_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"אץ להעשיר לא ינקה"

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

את המקרא המלא הזה, הנודע לנו עוד מימי המלך שלמה, שהצגתי בראש המאמר, שכחו לגמרי ציונינו החדשים, בעת שגזרו בהקונגרס הראשון בבאזיל כעין איסור על הישוב הקטן, אשר מזה, כמו שאמרתי במאמרי "מציון לאוגאנדה" (צד 365), היתה אחרי כן נסבה להטות את הציוניות בדרכים עקלקלות.  אמנם רואים אנו לעתים רחוקות, כי יעשר איש פתאם, אבל קפיצות כאלה יכולות שתהיינה בעניני יחידים ולא בעניני הכלל, ועוד יותר אין להן אפשרות בעבודה היסטורית, כי ההיסטוריה אין לה קפיצות כלל.  ובהיות עבודתנו היסטורית, כמו שגם מטרתנו היא מטרה היסטורית, צריכים היו ציונינו החדשים להבין מראש, כי מן הנמנע הוא להשיג בפעם אחת טשארטר, וכל-שכן "מקלט בטוח במשפטי העמים", וכי לא יולד גוי פעם אחת; הם היו צריכים לדעת כי רק על-ידי התקרבות עצם אל עצם יוכל להיות בנין שלם ו"תפשת מרובה לא תפשת".  הישוב הקטן צריך להיות יסוד היסודות בעבודת הציוניות, וההשתדלות להשגת הטשארטר – שניה לו במדרגה ובזמן, כי העם קודם להמדינה, אבל לא המדינה קודמת להעם. 

אם היו ציונינו החדשים זוכרים, כי אין קפיצות בהיסטוריה, כי כל עבודה היסטורית מוכרחת להעשות לאט-לאט "וכל הדוחק את השעה השעה דוחקתו" – לא היו מחכים לגדולות מכל קונגרס, לא היו שבים ממנו לפעמים בפחי-נפש ובשאלה מעציבה: "מה נשיב לשולחינו, אם ישאלונו על-דבר הישועות שנעשו?" יש קונגרסים של רופאים, של אוהבי השלום ועוד, ומעולם לא חשבו צירי הקונגרסים ההם, כי הקונגרס שלהם יביא תיכף ישועה לעולם, ישמיד מחלות ידועות, יצוה לכתת את כל החרבות לאתים וכיוצא בזה, רק ציונינו אנו, בכל עת שנוסעים לקונגרס ציוני, לבם מלא תקוה לשמוע ישועות ונחמות, ולא יעלו על דעתם, כי אם באמת תהיה איזו ישועה אז יוכלו המנהיגים להודיע עליה במכתבים חוזרים ואפילו במכתבי-העת, ולכל יותר – לקרוא קונגרס שלא מן הסדר, ולא לחכות עד הזמן המוגבל לקונגרסים קבועים.

בעיני אין ספק, כי אלמלא התשוקה הגדולה להודיע ישועות להאגודות השולחות צירים אל הקונגרס – לא רַבו כל כך המסכימים להמיר את ציון במזרח אפריקה.

אם תקום העצה על-דבר ישוב אוגאנדה או לא, אם ימציאו לנו איזו אוגאנדה חדשה באחד המקומות השוממים על כדור הארץ, אם יצלח הדבר, או גם מזה נצא וידינו על ראשנו – ימים יודיעו.  לעת-עתה שאלה אחרת לא תתן לי מנוח: מה יעשו "ציוני-ציון", אשר אין נפשם כלל אל איזו ארץ שתהיה מלבד ארץ אבותינו? הן מנהיג הציונים הודיע ברור, כי לעת-עתה אין תקוה להשיג טשארטר בארץ-ישראל, ואם גם עתה ימאסו בהישוב הקטן - מה תהיה עבודתם לציון? אם יבחרו לשבת בחבוק-ידים ולחכות במנוחה ליום מתן הטשארטר – במה יהיו טובים מכל בני-ישראל מאז מעולם ועד עתה, האומרים בכל יום: "אחכה לו בכל יום שיבוא"? או אולי עוד ישתעשעו בקולטורה לאומית ואֶקונומיה, שאין להן שום בסיס בארצות הגולה והעוסק בהן הרי הוא כזורע על צחיח סלע? – הלא כבר הודיעו לנו בדברים ברורים, שהעבודה הזו אינה רצויה ויכולה לגרום הריסות הציוניות עצמה...

לדעתי, חיבים "ציוני ציון" לזכור היטב את כל הדברים שזכרתי למעלה, ושהם כמעט כמושכלות ראשונות: אץ להעשיר לא ינקה, תפשת מרובה לא תפשת, בהיסטוריה אין קפיצות, גוי לא יולד בפעם אחת והעם קודם להמדינה; במלה אחת: עליהם לשוב אל הישוב הקטן.

האוהב את אמו בעת שהיא עשירה ולא בעת שהיא עניה, לא את אמו הוא אוהב אלא את כספה, והאוהב את ציון אהבה התלויה בטשארטר אינו ציוני!

אין אני יועץ לשנות את הפרוגרמה של הקונגרס הראשון וכל-שכן להפרד מן האורגניזציה הכללית.  לשנות את הפרוגרמה אין צורך ואין גם יכולת, ולהפרד מן האורגניזציה חלילה וחלילה לנו.  הן היא מקפת את בני עמנו בכל ארצות פזוריהם, על-ידה נהיה העדר הנפוץ לעם ובשמה אנו מגלים את דעתנו לפני כל העולם.  יחד עם זה אסור לנו להפרד מעל מנהיגנו, אשר לעת-עתה הוא האחד אשר בכחו לצאת ולבוא לפנינו לא לבד בעבודת השגת הטשארטר לעתיד, כי אם להסיר מעל דרכנו מכשולים שונים בהוה.

אבל אני יועץ עצה נושנה: "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך".  ציונים צריכים להיות גם חובבי-ציון, ועליהם לחלק את העבודה, עם השתתפותם בה משני הצדדים.  כציונים עליהם להיות קשורים אל האורגניזציה הכללית ולעסוק בהעבודה הכללית, לתת ידים להמנהיגים לעבוד בהדיפלומטיה ולישר ההדורים מבלי כל יחס ישר אל עבודת הישוב הקטן, וכחובבי-ציון עליהם לתת ידים לחברת התמיכה לעסוק בהישוב הקטן, כפי מטרתה וכפי שעבדה עד כה בגבולותיה הקבועים.

אך פה ישאלו רבים שתי שאלות: א) פעולת חברת התמיכה רפויה ופעוטה ואיך נקוה ממנה לגדולות? ב) מה זו עבודה להציונים אם תצטמצם בעניני כספים.

כדברי המפלפלים אומר, כי קושיא אחת מתורצת בירך חברתה.  השאלה השנית היא שאלה רק לאוהבי שאון, גבאות וכיוצא בזה; אך השאון לא הרבה יועיל.  כבר כתוב בנביאים: "לא ברעש ה'" ושנוי במאמר ההמון: "ההולך לאט ממהר בדרכו"  

בעבודה עממית אי-אפשר שיהיה כל אחד פועל מניע, פעולה כזו מוטלת רק על יחידים, ידועים, אבל יתר העם צריך רק לסייע להם בדברים ובמעשה.  אם יפיצו הציונים את רעיון הישוב בין העם, אם יחבבו עליו את הפעולות הקטנות שבישוב, שבהצטרפן אחת לאחת יעלו לחשבון גדול – אז יהיה שכר רב לפעולתם.  הלא אם רק עשרה למאה מבתי-אבות לעמנו בארצנו יתנו כל אחד בחשבון הבינוני רק חמשה רו"כ לשנה לחברת התמיכה, אז יהיה לה כחצי מליון רו"כ לשנה, אשר תוכל לעשות בו גדולות.  הן רק מאין כסף לחברת התמיכה היתה פעולתה פעוטה, כי לא תוכל לברוא יש מאין.  אם ירבה כספה יתרחב הישוב משנה לשנה במדה רצויה ואז גם קבוץ הכספים לא יהיה ענין של קטנות.

אחרים יענו: אין תשועה מצדקה.  על זה אשיב: א) גם הקרן הלאומית למקנת הארץ נגבית רק מצדקה; ב) אם אמנם בצדקה לא יוָשע עם, אבל את היסוד לתשועת העם אפשר ואפשר להניח בדרך צדקה.  אין לך קולוניה בארץ-הקדש שלא קבלה תמיכה של צדקה, וכמעט כל הקולוניסטים, לבד יחידים, חיים חיי שלוה ורואים בטוב, כפי שמעידים חברי הקומיסיה שנסעו זה עתה לארץ-הקדש; ג) אם אינכם רוצים כלל בצדקה, הלא אפשר להרחיב את הישוב על-ידי בעלי-הון במדה ידועה, שישלימו להם את הדרוש על-ידי הלואות בטוחות.

איך שיהיה, הישוב הקטן והרחבתו התמידית צריכים להיות יסוד היסודות בעבודת הציונים, ועליהם לדעת, כי הרחבת הישוב היא הדרך היותר קרובה להשגת זכיות מעין טשארטר לעם שוקט מריב ואוהב עבודה כישראל ובמדינה כתוגרמה, שהחיים הפנימים בה אינם משועבדים כל כך לכללים קבועים.

שובו, שובו להעבודה האטית וההיסטורית, בית ישראל!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה