_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פרקים

זלמן דוד לבונטין

לתוכן הענינים

 

עובדות נשכחות מעבודת ההסתדרות הציונית

 

כעין הקדמה

החלק הראשון מספרי זה כולל דברי ימי התיסדות המושב ראשון-לציון וחלק ידוע מעבודת חובבי ציון בשנות הארבעים למספרנו[1].  בחלק הזה והחלקים הבאים אחריו העמדתי לי למטרה לתת חומר לדברי ימי העבודה המעשית של ההסתדרות הציונית בארץ-ישראל.  ומפני שהמוסד הראשון בזמן לעבודה זו של ההסתדרות הציונית היתה חברת אנגליה-פלשתינה בע"מ, שנוסדה על ידי הבנק העברי, מצאתי לנחוץ להאריך מעט בדברי ימי התיסדות המוסדות הכספיים האלה והמקרים הקרובים להם, שהשתלשלו בתקופה זו.  אולי ימצא ההיסטוריון הבא חפץ בהם.

כל זאת הנהו התוכן של החלק השני הזה.  בחלקים הבאים, שהנני מכין לדפוס, יבא החומר לדברי ימי עבודת האפ"ק בא"י אחרי המלחמה, עבודת ההסתדרות הציוניות ומוסדיה השונים בארצנו לפני המלחמה ואחריה, והעבודה המדינית בלונדון בשנות המלחמה.

כל החומר לֻקַח מן הרשימות, שכתבתי מזמן לזמן, מן ההרצאות ששלחתי להדירקטורים ומכתבים שכתבתי ושקבלתי.  אלא שבשעת סדור הספר, חברתי אחד לאחד כל ענין וענין, שהיה מפוזר בכמה הרצאות ומכתבים שונים, למען יהיה לקורא מושג מכל הענין בפעם אחת ולא יצטרך לצרפו מהרבה מקומות.

________

 

תכן הענינים

פרק א.  הכרזת יסוד הבנק העברי. – מצב חבת ציון ברוסיה בזמן ההוא. – החובבים מוכרים מניות הבנק  העברי. – יחס הבנקירים היהודים למוסד הזה. – החדוש בהדפסת שם הבנק בעברית. –

פרק ב. הזמנה להיות מנהל הבנק בלונדון. – פגישה עם הד"ר הרצל. – המשא ומתן עם הד"ר הרצל וחברי הועד הפועל במצומצם בוינה. – פקפוקי בדבר השגת הכסף החסר בקרן הבנק בשביל התחלת עבודתו. –

פרק  ג. הצעותי בדבר האמצעים למלוי קרן הבנק עד 250.000 לירות. – מסלת הברזל יפו–ירושלים. – הסכמה להצעה זו וחזרה ממנה. – התענינות בהצעה זו אחרי פטירת הרצל.  בלי תוצאות חיוביות. –

פרק ד. הרצל פנה אל אלי הכסף בלונדון בדבר יסוד מדינה יהודית. –  לא מצא את אשר בקש לא במזרח העיר ולא במערבה. –פנה אל העסקנים העשירים בדבר יסוד הבנק. – גם בזה לא הצליח. – חבור התקנות ואשורן. – הועד המפקח וההנהלה. –

פרק ה. הדירקטורים שהתענינו במוסד. – סדור המשרד של הבנק. – התלוננות בעלי המניות. – ההוצאות הגדולות של הסדור. – אמצעים לכסות את ההוצאות. –

פרק ו. הרצל שב מקונסטנטינופול ללונדון. – בקלוב המכבים. – עוד הפעם שאלת מלוי קרן הבנק. – חברת אחריות. – מניות של הבנק המינסקאי. – הצעות אחרות. – חברת אנגליא פלשתינה. – הדירקטורים. –

פרק ז. הרצאות על עבודת הבנק העברי בלונדון והאפ"ק בא"י. – החלטה להשאר בלונדון עד אשר  יבא מנהל במקומי. – העסקים התרחבו. – בילנץ בעיתון "די-וועלט" ופרושיו של "דזיואיש-קרוניקל". – משפט עם עורכיו של העתון הזה. –

פרק ח. פגישה עם הרצל, ולפזון וקאן בברלין. – הצעה לקנות אקציות של הבנק הגרמני-פלשתינאי ולעבד בארץ ישראל יחד עמו. – עלית מחיר הקונסולים. – המשא ומתן עם הציר התורקי בלונדון. – נסיעת הרצל לקונסטנטינופול בפעם השניה. – אקרידיטיבים על שלשה מיליונים פרנקים. –

פרק ט. הרצל הוזמן לפני הועד להגבלת הכניסה בלונדון. – משא ומתן עם לורד רוטשילד. – ענין אל-אריש. – הסכמת לורד רוטשילד להשתתף בהתישבות שמה. – המשלחת לחצי האי סיני. – המשא ומתן עם ממשלת מצרים. –

פרק י. המצב הגיאוגרפי. – האכלוסים. – מים. – מזרע. – איכות האדמה. – מינירלים. – השקאה. – התישבות. – ציד דגים בסירבון. – מסלות ברזל. – עמק פילוזיה. – הרצל וגרינברג נחלקו בדעותיהם. – מה חפץ שמברלין? –

פרק יא. נסיעתי לארץ ישראל. – בקורי אצל ולפזון ואחרי כן אצל הרצל. – שני שבועות בקושטא. – הנסיעה דרך בולגריה וסרביה. – הם ואנחנו. –

פרק יב. שובי ארצה ישראל. – בקורי בראשון לציון. – הליכתי ירושלימה. – חוצות העיר. – כותל מערבי. – אצל הקונסול האנגלי והפחה הטורקי. – פתיחת הבנק. –

פרק יג. המצב הכלכלי של היהודים בארץ. – הצרך לסדר הלואות בתנאים טובים. – התכנית הראשונה לעבודת האפ"ק. – התענינות הד"ר הרצל בעבודת האפ"ק. – שבעה מכתבים בענין זה. –

פרק יד. הקימקם היפואי חפץ לאסור על האפ"ק לעבוד בארץ. – הרצאתי בענין זה לפני הקונסול האנגלי. – מכתבי הרצל בענין זה. – עפ"י דרישת ציר אנגליא בסטמבול נתנה לנו הרשות לעבוד. – מכתבי הרצל בענין זה. – מתן מלוות להממשלה הטורקית. –

פרק טו. הצעת ראשי שבטי הבידואים. – מכתב הד"ר הרצל בענין זה. – מכתבי הרצל בענינים שונים. –

פרק טז. תקונים בועד חו"צ בארצנו ע"י אוסישקין. – יסוד הסתדרות ארץ ישראלית על-ידו. – הרצל נגד הסתדרות זו. – עבודת ההסתדרות. – תכנית שלי לעבודה ישובית.

פרק יז. נסיעה לחברון. – שעה קטנה בבית-לחם. – עבודה שלהם. – אצל הכתל המערבי. – יריחו. – זכרון יעקב. – על הר הכרמל. – הצעה לקנות המלון שמה. – חיפה. – נצרת. – צפת וסאפד. – טבריה וטיביריאס. – קבר רבי מאיר. – ראש-פנה. –

פרק יח. תכנית עבודתנו. – הלואות לאכרים לחרשת המעשה ולסוחרים. – התוצאות המסחריות של שנת  1903– פקידים. – סניף בירושלים. – חברה למסחר ארץ-ישראלי. – מכתבים מהרצל וולפזון בענין זה. – משא ומתן עם מנהלי החברה. – אבוד כספה ביון. –

פרק יט. בית-ספר ליתומי הפוגרום הקישינובי. – מכתבי הרצל בענין זה. – איזה מקום לבחר בשביל ביה"ס. – הכסף אזל וביה"ס נהרס. –

פרק כ. נקראתי לקונסטנטינופול ע"י ד"ר הרצל. – פגישתי עם הד"ר כהן. – הסרסורים שלנו. – המשא ומתן עם איזט-ביי. – שובי בחזרה ליפו. –

פרק כא. נטירת הרצל למתנגדיו. – השתדלותו לרכז את הענינים בידו ובהשגחתו. – התענינותו בהרבה פרטים. – ביקור בילוב אצל הרצל בברלין. – בא אל הבנק עיף ושכב על הספה. – סירקין אינו מסכים, כי דרושה עזרת האלהים לעבודתנו. – צח כמך באלים ד'!

פרק כב. הידיעה על מות הרצל. – עסקי הבנק. – פתיחת סניף ירושלים. – מס העשור. – הצעות ליסד סניפים חדשים לבנק. – הלואות לבנין בתים. –

פרק כג. התוצאות המסחריות של הבנק. – הלואות לממשלה. – פקדונות. – חרושת המעשה. – עבודתנו לטובת הישוב. – אגדת הפרדס. –

פרק כד. הצעה לקנות אבושושה. – גזר. – החפירות שם. – באורי המלומד סקאליסטר. – משא ומתן בדבר קנית אחוזה זו במשך שלשים שנה. – הנדיב הידוע קנה אותה. – המכביים הלונדונים קנו חלק מאחוזה זו. –

פרק כה. עסק ככר הירדן. – משא ומתן עם הממשלה. – חוזה בדבר נצול ים המלח. – הרצאת הפחה על הישוב היהודי. – חליפת מכתבים עם וולפזון בענין זה. –

פרק כו. מה לעשות? גאולת הארץ. – בתי מקלט. – הפצת יהודים בערים. – סניפים של הבנק. – אכסניות. – בנין בתים. – קפות מלוה. – אגודות פועלים. – השכלת העם. – ועד פועל בארץ ישראל. – דחית הצעת אוגנדה. –

פרק כז. שיחה עם הפחה בירושלים. – הפקידים וציונותם. – אגודת הנוטעים "מנוחה ונחלה"? – חכירת קרקעות של האפ"ק. – חפירת הגבולים ע"י הערבים. –

פרק כח. עוד בקרת על הנהלת האפ"ק. – מר גולדנברג מציע לדירקטוריום לשלח ועד בקרת. – מכתב ממרכז הציונים ברוסיה. – שתי רשימות קצרות של עבודות ישוביות. –

פרק כט. משא ומתן עם עסקנים שונים בעניני הישוב. – התישבות בעבר הירדן. –  תעמולה להכניס שלש מאות משפחות אמידות. – הצעות לחברת גאולה. – בי"ס בקוסטינה. – נטיעות אתרוגים. –

פרק ל. על הקונפירינציה בקלן. – וכוחים שונים והצעות שונות. – בנק איפותיקאי או קרן איפותיקאית. – הלואות לזמנים ארכים, בגרמניה, אוסטריה, אונגריה, שוויצריה ורומניה. – הצעה על הלואות לזמנים ארוכים אצלנו. –

פרק לא. עבודתנו לטובת הישוב. – המשרד הא"י. – בי"ס בצלאל. – יחס הפחה אלינו. – הסניף הבירותי. – המצב במושבות ובערים. – הועד האודיסאי. – גמנסיה עברית. –

פרק לב. ולפזון בארצנו. – ביפו, ירושלים והמושבות. – קאן בארצנו. – הנסיעה לעבר הירדן מזרחה. – לילה אחד באהלים על שפת הירדן. – על הר נבו. – במידבה. שיחה עם הכּמר הקטולי. –

פרק לג. יסוד אנגלא ליוואנטין בנקינג קומפ. – בא כח ההסתדרות הציונית בקונסטנטינופול. – אשור תקנות בנק איפותיקאי. – הצעה להגדיל קרן האפ"ק. – חברת האחריות. – פקדונות לאורך זמן.

פרק לד. המצב הכלכלי בארצנו. – בעבודת האדמה. – בנטיעות. – מסחר יפו. – קרידיטים. – פועלים. – עבודת יק"א. – חברת חו"צ ברוסיה. – הגמנסיה העברית. –

פרק לה. עסקי אפ"ק ביפו, ירושלים, בירות וחיפה. – הבהלה מצד המפקידים בירושלים. – גאולת הארץ. – חרשת המעשה ורקלמות מפורזות. – הכרזת הקונסטיטוציה בטורקיה. – אבעבועות של בורית.

פרק לו. הצעה לבנות פרור יהודי על יד יפו וללות כספים לצרך זה מאת הציונים האמידים. – הצעה להק"ק שתכניס פקדון לאורך זמן להבנק למטרה זו. – הקונפרנציה בקלן דחתה הצעה זו. – מכתב חוזר בענין זה להעסקנים הציונים ברוסיה. – הק"ק הסכימה אחרי כן לתת הפקדון. – האפ"ק הלוה כסף לסדור בנינים צבוריים. – פרור זכרון משה ותלפיות בירושלים. – הצעה לועד הצירים בדבר בנין פרור בעזה.

פרק לז. הצרך ברכישת קונצסיות על עבודות צבוריות. – הבנק למסחר מתוך לקבלת קונצסיות. – תכניות האינג'נר מאירס. – מי הירקון. – מי מרום. – איל זרקה. – טרמוי בירושלים. – תחנה אלקטרית. – מסילת ברזל בין יפו – ראשון לציון ופתח תקוה. – מזח על שפת הים ביפו. – בנין מחסנים. – חמי טבריה. – העברת הזכות של נתינת קונצסיות מירושלים לסטמבול. – עבודת קאגן בענינים אלו. –

פרק לח. העסקים באפ"ק: ירושלים, בירות, חיפה, חברון, צפת. – הצעה לכוללים של החלוקה בצפת לבנות בתים מחוץ לעיר. – הלואות לזמנים ארכים. – אגדות משתפות. – קרן עזרא, קרן גוץ. – מספרים. – מועצה ע"י הבנק. – המצב האיקונומי והפוליטי של היהודים. –

פרק לט. הרעש על הקונגרס בבזל. – הוכוחים בועד הפלשתינאי. – הצעת פסמניק, הוכסל והויזרמן. – הצעות שונות מצדי. – לישיבת הדירקטוריום בבזל והאג. –

פרק מ.  מחזור העסקים. – הסניפים. – הצעות לפתוח סניפים חדשים. – עבודתנו לטובת הישוב. – קנין קרקעות. – באכרות. – מצב הפועלים. – חסר ידיעות אגרריות. – בחי חרשת המעשה. – מסחר היוצא והבא. – בתי הספר: בצלאל, הטכניקום. – השפה העברית. – ועוד הפעם, מההרצאה להדירקטוריום, ראשית שנת 1912. – אודות ענינים ישוביים פעוטים, עבודות שהיו באפשרות האפ"ק לעשותן.

פרק מא. קושיים בקנית קרקעות. – מכתבים מן הועד הפועל של ההסתדרות הציונית. – בן-שמן, חולדה, פיגא, אדמת החול, יפו, כנרת. – קרקעות גאולה. – קרקעות של הק"ק, קרקעות שונות. – קרקעות בעבר הירדן מזרחה. – קרקעות בדרום ארצנו ובחצי האי סיני. – משא ומתן עם ממשלת מצרים. –

פרק מב. בקרת עבודת האפ"ק. – פרטי כל השיחה שהיתה עפ"י דרישת מר אוסישקין בעניני האפ"ק. – משתתפים ה"ה ברלין, גלוסקין, דיזנהוף ויפה. –

פרק מג. קפות מלוה ואגדות משתפות. – התנאים שעל פיהם נתיסדו. – השתתפות ועד חובבי ציון במוסדים אלה. – סוגים שונים, מספרים. – אוסישקין הזמין אסיפת באי-כח הקופות והאגודות. – פרטי כל המשא והמתן. – ידיעות ומספרים מהמוסדים האלה אחרי המלחמה. –

פרק מד. פגישת המנהלים של האפ"ק. – קופת תגמולים. – הכתל המערבי. – הצורך לרכוש מקום זה. – משא ומתן בענין זה. – חליפת מכתבים עם מר משה הלפרין מקיוב. –

פרק מה. ועדת בקרת המטרה. – התכנית הכללית של עבודת אפ"ק. – גאולת הארץ. – הלואות להטבת מצב המושבות, לבנין בתים, לאגודות משתפות. הסניפים וערכם. – מספרים.

 

פרק א

הכרזת יסוד הבנק העברי. – מצב חבת ציון ברוסיה בזמן ההוא. – החובבים מוכרים מניות הבנק העברי. – יחס הבנקירים היהודים למוסד זה. – החדוש בהדפסת שם הבנק בעברית.

הקונגרס הציוני, שהתאסף בשנת 1898 בבזל, החליט ליסד בנק עברי, "בית אוצר התישבות היהודים", שיהיה כלי שרת לעבודה פוליטית ומעשית בארץ ישראל.  ביום העשרים למרץ 1899, נתאשרו תקנות הבנק הזה בלונדון, ואחרי האשור נשלחו כרוזים ומודעות לכל ארצות תבל, מקומות מושב יהודים, בהצעה להשתתף ביסוד המוסד הזה על-ידי קנית מניותיו.

וחבת ציון – רעיון שיבת היהודים לארץ אבותיהם במקום התקוה בת אלפים שנה להגאל שלא בדרך הטבע – נתעוררה כידוע, בדורות שונים בתמונות שונות;  ובשנות השמונים, אחרי הפוגרומים הראשונים ברוסיה, באה לידי גלוי בחפץ כביר לעבודה מעשית בארץ ישראל, והעיקר – ביסוד מושבות שם.  בתקופה זו, שנת יסוד הבנק, כבר הונח היסוד לישוב ארצנו על ידי יהודים עובדי אדמה ונוטעים – בפתח-תקוה, בראשון-לציון, בזכרון-יעקב, בראש-פנה וברחובות, ועל כלם, – על ידי העבודה הגדולה של הברון אדמונד רוטשילד, אשר סכך בכנפיו על המושבות האלו ויתר המושבות החדשות שיסד והוזיל כסף רב לתמיכתן.  וברוסיה, בערים רבות, היו קיימות כבר, במשך כעשרים שנה, חברות חובבי ציון, שנתרכזו במרכזים שונים.  תכליתם היתה להרחיב רעיון ישוב הארץ ולאסוף כספים לתמיכת החלוצים הראשונים, שנתישבו בארצנו ולא זכו להיות בין הנתמכים על ידי הברון הנדיב.  אפס, בשנים האחרונות משנות התשעים ראו החובבים ונוכחו לדעת, כי כל עבודתם באסיפת כספים היא פעוטה ודלה מאד ביחס לרעיון ישוב ארץ ישראל, הדורש כספים בסכומים גדולים.  יתר על כן: הבקורת החדה של אחד העם ב"אמת מארץ ישראל" הראתה לדעת, כי "לא זו הדרך" ליסד מושבות על נדבות;  ההלואות הניתנות למתישבים אין הללו יכולים לשלם, וסוף סוף אינן לא הלואות על-מנת להחזיר, אלא נדבות, המביאות את מקבליהן לידי התנונות חמרית ומוסרית.  כל זה גרם, כי רפו כמעט ידי חובבי ציון, ועבודתם בארץ ישראל התנהלה ברשלנות.

וכשהתחילה תקופת חובבי ציון להתרופף, זרחה שמשה של הציונות המדינית.  מעל במת הקונגרס בבזל הוכרז בשופר גדול, כי שאיפת היהודים היא "מקלט בטוח על ידי משפט גלוי לעם ישראל בארץ-ישראל".  כדי להוציא אל הפועל רעיון זה מיסדים בנק בקרן של שני מיליון לי"ש, ובראש התנועה הזאת עומד האיש הדגול מרבבה, הד"ר הרצל, – כל זה הועיל לחזק את ידי החובבים, ורעיון שיבת ציון החל לדפוק בחזקה בלבבותיהם והתעוררו לעבודה ולמעשה.  וכאשר הגיעו הכרוזים של הבנק העברי למקומות מושב היהודים ברוסיה, יצאו העסקנים החוצצים בשם הציונות המדינית, עשו פומבי למוסד זה והשתדלו להפיץ את המניות, כל אחד כפי יכלתו.

ואת המניות קנו החובבים, שדגלו בשם חבת ציון והחדשים שמקרוב באו אל דגל תחית עם ישראל לשמע הקונגרס, מיסדו וחבריו;  רובם קנו רק מניות אחדות ומעוטם עשרות-עשרות, והיו רק יחידים מעטים שחתמו על סכומים יותר גדולים.  אבל כולם יחד השתתפו בכספם במוסד זה, לא לשם עסק, אלא במטרה לחזק את הבנק הזה, שקוו ממנו גדולות לטובת הישוב היהודי בארץ ישראל.  והיו גם כאלה ששִׁקעו במניות את שארית כספם, בתקוה למצוא עוגן הצלה במניות;  תמימים אלה חשבו, כי בעת אשר יתקבצו יהודים מכל תפוצות הגולה להתישב בארצנו, בודאי יתנו משפט-בכורה לבעלי המניות.

ובעולם הכספי בין היהודים ומנהלי הבנקים השונים – בחוגים שהייתי בהם ברוסיה – עשו הכרוזים והמודעות רושם מענין, אבל מוזר.

– בנק בשני מיליון לי"ש, והִמָנוּת על האקציות בפרסום על ידי העם! – אמר לי מנהל בנק גדול אחד, – וכי יתכן כי בנק גדול יִוָסֵד על ידי העם והכרזות גדולות בכל הארצות?  הלא מוסדות כאלה מתיסדים על ידי אנשים פרטיים, בעלי הון ובנקים גדולים ידועים.

– כן, גם אני קראתי את הפרוספקט וראיתי, כי המיסדים הם חכמים וסופרים גדולים, אבל לא ראיתי ביניהם בנקירים ידועים;  לא ראיתי איזה מוסד כספי בין המשתתפים – אמר השני.

– הסכמתי להצעה שקבלתי מן הבנק הזה – הוסיף הדובר – לגבות את התשלומים למחיר המניות, ובמובן זה נתתי פקודה לסניפים שלנו, אבל להוציא שיקים על לונדון, על הבנק היהודי, לא נוכל...  מי זה יקנה מאתנו שיקים כאלה?

– הראית? – אמר לי פעם אחת מנהל בנק, והוא מבניהם של פולנים בני דת משה, שלא למד עברית מימיו – בראש גליונות של הבנק היהודי הזה נדפס שם הפירמה בלשון העברים העתיקים...  בלשון ספר התפלות...

 

________

 

פרק ב

הזמנה להיות מנהל הבנק בלונדון. – פגישה עם הד"ר הרצל – המשא ומתן עם הד"ר הרצל וחברי ועד הפועל המצומצם בווינא, – פקפוקי בדבר השגת הכסף החסר לקרן הבנק, בשביל התחלת עבודתו.

ואני באותה שעה מנהל אחד הבנקים ברוסיה, ויציע מר אוסישקין לד"ר הרצל להזמין אותי למשרת מנהל הבנק הזה בלונדון.  בראשית שנת 1901 נכנס הד"ר הרצל עמי במשא ומתן בשם הועד הפועל של ההסתדרות והציע לפני שאקבל עלי משרה זו.

הזמנה זו הבריקה לי כקוי-שמש אחרי ימים רבים של ערפל ועננים...  עוד בראשית שנת תרמ"ב עזבתי את ביתי ועסקי ברוסיה, ארץ מולדתי, והלכתי לנוע על חרבות ארץ אבותינו במטרה ליסד שם מושב של יהודים עובדי אדמה, שיהיו למופת לבאים אחריו.

כמו שמסופר בחלק הראשון מספרי זה, אחרי עבודה קשה במשך שנה וחצי בסדור העולים ויסוד מושב ראשון-לציון, עזבתי בסוף שנת תרמ"ג את ארצנו החביבה ואת אחי וחברי במושבה זו, והלכתי לרוסיה לזמן קצר, רק לאילו חדשים, לסדר את עסקי ביתי שם.  אבל הענינים הפרטיים שלי נסתבכו באופן כזה שלא יכולתי לעזוב את ארץ מולדתי, ומשאת-נפשי לשוב לארצנו נתרחקה משנה לשנה.  במשך כל הזמן הזה, לערך שש-עשרה שנה, טפחתי בקרבי את הרעיון לשוב לארץ אבותינו ולעבוד לתחיתה, וחפצי לא עלה בידי.  לכן קבלתי את ההזמנה המפתיעה להיות מנהל הבנק העברי בלונדון בשמחה רבה, מפני שראיתי בה אפשרות לשוב לארץ ישראל, לאחר שיוסד שם סניף לבנק הזה.  אבל בבואי לבקר הצעה זו ולעשות חשבון עניני הפרטיים, התחיל לבי נוקפני.  ראשית כל, מפני שאדיר חפצי היה ללכת לארצנו לא בתור פקיד המקבל משכורת ועובד על פי רצון העומדים על גבו, אלא כאיש חפשי החי על אמצעיו שלו, כמו שהייתי שם בשנת תרמ"ב-תרמ"ג.  ושנית, כשעזבתי בשנת תרמ"ב את משרתי ללכת לארץ אבותינו, הייתי אז כבן עשרים ושש, משפחתי היתה מצערה וצרכיה קטנים, אבל עתה הייתי כבר כבן ארבעים וחמש, אב למשפחה גדולה, לילדים האמונים על צרכים רבים, ולבבי הכני פן אחטא לאהובי נפשי אלה, בעזבי משרתי ופרנסתי הבטוחה בארץ מולדתי ואלך לנוע על הבנק העברי, לבוא בין אנשים אשר לא ידעו אותי וכשרונותי, ומי יודע אם יעלה בידי לסדר את העסק הזה, שלפי דעתי נראה מסובך ומסוכסך...

אבל תשוקתי העזה לשוב לארצנו עוררה אותי לא לעזוב את המקרה הזה, ובהיותי פוסח על שתי השעפים, החלטתי לא להסתלק ממשרתי בהבנק, אלא לקחתי לי רק חופשה לשני חדשים, והלכתי לווינא לראות את הד"ר הרצל ולדבר עמו פה אל פה – לראות ולהתבונן, אם אפשר יהיה לי לקבל משרה זו או שאצטרך להסתלק ממנה.

ביום השלישי למרץ 1901 בערב באתי לווינא, ולמחרת הלכתי לבקר את פני הד"ר הרצל.  הוא קבלני בסבר פנים יפות וב"שלום עליכם" בעברית.  בידו היה הכרטיס שלי, ששלחתי לו ע"י השַמָש, ועליו כתובת מודפסת: "מנהל הבנק המינסקאי למסחר", ויהי ראשית דברו אלי:

– הלא מנהל בית אוצר התישבות היהודים הנך, ומדוע כתוב על כרטיסך מנהל "הבנק המינסקאי למסחר"?

בארתי לו, כי אמנם חפץ אני מאד לשוב לארצנו ולהתישב בה, ובשביל זאת הנני נוטה לקבל לזמן ידוע משרת מנהל הבנק בלונדון, בתנאי שאעבור אחרי-כן לארץ ישראל, כאשר יוסד שם סניף.  אולם, מפני שאין אני יודע עוד לא את מצב הבנק ולא את מנהליו, והמנהלים אינם יודעים אותי, – לא נתפטרתי ממשמרתי בהבנק ברוסיה, ובאתי רק לשני חדשים לראות ולהתראות.  והיה – אם הענין יהיה שוה לשני הצדדים, אקבל משמרת זו, ולפי שעה – אמרתי לד"ר הרצל – אין עליכם שום התחיבות ביחס אלי.

דברנו שעה ארוכה בביתו ואחרי-כן הזמין אותי באותו ערב לישיבת ועד הפועל המצומצם.  אחרי המשא ומתן, שהיה לי עם הד"ר הרצל, ובישיבה מיוחדת עם שאר חברי הועד הפועל המצומצם, ראיתי ונוכחתי לדעת, כי יש לי עסק עם אנשים חכמים וסופרים גדולים, אנשים המסורים בכל לבבם ונפשם לרעיון שיבת בנים לגבולם, אבל למעשה – מחשבותי רחוקות ממחשבותיהם.  גם אנכי מאמין, גם אהבתי לציון בנויה על תקוה, אבל מה רב ההבדל בין תקותי אני, תקוה של עבודה לדורות, לתקוותיהם הם, תקוה של מחר.  הם האמינו, כי העם יתן עוד כסף רב וקוו כי יאספו את שני המיליונים לי"ש, שהציגו להם למטרה ביסוד הבנק, ואם רק יהיו האמצעים בידם, לא יבצר מהם להשיג את הארץ מאת השולטן הטורקי, ואני היתה דעתי, כי כבר נתן העם, הביא את שקליו ומניותיו, ועתה מחכה היא לעזרת גואליו, ועבודתנו, עבודת הגאולה, היא עבודה לדורות.  הם האמינו, שבכח ההכרזה והמודעות יושג הכסף הדרוש להבנק, ואני ראיתי בהכרזות הללו אבוד כחות וממון, יתר על כן – עבודה המקרבת ריאקציה, יען כי על בעלי הכסף לא ישפיעו הכרזות אלו, בלתי אם על העם, עם עני ודל, הטובע בים של צרות ויסורים, ורואה בכל קנה קש השט על פני הגלים עוגן להצלתו.  והיה כאשר יראה, כי תקותו השלתה אותו, אז ינחם וירגן באהלו...  ודבר הפוליטיקה ותהלוכותיה, כפי שהבינותי ממה ששמעתי מהם, הרי היא רמזים, תקוות והבטחות, דברים שלפי דעתי, מבלי חרבות ורמחים וכלי תותח וחיילים, אינם אלא היכלות הפורחים באויר לעת עתה...

במשך שלש-ארבע ישיבות של הועד הפועל המצומצם, בהשתפות מר דוד ולפזון שבא בינתים מקלן, נתברר לי מצב הבנק והנהלתו.  נודע לי, כי בעבודה המשרדית של הבנק יש חסרונות רבים ובעטים – גדולה ההתאוננות מצד המנויים על המניות;  כי הכסף שנאסף עד היום ההוא נצרף לסכום 168,000 לי"ש;  כי ההוצאות עלו עד לסכום 25,000 לי"ש, – סכום גדול מאד להוצאות התיסדות מוסד כזה, וכי אין הבנק יכול להתאשר באופן רשמי, עפ"י החוקים הנהוגים באנגליה, עד שיהיה לו סכום 250,000 לי"ש.

בארתי לחברי הועד הפועל את מחשבותי ודעתי גלוי, כי אין אני מאמין באפשרות להשיג על ידי חתימה פומבית, כמו עד עתה, את הסכום החסר עד מאתים וחמשים אלף לי"ש, ואם ימשך עוד זמן רב והבנק לא יתחיל עבודתו כמוסד מאושר, תגדלנה עוד יותר ההוצאות ויצטרכו, לפי דעתי, לעשות ליקווידציה לכל המוסד הזה, – וכדאי בזיון וקצף...  כמו כן אי אפשר היה לפי דעתי לפנות לבעלי הון שימלאו את הסכום החסר, כי בעלי עסקים, המכניסים באיזה עסק סכומים גדולים לערך, חפצים הם לעמוד בראשו, מה שאי אפשר בהבנק שלנו, מפני מאה מניות המיסדים, שיש להן הדעה המכרעת.

הרצאתי בענין זה עשתה רושם עמוק על הנאספים שראו בה קורטוב גדול של אמת.

________

 

פרק ג

הצעותי בדבר האמצעים למלוי קרן הבנק עד 250,000 לירה. – מסלת הברזל יפו ירושלים. – הסכמה להצעה זו וחזרה ממנה. – התענינות בהצעה זו אחרי פטירת הרצל, בלי תוצאות חיוביות.

כדי לצאת מן המ צב הקשה, שנזכר בפרק הקודם, הצעתי להשתדל לקנות רוב המניות של מסלת הברזל יפו-ירושלים, והיה כשנהיה אנחנו בעלי החברה הזו, נתן לה הוראה לקנות מהבנק שלנו מניות בסכום שמונים אלף לי"ש, החסרים למלוי הסכום הדרוש על פי התקנות.  הבנק יתחיל תיכף ומיד לעבוד, הבטחון מצד העם יגדל, ובמשך הזמן תמכור חברת מסלת הברזל מניות אלו.

הצעה זו דרשה ביאור פרטי, שהרציתיו לפני הועד הפועל במשך הישיבה בצורה זו: המשך עבודתי בארצנו, ביסוד ראשון-לציון ואחרי כן כשהתענינתי בעבודה ישובית זו בתקופת חבת ציון, נוכחתי לדעת, כי להרחבת הישוב העברי נחוץ לנו לרכוש קונצסיות לעבודות צבוריות, כמו בנין מסלת ברזל, טרמביים, שרברבים, יבוש בצות וכדומה.  עבודות אלו ימשכו לארצנו יהודים מכל שדרות העם, יגדילו את הישוב, ירחיבו את חרושת המעשה והמסחר ויחזקו את השפעתנו בארץ.  בדרך זו הלכו עמים רבים, בחפצם לרשת ארצות לא נושבות, ובמסלה זו גם עלינו ללכת.

דברים אלו, כלומר – רכישת קונצסיות אפשר להוציא לפועל על ידי מוסד כספי שיעבוד בארץ, ולכן הצעתי עוד בשנת תרמ"ה, אחר האספה בקטוביץ, ליסד בארץ ישראל בנק שיהיה לכלי שרת, להוציא עבודות כאלו אל הפועל (עיין חלק ראשון, צד. 99).  אפילו אם יהיה המוסד הזה קטן בתחילת יצירתו – יתרחב במשך הזמן.  קולי היה אז כקול קורא במדבר, ובכל זאת לא נואשתי מרעיון זה ובשנת 1895 – 1896, כשתים-שלש שנים לפני הופעת הציונות המדינית, נכנסתי במשא ומתן עם בנק אחד ברוסיה, שרוב מניותיו היו נמצאות בידי יהודים עשירים, והצעתי לפניו לפתוח סניף בירושלים.  בהצעתי אמרתי, כי מלבד עסקי בנק רגילים, שהבנק הזה יוכל לעשות בארצנו, יהיה ביכלתו לרכוש לו מאת הממשלה הטורקית קונצסיות שונות המביאות רווחים גדולים.  אני כשלעצמי אמרתי לי, כי מפני שרכישת קונצסיות והוצאתן אל הפועל תביא תועלת רבה להישוב היהודי, לכן נחוץ לעבוד בענין זה בכל התנאים שיהיו ביכלתנו, ואם אין לנו מוסד פיננסי משלנו, עלינו לעבוד בהסתר פנים – תחת מסוה הבנק הזה, וסוף סוף– חשבתי, – עבודות אלו ימשכו את היהודים העשירים להתענין ברעיון שיבת ציון, ובפרט כאשר יראו שכרם בצדם.  כהתחלה לעבודה זו, הצעתי אז לפני הבנק הנזכר לקנות את המניות של מסלת הברזל יפו – ירושלים.  לשם כך נכנסתי אז במשא ומתן עם בעלי המניות של חברה זו, ע"י מתַווֵך אחד, מר יוסף נכון, איש ירושלמי, שרכש את הקונצסיה לבנין מסילה זו לפני כמה שנים, ובידו ובידי שותפיו היו המניות.  הצעה זו נראתה בעיני הבנק הרוסי הנזכר, שבעליו ראו בה מקום להרויח כספים, ויחד עם זה מתן עזרה מדינית לממשלה הרוסית, להרחיב השפעתה בפלשתינה.  הבאתי את המשא ומתן לידי מדרגה כזו, שהבנק הנזכר פנה אל המיניסטריום ברוסיה, לשאול ממנו באילו תנאים אפשר יהיה לעבוד בפלשתינה.  המיניסטריום השיב לו, כי אין צורך ברשיון מיוחד מאת הממשלה הטורקית, כי לחברות נתינות הממשלות האדירות באירופא יש הרשות לעבוד בטורקיה, בתוקף חוקי הקפיטאולציות, על סמך התקנות הנהוגות בארצותיהן.  אבל ממשלת רוסיה, בכל חפצה להגדיל השפעתה בפלשתינה, לא מהרה לתת את הסכמתה, מפני שהבנק האמור היה בידי יהודים, ולפיכך התנהג המשא ומתן עם הבנק הרוסי בעצלתים.  ובינתים בא הקונגרס ויסוד הבנק העברי, ולכן עזבתי את המשא ומתן עם הבנק הנזכר, והשארתי הצעתי בשביל הבנק העברי.

אחרי הביאור הזה, הראיתי לועד הפועל, כי מהחשבונות השנתיים של חברת מסלת יפו-ירושלים אפשר לראות, כי יש לה קרן-מניות בסכום ארבעה מיליונים פרנק, מחולקת לשמונת אלפים מניות, חמש מאות פרנק המניה, והחברה הוציאה אובליגציות בסכום קרוב לשבעת מיליונים פר. (בדיוק 6,800,000).

כפי הנראה, לא הכניסו המיסדים בעלי הקונצסיה כסף על המניות, אלא קבלו אותן בתור הטבה בעד הקונצסיה שהיתה בידם, ואת המסלה – שמונים ושבעה קילומטר – בנו בכסף שהכניסו מהאובליגציות.  המסלה נתנה הכנסה נקיה שהספיקה לכסות חמשה למאה על האובליגציות וסלוקיהן השנתיים, וכמו כן גם דוידנדה בסכום פרנק וחמשים עד פרנק ושבעים סנטי על כל מניה בת חמש מאות פרנק;  חוץ מזה נשאר עוד עודף של חמשים ששים אלף פרנק לשנה, שהיה נכנס ליד קבוצה קטנה של בעלי מניות (מאלה שהיה להם החלק היותר גדול של המניות) לא בתור דוידנדה, אלא בתור הוצאות המשרד בפריז.  משרד זה, כשהוא לעצמו, לא היה בו צורך כלל, כי תשלום הרווחים והסלוקים על פי האובליגציות והדוידנדה מן המניות, אפשר היה לעשות באמצעות איזה בנק שהוא, דבר העולה כידוע בסכום מועט מאד, וכל העסק של המסלה התנהג ע"י ההנהלה ביפו, אלא שעל ידי המשרד האמור, אפשר היה להביא בחשבון את הסכום הנזכר, שבעלי המניות מקבלים לעצמם;  ולכן החזיקו משרד זה לכסות עינים.

בהבורסה הפריזית היו נמכרות המניות במקרים רחוקים במחיר 25 – 30 פרנק המניה (זה היה שויה האמתי, לפי ערך הדוידנדה הנזכרת למעלה).  אולם – אמרתי – אם בדעתנו להיות אדוני העסק הזה, אז, עלינו לפנות אל הקבוצה המחזיקה בידה חלק גדול של המניות, ומפני שקבוצה זו מקבלת טובת הנאה של חמשים-ששים אלף פרנק לשנה, כנזכר למעלה, כמובן, יהיה עלינו לשלם לערך מאה פרנק המניה ולהשקיע בעסק זה ארבע-חמש מאות אלף פרנק.  וגם מחיר כזה כדאי לנו לשלם, כי, כאשר יהיה רוב המניות בידינו נעביר את המשרד הפריזי ללונדון ותשאר בידנו ההכנסה של חמשים-ששים אלף פרנק הנזכרים למעלה, וזה יתן רוחים בערך עשרה למאה מן הסכום המושקע.  ואפילו אם נניח שחשבונות אלו יגָרעו בסכומים ידועים וההכנסה תהיה יותר קטנה, גם אז כדאי לנו להכנס לעסק זה, שבכל אופן יתן ריוח טוב על הקרן המושקעת בו, ובאמצעותו יהיה לנו מוסד שימלא באופן רשמי את הקרן של הבנק.  והעיקר – כי על ידי מסלה זו, יהיה בידנו העסק היותר חשוב שבארץ-ישראל.  אצלנו יהיו גם מהנדסים ומומחים, אשר בעזרתם יהיה ביכלתנו להכנס לעבודות צבוריות אחרות, עבודות ישוביות, אשר רק עליהן תוכל להתבסס העבודה שלנו, עבודת ישוב ארץ-ישראל ע"י היהודים.

הצעתי זו נתקבלה בשביעת רצון מרובה ע"י הד"ר הרצל וחבריו, והם מלאו את ידי ללכת לפריז ולהשתדל בדבר רכישת ארבעת אלפים אקציות של מסלת-הברזל יפו-ירושלים.

עשיתי בפריז כשבוע ימים, ונכנסתי במשא ומתן עם מר נכון הנזכר למעלה, וקבלתי ממנו מכתב התחיבות (בלי התחיבות מצדי) לרכוש בשבילנו ארבעת אלפים מניות, במחיר מאה פרנק המניה, ועם המכתב הזה שבתי לווינא.

כשבאתי לווינא מצאתי, כי הרצל כבר חזר בו מדעתו הראשונה לקנות את המניות. ומכיון שראיתי, כי הוא מתיחס לענין זה מתוך קרירות, לא חפצתי אנכי, בתור איש חדש לדבר על לבו ולהשפיע עליו.  באותה שעה לא הבינותי את הסבה, מדוע חזר בו מדעתו הקודמת, אבל אחרי-כן נודע לי, כי בזמן ההוא עמד במשא ומתן עם ידידים שהשתדלו להשיג לו ראיון אצל השולטן עבד-אל-חמיד;  הד"ר הרצל האמין, כי יעלה בידו להטות את השולטן להצעתו, ואז יהיו לו קונצסיות אחרות ולא יהיה צורך להכנס לעסק הזה.

הרצל האמין, כי יהיו לו קונצסיות רבות מהשולטן, אבל אני, שלא היתה לי ידיעה ברורה בדבר עבודתו ותקוותיו בסטמבול, נצטערתי, כי עזבנו את העסק החשוב הזה, שלפי דעתי היה יכול להיות לתועלת רבה לישוב המודרני והאטי[2], אבל,כאמור למעלה, לא יכולתי לדחוק את הענין הזה.

אחרי מות הרצל נתעורר הענין הזה מצד ולפזון, שחפץ כפי הנראה, לבוא אל הקונגרס השביעי באיזה מעשה בולט לעינים.

בסוף הקיץ שנת 1904 כשהייתי בא"י, פנה אלי עוד הפעם ולפזון, ובקש ממני לשלוח לו את התיק עם כל החשבונות והתקנות של חברת מסלת הברזל יפו-ירושלים.  את בקשתו מלאתי.  אחרי זמן מה, בא ליפו אחד הדירקטורים של חברת מסלת הברזל יפו-ירושלים היושב בפריז, שהיה לו חלק גדול ממניות החברה.  האיש הזה התאכסן באותו המלון, שישב שם ה' חיים, סוחר יפואי ושותפו של האגרונום א. אהרנסון.  ומפני שחפצתי להתרחק מכל מיני תַוְכָנוּת, שיש בה אבק של סרסרות, מסרתי את הענין הזה לה' חיים, שידבר עם בעל המניות בדבר מכירתן.  ה' חיים מסר את המשא ומתן עם הדירקטור הנזכר לשותפו אהרנסון, וזה האחרון שִתַף בעסק זה את ידידו הד"ר סוסקין.  העסק הזה נשאר בידי האנשים הנזכרים זמן מה – עד הקונגרס השביעי, שהיה בבזל בקיץ 1905.אל הקונגרס הזה בא הד"ר סוסקין וה' אהרנסון והציעו לפני וולפזון, קאן וחבריהם את העסק הזה כדבר חדש בשבילם.  ד"ר סוסקין ואהרנסון אמרו, כי הם מכירים את האיש בעל המניות והם נכונים להכנס עמו במשא ומתן, רק שדבר העסק יהיה שמור בסוד גמור ממני, ולהוצאות הנסיעה לפריז ושאר הוצאות קטנות בקשו סכום שלשים אלפים פרנק.–

וולפזון, קאן והד"ר קצנלסון, כמו שספרו לי, דחו את המתוכים האלה:  ראשית, מפני שאמרו להם להחזיק את הענין בסוד ממני, בשעה שהם ידעו, כי אני הצעתי דבר זה עוד לפני שלש-ארבע שנים קודם לכן;  ושנית, מפני שדרשו סכום גדול כזה להוצאות.

גם אחרי כל אלה לא התיאש וולפזון מעסק זה.  הוא שמר את התיק ששלחתי לו והתענין בו.  במכתבו מיום 5 לנובמבר 1905, כתב אלי, כי ביום 22 יהיה בפריז ויתעסק בענין מסלת הברזל.  ביום 20 לחדש זה כתב אלי מפריז: עבדתי פה בענין מסלת הברזל ומסרתי את הענין לעורכי-דין, שיתענינו בתיק מצדו המשפטי.  ביום 27 כתב אלי מקלן עוד פעם, כי מתעסק הוא בענין זה וראה בפריז את רוטשילד, והלה אמר לו, כי אם יהיה בידינו ענינים מעשיים בארץ-ישראל להציע לפניו, ישים לבו להם.  אבל בינתים נכנס גם וולפזון למשא ומתן בקונסטנטינופול ועזב את הענין הזה, שלא נתן בו אמון, בלתי זכיות מיוחדות מממשלת תוגרמה.

כשעזבו בוינא את ענין מסלת הברזל, אמרתי להרצל וחבריו, כי נכון אני ללכת ללונדון לראות את מצב הבנק ולהתודע מה אפשר לתקן שם וכיצד לסדר עניניו, וכל זה למשך שני חדשים.  אחרי עבור הזמן הזה, יהיה ביכלתי להודיע להם בבירור, אם אקבל הזמנתם להשאר בתור מנהל או לא.  התניתי תנאי מפרש, כי אם אקבל את המשרה, אשאר בלונדון רק כדי לסדר את עסקי הבנק שם, ואחרי-כן על הבנק לפתח סניף בארץ ישראל ולמנות אותי למנהלו בארצנו.

עפ"י התנאים האלו עזבתי את ווינא והלכתי ללונדון.

 

פרק ד

הרצל פנה אל אלי הכסף בלונדון בדבר יסוד מדינה יהודית. – לא מצא את אשר בקש לא במזרח העיר ולא במערבה. – פנה אל העסקנים העשירים בדבר יסוד הבנק.  גם בזה לא הצליח. –  חבור התקנות ואשורן. – ועד המפקח וההנהלה.

באתי ללונדון שני ימים קודם חג הפסח (תרס"א), ומפני החג נגשתי אל עבודתי רק אחרי ימים אחדים.

בזמן האחרון נודע לי מידידיו של הרצל וממתנגדיו סדר התיסדות הבנק וההרפתקאות שעברו עליו.

הרצל פנה תחלה בהצעתו בדבר יסוד מדינת היהודים אל אילי הכסף בלונדון, כמו הירש, רוטשילד, מונטגו ודומיהם.  אחדים מסופרי היהודים בלונדון וחכמיהם, עזרו על ידו.  אחדים מן העסקנים העשירים (רוטשילד ומונטגו) שמו לב להצעותיו ונכנסו עמו במשא ומתן, אלא שהיו מתונים בענין זה, כנהוג אצל בעלי מעשים;  שקלו וטרו, דברו והתוכחו, כיצד ומאיזה צד להתחיל בזה.  והרצל, שהיה מסור לרעיון משאת נפשו בכל לבבו ונפשו, בגופו ובמאדו חשב והאמין, כי יעלה בידו להסיר כל המכשולים מדרכו, ולכן דרש מאת העשירים העסקנים האלו עבודה תכופה ומהירה.  כשראה את קרירות רוחם, הודיע להם באופן נמרץ, במשך המשא ומתן, כי אם לא יעמדו לעזרתו יפנה אל העם.  ועד שהוא עמד בדברים ובראיונות עם אחדים מהם, עוד טרם קבל תשובה שלילית מהם, פנה אל העם, באמצעות מיטינגים שנערכו במזרח עיר לונדון, ונשא שם נאומים.  העסקנים העשירים הללו, שלא חפצו למסור את הענין הזה לידי העם, בשמעם כי באותו זמן שהרצל נושא ונותן עמהם, הוא עושה כבר פומביות בתוך העם, הפסיקו את המשא ומתן עמו.  ויעזוב אותם הרצל וילך וייסד את הקונגרס.

ואף אמנם גם סבות אחרות גרמו לזה, כי לא הצליח הרצל למשוך אליו את אילי הכסף מהיהודים, והסבות הן עתיקות ותמיד נראות הן כחדשות, ביום שידובר על עבודה לאומית בתוך עמנו.

בלונדון, עיר מטרופולין של אנגליה, מפורדים היהודים לשתי כתות רחוקות אשה מחברתה.  במזרח העיר יושבים היהודים המהגרים, אשר באו מזמן קרוב ומתעסקים במסחר קטן או מלאכות שונות.  מלבד אולי אחדים יוצאים מן הכלל, הרי השכלתם של מהגרים אלו מצומצמת ומעמדם בחברה נמוך.

והיהודים אשר במערב העיר, כאחיהם בצרפת וגרמניה, עומדים ומכריזים על כל צעד ושעל, לצורך ושלא לצורך, כי אין עם ישראל בעולם, וישנם רק יהודים אנגלים, צרפתים או גרמנים.  בראש אגודת היהודים באנגליה, ביאת-הכח הרשמית של היהדות האנגלית, עמד קלוד מונטיפיורי, זה שכתב ספר גדול שבו הציע, כי היהודים יכירו את ישו הנוצרי לנביא, ואז תבוא תשועת ישראל ושנאת העמים להם תעבור כליל מן הארץ.  לדוגמה הנה אחת מדרשותיו שנדפסו בשנה זו (בספר הזכרון מן 18 יולי 1901).  הוא נשא את מדברותיו על העבודה הפוריה של חברת "אגודת אחים", המיסדת בתי ספר ללמוד לשון אנגליא במזרח, וספר בשבחה של חברת ה"עזרה" בברלין, שהעמידה לה למטרה ללמד את השפה הגרמנית ליהודים במזרח, ודבר משפטים עם "חברת כל ישראל חברים", שנוסדה לפי דעתו, רק בשביל ללמד ליהודים את השפה הצרפתית ולקחה לה את השם "כללית" (אוניוירזיל).  המלה "אוניוירזיל" בולטת ומראה ביותר על לאומיות ישראלית, שאיננה כלל בעולם.

גם הרבנים באנגליה, באותו פרק הזמן, ובכללם גם הרב אדלר בעצמו, הרכינו את ראשם לפני "גדולי הדור" ההוא.  כהכהנים בשעתם, שהעמידו את היהדות על הקרבנות, כן העמידו רבנים אלו את כל היהדות על ההיכל והתפלה בו בשבתות.  ובשביל אלה שקשה להם לבוא לתפלה בבוקר בשבתות, הציע הרב אדלר, לתקן תפלה בימי השבתות לפנות ערב, תפלה שלא תפריע אותם מעסקיהם (ספר הזכרון הנ"ל).

וישנם כאלה שראו את עני ישראל, וחפצו לעשות איזה דבר גדול בשביל עמם, אבל יראו פן יזיק הרעיון הלאומי לזכויות היהודים היושבים באנגליה, בצרפת וכדומה.  וישנם גם יחידי סגולה שנטו להתישבות היהודים בארץ אבותיהם, אבל לא האמינו, כי אפשר להשיג את השרטר מממשלת תוגרמה, ויאמרו להרצל: תן לנו את השרטר ונתן כסף.  ויש אשר הביעו הסכמתם לרעיון הגדול הזה של שיבת ישראל לארצו ההיסטורית, וחפצו לעבוד בזה   לעזור בהוצאתו אל הפועל, אבל דעתם היתה, כי ענין כזה צריך להיות בידי היהודים העסקנים הגדולים, אשר יעשו מעשיהם בחשאי ובזהירות הדרושה, ולא בידי איזה קונגרס, בפומבי גדול, בידי ההמון שאיננו מרגיש, לפי דברי אחדים מהם, באחריות שהוא מקבל על עצמו.

כשהחליטו בקונגרס ליסד את הבנק העברי, פנה הרצל עוד הפעם אל העסקנים העשירים, אבל באותו זמן כבר מצא את דלתות העשירים סגורות לפניו;  הם שהתנגדו לפומביות שעשה הרצל לציוניות, לא האמינו, כמובן, כי אפשר ליסד בנק ע"י הכרזות פומביות בין העם.

במצב כזה לא מצא הרצל תומכים, לא במזרח העיר לונדון ולא במערבה, ונשאר גם בלא עזרה חמרית וגם בלא עזרה מוסרית לעבודתו הכבירה.  אבל מצד אחר, אמונתו הגדולה באמתות הרעיון – יסוד מדינה יהודית – והצורך בכלי שרת זה – הבנק – בשביל ההסתדרות הציונית, ומצד שני – הראיונות שהיו לו בינתים עם אחדים מגדולי הממשלות, הוסיפו לו אומץ ואמונה, כי יעלה בידו ליסד את הבנק גם בלי היהודים העשירים.

ביום החמישי לאקטובר שנת 1898 בא הרצל ללונדון ביחד עם ה' וולפזון, והחליט לחבר את תקנות הבנק ולאשרן.  בתור מזכיר לבנק הזמין את ה' לוי, שידע אשכנזית ואנגלית על בורין, כדי שיהיה המליץ ביניהם ובין עורכי הדינים, היודעים סדרי התיסדות חברות של מניות, אבל כבר בראשית עבודתם מצאו מכשולים על דרכם, וזה הדבר: בלונדון, כמו בכל הערים הגדולות – המרכזים הגדולים למסחר ותעשיה – ישנם בעלי מעשה, המיסדים חברות שונות באמצעות בעלי הון עם קרן קימת ממשית, וגם עסקנים כאלה, הבונים חברות באויר והקרן קימת שלהן כתובה רק על גבי הניר.  לאלו ולאלו יש עורכי דינים שלהם עורכי הדינים הגדולים והנכבדים באים במשא ומתן רק עם בעלי הון, כמו כן הבנקים משתתפים רק עם אלה הידועים בשוקי הממונות.  אבל הסרסורים, הבונים חברות על קורי עכביש, יש להם עורכי דינים שלהם – אנשים מעולם התוהו...  וכאשר באו הד"ר הרצל וידידיו ופנו אל עורכי הדינים המפורסמים והנכבדים, לא יכלו אלו האחרונים להבין אותם:  הם ראו לפניהם מלומדים וסופרים נכבדים, הבאים ליסד חברת מניות בלי כסף – דבר שאיננו רגיל כלל בחוגיהם.  מטעם זה נראו עסקנים אלו מוזרים להם ופנו להם עורף.  אז הזמינו הרצל וחבריו את מר בנטביטש, עורך דין וציוני ידוע ואיש נכבד, ובעזרתו החלו לערוך את תקנות הבנק.

נתעוררה השאלה באילו אמצעים חוקיים אפשר להבטיח לבנק זה את אפיו הציוני, כלומר – למנוע את אפשרות הדבר, שבזמן מן הזמנים תבוא קבוצה, שתרכז בידה את רוב המניות ותטה את עבודת הבנק ממטרתו העקרית שלשמה נוסד – להיות כלי שרת לרעיון הציוני – ותנהלו כבנק לשם עסקים רגילים.  לשם פתרון שאלה זו החליטו להוציא מיליון תשעים ותשעה אלף ותשע מאות אקציות רגילות ומאה אקציות-בכורה, שיהיו שקולו כנגד כל האקציות הרגילות.  מניות הבכורה תמסרנה לועד המפקח של הבנק, שיבָחר על ידי הקונגרס הציוני.

עריכת התקנות נמשכה זמן רב ולבסוף יצאו תקנות שאינן מתוקנות כל צרכן.

אחרי כן נפגשו בהרבה והרבה מכשולים, כשהיה צורך לחתום את התקנות בידי המיסדים הציונים, שהיו פזורים בכל ארצות תבל.  נוסף לזה חסרון כסף, כי היה צורך בסכום גדול, אלפים לירות, רק למס הממשלה, מלבד הוצאות שונות להתיסדות החברה.  אחרי אשר עברו בעבודה רבה ותכופה את כל ההרפתקאות האלו, נתאשרו התקנות ביום 20 מארץ שנת 1899.

כאמור למעלה, לא מצא הרצל לא במזרחה של לונדון ולא במערבה אנשים שיהיו ראוים, או שיסכימו להכנס להנהלת המוסד הזה, ובאין ברירה הזמין לתוך הועד המפקח שהד"ר הרצל עמד בראשו, את בחירי הציונים מן הסופרים והמלומדים שהיו עמו בתנועה הציונית, הלא הם: ד"ר מכס נורדוי, מנחם אוסישקין, יחיאל צ'לנוב, ד"ר מנדלשטם, אלכסנדר מרמורק, יונה טיומקין, שמואל שור, קרל הרבסט, שלמה רוזנהק, מוריץ שנידר, אשר קוקש, ליאופולד כהן, אוסקר מרמורק, ריקרד גוטהייל, ישראל ייֶלסקי, איסידור יאסינובסקי, מ. ברנשטיין-כהן, שמואל פיגלס, אֶלמן, – כל אלה נכנסו לתוך הועד המפקח.  את הד"ר רודולף שאוער, אברהם הורנשטין, ליב שליטא – ואחרי כן גם את יוסף קובן וליאופולד גרינברג – הזמין בתור גוברנרים, היינו: אלה שיש להם יד בהנהלה מצד מאה המניות של המיסדים;  ואת ה"ה: דוד וולפזון, שמואל ברבש, יעקובס קאן, גריגורי לוריא ושלמה זקס – הזמין בתור דירקטורים מצד כל בעלי המניות.

__________

 

פרק ה

הדירקטורים שהתענינו במוסד. – סדור המשרד של הבנק. – התלוננות בעלי המניות. – ההוצאות הגדולות של הסדור. – אמצעים לכסות את ההוצאות.

מן העסקנים שהתענינו בהרחבת המוסד ועזרו לו כפי יכלתם ראוי לציין את אלה:

שמואל ברבש (בעל בית בנק באודיסה) מזקני חובבי ציון, שעמד הרבה שנים בתנועת החובבים ברוסיה והוא גם הגזבר לחברת "התמיכה ליהודים עובדי אדמה ובעלי מלאכה בארץ הקדושה".  הוא השתדל למכור מניות על יד בית הבנק שלו באודיסה ומכיריו ברוסיה, והיה מסור לתנועת התחיה בכל לבבו ונפשו.

דוד וולפזון (קלן):  האיש הזה היה אחד מעמודי התוך, אשר הרצל נשען עליו.  וולפזון – הורתו ולידתו היו בארץ רוסיה.  בימי נעוריו הטילהו מצבו לארץ גרמניה והתגרמן, אולם גרסא דינקותא לא עזבתהו.  הוא היה חובב ציון עוד טרם הופיע עלינו גאון הרצל ושיטתו המדינית, והיה גם עסקן נאמן בכל צרכי הצבור בקלן, מקום מושבו, נדבן ופזרן לכל דבר שבצדקה וביתו היה פתוח לרוחה לעניים הנודדים דרך קלן והיה מעניקם בידו הרחבה.

כשיצא לאור ספרו של הרצל "מדינת היהודים", התענין בו וולפזון מאד, הלך לוינה לראות את מחבר הספר הזה, התודע אל הרצל, והלה מצא בוולפזון יהודי בעל לב, הדואג לעמו וארצו, עסקן חרוץ ובעל דעה רחבה בעולם המעשה, – ושניהם כרתו ברית אהבה ביניהם.  ומאז עבד יחד עם הרצל והקריב לתנועתנו הלאומית את רובי עתותיו וכסף רב.

רבות עמל בהתיסדות היק"ב ומרובות היו טרחותיו כל הימים, מאז היק"ב עובד עבודתו.  מעת שנכנסתי אל הבנק בתור מנהל, הייתי כותב לו שתים-שלש פעמים בשבוע מכתבים מפורטים ממהלך העסקים בבנק, ועל כל מכתבי הייתי מקבל תשובות מפורטות.  אף הוא היה האיש היחידי מעולם המסחר והמעשה, שעמד קרוב להד"ר הרצל והיה יכול לפעול עליו, ובשעה שלא יכולתי להסכים לדרישת הרצל ולפקודתו בעסקי הבנק, הייתי קורא לעזרתי את וולפזון, והוא בכל עת היה מסכים לדעתי והיה משתדל להטות גם את לבב הרצל.

יעקבוס קאן:  האיש הזה הוא בנקיר בן בנקיר, בן בנו של בנקיר.  כמאה שנה עומד על תלו הבנק הפרטי של המשפחה הזאת בהאג, בשם "ליססא וקאן".  אבותיו, לפני מאה שנים היו יהודים אדוקים, אולם מדור לדור פגה אדיקותם, ומר קאן שלנו לא קבל חנוך יהודי כלל, אלא, כפי שספר לי וולפזון, בימי ילדותו היה לו מורה אנגלי, שקרא עמו הרבה תנ"ך והשריש בקרבו אהבה ליהודים, לארצם ולאומיותם.  המחנך היה מספר לו מדברי ימי היהודים, כי היו להם ארץ וממשלה, נביאים ומלכים.  ספורים אלה עשו רושם על הילד, ובהיותו נער עלה פעם אחת על דעתו לעזוב את בית אביו וללכת לפלשתינה ליסד שם ממלכה.  הוא הלך אל תחנת מסלת הברזל ובקש שימכרו לו כרטיס נסיעה לפלשתינה.  הכרטיס לא השיג, והוריו החזירו אותו, כמובן, מן התחנה וצוו אותו שלא ילך לפלשתינה...  עברו ימי הילדות והוא שכח את גירסא דינקותא שלו, שלמד מפי המחנך.  בשנת 1898, בעת הקונגרס השני, בא לבזל במקרה – לשם טיול, וראה את השלט הגדול על מרפסת בית העיר, שהיה כתוב עליו "קונגרס של הציונים".  קאן זכר את אהבת ילדותו לעמו ולארצו, נכנס אל אולם הקונגרס בתור אורח, ושמע את הנאומים של הרצל ונורדוי, אף קרא את העתונים והחוברות שיצאו אז בבזל והתחיל להתענין בתנועה הציונית.  כמו כן התענין ביסוד הבנק העברי, שעליו דברו בקונגרס הזה, אבל כששמע את הוכוחים על הבנק, שיצאו מפיות אנשים שאינם מומחים בדבר, עזב את הקונגרס ויצא לטיולו.  הקונגרס עשה עליו רושם נמרץ, ובשובו לביתו כתב מכתב לוולפזון, והודיע לו, כי הוא יודע עסקי בנקים וחפץ לדבר עמו בדבר יסוד הבנק העברי, שעליו נשאו ונתנו בקונגרס השני.  וולפזון לא ידע את קאן וכתב להאג לשאול אילו ידיעות על האיש הזה ומעשהו.  התשובה היתה, כי הוא בן לאחת המשפחות המיוחסות בהולנד, איש נכבד ובנקיר עשיר.  אז הציע וולפזון לקאן שיבוא לקלן.  באותו זמן היתה החתימה-לנסיון על מניות הבנק בביתו של וולפזון.  בראשית התודעותם אמר לו קאן, כי הוא איננו מאמין, כי העם יתן את כסף המניות של הבנק הזה;  אבל אחרי שעבר על כל המכתבים והמשא ומתן בכתב, שהיו שמורים בידי וולפזון, שנה את דעתו וימנה בבית וולפזון על אלף מניות, סכום שהיה יחידי בספר המנויים, מלבד הסכום אלפים לי"ש שהרצל חתם.  וולפזון היה שבע רצון מידידו זה והציגהו לפני הרצל.  הלה הציע לפני קאן להכנס לתוך הבנק בתור דירקטור, והרצל שמח מאד, כאשר קבל קאן את הצעתו, מפני שהוא היה הבנקיר האמתי היחידי.  ובאמת קאן הוא כח גדול בעולם הכספים, והיה יכול להביא תועלת גדולה לסדור הבנק.  אולם הוא דרש, כי הרצל יעמוד על משמרתו בראש הועד המפקח,שבידו מניות המיסדים, ותעודתו תהיה רק להשגיח, כי הבנק לא יסור מן המטרה הציונית, אבל סדור הבנק ועסקיו הרגילים ישארו בידו של קאן ובידי עוד אחדים מהדירקטורים, המבינים בעסקי בנק.  והרצל, שהיה רוח החיה בכל אפני התנועה והכניס את עצמו לענינים הגדולים וגם לקטנים, לא נתן לקאן את דרישתו, והלה התפטר ממשמרתו בתור דירקטור של הבנק העברי.  (הוא נכנס אחרי-כן בתור דירקטור של חברת אנגליא פלשתינה כמו שיסופר להלן).

היו בבנק גם שני גוברנרים (כלומר – דירקטורים מצד הועד המפקח) – יוסף קובן וליאופולד גרינברג, כמו שנזכר למעלה.  הראשון הוא סוחר אמיד ומשכיל, מסור לתנועה הציונית בלבו ובכיסו, וגם נדבן לדברים שבצדקה, והשני – עתונאי, שקרא ושנה הרבה בספרות הישראלית בשפה האנגלית.  בבנק עבדו שלא על מנת לקבל פרס.  עיקר עבודתם היה לא לסדר את עסקי הבנק, שאינם בקיאים בהם כלל, אלא למלא את הדרישות הרשמיות של חוקי אנגליה, כגון לחתום על תעודות המניות וכדומה.

סדרי הבנק המשרדיים, טרם בואי, הונהגו על ידי המזכיר לוי.  האיש הזה היה ממלא את תפקידו כפקיד אנגלי ועשה כל הנחוץ לפי דעתו בידו ובעטו.

היה עוד דירקטור שלישי, מר הנרי רוזנבלים מיאססי.  זכות חותנו עמדה לו להיות בין דירקטורי הבנק: חותנו היה בנקיר ברומניה, ויכנו המיסדים גם אותו, על ידי חתימתו על תקנות הבנק, בשם בנקיר.  והאיש הזה, רוזנבלים, ישב ביאססי בלי שום עסק, והזמינהו הרצל שיבוא ללונדון ויקח על עצמו הנהלת הבנק.  ורוזנבלים בא ללונדון והתישב שם.

יסוד חברה כזו, בעלת שני מיליונים מניות. הצריך מנהל בקי ועובדים חרוצים, אבל מנהל כזה לא היה, ורק המזכיר לוי, שלא היה בקי כלל בענין זה, הדפיס כרוזים והזמנות לאלפים בהרבה לשונות ושלח אותן לכל ארצות תבל.  משרד הבנק בלונדון החל לקבל הזמנות על מניות טרם שנעשו ההכנות המשרדיות לזה;  מאות, אלפים, רבבות ומאות אלפים מכתבים בלשונות שונות – עברית, רוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית – וסכומים קטנים במטבעות שונות של המדינות השונות, במזומנים ובשיקים על בנקים שונים, החלו ניתכים כגשם על משרד הבנק, ומנהלו, המזכיר לוי, וכן שאר הפקידים ידעו רק אנגלית וגרמנית, ולפיכך נסתבכו החשבונות בכלל, ובפרט חשבונות בני רוסיה, מפני ששני שלישים מהם נכתבו עברית ורוסית.  בשל כך נתעוררו תלונות מצד המנויים ברוסיה, שלא קבלו תשובה בזמנה על מכתביהם.  עוד יותר גדלה ההתאוננות, בעת אשר אלה, ששלמו בעד המניות בשלימות, דרשו את מניותיהם, ומשרד הבנק לא יכול היה למלא את בקשתם, מפני הקושי שהיה בסדור החשבונות.  נוסף גם דבר זה: על פי חוקי אנגליה מותר להניח את החותם על המניות, רק במעמד הדירקטורים באספתם, בלונדון היו רק שני גוברנרים שהיתה להם רשות לחתום על המניות, ולפיכך הוצרכו לחכות עד שיבוא דירקטור שלישי – אחת לשלשה או לארבעה חדשים.

רבים מן העסקנים נטו להאמין כי בגלל הסבות האלו, – ערבוביה במשרד הבנק בלונדון, – מעטו המנויים על המניות.  ואם אמנם יש קורטוב של אמת בהשערה זו, אבל, לפי דעתי, לא זו היתה הסבה הנכונה:  הסבה האמתית היא, – כמו שחויתי דעתי בענין זה במקום אחר – כי העם, ההמון, נתן כפי יכלתו, והוא נתן לא בשביל עסק, אלא לעזור להסתדרות הציונית, נתן עזרה לישוב ארץ ישראל, ויותר אי אפשר היה לחכות מן העם לתכלית זו.  ובעלי ההון לא חפצו להשקיע סכומים הגונים בבנק זה, מפני שאין דרך בעלי עסקים להכנס לבנק, שמטרותיו המדיניות קודמות לעסקי בנק רגילים, ובפרט למוסד אקציונרי כזה, שיש לו מאה מניות מיסדים, כאמור לעיל, בידי מנהלי התנועה הציונית, היכולים בכל עת להכריע את הכף לצד ענינים קולוניזאציוניים, הרחוקים משכר וקרובים להפסד.

הדירקטורים האמינו, כי על ידי ההכרזה ומודעות בעתונים יגדל מספר המנויים על המניות – והוציאו על זה כסף רב. כמו כן החזיקו מספר גדול של פקידים, יותר מכפי הצורך, וכל אלה בצרוף הוצאות האשור, המס, שכר עורכי הדין והנסיעות הרבות הגדילו את סכום כל ההוצאות.  ובזמן שבאתי ללונדון בחודש מרץ 1901 הגיעו ההוצאות כבר לסכום שבעה ועשרים אלף לי"ש, וכל זה על הקרן בעין של 170000 – 175000 לי"ש.

אחרי עבודה בבנק במשך חמשה שבועות, סדרתי את החשבונות, עד כמה שהיה אפשר לסדר במצב המסובך האמור למעלה, פטרתי חלק גדול מהפקידים, שלא היו דרושים כלל למוסד, והפסקתי להדפיס את המודעות בעתונים.  ואחרי כל זאת ראיתי במוסד זה בריה בעלת גוף גדול ורגלים קטנות, שלא יוכלו לשאת את הגוף בשל ההוצאות הגדולות, שכבר נעשו ושהגיעו בסוף יולי עד לסכום 29923 לי"ש, – סכום שאינו מתאים כלל להוצאות יסוד מוסד כספי, ובפרט במצבו של הבנק אז, בשעה שלא הצליח לאסוף לא רק את הקרן המאושרת – שני מיליונים לי"ש – אלא אף את החלק השמיני ממנה, הדרוש להתחלת עבודתו עפ"י תקנותיו.

אחרי עיון רב בחשבונות, מצאתי, כי יש אמנם אפשרות לכסות את הוצאות ההתיסדות מאמצעים אחרים, בלי לנגוע בקרן הבנק: חשבתי ומצאתי, כי יש כמאה אלף איש, שנמנו על מניות הבנק והכניסו דמי קדימה, ופגרו לשלם את שאר הסכומים,ועל פי תקנות הבנק אבדו מנויים כאלה את זכותם על הכסף שהכניסו בתור דמי קדימה.  סכומים אלה נצטרפו בקירוב לסכום של עשרים וחמשה אלף לי"ש.  מלבד זאת היו כשבעת אלפים לי"ש רווחים על הכספים, שנגבו מאת המנויים.  בסכומים אלו, כפי שמצאתי, אפשר יהיה לכסות את ההוצאות בשופי.  שמרתי את הדבר הזה והחלטתי להציע לפני הדירקטורים – אחרי שתתמלא הקרן של הבנק עד לסכום מאתים וחמשים אלף לי"ש – להשתמש בחלק הכי גדול של הכסף הזה לכסוי הוצאות ההתיסדות, ולהניח רק סכום קטן בשביל אלה, שיבואו לשלם אחרי שאבדו זכותם, והדירקטוריום יסכים להתנהג עמהם לפנים משורת הדין ולקבל מהם את שאר התשלומים.

באופן כזה פתרתי לפי שעה לעצמי את השאלה החמורה הזאת בדבר כסוי ההוצאות.  אבל שאלת מלוי הקרן עד הסכום המכשיר את הבנק להתחיל בעבודתו – נשארה תלויה ועומדת.

 

_________

 

פרק ו

הרצל שב מקונסטנטינופול ללונדון. – בקלוב המכבים. – עוד הפעם שאלת מלוי קרן הבנק. – חברת אחריות. – מניות של הבנק המינסקאי. – הצעות אחרות. – חברת אנגליא פלשתינה. – הדירקטורים

במאי 1901 הוזמן הד"ר הרצל לקונסטנטינופול, להתיצב לפני השולטן.  הרצל שב משם מלא תקוות טובות.

במעמדי בא אל הרצל עתונאי ובקש ממנו, שימסור לו אילו ידיעות מנסיעתו.  הרצל השיב לו בצחוק של שביעת רצון: בשעה שהמצב טוב אין צורך לפרסם ידיעות בעתונים – וספר לו אילו דברים, שאינם מעלים ואינם מורידים.  את פרטי השיחה עם השולטן לא ספר אפילו לידידיו היותר מקורבים, אבל העובדא כשהיא לעצמה עשתה רושם טוב על היהודים בכל העולם.  גם בלונדון עשתה נסיעת הרצל לקונסטנטינופול רושם טוב, וחברי קלוב המכבים בלונדון הזמינו אותו לסעודה בנשף שערכו לשם כך.

חברי הקלוב הזה הם, כידוע, מסלתם ומשמנם של היהודים האנגליים.  במקרה זכיתי גם אנכי להיות מוזמן לסעודה ע"י הקולונל גולדסמיד, אשר בהיותו בארץ ישראל בשנת תרמ"ג (בחג הפסח) התאכסן בביתי בראשון לציון.

כמובן, השתדלו ידידיו של הרצל לעשות בנשף זה פומבי לציוניות.  הקולונל גולדסמיד נאם נאום נלהב, כיהודי נאמן לעמו ולארץ אבותיו.  הוא הראה על מצבם הנורא של היהודים בארצות רבות, על העננים השחורים הפרושים על שמי העתיד, ופנה לחבריו ועוררם לצאת בדרכי המכבים הקדמונים, לעזור לעם ישראל להשיב אותו לארצו העתיקה, לתת יד להרצל ולהתאחד עם הציונים וכדומה.  אבל דבריו החמים, שיצאו מקרב לבבו, נפלו על אזנים אטומות.

זנגביל הטיף כדרכו חדודים יפים, שהצחיקו את החברים, אבל לא עוררו אותם לאיזו התקרבות או התענינות בעבודת הרצל, ואחד הרבנים שהיה באותה מסבה לא יכול להפטר בלי נאום, ולכן הרים כוס לחיי המכבים, כאילו לא דובר פה מאומה על עניני היהודים, וכך נגמר הנשף ונשתקע.

כמו כן נשתקעה באנגליה גם ענין הראיון אצל השולטן, אף על פי שסופרים אחדים דבריו עליו בעתונים האנגליים.

נשתקע ענין הבקור באנגליא, אבל ברוסיא, מקום החובבים הזקנים, נשארה התרוממות הרוח והם הוסיפו לעשות תעמולה למכירת מניות הבנק, והשתדלות זו העלתה את סכום המניות עד 188,000  לי"ש.

אחרי שני חדשים לערך ירדה התרוממות רוח זו גם ברוסיא, וכספים מחיר המניות התחילו לבוא אל הבנק בסכומים מצומצמים.  קרן הבנק עלתה אז עד למאתים אלף לי"ש;  חסרו, איפוא, כחמשים אלף לי"ש ויותר, עד מלוי הסכום מאתים וחמשים אלף לי"ש הדרושות על פי תקנות הבנק.  והנה באו הצעות שונות:

זמן מה, קודם שהרצל הלך לקונסטנטינופול, בא לפניו ה' שויף, סוכן לחברת אחריות החיים ברוסיה, והציע ליסד חברה עברית לאחריות החיים.  הרעיון כשהוא לעצמו היה לו בסיס הגיוני, ראוי לתשומת לב. כידוע, נכנסים לחברות כאלו מדי שנה בשנה סכומים גדולים מתשלומי המובטחים, ונשארים ברשות החברות בפקדון לזמנים ארוכים.  וגם בשנה שהחברה משלמת סכומים ידועים למובטחים על פי כמה וכמה פוליסים, הרי נכנסים לקופתה באותה שנה גם כספים מאת המובטחים, שעדיין לא כלה זמן הִבָטחותם.  סכומים אלו הולכים ומתגדלים בכל החברות משנה לשנה.  וכידוע, יש מחכמי הכלכלה האומרים, כי חברות אלה הן משאבות, השואבות קפיטלים ממוסדות שונים ומכניסות אותם אל תוך קרבן.  ומפני רבוי הכספים, הן מבקשות להן עסקים בטוחים להכניס בהם את כספן שישא פרי.  יצא מזה, על פי דעת המרצה ה' שוויף, שאם תהיה חברת אחריות גדולה, אפשר יהיה להשתמש בכספים אלו לשם קנין קרקעות בארץ ישראל, בנין בתים וכדומה.  

בנוגע להצעה זו, חויתי אנכי דעתי ואמרתי, כי אמנם יש ברעיון זה קורטוב של אמת, אבל אליה זו יש בה גם קוץ: ראשית, בשביל ליסד כעת חברה לאחריות – בשעה שיש הרבה חברות לאחריות בעלות קרנות גדולות – דרוש שלחברה שלנו תהיה גם כן קרן גדולה, ומאין נקח את הכסף?  שנית, אם נבוא ליסד חברה כזו בטורקיה יתרבו מאד ההוצאות רק בשביל השגת רשיון, וסוף סוף לא יהיה אמון בה מצד המבטיחים את עצמם באחריות, מפני שהיא תהיה חברה עותומנית;  ואם ניסד חברה כזו באחת הארצות באירופה, לא תתן לנו ממשלת אותה ארץ את הרשות להעביר כספי המובטחים לארץ ישראל ולהשקיעם בעסקי הישוב היהודי, מפני שכל הממשלות יש להן בקורת והשגחה על חברות אחריות, המחזיקות ברשותן את החסכונות של בני מדינותיהן:  הממשלות שומרות על כספים אלו לתועלת המובטחים וגם לתועלת המדינה, לבל תתרוקן מאמצעי כסף גדולים.

אחרי שבארתי להרצל דעתי זו, עזב את הרעיון הזה.  אולם באותו זמן, בחדש יולי 1901, בא ה' שוויף עוד הפעם והציע לפני הד"ר הרצל לקנות את המניות של חברות האחריות "קוממרץ" ברוסיה, שכמעט כולן נמצאות בידי הבנקיר אליעזר פוליאקוב במוסקבה.  הרצל התענין בעסק זה.  על ידי כך חשב, ראשית, להכנס למשא ומתן עם בנקיר ידוע כמו אליעזר פוליאקוב.  ושנית, אולי על ידי קנית המניות של החברה לאחריות יסכים פוליאקוב לקנות מניות של הבנק היהודי ויהיה ביכלתנו למלאות את הקרן החסרה של הבנק שלנו.  לפיכך החלטנו לבוא במשא ומתן עם ה' פ. בענין זה.  רעיון זה נתעורר באחת הישיבות, שהיתה בשבת במלון ססיל בלונדון, ששם התאכסן הרצל.  והד"ר הרצל לא היה רגיל לדחות איזה דבר, אלא מה שהחליט צריך היה לצאת אל הפועל מיד באותה שעה.  הוא דרש ממני, שלמחרת ביום הראשון בבוקר אצא למוסקבה.  הסברתי לו, שלא אוכל לעזוב את לונדון ביום הראשון, מפני שהוצרכתי לסדר אילו ענינים בהבנק טרם צאתי, וביום השבת ויום הראשון אי אפשר היה כלל למצוא את הפקידים שלנו.  ובקושי נענה לי הרצל, שאדחה את נסיעתי ליום השלישי בבוקר.

הלכתי למוסקבה ונכנסתי במשא ומתן עם ה' פוליאקוב.  הוא הראה לי את הבילנץ של החברה הזאת וממנו ראיתי, כי הקרן של החברה עלתה למליון רובל, שמהם 700,000 רובל היו מושקעים בניירות-ערך שונים טובים, והמותר אצל סוכני החברה.  אנכי הצעתי לו לשלם בעד נירות הערך כפי מחירם בבורסה, ובעד המותר שנמצא בידי הסוכנים – לשלם רק כאשר נגבה אותם, או אחרי שנברר את החשבונות ונמצא אותם באמת בטוחים.  חוץ מזה הצעתי לו, שיקח מאתנו מניות של הבנק העברי על איזה סכום.  פוליאקוב לא הסכים להצעתי והמשא ומתן נפסק.

בהיותי בדרכי לשם עסק זה נפגשתי עם אחד הדירקטורים של "הבנק למסחר המינסקאי".  הלה אמר לי, כי הבנקיר יעקב פוליאקוב, שנמצא אז במצב דחוק, חפץ למכור את החלק היותר גדול ממניות הבנק הנזכר שהיו בידו – ונכנסתי אתו במשא ומתן בענין זה.

ושלש מטרות שויתי נגדי בקנית מניות אלו:  ראשית, מפני שהבנק הזה – אחד-עשר סניפיו היו במקומות מושב היהודים ברוסיה, ולכן תהיה לנו אפשרות למכור בכל הערים האלו מניות של הבנק העברי;  שנית, בנק זה, כשיהיה בידינו, יהיה ביכלתו לקנות את המניות החסרות עוד למלוי הקרן של הבנק שלנו וימכרן אחרי-כן;  ושלישית – בלונדון לא יכול היה הרצל, כאמור למעלה, למשוך לתוך הבנק בתור דירקטורים אנשים עסקנים בעלי צורה הידועים בעולם הכספים, והדירקטורים שהיו ברוסיה לא היו יכולים להתאסף לעתים קרובות, כדי להשגיח על העסק ולדעת אותו לכל פרטיו, כנהוג בכל הבנקים.  אבל אם יהיה לנו הבנק המינסקאי על אחד-עשר סניפיו, אזי יהיה נקל למצוא דירקטורים מעולם המסחר והכספים – או במינסק, ששם היה אז המרכז, או בעיר גדולה אחרת ברוסיה, שלשם יעבור המרכז.  על יד דירקטורים אלה ימונה מנהל מומחה, והנהלה כזו תנהל גם את הבנק העברי בלונדון.

עוד בהיותי ברוסיה הודעתי הצעתי זו להד"ר הרצל במכתב מפורט, והוא פקד עלי לקרוא לווילנא לאספה את הדירקטורים ברוסיה ולהועץ אתם בענין זה.  עשיתי כדבריו וקראתי לשם את ה"ה קצנלסון, אוסישקין ויצחק ליב גולדברג.  הם כולם הסכימו להצעתי והודיעו דעתם להרצל, והלה הבהיל אותי לבוא לווינא ביחד עם הדירקטור של הבנק המינסקאי ה' קוהן, שהיה בא-כוחו של ה' פוליאקוב.

באתי לווינא ולאחר ימים אחדים בא גם ה' קוהן.  עפ"י הזמנת הרצל באו כמו כן אחדים מן הדירקטורים של הבנק היהודי וחברי הועד המפקח של הבנק הזה.  אולם אחרי משא ומתן, במשך אילו ימים דחו את ההצעה, מפני שהדירקטורים אשר במערב אירופא הבינו, כי על ידי קנית המניות של הבנק המינסקאי יוסד מרכז חזק ברוסיא להציוניות בכלל ולעסקי כספים בפרט, וכמובן תחלש השפעת המנהלים במערב אירופה, בעוד שהללו בטחו בהם בעצמם יותר משבחבריהם ברוסיה, וחשבו את עצמם ליותר מוכשרים לנהל עסקי בנקים.

והדירקטור רוזנבלום, הנזכר למעלה, בא גם הוא בהצעה.  רוזנבלום זה לא עסק מעודו בהויות המסחר ולא ידע כלום בעסקי בנק, אבל כדירקטור היתה לו רשות לחשוב מחשבות, כיצד להגדיל את קרן הבנק.  והנה נזדמן לו אחד הסרסרים השחצנים מקונסטנטינופול והבטיח לו להשיג בשביל הבנק קונצסיות בטורקיה, שיהיו שוות מיליונים...  וכל זה אם יתן לו רק 250 לי"ש להוצאות קטנות.  רוזנבלום הסכים לקנות קונצסיות אלו, בשביל להגדיל על ידן את רכוש הבנק, ואז – לפי חשבונו – יהיו קופצים על המניות שלו.  ומי זה לא יקנה רכוש של מיליונים במחיר כל כך קטן?  רונזבלום נתן לסרסור זה את הסכום שדרש.  מובן, כי הסרסור לא בא אחרי כן להביא לו את הקונצסיות.  אחרי שרוזנבלום לא הצליח בזה, עלתה על דעתו הצעה אחרת להגדיל על ידה את הקרן של הבנק.  הוא שמע, כי על הבורסה מרויחים הרבה כספים, ולכן הלך ויסד חברה עם הון של שבע לי"ש, כנהוג באנגליה, והציע לפני הבנק העברי שיתן לחברה זו בהלואה 50,000 לי"ש.  הוא קבל על עצמו לשאת וליתן בשם החברה על הבורסה.  וכספים הרי ירויח – ואז תקנה חברה זו מניות של הבנק... ה' רוזנבלום בא בהצעה זו לפני ישיבת הדירקטורים באלטאוסזה במעון הקיץ של הד"ר הרצל...  אחרי ששמענו הרצאתו, שאל הרצל מה דעתי על הצעה זו, ועניתיו: יש שמרויחים בורסה, אבל עד כמה שידוע לי, יש שגם מפסידים בבורסה...  תשובה זו כמובן, היתה דיה בשביל לדחות את הצעת רוזנבלום.  ותקנות החברה של רוזנבלום נשארו בארכיון של הבנק.

אחרי שנפלו כל ההצעות האלה ואחרי שנוכחתי לדעת, כי קשה מאד המשא ומתן עם הדירקטורים, שאינם באים לאסיפה אלא לזמנים רחוקים, החלטתי לעשות דבר ממשי על דעת עצמי.  שבתי ללונדון ויסדתי חברה מיוחדת בערבון מוגבל בשם "חברת אנגליא פלשתינה"[3].  לאחר זמן קצר היתה ישיבת הדירקטורים בלונדון בראשות הרצל.  בישיבה זו הודעתי על אשור חברת אנגליא פלשתינא, והצעתי: ראשית, כי חברה זו תִמָנה על מניות של היק"ב ותמלא את הסכום החסר עוד, למען שתהיה לוה הזכות להתחיל בעבודה.  ושנית, אמרתי בהצעתי, הנה נחוץ מאד להתחיל בעבודה מעשית בארץ ישראל על-ידי פתיחת מוסד כספי שם.  דבר זה אי אפשר לעשות בשם הבנק העברי, באותו זמן שהרצל עומד במשא ומתן עם השולטן הטורקי בשם הבנק הזה בדבר התישבות יהודים במדה רחבה, ולכן – אמרתי – יהיה לנו האפ"ק לכלי שרת לעבודה מעשית בארץ ישראל, והיא תעבוד בלי רשיון מחיוחד מסטמבול, אלא על סמך חוקי הקפיטולציות הנוהגות בטורקיה, שמהן נהנות חברות אירופיות אחרות.

הד"ר הרצל והדירקטורים הסכימו להצעתי זו.  באותו פרק זמן הגיע סכום הקרן של היק"ב עד 220,000 לי"ש.  היק"ב קנה מניות של האפ"ק בסכום 40,000.  מסכום זה הוציא האפ"ק 30,000 לי"ש לקנות בהן מניות של היק"ב (סכום זה חסר אז ליק"ב למלוי הקרן הדרושה), ועשרת אלפים לי"ש נשארו לאפ"ק להתחיל בהן את עבודתו בארץ-ישראל.

אחרי אשר נמלא מספר המניות של היק"ב עד לסכום 250,000 לי"ש, הצעתי לדירקטורים, שבדמי הקדימה על המניות של אלה המנויים, שפגרו משלם את מחיר המניות, נשתמש לשם כסוי ההוצאות, כפי החלטתי הנזכרת למעלה (פרק ה').  הדירקטורים קבלו הצעתי זו והחליטו להודיע גלוי, כי דמי הקדימה שהכניסו המנויים על מניות היק"ב ולא שלמו את המותר, נשארו לטובת היק"ב.  וברשיון המבקרים הרשמיים כסינו את ההוצאות מכספי דמי הקדימה של המנויים המפגרים.  על פי החלטות אלו נמלאה קרן היק"ב עד סכום של 250,000 לי"ש.  היק"ב הוכשר לעבודה;  סעיף ההוצאות על התיסדות נמחק, ועל-ידי יסוד האפ"ק נוצר בנק חדש לעבודה בארץ ישראל.

כל הדברים האלה נסתדרו בחדש אוקטובר 1901, והקונגרס החמישי נועד לסוף דצמבר.  דחינו את התחלת העסקים עד לאחרי הקונגרס.  אל הקונגרס באו גם הדירקטורים של היק"ב וחברי הועד המפקח.

במשך הקונגרס הזה נתמנו הדירקטורים של האפ"ק ע"י הרצל ודוד וולפזון;  זה האחרון נתמנה ליושב ראש, וקרימיניצקי, גולדברג, כצנלסון, גרינברג, קוהן ואנכי – לדירקטורים.

בישיבות של הדירקטורים הצעתי תכנית העסקים של היק"ב בלונדון והאפ"ק בארץ ישראל, כמו שיובא בפרק הבא, ושבתי ללונדון בראשית ינואר 1902.

 

________

 

פרק ז

הרצאות על עבודת הבנק העברי בלונדון והאפ"ק בארץ ישראל. – החלטה להשאר בלונדון עד אשר יבוא מנהל במקומי. –  העסקים התרחבו. – בילנץ בעתון "די וולט” ופירושיו של ג'ואיש כרוניקל. – משפט עם עורכיו של העתון הזה. –

הבנק העברי – אמרתי בהצעתי הנזכרת בפרק הקודם – נוסד בשביל שיהיה להסתדרות הציונית מוסד חוקי, שכחו יפה לבוא במשא ומתן עם חברות וממלכות, למען לרכוש בדרך רשמי לעם ישראל רשיונות, זכויות וקונצסיות, הדרושים להתישבותנו בארץ אבותינו.  זאת היא המטרה הראשית.  שניה לה, – שהבנק יהיה המתוך בעניני ממונות לעסקים שונים, וישיג את האמצעים הכספיים בשביל עבודות צבוריות שונות ושכלול הארץ, שיאפשרו התישבות רחבה כאשר תבוא העת לזה, ויוכשרו התנאים.  מנקודת השקפה זו – אמרתי – לו עלה בידינו לאסוף לכל הפחות סכום כשני מיליון לי"ש, שעלה במחשבה תחלה, והיינו עומדים כבר יותר קרוב להשגת הזכויות הדרושות בארצנו, הייתי אומר, שאין לבנק העברי להתעסק כלל באירופה בעסקי בנקים ומשא ומתן מסחריים, אלא להיות המוסד המחזיק את מניות החברות, שתתיסדנה בשביל עסקים שונים, והמבקר את עסקי ההתישבות.  אולם אחרי אשר הקרן של הבנק היתה קטנה, והמשא ומתן עם ממלכת טורקיה מי יודע כמה ימשך, – חשבתי לנחוץ, שהבנק יתחיל בלונדון לעשות אילו עסקים, למען תת לו בינתים, יד ושם בעולם המסחר ולהמציא על ידי כך מקורות להוצאותיו הרגילות.

נתעוררה השאלה באילו עסקים יתעסק הבנק.  בלונדון, – כידוע, ישנם שני מיני בנקים: בנקים לעסקי חוץ לארץ, ובנקים לעסקים בפנים המדינה.  כבנק מסוג הראשון,לא יכול הבנק שלנו לעבוד, מפני שלעבודה זו דרושים לקוחות גדולים בארצות שונות ושם טוב בעולם המסחר הגדול;  וכבנק מהסוג השני, גם כן קשה יהיה לו לעבוד, מפני שלא נוכל להחזיק מעמד בלונדון, עיר רוכלת עמים זו, בצד הבנקים הגדולים, שיש להם פקדונות על סכומים עצומים.  מלבד זאת הרי העסקים הרגילים מצריכים השקעת כספים, וכספים המושקעים בעסקים, אי אפשר להוציאם בחזרה משם בכל עת, ולכן היה מקום לחשוש, כי יחסרו לנו האמצעים בשעה שיהיו דרושים לנו בארץ ישראל.

היו כאלה שאמרו, כי אם יעשה הבנק מסחר ויתן דיוידנדה על מניותיו, אז יתרבו קוני המניות, אבל אנכי לא הסכמתי לדעה זו;  לפי דעתי, שבארתי אותה למעלה, לא יהיו קופצים על הבנק שלנו לשם עסק, מפני שיש לו הרשות, עפ"י תקנותיו, ליסד כל מיני עסקי חרשת המעשה, לבנות מסלות ולעשות עסקים שונים אחרים, מדיניים והתישבותיים, בעוד שיפוי כח להנהגתו הוא בידי הועד המפקח בעל מאה המניות, והועד הזה עומד בראש ההסתדרות הציונית.  אשר על כן הצעתי, כי הבנק שלנו יתעסק רק בקנין ומכירת מטבעות שונות, העברת כספים, הלואות על נירות ערך בטוחים בלונדון, ומלבד זאת יקבל לנכוי שטרות של בנקים או בתי מסחר גדולים בארצות אחרות, שערך הרוחים שם הוא יותר גבוה מאשר בלונדון (כמו רוסיה וארצות אחרות), וכדומה עסקים, שאפשר להוציא מהם בחזרה את הכספים בכל עת ובכל שעה.  אם הבנק יעבוד באפן כזה, יכסה את ההוצאות הרגילות, ועוד ישאר לו איזה ריוח לשלם דיוידנדה על המניות, והעיקר, כי הכספים שהשקיעו יהיו במצב נוזל, ואפשר יהיה בכל שעה להשתמש בהם, אם יהיו דרושים לעבודה בארצנו.

בנוגע לעבודתנו העתידה בארץ ישאל – אמרתי בהצעתי – אם אמנם הונחה אבן הפנה להתישבות על הקרקע בארצנו ע"י הברון רוטשילד וחובבי ציון ברוסיה, אולם קולוניזציה זו, שיסודה בתמיכה והלואות שלא על מנת להחזיר, הביאה התנונות גדולה בישוב החדש.  כבר הורגלו אנשים לפשוט יד ולקבל – באופן זה או באופן אחר;  ולפיכך אבדו האנשים האלה את החשק לעבוד לעצמם ולהשתדל לראות תוצאות טובות מעבודתם, מפני שסוף סוף הלא יש נדיב ויש חברות הדואגים לעתידם.  על המצב הזה עמדו כבר טובי האכרים בארץ וחובבי ציון בחוץ לארץ, ובאו לידי הכרה, כי אם אולי היתה הכרחית שטה זו למען הניח יסוד להתישבות, הנה לא זו הדרך, בשביל קולוניזציה בריאה, ונחוץ להביא תקונים רבים בשיטת ההוה.

עלינו המתחילים והפועלים בתקונים האלה, להשתדל איפוא לעזור ליסוד ישוב בריא, העובד על חשבונו ועל אחריותו, ודבר זה יוכל לעשות הבנק שלנו בארץ ישראל, על ידי זה שיעזור בהלואות על בסיס מסחרי לקנין קרקעות, להרחבת הנטיעות, להרחבת הישוב היהודי גם בעירות ולהגדלת חרושת המעשה והמסחר.  אם המתישבים ידעו, כי אין נדיבים התומכים בהם, אלא בנק הנותן הלואות בתנאי לשלם חזרה במועד הקבוע, אי ישמרו וישגיחו בעצמם על מצבם, ובתנאים כאלה תתרחב התישבות בריאה וחזקה.

זו היתה הצעתי בכלל, ואמרתי להסתלק מן הפרטים, עד אשר יפתח הבנק שם ומנהליו ילמדו לדעת את המצב הישובי והכלכלי בפרטיות, ואז יציעו הצעות יותר פרטיות לפני הדירקטורים.

ההצעות האלו בכלל נתקבלו על ידי הדירקטוריום, והוחלט שאשוב ללונדון לפתוח את עסקי הבנק שם על פי השיטה שהצעתי, ובינתים ישתדלו הדירקטורים למצוא מנהל אחר במקומי, למען אוכל לעזוב את לונדון וללכת ארצה ישראל.

באתי ללונדון ולקחתי לי לעזר בהנהלת היק"ב את אחד החרוצים בפקידי הבנק הזה מר וָלף, שעבד כבר איזו שנים במחלקות שונות שם;  סדרנו את העסקים שם, נכנסנו במשא ומתן עם בנקים שונים בארצות שונות, ועסקינו התחילו להתרחב לשביעת רצוננו.

*    *    *

אחרי עבור אילו חדשים נדפס מאזן הבנק שלנו בעתון "די וולט".  בהבילנץ הזה היו רשומים, כנהוג, הסכומים שיש לנו בידי בנקים שונים והסכומים המושקעים בהלואות שונות.  והנה יצא ה"ג'ואיש כרוניקל" לבקר את המאזן הזה ונתן לו פרושים לגמרי לא אמתיים, כלומר: כי סכומי ההלואות הם מתנות להפחות בקונסטנטינופול וכדומה.

הדירקטורים והרצל בראשם, בראותם בקורת כזו, נבעתו כמובן, והחליטו לתבוע את העורך לדין על דבות אלו.  אולם על ידי השתדלות משני הצדדים באו לידי השואה כי המוציא לאור של ה"ג'ואיש כרוניקל" יבוא אל הבנק ויראה על פי החשבונות במשרד הבנק את המצב האמתי, ואחרי כן, אחרי אשר יוכח לדעת את האמת, יכחיש בעצמו את הבקורת שלו.  את הדבר הזה הוציאו אל הפועל והסערה קמה לדממה.

________

 

פרק ח

פגישה עם הרצל, וולפזון וקאן בברלין. – הצעה לקנות אקציות של הבנק הגרמני-פלשתינאי ולעבוד בא"י יחד עמו. – עלית מחיר הקונסולים. – המשא ומתן עם הציר הטורקי בלונדון. – נסיעת הרצל לקונסטנטינופול בפעם השניה. – אקרדיטיבים על שלשה מיליונים פרנקים.

כמו שנזכר למעלה (פרק ה'), נתפטר מר קאן ממשרתו בתור דירקטור של הבנק העברי.  אולם בכל זאת לא חדל מהתענין בהסתדרות הציונית בכלל ובעסקי הבנק בפרט, והיה עומד בחליפת מכתבים תכופה עם וולפזון, ולפעמים קרובות היו נפגשים באחת הערים לטכס עצה בעניני הבנק וההסתדרות.  אחרי שוולפזון הודיע לו, כי נוסדה חברת אפ"ק והקרן של הבנק נמלאה, כי הראשונה מטרתה לעבוד בארץ ישראל והשני התחיל לעבוד בלונדון, – בקש קאן ממנו להִוָעֵד עמו ועם הד"ר הרצל ועמי באיזה מקום.  אנכי הלכתי לחג הפסח (שנת תרס"ב) לביתי לרוסיה, ובהיותי שם הודיע לי וולפזון שאבוא לברלין לשם פגישה זו.

מר קאן התענין בכל הפרטים שהצעתי לפניו בנוגע לשני המוסדות האלו, ובפרט הסכים לדעתי, כי נחוץ להתחיל בעבודה ישובית מעשית בארץ ישראל.  אלא שהביא עמו מכתב מאחד הדירקטורים של הבנק הגרמני בברלין (דייטשע בנק), שבו הוצע לקנות חלק מן המניות של הבנק הגרמני הפלשתינאי אשר בא"י, ושאנחנו נעבוד שם יחד עם הבנק הזה.  אנכי לא הסכמתי להצעה זו ובארתי לו את נמוקי: ראשית, מפני שעניני היהודים הגרמנים אינם עולים בד בבד בארצנו כלל;  ושנית, דעת הקהל הישראלי בארצנו ובחוץ לארץ תהיה נגד השתתפות זו.  אחרי משא ומתן קצר הסכים ה' קאן לדברי והביע את דעתו כי נכון הוא להִכָנֵס לאפ"ק בתור דירקטור.  "עבודת המוסד הזה בארץ ישראל – זאת היא מטרתנו ובשבילה הנני נכון לעבוד" – כך גמר את דברו אלי ונפרדנו.

מברלין שבתי ללונדון לעבודת הבנק.

כשבאתי ללונדון בתחילת 1901 היו בידי הבנק העברי קוֹנסוֹלים אנגליים  (נירות ערך של 3/4 2 אחוזים) בסכום של 25,000 לי"ש.  במשך שנה זו, טרם שהחל הבנק לעבוד, קנינו על פי דרישת הועד המפקח עוד קונסולים בסכום 27,000 לי"ש.  כשפתחנו את הבנק, מכרנו, על פי הצעתי ובהסכמת הדירקטורים, קונסולים בסכום 25,000 לי"ש, ונשארו איפוא עוד בידינו על סך 27,000 לי"ש.  בחודש יוני (ש. 1902) התחילו הקונסולים לעלות במחירם בבורסה בלונדון – וקבלתי תלגרמה מהרצל לקנות עוד קונסולים בסכום הנומינלי 73,000 לי"ש, כלומר – להשלים את ההשקעה בירות ערך אלו עד מאה אלף לי"ש.  אנכי לא הסכמתי לעסק זה, מפני שנירות ערך אלו הביאו רווחים של 3/4 2, ובשנה שלאחריה היו עומדים להביא רווחים רק שנים וחצי למאה.  מפני זה לא יכלתי להסכים לקחת את כספינו, המביאים לנו רווחים מחמשה עד ששה אחוזים בעסקים בטוחים, ולקנות בהם ניירות המביאים רווחים רק שנים וחצי למאה והקרובים להפסד, אם תבוא ירידת הערכים בבורסה.

נוסף לזה קראתי בעתונים, כי יש הצעה בפרלמנט, שהחברות השונות המחויבות להחזיק קרנות שמורות שלהן בקונסולים, תקבלנה רשות לקנות נירות ערך אחרים המביאים רווחים יותר גבוהים, ולכן ראיתי בעליה זו רק משא ומתן בורסאי – להעלות את מחיר הניר הזה מצד אחד ולמכרו מצד שני.

בארתי את דעתי זו להרצל במכתב, וכתבתי בענין זה גם לוולפזון.  לאחר שני ימים הגעתני טלגרמה מהרצל, שאמלא את דרישתו ואקנה את הקוֹנסוֹלים, ומוולפזון הגיעני מכתב – לעשות כפי הבנתי...  עניתי להרצל בטלגרמה, שיתן לי פקודתו על ידי הדירקטוריום של הבנק, מפני שאנכי מנהל מצד הדירקטורים ולא מצד הועד המפקח, שהוא עומד בראשו.  הרצל הבין, כי הדירקטורים לא יסכימו להצעתו, ולכן נשארה דרישתי זו בלי תשובה מצד הרצל.

לאחר שבועות אחדים החל ערך הקוֹנסוֹלים הולך ויורד וסוף סוף הפסדנו באלה שהיו לנו סכום הגון של הרבה אלפים לי"ש.  והרצל במקום גדלותו אתה מוצא גם ענותנותו: כשבא אחרי זמן מה ללונדון ונכנס אל המשרד אחר לי תומ"י: "טוב עשית, שלא שמרת את פקודתי;  אנחנו הסופרים אין אנחנו בקיאים בעניני מסחר ומשא ומתן בורסאי ועליך היה לעשות כמו שאתה מבין".

*     *     *

בחודש פברואר 1902 בא הרצל ללונדון, וביום השני לבואו בא אל הבנק מזכיר הציר הטורקי בלונדון ושאל אותי למעון הרצל.  הודעתי זאת להרצל על ידי הטלפון והוא בא אל הבנק והלך עם המזכיר אל בית הציר.  לאחר ימים אחדים עזב הרצל את לונדון, ולפני נסעו אמר לי כי יש לו משא ומתן עם הציר הטורקי פה, אולם אחרי אשר מן השער העליון בבירת טורקיה לא באה התשובה, שהוא חכה לה, ישוב לווינא.  ואל הציר אמר, כי אם תבוא איזו ידיעה עליו למסרנה לי.  והיה אם יקראני הציר עלי ללכת אליו ולהודיע אחר כך לו, להד"ר הרצל, על ידי טלגרמה מה שיאמר לי הציר.  לאחר ימים מועטים בא מזכיר הציר וקראני לביתו של הציר הטורקי.  הוא קבלני בסבר פנים יפות, ואמר לי, כי באה טלגרמה מאת השולטן ובה הוא מבקש מאת הד"ר הרצל שיבוא ביחד עם ידידו לקונסטנטינופול.

"ראה – אמר לי הציר, בהראותו לי טלגרמה כתובה בלשון סתרים – טלגרמה זו היא מאת השולטן בעצמו, ותוכל להודיע לד"ר הרצל, כי פה כתוב שהוד מעלתו השולטן מזמין אותו, והוא נכון לשאת ולתת עמו על פי התנאים שנדברנו אני והד"ר הרצל".

מסרתי את דברי הציר בטלגרמה לד"ר הרצל, ואחרי ימים אחדים יצא הרצל לקונסטנטינופול בלוית הדירקטור קובן.

אחרי עבור כשני שבועות הגיעתני טלגרמה מאת הד"ר הרצל להכין שלשה מליונים פרנקים.  ובמכתב מפורט על ידי מר קובן כתב אלי, שאזדרז לאסוף את הכספים שיש לנו ברוסיה ובמדינות אחרות.  והיה כאשר יקראני לווינא, עלי לבוא עם שיקים או אקרדיטיבים על סך מיליון אחד פרנקים על פריז, ארבעים אלף מרק על ברלין, וארבעים אלף לי"ש על לונדון.  כפי הנראה לא האמין הרצל, כי אפשר במשך ימים אחדים להכין את הסכומים האלה, ולכן הזהיר אותי במכתבו, כי הכסף נחוץ מאד ושלא אחשוש להוצאות ולהפסדים שיגרמו לבנק על ידי העסק הזה.

אבל עסקינו היו במצב כל כך נוזל, עד כי במשך יום אחד השגתי את האקרדיטיבים על הסכומים הנזכרים, וכשנתקבלה על שמי הזמנה טלגרפית לבוא לאספת הועד הפועל הגדול, הלכתי לווינא בחודש מרץ 1902 ובידי האקרדיטיבים האמורים.  חברי הועד הפועל מסרו אותם להרצל על פי קבלה חתומה בידו.  כשלשה ימים היו האקרדיטיבים בידו.  ידענו גם כן, כי הלך עמהם אל הציר הטורקי בווינא.  אחרי כן השיב את האקרדיטיבים לי בחזרה, ואני הבאתי אותם ללונדון ובטלתים.

משא ומתן זה הביא את הרצל לעוד נסיעה אחת לסטמבול ביחד עם וולפזון, בחודש אוגוסט אותה שנה – וגם הפעם על פי הזמנה מאת השער הגבוה.  כפי ששמענו מאחורי הפרגוד הציע השולטן לתת רשיון להתישבות היהודים בכל ארץ טורקיה ובארץ ישראל, אבל בתנאי שלא ליסד מרכז איתן במקום אחד.

"ברור לי כי יקראו אותי עוד פעם ושתים – אמר הרצל באחת הישיבות בחזירתו – ונסיעותי אלו תהיינה בלי תוצאות, אבל סוף סוף יסכים השולטן להצעתי לתת לנו את השרטר כחפצי.  ואם תסגר הדלת מצד אחד נמצא את הכניסה בצד השני".

________

 

פרק ט

הרצל הוזמן לפני הועד להגבלת הכניסה בלונדון. – משא ומתן עם לורד רוטשילד. – ענין אל-עריש. – הסכמת לורד רוטשילד להשתתף בהתישבות שם. – המשלחת לחצי האי סיני. – המשא  ומתן עם  ממשלת מצרים.

הרצל בקש לבוא עוד הפעם במשא ומתן עם היהודים אדירי הכסף בלונדון, אחרי שנפסקו יחסיו עם העסקנים האלה, כמסופר בפרק ד';  ולא רק עמהם אלא גם עם הממשלה האנגלית, ואפשרות זו באה בקיץ 1902.  הממשלה האנגלית, על פי דרישת רבים מחברי הפרלמנט וגם העתונות, החליטה להוציא חוק בדבר הגבלת הכניסה לאנגליה (קרי: הכניסה של היהודים).  היא מנתה ועד מיוחד לעשות חקירות שונות בענין זה.  ידידֵי הרצל השתדלו לפני הממשלה שתקרא את הרצל לשמוע את דעתו בשאלה זו, והדבר עלה בידם, אף על פי שהעסקנים היהודים מן החברה הגבוהה התנגדו לזה.

בחודש יולי בא הרצל לפני הועד הממשלתי הזה.  הוא התיצב לפניו פעם ופעמים והשמיע את דעתו.  בועד זה ישב גם לורד רוטשילד, והוא הזמין את הרצל לבוא אליו.  הרצל בקר אצל הלורד רוטשילד כמה פעמים וגם אכל לחם על שלחנו.  בשעת הבקורים האלה בא הרצל לפניו בהצעה בדבר ישוב רחב בחצי האי סיני על גבול ארץ ישראל.  "ארץ ישראל" תחת שלטון הטורקים, ובפרט מדינה יהודית – לזה לא יכול רוטשילד להסכים, אבל קולוניה בחצי האי סיני, התישבות תחת חסותה של ממשלת אנגליה, בשביל היהודים הנרדפים בארצות רוסיה ורומניה, ובפרט בעת ההיא, אשר גם ממשלת אנגליה אמרה להגביל את כניסתם של היהודים האלה לארצם, – להצעה כזו הטה הרצל את לבב רוטשילד.  בעזרתו נכנס הרצל במשא ומתן עם שמברלין ולנדסאון בדבר התישבות רחבה בחצי האי סיני, ורבי הממשלה האלה הטו את אזנם להצעה זו.  ה"ה גרינברג וקובן, הגוברנרים של הבנק העברי, והסופר ישראל זנגביל – אלה היו יועציו ועמדו לצדו בכל המשא והמתן הזה.

בחודש אוקטובר 1902 בא הרצל ללונדון עוד הפעם, התראה עם שמברלין ולנסדאון ועם שאר רבי הממשלה, ואחרי עבודה נמרצה הסכימה הממשלה להצעה זו.  אבל מכיון שחצי האי סיני שייך למצרים, לכן היה צורך להשיג את הרשיון והזכויות מאת ממשלת הארץ הזאת.  הוחלט, שגרינברג יִצְטַיֵד במכתב מאת הממשלה האנגלית וילך להציע את הענין הזה לפני הלורד קרומר, נציב אנגליה במצרים, והלה מצדו יציע זאת לממשלת מצרים ויעזור להוציא את הענין אל הפועל.  לא ארכו הימים וגרינברג יצא למצרים, וכעבור חודש ימים שב ללונדון ובידו מכתב מאת ממשלת מצרים, כי אם תצא משלחת מיוחדת מאנשים מומחים ותמצא את המקום מוכשר להתישבות, אז נכונה הממשלה לתת זכויות מוניציפאליות למתישבים שם.

בחודש ינואר 1903 בא הרצל שוב ללונדון והזמין אותי לבוא אליו אל המלון.  באתי אל המלון באותו רגע, שהרצל בא ממסלת הברזל.  נכנסנו אל החדר שהוכן כבר בשבילו, והוא מצא שם מכתב מרוטשילד.  הרצל קרא את המכתב וראיתי על פניו שביעת רצון.  הוא אמר לי: "אנכי כתבתי מפריז מכתב ללורד רוטשילד, שייעד לי זמן אימתי אוכל לבוא אליו, והנה שלח לי את המכתב הזה ובו הוא מודיעני, כי הוא יבוא אלי אל המלון מחר בערב". הרצל דבר עמי על עסקי הבנק ובקשני לבוא אליו גם למחרת בערב.  בבואי ביום המחרת אמר לי, כי הלורד רוטשילד היה אצלו לפני כחצי שעה, והם דברו ארוכות על המשלחת לחצי האי סיני.  על פי ההצעה המוקדמת – אמר הרצל – יעלה הענין הזה (ישוב חצי האי סיני) לערך בששה מיליון לי"ש.  אנחנו, כלומר הבנק היהודי נתן שני מיליון; – כאשר יהיה בידנו השרטר לא יקשה למלאות את קרן הבנק עד הסכום הזה;  והלורד רוטשילד אמר, כי יק"א תתן שני מיליונים והוא יתן שני מיליונים, ואם יק"א לא תתן – אמר הלורד – אזי יסדר הוא את הדבר הזה.

אחרי משא ומתן שהיה להרצל עם הממשלה האנגלית במשך כמה ימים, נתנה הממשלה את הסכמתה שתִשָׁלח משלחת לתור את חצי האי סיני ולמצוא את המקום היותר מוכשר להתישבות.

מי שלא ראה את הרצל בזמן ההוא –  לא ראה איש במצב של שביעת רצון.  מיד נכנס במשא ומתן על ידי טלגרמות עם אנשים רבים, אשר ראה אותם כמוכשרים למשלחת זו, ועם הפירמה קוק, שתקבל עליה להוביל את המשלחת.  טלגרמות נשלחו למדינות שונות הלוך ושוב עד אשר עלתה בידו לצרף את המשלחת מאנשים אלו: האינג'ינר למחצב בהרים קסלר, מדרום אפריקה;  המהנדס סטיפנס מלונדון, מומחה להבאת מים בצנורות;  הקולונל גולדשמיד;  הפרופיסור ליאוברט, אגרונום ידוע;  הד"ר סוסקין מברלין;  מרמורק מועד הפועל הקטן מווינא;  ד"ר הלל יפה מיפו.  בקהיר היה צריך להלוות אליהם פקיד אחד מצד ממשלת מצרים.

להוצאות המשלחת הזאת היו דרושים מארבעת עד חמשת אלפים לי"ש.  ואחרי אשר הבנק העברי, על פי תקנותיו, לא היה רשאי לעשות הוצאה כזו בלי רשיון הועד המפקח, – ולקרא לאספת חברי הועד הזה לא הספיקה העת, מפני שהזמן הכי מוכשר ללכת לתור את חצי האי סיני הוא בסוף החורף, – לכן החליט הרצל ביחד עם הדירקטורים אשר בלונדון לקחת את הסכום הזה מחברת אנגליא פלשתינה.  (בשנת 1905 שלם היק"ב את סכום ההוצאות האלו להאפ"ק).

ענין המשלחת היה שמור בסוד גדול.  הכסף הוצא לא מן הקופה הכללית של היק"ב, אלא על יָדִי על פי פקודות וחשבונות חתומים בידי הרצל בעצמו או בידי הדירקטורים הלונדונים.

ודברי ההרצאה (העתקה מאנגלית), שהגישה המשלחת לד"ר הרצל בשובה לאירופה, יבואו בפרק הבא.

______

 

פרק י

המצב הגיאוגרפי. – האוכלוסים. – מזרע.  מים. – איכות האדמה. – מינרלים. – תעשיה. – השקפה. – התישבות. – ציד דגים בסירבון. – מסלות ברזל. – עמק פילוזיה. – הרצל וגרינברג נחלקו בדעותיהם. – מה חפץ שמברלין? –

בסוף ינואר 1903 נתאספו חברי המשלחת לקהיר שבמצרים, וביום אחד-עשר לפברואר עברה המשלחת את תעלת סואץ אצל קנטרה ושמה לה למטרה לתור את הארץ הנמצאת ממזרח לסואץ, דרומית-מזרחית לארץ-ישראל.  כברת ארץ זו אפשר לכנות, מיום שחפרו את תעלת סואץ, בשם חצי האי סיני.

אחרי שעברה המשלחת דרך 598 מיל על גמלים וברגל, שבה ביום 25 מרץ לקהיר.

הגליל הזה  שתרה המשלחת, משתרע צפונה מים התיכון, עובר על גבול תורקיה ומצרים ויורד אל לשון ים עקבה (עציון גבר) ונסב לדרום עד ים סוף ועובר למערב עד לשון הים ותעלת סואץ.  שטחו 21,000 מיל מרובעים.

האוכלוסים.  יושבי הארץ הזאת, עפ"י אומדנא של שר הפלך אל-עריש, מגיעים למספר 16,000 איש.  היו ימים, שהמשלחת לא ראתה בני אדם כלל.  במקומות אחדים ראתה בידואים, ובמספר יותר רב נשים, ילדים קטנים, זקנים ומעט דַיָגִים.  אמרו להם, כי מפני חוסר מים הלכו הגברים למקומות אחרים לרעות את צאנם במקומות מרעה.

זורעים שם מעט חטה, רק לפי צורך האוכלוסים, ועיקר עבודתם היא גדול גמלים, עזים וכבשים.  במקומות המרעה מצוי עשב מתוק, יפה לאכילה לכבשים.  במקומות שהגשמים יורדים בימות החרף גדֵלים שעורה, דורה ואבטיחים.  אצל אל-עריש ישנן נטיעות, כמו גפנים, תאנים, צבר וגם עצי הקיקיון.

מים.  כמות הגשם אינה ידועה בבירור.  אולם עפ"י חקירת סיר שרל ווארן, שישב בארץ זו כמה חדשים, מגיעה כמות הגשמים עד 12 אינטש.

הסימנים שנראו בעמקים, ששם עוברים המים בימות הגשמים, מראים כי כמות מי הגשמים היא גדולה.  התושבים אינם עושים סכרים לעצור במים ולשמרם לימות החמה.  אבל במקומות נמוכים ובין הסלעים אפשר לראות אגמי מים, שנשארו מימות הגשמים.  האויר שם טוב ובמקומות אחדים טוב מאד.

איכות האדמה.  אדמת הארץ הזאת, היא אדמת מדבר המסוגלת להזדבל ולהִטַיֵב, ויש בה חלקים במקומות שונים, שגדלים בהם ירקות ותבואות.  את האדמה המלחה אפשר לטייב ע"י השקאה באופן יותר או פחות רחב ולהביאה למדרגה כזו שתהיה כדאית לעבדה ולהוציא ממנה לחם.

על פי החקירות שעשו חברי המשלחת במקומות תיורם ועל פי הנסיונות שאחדים מהם רכשו במצרים, הודו וצפון אפריקה, אפשר לזרוע שם תבואות וירקות ולנטוע עצים שונים.  מתבואות – אפשר לזרוע שם שעורה, חטה, דורה ומאיס.  מירקות – מיני קטניות, פול, עדשים ומיני דגן.  מעצי פרי – תמרים, תאנים, רמונים, גפנים, תפוחי-זהב, לימון וזיתים.  מעצי יער – אקליפטוס, אַקַציוֹת, ארזים וברושים;  מנטיעות המסוגלות להרחיב את חרושת המעשה – עצי קיקיון, צמר גפן, קני סוכר וכדומה.  מספוא לבהמות – צבר, כרוב ועשבים שונים.

מינרלים.  המחצבים לא נחקרו, אולם כפי שידוע יש בנבכי הרי סיני – נחושת, ברזל וברונזה.

תעשיה.  כאשר אל-עריש תהיה קשורה במסלת ברזל עם מצרים, אפשר יהיה ליסד שם בתי חרושת לתעשית צמר גפן, ואחר-כך גם בתי אריגה.  על פי החשבון שהציעה פירמה אחת במנשסטר, אפשר יהיה לבנות בית-חרושת לטויה ואריגה שיכין אריג בשביל הודו והמזרח ויעסיק 600 זוגות ידים.  בית חרושת כזה יעלה בששים אלף לי"ש.  אפשר יהיה ג"כ ליסד שם בתי מלאכה לתפירת בגדים, נעלים ושאר כלי עור וכו'.  אפשר כמו כן להרחיב שם תעשית סיגרטים מכל מיני טבק הבאים למצרים מטורקיה ומיון.

קרוב לאל-עריש, יש חומר טוב מאד, שאפשר לעשות ממנו לבנים, צנורות ורעפים לקָרות בנינים, ושוק לכל מיני סחורות אלו אפשר למצוא בקהיר ובאלכסנדריה.  מפרי הנטיעות הנזכרות אפשר יהיה לעשות דבלים ותמרים כבושים, שמן זית, שמן קיק, יין ספירט וכדומה.

השקאה.  כל ההכשרות בעבודת האדמה ואחריה חרושת המעשה יכולות להתפתח רק אחרי שיהיו מים בארץ.  העבודה הראשונה צריכה להיות בעל-עריש וסביבותיה, – חפירת בארות מים, אח"כ – לעשות סכרים למים, כדי לכנס בשביל ימות החמה את מי הגשמים היורדים בימות החרף בשפע, ולהשתמש בהם בשנות בצורת.  תכנית יותר רחבה, בשביל ישוב יותר רחב בפלך אל-עריש, הכין ה' סטפנס.  הוא העריך את ההוצאה להכשרת 10000 אקר בסביבת אל-עריש, עפ"י חשבון מפורט שהציע להמשלחת, בסכום 348,700 לי"ש.  עבודה זו, לפי דברי סטפנס, תמשך שלש שנים ותעסיק מאלף עד אלף חמש מאות איש, ומפני שמספר ידוע מהם יהיו בעלי משפחות, יעלה מספר התושבים משלשת אלפים עד ארבעת אלפים נפש.

התישבות.  המקום הראשון להכנת הישוב צריכה להיות הנקודה אצל חוף הים, במקום אשר נהר עריש משתפך אל הים.  מקום זה יהיה הולך ומתרחב משני עברי הנחל עד כדי ארבעים מיל.  את העבודה יש להתחיל במספר 150 איש, והעובדים יתרבו לפי ערך הגדלת מספר בארות המים.  למתישבים יהיו דרושים כלי עבודה ובהמות, שיוכלו לרכוש בכספם הם או בכסף שינתן להם בהלואה, בתנאי שיהיו עומדים ברשות עצמם.  הרחבת התישבות אכרים תמשוך אחריה אמנים שונים, כמו נגרים, נפחים, פחחים, חייטים, סנדלרים וכדומה.  הרחבת תעשית צמר תבוא מגידול צאן;  חרושת הסיגריות תהיה ביכלתה להתחרות את הסיגריות המצריות;  בתי-החרושת לתעשית צמר גפן יתרחבו עד כדי לעַבֵּד את צמר-הגפן של מצרים.  הרחבת הנטיעות תגדיל את חרושת הרִבָּה.  הכשרת האדמה בשביל הישוב הראשון לא תעלה יותר מבחמשים אלף לי"ש, והישוב שם יוכל להתרחב עד עשרת אלפים משפחות בזמן הראשון.

ציד הדגים בסירבון.  נוסף לזה אפשר לסדר בשכונת אל-עריש ישוב שיתעסק בציד דגים.  לשם כך יהיה צורך לפתוח פתח קטן בחול, כעין לשון ים קטנה, למקום שיכנסו המים מן הים ואתם יחד גם הדגים בתקופת הטלת הביצים.  הממשלה המצרית, מקבלת הכנסות גדולות מאגמים כאלה.  למשל: אגם "מנזלה" נותן הכנסה 65,000 לי"ש לשנה, אגם "בורילויוס" – 7,000 לי"ש;  ומפני שההכנסה הזאת היא רק כשליש ממחיר הדגים, אפשר לחשוב את ההכנסה עד 200,000 לי"ש לשנה.  פתח קטן באגם סירבון נעשה לפני שנים אחדות והוא נותן עבודה לדייגים.  אפשר יהיה לעשות פתחים יותר גדולים, שיתנו בודאי תוצאות טובות.  חלק מן האגם הזה אפשר גם כן לסתום, אבל אם יתרחב שם ציד הדגים, לא יהיה צורך בסתימה.

המלח והגֶבס הנמצאים על חוף האגם הזה, יוכלו גם כן להיות מקור להכנסה.

את החלק הדרומי של האגם הזה אפשר גם להביא במצב הרבה יותר טוב ולהכשירו למזרע שעורה וחטה ע"י השקאה.

מסלת ברזל.  יש כמו כן ליעץ לבנות מסלת ברזל בין פורט-סעיד ואל-עריש, ובהמשך הזמן אפשר יהיה להאריך את המסלה הזאת עד גבול טורקיה ברפה[4].  מסלה זו תרחיב את המסחר בין מצרים וארץ ישראל ותקל את הנסיעה על האירופיים הבאים מצרימה וחפצים לבקר את ארץ-ישראל.  הוצאות בנין מסלת הברזל תעלינה עד 6,000 לי"ש לכל מיל.  פורט-סעיד הוא החוף היותר זול בעולם, ולכן אפשר יהיה להביא לחוף זה פחמי-אבן, ומשם יובא הפחם עד עמק פילוזיה, עדי לעשות לבנים אצל העמק הזה, ששם נמצא חומר ראוי ללבנים.

עמק פילוזיה.  עמק זה מחזיק 200 מיל מרובעים (לערך 500 ק"מ מרובעים).  לפניה היה העמק הזה מיושב ונשא יבול למכביר.  עתה הוא מכוסה בקליפת מלח.  תחת קליפה זו מונחת שכבה עבה של טין מהנילוס.  על פי דברי סיר וויליאם וויל-קוקס, אפשר להפוך את העמק הזה לגן-עדן כארץ מצרים, אם רק יביאו לשם את מי הנילוס.  אם תסודר שם השקאה גדולה אפשר יהיה להושיב שם 30,000 נפש, לזרוע שם תבואות, צמר גפן וכדומה.  "אחרי חמשים שנה – אומר סיר וויליאם ווילקוקס – תשכח מצרים, כי היתה ארץ שפשטה את הרגל;  ורק הודות למים הרבים שנתנו לארץ זו באמצעות מנגנונים שונים פרחה ויפתה ונתעשרה.  וכמצרים תוכל להיות גם פילוזיה;  כאשר נכניס לתוכה את מי הנילוס, יהיה העמק הזה מיושב בחוות וכפרים וישָכח כי המקום הזה היה מדבר שמם.  קדמה זו תהיה רק חזרה לעת המאושרה – לאותם הזמנים שלשון גדולה של הנילוס שפכה את מימיה ע"י הטיניטיק ופילוזיה".

קרבת המקום הזה לפורט-סעיד תתן לו את היכולת לשלוח את יבול השדה לאירופה ושאר חלקי תבל.

על פי ההרצאה אפשר יהיה להביא מים דרך התעלה הישמעאלית ומשם לחפור תעלה עד קנטרה (34 ק"מ).  על פי החשבונות הטכניים המפורטים יוצא, כי הבאת המים לפילוזיה תעלה בסכום 300.000 לי"ש ואפשר יהיה להשקות 250 ק"מ מרובעים או 60.000 פדן.  ההשקאה תעלה בשמונה לי"ש לפדן, כלומר – 480.000 לי"ש.  יוצא מזה, כי העבודה להבאת המים בצרוף ההשקאה תעלה לשלש-עשרה לי"ש לכל פדן.  מחיר קרקעות כאלה הנמצאים קרוב ליאור הוא מתשעים עד מאה ועשרים לי"ש הפדן;  ומחיר הקרקעות הרחוקים קצת מן היאור הוא מעשרים וחמש עד ארבעים לי"ש הפדן.

בשלש השנים הראשונות לא תתן האדמה שום הכנסה, ומן השנה הרביעית ואילך תהיה שוה דמי חכירה משתים עד שלש לי"ש.

מכל האמור למעלה נראה, כי חצי האי סיני יוכל להיות המקום היותר טוב בשביל קולוניזציה רחבה.  אמת הדבר כי התישבות דורשת אמצעים גדולים, אולם הצד המדיני בארץ זו יוכל להכריע את ההוצאות.  פה הוא המקום, שאפשר ליסד בשביל עם ישראל בית לאומי, מובטח במשפט גלוי.

עד כאן דברי ההרצאה.

בצאת המשלחת למצרים הלך ה' גרינברג לקהיר להציגה לפני הלורד קרומר וממשלת מצרים ולשלח אותה מקהיר לחצי האי סיני.  בצאת גרינברג מלונדון הציע לפניו הרצל, כי ישאר במצרים עד אשר תשוב המשלחת, ואז יהיה עליו להכין שם את ההצעה בדבר השרטר לפני קרומר וממשלת מצרים.  אבל גרינברג חוה את דעתו, כי על המשלחת לשוב לאנגליה, והמשא ומתן על תנאי השרטר או הקונצסיות יתנהלו בלונדון.  ולכן, אחרי אשר גרינברג סדר את המשלחת והביאה מקהיר אל המדבר, שב לאירופה דרך ווינא.  הרצל כעס על גרינברג על אשר לא מלא את פקודתו להשאר במצרים, כאמור למעלה;  וכשבא גרינברג לביתו של הרצל לא רצה הלה לקבלו.  גרינברג שב ללונדון סר וזעף.  בהשתדלות רבה עלה בידי קובן וזנגביל ובידי להשפיע על גרינברג שילך לווינא;  אבל גם שם, אחרי משא ומתן ארוך, לא הסכים להצעת הרצל ללכת למצרים.  הרצל הלך בעצמו לקהיר. הוא בא לשם בעת שהמשלחת שבה מחצי האי סיני ונהל את המשא ומתן עם לורד קרומר ועם ממשלת מצרים בדבר ההתישבות בעמק פילוזיה וסביבות אל-עריש ובדבר הבאת מים מהנילוס.  המשא ומתן לא הצליח:  ממשלת מצרים לא הסכימה לתת מים מהנילוס, מתוך אמתלא, כי המים דרושים למצרים.

אחרי כן נודע לי מחברי המשלחת, כי אפשר היה לקבל קונצסיה להתישבות במחוז אל-עריש, בלי עמק פילוזיה ובלי מי הנילוס, ואחרי כן להשתדל להשיג מי הנילוס – קולוניזציה קטנה ומודרגת.  אבל הרצל, שחפץ דוקא בדברים גדולים, לא הסכים להכנס במשא ומתן על קונצסיות פעוטות.  וגרינברג אמר לי, כי אפשר היה להשיג גם דברים יותר גדולים, וסבת התוצאות הבלתי מוצלחות היתה זו: הרצל מהר לנהל את המשא והמתן במצרים ולא העבירהו ללונדון, ובמצרים גופה – לפי דברי גרינברג – הכעיס הרצל את הלורד קרומר, באמרו לו, כי נבצר ממנו להבין את ערך הצעת הציונים לכל היקפה ועמקה.

יש ידים להשערה, כי השרים האנגלים שעמדו במשא ומתן עם הד"ר הרצל לא חפצו, או לכל הפחות, לא השתדלו שהממשלה המצרית תסכים לתת מים מהנילוס.  וזה הדבר:  באותו פרק הזמן שהמשלחת שלנו הלכה למצרים, הלך טשמברלין לאפריקה;  וטשמברלין זה, כפי ששמעתי מאחורי הפרגוד, כבד מאד את הרצל וראה בו איש, שאפשר להוציא על ידו הצעות גדולות.  ובהיות טשמברלין באפריקה, עלה על דעתו למשוך את היהודים לאוגנדה.  ולכן, כפי הנראה, רמז לקרומר, שיניח מכשולים להתישבות היהודים בחצי האי סיני, כדי שיהיה ביכלתו להציע להרצל התישבות באוגנדה...

גדול הוא העם האנגלי וגדולים מנהיגיו, ועזה אהבתם לארצם.  מקרבים הם עמים אחרים אבל רק בשעה שיש לעמם הנאה מהם, ואינם עומדים בשעת דחקם, אם עניני ארצם אינם דורשים זאת.

המקרים האלו ותוצאותיהם הביאו, לפי דעתי, הפסד גדול להתנועה הלאומית שלנו;  ישוב בחצי האי סיני עם מים מהנילוס, היה יכול להיות אז ישוב בריא בלי התנגדות מדינית, ובמצבנו ההוה – בסיס חזק לעבודתנו בארצנו.  וכשאנכי מתבונן מצד אחד להמצב הכללי והמדיני הקשה כעת בארצות הגולה ומן הצד השני להעכובים ואבני הנגף המונחים בדרכנו בארצנו – אז יש אשר יעלה בדעתי הרעיון, כי אולי תבוא העת ואנחנו נחפש דרכים איך למצוא לנו ארץ בחצי האי סיני.

_______

 

פרק י"א

נסיעתי לארץ-ישראל. – בקורי אצל וולפזון ואחרי כן אצל הרצל. – שני שבועות בקושטא. – הנסיעה דרך בולגריה וסרביה. – הם ואנחנו

אחרי שתי שנות עבודה ביק"ב בא בינואר 1903 מר הירש, שמנו אותו למנהל הבנק הזה במקומי.  ובמשך ארבעה חדשים עבדתי עמו עד שמסרתי לו את כל החשבונות והעסקים של היק"ב.  בחודש מאי אותה שנה עזבתי את לונדון ללכת ארצה-ישראל.

בצאתי מלונדון לארץ-ישראל, לקחתי לי לעזר את יצחק ליפבסקי.  הוא היה תושב בריסק אשר בליטא, ועוד בשנת 1902 קראתיו ללונדון והוא עבד במשרד היק"ב בתור מנהל ספרי החשבונות.  הוא ידע עברית, רוסית, גרמנית, צרפתית ואנגלית על בורין והיה לי למזכיר[5].

בדרך סרתי לקלן לראות את וולפזון, ודברנו ארוכות על עסקי הבנק בלונדון ועל עבודתנו העתידה בארץ-ישראל.  נוכחתי לדעת כי וולפזון לא האמין בעבודה פוריה בארץ ישראל, ולכן, אחרי משא ומתן ארוך בינינו, אמר לי: "עשה מה שתמצא לנכון וקח עליך את האחריות".  ועל דברים אלו חזר באחד ממכתביו אלי. – מקלן הלכתי לווינא.  הרצל קרא את חברי הועד המצומצם לאסיפה, ודברנו על עבודתנו בארץ ישראל.  גם הללו, חברי הועד, לא האמינו, כי יש מקום לאיזו עבודה פוריה בארץ ישראל קודם שיתקבל השרטר, ולכן לא התענינו בעבודתי העתידה, אלא נתנו לי את הרשות לנהל את העסקים, כפי שאמצא לנכון.  כולם נתנו לי את ברכתם לדרכי והד"ר הרצל נתן לי את תמונתו הפוטוגרפית וכתב לי עליה: "לעוזרי המסור לי מר ד. ליבונטין".

הד"ר הרצל נתן בידי מכתב לד"ר וו... בקונסטנטינופול ואמר לי, כי האיש הזה ישיג בשבילי מכתבי מליצה מפקידים גבוהים בעיר המלוכה, ומכתבי מליצה אלו יהיו לי לתועלת בחוגי הממשלה בארצנו.  וביום כ' סיון יצאתי לארץ ישראל דרך סטמבול.

הרכבת מווינא לסטמבול עוברת דרך סרביה ובולגריה, ובכל משך ימי נסיעתי לא עזבני חרוז המשורר:

                 "גם יונה מצא קֵן, מעון כל גבר

                 סלע השפן, ויהודה – רק קבר!!"

גם אלו הבולגרים, זה עם לא היה, גם לו יש ארץ, שדות נושאים פרי, הרים יפים ונשאים, המרהיבים את העין בשיא חסנם, ערים, מסלות ברזל – ואנחנו?

                 עד מתי, הה נודד בכל אפסי ארץ,

                 לא תמצא מנוח משוד ופרץ.....

להם, להבולגרים והסרבים יש אנשים ולהם חפץ אדיר לשמור על עמם וארצם, לנו – קינות היורדות ונוקבות עד תהום כל בשר ונפש, אבל לא של נפש עמנו...

שנים-שלשה שבועות קודם לכן נמצאו לסרבים אנשים, שהלכו להרוג את מלכם אלכסנדר וגם לשפוך את דמם הם, רק בשביל לתקן את ארצם ולהחליפה במלכות אחרת יפה הימנה על פי דעתם.  ואנחנו? – ספו תמו מבינינו אנשים, הדואגים לשבר עמנו הגדול כים.  עדר עבדים אנחנו כולנו, הנושקים את השבטים המכים אותנו;  ובוגדים רבים בנו, אשר בשביל טובתם וחופשתם חפצים הם ליַשֵן את העם בשיחות שונות, לאמר: כי לא עם אנחנו, כי חפץ השבלים הבודדות מאתנו להחיות את עמנו לא יצליח.  לא יצליח? – "בודאי, אם אין אתם חפצים – אומר הד"ר הרצל – היא אגדה".

בבואי לקונסטנטינופול מצאתי שם את מר אוסישקין, שהלך גם הוא לארץ ישראל, ואמרתי ללכת עמו יחד.  אולם הד"ר וו. דחה את נסיעתי מיום ליום.  היום היה אומר, כי מחר יתראה עם "פחה" פלוני, שיתן לי מכתב;  ולמחרת היה אומר, כי הפחה נסע לימים אחדים והוא יתראה עם שר אחר "גדול" מאד, ובדברו עמי היה מעמיד פנים רציניים מאד וחפץ כי אנכי אאמין להשתדלותו הגדולה בענין זה וכי במכתבים שישיג בשבילי תלויה, אם לא כל עבודתי העתידה בארצנו, הרי לכל הפחות – הצלחה גדולה.  אחרי עבור ימים אחדים הביא לי מכתב לאפנדי בירושלים, אחדי שהכרתי אותו בבואי לארצנו, ראיתי כי ידידותו לא היתה שוה מאומה...

אחרי ישיבתי בקונסטנטינופול כשני שבועות, יצאתי באניה ליפו.

בהיותי על האניה התבוננתי אל הנוסעים השונים שהלכו עמי, ובכל פנה שפניתי מצאתי רוגז וצער.  הנה אשה רוסית, בעלת אחוזה בסביבות פטרבורג העיר, היא הולכת לירושלים שלנו ומספרת לי, כי בשנה הקודמת חלתה מחלה קשה ונדרה נדר, כי בהרפאה ממחלתה תלך ירושלימה, והנה היא מקיימת כעת את נדרה.  ושאלתי אנכי את עצמי: התִדוֹרנה נשי בני עמנו נדרים כאלו?... הנה חבורה של ששה-שבעה אמריקנים, איש ואשתו.  אחד מן החבריא מספר לי, כי בתחלת האביב יצאה מאמריקה שיירה בת שמונה מאות וחמשים איש לבקר את ארץ הפלאות. – והנה חבר נזירים ונזירות קטולים הולכים ירושלימה.  הם לא ירבו שיחה עם אנשים מחוץ לחבורתם ואין הם עושים דבר, אלא כותבים וקוראים תפלות כל היום על מכסה האניה.  יודע אנכי, כי רק פה על האניה הם מתפללים, אבל שם, – שם יש להם עבודה יותר נכבדה;  שם עליהם לבנות בתי-תפלה למען לרכוש להם נפשות מבני עם הארץ, בתי מקלט לנזירים, שישמשו להם מצודות לעת מצוא...  שם יש להם ענינים גדולים ונכבדים, שהם מסורים להם בכל לבבם ונפשם...  וכל זה שם, בארץ אבותינו אנחנו...

גם אני הולך שם, אמרתי בלבי, אבל אני הולך עם הפרוטות שנאספו מעניי בני עמנו המחכים לעזרתנו, והם הולכים לעבוד ברבבות שמעניקים להם ביד רחבה אנשים עשירים היושבים בארצותיהם בשלוה.  ומקנאה וצער לא מצאתי לי מקום על האניה.  גם השמש הנעימה, גם הרי הארכיפלג היפים, לא הרגיעו את רוחי...

_______

 

פרק י"ב

שובי ארצה ישראל. – בקורי בראשון לציון, – הלכתי ירושלימה. – חצות העיר, כותל מערבי, אצל הקונסול האנגלי והפחה הטורקי. – פתיחת הבנק.

ביום ג', ה' תמוז, דרכה רגלי עוד הפעם על אדמת ארץ אבותי.  בכונה כסיתי את יום בואי ממכירי הרבים, ורק אחדים מהם קבלו את פני בנמל יפו.  העיר נתפשטה לארכה ולרחבה מיום שעזבתיה, אבל נצטערתי, כי לא אנחנו אלא זרים עמלו להתרחבותה.  בנינים גדולים וטובים בנו בני עם הארץ, ובני עמנו העמידו להם בתים קטנים על ככר של חול, אשר על שפת הים.  והבונים העמלים האלו, מבני דלת עמנו הם, אשר לא השיגה ידם אף לשתול אילו עצים או לרצף את הרחובות.  בצער ועגמת נפש עברתי רחובות אלו ובאנחה עמוקה עזבתי אותם.  באנחה עמוקה סרתי גם אל בית המלון אשר להגרמנים, ששם ישב מר אוסישקין ומזכיר חברת חובבי ציון מר דרויאנוב, שבאו כשבוע אחד קודם.  שאלתי אותם, מדוע לא סרו אל בית המלון היהודי? – והשיבו לי, כי בתי המלון של היהודים אינם מסודרים כלל – אם לדבר בלשון נקיה – ואחרי שישבו כמה ימים באחד מהם, הוכרחו לעזוב אותו ולבוא לשבת בבית המלון להגרמנים.

בבית המלון הזה מצאתי את ה' דיקסון, הקונסול האנגלי בירושלים, שבא לימים אחדים ליפו.  נתודעתי אליו ומסרתי לו מכתב מליצה, שהיה לי מאת אחד הפקידים במיניסטריום לעניני חוץ באנגליה.  הראתי לו את תקנות החברה שלנו, המאושרת בלונדון, ואת יפוי הכח שלי מהאפ"ק לעבוד בארץ.  הקונסול קבלני בסבר פנים יפות, והבטיחני לתת למוסד שלנו את עזרתו המדינית.  הוא הציע לפני לבוא לאחר שלשה ימים ירושלימה, ואז יהיה גם הוא שם ויציגני לפני הפחה.

ועוד לפנות ערב ביום בואי יפואה, יצאתי לראשון-לציון.  עוד ממרחק ראיתי את בתי המושבה, גניה וכרמיה, ולבבי מלא גיל וחדוה לראות את המושב הזה, שכל כך הרבה טרחתי בהתיסדותו בשנה הראשונה ושעזבתיו זה עשרים שנה.  דמעות שמחה התפרצו מעיני.  באתי אל המושבה ושמחתי למצוא שם עוד אחדים מאוהבי וגם ממתנגדי אז.  גם לאלה גם לאלה נשקתי מתוך דמעות חמות.  התזמורת נגנה לכבודי ובני המושבה כבדוני במכתב ברכה הבא:

למר זלמן ליבונטין, מיסד "ראשון לציון", מאת אחיו, שארית המיסדים הראשונים, ויתר בוני ראשון-לציון, ביום שובו הנה אחרי עשרים שנה, ביום ג', החמישי לירח תמוז שנת תרס"ג.

אדוננו וידינו.

ראשון לציון, עיר כוננו ידינו אומרת: ברוך בואך ושובך אליה בשלום.  הנה ההרים, אשר עליהם עמדו רגליך לפני עשרים שנה, אשר נתת עיניך בהם לכונן עליהם את המושבה הזאת.

אז בהיות עוד ההרים האלה ערומים מכל ירק דשא ועץ פרי, בהיותם עוד משכן לשועלים וערבים פראי מדבר, אתה זרעת בדמעה ותשא נפשך אל התקוה, כי זריעתך תצמח, תפרח ותגדל, ובלבבך אז אולי עברו מחשבות מעציבות לאמר:פן יתרשלו אחי הבונים, פן אחור יסוגו מפני כובד מלחמה עם תלאות, תחלואים ופגעים אין מספר, ופן יתנגפו רגליהם באבני נגף וצורי מכשול, וההרים האלה במדבר יהודה – מדבר יהיו כאשר היו.  אבל, אחינו!  גם אנחנו אף כי ראינוך, המצביא, הולך ושב אל הגולה, לבשנו עז ונדר נדרנו כי אם נגשנו אל הבנין – לא נרף ידנו ולא ננוח ונשקוט עד אם כלינו וגמרנו את אשר החילונו עד המקום שיד בשר מגעת.  רבות נשאנו וסבלנו מני אז, רבים קמו עלינו לרפות ידינו ולהפיל לבבנו – ואנחנו על משמרתנו עמדנו, ובעזרת הנדיב הגדול בישראל את המערכה לא עזבנו, עד כי עטפו הרים, הרי מדבר יהודה, כרמי תפארת.  עתה, אחינו, הנה ראשון-לציון לפניה בנויה ומשוכללת כאשר אוית, עתה ראשון לציון מקור גדול של מים חיים ויינות משובחים המשמחים אלקים ואדם;  עתה שא עיניך וראה, כי על יסודך הקימונו יחד בנין נאוה האומר גם לך תהלה.

ואנחנו תפלה, כי כמו שזכית לראות שרעיונך הראשון "בראשון" יצא ממחשבה לפעולה, כן גם המוסד אשר באת עתה לעשות וליסד, אחריתו ישגא מאד, לתחית עמנו, שפתנו וארצנו סלה.

                                                     ברגשי אהבה כבוד ויקר.

                                                     ועה"ח ארבעים איש.

בקרתי בבית הכנסת הגדול הבנוי באותו המקום שיעדתי לו אנכי.  בבית העם, בגן הצבור וביקב הגדול.  שמעתי שיחת נערים ונערות בשפת עבר, ויהי כל זה בעיני בחזיון וכחלום נעים.  האמנם בראשון-לציון הנני?  במושב זה אשר ראשית התיסדותו הוא הפרק היותר טוב בחיי?  במושב זה אשר אליו הנני נושא את נפשי זה כעשרים שנה?...

*   *   *

ולמחרת שובי ליפו, ובעוד ימים אחדים הלכתי ירושלימה.  גם בעיר הזאת נתוספו בנינים יפים, אבל לא ליהודים...

בתי היהודים ברחובות צרים, מלאים סחי ורפש ויושביהם עושים רושם עגום בפניהם החורים, במלבושיהם המוזרים ובמסחר הקטן והדל, אשר בחנויותיהם...  הלכתי אל שארית מחמדינו, זכרון הימים הגדולים של עמנו – אל הכותל המערבי.  גם פה הרחובות הצרים אינם נקיים, קבצנים לעשרות מושכים את ההולך בשולי בגדיו, בדרשם ממנו נדבות בחזקת היד.  הבתים על יד הכותל הזה שייכים לערבים, ונערים שובבים מחרפים ומבזים את היהודים העוברים ושבים.  ואם תשוה את המקום הזה למקומות הקדושים אשר לנוצרים, את בנינים הגדולים והמפוארים, את בתי כנסיותיהם, הבתים אשר להכנסת אורחים, לבתי ספר – ויאחזוך צער ורעד...

אומרים, כי בן מלך אדיר באירופה, שבקר פעם את כותל המערבי, אמר: אם תחפוץ לדעת למי המקום הזה, עליך להתבונן מי הבוכים שם.  אמת ויציב!  אבל גם זה אמת, כי הבוכים אינם בונים ואינם מקימים נהרסות.

באתי אל חצר המטרה – מערה גדולה – אשר שם קונן ירמיהו הנביא את קינותיו, ועל יד שער המערה עומד ערבי.  בית מסגד קטן בנו להם שם, ובחסדם יניחו אותנו להכנס לשם, לראות ולצאת.  מערת כלבא שבוע – אשה יהודיה קנתה את המקום הזהה ותתנהו במתנה לצרפתים, ובחסדם אני בא ויוצא שם.  עליתי משם על הר הזיתים – ולבבי נקרע לגזרים.  הזאת היא ירושלים, העיר שאבותינו שפכו דמם עליה, העיר שבה חנו מלכינו ושרינו, שבה חזו נביאינו וחוזינו?  אין שריד ורושם כמעט!  ממזרח וממערב, מצפון ומים בתי מסגד לאלהים שונים, אבל לא לאלהי ישראל, גם את קברות נביאינו וחוזינו – חגי, זכריה ומלאכי – לקחו להם הנוצרים (הרוסים) בחזקה, ויאמרו כי להם הם.  חגי החוזה אינו מרעיש כעת את "השמים ואת הארץ, את הים ואת החרבה" כאשר הרעיש בימיו וזכריה לא "יקנא עוד לירושלים ולציון קנאה גדולה", לא יקנא למחמדינו הנתונים בידי זרים.

*   *   *

בירושלים בקרתי את הקונסול האנגלי דיקסון בביתו.  הוא ואשתו, אנגלים טובים ונוצרים המאמינים ביעוד הנביאים, כי היהודים ישובו לארץ אבותם, – ראו בי את אחד מבוני חרבותינו וקבלוני בסבר פנים יפות.  שוחחנו הרבה על המצב המדיני והכלכלי בארצנו, ובו ביום הציגני לפני הפחה.  טורקי זה, כפי הנראה, לא שמח כלל על הבנק האנגלי, שהיה עומד להפתח על ידי יהודי בארץ ישראל, אבל מפני כבוד הקונסול קבלני בכבוד ואמר לי, כי הוא שבע רצון שבאתי לפתוח בנק לתועלת המסחר וחרושת המעשה בארץ ונתן לי מכתב חתום להקיימקם ביפו.  אחרי זמן קצר נודע לי, כי במכתב הזה פקד על הקיימקם להניח על דרך עבודת הבנק האנגלי-יהודי הזה את כל המכשולים שיהיו ביכלתו.  שחרתי את פני מנהלי הבנקים ובתי המסחר, בקרתי בקצת מבתי החסד ואחדים מידידי ולמחרת שבתי ליפו.  שכרתי בית בשביל הבנק שלנו והחילותי להכין את כלי הבית, הפנקסאות והנירות הנחוצים לפתיחת עסקינו שם.  ביום כ"א יולי, ב' אב סדרנו הכל במשרד הבנק, – והתחלנו בעבודתנו.

_______

 

פרק י"ג

המצב הכלכלי של היהודים בארץ. – הצורך לסדר הלואות בתנאים טובים. – התכנית הראשונה לעבודת האפ"ק. – התענינות הד"ר הרצל בעבודת האפ"ק. – שבעה מכתבים בענין זה.

 

האפ"ק החל עבודתו – אמרתי למעלה, – אבל בשביל עבודה לטובת הישוב ועסקי בנקים רגילים היה המצב קשה.  עכובים שונים, מדיניים וכלכליים עמדו על דרכנו;  עפ"י חוקי הקפיטולציות היתה לנו הזכות לשאת ולתת בארץ, להתעסק בנתינת הלואות למסחר וחרושת המעשה, אבל דעת פקדי הממשלה היתה, שאין לנו רשות לזה;  האירופיים היו סומכים על חוקי הקפיטולציה ועל קונסוליהם, אבל לפני פקיד הממשלה התורקית, היו רק חוקי הארץ ההיא, ואל פיהם מחויבים היינו לשאול רשיון מאת הממשלה המרכזית ולתת לפניה דין וחשבון על מעשינו, ולכן השתדלו הם להניח מכשולים על דרכנו.

יותר קשים היו התנאים הכלכליים:

בעולם המסחר מצאתי, כי בתוך יושבי הארץ אין הבנה ברורה על קרדיט בנקאי.  הבטוחות בכלל בתוך יושבי המקום לא היתה נמדדת באותה שעה בנכסי הלוה, ברוחב מסחרו ובתכונת רוחו, אלא באומץ רוחו ובגבורתו של המלוה.  גבר אלים היה נותן הלואות, בהיותו בטוח בחוק האגרוף ובשוחד שהוא נותן לפקידי הממשלה שיעלה בידו לגבות את חובו.  גם הבנק הגרמני, שבא לפנינו ועבד בארץ כבר זמן מה, לא השתדל להנהיג עסקי בנק אירופיים, אלא היה נותן אשראי על-פי חשבונות פתוחים למספר מוגבל של סוחרים או בעלי נחלאות, בלי זמני פרעון קצובים, וגם הבנק הזה היה סומך על הקונסולים שלו שעמדו תמיד לעזרתו, לגבות את חובו.

ובישוב היהודי אשר במושבות מצאתי, כי ועד חובבי ציון הפסיק תמיכתו לאכרי המושבות רק לפני זמן קצר והנדיב גם-כן רק לפני שנה מסר את המושבות להיק"א, והקטין את המן שהמטיר עשרות שנים, ושני המקורות האלה לא הרגילו את התושבים, שיהיה להם מושג ברור אודות הלואות, כנהוג בכל העולם.  ובינתים החלו כבר המלוים ברבית קצוצה לעבוד בין היהודים במושבות, ולא רק מלוים יהודים, אלא גם מלוים ערבים.  המַלוה הערבי התחיל לעבור ברחובות המושבות ולהכריז: "מי כאן הצריך למִלוה בסכום לירות אחדות?" והיה נותן למי שפשט יד, מפני שהיה בטוח באגרוף שלו שיגבה את ההלואה.  ועסק זה היה נעשה עפ"י חשבון של 15 בעד 10 כלומר: מי שקבל מלוה 100 פרנק בסתו – בתחילת עבודת החורף – היה צריך לשלם 150 לעת הגורן.

בתנאים כאלו החילותי להרחיב רעיון קופת-מלוה ואגודות משותפות, וגם נתתי הלואות לאכרים עד הקציר והבציר לכל אחד מהתושבים היהודים שפני אלינו, עפ"י חקירות מוקדמות בדבר מצבו של כל אחד ואחד.  אולם, בשביל להנהיג קרדיט מסודר על יסודות כלכליים בריאים, נחוץ היה ללכת למושבות ולערים ששם יושבים היהודים, להתבונן למצבם ולחקור על מדת בטחונם.  והחלטתי להשתמש בהזדמנות הראשונה, שאפשר יהיה לי לעזוב את עסקי הבנק וללכת לעבור בארץ.  הזדמנות זו באה בחדשי אלול תרס"ג ותשרי חשון תרס"ד, כאשר יבואר לקמן.

*   *   *

הד"ר הרצל התענין מאד באפ"ק ובעבודתו בארצנו והיה כותב לי לעתים קרובות ומזרז אותי ונכנס תמיד להרבה פרטים.

עזבתי את ווינה, בדרכי לארץ ישראל, כמו שהזכרתי למעלה ביום כ' סיון (8 לחדש יוני 1903), שהיתי כשני שבועות בקונסטנטינופול, ובאתי ליפו בסוף יוני, וביום 22 יוני כבר כתב לי הד"ר הרצל כדברים האלה:

                 יקירי מר ליבונטין!

מצטער אני מאד, שלא נכנס עדיין למשמרתו, והנני מבקש ממנו, כי לכל הפחות לא יתן כעת שום מקום לעכובים, מפני שאין אנו יכולים לדחות את עסקי הבנק שלנו או עסקי האפ"ק לזמן כל כך רב.  אבקש להגיד למר אוסישקין, כי סיר פרנסיס מונטיפיורי דחה בהחלט את הצעתי לכתוב על שמו את שטרי המכירה על הקרקעות שנקנה.  את המכתב, אשר בו דחה מונטיפיורי את הצעתי, שלחתי לאוסישקין, ואני לא יכלתי להעמיד את עצמי במצב כל כך מגוחך, עד כדי לכתוב אליו עוד הפעם בנידון זה.

                                         בברכת ציון המסור לו מאד

                                                                    בנימין

אחרי שראיתי ביפו את הקונסול האנגלי, היושב בירושלים, ודברתי עמו על מטרת ביאתי לארץ ישראל, כמו שהזכרתי למלעה, כתבתי לד"ר הרצל, וביום 12 יולי כבר כתב לי את המכתב השני:

                 יקירי מר ליבונטין!

קבלתי בתודה את מכתבו מיום 1 יולי.  הנני שמח, שכבר הגיע למקום עבודתו בעתיד, ואבקשו לבלתי האריך בהכנות ולהתחיל בעבודתו.  על תוכן מכתבו אני שמח, ובפרט הנני שבע רצון מן המשא ומתן שהיה לו עם הקונסול האנגלי.  הנני מסכים גם כן, שנרשה לפתוח משרד הפוסטה האנגלית במשרד הבנק שלנו.  העבודה שלנו ביחד עם האינטרסים של הקונסולים האנגלים, תהיה לתועלת לנו וגם להאנגלים, הבאים מזמן לזמן לארץ-ישראל, ולהם תהיה בזה אפשרות להעביר את כספיהם על ידי האפ"ק.

                             הנני מאחל לו הצלחה רבה.  המסור לו

                                                                      בנימין

*   *    *

במכתבי מיום 7 ליולי הודעתי להרצל, כי הייתי אצל הקונסול האנגלי בירושלים, כי הוא הציגני לפני הפחה וכי עומד אנכי לפתוח את עבודת הבנק.  על זה קבלתי ממנו תשובה מיום 17 ליולי כדברים האלה:

                 יקירי מר ליבונטין!

לעונג היה לי לקרוא את מכתבו מיום 7 ליולי.  רואה אני כי הנהו עומד על הדרך הישרה.  ילך נא בדרכו זו ואל יתן גם ליום אחד לעבור בלי תועלת.

                             בדרישת שלום היותר טובה, המסור לו

                                                                     בנימין

למען הבין את מסירותו של הרצל לעניני הציוניות בענף שעבדתי בו – עסקי האפ"ק בא"י – צריך אני לציין, כי את מכתבו מיום 17 ליולי כתב מאלטאוסזה (את המכתב המובא למעלה כתב מווינה), וביום 19 ליולי כתב לי עוד הפעם מאלטאוסזה.

                 יקירי מר ליבונטין!

1.  רצוף בזה הנני שולח לך מכתב בדבר יסוד פבריקה של קרח, ואשמח אם תביע לי את דעתך על הענין.

2.  בתשובה על מכתבך מיום 16 ליולי הנני להודיעך: בהנהלת "גאולה" אינני מתערב.  היחס לחברה זו כבר נקבע בחליפת מכתבינו הקודמים, ולא איכפת לי על שם מי תרשום "גאולה" את הקרקעות שהיא קונה, אבל אנכי חפץ ודורש, כי פקידי "גאולה" לא יהיו משמשים גם כפקידי האפ"ק.  מטעם זה אני מתנגד למנוי מר אוסישקין בתור דירקטור של האפ"ק, וכמו כן הנני מוצא למותר, כי הד"ר בודנהיימר יכנס בתור דירקטור.

                             בדרישת שלום טובה.  המסור לו

                                                                 בנימין

ועוד טרם שקבל ממני תשובה על מכתבו מאלטאוסזה כבר היה עוד הפעם בווינה וכתב לי משם ביום 27 ליולי:

                 יקירי מר ליבונטין!

רצוף פה הנני שולח לו הרצאה מענינת מאד מאת הפרופיסור סימונזוהן.  אינני חפץ להדפיס הרצאה זו ב"הוולט", למען לא ישתמשו בה אחרים (הצעה: קנין המלון על הר הכרמל כדי לסדר שם סנטוריום).  מבקש אנכי מכבודך לחקור את העסק הזה, וכאשר הענין יהיה ברור לכבודך, ירצה נא לפני עליו.  אולי תוכל האפ"ק לקחת את העסק הזה בידה ולהשקיע בו חלק מן הכסף הדרוש.  מובן מאליו שרק חלק מן הקרן, אבל עליה להבטיח לעצמה השפעה קבועה על כל הענין.

אני מחכה ממנו להרצאה קצרה ומשוכללת בענין זה.  אולי אפשר לעשות משהו בענין זה בהשתתפות "גאולה"?

                                         בדרישת שלום.  המסור לו

                                                     בנימין

דבר המלון ענין אותי מאד, ולכן שלחתי את מר חיים, אחד מידידינו הספורים ביפו, לשאת וליתן עם בעל המלון.  הודעתי להרצל דבר המשא והמתן הזה, ועל מכתבי זה השיב לי ביום 11 ספטמבר:

                 מר ליבונטין יקירי!

נדמה לי, שעליו מתחלה להכין את הענין של הסנטוריום על הכרמל באופן כזה שישיג אופציון של מכירה מאת בעל המלון הגרמני.  ענין כזה אפשר להציע לפני הדירקטוריום המורכב מדירקטורי היק"ב, האפ"ק והועד המפקח שלנו, רק בהיותו ראוי לשיחה, כדי שיוכלו אז להציג את השאלה למנין ולהחליט הן או לאו.  אין אני צריך להעיר את תשומת לבו, שאין אנו יכולים להרשות למישהו שיעשה מאחורי גבנו ספקולציות בקרקעות, ביחוד לבעל המלון שעל הכרמל, שיעשה עסקים טובים.  את העסק הטוב הזה צריכים אנחנו לעשות, והבקורת צריכה להיות נתונה בידי הדירקטורים ובידי הועד המפקח, והם יחליטו אם ההצעות מתאימות לענינינו.  בצורה כזאת אבקשהו להקדיש הלאה את זמנו לענין הזה ולהודיעני מהתקדמות הדבר.

                 בדרישת שלום.  המסור לו

                                         בנימין

בתחלת ספטמבר שלחתי לד"ר הרצל את המאזן של האפ"ק מסוף אוגוסט והוא קרא אותו בעיון נמרץ, כמו שנראה ממכתבי אלי מאלטאוסזה מיום 19 ספטמבר:

                 יקירי מר ליבונטין!

הנני מקיים לו בזה את קבלת המאזן ליום 31 אוגוסט ואבקשהו לשלח לי מזמן לזמן בתקופות קבועות את רשימת תיק השטרות, כפי שסודר הדבר מלונדון.  אסיר תודה אהיה לו אם יואיל להודיעני באיזה אופן הוא הולך לבדוק את נכיון השטרות.

                                         בדרישת שלום רבה, המסור לו

                                                                       בנימין

 

_______

 

פרק י"ד

הקיימאקם היפואי חפץ לאסור על האפ"ק לעבוד בארץ. – הרצאתי בענין זה לפני הקונסול האנגלי, מכתב הרצל בענין זה. – עפ"י דרישת ציר אנגליא בסטמבול ניתנה לנו הרשות לעבוד. – מכתב הרצל בענין זה. – מתן מלוות לממשלה הטורקית.

כחודש ימים אחרי שנפתח הבנק ביפו, ביום 27 אוגוסט, בא אלי אחד מפקידי הממשלה המקומית ושאלני אם יש לי רשיון מאת הממשלה המרכזית בסטמבול לפתוח בנק פה.  עניתי לו, כי אמנם אין לי רשיון מיוחד לזה, אבל לרשיון כזה איני צריך כלל, מפני שעפ"י חוקי הקפיטולציה הנוהגים בארץ רשאים הנתינים והחברות של כל אחת מן הממשלות הגדולות ליסד עסקים ולסחור את הארץ בלי רשיון מיוחד.  נשען על זאת, הודעתי דבר יסוד הבנק לקונסול האנגלי פה ובירושלים, וגם בקרתי את הפחה בירושלים יחד עם הקונסול האנגלי, והלה הודיע לו כי אנכי פותח פה בנק תחת דגל אנגלי, והפחה הביע לי את הסכמתו.  הפקיד הלך ובא עוד הפעם ואמר לי בשם הקיימאקם, כי הוא נכון להשיג בשבילי רשיון בטוב לבבו, אם רק אסכים להוציא אילו הוצאות...  הודיתי לו על טוב לבבו ושלחתיו מעל פני, בלי תת הסכמתי להוציא "אילו הוצאות".  אחרי עבור ימים אחדים שמעתי, כי הקיימאקם צוה על המוכתרים של היהודים והערבים להזהיר את נתיני ממשלת טורקיה, לבל ילכו לעשות עסקים אתנו.  ועוד הפעם שלח את הפקיד אלי לבקש אותי בשמו להסיר את השלט מעל בית הבנק עד שאקבל רשיון מאת ממשלת טורקיה, דבר שעליו כבר כתב לפחה הירושלמי. – אמור לקיימאקם – השיבותי לו – כי אנכי לא אסיר את השלט, ואם יש לו רשות לעשות כזאת – יעשה נא על ידי השוטרים שלו...

עודני מדבר עמו וסגן הקונסול האנגלי, מר אמזלג, בא אל הבנק בלוית המזכיר שלו, ובשמעו מפי את המשא ומתן שלי עם פקיד הקיימאקם, אמר למזכיר שלו כדברים האלה:

– לך ואמור לקיימאקם בשמי, כי לא ידרוש רשיון מאת הדירקטור של הבנק ולא יבוא עמו במשא ומתן כלל;  אם יש לו דבר אל הדירקטור של הבנק האנגלי – עליו לפנות אלי.

הפקיד הלך ולא יסף עוד לבוא אלי, ואנכי ערכתי ביחד עם סגן הקונסול אמזלג את כל המשא ומתן הזה בכתב ושלחתיו אל הקונסול האנגלי בירושלים.  ספרתי לו על המכשולים שהקיימאקם המקומי שם לפני הבנק, בזה שדורש ממני רשיונות מסטמבול ואוסר על הנתינים העותומנים להכנס בעסקים אתנו.

כתבתי תיכף ומיד בענין זה להד"ר הרצל וקבלתי ממנו תשובה במכתבו מן 11 ספטמבר.

                 מר ליבונטין יקירי!

את הקושי שהשלטונות הטורקים עושים לפעולת האפ"ק בארץ ישראל, אנכי זוקף, ואולי לא באי צדק, על חשבון מעשי מר אוסישקין ועוד חובבי ציון אחרים בלתי פוליטיים...  בשל מעשה בלי מחשבה הגיונית תחלה, יכול הכל להתקלקל למשך זמן ארוך מאד.  האדונים האלה מבינים את הדבר הזה היטב, ועלי עוד לשבור את מוחי, איך לתקן את השטויות והשגיאות הנעשות על ידם.

                                         בדרישת שלום רבה,        

                                                          בנימין

בעוד אילו ימים, עוד טרם שהגיע לי המכתב הנזכר כתבתי עוד הפעם להרצל והצעתי לפניו, אם הדבר הוא בגדר האפשרות, לנסות דבר בענין זה בלונדון, כדי לשמור על הבנק שלנו מעינה הרעה של הממשלה.  על מכתבי זה השני ענה לי מיום 23 ספטמבר מאלטאוסזה.

     מר ליבונטין יקירי!

את הקשי שיש לו עכשיו מצד הממשלה אנכי מיחס אל הופעתו הבלתי זהירה של ידידנו אוסישקין.  אין הענין כלל כך, כפי שכב' מדמה, כי אפשר להניע את הממשלה האנגלית בכל שעה שאדם רוצה, ולפנות אליה – אינו דבר כל-כך קל ופשוט, כפי שכב', כנראה, מתאר לעצמו.  בכל אופן אשתדל ברגע כושר לנסות דבר בלונדון, אבל לכבודו, לאוסישקין וליתר "ידידינו" אני מציע, בתור דבר יותר חשוב, שלא יעשו אילו דברים בלי זהירות שעל ידי כך יהיה מקום לראות בהם מעין פרובוקציות.  זהירות כזו היא חשובה בה במדה, שיש לאדם לשמור על מצב בריאותו, כדי שלא יצטרך אחר כך לסמי מרפא.  עד עתה היו לי נסיונות רעים מאד בשל המעשים שעשו ידידינו על דעת עצמם, ואני מזהיר בכל תוקף, שלא לעורר מחדש מעצורים.  מלבד זה מצפה אני לידיעותיו על דבר מהלך הענינים בענין זה וגם להרצאה על פעולותיו עד עתה, וכמו כן על פעולותיו של ידידנו אוסישקין.

                                         בברכת ציון המסור לו

                                                                 בנימין

הקונסול האנגלי בירושלים היה שבע רצון מן המקרה שבא לידו – שבקשתי ממנו עזרה מדינית לאפ"ק.  הוא הרצה לפני הציר האנגלי בסטמבול את דבר המכשולים שהממשלה המקומית מנחת על דרכי עבודת חברה אנגלית.  כמובן לא יכול הציר להסכים, כי חברה אנגלית תבקש רשיון לעבודתה בטורקיה, מפני שדבר זה יש בו משום פגיעה בחוקי הקפיטולציות שהממשלות האדירות שמרו עליהן בארץ זו.  והוא בא בענין זה במשא ומתן עם השער העליון בסטמבול.

כעבור אילו חדשים, קבלתי בסוף דצמבר מכתב מהקונסול האנגלי בירושלים ובו הודיעני, כי פנה באותה שעה אל ציר ממשלת אנגליה בדבר הרשיון אשר הממשלה המקומית דורשת מאתנו, ונתקבלה תשובה ממנו, כי הוא בא במו"מ עם השער העליון, ושם השיבו לו, כי ניתנה פקודה שלא לעכב מעתה על כל עסקי האפ"ק בטורקיה, ולאפ"ק יש רשות לנהל את עסקיה בלי עכובים אילו שהם.

אחרי ימים אחדים בא הפחה מירושלים עמי בדברים ע"י הטלגרף באופן רשמי, כעם דירקטור של האפ"ק, ובקש ממני מלוה בסכום אלף לירה לימים אחדים בשביל הממשלה.  עשיתי בקשתו, ואחרי כן הודעתי להד"ר הרצל את הדבר.  במכתבי אליו אמרתי לו כי בטוח אנכי, כי הממשלה תשלם את אלף הלירות כדי שתוכל לבקש מלוה יותר גדולה, ושאלתי את דעתו, כיצד עלי להתנהג להבא אם הממשלה תבקש מלוה יותר גדולה.  לאחר חליפת מכתבים, שהיו בינינו, הסכים הד"ר הרצל לתת להממשלה הלואות עד לסכום שבעת אלפים לירות, ואחרי כן – עד חמש-עשרה אלף לירות טורקיות.  נכנסנו בעסקים אלו עם הממשלה המקומית, על סמך פקודה משער עליון, שעל פיה הורשה לממשלה המקומית לקבל הלואות מן האפ"ק, ולפרעון ההלואות מסרה לנו הממשלה המקומית לבטחון את גבית המסים בחברון ובמקומות אחרים.  בענין זה קבלתי מאת הד"ר הרצל ארבעה מכתבים אלה:

                                                     א.  ווינה, 14 ינואר 1904

                 מר ליבונטין היקר!

ידיעותיו מ-4 – 6 ינואר קבלתי בתודה.  גם אני מסכים שהטרנסקציה שלו עם המושל בירושלים תוכר אחר-כך;  אבל עלי לדרוש ממנו במפגיע, שלא יסכים לעולם לסכומים יותר גדולים, קודם שישאל אותי בטלגרמה.

כאשר תבוא בקשה כזו עוד הפעם לפניו, אזי יענה כי עליו לפנות אל הנשיאות שלו.

                                                     בברכה לבבית המסור לו

                                                                          בנימין

 

                                                     ב. ווינה, 14 פברואר 1904

                 מר ליבונטין היקר!

זה עתה קבלתי את מכתבו מיום 4 דנא.  מסכים אני לגמרי לצעדיו, בנוגע לשאלת ההלואה לממשלה.  את הטלגרמות יוסיף נא לשלח להבא גם כן עפ"י האדריסה "בנימין".

                                           בברכות לבביות המסור לו

                                                                  "הרצל"

 

                                                     ג. ווינא, 17 פברואר 1904

     מר ליבונטין היקר!

התיעצנו על תוכן מכתביו מ-4/7 דנא, על דבר ההלואה לממשלה בירושלים וטלגרפנו לו היום: מסכימים לתת שבעת אלפים, אם ההלואה בטוחה.  בנוגע לפורמליות, צריך להוציא את הדבר לפועל באופן כזה: מפני שענין קבלת החלטה מהדירקטורים של האפ"ק ימשך זמן רב, לכן החליט ועד החמשה של היק"ב, לתת הוראות לנשיא הדירקטוריום של היק"ב, כי יתן פקודה לכב' לעשות את העסק בשם האפ"ק, אבל לפי שעה לעשותו על חשבון היק"ב.  ותיכף כאשר יִוָסד הדירקטוריום של האפ"ק, תקח חברה זו את העסק על חשבונה.  צורה זו היא האפשרות היחידה לעשות את העסק על בסיס חוקי, בלי עכובים.  ולכן יש לו ההסכמה הפרינציפיאלית לגמור את ההתקשרות בענין זה, אבל אנא להודיעני על המו"מ וביחוד על אופן המסים וצורת גביתם.  עליו עוד לבחון, שמא הוחכרו מסים אלה עוד מקודם ואם לא הוחכרו – יותר רצוי ונוח, שאנחנו בעצמנו נחכור אותם.  ואשר להצעתו, כי נשתמש בהזדמנות זו להשיג זכויות והנחות שונות בשביל הבנק שלנו, ביחוד בנוגע לקושנים, לא רק שאנחנו מסכימים בכל לבנו, אלא אנו מבקשים, כי יקדיש לזה תשומת לבו המיוחדת.

                                         בכבוד בשם ועד החמשה

                                                     אצל, קוקש

                                                                                        

                                                     ווינה, 8 מרץ 1904

                 מר ליבונטין היקר!

כפי שכבר טלגרפתי לו אתמול, אין אנחנו יכולים להסכים לשנוי התנאים שהודענו לכבודו בענין ההלואה.  אנחנו הסכמנו להלואה רק על סמך "דירקט אימפיריאלי" ורק על הסכום שהראו לנו.  אי אפשר שכב' יעבור על גבול כל כך מדויק כזה.

רצוף פה ימצא הרצאה ע"ד עסק שהציעו לפני.  קודם שאתן תשובתי על זה, רוצה אני לשמוע את דעתו על הענין.  זה כבר שנים אחדות שומע אנכי על דבר השקעה זו ביפו.  מה יש בענין הזה?  איזה קפיטל יִדָרש לכך?

                                         בברכות לבביות המסור

                                         בנימין

במשך כשנה עמדנו במשא ומתן עם הממשלה והלוינו לה כספים עד הסכום שהוקצב לנו על פי הדירקטוריום ביחד עם הועד הפועל של ההסתדרות, עד סכום חמשה עשר אלף לי"ש.           

בזמן אוסף המסים מן הצאן, ישב אחד מפקידינו בחברון וקבל את ההכנסות של הממשלה לפרעון החוב שלנו.  המשא ומתן הזה נתן לנו ריוח ידוע, ואף חִזֵק את הסמכות שלנו בעיני תושבי הארץ והפקידים הגבוהים.  כל דבר שהיה נצרך לנו בבתי הפקידות, בעניני קרקעות ומסי העשור, היו עושים בשבילנו ע"פ דרישתי, כמו על פי פקודה מגבוה.

במשך המשא ומתן הזה בטיח לנו הפחה בירושלים, שיציע לפני השער העליון להחכיר למתישבים יהודים קרקעות הממשלה וגם מנכסי השולטן.  ואף אמנם קיים הבטחתו, כמו שיסופר להלן.

בחודש אוגוסט 1905 בקש הפחה מאתנו שוב הלואה, אבל בינתים הורע המצב המדיני בארצנו בגלל השערוריות במקומות אחדים בטורקיה.  נוסף לכך פתח בינתים הבנק העותומני סניף בירושלים, ויכולתי לדחות את בקשתו באמתלא, כי אין לנו להכנס לגבולי עסקי הבנק הזה, שהוא הבנק של הממשלה.  השתדלתי לגבות מה שהיה מגיע לנו, וחדלנו מהלוות להם כספים.

_______

 

פרק ט"ו

הצעת ראשי שבטי הבידואים. – מכתב הד"ר הרצל בענין זה. – מכתבי הרצל בענינים שונים. –

בקיץ 1903 באו לפני הד"ר לוי לירושלים שני ראשי שבטים בידואים החונים במדבר, לא רחוק מגבול ארץ ישראל, והציעו לפניו, כי יבואו היהודים הציונים להשתקע ביניהם.  ד"ר לוי כתב לד"ר הרצל מכתב, שבו אמר לו בענין זה, כי על גבול מצרים ובעבר הירדן המזרחי ישנם שבטים בידואים תקיפים מאד ואין עליהם עול מלכות טורקיה.  משלמים הם רק מסים קטנים ותו לא מדי.  הארץ שם רחבת ידים ופוריה מאד ואקלימה טוב ומובחר.  ישנם שם שבטים המתיחסים על בני ישראל וקוראים לעצמם "בני ישראל".  זקני הבידואים ממקומות אלו שבאו לפניו אמרו לו, כי הם נכונים לתת ליהודים קרקעות במחיר מצער מאד ולהיות להם למחסה.  אין שם קדסטר של הממשלה הטורקית, אלא השיכים נותנים שטרי מכירה, ומכירות אלו מתאשרות על ידי "חזקה".  במשך זמן קצר אפשר להושיב שם רבבות משפחות מבני ישראל שיהיו מתעסקים בעבודת אדמה, חרושת המעשה ומסחר.  אחד השיכים האלו אמר, כי שמע את שם הד"ר הרצל והיה קורא לו בשם "מלך ישראל".  השיך בקש מאת הד"ר לוי לתת לו את היכולת לכרות ברית אהבה עם "מלך ישראל" לטובת עם ישראל וכמובן – גם לטובתם של הבידואים.

השיכים הביעו גם כן את חפצם להתאחד עם היהודים ולקחת את הארץ מידי הטורקים.  המה מסרו לד"ר לוי את מספר החיילים מלומדי מלחמה שיוכלו לתת ליהודים, בתנאי שהיהודים ימציאו להם רובים ותותחים.  השיכים אמרו, שהם מוכנים ומזומנים לעבוד שכם אחד עם היהודים, – לקחת את הארץ מידי הטורקים ולתת ליהודים את החלק הנקרא ארץ-ישראל, אשר כפי ששמעו, ישבו בה יהודים לפני אלפים שנה.

כפי הנראה, היו הבידואים מלאים באותו זמן התמרמרות גדולה נגד הטורקים, ולכן באו להתראות עם היהודים בארץ ישראל ולהציע לפניהם את שרותם.  ד"ר לוי הודיע דבר זה לד"ר הרצל והוא התענין בזה.  לפני הרצל, כידוע, היתה רק מטרה אחת ואותה חפץ להשיג בכל דרכים שיהיו.  בשל מכתב הד"ר לוי כתב לי הד"ר הרצל ביום 14 ליולי מאלטאוסזה:

                 יקירי ליבונטין!

הנני מבקש מכבודו למצוא בחכמה ובזהירות מי הוא השיך סבין אבו רביה (אני חושב שכך שמו), הוא האמיר של אמסולם, יוצא ירך השבט הגדול טגללא או טנאקא, היושב על הגבול, אשר בין מצרים וארץ ישראל.  אבל אל ישאל את הד"ר לוי, יעשה כבודו את החקירה הזאת באופן שלא יבינו שהדבר יצא מכבודו או ממני.  התשובה צריכה להיות בהקדם הכי אפשרי, אם אפשר – באניה הראשונה אחרי קבלת מכתבי זה.

                                         בדרישת שלום לבבית

                                                           בנימין         

פ.ס.  כמו כן אל ישאל את הד"ר יפה.  ואף האיש שעל ידו יבוא כבודו לחקור, – גם הוא אל ישאל לא את הד"ר יפה ולא את הד"ר לוי.  כי אם יעשה זאת על ידי אנשים, שלא ידברו עם השנים הנזכרים.  אני מוסר לכבודו שאלה חמורה, שהוא צריך לתת עליה תשובה מחוכמה בזהירות גדולה, שאם לא כן יכול לצאת דבר אי נעים.  סומך אני על זהירות כבודו.

את דבר הצעת הבידואים ידעתי עוד לפני בוא אלי מכתבו של הד"ר הרצל, אבל דעתי היתה, כי רק על ידי עבודה אטית ומודרגת אפשר יהיה לבוא במשא ומתן ידידותי עם הבידואים, ובמשך הזמן גם לרכוש לנו חלק גדול מן הארץ בדרום או בעבר הירדן המזרחי.  תכנית מעין זו בארתי במכתבי למר אוסישקין והוספתי להביאה לפני הדירקטורים פעמים אחדות במשך כמה שנים.  אבל לא האמנתי, כי אפשר להכנס בענין כזה בברית עם השיכים הנזכרים ע"פ הצעתם – למרד גלוי – ואת דעתי זו בארתי להד"ר הרצל.

 

______

 

פרק ט"ז

תקונים בעבודת ועד חובבי ציון בארצנו ע"י אוסישקין. – יסוד הסתדרות ארץ ישראלית על ידו. – הרצל נגד הסתדרות זו. – עבודת ההסתדרות. – תכנית שלי לעבודה ישובית.

ברשימותי למעלה הזכרתי כבר, כי מר אוסישקין בא לארץ-ישראל, כשבוע אחד קודם לפני.  נסיעתו לארצנו היתה בשליחות הועד לחברת חובבי ציון ברוסיה, אשר באודיסה, שנקראה בשמה הרשמי "חברה לתמיכת עובדי האדמה ובעלי מלאכה בסוריה ובארץ-ישראל".

עבודת הועד הזה בארצנו התחילה בשנת תרנ"א ע"י יסוד הועד הפועל של החברה ביפו, אשר בראשו עמד מר טיומקין.  הוא, כידוע, התחיל את עבודתו על פי תכנית ישובית גדולה – לקנות קרקעות וליסד מושבות, אבל מפני סבות שונות לא הצליח, והועד קרא לו לשוב לרוסיא ושלח במקומו את מר בינשטוק ונתן לו תכנית לתמיכה ולעזרה.  ההצעות למתן תמיכות היו נערכות ביפו ונשלחות לאודיסא, שם היו מתבקרות ומוחזרות למר בינשטוק להוציאן אל הפועל.  אחרי מות בינשטוק, באו אחרים במקומו בועד הפועל והתנהגו כמוהו:  נתנו על מנת שלא להחזיר תמיכות וגם הלואות לאכרים במושבות אחדות – להוצאות חרישה, זריעה וקצירה, למספא, לכלי עבודה וכדומה;  לבעלי מלאכה ואומנים – נתנו כסף שבוע בשבוע, וכסף חודש בחדשו, – לקנין כלי מלאכה, חמרים ומזונות וכדומה, וכך נתיסדה חלוקה חדשה בארצנו, נוסף על החלוקה של הכוללים השונים אשר בירושלים ויתר ערי הקודש.  וכבא מר אוסישקין לארץ ישראל הודיע לכל המקבלים, כי הועד של חובבי ציון החליט לחדול מתת תמיכות כאלה, ולהבא ינתן חלק מהכנסות החברה לקנין קרקע לפועלים, וחלק – להחזקת בתי ספר בערים ובמושבות.

עוד י"ד – ט"ו שנים קודם לכן דברתי, הצעתי, וכתבתי לחו"צ ברוסיא כי על חובבי ציון, כלומר על העסקנים שבנו, להשתדל כי ילכו אנשים אמידים לארצנו ליסד מושבות בשביל עצמם ובכספם ועל אחריותם, או להתעסק בישובה של א"י על ידי מסחר וחרושת המעשה.  ובנדברות שמאספים חו"צ – אמרתי אז – יש רק ליסד בתי ספר, בתי כנסיות ולעזור להוצאות הכלליות של אילו מושבות.  אבל אחי נצחו אותי:  התעסקו באסוף נדבות, תמכו ויסדו, יסדו ותמכו, והרבה כספים הוצאו לחנך בהם אנשים לבטלה, לשעמום ולקבצנות...  וכשבא אוסישקין ואמר לשנות את סדר פעולות חו"צ בארץ ולהוציא את נדבות חובבי ציון לענינים יותר נכבדים כאמור למעלה, הייתי שבע רצון מאד.  עתה יהיה הנצחון על צד דעותי אנכי.  התמיכות השונות יחדלו והישוב היהודי יעזר ע"י האפ"ק על בסיס בריא.

מלבד זאת קבל עליו אוסישקין עוד עבודה גדולה ורבת אחריות: הוא אמר לסדר את הישוב הארץ ישראלי באופן כזה, שתהיה לו באות-כח נבחרת מכל התושבים, אשר תדאג ככל האפשר להטבת מצבו, לסדור החיים הכלכליים של היהודים בארצנו ותהיה גם באות כח רשמית לפני הממשלה המקומית, עד כמה שהמצב המדיני יאפשר.

עפ"י תנאי ההסתדרות שתקנו, צריך היה כל יהודי תושב ארצנו, שחפץ להכנס אל ההסתדרות, להכניס שקל (חצי מג'ידי) תשלום חבר.  החברים המסודרים יתאספו לאסיפה כללית ויבחרו בועד פועל גדול ובועד מצומצם, עפ"י התכנית של הקונגרס הציוני.

אנכי לא השתתפתי בעבודה זו, מפני שהייתי עסוק בסדור האפ"ק.  ואף אמנם לא האמנתי, כי יש אפשרות להוציא אל הפועל הסתדרות זו, ע"פ התכנית שהתוו למו העסקנים ואוסישקין בראשם – כי הנבחרים יִבָּחֲרוּ מאת כל גוש הישוב.  לפי דעתי היה נצרך לסדר מתחלה כל קהלה וקהלה במושבות ובערים, והקהלות האלו תשלחנה מתוכן באי כח להסתדרות כללית.

עסקנים אחדים יצאו אל הערים והמושבות להפיץ את רעיון ההסתדרות, – ומספר החברים השוקלים היה כשלש מאות איש.  הם התאספו לכנסיה גדולה בזכרון יעקב, ובחרו בועד פועל גדול וגם בועד מצומצם.

אחרי האספה בזכרון יעקב נסתדר ביפו, בראשותו של הד"ר הלל יפה, משרד הועד.  והוא התחיל לסדר אילו ענינים צבוריים, שעמדו אז על הפרק.  מענינת העובדה, כי גם הממשלה החלה לפנות בכמה דברים אל המשרד הזה, שקראה לו בשם "מרכז היהודים".

*   *    *

והנה נמצאו אנשים ביפו, שכתבו לד"ר הרצל על עבודת אוסישקין בענין ההסתדרות ותארו אותה כמוסד מזיק.  ובחפצו לדעת מה שנעשה כתב לי את המכתב הבא מיום שני לאוקטובר:

                 יקירי מר ליבונטין!

מצדדים שונים אני מקבל ידיעות על עבודת ידידנו מר אוסישקין בארץ-ישראל.  אני מבקש מכבודך לשלח לי הרצאה מפורטת על עבודתו.  אנכי דורש זאת מכבודך על פי משרתך, והנני חפץ, כי הדבר ישאר בסוד, כחובת הפקיד, גם ביחס לאוסישקין.

                                         בברכת ציון המסור לך

                                                                 בנימין

בתשובה על המכתב הזה כתבתי לד"ר הרצל ביום 30 לנובמבר את הדברים האלה:

"הקהלות בארץ ישראל זקוקות לאחוד ולהסתדרות.  אעפ"י שדעתי היא גם-כן, כי פתרון שאלת תחית עם ישראל על אדמת אבותם מונחת בציוניות המדינית, אבל כחובב ציון זקן הנני חושב, כי נחוץ להכין בארצנו את הקרקע לעבודה ולהתישבות רחבה, כאשר תבוא העת לזה.  והתנאי הנכבד להכנה זו היא הסתדרות הישוב.  ולכן יש הרבה דברים טובים בעבודת אוסישקין זו.  אמנם אנכי לא השתתפתי ביסוד הסתדרות זו מפני שלפי דעתי אי-אפשר לסדר את המוסד הזה מחברים בודדים מכל הישוב, שצרכיהם והשקפותיהם שונות, אלא מתחלה יש לסדר כל קהלה וקהלה בערים ובמושבות, והקהלות האלו תשלחנה מתוכן באי כח להסתדרות כללית.  על פי התכנית של המסדרים, –  שעל חברי ההסתדרות היה לבחור ועד פועל מאת כל גוש הישוב, – יצא כי בראש ההסתדרות עומדים אנשים שנתעוררה עליהם התנגדות מצד אלה שלא נבחרו להנשיאות, ויש אי-שביעת רצון בתוך הקהל.  וכפי הנראה קבל כבודו את הידיעות מתוך החלק הזה.

בתשובה על מכתבי זה קבלתי מהרצל את המכתב הבא:

בסוד גמור.

     ידידי היקר ליבונטין!

תשובתו – עד כמה שאני יכול לדון עליה מכאן – עושה עלי כעת רושם טוב, הרושם הוא כל כך-טוב, עד כי חפצתי להגיד לכבודו בגלוי מה שהיה עם לבבי נגדו זה זמן רב:  נדמה היה לי, כי כבודו עומד קרוב למעשיו של אוסישקין.  אני חושב כי הוא (אוסישקין) גורם היזק רב.  כבודו יודע כמה דואג אני לפריחת עניננו, אשר דרש מאתנו כל כך הרבה קרבנות.  אין אני רוצה במעשי גבורה, כי אם בזהירות בכל מקום, ולא בבזבוז.  ואתה הנך מכיר אותי זה שנים רבות ויודע, כי כל רצוני הוא לטובת הענין שלנו, ואינני עושה מעולם שום דבר מתוך מצב רוח.

ומפני אשר יש לי אליו אמון, מציע אני לפניו שאלה כמוסה מאד, לא רק בתור מנהל התנועה וראש ועד ההנהלה, כי אם, ראשית כל, בתור ידיד.  את השאלה הזאת אל ידע איש זולתו.  עליו לענות לי את תשובתו האמתית הגלויה גם בתור ידיד וגם בתור פקיד...  אני מעיר אותו, כי עליו כעת להגיד לי את כל האמת, בלי שום מעצור.  אם יחסיר להודיעני דבר מה מתוך טוב לב, או מתוך שימצא זאת נוח בשבילו, לא אחשוב לו את הדבר לגנאי, ממש כאילו היה מוזג לי כוס יין לא נקי.

-----------------------------------------------------

מחכה אני לתשובתו הקרובה ונשאר בברכה לבבית המסור לו

                                                                             בנימין

אחרי זמן קצר נראים היו הדברים, כי עבודתו הקשה של מר אוסישקין בבנין ההסתדרות לא תצליח בגלל פרוד הדעות והמפלגות.  אחדים מבני יפו, שלא נבחרו לנשיאות, היו מנהלים תעמולה בזויה נגד הסתדרות זו והיו מסיתים את חבריה לדרוש מאת ועד הפועל בחזרה את תשלום החברים שהכניסו.

בחודש אב תרס"ד כתבתי לאוסישקין את המכתב הבא להלן:

"נכנסתי לאספת הועד הפועל הגדול של ההסתדרות הארצי-ישראלית, שמעתי וקראתי את הדין וחשבון של הועד ויצאת מאת האספה הזאת בלב קרוע ומורתח...  כל עתותי הועד נתונות לריב ומחלוקת עם הצד שכנגד – להוכיח לו, כי על אפו ועל חמתו הוא – הועד – עומד בראש העם, ומלבד זאת – להכרזות וריקלמות במכתבים וצירקולרים לחוץ-לארץ.

הציוניות המדינית, היא היא שצריכה לפרסום ולהכרזה, אבל אנחנו בעבודתנו המקומית – עלינו לבחור בדרכים אחרות וכבודנו רק הסתר דבר.

היו בינינו אחדים, שמעשיהם היו בצנעה ועשו הרבה (כונתי ל"בני משה").  הם יסדו את ה"כרמל", "אחיאסף", "מנוחה-ונחלה", "גאולה" וכדומה, ומעשיהם צריכים להיות לאור מאיר על דרכנו.  ואנחנו עוצמים עינינו מלראות את הדרך הנאמנה ובחרנו בפרסום גם פה בארצנו, ולכן אפסה מאתנו תושיה.

חברי הועד, שהם אנשים נכבדים, אינם חפצים להבין כי עבודתנו הלאומית בארץ ישראל היא מלחמה בממשלה המקומית ובכמה ממעשיהם של התושבים המקומיים, ולכן לא נוכל בכל עת ובכל שעה, בלא שום צרך ובלא שום נחיצות, לגלות בקהל את מערכי לבבנו וסדרי מלחמתנו.

לפי דעתי אני, צריכה ההסתדרות להסתלק מן הפרסום, מכתיבת חשבונות על עבודת הועד ומכתיבת פרוטוקולים ארוכים למוסדות, המסבירים פניהם אליו, ולמוסדות חדשים, למען הודיע להם על קיומם.  ע"י עבודות משרדיות כאלו לא נשיג מאומה.  ההסתדרות צריכה להפנות לבבה למעשים, אשר תוצאותיהם תהיינה נכרות לטובת הישוב בארץ-ישראל ברבות הימים, ואז תצליח במעשיה"

וביום כ"ה ניסן תרס"ה כתבתי למר אוסישקין בענין ההסתדרות עוד כדברים האלה:

"לפני כשמנה-תשעה חדשים כתבתי לך על ההסתדרות, ואעפ"י שיודע אנכי כי לא תוכל כעת ממקום מושבך לעשות בה תקונים, בכל זאת לא אוכל לכבוש צערי בקרבי, והנני עוד הפעם לחזור על מה שכתבתי בצרוף אילו הוספות, שנוכחתי בנחיצותן במשך העת הזאת בעבודתנו בעניני הישוב, כמו שצריכים אנחנו כעת לסדרו.  במצבנו הנכחי מצייר אנכי לעצמי סדר עבודה כזו:

א. גאולת הארץ, כלומר קנין קרקעות, כמה שיהיה אפשר במצבנו כעת.

ב. יסוד חברות זורעים ונוטעים, – לאגד חברות אנשים, החפצים לקנות להם קרקעות פה ולהכשירן על ידי נטיעות שתוכלנה לתת הכנסה בעוד אילו שנים, למען לתת את היכולת לסוג ידוע של אחינו בגולה, שיכינו לעצמם נחלת שדה וכרם ויבואו ויתאחזו פה אחרי שהנחלה תתן הכנסה.

ג. הרחבת המסחר וחרושת המעשה בין אחינו היושבים פה ובין אלה האנשים שמקרוב באו.  יש לחקור את כל ענפי חרושת המעשה, למען נוכל לכלכל בעצה טובה ולהראות את הדרך לפני אלה מאחינו הדורשים עצתנו בענינים אלו.

ד. לאחד את האומנים והפועלים בא"י, ליסד בשבילם לשכות מודיעין, אגודות משותפות, קופת מלוה וחסכון, וכדומה.

ה. השכלת העם והרחבת הרוח הלאומי בארץ-ישראל על ידי יסוד בתי ספר, שעורי ערב וכדומה.

אם יסודרו הענינים כהצעתי ויהיה לנו פה ועד פועל בן שנים-שלשה חברים, שיתעסק בעניני הישוב, אז יש אצלנו עוד עבודות גדולות ונכבדות מאד, שנחוץ באיזה אופן שהוא לקחת אותן בידינו ולהשתדל להוציאן אל הפועל:

א. יש להרחיב את ידיעת השפה הערבית בין צעירינו ולהשתדל להכניס מהם למשרות הממשלה;  יש צורך שיהיו לנו – אחים בבית המלך!  את זה הבינו כבר הארמנים והערבים הנוצרים, ואנחנו אין לנו אפילו אחד מחמשת אלפים יהודים, שיבין את שפת הארץ.

ב. יש להכניס את באי כחנו אל בית פקידות הערים.  כידוע בתי הפקידות אשר לערים הגדולות זכויותיהן רבות מאד בהערכת מסי העשור, הוירקא וכדומה, וענינים אלו, הנוגעים כבר הרבה לנו, לאחינו, נחתכים ע"י באי-כח הנוצרים למיניהם, ואנחנו עומדים מרחוק – ומרכינים ראשנו לפני כל גל העובר עלינו.

ג. ישוב יהודים בערים יש רק בירושלים, בחברון, ביפו, בצפת ובטבריה.  אבל יש הרבה ערים, שאחינו היו יכולים להתישב בהן ולחיות ממסחר או מלאכת-יד.  יש ערים שמסחרן גדול ונכבד, כמו עזה ושכם ביהודה וגם סלט וקיראק וכדומה בעבר הירדן.  ערים כאלו, אילו ישבו בהן היהודים, היו יוצאים במשך הזמן מן הערים אל השדה לרכוש קרקעות, – כמו באר-שבע ועוד הפעם סלט וקיראק.  ואנחנו לא עשינו מאומה בענין זה, למען הגיע אל המטרה הזאת. – כדי להפיץ את היהודים בכל הערים בארץ-ישראל בסדר נכון, דרוש מקודם ליסד:

ד. אכסניות של יהודים שם. כל מי שסבב בערי יהודה והגליל יודע, כי כמעט בכל עיר ועיר יש אכסניות של הגרמנים, והן החלוץ העובר לפני המחנה...  יש להשתדל ליסד אכסניות בכל ערי ארץ-ישראל, למען יוכל יהודי לבוא לשם ולמצוא שם אשל (אכילה שתיה לינה) אצל יהודי ומורה דרך בענינים, אשר יחפוץ לדרוש ולחקור עליהם.  כל האומות וכל הדתות למיניהן יש להם אושפיזין גדולים ומסודרים, לא רק בירושלים, אלא גם בחיפה, בנצרת, ביריחו, על הר תבור, על הכרמל וכו' וכו' ואנחנו...

ה. התישבות בין הבידואים.  יש למצוא מספר ידוע של אנשים צעירים ולהביא אותם אל ראשי שבטי הבידואים, אשר בדרום יהודה ואשר מעבר לירדן, לתת להם אמצעים קטנים לקנות מעט צאן, בקר, אהלים וכדומה, ולהניח אותם שם כחלוצים.  מאחדים מראשי השבטים יש לנו הצעות בנידון זה: אנשים כאלו אשר ימירו לשנים אחדות את דרכי חייהם של עכשיו בדרכי חיי הבידואים, יהיו לנו ליסוד מוסד ולראש פנה לעבודתנו בפלכים האלו, אשר לא נושבו עדיין.  אם הללו יתאחדו עם הבידואים ויכרתו ברית אהבה ביניהם, אזי יוכל בהמשך הזמן להביא לנו תועלת שאי אפשר כעת לשער עוד את ערכה.  ואולי למשען עוז...  לדורן ולמלחמה.

ו. בתי מקלט כעין המנזרים אשר להנוצרים פה.  בתים כאלה אפשר יהיה לבנות על הקרקעות שיִקָנוּ על חשבון הקרן-קימת.  בדרום הארץ ובעבר הירדן תועלתן יכולה להיות גדולה מאד: ראשית, יבואו צעירים שכחם אתם ויתישבו שם, יעבדו ויאכלו מעמל כפיהם ויתרגלו אל הארץ, אל אקלימה, אל תושביה ואל שפתם, והיו הבתים האלה כעין בית ספר לאלה החפצים לעבוד עבודת עמם.  שנית, מן הבתים האלה יצא האלימנט הדרוש לנו, היהודי המסור בכל לבבו ונפשו לעמו וארצו...  ושלישית, הם ישמרו על גבולי אחוזות הקרן הקימת, עד אשר יהיו לנו אנשים ואמצעים לבנות שם כפרים וערים.  על יד בתי המקלט האלה נוכל ליסד גם בתי סנטוריום, תחנות לנסיונות וכדומה, ואולי יבוא יום וניסד שם גם בתי ספר לאומיים.  בתי מקלט כאלו יש צורך ליסד גם

ז. במקומות ההיסטוריים שלנו ולקַדֵש אותם בעיני העם.  יש לנו לעשות כמתוקנים שבאומות העולם, שיסדו להם בתי מקלט ובתי נזירים בכל הארץ, על הר הכרמל, התבור, בשכם, בגלגל, על הירדן וכדומה, מלבד בתי המקלט הרבים בערים ירושלים, חברון וכדומה.  ואנחנו – מה יש לנו?  רק קבר רחל אמנו, רבי מאיר בעל הנס, רבן שמעון בן יוחאי, וגם בנוגע לאלה אנו מביאים את יחסנו לידי גלוי רק בתפלות, ובנרות של שעוה וכדומה פרי הגלות...  יתפללו הם, החסידים שבנו, ועלינו לא לגרוע, כי אם להוסיף ולקדש מקומות הסטוריים אחרים.  הן לו הבינו אבותינו לפני מאה שנה את הרעיון הזה, – לקדש מקומות הסטוריים, הלא אז כבר היה מלא כל הארץ כבודתנו...

אמת, כי לשם דברים אלה יש צורך בכספים.  אולם תשובה על השאלה הכבדה הזאת, חושב אנכי, נותנים לנו עסקני ירושלים, שאנו רגילים כל כך לבקר את מעשיהם ולעפר עליהם בעפר.  הם אינם כותבים מאמרים חריפים ואינם מאספים אספות, אלא מיסדים מוסדים וחברות, כמו: משגב לדך, בתי יתומים, מושב זקנים וכדומה, ולא בפעם אחת, אלא מעט מעט הם פותחים את המוסד, ואחרי כן הם משתדלים להשיג כספים, והקהל הרואה כי יש מוסד בארץ הקדושה, פותח להם את כיסו – מי למוסד זה ומי למוסד אחר.  ואם נלך גם אנחנו בדרך זו, אם לא נכריז ונפרסם מה שאנחנו חפצים לעשות, אלא נעשה – והמעשים בני-קיום בארץ ישראל – אז יביאו לנו את האמצעים.

ועוד דבר אחד יקירי!  כשאנכי בא אל אחת המושבות העבריות, ואני רואה את ילדינו לומדים בבית הספר, ואחר כך אני עובר על יד כפרי הערבים ורואה את ילדיהם רועים צאן או משחקים ומעפרים בעפר איש על רעהו, – אז הנני שבע רצון מאד;  אז חושב אני בלבבי: יש לנו פה שדה רחב לעבודה, כל זמן שעם הארץ הוא מחוסר השכלה.  אבל אם יבנו גם הם בתי ספר וילדיהם ג"כ ילמדו, יחונכו ויגדלו – מה יהיה אז אתנו?

והנני ידידך הנאמן.

_______

                                                    

פרק י"ז

נסיעה לחברון, שעה קטנה בבית לחם. – עבודה שלהם. – טיול בחוצות ירושלים. – אצל הכותל המערבי. – יריחו. – זכרון-יעקב. – על הר הכרמל. – הצעה לקנות את המלון שם. – חיפה. – נצרת. – צפת וסאפד. טבריה וטיבריאס. – קבר רבי מאיר. – ראש-פנה.

(מרשימותי בחדש אלול תרס"ג)

עבודת הבנק במשך אילו חדשים ומכתבי הרצל. שמהם ראיתי את חפצו שנעשה אילו דברים ישוביים בארצנו, עוררו אותי להרחיב דרך פעולותינו, ולכן החלטתי ללכת לראות את הארץ, ובפרט את הערים והמושבות ולדעת מה שאפשר לעשות לטובת הישוב.  ותהי ראשית דרכי (בחודש אלול תרס"ג) ללכת לחברון דרך בית-לחם.

הדרך ההולכת לבית לחם וחברון עוברת על פני קבר רחל.  זהו השריד האחד שיש לנו בדרכנו זו בידינו.  ליהודי – הקבר.  אבל הנוף היפה על שדותיו הפוריים, על כרמיו, גפניו, תאניו, וזיתיו, כל טוב הארץ – בתי תפלה, אושפיזים, בתי מחסה ומקלט בפלך הזה, "על כל הר גבוה ותחת כל עץ רענן" – כל אלה בידיהם הם – בידי הנוצרים.  ובגשתי אל פתח הקבר נהמתי מקרב לבבי: אל תמנעי, רחל, קולך מבכי ועיניך מדמעה, בניך לא שבו עוד לגבולם...

התעשיה הגדולה בעצי זית ואבני אספלט וצפד, אשר בבית לחם, לנוצרים היא, וישוב יהודי אין כלל בעיר חנה ודוד.

וחברון, כרם נחמד היא בקרן בן-שמן.  כל הנוף הזה נטוע כרמים וזיתים ומים רבים ישקו גני ירק למכביר, שדות פוריים נושאים תבואה, ואויר יפה וטוב מבריא את גן העדן הזה.  המקומות היותר טובים הם בידי הנוצרים, ואף "האשל" של אברהם אבינו הוא גם כן בידי הנוצרים.  הרוסים בנו שם בית מקלט לנזירות...

אמנם כן.  זו היא פוליטיקה מחוכמת: פה בית ספר, ופה בית תפלה;  פה בית מקלט ופה בית הכנסת אורחים.  הלא רק לעבודה אטית ותכופה כזאת, יש עתיד  לנו פה בארץ ישראל, אשר תחת יד הטורקים.  ומה מאד ידאב לבבי לראות ולהתבונן, כי בעבודה אטית ותכופה כזאת אחזו הנוצרים, ואנחנו אשר רק בעבודה אטית ומסודרת יכולים אנו לרכוש לנו את ארצנו, אנחנו, הה!  עדר, עדר לבדו.  וכל עדר ועדר מכה בתופים ומכריז – נשיאים ורוח וגשם אין.  ועוד באה לאסוננו שאלת אוגנדה, השאלה הארצית, ותנע את המחנה הקטן שלנו ותכה אותנו למחנות שונים, והמחנה האחד אומר לבנות בית חדש לבני ישראל בין לילה...  עלינו, על הנאמנים לדגל ציון, לצאת השדה, ליסד בתי מקלט, בתי ספר, אכסניות, ולרכוש מעט מעט את הארץ.  אין לנו לשים לב לחשבונות מדויקים, אלא להבין כי אנחנו הולכים לרכוש לנו ארץ בעד עמנו הנודד בגולה זה אלפים שנה, – לרכוש לנו את ארץ אבותינו!  עלינו לראות את עצמנו במצב ימי מלחמה, ובשעת חירום אין משגיחין במכשולים ואבני נגף, כי כאלו וכאלו ימצאו על דרכי כל עם ועם הלוחם בעד קיומו וחופשו.  כל עם הכובש לו ארצות בחרב ובחנית, גם כן אין לו שטר מקנה כתוב וחתום, ובכל זאת הוא הולך ושופך דם בניו פן ואולי יכבוש...

בחברון מצאתי ישוב קטן של גבאים, ישיבות ובתי חסד אחדים ועל ידם מסחר פעוט:  חנונים ובעלי מלאכה עניים, – חשןב ההולך ומתדלדל.  אחרי חקירה ודרישה שעשיתי אצל אחדים מהסוחרים שם, נודע לי כי אמנם יש בעיר גם בית חרושת לכלי חרס, שאפשר לעשות בו כלי זכוכית, שיש גם אילו בתי אריגה, שאפשר להרחיבם ולשַפְּרָם ע"י יהודים שיתישבו שם ויש גם מסחר גדול, לפי ערך, עם הערבים אשר בדרום ומעבר לירדן עד פיטרא, וכולו בידי הערבים אשר בחברון.  רשמתי לי כל אלה הענינים לשמור אותם...  ושבתי ירושלימה.

למחרת הלכתי ליריחו.  כשתי שעות לפני בואך יריחו עובר בצד שמאל נחל עמוק, זהו נחל כרית המגיע עד יריחו.  בנחל זה הסתתר אליהו הנביא.  בעמק הנחל בנוי בית מקלט לנזירים, וגם פה לא בשם אלקי אליהו, הנביא הקנאי, יקראו;  וגם בככר יריחו ישנם בתי מקלט לנזירים, אשר לא אחינו ואחיותינו באים לבקר בהם, כי אם נוצרים...

התבוננתי יום אחד לתושבי יריחו ולמשלח ידם ומצאתי, כי אמנם יש כר נרחב להתישבות רחבה בככר הזה, לנצול כח מי הירדן, חמרי ים המלח וכדומה, אבל לתכניות אלו נחוצה חקירה מוקדמת;  בעיר עצמה אין מקום לישוב פעוט של יהודים.

אחרי חודש ימים (בחשון תרס"ד) החלטתי ללכת לראות את הגליל, הארץ בצפונה.  רשמתי לי דרכי:  זכרון-יעקב, חיפה, עמק יזרעאל, נצרת עד טבריה וצפת.  יצאתי בבוקר מיפו ובאתי לפנות ערב אל המושב זכרון-יעקב.  מושב זה עשה עלי רושם מר ומעציב.  נאוה הוא המושב בחיצוניותו, אבל רקוב הוא בפנימיותו.  עשרים שנה עבד "השד משחת", בא-כחו של הנדיב הגדול, ובכספו הרב של הנדיב שהקדיש לעבודה ולבנין, הביא הרס וחורבן.  עשרים שנה החזיק עשרות משפחות סמוכות על שולחן הנדיב, ויתן להם ערבים עובדים אשר עקרו הרים ללא מטרה, נטעו אילנות בלי תכלית, ואחר כך עקרו אותם משרשם ונטעו אחרים במקומם בלי חשבון ודעת.  עשרים שנה השניא את העבודה על בני המושבות, והרגילם לתמיכה, לנדבות, ולעבדות;  הרגילם להחניף לו ולעוזריו שהשחית בהם את נפש האדם והיהודי.  היפלא איפוא כי עבודתו נשאה פרי באושים?  עברתי בחוצות המושב ונפשי נפעמה בקרבי לראות את הערבים הרבים השוכנים שם ומוכרים מיני מכלת ופרי גן.

...  זכרתי ימים מקדם, בבואנו אני ורעי לראשון-לציון, זכרתי את חלומותינו היפים ואת חזיונותינו הלוקחים לב.  לכל אלה אין פה זכר.  רועים בוגדים בצאן מרעיתם קמו והשחיתו כל חלקה טובה ויטמאו את ארצנו...

לנתי שם ונפעם ונסער יצאתי משם באור הבוקר והלכתי לחיפה.  עברתי את העיר הזאת ואת מושב הגרמנים ועליתי על הר הכרמל.  מטרת נסיעתי היתה לבוא שם עוד הפעם במשא ומתן עם בעל בית מלון גרמני, שחפץ למכור את בית המלון, ואנכי חפצתי לקנות אותו עפ"י הצעת הד"ר הרצל, כמו שנזכר למעלה, למען יַהֵד כברת ארץ קטנה על הכרמל.  הר הכרמל הוא באמת יפה נוף משוש ארץ-ישראל.  כל מורד ההר הפונה אל הים, הוא ארץ שווייץ בזעיר אנפין.  ההרים כולם מכוסים כרמים טובים ונהדרים, מסלה טובה וסלולה עוברת מעיר חיפה עד ראש ההר, ובעלותי ההרה נגלה לפני מראה נהדר.  לפנים הים התיכון בגאון גליו;  במורד ההר בתי חיפה, מצפון עיר עכו, והרים נהדרים ויפים צפונה ומזרחה.  הכל טוב ויפה, אבל כל זה לא לנו הוא.  הכרמים והבתים הטובים על ההר ובמורדו לגרמנים הם, האושפיזים, הסנטוריום ובתי המקלט – לקתולים ולפרוטסטנטים הם, וגם על מערת אליהו עומד בית תפלה לנוצרים.  באתי במשא ומתן עם בעל המלון, אבל לדאבון לבבי נודע לי, כי כבר אחרנו המועד.  חברה אמריקנית נוצרית כבר קנתה ממנו ימים אחדים קודם לכן את המלון הזה.  רק היהודים מסתפקים במועט, רק ליהודים יש מדה טובה זו, כי אינם מקנאים קנאת ארצם ודמי לבבם לא יזובו, אם ערש ילדותם, מקום נביאיהם וחוזיהם בידי זרים הם.  אבל האמריקנים עינם צרה בגרמנים – וילכו ויזילו כסף מכיסם ויקנו...  הנני בעיני כשר צבא שנשלח המערכה להציל נחלת עמו, אבל האויב כבר פשט בגדוד חזק על מחמדיו.  וצבאו? – רק לחנם יקרא להם!  הגבורים קצוצי יד הם, ורכי הלבב בגדו בו ויפלו אל מחנה האויב...

בחצות היום עזבתי את הכרמל ובצהרים באתי לחיפה, ועוד הפעם לנגד עיני מושב הגרמנים על בתיו היפים מצד אחד והרחובות הצרים אשר לאחינו בני ישראל בתוך העיר פנימה.  עוד הפעם מזה – המבואות המטונפים והפנים החורים של אחינו, היושבים על יד החנויות הקטנות, ומזה – הגרמנים עם סוסיהם וכלי עבודתם בשדותיהם וכרמיהם...  ובית המלון הנקי שלהם הבנוי מחוץ לעיר נשקף על פני הנוף היפה, ממערב – הים, וממזרח – הר הכרמל על כרמיו ומסלותיו...  עשיתי פה אילו חקירות בדבר מצבה הכלכלי של הארץ ונוכחתי, כי אמנם יש פה שדה פעולה לעבודת הבנק שלנו, ובגללו יתרחב הישוב היהודי פה...  בבוקר יצאתי בעגלה מחיפה ללכת לטבריה דרך נצרת.  עברנו את תחנת מסלת הברזל, אשר תבנה כעת.  המסלה הזאת עוברת את עמק יזרעאל ומגיעה עד הירדן ומפה תעבור ותתחבר את מסלת הברזל דמשק-מיכה העוברת מצפון לדרום בעבר הירדן המזרחי.  התחנה בנויה על שפת הים וממנה שופכים סוללה של אבנים אל תוך הים פנימה, והיה כאשר יוסיפו להאריך את הסוללה אל הים, יהיה פה נמל בטוח אשר ירים את ערכה של עיר החוף הזאת.

אחרי אשר סבבנו את הכרמל ושמנו פנינו מזרחה, נפתח לפנינו עמק יזרעאל על שדותיו הפוריים והריו הנחמדים, אשר לא ראיתי כמוהם ליופי ביהודה.  אחרי מהלך שעה וחצי מחיפה הגענו ליער גדול המכסה שטח גדול.  יער זה וחלק גדול מעמק יזרעאל, כשתי מאות אלפי דונם, הם נחלת ערבי עשיר, אשר זה כמה פעמים באנו עמו במשא ומתן בדבר קנית הקרקע, והדבר לא עלה בידינו;  פעם – מפני המחיר הגבוה, ופעם מפני סבות מדיניות, באשר לא יכולנו להשיג שטרי מקנה.

אחרי ארבע שעות נסיעה בעגלה באנו לנצרת.  פה היה לי עסק עם ה' מרגלית-קאלוואריסקי, פקיד חברת יק"א, המנהל את המושבות העבריות בגליל טבריה, – לגמור אילו חשבונות הנוגעים לקנית חלקת קרקע אצל טבריה, ולנתי שם הלילה.  גם פה בית מלון לגרמני, – בית גדול, חדרים יפים ונקיים.  הרבה אורחים אנגלים וגרמניים, עגלות וסוסים, משרתים ומתורגמנים – ורבה התכונה.  אלה הולכים לטבריה ואלה – להר תבור, אלה לצפת ואלה – להר חרמון.  ויושב אנכי שומם ונדהם בין החבורה הזאת וחושב מחשבות רבות...

הן כתבו רבנינו וגאונינו הרבה והרבה דינים, כדי לאגד על ידיהם את שה פזורה ישראל ולשמור על האומה.  הם לא שכחו כמו כן לפלפל הרבה בדיני הארץ, הנוהגים ושאינם נוהגים בזמן הזה.  ולו חכמו והשכילו להעלות בפלפוליהם , כי גם עליה לרגל נוהגת בזמן הזה, ורק מפני קלקול הדרכים וכדומה מתירים לו ליהודי שיסתפק בעליה לרגל פעם אחת בימי חייו, – לו חכמו והשכילו, לו היו להם עינים לראות את הדבר הגדול הזה, – הלא אז כבר היו אניות בשביל יהודים, או אולי של יהודים, הדרכים היו אז בודאי מתוקנים והשמות הקדושים והיקרים לנו – "ציון", "ירושלים", "חרמון", "תבור", "טבריה" וכדומה היו נשמעים פה מפיות אלפים ורבבות של יהודים.  אז אולי כבר היו המקומות האלה בידינו אנחנו...

אילו:  מכל מיליוני היהודים, אפילו רק מסוג אלההחרדים, המדקדקים באתרוג שלא תהיה בו פגימה או בתפילין שיהיו מעור אחד, – אילו היה כל אחד מהם חייב לעלות לרגל פעם אחת בימי חייו, הלא אז היו לנו רבבות נוסעים מדי שנה בשנה;  והאם לא היתה יכולה עליה כזאת לשנות את היחס המדיני, אשר בין עם ישראל לארצו זאת?  כן בודאי היה...  לו...  אבל עכשיו שלא זכינו, שיהיו לנו אנשים הרואים את הנולד, שומעים אנחנו את השמות היקרים לנו בהברה האירופית – "סַפָד", "טִיבֵרִיַאס" וכדומה.  מהברות אלו תְצִלֶנה האזנים, ובבשרנו תִשָׂרט שרטת בראותנו את בתי המלון משלהם, האורחים משלהם, ואף המתורגמנים הרוכבים על סוסים אבירים ובעלי העגלות הבריאים הם משלהם.  ואחינו המעטים הנמצאים בארץ, נתרכזו ברחובות הצרים אשר בצפת וטבריה ונחנקים מחוסר לחם ואויר.

וזאת נצרת היא כולה נוצרית.  כל כתה וכתה מבני הדת הזאת תקעה לה פה יתד נאמנה בבתי כנסיותיה ובתי ספריה, וכל הבנינים האלו הם רק חלק גדול מן העיר הזאת היושבת בעמק והרים סביב לה.  וכל אלה הבנינים והמוסדות נבנו על ידי אנשים, אשר איזו אגדה עתיקה משכה אותם לפה, אגדה שאין לה כל ערך היסטורי וכל יסודה קורי עכביש.  ואנחנו, אשר פה הוא ערש ילדותנו, אנחנו – גם אורח נטה ללון אין לנו פה.

עשיתי שם אילו חקירות ממר קלווריסקי בדבר קרקעות העומדים להמכר ודבר מצב המסחר בעיר נצרת ועזבתי את העיר ללכת לטבריה.  הדרך עוברת בין עמקים עטופי בר והרים וגבעות יפים ומושכים את העין.  כשעה וחצי טרם בואך טבריה, מתחיל מורד ההר, מראש ההר ההוא נראה מרחוק, מצד דרומית מערבית הר תבור;  מצד דרום – המושב החדש ימה;  ממזרח – ים כנרת כמראה נתון בזר, וצפונית – מתרומם בשיא חסנו החרמון עם שלג עולמים על ראשו.  המראה סביבך יפה ונורא הוד;  אחרי שש שעה וחצי ליציאתי מנצרת באתי לטבריה.

ועוד הפעם בית מלון גרמני נקי וטוב עומד על יד ים כנרת, ועוד הפעם רחובות צרים ומסואבים לאחינו בתוך העיר פנימה, חנויות קטנות זו בצד זו, ובכל אחת מהן סחורה בפחות משוה פרוטה;  ילדים וצעירים בעלי פנים חורות כמות.  ובלב נפעם ונדכא עברתי את הרחובות ויצאתי אל מחוץ לעיר.  מהלך רבע שעה מן העיר במקום יפה נוף, בעקב הר גבוה, בנויים שני בתים, ובהם חמי טבריה ובתי מלון באופן טורקי.  הממשלה מחכירה מדי שנה את המעינות ובתי המלון לכל המרבה במחירם.

על יד בתי המרחץ האלו נמצא קבר רבי מאיר בעל הנס.  על הקבר שני בתי כנסת – אחד לעדת האשכנזים ואחד לעדת הספרדים;  על יד כל אחד מהם חדרים אחדים, בהם יגורו אנשים צעירים, הלומדים שם כל השבוע על מנת לקבל פרס, ורק ליום השבת הם הולכים לביתם לטבריה.  בתי הכנסת נבנו באופן כזה, כי חצי הקבר נמצא בחלק האשכנזים וחציו השני בחלק הספרדים, ועל הקבר מזה ומזה דולקים נרות שמן וכל הבא להתפלל שם ידליק נר לכבוד נשמת בעל הנס.

היתה שעת המנחה, ערב ראש חודש.  ילדים וזקנים עמדו על הקבר מזה ומזה וקראו תהלים בבכי ובצעקה, ועוד יותר גדול הבכי בעזרת נשים.  באותו רגע נזכרתי בבית התפלה אשר לנוצרים בבית לחם על ערש ישוע (גם שם נחלק הבית בין כתות נוצריות אחדות) ואמרתי לנפשי, כי זה רק בפעם הראשונה עושים היהודים כהמתוקנים שבאומות העולם...  ודאי אין זה ברוח ישראל ותורתו להתפלל על קברי מתים, אפילו היותר גדולים וחשובים באומה, אבל פה בארץ ישראל, במצבנו אנו, דבר זה נכבד מאד, ועלינו רק להצטער, כי מעטים מאד מקומות כאלו בארצנו בידינו.  הן לו הבינו היהודים להוקיר את המקומות ההיסטוריים שלהם ולו השכילו רבנינו לקדש את אלוני ממרא, את מערת המכפלה, את מקום הירדן, ששם "נטבלו בקצה המים רגלי הכהנים נושאי הארון", את הגלגל, מקום שתים עשרה האבנים;  את שכם, ששם כרת יהושע ברית לעם ישראל, את הכרמל, המצפה וכדומה מקומות, שבהם קשורים דברי ימינו בחומר וברוח, – אז הלא היו כבר כולם בידינו קודם שעברו לרשות עמים ודתות אחרים.  אשר על כן מנקודת השקפה הזאת מצא המקום הזה חן מאד בעיני והשביעני רצון.  בחפץ לב נתתי להם נדבתי ויצאתי משם.

כשני ימים ישבתי בטבריה.  התחקיתי על מצב העיר וסביבותיה ונוכחתי לדעת, כי אמנם יש מקום לעבודת הבנק שם לרגלי המושבים שנוסדו שמה, ואף גם בגלל המסחר עם עבר הירדן, ובבוקר השכם ביום הששי כעלות השחר יצאתי מטבריה ללכת צפתה.  כשעה וחצי עברתי על ים כנרת בספינה קטנה.  המראה על ים כנרת יפה מאד.  הים יושב בתוך הרים מכוסים ירק ודשא ומצד הצפוני יתרומם הר החרמון עם ראשו המכוסה שלג.  שנים שלשה כפרים קטנים מראים הערבים על חוף הים ואת האחד מהם הם מכנים כפר נחום.  על החוף הצפוני שוטף במרוצתו נחל – זהו הירדן המשתפך אל ים כנרת ולא רחוק מן הנחל  שוב פעם בית מקלט נוצרי...

במקום זה עזבנו את הספינה ונרכב על סוסים ונלך צפתה.  הדרך עולה על רוכסי הרים ויורדת אל עמקים והיא צרה ומתעקלת ומתפתלת בין הסלעים כנחש. העמקים עוטפים יבול תבואה למכביר במקומות רבים, וההרים נושאים עליהם רישום, כי היו נעבדים רק לפני זמן רב.

כחצות היום באנו צפתה.  העיר בנויה על הר גבוה ותלול והאויר בה צח ונעים.  אפס הרחובות הצרים והמסואבים, החנויות הקטנות והמסחר הדל והקטן עשו עלי אותו הרושם המדוכא שעשתה עלי טבריה.

בעברי ברחובות העיר שמעתי קול תינוקות של בית רבן.  הלכתי אחרי הקול, וראיתי את התמונה המעציבה – כעשרים ילדים קטנים יושבים בחדר אחד קטן וצר מלא אויר מחנק וקוראים קמץ אלף – אָ.  נכנסתי אל בית כנסת אחד גדול ומצאתי על קיר המזרח תמונה מכוערה: בקבוק, שתי צנצנות, מזלגות וכפות וקערות ומלמעלה באותיות גדולות: "משנכנס אדר מרבים בשמחה".  זהו בית הכנסת הגדול הנשקף על פני כפר מירון, שקוראים לו בית הכנסת של האר"י...

אחרי שני ימים של ישיבה בצפת עזבתי את העיר הזאת ללכת לראש פנה.  בדרך הראה לי מורה הדרך קבר אחד, אשר היהודים קוראים לו "קבר בניהו בן יהוידע".  מראה נפלא ונהדר נגלה לפני במורד ההר, כחצי שעה לפני באנו לראש פנה.  עמק גדול הנעבד בידים חרוצות ונושא יבול תבואה למכביר, עצי תות וכרמים יפים.  מימין תראה העין את ים כנרת, אחרי כן – את המושב ראש פנה, צפונית לו – את מחנים, ואחריו – יסוד המעלה על יד מי מרום, והלאה צפונית – את הר חרמון היפה ועל ראשו כמו כתם פז מהוד קרני השמש בשקיעתה.  המראה עשה עלי רושם נפלא, ותחת הרושם היפה הזה באתי לפנות ערב אל המושבה ראש פנה.  עוד עלה בידי לראות את בית הכנסת, בית הספר ואחדים מאכרי המושב, ואחרי אשר לנתי שם הלילה, יצאתי למחרתו חזרה לטבריה דרך ים כנרת.

רשמתי את החקירות שעשיתי במשך ימי נסיעתי זו ושמרתי אותן לעבודת הבנק ובמשך השנים הבאות השתדלתי להוציא אל הפועל את תכניתי, שמו שיסופר להלן.

_______

 

פרק י"ח

תכנית עבודתנו. – הלואות לאכרים לחרושת המעשה ולסוחרים. – התוצאות המסחריות של שנת 1903. – פקידים. – סניף בירושלים. – חברה למסחר ארץ-ישראלי. – מכתבים מהרצל וולפזון בענין זה. – משא ומתן עם מנהלי החברה. – אבוד כספה ביון.

בינואר 1904 שלחתי להדירקטורים חשבון עבודת  האפ"ק בחצי האחרון של שנת 1903 וממנו הנני מביא כאן את הדברים דלקמן.

"במשך הזמן הזה כתבתי להדירקטורים כמה מכתבים, שבהם הבאתי הרבה פרטים בנוגע לעבודתנו פה, ליחס הממשלה המקומית אל המוסד שלנו וכן גם אודות נסיעתי להתחקות על המצב הכלכלי של התושבים היהודים בערים ובמושבות.  שלחנו להם כמו-כן חשבונות מהעסקים שעשינו פה.  בהרצאתי זאת הנני רק להדגיש, כי אמנם נוכחתי לדעת, כי יש להאפ"ק שדה רחבת ידים לעבודה פוריה לטובת הישוב, כמו קנין קרקעות, בנין בתים ביפו, בירושלים, בחיפה, בטבריה ובצפת, הרחבת הנטיעות, יסוד קרדיט מסודר בשביל אכרים, סוחרים, אומנים, אגודות משותפות וכדומה.  אלא שאנכי חשבתי תמיד לנחוץ ללמוד תחילה לדעת את המעשים והעושים, את המפעלים והפועלים, ואחר-כך להתחיל בעבודה.  ולכן התרחבה עבודתנו רק לאט לאט, פסיעה אחר פסיעה.

במשך חצי השנה שעברה נתנו הלואות שונות להתושבים היהודים במושבות ובערים:  לדורך ענבים בגת ברחובות במשכנתא על הכלים והיין, למען יהיה ביכלתו להרחיב את מעשי היין ומכירתו;  לכורמים בגדרה נתנו הלואה במשכנתא על הקוניק והיין, לקולוניסטים בקוסטינא במשכנתא על התבואות (חברת "עזרא" בברלין השתתפה אתנו בהלואה הזאת ותנאי הותנה, כי חובנו קודם לחובם) וכדומה הלואות כאלה.

נכינו שטרות לסוחרים שונים;  נתנו הלואה לסוחרים יהודים במשכנתא על נפט המובא למכירה.  מסחר זה היה כלו בידיהם של הערבים, בעלי האגרוף פה, שהיו מעלים את השער כרצונם, ופעולותינו אלו, מלבד מה שהשפיעו על השוק שלא יהיו הקונים מנוצלים ע"י מחירים גבוהים, נתנו את היכלת לאחינו להכניס חלק מן המסחר הזה לידיהם.  נתנו גם הלואה לחרש ברזל יהודי, שהיה נותן מלאכה לעשרה ולפעמים לחמשה-עשר פועלים, למען הגדיל את בית החרושת שלו, והוא שלם לנו מדי חודש בחדשו את הקרן והרוחים בזמנם;  נתנו הלואות לעושי אוכפים במשכנתא על סחורה;  כל אלה המעשים היו קטנים, קצת מהם היו רק התחלות, אולם באופן אחר אי אפשר היה, אם באנו לעשות הכל בזהירות הדרושה.  תקותנו היתה חזקה, כי מעט מעט יתרחבו פעולותינו לטובת הישוב היהודי על בסיס מסחרי, והבנק שלנו יהיה לתועלת לאחינו בהרחבת המסחר וחרושת המעשה.  מטרתנו היתה לא לתת תמיכות, אלא לעזור לעומדים על רגליהם, כי יוכלו לעמוד ולבצר את מצבם, והדרת פעולתנו, נקוה, תראה ברבות הימים.

שולח אנכי לכם את הבילנץ וחשבון הרוחים וההוצאות בבנק שלנו ביפו מסוף יולי עד סוף דצמבר.  את ההפסד בסכום 2325.03 פרנק – כתבתי – אין לנו לראות כתוצאות עסקים לא טובים, כי אם כתוצאות מיסוד עסק חדש בארץ חדשה.  בחדשים הראשונים לבואנו ארצה, השתדלנו להכיר את האכרים, הסוחרים, העסקים המקומיים ולבוא בקשרי משא ומתן עם בתי הבנקים באירופה ובארצות אחרות ועבדנו רק שלשה חדשים, בעוד אשר התוצאות היו יותר מלחצי שנה.  בסכום ההפסד הקטן הזה קנינו לנו את הידיעות הדרושות לנהל עסקינו להבא.  רכשנו שם טוב למוסד שלנו פה ובארצות אחרות, ולא רק לנו, לחברת אנגליא פלשתינה, כי אם גם לאוצר התישבות היהודים בגלל השיקים הרבים, שזקפנו עליו והשיקים והשטרות על שם בנקים שונים ששלחנו לו לגוביינא.

פה מקום אתי להודיע לכם דברים אחדים אודות הפקידים שעובדים עמדי. 

מלבד מר ליפבסקי, שבא עמי מלונדון, הזמנתי פה עוד שלשה פקידים:  מר קיזרמן יהודי מרוסיה, שלמד בגרמניה תורת האגרונומיה, היה חבר בועד חובבי ציון פה, ובימים האחרונים היה עמיל ביפו, איש נכבד ומשכיל כבן חמש ושלשים שנה, מר יעקב שלוש ומר משה ארבץ, שניהם ממשפחות ספרדיות, יודעים עברית, צרפתית וערבית.  את הראשון הזמנתי לגזבר ואת השני למנהל הספרים.

כידוע לכם פתחנו את הסניף הראשון של מוסדנו ביפו, מפני שהעיר הזאת היא עיר החוף וגם מרכז המושבות אשר ביהודה, אולם עלינו לחשוב בדבר פתיחת סניף בירושלים בהקדם.

ירושלים היא מרכז הארץ, שם נמצאים מוסדות הממשלה, מוסדות החסד של היהודים והנוצרים, מקום מושב הפחה ופקידיו.  היא גם מרכז הכספים בארץ, ומשא ומתן גדול בערך נעשה בשיקים הבאים מחוץ לארץ.  רוב תושביה יהודים;  היא עיר ואם של כנסת ישראל בארצנו, ועלינו לתקוע לנו יתד נאמנה שם.  מוסד יהודי כמו שלנו צריך שיהיה לו סניף במרכז הזה, הקדוש לכל העולם.

לכן הצעתי היא לפתוח עוד בסוף החורף (1904) סניף בירושלים.  מפני קרבת המקום ליפו, רק מהלך שעות אחדות במסלת הברזל, יהיה ביכלתנו לנהל את עסקינו שם בהשגחתנו ע"י מנהל אחד (ושני לו מיופה כח לחתום בשם הבנק שלנו) והיה אחרי אשר יצליח ה' הבוחר בציון את מעשינו שם, נבוא לחשוב גם על חיפה"

*   *    *

בחודש דצמבר 1903 קבלתי מכתב מוולפזון, שבו הודיעני, כי הפרופיסור ווארבורג מציע ליסד חברת מסחר ארץ-ישראלית בקרן של מאה אלפים מרק.  אנכי מצאתי כי הצעה זו יש לה יסוד בריא ותוכל להביא תועלת לישוב העברי.  בתשובתי בארתי לו, כי החברה תוכל להוָסד באירופה, אבל מרכז עבודתה צריך להיות בארץ-ישראל.  הצעתי לפניו כי החברה תשלח סוחר משכיל ומנוסה, שיפתח סניף עיקרי באחת הערים היושבות על חוף הים – ביפו או בחיפה – הסניף העיקרי הזה ישלח סוכנים לכל הערים בארצנו, שיש לעשות בהן מסחר וקנין, כמו עזה, שכם סלט ומידבא, וישתדל לבוא במשא ומתן, – לקנות על חשבונו או על חשבון סוחרים באירופה בעמילות – חטים, שעורים, צמוקים, שמן, סבון, עורות וכדומה.  על ידי המשא ומתן הזה יעלה בידינו להושיב יהודים בערים אלו, שימצאו שם את פרנסתם.  הישוב היהודי יתרחב על ידי עבודה זו, בלי הוצאות מצד ההסתדרות הציונית, ובהמשך הזמן יצאו היהודים האלה מן הערים אל הכפרים, יקנו שם אדמה וכדומה.

בחודש פברואר 1904 קבלתי בענין זה מכתב מאת הד"ר הרצל:

                                                     ווינה, 8 פברואר 1904

                 מר ליבונטין הנכבד מאד!

הפרופיסור ווארבורג מודיע לנו, כי הפירמה מ.מ. ווארבורג בהמבורג יסדה חברת מסחר ארצי-ישראלית, שהפרוספקט שלה טרם הגיע לידינו, אבל עבודותיה העיקריות תהיינה אקספורט ואימפורט.  הפרופיסור ווארבורג חפץ, שגם היק"ב שלנו וגם האפ"ק ישתתפו בחברה זו.  הראשונה בסך 10,000 מרק, והשניה בסך 5000 מרק.  יואיל נא להביע לנו את דעתו בענין זה.  מאת הפרופיסור ווארבורג בקשנו להמציא לנו פרטים יותר מלאים ועליהם נודיע לכבודו.

                                                                 בכבוד

                                                                 הרצל (נשיא)

בתשובה על המכתב הזה בארתי לו דעתי בקירוב כמו שכתבתי לוולפזון, כנזכר למעלה.

החברה נתיסדה והיק"ב השתתף בה בסכום 22000 מרק.  אבל תחת לשלוח מנהל ולסדר  עבודתה בארץ-ישראל, יסדה את המרכז בהמבורג והעמידה בראשו מנהל שלא התענין כלל במסחר הארץ-ישראלי, אלא עשה מסחר וקנין בגרמניה, ביון ובשאר ארצות אירופא רק לא בארץ ישראל.

במשך 1904 הוספתי לשלוח מכתבים והרצאות בענין זה, ויעצתי, כי ישלחו את הסוכן של החברה לארץ-ישראל.  בהרצאתי להדירקטורים בסוף 1904 אמרתי "כי יש עץ חיים בענף המסחר פה ובפרט בראותנו, כי קשה מאד לאחינו העמידה על הקרקע.  דרוש לנו איפוא לרכוש את המסחר הסיטוני ולהביאו לידי עמנו.  ולאו דוקא ביפו וירושלים, כי אם בהרבה ערים אחרות בארץ, כגון בחברון, בשכם, בסלט, בקירק – במקומות אלו עושים מסחר גדול בצמר, בצאן, בסבון, בשמן זית, בחטים, בחמאה וכדומה",  "אחרי אשר למדנו לדעת את המקומות האלה – אמרתי בהרצאתי – חפצתי לעשות על ידי האפ"ק דבר מה למען הגדיל את הישוב בערים הנזכרות, אולם בין כה וכה נתיסדה החברה למסחר פלשתינה בהמבורג, ואמרתי למסור את ענף המסחר הזה לחברתנו בעבודתנו.  מחכים אנו כעת עד אשר יבוא מנהל החברה בן-עזרא, ואז נקוה, כי יעלה בידינו להפיץ יהודים בערים הנזכרות ולסחור שם ולהכין את הקרקע בשביל אחרים".

בתשובה על דרישתי זו (להעביר את החברה לארצנו) קבלתי באורים מהנהלת החברה, כי אמנם נתיסדה החברה בשביל להטיב את המסחר בארצנו, אולם לזה דרוש, לפי דעת המנהל הגזבר, שיהיו סוכנים באירופא, למען ידעו סוחרי ארץ-ישראל, אכריה ונוטעיה, למי לשלוח למכירה את פרי ארצם.  בתשובה על באורים אלה כתבתי בסיון תרס"ד למנהלי החברה בהמבורג, כי סוחרי ארצנו ובעלי התעשיה יודעים בעצמם היטב לאן לשלוח את סחורתם, ואם ימצאו כי בשביל תוצרת ידועה טובה המבורג, ימצאו שם עמילים טובים וישרים.  בשביל זה, כלומר – למכור סחורות א"י באירופא, לא כדאי היה ליסד חברה מיוחדת.  חברה כזו תוכל להביא תועלת דוקא, אם מקום מושבה ועבודתה יהיה בארץ ישראל.  ולכן דרוש מאד לפתוח משרד ביפו, שבראשו יעמוד סוחר מנוסה, משכיל ויודע כבר את סדרי הארץ, עניניה וצרכיה, או אשר ילמד לדעת זאת על נקלה.  משרד זה יעבוד פה כסוחר רגיל, ובשביל כך אין כל צורך בסכומים גדולים, וממילא לא יהיה גם חשש הפסד גדול.  ואם בשנה הראשונה לא תכסה החברה את ההוצאת בגלל מעוט עסקים, אין אסון אם תפסיד חמשה או ששה אלפים פרנק, כי על ידי עבודתה זו תברא מוסד, אשר יביא תועלת גדולה להפצת יהודים בערים, שכעת אין בהם יהודים, והללו ימצאו שם את פרנסתם וימשכו לשם גם אומנים שונים וכדומה.

גם באורי אלה לא הועילו ולא שנו את דעת מנהלי החברה.  המנהל בן-עזרא כתב לי, כי הוא הולך לארץ יון ויסור לארץ ישראל לראות את המצב בה.  והוא אמנם הלך לארץ יון וארצות אחרות, אבל על ארץ ישראל פסח.

בשנת 1905, בעת הקונגרס השביעי, הייתי באירופא וסרתי לקלן.  וולפזון הציע לפני ללכת להמבורג ולהתראות עם הנהלת החברה האמורה, ולהרצות לפניה את הצעותי בדבר העברת עבודת החברה לא"י.

בתחלה לא חפצתי ללכת להמבורג. טענתי לפני וולפזון, כי אחרי שלא הצלחתי בחליפת מכתבים במשך כשתי שנים להעמיד את המנהלים על דרך שיש בה תועלת להישוב היהודי, למה זה איפוא אשחית את דברי על אזן לא שומעת?  אולם אחרי שחברי המועצה הזמינו אותי לבוא ולהשתתף באספה עמהם הלכתי להמבורג.  באסיפה זו נודע לי, כי בינתים הפסידה כבר החברה באירופה שלשים אלף מרק.

בארתי להם את דעתי, כי מרכז עבודת החברה צריך להיות בארץ ישראל, כמו שהזכרתי למעלה.  חברי המועצה הסכימו לדעתי, אבל תשובתם היתה, כי אין להם איש ראוי לכך, שיסכים ללכת לארץ ישראל ובקשו ממני להציע להם סוכן בשביל עסק זה.  גם לזה הסכמתי.  וכששבתי לארץ ישראל הוספתי להציע להם מנהל בארץ ישראל ולכתוב מכתבים והרצאות על אזנים אטומות;  והמנהל בן-עזרא ישב בהמבורג, נשא ונתן סחר ומכר עוד זמן מה, עד שהפסיד את כל הון החברה ובכלל זה גם את עשרים ושנים אלף המרק של היק"ב – ביון.

______

 

פרק י"ט

בית הספר ליתומי הפוגרום הקישינובי. – מכתבי הרצל בענין זה. – איזה מקום לבחר בשביל בית הספר. – הכסף אזל ובית הספר נהרס.

אחרי הפוגרום בקישינוב פרסם, כידוע, מר אוסישקין קול קורא שבו הציע לאסוף קרן בשביל יסוד בית ספר וחוה לעבודת האדמה בארץ-ישראל ולהעביר לשם את היתומים, שהוריהם נהרגו בפוגרום הזה.  ואמנם עלה בידו לאסוף סכום של שלש מאות אלף פרנק.  הכסף הועבר לבנק העברי בלונדון ועמד לפקודת הועד הפועל של ההסתדרות הציונית.  הועד העביר את הכסף הזה להאפ"ק למטרה הנזכרת, ודבר יסוד בית הספר והחוה נמסר למר ישראל בלקינד.

הועד הפועל של ההסתדרות הציונית התענין בקנית קרקע בשביל החוה וכמו כן גם בהוצאת הכספים, כמו שנראה מן המכתבים שקבלתי בענין זה מן הועד ומהד"ר הרצל.  הועד במכתבו מיום 18 דצמבר 1903 כתב לי.

                 מר ליבונטין הנכבד מאד!

בענין בית הספר העומד להוסד ליתומי קישינוב, עלינו להעיר את תשומת לבו, כי אין לערבב את בית הספר עם הקרן ליתומי קישינוב.  הכספים שנאספו בשביל היתומים יש להוציא רק עליהם.  והכספים, שנדבו בשביל בית הספר, יש לעשותם קרן מיוחדת שתהיה בהשגחת הבנק, ועל פי חוקי טורקיה הנותנים זכות למנזרים ובתי ספר לרכוש קרקע בתנאים מיוחדים, יש לכבודו להשתדל להשיג את הקרקע הדרושה, ובמשך הזמן יעלה אולי בידינו, לבנות את בית הספר.  לכל הענין צריך, כמובן, לנהל חשבונות ברורים.  עיקר הדבר הוא להוציא את כספי היתומים אך ורק לצרכיהם הם.

                                         ועל החתום

                                         נשיא הועד הפועל – הרצל, המזכיר קוקש

מלבד המכתב הרשמי הזה קבלתי בענין זה מכתב גם מאת הד"ר הרצל בעצמו מיום 28 דצמבר, וזה תכנו.

                 יקירי מר ליבונטין!

שאלה שגם היא גורמת לדאגות, היא השאלה – כיצד נערכת הבקורת על הכספים של יתומי קישינוב. – אני חושב, כי מר בלקינד הוא איש בעל נפש יפה, אבל לא עשה עלי את הרושם, שהוא יכול להיות גם אדמיניסטרטור.  הוא מתאים בכל אופן בתור אבי הבית לקבוצת הילדים האלה, אבל איננו מספיק לנו בתור מנהל בית ספר, בנוגע לשאלות חנוך והוראה, ולא בתור מנהל הכספים הנכנסים ויוצאים.

מחכה אני בנידון זה לידיעות מדויקות ממנו לשביעת רצוני.

                                         בברכת ציון המסור לו

                                                           הרצל

בתשובה על המכתבים האלו הצעתי לפניהם למנות ועד שיפקח על עניני החנוך גם על עניני הכספים ופרטתי בשמם את האנשים, שלדעתי היו ראויים לכך.  הועד הפועל בווינה קבל את הצעתי ונתן פקודה, שהועד יערוך תכנית ותקציב ליסוד בית ספר על יד חוה שהקרן הקימת תקנה מכספה.

בינתים קנה האפ"ק שתי נחלאות: אחת אצל רמלה, היא כפר חדיד, והשנית אצל ים כנרת, והציע לפני ועד הפועל ליסד באחת מהן את החוה.  ובעוד אנכי עומד בחליפת מכתבים בענין זה עם הועד הפועל בווינה, מסר הועד את ענין קנית הנחלה להד"ר אוסישקין, שהלך לארץ ישראל לשם אילו ענינים.

מר סוסקין מצא נחלה אחרת, שלפי דעתו היתה יותר ראויה ליסוד החוה, והיא – נחלת חטין, שהיתה שייכת למר חיים, סוחר ביפו ושותפו של האגרונום אהרנסון.  הד"ר סוסקין הציע לפני הועד בווינה לקנות אדמה זו, והועד שחשב את מר סוסקין לבר סמכא, צוה לקנות את האדמה הזאת, אלא שאדמה זו לא היתה מופרשת מקרקעות תושבי הכפר חטין, כי אם היתה כלולה בתוך כמה מאות ומאות חלקים קטנים של בני הכפר.

מר חיים אמנם נעשה חפשי מאחוזתו זאת בעזרת ידידו, אבל גם אחרי השתדלות רבה אי אפשר היה להפריש את הקרקע[6] ולחַברה לנחלה אחת, ועל חלקים קטנים בתוך אדמת הכפר הערבי, כמובן אי אפשר היה ליסד את החוה.

בחודש כסלו תרס"ה בא מר בלקינד לארצנו והביא עמו שלשים ושבעה יתומים ויתומות.  עדת ראשון לציון נתנה להם בית שישבו בו עד שיוסד בית הספר על יד החוה לעבודת האדמה.  הילדים נשארו עד אחרי הפסח בראשון לציון. אחרי כן העביר אותם מר בלקינד לשפיה, אשר על יד זכרון-יעקב, והעמיד להם מורים ומשגיחים ולמד אותם עברית ושאר ידיעות באותו השעור שמלמדים בבתי הספר הנמוכים, אף התחיל להרגיל אותם בעבודת השדה והגן, עד אשר תמצא אדמה מספקת וראויה ליסוד בית ספר, בתנאים הנזכרים למעלה.

אחרי שעברה יותר משנה בהשתדלות בענין עשית המפרוז, נשארו היתומים בשפיה, במרחק עשרים שעה נסיעה בעגלה מיפו, ולכן לא יכול היה הועד להשגיח על כל הענין הזה.  ואף אמנם גם בלקינד לא חפץ לנהל את הענין הזה בהשגחת הועד, והוא הלך וקנה (בחודש כסלו תרס"ז) מאת האפ"ק חמשים דונם אדמה מנחלת חדיד, היא בן שמן כעת, בנה בית והעביר לשם את היתומים ויסד בית ספר, אף הרגיל את היתומים בעבודת האדמה.

במשך הזמן הזה הוציא מר בלקינד את החלק היותר גדולה מן הכסף, וכאשר כלתה הפרוטה מן הקרן שנאסף ע"י אוסישקין חדל בית הספר להתקים.  היתומים נפזרו לכל רוח, ומר בלקינד יצק לאירופא לאסוף כספים בשביל לחדש את קיום בית הספר.

________

 

פרק כ

נקראתי לקונסטנטינופול ע"י הד"ר הרצל. – פגישתי עם הד"ר כהן. – הסרסורים שלנו. – המשא ומתן עם איזט-ביי. – שובי חזרה ליפו.

ביום השנים עשר למרץ 1904 הגיעתני טלגרמה מאת הד"ר הרצל כדברים האלו: "בחוף יפו עוגנת אניה ההולכת לקונסטנטינופול, צא בה לקושטא וסור למלון "היכל פירה", שם תמצא את מר כהן והוא יבאר לך מה לעשות". 

מסרתי את עסקי הבנק לעוזרי ליפבסקי וקיזרמן והלכתי לקונסטנטינופול.  בהיותי אץ לדרכי לעלות על האניה, שכחתי לטלגרף להרצל באותו יום, כי נוסע אני, ולכן כתב לי ביום 14 למרץ מכתב זה:

                 מר ליבונטין היקר!

טלגרפתי לו ביום הששי, כי יוכל לנסוע השבת לקושטא, במקום שיחכה לו בא-כח הועה"פ.  ומפני שלא קבלתי ממנו כל תשובה עד אתמול, אני משער כי הטלגרמה שלי הגיעה אליו באחור זמן או לא הגיעה כלל.  באניה הצרפתית היוצאת מחר יום ג' מיפו יאחר לבוא לקושטא, ולכן טלגרפתי לו אתמול שלא יסע כלל כעת.

                                         בברכת ציון המסור לו מאד

                                                                 בנימין.

כשבאתי לקונסטנטינופול כבר מצאתי שם את המכתב הבא מיום 16 למרץ.

בסוד גדול.

                                                                 ווינה, 16 מרץ 1904.

ידידי היקר מר ליבונטין!

כפי שאני רואה מן הטלגרמה של מר ליפבסקי יצא כבודו לקושטא.  אבקשהו להודיע לי מכל דבר חשוב בנסיעתו.  הד"ר כהן קבל ממני את האינסטרוקציות הברורות, אשר יודיען לכבודו.  מפני החשיבות הגדולה של הענינים הנוגעים לדבר זה, חייבתי אתמול את הד"ר כ. בשבועה ובפקודה לשמור את הדברים בסוד מכל איש בלי יוצא מן הכלל.

רק לי לבדי על כבודו להודיע מכל המתרחש, וזולתי – לא לשום אדם.  ואנכי, בהתחשבות עם הצורך, אמסור את הידיעות הדרושות למי שנחוץ, ואת אשר בקשתי והשגתי מאת הד"ר כ. אני מבקש גם מאת כבודו.  את השבועה לשמור סוד ימסור נא בשבילי לבא-כחי הד"ר כהן.  יואיל נא לעמוד לימינו של הד"ר כהן בעצה ותושיה, אחרי אשר לכבודו יש כבר ידיעה מספקת במצב הענינים.  אנחנו באים לפני ממשלת טורקיה בהצעה על שתי אופירציות: חכירה והלואה.  הד"ר כ. יבאר לכבודו את הכל.  אבקשהו לכתוב לי במכתב בכל יום בין שיקרה דבר מה ובין שלא יקרה, ואם יקרה – נא לטלגרף לי (האדרסה: בנימין ווינה).  ישתמש נא במפתח הטלגרפי שלי אם הוא אתו, ואם לא – ישתמש במפתח של הד"ר כ.

אבקשהו לטלגרף תיכף ומיד לפחה בירושלים:  שיואיל לשלוח רקומנדציות טלגרפיות לממשלה שלו בקושטא, במקום שכבודו ישאר רק שלשה-ארבעה ימים.  יטלגרף את כל המלים המשורטטות מתחתן בשני קוים.  את המכתבים אלי אבקשהו שימסור בעצמו בכל יום לפוסטה האנגלית.  אולי ידועים לו התנאים של הסנג'ק, אשר את האדמיניסטרציה שלו אנו רוצים לחכור למשך 60 – 90 שנה.  אם לא – ישיג את ראשי הפרקים בנידון זה בעזרת מר ו.

                                         בברכת ציון המסור לו

                                                           בנימין

בהצעות המכילות מספרים יחכה הד"ר כהן עד בא כבודו, לפני זה יטפל רק בנקודות המבט הכלליות.

                                                     17 מרץ 1904.

טלגרמתו היום מקושטא מוכיחה, עד כמה לא היטיב כבודו לעשות בזה שלא הודיעני בטלגרמה מיפו על נסיעתו.  הד"ר כ. יכול היה לעזוב בינתים את קושטא.

יבקש ממר ו...  את האינסטרוקציות שלי מיום 14 ומיום 16 לחודש זה לעיין בהן.

כבודו ילוה את הד"ר כ. בתור בא-כח השני אל כל המקומות, אשר עליו לבקר בהם בקורים משום כבוד ונמוס, וכמו כן ילוה אותו גם בבקורים המעשיים.

אם יתפתחו הענינים באופן רצוי ותראו מראש איזו תקוה להסכמה, אזי, כמובן, יטלגרף לי בעוד מועד, למען אוכל להתכונן במשך ימים אחדים לנסיעה.

עיקר הדבר הוא, שאקבל בכל יום מכתב ושאדע באופן טלגרפי תיכף ומיד מכל דבר חשוב הנעשה.  אל יקמץ בטלגרמות".

                                                     המסור לך

                                                       הרצל.

במלון "היכל פירה" מצאתי את הד"ר כהן, שהיה חבר לועד הפועל המצומצם.  הוא ספר לי, כי בא בשליחות הרצל להכנס במשא ומתן עם ממשלת השולטן, ועלי להיות נוכח במשא ומתן זה.  עוזריו ותורגמניו במשא ומתן זה הם הד"ר ו. ועוד איש צעיר, יהודי עורך דין, היודע גרמנית וטורקית.

ימים אחדים אחרי בואי נתקבלנו לראיון אצל איזט-ביי מזכיר השולטן ועבדו הנאמן.  איזט-ביי קיבל אותנו לא בביתו, אלא בבית אחד מידידיו או מסריסיו בסטמבול.  הבית היה בנוי בתוך החצר, שוער כושי פתח לנו את השער, סגר אותו אחר שנכנסנו אל החצר והוביל אותנו אל הקומה השניה חדר לפנים מחדר, שכולו אומר סוד ורז.  איזט-כיי נכנס ואחריו משרת שהגיש סיגריות וקפה.

הד"ר כהן מסר לו את מכתב הד"ר הרצל, ואחר איזט-ביי קרא בו, שאל לשלום הד"ר הרצל והוסיף אחרי דומיה קצרה: הד"ר (כונתו אל הרצל) הוא ידידי הנאמן.  אנכי אוהב ומכבד אותו מאד ונכון הנני לשרתו...  כך... אבל...  הוסיף: הד"ר בעצמו לא יוכל לבוא כעת, כך...

הד"ר כהן ענה לו, כי הד"ר הרצל טרוד כעת בעסקי אוגנדה, כי כל עם היהודים חפץ מאד לקבל את הצעת ממשלת אנגליה וליסד ישוב גדול בארץ זו, אבל קודם שיגמר הענין לחלוטין עם ממשלה זו, שלחוהו להתודע מה מצב הצעתו פה.

– כך, ואדוני בא מפלשתינה? – פנה אלי איזט-ביי – באיזו עיר אתה יושב?

– ביפו!

– כך...  יש הרבה יהודים ביפו?

– כחמשה ששה אלפים – עניתי.

– כך.  ובירושלים כמה מספר היהודים?

– כחמשים ששים אלף.

– והבנק שלכם עושה עסקים עם הממשלה שלנו בירושלים?

– בארתי לו בקיצור את ענין ההלואות שנָתַנו לממשלה במשך החורף.

– כך.  קיאזים ביי, הפחה בירושלים הוא איש טוב.  על יסוד מושבות עבריות בגליל ירושלים – הוסיף איזט – הוא מביט בעין טובה, אף על פי שנוסדו בלי רשיון מאת הממשלה.

– במחילה מהוד מעלתו – אמרתי לו – המושבות בגליל ירושלים נוסדו על סמך השרטר שניתן מאת השער הגבוה להברון אדמונד רוטשילד, ליַשֵב חמש מאות משפחות במחוז זה.

– כך. הקושי שיש בעבודתי לטובת הצעתו של הד"ר הרצל היא זו – שהיהודים אינם הולכים להתישב בתוך הכפרים הערבים, אלא מיסדים כפרים חדשים ומיוחדים.

הד"ר כהן ואנכי השתדלנו לבאר, כי הישוב היהודי בארץ-ישראל יוכל להוסד רק בכפרים מיוחדים.  כי היהודים הבאים מחוץ לארץ אינם יודעים את שפת הערבים ומנהגיהם, ואם ישבו יחד יבואו התושבים לידי חכוכים תמידיים עמהם.  ועוד אחרת: לו נכנסו היהודים לתוך הכפרים הערביים הרי היה מן ההכרח לקחת מן הערבים חלק מאדמתם, אבל עתה, – זאת היא עובדה ידועה – היהודים קונים את הקרקעות הגרועות, הבצות והחולות, מיבשים ונוטעים אותן, והערבים יושבים על נחלאותיהם הטובות, ומן הצד מרויחים מאת היהודים...

– כך.  ומה בדבר מיסופוטמיה? – הפריע איזט-ביי – האם יסכים הד"ר להביא את היהודים לשם?

הד"ר כהן באר לו, כי שאלת ישוב יהודים בארם נהרים מענינת מאד את הד"ר הרצל, ובודאי יבוא במשא ומתן על זה עם השער הגבוה, אבל עתה נתן לו רשות לדבר רק על אודות ישוב יהודי בפלשתינה ובאר לו את הצעת הד"ר הרצל אודות חכירת פלך עכו.

– כך.  אנכי משתדל לפני הוד מלכותו, אבל פאשאליק ירושלים... המקום הקדוש להמושלמים...

הצענו לפניו ג"כ למסור להוד מעלת השולטן לקבל הצעה ליסד ישוב יהודי בנגב פלשתינה, במקום שיש הרבה קרקעות לא מיושבות, והד"ר יקבל על עצמו לתת לממשלת הוד מלכותו הלואה בסכום הגון, ויחד עם זה יתחיב להגדיל את המסים של המתישבים עד שיספיקו לכסות את הרוחים והסלוקים השנתיים, בלי שהממשלה תצטרך לקחת לתשלומים אלו כסף מהכנסותיה הרגילות.

– כך...  כך...  כ...  הבינותי – אמר איזט-בי. – תמסרו להד"ר שיבוא בהצעה זו, אנכי אשתדל לדבר על לב הוד מלכותו...  נצרך לזה זמן...  שעת כושר...  אתם תשהו פה עוד זמן מה.

אחרי משא ומתן זה נפטרנו מעבדו של עבדול חמיד והד"ר כהן שלח הרצאה בענין זה להד"ר הרצל.

בינינו לבין עצמנו באנו לידי הוכחה, כי איזט-ביי חפץ להרויח דמי סרסרות.  אלא שהוא עבד חרוץ ונכנע לשולטן עריץ, וכל כחו אצל המושל הזה, שהוא אומר תמיד הן או לא כחפץ אדונו, והוא רק אז ידבר עם השולטן על הצעת היהודים כשידע כי זה הוא חפצו של המושל.

ומתי תבוא שעת כושר זו אין יודע גם העבד הזה.  לאחר יומים היתה האניה ההולכת ליפו וטלגרפתי להרצל, כי אנכי הולך לעזוב את קונסטנטינופול ולשוב ליפו.  וכשהייתי באיזמיר קבלתי טלגרמה מאת הד"ר כהן, כי הרצל דורש  ממני לחזור לקונסטנטינופול.  שבתי ושהיתי שם כשלשה-ארבעה שבועות.  הסרסורים שלנו הלכו ובאו אלינו כל יום ויום ורמזו לנו בדרך סוד, כי הם משתדלים והם נושאים ונותנים – וסוף סוף חזרנו כלעומת שבאנו, הד"ר כהן לווינא ואנכי ליפו.

ימים אחדים לפני הראיון אצל איזט-ביי טלגרפתי כפקודת הרצל לידידי בירושלים, להתראות עם הפחה ולבקש ממנו ריקומנדציה בשבילי להממשלה בסטמבול, ובתשובה קבלתי טלגרמה מאת הפחה בירושלים בקשה להכניס, על חשבון אוצר הממשלה בארץ ישראל שלשת אלפים לירות בתור הלואה לזמן קצר.  נמלכתי בטלגרמה בהד"ר הרצל והוא הציע לי למלאות את בקשת הפחה.  עשיתי כדבריו, ובאותו משא ומתן עם המיניסטר לעניני הכספים פעלתי, כי הממשלה הארץ ישראלית תעביר את כספיה לסטמבול על ידי הבנק שלנו, – עסק שהיה לנו ענין בו בגלל הריוח שבו והעיקר – בשל הצד המדיני שבו. על ידי עסקים אלה נעשה האפ"ק לבנק של הממשלה המקומית.  ההלואה הזו נשתלמה לנו ביחד עם הסכומים האחרים שנתנו, כמו שנזכרו בפרק י"ד.

______

 

פרק כ"א

נטירת הרצל למתנגדיו. – השתדלותו לרכז את הענינים בידו ובהשגחתו. – התענינותו בהרבה פרטים. – בקור בילוב אצל הרצל בברלין. – הרצל הציע לי לסגור אותו בחדרו במלונו בשביל לכתוב ל"נויה פרייה פריסה". – בא אל הבנק עיף ושכב על הספה. – סירקין אינו מסכים, כי דרושה עזרת האלהים לעבודתנו. – מי כמוך באלים ד'.

(מרשימותי יוני 1904)

על הרצל ועבודתו הגדולה לטובת תחית עמנו בארצו כבר כתבו הרבה ועוד יכתבו בודאי, ואנכי ברשימותי אלו הצגתי לי למטרה, לכתוב רק דברי ימי העבודה המעשית של ההסתדרות הציונית, עד כמה שהם כרוכים בהתיסדות הבנק העברי, וימי עבודת האפ"ק בארץ ישראל.  אולם מכתבים אחדים המראים את נטירת הרצל למתנגדיו כתלמיד חכם, שקידתו כי כל הענינים יתרכזו ויעמדו רק תחת הנהלתו ובקרתו, וכמו כן מקרים אחדים שקרו במשך ימי פגישותי עם הרצל הנני רושם כאן לזכרון.

כפי שהזכרתי למעלה, יסד אוסישקין הסתדרות ארץ-ישראלית, שלא מצאה חן בעיני הרצל, מפני שראה בה מוסד כעין הסתדרות הקונגרס;  נוסף לזה הלך אוסישקין מארץ ישראל לרוסיה, ועורר התנגדות גדולה בענין אוגנדה.  הרצל נהיה למתנגד גדול לאוסישקין, כמו שנראה מן המכתבים שכתב לי.

                 יקירי מר ליבונטין!

מהודעות "גאולה" רואה אני, כי נרשמו קרקעות על שם מר אוסישקין.  מכיון שההרשאה לזה לא ניתנה על ידנו, ומכיון, כמו שידוע לכב', שמר אוסישקין מתיחס באיבה כלפי האקציונס-קומיטה, יש לרשימה הזאת אופי של הפגנה שאיננה במקומה.  לעתיד נבקש לרשום את הקרקעות הנקנות רק על שמות כאלה, אשר אנחנו נפרוט אותם בפירוש.

                                         בברכת ציון המסור לו

                                                           בנימין

וביום 8 לאוקטובר 1903 הוא כותב לי בענין זה:

                 יקירי מר ליבונטין!

הגיעני מכתבו מן 28 ספטמבר ורשמתי לי בתודה את הידיעות שהמציא לי בנוגע לתיקי הדיסקונטו.

בנוגע ל"גאולה" מתפלא אני, כי הקרקעות נרשמו על שם מר אוסישקין.  הלא ידידנו אוסישקין הוא נתין רוסי, ולא יוכל למצוא חסות אצל הקונסולים במדה מספיקה.  על כל ענין הקרקעות, כמובן, לא אוכל להשגיח מפה.

אני שולח לך בזה מכתב מאת ראש הפדרציה הציונית באפריקה בדבר מכירת יין ארץ ישראל.  היה רצוי מאד לו קבלה עליה האפ"ק לסדר את מכירת היין.  יתעסק נא בזה וימציא לי פרטים.

                                         בברכת ציון המסור לו

                                                           בנימין

                                                                 ווינה 7 פברואר 1904

                 מר ליבונטין היקר!

בשובי מנסיעתי לרומה, מצאתי את הרצאותיו השונות וגם את ההודעה הידידותית ע"ד משלוח תפוחי-זהב, אשר הגיעו בינתים הנה בדיוק.

אולם אבקשהו אם להבא ישלח דוגמאות כאלה, יעשה זאת בכמיות קטנות, שהן גם כן מספיקות לנסיונות.  אני מודה לו מאד על תשומת לבו ומקוה כי טוב לו.

                             בברכת ציון לבבית, המסור אליו מאד

                                                                    הרצל

                                                     ווינה 10 פברואר 1904

מר ליבונטין היקר!

את מכתביו מיום 1,2 פברואר קיבלתי.  הענינים יבואו לפני ועה"פ, אבל כבר מעתה אוכל לאמר לו, כי מסכים אני לדברי תשובתו להפרופיסור ווארבורג.  אינני יודע ברגע זה איך יחליטו חברי, על כל פנים הקרקעות אינן צריכות להרשם על שמות פקידים העובדים אצל היק"א.

כבודו כותב לי, כי מר במבוס היה אצלו.  למר במבוס אין שום נגיעה עם האפ"ק, ואם יבוא עוד הפעם יראה לו את הדלת. זהו האיש שהראה לנו כמה פעמים את התנגדותו באופן הכי נמוך.  אם כבודו אינו יודע זאת – הנני בזה להודיעו.  עמו לא נוכל להשתתף בשום ענין.  אם יש לו איזו נגיעה להחברה ההמבורגית, תהיה זאת סבה מספקת שלא להכנס לתוכה.

                                         בברכה לבבית המסור לו

                                                               בנימין

השתדלותו וחפצו העז, כי כל הענינים יתרכזו בידו ובהשגחתו, אפשר לראות מן המכתבים הבאים:

                                                     ווינה, 19 פברואר 1904

                 מר ליבונטין היקר!

בשעת בקורו של מר וולפזון פה, הודיע לי בדבר חליפת המכתבים שלו עם כבודו.  כל זמן שהמכתבים האלה מתאימים אל תוכן מכתביו אלי כבר כתבתי לו ועוד אכתוב לו על דבר זה.  אבל מתפלא אני, שהנהו מודיע על דברים בודדים למר וולפזון – ביחוד במכתבו אליו מיום 9 פברואר, אשר בו הנהו כותב אליו, כי הוא פונה רק אליו בענין זה, וכי כבודו נותן לו, אם ימצא לנכון, להשיג את הסכמתו על ההנהלה.  נדהם אני מאד להערות כאלו.  כבודו יודע לא רק את תולדות ההסתדרות שלנו, אלא גם את תקנותיה, וידוע לו כי עסקים בעלי היקף גדול כזה אינם יכולים להעשות בלי ידיעתו והסכמתו של ועד ההנהלה.  אם מפני תנאים מעשיים שונים וסבות ידועות הכנסנו לתוך הנהלת אפ"ק, השייכת לנו והעומדת כמובן תחת השגחתנו, חברים הידועים לו, לא היתה כונתנו בחלוקה פורמלית זו, כי יכולים להעשות פה דברים כאלה, שאינם בגדר הבקורת שלנו.  ולכן, אם על ידי ההערה הזאת שגה שגיאה פורמלית, הנה למעשה החטיא את המטרה, כי כמובן אין מר וולפזון רשאי לעשות על דעת עצמו פעולות כאלו, שגם אני לא אוכל לעשותן בלי להשיג מקודם את החלטת חברי בועד ההנהלה והסכמתם.

מן המקרה הזה ילמד נא, כי הודעות ממין זה וכיוצא בהן עליו להודיע תמיד אלי.  גם במקרה שלא אהיה על המקום דאגתי לכך, שלא יבוא עכוב בתשובה למכתביו.

בדרך כלל, כבר היה יכול לראות מן הקוריספונדציה האחרונה מווינה בדבר ההחלטה הזאת, כי רק מפה נחתכים הדברים בדרך היותר מהירה.

                                         בכבוד המסור לו

                                                     בנימין

 

                                                     ווינה 22 פברואר 1904   

     מר ליבונטין היקר!

מכתבו מיום התשיעי דנא בצרוף התעודות השונות קבלתי כעת.  שמח אני על אשר תקן במכתב את הענין, אשר עליו העירותי במכתבי האחרון, ועלי להודיעו, כי גם בחשבו שאינני בווינה, יכול הוא לשלוח בלי דאגה את מכתביו לכאן, כי מעולם לא פסקתי לדאוג לסדור תשובות על המכתבים ועל הענינים השונים הבאים לכאן.

                                                                 בברכת ציון המסור לו

                                                                                         בנימין

רוחו של הרצל לא נפלה עליו אחרי הראיונות אצל השולטן, אי-ההצלחה בענין אל-עריש וכדומה עבודות מדיניות.  אולם בכל זאת פעלו המקרים האלו לא לטובה על בריאותו.  נוסף לזה היה מצבו קשה מאד, מפני העבודה הדו-גונית שעבד:  מצד אחד היתה מוטלת עליו כל העבודה המדינית הגדולה בהסתדרות הציונית על סעיפיה וסעיפי סעיפיה;  ומצד שני, הוכרח לשמור על עבודתו בעריכת "הנוייה פרייה פריסה", שממנה נמצאה פרנסתו.

כשהייתי במחיצתו בניסן תרס"ג, ביחד עם וולפזון וקאן בברלין, יצאנו פעם אחת לטיול קטן ושבנו למלוננו.  הרצל מצא על שלחנו כרטיס בקור מאת ביולוב.  הוא לקח את הכרטיס, התבונן בו והניח אותו בחזרה על השלחן ואמר לנו: עתה תנו לי להשאר לבדי, מפני שעלי לשבת כעת ולכתוב...  לכתוב הרבה – הוסיף באנחה.

בחדש אדר תרס"ג במשך המשא ומתן שלו עם רבי המדינה בלונדון בענין אל-עריש, בא פעם אל הבנק ונכנס אל חדרי ואמר לי: "עיף אנכי מאד, יקירי, אולי תוכל להשיג בשבילי ספה ואשכב לנוח מעט".  מהרתי את המשרתים והם הביאו ספה מן החדר השני ושכב עליה בעינים פקוחות כשעה אחת.  אחר-כך קם וישב אל השלחן בחדר עבודתי וכתב הרבה מכתבים בעסקי הציונות.  עיפות עמוקה כסתה פניו המאירים ולא יכלתי להתאפק ואמרתי לו: אדוני הד"ר עיף מאד, אולי ילך לברייטון או לברגמוטה וינוח קצת על שפת הים.

– צדקת יקירי, רק את המכתבים האלה הייתי מוכרח לגמור ומחר אלך לברגמוטה.

במשך זמן עבודתי עמו, הכרתי את מהלך מחשבותיו בנוגע לשירת האמונה אשר בלבבו.

בהיותי על הקונגרס החמישי, כמנהל הבנק העברי, ישבתי פעם בחדרי על יד שלחן, והנה נכנס הרצל וישב מן הצד השני של השלחן, ואמר לי: "כשאמרתי בנאום שלי, כי אנחנו נשיג מטרתנו בעזרת האלהים, נזדעזע סירקין בגופו, ומשך בכתפיו: הוא חושב, כי עזרת האלהים אינה דרושה כלל לענינינו"...

כפי הנראה עשה עליו רושם לא נעים הזדעזעותו של סירקין, ולא היה לו לפני מי להביע את אשר חשב בלבבו ונגש אלי ושפך את רוחו.

ופעם אחת קראנו לאספת הדירקטורים באלטאומזה, מקום מעון הקיץ של הרצל.  אנכי באתי גם כן לשם וחכינו לביאת שאר הדירקטורים, כארבעה חמשה ימים.  במשך הימים האלו הייתי בא מדי יום ביומו, עפ"י הזמנתו, לאכול אתו ארוחת הצהרים והערב בחוג משפחתו, ואחרי-כן שוחחנו כמה פעמים בענינים שונים.

כשנדברנו פעם על התנ"ך, אמר כדברים האלה: הנני מצטער מאד שלא קראתי את התנ"ך בעברית, אבל הפסוק המרומם והנשגב שיודע אנכי מהספר הגדול הזה בעברית הוא: "מי כמוך באלים ה' – מי כמוך נאדר בקדש!" – אלו הן באמת מלים קדושות ונשגבות – הוסיף בפקחו לרווחה שתי עיניו העמוקות.

את הרצל בדמותו זו לא אוכל לשכוח גם עתה...

_______

 

פרק כב

הידיעה על מות הרצל. – עסקי הבנק. – פתיחת סניף ירושלים. – מס העשור. – הצעות ליסד סניפים חדשים לבנק. – הלואות לבנין בתים.

בחודש תמוז שנת 1904 החרידתני השמועה הנוראה, כי נפל העמוד הימני, אשר ביתנו היה נשען עליו – מת הד"ר הרצל....  בהרצאה מאותו חודש להדירקטורים של האפ"ק כתבתי: "יחד עם הרי ציון ויהודה אין אנחנו מספיקים לבכות ולספוד על שברנו הגדול כים, על מנהיגנו הגדול שנפל במלחמת עמו, על הרצל, הלב הרחב שלא יכול עוד לסבול את מצוקת עמו האומלל והנדכא, על לב האומה הישראלית שחדל לדפק.  יתומים היינו ואין אב, אשר על כן נחוץ לנו כעת לעבוד ביתר שאת וביתר עד, למען שמר על הקנינים ועל המוסדים שעזב לנו אבינו זה.  אבינו ואבי כל עם ישראל."

*   *   *

באותו זמן נתתי אל לבי לעזור עד כמה שאפשר יהיה לי בסדור מס העשור.  המס הזה היה היותר גדול, שהיה רובץ על המושבות.  בימים ההם היה נהוג, כי בעלי האגרוף מהערבים היו חוכרים את עשור הכפרים ובעת הדיש היו באים עם אנשי צבא מאת הממשלה ותובעים מן האכרים את העשור, אבל לא רק את החלק המגיע להם עפ"י החוק, אלא הרבה יותר, והיו מקומות שהיו גובים בהם כפלים מכדי המס הקבוע וגורמים הפסד לאכרים – לא היו מרשים להם לאסוף הביתה את תבואותיהם עד אשר ישתוו ביניהם.

קצת מן המושבות העבריות היו מסדרות את סלוק מס העשור באופנים נאותים, אבל היו גם כאלו שסבלו הרבה, וכדי להציל את המושבות האלו משרירות לב החוכרים מצאתי לי דרך חדשה: אנכי נתתי הלואה לאכרים בקוסטינא ועשיתי עמהם חוזה, כי התבואה, כלי העבודה והבהמות שייכות להבנק.  כשהגיעה עונת העשור הנחתי לו לאחד האפנדים לחכור את העשור, אבל כשבא לקבל את חלקו, שלחתי אחד מפקידנו, נתין ממשלה זרה, בלוית קוואס מאת הקונסול האנגלי, והפקיד הודיע לחוכר, כי כל היבול שייך להבנק שלנו, שהוא מוסד אנגלי ולפיכך נתן עשור חוקי ולא יותר אפילו גרעין אחד.  החוכר ראה, כי עומדים אנחנו בתקיפות על יסוד החוק ויש שומר גבוה עלינו – הקונסול האנגלי, – והבין כי לא יוכל לדון אתנו, והסכים לקחת רק מה שהיה מגיע לו עפ"י החוק.  לאכרי קוסטינא היתה הרוחה, ולחוכר – עסק ביש.  ובשנה השניה לא בא לחכור העשור הזה.

מעין זה אירע גם במושבה חדרה.  החוכר שם היה אפנדי תקיף מאד ולקח בחזקה יותר ממה שהיה מגיע לו ואת הגזלה הוליך עמו לחיפה.  כשהודיעו לי מן המושבה את הדבר, הרציתיו מיד לפני הקונסול האנגלי ביפו והוא שלח את דברו לקונסול בחיפה.  הלה בא בקובלנא לפני הממשלה בחיפה ובמשך יום אחד הכריחה הממשלה את החוכר להשיב את הגזלה לאכרים.

*   *    *

עוד בחודש ינואר 1904 הצעתי לפני הדירקטורים לפתוח סניף של האפ"ק בירושלים (פרק י"ח), ואחרי משא ומתן קצר הגיע לי הרשיון לזה ובחודש אוגוסט שנת 1904 פתחתי את הסניף הזה.

אנכי לא חפצתי לעשות פומביות כל שהיא לפתיחת הסניף, אולם הקונסול האנגלי הציע לפני לערוך פתיחה רשמית.  עשיתי כדבריו והזמנתי את הפחה, את הקונסול האנגלי וגם את הרבנים – ר"ש סלנט ורבינוביץ תאומים.  זה האחרון דחה את הזמנתי באמתלא שהוא חולה, והרב סלנט בא וברך את מעשינו.  הפחה שלח את מזכירו בשמו, וגם מחוגי הסוחרים באו כמה וכמה ואחלו לנו הצלחה.

למנהלי הסניף הירושלמי הזמנתי את הד"ר יצחק לוי ואת מר אליהו ספיר.

הד"ר לוי הוא יהודי ספרדי, ממשפחה הגונה בקונסטנטינופול.  הוא היה תלמיד מצוין באחד מבתי הספר של הממשלה בקושטא, והממשלה שלחתהו להשתלם בלמודים בברלין, ושם גמר חוק למודו בתור ד"ר לאגרונומיה.  חברת יק"א הזמינה אותו לארץ ישראל ומנתהו למנהל מושבות הנדיב ביהודה.  מפני סבות שונות עזב את משמרתו אצל היק"א – והזמנתיו למשרת מנהל הסניף הירושלמי.

אליהו ספיר היה מילידי ירושלים, שאכלו מעץ הדעת.  אחרי שמלא כרסו תלמוד ופוסקים בישיבות ירושלים למד על בורין בלי עזרת מורים את השפות העברית, הערבית, הגרמנית והצרפתית.  למד בשקידה הרבה מדעים ועסק בלמוד דברי ימי עמנו, כתיבת ארץ ישראל, דעת עתיקותיה, עולם החי, הצומח והדומם שלה וכתב מחקרים רבים במקצועות אלו.  הוא אזן חקר ותקן את המפה הארצי ישראלית, שנדפסה בשנת תרע"ג[7] ע"י הועד הפועל הציוני בברלין.  בשביל מפה זו כתב את ספר "הארץ" המבאר בהרצאה ברורה וקלה את שמות כל המקומות וכל מה שעבר וקרה במקומות האלה בדברי ימי ישראל.  הוא למד כמו-כן לפרטיהם את חוקי תוגרמה הנוגעים לקרקעות ונעשה לבר סמכא היותר גדול במקצוע זה, ועל ידי כך הועיל הרבה בסדור שטרי מכירה וקביעת גבולי נחלאות היהודים בארץ ישראל.  בבואו לעבוד בהבנק ישב זמן מה בירושלים ואחרי כן ביפו בתור סגן לי ונהל את עסקינו בידיעה רחבה ובדיקנות.  בשנת 1911 מת ממחלת השבץ.  למכיריו אבד איש יקר, מלומד ומשכיל, ולהבנק – פקיד מסור ונאמן.  יהי זכרו ברוך!

אחרי יסוד הסניף בירושלים ואחרי אשר עברתי בערים אחדות בארצנו להתבונן למצב הכלכלי של המקומות האלו, כמו שהזכרתי למעלה, באתי לידי הוכחה כי עוד סניפים אחדים מהאפ"ק חשובים מאד לתנועתנו.  ואת דעתי זאת בארתי בהרצאתי בסוף שנת 1904 כדלקמן:

כידוע, קשה מאד רכישת קרקעות והגדלת הישוב ע"י עבודת האדמה, אבל הרבה יותר נקל להגדיל את ישוב היהודים בערים.  אמת הדבר כי הישוב הכפרי יותר חשוב בשבילנו ועלינו להשתדל להרבות ולהרחיב התישבות זו, אולם יחד עם זה עלינו להגדיל את ישוב היהודים בערים ע"י מסחר וחרושת המעשה.  לזה אין כל מעצור ומכשול מצד ממשלת הארץ.  ואדרבה: היהודים החוסים בצל ממשלות אחרות, יש להם הרבה הנחות בבואם לעשות מסחר וקנין פה.  סחר ארץ סוריה ופלשתינה הולך ומתרחב משנה לשנה, והרבה ענפים בחרושת המעשה אפשר להרחיב בערים בארצנו בהצלחה, ולכן צריך סניף הבנק שלנו להיות החלוץ, ואחריו יבואו אנשים בעלי כסף ובעלי כשרון ואומץ ויכבשו את הארץ במובן האיקונומי.

עלינו – אמרתי בהרצאתי – לתת לבנו כעת על הערים הללו:

חיפה: המקום הזה נכבד מאד בשבילנו, מפני שהעיר הזאת היא עיר חוף לכל המושבות אשר בגליל. מפני מסלת הברזל החדשה דמשק – מיכה, המתחילה בחיפה, הולכת העיר ומתעוררת לחיים מיום ליום.  אם יהיה שם החלוץ שלנו, האפ"ק, אז בודאי ימשוך אליו ישוב יהודים גדול ע"י קרבת המקום אל חוף הים ועל-ידי מסחר התבואות שיגדל שם משנה לשנה.

בחיפה ובעמק יזרעאל הקרוב אליו, מתחזק והולך מיום ליום האלימנט הגרמני, ולכן יש צורך לעשות כל מה שביכלתנו כדי לחזק את ישוב היהודים שם.

בירות:  העיר הזאת היא העיר היותר גדולה בצפון סוריה, היא רבת מרכולת והחוף הראשי לנוף הלבנון ודמשק.  בשעה שיפו וירושלים עם מספר 100.000 תושבים יש בהן ארבעה בנקים בכל אחת, הנה בירות ודמשק עם יותר מחצי מיליון תושבים, יש בהן רק בנק אחד – הבנק העותומני.  ומפני שהמסחר יגדל שם מיום ליום, יהיו לנו בודאי שם עסקים חשובים.  מלבד זאת, הנה העסקים אשר בירושלים ויפו מושכים אחריהם משא  ומתן חשוב בבירות, כמו מכירת שיקים בשביל השוק הגדול הזה, הבאת זהב בעין משם וכדומה.  בעד עסקים כאלה משלמים אנחנו שכר טרחה לבנקים אחרים, וכר טרחה זה נוכל אנחנו להרויח לעצמנו.

דמשק: העיר הזאת היא מרכז המסחר של עבר הירדן המזרחי ויש בה גם אינדוסטריה גדולה של סחורות משי, פשתן, חרושת ברזל, מרבדים, כלי עץ ונחושת.  בסביבות העיר יש שדות רבים וגדולים וגני חמד, אשר עד עתה לא רבו עוד הקופצים האירופיים עליהם.  מהעיר הזאת יוצאת מסלת הברזל הגדולה למיכה, ומאדרעי יפרד ממנה קו אחד ימינה ויורד עד הירדן, עובר את הנהר הזה ואת עמק יזרעאל ומגיע עד עיר החוף חיפה.  אלפי פועלים, גדולים וילדים, רובם מאחינו הספרדים, עסוקים באינדוסטריה הדמשקאית ומנוצלים ע"י בעלי בתי החרושת.  אם יוסד שם סניף הבנק שלנו יעלה בידנו גם כן ליסד שם אגודות משותפות לקנית חמרים ולמכירת מעשי ידי האומנים, ונציל בזה מספר גדול של פועלים יהודים מעבדות נוראה אצל בעלי בתי החרושת.  בבירות ובדמשק ישנם כעשרים אלף יהודים, שאינם יודעים כלום מעבודתנו הלאומית.  על ידי הפקידים שנביא לשם, נוכל ליַהֵד אוכלוסים יהודים אלה ולמשוך לשם יהודים כהם וכהם, ובפרט לדמשק שיש לה ערך היסטורי בשביל עמנו.

על הרחבת רשת הסניפים של האפ"ק בארצנו הוספתי לכתוב עוד כמה פעמים להדירקטורים, והם אמנם הטו אזן קשבת להצעותי אלו, כאשר יראו הקוראים להלן.

*   *    *

במשך השנה הזאת הצעתי ג"כ להוציא אובליגציות למתן הלואות לזמנים ארוכים לבנין בתים.  הצעה זו יצאה מאתי עוד שנתים קודם לכן, אלא שהדירקטוריום לא מצא לאפשר למכור אובליגציות על השוק האירופי.  אבל אחר-כך הודיעוני אנשים המתעסקים בבנין בתים, כי הם נכונים לקבל מאתנו הלואות על נכסי דלא-ניידי לא בכסף מזומן, כי אם באובליגציות, והם בעצמם ימכרון.  האובליגציות לפי הצעתי היו צריכות להיות בנות % 1/2 5 ולהפרע במשך שמנה עשרה שנה ע"י סלוקים שנתיים – קרן וריוח.  לדעתי היתה אפשרות למכור בארץ אובליגציות על סכום מאתים או שלש מאות אלף פרנק ובזה היינו עוזרים הרבה לבנין בתים הדרושים כל-כך לטוב הישוב בערים.  אבל הדירקטוריום לא מצא הצעתי זו לנכונה, והרעיון הזה נשתקע.

______

 

פרק כ"ג

התוצאות המסחריות של הבנק. – הלואות להממשלה. – פקדונות. – חרושת המעשה. – עבודתנו לטובת הישוב. – אגודת הפרדס. –

(מהרצאה)

בתחילת שנת 1905 המצאנו להדירקטוריום בלונדון חשבון שנת 1904, ובו אמרתי להם כדברים האלה:

תוצאות מסחריות: עבודת הבנק במשך השנה נתנה לנו ריוח נקי, אחרי נכוי כל ההוצאות, סכום 10782 פר', שהם % 4,54 רווחים על הקרן שהושקעה בעסקים.  הסניף הירושלמי, שפתחנו אותו באוגוסט אותה שנה הביא לנו הפסד 1624 פרנק.  זה לא היה הפסד בעסקים רעים, אלא מפני שהעסקים היו קטנים לא הספיקו לכסות את ההוצאות והרוחים ששלמנו.  מובן הדבר, כי בהעריכנו את חשיבותו המדינית של סניפנו זה בעיר הנצחית הזאת, לא יפול עלינו רוחנו כלל מן ההפסד הקטן הזה ועלינו להוסיף לעבוד ולהרחיב את עסקינו שם, שסוף סוף יגדילו גם את השפעתנו שם.

הלואות להממשלה המקומית: במשך השנה נתנו לממשלה הלואות שונות בסכום 56000 לי"ש והממשלה שלמה לנו בדיוק את ההלואות, ועתה היא חייבת לנו עוד 7700 לי"ש מן ההלואה הראשונה.  אחד מפקידינו יושב בבית משרד הגביות של הממשלה בחברון, ומקבל על חשבון הבנק את מסי הממשלה הנכנסים לשם.

פקדונות כספים אצלנו: המקצוע הזה מתרחב אצלנו ביפו ובירושלים לשביעת רצוננו, אולם אנו רואים צורך להעיר במקום זה, כי בה בשעה שהמוסדות של הנוצרים השונים ללאומיהם ולדתיהם מפקידים את כספיה ב"קרדיט ליאוני" או בבנק הגרמני, הנה מוסדות היהודים, כמו בית הספר אווילינה די רוטשילד, בית החולים האמשטרדמי, הכי"ח וכדומה, מחזיקים, עפ"י פקודת מנהליהם בחו"ל, את כספיהם בבנקים "קרדיט ליאוני" או ב"בנק הגרמני".  פחות מזה יש לנו להתאונן על הישמעאלים, הפונים לשם עסקים כאלה בסכומים הגונים אלינו.

חרושת המעשה: הענף הזה הוא עודנו בערש ילדותו בארצנו.  אנחנו עזרנו רק לאנשים אחדים שהתחילו בעצמם ועל חשבונם, כלומר שיסדו כבר איזה בית מלאכה ואנחנו בחנו ונוכחנו לדעת, כי יש יסוד בריא למעשיהם ואנחנו רחוקים מהפסד.  היו לפנינו הצעות אנשים שדרשו מאתנו, כי אנחנו נתן להם כסף בשביל ליסד פבריקאות ומצאנו לנכון להשיב את בקשותיהם ריקם.  אנחנו באנו לידי הוכחה, כי האינציאטיבה ביסוד פבריקאות צריכה לצאת מאנשים פרטיים, מומחים ובקיאים, המתחילים על חשבון עצמם ועל אחריותם הם.  אז נוכל לבוא לעזרתם בהלואות שונות, אבל אנחנו אין אנו יכולים להשקיע כספי הבנק בעסקים כאלה באמצעות אנשים החפצים ליסד עסקים בכספנו, ואם נעשה כך לא נצליח.  לפי דעתנו מוטב לעשות מעט על יסוד בריא, מאשר הרבה על יסוד רעוע.

עבודתנו לטובת הישוב: במשך שנת החשבון הוספנו לתת הלואות להקולוניסטים במושבות: פתח-תקוה, חדרה, קוסטינה, הר-טוב, גדרה, ראשון לציון ורחובות עד הקציר או הבציר, ולאגודה אחת עד הכשרת הטבק (נסיון חדש בארצנו).  רובן של ההלואות נתנו ע"י קופות מלוה או אגודות בערבות משותפת.  מלבד זאת יסדנו ביפו קופות מלוה גם-כן בערבות הדדית בשביל האומנים.  הלוינו כסף לסוחרים קטנים ולאומנים פרטיים ביפו ובירושלים ונתנו להם את היכולת לעמוד על רגליהם ולהתחזק במעמדם.  כל הפרעונות נכנסו בסדרם – תוצאה נכבדה המשבעת רצון.  מלבד העסקים האלו הלוינו סכומים יותר גדולים לאכרים אמידים, שעזרנו להם ע"י זה לרכוש לעצמם קרקעות חדשות ולשכלל את הקודמות.  עם בעלי בתי חרושת המעשה וסוחרים גדולים נכנסנו במשא ומתן בנוגע לעסקים שונים, בתנאים הנהוגים בבנקים בכל הארצות.  עזרנו בהלואות לחברה חדשה, שנתיסדה ע"י ארבעה סוחרים מאחינו התושבים, במטרה לפַתֵחַ ולהרחיב עסקים שונים.  מסחר העצים תופס מקום נכבד ביפו, והוא היה רובו בידי אינם-יהודים, מפני שלסוחרים היהודים אין אמצעים גדולים ולא יכלו להביא עצים ממקור ראשון.  על-ידי ההלואות שנתנו לסוחרים היהודים האלה, ג"כ בערבון הסחורה, עלה בידינו להעביר חלק גדול מן המסחר הזה לידי יהודים.

ענין נכבד בשביל הישוב הוא יסוד האגודה המשותפת "הפרדס".  הנוטעים המקומיים אינם יכולים להתעסק במכירת הפירות בשוקי אירופה והם מוכרחים למכור את יבולם, עוד טרם שנתבשל, לסוחרים הערבים במחיר נמוך.  מצב כזה יוכל להביא לידי כך, כי כל עמל הנוטעים והרווחים שהם מקווים לקבל יכנסו לקונים האלה.  בראותנו את המצב הזה עוררנו את הנוטעים ליסד חברה משותפת, שקראו לה בשם "הפרדס", ואנחנו הלוינו לאגודה הזאת כסף בתנאי שהיא תתן לחבריה במשך הקיץ הלואות לעבודה, וכן גם לקנין תיבות ושאר צרכי אריזה.  האגודה החלה כבר לשלח תפוחי-זהב לאירופה והפדיון נכנס לקופת הבנק שלנו בלונדון לפרעון ההלואות שנָתַנו לה.  בראש האגודה הזאת עומד מר שמעון רוקח, עסקן מומחה ידוע, שיש לקוות כי תחת הנהלתו יצליח העסק הזה.

______

 

פרק כ"ד

הצעה לקנות אבושושה-גזר. – החפירות שם. – באורי המלומד מקאליסטר. – משא ומתן בדבר קנית אחוזה זו במשך שלשים שנה. – הנדיב הידוע קנה אותה. – המכביים הלונדונים קנו חלק מאחוזה זו.

נחלת אבושושה אשר לברנהיים ענינה אותי מאד.  עוד בשנת תרס"ב חפצתי לקנות אותה, אולם היא היתה לא לפי מכסת הכסף של חברינו כשהלכנו ליסד את ראשון לציון (לארץ אבותינו חלק ראשון צד 33 – 53).  ובבואי לארצנו והחילותי להתעסק בקנין קרקעות שמחתי מאד, כי הנחלה הזאת עומדת עוד למכירה.  בעל הנחלה, הבנקאי ברנהיים, כבר מת ובניו נפזרו בארצות שונות, על האחוזה רבצו חובות שונים והיא עמדה תחת אפוטרופסותה של הקונסוליה הגרמנית ובא כחה היה הארמני סוריפין מורד.  והארמני הזה היה מתורגמן אצל הקיסר וילהלם, בזמן שהרצל בקר את ארצנו, וכמה פעמים ספר לי, כי הוא רוחש אהדה גדולה לתנועתנו מיום שהכיר את הד"ר הרצל כשהתיצב לפני הקיסר הגרמני.  ויציע לי הארמני הזה לקנות ממנו את הנחלה הזאת וביום בהיר אחד (יב כסלו תרס"ה) בא מורד אלי ויקחני לאבושושה.

ואבושושה זו היא גזר, שנתן פרע שלֻחים לבתו כשנשאה לשלמה.  לגזר מלפנים יקראו היום אבושושה. – כפר מנגב לדרך הכביש, אשר בין יפו וירושלים, כרבע שעה מן הדרך, וכשלשת רבעי שעה מתחנת מסלת הברזל רמלה.

עד הזמן האחרון לא ידעו בדיוק את מקום גזר ורק לפני שנים אחדות מצאו, לא הרחק מכפר אבו-שושא, על צור סלע כתובת כזו: "תחם גזר" בעברית וממעל לכתובת זו את המלה היונית           , ואז החליטה החברה האנגלית לחקירת ארץ ישראל לעשות חפירות שם.  ואחרי אשר קבלה רשיון מאת השולטן קרבה אל עבודתה בשנת תר"ס.

בבואי לגזר הלכתי לראות עתיקות אלו, אשר רב ערכם בחקירת דברי הימים בכלל ודברי ימי עמנו בפרט, בהראותם לנו את המקום, ששם נלחמו אבותינו בחרף נפשם ושפכו דמם על קיום תורתנו, לאומנו וארצנו.

מצאתי פה את המלומד האנגלי מקאליסטר, המנצח על החפירות, וזה אשר באר לי מר מקאליסטר:

שם העיר גזר נזכר בדברי ימי המצרים, והמלך תלמס השלישי לכד את העיר ההיא 3500 שנה לפני ספירת הנוצרים.

במשך העת נפרדה גזר ממצרים, ופרעה שהיה בימי משה, לכד אותה עוד הפעם, ולזכר הנצחון הזה העמיד מצבה בעיר אבידוס אצל לוקסור.

אחרי כן נזכרת העיר הזאת ביהושוע ובשופטים.  ולאחרונה לכד אותה פרעה מלך מצרים ואת הכנעני בעיר הרג "ויתנה שלוחים לבתו אשת שלמה".

מלחמה גדולה היתה בימי אנטיוכוס אצל עמאוס וירדפו היהודים את הסורים עד גזר.  שתים-שלש שנים אחרי כן לכד בקכידס, שר צבא הסורים, את העיר הזאת ויתחזק בה שנה אחת.  ואחרי כן לקח שמעון המכבי את גזר מידו, ויטהר אותה מאלילי הגוים ויבצר אותה ויבנה בה בית לשכנו.  בעוד שנה הפקיד את בנו יוחנן לשר צבא על חיל העיר ויושיבו בביתו אשר בנה.

זהו קצור דברי ימי העיר הזאת, כפי שמסר לי בעל פה מר מקאליסטר.  אחרי כן הראה לי מה שגלה בחפירותיו.  בנינים של הסורים, הכנענים, הפלשתים והמצרים;  כחמש עשרה מערות, שישבו בהן אנשים ישיבת קבע, ברֵכָה אחת גדולה שהיתה מקום מקוה למים בשעת מלחמה ובאר גדולה, אשר כפי הנראה היה מעין מפכה תחתיה.  היכל האמורים ובו עשר מצבות, שתים מהן הרוסות ושמנה קיימות וצורת אבר זכר להן.  האליל הזה, הידוע בדברי ימי הימים, לפי דברי מקאליסטר עדיין לא נתגלה בצורתו עד היום.  ימים רבים, כפי הנראה, עבדו רבבות אנשים לאליל הזה, המסמל את כח המוליד והמהוה, והיו מנשקים אותו בחרדת קדש, עד כי מקום אחד נעשה חלק מרוב נשיקות שפתים.

באמצע ההיכל במה אחת קטנה ובצדה מערה ובה שלדי ילדים קטנים שנשרפו לקרבן לאלילים האלה.  נמצאה טבלא אחת כתובה בכתב היתדות ותכנה שטר מכירה על בית ועבדים משנת 649 לפני ספה"נ.

שלש חומות מסביב לעיר – לערך שני קילומטר בהקיפן.  הראשונה, החיצונית, היא של הכנעני, 1500 שנה לפני ספה"נ.  השניה – אלפים שנה לפני סה"נ של עם לא ידוע, והשלישית של האמורים – 2500 לפסה"נ.

וחלק החומה החשובה ביותר בשבילנו הוא בנין שמעון המכבי, שנתגלה מתחת לארץ בחפירות מקאליסטר,  ביום הששה עשר לנובמבר (1905).

מנגב לעיר הזאת יש סלע ובו חפר מקאליסטר ומצא הרבה קברים של עמים שונים, ובתוכם גם של המכבים.

הערך ההיסטורי הגדול שראיתי במקום הזה, עורר אותי להתעסק ביתר מרץ בדבר רכישת האחוזה הזאת, והחילותי לנהל משא ומתן בדבר קנין הנחלה.  אולם גם הארמני הבין את החשיבות של המקום הזה ליהודים וידרוש מחיר גדול, עד כי לא יכולנו להשתוות עמו במשך זמן קצר, ורק שנים אחדות לאחר כך קנה הנדיב הידוע את הנחלה הזאת המחזקת כארבעת אלפים דונם.  חברת "המכבי" בלונדון קנתה ממנו כאלפים דונם.

*   *    *

בקיץ שנת תרפ"ג קבלתי הזמנה לבוא לחוג את חג הנחת אבן הפנה למושבה חדשה, ש"המכבי" הולך ליסד שם.  אע"פ שהנני מתנגד תמיד לחגיגות כאלו, אבל מושבה בגזר העתיקה, שכבר חלמתי עליה כמה שנים, משכה את לבבי – ואלך.  אולם נצטערתי מאד בבואי שמה ובראותי קהל גדול לא רק של יהודים, אלא של פקידים אנגלים, שבאו עם הנציב העליון – נוצרים וערבים מכל סוגי התושבים.  נודע לי שם, כי בא כח אגודת "המכבים" שקנה את הקרקע הנזכרת, שלח מאות הזמנות ליהודים, לנוצרים ולמושלמים, ובכללם גם לעורך העתון "פלשתין", הידוע בהתנגדותו לציונות וליהודים.  בין המוזמנים היו גם הרבה ערבים מן הכפרים הקרובים והרחוקים, והימים ימי צום רמדן, שבהם נוהגים היהודים והנוצרים משום דרכי כבוד שלא לאכול ולשתות ואפילו לא לעשן סיגרה בפני המושלמים, ופה ערכו שולחנות עם משקאות וכל מיני מזונות...  שתו ואכלו היהודים, והערבים ישבו רעבים וצמאים והביטו על היהודים השמחים לרכישת קרקע מהערבים...  וכל זה היה שווה אולי, אילו הניחו באמת אבן פנה לבנין בתים במושבה, אילו הביאו כמה עשרות פועלים ונתנו להם עבודה לזרוע או לנטוע – אבל אף דבר מכל זה לא נעשה!  נטע עץ אחד הנציב העליון ועץ אחד בא כח אגודת "המכבים" – ובזה תמה החגיגה, והנחלה עומד שוממה עד היום...  כך בונים את הבית הלאומי היהודים האנגלים, היושבים בתוך עם חכם ובעל מרץ!

 

______

 

פרק כ"ה

עסק ככר הירדן. – משא ומתן עם הממשלה. – חוזה בדבר נצול ים המלח. – הרצאת הפחה על הישוב היהודי. – חליפת מכתבים עם וולפזון בענין זה.

אחרי פתיחת הסניף של האפ"ק בירושלים החילותי לחשוב על עבודה ישובית יותר מקיפה ועלה בדעתי, בחורף 1905, להשתמש ביחסים הטובים שלנו עם הממשלה המקומית, לרגלי ההלואות שנתנו לה והבטחות הפחה להחכיר קרקעות הממשלה (צד 58) – לרכוש על ידה אילו קונצסיות, לאט לאט, פסיעה אחר פסיעה.  ואף זאת – קנית קרקעות היתה קשה מאד.  ולכן ראיתי כי יהיה טוב בשבילנו לחכור את נכסי המלכות, היינו את הקרקעות אשר משני עברי הירדן השייכות להשולטן ויחד עם זה, אם יהיה אפשר, להכניס לחוזה החכירה את הזכות להשתמש במי הירדן וים המלח.

כידוע יש בים המלח חמרים רבים, שאפשר להוציא מהם תועלת מרובה.  סביבו ועל שפתו יש מעינות רבים, שיש להם ערך פחות או יותר גדול.  שיוט אניות על ים המלח הוא גם כן מקור הכנסה טובה, ולמי הירדן יש ערך גדול מאד בשביל השקאה ותנועה כדי לסַפֵּק כח אלקטרי גדול.

נכנסתי במשא ומתן עם הפחה רשיד ביי ויחד עם מר ד"ר לוי ומר ספיר, ערכנו הצעה לקונצסיה בתנאים אלו:

פקידות נכסי השולטן מוסרת בחכירה לצמיתות לחמשה מוכתרים ממושבות יהודה, את כל הקרקעות השייכות לממשלה בככר הירדן, יחד עם זכות להשתמש במי הירדן לשם השקאה וליסוד תחנה אלקטרית וכמו כן לנצול חמרי ים המלח.  המוכתרים מצדם מתחייבים ליסד במקום הזה חמשה כפרים, מאה מאה משפחות בכל כפר, ויש להם רשות לסלול כבישים ומסלת ברזל רגילה וגם אלקטרית – מצד אחד עד ירושלים, ומן הצד השני – צפונה עד ים כנרת.  החוכרים מחויבים לעבוד את האדמה ולנטוע שם עצים שונים ולשלם לפקידות האמורה עשרים למאה מכל ההכנסות, ביחד עם מס העשור.

הבנק שלנו, האפ"ק, היה צריך להכנס כצד שלישי לתוך העסק הזה, ותפקידו היה לתת את העזרה הכספית הדרושה להוציא אל הפועל את התיסדות המושבות, את ההשקאה וכדומה, וחלף זה תהיה לו הרשות לבחור במתישבים, לקבלם או להרחיקם.

אחרי משא ומתן ארוך, כנהוג במדינתנו, קבל הפחה בירושלים כח והרשאה מאת המיניסטריום של נכסי המלכות להחכיר לנו את הקרקעות הנזכרות ולמסור לנו את נצול מימי הירדן וים המלח;  ועל סמך יפוי כח זה עשה הפחה אתנו שני חוזים, שהעתקות מהם יבואו לקמן.

החוזה האחד נעשה עם המוכתרים של המושבות העבריות, החוכרות את הקרקעות ועם האפ"ק המקבל על עצמו לתת אמצעי כסף מספיקים, כדי להוציא אל הפועל את כל התכניות של ההתישבות והשבחת הנכסים.  החוזה השני נעשה בין פקידות נכסי השולטן ובין האפ"ק בדבר יסוד חברה לנצול חמרי ים המלח.

החוזה הראשון: בין הועדה לפקוח על נכסי המלכות בירושלים, שנוסדה על דעת המיניסטר לנכסי המלכות בסטמבול, ובין מר ליבונטין מנהל אפ"ק והמוכתרים אהרן בן אברהם איזנברג, אליהו בן דב סבירדלוב, צבי בן יעקב הורביץ, משה בן אפרים גיסין ואשר בן מיכאל לוין, – בתור באי-כח האכרים המושלימים והיהודים, נתינים עותומנים, שיתישבו על אדמת יריחו, הוסכם:

א. הועדה לפקוח על נכסי המלכות מחכירה לצמיתות לקבוצת המוכתרים הנזכרים למעלה, את כל הקרקעות השייכות לנכסי המלכות הנמצאות בפלשתינה, בפלך ירושלים, מחוז יריחו, משני עברי הירדן, לערך מן 250000 עד 300000 דונם, ויש להם רשות ליסד במקומות אלו חמש מושבות וליַשֵב בהן חמש מאות משפחות אכרים נתינים עותומנים, מושלימים ויהודים.

ב. האכרים שיתישבו חייבים לעבוד את הקרקעות האלו, לזרוע ולנטוע, להשביח את הקרקעות ולהתקין השקאה, לעשות דרכים עפ"י התכנית והסוג שיבוא עליהם הסכם למפרע מצד מר ליבונטין מנהל האפ"ק ומצד המוכתרים.

ג. האכרים המתישבים חייבים לשלם לפקידות נכסי המלכות חמשית מהכנסות שדות המזרע והנטיעות בעין – כלומר בתבואות ובנטיעות, או בכסף עפ"י השומה שתעשה בכל שנה. – בתי ספר ובתי תפלה יבנו על חשבון נכסי המלכות.

ד. מר ליבונטין חייב להלוות לאכרים האמורים את כל הסכומים הדרושים בשביל עבודות ההשקאה וההשבחה, שיעשו בשגחתו במחוז יריחו בהתאם לתכנית, שיבוא עליה ההסכם למפרע משני הצדדים.

ה. מר ליבונטין עָרֵב במובן חמרי למלוי כל ההתחיבות החתומה בידי האכרים, ולפיכך – אם במקרה זה או אחר לא תהיה היכולת למוכתרים להוציא אל הפועל את העבודות החשובות שהם קבלו על עליהם, חייב מר ליבונטין, כדי למלא בדיוק את החובות הבאות מכח החוזה, להחליף את אלה המוכתרים באחרים מאותו הסוג של האכרים – בהסכם הועד לפקוח על נכסי המלכות.

ו. הסכומים שמר ליבונטין ילוה בשביל תעלת ההשקאה ויתר עבודות ההשבחה וגם בשביל החזקתן וקיומן, יסולקו בתשלומים שנתיים, שיכללו חמשה למאה רבית ושנים למאה מן הקרן.  תשלומים אלה יתחילו עשר שנה אחרי התחלת העבודות.

ז. אחרי גמר העבודות בחפירת תעלות ההשקאה ויתר עבודות הבנין וההשבחה, תקבע הועדה לפקוח על נכסי המלכות, בהסכם מר ליבונטין, את פרטי תנאי התשלומים השנתיים, באופן שלא יכבידו יותר מדי על האכרים, בהתחשב עם חלק האדמה המעובדת והשמוש במים.

ח. יתר ההלואות, שמר ליבונטין יתן לכל אחד מהאכרים לחוד, יסולקו בדרך האמורה למעלה – חמשה למאה ע"ח הרבית ושנים למאה ע"ח הקרן, ובהתאם לתנאים המיוחדים שיותנו ביניהם.

ט. הנטיעות, היערות והבנינים, יהיו ממושכנים למר ליבונטין, עד אשר יסולקו כל המלוות שניתנו על ידו להם.

אלא שבכל זאת אין הלה יכול בשום אופן להעשות בעל הנטיעות והבנינים, וזכות הבעלות על הרכוש תהיה תמיד רק לאכרים שיתישבו במחוז יריחו.

י. תעלות ההשקאה, וכמו כן המכונות והבנינים השייכים להן, יהיו עומדים ברשותו של מר ליבונטין, כל זמן שהסכומים שלוו ממנו לא יסולקו לגמרי.

מיד אחרי פרעון החובות האלו, תעבורנה התעלות, המכונות וכל שאר האינסטלציה לרשות הועדה לפקוח על נכסי המלכות, בתנאי שזאת האחרונה, תתנהג עפ"י החוזה הזה שבין האכרים ובין הועדה לפקוח על נכסי המלכות.

יא. התשלומים שהאכרים יצטרכו לסלק למר ליבונטין יִגָבוּ ע"י הועדה לפקוח על נכסי המלכות ביחד (ובאותו הסדר) עם גבית החלק החמישי שהאכרים משלמים לועדת נכסי המלכות.

כל אכר, שבמשך שתי שנים לא יעבד את אדמתו ולא ישלם את החלק החמישי לועדת נכסי המלכות ואת התשלום השנתי למר ליבונטין, יסולק מן הקרקע ע"י המוכתרים עפ"י דרישת מר ליבונטין ובהסכם הועדה.  הנטיעות והבנינים השייכים לאכר המסולק ימסרו לאכר שיבוא במקומו.

יב. במקרה של פטורי המוכתרים, חלופם ומיתתם, יבחרו האכרים באחרים במקומם, בהסכם מר ליבונטין וועדת נכסי המלכות, בתנאי שתפקידיהם והתחיבויותיהם ביחס למר ליבונטין, יהיו אותם שהיו למוכתרים הקודמים.  והוא הדין ביחס לפיטורי מר ליבונטין.

החוזה הזה בן שנים עשר סעיפים נעשה בשתי העתקות ונחתם בידי מר ליבונטין מנהל האפ"ק ובידי המוכתרים ביום 6 קאנון תאני 1320, – ויקבל תוקף ביחס למיניסטריום של נכסי המלכות לאחר שיאושר על ידו.

החוזה השני: ועדת נכסי המלכות בהסכם המיניסטר לנכסי המלכות ומר ליבונטין מנהל האפ"ק, מיסדים חברה לשם המטרות האמורות למטה:

א. לנצל את כל החמרים הטבעיים, הימיים והמינרליים, כמו אספלט, פטרול, פוספאט, סופר ומלח חימי,הנמצאים בים המלח וסביבותיו וכל מה ששני הצדדים הנ"ז ימצאו לטוב לפניהם לנצל, אחרי חקירות מדעיות וטכניות שיעשו אחר כך, וכמו כן להשתמש בזכות המונופולין הניתנת להם לנצל שיוט אניות על ים המלח והירדן.

ב. כל זה בתנאים אלה: הועדה לנכסי המלכות מעמידה לרשות האגודה את כל החמרים החימיים והמינרליים הטבעיים, הנמצאים ושימָצאו בים המלח ובסביבות השייכות למחוז זה.

ג. על ועדת נכסי המלכות להבטיח לחברה רשיונות לסלילת דרכים שונות מסוגים שונים, שיהיו דרושות לחברה כדי להקל הובלת החמרים המוּצָאים. – הדרכים יבנו בהוצאות הועדה הנ"ל או באמצעים שימציא מר ליבונטין.  במקרה האחרון הזה כל ההוצאות שיוּצאו ע"י מר ליבונטין יסולקו עפ"י התנאים האמורים בסעיף י"ד.

ד. מר ליבונטין צריך להמציא לרשות האגודה את כל הקפיטלים שיהיו דרושים לנצול העסקים הנזכרים, והוא ינהל  אותם בהשגחתה התמידית של ועדת נכסי המלך, שתוכל למנות למטרה זו את אחד מפקידיה.

ה. האגודה תוכל להשתמש למטרותיה בכל המעינות, הנוזלים ומפלי המים הנמצאים בסביבה.

ו. מר ליבונטין חייב להתחיל בחקירות המדעיות לא יאוחר משלשה חדשים אחרי אשור החוזה.  ורק אחרי שהחקירות תגמרנה ויִוָדַע איזה מקצע הוא יותר מועיל, יוכל מר ליבונטין להתחיל בעבודה זו או אחרת, ודוקא במשך שנה מיום שנתאשר החוזה.

ז. מר ליבונטין רשאי לשלוח לאירופה, בפרק זמן החקירות, כמות מספיקה של חמרים נוזלים או קשים, בשביל לעשות את האנליזות הדרושות.

ח. מר ליבונטין יקנה בהוצאותיו, בהתאם לצרכי העבודות בים המלח, כל מיני סירות משא ואניות לנסיעה וכו'.  מלבד זה יהיה עליו לבנות כל מיני גשרים, מקומות טעינה וברכות ובנינים אחרים, הדרושים למהלכה הטוב של הקִבוֹלת.

ט. מר ליבונטין חייב להביא את כל האַסְדות (אניות להעברת סחורה) במשך שלשה חדשים מיום אשור החוזה.  מה שנוגע לאניות יותר גדולות הוא חייב לבנותן בהתאם לתנאי השיוט בים המלח.  הראשונה מהן צריכה כבר להבנות שנה אחת אחרי אשור החוזה הזה.

י. ועדת נכסי המלכות תתן חנם לרשות האגודה את כל הקרקעות הדרושות לבנינים האלה וכמו כן גם למחסנים לשמור בהם את הסחורות.

יא. במשך כל זמן תקפו של החוזה אסור לועדת נכסי המלכות לתת למי שהוא רשיון לחקירות או לנצול במחוזות הנכנסים בגבולות החוזה הזה.

י"ב. ועדת נכסי המלכות תהיה רשאית לקנות בחזרה את כל הרכוש הזה בפעם אחת, אחרי שלשים שנות עבודה, אם תסלק את כל הון-הקרן המושקע בעסק לאחר נכוי התשלומים שנעשו במשך השנים האלו.

י"ג. כל מיני מכונות, חמרי בנין וכו', שהאגודה תצטרך להביא מחו"ל, יהיו פטורים ממכס.

י"ד. הריוח הנקי, אחרי נכוי ההוצאות השנתיות ושנים למאה לשם אמורטיזציה של הקפיטל הראשון, יחולק באופן זה:

1) עשרים למאה מן הריוח הנקי ימסרו מיד לועדת נכסי המלכות.

  2) מר ליבונטין יקבל אח"כ ששה למאה רבית בעד כל הסכומים שהכניס לאגודה.

3) הנותר יחולק בין מר ליבונטין וועדת נכסי המלכות, בתנאי שהריוח של מר ליבונטין לא יעלה בשום   אופן על שמונה למאה מן הקפיטל המושקע.

במקרה שהחברה תבנה בכספה את אמצעי הובלה וכו', כאמור בסעיף ג', יסולקו הסכומים שהוצאו לתכלית זו, על פי היסוד האמור למעלה.

טו. מר ליבונטין רשאי, בהסכם הועדה לנכסי המלכות, לבנות על כל חופי ים המלח וביריחו, בתי מלון וכל סוגי תחנות-רחיצה, שלפי ראות עיניו יתאימו למטרה הזאת ויגדילו את השיוט על ים המלח;  כל אלו העבודות והבנינים יעשו וינוהלו ומחירם יסולק על פי אותו הסדר שיסולק מחיר האניות לשיוט בים המלח ויתר הבנינים.

ט"ז. אם תסתלק האגודה מאיזה ענף הנזכרים למעלה מפני מעוט ההכנסה, רשאית ועדת נכסי המלכות למסור אותו לקבלנים אחרים.

י"ז. החוזה הזה ישאר בתקפו כל זמן שההון המושקע לא יסולק, ורק אחרי שיסולק כל הכסף שהוצא לצרכי כל האינסטלציה, יעברו בתי החרושת, האניות, הסירות, בתי המלון, התחנות, וכו' לרשות ועדת נכסי המלכות.

נעשה (החוזה) בשתי העתקות ביום השביעי לחודש קנון טאני 1920 בירושלים וישולחו לאשור המניסטרים בסטמבול.  תורגם מטורקית ע"י ד"ר יצחק לוי, מנהל האפ"ק בירושלים, ונמסר לי עפ"י מכתבו מיום 26 ינואר 1905.

חוזים אלו היו לפני האגרונום אהרונסון, המומחה לחקלאות שהתעסק ג"כ בחקירת המינירלים בסביבות ים המלח ביחד עם מלומד אחר, והוא הסכים לכל תנאי החוזים, ורק אחרי זמן קצר שלח לי במכתבו מיום 22 יאנואר 1905 אילו הוראות בדבר אופן תשלום חלק הממשלה מן המינרלים.

חוזים אלה שלח הפחה לסטמבול והוסיף עליהם עוד שתי הרצאות מצדו.  בידי עלה להשיג רק העתקה מן ההרצאה השניה, וזה תכנה:

הרצאת הפחה הירושלמי מר רשיד ביי, לפקידות נכסי השולטן בסטמבול בינואר 1905.

"בהרצאה הראשונה בארתי את התועלת הגדולה, שאפשר להוציא מהכשרת עמק הירדן.  אנכי המצאתי ג"כ את נוסח החוזה, שעשיתי עם האכרים ועם מנהל בית המסחר "אנגליה-פלשתינה קמפ".  הקונטרקט הזה מכיל בו את כל התנאים הטובים בשביל נכסי השולטן, אבל אם נעזוב את כל הנכסים בידי אנשים שאינם מוכשרים ולא נמסור אותם לידי אגרונומים מומחים נפסיד את כל טרחתנו.

האכרים היושבים כעת על המקום משתמשים בכלי עבודה פשוטים והאדמה איננה נעבדת יפה.  מלבד זאת ההכשרה לפי התכנית שלנו דורשת קפיטלים גדולים.

אנחנו דברנו עם האכרים היהודים, שיתנו לנו מחבריהם את האכרים היותר מומחים בשביל ההתישבות ביריחו.  אין שום עכוב ליַשֵׁב שם בני ישראל, מפני שהם שייכים לסוג אלה שנתישבו בארץ ישראל מזמן רב.  לא אוכל לסיים מבלי להוסיף מלים אחדות ולהעיר על איסור התישבות היהודים בפלשתינה.  האיסור הזה חל רק על היהודים החדשים, שבאים כעת לארץ.  אבל היהודים האלו, שעשיתי את החוזה עמהם, אינם שייכים כלל וכלל לסוג הזה, ואני חושב את הדבר לחובה לי לבקש מהוד מעלתו להסכים לההרצאה הראשונה שלי.

                                         ועל החתום:

                                               רשיד

                                           פחת ירושלים

כששלח הפחה לסטמבול לאשור את החוזים הנזכרים למעלה, הציע לפני להכניס למיניסטריום של נכסי השולטן ערבון בסך אלף לירות טורקיות.  עשיתי כדבריו והמצאתי לרשות מר פירננדז, מנהל הבנק סלוניקי, שעמדנו עמו במשא ומתן, אלף לירות טורקיות לשם ערבון ועשרים אלף פרנק ל"הוצאות קטנות" ובקשתי ממנו לעמוד על המשמר ולהשתדל כי במיניסטריום יאשרו את החוזים האלו.

המשא ומתן הזה עם הפחה נמשך שנים-שלשה חדשים ואחרי שערכנו את החוזים היינו כולנו (אנכי וחברי בבנק) שבעי רצון מאד: כמאתים וחמשים אלף דונם קרקע בלי כסף, נצול מי הירדן וים המלח וסביבותיו, ועל כולם – רשיון מאת הממשלה הטורקית ליַשֵׁב חמש מאות משפחות!  הלא זה מעין שרטר, שאליו אנו מקוים ומיחלים זה כמה וכמה שנים!

לא מצאתי לנכון להאריך בביאורים להדירקטורים ושלחתי הרצאתי זו בצרוף העתקות מן החוזה לוולפזון.  גם הוא היה שבע רצון מאד והביע זאת במכתבו אלי מן 9 ינואר 1905 באמרו: הלואי ויסכים "הוא" (כלומר השולטן).  וולפזון בקש ממני להודיע לו תמיד ממצב הענין הזה בסטמבול, וביחד עם זה הודיע לי, כי שלח את הרצאתי לפרופסור ווארבורג.

אשור החוזים בסטמבול, כמובן, הלך ונמשך.  ובינתים קבלתי מוולפזון טלגרמה זו מיום 11 מארץ: תקח תיקף ומיד בחזרה את הפקודה לפירננדיז, אל תעשה דברים כאלה בלי רשותי.  ואחרי ימים אחדים קבלתי ממנו מכתב כדברים האלה:

"קבלתי את מכתבך מן 3 דנא אשר בו הודעתני, כי פנית בענין חכירת עמק הירדן לפירננדיז, ונפלאתי מאד כיצד עלה על דעתך דבר כזה, לפנות אל איש זה.  קלקלת בזה הרבה מאד אצל היק"א ורוטשילד ובקונסטנטינופול בכלל.  לבאר לך כל זאת ידרש הרבה זמן, ולכן אנכי מבקש ממך, שלא תקח על עצמך שום דבר, שיש בו איזה יחס עם הפוליטיקה;  טלגרפתי לך היום לקחת תו"מ בחזרה את הפקודה לפירננדיז".

הייתי מוכרח לעשות זאת, אבל לא עזבתי את הענין הזה ונשארתי עוד עומד במשא ומתן עם הפחה ונכנסתי בחליפת מכתבים וטלגרמות עם וולפזון. 

ביום 11 אפריל 1905 כתבתי לו:

על ענין ככר הירדן כבר כתבתי בהרצאתי ובמכתבי, אולם מפני חשיבותו אני בא עוד הפעם לבאר אותו:

"כלנו אנחנו פה, וכל החוקרים והנוסעים שתרו את הארץ, יודעים כי בים המלח יש חמרים רבים, שאפשר להוציא מהם תועלת הרבה;  כי בסביבותיו ועל שפתיו מעינות רבים, שיש להם ערך פחות או יותר נכבד;  כי שיוט אניות בירדן ובים המלח הוא מקור הכנסה טובה;  כי לירדן יש ערך גדול מאד לשם השקאה ויצירת תנועה בכח חשמל בשביל חרושת המעשה;  כי ככר הירדן היתה לפנים כגן עדן והצמיחה יבול הרבה תבואות ונטיעות שונות.  נוסף לזה כולנו יודעים ומכירים, כי אחרי אשר בפעם אחת לא נוכל להשיג שרטר לישוב היהודים בכל ארץ ישראל, הרי חשוב מאד בשבילנו להשיג מעט מעט קונצסיות מאת הממשלה הטורקית.  כולנו יודעים, כי מחיר האדמה יקר ואנו חפצים להשיג קרקעות במחיר זול בשביל קולוניזציה זולה.  כולנו יודעים, כי חלק גדול מארץ ישראל נחשב כעת לנכסי הממשלה, והיא איננה מוציאה מהם תועלת.  והנה אחרי כל אלה עלה בידינו לערוך הצעה לקונצסיה ולחתום על ראשי פרקים של חוזים בנוגע לכל ככר הירדן ומימיו וים המלח וסביבותיו ומחצביו, ולקבל רשיון לבנות חמשה כפרים, ולהתקין צנורות להבאת מים, לסלול דרכים, לבנות בתים, בתי חרושת, בתי ספר ובתי כנסת;  וכאשר באה והתקרבה אלינו אפשרות הזאת, הנה ארבעה חמשה שבועות היו כולם שבעי רצון – ואחר כך נתקררו, ולבסוף מודיעים אותי כי התכניות האלו הן אסון...  יוכל היות כי מצאו אילו סעיפים בחוזים, שהיו צריכים להיות מנוסחים באופן אחר, יותר טוב, אבל דבר זה הבינונו גם אנחנו פה, אלא שלא כל מה שאנחנו חפצים נוכל להשיג בפעם אחת.  כמו כן, ידוע, כי הרבה והרבה אפשר לתקן גם אחרי כן, ובפרט בארצנו, ואם כן מדוע זה מצאו את כל הענין לאסון?  יאמרו לנו, כי נחוץ מתחלה לחקור וללמוד את העסקים האלו.  אמת הדבר, כי יש צורך לחקור, אבל הלא אין כל אפשרות לחקור פה איזה דבר, קודם שתהיה הקונצסיה בידינו.

"אם כן הלא יותר טוב לקחת את הקונצסיה ואח"כ לחקור וללמוד, ובפרט כי עפ"י התנאים שהותנו בינינו אין עלינו התחיבות כלל.  וההפסד שאנחנו נוכל לסבול הוא רק אלף לירה דמי ערבון ואולי סכום כזה גם הוצאות.  עיינו נא בחוזה ותראו, כי יש לנו הזכות להשתמש במי הירדן להשקות את האדמה;  מוטלת עלינו חובה לעבוד את האדמה, לזרעה ולנטעה, וגם קנס הוטל עלינו אם לא יהיה ביכלתנו לזרוע את כל האדמה במשך זמן ידוע – אזי תוכל הממשלה למצוא נוטעים אחרים ולהושיבם על קרקעותינו, אבל לא תוכל לקחת מאתנו את זכיותינו על המים וכדומה, וכן גם בנידון ים המלח וכדומה.

כשאנו לעצמנו איננו רואים שום סבה להתקררות זו, או יותר נכון – להתנגדות, והננו רק מצטערים על הענין הנכבד הזה העומד להבטל".

על מכתבי זה קבלתי ממנו תשובה מיום 19 אפריל 1905:

"קבלתי מכתבו בדבר חכירת עמק הירדן.  אנחנו כולנו פה חושבים, שיותר טוב שלא יצא הענין הזה אל הפועל.  על ידי השתדלות בענין זה רק נזיק לעבודתנו בענינים אחרים שם, כלומר בקונסטנטינופול, ואל ידאג, אם מענין זה לא יצא כלום".

ראיתי מכל זה, כי נצחה הפוליטיקה להשיג דוקא שרטר לכל פרטיו ודקדוקיו, ולכן חדלתי לכתוב בענין זה ועזבתי גם השתדלותי בסטמבול.

אחרי כן שמעתי, כי את כל התכנית הזאת דחתה הקומיסיה הפלשתינאית שבראשה עמד הפרופיסור ווארבורג ושנסתדרה בעת הקונגרס החמשי או הששי בשביל עבודה מעשית בארץ ישראל...

_______

 

פרק כ"ו

מה לעשות? גאולת הארץ; בתי מקלט; הפצת יהודים בערים. – סניפים של הבנק. – אכסניות. – בנין בתים. – קופות מלוה. – אגודות פועלים. –  השכלת העם. – ועד פועל בא"י. – דְחִיַת הצעת אוגנדה.

נשתקעו ונתבטלו הצעותי הנזכרות בפרק הקודם ובאותו זמן נפלגו העסקנים הציונים למדיניים ולמעשיים.  וולפזון, שנטה לציונות מדינית ומעשית יחד, חפץ, כפי הנראה, לבוא אל הקונגרס השביעי (1905) הראשון אחרי פטירת הרצל, עם ידיעות מעשיות בדבר העבודה בארצנו ודרש ממני להכין לו הצעה בענין זה.  עשיתי כדרישתו ושלחתי לו את הרצאה דלקמן.

מה לנו לעשות בארץ ישראל?

על השאלה הזאת תהיה תשובתי, כי בארץ ישראל יכולים וצריכים אנחנו לעשות רק מעט, אבל מעט זה יכולים וצריכים אנחנו לעשות.

אלו המעשים שאציע בהרצאתי זו, לא יהיו פעולות גדולות בעיני אלה מאתנו החפצים ללכת בזהירות, קודם שיש לנו פה זכויות מדיניות;  ומן הצד השני יסתפקו בהם הזריזים מאתנו, החפצים בעבודה מעשית, מפני שיוכחו, כי יותר אי אפשר לעשות במצבנו ההוה ועל פי מצבה האיקונומי והמדיני של הארץ.  בעשרת הסעיפים הבאים אקוה להוכיח זאת:

א.  גאולת הארץ: עתה היא העת לקנות קרקעות, וצריכים אנו לקנות כמה שיהיה ביכלתנו.  ראשית, – כי בגלל המסים הגדולים הרובצים על עם הארץ ושפלת הקולטורה הקרקעית, אשר בגללה יצא שכר האכר בהפסד המסים, – נכון עם הארץ למכור את אדמתו.  אנחנו צריכים לראות את הנולד, כי אם יוטבו הסדרים המדיניים, או אם נשיג לנו את הזכויות המדיניות אשר להן נקוה, אז יקשה לנו מאד לרכוש את נחלת אבותינו בכסף.  שנית, – ארץ מצרים עומדת על גבול ארצנו ומחיר הקרקע עלה שם עד למאד וכבר נתיסדו שם סנדיקטים לרכוש קרקעות בארץ ישראל ולהכניס לארצנו את מטע הצמר גפן וכדומה.  והיה אם נשב בחבוק ידים, אז אולי תִּשָׁמֵט הקרקע מתחתנו.  שלישית, – יש לנו פה מתחרים נמרצים במוסדות הדתיים ללאומיהם ובתושבים הגרמניים, שהסתדרו פה היטב לקנות קרקעות: עברו נא את הארץ ממזרח השמש ועד מבואו ומדן עד באר-שבע, ותראו את בתי המקלט הגדולים, שהנזירים בתוכם נושאים עינים השמימה בתפלותיהם ואינם מסיחים דעתם אפילו לרגע מהגדיל את רכושם הקרקעי סביבותיהם בארץ.

אבל אם כן הלא עלינו להכניס כסף רב בזה הסניף של עבודתנו? – על זה אענה לכם: לא!  המשא והמתן עם המוכרים ועשית שטרי הקנין דורשים זמן רב, אשר על כן בכל חפצנו לקנות, אין אנו יכולים בכלל לקנות הרבה בפעם אחת.  חמשה עשר או עשרים אלף לי"ש אם יקצוב הבנק לעסק הזה, או אפילו עשרת אלפים לי"ש על חשבון עצמו ועשרים אלף קרדיט לחברת "גאולה", כמו שהוחלט עוד בחיי הרצל, יספיק לעסק זה.

אמת הדבר, כי מכשולים רבים מונחים על דרכנו, בבואנו לגאול חלקים חלקים מאדמת אבותינו, אבל סוף סוף קונים אנחנו ועושים שטרי קנין ומבטיחים את הקניות על שם הבנק, הנותן את הכסף על צד היותר טוב ובלא שום פקפוק.  וענין גאולת הארץ נכבד מאד לא רק בשביל עתידותינו, כמו שאמרתי למעלה, כי אם גם בשביל ההוה.  הקרקעות שנקנה במקומות היותר מיושבים והיותר סמוכים לערים או למושבות העבריות, נוכל למכור לאלה מאחינו, שיש להם אמצעים, והם יעבדו אותה, יזרעו ויטעו כרמים ופרדסים, ועל ידי כך יתרבה רכוש עמנו בארץ ישראל, ויחד עם הגדלת רכושנו בא"י, תגדל גם השפעתנו על ממשלת הארץ ועל גבית המסים.

על ידי המַטָעים האלה יתרבה הישוב של בעלי אמצעים, והם יתנו עבודה לפועלים, כמו שרואים אנחנו כעת בפתח-תקוה וברחובות.  פה רואים אנחנו הרמת הרכוש היהודי בארץ והגדלת הישוב בדרך טבעי, בלי עזרת נדיבים וחברות, וזאת צריכה להיות מטרתנו לאחר שנוכחנו, כי חברות הישוב לא תוכלנה להושיב אנשים בלא אמצעים.

ועוד דרך אחת להגדלת הישוב היהודי בדרך טבעי בלי הוצאות יתרות – וגם כן על ידי קנית קרקעות: עתידות בני עמנו בארץ ישראל הם בדרום ארצנו – על גבול מצרים ומשם מזרחה בין ים המלח לשמאל ולשון ים עציון גבר (עקבה) לימין ומשם צפונה ארץ עבר הירדן המזרחי.  שם נוכל לקנות כברות ארץ גדולות במחיר קטן מאד, כמובן, גם כן רק על ידי עבודה מתמדת ואטית, והעיקר, – חשאית.  במקומות אלה מציע אנכי לקנות קרקעות בכסף הקרן קימת ולבנות שם:

ב. בתי מקלט כעין תחנות אגריקולטוריות: על קרקעות אלו נוכל להושיב יהודים מתימן ומארם, ויחד עמהם גם קצת יהודים מאירופה.  הם יעבדו את האדמה ויתעסקו בגדול צאן ובקר, ישמרו את גבולותינו, יתודעו אל הבידואים ויבואו בברית עמהם, מה שנכבד מאד, ויהיו לחלוצי הישוב במקום זה בעתיד היותר או פחות קרוב.  ואז לא יארכו הימים ויבואו אחינו הנודדים מרוסיא ומרומניה ויתישבו שם על קרקעות הקרן הלאומי בתנאים נוחים ובאמצעים קטנים.  ההוצאות לתחנות אלו הן קטנות:  לפי התקציב שערכה האקספדיציה שלנו, שהלכה לשם לחקור את הארץ בחורף שעבר, יעלו לאילו עשרות אלפים פרנק.  תחנות אלו יוכל להוסד על ידי חברת חובבי ציון ברוסיה ובגרמניה והחברה האודיסאית וחברת "עזרא" בברלין.

ג. הפצת היהודים בערי ארץ-ישראל: כידוע, רובו של ישוב היהודים בארץ הוא כעת בירושלים, בצפת, בטבריה וביפו, ומעוטו – בחברון ובחיפה.  יש להגדיל את הישוב בכל הערים, ובפרט באלו שתי הערים הנזכרות באחרונה, וכמו כן יש להושיב יהודים גם בשכם, בעזה, בסלט, במידבה, וכדומה.  להתישבות יהודים בערים יש ערך נכבד מאד, בין בהוה ובין בעתיד.  וזאת נוכל לעשות בלי הוצאות כלל או בהוצאות קטנות לערך.  והנני לבאר את דברי: בערים אחדות, כמו חיפה, עזה, שכם וכדומה עלינו לפתוח:

ד. סניפים של הבנק שלנו: הבנק שלנו, כידוע, הרי לא נוסד רק בשביל עסקים בלבד, כי אם גם לעזור להוציא אל הפועל את רעיון הציונות, להמציא מקום מקלט בטוח לעמנו בארץ ישראל.  ומנקודת ההשקפה הזאת, לא חשוב לנו, אם נרויח פחות או יותר בסניפים שלנו שנפתח.  אם יש חשבון להבנק הגרמני לפתוח סניף בחיפה, יש חשבון גם לנו;  במקום שהם עומדים על המשמר גם עלינו לעמוד ולצפות, וטוב מאד נעשה אם במקומות אחרים נקדים אותם.  ודמשק, בירות וארם צובה, הלא הן ערים גדולות העושות מסחר גדול, ובודאי ימצא הבנק שלנו שם עסק ומעשה.  הסניפים האלה יְיַהָדו את הערים האלו, יפיחו רוח חיים במסחר היהודי נמצא שם כעת, ויהיו לכח מושך גדול לרבים מאתנו להתישב שם;  ומכל שכן עיר כחיפה, המוקפת כעת מושבות עבריות, ועתיד גדול נשקף לה על ידי מסלת הברזל שלה, אשר תעבור את הירדן דרך עמק יזרעאל ותתחבר עם המסלה הגדולה דמשק – מיכה.  בערים אחרות, כמו שכם, עזה וכדומה, יש צורך, ש"חברת המסחר פלשתינה" שלנו תמנה שם סוכנים למסחר, כי גדול סחר הערים האלו, וסוכנים אלו יהיו לכח מושך ליהודים להתישב שם, וסוף סוף יצאו מן העירות האלה אל השדה והכפר וירכשו להם בתים ושדות, גם בלי עזרתנו.  ישוב כזה יהיה עוד הפעם ישוב טבעי.  הוא אינו זקוק לקונצסיות או זכויות מיוחדות, מפני שאין כל הגבלות בזה.  והארץ רחבת ידים היא למסחר, בלי הבדל לאום ודת.  אבל יש מקומות אחרים, שידרשו אילו הוצאות מצדנו היינו: בערים אחדות, כמו במידבא, בסלט וכדומה, יש לפתוח:

ה. אכסניות יהודיות: בדבר הזה נעשה צעד אחד נכבד כמתוקנים שבאומות העולם.  בכל הערים בארץ ישראל ובכל מקום, שיש בו איזה ישוב, ימצא מלון גרמני.  המלון הזה הוא כעין חלוץ, ובתי מלון כאלה יש גם לנו ליסד, וכשיבוא יהודי לעשות מסחר וקנין בעיר הנושבת מערבים, ימצא שם את אחיו היהודי, אשר ישמש לו מורה דרך ובאכסניה שלו ימצא אשל (אכילה שתיה, לינה).  עלינו ליסד רשת של בתי מלון בכל ערי ארץ ישראל.  קצת מהם יהיו בחינת חי הנושא את עצמו וקצת מהם יהיו זקוקים לתמיכה, ולשם כך יש ליסד קרן מיוחדת, אשר תעלה לאילו אלפים פרנק לשנה.  הסכום הקטן הזה הוא כאין ביחס לענין הנכבד והנחוץ הזה, אר יועיל לנו הרבה מאד להרחבת הישוב.

והיה עם נראה כי הישוב הולך ומתרחב באיזו עיר אז נשתדל:

ו. לבנות בתים וליסד פרורים מיוחדים אצל הערים, אשר בהם יתרבה ישוב אחינו.  הנסיון הראנו לדעת, כי בירושלים וביפו נבנו בתים למאות על ידי אגודות שותפיות ובעלי מסחר.  הבנקיר הנוצרי פרוטיגר קנה קרקעות בסביבות ירושלים ובנה עליהם בתים ומסר אותם ליהודים, ששלמו לו את הקרן והרוחים במשך עשר – חמש-עשרה שנה, ועוד אנשים פרטיים הלכו בדרכו והצליחו, – ובדרך הזה גם עלינו ללכת.  לא נדבות ומתנות נתן, כי אם עזרה על יסוד מסחרי, ואם הבנק ישקיע אלף או אלפים לי"ש בעסק הזה, אחרי אשר יחשוב וימצא לנכון לעשות זאת, בודאי יביא תועלת רבה וכספו יהיה שמור ובטוח.

ז. קופות מלוה וחסכון, אגודות פועלים ואומנים: אין אני צריך לבאר עד כמה נכבדים מוסדות כאלה, וכמה הם דרושים לטובת הישוב וגם על זה עלינו לשים לבנו ליסד אותם, לנהלם ולהשגיח עליהם.  מכספי הבנק לא נצטרך להשקיע במוסדות אלה, כי קופות החסכון ימלאו את הצורך בכסף לשם קופות המלוה, כאשר נראה מן הבילנץ שלנו.

ח. השכלת העם לפי רוח הארץ: אסון גדול לנו משמשים בתי הספר של הכי"ח, ה"הילפספריין" "אגודת אחים":  באחד מהם לומדים צרפתית, בשני גרמנית ובשלישי – אנגלית.  ובהיות שפות רבות שוררות בין הדור הצעיר לא ידע אפילו אחת מהן על בוריה.  בכל בתי הספר האלה מַקצים מקום גדול לדברי הימים והספרות של אותה הארץ, אשר היא מקור קיומו של בית הספר, ואת השפה העברית והידיעות הנוגעות לחיי הארץ אין מלמדים בהם כלל.  אשר על כן בצאת הנער או הנערה מבתי הספר האלו, הרי הם כאילו תלויים בין השמים והארץ:  מארץ טורקיה יצאו ולארץ צרפת לא נכנסו.  זאת הסבה, אשר בגללה עוזבים צעירינו את הארץ, והנשארים בה לא יוכלו למצוא את חית ידם ופרנסתם.  כאלו הם בתי הספר של חברות חוץ לארץ בערים, וזהו גם אפים של בתי הספר אשר במושבות.  לעומת זה, הנה בתי הספר של הישועים והמיסיון האנגלי ערוכים על פי תכנית הלמודים, אשר בבתי ספר הקונסולים באירופה, ומלבד זה מלמדים בהם את השפות הערבית והצרפתית, וכל תלמיד היוצא מבתי ספר אלה ימצא לו משרה על נקלה באחד מבתי המסחר או בבית פקידות הממשלה.  הוא ידע את השפה, אשר על כן הוא בן הארץ, ואין לו כל צורך וחפץ לצאת מן הארץ.  אבל אצלנו הנה אחד מחמשת אלפים יהודים יודע שפה אירופית על בוריה, ואחד מחמשים אלף יודע את השפה הערבית (הנני מדבר על אחינו האשכנזים), אשר על כן אין לנו בארץ ישראל באי-כח לא בבתי פקידות הערים ולא בבתי פקידות הממשלה, אף כי על פי החוק ועל יסוד הרכוש שלנו היינו יכולים להיות המנהלים במשרדי הממשלה והמשפיעים בארץ.  וכך נתקיימו בו קללות התוכחה, כי זרים ימשלו בנו: הנוצרים והערבים יעלו מעלה ואנחנו נרד מטה מטה...

מצב זה מן ההכרח לשנותו בהקדם היותר אפשרי.  יש לדרוש מאת כל חברות הצדקה אשר באירופה, כי יבואו לידי הסכם לפתוח בא"י בתי ספר מטפוס אחד, אשר בהם ילמדו את השפות הצרפתית והערבית (מלבד העברית, כמובן), ובהם יכשירו לנו דור צעיר, שיהיה מסוגל להשאר בארץ;  ואז לא לבד שבנינו לא יעזבו אותנו, אלא יהיו לנו לאנשים שיבינו, כי יש לנו זכויות ויוכלו לדרוש אותן וליהנות מהן.  ומלבד זאת עלינו להשתדל שיהיו לנו אנשים, שיקנו לעצמם השכלה גבוהה בסטמבול, ויהיו לעורכי-דין מאושרים ולפקידים בבתי הפקידות השונים של הממשלה.

ט. זאת היא "הפרוגרמה שלנו", שאנכי מציע אותה לפניכם.  כפי שתראו יש בכח פרוגרמה  זו לחזק את המצב של מאה אלף היהודים היושבים כבר בא"י וששלחו כבר את שרשיהם בכל ענפי הישוב, וזה הלא רכוש גדול הוא לעם עני ודל כמונו.  ומספר זה אנו יכולים להגדיל פי כמה, אם נסדר עבודתנו ע"פ הפרוגרמה הזאת.  הזריזים ימצאו בה ספוק במצבנו ההוה, והיותר זהירים לא יוכלו להתנגד לעבודה כזו, שאיננה דורשת לא הרבה כסף ולא השתתפות מצד הציונות הרשמית.  כסף לא תדרוש הפרוגרמה הזאת, כי הכספים שהבנק ישקיע בעסקים שהזכרתי למעלה, הלא הם עסקי בנק רגילים, שמתעסקים בהם גם ה"קרדיט ליונה" ו"הבנק העותומני", ולכן תוכל גם חברה אנגלית להתעסק בהם, בלי זכויות מדיניות מיוחדות;  ובהשתתפות מצד הציונות הרשמית גם כן לא יהיה צורך.  מי יתן והיה את לבב על הציונים להבין, כי רק הציונות המדינית הקונגרסית צריכה להיות בגלוי, אבל הציונות המעשית, כבודה הסתר דבר.  זוהי אמת גדולה, שהרבה דברנו עליה להלכה, ולמעשה לא קיימנו מאומה, לאסוננו הגדול.  למען הוציא אל הפועל פרוגרמה זו יש ליסד:

י. ועד פועל בארץ ישראל: אל הועד הפועל יכנסו: א) בא כח הבנק שלנו, ב) בא כח חברת המסחר שלנו, ג) בא כח "גאולה", ד) חברי הועד לקנית קרקעות.  הם יעסקו כל אחד במקצוע שלו.  ובשביל העבודות הנזכרות בסעיפים ב' ה' ו' ז', ימנו הועד הפועל בווינה, הועד חובבי ציון באודיסה וחברת "עזרא" עוד שנים או לכל היותר – שלשה אנשים.  כל אלו ביחד יצטרפו ויהיו לועד פועל, אשר איש את רעהו יעזור לחבר את האהל ולהקים את סוכתנו הנופלת. –

*   *    *

הועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית הדפיס חלק אחד מההרצאה הזאת ושלח אותו לחברי הועד הפועל הגדול.

וופלסון הציע לפני לבוא אל הקונגרס.  ואף אמנם גם אנכי חפצתי ללכת לבזל לקונגרס זה.  ראשית, מפני שבמשך שתי שנות ישיבתי בארץ ישראל נתבשלו שאלות רבות, שהצריכו התיעצות עם הדירקט של הבנק, אשר את כולם יכולתי למצא בבזל.  ושנית, חפצתי להיות בקונגרס הזה, אשר עליו היה לפתור שאלה קשה, היא השאלה הארצית – שאלת אוגנדה, שנתעוררה בקונגרס הקודם, הכתה את ההסתדרות הציונית ותחלק אותה לשתי כתות.  חפצתי לדעת, מה יאמרו בחירי עמנו בקונגרס הזה,אם יאמרו ללכת בדרכנו ההסטורית, להחיות את עם ישראל על אדמת אבותיו, או אולי יקומו לנו נביאים חדשים, אשר יאמרו לקפד פתיל חיינו ולארוג לנו היסטוריה חדשה...

על השאלות הנוגעות לעבודה מעשית לא מצאתי לי פתרונים כחפצי, מפני שכל הדירקטורים היו עיפים, טרודים ויגעים ולא עלה בידי לברר להם מה שנחוץ לנו בארצנו.  אולם בנוגע לשאלה הארצית היה לי ספוק גדול: נדחה ענין אוגנדה, ונביאי השקר הלכו לבנות להם במה מיוחדת...

הרעיון הארצי, לפי דעתי, הוא פרי הגלות.  בגולה הארוכה חדל עמנו לדאוג לענינים נצחיים, ומעסיק הוא את עצמו רק בענינים יומיים, אין לו אלא חיי שעה.  עמנו אינו חורש וזורע בתקוה לאכול בעוד חצי שנה, אלא כל עמלו לפיהו.  סוחר-מוכר הוא ונושא סחורתו על כתפו, משתדל להרויח פרוטה, לשבור רעבונו ולהסתיר בכיסו עמוק את המוֹתָר, אם יש לו מוֹתָר כזה.  איננו דואג לבנות לו בית, אלא מסתפק במלון ליל.  חסר לו הכח והמרץ לעבוד ולעמול וללחום עם כל המכשולים, להסיר את אבני הנגף, אבן אחרי אבן, ולבנות ביתו בטרחה ועבודה רבה.  במצב כזה מסתפק הוא בהזיות וחלומות, כי אפשר להושיב את עמנו בארץ חדשה, תחת שמים חדשים, וכל זה במשך זמן קצר – מלוש בצק עד חומצתו, בזמן כזה שהָרָעֵב יוכל לחכות, עד אשר יאכל מלחמו בארץ החדשה...  לכן עלול הוא להאמין, כי אפשר להטות את זרם היציאה לאיזו ארץ שתהיה ואפשר יהיה להטות את לבב עשירינו, כי יזילו מכיסם את הסכומים הענקיים הדרושים לקולוניזציה כזו.

אולם הקונגרס הזה הראה, כי עוד ישנם בינינו אנשים, היודעים את עמם ומבינים, כי על בסיס כלכלי לבד אי-אפשר ליסד מדינה יהודית, כי למדינה יהודית יש תקוה רק עם תחית עם ישראל, ותחית עם ישראל היא רק בארץ ישראל, ואף גם אם תחיתו תתמהמה – נחכה לה.  ומנקודת השקפה זו, הביא לנו הקונגרס השביעי הרבה מאד.  הוא חדש את התקוה הישנה, המחממת את עם ישראל הרבה והרבה דורות.  ובתקוה זו שבתי אל ארצנו, לעבוד לטובת ישובה, אעפ"י שהיה ברור לי שאנכי לא אזכה לראות את דגל ציון על הרי ישראל...

______

 

פרק כ"ז

שיחה עם הפחה בירושלים. – הפקידים וציונותם. – אגודת הנוטעים מנוחה ונחלה ב'. – חכירת קרקעות האפ"ק. – חפירת הגבולים ע"י הערבים. –

בבואי מהקונגרס הנזכר (בקיץ 1905) הלכתי לבקר את הפחה רשיד ביי.  הפחה הזה רחש ידידות אלינו ואתו עמדתי במשא ומתן אודות חכירת נכסי השולטן (פרק כ"ד), אבל בזמן האחרון נתקרב אל אחדים ממתנגדינו הערבים שאכלו קורצא אצלו לאמר, כי היהודים באים לרכש את הארץ בחרב ובאש.  ויציעו לפנַי ידידינו להתראות עמו, אולי יעלה בידי להמתיק את מרירות המלשינות.

הפחה[8] הביע לי תודה על הברכה ששלחתי לו ע"י טלגרמה מלונדון ליום הנצל השולטן מידי אלו שארבו לרצחו, ואחרי כן אמר לי: "הלא בן הארץ אתה ויודע אתה את המצב פה, ומדוע זה נתת לציונים להחליט בקונגרס, שחפצים הם דוקא בפלשתינה ולא באוגנדה?"

אני: אדוני, ההחלטה שנשמעה מעל במת הקונגרס, לא הציונים הכריזו עליה עכשו, אלא עם ישראל לפני אלפים שנה בהגרשו מארצו, כמו שנראה זה מכל התפלות של היהודים בכל העולם, ותפלות אלו לא נאסרו גם בארץ טורקיה.  ההבדל בין התפלות הנהוגות מימים רבים ובין ההשתדלות של הציונים כעת, הוא רק זה, שבעבר היה הדגש הדתי חזק והיהודים האמינו, כי הם ישובו אל ארץ זו בדרך נס ולפיכך הסתפקו בתפלות.  עתה, כשהדגש הדתי נתרופף, קמו אנשים מתוך עמנו ואומרים להשתדל לפני השולטן שיתן לנו להתישב פה בארץ.

אנשים כנים אנחנו, בחרב ובחנית לא נבוא לרכש את הארץ, כמו שמספרים אנשים רעים למעלתו, אלא רק ברשיון אדון הארץ חפצים אנחנו להתישב וזאת היא מגמת הציונים.

הפחה: אבל הלא מכתבי העתים אומרים, כי יש בחפץ הציונים לעורר תנועה גדולה בין הממשלות האדירות, ולהכריח אותנו לתת לכם אבטונומיה פה.

אני: בקונגרס היו מאה וחמשים סופרים, באי כח העתונים השונים, כל אחד קבל משכורת מאת המערכת שלו, והיה צריך לכתוב, וכל אחד כתב מה שחפץ לכתוב, ויתר על כן: הוא ראה ושמע מה שחפץ לראות ולשמוע, אבל אם תחפוץ לדעת את האמת, קרא את האורגן של הציונים "די וועלט" ושם תמצא את האמת, כי הציונים החליטו לקנות קרקעות ולהתישב אך ורק ברשיון השולטן, ואת הרשיון הזה חפצים הם להשיג רק מהשולטן.

הפחה: לי אמרו, כי מר אוסישקין כתב ספר גדול והציע תכניות רחבות לרכוש את הארץ והוא חפץ להיות נסיך בירושלים.

אני: צר לי מאד, כי עלי להתפלא לשמוע מפי כבודו דברים כאלה.  את אוסישקין אנכי יודע זה כשלשים שנה, ואוכל לאמר למעלתו, כי מעולם לא עלה על דעתו רעיון זר כזה.  בתנועה גדולה כציונות, יש אמנם דעות רבות, והדעה שמחזיק בה אוסישקין ושבארה בספרו היא, כי עלינו להשתדל להשיג רשיון מאת השולטן.  אולם עד שנקבל את הרשיון, הוא מיעץ לקנות קרקעות ולמסור אותם ליהודים לעבדן ולשמרן.  הוא בא לפני שנתים וקנה פה קרקע ושלם מאתים אלף פרנק להערבים בעד הקרקע ובעד העבודה והגדיל את הכנסות הממשלה, וה' ק. שאמר לכבודך כי היהודים באים לרכוש את הארץ בחרב, מצץ דמי הערבים, בכל ד' אמות קרקע שקנה פה.  זהו ק. ואלה הם יתר שונאינו ושונאי הממשלה המתחפשים לאוהבים ומלשינים על אנשים המביאים תועלת לארץ.

הפחה השמיע דעתו, כי הוא נגד כל החבריא הזאת ובקש ממני שאתן לו את המחברת "הפרוגרמה שלנו" של מר אוסישקין.  אולם אחרי אשר קראתי בה עוד הפעם החלטתי לבלי הראות אותה לו, כי באמת יש שם דברים שלדידהו הוי מומא...

*   *    *

והימים האלה, אחרי הקונגרס השביעי, היו ימי רעש וסערה ברוסיא.  במלוא כל הארץ הגדולה הזאת התלקחה הריבולוציה, ונתרחבו הפרעות נגד היהודים, וכנהוג בכל עת צרה וצוקה נשאו אחינו שם את עיניהם אל ארצנו.  דברו גם כן, כמובן, בקונגרס השביעי הזה אודות עבודה מעשית בארץ ישראל, ומתוך הנאומים והוכוחים באו גם לבקר את עבודת האפ"ק.  כל הענינים האלו הביאו אותי בסבך חליפת מכתבים רחבה עם עסקנים שונים.

מר אוסישקין במכתבו אלי כתב, כי אחינו ואנשי שלומנו מתרעמים עלי, על אשר אינני משתדל להכניס את האלימנט הציוני בין הפקידים אשר בהבנק.  בתשובה לאוסישקין מצאתי לנכון לברר לפניו (במכתבי מן ט' שבט תרס"ו) את רשימת הפקידים:

באתי לארצנו, כידוע לך, עם מר ליפבסקי, והזמנתי את ה' שלוש למשרת גזבר ואת ה' ארואץ היודע את החלפנות המקומית.  אנשים אלה היו דרושים לנו ולא יכולתי להחליפם בציונים היותר טובים ברוסיה.  והנני מבטיחך, כי הם יהודים טובים המסורים בכל לבבם לעסקינו ושומרים אותם על צד היותר טוב.  אחר-כך הזמנתי את האגרונום קייזרמן, איש נכבד שהיה מנהל מושבת קוסטינא בשם חברת חובבי-ציון האודיסאית:  הוא יודע את העסקים המקומיים ומבין לכתוב גרמנית וצרפתית, – שתי הלשונות היותר דרושות פה.  אם כן, כיצד הייתי צריך לעשות? – להזמין איש מרוסיה, שאיננו יודע לא את הלשונות ולא את העסקים, או אפילו אם הוא יודע את הלשונות, הרי חסרה לו ידיעת המקום.  והיינו צריכים לקבל על עצמנו את האחריות לביאתו לכאן, אם לא יהיה ראוי למשמרתו – ולהסתלק מקייזרמן כדי שינדוד לאוסטרליה?  האם תאמר לי שעשיתי לא כהוגן?  אחרי כן הזמנתי את ספיר – והלואי שיהיו לנו הרבה ציונים כמוהו, ומלבד זאת הוא יודע עברית, ערבית, גרמנית וצרפתית ובקי בחוקי הארץ – לא יכולתי למצא ברוסיה איש היודע את כל זאת.  ואנחנו לא יכולנו להתנהג כמו הסוחרים האשכנזים פה להזמין איש מן השוק שיקרא בשבילנו מכתב או שטר בערבית.  ובאותו זמן – זה היה בשנה שעברה בקיץ – שלחתי את ליפבסקי ירושלימה והיה דרוש לנו מנהל חשבונות מומחה.  הדפסתי מודע בה"וולט" ונמצא לנו מנהל פנקסאות בקי מרת ט...  והיא האחת שהבאתיה מן החוץ.  אלה הם הפקידים הראשיים.  ואשר לפקידים הצעירים – הנה במשך הזמן הזה הזמנתי שלשה עשר צעירים, כולם ממשפחות טובות ונכבדות בארצנו, צעירים שלא נוכל לדעת את מחשבותיהם והשקפותיהם.  כפי שאני משער, יש ביניהם ציונים ויש כאלה שהשקפותיהם עדיין לא נתבטאו.  אבל בכל אופן הם יהודים, שנולדו ונתחנכו בארצנו.  שלשה מהם כבר פטרתי, מפני שלא מצאתים ראוים לאיצטלא שלנו, ולא הוצרכתי לשלם להם שכר פרישה, מפני שהם מבני המקום, ומהשאר הנני שבע רצון עד מאד.  ביניהם אחדים הראויים להיות כבר מנהלי פנקסאות או עוזרים טובים.  אחדים מהם מיותרים הם פה וילכו לחיפה ולבירות, כאשר נפתח את הסניפים שם.  יודעים הם את הלשונות ועובדים באהבה, מפני שהם יודעים כבר, שאני אתן להם את היכולת ללכת קדימה.  בודאי הצלתי אותם מלנדוד ולעזוב את הארץ.  ואם כן כיצד הייתי צריך לעשות? – להביא צעירים, שאין אני יודע אותם ואת כשרונותיהם ולהסתלק מן הנמצאים פה וליתן להם לצאת את הארץ?

ויש לי רק להתפלא, איככה ובשביל מה הוציאה ההסתדרות כרוז, כי דרושים לנו עובדים בהבנק שלנו?  כל ההכרזות האלו מביאות רק תקוות שוא להרבה אנשים באירופה.  ומפני שהמכתבים המגיעים אלי בנידון זה רבים מאד, בקשתי את וולפזון לפרסם מודעה ב"הוולט", כי אין אצלנו מקומות פנויים.

חליפת מכתבים בפרק זה, היה לי גם כן עם מר שיינקין.  הוא פנה אלי אודות אגודה חדשה בשם "מנוחה ונחלה" ב', שעמדה להתיסד זמן מה לפני הקונגרס, ודרש ממני למהר וליסדה;  הוא דרש ממני תשובה על תרעומת מצד אחדים על אשר ערבים ולא יהודים חפרו את הגבול על אדמת בן שמן שקנתה האפ"ק.  ולסוף דרש ממני ידיעות אודות חכירת נכסי השולטן (שנזכרה בפרק כה).  והנני להביא פה תשובתי אליו (מיום כ"ד כסלו תרס"ו).

... כידוע לך החלטנו ליסד אגודת מנוחה ונחלה על אדמת פיג'ה, אשר על יד פתח תקוה.  המיסדים הראשונים קנו תשעה חלקים, בתנאי קודם למעשה, כי באגודה זו יהיו לכל הפחות עשרים וחמשה משתתפים.  כתבתי לכל מיודעינו ברוסיה – לאוסישקין, לצלינוב, לגולדברג, לברבש, לבלקובסקי ולמ כהן ובקשתי אותם למצוא משתתפים לאגודה זאת, וגם ידידנו מר דיזנהוף כתב להרבה אנשים ועשה הכרזה – ולא נענו לנו.  ומכיון שלא היו לנו מספר החברים, כמו שהותנה, היינו מוכרחים, על פי דרישת אלה שקנו חלקים – להחזיר להם את הכסף ותכניתנו נתבטלה.  מה נוכל איפא לעשות, אם אחינו לא יחפצו לקנות קרקעות?...

ימים רבים חשבנו, כי האמידים שבנו חפצים לרכוש להם אחוזות בארצנו לעבדן ולשמרן, אפס כי קנית הקרקעות קשה מאד פה מפני סבות רבות, אשר על כן אמרנו איש אל אחיו: הבה נגאל אנחנו קמעא קמעא את הארץ ואחר-כך נמכור לאלה שיבואו.  ומה ידאב לבבי בהיותי מוכרח להעיד בזה המקום ולאמר: טעינו!  נוכחתי לדעת, כי אין אחינו חפצים בזה...  היה עוד החפץ הזה אצל מתי מספר, לפני עשרות שנים, בשעה שרבים קיוו, כי הענבים יריקו די יין שיספיק לחיים בלא צער ובלא עבודה.  אבל עתה, מיכון שגז החלום הזה, הנה הקרקעות שקנינו אין קופצים עליהם ואין איש פונה אלינו...  אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר – רצון זה אין לאחינו, לא תמצאנו לא אצל הבאים ולא אצל היושבים בארצותיהם בגלות...  אבל מפני שאין אנחנו יכלים להתיאש מרעיון גאולת הארץ ועמידת יהודים על הקרקע, עלתה בדעתי הצעה כיצד לישב קרקעות הקרן הקימת, והצעתי אותה להועד הפועל של ההסתדרות הציונית ולידידנו אוסישקין.  תעיין נא בהצעה זו אצל מר אוסישקין או בועד חובבי ציון, ואם תסכים לה, תשתדל נא להוציאה אל הפועל[9].

ג. חפירת הגבולים ע"י ערבים: כידוע לך שייכת חפירת הגבולים לה' טריידל, ואין אדם מתנצל על חטא אחרים, אולם בשביל האמת, הנני להודיעך, כי האנשים שסיפרו לך, לא הודיעו לך הפרטיות.  מעשה שהיה כך היה: הפועלים היהודים לא ידעו מה מחיר לדרוש בעד המלאכה הזאת, אשר על כן הלך טריידל ושכר ערבים במחיר שלש עשריות בעד כל מטר אורך.  אז באו הפועלים היהודים ובקשו ארבע עשריות (25 למאה יותר).  קראתי תיכף ומיד לה' טריידל וצויתי למסור העבודה ליהודים במחיר שבקשו.  הדבר היה אחרי חג הסוכות.  במקרה הקדים הגשם לרדת, והערבים השכנים שחפצו לעורר טענות בנוגע לגבולים, חלו לחרוש חלק מן הקרקע שלנו, אשר על גבול הכפר שלהם.  נתהוה מצב קשה, שבגללו הוכרחתי ללכת אל הפחה ולהתלונן על הערבים.  ובמצב כזה היה צריך לגמור בהקדם האפשרי את החפירה שעל גבול השכנים, המריבים אתנו.  הפועלים היהודים היו עדיין בפתח-תקוה, אשר על-כן אמרנו לשליחיהם, שהערבים יגמרו תיכף ומיד את החפירה הנחוצה, היינו זו שעל גבול כפר הערבים, שהיא לערך רבע כל המלאכה, ואת השאר נמסור להם.  ואף גם זאת, מכיון שהערבים החופרים התחילו כבר את עבודתם, אי אפשר היה לדחות אותם, והיה צורך בדבר משום דרכי שלום לתת להם לגמור את אשר החלו.  אנכי בעצמי נשאתי ונתתי עם הפועלים הרבה בזה הענין, ודברתי על לבם והבטחתי למסור להם את העבודות שיהיו לנו, אבל הם עמדו על דעתם לגרש תיכף ומיד את הערבים, מבלי להתחשב לא עם האינטרסים שלנו, שהצריכו לעשות את החפירות תיכף ומיד, וגם לא עם המריבה שתוכל לצמוח ע"י גירוש הפועלים הערבים.  הפועלים היהודים עמדו בעקשנותם, אבל אנחנו לא יכולנו למסר בידי אחרים את הענינים הכלכליים והפוליטיים שלנו, שאנחנו אחראים להם.

על ענין יריחו מוטב שלא לדבר מלדבר, ושל למחות משלמחות.

_____

 

פרק כח

עוד בקורת על הנהלת האפ"ק. – מר גולדברג מציע לדירקטוריום לשלח ועד בקורת. – מכתב ממרכז הציונים ברוסיה. – שתי רשימות קצרות של עבודות ישוביות.

הבקורת על האפ"ק שהזכרתיה בפרק הקודם, נמשכה כל הזמן עד המלחמה.  וסבות רבות היו לה: היו אנשים בארצנו, שהיו זקוקים לכספים, יותר ממה שהנהלת האפ"ק מצאה לאפשר להלוות להם ע"פ המצב הכלכלי – ויתלוננו.  היו כאלה, שהציעו לנו ליסד מושבות ובתי חרושת וכדומה, ומפני שלא קבלנו הצעותיהם – וירננו.  ואלה ואלה הלכו והעמידו פנים של סוחרים וקולוניזטורים, וינאמו נאומים ויכתבו מאמרים בעתונים בארצנו ובחוץ לארץ, והעבירו את הבקורת מהכא להתם ומהתם להכא וימלאו את האויר שלנו רקב ורכילות.

אנכי חשבתי תמיד למותר ואולי גם למחסר לענות על דברי הבקורת שנשמעו מהרחוב ויצאתי מגדרי רק לעתים רחוקות, לענות רק לעסקנים ידועים.  ולאחד המעולים שבנו, למר י.ל. גולדברג, כתבתי ביום 11 מרץ 1911 כדלקמן:

בהיותי בלונדון קראתי את מכתבך להדירקטורים, אשר בה אמרת להם, כי רבים מאד המתאוננים על מעשי הבנק והנהלתו, ואם כי אתה בעצמך אינך מאמין בכל אלו ה"מסירות", בכל זאת הנך מוצא, כי נחוץ לבקר את ההנהלה אצלנו ביפו, ולסדר פרוגרמה לעבודתנו.  בלב ונפש קדמתי את הצעתך זו, אלא שחויתי את דעתי, כי נחוץ להיות זהיר בבחירת חברים אל ועד הבקורת הזה, שיהיו בו לפחות שנים שלשה דירקטורים, הנושאים אחריות על מעשיהם.  אנכי אהיה מאושר מאד, כשיבאו אנשים ויכנסו אל העסקים פנימה, יבקרו אותם ויחקרו את ההנהלה, סדריה ומעשיה ויוכחו לדעת את האמת.  ואנכי הנני מוכן ומזומן להודות על השגיאות ולתקן את המעות, אם ימצאו כאלה.

בינתים בא לידי גליון ד' "העולם" וקראתי בו ברוב השתוממות את המכתב החוזר של המרכז הציוני, אשר בו נאמר כי צירי א"י בקונגרס, הוסיפו על הבקורת הקשה הזאת, כי הפוליטיקה של הבנק בא"י משוללת רוח ציונית, שהבנק איננו שם לב לדרישת דעת הקהל שבארץ ועסקני הישוב החדש. – אמרתי – ברוב השתוממות, כי אם ישמעו דברים כאלה מפי אנשים פרטיים, עוד אוכל להחריש;  אנשים מן השוק, שאין להם היכולת להכנס אל העסקים פנימה ושאין נושאים אחריות עליהם, יוכלו לדבר מה שעולה על לבבם.  אבל מרכז הציונים, שיוכל לבדוק ולבקר, אם הוא מוציא בקורת קשה כזו על מוסד ציוני ועל המוסד היותר חשוב, כהבנק, טרם שבחן ובדק את דברי אלה, – על זה יש באמת להשתומם.

והנני יושב כעת בעגלת מסלת הברזל בין ווינה וקונסטנטינופול ומפשפש במעשי, והנני נותן לעצמי דין וחשבון על כל עבודתי במשך תשע שנות משמרתי בהבנק היהודי, ושבע שנות עבודתי בארצנו, – שבע שנות עבודת הבנק, ובלב מלא תמרורים ונפש דואבת חזרתי על הבקורת הסתמית הקשה הנזכרת, ונצטערתי מאד על אשר דברים כאלה מצאו להם מקום במכתב החוזר של המרכז הציוני.

והעליתי על זכרוני, בישבי בעגלה, דין וחשבון של עבודתנו אנו, עבודת הבנק בארצנו, והשויתי אותו עם עבודת מוסדים אחרים ועם מעשים אחרים, אשר המבקרים שלנו קוראים אותם "מעשים ציוניים" ומבכרים אותם על מעשינו אנו, ורשמתי לי שתי רשימות זו מול זו – את אשר עשינו אנו ואת אשר עשו אחרים.  והנני מביא לך את קצת המעשים שלנו ושל אחרים, העובדות כמו שהן, בלא כחל ופרכוס, למען שתוכל אתה וחברינו הנכבדים לשפוט עליהם.

מה עשה האפ"ק? יסדנו חמשה סניפים בארץ חצי מקולטרת.  עסקיהם הולכים ומתרבים והאמונה בהם הולכת ומתגברת משנה לשנה.  בסוף שנת 1909 עלו העסקים עד לסכום 1/4 7 מליון פרנק והפקדונות עד 1/4 4 מליון. 

במצבנו המדיני השגנו, בלא הוצאות, הסכמה מממשלת טורקיה לעבוד ולסחור את הארץ:  יש להבנק שלנו יסוד להויתו, אוטוריטט בעיני עם הארץ וכח פיננסי חזק.

עזרנו בהלואות עד הגורן או הבציר.  לנוטעים – להרחיב עבודתם ולמכור פרותיהם, לזורעי-צמר-גפן וזריעות אחרות – לעשות נסיונות, ולהנהיג סניפי עבודת אדמה חדשים.  לבעלי בתי-חרושת המעשה ולסוחרים גדולים וקטנים, נתנו הלואות והחזקנו בהם, עד אשר עלה בידם לרכוש חלק גדול ממסחר הארץ.  ולבתי חסד וחנוך לכל אחד לפי ערכו (אינני בא לפרוט כל אחד מהם כי רבים הם, ולך כדירקטור הלא גלויות ההלואות מהחשבונות).

אגודות משותפות. יסדנו במספר כזה עד אשר חבריהן עולים לאלף ושתי מאות, וסכום המחזור שלהן עלה עד חצי מליון פרנק;  נתנו הלואות לשלש אגודות בוני בתים בירושלים, לאגודה אחת ביפו ואגודה אחת בחיפה.

לפועלים נתנו הלואות, לאלה שיש להם איזו אחיזה בארץ, והצענו תמיד שרותנו גם לאלה העוברים ושבים, בשביל יסוד בתי תמחוי וכדומה.  עומדים אנחנו כעת לתת הלואות לפועלים לבנין בתים אצל המושבות.

בשביל הענינים האלה הנזכרים בשני סעיפים הקודמים השתדלנו למשוך הכספים ממוסדים אחרים העובדים לטובת הישוב ובאה האפשרות עי"ז לעבוד במדה יותר רחבה.

להרחבת ישוב היהודים במקומות שאין שם יהודים נותנים אנחנו הלואות לסוחרים קטנים בעבר לירדן ובדרום הארץ.

קנינו קרקעות על חשבון הבנק 16800 דונם, בשביל גאולה 13000, בס"ה 29800 וכברת ארץ אחת על שפת הים, אצל יפו לבנין בתים.  ומלבד זאת גמרנו שתי קניות בסכום 13000 דונם שלא נעשו עדיין הקושנות.  על הקרקעות שבאו לרשותנו עשינו גבולות מסֻדרים, הסרנו כל המשפטים.  הבנק הרויח כסף מהקניות האלה.

קונצסיות. תרנו הרבה מקומות הראויים לישוב גדול, עשינו חוזה עם הפחה בירושלים לישב חמש מאות משפחות בעמק הירדן, וכן גם לנצל חמרי ים המלח.  אם הדברים האלה לא יצאו לפעל, מחוסר אמצעים, אנשים או סבות אחרות, – לא בנו האשם.  השתדלנו לקנות אקציות של מסלת-הברזל יפו וירושלים, לקבל קונצסיות על מסה"ב חיפה-יפו, השקאת ככר נחל ירקון, צנורות מים בירושלים, טראמוי בעיר ירושלים ויפו – ומעיר זו האחרונה עד פתח-תקוה וראשון לציון;  עומדים אנחנו במשא ומתן לרכוש לנו את הבנק הערבי המאושר מממשלת הארץ.

ענינים שונים.  נהלנו נחלאות הק"ק עד אשר באה הפקידות הארצי-ישראלית;  את עסקי חו"צ – עד אשר בא ד"ר חיסין;  את הסניף האינפורמציוני – עד אשר בא מר שינקין.  מנהלים אנו בעצות את כל קוני קרקעות, סוחרים ומתישבים;  מתענינים אנחנו במצב כל אלה הפונים אלינו ומשתדלים השתדלות נמרצה לעזור לכל אחד בעצה ומעשה.

סדרנו את סניפי הבנק באפן מודרני והעמדנו 55 – 60 פקידים יודעי שפות, דיני הארץ ונמוסיה ונמסרים לעבודתנו.

דעת הקהל.  עפ"י הצעתי הסכים הדירקטוריום לקרוא לועד תמידי מעסקני הישוב להועץ עמהם בכל השאלות החשובות.  הועד נסתדר.  ואם הוא עובד שלא במרץ מפני טעמים שונים – אין זאת באשמתנו.

עד עתה לא שמענו אילו הצעות שיכולים אנו להוציאן אל הפועל, ורק תעמולה סתמית בשוק ועל האספות הפומביות.  והאם תאמרו להאשים אותנו על סמך תעמולה כזו?

מר אוסישקין כתב אלי, כי מתנגדי על הקונגרס דשו את בשרי בקוצים.  אבל בשביל מה ועל איזה פשע?  האם הבאת את הבנק בסבך עסקים רעים בלי חשבון?  האם לא עובדים פקידינו מבוקר עד ערב?  האם חסר במשך שבע שנות עבודתנו בחודש אחד בילנץ וחשבון?  האם לקח מי מאתנו שוחד, שור או חמור?  האם עשה אחד מאתנו אחת התועבות האלו, או האם קצצתי את הקרדיט לכל אלה, שנהלו תעמולה נגדי ונגד הבנק?  שאלו נא את אלה, אשר מררו את חיי וחיי חברי בעבודתי בזלזולים וחרפות – שאלו ויגידו לכם!  ומי הם המנהלים את התעמולה נגד הבנק, אם לא אנשים, שבעצמם לא עשו מאומה, שלא תקעו אפילו יתד אחת בארץ, שלא יכלו ליסד אפילו קופת תמחוי אחת, או כאלה, שעשו מעשים שפשיטת הרגל כרוכה בהתחלתם וסופם חרבן גמור.

מה עשו אחרים? גם לפנים עסקו בקנין קרקעות.  לא היו עוד ימים לישראל אשר בם גברה התשוקה בין עמנו לקנין נחלאות בא"י כבשנת תרנ"ב.  ואת השעה ההיסטורית הזו האבידו עסקנינו בקלות דעתם, שעשו המולה גדולה ושאון ורעש ויעלו את מחיר הקרקעות ויפחידו את ממשלת המקום.  ולא לבד כי לא קנו כמעט מאומה, עוד אבדו כסף של רבים מחובבינו.  לא ידעו ולא הבינו הללו, כי כספים דורשים שמירה מעולה, ולא הבינו אפילו כי נצרך לערוך חשבון לכספים;  אחרו שעה היסטורית גדולה וידחו את רעיון גאולת הארץ ליובל שנים או יותר.  ואלה נקראים מעשיים!

והיו מעשים מסוג אחר.  הלא הם "דורשי ציון", שעשו חשבונות של האכר והביצה והבטיחו לישב משפחות בא"י על הקרקע בסכום מאתים רובל המשפחה, ויאספו כספים מאלף חברים, שתשעים למאה מהם היו עניים, שנתנו בערבון כלי ביתם להשיג את הנחלה שהבטיחו להם, וסוף סוף הלא לא היה לשקר הזה רגלים ויפול תחתיו ומקול נפילתו חרדו החובבים ויברחו מעבודת הישוב.  או תכנית גן-שמואל, אשר נטיעתו עלתה פי עשרה מאשר יעלה נטיעת גן כזה לאכרים בארצנו – ויפשט את הרגל.

עבודת חו"צ.  עוד לפני שתים ועשרים שנה בהוסד חברת חו"צ, קראתי לאחי בני עמי קריאה גדולה, כי החברה הזאת תאסוף רק פרוטות ובפרוטות לא יבנו קולוניות, אבל חברי גערו בי אז במכתביהם הגלויים ב"המגיד", לאמר, "מדוע תרפה ידי העם", וילכו בדרכם הם ויבנו את קוסטינא שעלתה כל משפחה בשלשים אלף פרנק, ויתמכו בכל פועל עצל ובכל פושט יד ויגדלו שנוררים, שהשחיתו את הישוב לימים רבים, עד שבא אוסישקין ושנה את השיטה ורק עתה עמדה על דרך טובה, ורק עתה היא עובדת עבודה פוריה, עבודת החנוך, ותתמוך בצרכי צבור לפי כחותיה.

ועבודת המעשיים החדשים – הלא היא עבודת חובבי ציון בימים עברו, במהדורה שניה ובהוצאות פי ארבעה.  לא למדו העסקנים האלה, כי אין עושים קולוניות ואי-אפשר ליסד פבריקה שתעשה קולוניסטים – והם אומרים ללמד אותנו.  עדיין לא ראו העסקנים בארצכם איזו תוצאה מעבודתם החדשה – וכבר הם מעפרים בעפר על עבודת המוסד הכספי שלנו, והמרכז הציוני יצא בגדוף כזה לאמר על הבנק, כי הוא משולל רוח ציונית.  הנחתום מעיד בשוק על עיסתו שהיא מקולקלת, טרם שבחן אותה...

ורשימתי עדיין לא כלתה ועוד יש עובדות מעציבות של עבודה פזיזית גם בין העסקנים הפרטיים, כמו עסק ש. ע. וח. וכדומה, שגרמו לנפילת האנדוסטריה בא"י ע"י פזיזותם, – אבל כבר ארך מכתבי זה אשר ע"כ הנני שב לענין שלנו.

לפי דעתי אני כבר עשה הבנק מה שאפשר היה לעשות ובפוליטיקה פיננסית כזו הוא צריך להחזיק גם להבא.  פוליטיקה כזו, היא שדה רחב ידים, שיוכל להביא פרי טוב להישוב.  מחוץ לגבול הפוליטיקה הזו, עבודתנו תהיה פזיזית ומסוכנת, ועלינו להזהר מאוד לבלי היות אצים יותר מדי.  קשה לאסוף כספים וליסד בנק, – לזה נצרך איש גאוני כהרצל ועוזרים רבים מסורים בלב ונפש לעבודה זו;  וגם לשמור על הכסף הזה במצבנו אנו, במצב החמרי והרוחני של הישוב החדש פה קשה מאד, קשה כקריעת ים סוף;  אבל להאביד את כל ההון העממי הזה, יוכל כל שוטה במשך זמן קצר מאד, והנקל מאד לאבד את ההון הזה ע"י שנים שלשה נסיונות קולניזציוניים...  ועבודה רחבה ופוריה יש להציוניות המעשית גם מלבד עבודת הבנק.  עבודות כאלו שאינן דורשות כלל להעמיד את ההון שלנו על קלף אחד, ישנן לפני אלה החפצים לעבוד, עבודה תמה, אטית ומודרגת.  ופרוגרמה זו הצעתי לעסקנים שונים ולפני הועד הפועל של ההסתדרות ע"י מר וולפזון (פרק כ"ו) ואין אנכי צריך לחזור עליה כעת, ובפרט כי העגלה מתקרבת לקונסטנטינופול ומוכרח אנכי לקצר את מכתבי זה...

_______

 

פרק כט

משא ומתן עם עסקנים שונים בעניני הישוב. – התישבות בעבר הירדן. – תעמולה להכניס שלש מאות משפחות אמידות. – הצעות לח' גאולה. – בית ספר בקוסטינא. – נטיעות אתרוגים.–

והעליה מרוסיה לארצנו נתגדלה בחורף שנת תרס"ו.  ובגלל זאת באו אלו דרישות שונות מעסקנים מרוסיה לתת ידיעות על אודות תנאי ההתישבות ועליהם עניתי במכתבי דלקמן:

למר אוסישקין, אדר תרס"ו.  עלית אחינו פליטי רוסיה הולכת ומתגדלת עם כל אניה ואניה.  עדיין לא הגיעה השעה להביא בחשבון אנשים אלו ולהעביר תחת שבט הבקורת, עד כמה יהיו לנו אלה ליסוד המעלה, אבל עלינו כבר לחשב כיצד ובאיזו פנה של עבודה הם יכולים להסתדר.  כלפי העשירים אין לנו שום התחיבות, קרקע לזריעה ונטיעות יש אצלנו למכירה בשבילם, לפי דרישותיהם;  הארץ רחבת ידים למסחר וחרושת המעשה בשביל המספר הקטן הזה, ועליהם רק לאזור את עצמם באומץ רוח ובסבלנות, והעיקר באהבה לארצנו ועמנו, וזאת הלא לא נוכל לתת להם.

דאגתנו צריכה להיות כעת לפועלים היושבים כבר פה בארץ, ולאלה הבינונים שיש להם בערך מחמש עד אלף רובל, והם רוצים להתעסק בעבודת אדמה.  קשה מאד, כידוע לך, לסדר אנשים כאלה ביהודה או בגליל, מפני יוקר הקרקע וחוסר האמצעים, אבל יש אפשרות להעמיד סוגים כאלה על הקרקע בעבר הירדן, ועתה היא העת לעשות נסיון להוציא אל הפועל דבר ההתישבות שם, עפ"י התכנית שראשי פרקים ממנה, כבר הצעתי לההסתדרות הציונית ולך.  אחרי שקלא וטריא ארוך, שהיה לי במסבה קטנה עם אנשים בקיאים, באנו לידי מסקנא, כי נחוץ לסדר אגודה אחת של ארבעים-חמשים מהפועלים המנוסים ולצרף אליהם אחדים מהתימנים והספרדים, היודעים ערבית ולבוא במשא ומתן עם ראשי שבטי הבידואים שהציעו לנו לבוא אל מחנם לקנות קרקעות ולהתישב אצלם.

אנחנו, כלומר הבנק או חב' גאולה, אין אנו יכולים להכנס בקניות כאלה, מפני כי לבידואים עצמם אין שטרי קנין, ואם נאמר לקנות את הקרקע מידם ולהשיג אח"כ קושנים מאת הממשלה, יעברו ימים ושנים וההוצאות תעלינה למעלה ראש.  ואז אחרי כל ההרפתקאות, הלא יהיה עלינו למכור את הקרקעות, ואם לא נמצא קונים נצטרך לשמור על הגבולות, מה שיעלה לנו בהוצאות וטרדות רבות.  אבל כדאי וכדאי הדבר, שהקה"ק תעשה נסיון בסכום לא גדול לקנות שטח קרקע מהבידואים,עפ"י מנהגיהם הם, בלי קושנים רשמיים, ובתנאי שיקבלו את אנשינו תחת חסותם הם.  אם נשלם להם בעד הקרקע ונעניק להם עוד בעד הצאן, הגמלים והסוסים שנקנה מהם, התבן והמספוא ושאר צרכי האוכל שנקח מהם בעת הראשונה בכסף מלא ,– נקנה אותם לאוהבים לנו.

בשביל החלוצים הראשונים, מהצעירים הנזכרים למעלה, דרוש לבד ממחיר הקרקע סך חמשים אלף פרנק.  זה סכום גדול לפי מצבנו אנו, אבל הוא קטן מאד לפי ערך הדעה החדשה הזאת והרעיון הגדול הזה, אשר בעקבו כרוך ישוב חדש, בריא וחפשי...  ויש לנו באמת הרבה דרכים, למען השיג את הסכום הנזכר.  תוכלו, דרך משל, לקחת מן הכספים שנאספו ביק"ב לטובת יהודי קישינוב.  האם יש עזרה יותר חשובה מזו?  ואם ימצאו בינינו אנשים שיתנגדו לזה, יהיה עלינו לאסוף את הסכום בין חברות הישוב, כמו חברת חובבי ציון באודיסא וחברת עזרא וכדומה.  חלוצים אל ילכו וינעצו קנה בים הבידואים, אשר ברבות הימים יעלה שרטון ועליו יוסד מרכז גדול, ישוב על יסודות חדשים, חפשיים וטבעיים.  והיה כאשר יצאו החלוצים הראשונים כחמשים איש ויתישבו שם, ילכו אחריהם גם החדשים אשר מקרוב באו, עם אמצעים קטנים, החפצים לעבוד את האדמה ולחיות מעמל כפיהם, בלי עזרה ותמיכה מצד נדיבים.

ובנוגע לאומנים, צריך שיהיה לנו איזה סכום קטן – אילו אלפים פרנק – למען יהיה ביכלתנו לשלוח אותם למקומות שונים, שיוכלו למצוא עבודה, ולהפיץ אותם על פני הארץ. – הפצה זו נחוצה, למען שלא יתרכזו כל העולים ביפו וירושלים, כמו שנהוג עכשו, ואשר בגלל זאת מושכים הם עליהם את עין עם הארץ והממשלה.

מר מרדכי בן הלל הכהן כתב לי, כי בין רבים מאחינו ברוסיה יש עתה תנועה לעלות לארץ ישראל על מנת להשתקע, ודרש ממני להציע שורה של עסקים, היכולים להיות למחיה לאנשים בעלי הון.  עניתי לו במכתבי מן אדר תרס"ו, כי אמנם יש ביפו, חיפה ועזה וגם בערים אשר בפנים הארץ, כמו ירושלים, שכם וכדומה עסקים רבים, יש מסחר לאימפורט ואקספורט, יש מסחר מקומי ויש גם חרושת המעשה ידועה, רובה בין הערבים, וגם אחינו לקחו כמה מקצועות והצליחו.  ויש גם מן החדשים, שבאו מקרוב ופתחו בתי חרושת לשמן-זית וסבון ומצליחים.  יש גם שקנו קרקעות, נטעו גנים ופרדסים ויש להם הכנסה טובה.  כל זאת אוכל לאמר לך לא כנלהב ומסור לישוב היהודי, אלא כאיש מעולם המעשה, אבל להציע שורה של עסקים – דבר זה אי אפשר;  אי אפשר להציע עסקים לפני מי שהוא, טרם תדע את מצבו החמרי, את נטיתו, את ידיעותיו ואת אמצעיו הכספיים.  הקולוניזציה תצליח רק, בעת אשר העולים לא יסמכו על עצת אחרים, אלא כאשר כל איש יחשוב בעצמו, ימנה, יספור וישען על כחותיו הוא.  והוא הדין בעבודת האדמה ובמסחר וחרושת המעשה.  ואנכי כבר כתבתי למר אוסישקין לפני שנה והכפלתי הצעתי זאת, כי יש לפתח תעמולה, שמאירופא יצאו שלש מאות משפחות בעלות הון, ויבואו להתישב בארץ.  אם עם אנחנו, אם יש בנו עוד איזו לחלוחית לאומית, אם לא נהפכנו כולנו לעבדים נרצעים, אם עוד יש מתום בבשרנו והוא מרגיש כאב, הלא מלתא זוטרתא, שלש מאות משפחות מכל עם ישראל, שיש ביניהם כל כך אנשים אמידים.  אמת, כי כשכתבתי הצעתי זאת, לא האמנתי מעולם, כי יבואו שלש מאות משפחות;  חפצתי רק, שיעשו התעוררות בשביל מספר זה, אולי יעלה בידנו ויבואו מאה וחמשים או אפילו אילו עשרות משפחות.  והנני אומר גם לך, כי אם יבואו אפילו חמשים משפחות בעלות חפץ עז ונמרץ להשאר בארץ, אזי ימצאו פה עסקים ועבודה, חפש ומנוחה ויהיו לכח המושך לאחרים.  ובנוגע להמצב המדיני, הלא ידוע לך, כי נתיני חוץ לארץ, אינם יודעים פה עול גלות ושעבוד מלכות.  ולוא באו באמת אלו עשרות משפחות עשירות היו מוצאות כאן מצב מדיני טוב מאד, כי מלבד חוקי הארץ הטובים בכלל, הנה ממשלת הארץ מכבדת מאד את העשירים וגם הקונסולים עומדים תמיד להגן עלינו.

*   *   *

וחברת "גאולה" שנתיסדה ברוסיה לפני כשתי שנים, במטרה לקנות קרקעות בארצנו על מנת למכרן, שלחה את מר דיזנהוף להתעסק בזה.  האפ"ק פתח לחברה זו קרדיט רחב בשביל קנין קרקעות ומר דיזנהוף נגש במרץ רב לעבודתו, אולם אחרי שקנה אילו נחלאות נפל רוחו בעבודתו זו, מפני שלא היו קונים...  והנהלת החברה הזו באודיסא פנתה אלי לשאול דעתי, על אודות עבודת החברה, ואתן לה תשובתי דלקמן (ד' ניסן תרס"ו).

עבודת חברתכם היא נכבדה מאד.  רעיון גאולת הארץ הלא הוא אבן הפנה לכל מעשינו.  הן יודעים אנחנו כולנו, כי היום ימים (בשנת תרנ"ב) אשר אחינו חפצו לקנות קרקעות בארצנו ולו היו לנו באותו זמן כאלו למכירה, היו מתיסדות אז בודאי הרבה מושבות לאחינו.  עוד קודם שהלכתי לארצנו בשנת תרס"ג, כתבתי מלונדון הרצאות חמות ועוררתי את הדירקטורים של הבנק שלנו להכנס לעסק קנין קרקעות, והם נטו אוזן להצעותי ופתחו לחברתכם קרדיט, ובבואי לארצנו קניתי במשך זמן קצר קרקעות טובות ומשובחות בטבור המושבות אשר ביהודה ובגליל, אבל עד כמה גדל צערי ורבה השתוממותי בראותי כי אין קונים!  כמה דאב לבבי, כאשר החלותי להוכח כי טעיתי!  יש אמנם אם המחכה לבניה, אבל הבנים כחשו בה, עזבוה...  ומה אומר ואדבר?  ומי מכם אינו יודע, כי במשך השנים האחרונות, שנות רעה כאלו, לא בא אפילו איש אחד לקנות דונם אחד אדמה?...

ולא רק לא באו לקנות, כי אם אפילו לחכור אינם חפצים, ולא רק את הקרקעות של הבנק, שחפצנו להחכירן לשנה אחת, כי אם גם לקרקעות של הקרן-קימת, שחפצנו להחכירן לזמן ארוך, לא נמצאו חוכרים יהודים.  גם יק"א לא מצאה חוכרים לקרקעות המרובות, שהציעתן לחכירה.  והלא הדבר דומה, כאילו אפילו בחנם, אין היהודים מקבלים קרקע בארץ-ישראל לעבדה ולשמרה.  במצב כזה, אם אי אפשר להבנק לקנות עוד קרקעות, והנה חברתכם "גאולה" חלילה להתיאש מעבודה זו – קנית קרקעות.  אולם מפני שעל פי חוקי טורקיה, אי אפשר לעזוב קרקעות לא מעובדות ובפרט במצבנו אנו, שאנחנו רושמים הנחלאות על שמות שאולים (הלא כל זכויותינו עליהן היא העובדא שאנחנו עובדים אותה) ולכן עצתי היא כי תשים חברתכם אל לבה להתעסק ביסוד אגודות לנטיעות.  כידוע, נטיעות פרדסים, עצי זית ושקדים, וכדומה הולכות ומצליחות.  אם אין בקרבנו אנשים החפצים ללכת לא"י לאחוז באת ובמחרשה, או להתישב כבעלי נחלאות, אולי יצלח בידינו למשוך קצת אנשים בעלי הון, שישקיעו מעט מעט סכומים לנטיעות ולשתילות...  אם תסכים "גאולה" להתעסק במקצוע זה, אז עליה לשלוח איש מיוחד, שילך ויעבור בערי רוסיה וישתדל ליסד אגודות כאלו.  ברבות האגודות תוסיף "גאולה" לקנות קרקעות.  בדרך זו אמנם אין לקוות לגאולת הארץ במדה מרובה, אבל מה שתרכוש – תגדיל ותעשיר על ידי נטיעות ושתילות.

בנוגע להנהלת עסקי הנטיעות, אינה צריכה "גאולה", לפי דעתי, לקבל את הענין על עצמה.  יותר טוב, כי כל אגודה ואגודה תנהל עסקיה כפי חפצה היא.  עיקר עבודת "גאולה" צריכה להיות בסדור האגודות ובעריכת תקציבי הנטיעות.  את זאת מצאתי לנכון להציע לפניכם.

ובימי הרעש האלה כתבתי והוספתי לכתוב מכתבים לעסקנים שונים ועוררתי אותם לעבודה מעשית בארצנו.  כל אלה לא הביאו לשום תוצאות ואת לבבי פנימה החל לאכול היאוש.  שמעתי אמנם כי נתיסדו ברוסיא אגודות הגנה בין היהודים לעמוד על נפשם ולהגן על כבודם, שנתחלל בידי הפורעים, חדלתי להצטער על המליצה האיומה "כצאן לטבח יובל", אבל נצטערתי הרבה, כי כל העושים והמעשים האלה, הם שם בגלות, – החברים והתלמידים של הריבולוציונרים הרוסים;  חופש וגאולה מבקשים בארצות הגלות, אבל בשבילנו, בשביל ארצנו, לא ראיתי מעשים הנותנים תקוה לבנין הארץ;  אצלנו רק בלהות וצלמות...

*   *   *

כמו שהזכרתי למעלה (פרק ט"ז) עשה מר אוסישקין תקונים עיקריים בעבודת חברת חו"צ ובטל את התמיכות השונות, שהחברה היתה נותנת על ימין ועל שמאל – המעשה הזה עורר את הבריונים מבין הנתמכים, והם דרשו את תמיכותיהם ביד חזקה והדבר הגיע לידי כך, כי בא-כח החברה, מר מאירוביץ, הוכרח לעזוב משרתו אצל החברה הזו ויצא לשבת בראשון-לציון.  וימסור ועד חו"צ להאפ"ק את הנהלת הענינים הכספיים, היינו התשלומים למורים ולמושבות אחדות לצרכי צבור וכדומה.  הדבר הזה הביא אותי במגע ומשא את עניני החברה בעל פה ובכתב.  ומכתב אחד שכתבתי להרב הגדול מר א.י. קוק (בסיון תרס"ו) הנני להביא כאן:

"בתשובה על מכתבו מיום ג' אייר שהביאו לי היום:  אמת הדבר כי הייתי בא-כח חברת חו"צ באודיסא זמן מה, אולם משבא הנה בא-כחם, הד"ר חיסין, השבוע שעבר, סלקתי את ידי מעסקיה בשמחה רבה, ומפני טרדותי הרבות לא אוכל להכניס עצמי עוד הפעם בענין זה.

אולם בגופא דעובדא, הנני מצטער מאד על המעשה בקוסטינה.  הן מות וחיים ביד הלשון, וכפי שרואה אנכי ממכתב כבודו, באו אנשים וקבלו לפני כבוד הרב, כי יש בית כנסת בקוסטינה, כי המורה עולב את הקודש שם ושלומי אמוני ישראל מרגישים בזה עלבון הדת, אשר על כן הם מבקשים להרחיק את המורה.  אבל לי באו ואמרו, כי הבית הזה נבנה לא לשם בית כנסת, כי אם לשם בית ספר, ושלומי אמוני ישראל בקוסטינה חיו בשלוה עם המורים של חו"צ עשרות שנים.  רק מפני קטטה אשקא דרספק, שנפלה בין המורה לבין השוחט, הלך זה האחרון ואכל קורצה אצל שומרי תורה, והם שלחו לשם מלמד.  קבלו לפני גם כן כי שומרי תורה, אשר דרכיה צריכות להיות דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, – לא הלכו ליסד בית ספר לפי רוחם, או להעמיד מלמדים יראי ה' שישגיחו על עניני הדת, כי אם הולכים הם להרחיק את ההברה הספרדית ואת השלחנות מבתי הספר שיסדו חובבי ציון.  בבואם לקסטינה לא שאלו לא את אדון הבית (חו"צ) ולא את באי כחם, והשליכו החוצה את השולחנות שיש בהם משום דרכי האמורי, ואת המורה לא נתנו להכנס אל בית הספר...  הן התורה והמצוה לא בשמים ולא מעבר לים היא.  ואת מי אין כמו אלה?  גם אנחנו יודעים את האסור והמותר, את הקודש והחול, ובכל לבב ונפש רבים מאתנו נותנים ידם לשומרי תורה, אילו הלכו באמת בנתיבות התורה והדת ולא העמידו את כל היהדות על הלמוד: ותמת – גישטארבן, שרה – שרה בקרית ארבע – אין קרית ארבע, ולא גזרו על ההברה הספרדית משום פריצות, ועל השלחנות משום דבר אחר...  ובמצב כזה מצטער אנכי על אבדן האמונה ועל מקל החובלים אשר בידי רועי הדור...  לא אוכל לעשות מאומה בלתי אם לקיים "והמשכיל בעת ההיא ידום", עד אשר יערה ה' רוח קדשו ממרום להבין את האמת והצדק, ולדעת מה ה' שואל מאתנו.

ועתה עוד דברים אחדים לכבודו בענין האתרוגים שכתב לי.  ידוע לנו, כי כבודו מסור בכל לבבו ונפשו לענין ישוב ארצנו, ואם ימצא לו גם רבנים אחרים החפצים באמת להרחיב נטיעת האתרוגים בארצנו ולקיים "ולקחתם לכם משלכם", יש רק שני דרכים לפניכם: או להתיר את המורכבים, כי רק אתרוגים כאלה הם מהודרים, או להתיר גם את אלה שאינם מהודרים.  הן ידעו חכמינו לפני דורות הרבה להתיר רבית על פי עסקא, מכירת חמץ, פרוזביל.  יקחו נא החכמים שבינינו עליהם הדבר הזה, ואז יפתרו את השאלה הזו לטובת הישוב".

 

פרק ל

על הקונפירנציה בקלן. – וכוחים שונים והצעות שונות. – בנק איפותיקאי או קרן איפותיקאית. – הלואות לזמנים ארוכים בגרמניה, אוסטריה, אונגריה, שוייצריה ורומניה. – הצעה על הלואות לזמנים ארוכים אצלנו. –

באלול תרס"ו[10] הלכתי אל הקונפירנציה בקלן.  ארבעה ימים רצופים עברו בישיבות התכופות של הקונפירנציה ובאסיפה הכללית של בעלי המניות של היק"ב.  ארבעה ימים אלה עשו עלי רושם רע ומדכא.  היום הראשון עבר במשא ומתן בין בנטביץ וגרינברג, בדבר היחס של כל אחד מהם אל האגודה הארצית והעמדה, אשר הציונות צריכה לתפוס כלפי אגודה זו.  ובאמת הלא יכלו גרינברג ובנטביץ להתוכח על דעותיהם בלונדון, ובפרט שדברו אנגלית, לשון שרבים מהנאספים לא הבינוה.

היום השני עבר במשא ומתן, וכוחים וקטטות בדבר שנוי תקנות הבנק, כל אחד מן הצדדים ראה בשנוי התקנות אסונה או הצלחתה של התנועה, אבל אני לעצמי לא נתתי לשנוי חשיבות כזו, מפני שברור היה לי, כי חלומות הארציים יעברו, כמו שאמרתי, רק כאשר תהיה להם ארץ.

אחרי כן עברו שני ימים בוכוחים על העבודה המעשית והפוליטית.  ישנם בין המעשיים אנשים טובים שהיו אומרים, כי רק הם חפצים בעבודה מעשית.  אבל כשאני לעצמי, היודע גם את דעת אלה החשודים רק על פוליטיקה בלבד, היה ברור לי, כי גם אלה חפצים בעבודה מעשית.  ולכן היו לי הוכוחים האלה לזרא.  אולם אפילו אם נניח כי משפט הבכורה בעבודה מעשית רק להם, למעשיים הוא – אם כן מה היו צריכים לעשות?  השכל הבריא אומר, כי היו צריכים לערוך פרוגרמה ברורה ומפורטת ולבוא אל אחיהם החשודים אצלם על פוליטיקה ולומר להם: כזה ראו ועשו! מובן הדבר, כי הפרוגרמה צריכה להיות מסודרת ומנופה שתוכל לעמוד בפני הבקורת, ותהיה לפי כח היכלת של האמצעים שלנו, או עם מראה מקום לאמצעים.  אבל מה מאד דאב לבבי והשתוחחה עלי נפשי, בהיותי במשך שני ימים עד ראיה ועד שמיעה להצעות שאין להן שום בסיס ושום אחיזה בחיים.

אחד מידידנו היותר טובים הציע לפני האסיפה ליסד בנק איפותיקאי.  כולנו יודעים עד כמה נכבד מוסד כזה, אבל דוקא מפני גודל הענין הזה ונחיצותו לא היתה צריכה שאלה זו לעלות על שלחן האסיפה.  הן המציע בעצמו ידע, כי לפני שנה התעסקנו בזה הענין, ערכנו את התקנות, החילונו בסטמבול במשא ומתן בדבר רשיון, ובפריז – עם אילי הכסף שישתתפו במפעלנו, אבל השתדלותנו לא נשאה פרי, לא בסטמבול ולא בפריז.  אולם אם היתה להמציע איזו דרך כיצד להשיג את הרשיון בסטמבול, הלא היה צריך לדבר על זה בחוג קטן של הועד הפועל, אבל להתוכח על דבר חשוב כזה באסיפה רבת עם, לא לבד שלא יועיל, כי אם גם יזיק.  ראשונה, הלא כל וכוחינו מתורגמים ונקראים בסטמבול ובמקומות אחרים המעונינים בזה;  ושנית, הלא כל התכניות שלנו לרכוש לנו את הארץ באופן איקונומי ע"י יסוד בנקים, חברות לנטיעות, מסחר וחרושת המעשה, וכדומה – כל אלו הלא הם עסקי ממונות ודעתם של העסקנים בעלי הכסף חשובה לנו, אשר על כן היינו צריכים להזהר לבלי להתוכח על ענינים שהם בחינת "אשת אח שלא היה בעולמו", ובפרט באסיפה כזו, שלא תוכל להועיל לענין הזה אפילו כחוט השערה.  ובין כך וכך עברה העת והענינים החשובים לא באו כלל לידי וכוח ומשא ומתן.[11]

הוכרחתי לשבת עוד שלשה ימים בבית מר וולפזון, עד אשר עלה בידי לטכס עצה עמו בנוגע לענינים שונים.  במשך המשא ומתן בקש ממני לערוך הרצאה בדבר בנק איפותיקאי, שכבר דברו עליו בקונגרסים ובאסיפות.  ובשובי לארצנו ערכתי את ההרצאה דלקמן:

על בנק איפותיקאי – מוסד שיתן הלואות לזמנים ארוכים, – מדברים בעולמנו זה כמה שנים.  גם אנכי דברתי כבר בשאלה זו בהרצאותי הקודמות, אולם מפני שהשאלה הזאת נתעוררה על הקונפירנציה האחרונה, הנני מוצא לנכון לחוות דעתי עליה ביתר ברור.

ראשית דבר הנה, לפי דעתי, טעות בידי אלה החושבים, כי ע"י הלואות מבנק איפותיקאי, אפשר להרחיב התישבות על הקרקע של אנשים חסרי אמצעים או בעלי אמצעים קטנים, ובשביל זאת – בשביל הרחבת הישוב הקרקעי – מציעים ליסד בנק כזה.  הנסיון של שלשים שנות עבודה על שדה ההתישבות החקלאית הראו לנו, כי סוג מתישבים כזה, אם יתנו להם הלואות לקנות קרקע, או אפילו אם את הקרקע תתן להם הקרן-קימת והבנק יתן להם הלואות לבנין בתים, רפתים וכדומה אפילו בתנאים נוחים – לא יהיה ביכלתם לשלם את הסלוקים השנתיים מהכנסות נחלותיהם;  הלואי שתספקנה להם הכנסותיהם לפרנסתם, ולכן לא יוכל הבנק האיפותיקאי להיות כלי שרת ליסוד מושבות לאנשים חסרי אמצעים או בעלי אמצעים קטנים.  אולם אם לא יוכל לעזור לסניף התישבות זה, – בכל זאת נחוץ מוסד כזה בארצנו לסוגי מתישבים אחרים כמו:

א. למתישבים חדשים, שהשקיעו חלק הגון מכספם לרכישת נחלתם, בנין בתים וכדומה, וחסרים להם סכומים ידועים לשכלל המשק, לקנות בהמות וכדומה.

ב. למתישבים המקבלים אדמה בחכירה מאת הקרן קימת ויש להם אמצעים לבנין בתים וצרכי ההתישבות הראשונים, אלא שההלואה דרושה להם רק בשביל השכלול בלבד.

ג. לבנין בתים לפועלים על-יד המושבות הגדולות, כדי לתת אפשרות למומחים שבהם להתישב על חלקות קטנות מאדמת הק"ק לעבוד חלקות אלו, וגם – כשכירי יום אצל בעלי נחלאות גדולות.

ד. לעזור לאכרים מומחים להגדיל ולפתח גני ירק, נטיעות, ליסד מחלבות וכדומה.

ה. לרכוש בנינים בשביל בעלי תעשיה קטנה.

ו. למתן הלואות לשם סדור שכונות עבריות מודרניות בירושלים, בחיפה, בטבריה, בצפת ובשאר המקומות.

השאלה היא איזה מוסד דרוש לנו בשביל נתינת הלואות כאלו, שתוכלנה להביא תועלת לישוב היהודי: בנק איפותיקאי או קרן איפותיקאית;  כלומר – בנק מאושר ע"י הממשלה ופתוח לכל דורשיו, או קרן מצומצמת, שתהיה מחוברת אל אחת החברות הציוניות שלנו (האפ"ק או הקרן-קימת), שעבודתה תהיה פחות פומבית ויותר צנועה, ותשמש רק לישוב היהודים.

לפי דעתי אנכי, אין מקום כעת לבנק איפותיקאי, מפני כמה טעמים: ראשית, – אי אפשר להשיג רשיון למוסד כזה, מפני שהחוקים הטורקיים אינם מכירים בחברה כבעלת אישות חוקית, שתהיה לה היכולת לרכוש קרקעות על שמה או לקבל משכנתאות.

שנית, – כדי שיוכל בנק איפותיקאי לנהל עסקיו בסדר נכון, כמו באירופה, יש לסדר את ספרי המקנה והגלוי בכל ארצנו, להציב את הגבולות ולהסיר כל הסכסוכים, עד אשר אפשר יהיה לעשות שטרי מקנה או משכנתא בזמן קצר, כנהוג באירופא, ולא במשך זמן ארוך – חדשים רצופים, כנהוג עכשו בארצנו.

שלישית, – קרקעות היהודים מדודות ומסומנות בספרי האחוזות של המושבות על הצד היותר טוב, אבל בספרי האחוזות של הממשלה, רשומות כל אלו הנחלאות על שמות שאולים, והן אינן מופרשות, ולכן כאשר יבוא בעל נחלה לעשות איפותיקי בהבנק האיפותיקאי (שידרש את האיפותיקי כמובן דוקא בערכאות הממשלה), יוכרח קודם כל לעשות שטר מכירה על שמו;  בשביל שטר מכירה רשמי יהיה נחוץ להפריש גם באופן רשמי את הנחלאות מן השטח המשותף במושבה, – ענין הפוגש מכשולים רבים, הוצאות רבות ואבוד זמן הרבה תחת המשטר הטורקי, ויהיה קשה מאד להוציאו אל הפועל אפילו תחת הנהלה מסודרה, שאליה אנחנו נושאים עינינו.

רביעית, – נכסי דלא ניידי של היהודים בארצנו, הם רק ארבעה-חמשה אחוזים למאה מן הקרקעות של אינם יהודים, ובנק איפותיקאי הנוסד עפ"י תקנות מאושרות מאיזו ממשלה שתהיה, הלא תהיה תעודתו לתת הלואות לכל בעל קרקע, ובתנאים אלה לא יביא תועלת להישוב היהודי, כי אם יגדיל ויחזק את מצב בעלי הקרקעות של אי-יהודים, ואי אפשר יהיה אז בכלל לקנות מהם קרקעות.

חמישית, – אם מי מהלווים היהודים לא יסלק את ההלואה שלוה מן הבנק על נחלתו, קשה יהיה לגשת למכירת הנחלה.  היהודים לא יקנוה, מפני שהיהודי לא ילך לנַשֶל את חברו מנחלתו, ולמכור נחלאות של יהודים במושבות לאי-יהודים, הרי ודאי שאין זה רצוי לנו מהרבה בחינות.

ששית, – להמכשולים האלה הנושאים עליהם אופי יהודי מיוחד, צריך עוד לצרף את המכשולים הכספיים, המונחים על דרך עבודת בנק כזה בארץ ישראל.

ידוע הדבר, ששום בנק איפותיקאי אינו יכול לפתח עסקיו, אלא אם הוא עובד לא רק עם הקרן היסודית שלו, כי אם גם עם אובליגצניות שהוא מפיק.  אם ייסדו איפוא בנק איפותיקאי בהון יסודי קטן, לא ירכוש לו אמון בשוקים הפיננסיים של אירופא ולא יהיו מהלכים לאובליגציות שלו.  ובשביל בנק בעל הון גדול אין בפלשתינה עסקים עדיין.

על כל אלו יש עוד להוסיף, כי בכלל בנק איפותיקאי יכול לשמש רק בשביל בעלי אחוזות גדולות, הלוקחים בהלואָה סכומים הגונים, שכדאי להם לאבד זמן, טרחה והוצאות הדרושות, כדי לעשות איפותיקאות ולמכור את האובליגציות וכדומה.  אולם בשביל האכרים והנוטעים שלנו – המכונה הזאת היא כבדה יותר מדאי, ולא יוכלו להוציא ממנה תועלת.

השקפה קטנה בהספרות, בנוגע להלואות לזמנים ארוכים לבעלי אחוזות קטנים, מראה לנו, כי בעולם הנאור ניתנות הלואות כאלו, כלומר לאכרים – ע"י אגודות משותפות וקופות מלוה.

בגרמניה, ובפרט בארצות הרהיין והססן, נותנות הלואות לזמנים ארוכים קופות מלוה של רייפאייזין ושולצה דיליטש.  בשנת 1903  נתנו קפות המלוה בארצות אלו תשעים מליון מרקים הלואות איפותיקאיות.

באוסטריה נותנות האגודות המשותפות הלואות אגרריות.  בשנת 1904 היו 2316 אגודות (30% מסוג שולצה דיליטש ו 70% מסוגים אחרים), שעיקר עסקיהם היה לתת הלואות לזמנים ארוכים.

באונגריה היו בשנת 1906 אגודות במספר 722, שעשו הלואות ברשיון הממשלה.

על הקונגרסים של בעלי הנחלאות הקטנים באיטליה בשנת 1903 וגם 1907, החליטו ליסד קופה מרכזית לעזור לאגודות המשותפות בנתינת קרדיטים לזמנים ארוכים;  בין הלקוחות של הקופות באיטליה ישנם 24% הלוקחים הלואות לזמנים קצרים, והזכות ניתנה להם להחליף חובותיהם עשר פעמים, בתנאי לשלם כל פעם את החלק העשירי.

בשוויצריה ישנן 90 אגודות משותפות, שהבנק הממשלתי נותן להם סכומים הגונים, בשביל שישתמשו בהם להלואות לזמנים ארוכים.

ברומניה נותנות האגודות המשותפות הלואות לזמנים קצרים;  ויש ברשות הלווים להחליפן עשר פעמים, בתנאי לשלם כל פעם עשרה למאה מסכום ההלואה.

מענינים גם תנאי עבודת הבנק החקלאי בברן, שנתיסד בשנת 1896.  קרן הבנק הזה נתיסדה על ידי מניות בנות 100 מרקים, עם ערבות של כל בעל מניה פי עשרה ממחיר המניה.  הממשלה נתנה להבנק הזה מליון אחד מרקים בלי רוחים, וארבעה מליונים ברבית ארבעה אחוזים למאה, והוא נותן הלואות לבעלי הנחלאות הקטנים להנהלת המשק וגם להשבחת הקרקעות.

בתנאים אלה מתחילות לעבוד האגודות המשותפות בצרפת, שגם להן נותנת הממשלה הלואות בסכומים קצובים בלי רוחים.

אחרי השקפה זו, – בראותנו שהממשלות האירופיות שיש להן היכולת הכספית והחוקית ליסד בנקים איפותיקאים ויש להן אכרים, נוטעים וכדומה במדה מרובה, מסתפקים בענין הלואות לסוג זה באגודות משותפות וקופות מלוה, בראותנו זאת – יש רק להתפלא, על שאנחנו, – שקשה לנו להשיג את הרשיון וגם את הכספים בשביל בנקים איפותיקאים ומכשולים רבים מונחים על דרכנו, – אנו דוקא מדברים על יסוד בנקים, ומקצעות הישוב הדורשים קרדיטים כאלה נשארים בינתים בלי האמצעים הנחוצים.  מדברים ומתוכחים אנחנו על דברים שלא נוכל להשיג, ומניחים ענינים חיוניים, שבידינו להוציאם אל הפועל.

אחרי הדברים האלה אני מציע להניח את ענין יסוד בנק איפותיקאי וליסד קרן איפותיקאית על יד האפ"ק או הקרן-קימת ולהשתמש בהונה להלואות לזמנים ארוכים, לאלו ענפי ההתישבות הנזכרים למעלה, על פי התנאים דלקמן:

א. המשכנתאות שיעשו בעת ההלואות האלו תהיינה רשומות לא בספרי האחוזה של הממשלה, אלא בספרי האחוזה של המושבות.

ב. ברוב המקומות צריך לסדר את הדבר, שההלואות תנתנה לחבורות קואופרטיביות ואולי גם בערבות הדדית.

ג. ההלואות צריך לתת בסכומים כאלה, שהסלוקים השנתיים יעלו רק לחלק קטן של ההכנסות הרגילות, ולא יפלו סלוקי ההלואות למשא על האכר ועל המשק שלו, וכשיפגר הלוה להכניס את סלוקו השנתי אזי ירדו לא להנחלה, אלא להפרי, שלא קשה למכרן.

בשביל להמציא את הכספים הנחוצים לקרן זו הנני מציע:

א. להוציא אובליגציות על ידי הבנק או קרן-קימת ולהשתדל להפיצן בחוגי היהודים.  אם קשה יהיה למכור אקציות של בנק איפותיקאי על סכום גדול, אפשר להאמין, שעל ידי תעמולה ידועה ימכרו אובליגציות בשביל קרן שתדרוש סכום פחות.

ב. הבנקים שלנו יפרישו סכומים קצובים לקרן זו בתור הלואה.

ג. חלק מההכנסות של הקה"ק, או אפילו רובא דמנכר מהן ימסרו ג"כ לקרן זו בשביל הלואות למתישבים מסוגי א. ב. ג. (היינו: מתישבים על אחוזותיהם, מתישבים על אדמת הקה"ק ובנין בתים לפועלים).

האמצעים האלו, לפי דעתי, יספיקו בזמן הראשון להלואות שהזכרתי למעלה ובפרט להלואות מסוגי א. ב. ג. (היינו: למתישבים על אחוזותיהם, למתישבים על אדמת הקה"ק ולבנין בתים לפועלים).  והיה כאשר יועמדו חוכרים בעלי אמצעים ופועלים מומחים על קרקעות הקה"ק ויִוָדע בעולם היהודי, כי ההסתדרות שלנו מסדרת ישובים בריאים על יסודות בריאים, שאינם זקוקים לתמיכות תמידיות, – אז יוגדלו הכנסות קרן הקימת וגם האמצעים לקרן האיפותיקאית ינתנו ממקורות אחרים ותשאר קרן עולמית לתועלת הישוב היהודי בארצנו.

אחרי כל האמור למעלה ברור הדבר, כי במצבנו הכלכלי ובמצבו המדיני של הישוב היהודי, יותר מתאים למטרתנו ליסד קרן איפותיקאית לא באופן פומבי, אלא בתנאים צנועים, וכאשר תבוא השעה המוכשרת להגדלת הלואות איפותיקאיות בכפר או בעיר לבנין בתים, אזי, אם יהיו לנו האמצעים, נלך ליסד בנק כזה, ואם יחסרו לנו האמצעים, תבאנה חברות פיננסיות אחרות ותיסדנה בנקים כאלה.  קרוב הדבר, שהבנקים האיפותיקאיים העובדים במצרים ייסדו סניפים פה, וכפי שידוע לי, יש כבר לאחד מהם רשיון לזה, וכבר עשה פה אילו חקירות.  אפילו אם לא נרצה, לא נוכל להתנגד לחפץ חברות כאלו.  אולם בגופא דעובדא לא יהיה לנו ענין להתנגד, אם אלה הזקוקים להלואות, ישיגו תנאים יותר טובים אצל הבנקים הגדולים מאשר אצל הבנקים שניסד אנחנו.  וטבעי הדבר, כי במקום שיוכל אדם להשיג תנאים יותר טובים, הוא הולך לשם.  עד כמה שדבר זה טוב ויפה או לא – לא פה המקום לברר, אבל את האמת אי אפשר להסתיר.

עד כאן ההרצאה.

והעת המוכשרת ליסד בנק איפותיקאי ולהרחיב על ידו סניף עבודתנו בהלואות לזמנים ארוכים, באה אחרי כבוש ארצנו ע"י צבאות האנגלים והכרזת בלפור, מפני כי הממשלה האנגלית בעלת המנדט, הסכימה לאשר חברות אקציונריות.  בשנת 1918 – 1921 באתי בהצעות בענין זה לפני הדירקטוריום של הבנקים שלנו ובמשא ומתן עם הנציב העליון וג'ימס רוטשילד, שהיה אז בארצנו.  בשעה שהנני כותב הדברים האלו, יסוד הבנק הזה הוא במצב ההתהוות ופרטים עליו ועל עבודתו יבואו בחלק השלישי מספרי זה, שיכיל חומר לעבודה הציונית באותה תקופה.  אבל כעת כבר אפשר לאמר, כי הבנק הזה יתן הלואות לבנין בתים וכדומה, אבל הענינים הישוביים בכפר ובעיר, שמניתי אותם למעלה, עדיין מחכים ליסוד קרן מיוחדת.

______

 

פרק ל"א

עבודתנו לטובת הישוב. – המשרד הא"י. – בית ספר בצלאל. – יחס הפחה אלינו. – הסניף הבירותי. – המצב במושבות ובערים. – הועד האודסאי. – גימנסיה עברית. –

בראשית שנת 1907 הרציתי לפני הדירקטוריום על אודות עבודת האפ"ק ושלחתי חשבון מפורט מההלואות שנתנו לקנין קרקעות, לאגודת נוטעים, לעשית יין, לבתי חרושת ולהסוחרים, לקופות מלוה ואגודות משותפות, וכן גם חשבון הרוחים שהביאו העסקים השנה.  יחד עם זה הרציתי על ענינים כלליים ישוביים כדלקמן:

המשרד הארץ-ישראלי: הד"ר רופין וסגנו ד"ר טהון מיסדים פה המשרד הזה.  אנחנו מסרנו להם הנהלת נחלאות הקה"ק שהיתה בידינו, עסק קנית קרקעות, סדור יתומי קישינוב וכדומה ענינים שונים, שלא נכנסו לחוג עבודת האפ"ק.  לבד זאת הבטחנו להם עזרתנו במסירת ידיעות שונות, בנוגע לקנין קרקעות שונות והלואות כספים לעסק זה, ונקוה כי עבודתנו ההדדית תביא תועלת גדולה להרחבת הישוב[12].

בית הספר בצלאל, אעפ"י שהוא חדש עדיין, הוא מראה כבר אותות חיים.  אל המכון הזה באו כבר כשמונים תלמידים ותלמידות ונפתחו שני בתי מלאכה – למלאכת שטיחים ויציקה.  סודרו שעורי ערב לתלמידים-אומנים בשביל העתידים להיות מורים.  התלמידות במחלקת השטיחים, אורגות שטיחים לפי ציורים הנתנים להן.  הפרופסור שץ, העובד במרץ גדול, מבטיח, כי במשך שנת הלמוד הראשונה תלמדנה התלמידות על נקלה לעבד על-פי כל ציור שינתן להן.  עבודת השטיחים תהיה, לפי דברי מר שץ, רק בשביל נשים, אולם בשביל הגברים, יש בדעתו להנהיג את כל המלאכות המצויות בדמשק כמו: רהיטים משובצים בצדף, מלאכת מקשה במתכת, חטוב באבן וכדומה.

אם ההנהלה המסחרית של המוסד תהיה מסודרת באופנים טובים, אז יש לקוות, כי בתי המלאכה האלו יתנו מחיה ופרנסה לרבים.  אחת הדרכים היותר נאמנים להרחבת הישוב היא, לפי דעתנו – חרושת המעשה, וכמובן – חרשת מעשה כזו, שתוכל למצא קונים לתוצאותיה, לא רק אצל היהודים החפצים לתמוך במוסד הזה, אלא בשוקים הגדולים.

מי שהיה פחת ירושלים היה לבו טוב ליהודים ולענין כניסתם לארץ.  הוא המתיק את חומר הפקודות הנוגעות לקנין קרקעות;  הוא נתן תמיד רשיונות ליהודים לקרוא אסיפות, לערוך נשפים וכדומה, וגם היה בחפצו לסדר את הקהלות הישראליות בארץ על פי חוקי טורקיה הנותנים זכויות רבות להן.  אולם היהודים בעצמם, מפני פרוד הדעות והמחלוקת, לא קבלו טובה מרובה זו.  בחודש נובמבר עזב פחה זה את הארץ ובמקומו בא פחה חדש.  אנכי דרשתי לשלומו והוא קבלני בסבר פנים יפות.  מאחדים מידידינו הערבים נודע לי, כי באחת הישיבות חוה את דעתו, כי אין בחפצו להכביד על היהודים בחקים מעיקים, ובעניני קרקעות ילך בדרך הפחה הקודם.

בחדש יולי פתחנו את הסניף בבירות.  למנהל נמנה על-פי עצתכם והסכמתי הד"ר יעקובסון.  לעזר לו העברתי מירושלים את מר ליפבסקי.  אנשים אלו ידועים לכם ואין לי להאריך בדבר.  במשך השנה הזמנתי את מר יהודה גרזובסקי לגזבר.  מר גרזובסקי יושב בארץ זה מכבר וידוע בספרות העברית בחבוריו הרבים, וידוע כמו כן באהבתו לעמו ומסירותו להישוב בארצנו.

כשפתחנו את הסניף הזה לא הסתפק הוואלי הבירותי במכתב שהיה בידינו מאת המנוח דיקסון, מי שהיה קונסול בירושלים, שנאמר בו כי הציר האנגלי קבל הודעה מאת השער הגבוה, שבה ניתנה לנו רשות לעבוד בכל פלשתינה וסוריא;  הוואלי דרש מאתנו רשיון  מיוחד מסטמבול, אולם הקונסול האנגלי עמד לימיננו, והמשא ומתן  בינינו עבר בשלום.

היקבים בראשון לציון וזכרון יעקב מסרה היק"א לידי האכרים בחדש אוקטובר שנה שעברה.  למנהל העסק נבחר מר זאב גלוסקין.  כשרונו, חריצותו ומסירותו לעסק הזה, אשר בו תלויים עתידות המושבות העומדות על הכרמים, יוכלו לשמש ערובה נאמנה, כי הוא יעמיד את העסק הזה על בסיס נכון, ימצא שוקים ליינות של היהודים ויפתור את השאלה הקשה הזאת, המנסרת בעולם הישוב זה כמה שנים.

המושבות הקימות על עבודת האדמה, ראו בשנה העברה ברכה בעמלן והן מתפתחות היטב, וקצת מהן נתגדלו על ידי קרקעות, שנקנו על גבולותיהן.

מן העולים שבאו אל הארץ עם אמצעי כסף בידם וחפץ עז להשאר בארץ, יסדו אחדים מהם בתי חרושת קטנים ובינונים, כמו בתי חרושת למעשה סבון, וכדומה.  אחדים עוסקים במסחר הבינוני ואחדים קנו פרדסים בפתח תקוה.

העיר יפו קבלה צורה יותר אירופית בשל התישבות כמה עשרות משפחות של בני אדם בעלי השכלה ותרבות.  היהודים פתחו להם קלוב, ערכו נשפים, הציגו מחזות וגם בפעם הראשונה – מחזה בעברית.  בשל התרבות האוכלוסים ביפו, נתיקר שכר הדירות עד למעלה ראש, והצורך בבנין בתים הובלט מאד.  נוסדה אגודה לתכלית זו, המשתדלת לקבל בערבות הבנק הלואה בסכום 150000 פרנק על מנת לשלם לשיעורים את הקרן והריוח במשך כמה שנים, וכבר באנו בחליפת מכתבים עם הדירקטורים בענין זה.

וגם על ירושלים ירדו בשנה זו טפות אחדות מטל התחיה.  באו עולים אחדים המבקשים עבודה וחיים.  בנו בתים, עשו מסחר וקנין.  אחד חכר, במרחק שתי שעות מירושלים, אחוזה גדולה, שיש בה אדמה לזריעה וגם בית הבד.  חברה אחת בנתה בית חרושת לכבישת שמן מן הפסולת (הגפת).

הועד האודיסאי פתח בשנה זו לשכת מודיעין.  היא נפתחה רק לפני כחדש או שנים, ואשר על כן לא נדע עוד מה עשתה לטובת הישוב.  הועד הנזכר מכלכל את הוצאות בית הספר לבנות ביפו, תומך בקצת מבתי ספר במושבות ובקצת מן המושבות נתן תמיכות כסף גם לצרכי צבור שונים.  נתרבו גני הילדים ובתי הספר והחנוך הלאומי הולך ומתפשט.

עוד בשנה שעברה דברתי על לב מורים אחדים והצעתי לפניהם לפתוח פה בית ספר בשעור למורים, הנהוגים בבתי הספר התיכוניים בארצות אירופה.  הראיתי להם על כמה וכמה משפחות ביפו, החפצות לתת לבניהם השכלה במדת בתי ספר תיכוניים, למען יצאו מבית הספר הזה לחיים מעשיים, או ילכו לאירופה מזוינים בידיעות כאלו, שיהיה ביכלתם להכנס לאוניברסיטה, – אבל הורי הילדים האלו נבוכים ואינם יודעים היכן יוכלו למצוא את חפצם.  המורים הפרטיים מלמדים על פי שטות שונות, ואין אחד מהם נותן לילדים, מה שבית ספר מסודר יוכל לתת, בעוד אשר ההורים מוציאים כספים בסכומים כאלו, שהיה אפשר להחזיק בית ספר תיכוני.  ולכן הצעתי לאחדים מהמורים להתחבר יחד ולפתוח בית ספר בינוני.  אולם השתדלותי לא נשאה פרי בשנה שעברה;  לא נמצאו אנשים בעלי מרץ להוציא אל הפועל רעיון זה.  השנה – פנה אלי ד"ר מטמן ואמר לי, כי יש בחפצו לקבל הצעתי וליסד בית ספר תיכוני, ובקש מאת האפ"ק הלואה לחכירת דירה ולקנות רהיטים וכדומה.  נתתי לו הלואה והוא סדר בית ספר תיכוני.  המרץ והמסירות לענין הזה מצד הד"ר מטמן ורעיתו משמשים ערובה, כי בית הספר הזה יתרחב ברבות הימים ויתפתח לבית ספר תיכוני.  זהו בית הספר התיכוני הראשון, שלומדים בו את כל הלמודים בעברית.  ועד חובבי-ציון באודיסא קצב תמיכה שנתית לבית הספר הזה, והלואי שיבואו מוסדות אחרים לעזרתו, ויוכל עמוד.

 

פרק ל"ב

וולפזון בארצנו. – ביפו, ירושלים והמושבות. – קאַן בארצנו. – הנסיעה לעבר הירדן מזרחה. – לילה אחד באהלים על שפת הירדן. – על הר נבו. – במידבה. – שיחה עם הכומר הקטולי. –

בינואר 1907 הגיעני מכתב מוולפזון, כי בדרכו מנגב אפריקה הוא חפץ לבוא לארצנו ויבקש אותי לבוא לקהיר.  בהיותי שם דברנו על נסיעתו לארץ ישראל והוא אמר לי פעם אחת: חפץ אנכי מאד ללכת לראות את ארצנו, לבקר במשרדי הבנק, להתבונן בעבודתכם שם, אבל הלא ראש הסתדרות הציונים אנכי, ומה יהיה אם הממשלה הטורקית תעכב אותי על חוף הים ביפו?...  בודאי תשתדלו אתם כולכם וגם הקונסול הגרמני יבוא לעזרתי ויתנו לי חופש, אבל אם יעצרוני אפילו לחצי שעה, הלא יהיה הדבר לעלבון לנו.  ומה תאמר אתה?

אף-על-פי שהייתי ביחסים טובים עם פקידי הממשלה, בכל זאת לבי היה נוקפי – פן ואולי יהיה לנו איזה עכוב מצד פקידי הממשלה.  כי מי יודע את רוח הפקידים המפחדים מפני הגבוהים עליהם.  אבל בכל זאת החלטתי, כי וולפזון צריך ללכת לראות את הארץ.  הפיגותי את פחדו והבטחתיו, כי לא יאונה לו כל רע.

לאחרי ישיבתי ששה ימים בקהיר שבתי ליפו עם וולפזון ורעיתו. – אחד מפקידי הבנק בא להודיע לי, כי אניתנו טעונה הסגר (קרנטין) יום אחד ושאל ממני מי ומי צריך לבוא לקבל את פני וולפזון.  ובאשר אני תמיד מתנגד לקבלות פנים והרעש הכרוך בהן, אמרתי לו, כי מי שירצה לתת כבוד לוולפזון יבא להבנק או לביתי.  את הפקיד שלחתי אל הקימיקם להודיע לו, כי באתי יחד עם יושב ראש הדירקטוריום של הבנק שלנו.  הקימיקם צוה תיכף ומיד, כי לא ידרשו מאתנו תעודות מסע, כי האניות הקטנות העומדות בחוף יורחקו ממקום העליה מהים על החוף, וכי הסבלים בחוף יחדלו מעבודתם ויפנו לנו את הדרך.  הקימיקם בא בעצמו אל החוף לפגוש אותנו ונתן ידו להגברת וולפזון להעלותה מהספינה ואחרי כן הושיט ידו למר וולפזון.  עברנו את בית המכס ולא דרשו מאתנו תעודות מסע ולא פתחו גם את כלינו, ושני שוטרים עברו לפני עגלתנו והרחיקו את הגמלים הרובצים תחת משאם, כדי לפנות לנו דרך.  כך היה גדול כבודו של הבנק בעיני פקידי טורקיה.

באנו אל הבנק, ושם חכו לנו אחדים מנכבדי העיר, שבאו לקבל את פני וולפזון.  בערב נערכה לו קבלת פנים גדולה בביתי.  ביום י"ג ינואר הלכנו לפתח תקוה.  צעירי המושבה, רכובים על סוסים אבירים, יצאו לקראת האורח במרחק חצי שעה מן המושבה.  במושבה יצאו לקראתנו חברי ועד המושבה וה' שטמפר נאם לכבוד האורח:

"שני אילנות מסר לך הרצל – אמר הנואם לוולפזון – לשמור עליהם ולגדלם – הלא הם: הבנק והקרן הקימת.  הראשון הולך ומשגשג ונושא פרי.  אולם אל תוך השני בא הרקב, תולעים קטנות מקננות בקרבו ומשחיתות את שרשיו וענפיו, אשר על כן עליך לדעת זאת ולנקות את האילן, טרם עוד נשחת לגמרי".

וולפזון בקר במקוה ישראל, בראשון לציון, בואדי-חנין וברחובות, ובכל אלו המושבות נתקבל האורח באהבה ובחבה ובכבוד.  מרחובות בא לעקרון ומשם דרך רמלה, במסילת הברזל, לירושלים, ובכל הדרך לויתי אותו.

בירושלים בקרנו תחלה את בית הספר "בצלאל".  הפרופיסור שץ הראה לנו את כל מה שיסד ועשה: את אריגת השטיחים, את הציורים השונים במחלקת הציור, את המוזיאום לדברים עתיקים שאסף בהשתדלות רבה וכדומה.

– כל זה טוב ויפה – אמר וולפזון – אבל האם יתן בית הספר ובית המלאכה להתלמידים גם את היכולת להוציא לחם מלמודיהם?...

עוד טרם הספיק שץ לתת תשובה ארוכה על השאלה הזאת, נכנסנו לבית הספר למלאכה של חברת כל ישראל חברים.  בית הספר הזה נמצא בחצר גדולה ובבתים גדולים ומרווחים.  וכמה מחלקות היו בו: לאריגה, לנגרות, ליציקה ולמלאכה בנחשת.  וכאשר יצאנו משם פנה וולפזון, האיש המעשי הזה, עוד הפעם בשאלה למר שץ: אם כל אלה פה – מה יש צורך בעבודתך אתה?

ברחוב, כמובן, לא דברנו על בצלאל, אבל בשובנו אל המלון נתחדשו הדברים בשאלה זו שעורר וולפזון.  אנכי חויתי לו את דעתי בענין זה כדברים אלה: יש, אמנם, הבדל בין עבודת הכי"ח ובין עבודת שץ.  שם עובדים פקידים, המקבלים הוראות מאת מוסד פילנטרופי, החפץ לעשות טובות לעניים – זאת היא עבודה בחשבון, עבודה הנובעת מן המח, ועבודת שץ היא עבודת הלב.  אלא שגם כאן יש לסדר את הענין באופן יותר טוב.  עבודת השטיחים תוכל לתת לחם לאנשים, אם בית המלאכה הזה יתעסק לא רק בעשית שטיח אחד בשביל וורבורג ושטיח אחד בשבילך, כמו שהיה עושה עד עתה, אלא בשביל השוק הגדול באירופא.  ובשביל זה יש להעמיד על יד מר שץ סוחר בקי ומנוסה, שינהל בית המלאכה בנוגע לקנית חמרים, לעשית השטיחים ולמכירתם על בסיס מסחרי, ואז אולי יעלה בידיו להוציא מארצנו סחורות כאלה ותעשית ארג או מלאכות-יד עשויות מכסף ונחושת, מצדף, או מאבני ים המלח ולתת ע"י זה עבודה לידים רבות.  אבל אם בית המלאכה יתנהג כמו שמתנהג עתה, הנה בכל טוב לבבו של שץ ובכל מסירתו לעבודתו לא יעלה בידו אלא להעמיד צַיָרים אחדים, או בדברים יותר ברורים – פרוליטאריאט מלומד, שהכנסותיו מועטות וצרכיו מרובים...  מר וולפזון הסכים לדברי ואמר לי, כי בשובו לאירופא ידון עם הועד שנוסד בשביל הרחבת בית הספר וישתדל לסדר אותו כפי הצעתי.

שחרנו את בתי הספר השונים, את בתי החסד, את כותל המערבי ומקום המקדש והלכנו ליריחו.  באנו עד הירדן ועד ים המלח ובצער ומרירות נפש הראיתי לוולפזון את הככר, שאמרתי ליסד שם חמש מושבות (פרק כ"ה) דברנו על המקומות ההיסטוריים אשר בפנה זו: על הגלגל – מקום שמם, שמראים לנו מורי הדרך;  על הירדן, מקום שם עמדו כפות רגלי הכהנים והעירו את ישראל בחרבה.  מכיון שלא זכינו להבין את ערך המקומות האלו, באו הנוצרים ויצרו אגדה, כי פה הטביל יוחנן את ישוע הנוצרי והם בנו במקום זה צריף ובאים לטבול שם.

שבנו ירושלימה ונלך משם לאדמת חדיד (כעת בן-שמן) ושחרנו את בית ספר של בלקינד ומשם חזרה ליפו, לזכרון יעקב וחיפה.  משם הלך וולפזון אל הגליל, לבירות ומשם לאירופה.

*   *   *

אחרי שבועות אחדים בא מר קאן מהַאג לארצנו.  שנים שלשה שבועות קודם בואו, שלח את אחד מפקידיו בהבנק שלו בהאג, והוא בקר את כל עסקי האפ"ק, ובבוא מר קאן מסר לו הפקיד הרצאה מפורטת, ועל פיה נשא ונתן אודות עסקינו בפרטיות.

אחרי שבקר את עסקי הבנק החליט לעשות תיור בארץ.

מר בנציגר, בעל משרד לתיורים, קבל עליו להוביל אותנו עד מידבא אשר בעבר הירדן מזרחה, מהלך שבע-שמונה שעות מיריחו, ומשם דרומה לסוב ים המלח ולשוב דרך חברון לירושלים.

לתכלית זו ניתנו לנו שני אהלים לשינה, אחד – לשמש מעין חדר אוכל, ואחד – מטבח.  אף שלח אתנו טבח, משרתים ומורי-דרך.  בנסיעה זו נלוה אלינו גם מר דיזנהוף.

האהלים היו מסודרים כהלכה: היו בהם מטות, שלחנות, כסאות, מנורות, כרים וכסתות.  מירושלים יצאנו ביום ד' י"ד אדר תרס"ז והלכנו ליריחו.  את הלילה הראשון לַנוּ ביריחו והשני – על יד גשר הירדן.  ולמחרת ביום הששי עברנו את הירדן ובאנו לארץ נחלת ראובן, גד וחצי שבט המנשה.  עבר הירדן המערבי ידוע להרבה והרבה מאחינו, אבל עבר הירדן המזרחי...  הלא גם פה נלחמו אבותינו, שפכו דמם במלחמות רבות במשך אלפי שנה ורכשו להם חיי חופש – וכמה אנחנו מרוחקים כעת מארץ זו!  במשך חמש-שש שנים נהלתי תעמולה שנציג כף רגלינו שם;  כתבתי להסתדרות שלנו, כתבתי לידידים, שלחתי משלחת לבא במשא ומתן עם הבידואים יושבי המקום הזה, תוצאות המשא ומתן הראו לנו, כי אפשר לסדר שם התישבות לאט לאט ובעקשנות נמרצה, אבל כל עמלי עלה בתוהו.  והנה ראיתי בעיני את הארץ: אדמה פוריה, מים רבים שוטפים לאורך הארץ ולרחבה, התושבים מעטים ובכל מקום פגשונו בכבוד ובהכנעה.  היעלה חפצי בידי לְיַהֵד עוד הפעם את ארץ ראובן, גד וחצי שבט המנשה?...

מגמתנו היתה, כמו שאמרתי למעלה, ללכת למידבא, ואולם נטינו מעט הצדה ונבוא עד הר נבו.  לרגלי ההר זורם מעין גדול מרובה מים, שהערבים קוראים לו "מעין משה";  על יד המעין אכלנו סעודת הצהרים ועלינו על ראש הר נבו.  "עלה אל הר העברים הזה, הר נבו, אשר בארץ מואב, אשר על פני יריחו וראה את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל לאחוזה, מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבא" – ובאמת המראה הנשקף משם על ארץ ישראל נהדר מאד.  נהדר המראה מרחוק, וגם מקרוב, בפנים, היתה הארץ טובה לפנים, ועם חי ישב בה וחי חיים מאושרים.  ועתה הארץ שוממה משני עברי הירדן, ובמקום שעמד משה לראות את הארץ – מוטלות אבנים גדולות, שברי סלעים מעורבים באבני שיש, שנשארו מבית כנסת גדול לנוצרים, שנבנה שם בתקופת נוסעי הצלב.

ירדנו מהר נבו ואחרי רכיבה של שתי שעות באנו עם שקיעת החמה למידבא ונטינו את אהלינו על יד העיר הזאת.  בלילה ירד גשם שוטף והחריב את האהלים והוכרחנו להכנס העירה ומורה דרכנו הביאנו אל מנזר קתולי – בנין אבנים גדול ובו חדרים רבים, וַנִשָאר שם במשך יום השבת.

ראש המנזר, כהן צעיר, קבל אותנו בסבר פנים יפות ונכנס אתנו בדברים. 

– אתם יהודים, כך...  היום לא תלכו מפה;  אין היהודים נוסעים בשבת.

– נכון – עניתי לו.

– גם אנכי ממעי יהודים – אבי זקני ישב בעזה...  לפני חמשים שנה, הגלות היתה קשה מאד והוא קבל עליו את דת מוחמד.

– אבל אתה נוצרי הנך?

– כן.  אנכי נוצרי, מפני שאבי לא יכול לסבול את דת מוחמד, – הדת שהציקה כל כך לאבותיו היהודים, והוא הכניסני לבית הספר של הקתולים, כשהייתי קטן, ואין אנכי יודע כיצד היה הדבר, אבל נהייתי לנוצרי, למדתי והגעתי למעלת כומר.

– אבי היה מספר לי, – הוסיף אחר דומיה קצרה – כי הרבה, הרבה יהודים ישנם פה בעבר הירדן.  הם ברחו לכאן מעבר הירדן המערבי מפני הרדיפות שהמושלמים רדפום שם.  יהודים בורחים אלה סחרו פה בארץ, עבדו את האדמה וגם רעו צאן, אבל לא יכלו להשאר בדת היהודים.

– האם תדע דברים יותר מפורטים על היהודים שנטמעו בין הערבים פה? – שאלתיו.

– לא!  אין אנכי יודע יותר ממה שאמרתי לך.

– ומה מעשיך פה? – הוספתי לשאול.

– יש פה בית כנסת קתולי...  ואנכי קורא מתוך הספרים הקדושים ודורש לפני המתפללים.

– ואיפה נמצאת פה המפה של ארץ פלשתינה ממוזאיקה?

– היא טמונה בבית הכנסת תחת מכסה של עץ, היום לא תוכלו לראות אותה, מחר אראנה לכם.

למחר קמנו בבקר והנה כל הארץ מכוסה שלג.  ראינו, כי לא נוכל להמשיך את נסיעתנו הלאה, כמו שחשבנו קודם, ושבנו ליריחו ומשם לירושלים.

*   *    *

מר קאן בא עוד הפעם לארצנו בשנת 1919 במטרה להתישב בה.

"כפי שאנכי מבין את הציוניות – אמר לי פעם אחת – הנה הציוני, אם יש לו רק היכולת, צריך לחיות בארץ ישראל".

לפני בואו בקש ממני לתור נחלה אחת בצפון הארץ, מקום שהאקלים יותר קרוב להאקלים ההולנדי, ובא בדברים בענין זה גם עם מר קלווריסקי.  בבואו עם אשתו ושני ילדיו, הלך למטולה וישב שם זמן מה בכדי לבחון ולדעת, עד כמה האקלים בצפון הארץ, שהוא יותר קרוב להאקלים ההולנדי, מתאים לו ולמשפחתו.  המצב המדיני לא היה עדיין ברור, ולכן עזב את הארץ, עד אשר יתבררו תנאי המנדט, שהיה אז בידי חבר הלאומים.  בינתים באו הפרעות בירושלים וביפו ויעכבו את נסיעתו לפה.  וכאשר שקטה הארץ בא בראשית שנת 1924 בפעם השלישית ביחד עם משפחתו ויתישב בירושלים.  הוא סדר פעמים בחודש ישיבות של דירקטורי האפ"ק היושבים בארץ, ונכנס לכל פרטי עסקי האפ"ק, אף שלח הרצאות שונות להדירקטוריום בלונדון, שאדבר אודותם בחלק השלישי מספרי זה.  מלבד זאת התעסק בבנין הבית מקרן וולפסון בשביל הספריה הלאומית והתענין בשאלות שונות בישוב ארצנו.

הממשלה ההולנדית מנתה אותו לקונסול מדינתה, שלא על מנת לקבל פרס.

______

 

פרק ל"ג

יסוד אנגלו ליוואנטין בנקינג קומפ. – בא כח ההסתדרות הציונית בקונסטנטינופול. – אשור תקנות בנק אפותיקאי. – הצעה להגדיל קרן האפ"ק. – חברת האחריות. – פקדונות לאורך זמן.

אחרי בקוריהם של וולפסון וקאן (פרק ל"ב) בקר את ארצנו עוד דירקטור של האפ"ק, הלא הוא ד"ר נ. קצנלסון.  הוא היה אחד הציונים שהתענינו בציונות הקונגרסית ובעבודה מדינית, אבל לא בעבודה בארצנו.  בהיותו גם דירקטור של היק"ב, השתדל להרחיב עסקי הבנק הזה ברוסיה, בפרט בליבוי עיר מושבו, ובבואו לארצנו, לא התענין בעבודת האפ"ק והסתפק בתמונות הפוטוגרפיות, שעשה בצלמוניה קטנה שבידו במשך נסיעותיו, ועם התמונות שב לארץ מולדתו.

בחשבון העבודה הציונית של מר ק. ולזכותו אפשר להכניס יסוד בנק ציוני בקונסטנטינופול ועבודתו בו בתור יושב ראש בהדירקטוריום של הבנק הזה.

בשנת 1907 הלך ביחד עם וופלסון לקונסטנטינופול, ובדעתם עלה שם ליסד בעיר זו בנק חדש, בעל קרן של חמשה ועשרים אלף לירות שטרלינג.  הם נכנסו במשא ומתן עם בית מסחר אחד יהודי, מיטראני ושות', המתעסק בחלפנות ועסקי בנק, שהשתתף בלקיחת מניות של הבנק הזה והיה גם מנהלו הראשי של המוסד.  הטעם ליסוד הבנק הזה היה, כי ימנו דירקטור אחד גם מן ההסתדרות הציונית, ואז יהיה לנו מוסד פיננסי וביחד עם זה גם בא כח פוליטי של ההסתדרות בבירת הטורקים.  בשובם מקונסטנטינופול נתאספו הדירקטורים של הבנקים שלנו לאספה בקלן בבית וולפסון.  באספה זו השתתפתי גם אנכי.  במשך הישיבה הבעתי את דעתי, כי בנק עם קרן קטנה לא יוכל לרכוש לו איזו השפעה בחצר השולטן, ובא כח פוליטי מצד ההסתדרות בסטמבול יוכל להביא לנו תועלת רק כשיהיה איש פרטי ולא דירקטור של הבנק, מפני כי בעל משרה כזו יוכרח להשיב ריקם את הבקשות בדבר הלואות מצד הפחות והקרובים אל השער העליון, ואז ירכוש לו לא אוהבים אלא שונאים.  דעתי לא נתקבלה והבנק נתיסד בשם אנגלו ליוואנטין בנקינג קומפני, והד"ר כצנלסון, שנטה לעסקים שונים בארצות שונות, נתמנה ליושב ראש בדירקטוריום, כמו שהזכרתי למעלה.

אחרי שנתיסד הבנק הזה ומר מיטראני מסר למוסד הזה את כל האקטיבים והפסיבים של בית הבנק הפרטי שלו, נתמנה ד"ר וויקטור יעקבסון לדירקטור ומנהל שני וגם לבא-כח פוליטי מצד ההסתדרות הציונית בבירת השולטן.  ד"ר יעקבסון נכנס אל הפוליטיקה "המסדרונית" בעיר הבירה, היה בא במשא ומתן עם כתבנים ועם אפנדים טורקים שחצנים שונים, היה עורך משתה תה בשעה החמשית, כנהוג בין השתדלנים הגדולים, והיה מזמין אליו את מכיריו החדשים, ואף יסד עתון בשפת צרפת להשפיע באמצעותו על הפוליטיקה הציונית.

לעבודתו פוליטית שלמר יעקבסון שייך גם אשור תקנות בנק איפותיקאי בסטמבול..

למעלה, פרק ל', הבאתי את הצעתי בדבר בנק כזה, שבה בארתי, כי לפי דעתי יסוד בנק כזה ע"פ חוקי טורקיה – הוא למותר ואף למחסור;  שאי אפשר בתנאים כאלו ליסד בנק כזה, שיהיה לתועלת לישוב היהודי, ואם ייסדו מוסד כזה, יעזבו את ההצעה ליסוד קרן להלואה לזמנים ארוכים, שהיתה נחוצה מאד.  אבל לד"ר יעקבסון נחוץ היה להראות איזו עבודה מעשית, ובאותו פרק הורד עבדול חמיד מכסא מלכותו ובטורקיה הונהגה קונסטיטוציה על ידי הטורקים הצעירים.  מושלים אלו חפצו להראות את התקנות הטובות, שחדשו בארצם והקילו ביסוד חברות אקציונריות וגם הבטיחו להוציא חוק, אשר על פיו אפשר יהיה לחברות בערבון מוגבל לרכוש נכסי דלא ניידי ולקבלן באיפותיקא.  ויבא ד"ר יעקבסון וערך תקנות לבנק אפותיקאי, הממשלה הטורקית אשרה תקנות אלו, מפני כי מאשור זה נהנתה הממשלה שקבלה את מס האשור, וגם השתדלנים הטורקים נהנו...  אולם למעשה אי אפשר היה להוציא מחברה זו תועלת לעבודתנו בארצנו.  הוסר העכוב הראשון שמניתי בהרצאתי הנזכרת למעלה. (צד 134) אבל נשארו שאר העכובים שבארתי שם.  ומלבד זאת נכנסו לתוך התקנות חומרות וסייגים כאלה, בנוגע למתן הלואות, עד שאילו היה נפתח לא היה ביכלתנו להשתמש בו למטרתנו.  ונוסף לזה הצריכו התקנות לפתוח בקונסטנטינופול מרכז וסניפים במקומות אחרים, שבהם נכללה גם ארצנו.  אבל נראה היה הדבר, כי אם יפתח המרכז בבירת טורקיה, – בעיר גדולה כזו, לא יספיקו אוצרות קורח למתן הלואות להטורקים ולא יהיו איפוא אמצעים לעבוד בארצנו.  ובכל זאת שלמו לממשלה מס האשור והחזיקו משרד בקונסטנטינופול והוציאו יותר ממאה אלף פרנק לתשלום משכורת במשך כמה שנים.

ועוד דבר אחד הספיק יעקבסון לעשות בקונסטנטינופול: הוא בא בריב עם החכם באשי מר חיים נחום, – עם האיש הפקח הזה, שהיתה לו באמת השפעה גדולה בחצר השולטן, והיה יכול להביא תועלת להסתדרות הציונית.

כך "עבד" יעקבסון חמש-שש שנים והוציא כסף רב להוצאות גלויות ונסתרות.  כמה פעמים בשנה היה הולך מקונסטנטינופול לברלין והיה מרצה שם הרצאות פוליטיות באספות הועד הפועל, באספה אחת זכיתי להשתתף.  הדבר היה בקיץ 1911, אחרי שוולפסון התפטר ממשרת ראש ההסתדרות והפרופסור וורבורג ישב ראש.  באספה זו הרצה יעקבסון על עבודתו הפוליטית ומרכז ההרצאה היה, כי פקיד אחד אמר לו, כי היהודים והישמעאלים הם שתי אצבעות ביד אחת...  ובשורה זו הביע בצרפתית ותרגמה לגרמנית.

תוצאות כל העבודות האלו היו, כי העתון, כמובן, לא השפיע על הממשלה המקומית, התה לא הביא לו את מקורביו של עבדול חמיד, והבנק האיפותיקאי – תקנותיו נשארו בארכיון של ההסתדרות הציונית.

והבנק אנגלו ליוואנטין? – גם הוא עבד בהנהלת מר יעקבסון והלוה כספי הבנק היהודי לטורקים בקונסטנטינופול, טשאלדזי וכדומה ערים שונות בטורקיה, עד שבאה המלחמה העולמית.  במשך זמן המלחמה נפסק המשא והמתן בין הבנק הזה והדירקטוריום בלונדון.  אחרי המלחמה באה העת לצאת מן העסק הזה ולפיכך מכרו את המניות של המוסד הזה במחיר שאפשר היה להשיג – ואת הבנק עזבו בידי השותף מיטראני.

*   *   *

במשך שנת 1908 – 1909 הצעתי לפני הדרקטוריום להגדיל את קרן האפ"ק, על ידי העברת עסקי היק"ב אליו.  בהרצאתי בענין זה הראיתי על שני חסרונות בפוליטיקה הבנקאית שלנו.  ראשית, שחלקנו את הקרן של מאתים  וחמשים אלף לירות שיש לנו, בין שלשה בנקים (היק"ב, האפ"ק והאנגלו ליוואנטין), בשעה שבכל העולם הבנקים הקטנים משתדלים להתרכז ולהתחבר למוסד אחד יותר גדול;  ושנית – במצב הנוכחי עושה היק"ב עסקים באירופה והאפ"ק במזרח;  הראשון הוא פעוט יותר מדאי כבנק בלונדון והשני אינו רוכש לו שם הראוי להתכבד במזרח, מפני שהקרן שלו קטנה גם בשביל בנק מזרחי.  כדי לסדר את הבנקים שלנו באופן היותר טוב וניכר בעולם המסחר, הצעתי שהיק"ב יקנה מניות של האפ"ק עוד על סכום מאתים אלף לירות שטרלינג ויהי אז להאפ"ק קרן של שלש מאות אלף לירות שטרלינג – קרן הראויה להתכבד בה בארצות המזרח.  היק"ב ישאר מוסד המחזיק מניות של בנקים אחרים, כמו שמקובל באנגליה, והאפ"ק יעשה את כל העסקים שהיק"ב עושה כעת באירופא.  התוצאות תהיינה, שהיק"ב ישאר כלי שרת של ההנהלה הציונית וישגיח על העסקים, שהחברות המשועבדות לו עושות, וכשתבא העת וההסתדרות הציונית תכנס בעוד עסקים אחרים ותיסד עוד חברות מיוחדות, תהיינה גם אלו תחת ההשגחה העליונה של היק"ב.  והאפ"ק כשיהיה בנק עם קרן של שלש מאות אלף לי"ש, ירכוש לו שם טוב כבנק מזרחי, שעיקר עסקו הוא במזרח כלומר – בארץ ישראל, והמרכז שלו עושה עסקי שעה גם בלונדון.  ועוד דבר אחד ענין אותי בהצעתי זו.

מפני שהעסקים של היק"ב ושל האפ"ק היו נפרדים, קרו לפעמים חכוכים בין ההנהלות שלהם:  האחת חפצה להרחיב את עסקיה באירופה, והשניה – השתדלה להרחיב עסקיה היא בא"י, בשביל שכל אחת חפצה להראות על תוצאות יותר טובות, אבל כשכל העסקים יעשו ע"י בנק אחד יוסרו החכוכים האלו והיק"ב לא יפסיד כלל מזה, מפני שכל הרוחים של האפ"ק יבואו אליו, אחרי שהוא בעל המניות שלה.

מר קאן, המומחה האחד בין כל חברי הדירקטוריום שלנו בעסקי בנק, סמך את ידו על ההצעה הזו, אבל דירקטורים אחרים לא הסכימו אתנו וכך נשתקעה ההצעה ונשארה בארכיון של הבנק.

בין ההצעות השונות שיש להן בסיס כספי, שערכתי לטובת הרחבת הישוב והגדלת האמצעים הכספיים של האפ"ק, היתה בתקופה זו (שנת 1910) גם ההצעה ליסד על יד האפ"ק חסכון כספים של אנשים פרטיים, דוגמת אחריות קרנות, הנהוגה בחברת האחריות בכל העולם.  בענין זה הכנסתי לדירקטוריום של האפ"ק הצעה זו:

הרעיון של אחריות החיים – כלומר אחריות קרנות לנדוניא, לימי זקנה וכדומה, – נפוץ מאד בין אחינו בארצנו.  בירושלים ויפו, ישנן אחת עשרה סוכנויות של חברות אחריות גדולות – אנגליות, גרמניות, אוסטריות, שוויצריות, וגם אמריקניות.  סוכנויות אלו, שולחות סוכנים לכל הערים והמושבות בארצנו, ורוכשות להן לקוחות הרבה, מן התושבים בכלל ומאחינו בפרט.  כפי שרואים אנו נפרעים בהבנק שלנו בכל שנה סלוקים בעשרות אלפים פרנק על חשבון הפוליסים.  בארצות אחרות עומדות הממשלות על המשמר ודואגות לכך, שהכספים הנקבצים ע"י חברות האחריות, ישארו בארץ וישמשו לחזוק המצב הכלכלי של תושבי המדינה.  אבל במדינתנו, בגלל חוקי הקפיטולציות, נוהג הפקר גמור בנדון זה, וכל חברה אוספת ומוציאה לחו"ל מדי שנה בשנה מה שהיא מקבצת אצלנו, והמדינה, העניה גם בלאו-הכי בכספים, הולכת ומתדלדלת על ידי זה יותר ויותר.  אחת עשרה חברות גדולות למיני-אחריות שונים, העובדות בארצנו אף אחת מהן אינה משקיעה את כספה בארצנו, אלא עוזרות יחד לדלדול הארץ וחורבנה.  בארצות הנאורות, במקום שהעזרה העצמית כבר באה לידי התפתחות ידועה, שם הספיקו כבר להעריך את הנצול הזה, אפילו בנוגע לחברות אחריות מקומיות, והתחילו ליסד חברות אחריות הדדית, ומשתדלים להשתחרר מן החברות הפרטיות.  ברוסיה, למשל, מתקימות כבר חברות אחריות הדדיות לכמה מעמדים (לפקידי מסלת הברזל וכו').  כיוצא בזה בגרמניה ובעוד מדינות שונות.  והטעם הוא פשוט ודי מובן: הלא חבריות האחריות האקציונריות, שההתחרות גדולה ביניהן, מפזרות הרבה כסף לתעמולה ולמשכורת גבוהה לסוכניהן ועמיליהן, ואחרי כל זה הן מחלקות גם דיבדנדה גדולה על מניות החברות, והרי את כל הריוח הזה אפשר לחשוך לטובת המובטחים ביסוד חברות-אחריות הדדיות.  ואם בארצות אחרות, ששם בכל אופן נשארים הכספים בארץ והם חוזרים חלילה לחזוק המדינה, משתדלים להשתחרר מחברות האחריות הפרטיות, – אנו על אחת כמה וכמה צריכים להשתדל לסדר מוסדים כאלו שישאירו הכספים בארצנו.

אנו בארצנו לא נוכל ליסד חברה אקציונרית לאחריות, מפני שלא נוכל להשיג את הרשיון ולא את הכספים הנחוצים לברוא קרן גדולה כדי התחרות עם יתר החברות העשירות, וגם חברה הדדית לא נוכל לסדר, משום שקשה מאד להשיג אשור מצד ממשלת טורקיה ליסוד איזו חברה שתהיה.  לפתרון השאלה הקשה הזאת, שיש בה תועלת מרובה לישוב היהודי, הצעתי לסדר בהבנק שלנו מחלקה מיוחדת לקבלת פקדונות לזמנים ארוכים.  זהו מעשה קטן, אבל ברבות הימים יוכל להתרחב באופן משביע רצון, על פי תנאים אלו:

הבנק יתן תעודות, כעין חוזה בין הבנק ובין המפקיד, אשר על פיהן יתחיב מקבל התעודה, המפקיד, להכניס במשך מספר שנים, בכל שנה ושנה, בפעם אחת או בשתים שלש פעמים במשך השנה, סכום קצוב, והבנק מצידו יתחיב לשלם להמפקיד בכלות מספר השנים הקצוב, סכום ידוע שיצטרף מן התשלומים השנתיים בהוספת רוחים, ארבעה למאה לשנה.  למשל, עפ"י החשבון שעשינו הנה אם יכניס לנו מפקיד אחד

                 במשך 20 שנה 33.70 פ"ר כל שנה.

                   "      19   "   36.25  "    "    "

                   "      18   "   39.00  "    "    "

                   "      17   "   42.15  "    "    "

                   "      16   "   45.70  "    "    "

                   "      15   "   49.75  "    "    "

אז יקבל מן הבנק אחרי עבור הזמנים האלה 1000 פרנק.  תנאים אלו הם הרבה יותר טובים מהבטחת קרן של 1000 פרנק בחברות אחריות אחרות, – פשוט, מפני שאנו הנחנו לבסיס ארבעה למאה, בשעה שהם משלמים רוחים פחות מזה.  אמת הדבר, כי אנו יכולים לקבל רק פקדונות לשלם בסוף מספר שנים ידוע (זה נקרא אצל החברות "בטחון עד שיחיה"), אבל אין אנחנו יכולים לקבל עלינו לשלם, במקרה כשימות המפקיד, כל הסכום הקצוב, מפני שאין אנו חפצים לקבל עלינו הריסק בענין זה.  במלים אחרות: אצלנו אין זה "הבטחה" במלא מובן המלה הזאת, כמו אצל חברות אחריות, אלא "חסכון", אבל סוף סוף התוצאות תהיינה טובות בשביל המפקיד או המבטיח "עד שיחיה", ובמשך הזמן, כאשר נלמד לדעת את הענין הזה, אזי נרחיב חוג פעולותינו ואולי נמצא דרכים בשביל סוגי הבטחה אחרים.  חושבים אנחנו, כי הבנק שלנו בשמו הטוב ימשוך בארצנו מבטיחים רבים או, כמו שאנחנו נקרא להם, "מפקידים לאורך זמן", ולא זה בלבד, אלא על ידי פרופגנדה ידועה – לא צעקנית, אלא מתונה – נרכוש לנו מפקידים גם בחוץ לארץ, ואז תצא מזה תועלת כפולה: להמפקידים – שיהיו להם תנאים יותר טובים, ולנו – יתרבו פקדונות כאלו שלא ידָרשו מאתנו במשך כמה וכמה שנים, ויהיה באפשרותנו להשתמש בכספים אלה לשם עסקים בטוחים, לטובת הישוב היהודי.

אנחנו לא נצטרך להוציא הוצאות על סוכנויות ורקלמות, אולם בכל זאת נכינו מחשבון הרוחים של כל פקדון מפרנק עד שני פרנקים, ויהיה ביכלתנו לכסות ההוצאות שתהיינה קשורות בעסק הזה.

ההצעה הזאת היתה לפני ישיבת הדירקטורים בשנת 1910 ולצערי לא נתקבלה להוציאה אל הפועל.

________

 

פרק ל"ד

המצב הכלכלי בארצנו. – בעבודת האדמה. – בנטיעות. – מסחר יפו. – קרידיטים. – פועלים. – עבודת יק"א. – חברת חו"צ ברוסיא. – הגימנסיה העברית.

כששב וולפסון מארצנו במרץ 1907 הכריז, כי במשך הקיץ הבא יאסף הקונגרס השמיני.  עד הקונגרס, כידוע, היו כל העסקים טרודים בתעמולות ובאסיפות מפלגתיות.  בקונגרס דברו הרבה על עבודות מעשיות בארצנו ואחרי כן, כנהוג, נסעו כל העסקנים איש איש לביתו ולעסקיו.  כל ההצעות וההחלטות נשארו בהפרטיכלים של ההסתדרות;  נשארו ג"כ בלי תוצאות כל ההצעות וההרצאות שכתבתי והוספתי לכתוב על עבודות שונות בארצנו, והעבודה בארצנו נשארה בתחומים צרים כשהיתה, כמו שיראה הקורא מהרצאתי להדירקטורים בראשית שנת 1908.

המצב הכללי.  ארץ אבותינו מתעוררת משנתה על ידי העולים החדשים מקרוב באו ועל ידי ילידי הארץ עצמם.  לא מעט הועילה להתעוררות זו מסלת הברזל חיפה-דמשק.  הבידואי בשדה התעורר לקול הצפירה והתחיל לעבוד אדמתו, הפלח בכפר מתחיל להבין טיב העבודה – השתילה והנטיעה, והגרמני היושב פה משתדל להשיג את היהודי ובקדחתניות הוא ממהר לשתול פרדסים וגנים.  גם הממשלה המרכזית נוטה לריפורמות.  בסוף הקיץ באה פקודה מסטמבול לערוך חשבון הכנסות העשור במשך חמש השנים האחרונות ולמצוא את ההכנסה הממוצעת, למען העמיד את הכנסת העשור על סכום קצוב מכל דונם.  תקנה זו, אם תצא אל הפועל, תהיה באמת ישועה גדולה לאכר ולנוטע, הרובץ כעת תחת סבל המס הכבד, אשר יעמיסו עליו מדי שנה בשנה חוכרי המס או פקידי הממשלה.  אולם הפחה הירושלמי, התנגד לתקון הזה, וכתב לממשלה המרכזית, כי אם יוכנס התקון הזה, תעבור כל הארץ לידי היהודים.

בעבודת האדמה.  על ידי זריעה ונטיעות יש לציין הטבה ניכרת במושבות אחדות.  למיום שהסירו מהם את האפטרופסות של חובבי ציון ושל פקידי הנדיב, אכרי מושבות אלו הולכים ומתחזקים, ולמיום שחדלו ללַמֵד אותם הם לומדים מעצמם ורואים ברכה בעבודת האדמה הפשוטה.  בני גדרה חרשו את האדמה החדשה, שקנו בכסף, שקבלו בעד עקירת גפניהם, וראו יבול טוב.  אחריהם באו אכרי פתח תקוה, שעיקר עבודתם נטיעות, וזרעו אדמתם חטים ושעורים ועוד חכרו קרקע מנחלת פיגא, ושלמו ארבעה פרנק דמי חכירה לדונם.  פסיעות גדולות ויותר מוצלחות עשו בני המושבות אשר בגליל: ימה, מסחא ומטולה, המושבות החדשות האלו של הנדיב, אשר עיקר יסודן היה לשם חרישה וזריעה, נוכחו כעת, אחרי שתים שלש שנות עבודה, כי לא על הנטיעות לבד יחיה פה האדם כאשר דמו בתחלה, וכי יש שכר טוב גם לעובד את אדמתו ומוציא ממנה לחם, וכי נתן תתן האדמה יבולה די פרנסתן בריוח ובכבוד.  ובפרט אם העבודה היא יותר קולטורית ולא פרימיטיבית.

נטיעות.  בראשון-לציון, פתח-תקוה, רחובות וגדרה שעקרו בשנה שעברה הרבה גפנים – רובא דמינכר מהאכרים נטעו שקדים וזיתים, והמעוט –נטעו פרדסים.  הרבה שקדים וזיתים נטעו גם כן ברחובות ובכפר-סבא (על יד פ"ת) על הקרקע שקנו בשנה שעברה, וקצת נטעו אצל ועד-חנין וחדרה.  ממון הרבה השקיעו היהודים בנטיעת פרדסים בפ"ת וסביבותיה, ומושבה זו הולכת ושגשגת ופורחת מיום ליום.  ראוי להזכיר פה את "אגודת-נטעים", אשר חבריה הם תושבי ארצנו, הרוכשים להם קרקעות ונוטעים עליהן נטיעות, ואת האגדה "בכריה", שסדרו השקאה במדה גדולה מנחל הירקון (עוג'ה) ונטעו פרדס גדול בן 600 דונם.  ועוד חדוש אחד חשוב הנהיגו, כי נטעו שטח הגון עצי תפוחים, אגסים ואפרסקים מן המינים המשובחים באירופא.

מסחר יפו נתגדל בשתי השנים האחרונות.  הסכום הכולל של האכספורט והאמפורט, שבשנת 1903 (השנה הראשונה לפתיחת מפעלנו פה) היה 762.110 פרנק, עלה בשנת 1906 לסכום הכולל 1,160.000 (500.000 אכספורט, 660.000 האמפורט), וחלק גדול לפי הערך לקחו היהודים במסחר הזה בעזרה הכספית שנתנו לסוחרים, ע"י האקרדיטיבים שפתחנו להם וע"י נכיון השטרות של קוני הסחורות.

במשך השנה שעברה עמדנו במשא ומתן עם יזמות שונות בישוב היהודי ונתנו הלואות שונות: ששה עשר בתי חרושת גדולים וקטנים ובכללם טחנות, קבלו מאתנו הלואות עד לערך 290.000 פרנק;  ארבעת היקבים קבלו לערך 77.000 פר';  חברת "גאולה" (לקנית קרקעות) וחברת נטיעות ובעלי פרדסים – לערך 355.000 פרנק;  שלש חברות בוני בתים לערך 68.000 פר';  ארבע מושבות ביהודה והגליל קבלו הלואות עד הקציר והבציר בסכום 89.000 פר';  קופות מלוה – 253.000 פר';  אכרים יחידים גדולים וקטנים – 215.000 פר'.  בס"ה נתנו איפוא הלואות לטובת הישוב בענפיו השונים בסך 1.347.000 פרנק, וההלואות האלה חזקו את מצב בני הישוב בבית ובשדה בעיר ובכפר.  ע"י הלואות אלו השתדל הבנק להרחיב את עבודת האדמה, חרושת המעשה ומסחר בין היהודים בא"י.  אלא שנתן הלואות לכל אחד במדה קצובה לפי הדרוש לו, אם אך היתה ללווה תקוה להתבסס ולעמוד על רגליו.

פועלים.  צעירים רבים מצאו וימצאו תמיד עבודה אצל האכרים והנוטעים במושבות, והללו מבכרים אותם תמיד על הערבים.  המצב היה עוד יותר טוב, לולא חדדו הפועלים בעצמם את היחס ביניהם ובין האכרים במאמריהם החריפים בעתוניהם ובנאומיהם, באסיפותיהם וכדומה, המטילים שנאה, קנאה, ופירוד בין האחים.

היק"א עסקה בשנה זו בשכלול הקולוניסטים שנשארו במושבות, שהתקימו רק על הנטיעות;  סדרה את ענין מסירת היקב למושבות;  עזרה בהלואות לקנית קרקעות;  לבני גדרה בסך 40.000 פרנק;  לבני ועד חנין – 15.000.  ובכלל רואים אנו נטיה מצד הנדיב ועושי רצונו לקנות קרקעות ולהגדיל את הישוב ע"י עבודת האדמה וחרושת המעשה.

חברת חובבי-ציון ברוסיא קנתה בשנת החשבון אילו מאות דונם קרקע בנחלאות ביר סלים ופיגא.  עיקר עבודת החברה הזו, כמו שבארתי בהרצאותי הקודמות, היא על שדה החנוך.  אבל עלינו לציין כאן, כי מפני האמצעים המצומצמים שלה, רכזה חברה זו את כל פעולותיה רק בבית הספר ביפו, בעוד אשר במושבות – החנוך עזוב.  נחוץ מאד, כי חברה גדולה ובת סמך תקח על עצמה את ענין החנוך עפ"י פרוגרמה מסודרת, שיהיה בה חנוך לאומי ומעשי, כמו שחויתי כבר דעתי בענין זה בהרצאותי הקודמות.

חברת העזרה הברלינית, בשל בקורו של הד"ר פאול נתן, כפי הנראה תגדיל את פעולותיה בארצנו ותרחיב את רשת בתי הספר שלה.  אם תהיה היא המוסד הנחוץ לנו להטבת החנוך, אין אני בר סמכא לשפוט על זה. – חברה זו אומרת ליסד חוה לעבודת האדמה בשביל חניכי בית היתומים של למל אשר בירושלים.  לתכלית זו היא עומדת אתנו במשא ומתן בדבר קנית שמונה מאות דונם קרקע בפיגא, אשר על יד פתח-תקוה.

הגימנסיה העברית, שעליה דברתי בהרצאתי הקודמת, משכה בשנה זו כמאה תלמידים מיפו ומהמושבות.  גם מרוסיה באו קצת תלמידים לשמע שמה של הגימנסיה.

______

 

פרק ל"ה

עסקי האפ"ק ביפו, ירושלים, בירות וחיפה. – הבהלה מצד המפקידים בירושלים. – גאולת הארץ. – חרושת המעשה וריקלמות מופרזות. – הכרזת הקונסטיטוציה בטורקיה. –  אבעבועות של בורית.

גם בשנה שעברה, שנת 1908, לא הביאו האסיפות השונות בארצנו וחוצה לה תוצאות ניכרות לישוב היהודי בארץ ישראל.  באו רק סוחרים קטנים ומלאו רחובות יפו וחיפה חנויות קטנות, ולא נשאר לי אפוא להרצות לפני הדירקטורים בראשית שנת 1909, אלא רק בנוגע למה שנעשה בתוך הישוב, שהתקים.

ביפו, ירושלים, חיפה וחברון וכן גם בבירות מתרחבים עסקי האפ"ק בהדרגה טבעית, אלא שבסוף חודש נובמבר נתעכב המהלך הרגיל על ידי:

בהלה מצד המפקידים בירושלים, שהחלו פתאום לדרוש פקדונותיהם מאתנו.  במשך שבוע אחד היה משרד האפ"ק מלא מַפקידים וכל אחד דרש את כספו חזרה.  אנחנו הבאנו צרורות זהב מיפו ומבירות ושלמנו לכל הדורשים, אפילו לאלה שזמן הפרעון להם לא הגיע עדין, ובמשך שבוע שלמנו כחצי מליון פרנק.  הבהלה היתה גדולה, ואף על פי שכל הפקידים עבדו רק בעריכת כל חשבון וחשבון של המפקידים, ועל שלחן הגזבר היו מונחים צבורי זהב, בכל זאת דחקו איש את רעהו על יד הקופה וכל אחד מִהר לקבל את כספו, מיראה פן יתם הכסף עד אשר יגיע תורו לבוא אל הקופה.  אחרי ששה-שבעה ימים עברה הבהלה גם כן פתאם, וכעבור זמן מה החלו המפקידים להביא את פקדונותיהם אלינו חזרה.

אחרי שעברה הבהלה הוספתי ללכת בדרכנו שהתוינו לנו בעבודתנו לטובת הישוב היהודי, ונתַנו הלואות לאכרים ולנוטעים, לבעלי בתי חרושת ולסוחרים וכן גם למוסדות החסד וההשכלה, לכל אחד לפי ערך הכנסותיו השנתיות, עד שנתקבלו תקציביהם מחוץ לארץ –, לבל יצטרכו לבוא בעת הצורך למלוי ברבית קצוצה.

מלבד האגודה הקואופרטיבית "הפרדס" הנזכרת למעלה (פרק כ"ג), נתיסד בשנה זו עוד קואופרטיב "המרכז" למשלוח תפוחי זהב לאירופא ונתנו גם לאגודה זו הלואות שונות, כדי שיהיה ביכלתה לעזור לחבריה בעונת העבודה בפרדסים, וכן גם לקנית תבות, ניר וכדומה חמרי אריזה.

נתנו ג"כ הלואות לאגודות משותפות שנתיסדו כדי לקנות שעורים, זבל וכדומה ולממכר יין.  נתַנו עזרה כספית לחברת "גאולה" לקנין קרקעות ובעזרת הלואותינו נבנו הפרורים החדשים בירושלים, זכרון משה ואחוה המכילים כששים בתים.

מלבד הדברים האלה, אין לי, לצערי, לרשום אילו עבודות נכבדות להישוב היהודי, ואלה הענינים שאדבר להלן בודאי לא יוכלו לתת לנו ספוק.

גאולת הארץ.  אנחנו מצדנו עשינו כל מה שאפשר היה לעשות בנידון זה;  הרחקנו את הסרסורים, שאכלו ממון רב של ישראל ע"י קניות שונות, וסדרנו את ענין קנית קרקעות על ידי אנשים בקיאים בטיב האדמה בארץ.  אבל לצערנו לא נעשה במקצוע זה, היותר נכבד בתנועתנו, כמעט מאומה, מלבד חלקת אדמה אחת לבנין בתים ביפו.  גם אחרי ההריגות ושפיכת דמי אחינו בשש מאות ושלשים ושמונה מקומות ברוסיה לא קנו היהודים העולים אפילו שש מאות שלשים ושמונה דונם קרקע...

בחרושת המעשה הביאה לנו השנה שעברה ג"כ תוצאות לא טובות.

אם סבת העכובים בגאולת הארץ היתה, מפני של היו יהודים, הנה סבת אי-הצלחת בתי חרושת הנזכרים היא, מפני שלא היו אנשים;  לא היו אנשים אשר ידעו דין וחשבון למעשיהם ומדה וקצב לעסקיהם.

שני אינז'ינרים צעירים, שלא שמשו כל צרכם בעולם המעשה, באו לארץ, עשו חשבונות בדבר אילו ענפי חרושת המעשה ולא נתנו אל לבם להבין, כי אי-אפשר להשקיע ממון רב יותר מדאי בבנינים בשביל תעשיה, שעדיין לא נדע תכונתה פה בארץ.  לו התחילו במעשים קטנים, אז היתה חרושת זו מתרחבת במשך שנים אחדות פסיעה אחר פסיעה.  אבל הריקלמה וההכרזה – נגע צרעת זה שפשה בגופנו – דרשה לבנות בנינים גדולים ולהוציא הוצאות גדולות, וסוף סוף אין עתיד ליזמה זו...  ואינז'ינר אחר התקנא במעשה האינז'ינרים הראשונים, ונכסף גם הוא לעבוד עבודה ציונית ולהעשיר את עמו ברוחים גדולים, וקם והלך לפריז ומצא שם שוטה או פשוט איש הבהול לרוחים, והציע לפניו חשבונות מוגזמים בדבר סניף אחד של חרושת המעשה.  נפתה האיש והלך ויסד בפריז חברה ומצא יהודים שנתנו לו אמצעים, והאינז'ינר המגזים לקח את הכסף ובנה בארץ ישראל עוד "פבריקה" אחת, שנשארה כעת כמצבה חיה המעידה כי יש אמנם יהודים בינינו, הנותנים כסף לטובת הרחבת ישוב היהודים בארצנו, אבל יחד עם זה היא מעידה כי יש גם מקולקלים בינינו, המאבדים מה שנותנים להם...  ועוד מקרה:  ליהודי היה שייך בית מלאכה לחרושת ברזל ותקון מכונות.  בית המלאכה התקיים כעשר שנים ונתן עבודה לכמה עשרות פועלים, אף קבל הלואות כסף מאתנו ובודאי היה הולך ומתרחב בדרך טבעי להיות לברכה בארץ, דוגמת בית המלאכה ממקצוע זה השייך לגרמני.  אבל כשבאה תקופת חרושת המעשה בארצנו, ביחד עם הכרזתה הצעקנית, קמו עסקנים אחדים מתוכנו והפכו את בית המלאכה הזה גם כן לפבריקה ויסדו חברה אקציונרית ושלחו מהכא להתם חשבונות צעקניים בקירוב בנוסחא כזאת: מי כאן החפץ להתעשר ומי כאן החפץ לחיות בריוח ובשלוה בארץ ישראל – ילך ויקנה אקציות של בית החרושת פלוני.  ובאופנים אלו עלה בידם למכור אקציות בסכום כדי 200.000 פר', ועוד כסכום הזה קבלו בהלואות מכל יתום ויתומה ואלמנות וזקנים, שבאו למות בארץ ישראל.  וכשנתרבו הכספים נתרבו הפקידים, ומהם עסקנים לשם "חבת ציון", והלכו וקנו להם מכונות שלא היה בהן צורך כלל, ונתרבה מספר הפועלים בהפבריקה, לא מפני שהיתה עבודה בשבילם, אלא מפני שכלל ישראל התעסק בפבריקה זו, ועל כן צריכה להיות שם עבודה בשביל כל החפץ להחזיק בפטיש ובסדן, אעפ"י שאיננו יודע המלאכה.  ושכר העבודה הגדילו על סמך הרוחים הגדולים, האמורים בחשבונות.  וכך התעסקו העסקנים שלנו ועבדו עבודתם לטובת כלל ישראל ולטובת הישוב, עד אשר פסקו המלוים לתת כסף, אז באו עסקנים אחרים והתבוננו אל החשבונות וראו ונוכחו לדעת, כי לא דבים ולא יער – לא רוחים ולא דיבידנדים, ורק חבורה גדולה של פקידים האוכלים ואינם עושים, של פועלים שאין להם עבודה ומכונות שאין בהן צורך וסחורה שאין עליה קופצים...

ועוד עסקן בא לשמע האינדוסטריא המתרחבת בארץ ישראל, וחכר טחנה בירושלים, קנה מכונות בלי מומחה, ובנה בנינים בלי ארדיכל – ולא נשארו לו אמצעים במה לנהל את העסק, וההכרזה והריקלמה דרשו גם כאן פקידים והוצאות מרובות, למען אשר רבו הקופצים על האקציות של החברה החדשה, שתוסד בעזרת הריקלמה.  וכך כלתה פרוטה מן הכיס וגם המלוים עמדו מתת כסף, ובמשך שנה אחת פשטה את הרגל ואכלה כסף זרים כשמונים אלף פרנק.

אלה הן בקיצור תולדות יסוד חרושת המעשה בארצנו על ידי הכרזה והגזמה.  אמנם יש ויש אילו ענפי חרושת המעשה, שיש באפשרותם להתרחב ולהתגדל ולהיות למקור פרנסה לאחינו, אולם ענפים אלו צריכים להתרחב בדרך טבעית, על ידי אנשים מומחים, כל אחד במקצוע שלו, ושיהיה לכל אחד הכסף הנחוץ להנהלת העסק, והעיקר – כי האיש הבא לבנות בית חרושת יעשה זאת רק בשבילו, בשביל פרנסת עצמו, ולא לטובת כלל ישראל;  לא בהכרזות ולא בסערה ורעש, כי אם בקול דממה דקה ובדעה צלולה ובידיעת החשבונות האמתיים.

הכרזת הקונסטיטוציה.  גם בזמן ההיסטורי הזה ראינו ונוכחנו, כי אין אנו חפצים במעשים, אלא רק בהכרזות וריקלמות.  ביפו, מקום הישוב החדש, היתה המחלוקת הראשונה שנתעוררה אחרי הכרזת הקונסטיטוציה – על הדגל.  היהודים העותומנים אמרו, כי עלינו להתאסף תחת דגל השויון והחרות, שהכריזו עליו מנהיגי המהפכה.  אבל הציונים יצאו דוקא בדגל ציוני, והרעישו עולמות על נחיצות הדגל.  לא דברו אז על קבלת נתינות טורקיה, על עבודה מעשית, שאפשר וצריך לעשות בארץ, על הסתדרות מקומית ואחוד כל הכחות בארץ לעבוד למטרה אחת.  לא!  העיקר היתה אצלנו ההכרזה!  וימים אחדים טילנו עם הדגל ונשארנו עם דגל בלי עם...  אחרי כן התחילו מלחמת הבחירות להפרלמנט הטורקי.  מי לא ראה זאת מראש, כי קומץ קטן של נתיני תוגרמה המפוזרים בכל הארץ, לא יוכלו לבחור במורשים להפרלמנט הזה, ובכל זאת ערכנו מלחמת בחירות ופזרנו כסף לתוהו ובהו.   מי לא ראה זאת, כי עזה, עיר שיש בה ארבעים אלף ערבים ומאה נפשות יהודים, אשר ששים מהם הם נתיני חוץ שאין להם זכות בחירה – כי בעיר זו אי-אפשר יהיה לבחור ביהודי להפרלמנט, ובכל זאת שלחו לשם יהודי גרמני, המדבר רק גרמנית, כי ינהל תעמולה לטובת בחירת היהודים...  וכך השתעשענו במעשי ילדות.  הפרחנו בעבועי בורית שנוצצו רגע לעין השמש ואנו תארנו בנפשנו, כי יש לנו כדורים – וסוף סוף יצאנו מן המערכה בבושת פנים ורכשנו לנו הרבה שונאים מבין תושבי הארץ.

וההכרזות והריקלמות האלו, שבחרו לדבר על מעשים גדולים מאשר לעשות מעשים קטנים אבל פוריים, נשמעו לא רק בארץ, כי אם גם בגולה.  משם באו אלינו הצעות גדולות – לקנות הרבה קרקעות, אף על פי שאי אפשר לקנות במדה מרובה, וגם לקניה קטנה אין כסף ואין אנשים;  ליסד בנק אגררי, אעפ"י שאין לנו לא יכולת ולא צורך בו;  ליסד עתונים גדולים, – עוד הפעם לצלצל באזני עם הארץ, רק לרעתנו וכדומה וכדומה, תכניות והצעות שאין בהן כל תועלת ובאו רק לשם רעש.  וכך רדפנו אחרי חומר למאמרים וקורספונדנציות במכה"ע –, רק לעשות רעש, וכאשר לא ברעש ה' – על כן היו פעולותינו מאפע...

_______

 

פרק ל"ו

הצעה לבנות פרור יהודי על יד יפו וללוות כספים לצרך זה מאת הציונים האמידים. – הקונפרנציה בקלן דחתה הצעה זו. – מכתב חוזר בענין זה להעסקנים הציונים ברוסיא. – הק"ק הסכים אחרי כן לתת הפקדון. – האפ"ק הלוה כסף לסדור בנינים צבוריים. – פרור זכרון משה ותלפיות בירושלים. – הצעה לועד הצירים בדבר בנין פרור בעזה.

ובמצב הקשה של העבודה להרחבת הישוב היהודי, שבארתי בפרקים הקודמים, האיר בשנת 1910 שביב אור בהתחלת בנין תל אביב, וראוי הוא המעשה הזה על כל העובדות שהשתלשלו בקשר עם שאלה זו – בנין פרורים מיוחדים בתנאים היגייניים טובים, – לקבוע לו פרק מיוחד ומפורט.

באחת מהרצאותי באוקטובר 1903 כתבתי להדירקטורים כדברים האלה:

בנין בתים בתנאים היגייניים טובים בשביל החוגים הבינונים והעובדים, היא השאלה היותר נכבדה בכל הארצות וכן גם בארצנו, ולפנינו היהודים בארצנו, הנה בנין בתים כאלו הוא אחד האמצעים למשוך מתישבים ולחזק את הישוב העברי.  עוד לפני עשרים ושלשים שנה, נבנו בתים כאלו בירושלים וביפו ע"י חברות שונות שאספו כספים קמעא קמעא בין חבריהם ובעזרת הלואות ממוסדות של צדקה וחסד, ופעמים רבות בהוספת הלואות מאנשים פרטיים ברבית גדולה.  אולם הפרורים האלו נבנו על מגרשים צרים ברחובות עקומים, בלי בארות מים טובים ובלא תעלות שופכין וכדומה, והלקויים האלה עשו את הפרורים החדשים שהוקמו באויר הבריא והיפה של ארצנו לקִני מחלות שונות.

בתקופה זו שאנחנו עומדים בה, עם הגדלת מספר היהודים הבאים להתישב בארצנו, נתחדדה השאלה הזאת ונחוץ מאד למצוא לה פתרון ולעזור להסוג הבינוני של העולים – סוחרים פעוטים, בעלי מלאכה ופקידים – בהלואות כספים בתנאים נוחים לבנין בתים, ואף גם להשתדל, כי פרורים כאלו יבנו בתנאים היגייניים בריאים וטובים.

הנסיונות שכבר נעשו בירושלים וביפו מראים לנו, כי הלואות כאלו, אם תנתנה לאלה שיוכלו להשקיע בבנין חלק אחד מכספם, הן בטוחות על צד היותר טוב ויסולקו במשך 15 – 18 שנה.

האמצעי היחידי להוציא אל הפועל בנין פרורים בתנאים טובים, – הוא להמציא לבונים הלואות לאורך זמן (נאמר 15 – 18 שנים) ברבית נמוכה.  הנסיון הראשון מצריך 150.000 – 200.000 פרנקים.  סכום כזה, לא יוכל האפ"ק להוציא בתור הלואה למשך 15 – 18 שנים, ולכן, לפי דעתי, יש להשתדל לאסוף בין החברים האמידים שבהסתדרות הציונית, את הסכום הנזכר ברבית 4 – 5 למאה, באחריות הבנק שלנו, ואנחנו מצדנו נלוה את הכספים האלו לחברת בנין בתים, באחוז אחד יותר ממה שנשלם אנחנו, כדי שהאחוז הזה ישאר לנו בתור ריוח בעד ערבותנו.  ראוי הדבר כי ישימו הדירקטורים שלנו לבם לענין הזה וינסו דבר בין העסקנים האמידים שלנו, אולי יעלה בידם להשיג את האמצעים האלו.

במשך שתי השנים הבאות (1904-5) הוספתי לעורר בין ידידים שאלת בנין בתים ולמצוא פתרון לשאלה הכספית, בקשר עם הלואה למטרה זו בתנאים טובים;  ובסוף 1905 כתבתי בהרצאתי להדירקטוריום, כי קבלנו הצעה מאת החפצים לבנות בתים, שהם מסכימים לקבל ההלואות לא בכסף מזומן, אלא באובליגציות, והם ימכרו בעצמם את האובליגציות.  האובליגציות תהיינה בנות 5 וחצי וישולמו במשך 18 שנה ע"י סלוקים שנתיים (קרן וריוח).  אם ימצאו הדירקטורים הצעתי זאת לנכונה, ויתנו לנו רשות להוציא אובליגציות על סכום מאתים-שלש מאות אלף פרנק ולתת אותן במקום כסף מזומן בהלואה על מספר קצוב של בתים שנקח במשכנתא, אז נוציא אל הפועל את תכנים בנין בתים ביפו ובחיפה, הנחוצים כל כך לטובת הישוב בערים.

החקירה והדרישה בענין זה מראה לנו, כי בית בעל שלשה-ארבעה חדרים, ביחד עם המגרש, יעלה לסכום 7000 – 8000 פרנק, והיה אם ישקיע בעל הבית 2500 עד 3000 פר' נתן אנחנו לו הלואה 4500 עד 5000 פר' למשך 18 שנה.  הסלוק השנתי יעלה לסכום 385 עד 427 פר' לשנה, – סכומים השוים לערך לדמי חכירת בית בן שלשה-ארבעה חדרים.  לכן תהיינה הלואות כאלו רחוקות מהפסד ויביאו תועלת גדולה להישוב היהודי בארצנו.

מהדירקטוריום של הבנק לא קבלתי תשובה חיובית על הצעתי, ולכן באתי במשך שנת 1906 בהצעה אחרת והיא:

כי הקרן הקימת תתן להאפ"ק פקדון ברבית ארבע למאה למשך 18 שנים, והאפ"'ק ילוה את הסכום הזה לבוני בית, כמובן, על אחריותו, ויקבל מהלוים חמשה אחוזים למאה, כדי שישאר לטובת האפ"ק אחוז אחד בעד ערבותו.  בארתי את הרעיון הזה לפני הדירקטוריום של האפ"ק (שהם היו אז גם מנהלי קרן הקימת, קודם שנתאשרה בלונדון כחברה בערבון מוגבל) ואמרתי בהרצאתי, כי מפני שכספי הק"ק מתרבים ואי אפשר להוציא את כל הכספים שלה רק על קנית קרקעיות, הנה מונחים האמצעים האלו בלונדון ברוחים נמוכים מאד (3 – 2/1 2 למאה).  אם כן הלא יותר טוב לתת חלק מהכספים שיש להק"ק, בתור פקדון לאפ"ק, למשך 18 שנה, בתנאי שאנחנו נוציא אותם להלואות לבנין בתים, ותצא מזה תועלת לק"ק, שתקבל רוחים יותר גבוהים, מאשר היא מקבלת כעת מן הכספים האלו בלונדון, ונוסף לזה תביא תועלת גדולה להישוב היהודי.  והוספתי לבאר, כי להאפ"ק אין חשש הפסד בעסק הזה, מפני כי דמי חכירת בתים יכולים לכסות ברוחה את הסלוקים השנתיים ואת האחוז למאה שהאפ"ק יקבל בעת טרחתו בזה העסק, כדרך הבנקים.

את הצעתי זו ביתר באור הבאתי אתי אל הקונפרנציה בברלין, בקיץ 1906, והראתי לדעת ג"כ, כי אם במשך זמן הפקדון יזדמנו להק"ק קניות כאלו, שידרשו את הכספים המופקדים אצלנו – דבר שיש לחכות לו זמן רחוק – אז יוכל האפ"ק והיק"ב ליתן לה את הכספים האלו בהלואה או בחזרה, מפני שסכומים כאלו, אפשר להבנקים האלו להוציא תמיד מעסקיהם.  אבל גם על הקונפרנציה הזאת דחו את הצעתי (ה"ה אוסישקין, צ'לנוב ושינקין) טענו כי כספי הק"ק צריכים להיות מוקדשים רק לקנין קרקעות).

את הצעתי זו דחו ידידינו, שבאו מארצות שונות ולא הבינו את חשיבות הענין הזה ותועלתו הגדולה, אבל אנכי לא נתיאשתי מהוציא אל הפועל תכניתי זו, ובשובי ליפו שלחתי, ביום ג' חשון תרס"ז, לה"ה אוסישקין, ברבש, גולדברג ופודלישבסקי, מכתב חוזר זה:

"נחיצות בבנין בתים בערי ארץ ישראל בכלל, וערי החוף כמו יפו וחיפה בפרט, מורגשת כעת הרבה מאד;  כי מפני העולים החדשים עלה שכר הדירות למעלה ראש, ורובא דמינכר מן המתישבים יושבים צפופים ודחוקים בשכונת הערבים – שכונות צרות ומלאות סחי ומיאוס. – זאת ועוד אחרת: חוסר בתים בנויים בטעם אירופי ורחובות מסודרים ונקיים – הם העכוב היותר גדול, אשר לא יתן להיהודי האמיד להשאר פה ביפו.  בעוד אשר התישבות אמידים דרושה מאד, מפני שהם, רק הם יוכלו להניח אבן הפנה להרחבת התישבות היהודים בא"י ע"י נטיעות מסחר וחרושת המעשה בערים ירושלים, יפו וכדומה.  אפס, כדי ליתן את היכולת לתושבי הארץ ולהמתישבים החדשים לבנות בתים ורחובות חדשים, יש להמציא להם הלואות באפותיקי של הבתים, בסכום השוה לחצי שוים או לא יותר משני שלישים.  ההלואות האלו בטוחות הן על צד היותר טוב, כי מחיר הבתים עולה תמיד, ונוסף לזה תשלום הקרן עם הרוחים במשך 15 – 18 שנה, לא יעלה יותר מכדי שכר הדירה בשנה, שמשלמים כעת ביפו ובירושלים לבעלי הבתים.

כידוע לכם הגשנו הצעה זו בדבר יסוד קרן לבנין בתים עוד באוקטובר 1903 לפני הדירקטורים של הבנק שלנו, אבל היא לא מצאה, לצערנו, אזנים קשובות.  בינתים נתרבו כספי הק"ק לישראל, והצענו כי תתן פקדון – מאתים עד מאתים וחמשים אלף פרנק – ברוחים נמוכים, בתנאי שנשלם לה את הסכום הזה, במשך 18 שנים בסלוקים שנתיים – קרן ורוחים, על מנת שנשמש בסכום הזה למתן הלואות לבנין בתים, ג"כ בסלוקים שנתיים במשך 18 שנים.  וכידוע לכם מהרצאותינו השנתיות, עמדנו בענין זה בחליפת מכתבים ארוכה עם לונדון וקלן משנת 1904.

בינתים נתיסדו בירושלים שתי חברות (זכרון משה ואחוה), שקבלו הלואה לקנית קרקע מן הקרן של מונטיפיורי בלונדון, והאפ"ק נתן להן בשנים 1904-1905 הלואות בסכום 115.000 פר' לערך והן בנו שתי שכונות מסודרות עם רחובות ומדרכות ובתנאי בריאות טובים.  אולם בזאת לא נמלאה הדרישה.  נחוץ מאד לבנות עוד שכונות טובות ביפו ובחיפה.

אעפ"י שהענין נמשך כמה שנים, בכל זאת לא נתיאשתי ממנו והבאתי הצעתי זו להקונפרנציה האחרונה בקיץ שעבר בברלין, והוכחתי בראיות ומופתים את הצורך להוציא אל הפועל הצעה זו מצד אחד, ואת האפשרות לפני הק"ק לתת להבנק שלנו את הפקדון הזה מצד השני.  אולם כל דברי לא הועילו והצעתי נדחתה.

במצב כזה, חפץ אנכי לחזור על הצעתי הראשונה בענין זה, היינו להשיג כעת הלואות לזמנים ארוכים, מאחדים מאחינו האמידים והעשירים ע"פ תכנית זו:

א) אנו פונים אל מספר ידוע מידידינו העשירים ונבקש מהם שכל אחד מהם יכניס פקדון ברבית ארבע למאה אל היק"ב או האפ"ק.  הקרן הראשונה נחוצה לזה היא לערך 200.000 פר'.

ב) הבנק יתן להמפקידים שטרי פקדון, בצורת אובליגציות, בסכומים 200 פר' כל אחת ויתחייב לשלם את הרוחים והקרן במשך 15 – 18 שנים, בתשלומים שנתיים ע"פ גורל.

ג) לכל אובליגציה יצורף גליון תלושים, שהרוחים על פיהם ישולמו בהבנקים הידועים באירופה, פעמים בשנה.

ד) מהכסף הזה יתן האפ"ק הלואות במשכנתא על הבתים, שיהיו מובטחים על שמו, ג"כ למשך 15 – 18 שנים, באופן כזה שהתשלומים השנתיים מהלוים יבטיחו ויספיקו לסלק את הפקדונות הנזכרים בסעיף א' יחד עם הרוחים.  האפ"ק יקבל מהלוים אחוז אחד יותר, מאשר ישלם להמלוים, ויהיה אחראי לפני בעלי האובליגציות לתשלום הקרן והרוחים במועדם.

אחדים מבתי החסד בירושלים הציעו לפנינו, כי הם יקחו מאתנו את האובליגציות האלו וימכרו אותם בירושלים וגם בחוץ לארץ, למען הוסיף בנינים על בניניהם הם.  אבל לא נוכל להתחיל בענין הנכבד הזה רק בשביל בתי-חסד.  ואף גם זאת, – הדירקטורים לא יסכימו להוציא אובליגציות קודם שנדע שיש קונים להן במחירן הנומינלי.  אולם אם נמצא לנו אזנים קשובות בין אחדים מבעלי היכולת בין אחינו שהם תמימי דעים אתנו, והם יקנו את האובליגציות האלו ויניחו יסוד מוסד ע"י הלואות לקרן איפותיקאית זו, אז נתחיל עבודתנו בלואות על בתים, ואין כל ספק כי ימצאו אחרי כן רבים מאחינו, אשר יקנו את האובליגציות האלו, ותהיינה כשטרות ערך עוברות לסוחר, אם לא בשוקי הכספים, הנה לכהפ"ח בין היהודים ומוסדותיהם.

יש ג"כ לקוות, כי אם נתחיל בדרך זו, יתפרסמו נירותינו בעולם המסחר וסוף סוף, כאשר תבוא העת ויהי ביכלתנו ליסד בנק איפותיקאי, תהי הדרך כבר סלולה לנירותינו בשוקי הכספים.

בהיות פה מר גוץ, חתנו של ויסוצקי, הצעתי לפניו, כי בית המסחר שלהם, בית ויסוצקי, יתן לנו הלואה על האופנים האמורים למעלה בסכום של מאה אלפים רובל כדי שהבית הזה יניח יסוד לקרן זו, שממנה תוצאות טובות להישוב היהודי בא"י.  הצעתי מצאה אזן קשבת אצל ה' גוץ ואמר לי, כי הוא ידבר בענין זה עם גיסו ה' צייטלין.  בעיקר הדבר הסכים להצעה, ואמר כי הוא נכון גם להשתדל לפני אחרים שישתתפו בקרן זו.

אחרי האמור למעלה אבקש מאת כ' שיתראה עם ה' גוץ או עם ה' צייטלין, וישתדלו בענין זה, כי אם לא יתנו את כל הסכום שבקשתי מהם, ישתתפו לכל הפחות בסכום הגון.  מלבד האנשים הנזכרים למעלה, תפנו נא בהצעתי זו עוד לאחדים מעשירי עמנו, החפצים בתחית לאומתנו, כי ישתתפו גם הם בקרן זו על התנאים הנזכרים למעלה.  והיה כאשר נראה, כי יש יסוד לקרן זו, אז נפנה אל אחדים מידידינו במערב אירופה.

בחרתי לפנות אליכם, אדונים נכבדים, ולא להשדרות הרחבות של עמנו מפני שני טעמים: ראשית, אין לי רשות בלי הסכם הדירקטורים, לצאת בהצעה כזו לרשות הרבים, בעוד אשר מכתבי זה נושא עליו חותם מכתב פרטי, וכאשר תהיה הקרקע מוכנת, נפנה אל הדירקטורים להציע להם זאת, וכן תתיחסו גם אתם למכתבי זה ולא תפרסמו אותו בדפוס.  ושנית, ברור לי, כי אם אפנה אל השדרות הרחבות ונפרסם ברבים, אזי בודאי יבוטל הענין הזה, אבל אם בידכם להשיג אמידים אחדים שישתתפו ביסוד הקרן הזו, אז יבואו האובליגציות ויסללו להן דרך בין העם.  והריני מחכה לתשובתכם.

חכיתי לתשובה, והתשובה החיובית לא באה...

בראשית 1907, כשהיה בארצנו מר וולפסון, הצלחתי להוציא אל הפועל את תכניתי.  הוכחתי לו במקום המעשה את הצורך הגדול בבנין פרורים עבריים על הערים ירושלים, יפו וחיפה והתועלת שיכולות להביא הלואות הק"ק לתכלית זו.  ה' וו. הסכים להצעתי והבטיח לתת להבנק שלנו פקדון מכספי הק"ק שלש מאות אלף פרנק בארבעה אחוזים למאה, למשך שמונה עשרה שנה.

בינתים נתיסדה ביפו חברה לבנין בתים ע"י מר ווייס וחבריו בשם "אחוזת בית", והם קנו על יד יפו, בדרך העולה לפתח-תקוה, כמאה ושמונים אלף אמות אדמת חול.  ובחיפה ג"כ נתיסדה חברת "הרצליה" לשם מטרה כזו וקנו מגרש על מורד הר הכרמל.  אלה ואלה שלמו מחיר המגרשים והתחילו לערוך תכניות לבנין פרורים, אבל חסר להם כסף לבנין הבתים.  הם פנו על ימין ועל שמאל ולא מצאו את הכסף הדרוש, עד אשר קבלנו את הפקדון הנזכר.

מן הפקדון הזה הקצבנו לחכברת אחוזת בית – היא תל-אביב – 250.000 פ"ר בחמשה למאה לשמונה עשר שנה, ולחברת "הרצליה" בחיפה 50.000 פ"ר גם כן בתנאים אלו, לבין פרורים על יד הערים האלו.  לכל אחד מן הבתים הקצבנו בתל-אביב 4200 פר' ולהבתים בהרצליה (ששם היה מחיר הבנין יותר גבוה) 5000 פ"ר לכל בית, – בתנאי שלהבונה יהיה מגרש לא פחות מאלף אמה, ששלם מחירו וגם את ההוצאה לצרכים הצבוריים – כמו דרכים, מים וכדומה.  ולבד זאת היה על הלוה להשקיע בבנין עצמו כשליש מסכום ההלואה.

הישוב היהודי בחיפה היה קטן מאד, ולא נמצאו אלא עשרה חברים שבנו עשרה בתים ולכן הסתדר הפרור יותר נקל, אבל לא הצליח ונשאר רק פרור קטן, הנקרא "הרצליה" עד היום הזה.

הרבה יותר גדולה היתה ההצלחה לתל אביב, שהיו בו בעת הראשונה כששים חברים.  אולם גם הטרדה היתה פה הרבה יותר גדולה.  חברי אגודת אחוזת בית, שקנו את שטח הקרקע הראשון, עבדו אמנם במרץ, אבל הם היו חדשים ולא ידעו את חוקי הארץ, ונכשלו בסרסור שאינו הגון והוא שנה מן התנאים כמה פעמים, עד שמחיר הקרקע עלה ליותר ממה שחשבו מקודם בשעת הקניה.  ערבי אחד התחיל לערער על הגבולים, והמשפט הזה דרש הוצאות בסכום כמה אלפים פ"ר, שהחברים לא יכלו לתת, מפני שכבר השקיעו את כספם בקנית הקרקע וההכנות לבנינים.  אבל האפ"ק הוציא אותם מן הסכסוך עם הסרסור, וגם הלוה להם להוצאות המשפט והחברה זכתה במשפט עם הערבי.

הרבה חברים דרשו הלואות יותר מכפי הסכום שנקצב ע"י האפ"ק (4200 פ"ר לבית), אבל הבנק עמד על דעתו וטעמו ונמוקו היה, להלוות סכומים כאלו שהסלוק השנתי מהם יהיה לערך בסכום דמי חכירת דירה לאנשים בינונים לשנה.  הבנק לא רצה ליתן הלואות יותר גדולות, כדי שהחברים יוכרחו להשקיע בבנינים כספים בסכומים יותר גדולים ולדחוק על ידי כך את עסקיהם הרגילים.  כמו כן הביא הבנק בחשבון, שהסלוקים השנתיים לא יהיו גדולים ולא יפלו למעמסה על הלווים, שע"י זה יוכל להפגע כל הנסיון הראשון הזה.  כל זה גרם למשא ומתן ארוך בין החברים והאפ"ק.  אבל סוף סוף נסתדרו ההלואות וחברי השכונה בחרו בועד עם מר דיזנהוף בראשו, שינהל את הענינים הצבורים.  האפ"ק נתן אמון בהועד הזה והלוה לו עוד סכומים שונים, והועד התקין באר ומכונות להספקת המים, ועשה כבישים ברחובות ומדרכות בצדיהם וכדומה, וסדר עניני המסים מהתושבים להוצאות צבוריות.  בחריצות נאותה מצד הועד ובעזרה כספית מהאפ"ק הצליחו לבנות כששים בתים ולסדר את כל הענינים הצבורייים עוד בשנים 1909 – 1910.

ההכנסות מהמסים וההוצאות הצבוריות נקצבו שנה שנה באספות כל חברי תל אביב, אבל ההכנסות לא נכנסו תמיד בזמן שהיו דרושים כספים להוצאות.  חוץ מזה היה דרוש במשך הזמן לבנות בנינים צבוריים ולקנות עוד מגרשים על יד מגרש תל אביב, כדי למכרם לעולם חדשים שחפצו להתישב בשכונה זו, – בשביל כל זה עמד האפ"ק עם ועד ת"א תמיד במשא ומתן, והלוה לו כספים בסכומים שונים.

בשנה זו, 1910, הכניס הק"ק לאפ"ק עוד פקדון בסכום 56.000 פ"ר כדי ליתן הלואות לעוד בנין עשרים בתים על יד תל אביב, 3200 פ"ר לכל בית, ע"פ התנאים הנזכרים למעלה.  האפ"ק בראותו, כי הנסיון הולך ומצליח, קבל את הפקדון ונתן הלואות לאלו הבתים בסכום 64000 פ"ר כלומר – הוסיף 8000 פ"ר מאמצעיו הוא. –

בסוף שנת 1911 כתבתי בהרצאתי להדירקטוריום כדברים האלו:

תל אביב כוללת שטח בן 202000 אמות מרובעות.  יש בה 94 בתים (מהם 13 בני שתי דיוטות);  מספר התושבים הוא 790 נפש, (360 גברים 430 נשים).  התקציב השנתי להנהלת הענינים הצבוריים (כמו הספקת מים, שמירה, נקיון וכדומה) עולה לסכום 12180 פ"ר.  בתל אביב בנויה הגמנסיה העברית, בית הספר לנגינה, גני ילדים, המשרדים הציונים וכדומה.  פה מתהוים ומפכים החיים העבריים החדשים, ופה מצלצלת השפה העברית, ובפרט בפיות הילדים, ופה ימצא לו היהודי סביבה עברית בתנאים טובים.

בסוף 1922, הכילה כבר תל-אביב שטח יותר משני מליון אמה, ועליהן עמדו 1056 בתים, מספר נפשות תושביה, ע"פ המנין באלול תרפ"ב, עלה ל-5630 בהם 1533פועלים, אומנים ובעלי מלאכה.  והשכונות הנספחות על תל-אביב 7232 נפש וביניהם 1588 פועלים ועוסקים במלאכות שונות.

באלול תרפ"ד כבר נרשמו בתל-אביב 1830 בתים, לבד כמאה בתים העומדים להבנות, ומספר התושבים הגיע ל 22000.

הממשלה הכירה את תל-אביב ושכונותיה לעיריה, והתקציב השנתי של ההוצאות הצבוריות (כמו מים, מאור, נקיון וכדומה) עולה לסכום 50000 לי"מ.

*   *   *

כמו שהזכרתי למעלה נתנו בשנים 1904-6 בירושלים הלואות בסכום 115.000 פרנק לערך, למשך עשר שנים, בתנאים נוחים לבנין בתים, ובעזרת הלואה זו בנו כחמשה ועשרים בתים ועשו רחובות יותר מסודרים ותנאים היגייניים יותר טובים מאלה שהיו נהוגים בשכונות שנבנו עד אז בירושלים.  אולם הצלחת תל-אביב עוררה את האפ"ק ליסד גם על יד ירושלים עיר מודרנית.

לתכלית זו, ובהשתדלות גדולה מצד ד"ר לוי, מנהל האפ"ק בירושלים, קנינו בשנת 1912 שטח של 196.000 אמות בדרך לבית לחם וחברון, על גבעה גבוהה, הצופה על פני ים המלח והרי מואב.  למקום הזה קראתי "תלפיות".  משטח זה קנתה חלק גדול החברה הגרמנית-הציונית לקנין קרקעות ע"י הד"ר רופין, והשאר קנו אנשים פרטיים.

בניין העיר נתעכב מפני המלחמה ומכשולים אחרים כנהוג פה בארץ.  אולם בשנת 1922 התחילו לבנות שם בתים.  הבתים הראשונים נבנו ע"י פקידי האפ"ק, שהשיגו הלואות מקרן קופת התגמולים, שעל יד האפ"ק, ובעת שאני כותב שורות אלו, נבנו שם כבר כשלשים בתים.  פה נעשו גם כן רחובות מרוצפים, מדרכות ושדרות, הובאו מים מבריכת שלמה, ונקוה כי במשך שנים אחדות תהיה השכונה הזאת היותר יפה על יד ירושלים.

*   *    *

כמו שהזכרתי בספרי זה, ראיתי בבנין שכונות יהודיות על יד הערים בארצנו, עבודה ישובית גדולה ונכבדה, ולכן כתבתי לועד הצירים בנובמבר 1919 הרצאה דלקמן:

יושבים אתם בתל-אביב ורואים ויודעים, עד כמה הצליח הרעיון של בנין בתים ופרור מיוחד ליהודים, להגדיל את רכוש היהודי בארץ ולהרחיב את הישוב.  ההתחלה היתה קטנה, – רק בששים בתים התחלנו ובמשך הזמן גדל והתרחב הפרור.  קרקעות רבות נקנו בסביבות תל-אביב, בנינים פרטיים וצבוריים הוקמו, אנשים חדשים באו, וכל אחד מצא לו פרנסתו, מי במסחר ומי בחרשת המעשה, והישוב מתגדל מיום ליום.  האפ"ק נתן הלואות בשביל כל הקרקעות שנקנו, נתן ג"כ הלואות לבנין הכבישים, המדרכות והספקת המים, וכל אלו ההלואות משתלמות מההכנסות.  בשנה זו הוסיף אפ"ק לתת הלואות למשך י"ח שנה לארבעה עשר בתים, שבנתה חברת בעלי  מלאכה ולששה בתים לאנשים אמידים לזמן קצר, ועל ידי זה נפסק שבתון הבניה, ופועלים רבים מצאו פרנסתם בעבודות שונות.

כל זה מראה לנו, כי בנין שכונות על יד הערים בארצנו, היא התישבות על יסודות בריאים;  זאת היא אמנם לא התישבות קרקעית, מושבות לעבודת האדמה, שאנחנו חפצים בהם, אבל גם להתישבות כזו יש ערך גדול, ובפרט שהתישבות זו אינה דורשת הוצאת כספים רבים, להניחם על קרן הצבי, אלא רק להלואות המוחזרות בדיוק, הקרן עם הרוחים, ולכן עלינו לעשות עוד נסיון בדרך זה, – נסיון בריא מן הצד המדיני והכלכלי.

הצעתי זו מתכונת לבנין עיר יהודית על יד עיר עזה.

העיר עזה רחוקה מן הים כשלשה-ארבעה קילומטרים.  הסביבה פוריה, האויר טוב מאד.  לפני המלחמה הוצאו מדי שנה בשנה מחוף עזה, שעורים ושאר תבואות, והובאו לשם עצים, ברזל ושאר צרכי בנין, סוכר, קפה, וסחורות ארג.  תושבי עזה עומדים בקשרי מסחר עם נגב הארץ ועם הבידואים אשר בחצי האי סיני.  לא רחוק מעזה עומד הכפר מגדל, שיש בו הרבה בתי אריגה העושים בצמר וצמר גפן, סחורות שונות.  לפני המלחמה היה בדעתנו לעשות מרכז יהודי בעזה, לישב שם מתחילה עשר-חמש עשרה משפחות, רובם בעלי מלאכה כמו נפחים, נגרים, אופים וכדומה, ובהמשך הזמן קוינו, כי ימשוך המרכז הזה גם סוחרים, שיתעסקו במסחר היוצא והבא, בקיאים בחרושת המעשה שייסדו שם בתי חרושת וכדומה, וגם אנשים שיקנו קרקעות ויתעסקו בגננות, בנטיעות ובעבודת אדמה במדה רחבה...

לתכלית זו פתחנו שם קודם כל סניף להבנק שלנו ועמדנו במשא ומתן עם סגן הקונסול הבריטי, שישב בעזה בקביעות, ומלאנו את ידו לקנות שטח קרקע על חוף הים, מקום עוגנות האניות הבאות והיוצאות, בשביל בנין פרור יהודי. –

באנו במשא ומתן ג"כ עם אומנים וסוחרים מתושבי יפו, שחפצו ללכת להתישב שם, בתנאי שנתן לכל אחד בהלואה כחמשת אלפים פרנק לבנין בית לשלם את הקרן והרוחים במשך 15 – 20 שנה.  אחדים מאלה יצאו לעזה, חקרו ודרשו את המקום ומצאו, כי אפשר להאומנים להתפרנס ולסוחרים לסחר את הארץ, ולא שאלו מאתנו אלא רק הלואות לבנין בתים.  בינתים באה המלחמה וההצעה הרחבה הזאת לא יצאה לפועל.

עתה נשתנו הענינים, יש להתחיל בהצעה זו באופן יותר רחב.  מציעים לנו כעת, לקנות שם כאלף דונם קרקע.  חושב אנכי, כי בהשתדלות ועד הצירים אפשר יהיה להשיג רשיון לקניה זו[13], אם יבארו לממשלה, כי חפצים אנחנו לבנות שם עיר חדשה ולהביא לשם יהודים, אשר בבואם להארץ לא יעוררו קנאה בעיני עם הארץ במספרם, וביסדם עיר חדשה לא יבאו בהתחרות עם אינם יהודים, אלא ייצרו מקורות פרנסה בשבילם, מקצועות מלאכה, חרושת המעשה וכדומה.

הקרקע הנזכרת, שתעלה באלף או אלף וחמש מאות לירה, תוכל לקנות הקרן קימת, ואח"כ יהיה עלינו להשיג סכום לא גדול, כשמונה עד שתים עשרה אלף לירות למתן הלואות לחמשה ועשרים – שלשים בתים, ואז נמצא בנקל מספר משפחות כאלו, מבעלי מלאכה, אומנים וסוחרים, שיניחו אבן הפנה לבנין העיר היהודית הזאת.  חפץ אנכי עוד הפעם להדגיש, עד כמה זה נחוץ מהצד הכלכלי והמדיני, כי היהודים לא יבואו רק אל הערים, שיש בהן כבר אוכלסין גדולים מיהודים, או אינם יהודים, אלא דוקא להפיצם מחוץ להעירות האלו.  הממשלה תראה, כי אנחנו יוצרים מרכזי ישוב חדשים, עם הארץ לא ירגיש את ההתחרות וכל אלה לא ידרשו מאתנו קרבנות גדולים, אלא רק סכומים מצומצמים לערך, בשביל הלואות.

ועוד דבר אחד: הבאים החדשים לא יהיו אנשי כפר, אלא אנשי מסחר וקנין, וע"כ עלינו להכין בשבילם ערים, והחרוצים שבהם יצאו מהערים אל הכפר, ופלך עזה מסוגל לזה.  התושבים בכפרים מעטים שם, וסביב העיר נמצאים שדות גדולים השייכים לאיפינדים היושבים בערים, מישור גדול שאפשר לעבוד את האדמה שם במכונות אירופיות או אמריקאיות.  אם תאמר ההסתדרות ללכת לקנות שם קרקעות ולישב שם אנשים, יעברו ימים ושנים, עד אשר תגמור את הקניות, וההתישבות ע"י ההסתדרות תעלה בכספים מרבים, כמו שהראה לנו הנסיון.  אבל אם נתקע יתד אחת במקום נאמן זה, ע"י בנין פרור אצל העיר עזה, אז יתרחב שם ישוב טבעי ובריא, ושלא יעורר קנאה ושנאה מצד הערבים.  היהודים שיתישבו בעיר יצאו ויקנו קרקעות בהפלכים שבדרום ארצנו ובהמשך הזמן יתרחב הישוב היהודי בכפרים ובערים ויגיע עד חצי האי סיני ועד מפרץ עקבה.

אם תקבלו הצעתי זו, אז אמהר לפתוח שם סניף הבנק שלנו, שנסגר בתחלת המלחמה ואפקיד שם מנהל, היודע את השפה הערבית ונמוסי הארץ, ויהיה הסניף החלוץ לישוב הבא ופקידיו יהיו לעינים להעולם החדשים. –

הצעתי לא נתקבלה, אבל אקוה כי ימים יותר טובים יגיעו לעבודה ישובית בארצנו ואז תבנה גם העיר הזאת והישוב היהודי יתרחב בדרום ארצנו, חלום שחלמתי עליו עוד לפני ארבעים שנה (לארץ אבותינו חלק ראשון צד 99).

 

_____

 

פרק ל"ז

הצורך ברכישת קונצסיות על עבודות צבוריות. – הבנק למסחר מתוך לקבלת קונצסיות. – תכניות האינג'ינר מאירס. – מי הירקון. מי מרום. – אל זרקה. – טראמווי בירושלים. – תחנה אלקטרית. – מסילת ברזל בין יפו ראשון לציון ופתח תקוה. – מזח על שפת הים ביפו. – בנין מחסנים. – חמי טבריה. – העברת הזכות של נתינת קונצסיות מירושלים לסטאמבול. –  עבודת קאגן בענינים אלו. –

רעיון רכישת קונצסיות מהממשלה בארצנו על עבודות צבוריות שונות לקח תמיד את לבבי.  ואחרי שלא עלתה בידי להוציא אל הפועל את התכנית הגדולה של חכירת נכסי השולטן, הנזכרת למעלה (פרק כ"ה) התענינתי בעבודות צבוריות שונות, שאפשר למשוך אליהן קפיטלים יהודים להעסיק בהם פועלים ולרכש על ידם השפעה על המצב הכלכלי והמדיני בארץ.  כדי שהתיינה תכניות מוקדמות בידינו בעת שידובר על יזמות כאלה עם הממשלה, עשינו חקירות שונות על ידי מומחים לעבודות אלו.  עוד באפריל 1904 מדד המהנדס ווילבושביץ, ע"פ פקודתנו, את כח זרם נהר הירקון אשר על יד פתח תקוה ויפו, אחרי כן במשך הזמן, עשינו תכניות ליבוש בצות שונות ובפרט בצות מי מרום.  חקרנו את כח זרם הירדן ומינרלי ים המלח, ערכנו תכניות להספקת מים בירושלים, לבנין טראמווי ביפו וירושלם, מסילת ברזל בין יפו וראשון לציון ופתח תקוה (התכנית האחרונה עשינו ביחד עם המשרד הארץ ישראלי), מֵזח על שפת הירדן, סדור חמי טבריה, טלפון ביפו וירושלם, ומחסנים לשמירת סחורות ביפו וחיפה.  בכל מקרה שבא לידי לבוא במשא ומתן עם הפחות השונים ביפו ובירות, עוררתי השאלה בדבר עבודות אלו, אולם תמיד נתקלתי בעכוב אחד חשוב: הממשלה לא חפצה לתת קונצסיות כאלו על שם האפ"ק, שהוא מוסד אנגלי.  גדולה מאד היתה זהירותה של הממשלה הטורקית לבל יכנסו האירופיים עם עסקים גדולים בארצם, ולכן החלטתי ליסד מוסד עותומני טהור, שהוא יהיה המתווך בינינו ובין הממשלה.  האפשרות ליסד חברה עותומנית בשביל עסקים כאלו באה אחרי מתן הקונסטיטוציה בטורקיה.  בשנת 1910 באתי במשא ומתן עם עסקנים אחדים מן הערביים ילידי הארץ, והם השיגו רשיון מהממשלה המרכזית בסטאמבול ליסד בנק בשם "בנק למסחר בפלשתינה" ועל פי תקנותיו היתה לו הזכות, מלבד עשית עסקי בנק רגילים, לקבל גם קונצסיות על עבודות צבוריות וגם להלוות כספים במשכנתאות על נכסי דלא נידי, כאשר יאושר החוק החדש, אשר על פיו מותר יהיה לחברות בעלות מניות לקנות על שמן נכסי דלא נידי או לקחתם באיפותיקה.

הקרן המאושרת של הבנק הזה היתה עשרים וחמשה אלף לירות טורקיות בתנאי להכניס את חצי הקרן לפני פתיחת הבנק.  כדי שתהיה לנו הדעה המכרעת בעסקי הבנק הזה, קנינו לנו שמונה מאות וחמשים מניות כל אחת בלירה אחת והלוינו ליתר בעלי המניות סכומים שונים על סך ששת אלפים מניות, בתנאי שזכות הדעה על פי המניות האלו תהיה לנו.  הכנסתי גם כן שנים מן הפקידים של האפ"ק אל הועד המפקח על הבנק הזה, והוא התחיל להתעסק בהשגחתנו בעסקי בנק רגילים.  אחרי כן עשינו עמו חוזה, אשר על פיו התחיב להשתדל לרכוש את הקונצסיות על הבאת מים לירושלים, מרכבות חשמל והארה חשמלית בעיר זו, והאפ"ק מצדו התחיב, אם התנאים של הקונצסיות יאותו לפניו, ליתן הכסף להוציא אל הפעל העבודות האלו.

אחרי אשר הגענו בעבודתנו זו למצב כזה, שהמוסד שלנו יכול לרכש לו קונצסיות שונות, החלטנו לעשות חקירות יותר רחבות ויותר מפורטות בדבר עבודות שונות.

לתכלית זו הזמין מר קאגן, בסוף 1909, את האינג'ינר מאירס, מומחה להספקת מים, תעול ויבוש בצות, והוא עשה חקירות טכניות שונות מפורטות, אשר הדפיסן במחברת מיוחדת בפרטיות, ותמציתן הנני נותן בזה:

מי הירקון (עוג'ה) אצל פתח-תקוה: עפ"י התכנית המפורטת של מר מאירס, אפשר לסדר השקאת ככר הנהר הזה, משני עבריו, בשטח מארבעים עד חמשים אלף דונם, ולנטוע שם צמר גפן ונטיעות אחרות הדורשות השקאה.  בכח זרם המים, אפשר לסדר תחנה אלקטרית חזקה, כדי להגביה את המים מהבארות, אשר בפרדסי פתח תקוה וגם לשם מאור.  מפני שאחינו יותר מסוגלים לעבודת אדמה  אינטנסיבית, חשוב מאד לישוב היהודי שישתמשו בקרקעות, שאפשר להשקות אותן, ודבר זה אפשר להשיג ע"י השקאת הככר הזה.  חלק מן הככר הזה שייך ליהודים וחלק לממשלה ולבדואים היושבים שם ואפשר לקנות אותן. – הוצאות היזמה הזאת לפי חשבונו של מר מאירס היו עולות במיליון פרנק וחצי המליון.

יבוש קרקעות מי מרום והשקאתן.  אגם מי-מרום נמצא בצפון ים כנרת ומחזיק חמשה עשר קילומטר באורך ושבעה ברוחב.  ככר זו כוללת שטח של מאה וחמשה עשר אלף דונם.  היא שייכת לממשלה ואפשר לקנותה, ואחרי יבוש והשקאה תהפך ג"כ לקרקע חשובה מאד לשם עבודה אינטנסיבית.  לפי חשבונו של מר מאירס, תעלה עבודת היבוש והדרכים וכדומה לסכום מן חמשה עד ששה מליונים פרנק (לבד מחיר הקרקע).  העבודות האלו תמשכנה שנים אחדות, ובמשך הזמן הזה יורגלו הפועלים אל אקלים המקום, ואז אפשר יהיה למסור להם חלקים חלקים לזרוע צמר גפן, קני סוכר וכדומה, וביחד עם זה ליסד בתי-חרושת לעבוד החמרים האלה.  על קרקעות ממין זה יוכל העובד להתפרנס בחלקים קטנים, ולכן אפשר יהיה לישב שמה מספר גדול של אכרים ונוטעים.

פפירוס ובצת הככר.  כידוע היה צפרוס פפירוס החומר היחידי לתעשית ניר אצל המצרים הקדמונים והנוצרים הראשונים.  ונתענין בחומר הזה בנוגע לאפשרות לעשות ניר ממנו.  שלחנו כמות מספיקה לחקירה להפירמות:  Clayton Beadle et Stevens  וגם  Crosset Beavan, R. W. Sindall , הכימאים המומחים והיועצים במקצוע תעשית הניר באנגליה, והם העריכו חומר זה ומצאו, שהוא טוב מאד לתעשית ניר וחבלים.  הפירמות הנזכרות הודיעו לנו, כי החקירות שישנן בידן מאנשים מומחים אומרות, שאפשר לקבל שם שני יבולים שלמים בכל שנה של פפירוס אמתי  Cyperus Papyrus, שיש לו ערך גדול במסחר.  מן המשא ומתן עם הממשלה נראה, כי אפשר לחכור את השטח למשך מעשרים עד שלשים שנים במחיר 460 לירות לשנה.  המקום הזה נמצא ברחוק 18 מיל מעיר החוף צור, ולכן לא יקשה לשלוח את החומר הזה לחו"ל.  משני יבולים אפשר לקבל מאה אלף טון פפירוס ואחרי שיתיבשו ישארו חמשים אלף טון.  גובה הפפירוס הוא 12 רגל ואפשר לחתוך אותו לחצאין, החצי העליון יפה לעשית ניר, והתחתון לעשית חבלים ועפ"י החשבון המפורט ששלחו לנו נראה, כי אפשר לקבל כל שנה חומר בשביל נייר וחבלים על סכום מאה שבעים ושנים אלף לירות.

יבוש והשקאת ככר הירדן מנחל זרקא ומהירדן:  ככר זו אפשר ליבש ולהשקות ולהשיג זרם אלקטרי מהקטרקטים אשר בנחל זרקא.  יש שם שרידי תעלות ישנות מימי הרומאים, ששמשו כפי הנראה ג"כ לתכליות אלו.

הספקת מים בירושלים:  הנחיצות במפעל זה בעיר כירושלים, שיש בה כשבעים אלף נפש, מובנת לכל.  לפי הצעת מר מאירס יש צורך כעת להביא מים ירושלימה, לא מנחל ערוב, שיש שם עוד שרידי התעלות מימי שלמה המלך, אלא ממעינות עין פארא (פרת), צפונית מערבית מירושלים, ולחבר את המפעל הזה ביחד עם:

תחנה אלקטרית:  שתספק במשך הלילה זרם בשביל המכונה להבאת מים לירושלים וגם מאור ובמשך היום למכונות הטרמוי בירושלם וסביבותיה.

מסילת ברזל בין יפו וראשון לציון ובין יפו ופתח-תקוה.  מושבות אלו קונות עצים לבנין, פחם ושאר דברים, ומוציאות יין, תפוחי זהב ושקדים.  מפעל זה יחובר עם:

מֵזח על שפת הים ביפו, במקום שאפשר יהיה לפרוק את הספינות המביאות משא מהאניות הגדולות ולטעון אותן.  על ידי סתום חוף הים בחול ואבנים, אפשר לרכוש שטח רחב ידים על שפת הים באורך עד המגרש השייך להבנק בצפון יפו, ואפשר יהיה לבנות שם בתים, חנויות ומחסנים.

בנין מחסנים, שיקבלו סחורות לשמירה ולסדר תשלומי המכס, יוכל לשמש גם כן עסק חשוב מאד אם יבוא לידינו.  

חמי טבריה: כידוע מפֻרסמים בסגולתם לרפא מחלות שונות.  אבל בתי-המרחץ הם ישנים ומלאים סחי ומאוס.  אם יבנו שמה מרחצאות מודרניים ומלונים על ידם, אזי אפשר להפוך את המקום השמם הזה למקום רחצה ממדרגה ראשונה.  מובן הדבר שכל המפעלים והעבודות, אי אפשר היה לקחת בידינו ולסדרן בפעם אחת.  אולם מצאנו לנחוץ ללמוד ולחקור את כל אלה המפעלים, כדי שתהיה היכולת בידינו להכנס לאחד או לאחדים מהן, בעת אשר המקרים והאמצעים יאפשרו את הדבר.

בדבר השגת הקונצסיה הזו החילנו להתעסק עוד בשנת 1906.  שלחנו כמות מים ממעינות מים אחדים להד"ר סנדלר בברלין ונקבל ממנו הרצאה מפורטת אשר חלק ממנה הנני רושם פה:

עפ"י האנליז שנעשה ע"י מומחים רואים אנחנו, כי יש בחמי טבריה הרבה סולפאט, וגם סולפור ומלח, וכל אלה מציגים את הכח הטירפיבטי של המים.

טמפרטורה: מדת חום המים היא בין 58.7 ובין 61.9 מעלות צלזיוס.  ראוי להעיר כי מעינות-הגפרית של פיסטיאן (הונגריה) המפורסמים למדי, מדת חום מימיהם רק 60 מעלות.

מינרלים: ישנם מעינות אשר למימיהם יש מתכונת מינרלית קטנה, ובכל-זאת פעולת הרפוי שלהם היא מוצלחת מאד, בשביל חולי עצבים, חסרי-תיאבון, רומטיזמוס, ודלקות כרוניות וכו' – בגלל מדת החום של המים שלהם.  חמי טבריה מכילים 303 גרם אלמנטים מינרליים לכל ליטר מים.

רדיו-אקטיביות: ההשפעה הרדיו-אקטיבית של חמי טבריה, יכולה להחשב לא פחות פעילה מזו של מעינות גשטיין וולדק, ביחוד לגבי חסרי תיאבון וחולי רומטיזמוס.

חומצת-פחם: לשבחם של המעינות ראוי להעיר כי, בניגוד למעינות הומבורג וקיסינגן, הם מכילים פחות חומצה פחמית.

ערך רב יש גם לברומין הנמצא בחמי טבריה במדה רבה.

לפי דעת המומחה הזה יש להזכיר, כי הפעולה הטובה של המעינות בעצמם נגרמת גם על ידי אקלים טבריה והסביבה, שהוא נוח מאד ורצוי למשחרי המעינות.

ההרצאה מדגישה כי השפעת חמי טבריה גדולה היא מאד ביחוד במקרים של מחלות כרוניות שנשתרשו כגון, רומטיזמוס, חוסר-טעם, נורלגיה, אקזימה יבשה וכו'.  כח הרפוי של המים מקורו בארבעה גורמים חשובים והם: א) הטמפרטורה הגבוהה. ב) כמות המלח והברומין הנמצאת בשפע. ג) כמות הגפרית. ד) הפעולה הרדיו-אקטיבית.

יתר פרטי ההרצאה החשובה הזאת מכילים מספרים והשואות מדעיים ביחס שבין חמי טבריה ובין מעינות הרפואה של בדן-בדן, קרייצנאך, הרצבורג, רייכנבאך, אויסזעע.

ביולי שנה זו התעסק בהשגת הקונצסיה מר וו. ויפנה אל האפ"ק לתת לו עזרה כספית ונשתוה עמדו.  אולם באותו זמן פנה גם אל פרופיסור וַרבורג ומר ולפזון שלח לי את ההצעה של מר וו. ומצאתי בה הגזמות גדולות, הן בההכנסות והן בההוצאות ולכן כתבתי לו במכתבי מן 5 נובימבר (1906), כי אמנם נכבד מאוד להשיג את הקונצסיה הזו אבל נחוץ לשלוח רופא וארדיכל מומחים ובקיאים, שיעשו את כל החקירות פה על המקום בנוגע למעינות עצמן ולבנינים שנחוץ לבנות.  הענין נשתתק, אבל אנחנו עמדנו על המשמר.  בינתיים נפתח פה המשרד הארץ ישראלי ע"י הד"ר רופין ויתענין גם הוא בהיזמה הזאת ולשם נסיון לקח את המרחצאות בחכירה על שם יהודים עותומונים שנה אחת.  המשרד לא הצליח בהחזקת החכירה הזו, שהביאה לו הפסד ויעזוב אותה, ונתחיל עוד הפעם להשתדל אודות השגת הקונצסיה לזמן ארוך ונמשך הענין איזה זמן, ובנתיים באה פקודה מקונסטנטינופול ששללה מאת ממשלת המקום את הזכות למסור קונצסיות לאֹרך זמן, ונדחה הענין לאילו שנים.

בשנת 1914 נדע לנו, כי יש היכֹלת להַוַלִי בבירות למסור קונצסיה זו למשך ארבעים שנה, ונבוא במשא ומתן עם הד"ר רופין ונשתוה עמו, כי המשרד יתן לנו לקחת קונצסיה זו בתנאי, כי כאשר יעלה בידינו לקחת אותה וליסד חברה בשביל סדור העסק הזה, נשלם להמשרד את ההפסד שהיה לו בחכירה זו, בסכום 4514 פרנק, במניות של החברה שניסד.  החילונו להשתדל אצל הוַלי בבירות, אולם מפני שגם הוא לא הסכים ליתן הקונצסיה לאפ"ק, באנו במשא ומתן עם ערבי סורי אחד, סגן הקונסול האנגלי בחיפה, ועשינו עמו חוזה, שהוא יקח קונצסיה זו על שם אחד מידידיו הערבים, ואנחנו, כלומר האפ"ק, יתן לו שלש מאות לי"ש לערבון, שעליו להגיש לממשלה, ובתנאי קודם למעשה שהוא יתחייב למסור את זכיות הקונצסיה לחברה עותומנית שניסד אנחנו.  הערבי הביא לנו את נוסח הקונצסיה שהיה כתוב בה, כי על מקבלי הקונצסיא לבנות בית מלון כמו באירופא ובתי מרחצאות כמו במדינות הנאורות (כך היו כותבים חוזים בטורקיה!).  שלחנו אותו לעשות בה התקונים הדרושים – ובינתים באה המלחמה, והמשא ומתן נפסק. –      

בנוגע לקונצסיות אחרות הנזכרות למעלה, הנה אחרי אשר עלתה בידינו לרכוש לנו את האינסטרומנט המתוך בינינו ובין הממשלה, הלא הוא הבנק המסחרי הנזכר, ואחרי החקירות והתכניות שעשה מר מאירס בשנת 1910 באנו במשא ומתן ארוך, במשך אותו הקיץ, עם הדירקטוריום על ידי חליפת מכתבים בדבר רכישת אילו קונצסיות.

במכתבו של מר קאגן משנים ועשרים ליולי אותה שנה (1910), הוא כותב לנו, כי הוא נוטה לרכישת הקונצסיות – לבנין הטראמווי בירושלים ומי הירקון אצל פתח-תקוה – והציע לנו להשתדל לקנות אילו מגרשים באותם הרחובות שבהם יעבור הטראמווי, ע"פ תכנית מאירס, וכמו כן לקנות כמה אלפים דונם קרקעות שעל יד הירקון.

במכתבו משלשה באוגוסט אותה שנה כתב לנו, כי הוא משתדל ליסד חברה הולנדית לרכישת הקונצסיות, ובינתים הציע לנו לעשות חוזה עם המונציפליטט הירושלמי, שעל פיו נתחיב אנחנו לתת את הכספים הנחוצים לסדור הספקת מים, בתנאי שהעיריה מצדה תבטיח רוחים על הקרן שנכניס לעסק הזה, בגובה ארבע או ארבע וחצי למאה, על ידי הכנסה ידועה ממסים קצובים.  במכתבו מארבעה נובמבר, הודיע לנו מר קאגן, כי נכנס כבר במשא ומתן עם בעלי כסף להשיג הקפיטלים הנחוצים, ובמכתבו מחמשה בדצמבר כתב לנו, כי עומד הוא למשוך גם את הברון רוטשילד לעסקים הללו.

אולם בעת שאנחנו עמדנו במשא ומתן תכוף בדבר השגת הכספים מצד אחד ומן הצד השני – במשא ומתן עם עירית ירושלם בדבר השגת הקונצסיות, נודע לנו, כי באה לירושלם פקודה מקונסטנטינופול, השוללת מעירית ירושלם את הזכות למסור קונצסיות על עבודות צבוריות.  ביחד עם זה באה דרישה לשלוח למיניסטריום לעבודות צבוריות את כל התכניות והחוזים לענינים אלו.

בשל הפקודה הזאת בא שנוי ניכר בהשתדלויות בהשגת הקונצסיות הנזכרות.  בארצנו, היה המשא והמתן עם ממשלת המקום בידינו ובידי ידידינו הערבים השותפים בהבנק למסחר הנזכר.  אולם סטאמבול – היתה ספירה מדינית אחרת, לגמרי ומוזרה לנו, ובפרט כי המקום הזה קרוב להמרכז הכספי והמדיני שלנו, (היק"ב וההנהלה הציונית), לכן מצאתי לנכון לשלוח להדירקטוריום כל ההרצאות בענינים אלו, ביחד עם התכניות המפורטות, בתקוה כי הדירקטוריום ימצא לו דרכים להמשיך העבודה בנוגע להשגת הקונצסיות בסטאמבול, ואנכי חשבתי לעמוד על המשמר בארצנו, אם יהיה צורך להשיג איזה עזרה מפקידי הממשלה פה.

אולם הדירקטורים לא המשיכו עבודה זו בסטמאבול, מפני חוסר אמון בממשלת הטורקים, או מפני חוסר אמצעים, ואחרי משא ומתן ארוך במכתבים עמהם, לא נתנו גם לנו רשיון להכנס בעסקים אלו, שדרשו הוצאות מוקדמות בסכומים ידועים, ולכן דחינו גם את העסקנים הערבים, מנהלי הבנק למסחר הנזכר.  הללו באו במשא ומתן עם יוני אחד מאברומאטיס, בדבר השגת הכספים להוציא אל הפועל את הקונצסיות.  יוני זה היו לו יחסים עם בנק אחד בפריז, והוא בא לירושלים ופזר ממון להוצאות ולקח קונצסיה לבנין תחנת חשמל בירושלים.  אחרי כן הלך לסטאמבול והוציא גם שם הוצאות ואשרו לו את העסק הזה, אלא שבינתים באה המלחמה.

אחרי כבוש האנגלים את ארצנו, קבל, כידוע, מר רוטנברג את הקונצסיה להתקין חשמל בכל ארץ ישראל, אז בא מאברומטיס וטען, כי על סמך המנדט על ארץ ישראל שקבלה ממשלת אנגליה, הנה כל הקונצסיות והזכיות שנתאשרו על ידי הממשלה הקודמת, ממשלת הטורקים, לפני המלחמה, נשארו בתקפם, ולכן שייכת לו הקונצסיה על מפעל החשמל בירושלים, ואם רוטנברג חפץ בה, – עליו לתת לו פצוי בסכום מאה אלף לי"ש ויותר.  בשעה שאני כותב הדברים האלו, הביא מאברומטיס את טענותיו לפני בית הדין הבין לאומי בהאג.

________

 

פרק ל"ח

העסקים באפ"ק: ירושלים, בירות, חיפה, חברון, צפת. – הצעה לכוללים של החלוקה בצפת לבנות בתים מחוץ לעיר. – הלואות לזמנים ארוכים. – אגודות משותפות. – קרן עזרא, קרן גוץ. – מספרים. – מועצה על יד הבנק. – המצב האקונומי והפוליטי של היהודים. –

מפני חוסר עבודות ישוביות גדולות, על פי התכניות הנזכרות, נשארנו גם בשנה שלאחר כך בחוג העסקים הרגילים, כמו שבארתי להדירקטורים בהרצאתי מראשית 1911:

בעסקים בכלל: מפני הבצורת בארצנו נתקטן מסחר התבואות היוצאות ומפני זה ירדו גם העסקים בחצי הראשון של השנה.  סלקנו להבנק בלונדון את הסכומים שלוינו ממנו, ובמשך זמן מה היו לנו כספים לזכותנו.  בחצי השני של השנה נתרחבו העסקים בארצנו והיתה אפשרות להגדיל השקעת כספים במסחר וקנין, אבל לא מצאנו לנכון לעבור על סכומי הקרידיט הקצוב לנו, ולכן צמצמנו עסקינו עם הסוחרים הערבים או בהלואות על סחורות, אבל האכרים שלנו, וכמו כן גם היהודים העוסקים בחרושת המעשה ובמסחר, קבלו כל אחד מאתנו הלואות בגבולי הקרדיטים שלהם, בלי שום עכוב או קמוץ.

ירושלים: גם בשנה זו כבשנים הקודמות, לא נתרחבו שם העסקים.  סכום הפקדונות הוגדל שם, כפי שנראה מהחשבון של הסניף הזה, ומפני שלא מצאנו שם עסקים בטוחים להכניס בהם כספים, השתמשו הסניפים האחרים במותר הכספים, שיש לסניף הזה, ושלמו לו רוחים, בשעור שמקבל מאתנו היק"ב בלונדון.  היו שם אילו הפסדים קטנים והעברנום לחשבון ההפסד.  אם העסקים לא נתרחבו בירושלים, בכל זאת חשוב הוא הסניף הזה לטובת המסחר המקומי וכבוד הישוב היהודי, כמו שאמרנו כבר בהרצאותינו הקודמות.  ועלינו עוד להוסיף, כי אם רק נשמור את החסכונות של אחינו שם מצד אחד, ונתן הלואות להמסחר הפעוט ולבתי חסד שם מצד שני, – אז גם ע"י עסקים אלו נביא להישוב היהודי שם תועלת מרובה.

בירות: את העסקים בסניף הזה אנחנו מנהלים במסגרת האמצעים שלנו, כמו שבארתי בהרצאותי הקודמות.  ההפסדים הקטנים שהיו שם, העברנום לחשבון הפסד.

חיפה: העיר הזאת הולכת ומתפתחת במסחרה, ויחד עם זה מתפתח גם הישוב העברי, ויתר שאת להישוב העברי פה על הישוב החדש ביפו, מפני כי בחיפה אין אנחנו רואים בין החדשים שהתישבו פה את המסחר הפעוט, כמו שרואים אנחנו ביפו – המסחר שהחנונים היהודים מרוסיה העבירוהו לארצנו.  בעיר זו מתיסדים בתי מסחר ובתי חרושת ע"י אחינו.  העסקים אינם גדולים, אבל חשובים לפי ערך המקום, והבנק שלנו הוא רוח החיה באפני המסחר היהודי שם.  ולא דוקא באפני המסחר, אלא עוזר ותומך בענינים אחרים של הישוב היהודי, כמו בענין קנין קרקעות, בנין בתים וכדומה.  המנהל שלנו שם, מר קיזרמן, התעסק ג"כ בסדור הבנין של הטכניקום.  כמו כן נכבד הוא הסניף שלנו למושבות אשר בגליל.  העסקים מתרחבים שם בהדרגה, לשביעת רצוננו.

חברון: מפני מעוט ישוב יהודי בעיר הזאת, לא יוכל הסניף הזה להתפתח ולהתרחב, אבל בגבולי האפשרות הוא עוזר להחזקת הישוב היהודי בעיר הזאת.

צפת: הסניף הזה פתחנו, כפי שידוע לדירקטורים, בחודש ספטמבר בשנה שעברה.  למנהל מניתי שם את מר ש. גורדון, שבא לפני זמן מה בתור מנהל לשכת המודיעין של חברת חובבי ציון ברוסיא, ואחרי כן עבד בסניפנו בבירות.  הוא איש חרוץ ובעל השכלה רחבה, ואקוה כי בהנהלתו יתפתח הסניף הזה.

מפני יוקר הוצאות הנסיעה לשם, עלו הוצאות ההתיסדות עד לסכום 3238.86 פר', ואת העסקים לא יכולנו להרחיב קודם שלמדנו לדעת את המקום הזה, נמוסיו ויושביו.  נוסף לזה גדלה ההתחרות מצד בית הבנק הפרטי שם, ואשר על כן התוצאות של החדשים משנה שעברה היו בהפסד סכום 3097.86 פר', ביחד עם חלק הוצאות ההתיסדות, אשר גבינו מחשבון הרוחים הכלליים.

כמובן לא יוכל ההפסד הזה להחליש את תקותנו לימים הבאים, כמו שבארנו בהרצאותינו הקודמות.  הנה העיר וסביבותיה יתנו די חומר לעבודתנו המסחרית, שתביא לנו פרי וגם תועיל לטובת הרחבת הישוב היהודי, שהוא רוב גדול בעיר זו.

בהיותי בפעם האחרונה בצפת, באתי במשא ומתן עם ממוני הכוללים שם והם הראו לי, כי ההכנסות של כוללי החלוקה בעיר זו עולות עד לסכום 500.000 פרנק לשנה[14].  הצעתי לפניהם ליסד קרן לבנין בתים מחוץ לעיר צפת באופנים אלו:

ממוני הכוללים ינכו מכל ההכנסות, שתבאנה בשביל המוסדים וגם בשביל אנשים פרטיים, עשרה למאה מדי שנה בשנה, וישמרו אותם בקרן מיוחדה בהבנק שלנו.  בינתים ייסדו חברה לבנין בתים, אשר כל חבר וחבר ממנה יכניס כאלף פרנק לקנות מגרש על הר כנען על יד העיר צפת, מקרקע של הברון רוטשילד העומדת למכירה.  כאשר הקרן הזאת תגיע לסכום 100.000 פר', אזי יוסיף הבנק לקרן זו הלואה בסכום כזה למספר שנים ידוע, ויתן הלואות לבנין בתים – ארבעה ארבעה אלף פרנק לכל בית למשך 18 – 20 שנה.

כאשר יבנה פרור כזה, יהיה ביכולת המתישבים להתעסק בגדול ירקות ועשית חלב וחמאה, וכמו כן להנהיג שם חרושת ביתית וכדומה.

במקום זה האויר טוב ובריא והמראה משם על ים כנרת, על הר חרמון וסביבות אחרות נהדר מאד, ובמשך הזמן יוכל היות, כי יבואו עסקנים ויבנו שם בתי מלון ובתי קיץ.

מלבד זאת, אם תצא הצעה זו אל הפועל לא יקשה לנו להשפיע בשנים הבאות שינוכו מכספי החלוקה סכומים יותר גדולים לדברים המביאים תועלת.  ומצפת יראו הממונים ויעשו כן גם בירושלים ויתר ערי הקדש, ומעט מעט, אפשר יהיה לשנות מוסדי החלוקה למקור ברכה, שישמש להרחבת עבודה ואומנות וכדומה.  הממונים הסכימו להצעתי והבטיחו לבוא בחליפת מכתבים עם הממונים בחוץ לארץ להשיג את הסכמתם.  הענין הזה נמשך, כנהוג בארצנו, ובינתים באה המלחמה.

*   *   *

בשנה שעברה גמרנו מתן ההלואות, שהקצבנו בשביל שני פרורים חדשים על יד הערים יפו וחיפה, מן הפקדון שמסרה לנו הקה"ק (פרטים בענין זה בפרק ל"ו) וגם נתַנו במשך השנה הזו הלואות לזמנים ארוכים ג"כ מהפקדון של הק"ק (למשך עשר שנים) להנוטעים אשר ביהודה.  גם ההלואות האלו היו לתועלת רבה;  הן המציאו להאכרים את האמצעים הנחוצים כדי לגמור עבודות נטיעותיהם, עפ"י תנאים טובים ונוחים, היינו: ברוחים נמוכים ובסלוקים לשנים אחדות מהכנסת הנטיעות, – תנאים שהם כל כך חשובים לאכרים.

מובן כי עסק ההלואות לזמנים ארוכים, שהוא חדש לגמרי בארץ, דרש לברוא לו סדר ובסיס חוקי, מתאים לתנאי הארץ ולתנאים המיוחדים של ישוב יהודי באחוזותיהם, וזה גרם לנו הרבה עבודה ויגיעה, אך בזה עשינו צעד חשוב להתפתחות הישוב על דרך מסחרית בטוחה, והנחנו יסוד לסניף הלואות לזמנים ארוכים לאכרים.  לא קבלנו בשביל ההלואות האיפותקאיות האלו את התנאים הנהוגים בארצות אירופה – לתת הלואה בסכומים המתאימים לחלק ידוע משוים של הנטיעות, אלא הנחנו ליסוד את ערך הכנסותיהן, ולשם בטחון ניתנו ההלואות לאגודות משותפות בערבות הדדית ועשינו חוזים עם מקבלי ההלואות, שעל פיהם יש לנו הזכות לגבות את התשלומים השנתיים מדמי מכירת הפירות של הפרדסים.

אמת, כי על ידי התנאים שקבענו, הגבלנו את ההלואות בסכומים קטנים, אבל גם תנאי זה, שאחדים קובלים עליו, הוא רק לטובת הישוב ולטובת האכרים בפרט.  ראשית, שמרנו על האכר לבלתי העמיס עליו חובות יותר מדי, אלא לפי צרכיו, לגמר הנטיעות, אם התחיל אותן באמצעיו הוא.  ושנית, שמרנו עליהם לבל יעשו נטיעות גדולות ביותר ולא יכנסו לעסקים שיוכלו להיות קרובים להפסד.

אגודות משותפות: גם בשנה זה הוספנו ללכת בדרכנו שסללנו לנו – לתת הלואות להאכרים במושבות ולהסוחרים בערים באגודות משותפות – באפן חדש זה, שכבר רכש לו זכות קיום בכל העולם הנאור.  בשנה זו הוספנו ליסד אגודות חדשות בראשון-לציון, ירושלים, צפת וצידון.  כל האגודות האלו עבדו באפן טוב, מלבד שתים אשר במושבות סג'ירה ומתולה, שפגרו מלשלם מסבת שנת הבצורת.  אנחנו השתדלנו להבטיח את החוב המגיע לנו, ונקוה כי לא יהיה לנו הפסד מקופות אלו.

יחד עם הבילנץ הזה שולחים אנחנו ג"כ חשבון פרטי של ההלואות באגודות משותפות.

מן הפקדון שהציעה לפנינו חברת "עזרא" בברלין, לא עלתה עדיין בידינו להוציא את התועלת שבשבילה נקצב – היינו לבנות בתים בכפר סבא, מפני כי במשך השנה שעברה לא השיגו עדיין האכרים רשיון לבנות את הבתים.  עתה, בעת אשר אנחנו כותבים את ההרצאה הזאת, כבר נתקבל הרשיון הזה ובקרוב נגש לבנין הבתים במושבה הזאת, ועל ידי כך נביא חיים חדשים לישוב החדש הזה, ותקותנו חזקה, כי גם חברת "עזרא" תוסיף ללכת בדרך הזאת לטובת ישוב אחינו בארצנו ותקדיש עוד כספים מאמצעיה לבנין בתים בשאר מקומות.

מן הפקדון של מר גוץ נתַנו הלואות גם בשנה זאת ליהודים סוחרים בדרום הארץ ובעבר הירדן.  מפני הבלבולים שהיו בעבר הירדן בשנה זו, לא עלתה בידינו להרחיב את תפוצת היהודים במקומות האלו, כמו שהיתה בדעתנו.  אבל לא הסחנו דעתנו מעבודתנו בפנה זו.  במשך השנה שעברה ערכנו ספירה למספר היהודים היושבים בעבר לירדן מזרחה ועשינו לנו רשימה מפורטת ממקומות מושבותיהם, משלח ידם ומדת האדמה הנעבדת בכל מקום שהיהודים יושבים שם.  כאשר תשקוט הארץ שם תהיה היכולת בידינו להגדיל שם מספר היהודים הסוחרים, ועל ידם לרכוש מעט מעט גם ישיבת קבע בשטח החשוב הזה בשביל אלה מאחינו החפצים לעבוד שם אדמה.  יען, כמו שבארנו כבר בהרצאות הקודמות, אי אפשר לקנות שם שטח גדול בפעם אחת וליסד שם מושבה בתנאים הנוכחים, אלא דוקא לסנן לשם מעט מעט ובחשאי יהודים בעלי אומץ ועז, המוכשרים להסתגל אל תנאי המקום, לכרות ברית אהבה עם הבידואים תושבי הארץ ולהכין מקום לקולוניזציה רחבה.

מה עשינו לטובת הישוב היהודי?  על השאלה הזאת ישיבו לכם המספרים הבאים:

לראשית שנה זו יש לנו בהלואות:

1. לרכישת קרקעות ולהרחבת עבודת האדמה.

     (679 חשבונות בחמש סעיפים הבאים).

  א. לאכרים ונוטעים באגודות משותפות עד הקציר והבציר          365.655

  ב.     "           "                               לאורך זמן                    175.000

  ג.     "           "                           ליחידים לזמנים שונים         362.806

 ד. לפועלים באגדות משותפות לזמנים שונים                             23.580

 ה. לאגודות העוסקות בממכר תפוחי זהב  "                              112.700

2. לחרושת המעשה, לבתי חרושת ולאומנים (140 חשבונות)  412.875

3. למסחר: א. לסוחרים גדולים (1211 חשבונות)                      2.995.370

         ב. לסוחרים קטנים ולפועלים (מהם חלק באג' משות') 175.227

4. לבנין בתים. ביפו, ירושלים וחיפה (123 בתים)                      351.578

5. לצורכי צבור. במושבות לצנורות מים וכדומה                       25.600

6. למוסדות קולטוריים ויסוד בתי ספר, ת"ת, ישיבות    

                           ובתי חסד ופקידים (102 חשבונות)   176.783

                                                                             _______                     

                                                     ס"ה פרנקים        5.177.174

בסכומים הנאמרים למעלה, כפי שנראה, נכנסו גם הלואות לאגודות משותפות לזמנים קצרים, והן מתחלקות לסוגים אלו:

     בס"ה באגודות משותפות                          

     58   פרדסנים                                                     102.000 פר'

     682 אכרים                                                        253.655  "

     774 חנונים, אומנים ופועלים                                 81.721    "

                                                                             ________

     ס"ה 1514  חברים                                               436.376  פר'

החקירות שעשינו בדבר קנית קרקעות ביהודה, בגליל, בדרום ארצנו ובעבר לירדן מזרחה וכו', חקירות בדבר חכירת נכסי השולטן, תכניות לעבודות צבוריות שונות, סטטיסטיקה של האכרים במושבות ושל היהודים בעבר לירדן – כל אלה עלו לנו לערך בסכום 13.500 פר'.

במשך השנה שעברה הוצאנו אבליגציות בני 4% על סך 300.000 פר' נגד הפקדון, שנתנה לנו הקה"ק למשך 18 שנה לשם בנין בתים ביפו וחיפה.  בשנת החשבון מכרנו רק שמונה אבליגצות, – מפני ששוק הציוניות מלא דרישות ותביעות, בכח תעמולה והכרזות גדולות לנדבות לשם עבודות שונות בישוב ארצנו, או נירות ערך כאלו שאינם אלא נדבות, ובמצב כזה לא לכבוד הוא לאפ"ק לבוא כעת בהצעות למכור את האבליגציות שלו.  אולם לא לעולם תשלוט רוח סערה בעולם:  יעבור הרעש ויבוא רוח ד' בקול דממה דקה, לעבודה אטית ונאמנה, ואז יהיו קונים להאובליגציות האלו, וזאת תהיה הדרך הנכונה לרכוש כספים בשביל הלואות לזמנים ארוכים.

המועצה על יד הבנק.  סדור המועצה נמשך בגלל חליפות המכתבים שהיו ביני ובין הדירקטור מר קאגן, וכמו כן מפני עוד סבה אחת – כי שלשה מהחברים לא היו בארץ, אשר על כן היתה בשנה שעברה רק ישיבה אחת מסודרת, אם כי פעמים רבות טכסנו עצה, עם חברי המועצה, שלא בדרך רשמית.

בהרחבת הישוב היהודי בארצנו, מצטערים אנחנו מאד, על אשר עלינו לסמן בהרצאתנו זו, כי השנה שעברה היתה שנה שחונה, שנה שלא נעשתה בארצנו עבודה ראויה להתכבד בה.

הסבה הנכונה לזה, לפי דעתנו אנו, כי אין לנו עדיין תנועה עממית;  אין לנו תנועה כזו, שהשפעתה כל כך מרובה על כל המפלגות בעמנו, עד שתהיה ביכלתה להוציא מקרב עמנו כחות חזקים, אנשים בריאים ברוחם, בגופם ובממונם ולהביאם אל ארץ אבותינו לעבדה ולשמרה, – לעבדה באמת ובתמים, ולשמרה על אף המכשולים הרבים שיפגשו בדרך אשר כזו.  נצרך לזה עוד להוסיף, כי ההכרזה הצעקנית לקחה את מקום העבודה הנאמנה, וכי ניטלה מאתנו ההרגשה הלאומית והטקט המדיני לעבודתנו;  ד' אמות קרקע כי יקנו – וכבר יוצאים אנחנו לצלצל בפעמון הגדול בכל כתבי העתים שלנו;  בתים אחדים כי יבנו – וכבר עושים אנחנו חגיגות ותהלוכות ומגדילים אנחנו את אש הקנאה בלבות שונאינו בארץ ונותנים פתחון פה לשוטנינו ומקטרגינו.  כל אלו ההכרזות, שעסקנינו קוראים אותן תעמולה לטובת הפצת רעיון הישוב, שוללות הרבה עבודה ומרץ ודוחות את העבודה המעשית האמתית.  כמו שאמרתי, אין לנו לסמן עבודות חשובות, אולם בכל זאת, אלה מאחינו שהיו להם האמצעים והחפץ העז להחזיק באיזה מקצוע כלכלי, הולכים ומתבצרים בארץ ולוקחים חלק במחסר וחרושת המעשה.

מצבם הפוליטי של היהודים בארצנו לא נשתנה לא לטובה ולא לרעה;  על ראש אחינו לא ירד עוד גשם ברכת החופש הקונסטיטוציוני , אבל בזה עלינו להודות, לצערנו, כי אשמים אנחנו בעצמנו;  שפת הארץ לא ידעו אחינו ורובם חוסים תחת כנפי ממשלות זרות, אשר על כן לא יוכלו להכנס אל החיים המדיניים של הארץ ולשאת איזו משרה או לעמוד בראש איזה מוסד ממשלתי גדול.  יתר על כן, אין אנחנו מסודרים לעדות מאושרות מהממשלה ואין אנחנו משתדלים להרבות את מספר הנתינים העותומנים;  חטאנו נגד החוק החדש, שקרא לעבודת הצבא את בני הנעורים מהיהודים;  לא שדלנו את צעירינו, כי יבואו לעבוד בצבא, אלא נתנו להם לברוח מן הארץ ולא השכלנו לראות את הנולד כי החטא הזה לא יכופר לנו מצד הממשלה, וביום פקודה תפקוד עלינו גם את העון הזה...

במקצוע קנית קרקעות לא יצאו שום גזירות חדשות, רק השלטונות מניחים מכשולים על דרך רכישת הקרקע ע"י נתיני חוץ לארץ.  בפקודה אחת מסטמבול למושל ירושלים, שהיתה לנגד עיני, נאמר בפירוש, כי ליהודים עותומנים יתנו הרשיון לקנות קרקעות, לערך 300 דונם לכל משפחה, ולמעשה אפשר גם להגדיל את סכום הדונמים.  המסים הוקלו לכל יושבי הארץ ובתוכם גם ליהודים.  אם תחזיק הממשלה הקונסטיטוציונית מעמד לאורך ימים, אזי בודאי יסודר גם מס העשור.  ביפו וסביבותיה משתדלים הפרדסנים לפעול אצל הממשלה המרכזית לשנות את מס העשור הנגבה כעת עפ"י שומת הפירות ולהעמידו על הערכת האדמה, ויש תקוה כי השתדלותם תביא פרי.

העבודות הצבוריות, כמו בנין חופים, מסילות-ברזל, צנורות מים וכדומה, בודאי ג"כ יצאו אל הפועל מעט מעט, והן יפיחו רוח חיים בארצנו ויחיו את ערמות ארץ אבותינו, לתועלת בניה השבים אליה.

________

רשימת הכספים הנכנסים למוסדות השונים בארץ ישראל

                 פרנקים

                 85000    בקור חולים האספיטל

                 80000    ת"ת עץ-חיים

                 300000  ועד כל-הכוללים

                 150000  מושב זקנים וזקנות

                 15000    עזרת נשים

                 125000  כולל חב"ד

880000     125000  כולל סובאלק

                 ______

                

                 260000  כולל ווארשה

                 8000      כולל פינסק

                 15000    כולל קארלין

                 50000    כולל וואלין

                 13000    כולל רייסן

                 _______

880000     להעביר

880000     הועבר

                 20000   כולל סלונים

                 40000   בית התבשיל הכללי

                 150000 ישיבת תורת-חיים (ווינוגראד)

                 150000 ישיבת מאה שערים עם הת"ת השיכים לה

                 15000   ישיבת חיי-עולם (החסידים)

                 10000   ישיבת אהל משה

                 125000 כולל ווילנא וזאמוט

                 100000 כולל גרודנה

1046000   90000   כולל מינסק

                 ______

                 350000 למבערג, שאכץ בוצאץ, בוקובינה וזיבנברג

1150000   800000 כולל אונגארן

                 ______

                             מוסדות השכלה

                 20000   למען-ציון

                 20000   בית הספר למל

                 20000   בית היתומים למל

                 15000   הסימינר

                 5000     גני הילדים

                 20000   חנוך עורים

                 85000   בית הח' רוטשילד

                 20000   הנ"ל תמיכה ליולדות

                 300000 חכי"ח עם המוסדות שלה

555000     50000  בי"ס אווילינה די רוטשילד

                 ______

                 70000  בה"ח

                 70000  אמשטרדם שערי צדק

145000     5000    ספריה גנזי יוסף

                 ______

_______

3776000               להעביר

3776000               הועבר

                             כוללי הספרדים

                 10000  חנוך יתומים

30000                   20000  תפארת-ישראל

                 _____

                               {טראבלוס

                               {טוניס

                 120000  {מארוקה

                               {אלגיר                                                                       

                 6000      מצרים

                 3000      בית אל

149000     20000    תמחוי

                 _____

                             חוץ לירושלים.

1000000   טבריה, צפת ע"פ רוב מכוללי החסידים

___________________

4955000   ס"ה פרנקים[15]    

_____________

 

פרק ל"ט

הרעש על הקונגרס בבזל. – הוכוחים בועד הפלשתינאי. – הצעות פסמניק, בוכמיל והויזרמן. – הצעות שונות מצדי. – בישיבת הדירקטורים בבזל והאג.

באב תרע"א (1911) נתאסף הקונגרס העשירי בבזל.

לא חפצתי ללכת לבזיל, כי מה שיכולתי לאמר לאחי – אינם חפצים לשמוע, ומה שחפצים לשמוע, – זה נגד דעותי אנכי, ולא אוכל לאמר.

אבל לא יכולתי לדחות את הצעת מר וולפסון – והלכתי.

כאבל בין חתנים הייתי כל ימי הקונגרס, סר וזעף תעיתי מלשכה ללשכה ומחדר לחדר בין אלה הטועים ללכת לקול הרעש וההכרזה הצעקנית, בהאמינם לשוא, כי העבודה הציונית היא ברעש ו"בנעשה" קודם ל"נשמע".

ובישיבה אחת לקחתי חלק, בישיבת הקומיסיה הפלשתינאית.  היו הרבה נואמים ובעלי הצעות, כנהוג אצלנו.  מר פסמניק באר והודיע כי "השרים" הגדולים ברוסיא אינם חפצים להרשות לעבוד עבודה ציונית, אחרי אשר הציונים לא הראו עוד עד עתה פעולה ניכרת ביציאת היהודים מרוסיא במספר גדול. ולכן דרש–ליסד תומ"י בנק איפותיקאי ובעזרת ההלואות מהבנק הזה יוציאו לכהפ"ח אלפים משפחות בשנה, ואז תוקל העבודה הציונית ברוסיא.

מר בוכמיל הציע לבלתי להתעסק בדברים פאליטיביים, אלא בעבודות יסודיות ועקריות: הוא דרש ג"כ ליסד בנק איפותיקאי, אבל יחד עם זה, למען הקל קנין קרקעות בא"י, דרש לקנות קרקעות בצפון סוריא ובמסופוטמיה ולהעביר לשם את הערבים מפלשתינה...  למען שיפנו את מקומותיהם בשביל היהודים, וגם ד"ר טהון הסכים להצעתו.

ד"ר הויזרמן התפאר הרבה בידיעותיו את הארץ ויושביה ודרישת הקולוניזציה היהודית, והציע לקנות קרקעות זבורית, כמו אדמת בצות, חול וטרשים בהרי יהודה;  קרקעות כאלו אפשר לקנות, לפי דבריו, ממאה עד מאתים אלף דונם (מלתא זוטרתא!) וכמו כן לקנות נחלאות גדולות על יד המושבות.

בנוגע לבטחון החיים והרכוש הציע מר בן-ציון לזיין את הקולוניסטים, ובעיקר את הפועלים, והם ישמרו על עצמם בחרב ביד.  וגם ד"ר בוכמיל החזיק בדעה זו.

היותר שבע רצון בין כל בעלי ההצעה היה המהנדס קפלנסקי.  הוא אמר, שהוא שבע רצון מעבודת הועד הפועל הגדול והקרן הקימת בזה שקונים קרקעות ומסדרים עליהם עבודה חקלאית, ועי"ז נותנים עבודה לפועלים.

ובין כל אלה ה"בקיאים" והמציעים מה יכולתי לדבר?

היה בידי להראות בראיות ומופתים ברורים, כי הבנק האיפותיקאי לא יוכל להוציא אלפים, ולא דוקא אלפים אלא אפילו מאה משפחות בכל שנה.  והדברים גלויים וידועים, והחשבון הוא פשוט וברור:

כפי החשבון הידוע כעת בארצנו עולה התישבות משפחה אחת ועמידתה על הקרקע לסכום 30000 פרנק לכה"פ, ולקולוניסט כזה יוכל הבנק האיפותיקאי, אשר יעבוד על יסוד מעשי, להלוות לכל היותר לערך 10/12000 פרנק ואם כן צריך שיהיה לו משלו 20.000 – 18.000 פרנק, ואנשים כאלה – אימיגרנטים עם סכומים כאלו, אשר יש להם הכח והרצון להתישב כעובד אדמה, באים לארצנו רק במספר קטן, ואם כן מכונה גדולה כבנק איפותיקאי למי ובשביל מי היא נחוצה?  אפשר להראות, כי להוציא אלפים משפחות ולהושיבם בארצנו בכל שנה – זה דבר היוצא מגדר האפשרות, ומספר הרבה יותר קטן, כמו 50–40 משפחות בשנה, לא יועיל להטיב את המצב הציוני ברוסיה ולהפיק רצון "השרים הגדולים" שם;  נקל היה ג"כ להראות כי אין אצלנו לא אמצעים חמריים ולא מדיניים, לקנות קרקעות במסופוטמיה ולהוציא לשם את הפלחים הערבים מארץ-ישראל.

אבל מי ישמע לדברים כאלה?  מי שאומר את האמת הלא לבוגד יחשב!  אשר על כן בחרתי לי דרך אחרת ולא דברתי על אודות המעשים בשלילה, כי אם בחיוב.

סמכתי את עצמי על דברי האדון אוהגן, שדבר בימי הקונגרס באסיפה קודמת על אודות קולוניזציה בורגנית וקולוניזציה פרוליטרית, ואמרתי כי הצעות האדון אוהגן אפשר להוציא לפועל באופנים אלו:

בשביל קולוניזציא בורגנית הצעתי, כי תתן הק"ק הלואה לקנין נחלה אחת בת 10000 דונם לערך, 400.000 פר', – נחלה המספקת לארבעים משפחות, ותמסור אותה למשפחות כאלו, שיש להן די אמצעים לבנות בתים ולקנות האינונטר החי והמת וכו' ולהתיישב שם, בלי שום אפוטרופסות והכנות קודמות.  נחלה כזאת תעלה על כל משפחה לערך בעשרת אלפים פר' ועל מקבלי הנחלה לשלם מחירה בצרוף 3% רוחים במשך 48 שנים.  תשלום שנתי בעד סכום 10000 פר' עפ"י חשבון זה יעלה לסכום 394 או לערך 400 פר' לשנה,– סכום שאיננו גדול בשביל אכר, שיכניס משלו בנחלה זו לערך 15-20000 פר'.  והיה אם ימצאו אנשים כאלה ואם יעלה הנסיון הזה בידינו, אזי נוכל להוסיף לעשות כמתכנתו בשנים הבאות.  עבודה כזו היא לפי האמצעים שלנו, והקרן הקימת תוכל להכניס את הכסף להלואות כאלו רחוקות הן מהפסד.  ונכבד מאד לנו הדבר, כי אם יעלה בידינו למשוך משפחות אמידות, שיתישבו באמצעיהם ועל אחריותם הם, הלא תהיה זאת התישבות טבעית ובריאה, שתביא אנשים וכספים אל הארץ ותגדיל רכוש היהודים בה.

בנוגע לקולוניזציה פרוליטרית הצעתי לקנות על יד כל מושבה ומושבה כברות ארץ קטנות ולבנות עליהן בתים, באפן שיהיו לכל בית משנים עד חמשה דונם קרקע, לפי מצב המושבות.  הבתים אלו עם כברות ארץ קטנות, ינתנו לאלה מהפועלים היושבים כבר בארץ זמן מה, ונתמחו בעבודתם החקלאית, וג"כ בתשלום לשיעורין – הקרן עם רוחים קטנים.  הפועל שיקבל בית וכברת ארץ קטנה על-יד המושבה, יעשה לו גן-ירקות, יגדל עופות, יעשה לו חלב וחמאה לצרכיו הוא ולמכירה.  ומפני שעבודת נחלתו זו תדרוש ממנו רק זמן קצר, ע"כ יהיה ביכלתו לעבוד אצל אחרים – והוא ימצא תמיד עבודה במושבה.

במושבות יתגדל באפן כזה האלמנט היהודי, הפועל יחובר אל נחלתו הקטנה שתהיה שייכת לו, יעבוד אותה בחשק נמרץ, ישפר אותה ויחיה במושבה חיים של פועל טבעי ובריא.  נחלה כזו תעלה לערך 2500 פרק, ויהיה עליו לשלם במשך 48 שנים – הקרן עם רוחים 3% – סך 98.50 פרנק בכל שנה, שזה שוה לסכום דמי הדירה שהוא משלם כעת, וסלוק כזה יהיה ביכלתו לעשות.

הצעתי גם כן – הצעתי הישנה שכבר דברתי עליה – לבוא במו"מ עם אחדים משבטי הבידואים, היושבים בנגב הארץ ובעבר הירדן מזרחה, לקנות מהם כברת ארץ קטנה וליסד שמה פירמה, כעין בתי הנזירים אשר לנוצרים.  הם יתישבו במקום אחד עשרה או עשרים צעירים, היודעים שפת הארץ ונמוסיה, ויכרתו ברית שלום עם אחדים מזקני הבידואים, אזי יעלה בידם להגדיל מעט מעט אחוזות הפירמה, אשר יעבדו אותה בעצמם, וימשכו עוד יהודים אשר ירכשו להם שם אחוזות ארץ.  ליהודים האלו יתחברו הסוחרים הקטנים, היהודים העוברים כעת בין שבטי הבידואים וסוחרים את הארץ, ובמשך זמן ידוע יתרחב הישוב העברי שם, והממשלה הטורקית תהיה שבעת רצון למצוא במקום הבידואים הנודדים, – מתישבים חדשים העובדים את האדמה ומוציאים יבול ממנה ומשלמים מסים.

הלאה הצעתי לבוא במו"מ עם חברת "עזרא" הברלינית ועם מוסדות אחרים ממין זה וליסד בתי ספר בערים, שיש שם אפילו רק שנים-שלשה יהודים, ולתת יכולת לילדי הערבים ללמוד בהם.  בדרך זו הלכו והולכים כל הכתות הנוצריות השונות בארץ, והצליחו למשוך אליהם את לבות הערבים ילידי המקום.  עלינו לשום עינינו ולבנו לענין הנכבד הזה:  הערבים אשר ילמדו בבתי ספרנו, יהיו אוהבינו, ואוהבים דרושים לנו בארצנו...

מנקודת השקפה זו, אמרתי, שעלינו לחדול מתעמולה נגד עבודת הערבים במושבות היהודים, אלא להשתדל להרבות מספר פועלים יהודים, ואם גם הערבי ימצא לחם חֻקו אצלנו, עלינו לא לדחותו באמת הבנין.  ראשית: דרך כזו רחוקה היא מהמוסר היהודי;  ושנית: תעמולה כזו אינה מועילה להרבות את מספר הפועלים היהודים.  והצעתי עוד: להוסיף כספים להקרן האיפותיקאית, שיש אצלנו בשביל בנין בתים מפקדונות הקק"ל, למען שיהיה ביכלתה לתת הלואות לבנין בתים במושבות ובערים, עד אשר יבואו ימים יותר טובים ואמיגרציה יותר גדולה ויהיה אפשר ליסד בנק איפותיקאי בארצנו.

ולבסוף הצעתי, כי ההסתדרות הציונית תתן את האמצעים הנחוצים למען מנות חכמים-באשי ביפו וחיפה, והראיתי על הנחיצות הזו, מפני שלחכמים האלו יש כח גדול ע"פ חוקי טורקיה, ולהתיצב בשם היהודים ולדרוש משפט צדק.

בינתים נתרחבו הוכוחים על אודות הגדלת הקרן של "החברה להכשרת הישוב", שבאותו זמן הפסידה כסף בנסיון שעשתה לסדר משק רחב על אדמת כנרת.  כאשר נגמרו הוכוחים הצעתי להביא לפני הקונגרס החלטת הקומיסיה הפלשתינאית בנוסחה זו: המועצה הפלשתינאית מציעה להקונגרס לחייב את הועד הפועל שעומד להבחר, שישתדל למצוא את האמצעים בשביל יסוד מושב בורגני ומושב פרוליטרי (כפי הצעותי הנזכרות), ורצוי הדבר שהועד הפועל ישתדל להגדיל קרן החברה להכשרת הישוב.  ואחרי וכוחים על אודות הנוסחא הזו החליטו להציע נוסחא אחרת: לחייב  את הועד הפועל העומד להבחר, להגדיל קרן החברה להכשרת הישוב עד 50000 ל"ש ורצוי לקצוב סכום כסף מאמצעי ההסתדרות בשביל קנית קרקע לארבעים משפחות, שיתישבו באמצעיהם.

ומפני שהועד הפועל לא יכול למלא את ההתחיבות שהטילו עליו, להגדיל קרן חברת הכשרת הישוב עד סכום 50000 ל"ש, וההתישבות הוצעה רק כדבר רצוי, לכן היו תוצאות ההחלטות כמו הרבה אחרות – אפס...

אין מקום בהסתדרותנו לעבודה תמה חשאית ומודרגת.

ומלשכאות הקונגרס יצאתי ובאתי אל לשכאות ישיבות הדירקטורים של הבנקים שלנו.  אבל הדירקטורים היו כולם עיפים מהישיבות התכופות של הקונגרס, ולא נשאר לי לדבר בעסקי האפ"ק רק עם קאגן וולפזון במסבות פרטיות.  שניהם הסכימו להרחיב את רשת הסניפים, להגדיל אמצעי הקרן האיפותיקאית מכספי הק"ק, לחבר כל הבנקים למוסד אחד וכדומה.  ובמסבה עם מר קאגן הסכים גם הוא לכל ההצעות שלי ועוד הוסיף משלו ואמר, כי לפי דעתו נצרך לקצב גבולים בין היק"ב ובין האפ"ק:  הראשון נוסד למטרה פוליטית, ואשר ע"כ עליו לגמור העסקים שלו ברוסיה, ואין לו לעשות שום עסקים אלא לחכות עד אשר תבוא העת המוכשרת לנהל משא ומתן בדבר קונצסיות וזכויות בתוגרמה, והשני נוסד בשביל לעשות עסקים בארצנו ולעזור על בסיס מסחרי להרחבת כל ענפי הישוב היהודי, אשר ע"כ עליו להרחיב עבודתו, וכאשר יעבוד בתנאים כאלו יתן דיוידנדה, והדיוידנדה של האפ"ק תעבור אל היק"ב, שלו שייכות כל המניות.  וקאן בקש ממני לבאר לו במכתב עוד הפעם את הצעתי כולה והוא ישתדל להוציאה אל הפעל;  וכדברים האלה אמר לי גם וולפסון:

"כעת אין לי עבודה בהסתדרות (בקונגרס זה התפטר ממשרת ראש ההסתדרות הציונית) ואמסור את עצמי לעבודת האפ"ק והיק"ב, והיה כאשר יבואו הצעותיך אלי ואתן את לבי עליהם".  ובהבטחה זו עזבתי את האג ושמתי דרכי לביתי ליפו דרך ווינה.

________

 

פרק מ

מחזור העסקים. – הסניפים. – הצעות לפתוח סניפים חדשים. – עבודתנו לטובת הישוב. – קנית קרקעות. – באכרות. – מצב הפועלים. – חוסר ידיעות אגרריות. – בתי חרושת המעשה. – מסחר היוצא והבא. – בתי הספר, מההרצאה להדירקטוריום ראשית שנת 1912, אודות ענינים ישוביים פעוטים. – עבודות שהיו באפשרות האפ"ק לעשותן:

מחזור החשבונות היותר נכבדים בשנת 1911 בכל הסניפים היה:

                             דיביט                             קרדיט

                             בפרנקים                                    בפרנקים

הקפה                                 84.121.544                  83.842.387

דיסקונטה               16.137.233                  14.800.721

הלואות על שטרי ערך       20.867.119                      20.368.052

נכ' על סחורה                      1.889.303                    1.775.741

 "   "  נירות ערך                  8.381.698                    7.921.946

אגודות משותפות                 897.146                       796.991

פקדונות לזמנים קצובים        1.621.128                    2.017.965

נכ' בחשבון רץ                     18.679.157                  19.565.475

חשבוננו עם היק"ב   10.923.103                  11.591.586

 " עם הקורספונדנטים בחו"ל  23.984.958                  23.725.324

המחזור של יפו עם הסניפים    14.647.652                 14.444.847

 

השואת הסלדו של החשבונות היותר נכבדים בשלש השנים.

                             1909                1910                1911

דיסקונטה               .1282.352        2.677.655        3.070.182

הלואה על שטרי עסק            1.871.674        2.214.975        2.310.411

הלואה על סחורה                 260.031           287.856           351.694

הלואה על נירות ערך            617.388           639.471           784.898

אגודות משותפות                 385.223           437.376           439.289

הלואות לזמנ' ארוכים           275.163           30.880             714.805

פקדונות                             4.724.421        5.419.480        5.943.979

צפת.  סוכנות צפונית זו הביאה לנו גם בשנה זו הפסד של 2912.50 פר' בערך, אחרי שכסתה רוחים 5-6%.  הפסד זה הוא לא הפסד ממון על ידי מסחרים רעים, כי אם מפני שהקטַנו שם את העסקים לרגלי המהומות בארץ, ואת ההוצאות לא יכולנו להקטין, לכן רבתה שם ההוצאה על ההכנסה וההפסד הקטן הזה בסניפנו זה, לא יחריד אותנו ולא יבטל את דעתנו על הנחיצות בסניפים חדשים בכל ערי ארצנו, וכראיה לדברנו יהיה הסניף הקטן בחברון.

חברון. סוכנות זו בדרום ארצנו הביאה לנו בשנת החשבון ריוח נקי, (אחרי נכוי רוחים על הכספים שהיו מושקעים בעסק שם וההוצאות) 1079.26 פר'.  הריוח אמנם לא רב והעסקים שם אינם גדולים, אולם נכבדים הם מאד מן הצד המסחרי וביחוד מן הצד הישובי;  מן הצד המסחרי – יש לציין, כי בסוף אוגוסט עלה תיק השטרות שם לסך 120.000 פר' לערך, וכאשר החלטנו לצמצמו לרגלי הקריזיס שבא על ארצנו, עלתה בידינו להוריד אותו, בלי כל עמל רב ובלי שום הפסד, עד 58000 פר', וזה מעיד ומוכיח למדי את טיבן של ההלואות שם.  ומן הצד הישובי, – הנה תמכנו שם בהלואותינו במדה הגונה את אחינו, ונתַנו את היכולת לסחור בעיר ובכפר לסוחרים וגם לרוכלים הסובבים בכפרים, וכפי שמעידה ההנהלה שלנו שם, הבאנו ברכה רבה לישוב אחינו בעיר הקטנה הזאת, ומנענו את ההגירה מן העיר היהודית ההסטורית הזאת, שהיתה הולכת ונמשכת זה כמה שנים.

הריוח הנקי של כל הסניפים, שנעשה אחר בדיקה והערכה נכונה של כל האקטיבים, אחרי נכוי ההוצאות וההפסדים וגם אחרי הריזירבה בסכום 39807.20 שהשארנו בשביל כל הסניפים, עלה לסך 145.588,89, שהוא 7 למאה מכל הקרן בסכום 2.058.000, שהיה מושקע בעסקים בארצנו, יחד עם הנירות שבלונדון.  – אחרי שיסודר הבילנץ לחלוטין בלונדון חושבים אנחנו, כי יהיה אפשר לתת דיוידנדה בסכום שניתן בשנה שעברה.

בחדשים ספפטמבר נובמבר עבר קריזיס גדול על ארץ טורקיה ועל ארצנו בפרט.  בהרצאותי הקודמות בארתי באריכות את הסבות שהביאו את הקריזיס, את מצב הכספים בזמן ההוא ואת התנהגותו במשך הזמן הזה.  בהרצאתי זו עלי להזכיר בקצור, כי ביפו, ירושלים וצפת עמדנו על המשמר בכובד ראש, לא דחקנו את הלקוחות מאחינו ולא הקטנו הקרדיטים שלהם כלל.  התוצאות הראו לדעת, כי בחרנו בדרך הנאמנה, החזקנו בשעת חירום את הישוב היהודי ולא הפסדנו בזה כלל.  את לונדון העמסנו רק לזמן קצר בדרישות כספים יותר מהקרדיט הקצוב לנו, ואח"כ החילונו לכסותו, עד כי במשך חודש דצמבר באנו עד גבולי הקרדיט שלנו, וגם המפקידים רק במשך זמן קצר הוציאו כספים מאתנו ואח"כ התחילו להחזיר.  והאמון אלינו בארצנו נתחזק על צד היותר טוב.

אם נביא בחשבון את הקריזיס שעבר על ארצנו, את המצב הקשה שנמצאנו בו ע"י הקריזיס הזה בחצי האחרון לשנה שעברה, את ההפסד לרגלי הנחיצות שהיתה בחדשים ספטמבר-אוקטובר להביא כספים מחו"ל וכן גם ההפסד לצורך חקירות בשביל עבודות צבוריות שונות, שאינן נוגעות ישר לעסקי הבנק, ואת הסכומים הגדולים העומדים אצלנו ברוחים נמוכים, כמו באגודות משותפות, הלואות לבנין בתים, לנוטעים וכדומה, – אם נביא כל זאת בחשבון יכולים אנחנו להיות שבעי רצון מעבודתנו גם בשנה זו.

במשך כל השנה עמדנו בעבודתנו כמו בשנים הקודמות על העקרים שלנו, להועיל להישוב היהודי על יסודות מסחריים, לא על יסוד של צדקה באיזו צורה שתהיה, אלא של קדמה כלכלית בכל מקצעותיה: למדנו תמיד לדעת את מצב הלקוחות ואת דרישות הישוב היהודי ונעזור בהלואותינו לכל אלה שפנו אלינו, בגבולי הבטוחות שלהם, לאמר – במדה כזו שיהיה ביכלתם לשלם.

סניפים חדשים.  בהרצאותינו הקודמות עוררנו תשומת לב הדירקטוריום על פתיחת סניפים בטבריה ויתר הערים בארצנו, והנני כעת להעמיד על הפרק פתיחת סניף בדמשק.  סניף הבנק שלנו ימשוך בודאי מתישבים חדשים מאחינו באירופא, וזה יועיל לחזק את הישוב ההוה.  במשך הזמן יתפשט הישוב ויתרחב ויצא גם מחוץ לכתלי העיר הזאת, היהודים יקנו אחוזות גם בכפרים, בסביבות הפוריות האלו וגם ירדו דרומה ולעבר הירדן.

קנין קרקעות. בשנת החשבון כמו בשנים הקודמות, למן השנה שהתחילה קרן הקימת לעבוד בארצנו ע"י המשרד הארץ ישראלי, לא קנינו קרקעות על חשבון הבנק, מפני שעבודה זו נכנסת ישר לתוך חוג עבודת הק"ק המתעסקת בזה.  אולם בכל זאת ידענו להעריך את חשיבותה של עבודה זו לעמנו, ובכל עת שנזדמן להם לעשות איזה קניה ועזרה כספית היתה נחוצה, באנו לעזר להמשרד הארץ ישראלי שעסק בקניות אלו ע"י שנתַנו ערבות להמוכרים, או הלואות במזומנים.  וע"י השתתפותנו באיזה אופן שהוא משכנו כספים מאנשים פרטים להגדיל נחלת היהודים בארצנו.  אודות עבודתנו במקצוע זה הרצינו לפניכם כמה פעמים, ולמען לתת לכם מושג מקיף מעבודתנו זאת, נאסוף את כל ההרצאות שלנו ונתן אותן בהרצאה מיוחדת.

באכרות.  המצב של מושבותינו בארץ ישראל בכלל הוטב בשנה שעברה במדה מרובה.  ביהודה ניכרת ההטבה הזאת במושבות שנוסדו על יסוד של אכרות מעורבת, של זריעה ונטיעה גם יחד.  התישבויות כאלו, כלומר של אכרות מעורבת, הולכות ומתרחבות בין אחינו בהמושבות אשר ביהודה ואשר בשומרון.  שטח של 43000 דונם בערך מכוסה עתה בנטיעות שונות במושבות, מהם כשבעה אלפים בפרדסי ת"ז והנותר בכרמי גפנים שקדים וזיתים.  משטח הפרדסים מביאים הכנסה לעת עתה רק השליש.  אבל הכנסות אלו הולכות ועולות משנה לשנה, וביחד עמהן מתבסס ומתחזק מצב הפרדסנים.  בפ"ת, למשל, שלמו עשור בשנה הזאת מכל הנטיעות 50.000 פר';  בשנה שעברה נשלחו מהמושבות היהודיות 170000 תיבות שמכרו אותם במחיר 600000 פרנק, ובשנה זו מעריכים את המשלוח העתיד, 200.000 תיבות ת"ז, בשבע מאות אלף פר'.  גם מצב הכורמים הוטב הרבה בשנה זאת.  המשבר שהיה תלוי על ראש הכורמים עבר כבר, ועסק היין של א"י הולך ומתחזק, הולך וכובש מעט מעט דרך בשוקי היינות, ומפני הבצורת שהיתה בכרמי צרפת ויתר הארצות באירופה, עלה גם מחיר היין והדרישה עליו רבתה, ומלבד זאת, הצליחו אכרי ראל"צ וז"י לחדש עם יק"א את הקשר, ועל פיו נמסרה הנהגת עסק היין לידי האכרים למאה שנה.  הנהגת העסק עברה לידי בעליו הטבעיים – האכרים.  המנהל הוא איש חרוץ – מר זאב גלוסקין – ובידיו, מקוים, יוטב בלי ספק מהלך העסק ויתחזק מצבו.        

גם השקדים הולכים ומתרחבים במושבות, האכרים מטייבים את הנטיעות הללו ע"י זבול ועבודה מתוקנת, וגם הנטיעות האלה נותנות שכר טוב לעוסקים בהן.  במושבה רחובות, למשל, יש נטיעות של שקדים קרוב ל 4000 דונם.  נתנו הכנסה בשנה זו רק 2000 דונם והשקדים נמכרו במחיר 90.000 פר', וכאשר יתנו כל השקדים הנטועים פרי, תגדל עוד יותר ההכנסה מהם.  גם ממטעי הזיתים שאחינו התחילו לעסוק בהם בזמן האחרון, יש תקוה לימים הבאים להכנסות טובות.  (ברחובות לבדה יש כבר יותר מאלף דונם נטועים זיתים).

מושבות יהודה נתרחבו בשנה הזאת גם בשטחן.  על יד ראשון לציון נגמרה הקניה וההפרש של הקרקע, שנקנתה לפני כשבע שנים, ובקרוב תחולק האדמה בין האכרים.  גם על יד מושבות אחרות נקנו שטחי קרקע ע"י יק"א, וכן תגדלנה המושבות וככל אשר תגדל המושבה כן יוטב מצבה, כי מצב כל המושבה תלוי הרבה בגדלה ובמספר תושביה.  וגם במושבות הנוסדות רק על יסוד האכרות הפשוטה, – על הפלחה לבדה, – ניכרת התקדמות והתקרבות אל המטרה הרצויה: להיות לאכרים החיים על עבודת ידיהם בשדותיהם, והם כלם דואגים לעתידותיהם, ומשתדלים להיטיב אדמתם ולשכלל את העבודה בה.  יוצאת מן הכלל עקרון וקסטינה ביהודה, ומתולה וסז'רה בגליל.  עקרון ומתולה נסתבכו בשנות הבצורת בחובות לאנשים פרטיים;  קסטינה אינה מתקדמת מפני קטנותה, וסג'רה – מפני שהיא נוסדה בעיקר על יסוד אריסות, והנסיון הזה לא הצליח לע"ע.  האריס אינו חושב את עצמו לבעל האדמה ואיננו שם לב לטייב ולזבל את האדמה שאינה שלו.

מצב הפועלים העובדים רק אצל אחרים ואין להם כל אחיזה באדמה הוטב עי"ז שהם מוצאים להם עבודה תמידית בחוות של הק"ק.  ומצב הפועלים היושבים על הקרקע הוטב במדה יותר גדולה ע"י הבתים שנבנו מיסודם של דוד ופאני וולפזון, עוד יוטב המצב כשיבנו בקרוב עוד בתים בכפר סבא ובחדרה מקרן עזרא בברלין, העומדת לרשותנו למטרה זו.  גם בהשקאת גני ירק רואים אנו שאיפה להתקדמות בעבודה;  מלבד עין-גנים, שהתקינו שם את ההשקאה ע"י ההלואה שאנו נתנו להם בשנה הקודמת, הנה גם בבאר-יעקב עוסקים עתה בסדור ההשקאה הזאת ע"י הלואה שנתַנו להם בשנה זו.

עלי עוד להוסיף, כי אע"פ שהנטיעות, כמו שאמרתי, מביאים שכר טוב לעוסקים בהן, הנה עיקר אחד חסר – חקירה מדעית קודמת.  החלו לנטע פרדסים, בלי לשאול ולהתיעץ עם מומחים ומלומדים, ומזבלים אותם בלי חקירה חימית מפורטת על דבר הזבל הנחוץ לעץ זה או לאדמה זו, בלי שים לב להתקדמות המדע החקלאי והתרחבותו בימינו.  וכדי להביא איזה סדר בנטיעות, כדי לשמור על הענף הזה לבל תבא עליו צרה ושואה פתאם, – על הפרדסנים והכורמים להתאחד יחד לאגודה אחת, אשר תדאג לכל צרכי חבריה, ולהזמין אגרונום או אגרונומים מומחים, אשר ינהלום בעצתם, ויורום את המעשה אשר יעשו, למען ילכו לבטח בדרכם ולא יכשלו מחוסר ידיעה והכנה בדבר לעמקו.

הצעתי הדבר הזה לפרדסנים ודברתי עם האגרונום מר אהרנסון והוא הבטיח לי לקרוא לאספת נוטעים בח' פברואר, ואנחנו מצדנו נכונים לבוא לעזרתם בזה.

גם באכרות הפשוטה אין השלמות הרצויה והדרושה.  אכרינו לא שמו עד עתה כמעט לב, לא אל גדול הבקר ולא אל תעשית החלב, לא אל גדול עופות-בית ומכירת ביצים, ולא אל מזרע ירקות, שהם כלם יחד הענפים היותר נכבדים והיותר נפוצים כעת בין אכרי כל הארצות הנאורות, וכמעט היסודות העיקריים באכרות המודרנית;  ומכאיב מאד הדבר לראות במושבות היהודים, שבאים נכרים לשם ומוכרים להם ירקות, עופות, בצים וכו'.  כדי לתקן את המגרעות האמורות בין הנוטעים והכורמים, נחוצים סכומים ידועים להלוות לאכרים לזמנים פחות או יותר ארוכים, ובהם יוכלו האכרים למלא את החסרונות באכרותם.  עלינו להשיג סכומים לבסס בהם את הישוב בקיים: א) ע"י הגדלת המושבות הקטנות שקטנותן מסכנת את קיומן, ב) ע"י הפצת רעיון יסוד אגודות משותפות בעבודות שונות ועזרה כספית להוציא לפועל את ההשתתפות, ג) ע"י עזרה להפצת גדול בקר ועופות ויתר ענפי האכרות הזעירה בין בני המושבות. ד) ע"י יסוד תחנות נסיון. ה) ע"י עזרה לפועלים ולבני אכרים הבאים להתאכר, על יד המושבות הקיימות בסכומים קטנים.

בחרושת המעשה לא נעשו דברים נכבדים, שהיינו יכולים להראות עליהם בשביעת רצון.  תחת בית החרושת של ש. שנפל, יסדו פה בתי מלאכה אחדים קטנים לתקון מכונות להשקאת הפרדסים, אשר בכל אחד מהם מעסיקים פועלים יהודים אחדים, וגם ש. בעצמו יסד לו בית מלאכה כזה.  עוד בית בד אחד נתיסד לעשית שמן שומשמין, ובמקום בית החרושת של "עתיד" בבית עריף, עובדת פירמה אחרת בעלת שלשה שותפים הרואים ברכה בעמלם.  בתי מלאכה הללו מראים לנו לדעת, כי גם בארצנו יש מקום לתעשיה, אבל דוקא במדה קטנה, המתרחבת בהדרגה ובהוצאות קטנות, ולא כמו שנהגו בזמן האחרון ליסד חברות לחרושת המעשה, שתוצרת בית החרושת היא יותר גדולה מדרישת השוק, ולהגדיל הוצאות התעשיה יותר מהמדה.

בחיפה יש בית חרושת הבונה ומתקן מכונות להשקאה, בתי בד ובתי ריחיים.  הוא נסתדר על יד בית החרושת למעשה שמן ל"עתיד" ומעסיק שלשים – ארבעים פועלים, אבל מסֻפקים אנחנו, אם יש עתיד למפעל זה, מפני שבעליו הרחיב אותו יותר מכפי הדרוש עפ"י מצב המקום.  אולם בכל זאת יוכל היות, כי ע"י הבנינים הגדולים העומדים להבנות שם, כמו הטכניקום ומסלת הברזל וכדומה, יוטב העסק הזה.

עובד ג"כ בחיפה בית הבד של החברה "עתיד", שהחכירה אותו לאנשים אחרים ועושה שמן וגם בורית.  העסק הזה כבר עבר מפירמה אחת לאחרת, העובדת בידיעה יותר עמוקה בעסק הזה ובהוצאות יותר קטנות.  נקוה, כי אחרי הנסיונות שנעשו בתעשיה הארצי-ישראלית ברעש של אקציות, פקידים ובנינים גדולים, יבואו עתה מעשים יותר מתונים וזהירים ואחינו ירכשו להם מקום בתעשיה המקומית.

המסחר היוצא והנכנס ביפו ובחיפה נתגדל ונתרחב בשנים האחרונות,, כפי שנראה מהמספרים בפרנקים דלקמן:         

                                         1908                1909                1910

אימפורט                             20.085.000      24.328.000      25.061.000

אקספורט                            13.409.000      14.010.000      15.903.000

בזה הסכום מתפוחי זהב         4.223.625        4.645.335        5.876.625

לצערנו משתתפים היהודים במסחרים הנזכרים במדה קטנה מאד, מפני חסר אמצעים ואנשים בקיאים במסחר.

המוסדות הקולטוריים השונים בארצנו מתרחבים ומתבססים.  הם הולכים וכובשים להם את המקום הרצוי והראוי להם.

הגמנזיות העבריות אשר ביפו ואשר בירושלים, בתי הספר והגנים של חברת עזרה אשר בירושלים ואשר ביפו ואשר בצפת ובטבריה, בית הספר לבנות ביפו, מוסד חו"צ, ביה"ס תחכמוני, ביה"ס לחכי"ח בכל ערי א"י ובתי התלמוד תורה בערים ובמושבות, – כולם יחד מלאים פחות או יותר תלמידים, כולם יחד הולכים ומשתכללים, הולכים ומשתלמים, הולכים וקרבים בצעדים גדולים או קטנים אל התכנית הרצויה והדרושה.

בצלאל בירושלים הולך ומתרחב וידים רבות עוסקות בו, אבל הוא ג"כ נתרחב יותר מכפי אמצעיו, ומתחילים אנו להטיל ספק בעתידו.

בתי הספר לזמרה אשר ביפו ואשר בירושלים, רכשו להם בזמן קיומם הקצר אהדת הקהל ותלמידיהם רבים בערך.

לבנין הטכניקום בחיפה הושג הרשיון מהממשלה ובקרוב יגשו אל עבודת הבנין.

השפה העברית מתפשטת בכל הארץ, היא הולכת ונעשת לשפה המדֻברת בין כן הדרות וצלצול השפה נשמע בכל רחבי הארץ.  היא חדלה מהיות פה לשפת הספר או לשפת איזו מפלגה שהיא, ותהי כמעט לשפת השוק.  גם אנשים מעשיים מוצאים נחיצות חמרית בידיעתה.

הספרות העברית גם היא הולכת ומתרחבת בארץ.  מלבד העתונים היומיים והשבועיים, מופיעים גם ירחונים לגדולים ולבני הנעורים, גם מאספים ארעיים נדפסים מפעם לפעם, וגם חוברות לעם יוצאות תכופות, כי לכל אלה יש דרישה רבה בקרב אחינו יושבי הארץ.

*   *    *

בחודש אוקטובר(1912) נכנס אל האפ"ק בתור סגן אלי מר א. ז. הופין. 

מר הופין הוא מעיר אותריך בהולנדיה וקבל השכלתו בארץ זו.  הוא היה מנהל משרד ההסתדרות הציונית בקלן בראשותו של מר ולפזון, וע"פ הצעתו ובהסכמתי הוזמן למשרה הנזכרת בהנהלה הכללית של האפ"ק.  במשך זמן קצר נתמחה בעסקי הבנק, ובשנות המלחמה, כשישבתי במצרים ובלונדון, מלא את מקומי וישא עבודה קשה ואחראית בעסקי האפ"ק.  לו היתה מלחמה פוליטת עם הפחות הטורקיים שהתנגד להאפ"ק, שהוא מוסד אנגלי וציוני, ומפני שהיה נתין הולנדיה הצליח בהמשא ומתן הארוך עם הפחות האלה.  הוא מלא ג"כ עבודה חשובה בעסקי הסיוע האמיריקנית ונהל עסקיו בארצנו בחשבון ודעת.

 

פרק מ"א

קושיים בקנית קרקעות. – מכתבים מן הועד הפועל של ההסתדרות הציונית. – בן-שמן, חולדה, פיגא, אדמת החוף יפו, כנרת. – קרקעות גאולה. – קרקעות של הקרן קימת. – קרקעות שונות. – קרקעות בעבר לירדן מזרחה. – קרקעות בדרום ארצנו ובחצי האי סני. – משא ומתן עם ממשלת מצרים.

בשנת 1913 מלאו עשר שנים למיום שפתחנו את האפ"ק בארץ ישראל.  לתקופה זו כתבתי הרצאה, שהכילה דין וחשבון מפורט מעבודת המוסד הזה, ובעזרת מר הופין הושלמה ההרצאה במספרים רבים ונדפסה במחברת מיוחדת.  לכן חושב אנכי למותר לחזור על כל אלו העובדות.  אולם בשני סעיפי עבודתנו, היינו – בקנין קרקעות ויסוד קפות מלוה ואגודות משותפות, יש הרבה עובדות, מעשים ומספרים, שלא נכנסו במחברת הנזכרת ולכן אדבר עליהם בפרק זה:

מההרצאה לסוף דצמבר 1903: בעסק קנית קרקעות מונחים מכשולים רבים.  היו ימים אשר הקרקעות בארץ לא היו כלל רשומים בספרי האחוזה להממשלה וכל תושבי כפר וכפר ישבו על קרקעותיהם רק בתורת חזקה.  וכן היה גם בערים.  העשירים, המיוחסים ובעלי האגרוף, היו להם גם כן נחלאות כאלו, אשר החזיקו בהן או באו להם בירושה מאבותיהם.  בעבר הירדן ובדרום הארץ על גבול מצרים ובחצי האי סיני יש גם עתה אחוזות באלו, אשר בעליהן אוחזים בהן בתורת חזקה.  לפני 35 – 30 שנה התחילה הממשלה להנהיג ספרי אחוזה ותרשם את הקרקעות של התושבים בכפרים, – אבל לא בחלקים מוגבלים, אלא על כל משפחה ומשפחה חלק ידוע משטח הכפר.  מטרת הסדור הזה – כלומר שהקרקעות לא תהיינה מוגבלות לכל משפחה אלא שכל תושב יהיה לו חלק ידוע מהכפר, – היתה כדי להכביד על המכירה ולא תעברנה הנחלאות מידי בעלי האחוזות הקטנות להעשירים.  אבל החוקים נשארו בספרי החוקים, ולמעשה הצליחו בעלי הזרוע, אנשים שיש להם יד ושם בממשלת הארץ, לקחת להם מידי עובדי האדמה נחלאות בדרכים שונים.  היו כאלה שנתנו הלואות ברבית קצוצה לפלחים, עובדי האדמה בכפרים, אח"כ לקחו את נחלאותיהם וירשמו אותן על שמותיהם;  והיו גם מעשים, שהרבה מן הפלחים המנוצלים ע"י גביות מסים גדולים ובפרט מס העושר, הלכו ורשמו את הנחלאות שלהם על שמות האפנדים בעלי-הזרוע, שהיה יותר נקל להם להשתוות עם פקידי הממשלה בעניני המסים, ואלה האחרונים הבטיחו לאכרים לתת להם לעבוד אדמתם כבעלים, וסוף סוף נשארו הקרקעות האלה באפן רשמי על שמות האפנדים האלה, והפלחים נשארו על הקרקעות כחוכרים.  קרקעות כאלו הופרשו במשך הזמן מקרקעות הפלחים ועברו להאיפנדים ויהיו הם לבעלים.  והיו גם מקרים, כאשר עלו דמי החכירות ששמו האיפנדים על הפלחים, או בשנות בצורת, עזבו האחרונים את הקרקעות להראשונים וינודו לדרום הארץ או לעבר הירדן, ששם אין כח להממשלה לגבות מסים ואין עול האיפנדים. –

כשאנחנו באים לקנות קרקעות בארץ שיש בה תנאים כאלה, אין אנחנו קונים מהפלחים בכפרים אלא מהאיפנדים בעלי האחוזות הגדולות, ורק קרקעות כאלו שאין עליהן ערעורים מצד השכנים תושבי הכפרים.  שולחים אנחנו אנשים בקיאים לראות את הקרקעות, טיבן ושוין, ומטכסים אנחנו עצה עם עורכי דין בנוגע לחֻקיות שטרי המכירה, ואת עשית הקושנים מוסרים אנחנו להמוכרים.  בעשית שטרי המקנה  יש בכלל טרדות רבות – למדוד ולסדר הגבולים;  מעצורים ומכשולים רבים יש ג"כ בעשית שטרי המקנה על שם יהודים לא-עותומנים, ולכן ימשך זמן רב עד אשר יעלה ביד בעל האחוזה לסדר כל אלה.

אולם אם אפילו רבים המכשולים לפנינו, אין לנו רשות להזניח את ענין קנית קרקעות – השאלה היותר בוערת בתנועתנו, ואלינו החובה מוטלת לקנות באילו אופנים שיהיו וכמה שנוכל.

להתחיל בענין זה בחרתי לנו ועד מאנשים אלו:

מר אייזנברג בעל אחוזה ברחובות, ד. חיים סוחר ביפו, מי שהיה פקיד אצל היק"א, ומר אליהו ספיר פקיד היק"א, הבקי בחֻקי הקרקעות על צד היותר טוב, ומכיר הוא גם כן את בעלי האחוזות הגדולות.

תחלת מעשינו היתה לתור, לחקור ולדרוש אחרי תנאי הקרקעות שמציעים לנו לקנות.  ואמנם סדרנו חקירת הקרקעות ע"י אנשים בקיאים, והחילונו לנהל המשא ומתן עם בעלי האחוזות, ע"י מר ספיר ומר חיים.  את חקירותינו אודות טיב אילו קרקעות, מחירן וכדומה, שלחתי להד"ר הרצל ולמר ולפזון.  בהרצאתי הצעתי, כי האפ"ק יקנה קרקעות על מנת למכרן לאנשים אמידים, שיבואו להתישב בארצנו.

והנני להביא בענין זה שני מכתבים מן הועד הפועל של ההסתדרות, הראשון מן 22 פברואר, והשני מן 3 מרץ 1904.

מר לבונטין הנכבד מאד!

"מר ולפזון הציע לפנינו את מכתבו מיום 9 דנא, בדבר קנית קרקעות.  אין אנו תמימי דעים עם כבודו, כי האפ"ק או היק"ט יקנו קרקעות.  דעתנו היא, כי קרקעות כאלו תקנה הק"ק, אם הן מתאימות למטרתה.  מטעם זה טלגרפנו לו: "דרושה אינפורמציה מפורטת בדבר הצעות הקניה ואז נחליט".  נבקשהו אפוא להודיענו על יד איזו תחנת רכבת נמצאות הקרקעות האלה?  כמה גדול השטח שלהן?  מה מחיר כל דונם?  מה הוא מין האדמה?  כמו כן יודיענו, מי נתן לו את חות הדעה על דבר איכות הקרקעות ועם מי התיעץ אודותן.  עלינו להעיר לו, כי אנו מתכונים לקרקע בעלת שטח מאוחד אחד, לכל הפחות בהיקף של 10000 דונם, שעליו אפשר ליסד מושבה לנסיון על פי שיטת אופנהיימר.  אם שני המגרשים אינם מתאימים לדרישה הזאת, אזי יקשה לנו מאד לקנותם.  מלבד זה כתבנו אל הפלשתינה קומיסיון בברלין, כי כבודו ישלח לנו חות דעת מפורטת על הענין הזה, מפני שהועד הפועל קבל החלטה, שבה נאמר, שצריך להתיעץ מקודם עם הפלשתינה קומיסיון, טרם אשר תקנה הקה"ק קרקע.  אם יפנו אל כבודו אנשי הפלשתינה קומיסיון, ידע נא את מהות הענין ויתן בטובו לאדונים האלה את הידיעות המבוקשות.

מחכים אנו לתשובתו התכופה וחותמים בכבוד:"

                             הרצל (נשיא)                  קוקש (מזכיר)

מר ליבונטין הנכבד מאד!

"הפרטים אשר נתן לנו במכתבו מיום 23 החולף ע"ד ההצעה שלו לקנות קרקע אינם מספיקים, כדי לדון על הענין באופן יסודי.  עלינו אפוא לבקשו לתת לנו עוד פרטים נוספים, ואם אפשר גם תרשימים של מקום הקרקע ופרטים מספרי האחוזה של הממשלה, וכן גם את חשבון ההכנסות, שאפשר לקבל מהן ואם נסכים בעיקר לקניה זו, אזי נמסור את החומר הזה לפלשתינה קומיסיון לבדוק אותו ולהגיש לנו הרצאה עליו.  אבל ישים נא לבו אל העיקר הזה: לא היק"ט ולא האפ"ק יכולים לקנות קרקע, מפני שאי אפשר להם להשקיע את כספיהם בקרקעות.  גם הציוניות הפוליטית ע"פ טבעה, איננה יכולה לטפל בקולוניזציה קטנה.  אם ברצוננו לקנות קרקע, אזי יכולים אנו לעשות זאת רק בשביל הק"ק, שכידוע לכבו' אמצעיה עוד אינם רבים, וגם אין עלינו להכניס את הקה"ק בריזיקו של הפסדים, דבר שהוא רגיל מאד בארץ ישראל, אם מניחים את הקרקע בור לזמן רב.

ולכן עלינו לברר לעצמנו עוד לפני הקניה, איך, באילו אמצעים ואנשים ניישב קרקע זו, למען שלא תולד אצלנו "חלוקה" של התישבות.

אנו מחכים לתשובותיו המהירות ונעמיד את הענין על הפרק בישיבת הועה"פ הגדול ביום 11 אפריל 1904, אבל יזדרז נא, למען נוכל במשך הזמן הנ"ל, לקבל גם את חות הדעת של הפלשתינה קומיסיון".

                             בברכת ציון ובכבוד:

                                                                             הרצל (נשיא)      קוקש (מזכיר)

*   *    *

מהחוזים שעשינו עד כה מסרנו חוזה אחד על סכום 2700 דונם קרקע, אצל פתח-תקוה, לאחדים מבני המושבות, שהם נתיני טורקיה, והם בעצמם יטפלו בעשית הקושנים על שמותיהם, וגמרנו עמהם לתת לנו שכר טרחה 1000 פר'.  מזה הסכום עלינו לנכות 400 פר' ע"ח ההוצאות שהוצאו בין כך וכך על כל התיורים שעשינו, והמותר – לטובת הבנק.

בינתים עמדנו במשא ומתן עם הממשלה המקומית בדבר הרשיון לעשות קושנים על שמות נתיני רוסיה.  אבל היא הסכימה לתת רשיון לקנות רק על שמות נתיני גרמניה, אנגליה או צרפת.

עמדנו בחליפת מכתבים רבים עם הדירקטוריום עד אשר השגנו רשיון מהם לעשות הקושנים על שם הפרופיסור וורבורג ויפוי כח מזה האחרון, ובין כה וכה נשתנו הענינים, לרגלי הפקודה החדשה שבאה מסטמבול, לבלי לעשות שטרי מקנה גם על שמות נתיני גרמניה, צרפת ואנגליא, בלי רשיון מיוחד לזה מסטמבול.  אומרים פה, כי אחרי שהפקודה הזאת היא לא רק נגד יהודים, כי אם גם נגד נוצרים, על כן יש תקוה, כי הפקודה הזאת תביא לידי משא ומתן בין באי כח הממשלות בסטמבול עם הממשלה המרכזית שם, וסו"ס תתבטל הפקודה הזאת.  אשר על כן עלינו לעשות כל ההכנות, למען שתהיה בידינו לעשות הקושנים כשתבוא העת המוכשרת – ולא נפסיד זמן בענין הגדול והנכבד הזה.

מההרצאה לסוף 1905.  אחרי משא ומתן ארוך עם מוכרים שונים עלתה בידינו לרכוש לנו הנחלאות דלקמן:

אדמת חדיד או בית עריף (נקראה אחר כן בן-שמן).  הנחלה הזאת שיכת לכפר חדיתא, היא העיר חדיד, שהיתה עיר גדולה בימי שיבת בבל, והיתה ידועה בימי המכבים.  קרובה היא הנחלה לעיר לוד, וכעשרים רגעים מתחנת מסלת הברזל לוד, אשר על דרך יפו-ירושלים, ורחוקה רק בערך שלשת רבעי שעה במסילת הברזל מעיר החוף יפו, ויש לה איפוא כל היתרונות של אחוזה הקרובה לעיר.  האדמה דשנה ופוריה וטובה ביותר למזרע, ויש בה לערך עשרים למאה אדמת טרשים, טובה לנטיעות.  האקלים ג"כ טוב ובריא, רק המים שם בעומק רב עד ארבעים מטר.  כל הנחלה הזאת מחזקת 2330 דונם.  מהם אדמת מזרע 1946 ואדמת טרשים 384 דונם.  לפי החוזה שעשינו עם המוכר הוא מחויב לקנות בשבילנו עוד שמונה מאות דונם.  מחיר האדמה היה שלשים פרנק לדונם.  אולם מפני שהוצאות רבות עלו ועוד יש להוציא על האדמה הזאת, לא נוכל עוד לדעת בכמה תעלה לנו הקרקע הזאת בדיוק.  מהמחיר הנזכר עכבנו ארבעת אלפים פרנק, עד אשר ימכרו לנו גם שמונה מאות הדונם הנזכרים, וארבעת אלפים פרנק עד אשר יגמר המפרוז של 15 דונם, השיכים לשני ערבים בכפר הזה, שנפקדו בשעת עשית המפרוז.  האדמה הזאת נקנתה על שמות שלשת נתיני תוגרמה, אנשים נאמנים, והם: האדון ילין, המורה הראשי בבית הספר של למיל בירושלים, האדון אהרון אייזנברג, מורשה של מנוחה ונחלה ברחובות ובעל נחלאות אחדות שם, ויחזקאל סוכובולסקי, סוחר נכבד ביפו.  ולמען הבטיח לנו האדמה הזאת, לקחנו מהם כח והרשאה למכור ולמשכן – בטיחות מספקת על פי החוקים המקומיים, – וגם משכנתא על האדמה הזאת על שמי, ומפני שאנכי אינני נתין תוגרמה, עלו הוצאות רשמיות ואי רשמיות לצורך המשכנתאות עד 5200 פרנק.

ברוב שטרי המקנה שבארץ טורקיה, אינה נכתבת המדה הנכונה של האדמה, כ"א החצי או שני שליש ממנה, וכן נשארת המדה בשטרי מכר אלו בלתי נכונה, ובידענו כי הדבר הזה נותן מקום למשפטים וסכסוכים עם השכנים ומביאים להרבה הוצאות, יגיעה וצער, שמנו לב תיכף לתקן את המדה עפ"י חוק, ולכתב רשמי בהקושנים את המדה הנכונה – אלפים וארבע מאות דונם לערך.  תקון זה עלה לנו גם כן בהוצאות רשמיות ובלתי רשמיות עד אלף פרנק.  השכנים של הנחלה הזאת, הערבים, שתקיפים הם, הפריעו אותנו הרבה בעשית הגבולים, והיינו מוכרחים להתפשר עמהם ג"כ ע"י הוצאות כנהוג פה בארץ.  תקון זה וקביעת הגבולים היה צריך המוכר לעשות על חשבונו, ובעת עשית החוזה עמו היה צריך לשים לב ביחוד לזה.  אך היות שהחוזה על קנית האדמה הזאת נעשה עם המוכר זה שנתים, ע"י באי כח גאולה, שלא שמו לב להזכיר בו מפורש התנאים האלה, לא היתה אפשרות לנו, להבאים במקומם, לשנותו או לבטלו ולכן הוכרחנו להוציא ההוצאות על זה, בתקותנו, כי נוכל עוד לגבות חלק מהן מאת הסכומים שעכבנו תחת ידינו מדמי המוכר כנזכר לעיל.

על הנחלה הזאת נבנה כעת בית חרושת של חברת "עתיד" לעשית שמן ובורית, וע"י זה החל הישוב במקום זה וימשוך, כמו שאנחנו מקוים, הרבה קונים לנחלה זו.  מצאנו לנכון לתמוך בידי החברה הזאת ולהשתתף עמה בחפירת באר מים לנחלה הזאת, לתועלת החברה עצמה והמתנחלים הבאים.  על זה הוצאנו לערך אלף ותשע מאות פרנק, שצריכים אנו לחלקם בין הקונים של האדמה, לפי ערך הדונמים שיקנו.  ולבסוף מס הוירקה של הנחלה הזאת היה גם כן גדול יותר ממה שמגיע ע"פ החוק, והכרחנו לעשות אילו הוצאות להקטינו, שעלו לנו לערך 400 פ"ר.

הארכנו מעט בדבר קנית הנחלה הזאת, למען תת מושג וידיעה כוללת מתנאי הקניות בארץ והמקרים השונים שבאים לרגליהן, התקונים שצריך לעשות והדברים שצריך להזהר מהם.

מההרצאה לשנת 1906: בנוגע לאדמת חדיד.  המוכר קיים את אשר התחייב והפריש את החלק הקטן, אשר אדותו הזכרנו בהצאותינו משנה שעברה, ומסר לנו רשיונות לבנין 5 בתים, 15 רפתים, אשר על כן שלמנו לו הנשאר מהמחיר.

השגת רשיונות לבנין בתים במקום ישוב חדש, ובפרט לבתי מושב של יהודים דבר קשה מאד, ובכל המושבות עלה זה בדמים יקרים, ועל כן נכבד לנו הרשיון הנזכר.

ואחרי כל ההוצאות עלתה לנו הנחלה עד היום הזה, לסכום 80.730 פרנק, לערך 1/2 34 פר' כל דונם.  חשבון מפורט מהנחלה הזאת, כמו מהנחלאות האחרות, שלנו ללונדון, האאג, וקלן.  ובהרצאה הזאת אנחנו מביאים רק את הסכומים הכלליים.

את האדמה החכרנו ליהודים לעבוד אותה השנה בשכר אלף פרנק.  מהאדמה הזאת מכרנו לחברת עתיד 100 דונם והמותר לקה"ק.

חולדה: הנחלה הזאת היא חלק מהכפר חולדה, כפר נושן ונודע עוד בימי התלמוד.  רחוק ערך שלשת רבעי שעה מהמושבה עקרון.  בתחלה חשבנו, כי הנחלה הזו הנמכרת לנו, תעלה לשלשת אלפים דונם, וכן התנינו עם המוכרים הראשונים, אפס כי אחרי המפרוז והחלוקה בין השותפים של המוכר, נשאר ממנה לו למכור לנו רק לערך אלפים דונם, אולם כפי שאומר המוכר, אפשר יהיה לקנות עוד אדמה על גבולה ולהרחיב הנחלה הזאת.

האדמה הזאת היא טובה גם כן למזרע וגם לנטיעות, ויש בה רק לערך עשרים למאה אדמת טרשים, הטובה לנטיעה ולמקום בנין.  המים שם אינם עמוקים וגם האקלים טוב ובריא.  על יד הנחלה הזאת ואדמת המושבה עקרון נמצאת אדמת כפר מנסורא, שחברת יק"א עומדת לקנות בשביל האכרים של עקרון, ויש לחשוב כי כאשר תתחבר הנחלה הזו לכפר היהודים, אז ירבו הקונים עליה.

את הנחלה חולדה רשמנו בבית-פקידות הממשלה על שמו ה"ה א. ספיר, פקיד האפ"ק, נתין גרמני, ד. ילין וא. אייזנברג הנזכרים לעיל.  ולבטחון נתנו לנו שטר התחיבות רשמי, שהודו בו, שהם חיבים להיושב ראש של האפ"ק ד. ולפזון סכום כפי מחיר הנחלה.  כן נתנו גם כח והרשאה על שמי למכור הנחלה ולשלם למר ולפזון החוב הנזכר.  הוצאות יתרות לא נעשו על הנחלה הזאת, והגבולים נעשו כתיקונם, ונשאר לנו רק להוזיל את מס הוירקה, שנקוה לעשות בהוצאות לא רבות.  האדמה הזאת עולה לנו בסכום 54950 פרנק.

מהאדמה הזאת לא נמכר עדיין כלום, ורק החכרנוה ליהודים לשנה זאת במחיר שמונה מאות פרנק.

פג'ה: הנחלה הזאת, הנכנסת בכפר פג'ה, נמצאת על גבול המושב הגדול פתח-תקוה ומתחברת עם אדמתו.  האדמה טובה מאד, ויש בה הרבה אדמה המוכשרת לנטיעת פרדסים (אדמה כזו יש לה חשיבות רבה ונמכרת היא במושב פתח-תקוה עד מאתים פרנק הדונם).  האדמה הזאת קנינו מאת יהודי, שקנה אותה מהערבים במצב מושע, כלומר בלתי נחלקת, בשביל למכור אותה ליהודים אחרי שתעשה ההפרשה בין חלקו לחלק הערבים.  להיהודי הזה אין כסף בשביל להשתוות עם ערבי הכפר פיג'ה ולעשות מפרוז, ומוכרח הוא להכנס בעסק עם מלוה ברבית קצוצה בשביל לסדר הענין הזה, ואז ידרוש מאת היהודים בפתח-תקוה, שהקרקע חשובה בשבילם, מחירים גדולים;  ולכן החלטנו לקנות אותה בשביל למכרה ליהודים במחירים נאותים.  מחיר האדמה הוא 40 פרנק הדונם, יחד עם הוצאות ההפרשה.  שלמנו לע"ע רק ארבעה ועשרים פרנק לדונם, מלבד קצת הוצאות על עשית ההפרשה, שיבואו לחשבון המוכר בסוף, והשאר עלינו לסלק לו אחרי גמר ההפרשה, שהיתה צריכה להגמר בקיץ שעבר, אפס מפני סבות שונות הרגילות בארץ נתאחרה ההפרשה, והננו מקוים שתגמר בזמן קרוב.  נזדמנו לנו כבר קונים רבים לאדמה זו, אולם לא חפצנו למכור, עד שתגמר כל ההפרשה ותמסר לנו הנחלה מופרשת ומוגבלת כראוי.  החלק הנמכר לנו מהנחלה הזאת מחזיק לערך אלפים דונם.  נחלה זו נכתבה על שמי בתור יהודי נתין רוסיה, ואנבי מסרתיה לאפ"ק עפ"י חוזה מיוחד, מאושר אצל הקונסול האנגלי והממשלה המקומית.  עד עתה הוצאנו על הנחלה הזאת לערך 56620 פרנק, ומותר הכסף יהיה נצרך לשלם כשתגמר ההפרשה, כאמור למעלה.

במשך שנת 1906 עלתה בידי במוכר להשתוות עם ערבי הכפר פג'ה ולגמור ההפרשה של הקרקע הזאת.  היו עוד סכסוכים בדבר הגבולים שהביאו טרדה רבה, אולם סוף כל סוף מדדנו וחלקנו את הקרקע, הצגנו את הגבולים ושלמנו מותר הכסף להמוכר.  (חשבון מפורט – בהבילנץ של סוף שנה זו).

אדמת החוף ביפו: חסרון מקום-בנין טוב ובריא ליהודי יפו, מורגש זה מכבר, והתחזק עוד ביותר מאז שהתרבו התושבים היהודים ביפו בעת האחרונה, לכן שמנו לבנו לדאוג לדבר הזה ולרכוש מעט מעט מגרש יפה ורחב למקום בנין ליהודים, והמקום הזה נמצא לנו בקצה הצפוני של העיר יפו סמוך לרבע היהודים על פני החוף.  המקום יפה מאד והאויר צח ונעים שם, הנחלה הזאת מחזקת (עפ"י המדה שעשינו אנחנו) 308000 מטר מרובעים, נחלקת לפי הקושנים ל 1280 חלקים ויש בה הרבה שותפים.  עד עתה עשינו שתי קניות, הכוללות ביחד מאתים ושמונים חלק ולערך חמשים ושלשה חלקים מסרנו מראשית הקניה לאחד היהודים מתושבי יפו, האדון רוקח, שהשתתף עמנו בקניה זאת.

על הנחלה הזאת באו בערעורים השכנים וגם אילו מהשותפים.  באמת לא היתה שום זכות חוקית לערעורים, אבל השכנים חפצו להניח עכובים רק למען הוציא מאתנו כספים, כאשר נבוא להשתוות עמהם.  היתה לנו טרדה רבה והוצאות מרובות, עד אשר הוצאנו משפטנו לאור.  קנינו עוד מאה ועשרים חלקים, השתווינו עם יתר השותפים והערכנו את החלקים לפי קירוב או רחוק כל חלק מהעיר, ובחרנו לנו החלק היותר קרוב אל העיר, שמדתו תהיה מועטה, אבל ערכו יקר, מפני קרבתו אל העיר.  אחרי שתגמר ההפרשה תהיה לנו ככר יפה על חוף הים, אשר ערכה יגדל משנה לשנה.

הנחלה נרשמה בספרי האחוזות אשר להממשלה על שמי ואנכי מסרתי אותה על שם האפ"ק, ג"כ ע"פ חוזה אצל הקונסול האנגלי כנ"ל.

דליקה ואום-גונה (שנקראו אחרי כן כנרת ודגניה).  הנחלה מחזקת לערך 18000 דונם.  מרגליות-קלורייסקי, פקיד היק"א בגליל, קנה אותה בשביל היק"א, אבל המנהל הכללי מר פריענטא לא הסכים לקנות את כל הנחלה, אלא רק כשני שלישים ממנה, ויציע לפנינו מר קלוריסקי כי נקנה אנחנו החלק השלישי.  שלחנו אנשים בקיאים לתור אותה והחלטנו לקנות השליש שהציע לנו מר ק.

הנחלה הזאת נמצאת על חוף ים כנרת והירדן, ועל גבול כפר סמך, ששם תחנת מסלת הברזל מחיפה לדמשק, שלש שעות מחיפה.  שליש ממנה היא אדמת טרשים על פני מורד ההר העומד מול ים כנרת, הטובה רק לנטיעות ולמרעה.  בתוך נחלת דלאיקה על שפת הים נמצאות חורבות עתיקות.  לפי דברי סופרים אחדים, עמדה במקום הזה בזמן התלמוד עיר גדולה בית-ירח, ונזכרת ביוסיפוס בשם טריכה, הנודעת בימי מלחמות היהודים עם הרומאים.  הנחלה הזאת כולה מחזקת 6500 דונם ונחלקת לשנים: א) אדמת דלאיקה לערך 3500 דונם, שהיא חלק מאדמת דלאיקה השייכת לרוטשילד (ע"ש יק"א), ונשענת על גבול אדמת המושבות ימה ועבדיה, השייכות גם כן להנדיב הנ"ל.  ב) אדמת אום-גונה, הסמוכה לדליקה והיא חלק מהכפר אום-גונה העומד מעבר לירדן מזרחה, 3000 דונם.  מותר הקרקע בכפר הזה לערך 2500 דונם, שייך לפרסי אחד העומד למכור את חלקו.  על אדמת אום-גונה לא נעשתה עדין ההפרשה.  האדון קלוירסקי התחיב בשם היק"א לגמור הפרשה זו, ולשאת שני שליש ההוצאות, אך בתקותנו, כי הפרסי יאות למכור לנו החלק שלו במחיר לא רב, הסכמנו לחכות עוד בדבר ההפרשה ולהשתדל לקנות את שארית הכפר אום-גונה.

מחיר כל האדמה הזאת עלה עד היום לסך 128974 פרנק, לערך 20 פרנק הדונם, מלבד הוצאות ההפרשה שתעלינה בחלקנו, אם לא נקנה את מותר כפר אום-גונה.  האדמה הזאת של דלאיקה ואום-גונה נכתבה, ביחד עם אדמת הנדיב, על שם האדון סלומון ריינך מפריז, ומר קלוירסקי מסר לנו מכתב, שהאדמה הזאת שייכת להאפ"ק ונקנתה בכספה, וגם תרשים מסר לנו חתום בשמו ובשם מהנדס יק"א, שיחד בו לנו את חלקנו באדמת דלאיקה.  אולם לדעתנו, נחוץ עוד לקבל כתב מיוחד מאת האדון סלומון ריינך מפריז, מאושר אצל הנוטריון שם, כי הנחלה שייכת להיק"ב או להקרן קימת.

כל האדמה הזאת הוחכרה בימים האחרונים לערבי אחד ביחד עם אדמת הנדיב, אך לא קבלנו עוד חשבון מאדון קלוירסקי, כמה יעלה מדמי החכירה הזאת בחלקנו.

אחרי זמן מה הציעה לפנינו הנהלת הקרן קימת לקנות מאתנו הנחלה הזאת וליסד עליה את בית הספר שחשבה לבנות בשביל יתומי קישינוב, שהביא מר בלקינד (פרק יט), ונמכור לה הנחלה במחיר שעלתה לנו.

מההרצאה לסוף 1906: הקרקעות של הבנק: הקרקעות שלנו לא מכרנו עדיין.  מעשה זה לא יתן שום דאגה לנו בנוגע להעסק הזה.  הקרקעות טובות ומעטות בכמות, ובודאי תמכרנה בקרוב.  אולם המעשה כשהוא לעצמו, כי בשעת חירום כזו לאחינו ברוסיא, לא באו קונים על קרקעות טובות כאלו, במרכז הישוב, אצל המושבות והערים, אות הוא, לצערנו, כי עדיין לא באה העת שהיהודים יחפצו לעמוד על הקרקע...  ימים רבים חשבנו, כי אחינו חפצים להתישב על האדמה, ואם כן קנית קרקעות על ידינו יהיה האמצעי הנכבד להגדיל הישוב.  עכשו רואים אנו, לצערנו, כי עוד לא התעורר עם ישראל כעם שלם לתחיה.

בענין הקרקעות שקנתה חברת גאולה (מהרצאתי יולי 1904 ובשנים הבאות).

כידוע לכם נתיסדה בינתים "גאולה" ע"י סניף חובבי ציון באודיסה, ובא כחם מר מ. דיזנהוף בא הנה.  אנחנו החלטנו לעבוד בסניף הזה, יחד עם בא-כח החברה הזו, ולהשתתף בשני שלישים מהסכום שהכניסה החברה (בגבולי הקרדיט שקצב לחברה זו הדירקטוריום של האפ"ק – עד 20000 לירה), ולכן תרנו כברות ארץ אחדות ועשינו שטרי מקנה עם המוכרים, אולם בשנת 1906 ראינו, כי אין קונים על הקרקעות, אשר על כן החלטנו, לבלתי קנות עוד על חשבוננו אנו.  אולם עמדנו על צד ח' גאולה ועזרנו לה לקנית הנחלאות כדלקמן:

נחלת רמלה על גבול רחובות – 2700 דונם לערך;  אצל גדרה 1450 דונם;  אצל ועד אל-חנון 600 דונם;  ביר-סלים, לא רחוק מראשון לציון, 2000 דונם;  וגם נחלה אחת בתוך גבולי המושבה מסחה הקרובה לטבריה 330 דונם.  אדמה שחלק גדול ממנה הוא אדמת משקה מפלג מים העובר על גבולה.  הקרקעות אצל רחובות, גדרה וועד אל-חנין עברו לאכרי המושבות האלו, שקבלו כסף בעד עקירת הגפנים.  אדמת מסחה קנתה היק"א ואדמת ביר סלים קנתה חברת חו"צ ותמסור חלק ליהודים ההררים מקוקז, אשר יסדו שמה מושב משבע משפחות, וחלק לפועלים היושבים ברחובות – כולם בתנאי לשלם המחיר, 35 פרנק הדונם, לשעורין במשך עשר שנה.  אם יעלה בידי ההררים להתישב שם ולחיות מתנובת שדיהם – עדיין מוטל בספק, מפני כי הקרקע הזאת, שהיא לא מן המובחרה, לא תוכל לספק צרכי האכר.  ואף גם זאת, האמצעים שלהם לא יספיקו להוצאות התיסדותם.  ובנוגע למחיר הקרקע לא תוכל החברה לחשב שתקבל הכסף.  מעשים כאלו כבר ראינו;  אכרים מקבלים קרקעות, מבטיחים לשלם ואינם יכולים לעמוד בהבטחתם.  אולם בנוגע לפועלים – יש תקוה כי יצליחו.  יען כי עיקר פרנסתם מצויה במושב רחובות, ששם הם יושבים עם בני-ביתם, ובזמן שאין להם עבודה ילכו לשתול אדמתם ולעבדה.  זאת היא קולוניזציה טבעית ומודרנית, שיש לה בסיס בריא לפי המצב שלנו כעת.

אנחנו עזרנו לגאולה להוציא הקניות האלו אל הפועל, לעשות הגבולים והקושנים ונתנו להם עזרה כספית וחוקית.

מן ההרצאה של שנת 1906 בענין קרקעות הקה"ק.  כידוע לכם, נפתח פה בשנת 1904, על פי הצעת הועד לחקירת הארץ מיסודה של ההסתדרות הציונית, משרד לקנית קרקעות, ואחרי עבור זמן קצר נסגר מפני שנוכחו לדעת, כי אי-אפשר לסדר פה עסקים ע"פ המדה והסדר באירופה: המכשולים והמעצורים לקנית קרקעות רבות הן;  מה שאנו קונים כעת, מוציאים אנחנו אל הפועל על ידי פקידי הבנק;  גם לחברת "גאולה" נותנים אנו, מלבד עזרתנו הכספית, גם עזרה יורידית בלי הוצאות מיותרות.  המדידות נעשות פה ע"י מודדים, הנמצאים בארץ במחירים נמוכים.  וגם בשביל החכרת הקרקעות הנקנות אין צורך במשרד, מפני שהבודה בזה, לעשות חוזים עם החוכרים היהודים, הוא ענין כל כך קטן, שנוכל לעשותו על ידי פקידי הבנק.  ובשביל כל אלה הטעמים נוכחה ההסתדרות הציונית, כי הנסיון עם המשרד הנזכר היה לפני זמנו.  אחרי נכוי מחיר מדידת הקרקעות שלנו, שעשה המשרד, הפסיד 4690 פר'.

חטין. – האדמה הזאת נקנתה (כמו שהזכרתי למעלה צד 81), מאת ה' ד. חיים במחיר 20 פרנק הדונם, מלבד הוצאות לקושנים.  הקניה הזאת נגמרה לפני ארבעה חדשים ונכתבה על שמי, ואנכי מסרתי אותה אצל הקונסול האנגלי על שם היק"ב.  האדמה הזאת נמצאת בכפר חטין אצל טבריה.  האדמה דשנה ואוירה טוב, אך נמכרה לנו בחלקים רבים (הרבה מאות) ויש לעשות כעת את ההפרשה.  ה' חיים התחייב לעשות הפרשה זו ולתת לנו את כל האדמה במקום אחד או בשני מקומות בכפר, ולכן שלמנו לו בעד החלק שקנינו, המחזיק לערך 4290 דונם (לפי המדה והערך שעשה המהנדס מר טריידל) לעת-עתה רק שנים עשר פרנק לכל דונם, בנכוי שבעה למאה אדמת טרשים שיש בנחלה זו, יותר מכפי התנאי שהותנה בחוזה, – ההפרשה הזאת לא תוכל להגמר במהרה;  ה' חיים התחייב להמציא לנו בכפר הזה עוד לערך ארבעת אלפים דונם, ועל ידי זה תקל ההפרשה.

הנחלה הזאת נקנתה עפ"י הצעת מר סוסקין ומר אהרנסון, בשביל בית ספר שמיסד מר בלקינד ליתומי הפרעות בקישינוב.  בהרצאה שלהם ששלחו לועד הפועל המצומצם של ההסתדרות הציונית (דצמבר 1904), ושהיתה לנגד עיני, אמרו כי קרקעות חולדה, בית עריף (היא בן-שמן) דלאיקה ואום גונה (כנרת ודגניה), שיש לנו כבר, אינן ראויות בשביל בית הספר קרית-ספר, ויעצו לקנות נחלה זו, וע"פ פקודת הועד הפועל בווינה – קנינו אותה.

לפי שעה הוחכרה אדמה זו לערבים בסכום 800 פרנק לשנה.

מדגישים אנחנו עוד הפעם, כי חוכרים יהודים לא נמצאו לקרקעות אלו, ולהניח את הקרקע בלתי מעובדת – תהפך בתוקף החוק לאדמת הממשלה.

מן ההרצאה של 1907. מלבד הקניות הנזכרות למעלה עסקנו גם בשנה הזאת בתיווך קרקעות ונחלאות שונות, שהציעו לפנינו לקנותן, והנכבדות שבהן הן:

א) אדמת גנדס. – נחלה גדולה ויפה בת חמשת אלפים דונם, על גבול אדמת בית-עריף הסמוכה ללוד, שהתחלנו לשאת ולתת בדבר קניתה, מפני שטובה היא מאד ודרושה להרחבת נחלת בית-עריף (נקרא כעת בן שמן) ולהגדיל בה את הישוב.

ב) אדמת כפרוריה. היא נמצאת בחצי הדרך בין יפו לירושלים ומחזקת לערך 5000 דונם.  האדמה אינה כל כך טובה, אך מחירה מועט ורבו הדורשים אחריה מאנשי ירושלים, הרוצים לעמוד על הקרקע.  מצאנו לחובה לתמוך בדבר הזה ולתת לבני ירושלים את היכולת להתישב שם, אך מפני סבות שונות לא יכולנו לגמור את הקניה הזאת ונתבטלה לפי שעה.

מודיעים: כתבו לנו, כי הק"ק החליטה לקנות חלק בכפר מודיעים השייך לה' קליירק.  המשא והמתן היה בידי מר טריידל ונמסר לנו רק בדצמבר ובינתים נסע הפחה הירושלמי וגם ה' קליירק, ועל כן נדחתה לפי שעה קניה זו.  לפי דעתנו נחוץ מאד לקנות קרקע זו, שהיא מולדת משפחת החשמונאים, מרכז תנועת השחרור, שיצאה ממשפחה זו ע"י מתתיהו החשמונאי.  על פי הקברים העתיקים הרבים שנמצאו במקום הזה, נראה, כי המקום הזה היה גם מקום קבורה לגבורים אלה.

מן האמור למעלה יש לראות, כי אעפ"י שיש לנו הידיעות, האנשים והיחסים עם ממשלת הארץ, בכל זאת נפגוש מעצורים ומכשולים על כל צעד וצעד.  הקניות מתאחרות, ואחרי שיגמרו הקניות יתאחרו ההפרשות, וכמו שאמרתי פעם אחת בהרצאותי: רכישת כל ד' אמות קרקע בא"י היא מלחמה כבדה.

כן, מלחמה כבדה היא הקניה, וכבדה היא השאלה גם אחר הקניה: מה לעשות בקרקע? – אינני מדבר על הקרקעות, שכבר קנינו אנו על חשבון הבנק, כי אלו ודאי ימָכרו במשך הזמן, אלא – על קרקעות החברה גאולה והקרן הקימת.  קונים בכסף מזומן אין;  לעבוד אותן ע"י פקידים ושכירים כנהוג באירופה, – אי אפשר פה בשום אופן, כי מפני המסים הכבדים וחוסר דרכים מתוקנות, אין הקרקע נותנת יותר משכר העובד, ולכן – עבודה אדמיניסטרטיבית תביא הפסד גדול;  להחכיר אותה ליהודים – אי אפשר;  אין כאן עדיין האלמנט הזה במדה הדרושה, ואלה המועטים שישנם כאן – יש לחשוש, כי כאשר יתישבו, יחזיקו בקרקע לצמיתות, ויהיו לנו אחוזות רק בפנקסאותינו.  ולקנות אמנם נחוץ מאד, כי הן רק המצב הפרוע השורר כעת בארץ, כמו רבוי המסים וכדומה, יתן לנו כעת את היכולת להגדיל את רכושנו בנכסי דלא ניידי, והיה כאשר ישונה המצב הזה לטוב, אז מי יודע – אם לא יבואו תקיפים ממנו וזריזים ממנו ויקחו נחלתנו...

הפתרון האחד לשאלה הקשה הזאת בימינו אלה, כפי שאנחנו למדנו אותה פה על המקום, – הוא למכור את הקרקעות לאנשים אמידים, שיש להם אמצעים לבנות בתים, לקנות בהמות ויתר הדברים הנחוצים, בתנאי שישלמו את הקרן והרוחים במשך מספר שנים (לערך 30 – 25 שנה).  אנשים כאלה ימצאו פה בארץ מצעירי הקולוניסטים ומהחדשים שיבואו על מנת כן להתישב על חשבון עצמם, ורק הקרקע תנתן להם על מנת שישלמו את מחירה לשעורין.  מובן הדבר, כי הבנק שלנו לא יוכל להשקיע את כספו בעסקים כאלה.  דרוש לזה מוסד מיוחד, או אמצעים מיוחדים שימסרו להבנק שלנו לתכלית זו.  ועד אשר ימצאו האמצעים האלה, הצענו לפני הקרן הקימת, כי תעשה היא את ההתחלה בענין הזה, כלומר: כי תמכור את הקרקעות שלה לחברת חובבי ציון באודיסא, או תלוה כסף לקנות קרקעות ולמכור אותן למתישבים לפי ההצעה דלקמן:

הועד האודיסאי לחברת חובבי ציון יקנה מאת קרן הקימת את קרקעותיה בתנאי שישלם מחירה לשעורין וימסור אותם לאנשים שיש להם האמצעים הדרושים לבנות בתים, רפתים וכדומה ויבואו לעבוד על חשבון עצמם, בתנאי שאלה האחרונים ישלמו את מחיר הקרקע במשך כמה עשרות שנים, גם כן לשיעורין.

כידוע, יש לחברת חובבי ציון האודיסאית בשנים כסדרן הכנסה של מאה אלף פרנק, ותחליט להקדיש כל שנה 25 אלף לקנית קרקע.  אם תקבל עליה החברה האודיסאית הנזכרת לשלם את הקרן והרוחים (4 למאה) במשך 27 שנה בעד קרקע שמחירה 300000 פרנק שתקח מאת הק"ק, יהיה עליה לשלם לה (בחשבון 6.124 לשנה) סך 18372 פרנק, שאותו הסכום גם היא מצדה תגבה מאת המתישבים על הקרקעות.  ואם מאילו סבות שתהיינה לא תגבה את כל התשלומים בכלל או באיזו שנה שתהיה, בכל זאת עליה יהיה לשלם להק"ק את התשלומים שהתחיבה, מפני שבכל האופנים, הרי תכליתה של ח' חו"צ לקנות קרקעות ולמסרן לעובדים.  התועלת מהצעה זו תהיה, כי הקרן הקימת תַראה פעולה ועבודה בא"י, ועל-ידי זה יתרבו הכנסותיה, כספה ישא פרי 4 למאה, ויהיה בטוח על-ידי הקרקעות ועל-ידי ערבות חברת חובבי ציון, וזאת האחרונה תשתתף בעבודה פוריה.  ע"י תכנית זו יש לקוות, כי יתרבו המתישבים, ואז יהיה לאל ידינו להוסיף לקנות עוד קרקעות, – אמת הדבר, כי הקרן הקימת לפי תקנותיה אינה רשאית למכור את הקרקעות, אבל צריכים אנחנו לדעת, כי תקנות אלו נערכו על ידי אנשים כאלו ובזמן כזה, שלא ידעו את המצב החוקי והכלכלי בארץ.  על פי המצב החוקי בארצנו הנה כל הקרקעות בארץ ישראל שייכות לממשלה ואינן נמכרות לצמיתות, כמו שמיסדי הקרן הקימת חשבו, אלא ניתנות רק לעבדן ולשמרן, ומי שאיננו עובד את הקרקע במשך חמש שנים, היא חוזרת לממשלה.  ואם כן המכירה בא"י אינה כלל מכירה.  הק"ק לא קנתה לצמיתות, ואם תמכור למישהו – לא יקנה לצמיתות.  אין כאן אלא הוצאה מרשות לרשות – ורק בשביל עבודה.  אולם אם יתעקשו ידידינו מנהלי הק"ק ולא יסכימו לדעה זו, – אז יש דרך אחרת לנסיון זה, היינו: הקה"ק תלוה סכום קצוב לועד חובבי ציון, בתנאי שהוא יקנה קרקע וימסור אותה לסוג מתישבים הנזכר למעלה, והועד יתחייב כלפי הקה"ק לשלם את הקרן עם הרוחים בתנאים הנזכרים.  כל עבודתנו פה, הלא היא כעת רק נסיונות, ונסיון כזה נוכל לעשות, מפני שרחוק הוא מהפסד וקרוב הוא להביא תועלת להישוב.  והיה כאשר יצליח הנסיון הזה, נשתדל להמציא לנו מקורות אחרים ואמצעים יותר גדולים להגדיל את הישוב ע"י עזרה עצמית.

אחרי ההרצאה האחרונה דלמעלה, לא יספתי עוד לכתוב להדירקטורים על קנית קרקעות, כי בינתים נתיסד המשרד הארץ-ישראלי ויקח הוא את הענין הזה בידו וישתדל לרכוש קרקעות בשביל הקרן הקימת וכמו כן בשיל חברת הכשרת הישוב.  אנכי התענינתי בעבודה ישובית נכבדה זו, מסרתי למשרד את כל ההרצאות בדבר תיור נחלאות שונות, וגם עזרנו לו בהלואות בסכומים הגונים בעת שהיתה לו לעשות קניה, ואמצעיו הוא לא הספיקו לו בשבילה.

*  *   *

חברת הכשרת הישוב השתדלה תמיד לקנות קרקעות ביהודה וגם את החוות של הק"ק יסד המשרד הא"י במקומות אלו.  אנכי החזקתי תמיד בדעתי, כי מפני שקשה מאד קנית קרקעות ביהודה ובגליל, ועוד יותר קשה מכירתן, בגלל מחירן הגבוה העולה עם הוצאות שונים עד 40 – 50 פרנק הדונה, – ע"כ עלינו לשים עינינו לדרום הארץ ולעבר הירדם.  שלחנו ג"כ אנשים לתור המקומות האלו.  וכלם הביאו לנו ידיעות מספיקות.  ביחוד ראיתי נחיצות גדולה ליסד איזו חוה במקומות אלו, שתהיה לחלוץ לנו, כמו שבארתי כמה פעמים בהרצאותי ובמכתבים פרטים לעסקני הישוב, ונצטערתי, כי הרעיון הזה – התישבות בין הבידואים – נדחה ונדחה.

בחדש דצמבר 1909 עלתה לפנינו השאלה בדבר קנית קרקעות שם ע"י מעשה שהיה:

שני אנשים מרוסיא, אחד מביאלוסטוק ואחד מלודז, באו לארצנו ע"פ הזמנת סרסורים אחדים מפה, שהציעו למכור להם מאתים אלף דונם קרקע מעבר לירדן, במחיר חמשה פרנק הדונם.  לפי דברי השליחים האלו שהתראו עמי עלה בידם ליסד חברה בת חמש מאות משפחות, אשר לכל אחת מהן מאלפים עד שלשת אלפים פרנק, שהיו חפצים לקנות את הקרקע המוצעת.

באותו זמן הודיע לנו מר ענתבי, בא כח היק"א וחברת כל ישראל חברים בירושלים, כי סרסורים אחדים הציעו גם לפניו קניה זו והוא הלך לעבר הירדן המזרחי וחקר הענין הזה.  קראנו לאספה את השליחים הנזכרים ואת הד"ר רופין, דיזנגוף, חיסין ועוד עסקנים אחדים, והחלטנו לשלוח את דיזנגוף ביחד עם הצירים ירושלימה, לברר אצל מר ענתבי את הענין הזה.  וכששב מר דיזנגוף מסר לנו בכתב את ההרצאה דלקמן:

"ענין זרקה, כפי שנתברר לי מדברי עם מר ענתבי: הנחלה הזאת היא בת 120.000 דונם לערך על גדות היבוק, לא רחוק מן הירדן וכחמש שעות מיריחו.  האדמה פוריה מאד ומי היבוק משקים אותה ע"י תעלה עתיקה שנעשתה עוד בתקופת הרומאים ושרק חלק ממנה נחרב כבר.  לפני אילו מאות שנים היה שם יער ארזים.  הדרך העולה משכם לסלט עוברת על גבול הנחלה הזאת ובתעודה שיש לבעל הנחלה כתוב, כי גבולה היא על יד עמודי הטלגרף העובר בין שתי הערים האלו;  אין לבעל הנחלה שטר מכירה רשמי אלא תעודה מאת הקאדי (השופט), כמו שהיה נהוג לפני כמה עשרות שנים בארצנו, לפני הוסד משרד הקרקעות, ובעל הנחלה משתדל לקבל קושן רשמי על שמו, אבל הדבר הזה מתנהל בכבדות. 

אין שום אפשרות לקנות באופן רשמי את הנחלה על שם יהודים, אפילו נתינים עותומנים, ואין אפשרות להושיב כעת בפעם אחת במספר גדול יהודים חדשים, שאינם יודעים לא את הלשון ולא את נמוסי הארץ ותושביה.  כי כל הסביבה היא ארץ לא נושבת ובידואי שבט יִסַכַר מושלים שם בכפה.  אולם מפני שהאדמה טובה ויש לה עתיד גדול, אף גם אפשר לקנותה לא בחמשה פרנקים הדונם, – במו שמציעים הסרסורים, אלא בשני פרנקים הדונם, – לכן מציע מר ענתבי ליסד על יד הבנק המסחרי לפלשתינה (שהמניות שלו נמצאות בידי הבנק שלנו; פרק ל"ז) חברה לקרקעות עם קרן בת שלש מאות אלף פרנק, ולקנות את האדמה הזאת על שם הבנק המסחרי הזה או על שם הערבי יוסף ואפע (אחד מנכבדי עשירי הערבים בירושלים), לעבוד את האדמה ע"י הבידואים בני יסכר ולהביא לשם מעט מעט מאחינו הספרדים והתימנים, היודעים את השפה הערבית ויוכלו בנקל להתרגל אל הבידואים, ואחרי זמן מה, כאשר יתודעו עם בני שבט יסכר, אפשר יהיה להגדיל שם את מספר התושבים היהודים, גם מהחדשים שבאו או שיבואו ושיהיו להם אמצעים קטנים להתישבות.  במשך אילו שנים אפשר לנטוע שם עצים, לפתח גדול צמר-גפן, עצי סוכר, טבק וכדומה, ולהפוך את המקום הזה למקום ישוב, שיתן פרי טוב להעמלים בתחיתו.  מר ענתבי מתנגד לנסיעת משלחת גדולה, ולפי דעתו צריך שאלך אנכי, הוא ושני הצירים לראות את הסביבה, כדי שיהיה לנו ולהם מושג ברור מכל הענין". (עד כאן הרצאת מר דיזנגוף).

מובן הדבר, כי לפי מצב הדברים, כמו שהציעו מר דיזנגוף ומר ענתבי לפני הצירים, לא יכלו הללו לקנות את הקרקע הזאת בשביל התישבות מיד.  ועוד הפעם עוררתי את העסקנים לקנות קרקע זו בכספי הקה"ק או אמצעים אחרים של ההסתדרות, כדי שיהיה ביכלתנו לתקוע לנו יתד בעבר הירדן, אבל לא הצלחתי מפני...  מפני שחפצים אנחנו לעשות אילו דברים ישוביים, שיהיו נראים לכל הבאים לארצנו, אבל אין אנחנו מוכשרים לעשות דברים כבירים, שתוצאותיהם נראה אחרי זמן רב.  אין אנחנו מסוגלים לעבודה אטית, הדרגתית, הדורשת באמת סבלנו רבה.  ולכן...  ולכן יושבים אנחנו על שפת הים ומחכים עד אשר יטהרו העבים – האם תזרח אז השמש לנו?

*   *   *

וענין קנית קרקעות במחירים זולים נתעורר עוד הפעם ע"י יחידים וקבוצות שונים, ובתוכם גם ע"י הד"ר אלפרד נוסיג, שחפץ לעשות ישוב בחצי האי סיני, בשנות 1910 – 1912.  והנה פה השתלשלות הענין הזה והתוצאות שבאנו אליו:

בשנת 1907 נתאספה קבוצה אחת – ה"ה דוד טריטש, פוגלסון, הורביץ, חזנוב, משה גיסין ואברהם שפירא והלכו לחצי האי סיני, לראות אם יש אפשרות ליסד מושבה לעבודת האדמה בין אל עריש וקנטרה, במקום שהיתה המשלחת הידועה ששלח הד"ר הרצל (ראה פרק י"ז).  הם באו עד אל עריש והמושל האנגלי שישב שם נתן להם רשות ללכת לראות את המקום הזה.  הם עברו מאל עריש דרומה במרחק שש-שבע שעות.  ובינתים שאל, כפי הנראה, המושל את הגבוה ממנו בקהיר, ואז שלח שליח מיוחד אחרי התרים וצוה אותם לשוב בחזרה, והענין נשתקע.

בסוף 1910 נתיסדה אגודה מאנשים אחדים בירושלים ויפו לשם קנית קרקעות בחצי האי סיני.  המעורר לזה היה סגן הקונסול הבריטי היושב בעזה.  הוא היה נוסע לפעמים קרובות למדבר סיני לשם עסקיו והיו לו מכירים בין הבידואים שם, ובשמעו כי היהודים קונים או חפצים לקנות קרקעות, בא במשא ומתן עם ראשי שבטים אחדים בדבר מכירת קרקעות בחצי האי סיני וגם עם סרסורים אחרים מבני עמנו בארץ.  מיסדי האגודה באו אלינו ובקשו מאתנו להודע במצרים על החוקים הנוגעים לרכישת קרקעות במדבר הזה.  באנו במשא ומתן עם עורך דין ידוע בקהיר והוא השיב לנו, כי אמנם יש זכות לכל איש, וגם לנתיני ארצות אחרות, לקנות קרקעות במצרים, וחוק זה כחו יפה גם במדבר סיני, אבל במקומות אלו אין קדסטר מסודר והבידואים רואים את עצמם כבעלי הקרקעות אל סמך חזקה.  אם עברו על "חזקה" זו חמש-עשרה שנה, נחשבות הקרקעות לנכסי המחזיק בהן.

אבל מפני שלא היו עוד קונים לקניה זו, לא נכנסנו בשאר פרטים בענין זה ונמסור את התשובה לאלה ששאלו מאתנו.

בשנת 1912 נתיסדה ביפו חברה בשם "אגודת-ישראל" ובמצרים נרשמה חברה בשם "אנגלו-מצרית" על ידי סגן הקונסול הנזכר, שקנו כמה עשרות אלפים דונם קרקע במדבר סיני מאת שיכים שונים.  שתי החברות האלה באו במשא ומתן ביניהן, והראשונה קנתה מאת השניה ע"פ חוזה פרטי 50000 דונם קרקע במחיר 5 פרנק הדונם ביחד עם ההוצאות לעשית הקושנים ורשיונות לבנין בתים והתישבות.  קודם שגמרו את הקניה בהחלט, בקשה החברה מאתנו להודע במצרים בפרטות בדבר החוקים הנוגעים לקנית קרקעות והתישבות במדבר סיני.  וכדי שהקניה תהיה יותר בטוחה והקונה יהיה מוסד חוקי, בקשו מאתנו להרשות להם לעשות את הקושנים על שם האפ"ק.  בראשית ינואר 1913 עשו המוכרים שטר מכר בטריבונאל בקהיר על שמנו, והקונים הכניסו אל האפ"ק סכום ששים אלפים פרנק, בתנאי שאם החברה המצרית המוכרת תקיים את החוזה עם הקבוצה אגודת ישראל בכל פרטיו, אזי ישלם לה האפ"ק את הכסף.

גם הד"ר אלפרד נוסיג יסד חברה בשם "חברה מזרחית להתישבות בע"מ" במטרה ליסד מושבות, החל מנגב ארץ ישראל והלאה עד חצי האי סיני, ועד בכלל.  גם הוא השתתף בקניה זו ובקניות אחרות בחצי האי סיני, ומכר כבר חלקים חלקים קרקעות וגם הכניס כספים להאפ"ק.

ומפני שראינו, כי היהודים נכנסים בעסק זה בכמה עשרות אלפים פרנקים, מצאנו לנחוץ לחקור את הענין הזה בפרטות.  ולפיכך באנו עוד הפעם במשא ומתן עם עורך דין ידוע בקהיר, אף שלחנו לשם את סגן המנהל שלנו מר גולדנברג להודע על כל הפרטים בענין זה.  וזוהי התשובה שקבלנו מאת העורך דין:

צירכם מר א. ו. גולדנברג מסר לי את הנירות ושטרי המכירה השונים בנוגע לקנית אדמת רפה בחצי באי סיני, ושאל את דעתי בדבר ערכה החוקי של הרכישה (הקניה) הזאת.

למען אוכל לתת לכם מושג נכון וברור מן הענין, השגתי את כל הידיעות הנחוצות, כדי לברר לכם את המצב ביתר שאת.  ובשביל זה עשינו גם את הצעדים הנחוצים לפני פקידים שונים של הממשלה המצרית ושל המשרד הדיפלומטי האנגלי.

בקשה הוגשה מאתנו גם אל שר המלחמה במחלקת סודן, שחצי האי סיני נמצא ברשותו, כדי לעורר את השאלה ולקבל תשובה רשמית ברורה מצד הממשלה.

תוצאות ראיונותי וחקירותי הביאוני למסקנה זו:

החוזה שהראה לי בא כחכם בתור שטר מכירה, שחברה אחת קנתה קרקע מאת חברה שניה, אע"פ שהוא מאושר בהטריבונל, אין לו שום אופי רשמי, מפני שהוא לא יצא מידי השלטון שברשותו נמצא מקצוע זה.  הבידואים חושבים את עצמם לבעלי הקרקע על סמך החזקתם בה זה חמש עשרה שנה, העת הקבועה ע"פ החוק לחזקת קרקע, עולם בענין הזה אין לחזקה זו שום ערך, מכיון שבחצי האי סיני אין משלמים שום מסים ואין למוכרים שום שוברות וקבלות מאת הממשלה.  אשר על כן גלוי דעתם, כי הם בעלי הקרקע על סמך חוק החזקה, אינו מכריע והוכחותיהם אינן מספיקות כלל.  וביחוד אחרי שממשלת מצרים לא רצתה מעולם לאשר ולהכיר את זכות הבידואים-המוכרים האלה על הקרקע.

נוסף לזה הנה הממשלה המצרית מתנגדת לזה, כי אנשים פרטיים ירכשו להם אדמה וגבעות חול על חופי הים, ובעין רעה היא מבטת על רעיון התישבות חצי האי סיני.

ולכן דעתי אינה נוטה שתקנו אדמת רפה, מפני הטעם היחידי, שהקניה אינה בטוחה ויש חשש גדול בזה.

אולם אם מוכנים אתם להכנס בספקולציה ולתת כספים בריסק, אז יכולים אתם להחזיק בקרקע על יסוד שטרי המכר אשר בידיכם, אבל עליכם לדעת, כי אם תבוא תלונה מצד המערערים, שיטענו שהקרקע שייכת להם, אז אתם מעמידים בסכנה את כל כספיכם שהשקעתם בקניה הזאת.

ליתר באור דברתי בענין זה גם עם עורך הדין גרין וגם הוא מסכים לדעתי בכל.

מצורף לכאן אני שולח לכם העתקת התשובה של המיניסטר למלחמה במצרים מיום 3 מרץ 1913 להחברה אנגלו מצרית, שבשמה פניתי אליו, וכמו כן גם העתקת המכתב של המיניסטריום למר קניזיוביץ, הנזכר במכתב הזה.

להחברה האנגלו מצרית.

בתשובה על בקשתכם שהגשתם אלי, ושבה הודעתם לנו, כי קניתם עשרת אלפים דונם ברפה בפלך אל עריש והחברה שלכם חפצה לדעת, קודם שתלכו לעבוד בה, אם הקניה הזאת בטוחה, – נצטויתי להשיב לכם, כי ממשלת מצרים תוכל להראות לכם על המכתב שכתבנו ביום 15 למאי שנה שעברה, למר קנזיוביץ, והנני שולח לכם העתקה ממנו.

כפי שתראו מהעתקת המכתב הזה, לא תוכל ממשלת מצרים לאשר את הקניה הזאת, כמו שאתם מבקשים.  החברה צרכיה לדעת בעצמה, כי הנירות שמסרו המוכרים לכם, אין בהם תוקף לזכות אתכם ברכישת הקרקע.  אדרבא, ממשלת מצרים מביעה באר היטב, כי היא שומרת לעצמה את זכויותיה שיש לה על המקום בכללו ובפרטיו.

אתם שואלים גם-כן, אם תרצה ממשלת מצרים לתת לכם אילו הנחות בתנאים טובים.  בנוגע לזה נצטויתי להשיב לכם, כי ממשלת מצרים היו לו כבר מקרים אחדים לעיין בדבר זה והיא מודיעה לכם בהחלט, כי לא תוכל לתת כל הנחות. – ועל החתום – המזכיר.

העתקת המכתב לקנזיביץ:

אחרי ששמנו לב אל הנירות שהגיש לנו ואחרי בדיקה וחקירה בהם, מצאנו כי הרבה מהם מסופקים והרבה מהם נעשו על הקרקעות השייכות לממשלה.  מה שנוגע לקרקעות הממשלה אנו מזהירים אתכם, כי לא נתן לכם לרכש אותן.  ובדבר הראשונים אין הדבר נוגע לנו, אלא לכם ולמוכרים.

אבל דבר זה תדעו, כי הממשלה לא תוכל לחזק את ידיכם בקניה הזאת, והיא שומרת לעצמה את כל הזכיות על הקרקעות האלו.

________

 

 

פרק מ"ב

בקורת עבודת האפ"ק. – פרטי כל השיחה שהיתה על-פי דרישת מר אוסישקין בעניני האפ"ק. – משתתפים ה"ה ברלין, גלוסקין, דיזנהוף ויפה.

בחורף תרע"ג בא מר אוסישקין עוד הפעם לארצנו ויבקר את המושבות, את עבודת חובבי ציון ועבודת המשרד הפלשתינאי ויתענין גם בעבודת האפ"ק לכל פרטיה, כדרכו תמיד בעבודות ציוניות.  בי"ז טבת תרע"ג קרא לאספה את ה"ה ברלין, גלוסקין, דיזנהוף ויפה (בצלאל) לשאול מאתם ולשמוע מהם דעותיהם על אודות עבודת המוסד הזה.  המשא ומתן הוא בפרטיכל מפורט דלקמן:

מר אוסישקין: בבואי לארצנו התענינתי בתור חבר ועד המפקח של היק"ב בעסקי האפ"ק, ומפני ששמעתי תלונות על המוסד הזה בנוגע לעבודתו הישובית, – הזמנתי אתכם, האנשים העומדים קרוב אל המוסד הזה, ע"י זה שהייתם (מלבד ה' יפה) חברי ועד המועצה, – לשמוע מה בפיכם אודות הנהלת עסקי הבנק ויחסו אל העבודה הישובית בארצנו.

גלוסקין: לפי דעתי אנכי, אין לנו להתלונן על הנהלת האפ"ק.  לכל המתלוננים יש בודאי סבה אחת, שלא נתנו להם קרידיט כמה שחפצו.  מה שחסר בהאפ"ק, לפי דעתי, הוא ועד הבקורת, עם זכויות רחבות, שיוכל לבקר ולדעת מה נעשה בפרטות.

יפה: ההתלוננות על האפ"ק היא מפני שנותנים הלואות לערבים ואינם נותנים לצרכי הישוב כמה שנחוץ.  האפ"ק מראה על הדיבדנד שהוא נותן, אבל רבים מוצאים, כי ממוסד כהאפ"ק אין דורשים דיבידנדים, אלא מלוי דרישת הקולוניזציה העברית.  נחוץ לעשות אנקיטה אצל כל הלקוחות, ואז תודע האמת אודות עבודת האפ"ק.

גלוסקין: אין לדבר ע"ד אי שביעת רצון, קרידיטים נותנים במדה מספקת.  הבנק צריך לעבוד גם עם אינם יהודים.  אנקיטה היא דבר של סכנה, מפני שהלקוחות יבואו אז בטענות יתרות.

דיזנגוף: העבודה עם הערבים נחוצה, מפני שהערבים מוכרים סחורה ליהודים, בדעתם כי מקבלים בהבנק שטרות של יהודים לנכיון וכן להיפך, ועי"ז מתרחב המסחר היהודי;  מה שחסר בהבנק היא עבודה של יצירה.  צריך שהבנק יברא תמיד עסקים חדשים, צריך ליסד חברות למכירת שקדים, להבאת זבל, למכירת תפוחי-זהב, בֹּרית.  צריך להגדיל המסחר ולהיות המשפיע על מסחר המקום.  אבל חסרים פקידים טובים.  צריך לבטל המרכז ביפו ולהחזיק בכל הסניפים אנשים חרוצים, שיוכלו לעבוד על דעת עצמם, ולהרחיב העבודה ולא להיות תלוים בהמרכז ולעבוד בידים אסורות.  הבנק צריך ג"כ לעסוק בפוליטיקה ולעשות גם נשפים, כדי שיהיה מוסד פוליטי קולוניזציוני.

ברלין: בשביל להביע דעה ע"ד עבודת האפ"ק, נחוץ מתחלה לברר לעצמנו, מה צריך הבנק להיות – בנק מסחרי או בנק של קולוניזציה יהודית.  אם נביט על האפ"ק בכל מוסד מסחרי, אז עלינו להגיד, כי הוא ממלא את תפקידו, אולם אם נחשוב אותו לגורם קולוניזציוני, אז מחויבים אנו להגיד, כי אינו עומד על רום מצבו.  הוא אינו נכנס לשום עסק, שיש בו חשש של הפסד, אבל איך אפשר לעזור לקולוניזציה, אם יהיו ככה נזהרים;  אדרבא יש גם שנחוץ להפסיד, כדי להשיג איזה דבר.  הנה הבנק האינטרנציונלי הפטרבורגי, לקח בידיו את סחר הסוכר ברוסיה והפסיד בו הרבה, כי ככה צריך בנק עממי לעשות.  מטרת העבודה הישובית מתעכבת פה, מפני כי המרכז ביפו תלוי בלונדון, והסניפים – במרכז;  נחוץ כי כל סניף יעמוד ברשות עצמו ויעבוד באחריותו, ואז תוכל העבודה להתרחב, – מלבד זה דורש הבנק בטוחות וערבות יותר מדאי כמו שדרש מפלוני;  הוא מזכיר, כי בקש הלואה על שומשמין בשביל מר א. ולא נתנו מפני פחד ההפסד.  אין לסגת אחור מחשש הפסד, אם באמת חפצים אנו להרחיב את המסחר ולהגדיל את הישוב.

אוסישקין: אנכי מחלק את כל מה שנדבר פה לחקירת המחלה ולתרופתה (דיאגנוזא וטעראפיה), ואנכי מבקש ממר ליבונטין שידבר הוא, ויאמר לנו מה דעתו בדבר הבקורת.

ליבונטין: ראשית כל חושב אני לנחוץ לאמר מלים אחדות בנוגע למועצה, שאורחנו היקר מר אוסישקין הזכירה:

יושבים פה חברי המועצה, והם יודעים, כי הצעתי לפניהם כמה וכמה פעמים, כי יכנסו לקרוא כל הבילנצים לפרטיהם, ואז יבחנו כל העסקים, שהבנק עושה וכל הקרידיטים, ויהיה ביכלתם לשפוט על עבודת הבנק.  לצערי, לא השגיחו חברי המועצה לבא לישיבות, אשר על כן לא יכלו הישיבות לבוא תמידים כסדרן, וכשהיו נכנסים לישיבה, היו תמיד ענינים שונים, שלקחו את העת הקצובה לישיבה, ולא הגיעו בעבודתם עד כדי לחקור את כל העסקים לפרטיהם.  ולכן חסרו להם הידיעות אודות עבודת הבנק ונעלם מאתם, כי הבנק עושה כל מה שיכול לעשות, לפי אמצעיו, לטובת הישוב;  כי זהירותו של הבנק מגעת רק עד כדי לשמור את הכספים, אבל איננה מעכבת עבודה בריאה ומבוססת;  כי עסקינו עם הערבים מביאים לנו רוחים, וזה לטובת הישוב, אבל איננה גוזלת את האמצעים של הבנק, עד כדי לקמץ בהלואות ליהודים;  היק"ב בלונדון נותן לנו די כספים בשביל העסקים הישוביים ולטובת הרחבת הישוב היהודי.

עכשיו שנכנסתם לישיבה, הנה יש בידכם להכיר עבודת הבנק ע"פ הטבלאות המונחות לפניכם, שהכינותי לועדה לבקורת המטרה, אשר כפי שידוע לכם, צריכה בקרוב לבא לארצנו.  מהטבלאות האלו תראו, כי הבנק קנה קרקעות על חשבונו;  הלוה כספים למוסדים ציוניים לקנין קרקעות;  נתן הלואות לעובדי אדמה, לנוטעים, לחרושת המעשה, למסחר, לבנין בתים, לאגודות משותפות, לקופות מלוה, לצרכי צבור ולמוסדי השכלה ובתי חסד – לכל אלה סכומים גדולים, ואם תוסיפו לזה, כי ההלואות נתנו בזמנים הנחוצים ברוחים נמוכים, אזי כל אחד מכם צריך להעריך את עבודתנו, שהיא עבודת הישוב.

אחדים מכם דורשים מהבנק איניציאטיבה, אבל מה פירוש המלה הזאת וכיצד אתם מבינים אותה?  האם יכולים אנחנו לאמר לאנשים שילכו לעשות עסק פלוני או אלמוני ואנחנו נתן להם הלואות לזה?  דרך כזו היא בחזקת סכנה, לבעל העסק ולבנק.  בדרך זו בחרו אחרים ואמרו להנעזרים על ידיהם: לכו ונטעו נטיעות אלו, לכו ועסקו בעבודה אלמונית, – ולא הצליחו.  אנחנו אין לנו, אלא לתת הלואות לאנשים פרטים ולאגודות שונות, שהתחילו לעבוד באיזה ענף ישובי על אחריותם, ורק בתנאי, אם רואים אנחנו כי יש בסיס לצלחת עבודתם.

מר ברלין דורש מאתנו, כי נכנס לעסקי היהודים ביותר ריסק וצריכים אנחנו להפסיד, אבל הלא בכל עסקים יש ריסק במדה ידועה, לריסק יותר גדול אסור לנו להכנס, מפני שעליכם לדעת, כי יש אצלנו פקדונות של זקנים וזקנות, יתומים ואלמנות כחמשה מיליונים פרנק ועלינו לשמור עליהם. מר ברלין קובל, כי הבנק מבקש בטוחות וערבויות יותר מדאי.  ע"ז אוכל לענות כי אנחנו נוהגים בזה כמו כל הבנקים בעולם;  נותנים אנחנו סכומים קטנים על שטרות בחתימת יד של הלוה, ואם הסכום יותר גדול דורשים אנחנו שתי חתימות או איפותיקה.

מר ברלין ומר דיזנגוף דורשים ליסד ועד בקורת ולבטל את המרכז.  דבר זה איננו מובן לי כלל.  הלא כנראה, לפי דעתם, ג"כ נחוצה בקורת על מעשי הסניפים, – ואם כן – כיצד אפשר לבטל השגחת המרכז שיושבים בו פקידים היודעים פרטיות כל העסקים ונושאים באחריות לפני הדירקטורים, ולמנות במקומם אנשים פרטים, הרחוקים מהעסקים ושיבואו פעם בתקופה לראות דברים הדורשים עיון ובקיאות ויש בהם אחריות גדולה?  הלאה, אם הסניפים יעבדו בעצמם ויתנו הלואות, אזי לא יתעצל לקוח מיפו ללכת לקבל הלואה נוספת בירושלים וגם בבירות, ואז הלא תנתנה ההלואות מכיס אחד לאיש אחד, יותר מאשר הוא בטוח.  כך היא דעתי, אולם אם הדירקטורים ימצאו לאפשר, יוכלו לקבל הצעתכם.

קבלו פה ג"כ על חוסר פקידים טובים, אבל לפי דעתי הקובלנא הזאת אין לה בסיס וגם יותר מזה...  אנכי יש לי כבר נסיון של הרבה שנים בעבודה בנקאית עם פקידים, ולפי דעתי הפקידים שלנו מבינים עסקינו, מסורים להם ושומרים עליהם, ונוסף לזה הנם יהודים לאומיים טובים.

הצעירים שהיו אצלנו השתדלו ללמוד את העסקים ומהם לקחנו לנו מנהלים לבירות, ירושלים, חיפה, וצפת.  חפצתי למשוך עוד כחות טובים, אבל הם לא היו ולא נמצאו פה.  בכל תפוצות ישראל ידעו כי מת ספיר ונחוץ לנו איש במקומו, ובמשך שמנה-תשעה חדשים לא הציעו לנו עסקנינו איש במקומו.

בדבר העבודה עם הערבים כבר ברר לכם מר דיזנהוף, כי ע"י העבודה עם הערבים הגדלנו את המסחר היהודי.  רבים מהערבים הסיטונאים מוכרים את סחורתם – כגון סוכר, קפה, עצים – ליהודים, מפני שאנחנו מקבלים שטרותיהם לנכיון;  שטרות למאות גבינו להערבים בעד דמי דירה מיהודים, יהודים אחדים נכנסו למסחר היותר גדול ע"י זה שמקבלים אנחנו מהם שטרות הערבים, ולבד זאת עלי להוסיף, כי שני שלישים מתיק השטרות הערבי מכוסה מפקדונות הערבים.

אין לנו סטטיסטיקה ממצב האיקונומי של הערבי בארצנו, אבל אם הוטב מצבו – הלא זאת רק ע"י הקרקעות, שאנחנו קונים ומשלמים להם מחירים גבוהים, ע"י המיליונים הרבים שהוציא פה הנדיב, ע"י העבודה שאנחנו נותנים להם, ע"י זה שקונים אנחנו מהם צרכי הבית והשדה וכדומה, – סבות שאי אפשר, או קשה לע"ע להסיר אותן או להעבירן, אבל בכל אופן – לא בעבודת הבנק הסבה.

קבלו פה, כי הבנק אין לו השפעה וכי הוא איננו עוסק בפוליטיקה.

המושג השפעה, אי אפשר לספור ולמדוד, אבל אני אומר, כי יש לנו השפעה גדולה על הישוב, על המסחר בארץ וגם השפעה פוליטית פה.  ע"י עבודתנו אנחנו פה הכירה אותנו הממשלה המרכזית למוסד חֻקי, ואחרי כן גם הממשלה המקומית בבית המשפט.  בקנין קרקעות פועלים אנחנו הרבה פעמים בהשפעתנו.  בימי חג וגנוסיה של הממשלה שולחים להבנק שלנו הזמנות, כמו להקונסולים המקומיים ויתר הבנקים הגדולים פה.  ע"י השפעתנו הצלחנו לעשות קושנים גם על שמות נתיני החוץ.  ועוד מעשה אחד כדאי להזכיר:

לפני שנה באו שתי אניות אוסטריות טעונות עצים לחוף יפו, אחת בשביל הלקוח של האפ"ק והשני בשביל לקוח של הדייטשה פלשתינה בנק.  באותו זמן הכריז ועד הטורקים הצעירים חרם על תוצאות אוסטריה בכל מדינת טורקיה, על שאוסטריה ספחה אליה את בוסניה והרצוגובינה, ונמנעו פועלי החוף אשר ביפו לפרוק העצים מהאניות.  הדייטשה פלשתינא בנק פנתה להקונסולים הגרמנים ביפו וירושלים, וגם אחרי משא ומתן רשמי כזה לא עלתה בידה להכריח את הפועלים לפרק האניה.  אנכי, אע"פ שהיה ביכלתי ג"כ לפנות אל הקונסול האנגלי, לא עשיתי כזאת, אלא קראתי להבנק את ראש הועד המקומי של הטורקים הצעירים, וע"פ בקשתי צוה להפועלים להוריד הסחורה של הלקוח שלנו.  אחרי שנים-שלשה ימים הגיעה אלי טלגרמה מולפזון בקלן בבקשה להשתדל להוריד את העצים מהאניה שבאה אל הלקוח של הדפ"ב, מפני כי הוא מעונין בהעסק הזה.  קראתי עוד הפעם את ראש הועד הנזכר, ויצוה ע"פ בקשתי להוריד גם סחורה זו.  וזה השגתי ע"פ השפעת הבנק שלנו.  יש עוד הרבה מעשים כאלו ואם אין אתם יודעים מכל זה, הרי זה לא מפני שמעשים כאלו לא קרו, אלא מפני שאנכי אינני אוהב להכריז ולהתריע על עבודת הבנק.

אפס, אולי כונת מר דיזנגוף היא לפוליטיקה רחבה, הנה לפי דעתי, צריכה להיות בכל תנועה, כמו בכל הממשלות, שני מוסדים, אחד של ענינים פיננסיים ואחד של פוליטיקה.

אנכי יודע רק עניני כספים ועוזב את הפוליטיקה למוסד אחר בארץ ישראל, והנני מברך אותו כי גם הוא יצליח.

*   *   *

למעלה (פרק מב) הזכרתי, כי מר אוסישקין בא לבקר עסקי האפ"ק בתור חבר ועד המפקח של היק"ב;  אחרי זמן מה נבחר גם לחבר הדירקטוריום של האפ"ק.  למשרה זו נבחר גם מר י. ל. גולדברג, קודם לזה.  שני אלה ידועים כל כך במסירותם להתנועה הלאומית בכל נפשם ובכל מאדם, עד שחושב אנכי למותר לדבר אודותם.  ראוי הוא להזכר פה מר יוהן קרימיניצקי, שנבחר ג"כ במשך הזמן לחבר הדירקטוריום.  מר קרימיניצקי הוא בתנועה הציונית בבחינת "נחבא אל הכלים", איננו מהנואמים והמדברים ומשתתף רק לעתים רחוקות באסיפות השונות של הציונים, אבל לבו עֵר לעבודה מעשית.  עוד מימי תקופת חבת ציון השקיע כספים ביזמות אחדות בארצנו.  בימי הרצל עבד וסדר את עניני הקה"ק, ואחרי כבוש הארץ על ידי האנגלים נכנס בעסקים גדולים לטובת הרחב הישוב.

_________

 

פרק מ"ג

קופות מלוה ואגודות משתפות. – התנאים שעל פיהם נתיסדו. – השתתפות ועד חובבי ציון במוסדים אלה. – סוגים שונים, מספרים. – אוסישקין הזמין אסיפת באי-כח הקופות  והאגודות. – פרטי כל המשא ומתן. – ידיעות ומספרים מהמוסדים האלה אחרי המלחמה.

למעלה (פרק י"ג) הזכרתי, כי עוד בשנה הראשונה לפתיחת האפ"ק החילותי להרחיב את רעיון יסוד קופות מלוה ואחרי בואי במשא ומתן יותר קרוב עם התושבים בעיר ובמושבות, באתי לידי הוכחה, כי העזרה בהלואות, פעוטות וגם בינוניות, להישוב היהודי, אפשר לתת רק על ידי קופות מלוה ואגודות משותפות, – אלה כלי השרת היותר נאמנים להטבת המצב הכלכלי בכל ארץ וארץ.

בתחלה היה בדעתי לסדר יסוד קופות המלוה על ידי העסקנים בערים ובמושבות, ע"פ התנאים הנהוגים באירופא, היינו: כי כל החברים של קופות המלוה ישתתפו בסכומים ידועים ביסוד קרן לכל קופה וקופה לעצמה, יקבלו פקדונות בקהלותיהן, כל קופה תתן הלואות לחוג אנשים, המכירים איש את רעהו ויודעים את מצב כל אחד מהם, והבנק יתן הלואות לקופות עצמן לפי ערך מספר החברים שלהן ומצבן הכלכלי, ולפי ערך התרחבותן של הקופות. אולם אחרי משא ומתן ארוך עם עסקנים שונים ועם עורכי-דין באתי לידי הוכחה, כי בתנאים החוקיים ששררו בארץ ובמצב הכלכלי של הישוב בכפר ובעיר, אי אפשר היה ליסד קופות-המלוה בארצנו עפ"י התנאים הרגילים באירופה מפני טעמים אלו:

ראשית, – בשביל ליסד אגודה שתקבל פקדונות, תתן הלואות ותתעסק בעסקי ממונות בכלל, נחוץ היה לאשר אותן על ידי הממשלה ע"פ תקנות מאושרות, ודבר כזה אי אפשר היה לעשות, כי להממשלה הטורקית בארצנו לא היתה הזכות לאַשר אגודות כאלו, ולפנות אל הממשלה המרכזית בקונסטנטינופול בדבר האשור היה קשה מאד, מפני שעל דרך זה היו מונחים עכובים שונים והוצאות רבות.  ושנית – לו אפילו נתיסדו באיזה אופן שיהיה קופות כאלו, לא היו יכולות למלאות תפקידן, כי המצב הכלכלי של המושבות דרש הלואות בסכומים, לפי ערך, גדולים בפעם אחת, בעת התחלת העבודה וכדומה, עד מאה ומאה וחמשים אלף פרנק, – וסכומים כאלו אי-אפשר היה לקופות המלוה במושבות לתת מאמצעיהן, ולאפ"ק לא היתה רשות לתת להקפות סכומים כאלו, בלי הכנס אל פרטי כל ההלואות שהיא נותנת, ובפרט למוסד כזה שאיננו מאושר ע"י הממשלה. אבל באותו זמן אי אפשר היה גם כן לעזוב את המושבות, בלי לתת להן ההלואות הנחוצות ולאמר להן שתחכינה עד אשר יוסדו קופות מלוה ויהיו להן פקדונות על סכומים פחות או יותר גדולים.  ולכן כדי למצוא יחס חוקי להקופות ואפשרות לתת הלואות בסכומים יותר גדולים, – החלטתי לסדר את הקופות בארצנו בתנאים אחרים – היינו: שהאפ"ק תתן הלואות לא להקופה או להאגודה, שאין לה, כמו שאמרתי, לא בסיס חוקי ולא זכות לבא באיזה משא ומתן, – אלא להחברים על פי שטרות חתומים מהם לפקודת האפ"ק, ובזה נפתרה השאלה החוקית.  ובנוגע לבטחון סכומי ההלואות – מכיון שלא ידענו את הבטוחות של כל אחד ואחד מהחברים, את הסכום הנחוץ לו והמקורות שמהם יוכל לשלם, לכן סדרנו, כי כל אלה האנשים במושבות ובערים, החפצים לקחת הלואות מאתנו, יסתדרו לאגודות-אגודות, שחבריהן יהיו פחות או יותר קרובים איש לרעהו, על פי מצבו הכלכלי והחברותי;  שיבחרו מקרבן ועד אשר יקצב את מדת הבטוחות, כלומר גודל – סכום ההלואה, שאפשר לתת לכל חבר וחבר, ושיתנו לאפ"ק כתב התחיבות כתוב וחתום מאת החברים, המעיד שכולם ערבים איש בעד רעהו על מלוי התחיבויותיהם כלפי האפ"ק. – לאגודות כאלו על סמך ההתחיבויות ההדדיות, נתנו ההלואות ע"פ קצבת הועדים של כל האגודות גם בסכומים גדולים לפי הערך.

בתעמולה בעל פה ובכתב, ע"י חוברות ומגלות עפות הראינו לישוב היהודי את התועלת הרבה הכרוכה באגודות אלו;  וכאשר החלו להתרחב, קראנו לועד יועץ מאת בא כח ועד חובבי ציון, בא כח המשרד הפלשתינאי וגם אחד, ולפעמים גם שנים, מהסוחרים המקומיים, ונתיעץ עמהם על אדות ההצעות שבאו לפנינו מאת האגודות השונות.

באותו הזמן בא הועד של "חברת העזרה לעובדי אדמה ובעלי מלאכה אשר באודיסא" (ועד חובבי ציון) אתנו במשא ומתן, ויציע לפנינו להַכניס להבנק שלנו חמשים אלף פרנק, למטרת הרחבת הקופות האלו, ובתנאי, כי אם יהיו הפסדים בקופות, יכוסו מקרן זו.

המשא ומתן הזה נמשך כשתי שנים, אולם ההצעה עצמה עודדה רוחנו לקחת את דבר יסוד הקופות בידנו במרץ, ונוסיף להדפיס חוברות אחדות, שבהן הראינו את הנהגת קופות כאלו בעולם הגדול והתועלת שהן מביאות, ונפיץ אותן בין הישוב היהודי, ואף באנו במשא ומתן בעל פה ובאספות עם עסקנים שונים בערים ובמושבות, ועוד טרם בא אלינו פקדון חובבי ציון נתיסדו על ידינו 14 אגודות עם 909 חברים, שהשקענו בהן לערך 225000 פר'.  הצבור הארצי-ישראלי התחיל להבין את הטוב הצפון בקופות אלו, וראה כי על ידי הערבון המשותף, הוא משיג את ההלואות הנחוצות בסכומים הדרושים, בזמן וברוחים נמוכים.  רגש האחריות התפתח אצל המשתתפים, ובפרט בקופות אשר במושבות, והן קצבו הלואות כאלו בסכומים הנחוצים לאכרים, ובתנאים כאלו שהלוים יכולים לשלם.  ולא היה כמעט מקרה שהועדים יציעו סכומים יותר גדולים, אשר האפ"ק והועד על ידו לא הסכים להם.

אחרי משא ומתן ארוך בדבר תנאי ההשתתפות של ועד חובבי ציון באודיסא, באנו בשנת 1907 לידי השואה בדבר התנאים, והועד הכניס לנו להרחבת הקופות האלו 50.000 פרנק לקרן קימת של הקופה.  מהם 35.000 פרנק בתור הון של כל הקופות המשותפות, אשר נוסדו ותוסדנה על ידי הבנק שלנו, וסכום 15.000 פרנק ביחוד בעד קבוצת הפועלים המסֻדרים.

במשך זמן קצר של עבודתנו בסעיף זה הוברר לנו, כי מלבד הסוחרים היותר גדולים ועוסקי חרושת המעשה, שיכולנו להכניס לחוג עסקי הבנק הרגילים, – ישנם שלשה סוגים בישוב היהודי, שבשבילם היה נחוץ ליסד קופות מלוה ואגודות משותפות.

הסוג הראשון – סוחרים קטנים ואומנים בערים, וכמו כן אכרים זעירים הזקוקים להלואות לזמנים קצרים וכל אחד ואחד בזמנים שונים.

הסוג השני – אכרים הדורשים הלואה בתחלת החורף לחדש האינונטר ולזרע ויכולים לשלם בזמן אחד קבווע, היינו – מגרן של אותה שנה.

והסוג השלישי – הפרדסנים הזקוקים להלואות במשך הקיץ לעבודת הפרדסים, ויכולים לשלם ממכירת תפוחי הזהב במשך החורף.

בשימנו אל לבנו את המצב הזה, קבענו את אופי הקופות והאגודות השונות, בשביל שלשת סוגי התושבים בארצנו, בתנאים אלו:

התושבים מהסוג הראשון, במושבות ובערים, התאחדו לאגודות אגודות, שחבריהן יותר קרובים במצב הכלכלי איש לרעהו, כמו שהזכרתי למעלה.  כל אגודה בחרה בועד, וזה האחרון קצב קרדיטים לכל אחד מחבריו, בסכום שהיה נחוץ לצרכי הנהלת המשק או משלח ידו, ושיהיה ביכלתו לסלקו בזמן קצוב.  כל חבר הכניס עשרה למאה מסכום הקרדיט שנתן לו.  וכל חברי האגודה נתנו לנו כתב התחיבות, כי כל החברים נושאים באחריות הדדית לתשלום ההלואות בדיוק.  ונתן אנחנו את כל הכסף שדרשה האגודה בשביל חבריה, לכל חבר וחבר, או לועד האגודה שמסר הכספים לחבריו. – ערך הרוחים שהבנק חשב להם היה 1/2 6 למאה.

בשביל הסוג השני – אכרים הזקוקים להלואות בתחלת החורף עד הגורן, סדרנו אגודות משותפות לכל מושבה ומושבה, והיו גם שתים במושבה אחת.  חברי האגודות האלו בחרו להם מקרבם ועד שקצב סכומי ההלואות הנחוצות לכל אחד ואחד ביחוד, לפי צרכיו לעבודתו בחורף ההוא.  אחרי שהגישו לנו רשימת החברים וסכומי ההלואות, עשה אתנו הועד חוזה, בשם כל האכרים, כי הם מחויבים לשלם לנו ההלואות מיבול הגורן של השנה ההיא, וכי כל החברים ערבים ערבות הדדית למלוי התחיבויותיהם. – ונתן הכסף לועד האגודות והוא חלק לחברים לכל אחד הסכום הקצוב לו.  ערך הרוחים שהבנק חשב להם היה 1/2 6 עד 7 למאה.

הסוג השלישי – האכרים אשר במושבות הנוטעים, היו במצב אחר.

הפרדסנים כל אחד ואחד בפני עצמו, לא יכלו לבוא במשא ומתן ישר עם השוקים באירופא למכור פירותיהם, מפני הטפול הרב שיש במשא ומתן עם הסוחרים והסרסורים השונים במדינות השונות, וקודם כל מפני הדרישה לכסף במשך הקיץ בגלל ההוצאות הרבות לפי ערך לעבודת הפרדסים עד הקטיפה.  ולכן היה המנהג ביפו וסביבותיה למכור תפ"ז לסוחרים, שהיו נותנים להם דמי קדימה בשביל עבודת הקיץ והמותר בעת הקטיפה.  מובן הדבר, כי בתנאים אלה היו הפרדסנים מוכרחים למכור תפ"ז במקחים נמוכים מאד.

לסוג זה הצענו ליסד אגודה משותפת, בשביל מכירת הפירות ישר בשוקים באירופא, והם קבלו הצעותינו באופנים אלו:

הפרדסנים יסדו אגודה משותפת (בשם "פרדס") ובחרו מתוכם ועד;  מנהל הועד הביא בחשבון, בראשית כל קיץ וקיץ, מספר תיבות תפוחי הזהב שיוכל להיות בשנה זו לכל פרדסן ופרדסן, ועשה עמם חוזה, שבו התחייבו הפרדסנים למסור את מכירת תפ"ז שלהם רק לאגודה זו.  האגודה מצדה עשתה חוזה עם הבנק, שבו הבטיח הבנק לתת במשך הקיץ להאגודה הלואות לעבודת הפרדסים של חבריה, וכן גם כסף לקנית תיבות, חמרי חבישה וכדומה, והאגודה מצדה התחיבה להשיב לנו הלואות אלו מפדיון הפירות בחוץ לארץ.  הבנק היה בטוח בכספים שנתן בהלואות, מפני שועד האגודה דאג לתת לכל אחד ואחד מחבריו רק סכומים כאלה, שיהיה ביכלתו לגבות מפדיון הסחורה באירופה, אפילו כשהמכירה תהיה לא כל כך מזהירה.  ולהפרדסנים הביא הסדור הזה תועלת גדולה, מפני שקבלו ההלואות הנחוצות להם תמיד בעת הצורך ובתנאים נוחים, ונוסף לזה הצליחו לבוא במשא ומתן ישר עם הקונה באירופה.

עסקי האגודה דרשו הלואות גדולות לפי ערך, ומשנה לשנה, לפי ערך הגדלת יבול הפרדסים של היהודים בארצנו, עלו סכומי ההלואות.  בשנה הראשונה, שנת 1904, היתה ההלואה בסכום 50000 פר' ולפני המלחמה הגיעה לערך עד 300.000 פרנק, והאגודה שלמה בסוף כל עונה ועונה עד המלחמה את ההלואות בדיוק.  השנה, שנת 1923 שאנכי עובר על מה שכתבתי לפני כמה שנים, עלו ההלואות לה"פרדס" עד 32.000 לי"מ – 730000 פר' זהב.

אגודות כאלה, ובתנאים דומים, נוסדו על ידינו להרחבת מחלבות, לגדול דבורים, לקנית זבל חימי, חנויות משותפות, בית הבד, אגודת נגרים, כורמים וכדומה.  למען לתת בסיס חוקי למשא ומתן הזה, היו החוזים נעשים לא בשם הועדים, אלא בשם העומדים בראש הועדים בתור פרטים. –

באופנים האמורים למעלה, נכנס הבנק בעזרתו הכספית לכל הסוגים בישוב היהודי והציל אותו מידי המלוים הפרטים ונושכי נשך, ובאותו זמן ע"י הסדורים הנזכרים, לא נתנו ההלואות בקלות ראש, אלא אחרי ישוב הדעת והבקורת של חברי האגודות בעצמן, ודוקא לדברים פרודוקטיביים.  הרחקנו את התושבים מענינים ספקולטיביים, והלקוחות מצדם שמרו את התחיבויותיהם על צד היותר טוב.  היו לנו רק הפסדים קטנים בקופות מלוה אשר בערים יפו, ירושלים וכו' שכוסו מהקרן השמורה שנזכרה למעלה.

ככה נתרחבו הקופות והאגודות לתועלת הישוב היהודי.  וגם השפעתם המוסרית היתה גדולה, בהצילה כמה נפשות מישראל משנוררות.  אלינו, אל הבנק, לא היה בא איש בפנים עגומים, לבקש תמיכה, כמו שהיה נהוג במוסדות אחרים, אלא בקומה זקופה לעשות עסק.  הוא נתקבל כבעל עסק ומצדו השתדל להשאר בעל עסק, כלומר לקים התחיבותו.  הורגלו כבר בארצנו, כי נחוץ לשלם לקופות המלוה כמו להבנק.  פסיקת תשלום זאת היא מיתה רוחנית ושומר נפשו ירחק מהם.

עפ"י הסדור הזה האמור למעלה, היו לנו עד המלחמה עפ"י החשבון לראשית שנת 1914:

     25 קופות מלוה עם 1722 חברים, שחובם עלה                     429473.08  פרנק

     23 אגודות משותפות עם 465 חבר שחובם עלה                    190962.04    "

                                                                                         _________

                                                                                         620435.12  פרנק

ומלבד זאת היו לנו שתי אגודות משותפות גדולות לממכר תפוחי זהב עם מאה ושבעים חבר, שהיו חיבים לנו לראשית השנה הנ"ל סכום 292598.61 פר', וכך הגענו בעבודתנו עד המלחמה הכללית.

חשבון קופות המלוה והאגודות המשותפות לראשית שנת 1914.

 

קופות מלוה (א)

מספר

החברים

ההלואה

פרנק

אגודות משותפות (ב)

מספר

החברים

ההלואה פרנק

עזרה – פתח-תקוה

89

98832.30

כורמי התקוה – פ"ת

16

8005.00

גאולה –     "

62

56789.10

עקרון – עקרון

64

27042.25

מלוה – יפו

315

64603.85

אחיעזר – חדרה

25

2189.25

ביל"ו – גדרה

29

11228.35

קבוצת קסטינה –קסטינה

10

10248.10

קופת אחים – עקרון

64

26635.70

זתה – חדרה

6

2407.95

עמלים – נ"צ ופ"ת

50

11895.20

קופת הלואה א' – חדרה

19

30563.15

עין גנים – פתח תקוה

45

16835.40

   "      "     ב' – חדרה

16

18180.80

ירקון – פ"ת

59

10970.60

מרכז בע"מ – יפו

10