_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לא המדרש עיקר אלא המעשה

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

רעיון ישוב ארץ-ישראל עוד לא נתברר כל צרכו עד היום.  הרעיון הזה, אשר הוא רחב ועמוק מצד אחד ופשוט יותר מדאי לבעלי הגיון ישר מצד השני, הרי הוא מובן לרבים בפשיטות ואינו נקלט במוח רבים אחרים כהוגן בכל עמל. המאמרים שנכתבו בזה בזמן האחרון מטרתם יותר לעורר את האינדיפירנטים מאשר לברר את הענין לפני המתנגדים.  ביחוד היתה כזאת אחרי הרשיון.  לפני הרשיון היה מצב חובבי-ציון כבן-אסופי, שלא נכתב בספר המעטריקיל בתור законнорожденный ואשר רבים מריביו.  על חובבי-ציון היה אז להלחם עם מתנגדיהם, ובין כה וכה נתבררו פרטים רבים הנוגעים ברעיון ההוא.  אחרי שבא הרשיון, והבן הנולד נכתב בספר המעטריקיל כהלכה, כתינוק שהורתו ולידתו בקדושה, נחבא קול המערערים, ועם זה אין מקום גם להשיב ולברר.  על כן שמחתי לבוא המאמר "פרק בשיר" מאת הרב מוהר"ר יהושע יוסף פרייל נ"י ("המליץ" 122-127), אשר נתן מקום לברר איזו ענינים ברעיון הזה, אשר, כנראה, לא נתבררו עוד כהוגן.

הרב התפעל מאד משירו של המנוח גאָרדאָן ז"ל: "שמוע שמעתי אפרים מתנודד" ("המליץ" 86), ובחשבו בלי ספק את דברי המנוח להד קול כל חובבי-ציון, מצא לחובה להעיר, "כי אם לא נשכיל לפלג לשטף התנועה לישוב ארץ-הקדש תעלה נכונה וראויה לה, נוכל לאבד טובה הרבה".  דברי המשורר "אם לא בנפשנו לבב חכמה לא נביא, לא יושיענו לא מלאך לא נביא, "כחי בעצם ידי" יאמרו המושלים", היו בעיני הרב ככלי-מפץ להרוס בהם עד היסוד את האמונה בביאת-המשיח, ועל כן הוא הולך ומבאר כי במחשבה טובה "החליפו חכמינו את הגאון הלאומי ויסבו פניו אל מול אחר ויעלוהו מן החמרי אל הרוחני והמוסרי".  "את הדאגה לכבוד ישראל וממשלתו המדינית עזבו על ה', אך העם בעצמו לא יעשה מאומה לשובב אליו כבודו, מיד ה' ולא בידנו נקחם.  ועלינו אך לשמור תורה ולנצור מצוה, ובזה הועילו הרבה מאד לטובתנו ולקיומנו".

