_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמעון עציוני

יחיאל יוסף לבונטין

לתוכן הענינים

 

א.

איש צעיר אחד חפץ לעבור את הרחוב ההומה, ויעמד רגע כמסופק על מקומו בצלע-הרחוב.  המרכבות הולכות ורצות הנה והנה לעבר הרחוב הגדול הרצוף אבנים חלקות, אשר כֻּסו במי-מדמנה וברפש, והאיש דמה לעבור מבלי טנף את רגליו.  הרוח הקר נשב בחזקה.  השמים התקדרו עבים; המטר חדל מרדת על הארץ, אבל רסיסי גשם נטפו עוד וירטיבו את בגדיו, והאיש חש קור בכל גופו, וגם ידיו קפאו מפני הקרה העזה.  ובעוד רגע, אחרי אשר כמעט חדלו המרכבות לרוץ, מהר האיש ויקפץ אל המקום הנקי מעט מטיט חוצות, ומשם דלג אל צלע-הרחוב השני.  אולם ברגע ההוא עברה מרכבה על ידו בלי כל שאון, והגלגלים המכוסים גומי הזו עליו מי גשם ורפש, ויטנפו את בגדיו...  ויעמוד האיש על מקומו ויבעט ברגז ובחמה אל מול המרכבה אשר כבר חלפה הלאה, ויחרק שניו בנהימה דקה.  הוא התאמץ עתה להסיר את נקודות הרפש מעל מעילו העליון ונעלי רגליו וישגיח במבוכה אל העוברים הרבים, כי נראה לו כמו שחקו העוברים האלה למשבתו, ואנחה קלה יצאה מלבו.

הוא נגש אל בית גדול ורם ומפאר מחוץ, ויעמוד אצל פתח הבִּאה וישאף רוח.

זאת הפעם השלישית הוא בא הנה בפיק-פרכים ובלב נרעש ונפחד ובעצבים נרגשים...  הימצא עתה את מבוקשו, או עוד הפעם יאמרו אליו כי יבוא מחר?  עד מתי עוד יוסיף לנוע הנה לראות את פני האדון הגדול היושב תמיד בסתר חדרו טרוד בעסקיו הרבים?  מתי יוכל סוף סוף להציע לפניו את בקשתו ולשמע מפיו את גורלו – אם לשבט או לחסד?  אולי רק אחרי צל הוא רודף, וגם פה תחלפנה כל תקוותיו, ועוד הפעם יצא בלב נשבר מבלי השיג את מטרתו?...  האם לא טוב טוב לפניו לעזוב את המקום הזה ולשוב על עקביו?...  אבל פתאם כמו לבש רוח חדש, ויפתח את הדלת בכח ובאמץ.–

עוד הפעם עומד לפניו המשרת גבה-הקומה ורחב הכתפים, לבוש מעיל ארוך מארג שחור בעל כפתורים נוצצים ומלוטשים, וכמו שחוק קל נראה בעיניו הקטנות והאמוצות המבריקות מעל פניו המלאים והבריאים.  המשרת לא מהר לגשת אל האיש הצעיר ולהסיר מעליו את הבגד העליון, רק לקחהו מידו אחרי פשטו אותו בעצמו, ואחר כך שאלהו בשפה רפה:

  האם את פני האדון חפץ כבודו לראות?

  כן, – גמגם האיש הצעיר בלשונו: הוא צוה עלי לבוא היום...

המשרת הביט אליו עוד הפעם כמתקלס, ויתבונן על בגדיו הישנים ועל צות מכנסיו המגאלים במי-טיט, ויענהו בלי רצון:

יבוא אל החדר הזה.  – ויראהו על החדר אשר שם יושבים ומחכים האנשים הבאים לקבל פני האדון, הוא העשיר הנודע זינֶנסון.

האיש הצעיר מסר את כרטיסו לידי המשרת, ויעמוד רגע בפתח החדר כמו שוקל הוא בדעתו אם לבוא אל החדר פנימה או למהר ולברוח מזה לבל יראה עוד את פני המשרת ועיניו המלגלגות.  – והמשרת קרא את שמו מתוך הכרטיס שמעון בן יוסף עציוֹני, וימסור את הכרטיס ליד חברו.

עציוני בא אל החדר הגדול ויקח לו סיגַרה להקטיר.  – עוד הפעם הביט על פני כל החדר הנרחב, ויתהלך אחת הנה ואחת הנה, ויתיצב לפני ארון גדול המלא ספרים רבים; הוא התבונן עליהם בעין בוחנת ויתפלא לראות כי נקבצו פה ספרים שונים למיניהם: פה גם ספרי חשבון של חברות-מסחר שונות, גם כתבי-עת רבים, גם ספרי אגודות של חכמה ומדע, גם ספרים וחוברות בשפות שונות, של מחברים אשר לא שמע מעולם את שמעם, משלכים ונצברים בלי סדר ומשטר, וגם ספרים אחדים בשפת עבר...

זאת הפעם השלישית הוא עומד לפני הארון הגדול הזה ומשתומם: מה היא תעודת הספרים הללו?  למה נקנו ונאספו הנה, ואיזו הדרך באו משוק הספרים אל ארונו של הגביר?  – "בלי ספק, אמר בלבו, – לא הלך הגביר בעצמו חפש אחריהם, כי אם מחבריהם הביאום אליו, למען ימצאו הם שכר טוב בעד עמלם או למען ישים הגביר את לבו אל אגודות החכמה והמסחר, שהוא אחד מחבריהן"...

האיש פנה אל העבר השני וישקף בעד החלון אל החצר רחבת-הידים אשר לפני הבית.  – "היקבלני הפעם", – חשב בלבו – "או עלי לשוב על עקבי מבלי השיג את מטרתי?...  אמנם אנשים רבים מחכים לו לראות פניו, והוא יושב מן הבקר עד הערב בחדר משכיתו; שם ידבר עם האנשים הבאים אליו, יתן צו לעושי דברו לקנות או למכר, להכניס או להוציא, ימציא עסקים חדשים ויגמור את הישנים, וממוצא פיו תוצאות לענינים נכבדים אשר אולי גם יביאו טובה הרבה לאנשים הדורשים מלאכה ועבודה להחיות נפשם כמוני"...

בפעם הראשונה ישב פה, בחדר הזה, מן הבקר עד השעה החמישית אחרי הצהרים...  כמו עתה נתן אז את כרטיסו, אשר עליו כתוב רק שמו ושם משפחתו הזרה, להמשרת הזה, ויגיד כי חפץ הוא לראות את פני הגביר בדבר איזה ענין, ויענהו כי האדון מבקש לחכות...  והוא ישב ויחכה...  אנשים רבים באו אל החדר הזה, ויחכו לרגע אשר יקראו לבא אל החדר השני פנימה...  אחדים באו לפניו תכף אחרי שבתם פה רק רגעים אחדים, ואחרים חכו שעה או יותר, גם יצאו וישובו, ואחרי כן נתבקשו לישיבתו של הגביר..  ואחרים לא יכלו לחכות זמן רב, התרגשו מאד, הביטו בכל רגע אל השעון, הקטירו את פַּפירוֹסיהם, התהלכו בחדר הנה והנה ברגז ובפנים קודרים ולא נתבקשו כלל לבוא לראות פני האדון...  ולו הגיד המשרת לבסוף, כי האדון מבקש אותו לבוא מחר, יען כי טרוד הוא היום מאד...  קצף ורגז נראו על פניו; הוא השח את ראשו לבל יראה את בת-הצחוק המרחפת על פני המשרת המלאים וחסרי כל רגש, אשר דמו לפני פסל-שיש.  וגם ביום המחרת בא וישב ויחכה בדומיה, וגם בפעם הזאת רבים היו האנשים אשר באו הנה, הלכו ושבו, מהם, כפי הנראה, היו אנשים עשירים, מהם נושאי משרה במדינה, גם שרי-צבא, ושמות אחדים מהם, אשר קרא המשרת ביראת הכבוד, היו נודעים גם לו כשמות אנשי מעלה.  אז בקש את המשרת לתת על יד הגביר את המכתב...  הוא דמה בלבו כי את המכתב הזה, אשר היה יקר לו מכל הון, יתן על יד הגביר כאשר יראה את פניו למען יקראהו בשבתו על ידו, אבל עתה נמלך בנפשו להאמין כי אולי זאת הפעם יקרא לו.  – עברה חצי שעה, והמשרת בא ויגיד לו כי לב האדון ידאב על אשר לא יוכל לקבלו היום, ויבקשהו לבוא מחר בבקר...  והנה עוד הפעם הוא עומד בחדר הזה ומחכה.  הוא איננו חפץ לשים לבו ולהתבונן אל החדר.  הוא שומע מאחריו קול צעדי אנשים ומבין כי כמו אתמול כן היום מרבים האנשים לבוא הנה.  המה יבאו פנימה והוא – אולי גם הפעם ישאר פה, משמים ונרעש. 

פתאום שמע מאחריו קול קריאה דקה:

  אדוני עציוני!  האדון מבקש לראות פניו...

במהירות הפנה ערפו וירא את המשרת עומד לפניו כמעט בהכנעה..  זרם דם התפרץ מלבו אל פניו, וידיו רעדו מאד...  בכבדות שאף רוח, למען יוכל למוש ממקומו; וכמעט בברכים כושלות הלך אחרי המשרת.  אחרי עברם את החדר הסמוך עמדו לפני פתח חדר-משכיתו של האדון זיננסון.

  יחכה כבודו רק מעט עד אשר יצא האיש היושב שמה, – אמר אליו המשרת בלחש.

והוא עומד נפעם ונרעש.  מן החדר פנימה נשמע קול מדברים וגם כעין שחוק היוצא מפיהם.  – הדלת נפתחה ואיש עבר לפניו, והמשרת כמעט דחף את עציוני לתוך החדר ההוא, ויסגר הדלת אחריו.

באמצע החדר הגדול המלא ארונות, שלחנות וכסאות למושב, גדולים וקטנים, עמד איש רם הקומה; לחייו צנומות וחורות מאד, שערות ראשו וזקנו הקטן גזוזות ולבנות כשלג; פניו מביעים חן ונעם, עיניו הכחולות מפיקות רצון טוב ושחוק קל; בידו האחת נשען על שלחן-הסופרים הגדול אשר גליונות רבים משלכים עליו...

ברגע אחד התאמץ שמעון עציוני להבליג על מבוכתו הרבה ויחוש רעד בכל עצמותיו, מבלי-דעת מדוע זה יפחד מפני הדר גאון האיש העשיר הזה, אבל בת-הצחוק אשר בעיניו כמו הוסיפה לו כח ואמץ, ויקוד לפני האיש העומד לפניו. 

  יסלח נא לי אדוני הנכבד אם אפריעהו מעט ממלאכתו לבקש...

  עציוני?  – שאל זיננסון בקול רך וענוג.

  כן, אדוני...

  קראתי את מכתב השר נ. המדבר טובות עליו.  יואיל נא לשבת, – הוסיף בהעיפו עין חודרת על פני עציוני, וישב על הכסא, ויקח גליון קטן מהמון המכתבים הצבורים על שלחנו.

  "מכתב השר נ. הוא", – עלה במחשבת עציוני.

  כן, אדוני, – אמר עציוני, – אני מבקש לי משרה ועבודה באחד מעסקי אדוני הרבים.

  כבודו השלים את חק למודו באוניברסיטה המחלקת המשפטים?

  כן, אדוני.  בשנה העברה כליתי את חק למודי.

  ולא יוכל למצוא לו מחיה כעורך-דין?

  אדוני יודע כי מולדתי לא תתנני בימים באלה לעבוד כעורך-דין...

כרגע החשה זיננסון, וכמו עב קל עבר על פניו; וישם את ידו על מצחו.

  כן, כן, יקירי.  מצבנו לא טוב הוא...  לעבודות רבות לא יתנו לנו להסתפח..  ומה לעשות?  עלינו לסבל...  אדמה כי ידיעותיו תמצאנה לכבודו מקום נאמן גם בענין אחר.  אנכי אתן על ידו מכתב...  יתאמץ נא לעבוד בשקידה וייטב לו..

הוא לקח גליון קטן ויכתב דברים אחדים בעט-עפרת, וימסר לידי עציוני.

– ימסר נא את זאת להאדון קיטלזון.– 

עציוני קם ממקומו ויחל להביע את תודתו להגביר.

– טוב, טוב...  רק יתאמץ נא ללכת בדרך נכונה ולעבד באֵמון במשרה אשר יתנו על ידו.  – ושחוק קל רחף על פניו.  – שמעתי אומרים, – הוסיף זיננסון, – כי בימים שעברו היה כבודו גם "מן האדומים"...  האם גם עתה עודנו מן "הקצונים הללו"?

עציוני נבוך מאד: מאין ידע האיש הזה את חייו הפרטיים?  אבל כרגע ענה:

  ימי העלומים כבר עברו...  חם תום הילדות בער אז בקרבי...  – ויצחק.

  אין דבר, איש צעיר, – אמר הגביר ויושט לו ידו לאות פרידה.

 

 

ב.

בבאה כבר חכו אנשים אחרים לצאת עציוני, למען יוכלו לבוא אל החדר פנימה, ויביטו בתמהון ובתשוקה רבה אל פני היוצא ואל המכתב הקטן אשר אָחז עוד בידו מבלי שום אותו בצלחתו.

כגבור השב ממערכות המלחמה אחרי התגברו על אויביו, כן היה עציוני עתה בצאתו בשלום מחדר הגביר...  כפי הנראה הבין גם המשרת כי הפעם הצליח האיש הלז למצא מבוקשו, וימהר לקחת את מעיל עציוני ולהלבישו ויפתח לפניו את הדלת וגם הרכין את ראשו בצאת עציוני מן הבית. –

  "אבל מאין ידע זיננסון מכל המוצאות אותי בהיותי עוד תלמיד האוניברסיטה?" חשב עציוני, ויקרא לרַכב אשר עבר בחוץ ויצוהו לנסוע אל רחוב ההיכל.

ברחוב הקטן הזה המלא שאון והמולה רבה עמדה המרכבה לפני בית רם ונשא המכוסה שלטים רבים ושונים, מרצפת הרחוב ועד הגג, שאון הרחוב עולה פה באזני העוברים כשאון מים רבים, כהמית גלי ים בעבר עליהם סופה.  עגלות טעונות משא הולכות ושבות בכל צדי הרחוב, יוצאות ובאות אל שערי הבתים הגדולים; העוברים והשבים נחפזים ואוחזים דרכם במרוצה; שאון גלגלי המרכבות פעם יגבר מאד ופעם ישקט רגע, לנען התגבר עד מהרה בכח אדיר.

עציוני עמד רגעים אחדים לפני הבית ויתבונן אל כל הנעשה סביביו, הקשיב והאזין לקול ההמולה, וישקע ברב שרעפיו.

  עוד מעט וגם אני אהיה כאחד מהמון העוברים בעלי-המעשה האלה הממהרים לרוץ, – כן דבר עציוני לנפשו. – אנה ירוצו? למצא כסף...  להאדיר עבודה ומלאכה, להרבות מסחר וקנין.  רק להון ולזהב ישאפו.  והאם רבים מהם ישיגו את מטרתם?...  כל חייהם יעבדו רק בשאון הזה, בסערת המלחמה הזאת, ומטרתם עוד מהם והלאה – – אמנם כח טמיר ונעלם בכסף, שהוא המניע את גלגלי כל החיים; הוא הממציא עסקים, אשר לא שערו אבותנו ואשר יובילו את כל בני האדם למעלה להשכיל, השם דרך גם בארץ לא נושבה ומאַגד מדינות אשר ימים וארצות יפרידו ביניהם...

צחוק קל רחף על פני עציוני. – עוד נקודת הפילוסופיה לא עוממה בלבי...  אבל עתה עלי לעזב את דרכי מלפנים.  סוחר אהיה, וכל מעיני יהיו נתונים רק אל החשבונות ואל המסחר.  סורו ממני כל רעיונותי והגיונותי!  אם הזמן עשני לאיש מעשה – עלי לאזר כח ועצמה להיות לראש, ולא זנב לאריות...  כן, – הוסיף לחשוב, – זנב לאריות לא אהיה! –

במחשבות כאלה עלה על המעלות ויבא עד הדלת אשר עליו כתוב באותיות מזהבות: "בית מסחר וחרשת המעשה המזרחי".

  עלי לראות את האדון קיטלזון, – אמר עציוני בקול רם, וירם את ראשו כמעט בגאון.

  הוא טרוד עתה בחברת אנשים אחרים, – השיב המשרת.

  מסר נא לו את כרטיסי.

והוא בא אל האולם הגדול ורחב-הידים פנימה. – האולם הזה היה בעל שתי קומות, ויציעות עשויות מלמעלה, אשר במעלות יעלו אליהן הבאים.  סביב הכותל לצד החלונות הגדולים עומדים שלחנו, ואנשים יושבים לפניהם ועושים מלאכתם בזריזות רבה; קורות קטנים עשוים מעשה רשת ושבכה מבדילים ביניהם ובין האנשים הדורשים לעניניהם, והבאים לדרוש במקנה ובקנין יעמדו לפני חלוני-השבכה ויגידו את דבריהם בקצור נמרץ; גליונות רבים עפים לכל צד ועבר, קריאות קצרות נמסרות משלחן אחד אל השני; רבים הנה הבאים והשבים, הממהרים לכלות את מעשיהם ויוצאים בחפזון...  מימין הדלת יושבים אנשים אחדים לפני ארונות פתוחים; אל האחד יגש איש ויתן על ידו שקי כסף ושטרות, ומיד השני יקבלו אחרים צרורי כסף גדולים וקטנים, ומאחריהם עומדים אחרים ומחכים בקצר-רוח עד אשר יוכלו לקבל או למסור את צרורי כספם...  אין בזה כל סחורה וכל חמר, ובכל זאת מוכרים וקונים פה סחורות רבות ושונות אשר מחירן עולה לאלפי דינרי זהב.

עציוני מביט בשממון על כל התנועה הרבה אשר פה ומרגיש בלבו כמו לחץ וכאב מר...  האמנם יעלה בידו להיות גם הוא אחד מראשי בית מסחר אשר כזה?  או אולי רק דמיונו יטעהו להבל לחשוב את עצמו כגבור נערץ, אשר ירום ויתנשא במהרה...

עוד הפעם גברה מבוכתו מאד בהשגיחו אל כל הנעשה סביבו, ויאמר לנפשו: אמנם כח רב דרוש לאיש העומד בראש הנהגת בית מסחר גדול כזה...  הן גם ידיעות רבות ושונות על האיש לרכוש עד שיוכל להיות מנהל לבית כזה אשר עניניו כל כך שונים ורבים...  אבל הן קיטלזון רק יהודי פשוט הוא, מאחת ערי תחום המושב של אחיו...  הלא אך במקלו ובתרמילו בא הנה לעיר הגדולה.  הוא סחר בכל מיני סחורות ויהי לסרסור...  ועתה?...  עתה הנהו מנהל בית מסחר וחרשת, והבית הזה הלא מצער היה בראשיתו ורק הוא בתבונתו הגדילו ורק על ידו התרחבו עסקיו, ומוטות כנפי מסחרו עד קצות ארצות רחוקות יגיעו...  בלי השכלה, בלא ידיעות התבל, אשר לא רכשן לו מעולם, הנה הגיע עד מרום פסגת המסחר.  ובמה רכש לו את כל הכבוד והגדולה?...  הלא אך ברוחו – ברוחו הכביר העשוי בלי חת!

וזיננסון, האם רכש לו את עשרו בבית אבותיו? – אבל איזו היא הדרך אשר ילך בה האיש השואף להשיג את המטרה הרמה – והנכבדה הזאת?  המסחר, המסחר יתן עז ואמץ לבן-האדם לעלות מעלה ולהיות שורר בארצות רבות כשר ושליט גדול, להיות אדון יחידי להמון פועלים ועוברים, להיות גדול אולי יותר מגדולי השרים ורבי המדינה...

ממחשבותיו אלה הפריעו המשרת, אשר הגיד לו כי האדון קיטלזון מחכה לבואו.

עציוני עבר דרך שלשה חדרים גדולים, שבכולם יושבים אנשים אצל שלחנות-הכתיבה ועושים את מעשיהם, ויובא לחדר-משכיתו של מנהל הבית.

על יד שלחן גדול על כסא עץ גבוה, ישב איש זקן אשר הרים רק מעט את ראשו ועיניו המבריקות לפני הבא וינופף את ידו לעבר הכסא השני לאות כי מבקשהו לשבת, ויוסף לחתם חתימת ידו על המכתבים הרבים הצבורים על שלחנו.

  במה אוכל לשרתך, אדוני? – שאלהו מבלי הבט אליו.

  הנה מכתב לאדוני מהאדון זיננסון...

המנהל הרים שנית את ראשו ויקח את המכתב ויאמר:

  יואיל נא בכבודו לחכות מעט קט...

ברגע הזה נגש אליו איש אחד ויעמוד לפני קיטלזון ויט אליו את ראשו ויגיד לו דברים אחדים, בהראותו על הגליונות אשר הביא אתו.

קיטלזון הוסיף לכתב ולחתם את שמו, ויענה את העוזר על שאלתו ויצו עליו דברים אחדים.  אחריו נגש עוד איש אחר וישאל דבר ויקבל תשובתו מהמנהל, וימהר לצאת מן החדר. –

אחר כך בא המשרת, ויאמר בעמדו בפתח:

האדון דינין חפץ לראותו.

  יבוא הנה, – אמר קיטלזון.

האיש הנקרא בא אל החדר, והמנהל דרש לשלומו ויושט לו את ידו ויבקשהו לשבת על הכסא ולחכות עד כלותו את מלאכתו.

אחרי עבור רגעים אחדים מסר את המכתבים אל האיש אשר בא לקול קריאתו, ויקח את מכתב זיננסון ויקרא בו, ויפן אל עציוני ויאמר:

  טוב, טוב מאד...  תכף נדבר את דברינו...  וישם את פניו את האיש השני וישיח אתו על דבר קנית ברזל.

קיטלזון קם ממושבו ויעבור במרוצה אל עבר החדר השני; הוא צעד צעדים קטנים ומהירים.  – קומתו ממוצעת, גופו איתן ובריא, כתפיו רחבות, פניו מלאים, ולֵאות נכרת בם.  עיניו אמוצות ומבריקות, חטמו מעוקם ועב וגם שפתיו בולטות ועבות, שערות ראשו וזקנו גזוזות מאד ולבנות כשלג, אף כי אך כבן חמשים הנהו; הוא לבוש מעיל שחור וארוך.

אחרי שובו למקומו שאל את עציוני על דבר מלאכתו, אם היה בבית מסחר או למד תורת החשבונות של בית מסחר, ויאמר לו כי יבוא למחרתו הנה ואז יַראהו מקום עבודתו, ומן היום הזה יחשב מאחד לעוזריו.

 

 

ג.

עציוני יצא מאת בית המסחר וימהר לשוב הביתה: "אמהר להגיד לשרה כי לאחרונה באתי אל המנוחה אשר אותה נפשי" – חשב בלבו.

מעונו היה באחד מאותם הבתים הרבים אשר חדרים להם כחדרי בית-מלון.  הבא אל הבית הזה יכיר מבלי התבוננות רבה כי לא בין עשירי-עם ימנו יושביו.  איזה רוח צחנה יעלה באף הבא הנה והעולה על המעלות המכוסות ברפש ובטיט חוצות, – מסדרון גדול וארוך מאד ישתרע בקומה השניה, וקצהו השני לא יראה, כי חשך ישופנו, וגם מנורת הנפט היחידה הבוערת בקצה האחר לא תוכל להאיר את החשכה והאפלה, ורוח מחניק יעלה באף האיש אשר לא הסכין לשבת בבתים כמו אלה.

עציוני פתח אחת הדלתות הרבות הפונות אל המסדרון הגדול, וריח של נפט ושל בשר-צלי עלה באפו: שרה אשתו מבשלת את סעודתם על כיור של נפט.

  שמעון?  האתה הנך?  – שמע קול אשתו; אבל את פניה לא יכל לראות מפני החשך השורר גם במסדרון הקטן והצר אשר במעונו.

  אנכי, שרה.  מה את עושה?...  האם מבשלת את?  אבשרך בשורה טובה...

  אבינו בא, אבינו בא, – נשמע קול עלז מן החדר השני.

  הסי, זינא, לא כן.  שמעי נא!..  אָ..  אָ..  בינו באָ...  אָ, נשמע עוד קול דק ומזַמר.

  הסו גם שניכם, – קרא שמעון בשחוק, ויבוא אל החדר השני; עודנו מדבר ונער אחד ושתי נערות קטנות עלו ויטפסו עליו ויתָּלו על ידיו ועל בגדו, וקול המולה רבה נשמע מפיותיהם.

  אם לא תחשו מהר, אז לא אתן לכם את אשר הבאתי.

  Silence, messieurs et dames – קרא הנער הבכור בשפת צרפת, – ואם אין...

  ומה תאמר לעשות אם לא נחשה?  שאלה הנערה.

  הלא גדול אני ממך, ועל פי פקודת אבינו הנני מצוה אותך.

  לא עת דברים עתה – אמר עציוני לבניו.

  הא לכם...  הנה ממתקים...  ופה צעצועים...  עמדי על מקומך, זינא...  אל תחפז, אלכסנדר...  פה דגים מלוחים קטנים מאד; אותם נאכל בעת סעודתנו...  ופה...

  למה זה קנית את כל אלה?...  אמרה שרה בעמדה בפתח.

  כי יום רצון ושמחה לנו היום, – השיב שמעון ויגש אל אשתו ויחבקנה.

  הקבלת את המשרה?

  כן, יקירתי...  למן היום הזה סוחר הנני...

  אבינו סוחר, אבינו סוחר, – החלו הילדים לרנן, – וצעצועים לרוב יקנה לנו...

  האם בצעצועים תסחר, אבי?  שאל הילד, נער כבן שבע שנים.

  גם בצעצועים, גם בדגים, גם בכל דבר.

  הקץ לדברי רוח?  הגד נא לי, שמעון, דבר ברור...

  את הכל אגיד ואספר לך...  אבל הן גם רעב אנכי...  הנאכל תכף או עוד עלינו לחכות?

  כרגע אערך את השלחן, ונשב לאכול.

אם שמח עתה שמעון עציוני מאד במצאו לו משרה, אשר אליה ערגה נפשו זה ימים רבים, – הן עוד תגדל השמחה לשרה אשתו...  ואמנם אנחה קלה יצאה מלבה בשמעה את דברי אישה, ותשאף רוח כמו רוַח לה וכמו אבן מעמסה הוסרה מעל לבה...  צחק ענג רחף על שפתותיה הדקות והחורות; נקודות אדומות נראו על לחייה הצנומות ועיניה הפיקו גיל.  אולי עתה ירוח לה מעמלה?..  לא!  הרעיון הזה לא עלה על לבה ברגע הזה: היא נכונה כמו מלפנים לעבוד בכל עבודה קשה; היא תמהר גם עתה אל הכיור של נפט היא תשים עין בוחנת על המאכלים אשר יבשלו על ידה במעון הצר והאפל הזה, אשר רק עיניה יכלו להבחין פה בין כלי וכלי ולדעת מקום הקערות והכלים הדרושים לחפצה...  אבל בכל זאת יעברו הימים הרעים, ימי מצוקה ועני, ימי מחסור ודאגה...

מי יוכל להגיד את מספר שנותיה?  אולי בת עשרים וחמש היא, ואולי גם יותר מזה.  היא הקדישה לבעלה ולבניה את כל ימי חייה, אשר עברו עליה במרה ובמצוקה...  אבל הן גם רגעי ענג רבים מאד היו לה!  כי אהבה את אישה בכל לבה ונפשה, אהבה אות ותכבדהו, ויהי בעיניה כאיש מורם מעם.  כאחד מאנשי המעלה, כמלאך אלהים, וכל מעשיו וכל דרכיו ישרו בעיניה תמיד: כל דעותיו ומשפטיו קדושים היו בעיניה, כל תשוקותיו נשגבות ונשאות, וגם על שגגותיו העטתה האהבה תמיד מעטה אור נעים...

לא רבים המה הימים מעת אשר נקשרו ונאגדו חייה בחיי "האיש הנפלא" הזה.  אולם מי יוכל לספור ולמנות כל רגשותיה ומצוקותיה בכל אלה הימים!...  וגם עתה, בעת אשר תראה כי עומדת היא על סף תקופה חדשה המתחוללת בחייהם, כי כל הימים הראשונים הרעים עברו ויפלו לתהם הנשיה, לא עלתה המחשבה בלבה כי גם היא תוכל לנוח מעמלה ומעצבונה, כי גם היא תוכל לראות חיים מאושרים.  רק שמחה אחת מלאה את נפשה, רק הדבר הזה עורר בקרבה רגש ששון, – כי שמעון היקר מצא לו כר נרחב לעבודה ולפעולה רבה, כי הוא ילך מחיל אל חיל, כי הוא יהיה לאחד האנשים הנודעים; הוא לא יהיה עוד אנוס ללכת קודר בלחץ לבו ולהשתחות לאגורת נחשת, למען מצא טרף לבני ביתו, וילדיה היקרים ימצאו להם מעתה כל צרכיהם הרבים ויגדלו עתה לתורה ולחכמה ויהיו לתהלה בין כל מכיריהם, וכאבני חן יתנוצצו ויזהירו בנעימותם ובחנם ובשכלם – לשמח את נפשה ורוחה הנדכא...

ואמנם ימים רעים עברו עליהם!  ולא לחנם הטיף לה אז אביה הזקן לבל תלך אחרי מאהבה זה, כי תהיה נכונה לצרה...  אבי אביה לא חפץ כי תהיה לאשה לשמעון עציוני; הוא התמרמר אז עליה ויגדפנה, יען כי, לפי דעתו, שמעון הוא "אפיקורס" גדול ו"שקץ" נבזה...  היא תצחק גם עתה בזכרה את דבריו הנוראים ההם.  האיש הזקן הזה לא יכול להבין כי גם בכל צרותיה ומצוקותיה בשנים הראשונות חשה בלבה ענג רב, הרחוק מבינתו, ענג אשר מלא תמיד את כל לבה ואת כל חייה – יען אהב אהבה את שמעון, כי הוא היה בעיניה כאחד הגאונים, ולפניו היתה נכונה תמיד לכרע ברך ולנשק עפר כפות רגליו...  וגם עתה המעט לה רגע ענג גדול כזה, לראות את חבתו אליה ולהילדים הנחמדים, לראות כי אור שמחה זרוע על פניו היקרים והיפים, לראות כי הוא מאֻשר, כי לבו טוב עליו וכי הילדים יהיו מאֻשרים ומצליחים?.–

ומה לה אפוא עוד?  האם לא כפר שמעון את עותתו ברגע יקר אחד כזה?. 

  נלך נא אחרי הסעודה לשוח בחוצות העיר, אולי ימצא לנו מעון טוב, – אמר שמעון בשבתם לאכול.

שרה השגיחה בעיני תוגה אל החדר הקטן, מעונם עתה, וכמו חשה בלבה איזה כאב בעלות על לבה הרעיון, כי עליה לעזוב את החדר הזה, אשר זה ירחים אחדים התאמצה לפארו, לטהרו ולנקותו מכל אבק וחלאה ולהביא בו סדרים...  היא לא תוכל להגיד לו, כי לבה כמעט נקשר אל המעון הדל והצר הזה וכמעט יצר לה לעזבו, אכן אך סכלות היא להגיד כדבר הזה, – דמתה בלבבה.

  אדמה, שמעון, כי טוב, טוב אולי להשאר פה עוד ירח ימים, למען נוכל לצבור מעט כסף ממשכרתך ולקנות כלים חדשים למעון האחר.

  להשאר פה?  – קרא שמעון כמעט ברוגז – לא אוכל להבין, שרה, איך תוכלי לאמר כזאת?  האם לא לגעל נפש היה לך כל הבית הזה עם שכניו הרבים, עם הצחנה העולה באף כל עובר והרפש אשר בכל צעד וצעד?. 

  אבל למען סדר דירה חדשה נצרך כסף רב, – אמרה שרה בדממה.

  הכסף ימצא...  אנכי אבקש את קיטלזון כי יצוה לתת לי סכום כסף, אשר ינכוהו אחרי כן ממשכורתי בכל חדש וחדש.  וגם אוכל לקבל מידי המלוים אשר ילווני עתה ביד פתוחה, אחרי אשר מצבי איתן בבית מסחר גדול. 

שרה מצאה גם הפעם את דבריו נכונים ואמתים.  היא אמנם חפצה להגיד, כי לא טוב לנפול בידי המלוים, יען כבר ידעה היטב את טיבם ורבות סבלה תלאות מהם; אבל החשתה גם הפעם, לבלי תפריע את שמחת שמעון, פן תקצר רוחו ויתקצף עליה.  – הן עצביו נרגזים ונרגשים מאד בכל הימים האחרונים. 

  אבל איך אעזוב את הילדים פה, – אמרה שרה, – אם אלך אתך? 

  הלא עוזבת את אותם בכל יום, בעת שאינני בבית ועליך ללכת לקנות דבר מה בחנות! 

  אז ישאר פה אלכסנדר בתור למשגיח, – אמרה שרה ותצחק, בהביטה אל הילד אשר באות נפש אכל מן הממתקים אחרי כלות הסעודה.  – אך הן גם עליו ללכת לשוח.

  אנכי אחפץ ללכת אתך, אבי, – אמר הילד; – אחפץ לראות את המעון הגדול והטוב.  הלא בחדרים גדולים נשב עתה?  האף אין זאת, אבי?

  כן, מחמדי, בחדרים גדולים...  וגם מורה צרפתית אמצא בעבורך...  והיא תלמדך...  האין נפשך אל זאת?

  אבי!  הלא ללמוד אני נכון תמיד!...  אם תהיה לי מורה, אז אלמד בהתמדה.

  גם אני, אמרה זינא, הילדה הקטנה, חלקה.

  ואת קטנה? – שאל שמעון את הילדה הצעירה, כבת שלש שנים, היושבת לצד אמה ופיה מלא עוד מן המאכל אשר הלעיטה אותה אמה.

  גם אני, גם אני, – גמגמה הקטנה בלשונה.

  הנה כי כן!  – קרא שמעון בעליצות נפשו.  – כן, – קץ לימים עברו!  מעון טוב, כלים טובים, מורה בבית, משרתת, – הבה נלך, שרה!  והילדים ישארו בבית וישחקו בצעצועיהם.  היום תשאר אתה, אלכסנדר, בבית ותשגיח על אחיותיך, ומחר נסע כלנו במרכבה ונטיל ברחוב.

לשמע הדברים האלה רבתה השמחה בין הילדים, ויקומו בשאון ובהמולה ממקומותיהם ויעטו על צעצועיהם.

 

 

ד.

בדרך ספר עציוני לאשתו על אדות הרשם אשר עשה עליו זיננסון.

  אנחנו חושבים, אמר אליה, – כי האדירים האלה לא ידעו כל עבודה ועמל.  אבל לוּ ראית כמה אנשים יבואו אליו בכל יום ויום מן הבקר עד הערב לדבר אתו על דבר מקנה וקנין, על דבר עסקים רבים וענינים מענינים שונים, כמה עמל עליו לסבל מכל המדברים ולדעת תמיד איך לכונן מעשיו עם כל האנשים השונים האלה, כי עתה הבנת, כי לא בנקל ימצא גם האדיר הזה את זהבו ורכושו וכי הוא צריך אמץ וכח לב רב למען הטות לחפצו את המכונה הגדולה הזאת, אשר תקרא בשם בית מסחר, וגם להיות תמיד זריז לבל תאחז ידו בקנה רצוץ, לבל יצעד בדרך עקלתון ולבל יפול בפח ומוקש.  ואפילו לזכר את כל פרטי הענינים הרבים והסבוכים – דבר גדול ונכבד מאד.

כן דבר עציוני ברגש, ויוסף, כי מקוה הוא לעלות מעלה מעלה במשרתו למען יוכל להיות אחד ממניעי אופני המכונה הגדולה הזאת.  ורגשותיו ושרעפיו העלוהו אל על, כי אמנם השתוקק להמנות בין אדירי המסחר אשר רבים יחכו לדבריהם וייחלו לתשובותיהם ולמעשיהם.  – ושרה יכלה רק לשמוח בעליזות נפש אישה ותאמן באמונה שלמה, כי אמנם יגדל שמעון יקירה ויפרח וישגשג, וידעו כל מיודעיהם כי הגדיל שמעון עציוני לעשות וכי אמץ רוחו וחריצותו הגביהו אותו עד מרומי פסגת האשר.

כן, היא האמינה תמיד באישה הנעלה...  היא האמינה בו עוד בימים ההם, כאשר היה שמעון עציוני רק חניך הגימנזיה ויהי נודע בעיר בכשרונותיו הנעלים.  ועתה כמו אז קדוש ונשא הוא האיש הזה בעיניה.

וכמו שהיה נודע בכשרונותיו הטובים, כאחד מטובי תלמידי הגמנזיה, כן נודע גם בפחזותו ובחוצפתו היתרה, כי לא הדר פני איש, ויתהלך תמיד עם מכיריו, בפרט מן הדור הישן, בגאוה ובגדל לבב.

עוד בנערותו התנכר הנער שמעון במעלליו הטובים והרעים.  אביו היה חנוני כהמון בני בריתו החנונים אשר רבו וישרצו במאד בכל פנות עיר מולדתו, שרצן, היושבת על חוף נהר גדול בליטה המדינה.  אביו נחשב גם אז למשכילי העיר ורבים רננו אחריו כי קורא הוא בכתבי-עתים ובספרי השכלה, כי לא יגדל פרע שערות פאותיו וגם לפעמים ילגלג על מנהגים אחדים ולא יאמין באמונות תפלות ובשדים וברוחות.  שמעון בנו למד עד שנת השלש עשרה "בחדר" ויהי נער עם כל נערי "החדר"; אבל תמיד היה עומד בראשם ויהי להם למנהיג ושר צבא בהעריכם מלחמותיהם עם "אויביהם", המה נערי בני ישראל היושבים בהר, כי מושבם היה בעמק לחוף הנהר ששם יושבים עניי העיר, בעלי מלאכה, עוזרי המסחר, נושאי סבל ומשא ו"בעלי בתים" בינונים, אשר כל מסחרם לא יעלה עד מאה שקל כסף, ובהר יושבים "בעלי-הבתים" הנודעים, העשירים והקצינים וגם שרי המלוכה והפקידים, ותהי תמיד המלחמה ארוכה בין נערי העמק ובין נערי ההר.  הראשונים שנאו תכלית שנאה את בני העשירים, וישחקו על מלבושיהם החדשים והיפים, לכן עפרו לעומתם בעפר וידו בהם אבנים ויסקלום וירגיזום בעת שובם מן "החדר", ויושבי ההר גם הם לא טמנו ידם בצלחתם ויצאו כגבורים לקראת האויב, וגם לפעמים גברה ידם ויורישום מן ההר וילחצום וידחקום עד המורד ועד חוף הנהר; אבל מעת אשר עמד שמעון בראש חילו לא יכלו כל נערי ההר לעמוד בפניהם, וינוסו מן המערכה בשבר ראש ובמכות לחי ויטושו מן הככר אשר במעלה ההר, ומני אז רק חרפות וגדופים נשמעו מפיות יושבי העמק על אלה נערי "העשירים" אשר יחתו מקול עלה נדף, ואחד מבני העניים ירדף מאה בני עשירים; ויהי שם שמעון למחתה לכל הנערים אשר לא נמנו בין גדודיו.  את הבוז ואת החרפה לכל נערי "הגבירים" השריש שמעון באמץ רוח בלבות כל חבריו ההולכים אתו ויבזו כולם לא רק את הנערים כי אם גם את אבותיהם עקב אשר "בצל הכסף יתלוננו", בבית טובים ישבו, לחמם נתן להם ברֶוח וגם "חדריהם" ומלמדיהם הצטינו מכל חדרי "העמק" ומלמדיו...  גם בתחום מושבו זה עוד מצא לו שמעון כר נרחב להתהולל ולשפך בוז וחרפה על אנשים זקנים וחשובים, כי מאב בלבו את כל איש אשר כבוד יותן לו...  וב"מנין" אשר התפלל שם אביו היה איש זקן אשר נחשב לכל באי ה"מנין" לא רק לאיש חשוב ונכבד, כי אם גם "לעשיר", יען מכספו המעט אשר נתן בנשך מצא די מחיתו לכלכל שיבתו וכל היום ישב בבית הכנסת וילמד משניות ו"זהר", ואף בלילה הגה בספר "הזהר" על יד נר שעוה העשוי מן החוטים אשר מדדו בהם הנשים הזקנות את בית העלמין בקום צרה ורעה על אחת ממכירותיהן.  אחד ממנהגי הזקן הזה אשר הקפיד עליו מאד היה: להקפיל את רצועות התפלין אחרי התפלה בעיון נמרץ ובסדר נכון, והדבר הזה נמאס היה בעיני שמעון הנער, ואיזה כח נעלם הניע פעם אחת את ידיו לעשות צחוק להזקן ולהוציא את התפלין ואת הרצועות  מן התיק...  ויתקצף הזקן מאד על "הנער השובב" ויכבדהו במכת לחי.

  גרש אגרשך, – הוסיף עוד הזקן לקרא, – אגרשך מפה, נער שובב, בן סורר!

שמעון קצף על הזקן אשר הכלימהו לפני כל קהל המתפללים, ויאמר בלבו לנקם נקמתו מן "האשמדאי" הזה (כן קראהו בלבו).  והיה בלילה והזקן יושב יחידי בחדר השני של "המנין" וקורא, כמנהגו, את ספר "הזהר" ומתנמנם וזקנו יורד על השלחן.  אז נגש שמעון בלאט ויקח מספרַים ויגזר חצי זקן האיש הזה...

הדבר הזה הרעיש גם את כל יושבי העמק, ואביו עוד הוסיף מכותיו לבנו, בן סורר ומורה, ותהום כל העיר, וגם "נעריו" נחרו בו...  מני אז החל יוסף התבונן על דרכי בנו וירא כי לא רבה ידיעתו בלמודי קדש, יען כי בכשרונותיו הטובים ילמד בשעה אחת את אשר ילמדו חבריו כל ימות השבוע ולכן לא יתעמק להתבונן ולדעת בשום שכל את תורת רבו, כי אם ישיב על כל שאלות מלמדו דברים מקוטעים וקצרים וירבה מלים, פרושים ובאורים אשר אין להם שחר.  אז נתָנו יוסף אביו על יד מורה אחר ללמדו למודי חול למען יכנס לבית הגמנזיה...  להיות חניך בית הגמנזיה!  הדבר הזה הגדיל את שמחת שמעון לאין-קץ...  ובשאט נפש החל להביט גם על חבריו הראשונים, בעלי בריתו מלפנים, אשר ישארו פה בעמק ויהיו לחנונים, לבעלי-מלאכה, נושאי סבל, לבטלנים, למלמדים...  והוא...  הוא ירום, הוא יעלה מעלה!  הוא ילך מחיל אל חיל, יהיה רופא מפורסם, אשר מפניו ירגזו ויחילו כל העשירים, כל אלה בעלי הבתים החשובים אשר אותם ואת ילדיהם שנא מלפנים מבלי דעת על מה ולמה.

והנקל היה לו לשקוד שנה אחת בעיון נמרץ על למודו ולהכנס למחלקה השלישית...  וגם פה לא התרועע עם בני אצילי היהודים, רק עם בני הפקידים וגם עם בני העניים, אלה אשר בלחץ ובדחק ימצאו להם דרכם הקשה הסוגה בחוחים להשיג מטרתם בחיים, ויהי לכולם לעזר ולסעד להבינם בכל דבר קשה בלמודיהם, ולא עיף ולא יגע להכפיל דבריו הרבה פעמים עד אשר הוברר הענין לפניהם.  שמעון עציוני היה אחד מטובי התלמידים ויקבל תמיד בכל שנה ושנה אותות-כבוד ויצטין בחריצותו ובידיעותיו, וכל המורים אהבוהו, וחבריו כבדוהו.  לא נקל היה לאיש להעטות חרפה וכלמה עליו גם מבלי דעת או מטוב לב, כי נטר את שנאתו להאיש ההוא וישטמהו ויריב בו; וגם מפני המורים לא חת ולא זע, ואם לפי דעתו עשה לו אחד המורים איזה עולה, או לאחד מחבריו, אז חזקה ידו עליו ויעמד בראש הקושרים והמורדים במורה ההוא, וירדפוהו בעברה ובזעם למרר את רוחו, עד אשר יכנע המורה לפניהם.

ובהיותו המחלקות האחרונות כבר יצא שמו בכל העיר כנער משכיל ונבון דבר ורבים מה"גבירים" בקשוהו לבוא לביתם ללמד את עולליהם חכמה ודעת, וישלמו לו במיטב כספם; אבל תמיד נשא על שפתיו כמו בוז להאנשים "השלוים" האלה, אשר "יפשטו עור עניים" ו"ימלאו חוריהם כסף וזהב", כפי דעתו אז...  מחשבה אחרת על אודות ה"גבירים" לא יכלה להקלט במוחו...

אם הוריו שמחו לראות את בנם הולך מחיל אל חיל, לא נחה דעתם מהליכותיו ומנהגיו בדברי אמונה ודת, כי היה דש בעקביו כל מנהגי ישראל ועוד התאמץ לעשות את מעשיו אלה בפרהסיא "להכעיס" את רוח מכיריו הזקנים והחרדים; הוא לא בא אף פעם אחת לבית הכנסת, אפילו ביום הכפורים, וילעג על כל מנהגי בני עמו, על הליכותם, סחרם ומעשיהם – לכן שנאוהו קרוביו ומכיריו ויגדפוהו שלא בפניו, כי אמנם יראו מפני מרי-לעגו וידומו בפניו.

אולם בעיני צעירי בני עמו בעיר הזאת עלה ויגדל מאד, וילכו אחריו כל נערי בני ישראל, הנחנקים באויר מושביהם, הדורשים השכלה ושואפים לחיים אחרים; להם היה לראש המדברים ולמופת במעשיו, כמו שהיה לראש ולמופת לכל נערי יושבי העמק בהקדישם מלחמה על ילדי "הגבירים".

אלה הבנים בקשו עתה את קרבתו וגם הבנות חכו לדבריו כאל מלקוש, כי עוררן לדעת ולהשכלה ויהי גם בעזרן אם אחת מהן גמרה אמר, לעזב בית אבותיה ללכת לבקש חכמה ומדע בעיר הבירה.  אמנם בחברתו באו עתה כמעט רק "יושבי ההר", כי מחבריו הראשונים, היושבים שמה במורד ההר לחוף הנהר, בבתים הרעועים והנטושים על פני כל המרחב, עוד לא באו אליו ולא בקשו את עצתו ודעתו, יען כולם עתידים היו להיות בעלי מלאכה, חנונים, מלמדים, בטלנים, – מלבד שנים שלשה בחורים אשר עליהם האציל שמעון מרוחו ויתן להם את ידו למען יכנסו לבית הספר, ויהי בעזרם לא רק ברוח כי אם גם בחמר, ויקבץ מבני העשירים כסף מדי חדש בחדשו לכלכל את בני העניים הרודפים אחרי השכלה והדורשים חכמה ודעת; וכולם נתנו לו בחפץ לב את נדבתם ויהיו לו לעזר ליסד קופה, למען יהיה בידיהם תמיד מוצא לכסף למלא כל צרכי התלמידים, אשר ידם אינה משגת לקנות בגדים וספרים ולשלם שכר למוד.  ובהשתדלותו נוסד שם גם בית עקד ספרים, ואליו נצברו ויאספו ספרים רבים למקרא, ועל פי הצעתו קנו את ספרי אותם הסופרים אשר הרעישו בשעתם את עולם המדינה בדבריהם הנשגבים, בהתאמצם להרס יסודי חברתם ולהשליך שקוצים על כל מנהגי הבל ולנפץ את כל האלילים אשר השתחוה להם העם...

וכאשר נמצאו בין חבריו גם אחדים אשר בקשו לתת מקום בבית העקד לספרי השכלה בשפת עבר, צחק עליהם שמעון ויחשבם להולכי-אחורנית:

  מה תבקשו עוד מן השפה המתה הזאת, – היה אומר תמיד, – ומה תחפצו ללמד מן הסופרים הבטלנים האלה?  עזבו את הקיר הנטוי לנפל, כי מאליו נפל יפל – בההרס כל דת וכל מנהג ישן נושן, וגם כל מנהגי ישראל...

 

 

ה.

בימים ההם נפגש עם שרה.  איזה הדרך יכלה לבוא אל לבו האהבה אל העלמה הזאת, אשר לא הצטינה לא בכשרונותיה ולא ביפיה?  איזה הדרך נקשרה נפשו בנפש השוקטה הזאת, אשר כל ריב דברים זר היה לה ולרוחה ואשר יקרים היו לה כל אנשי העיר, גם היושבים בעמק, גם היושבים בהר, גם המלומדים גם הבטלנים?  – היא אמנם היתה באה בחברת צעירי בני עירה, אשר הקהילו קהלות ברבים להטיף להשכלה, היא היתה באה בחברת מכירותיה אשר שאפו לחיים נשגבים מהן ותלכנה אחרי חזיונות לבן; אבל היא היתה רחוקה מכל דמיון זר וחזיונות שונים – היא רק עבדה כל היום, עמלה ועבדה מן הבקר עד הערב ותהי צלחה ועליזה בעבודתה ופיה מלא רנה וצהלה.  היא ידעה כי עליה לעבוד ולעמול, ואם לא תעמול אז לא תוכלנה גם אחיותיה הצעירות ללמד, ואז תכבד העבודה גם על אמה האהובה לה...

היא איננה זוכרת את אביה, אשר מת בדמי ימיו ויעזב אחריו לאנחות אשה אלמנה ושלש בנות קטנות, ושרה היא הבכירה.  בימים הראשונים עוד ראה אבי-אביה ברכה מעטה בעבודתו כסרסור, ולפעמים השיגה ידו להביא גם שקלים אחדים לביתו ואז גדלה השמחה בבית, כי קנו מלבושים נצרכים מאד להילדות, גם שלמו שכר הדירה, גם פרעו את כל חובותיהם להחנונים, להחיט, ולהרצען...  אבל היו ימים רבים, אשר לא הביא הזקן אתו מאומה, אף כי כל היום רדף אחרי הפרנסה, אשר ברחה והתחמקה מנו.  כמעט היו רגעים אשר דמה בלבו כי היום ימצא לו איזה שקלים, יען כי האציל פלוני אשר בא מאחוזתו העירה חפץ למצא סוחר לתבואת שדהו על ידי "יענקיל שלו", ויעקב הזקן רץ כל היום בין החנויות בשוק וידבר הרבה, וימלל בפיו וינופף בידיו וינענע בראשו ובזקנו הלבן – אבל בין כה וכה מכר האציל את תבואתו בלעדו; אמנם חפץ לתת לו שקל אחד בעד "טרחתו", אבל הזקן לא לקח ממנו, יען כי לא יבקש נדבה ולא יחפץ לקחת מתת חנם.  כאשר נודע לו, כי איש אחד מבקש כסף ללוות, וימהר הזקן להיות הסרסור בין הלקוח והמלוה, ויש אשר טרח ימים אחדים וכל עמלו עלה לריק.  אבל הוא ידע כי למשכורתו ייחלו כל בני ביתו, המה בנות בנו יחידו המנוח ואלמנתו; הוא ידע כי מחנותה הדלה, אשר בה תשב האלמנה שש עשרה שעות בכל יום ויום, לא תוכל לפרנס את כל בני ביתה ולמלאות את צרכיהם המרובים כיאות לבעל-בית הגון וחשוב.  אמנם אף כי ירד הזקן מנכסיו, ובנו יחידו מת באביב ימיו והעני גדל בבית – בכל זאת לא יכל הזקן לשכח כי לפנים נחשב גם הוא לאחד מ"בעלי-הבתים" הנודעים בעיר ביחוסם ובהדרת ביתם...  את הדבר הזה כי לא בין עניים חלק בני ביתו וכי יחוסם גדול רב יתר מיחוס "גבירים" רבים וכי לפנים האירה גם להם ההצלחה פנים וביתם היה "מלא כל טוב" ולולא מת בנו היקר כי אז עתה היו גם המה שלוים וצלחים תמיד – זאת שנן הזקן תמיד לפני נכדותיו למען תדענה גם הן את ערכן ואת מצבן האמיתי ולא תרדנה מטה בשלבי סולם היחוס!  – והאלמנה האמללה שפכה תמיד דמעות בשמעה מפי הזקן את פרשת גדולתם מלפנים, אולי למען הגדיל בלב בנותיה הילדות את ידיעת ערכן או אולי משבר-לב ומרב דאגה וצרה...  ואמנם גם זכר אישה המנוח היה יקר לה ולא יכלה לשכח אותו ולמחק את זכרונו מעל לוח לבה הנשבר והנדכא; וככה נשארה כל ימיה אלמנה גלמודה ושוממה וכן נקראה בפי כל מיודעותיה בשם "חיה האלמנה"...

אבל סרסורים רבים קמו בעיר הזאת, והאצילים הראשונים מתו, ויקומו אצילים חדשים אשר לא ידעו את "יענקיל הזקן" ואשר בטחו בסרסורים צעירים וטובים, לפי דעתם מהזקן.  אז באו ימים רעים מאד להמשפחה האֻמללה הזאת.  הילדות גדלו ותהינה לבנות גדולות, ואם כי הן לא תדרשנה מאומה, הנה אמן יודעת מאד את צרכיהן, כי גם הן צריכות מלבושים, למען החשב בין הבנות החשובות...  ופרנסת חנותה תלך ותדל מיום ליום...  אולם לב שרה לא נשבר בקרבה: היא למדה את ידיה לתפר כתנות ובגדים ותקן לה מכונה לשלם מחירה בשעורים, בכל שבוע ושבוע, ותחל לתפר בעד אחיותיה ובעד אמה כל הנצרך להן בבית וגם – לקחה מלאכת עבודה מרעותיה, אשר שלמו לה בעד עבודתה.  – בראשונה לא ידעה גם אמה כי היא לוקחת כתנות לתפר לאחרים, אבל אחרי כן כאשר נודע לה הדבר, בכתה בכי רב בעלות על לבה הרעיון כי בתה מוכרחת לעבוד עבודה למען אחרים, אולם שרה הגידה לה:

  אמי, הן את עובדת עבודת פרך כל היום – ומדוע זה עלי לשבת בחבוק ידים?  מדוע זה לא אעבוד גם אני?  הן אבי-אבינו זקן ורפה כח ולא יוכל לכלכלנו...

האלמנה השיבה לה, כי אם היא יושבת בחנות הן אלמנה היא וגם לא על המלאכה פרנסתה, אבל שרה – הן רק עלמה היא, ואם ממלאכתה תפרנס את אמה ואחיותיה אז יחשבוה כל מכיריה לתופרת – ומה יעשו ביום שידובר בה?  התהי לאשה לבעל מלאכה, חיט או רצען?

אולם שרה עמדה על דעתה ולא הרפתה ממעשיה, – ואמה בקשה ממנה לכסות את סודן זה מן הזקן, פן יתקצף ולבו ישבר בקרבו כי נכדתו, בת בנו הלמדן והמיוחס, היתה עתה לתופרת בגדים.

אם כי עיני הזקן כבר כבדו מראות, בכל זאת גדל תמהונו בראותו כי נכדתו יושבת כל היום ויש אשר תאַחר לשבת עד חצות הלילה לתפר בגדים וכתנות.  מאין תקח שרה מלאכה רבה בעד אחיותיה הצעירות?  הן הוא יודע מאד כי אין לא גם כסף מעט למען קנות אטון ובד לבגדי נכדותיו, ובעל החנות מבקש ממנו את חובו מהשנה העברה!...  וכאשר אמנם נודע לו פשר החזיון הזה נפל עליו לבו מאד ויהי סר וזעף ימים רבים; אבל לא דִבּר דבר אל האלמנה ובנותיה, רק אנחותיו רבו מאד בצאתו החוצה, ובבית הרבה להתלוצץ ולהתל ב"פרנסת" שרה, ויהי לו הדבר הזה בהגיגו עם בני ביתו או עם קרוביו ומכיריו כמו צחוק-נערות, אשר תעשינה להן נכדותיו היקרות, לבל תלכנה בטל ולא יגבר עליהן השעמום.  אבל במעמקי לבבו גבר כעסו וצערו, והרעיון כי נכדתו מוכרחת לעבוד עבודה בתור תופרת למען עזור לכל המשפחה הביא יגון גדול בלבו...

  אכן אם בדבר הזה – להיות תופרת – לא רבתה המלחמה בינה ובין הזקן לא כן היה בהתנגשם יחדו עוד הפעם על שדה המערכה, כי גמרה שרה בלבה – להכניס את אחותה הצעירה, את מרים, לבית הספר...

המחשבה הזאת התרוצצה בקרבה ימים רבים, כי אהבה מאד את "הילדה" הקטנה, – כן קראה לה שרה – אשר עלתה ביפיה ובחנה על אחיותיה.  שרה ידעה והבינה, כי לה לא עת לשקד על למודים, יען עתה מוקדשה היא לעבודה ולמלאכה, אבל לא כן מרים...  מה יהיה גורלה?  האמנם גם עליה להשאר בבית הוריה מבלי רכוש לה דעת, למען היות כאחת החשובות בין בנות העיר?  או האם גם היא תשב כל היום כלואה בבית וגם בגורלה יעלה לשבת ולעבוד מן הבקר ועד הערב בעד שכר מועט?  ומדוע זה לא יאיר אור ההשכלה על הנפש היקרה הזאת?  למה תשאר אחותה החרוצה ובעלת הכשרון עזובה ולא-מלומדה בעת אשר בנות עירה תשאפנה לדעת ולחכמה?

כי הדעת והחכמה תפארת הן לקוניהם – זאת חשה שרה בנפשה ובכל לבה, כי גם תשוקתה היתה רבה לרכש לה בינה והשכל, והיא יכלה למלאות תשוקתה שאת רק לפרקים, בעת אשר תמעט המלאכה או בלילה אחרי כלות עבודתה, אז תשב ותקרא ספרים בשפת המדינה מכל אשר נתנו לה מכיריה, – אלה הצעירים אשר שמעון עציוני הוקם על עליהם להורותם הדרך הנכונה ולהאיר אור על חשכת אפלתם – וככה שקרה כל הלילות, קראה ספורים, בקרת, ספרי מדע, תולדות הטבע, דברי ימי העמים והארצות, ותאהב את המדע מכל הון ותהי מאֻשרת ברכשה לה איזו ידיעה חדשה או איזה דבר נחוץ ותאמין באמונה שלמה לכל אשר ידברו ויספרו הספרים, כמו שהאמינה כי קדושים ונעלים המה כל הדברים אשר שמעה במסבות רעותיה, ביחוד כאשר נשא שמעון עציוני נאומו על העמים ועל הלשונות, על המדינות ועל דרכיהן, על האור ועל החשך המשתמשים תמיד בחיי כל אומה ולשון...  אולם ללמד על בוריה איזו שפה לא יכלה ולא מצאה גם שעה פנויה לדבר הזה.  את אחותה השניה, חנה, למדה אחת מרעותיה ספר ולשון, אבל, לדאבון לבבה, אחרה המועד להכנס לגימנזיה.  לא כן מרים; היא בת אחת עשרה שנה: עוד הדרך פרושה לפניה, עוד יכל תוכל ללמוד דעת והרבה מאד!  לכן למדה אותה שרה ראשית כללי שפת המדינה וראשית ידיעת החשבון וגלילות הארץ, ואחרי כן נמצא לה תלמיד בית הספר אשר כלל את ידיעותיה, – ותהי נכונה לבוא להגימנזיה.  צריך היה רק לקבל רשיון מאביה הזקן...  אבל הוא נרתע לאחוריו בשמעו את הדבר הזה יוצא מפרש מפי שרה "נכדתו החכמה"; הוא רקע ברגליו, הוא התחנן ובכה לפניהן להעביר ממנו את רע "הגזרה", אולם שרה לא עזבה את מערכות המלחמה; היא עמדה על דעתה; היא הראתה לדעת כי המטרה הזאת יקרה ונשגבה מאד, לבל תהיה מרים תופרת בגדים, עובדת באחד בתי המלאכה, וכי מרים תוכל אחרי כן גם לפרנס את אמה לעת זקנתה, בהיותה מורה, ומי יודע – אולי בעבור זה יקל לה גם למצא חתן כלבבה ולראות אשר בבית נאמן...  המחשבה הזאת מצאה חן גם בעיני חיה האלמנה, והיא כבר נתנה את הסכמתה וגם עמדה לימין בתה בוכוחיה עם הזקן; אבל הוא קרא ביגון ובאנחה:

  הה, בני, מי יגלה עפר מעיניך לראות בתעלולי בנותיך היתומות!  ואני זקן ורפה כח ועוד מעט וגם אני ארד אבל שאולה אחריך, בני...

שרה עשתה והקימה את מחשבתה, מבלי קבל את הסכמת אבי-אביה, אשר שערותיו כמו הלבינו וקומתו שחה מאז עוד יותר; ואחרי אשר בסרסרותו לא יכל למצא לו אף שקל אחד בשבוע, לכן בלה עתו בבית-המדרש בקראו תפלות בן-ישי ובשפכו שיחו ודמעותיו לפני אלהי מרום כי יסלח לבנותיו על שגיונותיהן....

 

 

ו.

ותנאי התנתה שרה עם מרים אחותה, כי לא תלך בימי שבת ומועד לבית הספר וכי בכל יום ויום לפני לכתה להגימנזיה תתפלל תפלה קצרה מן ה"סדור".  ויהי הדבר לענג גדול להזקן, וגם התהלל בבית המדרש לפני קהל מיודעיו על הדבר הזה אשר נכדתו עושה לשמור ולנצור תורת אבותיה, ותהי לברכה ולתהלה בפי יושבי העיר.

מני אז החל גם הזקן לשום לבו אל למודי ה"ילדה", וישמח תמיד מאד על חריצותה ועל ידיעותיה הרבות; וכאשר נתנו לה אותות-כבוד בעד שקידתה בלמודים שמח הזקן בלבו מאד, אף כי רק בלעגי-שפה דבר עם בני ביתו על אדות הדבר הזה.  ובעמדה מדי שנה בשנה על הבחינות אולי חש הזקן בלבו פחד ורעדה עוד יותר ממרים פן תכשל בלשונה ולא תפיק חלילה רצון מהמורים, אבל כאשר עלתה בידה לקבל "תעודת תהלה" המגדת חריצותה וכשרונותיה, אז ישים גם הזקן את המשקפים הישנים על חטמו ויקרא ברצון ובענג ובצחוק קל על שפתיו את דברי התעודה באר היטב לפני חוה האלמנה, אשר עיניה תמלאנה דמעות גיל.

לתקופת השנה מצאה לה גם חנה, הבת השניה, את חפצה, ותבוא לשמוע לקח בלמודים בבית הספר למיַלדות, אשר נוסד על ידי אחד מגדולי הרופאים בעיר.  והזקן לא כהה גם בה באמרו כי ידיו רפות מהתגבר על "רוח הטומאה" אשר אחז בכל פנות עם ישראל...

עתה עוד רבתה עבודת שרה עליה.  עתה היה עליה למצא מוצא לכסף לשלם שכר למוד בעד אחיותיה, לקנות להן ספרי למוד, להלבישן בגדים הגונים ולמלאות גם רבים מצרכי הבית.  עתה חפשה ותבקש עבודה רבה ותקח לה שתי נערות מעניי עם לעזור לה במלאכתה, לתפור כתנות ובגדים, ותשם ימים כלילות לעבוד במכונת התפירה, אשר כלכלה את צרכיהן.

כה היתה שרה טרודה תמיד במלאכתה, ומתי אפוא יכלה להתבונן, כי שמעון עציוני, זה האיש המורם מעם, מבקש תמיד קרבתה, מהלל אותה ואת מעשיה בקהל, מציג אותה למופת לבנות רבות?...  האם אהבה אותו?  הה!  היכלה אף רגע לחשוב מחשבה איומה כזאת?  איך תרהיב עז בנפשה לאהב את האיש הזה אשר תהום נורא מפריד בינה ובינו?  הן הוא האיש אשר לגדולות נוצר, אשר יהיה לתפארת לבני ארץ מולדתו, הוא איש אשר שמו יוָדע בכל עולם המדינה...  יודע?  לא!  הוא כבר נודע מחוץ לעיר מולדתם ותחום מושבם, כי שלח שנים שלשה מאמרים לאחד מעתוני המדינה, וידפסו!  והעתון הזה הוא אחד מכתבי-העתים הגדולים, אשר רק גדולה הסופרים ישתתפו בעבודתו, והנה עתה גם שמעון עציוני נחשב כאחד מהם...  התוכל אפוא לעמוד בשורה אחת עם איש נפלא כזה?  היא, אשר לא קבלה שום חנוך מסודר והגון, רק קראה ספרים רבים מכל הבא לידה, האם היא תוכל להיות רעיה לאיש נעלה כזה?  זאת ועוד אחרת...  הן ידעה היטב, כי לא בתאר פניה תקח ותלבב את האיש הזה.  היא בעלת קומה ממוצעת, חטמה דק וגם שפתותיה דקות וצנומות, לחייה רזות ומבנה גופה איננו איתן, – והמעטות המה הבנות אשר תוכלנה לקחת גם ביפין גם בחלקת לשונן את לב הגבר הזה?  הן עבודתה הרבה אשר עבדה זה שנים אחדות הטביעה את חותמה על פניה ועל גוה השחוח, דבריה וכל הליכותיה לא הצטינו במאומה, וגם שנותיה רבו משנותיו – ומה ימצא בה, ובמה תקח את נפשו? 

אולם מי יודע: אולי עיניה הטהורות, עיני אפר, אשר בהשקט ובבטחה תבטנה נכחן, ואשר מראיהן כמראה ים עמוק מאד, אשר מימיו לא ירתחו וגליו לא ירומו – הן הרהיבו את נפשו לחוש אשר נאמן בהביטו בהן, הן לקחו את לב שמעון המתפעל; אולי נפשה הזכה ולבה הטהור?  – ונפשו נקשרה בנפש התמימה הזאת באהבה עצומה, על כי יכולה היא להקדיש כל חייה רק לטובת אחרים מבלי בקש ודרש לנפשה כל אשר אחר.  הוא ראה והתבונן כי מכל הבנות, אשר בקשו את קרבתו ואשר מללו בפיהן על דבר חיים חדשים ומטרות נשגבות, רק שרה היא האחת, אשר מבלי דַבֵּר הרבה עשתה ופעלה מפעל פשוט ונעלה מבלי גם אשר תֵּחת מקול ה"זקנים", ותדע ללכת לבטח בדרכה אשר התותה לה.  ואולי גם בשביל זאת מצאה חן בעיניו, כי לא צללה בוכוחים אין קץ, כי הוקירה את כל דעותיו ודבריו, אשר הביע בהתלהבות, וכי יכול להשתרר עליה בכל עצמת דבריו, אשר כאש צרבת המה על שפתיו...  הוא אהב אותה, והיא שכחה את כל העולם כלו ותהי מאֻשרת, מאין כמוה בכל הבנות.  הוא היה בעיניה כאיש קדוש, איש האלהים, אשר הופיע ממרום מכונו על הארץ להאיר לארץ ולדרים עליה בעזוז רוחו ובכשרונותיו הנפלאים.

שמעון חפץ כי יתקשרו בקשרי חתונה תכף אחרי כלותו את חק למודו בגימנזיה, טרם יסע לעיר הבירה להכנס לאוניברסיטה; אבל היא בקשה ממנו כי יחכה עוד כשנה, למען תוכל לכלכל עוד את אחיותיה, יען יראה פן לא תשגנה הן את מטרותיהן בעזבה אותן כל כך מהר.

שמעון נסע לעיר הבירה ויכנס לאוניברסיטה, במחלקת הרפואה, ושרה הגידה לאמה ולהזקן כי מצאה לה חתן, את שמעון בן יוסף עציוני...  השמועה הזאת הרגיזה את לב הזקן מאד.

  מה?!  – קרא במר רוחו – האם נכדתי תהיה לאשה לאפקורוס בן אפקורוס?  לה"שקץ" הזה העושה מעשים מכוערים בפרהסיא, המחלל את השבת בגלוי, הלועג על כל מנהגי ישראל?!  האם לאיש אשר כזה תהיה שרה החביבה לאשה?  היה לא יהיה כדבר הזה!  – עד נשימתי האחרונה אקרא תגר על דבר מר כזה.  לא אתן את הסכמתי וברכתי!

גם חיה האלמנה בכתה במסתרים על גורל בתה, ולא הועילו לה כל התנחומים אשר נחמה אותה שרה באמרה, כי איש מאין כמוהו נפל לה לחבל בנעימים, יען חזון איש כזה איננו נפרץ ומי היא, עלמה פשוטה, שתוכל לחלום גם בחזיון ליל על אדות אשר כזה?  גם אחיותיה הצעירות עמדו לימינה ותדברנה על לב אמן לעשות שלום בין שרה ובין הזקן, כי גם הנה כבדו את עציוני מאד ותראינה כי אשר טמון לאחותן היקרה – אשר הקדישה להן את כחותיה – באהבת איש נעלה ויקר כזה.?

  אבל מאין תמצאו מחיה לנפשותיכם?  – שאלה חיה בקול יגון – הן גם הוא עשיר כמוך, ולי אין אף פרוטה לתת לנֵדה..

  מהר ומתן לא אבקש ממך, אמי, – אמרה שרה.  – גם אני וגם הוא יחדו נעבד את עבודתנו, הוא בעטו ואני במחטי – ודי לנו.

ובעת ההיא מצא הזקן חתן טוב לשרה: איש צעיר לימים, עוזר בבית מסחר, אהוב ורצוי לאדונו ומקבל משכרת הגונה, ויאמר כי מצא לה את האשר, אשר אותו בקש בכל לבו הטוב.  אבל שרה יכלה רק לצחק על חלומותיו ועל דבריו, ורק בפעם הזאת אֻלצה למרר רוח הזקן האהוב לה מאד ולצאת נגדו ביד רמה...  הזקן שפך עליה כל רוחו ועברתו, כל צערו ויגונו, גם הביא את קרוביו, למען ידברו על לב שרה כי לא תתן ערף לחתנה אשר מצא לה ולמען יתנו את עדותם כי אמנם החתן ההוא טוב והגון מאד והוא גם נכון לבוא אל ביתם להתודע אל שרה כמנהג "הימים החדשים".  אבל גם הקרובים לא הועילו וישובו לביתם במפח נפש.

ימים רעים ומרים באו אז לשרה: היא היתה מוכרחת לעבוד כל היום וכל הלילה, כי הזקן נפל למשכב ויחלה, וגם אמה היתה חולה כל ימות החרף; ותהי לשיחה בפי כל יושבי קרנות.  בימים ההם היתה מוכרחת חנה אחותה לעזוב פעמים רבות את למודה ולשבת תחת אמה בחנות הדלה, וגם מרים מצאה לה שתי תלמידות ותבא איזה שקלים בכל חדש; אבל הקמץ הזה לא יכול לשבור את רעבונם.  אז עבדה שרה בלי הרף במחטה ובמכונתה לכלכל את כל צרכי הבית, ויש אשר באה מחשבה בלבה לעקור מקרבה את אהבתה לשמעון כלה, לעזוב את החזיון היקר והנחמד אשר האיר את מחשכי נפשה, להשאר בבית ולכלכל את שיבת "הזקנים", ולהביא אל המטרה הנחוצה את אחיותיה.  והיא?  היא תשמח לראות את אשרן והצלחתן...  ופעם אחת כתבה לשמעון אהובה ותבקש ממנו סליחה על אשר לא תוכל לקַים דבריה ושבועתה אשר נשבעה לו – להיות נאמנה אתו כל הימים ולהקדיש את כל חייה לטובתו ולאשרו.

אבל "הילדה הקטנה", מרים, כעסה עליה מאד בהודע לה הדבר הזה, ותרב אתו ימים רבים ותאמר כי חרפה לה לעזוב את אשרה המוכן לה, כי גם היא אנוש ככל בני-האדם וגם לה רשות לבקש אשר לנפשה, ואין לה להטות את שכמה תחת סבל צרות של אחרים, אף לא לשים לב לדברי הזקן, כי אמרה: "יקברו המתים את מתיהם והחיים ישימו לבם אל החיים".  – את המאמר הזה שמעה פעם אחת, ויהי שגור על פיה תמיד.

  וכן אל תדאגי, – הוסיפה מרים – לגורלנו, כי הן חנה תגמר בשנה הזאת חק למודה ותהיה למילדת ואז תמצא לה מקור מחיה, וגם אני אמצא לי עוד תלמידות – ולא נרעב ללחם, וגם נעזור להורינו הזקנים...  המה יבכו יום או יומים ואחרי כן ישמחו בראותם אשרך והצלחתך.

אמץ רוח "הקטנה" ומכתב שמעון, המלא אהבה ותחנונים, המריצו אותה לעזוב את בית הוריה ולנסע אל שמעון לעיר מושבו.  שם באה בקשר הנשואין עם בחירה האהוב, ותהי השמחה גדולה לאחיותיה, ותהי התוגה רבה להזקן ולאמה האלמנה האֻמללה...

אמנם הזקן לא האריך עוד ימים אחרי נסעה מהם.  הוא מת לפני חג הפסח, ולפני מותו ברך גם את שרה ואת שמעון, ויבקש את מרים כי תכתוב היא בשמו מכתב לשרה; והוא חתם בכבדות על המכתב הזה, ויודיענה כי סלח לה על חטאתה וכי הוא מבקש ממנה סליחה אם אולי מרר את רוחה, כי רק אשרה היה לו לעינים בדרכו תמיד ואת אשרה בקש בכל ימי חלדו, וה' יברך אותה ואת אישה, למען יהיו מאֻשרים וצלחים ולא ידעו צער ודאגה; ויבקש ממנה כי תחנך את ילדיה לתורה ולאהבת עם ישראל, למען לא ישכחו את מולדתם ויהיו בנים נאמנים לעמם...  ואולם את מרים ואת חנה בקש כי לא תעזובנה את אמן האמללה וגם תאמרנה "קדיש" אחרי מותו.  והן שמרו אמנם את פקודתו ורצונו.

ושנים רבות חלפו למן היום ההוא.  צרות אחרות השכיחו את הצרות הראשונות הללו, – וזכר הזקן לא מש מלב שרה.  גם עתה קדוש זכרונו לה ורוחה יציק לה כאשר יהתל שמעון בהתוליו מדי זכרו את ה"מלחמה" ההיא ואת הזקן עם חלומותיו.  וגם עתה יעלה זכר הזקן על לבה, זכרונו וזכרון אמה האמללה אשר מתה שלש שנים אחרי מות הזקן.  אז נשארו הילדות יתומות בלי אב ובלי אם – ולא יכלה עוד שרה לבוא לעזרת אחיותיה, יען גם מצבה היה ברע מאד, כי גם היא וילדיה ואישה רעבו לפעמים ללחם וגם בגד ללבוש לא היה להם...

 

 

ז.

עברו ירחי מספר ולשרה באו ימי אשר ומנוחה.  המה מצאו להם דירה נאה ומרֻוחה ויפארו אותה בכלים רבים ושונים כבית עשיר, וגם מורָה לצרפתית לילדים לקחו אל ביתם.  ואישה הולך מחיל אל חיל בעבודתו בבית המסחר, והוא רצוי גם לקיטלזון וגם לזיננסון, אשר בכר אותו על רבים ממשרתיו הראשונים, ויהי גם מרואי פניו.  – ואולם מדי עלות זכר "הזקנים" על לב שרה תתעצב מאד, כי לא האריכו ימים על פני האדמה וירדו בעני וביגון שאולה ולא יכלו לרוות נחת מהם, צאצאיהם האהובים, לראות את כבוד ביתם ועשרם ולהתענג על טובם ועל אשרם.  אז לא יכלה להצילם מחרפת עני ומצרתם ומכבד מלחמתם בעד קיומם – ועתה נשאר בלבה רק זכרונם, זכרון מר ורע...  עתה עיניה נשואות אל הילדים היקרים אשר טפחה ורבתה אותם בעני ובחסר כל, ותלבישם ותאכילם ותרפאם מכל מחלה ומדוה; עיניה אל הילדים הנחמדים האלה, אשר להם הקדישה כל ימיה לחנך אותם בדרך ישרה ונכונה, למען יהיו שלמים בגופם וברוחם, והמה אמנם נחמדים ואהובים לכל רואם.  גם את מצות אבי-אביה קימה בכל לבה ותחנך את הילדים ביראת שמים ובאהבה לעמם ולתורתו כפי אשר יכלה, אף כי היה הדבר הזה למורת רוח שמעון ונגד רצונו הוא, אשר התאמץ תמיד לשים מכשולים על דרכה זאת ויתנגד לכל ידיעתם באמונה ובתפלה...  שרה למדה את הילדים לקרא בכל יום "שמע ישראל" ספרה להם ספורים שונים מדברי ימי ישראל, הגידה להם דבר עמם ומולדתם, הורתם דברי התורה הצרופה והנאמנה, הביאה בלבם הרך את האמונה באל חי, אל יחיד ומיוחד – ולעג לשון שמעון הפך את כל מעשיה אל דברי הבל, למהתלות, כי הוא צחק על אמונתה ועל הגיונותיה, ביחוד בימים הראשונים...  אז היו לו לזרא וגם לגעל נפש דבריה אלה אשר דברה לילדיו, וגם קצף ורגז על אשר תשריש בלבם הרך "אמונות תפלות", לפי דבריו, כי הן היו ההפך מדעותיו ומהגיונותיו.  הוא הרס ולא חמל כל מנהג לאומי, כל אמונה באל ובאנוש, כל דעה ישנה; הוא היה מתנגד לכל תפלה אשר כתפלה היא בעיניו.  – והיא, שרה אשתו, תהרס את דעותיו בסתר חדרו ובמשכנו?  היוכל סלוח לה על חטאתה זאת?  – לכן גדל הפרץ בינו ובין אשתו, ולולא הימים הרעים אשר בהם היו סובלים יחדו, כי עתה אולי כבר נמאסה האשה התמימה הזאת בעיניו...

אכן הימים ההם אמנם היו רעים מאד.

את האוניברסיטה עזב שמעון עציוני אחרי למדו שמה כשנה, יען ראה והתבונן כי לא זו המטרה אשר אליה יחפץ להקדיש את כשרונותיו.  הוא ראה וידע, כי לא יוכל לתת כל לבו ונפשו אל המדעים האלה, ללמד לדעת אל כל פרטי בנין גוף האדם וידיעות הטבע השונות, או לשבת כלוא כל היום לנתח גופות המתים או לעשות הרכבה כֶמיאית; הוא לא יכל לסגל לרוחו את כל דקדוקי המדעים האלה, אף כי נשאים ונכבדים היו בעיניו; רוחו נשאוהו למחקרים אחרים, לידיעת החברה האנושית, למלחמת הנפש ולדעות בעלי הפילוסופיה והמשפטים, לכן עזב את חכמת הרפואה וילך לשקד על תורת המשפטים וישמע לקח המורים הנודעים בחכמת הכלכלה, בתורת הפילוסופיה, בידיעת המשפטים והשתלשלות ההשכלה בקרב בני האדם מדור לדור.  – פה מצא לו כר נרחב לעבודתו הרוחנית, לשפט על גוי ועל אדם יחדו, להביע משפטו על התפתחות החברה, לחוות דעה על יחס העובדים לבעלי ההון; – ויאספו אליו תלמידים רבים השואפים לדעת ולהבין סדרי החיים, משטריהם והשתלשלותם, ועציוני היה לראש המדברים בתוך קהל ועדה, ויהיו קוראים יחדו בספרי החכמים הנודעים, וישפטו תמיד על ערכם ומהותם, הלך רעיונותיהם, שטותיהם, שגיונותיהם וגאוניותם.

כלם נבאו לו עתידות גדולות, כי אמנם השכיל עציוני לדבר דבריו בהגיון ישר ובשפה צחה ומזוקקה וניבו הולך ומתגבר כמים שאין להם סוף בעמדו לשאת משלו על איזה ענין נכבד העומד ברומו של עולם המדעים או החיים.  איש לא יכל להגיד בשמעו את אמרותיו כי זה אך לפני שנים אחדות ידע האיש הצעיר הזה רק שפת עלגים, שפת אחיו בני עמו; כי מדברותיו תזלנה פעם כטל בקר ופעם תשתפכנה כגשם שוטף, פעם בנחת תשמענה ופעם בסופה ובסערה תגחנה מקרבו – והיו לרוח סער אשר ירעיש כל לב ויעקר כל דעות זרות אשר לא לפי רוחו הנה...  ואפילו הנחותיו הזרות (פרדוכסים) עזים ועצומים היו, ואיש לא יכל להרהר אחריהן או לפקפק באמתתן.

בביתו היה מוצא אז תמיד סדר נכון וטוב מאד.  – את מחיתו מצא לו שמעון עציוני מעבודתו בספרות, בכתבו או בתרגמו מאמרים רבים בכתבי-העתים, וגם שרה עבדה הרבה, כי מלבד עבודתה בבית עוד קבלה עבודה ממיודעותיה לתפור כתנות ובגדים.  הוא דמה בלבבו כי רק משכרו אשר ישתכר תמצא להם הרוחה במעונם, והסדר הנעים בבית הוא פרי שכרו הרב, ולא התבונן כי שרה עמֵלה וטרודה מן הבקר עד הערב, בידיה תבשל את המאכלים, תטהר ותנקה כל הכלים, תרחץ למשעי את הילדים, תלבישם בגדים יפים אשר בידיה תתפרם, ועוד תמצא לה עת לקרא ולהגות בספרים.  והוא מבלי דעת עוד התפלא עליה, כי לא תרבה לקנות לה "השכלה", יען אשר לא תלך לשמוע את כל דרשותיהם, וכוחיהם ודבוריהם בהתאסף הצעירים לבית אחד מהם לפתר שאלות גדולות ונכבדות בחי המדינות...  ואפילו בהקבצם במעונם, מעון שמעון ושרה, עלמות ועלמים, רעים רבים, ועכל פה ימלל וכל לשון תביע וכל נפש תתרגש – רק שרה היא האחת אשר נשארה במנוחתה, ותהי צועדת בשלוה ובהשקט בין המריבים האלה, וצחוק נעים ירחף על שפתותיה הדקות; בפשיטות תשאל בשלום מיודעיה הרבים, תדרש למעשיהם ולחייהם, תתן להם את עצתה אשר יבקשו ממנה, וגם תושיט להם יד עזרה בקום צרה או רעה עליהם, ואשר על כן כבדוה תלמידי בתי המדרש וכל מכריהם מאד ויקראו לה: אמנו! 

ואז בא היום אשר הביא עליהם שאת פתאם.  רוח עזה עברה עליהם ותהפך את נוה-שאננים זה, ותקח את שמעון בציצת ראשו ותעקרהו ממקומו ותשליכהו אל ארץ רחוקה מאד, ארץ שוממה, בין ערמות שלג, אשר שם הסופה מיללת בזעם, אשר בה לא נמצא לו האדם לחמו מן הארץ, כי אם על ציר דגים וחיות טרף יחיה.  והאדם שמה איננו ככל יושבי תבל אשר ראה עציוני עד היום, כי אם אדם פרא אשר לא ידע מכל משאלות החיים ומשטריהם ואשר ישכב למעצבה ירחים רבים בעת אשר החשך ישופנו וגם השמש לא תאיר בנגהה על ארצו הנדחת...

ואל המקום האיום ההוא שמה גם שרה את פעמיה ותקח אתה את שני ילדיה ותמכר את כל אשר לה בבית, מלבד מכונת התפירה, באמרה: אולי גם שמה ידרשו את עבודתה זאת, אולי גם שמה תכלכל המכונה הפשוטה אותה ואת ילדיה, כאשר כלכלה לפנים את אמה ואת אבי-זקנה ואת אחיותיה.

בבית קטן ושפל, מלא אויר מחניק, במקום אפל ושמם, בין אנשים פראים ואיומים – שם מצאה שרה את בחירה היקר לה, שם מצאה אותו יושב נדכא ומשמים, מלא יאוש נורא ועצבת, פניו חורים, לחייו צנומות ושערות ראשו גדלו פרע, וגם לא רוחץ ימים רבים.

לא שמחה, כי אם אימה נראתה על פניו בראותו את אשתו הנאמנה לו, אשר באה אליו עם הילדים הנחמדים. 

  שרה!  האַתּ באת אלי?  – קרא שמעון בסערת רוחו, ויפל על צוארה ויבך בדמעות חמות, ולא יכל להבליג על שאון לבו והמיתו...

הוא ידע כי רבות חטא נגדה, כי לא עזה עוד היתה אהבתו אליה בימים האחרונים כמו אהבתו לפנים, ולבו היה מלא רגז בראותו כי היא נשארה פשוטה ותמימה כיום עזבה את עיר מולדתה, בעת אשר בנות רבות עשו חיל בלמודן, בהגיונותיהן ובשאיפתן לחיים רמים, בהתחרותן על מעשי חבריהן הגברים לדבר דברים נשגבים העומדים ברומו של עולם המדינה...  והיא חפצה לדעת רק את מעונה ואת הסדר אשר בו, את ילדיה ואת מלבושיהם, את כל קטנות פרטי החיים, וכל רעיון נעלה כמו שגב ממנה; ולבו הוא החל להמשך אחרי אותן העלמות  אשר באמץ רוחן התרוממו למעלה מכל "הצרכים הפשוטים" ומן "החיים אשר בחדר הבשול" – מאמר שגור תמיד בפיות אותן המלומדות, – כי הן דרשו חקה אחת ומשפט אחד לאשה ולגבר, והוא נתן צדק לדבריהן ולמשאלותיהן; הוא רב את ריבן בפה ובכתב, במאמריו ובאמרותיו, וישכח כמעט את הנפש הפשוטה אשר נקשרה בעבותות אהבה נצחית אליו ואשר בלעדו חייה אינם חיים...

וביחוד רפתה אהבתו לשרה מעת אשר התודע אל העלמה מַשַה לוי.  שמה היה אלכסנדרה בת בוריס לוי, אבל כל מיודעיה ומכיריה קראו לה בפניה ושלא בפניה בשם חבה זה. 

רבים מבני הנעורים הלכו אחריה שבי, וגם שמעון עציוני בתוכם.  כולם ידעו וראו כי יפה היא מכל העלמות אשר באו בחברתן; קומתה כתמר, שפתותיה המלאות כשושנים ושערות ראשה השחורות ענדו לה תפארת אף כי היתה גוזזת את מקלעות ראשה, פיה מלא תמיד שחוק נעים, וקולה ערב מאד; היא הצטינה לא רק ביפיה כי אם גם בידיעותיה ומדברותיה הצחות, מלבד בשפת המדינה, גם בצרפתית ואשכנזית, אף ידעה פרק בשיר ובזמרה ותפרט על הפסנתר.  היא היתה בת אחד מגבירי נגב המדינה, ותקבל חנוך טוב וישר, ותצטין בלמודה בהגימנזיה אשר בעירה, וכאשר אמרו הוריה כי עת לתתה לאיש, עזבה את ביתם ותסע לעיר הבירה לשמע לקח באוניברסיטה של הנשים; אבל יותר נאשר שמעה לקח המורים לקחה חלק בכל אספות בני הנעורים, באה בחברתם ולא רק הרנינה לבותם בקולה העז והערב, כי אם היתה כאחד הדרשנים להביע רוחה והגיונה על כל דעות רמות ונשגבות...  היפלא הדבר כי גם עציוני ראה והתבונן כי קטנה ודלה אשתו הפשוטה נגד הענק הזה בלבוש אשה, וכי לבו נמשך אחריה?...

אולם עתה, בעת צרה ויגון בארץ נוד, לא עלה זכרון העלמה ההיא על לבו, אף כי גם היא השלכה לארץ השוממה הזאת, במקום שומם אחר.

עציוני התפלא לראות את מעשי שרה, כי הביאה בידיה מים ותרחץ את הרצפה, אשר לא רוחצה מעולם, ואת כל הכלים ואת השלחן ואת הספסלים; גם מצאה לה מסמרים אשר שמה אותם בקיר לתלות עליהם בגדיהם, ותכן מן הספסלים הארוכים מטה לילדיה ולה, וגם הכינה מאכל טוב מן הדגים ומן הציד אשר הביאו להם אנשי המקום ויהי להם למאכל תאוה; גם תֵּה  נמצא לה וגם חלב, ותשק את הילדים.

  אבל – קרא שמעון – איך לא יראת, יקירתי, לקחת אתך את הילדים הקטנים, פן יקרם אסון בדרך הארוכה והאיומה הזאת?

  בה' אבטח כי לא יקרה אסון את הילדים בהיותם עמי, כי אני אשגיח עליהם.  וגם לקחתי אתי סמי מרפא ואדע איך לרפא אותם אם חלילה יחלו.  וה' אשר הצילנו מכל פגע ומחלה עד היום יהיה לנו לסתרה גם במקום הזה עד אשר יאיר אור גם לנו ונצא למרחב...  אל תדאג יקירי, אקוה כי בקרוב תבא תשועתנו.

שמעון שמע את דבריה בתאות נפש, כי תנחומים הביאה לנפשו העיפה מרב עמל ותלאה, כי האירה את חשכתו האיומה, את הבור אשר נשקע בו...  אף כי לצחוק היתה לו תמימות תקותה בה'.

"היא עוד בתומתה תחזק כקדם" – חשב שמעון בלבו ויצחק, אבל את מחשבתו זאת לא הביע לפניה.  שמה, בעיר הבירה, בימים ההם כאשר היה גבור חברתו, אז בלי ספק היה שופך רוח מהתלות על חלומותיה ועל אמונתה, אשר כל רוח חדש לא ירפה אותה; אבל עתה הנהו אסיר כאסיר בור, וכל דעותיו ומחשבותיו הללו כבר רחקו ממנו. 

ומה מאד גדלה שמחתו כי גם ספרים וכתבי-עתים הביאה שרה אתה, ויהיו לו למשיב נפש לשאב מהם רוח חדש ומבריא.  ואמנם כמו רוח צח נשב עליו בחשכת האפלה וכמו גם האנשים האלה, גרי המקום הזה, היו בעיניו לאנשים בעלי תרבות ובעלי השכלה.  ולמען לא תארך עליו עתו, למען יגבר על לחץ השעמום אשר העיק על לבו – דברה שרה על לבו, כי ילך לשוח בין הררי השלג עם האנשים האלה בצאתם לצוד ציד.  וביחוד כאשר האירה השמש על הארץ וכל היקום נעור לחיים חדשים וגם הררי השלג נמסו ויהיו למים אדירים, אז גם יצא שמעון עציוני עם יושבי הארץ ויעבוד אתם את מלאכתם וישט בדוגה קטנה על פני הנהר וגם הביא אתו דגה רבה.

שרה אמנם לא מצאה לה עבודה בין הפראים האלה; אבל בכל זאת לא שקטה ולא נחה המכונה, כי לא רק מלבושי הילדים תפרה עתה, כי אם גם את כל מלבושי אישה ואפילו מלבושי רבים ממכיריה, אשר גם אותם טלטל הזמן לארץ הנדחת הזאת.

וגם נשי הפראים יושבי המקום אהבוה ותכבדנה אותה מאד על טוב לבה ועל חריצותה הנפלאה, ויתפלאו על נקיון ילדיה ועל הטיבה לבשל מאכלים שונים, וגם על תתה סמי מרפא להן ולילדיהן, ויצא לה שם גדול בין כל התושבים ורבים היו הבאים לראות את האשה "הנפלאה" בעיניהם, ומה גם כי לא קמצה ידה מתת להם מעט תֵּה ומעט קמח אם רק נמצא גם לה.  לכן מהרו גם האנשים האלה לבוא לעזרתה, אם רק בקשה מהם, ולהביא לה ממשמני החֵלב והחָלב.

אולם גם הימים האיומים ההם עברו...  וחנינה נתנה לשמעון עציוני ודרור קורא לו מגלותו המרה לשוב לכבודו הראשון למען יוכל לכלות חק למודו.  – מעתה התרחק מכל עדת בני הנעורים וישקד הרבה על ספריו ועל למודיו, ועתותיו הפנויות בלה רק בחברת אשתו וילדיו, ובפרט אהב את הילדה הנעימה, חיה, אשר נולדה להם שמה בארץ גלותו.  הוא מצא לו מקום נאמן גם למחיתו בבית שר נודע, אשר האיר לו פנים ויתן על ידו את בניו ללמדם.

עציוני גמר חק למודו וגם שם עורך דין נתנו לו.  אבל רק השם נִתן לו ולא היכלת למצא מחיה בידיעותיו אלה...  רוחות חדשות מנשבות בחזקה ומעוררות דעות ישנות לתחיה, והדעות האלה לא נתנו לו לעבוד במקצוע עבודתו אשר בחר לו זה שנים רבות.  אמנם גם את המכשול הזה היה יכל להסיר כרגע מלפניו, וכן היתה גם עצת השר מגינו ומיודעו, ואולי אז, טרם ראה מר גלותו לא היה פוסח כלל על שתי הסעפים מהוציא לאור גם את מגמתו זאת, כי איזה הוא החבל אשר קשר אותו אל העם הדל והקטן, אשר באמונתו יכחש ובלאומיתו ילעיב ובתורתו ובמוסרו ישים תהלה?  אבל – שרה?  האם תלך היא אחריו גם בדרך הזאת כאשר הלכה אחריו לארץ השוממה?...  לא ולא!  הוא ידע כי אין דבר אשר יוכל להרחיקה מעל עמה ואמונתה, – ואולי גם אליו דבר יגונב בסתר לבו: מי יודע לב האובד בארץ גלותו?  מי יוכל לבחן לבות אלה האֻמללים ההולכים בחשך המוכרחים לחיות כאסורים אשר לא בידם טובם?  היש לו הצדקה לפנות ערף לאסירי עני וברזל אלה, למאס בדרכם, לעזב מערכות מלחמתם ולנפל אל מחנה אויביהם?  – לא!  שרעפיו יסרוהו על המחשבות האלה; ויתן לבו לבקש משרה אחרת, ועצת שרה היתה לו לבקש מקום נאמן בבית מסחר גדול, והשר מכירו נתן על ידו את המכתב להגביר זיננסון. 

ועתה שם את לבו להקדיש את כל אמץ רוחו וכשרונותיו לעבודה החדשה הזאת.  והאם קטנה ומצערה היא מעבודה אחרת?  האם לא ביד המסחר וחרשת המעשה להפך ארצות לא-נושבות למקום אשר ועשר, להמציא עבודה ומלאכה לאנשים רבים, לתת בים דרך ולסל מסלה במקום שממה וציה, לקרב ארצות רחוקות, להסיר כל קיר מבדיל בין מדינות שונות ועמים זרים, לקרב את לבם לעבודה אחת בשם ההשכלה והציביליזַציה?...  ומדוע זה יגרע חלק העובד בפנה זאת מחלק סופר או עורך-דין, אשר גם הם חיים מתוצאות המסחר וחרשת המעשה ומבלעדם לא יוכלו עמד?  – מי הרים את בתי החכמה והמדע, מי הרביץ תורה ומדע בין חשוכי עם, – האם לא רוח המסחר והתַּעשִיה, הכסף הנמבזה אשר יעשה גדולות ונצורות לא שערון כל חכמי קדם?...

אלה היו המחשבות אשר מלאו לב שמעון עציוני בשבתו "בבית המסחר וחרשת המעשה המזרחי" ובהקשיבו למצות קיטלזון, זה העני בחכמה והעשיר בדעת התבל ומלאה; ואת פקודותיו היה מקים ועושה שמעון עציוני בדיוק ובזריזות וכל היוצא מפי אדיר המסחר הזה קדוש היה בעיניו; וגם הוא עמד לפניו בכבד-ראש ככל המון המשרתים והעוזרים על ידו, וגם הוא היה בא לפניו להביא גליונות כתובים בקצור נמרץ ומלאים פקודות נמרצות או חשבונות שונים – למען יחתם קיטלזון עליהם ולמען יעופו הגליונות האלה לארצות אחרות, לערים רחוקות וקרובות, למלא מצות האדון, לשלח אלפי עגלות טעונות משא למקומות שונים או להביא כסף רב, אשר אף מעט ממנו די לכלכל עיר קטנה עם כל יושביה שנה שלמה והותר; למען יתגלגל הכסף לידי איש אחר, והוא גם הוא לא יצפנהו בצקלונו כי אם ישלחנו הלאה ממנו להביא סחר ארץ אחרת, או כי ישוב הכסף הזה בחזרה אל קופת בית המסחר, אל מקומו הראשון.

 

 

ח.

באחד הימים רבתה התכונה בבית עציוני, כי חכו לאורח יקר מאד: מרים אחות שרה, "הנערה הקטנה", כאשר כנוה עוד לפנים, כתבה לאחותה שרה כי בא תבא לעיר הבירה.  היום היה יום בהיר וצח, השמש האירה על הארץ, והכפר והשלג הוסיפו עוד לזכך את האויר השקוף.  אל בית הנתיבות נסעו שרה ואלכסנדר וזינה, ורק הילדה הקטנה, חיה, או כאשר יקרא אותה אביה בשם גֶ'ניה, נשארה בבית, כי יראה שרה לקחתה פן תאחזנה הצנה.  פני שרה היו כפני להבים ועצביה נרעשים ונרגשים: זה יותר משמונה שנים שלא ראתה את פני אחותה האהובה; היא עזבה אותה עוד בהיותה ילדה קטנה, ועתה בודאי גדלה ותיף בתארה, – כן דמתה שרה בלבה וכן העידה גם תמונתה אשר שלחה לה מרים מציריך; כי אל העיר ההיא הלכה לה מרים אחרי כלותה חק למודיה בגימנזיה לשמע לקח בחכמת הרפואה.  רק כשתי שנים עוד ישבה בבית אחד העשירים בתור מורה לילדות, למען אסוף לה כסף די מחיתה בשנים הראשונות ללמודה בעיר הנכריה ההיא. –

בראותה אחרי כן כי יבצר ממנה לרכוש לה תעודת רופא בארץ מולדתה, למדה גם לרפא מחלות השִנים, ותקבל תעודה כרופא-שנים בעיר שבוּרה.  ועתה תאמר לשבת בעיר הבירה ולעסוק בעבודתה זאת.  בכל העת ההיא לא דרשה כסף מאיש, כי מצאה לה מחיתה בעמל כפיה ובידיעותיה.

התכירנה עתה? – חשבה שרה בלבה בעמדה עם ילדיה לפני בית הנתיבות; ומה נפעם לבה כאשר בא המסע ויעמד מלכת.  היא הישירה עיניה אל כל העגלות להביט היטב אולי יראו לה פני אחותה.  הנוסעים מרבים לצאת מן העגלות בחפזון, נושאי-סבל אצים ורצים לכל עבר, עם רב עובר לפניה, גם ועלמות; אבל לא אחת מהנה אחותה.

  איה דודתנו? – שאלו הילדים בקצר-רוח.

  במהרה תצא, חכו נא, אמרה שרה, וכל עצמותיה רעדו.

  האמנם לא אכירנה, – הוסיפה לחשב בלבה – והיא גם היא לא תכירני?  מה לעשות?

   ותעזוב את מקומה ותלך הלאה למקום אחר, אבל פתאם נגשה אליה עלמה ותקרא:

  שרה!...

היא גם לא הביטה בפניה. החדוה מלאה את כל קרביה, הקול הוא קול אחותה מרים; ותפול בזרועותיה ותבך מרב שמחה ועליצות נפש.

כן, היא לא יכלה להכירה גם עתה בשבתה אתה יחד במרכבה אשר הוליכה אותן הביתה: קומתה גדולה, תאר פניה כהה-לבן ויפה, עיניה ממראה האפר ומבריקות, ורוח חן שפוך על כל יצורי גוה הרך, וגם הצחוק היוצא מפיה מוסיף לוית חן לפניה.

שרה מתאמצת להשקיט סערת רוחה, להבליג על שמחתה הרבה, מחבקת אותה, אוחזת לרגעים בידה הרכה ומנשקת את לחייה המלאות והאדומות. גם בעיני הילדים מצאה דודתם חן, וביחוד באמרה כי הביאה להם ספרים עם ציורים שונים וצעצועים טובים ממבחרי צעצועי פּריס.

  האם גם בפריס היית, דודתי? – ישאלנה אלכסנדר הקטן.

  כן, יקירי.

  מה מאֻשרה את, דודתי!

– מאֻשרה, יקירי? האם כל היושב בפריס הוא מאֻשר? – ותתן קולה בצחוק גדול.

  כן, דודתי, – כי שם ילמדו בנקל לדבר צחות בשפת צרפת.  כן אמרה לי המורה.

  ואתה יודע את השפה הזאת? – שאלתהו מרים, ותחבקהו.

  גם אני, דודתי, – אמרה גם זינה חלקה, ותרם את ראשה להביט בעיני מרים.

  גם את, קטנה!  טוב מאד. עתה נדבר כלנו בשפה הזאת...

  הדבר הזה טוב מאד, – קרא הנער בשמחה. – מאד אחפץ כי הברתי תהיה ברה וצחה...

  ראי נא, יקירתי – אמרה מרים בשחוק בפנותה אל עבר שרה – הן ילדיך סגלו להם רוח אפרתי.  המה יחפצו לדבר רק צרפתית! – ותצחק.

  זה חפץ שמעון, – השיבה שרה במבוכה, ותשפיל מעט את עיניה.

  שמעון?  מה תדברי?  ואיה "דֶמקרַטיוּתו"?  שמעון והאפרתיות!  לא אאמין למשמע אזני.  – ותוסף לצחק בקול רם.

  ומה זה תתפלאי, אחותי? – אמרה שרה בנחת – העתים משתנות, וגם בני האדם מחליפים את רוחם ודעותיהם.

  כן, כן, חמדתי, קראה מרים, – זה כבר אמר המשורר: צפרים אחרות – זמירות אחרות.  ואמנם מאד ישמח לבי לשמועה הזאת, כי אמנם מאסתי בכל מיני "המוניות".  כבר היה לי לזרא לראותן בין צעירינו בחוץ לארץ...

שרה שמה את פניה לעבר אחותה ותבט עליה בתמהון.

  מה תביטי בי ככה?  – אמרה מרים בצחוק – האם דמית בלבבך, כי אשוב מחוץ לארץ מלאה דעות של מהפכות?  האמיני לי, יודעת אני גם ערך ההמוניות, גם ערך האפרתיות – ידעתי את מהותן וערכן של הדעות השונות הכרוכות בהן, אבל אמרתי כי לזרא היה לי לשמוע את ריבן בפי צעירנו, כלומר, צעירי בני ישראל, ובפרט מאלה הבאים מארצנו...  האם לא לשחוק הוא הדבר לשמע את שיחם ולהגם בענינים כאלה?  בני ישראל ושאלות הדמקרטיות או שאלות הפועלים והעובדים...  בעירנו שרצן – הראית אותם, את איתני העולם ועבדי העברים?  – את, בלי ספק, בת אפרתים הנך, יען אבינו הזקן היה יחסן גדול לפי דבריו.  הן כזאת ספר לנו פעמים רבות...  הלא תזכרי?  – ושמעון?  אבי שמעון הלא ישב בעמק...  התזכרי עוד את מורד ההר ואת הבתים הרעועים אשר שם, או כבר שכחת את כל אלה?  – היא השפילה מעט את ראשה, ותדום.

  אמנם, יקירתי – הוסיפה כעבור רגע – נחוץ לצעירינו לבוא כפעם בפעם לערי תחום מושבנו ולהתבונן את מחלות העפר ששם יושבים בני אמונתנו. אמנם עוד יש לנו הרבה ללמוד על דבר חייהם ומצבם...

שרה התפלאה למשמע אזנה בהקשיבה אל שטף השיחה הזאת, אף כי התענגה לשמוע את הקול הנעים הזה בהשתפכו ברגש.  אבל – חשבה בלבה – מאין בא הרוח הזה בלב אחותה?  לאן מועדות פני "הילדה הקטנה" הזאת?  מי נסך בקרבה רעיונות כאלה?  – אמנם, כפי הנראה, לא, לך בעינים עצומות אחרי מתעים ומשגים.  היא סללה לה לבדה דרך בחיים ובדעות...

שרה שמחה מאד לשמוע אמרים מחכמים ודברי רגש כאלה מפי אחותה; אבל היא לא חפצה ולא דמתה לנגוע עתה בשאלות הגדולות הללו, כי לבה מלא עתה גיל וחדוה לראות את אחותה "הקטנה", אשר גדלה והתפתחה ותהי בעיניה לעלמה כלילת יופי ובעלת שכל נמרץ וחד.

שמעון אמר כי יקדים לבוא ביום הזה מבית המסחר. ובין כה וכה הובאה מרים לחדר אשר פנו לה, ותמהר להביא את חפציה לחדר הזה ותרחץ ותחלף את בגדיה. אחרי כן הוציאה גם את המתנות אשר הביאה לילדי אחותה, ותשב אתם לשחק ולשמח את נפשם; ושרה פעם תבא לחדר הילדים ותקשיב לקול ההמולה ההומה בחדר ופעם תשוב לחדר-הבשול להשגיח על המאכלים אשר הכינה השפחה למועד הזה, לשם האורח היקר אשר בא אל ביתם.

  אנא תחפזי ללכת? – קראה אליה מרים.

  עוד עלי, יקירתי, להשגיח על הסדר...

  להשגיח על הסדר! – אמרה מרים בצחוק קל – כאשר היית מלפנים כן הנך גם היום, חמדתי: תמיד ידיך מלאות עבודה ותמיד תשגיחי על הסדר ותדאגי רק לצרכי הבית.

  איזו עבודה מוטלת עלי עתה? – אמרה שרה. – הן כמעט אינני עושה עתה כל דבר, עד כי מתיראה אני פן יתקפני השעמום, כי לא הסכנתי לשבת בחבוק ידים ובטלה...

  ידעתי, כי לא הסכנת. שרה ואפס-עבודה!  היתכן הדבר הזה?  שני הפכים בנושא אחד!  שרה מוכרחת לעבוד תמיד בלי חשך – חַה, חה, חה!  האף אין זאת?  אבל, יקירתי, התבונני נא גם עליך...  מדוע זה פניך רעים, דלים ורזים?  הן לכל תשימי לב; ורק אדם אחד שכחת, חמדתי...

  את מי שכחתי?

  אותך, שכחת, חמדתי...  כן, שכחת כי גם את אדם הנך ככל אנשי תבל או – ככל הנשים.

  דברי הבל תדברי, מרים!  הנני, תודה לאל, בריאה ושלֵוה ושלום לי.  אבל מה דעתך על ילדי?

  ילדיך?  אמנם טובים ונחמדים המה מאד.  ביחוד לקחה את לבי חיה הקטנה.  ראי נא את לחייה המלאות והנפוחות!  כמה חלות לחם אוכלת היא בכל יום?  חה, חה, חה!

ותצחק גם שרה מטוב לב, ותתענג לשמוע תהלת ילדיה מפי אחותה.

 

הסעודה כבר כלתה.  היום הקצר כבר עבר והלילה פרש כנפיו על העיר.  המה ישבו כולם עתה בחדר האורחים, חדר מפואר בכלים נהדרים, בתמונות שונות, בשלחנות קטנים, בכסאות שונים למיניהם ומנורות יקרות.  שמעון הקטיר את מקטרתו וישב אצל כסא מרים ויקשב לכל דבריה וספוריה על אדות חייה בחוץ לארץ וכל אשר ראתה בעיר מולדתם, בהיותה שם לפני ירחים אחדים לראות שלום אחותה חנה ובעלה.

  הלא אקוה, שמעון – אמרה מרים בצחוק – כי אתה תהיה לי לעזר ותמציא לי חולים במחלת השנים בין מיודעיך הרבים, בעלי המסחר, אשר אף כי אין מחסור להם בכל זאת תכאבנה שניהם עליהם תמיד, – ותצחק בקולה הנעים.

  הנני נכון לשרתך באות נפש, וקרא אקרא בגרון: מי האיש אשר לו כאב שנים, ילך אל העלמה מרת מרים חָנין ורָוח לו ענה שמעון חלקו בשחוק.

  ואני אוכל להבטיחך כי רופאה טובה אני.

  כפי הנראה אחזה גם אותך התשוקה לצבר הון ועשר.

  הון ועשר? – לא, יקירי!  את הדבר הזה אעזוב לבעלי המסחר. אנכי רק עבודה אדרוש ומחיה ומזון לנפשי.

  אכן, גיסתי היקרה, כאשה רבת-מפעל הנך בעיני, חי נפשי!

מרים נענעה בראשה ותבט עליו בעיניה המבריקות.

  פעולותי, יקירי, רק מצערה ודלה מאד.  פעולות נשגבות רחקו ממני – כל ימי בקשתי ודרשתי רק להיות עובדת ומתפרנסת במלאכתי.  אולי בימים הבאים תהיה לי יכלת לעסוק גם בעבודה רוחנית.

  ואני דמיתי כי גם דעות נשגבות נקלטו במוחך.

  דעות נשגבות?  אינני יודעת אל מה ירמזו דבריך.  לפי דעתי, הדעה הנשגבה ביותר היא העבודה הפשוטה.  המורה הטובה אשר הורתני את הדברים האלה – היא שרה אשתך.

  שרה?

  כן, כי היא עוסקת תמיד במפעל פשוט, אבל נעלה מאד...

  הן שרה אינה מלומדה– ואת הלא השלמת למודיך באוניברסיטה, – ושחוק רחף על שפתי שמעון.

  יתכן כי שרה מלומדה היא מכלנו...  ללמד את שני המושגים הנשגבים והפשוטים: לסבל ולאהב – עוד לא השכלנו אנחנו כלל.

  אהבתך אלי מעַורת את עיניך, אחותי, – אמרה שרה בהתאדמה.

שמעון לא ענה דבר ויבט אל אשתו רגע, ואחר כן פנה לשמע קול מרים אשר הוסיפה:

  רק חסרון אחד יש לך, אחותי, – כי לא תוכלי להראות גם לאחרים את גודל רוחך.  ובימינו אלה אם לא נראה בעצמנו את אמץ רוחנו, אז...  נהדף כמוץ לפני רוח.

רגעים אחדים ישבו בדממה.

  התדעי, שרה, כי עוד אורח בא לעירנו? – פנה שמעון לעבר שרה, – אחד מרעי הגיד לי היום כי סַשה לוי באה הנה וגם דרשה למעוננו; כי חפצה היא לבוא אלינו.        

  הדבר הזה ינעם לי מאד – אמרה שרה בשמחה. – מאד אתאב לדעת את שלומה וכל הקורות אותה.

  סשה לוי? – קראה מרים. – כמדומה לי, כי השם הזה איננו מוזר לי.

  שמה אלכסנדרה בת בוריס לוי, – אמר שמעון בהביטו בתמהון את מרים.  מתי ואיפה ראית אותה?

  גבהת קומה ויפה-פיה? מאחת מערי הנגב?

  כן.

  אנכי ראיתיה לפני ירחים אחדים בעיר שבורה, בעת אשר למדתי שם מלאכת תרופת השנים.  וגם היא באה את העיר ההיא ללמוד את ה"חכמה" הזאת.  אבל אחרי עבור ימים מעטים נמאסה בעיניה המלאכה הזאת, ותעזבנה.

  אולי היא היתה זאת.  אף כי יש להתפלא על הדבר; הן אביה עשיר הוא – ולמה לה ללמוד את המלאכה הזאת?

  למה לה ללמוד? – כי מלאה היא דעות נשגבות. חַה, חה, חה!  היא דמתה למצא במלאכה הזאת תחבולה נאמנה להגדיל דעותיה הנשגבות; אבל אחרי כן ראתה כי גם פה צריך לעבוד מעט – ותפן ערף לעבודתה...  העבודה הזאת, אמרה, לא תוכל למלאות מגמות רוחה הכביר, ותבחר לשבת בחבוק ידים ולהגיד כי המלאכה הזאת פשוטה יותר מדי.

קצף ורגז נראו על פני שמעון בכל עת דבר מרים את דבריה, אך הבליג על מבוכתו ויאמר בנחת:

  הנני רואה כי גם רעל בלשונך; אכן אוהבת מהתלות את, גיסתי...

  רעל בלשוני? – הן רק את האמת הגדתי, לא יותר.

– אבל, יקירתי, – אמרה שרה: העלמה הזאת היא עלמה נכבדה ומשכלת ורבות סבלה בחייה.

  בעיניך, אחותי, הלא כל בני אדם צדיקים וישרים, חסידים ותמימים. אנכי ראיתיה אמנם רק פעמים אחדות, וגם התוכחתי אתה מעט.  אבל הן לא דברתי רעה על אדותה.  היא סבלה תלאות – והדבר הזה הן ישים עטרה לראשה, ובנפש נענה אשר הקדישה את חייה לרעיון נעלה כן היא בעיני רבים מצעירינו וגם בעיניה.  אף כי יש אנשים רעים וחטאים אשר יאמרו כי בכסף רב השיבה אביה לביתה, ויתן את הסכמתו לתת לה ארבעים מלקות אשר תכפרנה על פשעיה מלפנים...  וצחוק פרץ משפתיה בדברה את הדברים האחרונים.

פני שמעון אדמו, ויבט בעיני בוז אל הדוברת, וגם בעיני שרה לא ישרו דבריה אלה.

  פשעי בני נעורינו אלה, כאשר תאמרי, גיסתי – אמר שמעון בהבליגו על כעסו, – הרימו את רוחנו ולא נתנו אותנו לשקע ביון מצולות החיים.

  שמעון, הלא אנשים אחים אנחנו.  ומדוע זה תדבר דברים כאלה?  הן לא במסבת רעים או בעדת צעירים אנו יושבים, כי נדבר רמות ונשגבות, אנשים פשוטים אנחנו, אתה ואני ואשתך.  הן גם אתה נתת ערף למעשיך אלה, מעשי ילדים, ותתיצב על דרך חדשה.  למה לך לדבר עתה כדברים האלה?  מי הרים את רוחנו?  רק ק החכמה והמדע!  רק היא תרומם אותנו מעלה, למען נהיה לאנשים בעלי שכל ובינה.  וכל פטפוטי מלים של "אלה"...  הנח להם!  – אנשים צעירים, ובפרט נשים צעירות, עוסקים בשאלות סוציאַליות – זרים לרוחי...  ומה גם מבני ישראל.  את הדבר הזה – כי בני ישראל אנחנו, לדאבון לבבנו, אנו שוכחים תמיד.

  בני ישראל צריכים רק פרנסה והשכלה – אמר שמעון בנחת.

  בני ישראל צריכים גם פרנסה, גם רוח חיים והשכלה.  אך האם אתם נפחתם בעמכם רוח טהור?

  לא ידעתי, גיסתי, כי ככה את אוהבת את עמך.

  עמי?  הלא הוא גם עמך, יקירי!  הוא העם היושב שמה בעמק ובהר – התזכור עוד, שמעון, את המקומות ההם?  הלא גם אתה לא באַרכַּדיה נולדת.  ומה אפוא עשית אתה בעד עמך האמלל?

– בימים ההם, שכבר עברו, יכלתי להגיד להם כי יעזבו את מנהגיהם הנאלחים וידרשו השכלה ודעת, והיו ככל בני האדם...

  זאת היא הרעה: המה לחם יבקשו ואתה אבני חצץ נתת להם.

  אבני חצץ?  האם ההשכלה אבן נגף לבני ישראל?

  הלא כדרשכם השכלה חפצתם להרוס בעברה וברעם גם את מוסדיו וכל חייו הקודמים.  זאת היתה כל מגמתכם...  אחרי כן עזבתם אותו ותלכו בדרך רחוקה ממנו מאד – והוא נשאר על מקומו כמקדם.  היש ביניכם גם עתה איש דואג לנפש העם השרוי בצר ובעני?  מי חולה על הילדים הרבים הנשארים בלי תורה ובלי חנוך מאין בתי ספר מתוקנים?  ה"חדרים" נשארו על מקומם כאשר היו בימי קדם, העני והלחץ מתגברים מיום ליום; מי שהיכלת בידו מתאמץ לנוס לעבר הים, ומי שאין לו יכלת כזאת ישאר ויחנק באויר תחום מושבו...  ואתם יושבים ומנחמים את נפשכם בזאת כי לפנים קראתם להשכלה ולא בכם העון אם העם לא שמע לדברי מוסרכם, – אבל עתה איכם?  מדוע תעמדו שתה מרחוק ותתענגו על טוב מצבכם ולא תבאו לרפא תחלואי עמכם?  אתה תאמר כי מתאמצים אתם למצא מעמד נאמן בחיים לנפשותיכם ולנפשות משפחתכם?  טוב הדבר.  אבל, סלח נא, שמעון, מובטחה אני כי בעוד שנים רבות, כאשר יוטב מצבך מאד, גם אז לא תזכר את עמך, ככל המון משכילינו; גם אז לא תקדיש אף רגע מרגעי המנוחה אשר לך לטובת בני עמך.

  יען כי קצרה ידנו מעשות טובה לבני אמונתנו...  כי לא בידינו טובם.

  רק משנה הוא...  לא!  גם עון פלילי הדבר הזה – לדמות כי אין ביכלתנו לעשות דבר קטן או גדול לטובת עמנו!  והרעיון הזה בא ללבכם יען כי בהיותכם סטודנטים נשאכם רוחכם אל מרומי שחק, לעוף על כנפי הדמיון והחזיון, לדמות בלבכם כי הרים וסלעים תעקרו ממקומם, כי תשנו סדרי בראשית ואז גם פני עמכם שֻינו...  לכן היה דבר מצב עמכם כדבר קל הערך, כענין קטן אשר איננו ראוי גם לשום לב אליו.  אבל בעזבכם את עבי השחקים וברדכם ארצה – הנה תתענגו על מעדני התבל; ואת מצב העם הקטן והדל ההוא כבר שכחתם, כבר מש זכרונו מלבכם...  לכן נמאסו בעיני "דעות נשגבות" אשר בפי הצעירים, ואני דורשת עבודה פשוטה, שהיא מביאה לידי דעות רמות.

  בכל דבריך לא השמעת אף תחבולה אחת: במה נוכל להושיע ברב או במעט את היהודים.

  ראשית כל דרוש חפץ רב ותשוקה עזה להיות מאוחדים על כל אחינו בני אמונתנו. הדעת כי עמנו הוא עם ככל העמים וכי המשכילים מוכרחים להקדיש לו גם המעט מכחותיהם – והתחבולות והעצות תמצאנה!  הלא נמצאו תחבולות להמשכילים האחרים בקומם להוציא את עמם משפלות מצבו ומבערותו, להחיות את שפתו ואת רוחו, להרים את ערכו, לעודדו ולאמצו.  הנה, למשל, בני הבֶּהמים...  וגם בביתך תמצא תמיד מקום להראות לכל, כי יש בלבך רעיון אהבת הלאום.  הן, למשל, ילדים נחמדים לך, והאם שאלת את נפשך איך לחנכם למען ישארו נאמנים לעמם?

  חי נפשי, כי שרה אחותך משגחת על הדבר הזה די והותר – שסע שמעון את דברי מרים.  – גשי נא ותראי, כי בעלותם עתה על משכבם יקראו גם "שמע ישראל" – ואם כן אפוא הלא יאמינו באלהי ישראל, וגם החלומות הרעים לא יחרידום אחרי קראם את התפלה הזאת.  – ויצחק בקול מוזר.

  הקץ לדברי ריבכם? – קראה שרה בשובה אל החדר. – נלך לחדר האוכל לשתות תה, כי השלחן כבר ערוך.

   ויצאו כלם אל חדר-האכל.

 

 

ט.

מרים מצאה לה כעבור ימים מעטים מעון קטן ומרֻוח באחד הרחובות הגדולים וההומים.  השלט הקטן על פתח מעונה העיד כי פה מעון רופא שנים, רופא שגמר חק למודיו באוניברסיטה בציריך, מרים בת אברהם חנין.  מעטים היו הבאים אליה לדרש ברפואותיה.  אבל היא קותה בכל זאת כי תמצא לה די להוצאותיה הנחוצות, ותהי שמחה ועליזה כמנהגה תמיד; בימים האלה התודעה אל אחדים מצעירי בני ישראל ותרכש לה מכירים טובים, ותבוא בחברתם.  כמעט בכל יום ויום היתה באה לבית אחותה, אבל רק לעתים רחוקות הסכימה להשאר גם לאכל לחם אתם, ויותר מזה נמנעה מהתוכח עם גיסה בדברים.  אולם היא התאמצה לשפך רוח חדש על אחותה, לבל תלך כעורת אחרי כל פקודת אישה ולא תשים כל מעיניה רק בעניני הבית, יען ראתה והתבוננה כי הליכות שמעון עם אשתו משונות וזרות הן, כי איננו מוציא מפיו אף הגה של חבה אליה, כי לא ישים לב כלל אל חיי אשתו.  הדבר הזה המר את רוחה מאד; אבל את הרעיון הנורא אשר עלה על לבה לא הגידה לאחותה. ותגמר בלבה לחכות ולהתבונן דומם.

וככה הוכיחה מרים את אחותה על אשר איננה הולכת בכל יום לשוח, כי מיום אשר החלה המורה לצאת עם הילדים לשוח עזבה שרה את מנהגה מלפנים לטַיל בכל יום בחוץ, וגם הוכיחה אותה על אשר לא תשים עליה בגדים יותר הגונים.

  לא אוכל, יקירתי – אמרה לה שרה – לפזר כסף על דברים ריקים כאלה.

  האם אמרתי לך כי תפזרי כסף לריק, כי תרדפי אחרי כל חדשות המָדה?  הנני שונה את דברי, כי תסירי ממך אף מעט מטרדות סדרי הבית אשר יאסרוך כאסיר אל בור.  הן גם עליך לראות טובה בחייך; והאמיני כי גם אישך ירבה לך אהבתך אם תשמעי לעצתי...

שרה צחקה מאד על דבריה אלה:

  כילדה קטנה את מדברת.  הן תראי כי בגדי נקיים והגונים למדי; ואישי יאהבני אם אלבש שני או בגדים פשוטים, כמנהגי תמיד...  אבל ההוצאה מרובה.  חובותינו עצמו מאד, ואני דואגת פן לא נוכל לשלם את כולם.  אל תדמי בלבך כי שמעון מקבל שכר רב.  אבל מה לעשות?  נחוץ מאד כי ביתנו יהיה כבית כל איש חשוב, נחוץ כי לפעמים יאָספו אלינו מכירי שמעון וחבריו החדשים מבית המסחר, כי גם לביתם אנחנו באים.  וכל זה דורש כסף רב.  נחוץ כי יפזר שמעון לפעמים גם כסף מותר על דברים ריקים, למען יוכל להיות איש בין האנשים האלה: הלא הם לא יביטו אל לב האדם פנימה, כי אם ישפטו רק למראה עיניהם.  ואם שמעון לא יבוא לפעמים גם בחברתם העליזה, ולא יאחר שבת אתם לפעמים בבית שמחה – לא יוכל לעלות מעלה במשרתו.

  על זה תדאב נפשי, יקירתי, כי את רואה לפניך רק את שמעון, ועוד הפעם שמעון.  ואת, האם אינך בכלל אדם?  אל תשכחי נא את נפשך.  ואם לא...  יראה אני פן תנחמי באחריתך.

במרוצת הדברים ספרה שרה, כי העלמה לוי היתה פעמים בביתם, כי היא התרועעה אתה ותהי לה לידידה נאמנה.  שרה הגידה לאחותה, כי העלמה שנתה הליכותיה ומעשיה ותיף במראיה ובחנה, וכי שמחה היא בבקוריה. –

בערב אחד בבוא מרים למעון אחותה מצאה שם גם את העלמה לוי במושב קרואים אחדים.  פגישתן היתה כפגישת מכירים מלפנים, ואלכסנדרה הגידה לה כי באה הנה לעסוק בלמודי המוּזיקה בבית הספר לזמרה וכי היא עושה חיל בלמודה, והמורים הגידו לה כי אמנם כשרון גדול לה לזמרה ולשירה ולפרט על הפסנתר.

  סוף סוף מצאתי את המטרה אשר אליה ערגה נפשי זה ימים ושנים הרבה, – אמרה לוי בחן נעים על שפתותיה.

  מצאתי לי את העבודה אשר אליה תשוקתי ואשר לה אוכל להקדיש ימי חיי, נפשי ורוחי.

  התאמרי לצאת גם על במת התּיאַטרון אחרי כלות שנות למודך? – שאלה מרים.  – אקוה כי תעשי חיל גם על הבמה ותנחלי כבוד רב.

  כן אקוה גם אני, – השיבה אלכסנדרה, ותבט בעינים מפיקות חן על שמעון העומד לפניהם.

  אם כן הרשיני נא, יקירתי, לברכך גם עתה, ותהי זאת אחת הברכות, אשר עוד תרבי לקבל מקהל שומעיך העתידים.

שמעון העיף עיניו על מרים בכעס עצור, אבל אלכסנדרה אחזה ביד מרים ותאמר:

  תודה רבה לך, מרים היקרה, בעד ברכתך...  מקבלת אני את ברכתך מקרב לב.

כמו שחוק קל עבר על פני מרים בתתה את ידה לאלכסנדרה, ותלחץ את היד הקטנה והרכה כמו באות אהבה וחבה.

  אבל, חמדתי, הוסיפה מרים, – אולי עוד בערב הזה נשמע את קולך הנעים.

אלכסנדרה פנתה אל שמעון ותאמר:

  אם יסכים בעל הבית אל הדבר הזה, הנני נכונה למלאות את רצונך...  אבל הן במעון אין אף פסנתר, ובלעדו לא נכון לשיר.

שמעון נבוך מאד ויאמר באנחה, כי צר לו על אשר בביתו לא נמצא כלי-זמר, כי גם הוא וגם אשתו לא למדו לנגן.

אבל הן בנות לך, אדוני עציוני, – אמרה אלכסנדרה, – ואיך לא תשום לבך לדבר הזה כי להן נחוץ מאד ללמד בעודן בילדותן לפרט על פי כלי זמר?  איפה תמצא בימים אלה בית חשוב אשר הילדים לא יחנכו שם גם בשירה?

  טרם כל נחוץ לחנכם במוסר, בדרך-ארץ ובלמודים, כי ישימו לבם לכל מדע וחכמה; ואם יש להם גם כשרון לזמרה ולשירה, – אז אין למנוע מהם גם את הטובה הזאת, – אמרה מרים כמדברת אל נפשה.

  אל נא תגידי כזאת, יקירתי, – ענתה אלכסנדרה.

  הה!  ישנם רגעים רבים, אשר רק השירה והזמרה תשכחנה אותנו את כל מצוקותינו בחיינו ותרוממנה את רוחנו הנדכא...  אין כל חכמה אשר תוכל לקחת את לב האדם כהשירה...  מובן מאליו כי לא אדבר דבר נגד למודי החכמות ונחיצותן לכל בן-תרבות. אבל השירה?  ...  לא, יקירתי!

  עצתי, אדוני עציוני – הוסיפה אלכסנדרה בפנותה לעבר שמעון, – ללמד את בנותיך הנחמדות חכמת השירה.  והנני נכונה לבא בכל יום לביתך ללמדן, והיה הדבר הזה לי לענג ולנחת-רוח, כי אמנם אהבתי אותן ונקשרתי אליהן בכל לבי.

שמעון הודה לדבריה ויאמר, כי מעתה ישים לבו לדבר הזה; אבל מרים עמדה על דעתה כי קודם-כל צריך לדעת אם יש להן איזה כשרון למוזיקה, ולא טוב לגזל מאתן את עתותיהן המקודשות ללמודיהן או אפילו למשחקיהן.

  והאם את, מרים, לא תפרטי על כלי-זמר?

  הה, חמדתי, – קראה מרים כמו בקול יגון, – הפּרוֹזה של החיים המרים טמטמה את רוחי ואין לי שום כשרון ודעת בדבר הזה.

גם אחדים מהיושבים אתם הסכימו לדברי אלכסנדרה, כי דעת המוזיקה נחוצה מאד לחנוך הילדים, ואיש אחד הוסיף לחות דעתו, כי רק לבני ישראל מוזרים המושגים האלה, יען השקיעו תמיד את ראשם ורובם בעולם המסחר, בחיים פשוטים וגסים, וגם במנהגי הבל אין קץ אשר יביאו רק רקב בחייהם הרוחניים...

אבל אדוני, – השיבה מרים, – אל ישכח נא, כי רבים המה מבני עמנו גם גדולי בעלי השיר והזמרה...  בודאי ידוע גם לכם הדבר הזה.

  ככה הסכנו תמיד לעדות גאה וגאון – אמרה אלכסנדרה – בדברנו על גדולי החכמים, כי כמעט כולם מבני היהודים המה, כי גם בני ישראל הלכו מחיל אל חיל בהתפתחות ההשכלה – אבל דבר אחד תשכחי, יקירתי, כי כל האנשים האלה עשו להם שם רק אחרי עזבם את עמם או, לכל הפחות, אחרי עזבם כל חיי אבותיהם הראשונים ואחרי צאתם למרחב חיי כל אנשי תבל, אחרי אשר הסירו מהם את הכבלים המקשרים אותם אל העם הזה.

הדברים האלה נכנסו ללב עציוני, ויעמד להגן על הדעה הזאת אשר הביעה העלמה לוי, ובהתרגשות רבה שפך את זעמו ולעגו על ההולכים בדרכי אבותיהם מבלי עזוב את הבליהם ונמוסיהם הרעים.  אבל מרים החזיקה בדעתה כי רק פַּרַדוֹכּס נפלא בדברים אשר הביעה "רעותה הכבודה", וריב הוכוח גדל בבית.

רק אלכסנדרה לוי ישבה במנוחה על מקומה ועיניה בוערות כאש ומביטות על שמעון עציוני בשחוק קל ונעים המלבב נפש...  היא היתה אמנם יפה וברה עתה אולי עוד יתר מאשר לפנים, כי גם את שער ראשה חדלה מגזוז ומקלעות שערותיה גדלו ויעבתו ויוסיפו לה לוית חן.  גם קומתה הגבוהה ומבנה גוה הענוג, גם חורת פניה והרך והחן השפוך עליהם ועל כל תנועותיה הרכות והליכותיה הנעימות עם היושבים אתה – כל אלה צדו את לבות האנשים.

כמו רעד חלף בנפש עציוני בהישירו עיניו נכחה ולא יכול רגעים רבים להסיר מבטו ממנה; הוא נלכד בקסם עיניה ויפיה.  עוד יותר רבה סערת נפשו כאשר נגשה שרה להשקיט רוח המריבים ולבקשם לבוא אל חדר האכל...  מבלי משים העיף עינו באלכסנדרה, ואחרי כן באשתו, אשר בין מצחה הרחב ובין עפעפי עיניה כבר נראו קמטים עמוקים.

אחד האורחים נתן עצתו לנסע בעגלות-החרף אל מחוץ לעיר, כי יפה ונעים הערב הזה, והקור מבריא ומעודד, וכולם הסכימו להצעה הזאת...  שמה יש גם בית-מרזח נודע, אשר שם יוכלו לנוח ולשתות כוס יין טוב ולשמע נעים זמרות בנות הצוענים.  עציוני צוה למשרתו להביא רכבים, רק שרה עמדה על דעתה כי תשאר בבית, יען לא לרצון לה נסיעה כזאת וגם יראה היא פן תאחזנה הצנה – ושמעון לא הפציר בה...  אולם מרים נלותה אל החברה.

הקור גדל בחוץ.  דממה שררה בכל היקום; השלג הפיץ נגה אור בקוי הירח השפוכים עליו; אך קל ורק כסה את פני השמים במכסה לבן-כהה, והירח נשקף בנעימות משמים וכמו יקוץ ארח בין האדים האלה, וזהר נפלא יעטרהו ויפליא את הדרו.

עציוני ישב בעגלת-חרף יחד עם אלכסנדרה, ורגעים אחדים ישבו דומם מבלי דבר דבר, רק התבוננו על הדר הטבע השפוך סביבותם ועל מרוץ הסוסים המסיעים במהירות את העגלה על פני השלג.

  הקר לך, ידידתי? – שאל אותה עציוני בלחש.

  לא, ידידי, הקר יביא רק רוח מרפא ללבי.  אהבתי מאד את הקר למן הימים ההם...  התזכור, ידידי, את השלג הרב והקר הגדול אשר שם בארץ האיומה ההיא?

הם שקעו שניהם בתהום העבר, בזכרונות הימים הרעים ההן וגם בזכרונות הימים אשר הפיצו את דעותיהם בין בני הנעורים...  הם נדברו רבות על העבר ועל ההוה, על האנשים הסובבים אותם עתה ועל התלאות אשר עברו על ראשם.

  רוצה אני להאמין, ידידי, – אמרה אלכסנדרה, – כי עתה הנך מאֻשר, אחרי אשר השגת את מטרתך ומשרתך כבודה ורצויה בעיניך.  הלא בכל עסק שאנחנו עוסקים נוכל להביא טובה רבה ולהגדיל אשר כל יושבי תבל.

  אולם הייתי מאֻשר לוּ מצאתי לי גם עתה רע נאמן...  הן גלמוד אנכי, בדד עם כל חזיונותי והגיונותי.

  בנתי לרוחך, יקירי, – אמרה אלכסנדרה בעצב, ותשלח אל עיניו זיקי אש מעיניה השחורות והמבריקות.

  תודה רבה לך, ידידתי היקרה, – אמר עציוני ברגש ויושט לה את ידו.

היא לקחה את ידו באהבה ותלָחץ אליו ותורד את ראשה על כתפיו.  כהלום רעם ישב עציוני אצלה ומפיו נעתקו מלים...  רק קול הרכב, הקורא את קריאותיו לסוסיו, העיר אותם מחזיונותם, ויראו כי עומדים הם לפני הבית אשר אליו שמו פעמיהם.

 

י.

ביום השלישי כבר עמד פסנתר חדש ויקר באולם מעון עציוני.  העלמה לוי טרחה בעצמה לבחר בפסנתר טוב, כי גם עציוני גם שרה לא ידעו לבחר בכלי זמר הגון ומכשר לחפצם, ובעוד ימים שנַים נמצאה להם גם מורה אחת אשר קבלה עליה ללמד את הילדים מוזיקה, וכמעט בכל יום היתה באה גם אלכסנדרה להשגיח על סדר למודיהם, ולפעמים הורתה בעצמה את הדבר הקשה להילדים; וגם הילדים שמחו תמיד לקראתה, כי קסם היה בעיניה ובהליכותיה למשוך את נפשות הילדים הרכים באהבה רבה ובתומתם אהבוה מאוד, ביחוד נקשרה נפש אלכסנדר הקטן בעבותות אהבה אל "הדודה" היקרה הזאת, אשר הטתה אליהם חסר רב וגם הביאה להם צעצועים נחמדים כמו כלב דולג מעצמו או מסע מרכבות רצות מאליהן. לכן רבתה השמחה בקרב הילדים בכל פעם בוא "הדודה" הזאת למעונם, עוד יותר מאשר שמחו לקראת מרים דודתם, וגם שרה היתה תמיד מלאת ששון בראותה את ילדיה עושים חיל בלמודים ורואים נחת וששים לקראת לוי...  פעמים רבות בקשה שרה את אלכסנדרה לאכל לחם על שלחנם, לבלות עתה בחברתם בערב או ללכת יחדו לבית התיאטרון לראות במחזה.  למראית עין לא היה דבר אשר הרעיש את שלות ביתם ונחת נחלתם הנעימה, ורק דבר אחד הפריד בינה ובין רעותה הטובה: האחרונה הביעה את דעתה, כי למוד התורה והמצוה אך למותר הוא ויוכל גם להביא רעה רבה ללב הנער הרך, אחרי אשר לבו יפנה אל "הבלי החקים" וגם בגדלו והיותו לאיש יזעף לבו על הוריו אשר השרישו בקרבו אמונות ודעות אשר ימאס בהן.

  מה תהינה דעותיו אחרי גדלו, לא אוכל לדעת, – ענתה שרה, – אבל עתה חובה מוטלת עלי להשריש בלבו מוסר נאמן, למען ידע לבחר בטוב.

  אין דעתי נגד מושג המוסר הנאמן!  אבל האם לא נוכל להביא בלב הנער הרך מוסר אחר תחת מוסר האמונה?  האם אנחנו בנפשותינו נלך אחרי האמונה?  והאם מוסרה וחקיה הם לנו לקו בהליכות חיינו?  ובכל זאת הננו אנשים ישרים ותמימים אולי יתר מהרבה מאמינים.

  לפי דעתי, יקירתי, יסוד כל מוסר הוא באמונה.  זאת ועוד אחרת: עלינו להביא בלב הילדים דעת תורתנו וחקינו וגם מנהגינו, למען ידעו כי בנים נאמנים המה לעמם, עם ישראל, כי ידעו את תורתו, את מצותיו, תפלותיו ומועדיו...

  אתפלא מאד עליך, שרה אהובתי, כי עוד לא שורשו מלבך דעות קדומות כאלה.  מה לנו ולחקים השונים אשר בדו מלבם אנשים אחדים לפני אלפי שנים?  האמנם לא צעד המין האנושי צעד לפנים בכל העת הרבה הזאת ובני האדם ברוחם הכביר לא הוציאו חקי-אנוש נשגבים מאלה?  ומה יתנו ומה יוסיפו לנו התפלות אשר לא נבינן ואשר שפתן מוזרה לנו?  לפי דעתי טוב לילדים שלא ידעו מאומה מ"תורת ישראל" ולבם יהיה ריק מכל אמונה.  ילמדו בבתי הספר חכמות ולשונות, אשר תפקחנה את עיניהם ותביאינה אותם למחוז חפצם ויהיו אנשים ככל בני האדם, ולא יתגאו בצור מחצבתם, אשר רק למכשול יהיה להם על דרכם תמיד.

  לא, יקירתי, לא אוכל להסכים לדעתך; אבל לא אחפץ להתוכח אתך – ולבי אמנם ידאב מאד, כי לא יתנני שמעון לקחת לילדינו מורה עברי, אשר ילמד ביחוד את אלכסנדר בננו דעת שפתנו ותורתנו. תפלות אחדות אמנם שגורות בפיו; אמרתי ללמדו קרא עברית וגם עשה חיל בלמודו, אבל מה אוכל עשות והוא מתעצל מעט וגם המלאכה מרובה עליו עם המורה הצרפתית ועם מורת שפת המדינה ועתה גם עם תורת המוזיקה...

  אמנם טוב יעשה אישך – ואני אצדיק את מעשיו אלה בחנוך הבנים.  עוד היום ימלא פי צחוק גדול בחשבי כי עלינו לאכל עוגות מצות יען כי ההגדה מספרת שאבותינו יצאו מארץ מצרים ואפו להם עוגות מצות.  האם לא תצחקי לדברי הבל כאלה?  או לבנות סוכה – מפני כי לא יכלו בני ישראל לבנות להם בתים לשבת בימים מקדם – חה, חה, חה!  הלא אך אולת הוא לחשוב כדבר הזה!  ומי יגיד לנו באמת, כי אבותינו אלה יצאו מהארץ ההיא, וכי באמת אפו להם מצות ולא לחם אחר?  או לצום ביום הכפורים – האם לא ימלא פינו צחוק על הענין המוזר הזה?  האמנם תאמרי בלבך להרגיל גם את ילדיך הנחמדים לצום יום תמים?  ובשביל מה?  האם רק יען כל בני אמונתנו יעשו כזאת?  ואם יחפצו המה לנקר את עיניהם, – הגם אז תעשי כמוהם?  לא, לא, יקירתי!  הרפי מזה.  הלא צריך להבין כי לא עוד באַזיה אנחנו יושבים, ואת הבלי הימים שעברו עלינו לעזב אחרינו.

  יקירתי!  הן לא תוכלי ליעץ עצה לבל נשרש בלבות ילדינו גם דעת אלהים? – קראה שרה בתמהון. – הן תראי, כי כל שכנינו אזרחי הארץ מחנכים את בניהם ביראת שמים – ואנחנו מה כי נעזב דרך אבותינו?  האם אמרתי כי יהיו הילדים חסידים ויראי שמים ככל אחינו יושבי תחום מושבנו בערים הקטנות והנדחות?  אבל הן בלי אמונה ישרה יגדלו כפראי מדבר; ומה יעשו בבא עליהם שאת פתאם או רעה תעבור על נפשותם, אל מי יפנו בתפלותיהם וברחשי לבם?  הה!  אני ידעתי את המצוקות והתלאות האלה, ולולא אמונתי באלהי שמים אשר אליו קויתי כי יחלצני בחסדו מכל צרה ויגון, כי עתה אולי כבר נפלתי תחת סבל תלאותי אלה, – ולמה זה תלגלגי לצום יום-כפור?  מדוע זה לא יצומו הילדים בגדלם יום אחד בשנה?  הן אנכי צמה מדי שנה בשנה ושופכת שיחי לאלהים, ומה ירוח לי אז אחרי כלותי את תחנותי...

  האת תצומי ביום זה? – קראה אלכסנדרה בצחוק ועיניה הבריקו בתמהון ובקלסה.  – לולא ענך בך פיך, כי עתה לא האמנתי למשמע אזני!  לא ראיתי גם בין המון היהודים הפשוטים כאלה אשר יצומו ביום הזה – מלבד הזקנים והרבנים או החסידים הנושאים פאות ארוכות ולובשים מלבושים משונים.  ואַת שימי נא לב לכל מיודעינו ומכירינו – התמצאי ביניהם אף אחד, אשר יתן את לבו ללמד לבניו את השפה המתה הזאת או אשר יחנך אותם באמונה ובמוסר לפי המנהגים והחקים אשר נהגו אבותינו מימי קדם?  לא תמצאי, יקירתי!  כולם מודים כי כבר עברה עתם של הענינים האלה; כולם מתרחקים ממנהגי עמם ומרחיקים את נפשות ילדיהם מן המעשים ומן התורות אשר לא נחפץ לדעת אותם ואשר המה לנו רק למכשול לב...

שרה לא הרבתה להתוכח עם רעותה, ורק במעמקי נפשה נדה לה, כי דעות איומות כאלה נקלטו במוחה ותכינה שרש בלבה.  אמנם לא יכלה לכסות מאחותה מרים את כל הוכוח הזה ותאמר, כי אמנם יצר לה לשמע חות-דעת כזאת, אבל מאד ירע לה הדבר כי גם שמעון הנו בעצה אחת עמה וגם דעותיו כדעותיה, וכמוהם יחשבו גם כמעט כל מיודעיהם.  ותתפלא לראות בין אנשים מלומדים וסוחרים משכילים קרירות-רוח לאמונה וגם געל-נפש לכל מנהגי ישראל...  ואמנם רואה היא כי מעטים המה האבות אשר ילמדו את בניהם תורת ישראל, ובדרכי אלה יחפץ גם שמעון ללכת...

  אינני אוהבת את רעותך זאת, – אמרה מרים בנחת, אחרי שמעה את כל דברי אחותה.

  האם יען כי רעינו לא יחשבו כמונו – שנא נשנא אותם, אחותי?  הן לא טוב הדבר.

  לא רק בגלל דעותיה שנאתיה, כי אם בגלל – מעשיה, או – יותר טוב אם אגיד – בגלל תנועותיה!..  הראית את החתול ואת תנועותיו אשר יתנועע בגופו הרך והענוג טרם יחפץ לבלוע את העכבר?  הן רך וענג יראה בכל גופו, בכל הליכותיו וצעדיו, וגם קולו רך ונעים.  כן גם העלמה הזאת בעיני.

  חידות לי דבריך, אחותי, אולם הן ידעתי מכבר, כי אוהבת אל לדבר בחידות ובמשל...  אלכסנדרה לוי לא עשתה רעה לאיש וחלילה לנו להוציא שם רע עליה.  סלחי נא, אחותי, אם אמר כי הכרתי בקרבך תשוקה לשפך רעל ולעג על אנשים כגילך, והאמת אגיד כי גם שמעון יתקצף עליך בעבור זאת.

  שמעון הוא בוחן לבות.  אמת הדבר...  וכמים הפנים לפנים כן אני והוא, – הוסיפה מרים ותצחק.

שרה התבוננה אליה בעינים בוחנות ולא ענתה דבר.

אבל בערב הקרוב, כאשר התקבצו ובאו מכירים רבים בבית עציוני וגם מרים בתוכם – הסבה מרים את הלך השיחה על החנוך הדתי והמוסרי, ותשפך את לעגה על דעות העלמה לוי ועל דעות שמעון, ותתוכח עמהם זמן רב ותראה את רפיון דעותיהם ותשם לאל את הוכחותיהם.  היא הביאה ראיות לדעתה מדברי גדולי הפדגוגים ומספרי חכמי הדור, וברגש ובהתלהבות התאמצה להראות את עניות דעת אלכסנדרה, ופעמים אחדות צחקו גם רבים מן המסובים על תומתה ועל דבריה הנפרזים, וקצף עציוני התגבר על מרים כי שמה לבוז את רעותו הטובה.

  אני בדעתי אחזיק, – אמרה מרים במרוצת הוכוחים אל שמעון –  כי גדול מאד ערך הנשים הפשוטות, אשר לא תדרושנה כלל במופלא מהן ותמלאינה את חובותיהן לבעלן ולילדיהן ולביתן, מאלה אשר תתחכמנה הרבה ותרבינה למלל בפיהן דרשות על דעות ורעיונות אשר לא באו עד תכליתן ואשר אזניהן רק הקשיבו על אדותן מפי אחרים מבלי העמק חקר ודרש בענין הזר להן.

  ראה אראה, – קרא שמעון בקצף גלוי – כי תשימי לאידיאַל אשה אשר כבהמה היא.

  אין לך הצדקה, שמעון, – אמרה בדממה וגם בקצף, – להכלים את הנשים האלה.  זכר ואל תשכח את הדבר הזה, – ותבט עליו בעינים מפיצות אש.

עציוני השתמט ממנה. ומני אז לא הוסיף עוד להתוכח עם גיסתו, ויתאמץ להתרחק מעליה, ולא דבר אתה ימים רבים מטוב ועד רע.

 

 

יא.

בוריס חיימובץ וטטיאנה אשתו חיו בשלוה ובאהבה כל ימיהם, מעת אשר נקשרו בקשר הנשואים, זה כחמש שנים, וכל מיודעיהם הציגו אותם למופת לרבים.  ואמנם זווגם עלה יפה.  היא היתה שמחה בחלקה ובבחירה, ובפרט כי עשרים שנה ושבע שנים עברו על טטיאַנה (יש אומרים, כי שמה בישראל טֶמה)  בבתוליה בבית הוריה ו"חתנים" רבים לא שמו לבם אל כל הטוב הצפון להם, אם יבקשו את יד העלמה הנחמדה הזאת.  היא אמנם חשבה בלבה כי יפה ומלבבת היא, אבל לא כן דמו בנפשם ה"חתנים" אשר את קרבתם בקשה, כי תאר פניה הגסים והעגולים, עיניה הירקרקות והקטנות, קומתה הקטנה וכתפיה הרחבות ומצחה הבולט והרחב הראו לדעת בעליל, כי לא השכיל הטבע לפאר את בריָתו זו.  אולם ברוך חיימוביץ, זה הבחור העני, אשר שנים רבות התגלגל למעצבה בבתי-מרקחת רבים וירא רב עמל ותלאה בחייו, כי ההצלחה פנתה לו תמיד ערף, – הוא לא הסכים לדעת רבים ויחלט, כי רק המוצא אשה כזאת מצא טוב.  וה' אמר לדבק טוב ויברכם ויעניקם ממשמני הארץ.

חלילה לנו להגיד בתמים, כי חמשה עשר אלף השקל אשר חכו באוצר הממשלה, למען רדת בכף האיש אשר יתן "ידו ולבו" להעלמה ההיא, עִורו עיני ברוך מראות נכחה; כי הן את הכסף לא קבל בידו ולא טמן אותו בצלחתו מלבד איזה מאות שקלים אשר נתנו על ידו לקנות בגדים הגונים, כמנהג כל החתנים החשובים; רק אחרי חתונתם פתחו להם בית מסחר גדול של ברזל ונחשת, וגם הבית הזה נקרא על שם אשתו, אולי יען יראה פן יברח מאתה בחירה זה בראותו כי כסף רב בידו, או אולי למען יהיה לה הדבר הזה לעדה, כי רק בה וביפיה בחר ולא בכסף הנבזה, כאשר הגיד בפיו פעמים רבות טרם ברך הרב על כוס יין של ברכת הקדושין.

ועוד עלינו לשים אל לב, כי הוא לא הסכין מעודו לראות צורת מטבע לא בבית הוריו העניים ולא בהיותו עוזר בבית המרקחת, יען כי בעלי בתי המרקחת יודעים היטב את ההלכה המפורסמה, כי טוב לקחת כסף מאת הקונים בעד כל בקבוק קטן של סמי מרפא מתת אף מעט לעוזרים; אבל לא כן היא: עוד בבית הוריה ראתה כסף רב – שהיו מוסרים כמעט בכל יום ויום לכל למיני אנשים עניים ורעבים ללחם.  ואת החסד הגדול הזה עם האֻמללים האלה היה עושה אביה המנוח ביד רחבה, ויהי נכון תמיד לבוא לעזרת קשי יום אלה המקדימים לפתחו, ומעולם לא פנה ערפו לכל מבקשיו הרבים, ויפזר כסף להם – רק אם הביאו אתם איזה חפצים ישנים או כלי כסף וזהב, אשר, כפי הנראה, לא מצאו עוד בעליהם חפץ בהם, לכן עזבום לפקדון בבית אביה, נחום חצקליוביץ והוא לקח מהם רק איזו אגורות בעד טרחתו הרבה ובעד שמרו את כל הכלים והחפצים האלה באוצרו...

גם נחום אביה ידע את ערך הכסף עוד בימים ההם, במשך כל עשרים וחמש שנות עבודתו בצבא, ובפרט אחרי כן, אחרי אשר היה לאחד מבעלי-הבתים ההגונים בעיר הבירה ושמו נודע לכל העוברים בחוץ והרואים את השלט הגדול, אשר על ביתו קנין כספו: "בית מלוה במשכנות של נחום חצקליוביץ".

אמנם אביה מת זה כבר ויעזוב לאנחות את בנותיו ואת אשתו, שגם היא מוסיפה עוד להרבות רכושה המעט, אולם זכרונו לא מש מלוח לב טטיאנה, כי לולא אביה, זכרונו לברכה, הן לא יכלה גם למצא לה איש כברוך חיימוביץ המתימר ביחוסו; כי כן הגיד לכל מיודעיו ולקרוביו החדשים, בני בית חותנו, כי אביו יחסן גדול הוא בעיר מושבו, קרוב לרבנים נודעים, וגם דודו הוא השוחט בעירו; אבל זלמן אביו ירד מנכסיו, וכעת הוא מוכרח לשבת בבית המדרש עם...  כל בטלני העיר.  אולי עתה יקנאו בו שכניו הבטלנים.  כי זה חמש שנים הוא מקבל עשרים שקל לחודש מברוך בנו, לבלי יצטרך לבריות ולקופת הצדקה.

הנה כי כן חיו הבעל ואשתו בשלוה ובנעימים ויראו ברכה מעמל נחום איש הצבא לפנים, ואהבתם סוככה עליהם, באופן שלא ידעו גם מכיריהם כי ריב דברים ביניהם לעתים קרובות.  ויש אשר תתלקח גם כעין מלחמה בבית בראות טטיאנה כי ברוך בעלה, כלומר, בוריס סלמנוביץ, יחפוץ לכסות ממנה מעט כסף מפדיון בית מסחרם או יפזר מן הכסף, אשר היא נותנת לו בכל חדש וחדש, על דברי הבל; והלא היא עשתה זאת רק לטובתו, לבל ילך אחרי שרירות לבו הרע לרדוף רוח במושב לצים, כאשר הסכין בימי עלומיו, או לבל יאבד כספו בשחוק הקלפים אשר אהב מאד, אולי אמנם יותר מאשר אהב את זוגתו הנחמדה.

בהתחולל הרוח הרע בביתם ומלאך השלום מסתתר בפנת מעונם הגדול, אז ישמע מפיהם קול תרועת מלחמה, קול ענות חלושה וקול ענות גבורה.  הוא יקרא בזעפו כי יתנחם על מכרו את נפשו לבת איש-חיל, אשר מצץ דמי עניים ויעשה לו רכוש גדול מנשך ורבית, והיא גם היא לא תכחד תחת לשונה את הידוע לה, כי לא יחסן גדול היה גם אביו הקבצן והבטלן וכי עד אשר מצא לו מנוחה בביתה רעב גם הוא ללחם ומלבוש חדש לא ראה מעודו עד היום הזה.  ככה תרגז מרת חיימוביץ ותתיפח, תקלל את היום אשר בו התודעה אל "האכזר הזה", תנוס לחדרה ותסגור את הדלת אחריה...  אז תעבורנה רק שעות אחדות עד אשר יבקש ממנה לפתוח את דלת החדר, פעם ברגז ופעם בתחנונים, עד אשר בקשותיו ותחנוניו ירכו את לבה הטוב, אז תפתח את הדלת והוא לא יוכל לראות את הדמעות על עיניה היפות, לכן יבקש ממנה סליחה על עונותיו והיא תתרפק על דודה האהוב לה – ומלאך השלום, מלאך האהבה, יפרש כנפיו עליהם ויביט בעינים שוחקות ובפנים צוהלים על האהובים והנחמדים האלה.

אבל בהתאסף אל ביתם מכירים רבים, והשלחן ערוך בידי טטיאנה בכל מיני מאכלים וממתקים, דגים מלוחים, ביצי-דגים, בשר אוז, בשר עגל, וגם בשר-חזיר, (אמנם בבית נחום אביה לא בא לפי טטיאנה נבלה וטרפה, אבל הן אישה בין ה"משכילים" חלקו, לכן יבוז למנהגי שטות של בני עמו), – ועוד מטעמים מכל אשר יאהב אישה היקר, – אז יראו כולם עין בעין, כי רק אהבה מנת חלק בעלי הבית תמיד ויקנאו באשר הבעל ואשתו...  ולא רק את המאכל חמד לב מר חיימוביץ, כי אם גם את השתיה כדת, ומובן מאליו כי רק יין וקוניאַק טוב יעלה על שלחן נדיב ועשיר כמהו.

וגם אלכסנדרה לוי אשר ישבה בביתם הגידה תמיד, כי רק עתה תראה ותבחן לדעת, כי אמנם יש אשר בקשר הנשואים, כי רק שמחה ונעם במעון הרעים האהובים האלה.

אלכסנדרה לוי ישבה בבית חיימוביץ מיום בואה לעיר הבירה ללמוד מוזיקה, וזה הדבר אשר הביאה אל הבית הזה: אביה סחר גם בנחשת וברזל ויהי לו עסק עם חיימוביץ; ובהודע לחיימוביץ כי בת לוי תבוא לעיר הבירה ואביה יחפץ לתת לה הרשיון לשבת פה אם רק ימציא לה בית נאמן ומשפחה חשובה ששם תשב במנוחה – הואיל חיימוביץ להציע לפניו את "ידידותו" ולפַנות חדר מיוחד בביתו לבתּו, אשר על שלחנו תאכל וכל מחסוריה עליו יהיו.  וישמח האב על הדבר ויודה לו מעמק לבו, – אבל לא שמחה טטיאנה להביא אל ביתה עלמה, אולי יפה ממנה, אשר לא ידעה את דרכה; ויהי ריב דברים בינה ובין אישה, והוא הראה לדעת, כי בעשותו חסד גדול לאחד מקוניו הנכבדים והעשירים יקשר אותו בברית המסחר לימים רבים, ותוצאות הענין הזה תהינה גדולות ונכבדות לבית מסחרם. אז ראתה גם טטיאנה כי בעניני מסחר ייטיב אישה לראות ממנה, לכן נתנה את הסכמתה לזאת.  וכעבור שבועות אחדים באה אלכסנדרה לעיר המלוכה ותסר לביתם, ובחלקת לשונה לקחה את לב בעלת הבית ותהי לה לרעיה נאמנה, עד אשר גלו אשה לרעותה את סודותיהן ומסתרי נפשותיהן.  וגם בוריס חיימוביץ חמד בסתר לבו יפי הנערה ויאנח במסתרים, כי לא היה לו מלפנים בית מסחר גדול, טרם עוד לוּקח לטטיאנה לעזר כנגדה, כי אז...  אולי הלכה העלמה הזאת אחריו; כי בכל עוז אהבתו לאשת בריתו הן לא יכל לבלי ראות כי ביפיה עולה אלכסנדרה על טטיאנה מאד מאד...  אולם אחריי אשר היה מנהגו תמיד עם העלמות והנשים העדינות במנהג ה"קַבַלֶרים", לכן לא יפלא בעינינו אם פזר חיימוביץ לפניה כל פניני-החלקות אשר אסף לו עוד בהיותו עוזר בבית-המרקחת, בארחו לחברה את העלמות...  אז עבר גם רוח קנאה על לב טטיאנה, ותהי נכונה לגרש מביתה את העלמה הזאת, עד אשר גֻנב דבר אליה, בעת אשר רעותה הנחמדה שפכה לפניה את לבה, ותוכח לדעת כי אהבה עצומה בוערת בלב העלמה "האֻמללה" לאיש אחר, לאיש אשר משכמו ומעלה גבוה הוא מאשה ה"נבזה" כאשר קראה אותו במחשבתה.  את הסוד הכמוס הזה גלתה טטיאנה גם לאישה, אולי...  למען לא יקוה לאהבת אלכסנדרה ויהיה נאמן רק לבחירתו.

פעמים אחדות חפץ שמעון עציוני לבוא אל הבית אשר שם ישבה אלכסנדרה, אחרי אשר היא היתה באה כמעט בכל יום ויום לביתו, והוא לא החזיר לה את הכבוד כנהוג; אבל ישיבתה בבית איש זר לו הניא אותו מבוא אל הבית ההוא; אולם רוָח והצלה עמד לו מחיימוביץ, אשר מהר לבוא אל "בית המסחר וחרשת המעשה המזרחי" לדבר על דבר קנין וממכר, ויתודע לשמעון עציוני, וישב על ידו שעה שלמה וידבר אתו כאח וכרע, וכן חזר ועשה שלש פעמים.  ובפעם הרביעית בקש את "אוהבו" הנאמן הזה לכבדהו ולבקרהו בביתו, כי בכל יום ראשון בערב מתאספים בביתו מכיריו הרבים לבלות עתם בצחוק הקלפים ובשיחות נעימות; ובפעם הזאת יזכו לשמוע גם זמרה נפלאה, כי בביתם יושבת עתה עלמה נכבדה מאד, הלא היא אלכסנדרה בת הסוחר הנודע בוריס לוי, ואם לא יטעהו זכרונו, הן גם שמעון על מכיריה יחשב...

ושמעון הביע למר חיימוביץ את תודתו הנאמנה, ויבטיחהו לבוא למועד הנכון.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה