_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

העם וישוב הארץ

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

אינה דומה בכיה לבכיה.  רבן גמליאל שמע קול בכית אֵם אמללה בלילות על בנה מחמד נפשה, אשר נגזר מארץ חיים, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו, ופלוני הסניגור, אשר בהמליצו לפני השופטים המושבעים על בן סורר ומורה שהרג את אביו ואת אמו ונידון על פשעו זה, נתן קול בוכים ואמר: חוסו נא על האמלל הזה, אשר נשאר יתום נעזב מבלי אב ומבלי אם – היה למשל...

אם אבותינו בימי עזרא נאנחו בלב מר: "והארץ אשר נתת לאבותינו... הנה עבדים אנחנו עליה" – הנה באמת שומעים אנו ברור את "הסערה שהתחוללה" בלבם אז "ואת היללה שהקיפה את כל הקהל מסביב" בעת ההיא.  עם אוהב שלום ועבודה ישב בשלוה בארץ אבותיו ובאו עריצי גוים אשר לא ידעו שׂבעה ויגלום מארצם;  ימים רבים ישבו בגולה על אדמת נכר, וגם אחרי כן, בקום מלך חסד ויקרא לשבוים דרור לשוב לארץ אבותיהם – עודם עבדים עליה!  אך אם אנחנו, בני-בניהם, נכפיל את הדברים האלה, הלא ראויים אנו לשנינה לא רק לפני עמים אחרים, אשר אם היו מגיעים להם הדברים האלה היו נדים לנו בחרפה, כי גם לפני עצמנו.

מה עשינו במשך קרוב לאלף ושמונה מאות שנה לבנות את הריסות עמנו וארצנו, שנהיה רשאים להתאונן על מצבה הנוכחי?  ומה עשינו בעשרים השנים האחרונות מיום אשר נולדה התנועה, אשר לתפארת המליצה נקרא אותה בשם "תנועה לאומית?"

ואם יש עתה איזה בארץ-ישראל – הנה כלו נוסד לא על ידנו, רק על-ידי איש אחד, על-ידי הבארון רוטהשילד מפאריז.  לא על שוא התהלל הנדיב הזה, באמרו: "ישוב ארץ-ישראל אני עשיתיו, אני לבדי", כי באמת לולא הוא לא היה עתה שום ישוב חדש בארץ-ישראל.  "ראשון-לציון" היתה קרובה להריסה כבר בשנת תרמ"ד, אחרי שהשקיעו מיסדיה את כל כספם באדמתה, בבנינים מרווחים, בזריעת שתי שנים על אדמת חול, ועל-ידי זה – בפרנסה בזמן ההוא מן המוכן;  ל"זכרון-יעקב" לא היתה פליטה אחרי מות האיש שעל שמו נקנתה בלי בנים, וממשלת תוגרמה, על-פי חקיה, ירשה את אדמתו, מבלי לדבר על היותה כקומץ לפני הארי: שלשת אלפים דונם בעד שמונים משפחות, היינו פחות מארבעים דונם למשפחה;  "ראש-פנה" היתה מלאה אבנים, ורק בכסף הנדיב, בסכום שאפשר היה ליסד בו קולוניה שלמה חדשה, טהרו את אבניה; בני "יסוד המעלה" ישבו בשבע משפחות שש שנים בצפת (כי גם בתים לדירה לא היו להם) עד שסוף-סוף באו תחת חסות הנדיב;  על "עקרון" ואחיות "זכרון יעקב" אין לדבר, כי הן מתחלתן נוסדו על-ידי הנדיב;  בני "פתח-תקוה" היו נפוצים כבר לכל רוח, אם לא היו עובדים על אחוזות הנדיב שבה;  ל"גדרה", "וואדי חאנין" ו"רחובות" לא היה למי למכור את ענביהם מבלעדי הנדיב וכבר היו מתפזרים לכל רוח; גם "קיסטיני" לא היתה לנו מבלעדי הנדיב, כי אדמתה לו היא.  גם על "חדרה" ו"משמר הירדן", שאינן עוד קולוניות, היתה השפעת הנדיב לטובה: על הראשונה הוציא כסף רב ליבושת הבצות, והיא ו"משמר הירדן", כמו "וואדי-חאנין" ו"רחובות", קבלו הלואה בסכום גדול מחברת יק"א, אשר אך הנדיב היה לה לעינים.  אם נוסיף על זה, כי הנדיב הרחיב גבולות "ראשון-לציון", "עקרון", "זכרון-יעקב", "ראש-פנה" ו"יסוד המעלה" וקנה עוד אחוזות רבות בעבר הירדן ובשאר מקומות בארץ-ישראל, - אז נראה ברור, כי אם לא היה בא הנדיב לעזרת הישוב, היתה כל התנועה כנפל אשת בל חזה שמש;  היתה מארכת ימים כצל ולא זכתה להביא גם את הציוניות לעולם, אשר בדרך אגב ראוי להעיר, כי עם כל שאונה והמונה לא עשתה עד עתה בארץ-ישראל שום דבר.

ובכן אם הנדיב אמר דברים מרים אבל אמתים, כי לו הישוב – לא בו האשם, אך בנו.  הוא אמר דברים כהויתם, ולנו בֹשת-הפנים בזה, ומה יש לנו צדקה להתאונן: "עבדים אנחנו עליה!"?

אך יותר נפלאה דרישת אחד מחברי המלאכות לתת לו רשות מראש לדרוש לפני הנדיב דרשה נאה: "בני עמנו אם כסף אין להם – שטר יש להם על הארץ הזאת, בני אברהם, יצחק ויעקב הם, שלהם ולבניהם נתנה הארץ למורשה עד סוף כל הדורות, ובכח זכותו הלאומית של העם, באים אנו, שלוחיו, ומצווים אנו (?) לאמר לך", כי אם לך הכסף הנה לנו פטפוטי מלים עוד יותר מאשר לך כסף, ואם לא תאמין לנו – בוא לאספותינו הרבות והתמידיות שכמעט בכל עיר ותוכח בזה; אם כן, ר' יהודי, בהיותך בן אברהם, יצחק ויעקב כמונו,  ובהיות לנו שטר על הארץ וגם דרשות ומליצות בשבחה, עליך לתת רק את הכסף, ואת הדעה נחַוה אנו, ואם לאו – "שקילי טיבותיך ושדי אחיזרי", "לא מעוקצך ולא מדובשך, פזר ממונך לבטלה בכל מקום אשר תחפוץ, כמו שעושים שאר עשירי ישראל ואת ארץ-ישראל הנח!" ("השלח", חוברת תמוז, שנת תרס"א).

אמנם אפשר, כי איזה פקח היה עונה על הטענה הזו לאמר: איפה היו שלוחי בני אברהם, יצחק ויעקב במשך אלף ושמונה מאות שנה? מה עושים השלוחים האלה עתה, בשעה שכנסיות דתיות שונות תוקעות להן יתדות נאמנים בכל פנה בארץ הזאת, בשעה שאדוני הארץ בפועל מחלקים את כפריה לפליטי ארצות אחרות מבני אמונתם, בשעה שהגרמנים ואחרים כובשים להם אחוזות גדולות, בשעה שפקידי המקום אינם נותנים לבני-ישראל גם לבוא אל הארץ?  מדוע בראותם כל זאת אינם באים בטענת ירושה, ובבוא איש נדיב, אשר השקיע בהישוב עשרות מיליונים, כונתו היתה רצויה בכל האופנים, רק בתומת-לבו הגדולה נכשל בבני-אדם שאינם מהוגנים, ולמרות כל המעצורים עסק הרבה בגאולת הארץ, בנה בה בתים רבים, יצר כרמי-חמד גם הביא לנו נסיונות מועילים ועוד ועוד – הנם באים בתור יורשים לגרש אותו מעל פני הארץ, כאילו הגרמנים ואחרים יש להם יותר זכות על הארץ ממנו, שגם הוא אחד היורשים?? אבל אפשר גם כן, כי אותו הפקח היה מונע את עצמו משאלות כאלה מסבה פשוטה: ידוע הוא, כי בני עמנו רגילים לדבר בהכנעה גדולה עם "פריצים", אך אם מתברר להם שאיזה "פריץ" הוא משלנו, מיד מדברים עמו בלשון אחרת לגמרי. לפי זה, כל האחרים הלא הם פריצים, יעשו מה שיעשו בארץ-ישראל, אבל הנדיב היהודי – שאני, עליו אסור לבנות לטובתנו בלי הוראתנו, בעת שאחרים בונים ובונים שלא לטובתנו.   אלא אי קשיא – הא קשיא: איזו שלוחי העם יש כאן? מעשרת מיליונים בני-ישראל יש כשמונה אלפים חברים לחברת התמיכה, שמהם באו להאספה באודיסה כשמונים או כמאה איש, אשר בני עריהם לא ידעו כלל את ההצעות שתבאנה על האספה ולא מסרו על כן לציריהם שום החלטות עליהן, ורק בהיות הצירים על האספה באו הרוב מהם, היינו הפחות-מתונים, אחרי ששמעו דרשות יפות על-דבר "שחרור הישוב" ונתפעלו מאד מן המליצות הרמות, והסכימו רגע לדרוש מאת הנדיב וחברת יק"א לחלק את העבודה בין העובדים, באופן שהנדיב והחברה יתנו שלשה-עשר מיליון פר' (שבעה לשכלול הפועלים וששה לשכלול הקולוניסטים) ואת הדעה יחוו אחרים.  איני מסופק אפילו רגע אחד, כי כל אחד מן הנאספים ההם אם היה יושב בביתו והיה בא אליו איש להציע לו דברים כאלה בינו לבין עצמו, היה משתומם למשמע אזניו, כי כבר נודע המשל דאמרי אינשי: "מי שאינו משלם סכום אינו מחוה את דעתו", אבל על אספה כללית הכל אפשר... אבל סוף-סוף לא היתה זאת רק הסכמת יחידים ולא דעת העם.

עוד זאת, גם היחידים האלה, בגזרם מרחוק גזרות על הנדיב וחברת יק"א לתת כסף ולשתוק, לא עלתה מעולם על דעתם, כי אם לא יקבלו הנדיב והחברה את גזרתם זאת אז תאמר המלאכות להם: "שקילי טיבותיך ושדי אחיזרי".  ודבר זה לא מכללא איתמר, שאין בהחלטות האספה שום רמז לזה, אלא בפירוש איתמר, כי באמת הדרשות היפות לחוד, וההחלטות – לחוד. יכולים היו הנאספים "לדבר נשגבות ולבקש גדולות בשעה שהם עומדים על הבמה", אבל כשעמדו למנין החליטו להטיל על המלאכות להשתדל, שלא יודח איש מן הקולוניסטים ומן הפועלים, כי גם לזמן קצר לא יהיה שום שנוי לרעה במצב הקולוניסטים, וכי התנאי שתהיה דעת הקומיסיה מארץ-ישראל לחובה על החברה לא יהיה לעיקר (אם כן ותרו על שחרור הישוב!), ואיך היתה המלאכות רשאית לעבור על דברי שולחיה ולדרוש מאת הנדיב שיסלק את ידו מן הישוב, באופן שיצטרכו כל הקולוניסטים לעזוב את הארץ?  עוד יותר יפלא, כי הדורש הזה גם עתה לא יוכל לסלוח להמלאכות את פשעה, כי קימה את החלטת שולחיה ולא שמעה לעצת יחיד החולק על האספה, אשר דרש "לבעוט בחסד", "להעמיד בסכנה את הפרט בשביל הכלל" (איזה כלל? וכי אם יבואו מעתה אחרים וייסדו קולוניות חדשות על יסוד השחרור יעכבו בידם?) – לא בטלה את החלטות האספה בשביל דרשה יפה שערך, ולא דחו "חיי שעה (של הקולוניסטים) מפני חיי עולם (של מי?)", בעת אשר גם צירי הקולוניסטים בעצמם, שבשבילם דאגו האספה והמלאכות, התנגדו בכל כחם לעצת היחיד הזה, בדעתם כי בלא הנדיב אין להם תקוה ("המליץ" נומר 130 שנת תרס"א).  אם כמרי הקתולים, בהיות כחם בידם, דאגו לנשמות קרבנותיהם בשעה שהעלו את גופם על המוקד, האם יכלה המלאכות להשתמש ב"הרגע ההיסטורי" ולשרוף את חומר הישוב כדי להציל את נשמתו על פי תביעת איזה אידיאל מדומה?

עוד זאת, בפאריז נתברר להמלאכות, כי אי-אפשר לדבר עתה על בטול דבר שאינו עוד בעולם, על בטול האפיטרופסות.  אמת הוא, כי האפיטרופסות השיידית  השחיתה את כל הישוב מיום הוסדה, אמת, כי ראוי שייד להציב לו מצבת-קלון לדורות ולהגיד לדור את כל השערוריות אשר עשה בעניני הישוב;  אבל אחרי שאין צועקים על שעבר, ועיקר השאלה הוא: מה לעשות עתה? הלא יודעים אנו, כי עתה אין שום אפיטרופסות על הקולוניסטים, והנדיב אמר בפירוש, כי נכון הוא למסור את היקב להקולוניסטים  ובלבד שיפטרוהו מקנית הענבים, שהוא מפסיד בהם סכום גדול מדי שנה בשנה.  ואם אין להקולוניסטים קונים על הענבים מבלעדיו, היש איזה  מובן לדרוש ממנו, שאחרי שהוא קונה מהם את הענבים והוא מכין מהם יין – ימסור עוד את היין הזה, קנין כספו, להקולוניסטים? מודים אנו, וצריכים אנו להודות, כי מיליוני הנדיב לא היו להקולוניסטים לתועלת גדולה, ובחסדי שייד הנם בלתי בטוחים במצבם כמו בשעה הראשונה, אבל היש לנו צדקה לדרוש מיד הנדיב עוד עשרות מיליונים בשביל שנכשל בשייד?

בכלל עלינו להודות, כי לא על הפקידות בכללה צריך להתאונן, רק דוקא על הפקידות בשיטת שייד, שחבלה בזדון כל חלקה טובה בהישוב, כי באמת אין לך דבר צבורי שלא תהיה בו פקידות בתמונה זו או אחרת, ועוד יותר נחוצה פקידות בענין הישוב, שהחזיקו בו אנשים שלא ידעו בין ימינם לשמאלם בעניני עבודת-האדמה בכלל ובתנאי ארץ-ישראל בפרט.  להיפך, עלינו להתאונן, כי לא היתה פקידות מומחית, ישרה ועם זה גם תקיפה לכל עניני הישוב מתחלה ועד עתה.  אילו היתה פקידות כמו זו האחרונה לא היו קונים אדמת-חול של "ראשון-לציון", לא היו קונים את "גדרה" ואת "רחובות", שגם בהן החול מרובה הרבה על אדמת הזרע, לא היו מיעצים לשכלל קולוניות של עבודת גפנים על יסוד דברי איזה מדרש: "כשאתם נכנסים לארץ-ישראל לא תתעסקו אלא במטע תחלה, שנאמר: וכי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל", כי מלבד שאין למדים הלכות עבודת-אדמה מן המדרשות, הנה אין להשוות את זמננו זה לזמן המדרש, שאז לא היו בארץ בעלי דת מחמד האסורים בשתית יין; לא היו מניחים לרשים ולדלים לקנות להם כשלשים או ארבעים דונם ב"פתח תקוה", ב"וואדי חאנין" וב"משמר הירדן", מדת אדמה שאינה יכולה בשום אופן לתת אפילו לחם צר לבעליה, רק נותנת לו זכות לפשוט יד לתמיכה באשר שֵם קולוניסט נקרא עליו;  לא היו מושיבים שמונים משפחות על שלשת אלפים דונם ב"זכרון יעקב", לא היו קונים את "ראש פנה" המלאה אבנים, לא היו קונים את "עין זיתים" המלאה סיד;  לא היו קונים את "חדרה" עם בצותיה וקדחתה; לא היו מיסדים קולוניות קטנות שלעולם לא תוכלנה לשאת את הוצאות הצבור; לא היו מאבידים עשרות אלפי פר' דמי עניים ע"י סרסורים רמאים... כללו של דבר, אילו היתה פקידות טובה באמת, אשר גם להנדיב, גם לחברת יק"א לא כבד היה להשיגנה, - אז היה כל הישוב לשם ולתהלה.  אמנם "נביאים" לא היו עוד בארץ-ישראל... אבל היו בה קולוניסטים עובדי-אדמה הבטוחים במצבם וקולניות מלאות כל טוב.

לאסוננו, אין לנו פקידות כזו גם עתה.  אבל אם לא נוכל לדרוש עתה מאת מנהיגי הישוב בפאריז דבר שהוא למעלה מכחם, שיביטו על הישוב כעל ענין לאומי, הנה יכולים אנו לדרוש מהם שיביטו עליו כעל ענין מעשי, מסחרי, שמעמידים בראשו רק אנשים מומחים ומוכשרים לכך.  אין ספק, כי ראשי חברת יק"א, אם היו מיסדים איזה בית-חרשת המעשה, אם בכסף עצמם לטובתם, או בכסף החברה לתועלת הכלל, היו מעמידים בראשו מיכאניקים, אינזשנרים הבקיאים בעניני המסחר, למען לא יצא כספם לריק.  בהישוב אינם עושים כך: על מקום שייד נתמנה המורה פאריענטי.   מודה אני, כי הוא איש ישר ובעל מדות מוסריות, אם גם אינו מכיר את מקומו; אבל גם אני, אכבדה נא להתיצב לפניכם, לא חטפתי מעולם ככרות-לחם מן השוק ולא שלחתי את ידי בצלחת בגדו של חברי, האם זה יכשיר אותי לעמוד בראש ישוב?  מה למלמד-תינוקות ולעבודת-האדמה?  בראש הישוב צריך להעמיד אגרונום מומחה בעל-כשרון מאנשי המעשה, אשר יוכל להכיר ולדעת את כל השגיאות שנעשו ע"י שיטת שייד, להסיר את המכשולים, ולתקן את כל העונות והפשעים שנעשו עד היום בהישוב;  הוא יוכל להושיב קולוניסטים רבים מן הישנים על אחוזות חדשות בארץ-ישראל, להרבות בהקולוניות ענפי עבודה, ןלמצוא תחבולות לישר בכסף שמסר הנדיב להחברה יק"א את כל ההדורים.  באין איש כזה ראוי מאד לחשוש, שמא יתם הכסף לריק, כאשר לא הועילו כל מיליוני הנדיב עד עתה.

וקרוב לודאי, כי בקשה כזו היתה מתקבלת ברצון מאת חברת יק"א, כי לה הלא אחת היא, אם יהיה מורה בראש הישוב, או מומחה לזה, ואז היינו יכולים לקוות, כי לפי טבע הדברים היה מצב הקולוניסטים בא מעט-מעט עד שכלולו הגמור.  אבל גם בזה אשמים אנו בעצמנו.  מראש נקל היה לדעת, כי המלאכות לא תביא כל פרי, כי הנלהבים שהיו באספה הכללית הציגוה מתחלה במצב שאין לו שחר.  הנה הקומיסיה שנמנתה באודיסה לשאת-ולתת ע"ד שאלת הפועלים ראתה תיכף כי היא במשעול צר מאד.  מצד אחד נמצאים בארץ-ישראל כארבע מאות פועלים תלויים באויר, אשר לשכלולם דרוש כשבעה מיליון פר' וגם זמן רב עד שתהיה אדמה לכך; מצד השני יכלה לקוות לכל היותר על סך מיליון פר', ורק בתקוה בעלמא, מבלי שום בטוחות בזה, סך שלא יספיק גם לשכלול מאה משפחות ופרנסתם עד השכלול.  על כן החליטה הקומיסיה לבקש מחברת יק"א ליסד קולוניה בעד ששים או שבעים פועלים ולכונן מיני עבודה אחרים בעד שאר הפועלים.  כמדומה, כי גם חכם כדניאל לא היה מוצא דרך יותר נכונה לפתרון שאלת הפועלים, - והנה באו הנלהבים וערבבו את המוחות, עד שהחליטו באספה הכללית בחדא-מחתא לשכלל את הפועלים רק על הקרקע (כלם במשמע, שהרי העירו כי חברת יק"א לא תאבה לפתור את השאלה לחצאין) ושתהיינה עבודות החרושת רק כסניף לעבודת-האדמה!

הנה בקולוניה אחת בגליל יש אנשים אשר לא יכשרו לשום עבודה.  אפשר, כי בבואם להקולוניה, בהיותם עוד בחצי ימיהם, היו יכולים להתרגל בעבודת-אדמה, אבל שמונה-עשרה שנה היו אוכלים ואינם עושים מאומה ונתפרנסו מחלוקה שנתן להם שייד, מלבד מה ששכר להם פועלים לעבוד בכרמיהם, שאיזו מהם לא ידעו גם את מקומם בהקולוניה... ועל כן עתה בזקנותם אינם מוכשרים עוד בשום אופן לשום עבודה גופנית.  לכאורה ראוי היה לתת לאנשים כאלה איזה סכום שיעזבו את הארץ ויתפרנסו בתור חנונים וסרסורים במקום שדרושים אנשים כאלה, ולהושיב על מקומם אנשים מוכשרים לעבודה, כי לפרנס בדרך "חלוקה" קולוניסטים הוא דבר שאין לו תפיסה בשום מוח.  אבל גוזרי גזרות על אחרים החליטו אחרת: לבלי יודח מן הקולוניות שום איש!