עלי להעיר, כי אנכי לא התפעלתי כל כך מן השיר  "שמוע שמעתי אפרים מתנודד", אשר בכֻלו אך כעשר  דלתות נוגעות ברעיון הישוב, ואשר בכללם כבר נשמעו מפי המנוח ליוואנדא, כמו שאיני חושב את המנוח גארדאן לכלי-מבטאם של חובבי-ציון.  המנוח ליוואנדא בספורו "עיר ובהלות" ("כנסת ישראל" תרמ"ז ונדפס פרק ממנו גם בהמאסף "מליץ אחד מני אלף" ל"המליץ" תרמ"ה) אומר: "עד מתי תתפלשו בעפר כל אחד מבלי נסות להניע אף באצבע קטנה כו' – כל זמן שתשאלו "עד מתי" בשבתכם כה למעצבה תהי השאלה עומדת אתכם יחד על מקום אחד; Aide-toi meme et Dieu t'aidera – יאמר הצרפתי;  На Бога надђйся, а самъ не плошай – יאמר הרוסי; קוה קויתי אל ה', אבל חזק ויאמץ לבך – יאמר גם העברי, אך דבריו הם רק מן השפה ולחוץ", והמנוח גארדאן לא היה מחובבי-ציון האדוקים שיוכל להיות כהד קולם.  במכתבו מיום כ' מרחשון תרמ"ח כותב לי המנוח: "הוקעתני לעיני כל ישראל כבוגד בעמו וכשונא ציון, ואני לא הייתי כזאת מעודי.  אם לא הרביתי להטיף ולשורר ולשאת חזון על רעיון ישוב אה"ק, לא מאשר לא חפצתי בו היתה זאת לי, כי אם מאשר לא האמנתי בו ובקיומו, ומכיון שחסרה לי האמונה חסרה לי ההתפעלות, והשירה מאין תמצא? חפצי היה מרום מנגדכם ומרובה מחפצכם; חפצתי שסוף-סוף תהיה לנו גאולה שלמה ולא הצלה פורתא, וכיון שתפשתי מרובה לא תפשתי מאומה".  כמדומה לי, כי לא חבת-ציון כמו שהיא לקחה את לב משוררנו, אך הפואֶזיה שבה, וכמו שכתב לי במכתב אחר: "אנכי הייתי מיעץ לבן דוד, אם היה שואל אותי, לבוא לא כעני ורוכב על החמור, כי אם כרוטהשילד במסלת-הברזל במרכבה מיוחדה, ושיוליכנו באניות-הקיטור מיוזנות בכל מיני מטעמים וצרכי אוכל-נפש". על כן גם בשירו זה נגע בחבת-ציון רק בקצה עטו, ויתר דבריו הקדיש לרעיוניו האהובים לו: להחינוך ולהתקונים.  על כן, אם הרב בעל-המאמר רואה בשיר זה "את התנועה בכל שלמותה ובכל שלל צבעיה", אז חושש אני שראה באספקלריא שאינה מאירה... אך גם דברי המשורר, כשהם לעצמם, אינם נוגעים כלל באמונה הלאומית, כמו שאין חבת-ציון עוקרת את האמונה הזו, כפי שאברר למטה. ברור הוא בעיני, כי רבים מחובבי-ציון, בשעה שקראו את שאלות הרב (גליון 124) בדברו על אדות החולה והחלוקה[1] ועל-דבר היורשים וכו', הרגישו תמהון עצום בלבבם, ועל לשונם היתה ערוכה שאלה גדולה: "רבי, מה לך אצל פוליטיקה? כלך אצל נגעים ואהלות!" חובבי-ציון אינם פוליטיקים ואינם דורשים במכוסה מהם.  כמדומה לי, שהם לא יסכימו לשיטת הפוליטיקה שאחז בה הרב, באמרו, שהחכמים נתנו עצתם להמית את העם כדי שיחיה, לחדול מִבקש כבודו וחֻפשו בכחו ועוצם ידו ולהשליך יהבו על ה'.  באמת לא היתה כאן שום עצה.   את ההיסטוריה אין בוראים סוף מעשה במחשבה תחלה.  כאשר נשתה גבורת העם וכחו עזבהו לגמרי, אז נואש בעל-כרחו מעוצם ידו.  העם קוה לה', כי מלבד מה שאין חיים בלא תקוה, הנה אי-אפשר היה להעם המאמין לבלי לקוות, אחרי שהנביאים הבטיחו בפירוש כי עוד ישוב ישראל לכבודו. אם ההתבוללות לא היתה שלמה, ועוד נשאר עשיריה, הוא לא מפני שהפוליטיקים הקדימו בעד הרעה, אך מפני השנאה מצד אחד, ומפני שהיינו רמים על נוצחינו מצד השני.  אמרתי "שלמה", כי באמת היתה ההתבוללות  גדולה בארצות ערב, במקום שהיו בני-ישראל יושבים לא כמנוצחים ושנואים ועם זה היו רחוקים מן הספרות הישראלית.  זה נראה גם ממספר עמנו עתה, שאינו גדול ממה שהיה בשעת החורבן, בעוד שהיה צריך עתה, אחרי אלפים שנה להיות כמאה מיליון. חובבי-ציון יודעים, כי באמת הגאון הלאומי  נדחף לצד אחר, אם גם לא ברצון החכמים הקדמונים ובעצתם, אך מפני סבות היסטוריות.  בזה הם מבררים להם, מדוע ישבו אבותינו בחבוק-ידים ולא עשו מאומה, ומדוע עד עתה רוב רבנינו עומדים מנגד לחבת-ציון.  הם, חובבי-ציון, אינם לא כבן-גבירול, אשר על כל הצרות הנוראות התנחם לגמרי "ברשימות דניאל, בלבושי תשבץ, תרעת, שמעת, משפחות יעבץ", ולא כהמנוח גארדאן, שעיקר צערו היה "מפני שאין לנו נחלה בין אחים". הם אומרים, שמקצת כל עם צריך לשבת על ארצו, אפילו אם לא ימנעו ממנו נחלה בארץ זרה לו;  הם אומרים, שאין העיקר להיות עם מושל, כי אם לשבת על ארץ העם גם תחת ממשלת עם אחר.  הם אומרים, שגם בזמן התנאים ישבו בני-ישראל תחת ממשלות אחרים על ארצם בהמון רב ועסקו בעבודת אדמתם, וחכו גם אז לביאת-משיח;  כי אלמלא קיסרי ביצנץ וגזרותיהם היינו יושבים גם עתה בארץ-הקדש, היינו עובדים אדמתנו ועוסקים בכל מיני עבודה ומסחר, והיינו מחכים גם-כן לביאת-המשיח.  אם כן עלינו אך לתקן את המעֻות של קיסרי ביצנץ ולא יותר, היינו להתישב בארץ-הקדש ולעסוק בעבודת-האדמה ובכל עבודה, תחת ממשלת תוגרמה, ולחכות גם-כן לביאת-המשיח, ולא יותר, והנסתרות לה' אלהינו.

לא אכחד, כי יש גם בין חובבי-ציון כאלה שאינם מאמינים בנסים ויעודים שלמעלה מן הטבע. אבל הטרם ידע הרב, כי שנוי הדעות והכפירה קדמו הרבה לתנועת חובבי-ציון, כי גם לפני חבת-ציון היו רבים שבשעה ששמעו: "אין שיור רק התורה הזאת", שאלו: "מאי שייר דהאי שייר?", וכי אם נאמר על אנשים כאלה, שאין להם אלא תורה נשנה מאד, כי באמת אפילו תורה אין להם? לאנשים כאלה היתה באמת חבת-ציון למקור ישע, בתתה בלבם שריד תקוה.  לאנשים כאלה לא תוכל חבת-ציון להיות לרועץ, כי מה היו בלעדיה?

בעל המאמר אומר, כי אלה אשר לא גֻדלו ולא חֻנכו כלל על ברכי הדת והיהדות, מן הצעירים אשר עוד לא למדו לכוף ראשם, ובעת האירו העמים פניהם אליהם התבוללו ברוח הלאומי של הטייטאנים והגאללים – ותהי עצתם לקרוא בשם הלאום. פה חטא כנגד המציאות.  צעירים כאלה, לפחות בראשית המבוכה, נסעו לאמריקה ליהנות שם מן החפש ולהיות בני-אדם סתם.  הראשונים אשר הטיפו  לישוב ארץ-הקדש והלאומית היו דוד גארדאן, סמולינסקי ז"ל, א.ש. פרידברג, מרדכי בן הלל הכהן וכותב הדברים האלה, אשר מעולם לא הסיחו דעתם מן היהדות וצרכי עמם, ולא חלמו מעודם על רוח הלאומי של הטייטאנים והגאללים.

הרב שואל: מה יהיה אם פתאם יבוא יום אשר תעבור רוח על ממשלת תוגרמה לאסור ליהודים קנית אדמה, או תוציא חק אחר כמוהו, הלא אז כל שאינם מאמינים יפנו לבקש עזרה הימין או השמאל? – שאלה זו אין לה שחר. ראשונה, הרי היא דומה להשאלה הרגילה בפי רבים מן הדור הישן להחשודים בעיניהם על האפיקורסות, לאמר: אתה אומר שאין גן-עדן ואין גיהנם, אם כן?... שאלות כאלה הן צדדיות שאינן מוכיחות  כלל את אמתות הענין שהם חפצים לברר.  שנית, בכל דור ודור היו בין טובי עמנו מחשבי קצין, וכל אחד מהם קבע את הקץ בזמנו, ולא דאגו מעולם, שמא יאמרו קטני-הרוח, הואיל ולא בא הקץ המובטח – אבדה תקותנו ובטל סכוינו.  עוד יותר: הנה חז"ל אמרו: "שית אלפי שנין הוי עלמא".  מובן, כי קץ הפלאות יהיה לפני זה,ומוכרח להיות בו בזמן בלתי ארוך ביותר, היינו בעוד שלש מאות שנה בערך.  והנה רבים בני בעלי בינה, המחזיקים בדעת הרמב"ם, שאין קצב וגבול לימי הארץ ואינם מאמינים בדברי חז"ל ההם,אך אין ספק, כי גם בעוד שלש מאות שנה יהיו בעמנו אנשים פשוטים שיאמינו בזה.  נדמה בנפשנו, כי גם בעת ההיא יהיה עולם כמנהגו, כמו שהוא, ישועות בל נעשו ארץ והגליות לא יתקבצו.  האמנם יאמרו אז האנשים הפשוטים ההם: אבדה תקותנו ועלינו לפנות ימין ושמאל! אפשר שיהיו גם כאלה, אבל כהנה וכהנה תאכל חרב. כל המרגיש בעצמו שהוא בן לעמו באמת, בין שהוא מן הפשוטים, בין שהוא מן הנאורים, לא יעזוב את עמו, כמו שבאמת לא עזבו את עמם עשרות אלפים מאחינו שכבר חדלו להאמין בנסים ונפלאות גם בטרם נולד הרעיון הלאומי, וגם עתה  אין להם עסק עמם.  העיקר הוא החינוך ברוח העם, הדתי והספרותי.  שלישית, התקוה לעמנו להתנחל בארץ-הקדש תוכל להכחד לגמרי רק בעת שתכחד הארץ עצמה מעל כדור הארץ, כמו שהתקוה לראות את החולה המסוכן האהוב שב לתחיה לא תכחד מלב אוהביו גם בעת שיאמרו הרופאים, כי אבדה מהם עצה.  באחד ממאמרי בה"וואסחאד" השבועי (1883) כתבתי, כי כבר נתברר, שאין ההיסטוריה תלויה בדעת יחידים להטותה לאשר יחפצו, וכחם בזה רק זמני. כל פקודה שתוציא ממשלת תוגרמה, או ממשלה אחרת שתירש את מקומה בארץ-הקדש, יהיה לה רק כח זמני: היום תהיה פקודה כזאת ומחר – פקודה אחרת, אך אי-אפשר לשום פקודה להכחיד לגמרי את תקות הלאום.  רביעית, אם גם נניח שיבוא יום אשר יכחיד מלב עמנו כל תקוה לעתיד להתישב בארץ-הקדש, לא תאבד עוד עם זה נפש הלאום, כי באין ברירה  אפשר יהיה למצוא ארץ אחרת למושב בני-ישראל ברובם.  בהיותי בדרוזנעניק במסבת חובבי-ציון בשנת תרמ"ז נתוכחו שנים מחובבי-ציון, אחד אמר, כי באין ארץ-הקדש אין עוד ארץ לישראל, והשני אמר, כי גם בלא ארץ-הקדש נוכל לבחור בארץ אחרת.  שני המתוכחים הציעו לפני להיות המכריע.  אמרתי להם, מי שעלתה נימא ברגלו משתדל בכל כחו לרפא אותה. אך אם לא הועיל כל עמל והרגל נחתכה – עושים רגל של קויטשוק.  ארץ-הקדש היא לנו רגל טבעית, וכל הימים שנוכל לקוות עליה, אין אנו רשאים לחשוב על ארצות אחרות, כמו שאין החולה ברגלו יכול להסתפק ברגל מלאכותית. אבל באין להעם ארץ טבעית (כלומר: היסטורית) טובה לו גם ארץ מלאכותית.

רבות בנו המפלגות והדעות, ועל כן עלינו להשתמש בלשונות שונות בחפצנו להעיר את חבת-ציון.  לאחד ראוי לדבר בשם הדת והמצוות, להשני – בשם הרגש הלאומי, להשלישי – בלשון ההגיון הפשוט.  אבל כמדומה לי, שמעולם לא עלה על לב איש מחובבי-ציון להגיד בדפוס, כי שוא האמונה והבל התקוה ורק כח ידינו לבדו הוא שיעמוד לנו. "וברכך  בכל אשר תעשה" – הוא כלל גדול בתורה ובהלכות החיים.  הכל מאמינים, כי ה' הוא זן ומפרנס, רופא חולים וכו', ולא עלתה על דעת איש לומר, שראוי לשבת בטל ולבלי לקרוא לרופא בשעת חולי.   אם המנוח גארדאן אמר שלא יעשה ה' תשועה להולכי-בטל וחובקי-ידים, לא פגם כלל בזה באמונת הלאום.  דעתו היתה להגיד, שאין דבר מוכן יורד מן השמים, והמחכה לתשועת ה' צריך שגם בעצמו לא ישב בחבוק-ידים.  גם עזרא השתדל לפני מלכו, ועוד יותר – דבר דברים שבעצמו לא היה בטוח בהם, כאמור : "כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו מאויב בדרך, כי אמרנו למלך לאמר יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה ועזו ואפו על עזביו" (עזרא ח' כב).  חזקיה מלך יהודה אמר להקדוש-ברוך-הוא: "אני ישן על מטתי ואתה עושה" (מדרש איכה, לא האמינו מלכי ארץ), אבל בשביל זה "בקש הקדוש-ברוך-הוא לעשות חזקיה משיח" (סנהדרין צ"ד), בקש ולא עשה...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  כן כתב הרב על אדות תוגרמה.