_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ד"ר לעאן פינסקער איננו!

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

כבר הקיפה הזעקה את תחום מושב היהודים, את כל אוהבי עמם ונחלים על שברו מחוץ לתחום ומחוץ למדינה, לשמועה כי באה להם על-ידי הטלגרף, כי הד"ר יהודה ליב ב"ר שמחה הלוי פינסקער איננו!

גדול המספד בישראל, אבל יתר ממנו גדול השבר, "ואילו לפי אידנו דמעינו יזולון כי אז לא דרכה רגל אנוש יבשת". הנה מת האחד המיוחד בעמו, אשר באהבתו ללאומו שמלאה את כל עצמותיו, בטהרת לבו מבלי שום פניה קלה, בסבלנותו היתירה, בדבריו החוצבים להבות אש הררי-שרפה בנשאו חזון על אסון עמו ובהתאמצותו הרבה להחזיק במעון השלום עם כל המפלגות בישראל, אך לאחד אותם למטרה אחת לטובת כלל האומה הישראלית, בחפצו הגדול להועיל לאחיו בכל מאמצי-כח – לא הניח כמותו בישראל! עתה נעשה אֵבל יחיד להיחיד בעמנו, אשר אין לנו תמורתו!

הד"ר פינסקער נולד ביום א' טבת תקפ"ב (25 דעצעמבער 1821; ב"כנסת ישראל" ח"ג נדפס בטעות תקפ"ד תחת תקפ"ב), בעיר טימאשעוו אשר בפולין, לאביו, מחבר הספר "ליקוטי קדמוניות ומבוא הנקוד הבבלי", הרה"ח ר' שמחה פינסקער בן הרב המו"ץ והמ"מ ר' שבח אלמוגין בטיסמעניץ. עם החנוך ההגון שנתן לו אביו החכם ז"ל אָצל עליו גם רוח אהבת עמו אשר מלאה את לבו (כנראה מאנחותיו הסוערות על שבר עמו בספרו "הגזרה והבניה", שמטרתו ללמד לנערי ישראל דקדוק שפת-עבר) וכאשר שמעתי גם מפי בנו הד"ר המנוח. פעולת הד"ר במלחמתו לטובת אחיו בה"ראזסוועט" משנת תר"ך וביחוד במכתב-העתי הרוסי "ציון", שהוא עמד בראשו – ידועים לכל הבקיאים בהתפתחות ספרות עמנו בשפת רוסיה, ומקומם בביוגרפיה מיוחדה, אשר בלי ספק לא תאחר לבוא.

אנכי ידעתי את הד"ר פינסקער מרחוק משנת תרל"ט, ומקרוב – משנת תרמ"ג. בשנת תרל"ט נתחדשה פה המחלקה לחברת "מפיצי-השכלה", ואנכי נקראתי לישיבותיה בתור חבר סופר והוא היה חבר הועד. לעתים רחוקות נקרה לי לדון עמו באיזו שאלה, וגם זה בשעה שהיתה מטרתי לסתור את דבריו, כי באופן אחר לא היה לי מה להוכיח לפניו, וביחוד בהיותי חבר סופר שאין דעתו מכרעת. ובצאתנו מישיבות הועד לא זכרנו איש את אחיו, כי איזה יחס יכול היה להיות בין רופא מפורסם מומחה לרבים ואחד מגדולי העיר, ובין סופר עברי מורה לילדי ישראל. לאחת מישיבות הועד, שהיתה בקיץ תרמ"א, בא הד"ר פינסקער כדרכו וישב על מקומו. הועד החל לדון בשאלות העומדות על הפרק, והד"ר פינסקער קם על רגליו ויאמר בקול חוצב להבות אש: "ראו נא, כבודנו לכלמה, רכושנו לבוז, בתינו למשסה, עניי עמנו בעירום ובחוסר נסים אל אשר ישאם רוחם לבקש מפלט, ואתם משתעשעים בהפצת השכלה בישראל! עזבו פעולת תהו וצאו לישע אחיכם!" חברי הועד באו במבוכה, ואחד מהם השיב: "מה נעשה ואין חברה יכולה לצאת מחוג פעולתה". "ידעתי כי כן – ענה הד"ר – מדבר אני לא לחברי ועד ידוע, אך לאנשים כבני עמם, ומטרת בואי הלום היא להודיעכם, כי מעתה אינני חבר בועדכם וידי מסולקות מפעולתכם", ובדברו יצא בלב סוער ונרעש.

בעת ההיא נסע לחוץ-לארץ ויקח דברים עם עשירי עמנו וגדוליו בוויען, בלונדון ועוד, להטותם להשתתף בתשועת עמם, ולא מצא אזנים קשובות. ובחודש תשרי תרמ"ג הדפיס בברלין את ספרו "אויטאעמאנציפאציאן", המלא אש הררי-שרפה ואשר לא קרא את שמו עליו גם ברמז.

ימים מועטים אחרי שבא הספר הזה לידו, בא אלי איש מוזר לי ויבֵא לי בפקודתו את הספר הנ"ל. בתחלה היה לי הדבר לפלא, כי שלח לי הד"ר את ספרו ואני אינני ממיודעיו, אך אחרי כן חשבתי למשפט, כי עשה זאת מפני שיודע הוא בלי ספק ממאמרי שנדפסו בה"ראזסוועט" בשנות תרמ"א ותרמ"ב, כי תמים-דעות אנכי עמו בעיקר השאלה, ביסוד מקלט לבני עמנו. מני אז החלותי לבקרהו בביתו לעתים מזומנים, דנתי לפניו כי אך ארץ-ישראל צריכה להיות מנוח לבני עמנו, מפני שלא ראינו עוד בדברי-הימים שתהיינה לעם היסטורי אחד שתי ארצות-מולדת שונות זו אחר זו ועוד טעמים אחרים, דברנו על אדות הישוב, גם בקשתיו כי יקח על עצמו הטורח ביחד עם גדולי אחינו פה, אשר דבריו נשמעים אצלם, להשתדל להשיג רשיון הממשלה ליסד חברה לטובת הישוב. בסוף השנה בא הלום הפרופיסור ד"ר ה. שפירא מהיידילברג, ובמושב שלשתנו ועוד שלשה או ארבעה מאוהבי המנוח הוחלט, להשתתף בתמיכת המתישבים בארץ-הקדש ולבוא בדברים עם בני ערים אחרות בענין זה.

ומה השתוממתי ביום א' דראש-השנה תרמ"ד, בבוא הד"ר פינסקער אל מעוני הדל ויבקשני לבוא אליו ביום ההוא בערב להמועצה אשר תהיה בביתו על-דבר סדור עניני התמיכה להקולוניסטים בארץ-הקדש! הד"ר פינסקער, הנכבד על פני כל העיר, הולך בכבודו ובעצמו להזמין את קרואיו, כדי להמתיק סוד לטובת עובדי-האדמה בארץ-הקדש!

בלילה ההוא נוסדה אגודת "חובבי-ציון" באודיסה.

בחודש מרחשון תרמ"ה נסע לאספת קאטוביץ ושם נבחר לראש חובבי-ציון בארצנו, ומן העת ההיא עבד בכל לבו ונפשו לטובת הענין שלקח על שכמו. לא טרדותיו הרבות כרופא מומחה ומפורסם, לא עסקיו בענינים שונים בצרכי העדה שעמד בראשם ולא מחלתו ומכאוביו הרבים שלא הרפוהו – לא הניאו אותו מלקבל בסבר פנים יפות כל אדם שבא אליו בעניני הישוב, בין שהביא לו נדבה איזו רו"כ, בין שבא לשאול בעצתו, בין שהביא לו איזו ידיעות בשובו מארץ-הקדש ובין שבא לבקש עזרה ממנו לשוב לביתו, עם כלם הרבה שיחה ודבר כאשר ידבר איש עם בני-ביתו. לא היה דבר קטן בענין הישוב אשר לא משך את לבו לדעת אותו בכל פרטיו, למצוא את המחסורים הראוים להרחיקם ולחקור אחרי התחבולות שיוכלו להועיל לתקונו.

וכמה עמל ויגע לאחד את המפלגות הרבות השונות בנו, להטותן לחפץ אחד במעשה ופעולה. הוא ראה כי לקול דבריו על שער ספרו "קריאת יהודי רוסי אל בני עמו" (תחת המבטא הרגיל אז בשפת לועז: "בני אמונה אחת") אחזה רעדה חנפים, ומלומדי אשכנז בני דת משה התנפלו עליו ויקראו בקול גדול: לא עם אנחנו, כי אם בני דת משה, "עם נבל" דמתרגמינן "דקבילו אורייתא"[1], - על כן בהיותו בקאטוביץ ובחפצו למשוך אחריו את בני עמנו בחוץ-לארץ עזב את רעיון הלאומית במדברו הנאוה שנשא לפני הנאספים וידבר בשם צדקה ועזרה לאלה הנוהים אחרי עבודת-האדמה הכשרה והנקיה, ובזה הצליח לשעה להטות לדעתו איזו אנשי-שם בברלין ואת החכם המנוח פרופיסור ד"ר גראֶטץ ז"ל, אשר עם היותו מסדר ספר דברי-הימים לבני-ישראל לא יכול גם הוא לסלוח לאיש אשר אמר, כי בני-ישראל עודם עם ולא אך בני-אמונה, ובקראו אחרי איזו שבועות ב"המליץ", כי חובבי-ציון בפטרבורג ביום היובל להמו"ל "המליץ" במלאת לו שבעים שנה נשאו דברים בענין תחית האומה – הודיע תיכף להד"ר פינסקער כי עתה הוא מסלק את ידו מאת חובבי-ציון.

וכמו שהשתדל למשוך אחריו את בני דת משה בחוץ-לארץ, כן החזיק תמיד במעוז השלום עם כל חובבי-ציון השונים בארצנו. נפלא היה לראות את סבלנותו, כחו העז ותשובותיו הרכות והלוקחות לב, בשעה שהיו באים לו המון מכתבים שונים ממקומות שונים בהצעות מתנגדות אחת לחברתה וברוח "ניע-זשעלאיעס" השגור בפי עמנו תמיד. הנה האחד מציע, כי ראוי לתת לבני גדרה איזו אלפים פראנק לנסוע אל אשר יכלו ולהושיב תחתם מאנשי ירושלים, או למנות בגדרה שו"ב, אשר מלבד עסקי השחיטה יהיה כאמצעי בין הקולוניסטים ובין אביהם שבשמים "ויפלפל עם ה' פינס בהלכה" (לשון אחד הגדולים), ולהושיב ביסוד המעלה (שהיו שם אז שבעה קולוניסטים) כהן, אשר בשכר המעשרות שיקבל ידרש לפניהם דבר ה' בימי השבתות (בשעה שישבו כלם בצפת מאין להם בתים ודבר ה' נפרץ שם). זה אמר, כי נחוץ לתת לצרכי התמיכה אך 25% מכסף הנאסף,והשאר יהיה למקנת קרקעות, וזה מודיע, כי חובבי-ציון בעירו החליטו לבלי לשלוח עוד לצרכי תמיכת הקולוניות שכבר נוסדו אפילו פרוטה אחת, רק לתמיכת קולוניסטים חדשים, והחלטתם זו הודיעו למקומות שונים. הקורא יוכל לשער את מבוכת לב החולה וטהר-הרוח הזה, בקבלו בפעם אחת הצעות מתנגדות כאלה, בשעה שמארץ-הקדש מתקבלים מכתבים קורעים לב על-דבר המחסור הנורא השורר בין הקולוניות, על-דבר חוסר לחם, חוסר מים וחוסר מעון, וקופת חובבי-ציון היתה תמיד כסעודה שאינה מספקת לבעלה, עד שפעמים רבות לוה הד"ר פינסקער אלפי פראנקים בפאריז על אחריותו. ובמצב כזה ענה תמיד לכל בעלי ההצעות המתנגדות בנחת ובמתינות, פעם בהגיון ופעם בתחנונים ובדברים מעוררים את הלב, עד שהצליח לו להשקיט את הסערות ולהשלים את כל המפלגות ולעמוד בראש חובבי-ציון בטרם נתאשרה החברה לתמיכת אחינו בני-ישראל בארץ-הקדש על-ידי הממשלה – במשך קרוב לשש שנים. לעמוד בראש איזה ענין בעמנו במשך זמן רב כזה, בשעה שהפעולות חפשיות ומסורות ביד כל הרוצה להשתתף בהן, בלי סדרים קבועים שאין לשנותם – יכול אך הד"ר פינסקער!

הוא היה רחוק בתכלית הריחוק מכל פניה ואפילו מאהבת הכבוד. כל חפצו היה תמיד שימצא איש טוב ממנו, אשר יקח את הענין על שכמו, ובכל הנוגע לעניני הישוב לא אמר מעולם "קבלו דעתי", מחל על כבודו והתרפס פעמים הרבה לפני איזו קפדנים בארץ-הקדש ובקש סליחתם בעת שפגעו בכבודו באופן נורא מאד – רק בשביל שראה, כי מצב הענינים דורש לקרב את הקפדנים ההם מפני שידם תקיפה...

נפלא עוד יותר, אם נתבונן, כי כל זה עשה לא לאומי אדוק, האומר: או ארץ-ישראל או לא כלום, אך לאומי אמתי וחפשי, שאמר בספרו "אויטאעמאנציפאציאן", כי אין נחיצות לבנות מקלט לעמנו דוקא בארץ-ישראל, וכל הארצות שלא נושבו עוד ומצבן ואקלימן מתאימים אל המטרה הדרושה כשרות לזה, ורק אם אפשר יהיה לעשות כזאת בארץ-ישראל, אז טוב יותר, והוא אחז בדעתו זו עד יומו האחרון. הוא החזיק בדעתו ברעיון, אך במעשה בטל אותה מפני דעת אחרים, ובראותו כי לב העם נוטה אחרי ארץ-הקדש, בטל את דעתו ויתמכר במעשה לישוב ארץ-הקדש בכל לבו. את הדברים האלה שם בפי לפני איזו שנים להשיב לחובבי-ציון במוסקבה על שאלתם: אם נכון הוא לעשות איזו שנוים במחברתו הנ"ל שרצו להדפיסנה בשפת רוסיה, בנוגע לשאלת הארץ, שהרי ממעשיו לטובת ישוב ארץ-הקדש נראה, כי חזר מדבריו במחברתו כי כל הארצות כשרות לזה. על השאלה הזו צוני להשיב להם לאמר: "השאלה, איזו ארץ ראויה למקלט לעמנו, היא שאלת הכלל, ולא ביד יחיד כמוני ואפילו הרבה יחידים לפותרה, אנכי אך הצעתי את השאלה וחכיתי לתשובת העם. והנה אחינו בארצות המערב לא ענו כלום על שאלתי, על כן לא אוכל לצרוף את דעתם, ואחינו ברוסיה החליטו, כי ראוי לבחור בארץ-ישראל, ועל-כן הנני מקבל את דעתם לתשובה על הצעתי וכופף את ראשי לפניהם ועוסק בישוב ארץ-ישראל".

לא יפלא, אם אחרי אשר בסבת מחלתו אנוס היה בסוף שנת תרמ"ט להתפטר מעבודתו לחובבי-ציון ולנסוע לחוץ-לארץ - שבו יודעי ערכו הרם לבחר בו פה אחד להיות ראש ועד החברה לתמיכת אחינו בני-ישראל עובדי-האדמה ובעלי-המלאכה בסוריא ובארץ-הקדש, שנתאשרה מאת הממשלה. ומה טובו לו הימים האחרונים האלה! בלי פחד עושי מחשך, בלי חרף-נפש, בסוד חכמים ונבונים ובעזרת קופה לא ריקה, כמו בימי חובבי-ציון, עשה פעולתו. מה נעמו דבריו בסוד הועד, מה רבה ענותו לשאול דעת כל איש ואיש מן היושבים, לשמוע בשום לב את דברי כל אחד ולהשיב בנעם ושפתי חן על כל הצעה שתהיה! אך הימים הטובים האלה לא ארכו לו.

הד"ר פינסקער היה ידוע חולי עוד מימי עלומיו (שעל כן לא נשא אשה מימיו, והיא שעמדה לו כי הגיע לימי שיבה), וביחוד גברה מחלתו בעשר שנים האחרונות. לפני שלשה חדשים הרגיש כי קרוב קצו, וכאשר אמרתי לו, כי בקרוב ימלאו לו שבעים שנה ונחוג את היום ההוא, פקד עלי לבלי לגלות מזה לשום איש וכל-שכן לבלי להודיע במכתבי-העת. מאז התגברה מחלתו (מחלת-הלב ולבנת-הדם) ויתפטר מעבודתו בתור יושב-ראש לועד החברה ובתור יושב-ראש בועד מועצות התלמוד-תורה דפה, גם חדל לנסוע לרפא-חולים, רק חולים עניים קבל בביתו בחנם. זה כחודש ימים תקפה מחלתו ומכאוביו גברו, ובכל זאת פקד להודיע לו תמיד מכל הנעשה בעניני החברה, שאל ודרש אחרי כל חדש בזה, באמרו כי כל עוד נשמתו בו תאב לדעת כל דבר נפל בהחברה. ביום ב', ב' כסלו, 9 דיקאבר בשעה ¼10 לפני חצות היום, גוע ויאסף על עמיו, וברצון רעיו הרופאים, אשר גזרו אומר להלינו לכבודו שלשה ימים אחרי מותו, בא לקברות על יד קבר אביו המנוח ז"ל ביום כ"ג כסלו 12 דיקאבר.

המנוח, כמו שאמרתי, נולד ביום 25 דיקאבר לחשבון חוץ-לארץ, שהוא יום 13 דיקאבר אצלנו. חבריו הרופאים, מבלי דעת את יום הולדתו ובלי בקש חשבונות יום הלידה ויום המיתה, החליטו להובילו לקברות ביום 12 דיקאבר. על-פי זה היו ימי הד"ר פינסקער עלי אדמות שבעים שנה (שנות החמה) מלאות מיום ליום.

חלק גדול מהונו עזב לבתי-חסד ולחברות של צדקה שונות, ובראשן לחברת תומכי אחינו בני-ישראל עובדי האדמה ובעלי-מלאכה בסוריא וארץ-הקדש. אך הוא איננו עוד!... מי יביא לנו תמורתו?

תהי נפשו צרורה בצרור החיים!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "גוי נבל" נרדף עם "לא עם" (דברים ל"ב, כא).