניצוץ-האמנות הנטוע בלבו הוא שנתן דחיפה להתאהב בו...  הוסיפה בצחוק נעים ותחבק את רעותה ותנשק לה.  אשרה בצבץ מכל נימי נפשה ומכל שרטוטי-פניה.

 

פרק ו

טראכטנברג התקרב אל ברשדסקי

כחידה היו היהודים בעיני רבים מתושבי העיר, אפילו רבים משריה, פקידיה ומשכיליה.  רובם ככולם, שנולדו והתחנכו בערי פנים רוסיה, ידעו את היהודים בכלל רק מפי השמועה או מה שקראו בספרים המדברים על היהודים כלאחר-יד, אגב ספורים שונים.  ואלה האנשים לא התענינו כלל בשאלות, השייכות למצבם של היהודים ברוסיה, לזכויותיהם, למנהגי-דתם.  אבל באו העתונים, הידועים בשנאתם ליהודים ובקרבתם למלכות, והפיצו את ארס האיבה, את רעל הבלבולים והשקרים;  באו המקרים האיומים, הפרעות, ההרג, השוד והבזה שהתחוללו על היהודים;  באו מאורעות איומים ועוררו לשנאה ולבוז את רגשי-המוני-העם ואת רגשי מנהיגיהם ומדריכיהם.  והאנשים האלה מצאו לפניהם קבוצות יהודים, היושבים שלוים בעירם, אנשים תמימי-דרך, אנשים עמלים בסוגי המלאכה, המסחר והתעשיה, אנשים שלא עשו עולה לאיש – ומה היא כל הצעקה?   מדוע זה מתנפלים אליהם כל הימים ומדוע שופכים עליהם העתונים יום-יום קיתונות של בלבולים, של חרפה ושל אשמות?   אולי ישנן כתות שונות, כמו שחושב אחד-המורים שבגמנסיה, איש משכיל וחקרן – ובמקומות אחדים יושבים אנשי-הכתות הללו, האשמים בהרס ובכליון שהם מביאים על ארצם הברוכה? 

והמפקפקים הללו מצאו להם מכרים וידידים בין היהודים  אנשים שכולם מכבדים אותם, אנשים כמו הרופא ברגסון וכמו בעל-התעשיה ברשדסקי.  שניהם היו מכובדים וחשובים לא רק בשדרות המשכילים ובפרט בין המון-העם אלא גם בספירות העליונות.  אם ברגסון היה מכובד מפני שהיו זקוקים לו בשעת מחלה, כי נחשב היה כמומחה גדול למחלות פנימיות, הנה היה ברשדסקי חשוב בעיני-כל כסוחר, שנתן דחיפה להתפתחותה המסחרית והתעשיתית של העיר.  עסקו, עסק בית-החרשת, הגדיל את העבודה בעיר ונתן פרנסה קבועה לפועלים, לעוזרים ולסוחרים שונים.  הוא היה הראשון שנתן דחיפה לעבוד תעשיתי, רציונלי, של עצי-היערות המרובים.  מלפנים היו חוטבים את העצים ושולחים אותם ברפסודות לארצות זרות ששם שמשו לחמר תעשיתי.  עכשיו התרבתה התעשיה הזאת בסביבה הגדולה שבפלכים, העשירים ביערות גדולים.  ברשדסקי קנה לו שם גם בין הסוחרים וגם בין האצילים, בעלי-האחוזות ובעלי-היערות.  הליכותיו והתיחסותו לאנשים, שאתם היה בא במתן-ומתן תמידי;  האמון שהגו לו כל אלה, שהיו להם יחס מסחרי אתו;  נמוסיו האציליים ופרסומו כבעל-ידיעות מרובות במדעי-החברה, במדיניות ובהסטוריה – כל הדברים האלה ענדו לו שם תפארת בעירו ויהי אחד מחשובי זַרְעָן. והיו גם  אחדים ממשכילי-העיר שהביעו את צערם על אשר בין לברשדסקי, לפי החק המקובל, הזכות להבחר לועד העיריה.  רבים היו בטוחים שאילו היה נבחר יכל היה להביא תועלת רבה בפתרון שאלות חשובות בעסקי-העיריה.  ברשדסקי היה חבר נכבד לכל חברות-צדקה וחברות-תרבות – המאושרות לפי חוקי השלטון.  הוא נבחר לחבר נכבד למועדון הגדול שבבית-האצילים.  כאשר החליטו, לפני שנים אחדות, לתכן בעיר רשת של הספקת מים מן המעינות הרחוקים, המצטינים בטיב מימיהם, וגם לתכן תחנה של זרם חשמלי להארה ולתעשיה – היו באים אליו אחדים מנבחרי העיריה ומתיעצים אתו בנוגע לתכניות הפיננסיות של המפעלים הגדולים האלה.

ולפיכך לא נפלא הדבר, כי במעונו של ברשדסקי היו מתאספים לפעמים חשובי-העיר, המשכילים והסוחרים וגם פקידים אחדים, בנשפים הקבועים במשך החרף.  אבל השרים היושבים ראשונה במשרדי-הממשלה וגם האצילים המיוחסים היו משתמטים מהיות בין באי-ביתו של היהודי ברשדסקי למרות הכבוד שרכשו לו.

ולפעמים היו ידידיו אלה פונים אליו לבאר להם תופעות שונות בחיי היהודים, מה שקראו בעתונים או מה שהיו מדברים בטרקליני-השרים.  וברשדסקי היה נותן באורים ופרושים לשאלותיהם ומשתדל להעמידם על האמת.  וכך נהיה ברשדסקי – למרות רצונו – ל"מומחה לעניני היהודים" והיה לעתים קרובות מוכרח להמליץ על היהודים מן האשמות של אויביהם.

כשניקולאי אנדרייביץ טראכטנברג בא לפני שנה בקירוב לעבד כפרוקורור בעיר הזאת, התודע עם מיכאל ברשדסקי בהיותם יחד במועדון של האצילים. הוא שמע על-אודות האישׁ הזה,  "הסוחר המלומד", כמו שתאר אותו אחד מידי-טראכטנברג, העורך-דין גוֹליציב.  ישבו ודברו ארוכות על המהלך במדעי-הפילוֹסוֹפיה בעשרות השנים האחרונות.  טראכטנברג נוכח לדעת, כי בר שיחו איש שבקי בספרות הפילוֹסוֹפית יותר ממנו;  ולפיכך היה שמח להפגש אתו במועדות או בביתו של גוֹליציב ולהתוכח אתו בעניני המדעים המשפטיים שגם הם נהירים היו לברשדסקי.  חפץ טראכטנברג לעין בספרים אחדים בלשון הגרמנית של גדולי-המדע ואמר לו ברשדסקי, כי בביתו נמצאים הספרים האלה וכי מוכן הוא לתתם לו ברצון רב.  אז בקר טראכטנברג בביתו של ברשדסקי.  הוא הובא אל חדר-העבודה של בעל-הבית.  בחדר הזה ראה שורה גדולה של ספרים בלשונות שונות מגדולי-החוקרים והפילוֹסוֹפים ורובם היו שייכים לסוג מדעי-הרוח. על הדלפקים ועל הכונניות היו מפוזרים ירחונים וספרים שיצאו רק בחדשים האחרונים.

לא יכֹל טראכטנברג להתאפק מלהביע את התפעלותו על "חדר-איש-החוקר", כמו שבטא את מחשבתו לפני בעל-הבית.  שעות אחדות ישבו ושוחחו על ענינים מדעיים.  כאשר יצא טראכטנברג מבית ברשדסקי הרגיש ספוק נפשי כל-שהוא שלא יכֹל לתת לו בטוי נכון.

באחד הימים בסוף ימי-הקיץ כשנכנס טראכטנברג ל"רגעים אחדים", כמו שאמר לבעל-הבית, רק למצא את הירחון הגרמני שנתקבל בימים אלה, נפגש עם סופיה, בתו של ברשדסקי.  אביה הציגה לפני האורח:

– בתי... סטוּדנטית למדיצינה...

וטראכטנברג נשׁאר יושב באולם האורחים של מעון ברשדסקי שעתים והאריך את שיחותיו גם עם האב וגם עם הבת.  הבקור הזה עשה עליו רֹשם כביר.  לא רק יפי-סוֹפיה והחן המתוח על פניה לקחו את לבו כי-אם גם התפלאותו למצֹא עלמה מסורה למדע, שואפת לחקֹר הויתו של העולם, להבין את האדם שבחברה ובוחנת את השאלות ואת הבעיות, המטרידות מוחם של הסופרים והמלומדים.  בחוג החברה שבו גודל, חונך, למד ועבד – לא מצא טפּוּס של עלמה כסוֹפיה.  בהכרתו נחרתה בּבוּאה של טפּוּס כזה.  הוא חפש טפּוֹס זה ולא מצא.  והרעיון הזה היה לפניו, כאשר כתב את הדראמה שלו. הוא מצא את ההפך מאשר חפש:  עלמה בחברה הגבוהה ששאיפותיה, מעיניה, סכוייה לעתיד, השגותיה – כלן נוטות למקום אחד: לחיים שיש בהם עליצות, תענוגות, ריקנות.  והגבּוֹרה הזאת נפגשה עם האיש המלומד, החוקר, השואף לגדולות, הרחוק כמעט מהבלי-העולם של השדרות הגבוהות.  ושתי הנפשות הרחוקות בתכונותיהן התקרבו, והקרבה הזאת הולידה את ההתנגשות שהמיטה אסון על שניהן.

מיודעיו התיחסו ברצון אל חבורו.  ארטיסטית מפורסמת לקחה עליה את תפקיד הגבּוֹרה של הדראמה שהוצגה גם בתיאטרון בעיר המלוכה, ונתקבלה בתשואות-חן מהקהל. 

עבודתו התדירית והאחראית כסגן התובע הממשלתי בבית הדין, שנתמנה למשרה חשובה זו שבועות אחדים אחרי הצגת הדראמה שלו, לקחה ממנו את כל שעות העבודה היום-יומית, ולפיכך עזב את נטיתו אל הספרות ה"יפה" והתעמק במחקרי-המשפטים.

פגישתו עתה במקרה עם סוֹפיה ברשדסקי כאלו העירה בחביון מחשבתו את נטיתו להסתכל בנפשות, המענינות אותו מצד אפין המיוחד והעלולות לשמש מופת בחזיון ספרותי לתיאטרוֹן.

הרעיון הזה קרב אותו אל בית ברשדסקי יותר ממה שהתקרב אל מיכאל ברשדסקי כאל איש הוגה דעות חשובות במדע-המשפטים.  סוֹפיה חזרה לבית-מדרשה ולעבודתה במעבדה ובחדרה, וטראכטנברג הוסיף –  אמנם לעתים רחוקות – לבוא אל בית ברשדסקי ולשוחח בענינים ספרותיים או מדעיים ולפעמים גם בשאלות שעמדו על הפרק בימים אלה, ובין השאלות היתה פתאם, כלאחר-יד, בלי משים, מתפרצת גם שאלת מצב היהודים.

אמנם רמזו לו ב"ספירה הגבוהה" של שרי-העיר, כי משונה בעיניהם "ידידותו" עם ברשדסקי, שאמנם איש חשוב הוא ומכובד בעיני השרים, אבל הוא רק... "סוחר יהודי".

הרמזים האלה צערו אותו וגם הפליאו אותו.  הוא לא ידע ולא שמע שלום על ה"יהודים" בביתו של דודו, הגנרל, הרופא של חצר בית-המלכות, ראש הרופאים בבית-החולים של צבא-מהלך.   דודתו התימרה ביחוסה, וכאלו גם ביחוסה של כל משפחתה, שמוצאה מיחסני האצילים;  ניקולאי הילד ואחיותיו, בנות דודו, היו מתגאים ביחוסם שהאמינו בו אמונה שלמה.  הוא התחנך בגמנסיה פרטית שתלמידיה רובם בני השרים והפקידים הגדולים או בני העשירים המפורסמים;  את חנוכו במקצוע המשפט קבל לא באוניברסיטה, כי-אם ב"בית-המדרש למדעי-המשפט", שרק בני רמי-היחש זכאים היו להכנס אל "קדש הקדשים".  הוא התרעע עם בני-השרים, קצינים, פקידים.  בתיאטרון, בחוגי-הסופרים היו לו מכרים, שאחדים מהם היו יהודים לפי שרמזו בפניו עליהם, אבל לא השגיח בדבר הזה ולא התענין:  ומה אכפת לו מוצאו של איש זו או אחר.  כשעבד במשרתו בבתי-הדין היה נפגש עם עורכי-דין ידועים שהתיחס אליהם בכבוד רב מפני שנאומיהם, שהיו נושאים לפני השופטים, היו כל-כך מענינים מצדם של המחקרים המשפטיים שהרבה אפשר היה לו, לתובע הצעיר, הממונה מהממשלה לחקור חקירה עמוקה כל משפט ומשפט, ללמד מהם.  וביניהם היה העורך-דין המפורסם זליגמן, עסקן צבורי, מדינאי, נואם מצוין.  האיש הזה היה יהודי – הדבר הזה היה ידוע לכל באי בית-הדין.  וסגן התובע הממשלי השתדל לבא מדי פעם ופעם בחברתם של עורכי-דין והיה נהנה גם משיחותיו של זליגמן.

אבל כנראה השפיעו הרמזים על יהדותו של ברשדסקי על טראכטנברג, כי תמיד היה משתדל ללכת אל בית ברשדסקי יחד עם העורך-דין איואן דימיטרייויץ גוליציב, מיודעו הקרוב, או עם אחד ממיודעיו האחרים שהיו גם כן בין באי-בית ברשדסקי;  ולפעמים היה נפגש אתו או במועדון או בביתו של גוליציב.

 

פרק ז

שיחות פוליטיות

נזדמנו פעם בביתו של הדוקטור פטר דמיטרייביץ גוליציב – ברשדסקי, טראכטנברג, ברגסון ועוד שנים-שלשה ממשכילי-העיר.

אחרי שתית תה כמנהג ואחרי פטפוטי-מלים על דברים בלתי חשובים ממאורעות העיר ומחדשות העולם הגדול ומהתרחשויות שונות, מדיניות וכלכליות, בארצות מערב-אירופה, התכנסו בחדר-העבודה של בעל-הבית ודנו בכבד-ראש על המעשים המדיניים, המתהוים בחוגי-הממשלה.  שוב נתאספו הצירים בבית-הנבחרים, שוב נשמעו הנאומים והוכוחים באולם הנהדר, אשר בארמון בית-הנבחרים, מתנגשים ביניהם מנהיגי-מהפלגות וגדולי-הדברנים – ופעולות רצויות, פעולות נחוצות, שהתקדמותה של המדינה תלויות בהן, לא נתגשמו ולא נתממשו.  שר הולך ושר בא – ומפעלי-המדינה עומדים כהויתם מקדם;  רוח הריאקציה נושבת בכל חללה של המדינה, והשלטונות מגדילים בכרוזיהם, בחוקיהם ובסדרי-משטרם – את האיבה, השוררת ביניהם ובין המוני האוכלוסים שבמדינה.

מענין לענין הגיעו אל שאלת האנטישמיות שהתגברה בשנים האלה.

– האנטישמיות – אמר גוליציב – נהיתה בזמן הזה לילד שעשועים של השלטון המדיני, המטפח בה בחריצות רבה כאלו בה נאחז פתרון שאלותינו המדיניות הכי חשובות.

– האנטישמיות מתפשטת בכוון אחד עם הריאקציה – אמר ברגסון – והיא מתנדפת בשעה שבאה ההתקדמות המתגברת.

– הריאקציה וההתקדמות שתי תופעות כבירות, השולטות תמיד בחברה באנושית – אמר ברשדסקי – אין אנו יכולים להראות איה הם הגבולים שביניהן...  פעם בולטת התופעה האחת ופעם מתראה התופעה השניה...  פעם נראים עננים שחורים, כבדים, ופעם מזהירים קוים בהירים... האור והצללים... הרע והטוב... תמיד יש מקום גם לזה וגם לזה בתופעות הטבע ובחיי החברה האנושית...

– אבל האנטישמיות היא חזיון מיוחד בחברה – אמר איואן גוליציב – וצירך להתחקות על שרשיה, על טבעה... אנו מוצאים אותה גם בצרפת התרבותית, המתקדמת, הדמוקרטית, וגם ברוסיה הריאקציונית  עכשיו... היא התפשטה בשנים הקדמוניות כמו בזמננו...

– ובמה יכולים היהודים להלחם נגד התופעה הזאת?  – שאל טראכטנברג בפנותו אל ברשדסקי.

– בכח החיוני של עמנו – ענה ברשדסקי – אחרי חשבו רגעים אחדים.  בכח החיוני הזה התאבקו היהודים אלפי שנים עם מתנגדיהם, רודפיהם, שונאיהם – ויוכלו להם.

– מה הוא מהותו של הכח החיוני – הוסיף טראכטנברג לשאל.

– קשה לתת הגדרה מלאה וקצרה "על רגל אחת", בשיחת רעים כמונו, לענין העמוק הזה... אבל חפץ אני להדגיש, כי הכח החיוני של היהודים מונח בכל היקף תרבותם ובהשתלשלותה ובהתקדמותה של תרבותנו...

– תרבותכם?  – שאלה בתמיה איואן גוליציב – במה נפלה היא מתרבותן של האומות האחרות...

– בשני דברים: במקוריותה העתיקה שיצר אז אותה העם ובהסתגלותה לתרבות האנושית בכל התקופות של החיים בארצות המתקדמות מבלי לאבד אף גרעין מהפרינציפים העקריים...

– ואני אגיד – הפסיק ברגסון – אני בטוח, כי הסתגלותה של התרבות היהודית לתרבותה של כל אומה ואומה, שביניהם היהודים חיים – עד הטמעה לגמרי – היא היא שתפתור את הפרובלימה הגדולה של היהודים, המעיקה על האומות אפילו המתקדמות...

– כלומר: כשלא יהיו יהודים לא תהיה גם שאלת היהודים – אמר ברשדסקי בהתול – אתה פותר את השאלה פשוט... כל שונאינו דורשים רק את הדבר הפעוט הזה: לחדול מהיות יהודים... 

– טעיתָ בדברי ... אין אני בא לדרש דוקא מאת היהודים את הטמעם, אלא אני אומר, כי דרכה של ההתפתחות האנושית, ההתפתחות הכלכלית-המדינית, ההתפתחות המעמדית – תביא ממילא את כל העמים לטשטוש גבולותיהם העצמיים, הלאומיים והתרבותיים...

– מתי?  – שאל גוליציב – אתה הנביא תגיד...

– אין אני נביא, איואן דימיטרייביץ – גם אתה יודע את תורת המאטריאליזם ההיסטורי.... כשהנצחון של המשטר הסוציאליסטי יתפשט בכל הארצות הנאורות, יבא פתרון גם לפרובלימה היהודית... הפרולטריון אינו מבחין בין יוני ובין יהודי.

– ומה דעתך, מיכאל אברמוביץ?  – שאל טראכטנברג – כמדומני שלא הביע אדוני די ברור את הנחותיו...

– מסופקני אם יתפשט המשטר הסוציאליסטי לפי תורת המטריאליסמוס  ההיסטורי בארצות הנאורות אפילו במאות השנים הקרובות ואולי גם לא יתקים כלל..  אין אני ממצדדי התורה הכלכלית הזאת... אין אני מסכים לדעתו של ידידי היקר הדוקטור שהתרבות היהודית תטמע, כלומר, שהיהודים יטמעו, יותר נכון לאמר יתבוללו בין הגויים – ויאבדו כאומה מיוחדה... אבל, רבותי, אין הדבר הזה חשוב בשבילכם ואינו כדאי להאריך...

– ואולי תסכימו לשמע את דברי מיכאל אברמוביץ – אמר טראכטנברג – בהביטו אל פני המסובים.  כולם נענו בראשם לאות הסכמה.

– ידינו הדוקטור – ורבים המה משכילינו הנוהרים אחרי הרעיון הזה: היהודים  מוכרחים להטמע, להתבולל בין עם הארץ... רבותי! האם פורטוגל וספרד הגיעו לגובה כלכלי-תרבותי או מדיני יותר מהגובה של עמים אחרים אחרי שהכריחו את כל היהודים או לעזוב את המדינה או להמיר את דתם, כלומר להתבולל לגמרי?   אתם יודעים ואתם מסכימים, כי אנו רואים את ההיפך... שתי המדינות ירדו מגדולתן, ובין סבות הירידה תמצאו אולי בשורה הראשונה גם התבוללותם, השמדותם של האזרחים היהודים... ומה אנו רואים בארצות אחרות?   האם זכו היהודים בכל הזכויות האזרחיות או עדין לא זכו, המה, היהודים היושבים בארצות אלה, אזרחים הגונים, פעילים ככל תושבתי הארץ ומסתגלים לכל המהפכות הכלכליות והמדיניות וגם התרבותיות המתחוללות בארץ זו...

– והאנטישמיות?  – עוד פעם הדגיש גוליציב.

– רבותי! אם האנטישמיות תעבר מן הארץ כתופעה מכעירה ומחפירה לא אותנו, היהודים, כי-אם את הדוגלים בשמה, או תעמד לדורות הבאים – היהודים בתור קבוצות שונות, אזרחים הגונים בכל המדינות השונות, בנים נאמנים לארצות מולדתם – יתקימו!...  יתקימו כמו שקימנו במשך אלפי שנים... ואני מכפיל את הנחתי: כח חיוני ענקי טמון בסתרי החיים התרבותיים של יהודי כל הארצות השונות... הטמיעות היחידות, האינדיבידואליות, אין באפשרותן להחליש את הכח החיוני היהודים...

החשה רגעים אחדים.

– והרשוני, רבותי להגיד, אם יהיו רצויים או אי-רצויים דברי לשלטון הנוכחי השולט בארץ ולכל המרקדים סביבו ולכל מלחכי-פינכא של השלטון הריאקציוני – אני בגאון אומר, כי רוסי אני בשלמותי, ואני מסור לארצי ולמולדתי כמו שמסור אני בכל אברי, עד הטפה האחרונה של דמי לבבי, ליהדותי ולתרבותי... יקרה לי כל התרבות הרוסית, בגדוליה, משורריה, סופריה... חביבים עלי החיים המדיניים והכלכליים של ארצנו בכל מרירותם ובכל מתקם... ובאותו הזמן אני נמצא כבן נאמן ליהדותי...

– ועוד דבר אחר... כאשר ישתלט גם בארצנו המשטר הדמוקראטי במלואו, אז ישתנה לטוב גם מצב היהודים... זכויותיהם האזרחיות  מוכרחה תהיה הדמוקרטיה הרוסית לתת ליהודים.

השתררו רגעי-דממה.  איואן גוליציב הפסיק את הדומיה.

– אני בדעה אחת עם מיכאל אברמוביץ... ברוסיה נמצאים לאומים שונים, גזעים שונים ולשונות מרובות... ואת כולם מאחדת רוסיה הגדולה ותרבותה העצומה מבלי להעיק על גזע שהוא לעזב את תרבותו המיוחדה, הלאומית, את לשונו, ספרותו, דתו, מנהגי-חייו... רק הריאקציה היא דורשת טמיעה של המלורוסים, של הפולנים של הליטאים וכולהין...

נכנסה בעלת-הבית ובקשה את אורחיה לבוא אל חדר-האכל ולטעום מעט מטובי המאכלים שהגישה על השלחן.  האורחים קבלו ברצון את הצעתה, והוכוחים נפסקו.

רשם הדברים שהביע אותם ברשדסקי חזק על טראכטנברג, וגם בשובו למעונו ובשבתו יחידי בחדרו המרווח לא יכול להשתחרר מהרשם הזה.  על שלחנו היו צבורים תיקים של חוקרי-הדין ושל פקידי-המשטרה ונחוץ היה לו לקראם, לבחנם ולבקרם... הוא לקח תיק אחד וכבר התחיל לעלעל בגליונותיו, אבל דברי-הוכוחים, שהוסיפו כאלו להשמע באזניו, חצצו בינו ובין עניני-המשפטים שנערמו בתיקים האלה.   נשארו שאלות שלא מצא פתרונן ובאורן: האנטישמיות... הכח החיוני של היהודים... תרבותם... ישב שקוע במחשבותיו, ופתאם שאל לעצמו: ומדוע מענינים אותי הדברים האלה?   והנה נתרשמה במוחו דמותה של סופיה, בתו של אותו האיש, המכריז על עצמו שהוא מסור ליהדותו בכל נפשו אף כי הוא אזרח ארץ מולדתו ובן רוסיה נאמן... נכנסה מחשבה במוחו: אולי גם הוא מוצאו מהיהודים... אולי... ופתאם בהתעמקו במחשבותיו צפה על פני ערפלי-זכרונותיו דמות מטושטשת, דמות אנשים מלובשים בבגדים משונים, מתלהבים, רצים דחופים... קריאות שונות... החזיון נעלם, חלף, עף כחלום...  הוא הקיץ... האמנם התנמנם וראה חלום משונה?   או אולי זכרון מחזה מטושטש עלה במחשבתו?   הרגיש מועקה בלבו... עיפות בכל גופו... קם ממקומו, מלא את הכוס מים מן הבקבוק העומד על הדלפק ושתה בצמאון...

 

פרק ח

ההתועדות

טראכטנברג קבל פקודה מלשכת שר המשפטים לעשות חקירה ודרישה בעין חשוב אחד במוסקבה ולשהות שמה למטרת החקירה ההיא שנים-שלשה שבועות.

טרם נסיעתו לעיר הבירה טלפן על ברשדסקי למשרדו באמרו:

– מיכאל אברמוביץ! לרגל ענין אחד אני נוסע למוסקבה ואשהה ימים אחדים...  בהזדמנות זו אפשר לי למסר דרישת שלום מכם לבתו...

– תודה רבה... יגדל נא טובו ויתראה עם ילדי...  אולי ייטיב נא לטלפן גם אל מעוני ולהגיד לאשתי... כל כך ינעם לה לשלח לילדים דרישת-שלום...

בענג רב... תיכף  אני אטלפן... בשתים אני אצא ברכבת המהירה, יגיד נא לי את הכתבת המדויקה.

ואמנם טלפן טראכטנברג  להגברת ברשדסקי ואמר לה שיבא ויבקר אותה לפני הצהרים בביתה, ובבואו ספר לה, כי חפץ הוא למסור לבנה ולבתה דרישת שלום, כי נוסע הוא למוסקבה.  נהנתה הגברת ברשדסקי מבקורו ומרצונו להתראות עם ילדיה והמשיכה את שיחתה על ענותנותם של ילדיה ועל שקידתם והתמדתם בלמודי האוניברסיטה.

סופיה ואחיה ישבו בערב כל אחד בחדרו והגו בשעוריהם;  נכנסה המשרתת אל חדרה ואמרה,כי אדון מבקש לראותה.

– התכיריהו?  שאלה סופיה.

– לא... איש זר הוא שלא היה בא אל הגברת...

– בקשי אותו להכנס אל חדר-האורחים.

התקינה את שערות ראשה ואת שמלתה בהסתכלה היטב בראי הגדול שבחדרה ונכנסה לחדר ההמתנה.  מה גדל תמהונה ומבוכתה בהפגשה את טראכטנברג.

– ניקולי אנדרייביץ! – קראה מתפלאה – איזוהי הרוח שהביא את אדוני אל מעוננו? 

הושיטה את ידה.  הוא אחזה, גחן ונשק את ידה בנמוס כנהוג.

– יש לי הכבוד למסור לה דרישת שלום מאמה ואביה... אני אמרתי להם על דבר נסיעתי הנה ובקשוני להתראות אתה ואת אחיה.

– תודה רבה, ניקולי אנדרייביץ... אני שמחה מאד להזדמנות זו שהביאה אותו אלינו... גם אחי גריגורי בחדרו... האקרא לו? 

– בבקשה... כן...

יצאה לרגע ותיכף שבה יחד את אחיה.

ישבו ודברו על המכרים בזרען.  טראכטנברג ספר אגב אורחא, כי במשך החדשים האחרונים היו לו הזדמנויות להמצא במסיבה אחת עם אביהם ונהנה משיחותיהם הרציניות והחשובות.

– אביכם, – הוסיף,– למד הרבה וחקר הרבה... נעימה עלי חברתו...  במרוצת הדברים אמר טראכטנברג:

– מוסקבה אמנם זרה לי... כגר אני פה... ויש לי הרצון להשתמש בשהיתי פה ולראות מה שראוי ורצוי לראות...

– מוסקבאים מובהקים אנו, – אמר גריגורי בצחוק קל, – ואני מצדי מוכן ומזומן להראות לאדוני את תפארת מוסקבה וגדולתה... התיאטרון, הקרמיל ואוצרותיו... בית התמונות המהולל, המוזיאונים השונים...

– נכון, נכון...  שמוע שמעתי ובעיני לא ראיתי... אסיר תודה אהיה לכם אם תואילו להיות לי למורי-דרך.

– בכל לבנו, – מהרה סופיה לאמור.

– אבל מתירא אני אולי אפריע אתכם מהתמדתכם בלמודים?   

– לא, לא, ניקולי אנדרייביץ.. נהיה מאושרים למלא את רצונו והרי גם אנו נתענג בבקרנו יחד עם המוזיאומים...

– ובכן נגמר הדבר צריך לקבע בכל פעם את היום ואת השעה;  אני גם כן עסוק פה שעות מרובות בכל יום.

נדברו וקבעו את הערב למחרתים ללכת אל התיאטרון האמנותי ולחזות במחזה הידוע – "שלש האחיות" .

הביאה המשרתת תה ותופינים והמשיכו את שיחתם עוד שעה קלה.  נפרד טראכטנברג באמרו שצריך לעשות עוד ביקור.

מחרתים בערב שוב בא טראכטנברג  למעונם. הכרטיסים לתיאטרון היו כבר מוכנים בהשתדלותו של גריגורי.

אחרי גמר ההצגה הציע טראכטנברג ללכת לבית הקפה ולסעוד לבם במאכלים כל שהם.  הסכימה ביניהם ונסעו לבית-הקפה הפיליפי ישבו בפנה מיוחדה באולם הגדול ושוחחו על תכן ההצגה ועל תכונתם וכשרונם האמנותי של הארטיסטנים.  טראכטנברג הסביר את דעותיו על התיאטרון, על הדרישות האמנותיות ובפרט על מהותן של הדראמות בזמננו.

– שמעתי אומרים, – אמר גריגורי בהמשך השיחה, שגם אדוני כותב מחזות...

– יש לי נטיה... רצון נפשי לכתוב מחזות...  יותר נכון דראמות... בחיינו אנו מוצאים הרבה מומנטים דראמתיים... נגלים או נסתרים... לפי הרוב דוקא נסתרים... קשה לתאר אותם בריאליות... צריך לבקש את הדרך הסימבולית...

דברו על הסימבוליות.  גריגורי עמד על צד הנחיצות של הסימבוליות בספרות, סופיה היתה נגדה.

– החיים הריאליים, – אמרה, – כל כך עשירים ומגוונים בתכנם, נפשות בני-האדם של חברתנו כל כך עמוקות, שחביב אלינו כל סופר-אמן הבא להסביר את הצפון, את החבוי מאתנו האנשים, שאינם מסוגלים להסתכלות חודרת אל תוך תוכה של המציאות.. הכל צריך למוד, חקירה, הסברה, פרוש ובאור כמו בחזיונות הטבע, בסתרי-התולדה ולתת תאור ריאלי, מציאותי, כמו שאנו מוצאים בחקירות הטבע...

– אבאר את מחשבתי, – אמר טראכטנברג אחרי דומיה קצרה, – יש בטבע של עולם ומלואו חזיונות מוחשיים שהחוקר מוצא אותם, מבארם וגם נותן חוקים להתהוותם, להופעתם.. אלה הם חזיונות טפוסיים אבל יש שהחזיונות הם רק משוערים... היפוטיזיים... ואף כל פי שאין עדיין לראותם כמוחשיים, הרי החוקר כאילו מפעיל אותם, מתארם... הייתי אומר: מחיה אותם לפנינו...

יש סופרים הלוקחים חמר לבריאותם של גבוריהם רק מן המציאות מן המוחשיות... מתארים בכשרון גדול את האנשים הפעילים, מנחשים הויתם, פעולתם, שאיפתם... מתעמקים לחדרי נפשם הנסתרים... אלה הם הטפוסים הידועים שתאורם גאוני בספרות העולמית...  ויש שהסופר הגאוני בורא את הגבור המדומה המשוער... לא מן המציאות הוציאם אלא מן ההפעלות הנפשיות שצריכות להתגלם ולהתגלות באישי החברה ולא רק שצריכות אלא גם נמצאות ואינן נראות, אינן מוחשות... אלה הם גבורים סימבוליים...  ואת תמצאי אותם בדראמות של הסופרים הגאונים משכספיר עד איבסן... המלט, ליר... פויסט, שטוקמן, נורה ועוד... לא אישים טפוסיים הם שנמצאים בשוק החיים ההוויים אלא סמלים לאידאות נשגבות... לזעזועים נפשיים... לשאיפות נסתרות שזקוקות לגלוי... הסביבה, כל האנשים והפועלים הכל כאלו מציאותי הוא, אבל ההויה היא משועית, סימבולית..  נזכיר את המיתוס של העמים הקדמונים, את האגדות שיצרו בעמים השונים... המה תפסו עולם זה כעולם מוחשי... אבל בכל היצירות פועל כח הדמיון.

אמנם אני חלמתי על עבודה ספרותית כזו... איני יודע – מדוע אני מרגיש נטיה לנסתרות, לדמויות שהן מעבר לגבולות המציאותיים...

יש רעיונות... שאיפות... דמיונות שאתה כאלו רודף אחריהם כשהם נשאים באולם-תהו, ואינם יכל לתפשם... להשיגם... רגע כאלו חשת אותם, כאלו נספגו בהכרתך, אבל כרגע הם נמוגים-ונכנסים בחלל תהו-ובהו...

סלחו לי... אולי לעו דברי... אי-ברורים, כי גם אני מתקשה לתת להם לבוש מציאותי, – הוסיף בהתול.

השעה היתה מאוחרת.  היושבים בבית-הקפה הלכו ועזבו את מקומותיהם, הלכו ויצאו.  נדברו, כי ביום ראשון הבא, יום חפש גם לברשדסקי וגם לטראכטנברג, ילכו אל הארמון ששם תערוכת התמונות, ויצאו גם הם מהאולם.

בבוקר יום המיועד בא טראכטנברג אל מעונם של סופיה וגריגורי, אבל גריגורי סרב ללכת בנמקו שטרוד הוא בעבודה תכופה.

הלכו שניהם, טראכטנברג וסופיה. בעיון רב הסתכלו בכל תמונה ותמונה.  טראכטנברג הסביר את אפין של כל היציאות האמנותיות הנמצאות באולמים;  דבר בקול נמוך, לבלתי הפריע את הסתכלותם של המבקרים האחרים, דבר על הצירים המפורסמים שרכשו להם נצחיות בגאונות אמנותם.  סופיה שמעה בשום לב להסברתו.  נעימה ורצויה היתה לה ההסתכלות בתמונות הצירים הגדולים, אבל חסרה התבוננות; היא חשה את יפין, את בהירותן, את התאור המציאותי המצוין שבהן – תאור הטבע  בגונים שונים ותאור הנפשות, הצורות השונות, את שלל הצבעים המבריקים או האפלים, את קרני-השמש בזהרן או אפלולי העננים בחכתם, אבל לא התעמקה להפלות בין יצירה אמנותית אחד לשניה בהבדלי אפים של הצבעים ובתכונותיהן העקריות.  טראכטנברג כאלו גלה לפניה עולם אמנותי חדש שלא פללה לו.  הוא הסביר את ההפרשים שביצירות בתקופות השונות של התפתחות האמנות, תקופות העליה ותקופות הירידה;  במלים אחדות ספר על ההשפעות התולדתיות, שנתנו דחיפה לשנויים כבירים באמנות ושבראו מהלכים חדשים בציור ובתאור של המציאות;  דבר על הריניסנס, של הדיקדנס, על התכונות של צירי הולאנד ושל צירי איטליה ובפרט את מהותם וגדולתם של צירי רוסיה.

וסופיה מקשבת, כתלמיד היושב לפני רבו, לכל באור וברור של מלוָהּ;  שואלת ומקבלת פתרון ותשובה ברורה ומנוקה.  היא הביטה עליו והתבוננה, כי פניו האירו באור נעים כשפרש לפניה את באוריו, את לקחו באמנות; תוי-פניו הפיקו מרץ; קולו, קול בריטוני יפה חדר אל עמקי נפשה.

אחרי שעות אחדות של הליכה מאולם לאולם ושל ישיבה ארעית על הדרגשים העומדים לפני התמונות במקומות אחדים, יצאו מן הארמון.  חשו כאלו ירדו ממרומי-שחקים לעולם אחר, כעור;  כאלו יצאו מאור לאפלה.  עמדו רגע על המדרגות המרווחות של הארמון; פנו לעבר הסמטה ויצאו אל הרחוב הגדול והשוקק, הרועש;  קריאות הרוכלים המכריזים על פירותיהם, נשמעו מפינות שונות. קשקושי העלות, צלצולי הטראם, שאון העוברים על המדרכות – פרחו ומלאו את חלל-האויר.  היום היה יום בהיר וקר, אבל במקומות רבים נהפכו השלגים לרפש דחוס ונמוס.

טראכטנברג הביט על השעון.

– רבונו של עולם! – קרא,– הרי כבר השעה השניה אחרי הצהרים! סופיה מיכאילובנה! הרי היא עיפה מכל הבקור הזה... וגם בודאי רעבה כמו שאני רעב...

– יש אמת בניחוש הזה, – אמרה בצחוק.

– אולי תיטיב  ותרצה לקבל את הזמנתי... נסע יחד למסעדה הסלאוית... שם נאכל את סעודת-הצהרים.

סופיה פקפקה לרגע ... ההוגן המעשה הזה מצדה או לא? 

טראכטנברג אחז בזרועה, גחן ובקש בקול רך וענוג.

– אל תסרב הגברת... אנו נמשיך את שיחתנו...

האולם הגדול של המסעדה המהוללה והמפורסמת, שרק עשירי העם, האצילים והשרים באים לשם לסעד את ארוחתם, – היה בשעה זו כמעט ריק, כי השעה המקובלה לאכילת ארוחת-צהרים עברה.  בחרו בשלחן קטן העומד אצל החלון הגדול המכוסה בוילון מעשה סריגה של רשת בציורים נאים;  ישבו סמוכים אל השלחן הזה, טראכטנברג צוה למלצר להביא את הארוחה.

על שאלתה של סופיה, מאין לו הידיעות על האמנות, – הסביר לה טראכטנברג כי התחנך בביתו של דודו שזמן לו, כמו לבנותיו, מורים מוסמכים בידיעות שכליות מרובות, כלליות, ובפרט שמה לב דודתו, אשה משכילה, שספגה לה חוש אמנותי, לחנך אותו  ואת בנותיה בהשגת הרגש האמנותי במוסיקה, בהבנת יצירות הצירים והפסלים כמו בידיעות הלשוניות האירופיות ובספרות העולמית.

– יש לי נטיה לאמנות – הוסיף לדבר, – תירתי את איטליה, את צרפת... בכל מקום בקרתי את ארמנות התמונות והפסלים...

שאל את סופיה של למודיה, עבודותיה במעבדה, על מטרותיה לעתיד, השיחה נעשתה אינטימית ומבלי משים התקרבו הלבבות... התקשרו בקשר סמוי אולי אפילו מהכרתם ומהרגשתם.  

 

פרק ט

בתיאטרון

באחד הימים הזמין טראכטנברג את סופיה ואת גריגורי ללכת יחדיו אל התיאטרון הגדול.  בערב ההוא היתה ההצגה של האופירה "רוסלקה" – "בת-גלים".

ישבו שלשתם בתא מיוחד, מקשיבים את המנגינות הנעימות ומתענגים לחזות בתפארות האמנותיות.  אחרי המערכה הראשונה יצאו אל אולם הטיולים.  טראכטנברג דבר על המוסיקה של דרגומישסקי, שהוא אחד מגאוני הקומפוזיטורים;  נגע בענין המוסיקה הרוסית בכלל, על חשיבותה ועל ההבדל שבינה ובין המוסיקה האיטלקית.  סופיה הלכה שלובת-זרוע אתו והקשיבה לדבריו, רק לרגעים מפסיקה אותו בהערתה.  המוסיקה היתה קרובה ללבה ולהשגתה;  היא היתה מבקרת לפעמים תכופות את התיאטרוֹן בגדול ששם מצטינים הזמרים והזמרות המפורסמים.  חבה זו למוסיקה  באה לה עוד מן הזמן ההוא שהיתה תלמידת המורה שׁלוסר שבזרען;  היא היתה מנגנת על הפסנתר, ואם שלוסר העיד בה, כי יש לה כשרון מוסיקאי ואזן מקשבת וקולטת,– היו כולם מסכימים לדעתו ולמומחיותו.   אם הבנתה בתכונתן של תמונות הצירים היתה קלושה ולפיכם שמעה בעיון רב את ה"לקח" שנתן לה טראכטנברג בשעה שׁבקרו באולם של ארמון הצירים, הרי ידיעותיה במוסיקה לא היו פחותות מידיעותיו של טראכטנברג במוסיקה והיתה לה קורת-רוח להראות לו בהערותיה שהיא יכולה להעמיד אותו על האמת האמנותית בהפרשים הדקים שבמנגינות לקומפוזיטורים אחדים.

בפנותם לשוב את התא נפגשו באיש אחד שהשתחוה מול סופיה ודרש בשלומית, היא הוציאה את ידע מזרועו של טראכטנברג, עמדה רגע על מקומה, נתנה את ידה להאיש והשיבה לו שׁלום.

– בבקשה להתודע, – אמרה – אדון טראכטנברג... אדון נחומוביץ.. נתנו את ידם איש לרעהו.

– אולי יכנס אל התא שלנו?  – פנתה בשאלה אל נחומוביץ

– אם לא אפריע את מסבתכם... ביחידות...

– בבקשה, נחומוביץ... גריגורי גם כן אתנו...

נכנסו כלם וישבו על מקוֹמותיהם.  כרגע הורם המסך והתזמרת התחילתה את מנגינתה.

אחרי תם המערכה השניה נשארו כלם יושבים בתא.  נחוֹמוביץ בּקר בחריפות את האופירה.  טראכטנברג הגין אל התכן, על הסימבוליות של התכן שבספור-המעשה, כמו שיצא מעטו של פושקין, ועל ההתאמה המזהירה שבין תכן הספור והזמרות.  נחומוביץ באר את ההבדל שבין המוסיקה של דרגומישסקי ובין הזמרות של ואגנר.

– אה! – אמר גריגורי בהלצה. – אדון נחומוביץ "רוכב על סוסו"... מלבד ואגנר אין מוסיקאי כשר בעיניו.

השיחה נפסקה, כי נשמעו צלילי כלי הזמר של התזמרת.

אחרי גמר ההצגה אמר טראכטנברג:

– מאושר אהיה אלו היה נותן כבודו לי את ההזדמנות להפגש אתו ולהמשיך את שיחתנו בענינים שונים...

– בחפץ לב אני מוכן לבלות שעה קלה... ואפילו שעה ארוכה בשיחות שונות.

– אם כן – איה המקום בו נוכל להפגש?... אולי יסכים כבודו...

– במעוני,– מהרה סופיה להפסיק את שאלתו.    מחרתים בערב.... היש לו שעה פנויה– שאלה את נחומוביץ.

– כן... טוב... בתשע בערב אני אבא אל מעונכם בתנאי  שתכבדוני בכוס תה... ואולי אמא שלחה לה גם תופינים...

– הכל יש והכל יהיה, – ענתה בצחוק סופיה.  – וגם לאדוני, ניקולאי אנדרייביץ, רצויה השעה הזאת ובערב הזה? 

– תודה רבה... נעים לי מאד להמצא בחברתכם...

יצאו החוצה.  נחומוביץ נפרד מהם.  האויר היה זכוך וקר, אבל אותות בֹּא-האביב כבר היו מורגשׁים. קלה היתה לנשימה הרוח הצחה אחרי הישיבה באולם התיאטרון המלא אויר מעיק אל הנשימה.  המדרכות היו מנוקות מכל שמץ שלג ואפילו על שטחי-הרחובות נשארה שכבה דקה של שלג רך, והנסיעה בעגלות-חרף נעשתה קשה.  התעטפו באדרותיהם משיצאו מחם האולמות אל הקר שבחוץ.

– נלך ברגל, – אמרה סופיה, – הטיול נעים מאד אחרי ישיבה של שעות אחדות בתיאטרון.

הסכימו ללכת ברגל, עברו את הכּכר הגדולה אשר לפני בניני התיאטרונים ופנו לעבר הרחוב הגדול והארוך המואר בפנסי-החשמל.   בעברם לרחבה של הככר היו מוכרחים להיות זהירים מאד בעבוּר מרוצי-המרכבות המרובות העוברות בחפזון מן מקומות התיאטרונים.  ולכן בקש טראכטנברג לשים את ידה אל זרועו  למען עבֹר יחד בזהירות את המקום המסוכן, וכן המשיכו את טיולם גם אחרי עברם את הככר, וגריגורי הולך אתם.

– מי הוא האיש הזה, נחומוביץ?  – שאל טראכטנברג. –מה מעשהו? 

– קשה במלים אחדות לתת הגדרה למהותו של האיש הזה, – השיבה סופיה.

– אמנם מרובה-גונים הוא נחומוביץ, – אמר גם גריגורי.

– היינו .

– הוא סופר ומבקר, – אמרה סופיה, –    פובּליציסטן... גמר את האוניברסיטה בפטרבורג בשתי פקולטות, היורידית וההסטורית-פילולוגית כתב, כמדומני, קונטרס בעניני הלשונות... האם כך הוא גריגורי? 

– איני בקי בדבר הזה, – ענה גריגורי.

– ומעשהו?  ... הוא מתפרנס ממשרתו בבית-מסחר גדול כמנהל פנקסים... סופר מובהק בעתונים... נואם מצוין... השפעתו גדולה עלינו, על בני הנעורים הנוהים אחרי שטתו...

–אבל הוא גם מוסיקאי? 

– הוא מבקר חריף, יורד לעמקו של כל דבר שתפסו בשכלו, בהרגשתו ואולי – באינטואיציה המיוחדה לו.

פתאם נשבה רוח קרה חזקה.  על פני הרקיע התקבצו עננים.  פתותי שלג רחפו בחלל האויר ונפלו על ראשיהם ובגדיהם של ההולכים ורסיסיו הקרים התיזו על פניהם.

– נפסיק את השיחה, – אמר טראכטנברג – אפשר להצטנן...

עברו בשתיקה את הרחוב, פנו לסמטה והגיעו לבית מעונם.

– ובכן – להתראות מחרתים, ניקולאי אנדרייביץ, – אמרה סופיה.

– בלא ספק של ספקוֹת, – ענה טראכטנברג קצת בהלצה, – בהפרדם.

סופיה נכנסה אל חדרה... הרגישה כי הח­­ֹם בחדרה מעיק עליה.  פשטה מלבושיה מעליה ולבשה בגדי-ליל, התרחצה כמנהגה טרם תלך לישון.  ישבה רגע לפני המראה הגדולה שבחדרה, פתחה מקלעות ראשה שנפלו על כתפותיה החשופות והסתכלה בפניה.... רוח רצון השרה עליה, אבל כאלו חשה מועקת לב.  הלכה ופתחה את אשנב החלון, ורוח קרה נשבה אל החדר – ויקל לה;  נשמה בכל מלא חזה את הרוח הצחה.  ישבה ונשקעה בשרעפיה. 

– מחר בבקר, חשבה, צריך להשכים וללכת אל בית-החולים של האוניברסיטה... כל היום אהיה עסוקה שמה...

נזכרה כי עליה לעבֹר בערב של שעורים אחדים ולקרא בספר של הפרופסור, ואת הספר לקחה ממנה חברתה.

– אכנס מחר בשובי מבית-החולים אל מעונה ואבקש להשיב לי את הספר.

אבל כל המחשבות האלה גזו, חלפו.  צלילי-המנגינות עוד צלצלו באזניה... מחזות האופירה מרחפים בדמיונה.  שכבה במטה... התנמנמה.  נזכרה בּטראכטנברג ובשיחותיו...  דמותו התרשמה לפניה... מלים נועזות הבריקו בעמקי-מחשבתה: – כולו טוב וחביב... דמיונות וחלומות אפפוה באפלת החדר.  קולות זמרה נעימה עולים ממרחקים כאלו מפכים מכל פנות האולם הגדול, השטוף באורות מבהיקים, מזהירים, מסמאים... היא נמצאה  על הדוכן של התיאטרון... לא... זוהי מריה רעותה היקרה עוֹמדת שם ומזמרת... מקשיבה לקולה הצלול... שומעת את המלים...

למה תענה אותי לריק[ii]

תדמיע את עיני, עצבת בי תעיר...

– מדוע היא בוכה? 

ופתאם סבבוה הרקדניות... כולן מסתובבות ורוקדות במחול משונה... נשמעות צוחות... יללות, צעקות...

סופיה הקיצה משׁנתה.  הביטה בחשכת החדר... שאפה רוח, התעטפה בשמיכה ושוּב נרדמה.

היא רואה את טראכטנברג, פניו כל כך עצובים... עיניו מפיקות יגון.  צלילי המנגינות הומים ורועשים...

– התזמרת מנצחת. – לוחש לה טראכטנברג... הוא כפף את ראשו ומשיח לה דברים כל כך נעימים, אבל אינה יכולה לתפסם...  היא קמה ממקומה וסרה ממנו... הוא נשאר עומד ומתמיה... פרש את ידיו וחפץ לתפשה... היא  מתחמקה ממנו... הוא רודף אחריה – והיא ממהרת לרוץ– ונופלת... נופלת אל הנחל...  נהר שוטף ובתוך הנהר ארמון כלו אלגביש... אורות לאלפים מזהירים בכל שלל צבעי-הקשת.  הזמרה נמשכת... זמרה עגומה, מלאה עצבות, תוגה.  הלב מתכון וכואב...

הנה בנות-גלים קטנות, פעוטות, כל כך יפות, נחמדות – טסות בחלל הארמון, שחות על גלי המים הזכים הזורמים בשטף רב, צוחקות, צוהלות ומשמיעות קולות-רנה... הן מוזהבות משפע האורות, ומכן גופותיהן מתלקחים אורות חשמל כמראה הבזק, אורות צהובים, כחולים, ורודים...

פתאם הופיע הטוחן... כן, הטוחן, פניו משונים... לבוש סמוקינג וצלינדר חבוש על ראשו... מצחק... רעד עבר בכל גופה: –האמנם לא הטוחן כי אם קלאבוחוב בא... לא! זהו השדכן... הנה הוא שר:

הוי מחותן עליז, הוי מחותן פזיז...

סבבוהו בנות הגלים היפות ומושכות אותו לכל צד... הסירו ממנו את הכבע... והוא נעלם.

שירה נעימה משתפכת בארמון... היא עומדת על הבימה ושרה.  כל בנות-הגלים התאספו ומקשיבות קשב רב.

... רץ הפלג יומם ולילה, ובפלג דגים ישחקו...

האם היא שרה?! הביטה מסביב בתמהון.  איה טראכטנברג?   מדוע חמק ממנה... מדוע עזב אותה בארמון הקר הזה?   אמנם קר מאד... חשׁה רעד בכל גופה... הקיצה משנתה.

הדליקה את מנורת-החשמל העומדת על  דלפק אשר לפני מטתה.  הסתכלה בשעון. – שלש!...

ראתה, כי האשנב עדיין פתוח והרוח הקרה נושׁבת אל החדר.  קמה ונגשה את החלון ותסגור את האשנב.  שכבה, התעטפה היטב בשמיכה וישנה שנה עמוקה.

 

פרק י

נחומוביץ מבאר את השקפותיו

באותו הערב נקהלו מלבד טראכטנברג ונחומוביץ גם שנים-שלשה חברי גריגורי ברשדסקי.

ישבו כולם בחדר-האורחים של בעלת-המעון, שתו תה כמנהגם ושוחחו.

טראכטנברג פנה לנחומוביץ ודבר אתו על הערך של הספרות הרוסית לגבי הספרות הצרפתית ובהשואה עם הספרות החדשה הסקאנדינַביִת.  מענין לענין עברו גם אל דברי-המוסיקה.  טראכטנברג התפלא לשמע מהאיש הזה חריפות ובקיאות גם באמנות של הארצות השונות.

– אדוני, – אמר טראכטנברג, – מבכר את המוסיקה של ואגנר על גאוני-המוסיקה האחרים.  חפצתי לשמע את העקרים, אשר עליהם הוא בונה את הנחותיו.

כמורה, הבא להרצות את לקחו, דבר בנחת ובהדגשה על יצירותיו של ואגנר.  גם כל המסובים שמעו בעיון רב את דבריו.

אחרי גמרו את דבריו נשתתק נחומוביץ ודממה שררה בחדר.

– ובכל זאת אין לבי לואגנר, – אמר סטודנט אחד, חברו של גריגורי – ומאוסה עלי גם אישיותו...

טראכטנברג פנה לעבר המדבר.

– מה עול מצא אדוני באישיותו של ואגנר?  ...

הצעיר כאלו פקפק אם להביע את דעתו או לחדֹל.  הביט על השואל ואמר:

– על כי... הוא שונאנו בנפש.

–שונאנו?  – שאל בתמיה טראכטנברג.

– כן, הוא שונא את כל יהודי ויהודי ואת כל עמנו... לפי דעתו אם הקומפוזיטור, היא אפילו גדל-האמנים, הוא יהודי, – הרי פסולה זמרתו, מנגינותיו אינן ראויות להשמע בתיאטרון...  היהודי בעיניו כמפלצת...

– קיצוניות היא, – אמר נחומוביץ במתינות. – את ואגנר האיש אני מתעב ואת המוסיקה שלו אני מחבב.  ואם כל שונאינו יצעקו מאה פעמים שמשוללי-כשרון האמנות אנו, יבואו במעשים ויטפחו על פני כל מנדינו.  הלמדנות המזויפה של חוקרים גרמניים אחדים מצאה כי הגזה האריי הוא ורק הוא הנושא של תרבות העולם מני קדמי ארץ ועד היום, ובין כל אומות-הגזע הזה רק הגרמנים הם העם הנבחר, הוא בחיר האומות... לקחו עטרת-עם נבחר מראשי היהודים ושמו על ראשם ... שכיחו, כי העטרה הזאת היא דבר של הפקר, וכל אומה ולשון חפצה לזכות מן ההפקר...

– עם ישראל, – הוסיף אחרי דומיה קצרה, – נתן להעולם הרבה גאונים, שבהם מתפארים עכשיו עמים אחרים, יען כי במקרה נולדו, חנכו, פעלו, הפיצו את דעותיהם בארץ זו או אחרת.  אבל הסגולות האלו באו להם בירושה מאבותיהם היהודים... זהו טבעו של גזענו, גזע עם ישראל..

– סליחה, אדון נחומוביץ, – אמר טראכטנברג, – אדוני מדגיש את המלים – גזע יהודי, עם היהודים... אבל כמדומני, שיותר נכון לאמור שהיהודים המה קבוצות דתיות, המפוזרות בארצות שונות, והדת היא שגורמת לקשר שביניהן, בין הקבוצות האלה...

– בשאלה זאת התחבטו והתלבטו מלומדים, חוקרים שונים... יש נטיה לחשב את היהודים כקבוצות דתיות... ואפילו בין היהודים בתקופה האחרונה – משתקפת נטיה זו... אבל לא על השערות אנו חיים... ומבלי להכנס לסברות שונות ולתופעות הסטוריות שונות אנו מוכרחים להודות, כי יש קרבת-דם... קרבת אחים בני עם אחד ומיוחד בין כל האישים הנפרדים והנרחקים... לבו של יהודי גרמני, צרפתי, אנגלי... שאפילו התבולל בעם ארץ מולדתו – במנהגיו, בסדרי חייו, בתרבותו – וגם המנהגים הדתיים שהוא אוחז בהם שונים מהמנהגים של "בני דתו" האחרים, אני אומר, כי לבו של יהודי כזה דופק, כואב, יתפלץ, כאשר יודע לו, כי אלה הנקראים "יהודים" בתימן, בספרד במרוקו, בפולין וכו'  נרדפים וסובלים מעקת החוקים...  ולהפך יגיל וישמח בהודע לו התקדמותם של יהודי ארץ אחרת... אלה הם דברים כל כך ידועים, אלה הם מעשי כל יום ויום – ומה לנו להשקע בחקירות של למדנות שונה...  כל אישי-האומה הישראלית מאוחדים אף כי בעניני-מושגי הדת רחוקים המה זה מזה...

– ובכן אפשר להוציא מסקנה, – אמר טראכטנברג, – מדבריך, שהיהודי שהתנצר גם הוא נשאר יהודי...

– נכון הדבר! במובן הגזע לא בא שנוי כלל... נשארו בנפשו, בתכונתו, כל הסגולות הטובות, ואולי גם הגרועות, של העם הזה אבל במובן הלאומי (הוא הדגיש את המלה הזאת) נכרת האיש הזה מעמיו לחלוטין... אין לו חלק בין אישי-האומה שלנו... יכל האיש להיות נוטה לדעות שונות של מושגי-הדת, אבל המרת-הדת מוציאה אותו מכלל האומה... יכל האיש להכחיש, נגיד, במציאות של האלוהים אבל לא להתכחש לתרבותנו, לתורתנו... לספרותנו... זו האטמוספירה שאנו כולנו חיים בה... כך היה, הוה ויהיה, אדון טראכטנברג.

את ההדגשה הזאת הרגיש טראכטנברג כעקיצה חדה המכוונה אליו. הוא נבוך ולא ענה דבר.  השתררה מבוכה גם בין היושבים.

סופיה קמה ממקומה ואמרה:

– רבותי מי רוצה עוד לשתות תה... בבקשה... אל תסרבו מאכל את התופינים ששלחה לי אמא ביד רחבה... אל תשכחו כי בעוד ימים אחדים נסע הביתה וישארו חלילה התופינים... בלתי תשומת לבכם.

– אני אשתה בחפץ לב עוד כוס תה – אמר נחומוביץ.

הצעירים קבלו ברצון את הצעתה של סופיה ויקחו מהתופינים ויאכלו.

טראכטנברג פנה אל נחומוביץ.

– אולי לא יסרב להמשיך את שיחתנו? 

– נעים לי מאד להמצא במסבת רעים ולשוחח... להביא את דעותי...

– לפני שבועות אחדים נתקלתי בשאלות אלה... במקרה, אבל לא נתבררו לי השאלות האלה... אחת השאלות היא האנטישמיות, השנאה ליהודים, שאנו מוצאים בכל הארצות במדה שונה או באופן גלוי או באפן נסתר.

נחומוביץ לא גרע עינו טראכטנברג והסתכל בו במבט חודר.  לקח סיגריה, הצית גפרור ועשן.  הצעירים, שישבו בפנה אחרת והיו עסוקים באכילת התופינים, הרימו קול צחוק: בודאי נשמעה הלצה כל שהיא.

נחומוביץ פנה לעבר הצעירים.

– רבותי! את התופינים אפשר לאכול גם מחר ומחרתים ואת ההלצות תגידו בשעה אחר, אבל אל תפריעו את שיחתנו, ואולי כדאי שגם אתם תשמעו את וכוּחנו למען "לתת לפתאים ערמה, לנער דעת"...  כמו שאמר החכם במלכי-קדם, – הוסיף בצחוק קל.

הצעירים וביניהם גם סופיה וגריגורי קמו ממקומותיהם והגישו את כּסאותיהם מול הכסא של נחומוביץ. 

– אדוני אומר: השנאה להיהודים... רבונו של עולם! האם רק השנאה ליהודים מתקימת בעולם ובין העמים האחרים שוררת אהבה... אהבה מתוקה?  האם לא גדולה המשטמה בין הצרפתים ובין הגרמנים, עד מות?   ובין האיטלקים והאוסטריים, בין אלה להבוהמים, בין הפולנים והרוסים, האנגלים והאירלנדים, ובאמריקה... הלבנים והכושים, שנה איומה המביאה לתופעות מרעישות...  השנאה ליהודים?  שנאת הגזע היא, ועוד סבות מרובות שמקורן בהתרחשויוֹת היסטוריות, בתהפוכות אקונומיות, בשנויים מדיניים, כשאני לעצמי כפובליציסטן אין הדבר הזה מענין אותי.  יש הרבה עתונאים המהפכים את החררה הזאת מלפנים ומאחור, זה בכה וזה בכה, זה מטיל דופי על היהודים וזה מפאר אותם, אבל עם אנו ככל הגוֹיים.  יש לנו מעלות ויש לנו חסרונות... תנו לנו הזכות שימצאו בינינו גם אנשים בעלי-חסרונות כמו שבין כל האומות, אבל על כל פנים מעלותינו אולי מרובות ממעלותיהן של האומות האחרות, בפרט בעניני מוסר, בהשגת הצדק, הישר, בהכרת האמת, כי בזמן שהעמים הנאורים עכשיו היו עדיין יושבים במערות וביערות ככל פראי-אדם, – היו היהודים כבר עם נאור, עם שהשיג את ההכרה המוסרית הנצחית, עם הוגה רעיונוֹת נשגבים, יוצר יצירות ספרותיות שׁחשיבותן וגדולתן לא הופגה עד היום...

– בכן... מדוע אתה, אדוני העתונאי, לא תקדיש לדברים האלה את מאמריך?  – הפסיקו טראכטנברג.

– יען כי זוכר אני את דברי המשורר ניקרסוב, שאדוני יודע אותם: ... "כבר צוחו הצוחנים ותועלת לא הביא העט, והפתאים לא נמעטו"... לפנינו עומדת שאלה, העומדת למעננו בדרגה הכי גבוהה: שאלת קיומה של האומה, קיומה בתנאים שנתחדשו וההולכים ומשתנים ומתחדשים בתקופות הנוכחיות, בתנאים הכלכליים, התרבותיים והמדיניים, שהוציאו את היהודים מהגיטו הצר והמחניק והשליכו אותם על המערבולת של החיים ההוויים, אל שטפם העצום.

– אם כך הוא הוא הדבר, הלא "קיום האומה" – לפי בטויך, אדון נחומוביץ, – תלוי בתנאים המתהוים,  כלומר באותם התנאים שבהם תלוי קיומם של אומות שונות... יסתגלו, כמובן, היהודים גם לתנאים המתחדשׁים.

– אני גם כן מניח שהיהודים יסתגלו ואמנם הם מסתגלים, אבל לפנינו בהנחה זו יש שלשה אלמנטים וכל אחד מהם הוא מיוחד, ספציפי, לנו היהודים, האלמנטים האלה הם – פרובלימה כלכלית, פרובלימה תרבותית, פרובלימה מדינית.

– הן היהודים נהנים לא רק בארצות שקבלו זכויות אזרחיות אלא גם אפילו במדינתנו – מכל האפשרות הכלכלית לפי תנאי המדינה, בזרען מצאתי שכל היהודים הסתדרו – כל אחד במקצוע שלו – בהתאם למצב הכלכלי...

– לא! אדוני דן מהסתכלותו בחיים הכלכליים שבערים בפנים רוסיה, אבל אלו היתה לו ההזדמנות לרדת אל משכנות המוני העם בעירות ובערים של "תחום המושב" וראה את הלחץ הכלכלי הלוחץ על היהודים, ודוקא על היהודים.

שא, נא... מדוע דוקא על היהודים? 

– כי שונה המבנה המעמדי של אוכלסי-היהודים מהמבנה המעמדי של התושבים האחרים, שישנם בהם – הרב הגדול אכּרים, עובדי-אדמה קשורים אל נחלותיהם, וכל התקדמותה של החקלאות מביאה ברכה רק למעמד הזה;  ישנם פועלים מרובים בבתי-החרשת, במכרות, בבנין ומצבם תלוּי בהתקדמותה של התוצרת ובשנויי החקים לטובת הפרולטריון; ישנם סוחרים – גדולים וקטנים– רוכלים, מתוכים, בעלי-מלאכה;   אחרי כן פקידים, שרים, עוזרים, משרתים, בעלי מקצועות.   בין היהודים אנו מוצאים הרב הגדול סוחרים למיניהם, חנונים, בעלי-מלאכה;  רק שכבה קטנה של בעלי-מקצונות ועוד יותר פחות – אכרים.  המבנה הזה איננו איתן, ולפיכך כל שנויים חשובים במהלך הכלכלה המדינית מביאים זעזועים בחיי-היהודים...

– ומה היא התקנה שמצא אדוני? 

– אני לא מצאתי שום תקנה... העם מוצא לו דרך... אנו המשכילים יכולים אולי להאיר את הדרך, לבא לעזרת-העם, לעבוד... להסיר מכשׁוֹלים.

השתקע נחומוביץ רגע במחשבותיו. לקח סיגריה ועשן.

– הדרך האחרת היא ההגירה... להגר לארצות רחוקות ששם עדיין אין האוכלסים יושבים צפופים והפרנסה מצויה, יש עבודה, יש דרישה לעמל-כפים-חרוצות... ההמונים מסתגלים למקומות חדשים ולתנאיהם, עולים  במדרגות הכלכליות עד... שהתנאים משתנים, ההתחרות מתגברת, הנגודים בין גזעי-התושבים מתחדדים – ושוב הגירה... את החזון הזה אנו מוצאים במשך דורות רבים בדברי-ימינו...

– ובכן לא חדשתם כלום?  – אמר טראכטנברג.

החדושׁ הוא שאנו מחפשים, ממשמשׂים נתיבות שונות חדשות... החדוש הזה הכניס התפלגות בשדות עמנו – ותהיינה המפלגות בעמנו כיום הזה....

נחומוביץ עמד מדבר.  הוציא את שעונו ואמר:

אולי כולכם עיפתם... נמשיך בשעה אחרת ביום אחר...

כולם הסכימו להצעתו.  קמו ממקומותיהם וברכו את סופיה וגריגורי ברשדסקי.

– התענינתי מאד בדברי אדוני, – אמר טראכטנברג לנחומוביץ – אולי עוד נשוב לדבר בשאלה זו? 

– אני מוכן לבא... נבקש את סופיה מיכאילובנה להועיד את הערב המתאים.

– אני אוֹדיעכם בעוד ימים אחדים.

 

פרק י"א

הרהורי סופיה

סופיה עברה את הרחוב ונכנסה אל השדרות המשתרעות בקו ארֹך בין הרחובות משני צדדיה והסובבות את העיר. היא שבה מעבודתה בקליניקה של בית-המשרד המדיציני ותבחר ללכת רגלי, כעין טיול אחרי טפוליה אצל מטות החולים.

היה זמן בין-השמשות לפני שקיעת השמש.  כל היום, יום בהיר, זרחה השמש וחממה את כל היקום;  התחילה עונת הפשרת שלגים; המדרכות ורצפות הרחובות היו רטובות; רוח קלה חמימה נרגשה להעוברים.

סופיה הלכה אט בשבילי השדות, שקועה במחשבותיה, זה מזמן צפות ועולות במוחה מחשבות כאלה, שהיו לה לחדשות לגמרי.  היא חשבה על עתידותיה.  באביב זה היא תעבר להמחלקה החמישית, האחרונה ובעוד שנה תקבל את התאר – רופא... ואחרי-כן?  ... להיות רופאה חולים... לטפל בחולים ובמחלותיהם?  רעד בחילה עבר בכל גופה... אין אני מסוגלה לדבר הזה... להתמסר למדע?  אמנם זהו רעיון נפלא... כשהיא יושבת במעבדה היא שוכחת את הכל... רק העיון והעבודה ממלאים את כל נפשה בחדוה לבבית, נותנים לה רגש של אשר גדול... עתה היא מוכרחה לעזב לזמן רב את המעבדה, יען כי כך הוא הסדר הקבוע שכל התלמידות מבקרות את הקליניקות למען תסתגלנה להבין את המחלות... אבל אחרי גמרה את האינסטיטוט תמשיך את העבודה המדעית... תסע לברלין, לפריז...

העבודה המדעית... הפרופסור הקפדן אמר לה, טרם הוכרחה להפסיק את התעסקותה במעבדה, שהוא מקוה, כי היא תשוב אל המעבדה אחרי גמרה את האינסטיטוט  ותהיה לאסיסטנטית במעבדה ותמשיך את העבודה המדעית...

לא! טועה הפרופסור החביב: לא יקבלו אותה לאסיסטנטית יען כי יהודיה היא... ואלו קבלוה, האם הדבר יתן לה ספוק גמור לדרישותיה בחיים?

זהו דרך הגברים... ארחות חייהם ברורים להם... לא כן הנשים.  לגברים – האהבה היא דבר אולי חשוב מאד, אבל אינה יכולה לשנות את מטרותיו, את שאיפותיו, את דרכו בחייו... לנשים – האהבה היא או אושר או אסון ותופסת את כל יצורה;  דורשת קרבנות... הסתגלות למעשי האהוב, לדרכיו, לטפול בבעל ובילדים... ואם משוללת אהבה היא, – גם מסירותה לעבודת המקצוע תעיק עליה כאבן מעמסה...

טראכטנברג... פתאם הצטירה במוחה תמונתו... היא נזכרת בנמוסיו, באפיו, דבורו, בהסברותיו, בידיעותיו המרובות... נפשו העדינה... חכמתו תאור פניו... היא רואה אותו כאיש מורם בחברתם האינטליגנטית... החביב הוא לה?.... לבה הולם... היא נבוכה... נדהמה... האמנם יקר הוא לה?...  לא! רק יחס ידידותי של איש משכיל שחברתו נעימה עליה – וחסל!... יש נטיה אליו, יש תשוקה לראותו, לדבר אתו ואפילו להיות אתו ביחידות,  באינטימיות... לא! אי-אפשר הדבר.

סופיה מהרה ללכת, היא התאמצה להסיר ממנה הרהורים שונים... לגרש אותם... האהבה?... רצוני העז יגבר עליה... אבל האם האהבה מתלקחת או עוממת לפי רצוננו?...

התגדלה אפלת הערב. הבריקו אורות פנסי החשמל לארכם של הרחובות של שבילי-השדרות.  ישבה על ספסל לנוח מעט;  התבוננה, כי עברה כמעט כל המרחק הגדול שבין בית-החולים ובין מעונה נזכרה, כי החליטה הערב לכתוב מכתב לחברתה מריה ברגסון.

מריה! אהבתה, מסירותה אל האמנות הגדולה... התיאטרון למענה מקום חיותה... היא בטוחה בהערצה של הקהל...  ואמנם היא תהיה כאחד הכוכבים המזהירים בשמי-התיאטרון... קלאבוחוב אוהב אותה, מעריצה... והוא ימלאה בשמחה את רצונה, ולא תהיה משועבדת לדאגות-הבית... היא "ג'נטלמן" מטפוסה של הקומדיה הידועה... עשיר בעל נכסים, משכיל– ומסור  למנהגי משפחתו, לכל המסורת של זקנו האכר הפשוט והפקח, היודע לאצור הון ולהיות שליט בביתו כפטריארך.

עוד הפעם כאלו התעוררה מדמיונותיה אשר אפפוה, הביטה אל האילנות אשר משני צדדי השביל, על אור החשמל, רוח קרה עברה וחדרה אל גופה... צריך למהר ולשוב הביתה.

עוברים אחדים עצרו צעדיהם והסתכלו – אולי בחשד – על העלמה היושבת בודדה, רטט עבר באבריה, נפחדה... מהרה לקום ובפסיעות מהירות עברה את הרחוב, קראה לרכב ותסע הביתה.

מעט עיפה, אבל מאומצת מהטיול ומרעננות-האויר, פתחה את דלת מעונה.  כשנכנסה לחדר אחיה חשה פתאם כאלו פחד אחז אותה, עמדה כהרף עין במבוכה בפתח החדר: בחצי אפל של החדר המואר במנורת-חשמל העומדת על השלחן והמכוסה במָגֵנור כהה, הצטירה לפניה תמונתו של טראכטנברג.  כרגע הבינה, כי לא בחזון הוא נראה לפניה;  הוא ישב עם אחיה ושניהם שקועים בשיחה.

גריגורי קידם פניה בראותה עומדת בפתח.

– הנה גם סופיה באה, ניקולי אנדרייביץ.

נזכרה כי היא הזמינה אותו לבוא בערב זה וכן גם את נחומוביץ כמו שהבטיחה לפני ימים אחדים.

טראכטנברג קם ממקומו, נגש אליה וברכה בשלום;  לקח את ידה ונשק כנמוס המקובל.

– אנו חכינו שעה קלה עד בואה, סופיה מיכאילובנה.

– במקום לנסע בטרַם, כמנהגי תמיד, הלכתי רגלי כל הדרך... טילתי... והטיול אמץ את רוחי.

– טוב מאד עשתה.

יצאה וצותה להמשרתת להכין מאכלים שונים לארוחת הערב: דגים, נקניקים, ירקות, פרפרות שונות.

– הלא לא יסרב אדוני להשתתף אתנו בסעודת הערב שלנו? 

– תודה... בחפץ לב...

– ואחרי-כן גם נשתה תה ויבא גם נחומוביץ ואולי גם צעירים אחרים, חברינו... ובמה הייתם טרודים כל זמן שחכיתם לי? 

– כל פעם שאני בא אליכם ושאני נפגש עם חבריכם, אני מגלה תעלומות, תגליות – אמר קצת ברצינות וקצת בהלצה.

– ומה היא התגלית שמצא היום אצלנו? 

– מצאתי על שולחן זה ספר... בלי משים פתחתיו וראיתיו כתוב בכתב שאינו ידוע לי כלל... וגריגורי מיכאילוביץ באר לי שזהו ספרו של הפילוסוף ניטשה – כה אמר זרטוסטרה", תרגום בעברית. 

– ומה הוא הפלא בדבר הזה?  – אמרה סופיה ורטט קל נשמע בקולה.

– לא ידעתי שעדיין נמצאה בעולם לשון שנקראה – עברית... חשבתי, כי כלשונות חרטומי מצרים ואשור גם הלשון הזאת...

– גריגורי בודאי באר, כי יש ספרות חשובה בזמננו בעברית...

– אני ספרתי לניקולי אנדרייביץ, כי הפרופסור המפורסם מילר, מורה לפילוסופיה, אמר פעם אגב הרצאתו של ניטשה, שרק במקורו אפשר להבין ולהשיג את אפיו המיוחד של סגנונו של ניטשה והציע לתלמידיו לקרא את חבוריו בגרמנית; אבל – הוסיף יש תרגום אחד שיפי הסגנון הגיע למעלתו של המקור – זהו התרגום לעברית.

נכנסה המשרתת והודיעה, כי הכל מוכן לסעודה.

בשעת אכילתם בא גם נחומוביץ ואחריו חברי גריגורי.  המשרתת הביאה כוסות תה.   ישבו כולם סביב השלחן ושוחחו מעניני-היום ומהחדשות המדיניות, שהתרחשו בימים האחרונים.

 

פרק י"ב

המפלגות בישראל

השיחה נסבה על אודות רוב המפלגות בצרפת ובגרמניה ועל השפעתה של ההתפלגות הפוליטיקאית בהתקדמותן של המדינות.

– מדיניותן של המעצמות דורשת התפלגות בשאיפותיהם של אישי הארץ, – אמרה סופיה.

לא רק הארצות הגדולות כי אם בעמים שאין להם בסיס מדיני מתקימות מפלגות שונות... הן מפכות ממעין  החיים הזורמים, – אמר אחד הצעירים.  – ולכן מתרוצצות ומתנגשות גם בינינו, היהודים, מפלגות שונות.

– מה מהותן של המפלגות האלו?  – שאל טראכטנברג – אדון נחומוביץ הבטיח לתת לנו באורים בענין הזה.

נחומוביץ חשב רגע, הצית גפרור ועשן.

– טוב!... אם ברצונכם, רבותי, אבאר את רעיונותי, אמנם יש הרבה נטיות ושאיפות בעמנו, ישנן גרועות, אבל על כלן זוהי השאיפה הלאומית שבה טמון רעיון נשגב.

אפשר לחלק ואתן לארבעה ראשים. הראש האחד הוא הנטיה של קבוצות האנשים העומדים על הנקודה של "סטטוס קוא": "מה שהיה הוא שיהיה... ואין כל חדש תחת השמשׁ", כמו שאמר קהלת.  לפי הרב המה יהודים חרדים, אנשים פשוטים, שאינם זזים מהקרקע שעליו עמדו דורות רבים, מפחדים המה מפני כל שנוי בחיים הפנימיים בחברה, ובכל זאת חייהם הם פושׁטים צורות ולובשים צורות שונות.

הראש השני המה אלה היהודים, שרובם בארצות מערב-אירוֹפה ומעוטם בארצנו ברוסיה – הנקראים "מתבוללים";  רובם הכחישו ומכחישים את המושג – "לאום יהודי" ומסתירים את המושג הזה – השנוא עליהם, תמורת הזכויות האזרחיות שקבלו או ששואפים לקבל;  צו­ֹעקים הם תמיד שהם – גרמנים או צרפתים או אנגלים – ואין איש מאמין להם.

הצביון המיוחד של כל הנטיות האלה הוא ההתבוללות.  המה מבטלים את היהדות הכללית מול הגרמניוּת או הצרפתיוּת... הם כננסים בעיני עצמם, ולכן האומות האחרוֹת שהרי הם הענקים מביטים עלינו כעל חגבים.  אנו רק quontité negligence  גונים שונים... גונים שונים למפלגה הזאת;  יש מתבוללים גמורים שהולכים ונטמעים ברובם בין הגויים. יש הנוטים לרפורמות במנהגי הדת, יש הנוטים לעמד על משׁמר היהדות לפי השגתם, ובינים ישׁ סוֹפרים, חוקרים, שהקדישו ומקדישים את כשרונותיהם בחקירות דברי ימיני ובספרותנו;   כותבים בלשונות העמים שביניהם המה יושבים במקרה.  אני מטעים שצריך להפריד בין  ההתבוללות התרבותית או הנמוסית ובין הטמיעה בין גויי הארץ.

בכלל גם הראשונים וגם השניים – יהודים הגונים, כואבים את כאב העם, באים לעזרת היהודים בכל מקום סבלותם, משתתפים בכל מוסדות תרבותיים, חנוכיים, פילונטרופיים.

אל המפלגה השלישית שׁייכים אלה הנקראים בונדאים. המה הנוטים אל הדעות המרכסיסטיות ואל המהפכות החברֹתיוֹת.  כשאני לעצמי אין אני מתירא לא מהחרדים ולא מהמתבוללים אלא מהבונדאים, המתחפשים באצטלא של הלאומיות והחותרים חתירה עמוקה תחת כל היסודות של אומתנו, עקיצתן – עקיצת-נחש, ואני שלחתי בהם את כל חצי-רעל הגנוזים באשפתות אטי.  וריב לי אתם כל הימים, ריב סופרים, כמובן, אני אגיד כפתגם שיצא מפי אחד המדינאים המפורסמים בצרפת על הקלריקאליות:  Le bondisme c’est l’ennemi! .

המפלגה הרביעית היא הכי חשובה, שנוצרה בהשפעתה של התנועה הלאומית שהתחוללה בתקופה האחרונה, התנועה הזאת תקפה את כל שדרות העם, את החרדים, ואת המתבוללים – לכל הפחות החלק החשוב ביניהם.  התנועה הזאת הולידה את הרעשיון של תחית עמנו במובן הכלכלי כלומר להאחז בקרקע לעבֹד את האדמה, להפרות כל תוצרת בארץ-אבותינו הקדמונים, וכן הרעיון של תחית תרבותנו ושל השאיפה המדינית בארצנו הלאומית.  ובאותו הזמן להלחם בעד זכויותינו הלאומיות בכל ארצות הגולה, ולא רק להשיג את הזכויות האזרחיות כי אם גם הלאומיות במובן התרבות הלאומית.  ההתפתחות הלאומית הכלכלית, התרבותית והמדינית – בארץ, שאנו קוראים לה – ארץ ישראל, – והשׂגינו  בארצות הגולה – הם הולכים יחד בהשׁתלשׁלות שאיפה מאוחדת ובהשפעת גומלין מאוחדת... היהדות תתפתח בכל גוניה ותכונותיה גם בגולה וגם בארץ-ישראל.

פסק מדבר וחשב רגעים אחדים.  טראכטנברג ישב ושמע בעיון רב.  נחומוביץ שתה לגימות אחדות מכוס התה ואחרי-כן אמר:

– יסלח לי אדוני, הרבה דברים לא יכלתי לבאר, אני התאמצתי לתת רק סקירה כללית ואם אדוני רוצה להתעמק וללמד לדעת את התנועה העממית-לאומית שלנו, מצד ההבנה החברתית, – יכל לפנות אל הספרות שנבראה במשך שנות קיומה של התנועה הזאת, אני בטוח, כי סופיה מיכאילובנה תעשה את רצונו ותמסור לו את הספרים והמאמרים הנחוצים.

– אני אמלא את רצונו, אצבֹּר את הספרים והקונטרסים.

– תודה רבה, אסיר תודה אהיה כשתתנו לי את האפשרות ללמוד לדעת את פרטי התנועה הזאת, אני מתענין בתנועות כאלה, עינתי בספרים המבארים את התנועות בין העמים הסלאוים – הבוהמים, הסרבים, הבולגרים ועוד.  התנועות המדיניות והתרבותיות הללו נהירות לי, מענין להשוות אותן עם התנועה שנוצרה בין היהודים.

– מובן, כי גם היהודים מוכרחים יהיו לנהל קרב נגד כל המכשולים העצומים המונחים על נתיבות העמים, השואפים לחפש הלאומי.

– נכון הדבר, לא נקל להשיג את מטרתנו, לא קלה היא המלחמה לכבש בשלום את ארץ אבותינו בעמלנו ובזיעת-אפנו, בעמל העובד את אדמתו, דורות יעברו ואנו נלחם בעד רעיוננו, אבל, אדוני, היהודים מנוסים במלחמות בעד קיומם הלאומי, נזכרתי בדברי הסופר האנגלי קיפלינג:

"אם עוד מסוגל אתה להלחם ולהתגוֹנן בשעה ששוֹטניך עומדים לפניך ואתה אינם מרגיש שנאה להם; אם יכול אתה, אפילו בראותך חרבן מפעליך בחיים, לקום ושוב להתחיל בעבודתך, – אז תוכל להקרא – אדם"  ואני אוסיף: להקרא – עם! וזהו הנתיב של עם היהודים מדור לדור.

נחומוביץ קם ממקומו, אחריו קמו כל המסובים.  ברכו בשלום את סופיה ואת גריגורי ויצאו.  סופיה הלכה ללוות את טראכטנברג אל הפרוֹזדור.– להתראות, ניקולאי אנדרייביץ.

הוא לחץ בחזקה את ידה והחזיקה בידו רגע אחד.

– להתראות, סוֹפיה מיכאילובנה.  

שקועה במחשבותיה ובהרהוריה שבה אל חדרה וישבה זמן רב על הספה הקטנה באפלת החדר.  רגשות שונים התרוצצו בקרבה. מאויים ספונים הרעידו את רוחה.  התמצא פתרון לשאלותיה?  התמצא את נתיבות חייה? 

 

פרק י"ג

במוּזיאום

עברו ימים אחדים. טראכטנברג בא אל מעונה של סופיה מיכאילובנה ולא מצא אותה בבית.

– עוד לא שבה מהאינסטיטוט, – אמרה המשרתת.

כתב לה פתקא, שהוא עדיין עסוק בסיומה של הערכת המשפט בבית הדין וגם אינו חפץ להפריע בעדה מעבודתה התמידית, ולפיכך הוא מבקש אותה לחכות לו בבקר יום הראשון הבא, בשעה עשר יבא אל מעונה ויהיה מאושר להתראות אתה.

בבקר יום הראשון חכתה סופיה לבאו.  התעסקה בבחירת השמלה בתלבשתה וּבהתיפותה.   אמנם בלבה אמרה שלא חשוב, מה היא השמלה שתלבש היום, נחוץ רק שתהיה מתאימה לרוח היום, אבל בלי משים, כאילו בלי הכרתה, הרהרה על התלבשת בשעה זו.  עשתה בדיקנות ובזריזות את תסרקתה;  שמה במקלעות שערותיה היפות מסרק מהודר; שכוֹתרתוֹ מצופה פתוחים מוזהבים וביניהם אזמורגדים מבריקים.  שמה צוארון ואת שני קצותיו הדקה בסכה שבראשה גֻלה עם תרקיה גדולה מסובבה יהלמים קטנים מזהירים.

נכנסה המשרתת ואמרה:

– אדון טראכטנברג בא, מחכה באולם האורחים.

– תיכף אכנס...

עמדה רגע לפני הראי, הסתכלה בתלבשתה לדעת אם הכל בסדר, תקנה אי-אלה דברים פחותים – ויצאה.

דברו ביניהם והחליטו לנסע למוזיאום הגדול.

היה יום אביב נחמד.  הורגש חם מעדן.  קוי השמש הזהירו על הבתים ועל הרחובות.  בחוץ לא נראה אף שמץ שלג, רק בגנים ובחצרות עוד נמצאו ערמות שלג מרופש.  עגלות החרף נעלמו כבר, ורק המרכבות הרגילות עברו ברחובות.  ישבו במרכבה ונסעו.

באולמים הראשונים היו מסודרים המוצגים לידיעות אתנוגרפיה ואנטרופולוגיה.  הסתכלו בטפוסים של הגזעים השונים היושבים ברחבי ארץ רוסיה.  עמדו לפני קבוצה של אסקימוסים בתלבשתם המוזרה; ראו את הקירגיזים, עם עמי-קוקז שונים ועברו אל קבוצה קטנה של טפוסי-יהודים מלובשים בתלבשת המסרתית של העיירות הקטנות: הגברים במעילים ארוכים, בפיאותיהם ובזקניהם המדולדלים והנשים – בפניהם הקמוטים ופאות נכריות ומטפחות על ראשיהן.

– מה רב ההבדל בין הטפוס הזה ובין היהודים הנמצאים בחברתנו, אמר טראכטנברג.

– ההבדל הוא רק במלבושים, – אמרה סופיה, – בטפוס ובתכונה אין ההבדלים גדולים כל כך... ואינם חשובים.

עברו לאולם השני.  טראכטנברג שאל אם היא ממשיכה את עבודתה גם במעבדה הבּיוֹלוֹגית.  השיבה, כי בזמן הלמודים הנוכחי ובזמני הלמודים בשנה הבאה לא תתעסק במעבדה כלל, יען מחויבה לעבד בקליניקה.

– אני מסתכלת בטפוסים השונים, – אמרה בקול נמוך– מסתכלת וחושבת שהביולוגיה באה ומבארת את התופעות השונות שישנן בטפוסים האלה, הבדליהם ואחודיהם, כמו בעלי החיים.

– הדברים האלה אמנם סתומים לי, לא אוכל לדון עליהם, והנה לפניה בעיה מדעית שכדאי לחקר אותה, האם לא כן? 

– נכונים דבריו, אני חובבת להתעמק בחקירות מדעיות, כל עבודה כזאת מאמיצה את רוחי, אני מדמה להתמסר לעבודות החקירה המדעית גם אחרי גמרי את הפקולטה המדיצינית, אין רוחי נוחה מעבודה מדיצינית   כרופא שמושי... לטפל במחלות... גריגורי החלט להיות מנתח... הוא אחרי גמרו את הפקולטה המדיצינית, יסע למערב אירופה וימשיך את השתכללותו והשתלמותו בידיעת-הנתוח, אני לא כן, אבל, לצערי, יש מעצור לשאיפתי זאת...

– מה הוא המעצור?  שאל והם עוברים לאולמים האחרים.

– העבודה המדעית אפשרית רק במעבדות משוכללות, הן נמצאות כמובן, רק על יד האוניברסיטאות, ולי כיהודיה לא יתנו רשיון לעבוד כאסיסטנטית קבועה, ועוד דבר אחד: אצטרך לאחד את עבודתי בחקירות מדעיות עם פעולותי העתידות לטובת מטרתנו הלאומית. 

טראכטנברג לא ענה כלום כאלו לא הגיב על ההודעה הזאת, והם עברו אל הדיוטה השניה ששם אולמי התמונות.  פה מצאו את היצירות של גדולי האמנים האירופיים והרוסיים.  עברו ועמדו לפני הרבה יצירות, הסתכלו ודנו על טיבן, מהותן, על הרעיון הטמון בהן, על יתרונותיהן המצטינים באפני הציור, המכחול, זהרי-האור, אפלולי-הצללים.  בעברם אולם אחד, ששם היצירות של האמנים הרוסים, התעכבו לפני אחת התמונות של הציר לויטאן – תמונת נף נדח, עגום, נעזב;  התוגה מרחפת על כל פרטי-הסביבה, על הנחל השוטף לאט, על העצים הבודדים העומדים כפופי-ראש.

– כמה פעמים אני עומדת ומסתכלת בתמונות של לויטאן הציר, הן מושכות אותי אולי בעצבת השׁפוכה עליהן, כי היא כל כך קרובה ללבי, ואין אני יודעת מה... אבל יש שאני מתפלאה... היהודי הזה, שכמעט גרשׁוהו משבת במוסקבה בגזרת הנסיך על אשׁר לא היתה לו הזכות לגור בערי פנים רוסיה, היהודי הזה חדר אל עמקי הבנת הטבע של ארץ מולדנו... דוקא של המקומות הנדחים, העגומים, התמונה מעוררת את רגש התוגה הקוננת בלבות משכילינו... יזכור את הדראמות של טשׁיכוב, ובפרט בלבות משכילינו היהודים.

– טראכטנברג פנה מבטו אליה בתמהון.

– אני לא פללתי כי לויטאן יהודי הוא... אמנם הוא ציר בעל כשרונות גדולים.

– ואולי הוא בנו או נכדו של אותו היהודי הטפוסי, שראינוהו שם למטה, – אמרה סופיה.

באולם השני נמצאו תמונות אחדות של הציר רפין.  עמדו והסתכלו בעיון רב ביצירותיו.  על הכתל הצדדי היתה תלויה עוד תמונה אחת של הציר הזה, מוארה היטב באור הנכנס מן החלונות הגדולים.  ראו: לפניהם משתרע לאין סוף הים האוקינוס, ים הקור והקרח.  גליו מתרוממים כהרים עצומים, רצים בקצף נורא עד גבול שפת הים, כאלו באו לבלע את כל היקום, ונופלים אין אונים ומתיזים זרמים, נטפים, טפות... ולמול הגלים הסואנים בשצף קצף, העולים ויורידם, המסוגלים לשבור לרסיסים, לרעֹץ, ולנפץ את כל הקרוב אליהם, – עומדים העלם והעלמה אחוזים יד ביד;  הוא הושיט את ידו האחת מול הים הגדול כאילו מתכון להתאבק עם הגלים הזדונים.

– אנו נכבש את הים, אנו נגבר גם על הגלים! – כאלו נשמע קול העלם.  פניו מפיקים העזה וגבורה,  והיא מבטת אל עיניו באהבה ובבטחון. 

– האהבה לוכדת אותנו, האהבה נותנת לנו עֹז ועצמה.... מה לנו הגלים?  מה לנו קצפם, רוגזם, דכים והמיתם... אנו ננצח, כאלו נשמעו קולותיהם...

טראכטנברג עומד ומתלחש כאילו מדבר לנפשו:

– ההעזה והאהבה,  בהתלכדותן ובגבורתן הן הכובשות, הן המנצחות הן המעוררות לפעולות כבירות....

עברו רגעים אחדים.  שניהם עומדים לפני התמונה, עומדים ומסתכלים נרעשים, נרגשים, נדהמים.  רטט עבר בכל גופה, טראכטנברג הגיש את ידו אל ידה וכאילו לטפה בחבה... זרם חם עבר בכל עורקיה כעין זרם חשמלי... 

סופיה כאילו התעוררה משרעפיה.  צעדה אל מול דלת היציאה טראכטנברג אחריה.  נכנסו אל הפרוזדור של המבוא.  השומר מסר להם את מעיליהם.

– נסע יחד, סופיה מיכאילובנה לאכל ארוחת הצהרים, ברצוני לסים את היום האחרון הזה לישיבתי פה בחברתה.

– היום האחרון. האם הוא כבר נוסע מפה? 

– כן.  אני גמרתי את עבודתי...

– ובכן ישוב לזרען? 

– לא... בזרען אהיה רק בעוד שבועים... היום אני נוסע לפטרבורג, הרי בעוד שבוע ימים יחל חג הפסחא, יש לי המסרת להיות בחג זה בביתו של דודי ודודתי, בחוג כל משפחתנו, שם חוגגים את החג הזה ברב פאר והדר כמנהג.

נפתחה דלת המבוא, יצאו ועמדו רגע על המדרגות המרווחות.  נראה היה שנוי במזג-האויר:  על פני השמים מרחפים ועוברים עננים גדולים, זהרי השמש נעלמו, הצללים העליטו את הבתים ואת הרחוב;  נשבה רוח קרה.

– ואתם תשארו פה?   שאל טראכטנברג.

– לא! חלילה!..  אני ואחי נסע לזרען, לחג את חג הפסח שלנו, יש לנו מסרת קבועה לחוג את החג הגדול הזה בבית הורינו, בחוג משפחתנו ומיודעינו.

היא דברה בנחת ובמתינות, אבל הדגישה כל מלה ומלה, כאלו הדקה אותן כדרבונות.

ירדו במעלות.  רכב מהר לגשת עם מרכבתו ובקש את האדונים לכבד אותו ולנסע אתו.

– ובכן אולי תמלאי את בקשתי, לנסע אל המסעדה....

– תודה... אי-אפשר... גריגורי מחכה לי, הוא לא יאכל עד שובי...

מהרה לרדת, רתתה, מעין פחד לפת אותה... כפחד שהרגישה אז,  בישבה יחידה בשדרות העיר, והעוברים הביטו עליה בעין-חשד. ישבה במרכזה והושיטה את ידה טראכטנברג.

– שלום, ניקולאי אנדרייביץ, להתראות בזרען...

המרכבה זזה ממקומה.  טראכטנברג הרים את כובעו לאות פרידה;  עמד רגע על מקומו נבוך.  נדמה לו שנשמעה אנחה... מלבה יצאה האנחה או מלבו?   

 

פרק י"ד

הסוסי טראכטנברג

כל הלילה היה ער... בתא המיוחד של קרון הרכבת המהירה היה מוכן בשבילו מקום לשינה.  טראכטנברג לא פשט את בגדיו, רק הסיר ממנו את המעיל העליון וישב זמן רב שקוע בשרעפיו.  יצא מן התא אל המסדרון הארוך, פתח את החלון וישב על הספסל הקטן המחובר על קיר הקרון.  שאף בנשימה ארוכה את הרוח הנושבת בחזקה.  הרכבת כאלו טסה במהירות רבה.  בחוץ אפלה כבדה.  טפטף גשם, והטפות נשאות וחודרות אל פנים הקרון ונתזות על פניו ועל ראשו.

רעיון אחד לפף את מחו, מלא את ישותו, דחקהו והעיק עליו: התאהבהו?... הוא מצא רמזים שהיא מתיחסת אליו באמון, בחבה... ואולי?!... ובאזניו תצלצלנה המלים האחרונות לפני הפרדם באמרה בהדגשה: יש לנו מסרת.

ואמנם כל החברה, שהיא נתונה בה, מסורה לרעיונות ההולמים במוחם של הנלהבים, המאמינים בהתגשמותן של שאיפותיהם הלאומיות המוזרות... ארץ, שבה יהיו היהודים כובשי העבודה החקלאית, יוצרי התעשיה, מפתחי-התקדמות הכלכלית, המה היוצרים והפועלים, הבונים והמחדשים את צורות החברה...  לשון עברית חיה.  ספרות עתיקה וחדשה, תרבות של אלפי שנים מתקדמת ומתפתחת וסופגת אליה את התרבות האנושית, העולמית, המוסר והיהדות;  תרבות שאינה נפרדת מעקרי הדת, והדת שאינה נפרדת מעצמותו, מישותו של העם כולו.

כל כך דברים חדשים ומענינים שמע מפי נחומוביץ, קרא בקונטרסים ובמאמרים שנתנה לו סופיה לפי בקשתו וגם נזכר בדברי ברדשבסקי בשעה שישבו והתוכחו בענינים שונים...

הן הוא הדבר! היא נתונה להרעיונות האלה של הנואם הזה המשפיע עליה כמו על כל החוג של הצעירים... היא נושמת באטמוספירה זו – ולא תצא ממנה...

הוא מרגישה, כי בעת שתלך אחריו תצא מאטמוספירה זו, מהחוג של הרעיונות הלאומיים.  תעזב את המערכה ששם נלחמים חבריהם בעד דעותיהם.  ואמנם נפלטו פעם הדברים האלה מפיה:  פעולותי העתידות לטובת המטרה הלאומית.  מה היא, איפוא, המטרה הלאומית שברצונה להקדיש את פעולותיה?   זוהי המטרה, שעליה נאם נחומוביץ ושעליה חולמים סופרים יהודים, ששֵׁם להם גם בספרות האירופית.

ומדוע זרים לי הרעיונות הללו?   מי אני?  אולי באמת מוצאי גם כן מהיהודים... משפחת טראכטנברג... מעולם לא התעמקתי בשאלה זו... מה אכפת לי? 

רוסי אני... נוצרי אני... אין לי שום זיקה ליהדות המרוממת בפיות הצעירים ההם...  ובכן הלא תהום מפרדת ביני ובינה.

הוא מביט דרך החלון ורואה את אישון הלילה ההומה ושומע את שקשוק-האופנים של הקרנות ואת אושת הרוח המרחפת על פניו.  הוא שאף בקרבו את הרוח הקרה, התמודד, קם ממקומו, עבר לארך המסדרון מן הקצה אל הקצה בצעדים מדודים.  דממה שררה בקרון.  כל הנוסעים נמו שנתם.  אור החשמל בשני הפנסים דוהה... בפנות חצי אפלה... מזמן לזמן נשמע קול שריקה ממושכה מהקטר... פתאום חולפים ועוברים אורות – ונעלמו כלעומת שהופיעו: הרכבת עברה על יד תחנה ולא עמדה.

טראכטנברג צועד מפנה לפנה, משקיף אל תוך החשך שבחוץ, ונושם אויר קר, רואה זיקים טסים לפניו במהירות איומה:  אלה הם זיקי-אש, היוצאים מארובת הקטר... נוא ממה להכניס את ראשו אל הקרון.

התהום ביני ובינה... הרעיון הזה אינו נותן לו מנוחה... ואני חשבתי, כי אהבתנו לא תדע מכשולים ומעצורים... מה יכל להפריד בין שני אנשים שלבותיהם נתונים איש לרעהו באהבה רבה ועזה?   הדת?...  אבל הן גם מריה אוסיפובנה יהודיה ובאהבה את קלאבוחוב החליטה גם להמיר את דתה בדת זרה לרוחה לגמרי... אין מעצור להאהבה ... אני מסופק, כי בקלות-דעת היא תתיחס להדת של בעלה ולא תספג לה את המסורת הגדולה של בת המשמדים ולא תקבל עליה את המנהגים של הדת הזאת... וקלאבוחוב לא מצא מכשול בדרך אהבתו... ובמה נפלינו אנו מהם? 

הקטר שוב משמיע קול שריקה ממושכה.  הרכבת עוצרת את מהירותה, הקרונות משקשקים זה בזה, רעש האופנים הולך ופוסק. ובין רגע הרכבת עומדת על מקומה – לפני רציף של תחנה המוארה באורות רבים.  טראכטנברג יצא מן הקרון, אמר להחליף מעט את אויר-נשימתו.  בחוץ הרגיש קור נעים במקום החום שבקרון שהעיק עליו.  נכנס אל האולם הגדול של התחנה.  המזנון היה סגור.  האולם כמעט ריק מאנשים.  עבר את האולם הנה והנה כאלו מחפש דבר כל שהוא;  נשמע קול  הפעמון  לאות שהרכבת תמשיך דרכה.  מהר אל מקום הקרון; עמד על המדרגות, נשם את הרוח הקרה.  הרכבת הוסעה ממקומה לאט וכרגע כאלו נטבעה בים האפלה.  פתח את הדלת ונכנס אל הקרון בחזרה.

ובכן – במה נפלינו מהם?...  פקעת הרהוריו המשיכה להכָרך...

מריה אוסיפובנה נוטה בגמישותה לקלאבוחוב, כי לו היציבות החזרה או, כמו שהוא מעיד עליו בעצמו, – הוא עומד משורש בקרקע של ארצנו... אבל לסופיה חסרה אותה הגמישות, המאפשרת לה להיות כרוכה אחרי... והלא אין גם לי הגמישות הדרושה למען הסתגל לדרישותיה של סופיה... היציבות שלי היא חזקה... אבל מה היא היציבות שלי ומה הוא ההבדל שביני ובינה?   שנינו מחבבים את המדע, את החקירה, את האמנות;  שנינו קשורים בנימי נפשותינו אל העם הרוסי, אל תרבותנו, אל התפתחותם של החיים המתקדמים בכל גוניהם... האם לא נוכל לסדר את חיי-שנינו בהתאמה אחת, בכוון אחד, שיתלכדו בקשר אמיץ לא ינותק;  ואהבתנו תהא חזקה ונאמנה  בכל ימי חיינו, יען כי שאיפתנו התרבותית והחברתית תדבקנו  ותאמצנו בדרכנו העתידה, דרך העבודה הפוריה של אנשים משכילים, שואפי-דעת וחפש... אנו שנינו נהיה מאושרים באהבתנו ובמטרתנו הנאצלה.

נכנס אל התא... שכב על מקומו המוצע כמטה לשינה, הסיר את בגדיו, שם עליו את השמיכה.  אור קלוש הזהיר מזכוכית הכחולה של הפנס הקטן שבפנת התא.  התנומה לא באה.  התהפך מצד אל צד: "החם בתא אינו נותן לי להרדם", – אמר בפני עצמו.

ושוב באו הרהורים והתרוצצו במוחו... שאלות שונות דורשות תשובה, באור...

תהום מפרידה בינינו... היא שואפת להבטיח לה לעתיד עבודה של חקירה מדעית... האם יקשה הדבר להשיגו?... לכאורה כך הוא הדבר, פשוט מאד...  המעטים הם האנשים המוצאים את תפקידם בעבודה של חקירות מדעיות במעבדות ובמכונים ממשלתיים וצבוריים?   אבל היא אמרה: יהודיה אני... והדבר הזה יהיה לה למכשול... רבונו של עולם! מתי יחדלו מהתקיים הבדלים כאלה?... לא! אני בטוח כי הודות לקשרי משפחתנו עם הספירות הגבוהות בממשלה נקל יהיה לי לסדר למענה משרה של אסיסטנטית באחד המכונים שבעיר המלוכה. 

שעה קלה שכב אחוז-דמיונות  שנמשכו ונרקמו בשלל צבעים יפים.  אבל פתאם התרומם ממשכבו, מחשבה אחת כבירה הלמה את מוחו.

מה הוא המכשול המפריע להגשמתו של אשרנו?... הלא היא הוסיפה ברור:"פעולותי לטובת מטרתנו הלאומית?", זוהי המטרה שעליה מדברים נחומוביץ וחבריו, חוזים חזיונות ומדמינים דמיונות שונים....

"יש לנו מסרת", – אמרה בהדגשה... כלומר: אם יש לך מסרת משלך, יש לי מסרת משלי, ואנו כביכול לא אזוז ממנה... ואמנם האם היא תנתק את המסרת שלהם בעבור אהבתנו?.

ואני בעצמי?  – הלמה אותו המחשבה כהלום רעם.  התרומם וישב רגע.  שוב הניח את ראשו על הכר, הסיר את השמיכה, כי החם העיק על נשימתו.

אני?... יצאה המלה מפיו כמעט בקול. – הרי מגוחך לאמר, כי אני... אקבל עלי את דתה של אהובתי.

הרעיון הזה נראה לו כל כך מוזר, משונה, מגוחך שאפילו צחוק קל עבר על שפתיו.

... אבל הרי גם אני יהודי לפי מוצאי ולא אשכנזי מקורלנד כמו שמרמזת לפעמים דודתי...  נחומוביץ, זה האיש, החודר בהסתכלותו ובהתבוננותו אל שפוני נפשו של האדם, – אמר לי, כאשר שבנו יחד באישון ליל ממעונה של סופיה:

"אדוני טראכטנברג! הוא אינו יהודי?  לא פללתי... כל זמן שאנו מתוכחים אני רואה לפני יהודי, שרק נטמע בין הגויים... שמו טראכטנברג... כן! זוהי משפחה ידועה וחשובה בין היהודים... משפחה על משכילים מתבוללים".

ובודאי כך הוא הדבר... אבל מדוע מכסה דודי את מקור מחצבתנו?  הוא איש ישר... יפה-רוח... הן אף פעם לא רמז אפילו רמז קל שמוצאנו מקורלנד כמו דודתי ומשפחתה, גם דודתי עתה אינה מגידה דבר זה בפני דודי...  רק לפני בנותיה היא מספרת על גדולתם של אבותיה הברונים שישבו בקורלנד...

חוטי הרהוריו הסתבכו, התערבו, התבלבלו.  תרדמה נפלה עליו, הוא ישן, ואנחות נשמעות, יוצאות מלבו.

ובשנתו הוא שומע מהלומות, מהלומות תכופות, מונוטוניות, הוא נרגז ונפחד... הנה הוא רואה לפניו ככר גדולה, רחובות, בתים, אנשים משונים רצים דחופים מבהלים, צועקים צווחים, הוא מביט ומכיר אותם, אלה הפרצופים של היהודים שראה אותם באולם-המוזיאום.  הוא נסחף עם זרם-ההמון, הוא רץ וצועק, אשה אחת מרימה אותו... הוא ילד קטן.  אמא, אמא! צועק הוא בלי הרף ולפניו דמות אשה, דמות סופיה...  הוא פושט את ידיו, קורא לה... המהלומות מתגברות, שריקות או צווחות... כולם רצים – ונופלים וגם הוא נופל אל תחתית תהום חשך נורא, הוא הקיץ... טפות זעה מכסות את רקותיו...

הוא שומע את שריקות הקטר התכופות וקשקושי הקרונות.  הרכבת מתקרבת אל תחנת פטרבורג.  הנוסעים ממהרים לקום ולהתלבש.  דמדומי-השחר האירו מתוך העננים הכבדים המכסים את שמי פטרבורג וסביבותיה.  השלג כסה את המגרשים, אשר לפני העיר, את החצרות של בתי החרושת ואת החוצות;  הורגש קר של חרף.

כאשר יצא טראכטנברג מהקרון והצקלון הקטן בידו, נפגש עם המשרת הזקן של דודו.  הוא היה איש חיל, שעבד יחד עם דודו בצבא שנים רבות, ושרת לפניו;  יחד היו במלחמה שהיתה בין רוסיה ותורקיה בשנות השבעים.  אחרי ששוחרר מעבודת הצבא, בקש סטיפאן זה להשאר כמשרת בבית "הגנירל" כמו שכנה תמיד המשרת את אדונו הזקן.

– שלום לרוממותו! – אמר סטיפאן בהניפו את ידו לצד הכובע כמנהגם של אנשי-החיל.

– שלום סטיפאן! – אמר טראכטנברג באות רצון ושמחה.

הוא ידע את הזקן עוד מימי-ילדותו;  הזקן הזה אמן אותו בנערותו;  אהב את "האדון הקטן",  ניקולאי, אולי יתר מאהבתו את בניו.

– ומה שלומך, סטיפאן?  ומה שלום כל משפחתנו? 

–תודה לאל!... כולם בריאים ושלמים.  הוד רוממותה דודתך צותה עלי לפגש את כבוד מעלתך, אחרי שנתקבלה התלגרמה על בואך אלינו.

– תודה רבה, סטיפאן... אני שמח לראותך.

הזקן הוציא את המזודה מן הקרון.  ישבו במרכבה, שחכתה להם, ויסעו אל בית "הגנירל".

 

פרק ט"ו

בחוג משפחתו של טראכטנברג

פטר איגנאטייביץ טראכטנברג, דוקטור למדיצינה, חבר להתאגדויות מדעיות, ראש בית החולים לחולי-הצבא שומרי בית-המלך, מוכתר בתאר גנירל ובאותות הצטינות של ולאדימיר הקדוש, היה מפורסם כאחד הרופאים גדולי המומחים במחלות פנימיות.  היה מכובד בין הרופאים בעבור מאמריו וחקירותיו במקצע הרפואה שלו, שנדפסו בגרמנית וברוסית .  הנשיאים מבית המלך ורבי המלוכה היו פונים אליו בשעה שמחלתם גברה למען יהיה נוכח עם הרופאים האחרים בחקירת מהותה של המחלה.

הגנירל טראכטנברג ישב בארמונו היפה והצנוע, שבסביבו גן עצי-סרק ופרחים, ברחוב אי-הסלע, רחוק מההמולה ושאונם של מרכזי העיר הגדולה.

ניקולאי טראכטנברג בבואו הביתה בקש את סטיפאן להכין לו אמבטיה, התגלח, התרחץ, התלבש וישב לחכות עד שיקראו לו לסעודת הבקר כאשר יקומו דודו ודודתו משנתם ויהיו מוכנים לסעודה הרגילה.

רגש הנאה וקורת-רוח הרגיש בלבשו, ושמחה הפיקו עיניו, בהסתכלו בשני החדרים, המיועדים לו מן היום, שהגנרל עקר את משכנו מדירתו הגדולה, שהיתה שייכת לו בחצר בית-החולים, ועבר אל הארמון הזה, שרכש לפני כעשרים שנה.  הוא חבב את החדרים האלה: אחד לשינה ואחד לעבודה;  סמוך לשני החדרים האלה נמצאה ברשותו גם לשכה מהודרה, ששם היה מקבל בשנים האחרונות את מיודעיו, חבריו ואורחיו סתם.   חדר העבודה היה מרווח, מרוהט יפה;  פה נמצאו ארונות מחוטבי-עץ מלאים ספרים בלשונות אחדות, ספרי-מדע-המשפט, ספרים בסוציולוגיה, בפילוסופיה ובספרות-היפה;  שתים-שלש תמונות, העתקות מיצירות גדולי הצירים;  פסלים של גאוני המדע והספרות, שעמדו על כונניות מעשי פתוחים; שלחן הכתיבה הגדול, העומק כמעט באמצע החדר, וכלי הכתיבה ושני הפמוטים היפים מברונזה עם אלסרים חשמליים;  הדלפקים, העומדים סמוך לקירות בין כסאות מכוסים בעור כבוש, שתי הכורסאות העומדות לשני צדי השלחן הגדול, – הכל היה מסודר באותו הסדר כמו שנמצאו לפני שנה בזמן שבא לראות את משפחתו וכמו שהיו נמצאים בזמן שהיה יושב פה בשרתו כפקיד בבית-המשפט.  יד מקפידה – כנראה – משגיחה על החדרים האלה שהכל יהיה נאה בשבילו כשבא לשבת פה.

פתח את החלון, המכוסה וילון מעשה רקמה.  הביט דרכו אל הגן והתענג לשאף את הרוח הזכה והקרה.  האילנות עמדו עדיין חשופי-עליהם, עגומים, קפואים ומכוסי כפור.  התלמים, משוללי עשב ופרחים וחפויי עלים בלים, נראו כאבלים.  בפנות נסתרות אחדות נמצאו ערמות השלג שלא הופשרו עדיין.  מבין העננים הבהיקו קרני השמש, צנועות וקלושי-אור;  עתים נעלמו והסביבה הועבה ונדמה כעטופת כסות אפל, ועתים האירו – והסביבה כאלו הקיצה מתרדמתה ומקדמת בשמחה את האביב הבא.  נראה כאלו פקפקו קרני-השמש, אם כבר בא זמנן לגרש את הקר, את העצב ואת השעמום הממלאים את חלל העיר הגדולה או לעזבה בקדרותה.

ניקולאי טראכטנברג היה קשור בנימי נפשו אל החדרים האלה, אל ארמון דודו, אל הגן ואל העיר ההומיה, המלאה חכמים, סופרים, אנשי מדע, שרי-מלוכה, שבחברתם מצא ספוק נפשי ושבחברתם התעלה על כל השאלות, המטרידות את משכילי העם.

אחרי גמרו את למודיו במכון למדע-המשפט, יחד עם בני-נסיכים ואלופים, נכנס לגדוד הצבא למען מלא את חובת עבודת-הצבא כדין, כאיש חיל פשוט, יחד עם חבריו במכון;  המפקד על הגדוד היה בעל אחותו, היא בת דודו;  וככלות שנה עזב את הגדוד בתואר קצין.  אחרי כן נתמנה לפקיד באחד המשרדים של בית-הדין  המחוזי שבעיר המלוכה.  בזמן שרותו בבית-הדין קבל רשות לנסע לחוץ-לארץ לתיר את הארצות הנאורות, לשמע לקחי-הפרופסורים המפורסמים באוניברסיטאות של מערב אירופה.  ובשובו הביתה קבל משרת סגן-פרוקורור.  הוא שאף  למטרה גבוהה במשרדי-המלוכה וחזה חזיונות על פעולות כבירות בבתי-הדין.  ואמנם בהשתדלותו של דודו שהשפעתו בחוגים של רבי-הממשלה היתה חשובה, קבל משרת תובע ממשלתי באחת מערי הפרזות, שזוהי המדרגה הראשונה לעלותו בסולם הפקידות.

ובהביטו כעת אל חלל הגן העגום חשב מבלי משים על עתידו: הוא ישאר עוד שנה בעיר זרען;  אחרי-כן יבקש את דודו ובפרט את דודתו, שהיא קרובה למשפחת שר המשפטים, שישפיעו בספירות הגבוהות להעברתו לעיר המלוכה למשרה בסינט.

– דודי מחבב אותי... הוא עוקב את עבודתי, ודודתי הלא חולמת שאקבל משרה גבוהה למען תוכל להתפאר לפני מכרותיה, נשי השרים.  היא מתגאה מאד בזה, שדודי הוא גנירל, ששתי בנותיה נשואות לאלופים, התופסים משרות חשובות – אחד בצבא והשני במיניסטריום לעניני-הכספים במדינה.  

הוא זוכר את הדברים שרגיל היה דודו לאמר לו בעודנו יושב על ספסל בית-המדרש: אם יש את נפשך לשאף לגדולות, לתפוס מקום גדול, מכובד, משפיע בחברתנו, – אל תסמך על יחוסך ועל ההמלצות אלא לך, למד הרבה, קנה חכמה ודעת ותשען רק על אמיצותך.

הוא היה אומר לו: בספירות האציליות הגבוהות שבמדינתנו מעטים האנשים ההוגנים, האנשים אשר רכשו להם בינה ודעת בהנהלת המכונה הגדולה של הממשלה.  ולכן באים אנחנו, יוצאי השדרות הנמוכות... אשר שאר רוח לנו ואשר כשרונותינו שהורישו לנו אבותינו מעלים אותנו על בני החברה האצילית... באים אנחנו ומביאים את ידיעותינו, את אָמצנו... אנחנו ראויים לעבד למען התקדמותה וגדולתה של ארצנו היקרה...

קולו של סטיפאן הפריע את הלך מחשבותיו.  הוא עמד זקוף בפתח ואמר:

– ניקולאי אנדרייביץ! הוד רוממותם דודו ודודתו מבקשים את כבודו לבא אל חדר-האכל, מחכים לכבודו....

שמחו הדוד והדודה  לקראת ניקולאי שהיה תמיד אהוב להם כבן.  התחבקו והתנשקו בחבה רבה.  הביעו, כי רצויים הם מבואו אליהם דוקא ליום החג הגדול.  ישבו אל השלחן; ובזמן האכילה ספר ניקולאי – לפי בקשתם של דודו ודודתו – מכל מה שמתרחש בעיר מושבו, וגם על עבודתו ועל מיודעיו.  דודתו התענינה לדעת את פרטי חייהם של שר הפלך ורעיתו, יען כי קרובה להם.

– אמה של וירה ולאדימירובנה, אשתו של שר הפלך ואמי היו אחיות, אמנם לא מאם אחד כי אם רק מאב אחד, – בארה הדודה.  היא הוסיפה:

– והרי איואן פטרוביץ הנסיך גלגן, הממונה עכשיו לשר המשפטים, הוא בן בנו של אבי זקני.  אגב, אני הייתי  בביתם לפני ימים אחדים.  אנו נסע ונבא לביתם ביום הראשון לחג הפסחא – לברך אותם,  הם יבואו אלינו ביום השלישי, חשוב מאד שאתה, ניקולאי, תתודע אל אשת השר... הוא בעל השפעה גדולה בחצר בית-המלכות...

  תודה רבה, דודתי היקרה, – אמר ניקולאי, ועיניו הפיקו רצון ושמחה. – תמיד את דואגת לי ולמצבי.

הוא קם ולקח את ידה של הזקנה ונשקה.  היא חבקה אותו ונשקהו על מצחו.

– ומה תאמר לעשות כעת?  – שאלה הדודה.

– אני אסע לבקר את אננה ואת נדיה.

נכון מאד...  אני הודעתי להן כבר אתמול בטליפון שאתה תבוא אלינו לחג הפסחא.

אננא ונדישדה – הן בנות – טראכטנברג הזקן, ובנים לא היו לו.  שתיהן גרו בפטרבורג, כל אחר עם משפחתה.

– אבל אל תאחר לסעודת הערב.

אולי אשאר לסעודה אצל גדיה... אל תחכו לי, – אמר ניקולאי.

הוא אהב מאד את אחותו זאת הצעירה. כי היתה נוטה לליברליות בעת אשר האחות הבכירה אננה היתה להוטה אחרי האריסטוקרטיות והיתה מתגאה ביחוסה שהיא "גרפין".  שתיהן היו יפות, מחונכות לפי טעם הספירות העליונת, למדו במכון ה"סמולני" ששם מתחנכות רק בנות האצילים המיוחסים.  להן היתה הבנה במוסיקה, באמנות, ידעו  היטב שתים שלש שפות אירופיות, סירו יחד עם אמן ערי מערב אירופה ומקומות ששם מראות הנופים היפים.  ולפיכך לא קשה היה לאמן לשדך אותן בשדוכים כה הגונים ומשובחים.

למחרתו אמרה לו דודתו הזקנה.

– ניקולאי יקירי! אמנם ימי תענית הימים האלה, אנו מחויבים להסיר מלבנו את כל תפלי החיים הרגילים ולהפנות את מחשבותינו לתפלה... וכך עשיתי כל הימים האלה, בודאי מלאת גם אתה את חובתך כדין, הלכת לתפלה... התודית כחוק לכל פקיד ממשלתי.

נשתתקה ונשקעה במחשבותיה.  גם הוא החריש  וחכה להמשך דבריה.

– כן, כן, אמרתי לעשות דבר למענך... הכל לטובתך, רצוני שתתודע למשפחה חשובה מאד, בודאי שמעת את שם הנסיך אלקסי צרבינסקי...

– ככה, אני שמעתי, כמדומני שהוא סגן הדירקטור של מחלקה אחת במיניסטריום לענינים חצוניים.

–כן... כן יקירי... עכשיו הוא הוזמן להיות מנהל המחלקה המזרחית, זוהי המחלקה הכי חשובה במיניסטריום זה.

– אבל, דודתי החביבה, מה לי ולנסיך החשוב הזה? 

– הוא בעל השפעה בספירות הגבוהות.

– אין אני זקוק להשפעתו... די לי בהשפעה שיש לי.

היא פקחה את עיניה והביטה אליו בתמיה.

– לך יש השפעה?... כן... בחוג מצומצם מאד, אבל לא זה העיקר, המה יבואו אלינו ביום חג הפסחא לבקור, היינו הנסיך והנסיכה, צריך להחזיר להם בקור, ולפיכך מוטב שתקדם להתודע אליהם בביתם, גם אחיותיך מבקרות בביתם.

– טוב, דודתי... את יודעת שאין דבר העומק נגד רצונך, אם את דורשת אותו ממני, וצחוק נסתר עבר על שפתיו.

היא צחקה בנחת-רוח.

– יודעת אני, ניקולאי, שאתה נכנע לדרישותי.

ובערב הזה נסעה הגברת טראכטנברג עם ניקולאי ועם אננה בתה לבית הנסיך צ'רבינסקי.

נתקבלו בכבוד גדול.  דברו ופטפטו חצי צרפתית וחצי רוסית על ענינים שונים, המתרחשים בעיר הבירה, קצת ברצינות וקצת ברכילות.

במשך השיחה נכנסה אל לשכת האורחים עלמה כבת עשרים ושלש, בלונדינית יפה, עיניה אפורות, גזרתה חטובה ונעימה, שרטוטי פניה עדינים, קומה בינונית;  לבושה שמלה רגילה, אבל מהודרה, מקלעות שערותיה שכמעט זהובות נצטברו על ראשה בתסרקת יפה.

טראכטנברג קם ממקומו.

– בתי! – אמרה הנסיכה, – תתודעי להאדון טראכטנברג ניקולאי אנדרייביץ.

טראכטנברג פסע צעדים שנים למולה.  היא נגשה אליו ותושיט את ידה.

– אשמח מאד להתודע אל כבודה, נסיכה.

–אה! יש לי שם... שם מלבד התאר שלי, – קראה העלמה בצחוק וקולה מצלצל יפה.

השתחוה לפניה.

– בבקשה להגיד לי, אם רצונה בכך...

– נינה שמי...

– נעים לי מאד, נינה אליקסייבנה.

פרשו לפנת החדר הגדול, ישבו על הכסאות העומדים אצל דלפק, אשר עליו מונחים אלבומים.

השיחה ביחידות נסבה על התערוכה האחרונה של הצירים החדשים;  הוא ספר לה על היצירות של הצירים הגדולים שראה בשבועות האחרונים באולמי המוזיאומים במוסקבה.  היא ספרה לו, כי לעתיים, אמנם רחוקות, היא מבקרת את מוסקבה ששם גרים קרובי-משפחתה;  היא מחבבת את מוסקבה... בעיניה מצאה חן העיר הזאת יתר מאשר עיר המלוכה.  דברו גם על ההצגות החשובות שבתיאטרונים.

אחרי שעה של שיחות מרפרפות, קמה הגברת טראכטנברג לאות פרידה ונגשה אל זוג הצעירים המשיחים בהתענינות מרובה.  נגשה גם הנסיכה.

– אנו מבקשים אותו, ניקולאי אנדרייביץ, לכבד אותנו ולבוא בערב יום שלישי לחג אל ביתנו...

הוא השתחוה בנמוס.

– מאושר אהיה להיות בחברתכם בנשף הזה.

הנסיכה הצעירה לבבה אותו בעיניה המאירות.

– חבל! חבל מאד שממהרים אתם לעזב אותנו... אבל זה ינחמנו, כי תבואו אלינו לנשף ההוא.

 

פרק ט"ז

חג הפסחא

רבה היתה התכונה לרגל החג, ערכו שולחנות מלאים כל טובי המאכלים המסרתיים, הנהוגים בימי חג זה כמנהג עם הארץ – כל בני המשפחה – טראכטנברג הזקן ואשתו, ניקולאי, אחיותיו ובעליהם – התאספו יחד ויסעו אל הרנה ואל  התפילה לבית-היראה הגדול והמפאר, ששם  מתפללים כל גדולי-העיר.  אחרי חצות שבו הארמונה ובאו לאכל מכל מעדני-השלחנות, התנשקו איש עם רעהו כדין וכדת, ברכו בחג כמנהג.  שמחה רחפה על פני כולם למרות העיפות של עמידה בתפילה במשך שעות רצופות, ורק בשעת הנץ החמה הלכו כולם – איש איש למקומו לנוח.

מאחורי הצהרים עד הערב היו באים אורחים רבים לברך את משפחת טראכטנברג.  בפרוזדור הגדול, אשר למבוא-הבית, היה מונח ספר זכרון ואצלו יש סטיפאן ועוזריו, שומרי הסף.  רב המבקרים היו נכנסים, רושמים את שמותיהם בספר, מניחים את כרטיס-הבקור שלהם ויוצאים כלעומת שבאו.  האורחים החשובים היו עולים להאכסדרה, נכנסים אל האולם, נפגשים עם בעל הבית והגברת, המקבלים את אורחיהם בסבר פנים יפות, מתנשקים ומברכים בברכת החג ויושבים וטועמים מהמאכלים הערוכים על השלחן.  כשעתים במשך הזמן לא נמצא "הגנירל" בביתו, כי נסע הוא במרכבתו לבקר את גדולי –השרים ואת מיועדיו הנכבדים.  ניקולאי טראכטנברג השתתף בקבלת פני-האורחים הנכבדים לברכם ולשוחח אתם, לתת תשובות על שאלותיהם על אודות עיר מושבו;  אחדים התענינו לדעת את שלום שר הפלך מיודעם.

עיף מכל הבקורים עזב בערב עם חשכה את הארמון, ירד דרך המבוא השני אל הגן ומשם יצא החוצה – וילך לארך הרחוב הגדול עד הגיעו אל נהר ניבה.  נזכר, כי צריך הוא לברך את שר הפלך, מצא מחלקת הטלגרף ושלח טלגרמות מהירות בברכת-החג לשר הפלך, לראש האצילים, לנשיא בית-המשפט ולמיודעיו.  אמר לשלח טלגרמה גם לברשדסקי, אבל נזכר, כי החג של היהודים כבר עבר.

כאשר יצא מבית-הטלגרף נמלך ופנה לעבר הרחוב השני ללכת לבית אחותו נדיזידה.  היא היתה יחידה בביתה וטפלה בילדים הפעוטים;  בעלה עדיין לא שב מבקוריו במעוניהם של שרי-הצבא וחבריו הקצינים.

שמחה לראות את אחיה, כי כן קראו הבנות את ניקולאי.

– שב פה, – אמרה. – אני אצוה להביא לנו כוסות תה.  בודאי גם אתה עיפת וצמאת.

– ברצון רב, נדיא.

ישבו ושוחחו.

– איך מצאת את הורי?  – שאלה – הזדקנו? 

לא מצאתי סימני זקנה, המה בריאים, אמיצים, ומה שלומך? 

– שלום לי... אבל חפצתי לשאלך... מסתכלת אני בך ורואה, כמו צל-עצב, אותות תוגה על פניך...  המרוצה אתה ממשרתך?  הקשה לך ישיבתך בעיר נדחת? 

– זרען אינה עיר נדחת, יש שם הרבה אנשים.  אצילים, רמי-היחש, משכילים, סופרים.

– ספר נא לי, מי הם מכריך?   מי המה האנשים שאתה מבקר אותם? 

– לעתים קרובות אני בא אל ביתו של שר הפלך, השר ורעיתו אנשים טובים, בעלי נמוס אצילי ומקרבים אותי כאלו קרוב למשפחתם הייתי, ולפיכך מקבלים אותי בכבוד רב בטרקליני-המיוחסים של העיר, אבל עבודתי המרובה בעניני בתי-הדין ושאיפתי, לקרא ולהוסיף דעת לוקחות ממני את שעות הלילה ויותר משאני הולך לבקורים אני יושב בחדרי בחברתם של ספרי.

– ובכן אתה נמצא גם שם בספירה של "רמי-היחש", כמו שאתה אוהב לבטא, כמו בעיר המלוכה? 

– לא,  נאדיה, לא כך הוא הדבר, בין מכרי, שבחברתם אני מוצא ספוק גמור לפי מהלך רעיונותי ושאיפותי, ישנם אנשים אחרים עורכי-דין, רופאים, אחד ממכרי הוא בעל בית חרשת גדול, זהו טפוס מצוין, יוריסטן, לפי השכלתו.  אינו מתעסק במקצועו אלא יסד בית-חרשת גדול, הגדיל את תוצרתו, ובשעות הפנויות קורא וחוקר, הוא בקי בפילוסופיה, בסוציולוגיה, וגם מתעשר, – הוסיף בלעג קל.

– אמנם זהו טפוס מצוין, אינו מצוי בחברתנו פה.

– בחברתכם האצילית – לא תמצא, אבל בשדרות הבורגניות ישנם הרבה אנשים עוסקים בחרשת, מרבים ומגדילים את תוצרת המדינית, אנשים משכילים, בעלי-נמוס, שבהשכלתם ובידיעותיהם עלו על האריסטוקרטיה שלכם.

– הוי, ניקולאי! מתי נמאסה עליך האריסטוקרטיה שלנו, "רמי היחש"?

– לא נמאסה עלי.  ברצון אני נמצא בספירה הזאת, ובפרט כשגם אחיותי האהובות נמצאות בין רמי-היחש של האריסטוקרטיה, אבל בלי הלצה, אני חוקר את מהותן של החברות השונות ואגיד לך נדיה, שכל מי שמתעמק לחקר, לדעת ולהבין את המתהוה בארצנו יוכח, כי השדרות העליונות בכלל ואלה שבעיר הבירה בפרט הולכות ומתנונות.  כך מתנונות... ולעומתן הולכות ופורחות, מתרבות משתכללות, מתגדלות וכובשות להן את גדולתה ואת כחה של המדינה – השדרות האחרות הבורגניות, הבלולות מהמוני-העמים היושבים בכל ארץ רוסיה.  וכך הוא החק הסוציאלי מימים ימימה.  הללו נובלות והללו צומחות. 

– ברצוני להתודע לאנשים כאלה, – אמרה אחותו.  – אנו הרי טבועים באמת בימים הדלוחים של הספירה האריסטוקרטית.

הוא החריש רגעים אחדים.

– מכיר אני איש אחד, יושב בתמידות פה, עשיר גדול... בן בנו של האכרים הפשוטים מהכת של המשמרים בדתנו... איש משכיל, נבון, טפוס מוצק במטרותיו.  מענין יהיה לך להתודע אליו ושיהיה בכלל בין מבקרי-הסלון שלך, – הוסיף בלעג.

– ומה שמו? 

– אלכסנדר ואסילייביץ קלאבוחוב.  פה הוא המנהל הראשי של חברת נפט.  יש לו אחוזה בפלך זרען ולהאחים יש בית-חרשת מפורסם ובתי מסחר גדולים.   הוזמנתי יחד עם עוד אנשים... מכובדים...– הוא הדגיש את המלה הזאת – לארמונו שבאחוזתו ושם בלינו יום שלם בציד אילות וארנבות.

–אה! זה מענין מאד, יקירי.  אל תשכח לבקש אותו שיבא אלינו  אני אקדים להגיד לבעלי שתבואו אלינו מחר בערב... יבואו עוד מוזמנים...

– אבל תדעי נא, כי קלאבוחוב זה ארס לו עלמה, בת רופא בזרען.  התאהבו... היא עתידה להיות  אחת הארטיסטניות-המזמרות בעלות-כשרונות גדולים...

– כמדומני שאני מכיר אותה.... מה שמה? 

  מריה אוסיפובנה ברגסון....

– כן... כן....אני מכירה אותה... אני וגם אננא ועוד נשי-שרים השתתפנו יחד בעריכת קונצרט, בחרף העבר, לטובת מוסד חשוב... בקשנו אותה שתשתתף, יחד עם עוד ארטיסטנים, בקונצרט... היא נתקבלה בתשואות-חן מהקהל שלנו... אשמח מאד, אם תואיל לבא אל מעוני.

הגברת ברוניצקי מהרה, כתבה מכתב ומסרה אותו לניקולאי.  הוא קם ללכת.

– מדוע תמהר ללכת... חכה... יבא גם ולאדימר אליקסייביץ....

– אני אסע לאננא... לבקור.

– לבקור רשמי?  אתה, ניקולאי, עושה בקורים רשמיים גם לאחיותך? 

– כן... בימי החג עושים בקורים רשמיים, – ענה קצת בהלצה.

 

פרק י"ז

בין "רמי-היחש"

טראכטנברג מלא את הבטחתו. בבקר טלפן לקלאבוחוב, ברך אותו בברכת החג ושאלהו, מתי יכל הוא לראותו היום.

– אם בטובו לכבדני היום, אהיה אסיר-תודה כשיבא אדוני אל מעוני בשעה שתים-עשרה... אנו נסע לאכל את סעודת=הצהרים במסעדה "הדוב".

– נכון וקים הדבר, – ענה טראכטנברג.

טראכטנברג ספר לו, כי משפחת דודו מבקשת להתודע עם אלכסנדר ואסילייביץ; ואחותו הגרפין ברוניצקי  תהיה מרוצה מאד, אם הוא ומריה אוסיפובנה יואילו לכבד אותה ולבא אל הנשף, שהיא עורכת – לכבוד החג – בערב זה;  מסר לקלאבוחוב את מכתבה של אחותו בעבור מריה אוסיפובנה.

– הגרפין ברוניצקי מכירה את מריה אוסיפובנה.... שתיהן השתתפו בנשף פילנתרופי בחרף העבר.

בזמן ארוחת הצהרים דברו ביניהן על ענינים מדיניים, על העבודה בבית הנבחרים ואל הקושיים, שמניחה הממשלה על הצעותיהם של הצירים שבבית-הנבחירם.

קלאבוחוב היה כל הזמן עליז: הושרה עליו הרוח הטוב כשקבל הזמנה לבקור – ויחד עם בחירת-לבו בפרט – בבתי האריסטוקרטיה שבעיר המלוכה.  הוא התגנדר בהזמנה כזו:  גדולה היתה תשוקתו להיות קרוב לספירה האצילית, להתפאר שבין מכריו ורעיו ישנם האלופים והנסיכים הידועים גם בחוגים הבורגניים.  הוא החליט כבר בלבוֹ, כי אחרי חתונתו יהיה מסודר במעונו  הגדול "סלון"  באפי מדיני אמנותי.... שם יתאספו המדינאים המפורסמים והאמנים והסופרים הידועים.  ומה יגדל כבוד "הסלון" כאשר גם השרים "המיוחסים"  יהיו מבקרי-ביתו.  בשאיפותיו אלה היה אלכסנדר ואסילייביץ בנגוד גמור לשני אחיו האחרונים: המה נשארו בתמימותם ובפשטותם גם אחרי שעשירותם הגיעה למעלה גדולה;  נמוסי-ביתם היו כנמוסים שהיו מקובלים אצל אבותיהם וחביבה היתה עליהם התעסקותם במשרדי בית-החרשת ובית-המסחר מכל ה"טרדות" שבבקורים והתודעויות עם גדולי-השרים, אבל לא מחו לאחיהם הצעיר לסדר את מעמד ביתו כרצונו הוא.

ואמנם גם אלכסנדר ואסילייביץ היה בתחלה נוטה להרגליהם הפשוטים והמקובלים של אחיו ושל מעמד-ביתם.  אבל ישיבתו בכרך הגדול של המדינה, שהיתו ירחים אחדים באנגליה ותיורו בארצות מערב  אירופה, קרבתו להפרופיסור ויראייב, שהיה מורו ומדריכו, התועדותו עם מלומדים וסופרים אחדים  – הטו אותו מן הדרך הכבודה של משפחתו.

אבל ההשפעה הכי כבירה עשתה עליו התאהבותו בעלמה בעלת הכשרונות האמנותיים, במריה אוסיפובנה.  הדבר הזה עשה מהפכה גדולה בנפשו: היתה הרגשה בלבו, שבמובן ההשכלה והאמנות, היא נמצאת במדרגה גבוהה ממדרגתו הוא, שנצחון גדול בא לו בחייו הפרטיים לכבש לו לאשה מזמרת יפה שעתידה להיות לתפארת ולגאון לו ולכל העם ושהוא צריך לסדר את מהלך-חייו ואת מעמד-ביתו לפי הסדרים והמושגים שנתקבלו בחברה הבורגנית העשירה ובחברה האצילית.

עכשיו, הודות ליפי-רוחו של טראכטנברג, הוא עושה את הצעדים הראשונים להשגת מאוייו והוא רוחש לו את ידידותן של המשפחות המפורסמות בעיר המלוכה.

הוא לא הסביר את מחשבותיו אלה למריה אוסיפובנה, כאשר בא אל מעונה ומסר לה את מכתבה של הגרפין ברוניצקי.  הוא ספר כי ניקולאי אנדרייביץ דבר על התודעותו בזרען אתם בחוג משפחתיו וקרוביו הביעו את רצונם להתודע אותו ואתה.

– אני חושב – הוסיף, – כי קרוביו של טראכטנברג ראויים שאנו נהיה מכירים בינינו.

אחרי פקפוקים אחדים הסכימה מריה אוסיפובנה לבא הערב אל בית ברוניצקי   החליטו ביניהם, שהוא טראכטנברג יבואו בשעה תשע על מעונה, ויחד יסעו אל הגברת ברוניצקי לנשף שהיא עורכת אותו.

בערב, אחרי זמן ארוחת הערב, בא קלאבוחוב אל בית "הגנרל".  ניקולאי הציג אותו לפני דודתו ודודו.  הלזה אמר כי הם מכירים מכבר איש את רעהו, והוא שמח להזדמנות הזאת שהואיל לבוא לביתם.  גם "הגנרל" וגם הגברת בקשו שיהי רצון מלפניו לבקר אותם גם אחרי שניקולאי יסע מכאן.

אחרי שיחה קצרה החליטו לנסע יחדיו לבתם, הגרפין נאדיז'דה פטרובנה ברוניצקי.  ככה הדגישה הזקנה כשפנתה לקלאבוחוב.

ניקולאי אנדרייביץ הסביר, כי נדברו לנסע להגברת ברגסון, כי נאדיה כתב לה מכתב ובקשה לכבד את הנשף בבקורה.  הן מכירות מזמן אחת את רעותה. ולכן יסעו "הזקנים" לחוד.

כאשר נכנסו מריה, טראכטנברג וקלאבוחוב  לאולם הגדול, אשר במעון ברוניצקי, היו שם נמצאים כבר הרבה אורחים.  הציגו את קלאבוחוב לפני האדון והגברת ברוניצקי.

נדּיז'דה פטרובנה קבלה את מריה ברגסון בשמחה רבה.   התנשקו בחבה וברכו אשה את רעותה בברכת החג.  הגברת ברוניצקי שמה את ידה בזרועה של מריה ברגסון לאות ידידות למען תתודע להאורחים הנמצאים באולם, רובם שרי-הצבא וקצינים צעיירם. היו בין המוזמנים גם אננא פטרובנה ובעלה.

באו גם הנסיך והנסיכה צרבינסקי ובתם, נינא אליקסייבנה.  ניקולאי טראכטנברג ישב אצל שלחן קטן ואתו ישבו אחותו אננא ומריה ברגסון.  המה קמו לקראת משפחת צרבינסקי;  ברכו בשלום את הבאים.  אננא פטרובנה הציגה לפני משפחת הנסיך את מריה אוסיפובנה ברגסון בנעם חנה כאת אחת מהמקורבות אליה.

הנסיכה הצעירה קדמה את פני ניקולאי אנדרייביץ בענות-חן.  הוא לוה אותה בעברה על כל האולם להגיד שלום למכיריה.  כרגע התקבצו סביבה הקצינים ופקידי-הצבא הצעירים.   נגשה גם אננא פטרובנה יחד עם מריה ברגסון.  הציגה אותה לפני הקצינים.  שתי העלמות היפות והמלבבות בחינם המשיכו אליהן את הנאספים האלה.  דברו צרפתית, רוסית, הציפו בקלמבורים, בבדיחות, בהלצות וחלקו מחמאות וחנופה גם לזו וגם לזו.   

רוח של חיים עליזים, של עליצות רעננית, נעורית – רחפה על כולם.  המשרתים הביאו כוסות תה, תופינים, מאפיות.  ישבו בקבוצות אחדות סביב השלחנות הקטנים המסודרים באולם והוסיפו את פטפוטיהם והלצותיהם.

עברה השמועה באולם, כי מריה אוסיפובנה מיטיבה לזמר, כי קולה יפה מאד וכי השתתפה בקונצרטים. נגשו קצינים אחדים, סבבוה ובקשוה להנעים אותם בזמרתה.   בתחלה סרבה, אבל כאשר הנסיכה נינה אליקסייבנה הפצירה זה והציעה שהיא תשב את הפסנתר, נתנה הסכמתה.  ואמנם הפליאה מריה ברגסון את כל הנאספים בזמרתה;  מוכרחה היתה לזמר פעמים וגם בפעם השלישי.  כולם מהרו להביע לה את תודתם, ברכתם, התפעלותם.

נינה אליקסייבנה קמה ממקומה, נגשה אל ניקולאי אנדרייביץ, נתנה את ידה בזרועו ואמרה:

– אם אינו מסרב, – נלך נא אל הלשכה הסמוכה... שם יותר נוח לשבת...

נכנסו אל הלשכה וישבו בפנה מוארה באור דהה היוצא ממנורה חשמלית, המכוסה במסך אדמדם. בקשה לספר לה על החיים בערי-השדה.

הוא תאר לפניה את היחוסים בין הפקידים הגבוהים ואח"כ עבר לתאר בדברים בהירים את יפי-הטבע שבסביבות ההם, על כל החן והיפי וההוד השפוכים על המקומות הללו, על הנהרות, היערות, השדות, הגבעות, וגם על הבנינים הבודדים של המנזרים הנסתרים בין יערות-עד, על הכפרים המופזים ברחבים גדולים, על האויר הצח והטוב לנשימה, על העבודה המתמדת והקשה והמועילה של האכרים, ושל המוני העם.

– שם, – הוסיף, – אפשר למצא את התרוממות הרוח, את מנוחת הנפשׁ, את טהרת הנשמה...  כל מה שאתה מתרחק מהאויר המחניק של משרדי-הלשכות הביורוקרטיות הממלאים את עיר הבירה, כל מה שאתה נטבל ונטבע באויר השדות והיערות, בספירות של העובדים-העמלים, של היוצרים הפשוטים הרגילים, יוצרי העוז והגדולה של ארצנו היקרה, –  אתה מרגיש, כי נשמה חדשה נבראה לך, כי יצאת נקי מכל שמץ דפי וחלאה, המצטברים בנשמתך מאבק ערמות הניירות של המשרדים שטעונים או גניזה או שרפה....

הרבה לדבר, והיא הקשיבה קשב רב לדבריו והביטה אליו בחרדת קדש.  נשתתקו.   ישבו ורוח-אינטימית כאלו רחפה עליהם.

ראש ונכנסו לחדר הזה – אלכסנדר קלאבוחוב ומריה ברגסון.  טראכטנברג והנסיכה קמו מכסאותיהם.

מריה העיפה עין בוחנת על הזוג הזה.

– פה טוב לנוח מעט, – אמר טראכטנברג.  – בבקשה לשבת אתנוּ.   

– תודה... ברצון רב.

ישבו ארבעתם ודברו על ענינים פשוטים.

– אגב,– אמרה הנסיכה – מחר יהיה נשף בביתנו... אני מבקש אתכם בשמי ובשם הורי לכבד אותנו בבקורכם.

 

פרק י"ח

הדוד ובן-אחיו

ניקולאי טראכטנברג התכונן לשוב למקום משרתו;  החלט לנסע ברכבת המהירה היוצאת בלילה אחרי חצות. כל היום היה עסוק. בקר במשרד המיניסטר של המשפטים.  השר קבל אותו בכבוד בלשכת עבודתו המיוחדה ושוחח אתו כחצי שעה בענינים שונים ורמז לו, כי הוא חושב להעבירו לעיר הבירה ולמנותו למשרה חשובה.

– הענין, שנמסר לו לפני כחדש לעיונו ולבארו, – ענין חשוב ומסובך, מראה על חריצותו ועל בקיאותו... אני קראתי את ההרצאה... טובה היא ורצויה.

ובכן יצא מהשר מלא תקוות מסוימות ומזהירות.  הלך בבקור-פרידה אל בית הנסיך צרבינסקי.  מצא רק את נינה אליקסייבנה, היא עכבה אותו כחצי-שעה, הפצירה בו בענות-חן לשבת אתה ולשתות תה ודרשה ממנו להבטיחה שיכתב לה מכתבים "ממאורת-הדב", שהוא נמצא שם עכשיו, נפרדו כידידים נאמנים.

משם הלך אל ביתה של אחותו הבכירה אננא פטרובנה.  ספר לה מקבּלת-הפנים אצל שר המשפטים וגם על ביקורו בבית הנסיך.

– סבורני אם אמצא את הנסיך ואת הנסיכה במעונם ולמסור להם ברכת-שלום לפני עזבי את העיר, אבל הם לא היו בביתם.

– ואת נינה אליקסייבנה ראית? 

– היא היתה בבית...  שהיתי אתה כחצי שעה ונפרדנו.

אחותו הביעה, כי היא מרוצה מאד שניקולאי התודע על בית הנסיך. בספירות העליונות הכי-חשובות סבורים שהוא ימונה למשרה גדולה – למיניסטר או לציר באחת הארצות הגדולות, במעצמה, שמדינתנו זקוקה לה לסיוע מדיני.  אחרי-כן  עברה להסביר לאחיה היקר את ערכה של נינא אליקסייבנה, את חנוכה האצילי, את יפיה וחנה, את ידיעותיה במוסיקה, הבנתה באמנות, הללה את יפה-רוחה, את אצילות-נפשה...

– ומה דעתך ניקולאי?  – שאלה בסוף דבריה.

הוא ישב כל הזמן, לא גרע עיניו מאחותו וכאלו הקשיב בתשומת לב לכל פטפוטיה.

– אני מסכים לדבריך, אניוטה... אמנם עלמה כלילת כל הסגולות הטובות היא, נינה אליקסייבנה, הנסיכה הצעירה.

– ואני אוסיף, – אמרה – כי מאושר יהיה האיש שיאהבנה ויקחנה לו לאשה.

שב לחדרו בארמון דודו רק לפנות ערב ומהר להתכונן לסעודת-הערב.  ואחרי גמר הסעודה נכנס אל לשכת-הספרים אשר לדודו.  רגיל היה דודו להתבודד בחדרו זה, בישבו בכורסה העמוקה והרכה, מעשן סיגריה הואנית, הנותנת ריח נעים וקורא בעתון או בירחון מדעי.

החדר היה מואר באור חשמל השוטף מהמנורות הקטנות המרובות שהיו נעוצות בכוונים שונים בתקרה.  הזקן אהב שחדרו יהיה מואר היטב, והוא עצמו כאלו מושקע בכורסה הרכה.  אצלו עמד שלחן קטן מרובה, שקל להסיעו ממקום למקום. על השלחן עמדה מנורת-חשמל מכוסה במגנור כחול להפיץ אור נעים לקריאה.  כוס קפה ובקבוק ליקר נמצאו על השלחן.

– בבקשה, ניקולאי! – אמר בראותו את בן אחיו נכנס וכאלו מפקפק.

– האפשר לי לשבת אתך, דודי? 

– ברצון רב, יקירי.  גם אני הייתי רוצה לשוחח אתך טרם נפרדנו היום.

טראכטנברג הצעיר לקח לו כסא וישב על יד השלחן.  דודו צלצל בפעמון.

– קח לך סיגריה מהתיבה, אשר על שלחן-הכתיבה... סיגריות טובות. 

– הביאי קפה לניקולאי אנדרייביץ, – אמר בפנותו אל המשרתת שנכנסה.

– ובכן, כנראה בלית את הזמן בנעימות, – הוסיף הזקן בהביטו אל פני בן-אחיו.  שמח אני מאד לראותך ונעים לי לדעת, כי בנצחון גדול אתה יוצא מביקוריך גם בלשכת השר וגם ב"סלונים" הגבוהים.

המשרתת הביאה ספל קפה ועוד כוֹס לשתית ליקר – ויצאה.

– ספר נא לי מהשיחה שהיתה בינך ובין שר-המשפטים בלשכתו.

הוא מסר לו את כל דברי השר שעודדו אותו ונתנו לו תקוה, כי "ירימוהו ב­ּסולם-הייררחיה", – הוסיף בהלצה.

– טוב, טוב! לך והגבר חילים... כך אמרתי תמיד, כי אנחנו נוכל לכבש את הספירות הגבוהות שבמלוכה.... בכשרונותינו ובידיעותינו ובאמיצותנו.

– מי... אנחנו, דודי? 

הזקן הביט בפניו בפקפוק וגמגם:

אנו... שיצאנו מהשדרות הפשוטות... משוללי שמות האצילים.... ונעשינו לאצילי-המדינה...

דודי! הן מוצאנו... מהיהודים! כך הוא הדבר...

הזקן התרומם ממושבו, העמיד במבוכה את ספל הקפה, ידיו רעדו...

– מדוע אתה שואל, ניקולאי, את הדבר הזה?...

– דודי! אני רוצה לדעת בברור... הן משפחת טראכטנברג משפחה חשובה ונכבדה... יהודית.

– לא השם הוא העקר... יש שמות משפחה שבהם נקראים גם גרמנים, גם יהודים, או רוסים, פולנים... היינו הך...

– דודתי החביבה כאלו חפצה להבטיח שיאמינו שמאצילי-קורלנד אנו...

– הנח לה לדודה, יקירי... היא אמנם ממשפחה רמת בקורלנד, משפחה אשכנזית יחסנית...

אין אני יודע בברור איפה עמדה ערש ילדותי, אמר ניקולאי בקול נמוך.

הזקן ישב שקוע בעשתונותיו והביט נכחו אל עבר התמונות, אשר על הקר רגעים אחדים.  צללי-תוגה עברו על פניו.  הוריד את ראשו ונאנח.  אחרי-כן כאלו התעורר והתחיל לדבר בקול רועד וחלש.

– בעיר בלטה נולדת... נשארת יתום מאביך ומאמך... אנשים ישרים  וחביבים היו... אנשים משכילים, נכבדים... אני לקחתיך אלי, אמצתיך כבן לי, אהבתיך, יקר אתה לי כהיום, אני הייתי נוצרי, אשתי וילדי, אחיותיך, נוצרות, האם יכלתי שתשאר יהודי?   נתתי לך חנוך המתאים לשאיפותי ולנטיותי, והנך רואה, כי לא שגיתי במשפטי: בידיעותיך הצטינת ועלית על רב חבריך... אתה נמצא במבחר ימיך וכשרונותיך על המסילה המובילה אותך אל אשר-החיים, אל הפעולות הכבירוֹת, המרימות עָל את כל איש בעל מרץ ודעת.

– האם לא בגידה היא המעשה הזה?  – אמר כמדבר לנפשו.

הזקן התחלחל.

– בגידה?  – קרא בתמהון ויתבונן אל חזות פני ניקולאי – בגידה?  במי? 

– בעם היהודים...

– אין עם היהודים... יש יהודים מפוזרים ומפרדים בכל ארצות תבל. המון העם נאמן למסרת-דתו כמו כל המוני-העם הפשוטים של כל האומות אבל המשכילים, האנשים, המתרוממים על ההמון הגדול היוצאים מן החוג הצר של הגיטו היהודי – נטמעים בין האומות שבארצותיהם הם יושבים...

– אבל גם הגרמנים או הפולנים ואפילו הטטרים מתבוללים בין הרוסים ונשארים נאמנים לדתם... ומדוע אנחנו, היהודים, מוכרחים דוקא, להטמע בכל המובנים.

– לו ידעת את דברי ימי היהודים לא דברת כדברים האלה... שוֹנה מאד מצב היהודים ממצבם של הללו, ודוקא המצוינים שבין היהודים עוזבים את היהדות בשעה שהיא עומדת למכשול על דרכם בחיים, יכל אני לקרא בשמות הרבה והרבה יהודים בארצות המערב שעזבו את דתם...  ואלה עם כולם אנשים הידועים בהסטוריה האנושית, בספרות, במדע.  אחרים מתיחסים בשויון נפש לכל דת, ומה אכפת להם, אם באפן רשמי נרשמו בין בני דת זו או אחרת...

ישבו שניהם בדומיה.  הזמן לקח סיגריה לעשן.  ניקולאי מהר לקחת גפרור, הצית אש ונתן לעשון הסיגריה.

– תודה, ניקולאי... – הוסיף הזקן –  אני אבאר לך... ותשפט לנכון... הייתי לרופא בתקופה ההיא בשנות השבעים במאה העברה, ימי ההתעוררות הגדולה בארץ מולדתנו... בשנות הששים הייתי תלמיד האוניברסיטה... כולם שאפו לחפש... לעבודה גדולה... התרוממות הרוח... שאפנו להסיר את הכבלים אשר בהם היו כבולות כל שדרות-העם הרוסי... רופא הצבא הייתי, עם הקצינים ושרי-הצבא גרתי והייתי מעורב בין הבריות הללו... עם הצבא הלכתי אל הבלקנים בזמן המלחמה  שהיתה בין רוסיה ובין תורכיה... הצטינתי שם כרופא, כמפקד על בית-החולים ובסדרו שהיה למופת לאחרים... אחרי תום המלחמה הוכתרתי באות הכבוד של ולאדימיר הקדוש, והאות הזה נתן לי את הזכות להרשם בתור אציל רוסי... אבל מצאתי התנגשות באספות האצילים בפלכים השונים שלא הסכימו לקבל אותי ברשימותיהם באשר יהודי אני... ראיתי לפני את המסילה שתביאני לכבוד, לאשר, לגדולה... אבל המסלה היתה גדורה... באשר יהודי אני... ובעת ההיא, בהמצאי בין חברי, שרי הצבא, התודעתי אל עלמה... שהיתה באמת ראויה לאהבה ולקשר את חיי בחייה, מיוחסת, משכילה, יפה... היא דודתך אמאליה... אבל להשיג מטרתי לא יכלתי, באשר יהודי אני, וכאשר הסירותי ממני את סבל הדורות ששמו עלי אבותי ואבות-אבותי, נעשיתי חפשי ומצאתי את דרכי בחיים.

הזקן החריש.  שתה מעט מכוס הליקר.  דפק בכפתור הפעמון.  נכנסה המשרתת.

– הביאי לנו כוסות תה עם לימון.

המשרתת יצאה ושניהם ישבו מחרישים.  כל אחד תפוס במחשבותיו.  הביאו להם כוסות תה. הזקן לקח את הכוס, לגם לגימות אחדות והעמידה על השלחן.

– לא שקרתי לאיש, – הוסיף הזקן ברגש. – לא חנפתי לאיש ולא עשיתי שום עול.  בכח-רצוני, בעבודתי התמידית והמתמדת, בעבודה יום-יומית במשך שנים רבות, בלי לאות, בעבודה פוריה לטובת המדינה, באלה רכשתי לי את טובי, את אשרי. אף גם בהיותי כבר מפורסם כרופא מומחה, הלכתי פעמים אחדות לאוניברסיטות שבחוץ-לארץ ולמדתי מרבותי הפרופסורים להגדיל את ידיעותי... והלא יש לי יד ושם במדע-הרפואה. 

– אבל דודי היקר, הלא כשרותוניך, אמוצך, מרצך היו לך גם טרם שהתנצרת...

– כן... והיו הולכים לטמיון... כך הוא המצב בחברה, המוני היהודים ישארו יהודים, נאמנים לדתם, למנהגיהם... ואנו המתרוממים לעוף.... עוברים לספירה אחרת.

לקח את כוס התה ושתה בתאבון.

 

פרק י"ט

ברור דברים

דומם ישבו שניהם. ודויו של דודו הרעיש את ניקולאי. מחשבות שונות התרוצצו במוחו, שאלות שונות נשאו לפניו. היפנה לדודו הזקן בשאלותיו אלה?   היתן הוא לו פתרונותיהן?   התהיינה התשובות האלה נכונות לפי השתלשלותן של הדעות והשאיפות בזמננו?   היתוכח אתו?   ומה הוא בעצמו יודע מלבד מה ששמע בחוג ברשדסקי, או מפיו של נחומוביץ, דברים שטחיים, ידיעות קלושות... נזכר, כי קבל מסופיה קונטרסים וספרים אבל לא הספיק לקרא בהם בעיון, אלא רק עבר עליהם כאלו בטיסה מרפרפת, אבל גם אלה הדברים שקרא עשו עליו רשם אז, הראו לו עולם חדש שלא ידעו, עולם לש תנועה חברתית חשובה, תנועה של אומה השואפת להקים לה מקום האמן, מקום כבוד בין אומות העולם, המגינה על קיומה על תרבותה, על זכויותיה, והקוראה לכל אישיה הבודדים, לכל הנאמנים בבריתה להתלכד, להתאחד ולעבוד בשם רעיון לאומי נשגב ונעלה.

היודע דודו מכל ההתרחשויות האלה?   היודע הוא את התסיסה העצומה שחדרה אל עמקי השדרות של העם שעזבהו ושכחהו למען טובתו העצמית, למען אשרו האישי? 

והאם יש לו, לניקולאי, הצדקה לתבע דבר כל שהוא מדודו, מחנכו, האוהב אותו כבן?   ומה יכל לתבע?  הוא לקח אותו אל ביתו, ולפיכך מוכרח היה לנצר גם אותו כמו שהתנצר בעצמו.  אבל לא התנצרותו ענינה אותו ברגעים אלה... הוא חפץ לבאר לפני דודו שאלות אחרות, שאלות לא במובן הדתי כי אם במובן הלאומי.

הדומיה שררה בחדר.  הזקן שתה לאט לאט את התה שהצטנן והוסיף לעשן את הסיגרה הנותנת ריח-ניחוח.

– מדוע אינך מעשן, ניקולאי?  – פנה אליו דודו.

רעד עבר בכל גופו לשמע את קול דודו, קול רך, מלטף, מעדן.  התעורר ממחשבותיו והביט אל פני דודו כאלו לא הכירו.  לקח את הסיגריה שמסר לו דודו, הצית אשר ועשן.

– נשקעת במחשבותיך ניקולאי, – אמר הזקן בצחוק קל.

– אמנם כן, דוֹדי אולי תרשה לי לפנות אליך בשאלות אחדות... אולי תבאר לי את ספקותי... את פקפוקי... אם לא תהיינה למורת-רוחך...

– שאל, יקירי, שאל... לא תהיה למורת רוח כל שאלה שהיא...

– ובכן... אתם המאושרים בחיים, התרחקתם מהמוני-העם... של היהודים שנשארו, כמו שאמרת, יהודים נאמנים לדתם ולמנהגיהם... אבל עם נשארו בעמקי-צרתם, בין שפלותם, דלותם... והלא השדרות המשכילות של הגרמנים או של הפולנים, למשל, הם כשהשעה משחקת להם הם קשורים בכל נימי נפשם, בכל סדורי מפעליהם עם המוני-העם, הנמצאים בשפל המדרגה, עוזרים להם, פועלים לטובתם...

– הפעולה הכללית, הפועלת לטובתם ולהתפתחותם של כל אזרחי המדינה, היא המשפיעה גם על המוֹני-היהודים.

– דודי! הלא את גם כן מודה שהמוני-היהודים מובדלים הבדל גמור במצב האזרחי, המשפטי, הכלכלי מהמוני-התושבים האחרים היושבים ברוסיה.  אני עברתי על החוקים והדינים המיוחדים, שנתנו למען הבדל את היהודים משאר התושבים,  והם משונים... אכזריים...

– נכון... הרעיון הזה לא היה לפני אז... בשנות השבעים... אז היו נטיות אחרות, רעיונות אחרים... אנו האמנו, כי החפש המדיני יביא חפש גם ליהודים.... שהיה מתבדלים בכל מנהגיהם מעמי-הארץ... אדוקים ושקועים בהבלי-הזיותיהם... אחר כך מצאתי אמנם, כי צרות רבות עברו על המוני היהודים, רדיפות, גרושים, בריחה והגירה... הלחץ המשפטי הלך וגבר... ואנו, כמו יתר המשכילים מהיהודים, אלה "שעברו את הגבול", השתדלנו,  עד כמה שאפשר, להשפיע על חוגי-השלטונות, להקל את התוצאות מאי-משפט ומאי-צדק שהיהודים סובלים מהן... אבל סוף-סוף גם התקופה הזאת תעבר... הן הולך ומשתרר גם בארצנו משטר חדש, משטר פרלמנטרי, וגם צירי-היהודים נמצאים בבית הנבחרים... ומה שהתהוה אחרי מלחמה קשה וארוכה, בארצות אחרות, בכבושי-החפש והזכויות – כך יהיה גם במדינתנו... אני בטוח, כי היהודים יקבלו את הזכויות האזרחיות – וחסל... אז ממילא לא יהיה הבדל במובן המדיני והכלכלי בין יהודי ובין התושבים האחרים.

– בזה עוד לא נפתרה שאלת היהודים המסובכה.... יש שאלות דתיות, תרבותיות... ובפרט ההופעה של האנטישמיות... הופעה בארצות המערב... והתסיסה הגדולה המתרחשת בין היהודים, התסיסה הלאומית...

– זוהי הזיה של בעלי-דמיונות... דברים שאין להם שום בסיס הגיוני... אני קראתי קונטרסים אחדים... הזיות...  תעברנה עוד תקופות שונות והיהודים יתבוֹללו התבוללות גמורה בין כל העמים ולא תהיה עוד בעולם אנטישמיות...

הזקן דבר את דבריו האחרונים במין התלהבות כאלו נגע הדבר הזה ללבו... שוב ישבו והחרישו.

– ובכל זאת – עניני היהודים, מצבם ועתידם עוד קרובים ללבך ואולי גם ללבותם של המשכילים האחרים, אשר עליהם דברת... יש געגועים  להעבר – הוסיף ניקולאי כמעט בלחש.

הזקן התנודד על כסאו.  התרומם מעט.  ניקולאי קם ממקומו.

– אתה חפץ לקום, דודי?  – והושיט לו את ידו ולקחו בזרועו.

– לא, לא, ניקולאי... אני אשב על מקומי, אמר בקול נמוך והחריש.

– כן... יש לי געגועים... הורי, משפחתי, אביך ואמך...

אנחה כבדה נשמעה ונשתתק.  אחרי רגע הוסיף:

– לפעמים אני נזכר באלה... כשאני פנוי ממלאכתי... מובן הדבר!  מדוע יטושטשו זכרונותי אלה?  – אמר בקול כאלו התוכח עם איש אחר.

הדלת נפתחה ואל החדר נכנסה הדודה.

– ואתם יושבים כלואים ומדברים!...  אני הייתי בבית אננה... באו מכרים... ישבנו ושוחחנו... הצטערנו, כי לא באת גם אתה, ניקולאי.

– אני הייתי לפנות ערב בבית אננה וגם בבית נאדיה... נפרדתי מהן בברכת שלום...

– כך... אני יודעת... הן אמרו לי... ובכן אתה נוסע הלילה?   טוב... סטיפאן אמר לי כי הוא הכין הכל בשבילך.

– כן, דודתי... אני נוסע.  סטיפאן דאג לכל וגם כרטיס קנה.

– ובכן אני אגיד לך שלום, אלך לישון; השעה מאוחרת.

ניקולאי לקח את יד דודתו, נשק אותה בחבה, והיא לקחה את ראשו ותנשקהו פעמים נשיקה חמה.

– שלום! להתראות  כשתהיה לך הזדמנות תבוא-נא עוד לפני החרף לימים אחדים אלינו.

היא פנתה לצאת ושבה.

– ומה תגיד, ניקולאי, על הנסיכה הצעירה, על נינה אליקסייבנה...  הלא עלמה נחמדה היא... ראויה לתשוּמת לבך... ותצחק.

ניקולאי עמד נבוך ולא ענה דבר.

– טוב, טוב, יקירי! עוד נתראה, בטוחה אני, שרצוני יתמלא... לאשרך.  שלום וכל טוב.  דרך צלחה.

הדודה יצאה וניקולאי שב אל מקומו והחריש.   עברו רגעים אחרים.  הזקן קם מהכורסה.

– אמנם השעה מאוחרת.  נפרד.

לקח בידיו את יד ניקולאי ואמר:

– בן יקיר לי אתה, ניקולאי.  אני מברך אותך. לך בדרכך והצלח... בחר לך מה שתבחר בשאיפתך אל העבודה כאזרח הארץ ואל האשר האישי בשבילך.

חבקהו ונשקהו כשדמעות נגרות מעיניו.  ניקולאי יצא מחדר-דודו נרעד ונפעם.  אפפוהו רגשי-עצב.  נכנס אל חדרו ומצא, כי סטיפאן ארז וסדר את המזודה ואת הצקלון.  התבונן בכל פנות החדר, והתוגה תקפתהו.  מדוע?  היתה לו ההרגשה כאלו נפרד לעולמים מהחדרים, מהרהיטים, מהספרים, מכל הקרוב אליו... פתח את החלון והביט מתוך חשכת הלילה אל הגן.   האלונים הגבוהים עמדו כקפואים;  נשבה רוח קלילה, האזין לאושת ענפי-העצים – והתאנח... חששי-לבו נעגומים העיקו עליו.

נכנס סטיפאן ולקח את המזודה.

עת לנסע, אדוני.

יצאו וישבו במרכבה המחכה להם, רתומה לזוג סוסים דוהרים.  הגיעו לתחנה.  סטיפאן סדר את המזודה בתא המיוחד לשינה.  נתן את ידו אל כובעו ונגש אל פתח התא.

– שלום לכבוד רוממותך, ניקולאי אנדרייביץ – אמר הזקן.

ניקולאי נגש אליו, לקח את ידו ולחצה בחזקה.

– תודה לך סטיפאן.  היה שלום.

הזקן התרגש ונשק את יד ניקולאי.  עיניו נמלאו דמעות ולא יכל להגיד דבר.

 

פרק כ.

בקיטנה

בסביבותיו של הכפר ארנה, הסמוכה לתחנת מסלת-הברזל, נמצאו קיטניות רבות.  אל המקום הזה היו באים בני-העליה מתושבי עיר זרען לגור בנוף נחמד ומבריא זה, ששם היערות הגדולים, יערות אֹרן.  במקום הזה נמצא גם מנזר עתיק מפורסם, שאליו נוהרים האדוקים מבני עם-הארץ;  ואצל המנזר הזה היה גן עצי-פרי, עצי תפוחים, אגסים, דובדבנים – שהנזירים מטפלים ומטפחים בו, ולפיכך פירותיו יצאו להם מוניטין בכל הסביבה של הפלך.  לארך הדרך המובילה מהעיר אל הכפר, על הגבעה הגדולה,