הנלהבים נמשכו בכל כחם אחרי דרשה יפה אחת, כי צריך לבוא לפאריז לא רק לתפלה, כי גם למלחמה, ולמטרה זו החליטו שיהיו בהמלאכות עשרים צירים, שיכנסו בתוכם גם מנעימי-מלל, גם דוהרי-דולקים, שהמלאכות תשא עליה "חותם דימונסטרטיבי", שתערוך "מחאות בפומבי", תקרא קונגרס למלחמה על יק"א וכאלה.  אם היו ראשי חברת יק"א נבהלים מקול הקורא לא אדע, אבל גם תינוק דלא חכים ולא טפש צריך היה להבין, כי החלטות כאלה צריכות להשאר בסוד עד שתבוא המלאכות כשואה על פאריז ותלכוד אותה במחאותיה.  אבל כתבנינו חשבו זאת למותר, ואולי גם למחסור, ותיכף תקעו והריעו במכתבי-העת העברים וגם היוצאים לאור בשפת רוסיה בתוכם, כי פני המלאכות מוּעדות למלחמה.  כל איש יבין, כי על-ידי זה הגיעו הדברים האלה גם לראשי חברת יק"א עוד כשני חדשים לפני בוא המלאכות (ובאמת כן היה, עי' ,המליץ" נומר 45 בהידיעה מפאריז), ונקל לנו לשער, איך הביטה החברה הזו מראש על מלאכות כזו עוד לפני בואה!... היפלא, אם החברה הזו לא נזקקה כלל להמלאכות?...

לחנם יזעף לבנו על אחרים בשעה שאנו בעצמנו סלפנו את דרכנו:

דרשנו יותר מדאי, באנו בהצעות ששום איש לא ישמע להן, ועוד לפני בוא המלאכות לפאריז הבאשנו את ריחה בעיני אותם בעלי-היכולת, שלעזרתם היינו זקוקים.

"עבדות!" – הנני שומע קול גבורי המליצה שבנו.

– כן הוא! אענה – יאי עניותא לישראל, כי דל גאה גם הקדוש-ברוך-הוא שונא אותו.  אם אנו בעצמנו אין אנו עושים כמעט מאומה, עלינו להרכין את ראשנו לפני אחרים העושים יותר ממנו... יאמר לו אותו "תנא ברא" כי להעם שהוליד את הנביאים לא יתכן להתרפס לפני איתני-ארץ להשיב לו את ארץ אבותיו; ישב לו ויחכה במנוחת גאותו עד שיבוא החולה הנגוע מפתחי-רומי ויגאלנו, או עד שיבואו איתני-הארץ ויתרפסו לפנינו, שני תנאים שבאפשרותם דומים הם איש לחברו, - אבל עלינו להחזיק בדעת מאן-דאמר אחר: "תמה זכות אבות", סברה שנתקבלה כהלכה למעשה גם במשלי הילדים.  אם כבוד הנביאים עודנו חופף עלינו הלא לא נמחתה גם חרפתנו, שמסרנו בידינו בלי שום סבה את ארצנו לפומפיוס נגיד רומא; כבוד הנביאים עודנו חדש עמם, אבל אנחנו – אל נשכח כי לפניהם לא התרפסנו כלל, והיו גם מקרים שהרגנו אותם, אבל לפני הורדוס התרפסנו והתרפסנו... כדי לכפר את הפשעים האלה עלינו להתרפס ולהתרפס עד אין קץ גם לפני איתני-ארץ, גם לפני בעלי-היכולת שבקרבנו.  אך למה לי לעורר רפאים מדברי-הימים, די לנו ההוה.  עשרת מיליונים יהודים אינם יכולים אפילו לרפא כחמש מאות קולוניסטים מן ההריסות שהביא עליהם שייד ואינם יכולים לשכלל על הקרקע אפילו חמשים פועלים.  ואם עם כזה, שאינו עושה מאומה לישוב ארץ אבותיו, עודנו בא בכח שטר על ארץ האבות ומגיס לבו כלפי אחרים, שבכל אופן עושים ויכולים לעשות איזה דבר – הנה גם אמץ-רוח כזה ראוי "להכתב לזכרון לדורות במגלת-תענית של הגלות".

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה