_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

סְתָו (ציור פסיכולוגי)

אהרן לובושיצקי

לתוכן הענינים

טפות מטר-סגריר מתדפקות על החלון, כהמטבעות בקופסת "צדקה תציל ממות".  הוא עומד נגד החלון ומסתכל בַּשמשות המֻּכות על ידי המטר המטריד, ומוצא איזה מין הנאה משונה בהדפיקות האלה.  הן זהו פזמון המות – חושב הוא בהשָּׁענו על אדן-החלון – ומדוע כן ינעם לו וימשך אותו אליו כבהרמונית-קסם?  – הן היו הימים, אשר הוא היה שונא את הסתיו ומטרותיו המעציבים והמרגיזים יותר מאת המות, ודפיקות הטפות המטרידות היו מביאות אותו לידי התרגשות העצבים ורגזנות; ועתה הוא מתענג כמעט על הסתיו ונהנה ממטרותיו ודפיקות טפותיהם מצלצלות באזניו כפזמון טמיר מעולם הרמזים והסודות, שהוא מושך אותו ומלבבהו אליו...  הוא יודע אמנם, כי השירה הזאת מבשרת את המות, האבדן, הכליה..  הוא יודע, כי אחרי הסתיו יבוא החרף, והארץ וכל האילנות יתלבשו ויתעטפו במעטה לבן, כבתכריכים, ואז ידום ויאלם כל היקום, הכל ימות ויאבד ויכלה; רק איזה עורבים קרקרנים וצעקנים יופיעו לרגעי-מספר וישמיעו: "קרַה!  קרַה!" – כאלו שמחים הם על אבדן הכל, על המות הכללי, וירדו על הפגרים לחלק להם שלל...

ומדוע לא יעשו כזאת?  גם הם לוחמים מלחמת החיים והקיום; הסתיו והחרף "שלנו" הוא אביב נעים "שלהם".  אביב כללי לכל הברואים והיצורים והצמחים הוא דבר אי-אפשרי, כנראה; על חרבן אביב אחד יבָּנה האביב השני.

כן! זהו סוד כל החיים!  והוא איננו צריך ואינו רשאי כלל להתמרמר ולהתאונן על "פֿורטוּנה האכזריה" – כאשר היה מכנה אותה לפנים – על התהלכה אתו בחמת קרי.  הן לא לנצח צריך להיות אביב בחיי איש אחד!  כי באופן כזה לא יהי אביב כלל בחיי איש שני!  לו הן היה אביב בכל הדרו והודו וקסמו, אמנם רק לזמן קצר – אבל היה!  ומה לו עוד?  ולמה יתאונן על הסתיו?

ולו היה אביב...

*     *

*

הוא התודע בבית אביה על פי המקרה.  אביה בא אל הרידקציה, אשר בה עבד, ויבקש מהרידקטור, שהיה ממכיריו הטובים, להמציא לו בטובו מורה הגון לכל ימי הקיץ, בצאתו לגור בנוה-קיץ אל הכפר הקרוב.  והרידקטור, מדעתו כי הוא משתוקק לנוח מעט מעבודתו הקשה ולהחליף כח בריאותו, שרופפה בימים האחרונים – יעץ את אביה לקחת אותו.  והם התפשרו על נקלה, וביום המחרת עזבו את העיר.  אליה התודע בהקֻּפֶּה בפעם הראשונה, ושיחתו נעמה לה עד מאד.  הוא לא שעה הרבה בתחלה לקלסתר פניה, כי בהרגלו היה מוריד את ראשו לארץ בשוחחו את אנשים.  הדבר הזה לא נעם לה כלל, כאשר הודתה אחרי כן.  אולם בנוה-הקיץ נשתנה מעט הדבר; הוא החל להתבונן אליה היטב, וסקירתו האחת דיה היתה למצא בה: עלמה שחרחרת, בעלת עינים גדולות וקוֻצה עבה, שירדה על כתפיה ותגיע כמעט עד לארץ, בעלת פנים מלאים ולחיים עגולות ואדומות, בעלת חטם מעוקם מעט, שהעיד עליה את טפוסה העברי, ושִׁנים לבנות כשלג.

ואחרי שתים-שלש שיחות רצינות על אדות הספרות, השירה והחרשת – חדר גם אל יפיותה הרוחנית.  הוא מצא בה: נפש ישרה, מוח חריף ולב טוב.  באופיה היו אמנם נכרים עקבות של עקשנות ורצון כביר, שלא יחת מפני כל ולא ינגף לעולם באיזו אבן מכשל על דרך החיים, אך כל אלה עוד הוסיפו לה לוית-חן מיוחדת.  ומפליאה היתה תמיד בהתוַכחם שניהם וכל אחד עמד על דעתו.

הוא היה מציר לו, כי טפוס אשר כזה היתה צריכה להיות "יהודית", אשר הרגה את הלפרנוש.

ולמרות התוכחותם ואי-התפשרותם התדירה התקרבו זה לזו בזמן קצר.  הוא היה לאומי, והיא – דימוקרטית, וההבדל הגדול הזה לא עכב כלל את התקשרות נפשותם באיזה קשר נסתר וטמיר, שבתחלה לא הבינו היטב את ישותו ומהותו.  אבותיה העשירים ראו היטב את הנעשה, אולי עוד בטרם הספיקו הם להתבונן בעצמם, ולא הפריעום כלל.  הוא היה נודע לסופר מלומד ומבקר חד, ואף כי היה עוד צעיר לימים, הצטַין כבר במקצוע זה במדה רבה, וחכמים וסופרים רבים נבאו לו עתיד גדול; וחתן טוב ממנו לא היו מוצאים לבתם, שמצד החמרי היתה בטוחה כהוגן.

והם הוסיפו להתוכח ולהתקוטט כמעט בכל יום, וכל אחד, כמובן, עמד על דעתו.  ושם, שם בנפשותם פנימה שרר תמיד שלום רב ופשרנות מחלטה.

והימים והחדשים עפו כסדרם ויעברו, כחלום נעים, ימי שבתם בנוה-הקיץ, וישובו העירה.  הוא הוסיף לעבוד בהרידקציה,, אך התאכסן בביתם, על פי בקשת אבותיה, ויאכל על שלחנם בשכר שתי השעות שהתעסק עם הקטנים להכינם אל הגימנזיון.

והם אהבו זה את זו בכל אש האהבה הטהורה, אף כי שפתיהם לא הוציאו עוד אף רמז קטן על אדות רגשותיהם.

עברו עוד חדשים אחדים, והם נארשו ברשיון הוריה.  ואז הרגישו שניהם, כי איזה עולם חדש מלא אור וכלו טוב נגלה לפניהם.  מקום הפלפולים והוכוחים לקחו השתפכות הנפש, סלסולים ונשיקות, אֹשר-עולמים.

אך לא ארכו ימי-האשר, כצל, כעשן, כמוץ נדפו ואינם!

היא התקררה פעם אחת ותפול למשכב.  מתחלה, כנראה, היתה המחלה קלה, והרופאים הבטיחו כי בעוד ימי-מספר תשוב לאיתנה.  גם היא היתה שאננה והיתה מרגעת אותו, בראותה כי הוא נגרש ונפעם ומבטי עיניו הפיקו תמיד פחד ותחנונים.  גם אבותיה היו שאננים; כלם, כלם היו שאננים!  ובכל זאת מתה, אחרי האָבקה עם מר-המות כחדש ימים...

הוא זוכר את רגעי פטירתה – ואימה חשכה נופלת עליו!  היא נלחמה עם המות כגבורה אמתית, באמץ הלבב וברוח נבון ובדעה צלולה...  היא נשקה, בצאת נפשה, לכלם ותנחם אותו...  הה, חזיז ורעם!  הן מותה היה הנבלה היותר גדולה מצד האל הנורא!  – "האל הנורא"!  אך הוא הן כבר ידע, כי כל הניבים המפחידים האלה הם רק פֿרזות לשבר את האוזן...  אבל הוריה היו כהלומי רעם בשמעם בפעם הראשונה מפורש יוצא מפיו בקול גדול, על תנחומי אחד הקרובים: "ה' נתן וה' לקח" –.  "שוטה אמלל!  קרא בקול-ארי: – איזה אל?  מה אתה מפטפט?  איזה אל היה יכול לעשות אכזריות כזאת ולהמית אותה, את המלאך התמים?...  איזה אל?!...  ואם היה אל בארץ, הן היתה היא, היא זאת!"...

ואחרי כן, בחצר בית הקברות, התהולל ממש כמשוגע.  אנשים אחדים אחזוהו כאסיר.  אך בראותו כי כבר הורידוה הקברה – נחלץ בחזקה מבין זרועות אוסריו ויקפץ על גל העפר למראשות המתה ויחטף את האֵת ויקרא בקול-נַהַם ובחריקת שִׁנים: "מות לאיש הנבל אשר יעיז להשליך גוש עפר על פני המלאך התמים המונח פה!...  מות לנבל ההוא!  אם יש אל בארץ, שהמית מלאך טוב, ירד הוא בעצמו ממרום שבתו וישליך את העפר ויסתום את הגולל...  אבל הוא איננו!  אני אומר לכם, כי איננו!...  איננו!  – ומי האיש אשר יעוז להשליך עפר על פני המלאך – ארוצץ את גלגלתו!"...

והוא התהולל והשתולל זמן-רב, ואבותיה ואחיה ואחיותיה גועו בבכי...

ובכל זאת נסתם הגולל.  אותו הביאו בחזקה אל בית שומר הקברות ויחזיקו בו כחצי שעה, עד אשר נגמר הכל, ויוליכוהו אחרי כן העירה.

רבים אמרו כי יצא מדעתו, אך הוא לא השתגע, לתמהון כל יודעי אופיו הנלהב והמתפעל, וגם לא אבד את עצמו לדעת...  הכל נשארו בחיים; רק היא, היא מתה!  – –

*     *

*

והוא עומד על-יד החלון, נשען על האדן, ומתחלחל מבלי-משים ומשתומם בעצמו על סנטימנטַליותו.  הן כבר עברו כחמש שנים מהעת ההיא!  – חושב הוא – ומדוע עוד ירגיזני ככה צלה?  מדוע היא עולה תמיד מן הקבר להזכירני את הנשיקות והסלסולים והשיחות?...

אך זהו דמיון שוא – מחל הוא להתפלסף –, "היא עולה"!  הן הוא, הוא המעלה אותה תמיד מתחתית השאול; הוא, הוא הבורא לו את הצל הנעים!  – אך לא!  – מתנגד הוא לעצמו – הן לפעמים תופיע לפניו גם בלעדי חפצו, גם למרות רצונו...

והוא זוכר: כמה פעמים, בשכבו על מטתו בלילות הנדודים, מכוסה ומעוטף בשמיכתו ועוצם את עיניו – והנה היא נצבת ממולו, כמו חיה, אך חורת מאד, ומדברת אתו.  כן!  היא מדברת אתו...  קולה אמנם נשתנה מעט ויהי לצרוד וגס, אך מתקו לא פג כליל.  והיא עומדת ומדברת אתו...  הוא חפץ להושיט את ידו ולחבק לה – ואז היא נעלמה כרגע...  והוא משיב את ידו – והיא מופיעה מחדש ומדברת, ומספרת, ומזכרת אותו את יום התודעם בקפֶּה בנסעם לנוה-הקיץ...  – "התזכור, מה צחקתי על הורידך את ראשך ועיניך ארצה...  – התזכור את קטטותינו וריבותינו ופלוגתותינו הרותחות?  אמר אמרת, כי אני אשה רכה כקנה, שאין לה כל רצון מיוחד, שתמיד צריכה ומחויבה היא להתענות תחת ידי הגבר: גם בבית, גם ברחוב, גם בחנוך הבנים, גם בשיחות נאצלות.  אך שגית, מחמדי!  אני הראיתיך, מָהִי אשה עקשנית!...  – התזכור את חבוק-היד הראשון?  אנכי לקחתי את ידך ראשונה, בראותי כי קצת פחדן היית!  כן, קצת פחדן היית!  גבר!  – ומי נשק בראשונה?  גם כן אני!  אנכי הראיתיך את עָזְמָתִי בכל...  אבל נשיקותיך היו חמות ונאמנות מאד.  אני מרגשת עוד עתה את מתקן וחמימותן...  החפץ הנך, כי אנשקך גם עתה?  כמדומה לי, שחַיָבה אני לך נשיקות אחדות"...  – והוא מושיט את ידו – – והתמונה נעלמה...  והוא משיב את ידו – והיא נצבת מחדש...  – "הגידה-נא, מחמדי, למה רקעת כן ברגליך על קברי ביום מותי?  הן הלמות רגליך הדאיבה לי מאד...  אבל אני סולחת לך: אלה היו פצעי אוהב.  ומה שלום אבותי, יקירי?  וליזַנְקַה, ושֵמִיל, ואַלְיַש?  העודם זוכרים אותי?...

אך הגידה נא, מחמדי, מדוע עזבת את ביתנו והנך מתאכסן בדירה אחרת?...  ידעתי, כי קשה היה לך להמָּצא יחד עם אבותי ואחי ואחיותי ולגוע יחד בבכי...  ובכל זאת טוב היה, לוּ נשארת בביתנו...  בודאי לא שכחת, כי ליזה יפה כמוני, ואוהבת אותך מאד מאד"...  – והוא מושיט את ידו – – – והתמונה נעלמה...

*     *

*

והוא עומד על יד החלון, נשען על האדן, ומתחלחל לזכרון הזה:

הוא ישב בביתם, אחרי מותה, שבעת ימי האבל.  הוא ישב על הארץ יחד עמהם ויבך ויגוע בבכי עמהם.  כאשר שבה, לפעמים, מעט נפשו למנוחתה, היה לוקח את הספר "איוב" ומקריא להם, באמרו: "הספר הזה הוא האנחה האוניבֶרסַלית של כל המין האנושי על אכזריות ההשגחה; זוהי אנקת כל האנושות על עוות הדין ועווי הדין של המות הרוצח". –

והוא היה קורא ומפרש ומבאר את כל המרירות החריפה והכאב הגדול שבספור האליגורי הזה, ואת הנבלה האכזריה שבגורם עובדה כזאת בחיים.  השערוריה לא היתה גדולה ורצחנית כל כך לוּ מתו בני איוב לא במיתה משונה כזו וביום אחד!  לוּ היה די עת להתעַשת ולהתרגל עם כאבו הגדול.  אבל שבעה בנים ושלש בנות ביום אחד!  – וגם באופן כזה לא היה אידו כביר כל כך, לוּ יצאו, למשל, בניו למלחמה ומתו בעד איזה מעשה-רב, בעד איזה רעיון נעלה!  אבל סתם להוּמֵת, כי כן חפץ הטבע, בלי כל סבה אנושית, פשוט: "בניך ובנותיך אוכלים ושותים בבית אחיהם הבכור – והנה רוח גדולה באה מעבר המדבר ויגע בארבע פנות הבית ויפלו על הנערים וימותו"...  היש עריצות נוראה מזו?...

ומה גדולה ומכוערה החנופה והרמאות השכלית שבתנחומי שלשת רעיו!  הם באו להתפלסף בעת אשר לבו נקרע לגזרים, הם הלאוהו בחקירות הגיוניות בעת אשר הרגש קרא חמס ושוד על עריצות הטבע ותעלוליו האכזרים; הם הלאוהו בפֿרזות מוסכמות: "אל, אלהות, השגחה" – בעת אשר כל קרביו צעקו ביאוש ובחריקת שנים: "איזה אל, חנפים אמללים?!  איה האלהות, אשר נועזה להמית עשרת בני על לא חמס בכפם, ביום אחד, מבלי תתם לקחת גם את ברכת הפרידה מאת אבותיהם?!...  איזה אל?!"...

והוא היה קורא ומבאר ומפרש בהתרגשות עצומה ובהתלהבות פנימית כל כך, עד כי היה גוע בבכי כילד קטן, שאין לו כלי-זַין אחר להגן בו על חייו בפני אויבו מלבד הדמעות, ועד אשר הם, אבותיה ואחיה ואחיותיה, היו נופלים על צוארו ומנשקים לו ומתחננים אליו, כי יחדל מקרא...

ומה אהבו הם אותו גם אחרי מיתתה!  ביום השמיני לפטירתה, בהודיעו אותם כי איננו יכול להשָּׁאר בביתם, יען כי כל פנה מזכירתהו אותה, והזכרון הזה יגרם לו – או לאבד עצמו לדעת או לצאת מדעתו, פרצה בכיה עצומה מפיות אבותיה והילדים, כביום פטירתה...  והם התחננו אליו בדמעות, כי ישהה בביתם, לכל פחות, עד כלות ה"שלשים"...  והוא נשאר! ...  וביום השלשים ואחד – היתה עוד הפעם יללה איומה ומרגיזה בכל חדרי הבית; כל אחד בכה בפִנתו המיוחדת...  אך מה היה לעשות?  היכול יוכל להשאר בביתם ולגוע בבכי מבקר עד הערב וכל הלילה?  הן הוא, מלבד שלא היה מנחמם, עוד היה מגדיל את אידם בכל יום והיה זורה מלח על מחץ לבותם בגדופיו וקללותיו על ההשגחה ומעשי הטבע!  ולמה היה לו להשאר בביתם אחרי מותה?  הוא אמנם הרגיש, כי זר לא יוכל להיות להם, כי איזה קשר אמיץ קשר את נפשו בנפש כל בני הבית; אבל לאיזו מטרה ישאר בביתם וירבה את מכאוביהם ב"כפירתו" הנפרזה?...

והוא יצא מביתם ויבחר לו מעון דוקא בקצה העיר השני, הרחק, הרחק מהם.  אבל הרחקת הדרך לא הועילה לו כלל!  ביום השני לצאתו מביתם התפרץ שמה בקול בכי נגרש: "לשוא!  לשוא!  גם שם אינני יכול להיות בשלוה; היא יושבת עמדי"...

והוא היה מבקרם מדי יום ביומו, עד אשר נרגעו מעט גם הם גם הוא.  עברה שנה, שנתים, והכאב הגדול נרדם מעט בלב כל אחד.  ליזה אחותה גדלה ותהי לעלמה משכלת ויפה מאד.  אביה היה מרַמז לו מדי פעם, כי עוד יקוו להשאר קרובים לו וכי הוא ישאר בביתם...  אך הוא היה עונה בתוגה: "לכם יש בנים אחרים, ולכן אינכם רשאים לזכר תמיד אותה ולהקריב על מזבח זכרונה את אֹשֶׁר בניכם האחרים; אבל לי היתה אחת, ואחת תהי עד הקבר!" 

והוא החל להתרחק מביתם, בראותו כי ליזה מֵחלה להתגעגע עליו.  צר לו מאד היה עליה, וגם אָהֹב אהבה, כמעט, יותר מאחות, אך להחליף אותה בהמתה חשב לחלול הקדש...  ולמה לו שני אביבים בחייו?  – היה מתפלסף בבדידותו, – נניח, כי ליזה תהי לו רעיה נאמנה וחביבה, אך למה לא יהנה מאהבתה ונאמנותה איש אחר, אשר לא היה עוד אביב בחייו?  הן הוא, הוא נהנה הרבה מזיו האביב וקסמו ותענוגיו, אמנם, לא זמן-רב.  אבל לא כמות האביב העיקר, אלא האיכות.  תָּחון נא ליזה באביבה את איש אחר, המחכה עוד לאביב הראשון בחייו...

והוא נשאר גלמוד ונעזב, ובלב ריק ושמם, בלי זיק חיים וניצוץ אורה בחשכת מחשבותיו הספקניות.  לאבד את עצמו לדעת לא חפץ, כי חשב את זאת לחלול קדושת זכרונה.  הן רק זכרונה מחַיֵהו, והוא רק הוא הכח היחיד והמיוחד שהנחילתהו במותה; ואיך יָעז לבעט במנחתה?  – צריך לחיות עד אשר ינָּתק פתיל-החיים ממילא, ואז יקח לו הוא את זכרונה אתו אל הקבר...

*     *

*

והוא עומד על יד החלון, נשען על האדן, ומקשיב לדפיקות הטפות המטרידות של מטר הסתיו באיזו הנאה פנימית ותענוג רוחני, וחושב: "כן!  אוהב אני את הסתיו ואת מטרותיו המשמיעים את פזמון-המות, כי מציאות הסתיו מזכרת את האביב העבר, אף כי היה לא לארך-ימים.  חיה אחיה גם בסתיו בזכרון האביב הנעים והקדוש, עד אשר יבוא החרף וימיתני יחד עם הזכרון.  לא נורא הוא הסתיו לזה שהיה לו אביב בחייו, ואותו גם החרף לא יבעית"...

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה