ארחות התלמוד / משה ליב ליליינבלום

בימים האחרונים החלו סופרים קטני תבונה לחפש תנואות על התלמוד, ומאין לאל ידם לחרף אותו במה“ע העברים, אשר לא יקבלו גדופותיהם, הם פונים למה”ע הרוסים, הפותחים לפניהם את שערי מכתבי עתיהם לרוחה. על כן רואה אני לנסות את כחי להיות למגן להספר הנעלה כביר הימים אשר דבריו היו למקור מים חיים לזרע ישרון מיום הגלותם מארצם עד עתה.

חורפי התלמוד וחכמיו יבקשו עלילות גם על אגדותיו, גם על הלכותיו: על אגדות יעירו חמתם, באמרם כי נטו אחרי ההבל; ועל הלכותיו ­­– על הכבידן אבן מעמסה למשא לעיפה על העם הנותן לו אזן קשבת. – אלה הם דברי הרוננים הנחרים בו. – ואנחנו נראה אם יקומו דבריהם, אחרי אשר נביא דברי חכמי לב, אשר שמו משפט לקו, ואמת – למשקלת, ורגלם לא נדחה ללכת בשרירות לבם ויהיו לו למליצי יושר.

האגדות תפרדנה והיו לשלשה ראשים: 1) מדעיות, להן תתחשבנה האגדות אשר יסודתן בדברים הנמצאים בתבל ארצה ובשמי השמים, ובידיעות מושכליות: עניני הרפואות ועמן – הקמיעות והלחשים, עניני השדים והזוגות, ושיטת חז"ל בעולם המלאכים; 2) אמתיות, להן תחשבנה האגדות אשר יסודתן בחיי העם, כמו קורות בני עמנו, אשר כל רואן יכירן, כי לא חזון לב הן, ומשלי קדמונים ודברי מוסר בתהלת המדות הטובות וקלון המדות הרעות; 3) ¹דמיוניות, להן תחשבנה האגדות המדברות במעלות התורה ובמעלות מקבליה הנשגבות; ביחס המלאכים לישראל, בהליכות האל עם בחיריו, דברים בקורות ישראל אשר יכבד לאיש תבונות להאמין בהן; ועמן גם מפלאות חסיד עליון.

ההלכות תחלקנה גם הן לשלשה ראשים: 1) ההלכות אשר נאמר עליהן אשר נתנו למשה מסיני; 2) הדרשות אשר למדו על פי דרכים ידועים, בי"ג מדות, בהקש, ומדברי התורה; 3) התקנות והגזרות אשר הוסיפו חכמי דור דור, מימי עזרא עד ימי רב אשי.

האגדות המדעיות, דברו בהן כפי אשר היה בימים ההם מצב החכמה והמדע (המורה ח“נ פי”ד) ולא בם האשם אם נגלו הדברים הנעלמים מהם. לבאים אחריהם, כאשר לא יאשמו חכמי הדור הזה, כאשר יגלה הדור הבא את המסכה הנסוכה על פני התעלומות אשר נצפו מהם!

האגדות האמיתיות תשיתנה כבוד לשמם בעיני כל ישרי לב; בקורות בני ישראל גלו לנו דברים רבים, אשר ישיש לקראתן כל אוהב עמו, גם היו לנו לעינים לראות בם את רוח ההמון ורוח אנשי השם בימיהם, אשר הרוח הזה הסב בתקנותיהם ובגזרותיהם; בלקחם הטוב במדות נכבדות גלו למוסר און מקשיבי קולם, לאהוב טוב ולשנוא רע; כמעט אין מדה טובה או רעה, אשר לא דברו בה, הללו את המדות הטובות וחללו את השקר ואת המדון, רכילות ולשון הרע, את הכילות ואבירות הלב, את הגאוה, את הנקמה והאכזריות, נטירת האיבה, ואהבת הרבנות והבטלה; כן הורו לעם לראות חיים בימי חלדם, כמאמרם: “המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה שנקרא חוטא (ב“ק צ”א), חטוף ואכול… אם יש לך היטב לך” (עירובין נ"ד) וכאלה; ומוסרם הנעים אשר הורו לנו בפרקי אבות יעמוד לנס עמים עד יום אחרון. – יראה נא כל ישר לב, אם לא נאוה כבוד לשם חכמי התלמוד ז“ל ופאר עולם לזכרם אך בגלל שלש האגדות האלה לבדן: דעלך סני לחברך לא תעביד (שבת ל"א); גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים (ברכות ה'); שלש שבועות השביע הקב”ה לישראל…ואחת שלא ימרדו באומות העולם (כתובות קי"א), אשר היו למקור חיים לאדם רב בנו, מימי חכמי התלמוד עד היום הזה. ולולא הן מי יודע, כמה רעות המיטו בני ישראל איש על רעהו? כמה נרפים חובקי ידים היו בינינו, אשר מאנה נפשם לנגוע במלאכת עבודה, כאשר ראינו בעינינו, לדאבון נפשנו ולבשתנו, בדורותינו אלה? וכמה פעמים מרדנו במושלים בנו ואחריתנו היתה נכרתה? אך שלשת האגדות האלה היו בתומכי נפשנו לבל נפול ברעה!

ממין זה תהיינה האגדות הדמיוניות אשר שבחו בהן צדיקי דור ודור, בספרם עליהם המון מעשים טובים, אשר לא נדע אם עשו כן, ובחרפם את שם רשעי עולם בדרשותיהם על בלעם ונבוכדנצר במקומות רבות; כי אם אמנם דמיוניות הנה, היתה מגמת פניהם להוציא לקח טוב לשומעי דבריהם, לאהוב טוב ולשנוא רע; ועוד נזכירן בדברנו על אודות האגדות הדמיוניות. לאלה יחשב גם חלק האגדות אשר דרשו להסיר מכשול אשר בא מקרוב, בדרשת רבי (ב“מ ל”ג) בראותו כי עזבו העם את למוד המשנה מפני הגמרא; ודרשתם בחגיגה (ה') על בר בי רב דחד יומא, למען לא יקל בעיניו עמלו; ואגדתם בסנהדרין (ק"ז) שקיים דוד י"ח כו' אפי' בשעת חליו, להורות מוסר להתלמידים על עזבם את נשיהם לאורך ימים, וכאלה; ודרשות בודדות בביאורי הכתובים באו לתכלית זה להרחבת הדרוש. –

האגדות הדמיוניות היו לשיחה לכל מבין על דבר מימי הגאונים עד היום הזה. ישרי לב עמלו להסיר מהם עקשות פה, וצוררי ישראל ואמונתו. שתו בם פיהם, וידברו בגאות הות נפשם, בעוד לא הטהרו גם הם מאמונות מביאות צחוק; – אך נראה נא, אם הביאו האגדות האלה נזק לישראל, ואם הביאו גם טובה למו, ואם שותה הטובה בנזק העם, אם לא?

לדעתי, לא הביאו האגדות האלה גם שמץ נזק לישראל, כי הנבונים לא האמינו בהן מעולם, גם הישרים המאמינים בהן לא העיקו למכחשים בהן, וזה לנו האות, כי במבוא התלמוד לרבנו שמואל הנגיד זצ“ל, הנדפס במס' ברכות בכל ש”ס, נמצא כתוב בדברו על האגדה: “ואין לך ללמוד ממנה אלא מה שיעלה על הדעת” ואמר עוד שם: “והשאר אין סומכין עליהן”. הנה הוא כחש בכל אגדה, הנשגבה מבינת אנוש, מבלי שים בה רמז או סוד, ולא הסירו דברים אלה מספרו, לבל יהיו למכשול למאמינים בהן; גם לא נשמעו עליו תלונות העם מעולם; הנה כי כן, לא הזיקו האגדות האלה לנבון דבר מעולם, והמון העם המאמינים בהן – הלא פתוחה אזנם להאמין לכל דבר הבל ורעות רוח! דלת העם מבני הנוצרים אינם קוראים בספרי האגדות אשר להעמים, ומאין טפש לבם להאמין בכל? הקראים לא קבלו את התלמוד, ובכל זאת לא נקו גם הם מאמונת הבל, כאשר כתב הרב ר“מ נאטהאנזאהן בסוף ס' “דביר” לרמא”ג ז"ל; כן מצאנו בהמון בני עמנו ובנשיהם אמונות משחתות המביאות צחוק מכאיב לב, וזכר אין להם בכל ספר! –

נשימה פנינו אל השאלה השנית: “אם הביאו האגדות הדמיוניות טובה לישראל”? אך כרגע תפתר לנו, אם נכונן לחקר לב אומריהן, מדוע באו במאמרים נפלאים כאלה, ומה היה חפצם בהם? מפי הרב הגדול החכם בעל מאור עינים (אמרי בינה פרק ט"ז) ומפי הרב החכם רש“י פין נ”י במאמרו הנחמד על דבר הספרים “כור לזהב והמפתח” (השרון שנה ששית 27) ידענו כי חפץ בעלי האגדות האלה היה, לחזק ברכים כושלות בדרך אמונה, אשר כמעט נטיו, לרגלי הצרות והתלאות הנוראות אשר באו עליהם, ועל כן לקחו למו כל מקרה קטן אשר קרה לנאמנים עם אלהיהם, וירחיבוהו בחזון לבם, ויהיה להם לנס. – ואנחנו אמנם לא נשבע באלהי אמן, כי שמץ דבר נמצא בספורים אלה; כי לא יגרע ערכם בעינינו אם נאמר: כי יהיו יחדו חזון לב דובריהם אשר בדו מלבם, מאשר נאמר: כי מקרה אשר קרה שמו להם ליסוד ועליו בנו את ארמנותיהם אשר בראו ברוח דמיונם, אחרי אשר טובה היתה מחשבתם, כאשר נרחיב מעט דברי החכמים אשר זכרנו.

נשימה נא לנגדנו דברי ר' עקיבא (לגרסת הע"י) בסוטה (י"א( אשר דרש בענין עבדותנו בארץ מצרים, ויספר לנו: כי הנשים הצדקניות אשר היו אז, בלכתן לשאוב מים, הכין ד' להן גם דגים בכדיהן, ואותם בשלו, ויביאום לבעליהן בשדה, שם רוו דודים, ושם ילדו ילדיהם בכלות מועד, והילדים האלה נבלעו בתחתיות ארץ, מחמת המציק; ואל שדי שלח מלאכיו לפניהם להחיותם, וירחצום, ויטהרום, ויניקום דבש מסלע, וחמאה מחלמיש צור ובבוא עליהם הצר לחפשם בבטן האדמה, השפילו לרדת,ואחרי כן שבו ביתה הוריהם גדודים גדודים, ואיש מהם הכיר את אביו גם את אמו. נאריך רגע אפנו לבל נקצוף על דבריו אלה, עד אשר נערכה לפנינו את חיי האיש הדגול מרבבה הזה!

האיש הנעלה הזה ראו עיניו בצרת עמו, בבוא צר על העיר ביתר רבתי עם, את בחוריה הכריע ובתולותיה הוריד לטבח, נערים בוססו בדמם, וזקנים לא חננו, ומה רב ההרג הזה אשר לשמעו תסמר שערת בשר שומעהו, ושאון נהרי נחלי דמם עוד יעלה בנפש כל איש אשר לב בשר בקרבו; עיניו חזו בנפול נשיאי ישראל ר' שב“ג ור' ישמעאל כה”נ בחרב בני עולה; ושמועות רעות מרגיזות לב ונפש עוד באו גם מארץ מרחק, כי גם שם שלח רזון במשמני ישראל, טרויאנוס נטה ידו, וירק חרבו על פליטת יהודה יושבי אלכסנדריה, שרידי חרב אלכסנדר, שר צבא נערא קיסר רומא; וכמוהו כבני דורו יחדיו לא האמינו בחיים, כי חמס ושוד הקיפו גבולם. ומה גדלה תוגת נפשם בתת אדריאנוס חק לבל יזיד איש ישראל להביט על ירושלים עיר הקדש, משאת נפשם וחמדת לבבם, ולמען הרגיזם עשה על שעריה תבנית חזיר, תועבת נפש איש ישראל. עתה מי אכזר כי ילעג למסת נקיים, וימלא שחוק פיו על דרשה זאת, אשר בה מצאו נחם רבבות אלפי ישראל.– עוד תצלינה אזנינו לדברי ר' ישמעאל בן אלישע, אשר דבר במר נפשו לאמר: מיום שפשטה כו' דין הוא שנגזר על עצמנו שלא נקח אשה ולא נוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם כלה מאליו!? (ב“ב ס”א) ואתו נבכה על שבר אבותינו כי גדל כים, ומי יראה עוד עמל באגדות משיבות נפש אלה?! גם בדורות התנאים והאמוראים אחריהם לא שקטו מתלאותיהם הרבות, וראשי שבטיהם תופשי התורה אשר אליהם היו נשואות עיני עדתם, במה יכלו למצוא תנחומות לנפש נענים דכאי רוח, אשר שחו מעצר רעה ויגון, בעוד אשר צריהם היו לראש, ואשר בלי עמל יכלו למצוא מרגוע לנפשם, אם אך חשו מפלט להם בצל עצבי הגוים, אשר אולי שתו רבים באמת מחסה כזב זה להם, – אם לא בדרשותיהם ילידי דמיונותיהם, אשר חבשו בהן לעצבות שבורי לב, בהגידם למו: כי אל מוציאם ממצרים, אשר לקחם גוי מקרב גר באותות ובמופתים, ואשר עיניו בם מיום היותם לעם, הפליא חסדיו מעולם אל יראיו, ונקם ישיב לצריו, ונחומים ישלם לאשר הורנו עליו כל היום! –

התנחומות היקרות האלה, הטיפו לעמם בענינים האלה: 1) בנפלאות אל, אשר הפליא לעשות אתם בימי קדם, כדבר האגדה אשר זכרנו, וכאגדות אשר ספרו במס' שבת מה שקרה לישראל בעת עמדם לפני הר סיני, איך מתו מדבור ראשון, ואיך שבו ויחיו על ידי טל תחיה, וכאלה שם (פ"ט), וכדבר האגדה אשר הגידה לנו כי המן היה גבהו ששים אמה (יומא ע"ו), וכדברי הפרק השלישי ממס' תענית, המלא נפלאות, וכדבר האגדה המספרת. מתפישת היצר הרע (סנהדרין ס"ד), אם גם עוד מליצה צפונה בה, כי אנשי כנסת הגדולה העבירו עבודת האלילים מישראל בתקנותיהם וגזרותיהם, כאשר נדבר בהגיענו אל ההלכות. 2) בעתידות אשר חשו לישראל, בטוב הצפון להם בבוא משיח צדקנו, כדבר האגדה (שבת ל') עתידה א“י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת; עתידה אשה שתלד בכל יום (שם); עתיד הקב”ה להוציא נחל מבית קדשי הקדשים, ועליו כל מיני מגדים (סנהדרין ק'); עתיד הקב“ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלשים על שלשים אמות כו' ומעמידן בשערי ירושלים (שם); עתיד הקב”ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש“י עולמות (סוף ידים). וכדבר האגדה בע”ז (ב') בהתקבץ כל הגוים לבקש שכר מאת האל, וכאלה רבות. 3) במעלות התורה, כדבר האגדות במס' שבת (פ"ט) על אדות התורה כי נכספה נפש המלאכים לה, וכי גם השטן דרש על אדותיה מאת הארץ והים, ומשאול ואבדון, וכאלה אמרם אלמלא תורה לא נבראו שמים וארץ (שם פ"ח). 4) במעלות עם ישראל, כאגדתם בדברים הנכתבים בתפליו של הקב"ה (ברכות ז'). וכאלה; ואהבת המלאכים לישראל, כאגדתם ביומא (ע"ז) ואגדתם שהמלאכים מקבלים פני הצדיק המת (כתובות ק"ד). 5) בגמול ד' לאויבי עמו, כהגדתם במפלת המן, ברחצו את מרדכי, ובגלחו אותו, בחרפה אשר עשתה עליו בתו, ובאחריתה היא, ובאחרית רוב בניו, ובחרון המלך עליו אשר העלו עליו מלאכי אלהים (מגילה ט“ו, ט”ז), ובאחרית טיטוס קיסר רומא בנקור ביתוש את מוח עצמותיו, ובאפר גוו המפוזר יום יום על שבעה ימים (גטין נ“ו, נ”ז) וכאלה. 6) בספורים על הרוגינו ביום צרה, כאגדתם על אדות דמו של זכריה בן יהוידע הנביא, אשר נגעו בם דמי רבבות אלפי ישראל, וכאגדתם כי נמצאו תשעה קבין מוח על אבן אחת, וכאלה רבות בפרק הנזקין ועוד מקומות אחרים; להגיד לעם נגש, כי גם אבותיהם הקריבו לשחת חיתם, וכי לא חדשה היא לישראל, ואת תורת ד' לא עזבו בכל זאת! הנה ראינו, כי רב טוב צפנו לישראל באגדותיהם, וכי המה היו מקור חיים להם ולנו, לחיותינו כיום הזה; עתה תפתר השאלה “אם שותה הטובה בנזק העם”? כי הלא הוכחתי כי נזק לא היה מאומה באגדות אלה, ולטובם – אין ערך ומחיר!

עתה נשובה אל שארית האגדות, אשר גם הן ממין זה. ממין זה תהיינה אגדות החזיונות, כמו האגדה בחלק (ק"י) באשתו של קרח ובאשתו של און בן פלת; אשר בה הורו לנו, כי אשה חכמת לב תמשול ברוח בעלה, ועז לה להשבית מדנים; כן היא האגדה על אדות זכריה הנביא אשר זכרתי, כי אמנם חזיון הוא, כי לא יתכן שיהיה דם אדם בבית ד‘, והכהנים יעבדו עבודתם שם, בימי יותם, חזקיהו ויאשיהו. ואולי גם הספורים אשר באו בהנזקין: אקמצא ובר קמצא כו’ אשקא דרספק כו' אתרנגולא ותרנגגלתא כו‘, גם הן לחזיונות תחשבנה; האגדה הראשונה תתאר לפנינו, את דעת הכוסה קלון על רעהו, כאשר אמר שם ר’ אלעזר: בוא וראה כמה גדול כחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא כו‘; כן יורה אותנו כי עת לעשות לד’ הפרו תורתך, כי לולא הקשה ר' זכריה בן אבקולוס הקנאי את ערפו, ויאות להקריב את הקרבן אשר מום בו, או להרוג את המלשין אחיו, כי עתה לא היה בית קדשנו ותפארתנו לשרפת אש! ובשתי האגדות האחרונות יתארו לפנינו, כי המנהגים אשר אין בם מועיל ישפתו לשאול חיי נוצריהם; וביותר, מנהגים אשר באו לנו מעם אחר, כמו ההדס לחתן וכלה ²), כאשר הקדישו היונים והרומאים את ההדס לווענוס אלילת האהבה; – כן יתארו לנו אחרית העם ההולכים נגד רוח המושל. כן נראה באגדת שבת (נ"ג) אשר ספרה, כי איש אשר מתה עליו אשתו, נעשה לו נס, ונפתחו לו שני דדים להיניק את בנו. כי יצא לנו ממנה לקח טוב, כדבר רב יהודה שם: בוא וראה כמה קשין מזונותיו של אדם! ופרי הלקח הזה, כי יעמול האדם למצוא מחיתו, ולא יחבוק ידיו, וכאלה נראה רבות.

לאלה האגדות תחשבנה גם האגדות אשר נאמרו בדרך רמז, כאגדות רבה בר בר חנה בבבא בתרא, ואגדת ר“י בן ססרתא בבכורות (נ"ז) שביצת בר יוכני שברה שלש מאות ארזים, וטבעה ששים כרכים; אשר באגדות אלה הסתירו סוד בדברם על עניני המלוכה, ויפחדו פחד פן יקרם כמקרה ר' שמעון בן יוחאי (שבת ל"ג), או בדברם מאנשים אשר היתה יראתם על פניהם. וכן אגדתם הנחמדה בחזיונותיה על דייני סדום, (סנהדרין ק"ט) אשר בלי ספק תארו בשרר מעשי אנשים אשר ראו בעיניהם, וכיד החזיון אשר עליהם פארוה; ואגדה כזאת מצאנו בסנהדרין (י"ב) “זוג בא מרקת” אשר כל רואיהלא ינכרו אותותיה כי כן היא, והרב ריב”ל, בספרו הנחמד “זרבבל”, הביא עוד אגדות רבות כאלה (78 – 81) ורבים לא הבינו להם, על כן הקשו מהם (זבחים קי"ג, סוכה ה'), כדבר הרמב"ם בפי' למשנת חלק.

באחרית דברי על האגדות אעיר על האגדה (ב“מ קי”ד): “אתם קרואים אדם, ואין הגוים קרואים אדם”, אשר היתה למשל ולשנינה בפי רבים; אך באמת לא גדל עון האגדה הזאת, כי גם היונים קראו לבני עם אחר, בשם “פראים” ומי יחשוב עון לר' שמעון בן יוחאי באמרו זאת על הרומאים, עובדי אלפי אלילים ושופכי דם נקיים באכזריות חמה, אשר תצלינה אזני שומעיה, כאשר עשו גם לנו גם להנוצרים? הלא עוד היום יקראו יושבי ארץ אירופה את האכזרים המהבילים הרחוקים מדעת בשם “פראים”! מלבד אשר בשקוצים אלה, אשר השליכו עליהם, מנעו נפש נדכאים מבוא בברית עובדי פסילים ביום רעה! האם בקראם למו כן, הפקירו כספם? הלא אמרו (ב“מ קי”ג) גזל עכו“ם אסור! ואם התירו אבדתם, לא היתה זאת, אך מאשר גם הם לא השיבו אבדה לבעליה, באמרם “אבידתא למלכא!” (שם כ"ח). ואם ישאל איש: איך למדו מזה, כי אין קבריהם מטמאים באהל? אף אנחנו נשיב לו: לדבריך, איך למדו דברי תורה מדברי קבלה? (ע' ב"ק כ') אך באמת דין זה נלמד מדברי הכתוב: “לנפש לא יטמא בעמיו” ³) (ויקרא כ"א) כי אך על נפש בניע עמם נזהרו; ורשב”י סמך דין זה על אגדה זו אך בדרך דרש, כאשר למד ר' תנחום דמן גוי היתר חילול שבת במקום פיקוח נפש, מהכתוב: נר ד' גו' (שבת כ“ט וע' רש”י שם).

בקץ דברי על האגדות, אקח לי לעדים על קושט אמרי אלה, את התנאים אשר היו בטרם שמם דביר קדשנו, כי לא מצאנו להם אגדות כאלה, כי לא היה חפץ בם.

בעברי עתה אל ההלכות הנני רואה לנכון להקדים איזה דברים.

כל נמצא בתבל שנים נבנו בו: חומרו וצורתו, או כחו הפנימי. חמרו הוא גויתו, וכחו היא נשמתו אשר בקרבו, אשר לולא היא שהיתה לו, לא היה לו מעמד, והיא תקוממהו לבלי ישוב לתהו. אין חומר מבלי כח פנימי אשר יחייהו, ואין כח פנימי אשר יתלה על בלימה, מבלי היות החומר החיצון מפלט לו.

תורתנו הכתובה נתנה לנו למען לא נשחית דרכנו ללכת אחרי האלילים, ולמען נאהב שלום ואמת, כדברי הלל (שבת ל"א): “דעלך סני לחברך לא תעביד”, כדברי ר' עקיבא: “ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה” (ספרא פ' קדושים) וכדברי המדרש המפורסם לא נתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות!" – רוח אמת ומשפט שלום מרחפת על פני תורתנו כלה למתבונן בה, וחסד ואמת – אבות כל מצוות השכל, המה רוח תורתנו הכתובה, והחקים והמצות היו לחומר לרוח זה למען לא יהיה לאפס, כי נפש רב אדם תחוש רגשותיה מדברים אשר לא תתבונן בם יתר הרבה מדברים אשר תבינם, והחקים היו לנו למזכרת לזכור תורת אלהים בורא שמים ויוסד ארץ, המוציא עמו ממצרים, כאשר הודיעו לנו מבארי טעמי המצות; ודברים אלה הורה לנו ר' חנניה בן עקשיא באמרו: “רצה הקב”ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: ד' חפץ למען יגדיל תורה ויאדיר" (מכות כ"ג). כי שם “תורה” באורו כמו שם “חק”, כן כל דברי הקרבנות ועניני הטומאות נקראו בשם “תורה” וכן אמר ישעיהו (כ"ד) עברו תורות חלפו חק, ועמוס – תורת ד' וחקיו (ב') וחגי – שאל נא את הכהנים תורה (ב') ועוד מקומות רבים (בראשית כ“ו, שמות ל”ח, תהילים ק"ה, נחמיה ט' ועוד).

ובאור שם “מצוה” גם הוא כן בספרי הקדוש – בתורתנו הכתובה יתר שאת לרוחה מאשר לחמרה, כאשר העידו התנאים (יומא פ"ה) והאמוראים (ב“ב פ”ח) ואחריהם גדולי ישראל אין מספר, כי יקרו המצות שבין אדם לחבירו, מן המצות שבין אדם למקום, אך בהתלמוד, אשר היתה מגמת פניו לבל תשכח תורת ד' מפינו ולבל יכחד שם ישראל בהיותו בארץ לא לו, כאשר אבד זכר עמים רבים ולא נשאר עוד שם להם, כאשר אוכיח במאמרי זה, – נהפוך הוא, כי אם אמנם שניהם, רוחו וחמרו, יחד החזיקו בתורתנו ובחיי לאומנו, אשר שניהם אחד המה, כי תורתנו היא חיי לאומנו, ויהי הלכותיו לחמרו, בהיותן מחסה לעם נגש ונענה מזרם מים זדונים, ואגדותיו – לרוחו, אשר נחמוהו בצר לו, ותקוה נתנו בלבו לאחרית הימים, – בכל זאת יתר שאת להלכותיו, חומר קיום האומה הישראלית, מלהאגדות – רוחו!

נשים פנינו אל ההלכות, חומר התלמוד; ומראש צורים נראהו, מאנשי כנסת הגדולה יוסדיו.

אם נשימה עינינו על פרעות יהודה וישראל בימי בית קדשנו הראשון, נראה כי שלשה היו נסבותיהן.

1) לכתם בעינים עצומות אחרי אחרים והטותם אזן קשבת לכל שוא נתעה מבלי התבונן. כן נטה רחבעם אחרי עצת הילדים (מלכים א' י"ב); כן עשה לו ירבעם עגלים כאשר ראו עיניו בארץ מצרים, אשר הם עגלים נשקו; כן הלכו מעמו בדרכיו, וכל מלכי ישראל – אחריו, מבלי התחקות על שרש דבר נמצא בעבודת כסל זאת, כי איך ילעיבו באלהים אשר כל העמים ישתחוו להם? כן נואל אמציהו לקטר לאלהי אדום (דב“ה כ”ה); כן השחית אחז התעיב עלילה, בלכתו בדרכי מלכי ישראל, ובזבחו לאלהי ארם, ובעשותו במות בכל ערי יהודה לקטר לאלהים אחרים (שם כ"ח). רבים אשר הגיעו חנס, ורגליהם הובילום אל צור וצדון, בחרו גם הם בתועבות הגוים, כי טפש לבם מהבין אל יקרת תורתם, ועיניהם שעו מראות כי דגול ד' על כל אלהים!

2) אי ידיעתם, כי בהיות התורה, ביד הכהנים, אשר מרביתם לא שמן חלקם, ושארית העם פנו איש לעבודתו ולמשלח ידו, זה לשדותיו, לכרמיו וליקביו, זה שת לבו לעבדיו, וזה – למסחרו, ואת תורת ד' לא ידעו, לא אבו לשמוע בקול הנביאים ותופשי התורה, אשר קצרה ידם מאסוף הון רב, כי מי ישמע למסכן, וחכמתו בזויה?

3) חסרון הגדרים, כי מאשר לא היה גדר לכרם ד' צבאות, היה למשלח שור, ולמרמס שה. ושלשה פשעי ישראל אלה, עוד לא אלמן הוא מהם גם בימים האלה; גם עתה ילמדו רבים בבני הדור החדש אל כל דרך כסל אשר יראו בשכניהם. רבים יתאמרו בחכמתם, וחכמתם – אך להבאיש ריחנו בעיני העם אשר בקרבו נשב, ושם ישראל חרפה להם,; אך מעטים בקרבנו ישרי לב, אשר למדו אל דרך העמים, להגביר רוח הלאום, ולהשליך נפשם מנגד בעד אושר עמם!

גם בקרבנו נמצאו רבים, אשר חכמת איש מסכן בזויה בעינהם.

כן ראינו רבים אשר לעגו להתלמוד, ויאמרו כי גם בלעדיו ינצרו את דרך ד' ועד ארגיעה נטשו גם תורת משה! – אפס כי בזאת נפלינו מדורות קדם, כי אז התאספו אנשי כנסת הגדולה, וישיתו לבם לעדר ד' לבל יפוץ, ולתורתו לבל תשכח מפיו! ורבנינו ושלומי אמוני משכילינו לא יקראו עצרה להתאסף יחד, לפלס ארחות חיינו ולעשות סדרים נכונים לנו! אך מה אדבר ללא שומע, אשובה לדברי. –

בשוב ד' את שבות עמו, כאשר דבר ביד ירמיהו הנביא, וראשי שבטי ישראל פחדו פן ישוב העם לדרך פשעו, העמיקו עצה להביא עזר לעמם וידרשו במעשי דורות קדם, ויראו כי באה להם עותתם מהדברים אשר זכרתי, כי משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ולא הוסיף עליה ⁴) ויהושע גם הוא מסרה לזקנים, והמה – לנביאים, ולא הרבו תלמידיהם, על כן באה להם הצרה הזאת. – על כן אמרו שלשה דברים: “הוו מתונים בדין”, לא כאשר נבהלו דורות ראשונים ברוחם להאמין בכל שוא נתעה ולכל דרך כסל, בטרם באו עד תכלית משפט; “והעמידו תלמידים הרבה” למען ירבו תופשי התורה והיתה מורשה לכל קהלת יעקב, לא לכהנים הדלים לבדם; ובזה תהיה לאין תלונת השופט בשחד בעל “נתיבות עולם”, אשר רב בשקר ריב הכהנים, – “ועשו סייג לתורה” למען לא יהרוס העם לפרוץ בתורת משה, ולמען ירבו חובות איש ישראל, ולא ישכח עוד תורת אלהיו, כי גם בביתו גם בלכתו ברחובות יזכור כי עוד נכונו לו עבודות קדושות! –

שלשה אלה עמודי התלמוד, אנשי כנה“ג יסדום ברוח שפתם ובפעל כפיהם, וחפץ ד' בידם הצליח, ושרידי חרב מאסו באלילי כספם ואלילי זהבם, וישובו וידרשו את אלהי מעוזם, ותורתו שמרו, כי אנשי כנה”ג שמו משמר לתורה, ומעצור לרוחם השובבה; ובשגגה דבר ה' חזו"ת בהמליץ מספר 47 כי מאשר מתי מעט בראשית ימי הבית השני, על כן שבו לאלהיהם ותורתו – כי גם בארץ מצרים אשר היו שם אך מתי מספר אחרי הגלת יהודה כלה הגלות שלומים, גם שם לא הטו אזן לדברי ירמיהו הנביא, אשר הוכיחם לבלי יקטרו למלכת השמים (ירמיהו מ"ד)? וגם בהיותם עם רב, בימי הורדוס ובניו, מדוע לא השתחוו אז למעשי ידיהם? אין זאת כי אם מעשי הכנסיה והבאים אחריה!

בראשית מאמרי זה, חלקתי את התלמוד לשלשה חלקים: להלכות, לאגדות ולתקנות. על שלשה מוסדות התלמוד האלה רבו המתלוננים כיום, על ההלכות יאמרו: כי שקר בימינם, כי לא נמסרו למשה, וגם ממנו; על הדרשות – כי שיח טפל הנה, כי עשו הדרשנים אשר בקרבנו בימינו אלה וגם לפנינו, אשר בעלילות דברים יבאו על הכתובים; ועל התקנות – כי תחת לתקן, הרבו לעות! נראה נא היקומו דבריהם אלה?

רבו התלונות אשר שם ה' ריגייו בספרו “בחינת הקבלה” בפי הרב ר' יהודה אריה דע מאדענא, ואשר הוסיף גם הוא עליהן, וצר לי פה המקום להשיב על כל זדונותיו ושגגותיו יחד; גם לא אדע, אם הקים הרב החכם מוהרים שטראשון נ"י את דברו אשר דבר בהשרון מספר 48 שנה ראשונה, כי יקח לו מועד להשיב על חלומותיו, אם לא? על כן לא אשית פני אל תלונותיו אשר הלין על הדינים הפרטים, כי אם אשפטהו על תלונותיו אשר הרבה על מוסדי התלמוד.

לא איגע לריק להשיב על דבריו בקול סכל, כי הוא בעצמו שב וירפא מחץ מכתו על נקלה בהערותיו, בחלק שני, לבד דבר אחד עזב לי כי עוד תשאר שאלתו בחלק ראשון, מדוע עברו על לאו לא תוסיפו? ואותה אסיר באחרית דברי אחרי הביאי במשפט את דבריו בחלק ב'.

מהערה י“א עד הערה י”ז הרבה לערות את יסודי התלמוד בטענות אלה: 1) רבות פלוגתות נמצאות בש“ס, ואם היתה להם קבלה הלמ”מ, איך נפלה בם מחלוקת? (צד 109); 2) אמרו שיעורין הלמ“מ, ובכל זאת נחלקו בם במס' שבת פרק ח'? (צד 112) ועל כן הקים בנין חדש, כי הלמ”מ לא היתה ולא נבראה, וישם אותותיו אותות: 1) כי ר' עקיבא אמר על דבר שרצה לחדד בו את התלמידים, שהוא הלמ“מ (נדה מ"ה), ואיך לא ירא להקל בכבוד הלמ”מ? אין זאת כי ידעו כח לא היתה להם הלמ“מ! (צד 118); 2) כי אמרו בתמורה ט”ו כי בימי אבלו של מרע“ה נשכחו הלכות רבות מאד, ועתניאל בן קנז החזירן בפלפולו, ומי יודע אם הצליח, אחרי שהראשונות נשכחו כמ”ש שם דאישתכח להו אישתכח? (צד 124). וממוסדותיו אלה הקים עוד בנין חדש, כי חכמי התלמוד לא חשבו מעולם כי יהיו דבריהם לחק עולם, וכל דבריהם לא דברו רק לאנשי דורם, ועל כן אסרו לכתוב את ההלכות (120); אחרי כן יצא הקצף מלפניו על הרמב“ם ז”ל אשר אסף דברי התלמוד, וישימם לחק על ישראל (צד 122). הדברים האלה.

המה מבחר דבריו, והנני לשפוט עליהם; כפי אשר יורני השכל הפשוט, וכפי אשר אקח לי מופת מדברי חכמי התלמוד, אשר גם הוא לא שם בם תהלה.

זאת ידענו מפי הר“ש והרא”ש בפירושם לידים, וכאשר אוכיח עוד במאמרי זה, כי ישנם רבים דינים אשר נקרא עליהם שם הלמ“מ, רק להפלגה, וגם בדבר מפורסם יוכל היות שימצא בו מחלוקת, כאשר קרה לתפילין בענין פרשיותיהן, אשר נחלקו בו רש”י ור“ת, הרמב”ם והרבא“ד ז”ל, אם גם לא יכחישנו כל בן דעת אם נאמר כי היו תפילין גם בימי קודמיהם, רבנן סבוראי, והגאונים; כי אין לו לאיש תבונות רק מה שעיניו רואות, מבלי לסמוך בעינים סגורות על מי שקדם לו; ואמרם שיעורין הלמ“מ, לא יהיה פירושו כאשר חשב הוא, גם כאשר חשב הגאון בעל בקרת התלמוד (ערך ארבע מאות של הלכה ב') בהקשותו מדבריהם בברכות (מ"א) על דבריהם בעירובין (ד') כי שם אמרו על שיעורין שהם הלמ”מ ושם – שהם מדרבנן? כי אמנם פירושם, כי נתנה הלמ“מ, שאינו חייב האוכל דבר איסור או הנושאו בשבת, בכל שהוא, אך שיעור יש לו, וחכמים נתנו לכל דבר שיעורו כפי חשיבותו; וכן יוכיחו דברי ר”א (יומא פ') האומר: האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב שיעורו שמא יבוא ב"ד אחר וירבה בשיעורין; הנה כי כן ספו תמו שני שאלותיו הראשונות!

על אמתת מציאות הלמ“מ אוכיח במאמרי זה למטה, ועתה אשיב לו על שאלותיו. הן הוא הוכיח מדברי ר' עקיבא כי לא היו להם הלכות, כי לולא זאת איך החליף חידוד בהלכה, ולא פחד מאיש? ואני לא אשיב לו מדברי ר”א בן עזריה (נדה ע"ב) עקיבא אפילו אתה מרבה ביום ביום כל היום אינני שומע לך, אלא י“א יום כו' הלמ”מ! ואם כדבריו את מי יורה ראב“ע רעה, לר”ע האומר כי לא היתה מעולם הלמ“מ? לא אשיב לו: לדבריך איך נתעה ר”ע ללמוד ק“ו מהלכה? (שבת קל"ב) הלא לבו ידע כי אך שוא כל הלמ”מ? אך זאת אשיב ואומר לכל הקוראים, כי המבקר הגדול הזה, אשר נשען אל בינתו, ולא העמיק בחקירתו מעולם (כעדות ד“ר גייגער באגרת האחרונה לאוצר נחמד ח”א) היה בפעם הזאת כבר בי רב דחד יומא, וכתינוק דלא חכים ולא טפש, ויתעה כשה אובד מבלי הבין צורתא דשמעתתא, כי לא הלכה אמר ר“ע לחדד את התלמידים, כי אם את דבר “פסולה את לכהונה!” הפך ההלכה, כאשר יראה כל המעין בגמרא ורש”י שם!

ובטרם בואי להסיר תלונתו השנית משכחת ההלכות, אשמור דרכי המפלפלים, ואבקש מחילה וסליחה מן המבקר הגדול הזה, אשר מלבד חכמתו בבקרת היה גם מאמין גדול בדברי אגדה, ובלב שלם האמין כי נשכחו הלכות באבלו של משה, כעדות האגדה (אפס כי לא ירדתי לסוף דעתו מדוע לא האמין גם באחריות דברי האגדה הזאת, כי באמת החזירן עתניאל בן קנז?) ואשאל מדוע ינקר את עינינו, וילך בדרכי בעל נתיבות עולם לאחוז את העינים.

(כאשר הוכיח הרב ריב"ל בספרו זרבבל) ויביא לנו ראשית דברי הגמרא (תמורה ט"ז), “דאישתכחו להו אשתכחו” ויתרם “ודגמירן להו גמירי כמשה רבנו”, כחד תחת לשונו, נראה בעליל כי פחד פן יוכיח לו המשיב מדברים אלה, כי לא כל ההלכות נשתכחו?

ומה נאמר על בדיו אשר לא כן, אשר אמר כי כל דברי חכמי המשנה והתלמוד לא היו לדורם? מה יענה לדין פסוק “דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו”? (ביצה ה') וכמה פעמים אמרו: “כבר הורה זקן”. ומה יענה לאשר מצאנו רבבות שאלות על אמורא זה או אחר מדברי התנאים הסותרים את דבריו? עתה מדוע הרהיב עוז בנפשו לדבר נאצות בהרמב“ם על טוב עשה, בטרם הבין מגמת פניו, אשר עוד חזון למועד לברר מה היה ⁵) חפץ הרמב”ם ז"ל בספרו משנה תורה?

ועל שאלתו על עבור החכמים על לאו לא תוסיפו, אשיב לו כי אם לא ישרו בעיניו דברי הרמב“ם ז”ל זעום נפשו, כי לאו זה לא נאמר, אך למען לא יוסיפו על דברי התורה, לאמר על דין אשר יחדשו הם, כי מן התורה הוא (ע' פ"ב מה' ממרים) הלא לנו לדעת כי הלכות רבות היו הדומות מאד, כמו השביתה בראש חדש, ולרבות מצאו סמוכים במקרא, ולא בדו אותם מלבם. גדריהם, הם חלק מאיסורי התורה, וגם התורה נתנה גדרים לדבריה ואמרה “מחרצנים ועד זג לא יאכל”; כן אסרה לקחת בן נכרי לחתן, פן יסיר את הבן הנולד מאחרי ד'; כן אסרה למלך להרבות סוסים, פן ישיב את העם מצרימה; ותקנותיהם ומרבית גזרותיהם הלא לא לנצח נוסדו, וגם הדבר אשר עוד לא בטל טעמו יוכל ב"ד אחר להתיר, אם גדול הוא מגוזרי בחכמה ומנין, ואיך יקראו דבריהם, תוספת על דברי התורה?!

אך אעזבה מבקרים כאלה, ואשיב דבר לשואל: מי יוכיח לנו, כי לא על דרך ההפלגה אמרו חז“ל “דבר זה הלמ”מ!” כאשר מצאנו באמת דברים רבים שנקרא עליהם שם “הלמ”מ" להפלגה, כיסוד הזוגות (פסחים ק"י), תכלית ביאת אליהו (סוף עדיות), עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית (ידים פ“נ מ”ד), שהר“ש והרא”ש כתבו שאין זה הלמ“מ, וכן כתב הרב הגדול מעק-לענבורג ז”ל בהקדמתו לספרו “הכתב והקבלה”, כי רבות הלכות נתיחסו למשה מסיני ואינם לנו? ואם גם בתם לבבם יאמרו, כי היו להם הלכות למ"מ מי יכריחנו להאמין להם? איה הרמז בתורה ובדברי הנביאים, כי צדקו דבריהם? ומדוע לא נכתבו הלכות אלה בספר?

הנה אשיב על זה, כי דבריהם אשר אמרו “כי הלכתא לגרוע אתיא” (סוכה ו') מבלי היות להם משען אחר להקל, ואצ אשר לא אמרו כי היתר נדרים הלמ“מ (חגיגה י') ואת אשר פירשו הברייתא בסנהדרין בעניני זקן ממרא (פ"ו) אם היתה מחלוקת “בהלכות אחד עשר”, שיש בהן כרת, וזקן ממרא חייב מיתה על זה, ועל מעביר ד' ברה”ר בשבת אמרו ג“כ הלכתא גמירי לה (שבת צ"ו) ועל זה חייב מיתה ⁶), כל אלה יעידו לנו כי בתם לבבם, מבלי חפצם להתעות ולגזם, אמרו שיש להם הלכות למ”מ; והרב החכם לעווענזאהן ז“ל בספרו “זרבבל” מחלוקה השלישית נתן מופתים רבים מדברי התנ”ך על הלכות למ“מ ותורה שבע”פ (מצד 121 – 141) ויש להוסיף ע“ז עוד שתי ראיות, בשבת נאמר: “לא תעשה כל מלאכה” ובדברים אלה בלי באור, יובנו כי אסרה תורה מלאכת אומן, לא זולתה, (כדעת ה' ריגייו בבחה"ק 164) ואם יקושש איש עצים, הלא לא תקרא זאת מלאכת אומן, ומדוע תפשו את המקושש והרגוהו? הלא הכלל המונח בידנו “אין עונשין אלא אם כן מזהירין” הוא כמעט מהמושכלות הראשונות? אין זאת כי מבוארה היתה המצוה הזאת בפי בני ישראל מפי משה! עוד ראינו בשמואל (א' ז') “ויקבצו המצפתה וישאבו מים וישפכו לפני ד'”, ושם עוד (ב' כ"ג) ויסך אותם לד'”; ואם לא היתה בידם ההלכה לנסך מים בחג, מי הגיד להם כי חפץ ד' במים? ומי התיר להם להסיך לד' דבר אשר לא צוה? (וה' ריגייו בדברו על אדות נסוך המים (260) שאל: איך יעלה משקה גרוע כמים לרצון לפני ד'? והיה כלא יודע את הפסוקים האלה, או אולי פירש אותם על דרך סוד נסתר!) אין זאת כי אם היתה בידם ההלכה הזאת! ואך שוא שקד ה' ריגייו (261) בקושיות פורחות באויר, להביא ראיות על העדר ההלכה הזאת, ואת אשר הקשה; אם היתה קבלה ביד ר' נחוניא (תענית ג' או סוכה מ"ד א' ובכמה מקומות) עד משה רבנו, על מציאת ההלכה הזאת, ומדוע לא זכר את המקבלים ההם? יהיה לרוח והבל בראותנו דבריהם בנזיר (נ"ו) כי לא היה דרכם להזכיר רק את הראשון והאחרון מבעלי השמועה, ולא את האמצעים; ואת אשר שאל מדוע נחלקו על דברו במו“ק (ג') ומדוע בטלו דין עשר נטיעות? (שם) יראה הרואה כי שם בגמרא דברו על זה נכוחות, והשיבו באחרית השקלא והטריא מענה נכון; וכן הקשה שם על הערבה מסוכה (מ"ד) אשר אמרו שם שהיא רק מדרבנן? וילעג על תירוצם אשר אמרו שם “שכחום וחזרום ויסדום”, אך גם פה נקר עיני קוראי דבריו, כי באמת העלו שם מענה טוב וישר, כי הקפת ערבה סביב המזבח, היא הלמ”מ, וחיבוטה בגבולין – יסוד נביאים!

נשובה נא לנסוך המים. הגאון בעל “בקרת התלמוד” (ערך ארבע אמות של הלכה, ב') כתב: “כי למדו נסוך המים מאת העמים אשר נהגו להסיך מים בראשית ימי החרף, להזכיר את בניהם מוצא הדברים הראשון, בעוד שהיתה תבל ומלואה מים במים, כי כמתוקנים שבהם אנו צריכים לעשות, ועל כן אמרו נסוך המים הלמ”מ", אך הבל יפצה פיהו גם הוא, כי מיום היות ישראל לגוי, רחקו גדוליהם מדרך העמים עובדי אלהים אחרים, ומי יתן ואדע מה הוא התקון הגדול הזה אשר חמדוהו אבותינו הראשונים, בראות אותו בין העמים? הלא לפי אמונתנו לא היתה התבל מים לבד, בטרם נברא כל דבר? הלא אנחנו נאמין, כי ארץ ושמים ומים יחד נבראו, ובשלישי נקוו המים אל מקום אחד, מה יתרון למים? אם יסוד מיסודות הבריאה הם, הלא עוד יסודות אחרות יש כמוהם? בלעדי אלה, הנה מצות רבות צונו ד' אלהינו, למען נזכור כי הוא בורא שמים וארץ וצבאם מאפס, ולא אחת צונו, לזכור מה היתה התבל בטרם נשלמה מלאכתו בה, כי מה לנו לזכור זאת, וכן המים לא היו ראשית לכל הבריאה, וגם לא אחרית לה?

הנה כי כן מצאנו את ההלכות, כי תחלקנה ותהיינה לשני ראשים: הלכות קדומות, שנאמרו באמת למשה מסיני, ולא נכתבו בתורה, למען לא תהי תורת כל גבר בידו כי אם מפי הכהנים ותופשי התורה יבקשו לקח, והיו כל הקהל חברים כאיש אחד, שותי מים נאמנים ממקור אחד, אשר הלקה לנו יד אל אחד; והלכות מאוחרות, אשר תקנו ראשי העם למטרה ידועה, כמו תקנתם בעמון ומואב, שמעשרין מעשר עני בשביעית, כדי שיסמכו עליהם עניים (חגיגה ג' ועי' רש"י שם).

הדרשות גם הן, תהיינה לשני ראשים, מקובלות, ואסמכתות; המקובלות הן אשר קבלו מפי משה רבנו, בשמעם מפיו את המצוה אשר צום; כמו המצוה: אל יצא איש ממקומו ביום השבת (שמות י"ז), אשר תכיל בקרבה הפקודה, לבל יוציא איש משא ממקומו, ותהי מלת “יצא” כמלת: והעיר היוצאת אלף (עמוס ה'), כי לולא זאת, איה עבר הרוח על ירמיהו הנביא לאמר: ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת? (י"ז); והאסמכתות, הן אשר תקנו למטרה ידועה, כאשר נדבר בזה בהגיענו אל תקנותיהם, אל דינים אשר היו להם מאז, וסמכו דבריהם, על דברי תורה, אם למען לא ישכחום, או ע"ד “ליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא”, או למען ישמע העם, ולא יזיד לעבור על דבריהם. וכה אהבו להסמיך דבריהם, עד שגם דברים פשוטים אשר ידענו טעמם או נראים לעין, סמכו על דברי הכתוב, כראיתם על הסנהדרין שצריכים לשבת כחצי גרן עגולה (סנהדרין ל"ז) וכראיתם מים שעשה שלמה על הכלל כל שיש ברחבו טפח כו' (עירובין י"ד).

לאלה האסמכתות, תחשבנה עוד דרשות אשר נזכירן. כבר הגדתי כי אנשי כנה"ג, בחפצם להסיר לב ישראל מאחרי האלילים, צוו להיות מתונים בדין, ובארתי דבריהם: כי הזהירו לבל ילמדו עוד אל דרך זרים, מבלי לפלס מעגלם; אך עוד רעיון אחד צפון בדבריהם אלה, לדעתי, והוא: כי יעמיקו בדברי התורה במתינות, ויעמלו להוציא לאור משפט, לבל תתיצבנה חוקות התורה לשטן להם בדרכי חייהם. על כן העמיקו בדברי המצות, ויוציאו מהם משפטים יקרים, אשר כל חפצים לא ישוו בהם, ואני לא אזכור פה רק מעט מהרבה.

אין לך דבר העומד בפני פקוח נפש, שנאמר “וחי בהם” ולא שימות בהם (יומא פ“ה ע”ש), והדבר הזה לא היה הלמ“מ, כי רבות עמלו למצוא לו מקרא מן התורה; היתר נדרים הפורחים באויר, שנאמר לא יחל דברו, הוא אינו מחל כו' (חגיגה ו'), גם זה לא היה הלמ”מ, כי הלמ“מ לא תקרא בפיהם פורח באויר; “עין תחת עין” – ממון, גם זה לא היה הלמ”מ, כי שאלו “ב”ק פ“ד) “ור”א לית ליה ככל הגי תנאי?” ואם היה הדבר הלמ“מ, כי אז העמיקו שאלה וישאלו “ור”א מי פליג על ההלמ”מ?" אות הוא כי חמלו, גם על רשעי ארץ, כאשר דרשו “ואהבת לרעך כמוך, ברור לו מיתה יפה” (סנהדרין מ"ה); נהרג הנידון אין העדים נעשים זוממים, שנאמר “כאשר זמם” – ולא כאשר עשה (מכות ה'), ודין זה נלמד מדברי הכתוב, ואינו הלמ“מ, וטעם דבר זה כתב הגאון בעל “בקרת התלמוד”, כי לולא זאת לא יאבה גבר להעיד על רעתו מאומה, כי יתלו לו חייו מנגד עד בוא חליפתו, מפחד גואלי הדם פן ישכרו עליו עדי בליעל להזימו; ומה רבו הדרשות אשר דרשו בענין בן סורר ומורה לבל יוציאו להרג נער אשר אין בו עון זולת המרותו פי אביו לאכול בשר ולשתות יין (סנהדרין ע"א) ואמרו שם: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות ולמה נאמר? דרוש וקבל שכר, באור דבריהם לדעתי, כי תהיה חתת הורים על הנער, פן ימר אחריתו, על כן יטה אזנו לקולם והיה זה שכרו. וכדברים האלה כתב גם הגאון בעל בקרת התלמוד (ערך אם למקרא) על מה שכתבה התורה עין תחת עין; (וה' ריגייו לא הבין דברים אלה כפי עמקם, על כן הוציא משפט מעוקל בספר בחינת הקבלה (149); “ופרשו השמלה” – המחוורים כשמלה, (מגלת תענית פ"ד); “וירקה בפניו” – לא בפניו ממש (שם) ועוד רבות כאלה, אשר הזכירן הגאון הזה בערך הנ”ל ואשר לא הזכירן.

והיסוד הזה היה להם לאבן פנה להקל בדבריהם, כמו: הלכה כדברי המקל בעירוב (עירובין מ"ו); הלכה כדברי המקל באבל (שם), בשל סופרים הלך אחרי המקל (ע"ז ז' וע' תו'); ואם הפוסקים האחרונים לא שמו לבם לכללים אלה, אם בצדק, אם שלא בצדק, הזאת חטאת נפשם?

ראו, חורפי התלמוד, כי לא להכביד אבן מעמסה על זרע יעקב, היתה מגמת פני חכמיו, כי אם להקל מעליהם!

בדברי על אדות הדרשות, לא אוכל לעבור מבלי לדבר על אדות המשנה בסוף גטין: ב“ש אומרים: לא יגרש אדם את אשתו, אא”כ מצא בם ערות דבר; ובה“א: אפילו הקדיחה תבשילו; ר”ע אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה! אשר מבקרי מומים-לא-היו, ובתוכם ה' ריגייו בבחינת הקבלה (250), רעמו פניו על ב“ה ור”ע, על הפוסקים כדבריהם, ואני לא אשאל את המבקרים האלה אם יחלקו גם הם בין זיווג ראשון לשני, אם נשאלם ומדברי הכתוב: ושנאה האיש האחרון וכתב לה ספר כריתות? (דברים כ"ד) האומר כי גם בשנאתו לבד יוכל איש לשלח את אשתו? אך אחרת אשאלם ונראה מה יהיו חלומותיהם!

נסירה יא עינינו רגע מימי קדם, ונביט על בני דורנו אלה, אשר דברי רבינו גרשם מאור הגולה ז“ל ורעיו עצרו בעד כל איש ישראל לבל יגרש את אשתו בלי חפץ לבה; האם אין עוד אכזריות רצח בקרבנו? לא! עוד תגרשנה נשי עמי מבית תענוגיהן! עוד תראינה עינינו עוללי טפוחים ישבעו עמל ויגון, מבלי מצוא מנוח גם בחדר הורתם גם בבית אביהם, כי רוח עועים הפריד אמם מאת יולדיהם! ואם יבצר מהם לזרוק ספר כריתותיה בתוך ארבע אמותיה, – יציקולה, יכבידו אכפם עליה, עד אשר יצר לה מקומה, אשר לא יכירנה עוד, ובלי חפץ תלך לעמוד לפני הפלילים, אשר שם יתן אישה לה ספר כריתותיה. – המעט לנו בוגדים אשר יעזבו מולדתם ונדדו אל מרחקי ארץ, ועזבו נשיהם כאלמנות חיות, ובניהם כיתומים יבקשו לחם, ורעיותיהם תפרשנה כפיהן להם במכתבי העתים לחרפתנו ולבשתנו, תבקשנה מהם כי ישלחו להן ספר כריתותיהן, ויעזבון לנפשן–ואין שומע להן! עתה מי יחשוב עון לבית הלל ולר' עקיבא, אשר עמלו לבאר דברי התורה בבאורים אשר לא יהיו לשטן להם על ארחות חייהם, כאשר צוו מפי אנשי כנה”ג: “הוו מתונים בדין”, באמרם: “אפילו הקדיחה תבשילו, אפילו מצא אחרת נאה הימנה”, כי לולא ישנאנה ולולא יבקש תנואות לה, הלא לא יגרשנה, ואם בזאת יחפוץ הלא ישבת השלום בביתם והוא מתאמץ תמיד למרר חייה ולקצר ימי עלומיה? אפס כי גם לזאת מצאו מרפא, בתקנם גט מקושר לכהנים, אשר לא יוכלו לשובב נפשות גרושותיהן אליהם _בבא בתרא ריש פ"י), ובאגדותיהם אשר הרבו לכסות קלון על איש אשר יגרש את אשתו (סנהדרין כ"ב, גיטין צ'), ומה היה להם עוד לעשות?

עוד תקנו תקנות להרחיב צעדינו תחתנו בארצות החיים, ותקנות להסיר מכשול מדרך התורה, ועמהן הגזרות, אשר גזרו להיות משמר לתורת ד', כאשר צוו “ועשו סייג לתורה”!

התקנות הן, כאשר תקן הלל הפרוזבול, ועוד תקנות מפני תקון העולם, באשר זכרו בפ' השולח, תקנות אושא, תקנות עזרא (ב“ק פ”ב) תקנות ר' יוחנן בן זכאי (ר“ה ל”א) וכאלה; הגזרות הן, גזרות אשר גזרו בימי נחמיה בן חכליה (שבת קכ"ג), וי“ח גזרות שגזרו ב”ש וב"ה (שם י"ג) וכאלה רבות.

התקנות והגזרות האלה לא לנצח נוסדו ורשות לחכמי דור דור לשנותם לפי הצורך על פי התנאים האלה:

1) בדבר הנעשה על פי בית דין וטעמו עוד עמד בו, אין בית דין אחר יכול לבטלו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמנין (עדות פ“א מ”ה)

2) י“ח גזרות שגזרו ב”ש אפילו גדול מהם לא יוכל לבטל (ירושלמי פ"ק דשבת).

3) תקנה שנתקנה לדור אחר, גם בית דין קטן יכול לבטל (גיטין ל"ו).

4) תקנה וגזרה שלא פשטה ברוב ישראל, אף אם עמד טעמה בה, יוכלו גם בית ⁷) דין קטן לבטל, אך צריך לזה מנין אחר (ע“ז ל”ז).

5) תקנה וגזרה אשר סר טעמה, יוכל גם בית דין קטן לבטל, וצריך גם לזה מנין אחר. כן בטלו ריב“ז וחברו ר' אליעזר תקנה קדומה, אשר תקנוה בלי ספק גדולים מהם (ביצה ה'), וכן התירו חכמי הדורות איסורי מוקצה רבים אשר תקנות נחמיה בן חכליה ורעיו (שבת קצ"ג); ואולי היו ההתרים האלה סבות לגזרות רחוקות, כגזרת ביצה שנולדה ביו”ט, משום פירות הגושרין ומשקין שזבו, לדעת רב יוסף ורב יצחק (ביצה ג'), למען לא יזלזלו בקדושת המועד, בראותם כי הותרו להם דברים רבים; כן בטלו תקנת עזרא, אשר תקן טבילה לב"ק (ברכות כ"ב); ואולי היה ראשיתה לכבוד התורה אשר חולל בימיו, כי גם בשפת עבר לא יכלו לדבר, ובימי ר' יהודה בן בתירא שב כבוד התורה לאיתנו, וטבילה זאת היתה למפגע להם, ותביא להם ביטול תורה, על כן בטלוה.

6) גזרה אשר גזרו מפני גבר אשר איננו מצוי במקום אחר וזמן אחר, אותו מקום ואותו זמן יכול לבטל גזרה זאת בלי בית דין ובלי מנין, כי בטלה היא מאליה (הרא“ש ביצה פ”ק סי' ה')

לדעתי לא ידרש לנו מנין להתיר איסור אשר סר טעמו, כי אם להאנשים, אשר חלה עליהם הגזרה בזמן מן הזמנים, כמו ר' אליעזר, אשר חי גם בהיות מקדש ד' על תלו (כי הוא ור' יהושע נשאו את ר' יוחנן בן זכאי למחנה הרומאים, כאשר אמרו בהנזקין) והיתה החובה עליו להעלות פירותיו לירושלים (ביצה ה'); אך האנשים אשר נולדו אחרי סור טעם האיסור גם בלי מנין יוכלו להתיר האיסור הזה, ומלבד אשר יורה לנו התלמוד (ביצה שם) דבר זה, כי הדבר הזה, שצריך מנין אחר להתיר איסור קדום נלמד מהר סיני ומכרם רבעי, שאין שתי אלה ענין לחידושנו, נמצא עוד משען לזה בדברי רבינו אפרים והרז“ה ז”ל (הרא“ש פ”ק דביצה סי' ד') ובדברי הגאון בעל קרבן נתנאל (שם סי' כ"ז). ובזה יבוא נכון מדוע לא נמנו לבטל תקנת עזרא? ומדוע בטלו בלא מנין תקנת אנשי כנה“ג, לקרוא את המגילה ⁸) בי”א בי“ב ובי”ג לאדר? (מגילה ב') ודברי רב יוסף (ביצה שם) לא יתנגדו לזה, כי איסור ביצה תלוי ביום טוב, כמבואר לכל מעיין שם. והנני מחכה למי שדעתו רחבה מדעתי להגיד משפטו על דברי אלה בראיות נכונות הלקוחות מן התלמוד.

דברים רבים אסרו ליושבי ארץ זאת ולא ליושבי ארץ אחרת, כאשר אמרו במקומות אין מספר: “הא לן והא להו” ודברים אחדים תקנו למען התינוקות (עירובין מ').

הנה אלה תנאי התקנות והגזרות; ועתה אשוב לצור מחצבתם.

עוד ראשי העם ישיתו עצות בנפשם, לבער את רוח הטומאה מעמם, להחליף כליל את האלילים, ורעה חדשה נהיתה; למודי חכמי יון, ושיטת עפיקור הבנויה על אהבת התענוגים, פרעו פרעות בישראל (דברי הרב החכם פין נ"י בשרון 23 שנה ראשונה); כהני אל עזבו את התמיד, וילכו לראות במעשי המשחקים על במות ישחק. אחריהם עמל הורדוס האדומי למסוך בקרב ישראל רוח בני רומא; ולהקדים פני הרעות האלה הגבירו חכמי הדורות לגזרותיהם לבל יתעה העם בתהו לא דרך לנטוש תורת אלהיהם.

אך כל אלה כעין המה מול הצרה האחרונה אשר באתנו, כי שמם בית מקדשנו, זרע ישרון נפוצו בידי שוביהם ומתגרת ידם כמעט כלו; ותחת אשר בימי קדם תוכו לרגלי מלכם, ישבו על ארצם ובארץ עמים אחרים לא כשבוייי חרב, היו לגוי אחד ומכל משכנות ישראל היו נשואות עיניהם לדביר הקדש, ובכל שנה באו להראות את פני ד', ויזבחו זבחיהם לרצון לפניו, ויעוזו כלם במעוז היהדות, ויושבי על מדין עצרו בעם לבל יפרעו פרעות בדת אל חי, – היו עתה לעם מפוזר ומפורד העושה כל הישר בעיניו, ולב יושבי הארץ האחת ורוחם רחק מלב יושבי ארץ אחרת ומרוחם, ולולא האמונה שהיתה למו, כי עתה התבוללו בגוים ושם ישראל נשכח ממתים מחלד, אך האמונה, אך היא עצרה כח ליחד לבותם. אז ראו, כי גם בשבת ישראל בגוים מבלי מלך בקרבו, גם אז לא יכחד עצמו; כי עוד שלטון רוחני לו, ממשלת האמונה, אשר היא תחבר כל זרע ישראל, ממזרח ומים ומאפסי ארץ כאיש אחד; על כן הוסיפו אומץ להגלאה הזאת, אשר אין בידה עוד שבט מלכות לנהל בניה – בגזרות וחקים שונים, לבל יחלש עוזה בלב שומריה הנפוצים בין עובדי אלילים אכזרים מחיתו יער המציקים להם כל היום, ולבל ישט לבם אחר טובות חולפות, אשר יעשו להם תוקפיהם, בהתחברם להם, לעבוד את פסיליהם; ובחקים חדשים אלה אשר סביב שתו על כל איש ישראל, ואשר בהם חדשו את פני האמונה, ואשר היו לקיר ברזל בינם ובין אדוניהם ואשר הזכירום תמיד חובותיהם לאמונתם, ממשלתם הרוחנית, העמידונו בחיים כהיום הזה! (ובזה יהיו דברי השוגה בבחינת הקבלה (33), אשר התלונן על ריבוי הגזרות אחרי החורבן, כמוץ לפני רוח!)

הרביתי עתה לדבר מצדקת התלמוד ורוחו, תכונתו ומגמת פניו; ועתה אשאל את חורפיו, אשר זכרתי בראשית מאמרי זה, איכה העזתם פניכם לקרוא את חקי התלמוד הצדקים בשם “חקים מהבילים” בטרם הראיתם לנו כי ידכם רב לכם לבקר את התלמוד? ואם בתום לבכם תאמינו לקול רעיכם מגדפי התלמוד או עובדי הזמן פתוכם ויאמרו לכם, כי הזמן הזה לבדו די הוא להדוק כל דת? הלא לא טובים אתם מהפתאים המאמינים לכל דבר, ואיכה תחפצו כי לא נאמין. בכל חכמי ישראל עד הרמבמ“ן ז”ל ובהרמבמ"ן ובוויזל, ובראפאפארט ובלעוויזאן ובלוצאטו, ועוד שלומי אמוני ישראל, כי אם נשמע לקח מפי מאמינים לכל דבר כמוכם? ועוד תרהיבו בנפשכם להלשיננו לפני העם אשר בקרבו אנו יושבים?

בכאב לב הנני אומר, כי לוא ירבו כמוכם בישראל, כי עתה יצדקו שומרי נשף בימינו בהניאם את בניהם מלמוד לשון וספר, כי טוב אויל משריש ממתחכם בוגד בעמו; אך לאשרנו מעטים בנו בנים שובבים כמוכם, המטיבים פניהם לבקש אהבת סוררים רועי רוח בקרב בני עם אחר.

שאו נא עיניכם וראו היכלות בנוים כמו רמים לעם ועם, בהם יעריץ ויקדיש איש את אמונתו; שימו עיניכם על החנויות הסגורות ביום חג שכנינו וראו כי כבוד תנחל כל אמונה מאת בניה; לכו למדינות צרפת ואיטליא ארצות החפש ופתחו פיכם שם לחרף את שם אחד מקדושי אמונתם, אם לא בבתי כלאים ישימוכם ואחריתכם תהי מרה כלענה –; ומדוע תגרע אמונתנו מאמונת עם אחר, כי כל רועה רוח יכסה קלון פניה? ראו כל עובדי הזמן, המסירים לב נערי עמנו מאחרי תורתנו, הלא אם כל העמים ינחילו כבוד לדתם אשר גם בלעדיה לא יכחד עצמם, כי ארצם בידם, שפתם אתם ומלכם בראשם; אף כי אנחנו זרע ישרון, הנפוצים בארבע כנפות הארץ, אשר אך אמונתנו מקור חיי לאומנו! הלא אך בשלש אלה יודע עם בקרב לאמים ושמו ינון עלי תבל: בממשלתו, בשפתו ובאמונתו; ואנחנו, אשר השתים הראשונות אבדו ממנו בפשע מהרסינו ומחריבנו, אשר גם המה ממנו יצאו, בימי שוממות בית קדשנו השני, הלא אך באמונתנו נחיה לעתות אלה, ואם גם נרה ידעך – הלא גם ישראל לא יזכר עוד!!

שוו נא לנגד עינכם, אם כל זרע יעקב ישליך אמונתו אחרי גוו, כחפצכם, הלא בעוד מאה ומאתים שנה לא יזכור עוד נער עברי כי מיוצאי ירך יעקב הוא; חכמי ארץ ידרשו מעל ספר קורות עם ועם, וקורות ישרון גם הם תזכרנה לפניהם, הלא איש אל רעהו ישאלו: איה איפה עם קדומים זה, אשר נכבדות מדבר בו? איה עם נורא מן הוא והלאה, אשר כל כלי יוצר עליו לא הצליח, כי אמונתו היתה צנה וסוחרה לו, ובנהרי נחלי דם התוה שמו, ותהי לתו עולם על רחבי תבל? והתבוננו על מקומו – ואיננו, עקבותיו לא יתודעו, לא שם ולא זכר, בחטאת בניו אשר פרעוהו בשרירות לבם!!

אשאלכם והודיעוני: מה משפט האיש אשר יפתח את שערי עיר מבצר לפני האויב הצר עליה, למען יעש את עמו כלה? הלא בצדק לא יתן לו כל ישר לב, חנינה, ובדור אחרון יהי שמו לשמצה, כי בגד בעמו בגד בוגדים ויוציאם להורג בשבתם לבטח עמו! ענו בי: אם לא ימי מלחמה לנו הימים האלה, בקום הזמן המכלה לאמים להאביד את אמונתנו, ממשלתנו הרוחנית, אשר בה כל חיי עמנו והתודעותו בגוים, ואנחנו בשארית כחנו נלחם

בו, ואתם עובדי הזמן תאמרו, כי לא ינקה הזמן הזה כל דת ואמונה, ועל כן תפרקו מעליכם עול אמונתנו, ודרככם זה תורו גם לרבים חסרי דעת המאמינים בכם, ותפתחו את האזור המדביק לבות בני ישראל כאיש אחד,למען יהי לאל יד לוחמנו זה להתגבר עלינו; האם לא בוגדים בעמכם יקרא שמכם? האם לא בכנפיהם ימצא דם עמכם אשר מחלציו יצאתם? הלא תבושו, הלא תקחו מוסר, בקראכם את שמכם “חכמים” ודרך חכמה לא תדעו! זכרו כי החכם באמת סאקראטעס היוני הערה למות נפשו ויתן את רשעים קברו, אך למען לא יפר חקי מדינתו; ואתם תפרעו חקי ממשלתנו הרוחנית, במאנכם לעז על שרירות לבכם, בעת אשר ממשלתנו המדינית ועם הארץ לא יפריעו אותנו מעבוד את אלהינו עפ"י הדת אשר חקקו לנו חכמים אנשי השם ברוח התורה.

ואתם רבני ישראל, חכמי לב! שמעו נא קולי אשר אשא אליכם, ואמרתי האזינו. ואני הנה ידעתי את ערכי, כי לא רם הוא, וכי אין בי חכמה לשים עצות בנפשכם, ומה אדע ולא תדעו אתם? אך זכרו נא מאמר חז“ל: איזהו חכם הלומד מכל אדם! ואל תשכחו דברי ר' יוסי “ומתלמידי יותר מכלם!”, הנני דן לפניכם בקרקע ובאמרי הגאון רמח”ל ז"ל (בהקדמת ספרו מסלת ישרים) אומר אני לכם גם אני, כי לא אבוא להזכירכם רק את הדבר אשר ידעתם גם אתם, ואתם בחסדכם הטו אזן לדברי, ואם משנה תמצאו בם הבינו לי באמרי ישר, כי שגיאות מי יבין?

הן אתם תשבו על כס חכמי התלמוד, אשר לשתים היתה מגמת פניהם: לשמור אותנו לבל ישט לבנו מאחרי תורתנו, ולהרחיב צעדינו תחתנו לבל יצרו על דרך החיים; כאשר ידעתם וכאשר הוכחתי במאמרי זה: באותם לעשות דבר למזכרת נס, לא חתרו אחרי איסורים חדשים, כי אם לעשות תקנות מועילות, כאשר עשה ר' שמעון בן יוחאי בצאתו למרחב ממערת מחבואו, ויעמול לטהר מקום שהוחזקה בו טומאה (שבת ל"ג); וגם בכל הש“ס שבחו כחא דהיתרא; לוי שרא כלילה בשבתא (שבת נ"ג) אות היא כי נהגו בו איסור; ר”ע התיר לאשה בימי נדתה לעדות עדיה, הפך דברי הזקנים הראשונים, לבל תגעל בה נפש בעלה (שם ס"ד); על י“ח גזרות אמר ר”י: בו ביום מחקו סאה (שם קנ"ג); ר“ח חפץ להתיר מסמרים רבים בסנדל המסומר לולא היה פחד ההמון על פניו (שם ס'); לרבים תקנו תפלת הביננו (ברכות כ"ח) צוו לנהג בדרך ארץ, לחרוש, לזרוע ולקצור (שם ל"ה), ואמרו שם כי העושים ככה הצליחו מעשיהם; לפועלים העושים בשכרם צוו לקצר בברכת המזון (שם י"ז); בדורו של רבן גמליאל עבוד כר”ג, בדורו של ר' יוסי עבוד כר“י (עירובין מ"א) ויתירו איסור שנהגו בימי רבן גמליאל; אמימר שרא למימלא בגלגלא, במחוזא בשבתא, אמר מ”ט גזרו רבנן וכו' הבא לא נינה איכא (שם ק"ד); עת לעשות לד' הפרו תורתך, ועל כן יצא שמעון הצדיק בבגדי כהונה לקראת אלכסנדר מלך מוקדון (יומא ס"ט); מוטב תעקר אות אחת מן התורה ואל תעקר כל התורה כולה (יבמות ע"ט) לולא פחדו מגזרת המלכות, כי אז בטלו גם יום טוב שני של גליות (ביצה ד'); לבית רבן גמליאל התירו לספר בחכמת יונית ולאבטולמיס ב“ר ראובן התירו לספר קומי (ב“ק פ”ג) ועוד רבות כאלה אין מספר למו בש”ס; ומדוע לא תעמולו אתם להרחיב צעדינו תחתנו?

ראו רבנינו, עמודי דתנו, כי חדלו הימים אשר שתו מלכי ארץ מוסרות על ידינו, למען לא נוכל לעבוד את ד' אלהינו; לא כן הימים האלה, עתה ימים יותר טובים באו לנו והננו נוהים אחרי חיי ארץ, לחיות ככל האדם. והדבר הזה ידרוש שינויים רבים בחיינו, ואתם תעמדו מנגד, כמו לא היה דבר! רבים מומים גלה בנו החכם ערטער ז“ל בספרו הצופה לבית ישראל, רבים מומים גלה בנו החכם מאפו בספריו ואתם מחשים! רבים מומים יגלו יום יום סופרי מכה”ע, ואין שומע להם! הרב ר' יחיאל מיכל פינעס, האוהב עמו ואמונתו, בכל לבו הטהור, הפליא עצות במאמרו דרכי החינוך, בהמליץ (שנה שעברה נומר 35, עד נומר 45), וכל דבריו צדקו יחדיו, אין בם נפתל ועקש, וקולו היה כקול קורא במדבר! –

רבים עתה המבקרים הבורים, אשר לא ידעו את התלמוד, ולא יבינו אל פעולתו, ובזדון לבם יתנוהו לשמצה, יוציאו ספרים, ובם יסירו לב נערים מאחרי תורתנו; ואתם תעמיקו לפלפל בדברים אין חפץ בם, ככלאים שלא בשעת עבודה, אם הותרו לכהנים, בציץ אם מרצה, בעת אשר איננו על מצה כהן גדול, בהולכת כל תנא ואמורא לשיטתו, באמירת הדרן על סיום מסכתא וכאלה; ואל חורפי התלמוד לא תשיתו לב, ואין מכם עונה!

רבים עתה פריצי עמנו ומיום ליום ירביון, ואתם תוסיפו עוד גדרים וסייגים, אשר חדל כחם עתה להיות משגב לדתנו: הביטו בעין חודרת וראו כי הסייגים הרבים, אשר אך דורות קדם יכלו לשאתם, בשבתם במצר, ודבר לא היה להם עם אדם מעם אחר, לא יהיו כי אם למפגע לנו ולדתנו בימים האלה, והמה יהיו נסבה לרבים אשר פרקו מעליהם עול האמונה וינתקו מוסרותיה!

ראו כי כל מלכי ארץ ראו ויבינו, כי אך בחסד ובחופש יצליחו בארץ. וכל עוד יקראו דרור לעם ירבה לאהוב אותם בכל לב, ואתם פקידי ממשלתנו הרוחנית, מדוע לא תסירו מעלינו סייגים רבים, מעשי ידי האחרונים, אשר יכבדו עלינו כחול ימים?! זכרו חובתכם לעמנו ולדתנו וראו, כי באה העת לקומם הריסות דתנו בהשכל ודעת, ולהרחיב צעדי עמנו, בגרוע גדרים אשר יגדרו את דרך ד‘, ולדבר על לב עמנו, לחדול מפרנסות נמבזות, ללמוד לשון וספר והארץ אשר המה יושבים עליה לא תתקומם עליהם כי לא ירבו עוד נרפים, אוכלי לחם עצבים בגו: הן אמנם בטח לבנו בד’ אלהינו, כי יקים את דברו אשר אמר למשה עבדו “אם יהיה נדחק בקצה השמים, משם יקבצך ד' אלהיך ומשם יקחך”, וברוח נאמן נחכה על משיח צדקנו, כי יגאל אותנו מכל צרה באחרית הימים, ומירושלים עיר קדשנו תצא תורה ואור לארץ ולדרים עליה, ושם ישראל ינון לפני שמש; אך הלא גם ירמיהו הנביא צוה לגולי בבל, לאמר: בנו לכם בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פרים… ודרשו את שלום העיר… כי בשלומה יהיה לכם שלום! (ירמיה כ"ט).

עד אנה יהיה ריב בתוכנו, ריב אחים באחיהם? הלא תדעו כי ריב אחים הורידנו מצרימה, ריב אחים חצה ממלכתנו ויוסף מדנים, ריב אחים הכריע לטבח בחורי ישראל ויהרוג במשמניו, בימי אחז מלך יהודה; ריב אחים נתתנו לעבדים למלכי רומא, ריב אחים שדד חפשנו, בהכריע אותנו אנטיפטר האדומי, בדור אחרון ימח שמו, תחת גאון רומא, וריב אחים כלה בנו חצי מות, ביום הרג רב, בנפול מגדולי יהודה לארץ ואדיריה כרעו לטבח, ביום שבות זרים חילנו, ובבית קדשנו שלח אש וירדנה! – ואש ריב אחים עוד תלהט בנו, תשלח רזון במשמנינו, תפר תורה ותגבל חכמה, ובין אבות ובנים תעורר מדנים; העד אבדון תאכל? אם עד היסוד בנו? הלא זאת תעשו, דרשו את שלום משכילינו, אהבו אוהבי האמונה בם, ונעקש דרכים – קרבו בחן וחסד, ובאלה תשיבוהו לדרך החיים! הן העריצים בנו בימי קדם, בעת באה ירושלים במצור מחיל רומא, שפכו כמים דמי גבורינו עדי צר כחנו ביום קרב, ונפול שדודים לפני צר; ומדוע נשגה אנחנו באולתם, לרדוף באף את גבורינו המשכילים, אשר כח בהם לריב ריבנו ולהשיב חורפינו דבר, ונקימם לאויבים לנו! –

שורו, הן רוח חדש הערה בימים האלה על תבל ומלואה, ופראים יושבי מחשכים, גם הם ישלחו בניהם לאירופא, ללמוד חכמה ודעת; חכמות בחוץ תרונה, ותבונה ודעת תלכנה קוממיות וקולן הגיע גם לאזני אחינו זרע יעקב, על פיהן יחיו, ובמצותן בחלה נפשם בחיי לחץ, ואיש איש ייגע למצוא לחם חקו בנעימים; – מנגהן אורו פנינו אשר קדרו ימים רבים. – אך אוי לנו, כי רבים מאחינו יושבי חשך וצלמות, הוכו בסנורים מזוהר קרניהן, ויגזרו לבשת – וישכחו תורת אלוה עושם; רבים אשר גרשו מהסתפח בנחלת ד', כי היתה אהבתם את החכמה להם לחטאה בעיני חסרי לב וידיחום; רבים אשר השום הוריהם חכמה בנעוריהם, ויעצמו עיניהם מראות נכוחות ויספו עלימו הבלי שוא ומדוחים, אך באו בימים, ויראו עמל בהבלי הוריהם, ויקיאו כסל, ויקיאו עמו גם תורת אמת! – הה תפוג תודה, ותעודה תשכח, ומיום ליום ירביון משבתי הדעת!!

הנה הרוח החדש הזה, עשה גדולות ושמות בארץ, ואתם תאמרו לכלוא אותו, – לו היה לאל ידכם לעשות כזאת, לא היה כל צדקה לאיש לדבר משפטים אתכם בשם דת קדשנו; אך היא לא תצלח –! רבים ספרי חכמה ביד נערים, בעוד תרדנה עליהם דמעות קוראי בם, על אשר הוכו בבית הוריהם, תחת אשר קראו בם; רבים העוזבים נשיהם ועולליהם ונודדים לארץ מרחקים, לדרוש חכמה בבתי הספר; גם בלעדי זאת, הלא גם הורינו, בדור אשר לפנינו, עשו משמר על שפת קדשנו ומזוזות פתחי חכמה, ועמלם היה לריק, כאשר עינכם רואות, ומדוע נוסיף אולת על אולתם הם, ליגע בדי ריק? הלוא אך זאת נעשה לבנינו, בהכבידנו אכפנו עליהם, להרחיקם מן הדבר אשר בצדק לא יאבו לעזבהו, כי יחדלו לשמוע בקול אב ותופש תורה, כי יאמרו: “הלא כולם יחדיו אוילים”!

אדוני הרבנים! ראו כי רעה נגד פנינו, ואם תחשו ומצאנו עון. קומו נא קדמו פניה בטרם תשפתנו לעפר מות, בטרם ירחק הרוח החדש מעל תורתנו, בטרם ירבו המתבוששים בשם ישראל והמוכרים את כבודם ואלהיהם בעד תענוגות חיי ארץ. זכרו הראשונות וקדמוניות התבוננו, כי לולא מנהלינו חכמי התלמוד וגאונינו ורבנינו אחריהם שהיו לנו, נחשבנו עם כתים ודודנים יורדי דומה, אך ימינם וזרועם היו בתומכי נפשנו, כי לא תשח לארץ. – ואתם היושבים על כסאותם, מדוע תחשו?הביאו עצה גם אתם, עשו פלילה, יסדו בתי ספר לנערי ישרון, ככל אשר יעצנו הרב ר' יחיאל מיכל פינעס במאמרו דרכי החנוך; הורום מוסדות האמונה והיו בימים הבאים זרע אמת מטע ידכם להתפאר; אספו אספה, חבר רבנים ומשכילים נאמני רוח יחדו, ושימו עיניכם על כל דין וחק אשר נתן לנו מימי בעלי השלחן ערוך ז“ל עד היום, והסירו משם כל דין חדש מקרוב בא אשר יכבד עלינו, וכל אשר בחכמת הקבלה יסודתו, כי אם “אין למדין מן האגדות” אמרו חז”ל, אף כי מחכמת הקבלה! ומה נעמו דברי הגאון הגדול רמ“ס ז”ל (ח“ס או”ח נ"ה) “המערב דברי קבלה בדינים, זורע כלאים בכרם”! – רבים דינים חדשים נלמדו מקושיות בעלי הש“ס, מאשר הקשו כה ולא הקשו אחרת, וכאלה, אשר באמת לא אבו השואלים האלה, כי אם לפלפל בחכמה, כאשר נראה בספ”ה מסנהדרין, שאמרו: “מנזיהותיה דמר כו'” ומאשר הקשו פעמים רבות מדברי אגדה, הנאמרים במשל ומליצה (סוכה ה' זבחים קי"ג ועוד) וכאשר כתב רבינו הגדול רש“י ז”ל (שבת קי“ד, יומא י”ג); רבים היו בלהקת המחברים, אשר ממרך לבם חפשו אחרי המרות, ועיניהם שעו מן הקולות, כמו הגאון בעל פרי מגדים ז“ל, ויחמירו גם בדברים קלי ערך, ולא כן אמרו חז”ל: “בשל סופרים הלך אחרי המיקל”! רבים היו המחברים אשר לא עלה לבם לשים תורה לעמם, וכל דבריהם לא כתבו. אך לנפשם, רק בניהם הוציאו לאור ספריהם אחרי מותם, ומלקטי הדינים מעל ספרי השו"ת (היושבים בד בבד ועוסקים בתורתם אשר נתנו לעמם, לא כאבותינו חכמי המשנה והתלמוד. אשר בעזרת רבים תופשי תורה, שמו חק לעמם; רבינו הקדוש לא נשען על בינתו, לאסוף דברי התנאים אשר קדמו לו, מבלי עצות רעיו ויאסוף חכמי הדור והמה יחדו המתיקו סוד לזרות ולהבר, וכן עשה גם רב אשי), שמים לחק על ישראל כמו היתה חובה על ישראל להטות שכמו, לסבול כל חומרא אשר יצאה מפי כל גדול באפסי ארץ! רבים הדינים אשר נאמרו לפי שעה.

ואנחנו קדשנום, כמו מפי ד' יצא להיות לחקת עולם! ולמופת אביא לכם אדוני! דברי הרב החכם ר“י רייפמאן (בהשרון שנה ששית מספר 44) כי את אשר גזר הגאון בעל כנה”ג לבלי לעשן עלי מרורות בצום החמישי, היתה נסבתו, פחזות העם אשר נתעו לאכול ביום צום זה, במצות המתעה שבתי צבי, וגם הגאון הזה כשל בזאת, ועל כן הגדיל גזרתו ⁹) רבים היו הדינים אשר נהג בם אחד הגדולים, ובפי רבותינו בעלי השו“ע ואחריהם היו לחק לכל ישראל! רש”י ז“ל נהג איסור להושיט חפץ ליד אשתו ולקבל מידה בימי עת נדתה, וזה היה רק על דרך “קדש עצמך במותר לך”, כאשר נאוה זאת לקדוש ד' כמוהו (תוספות, שבת י“ג ע”ב), אשר על פי הדין לא נאסר כי אם לישון במ”א הוא בבגדו כו' (שם ע"א), ומדוע הושם הדבר הזה לחק לישראל? (ש“ע יור”ד קצ“ה ס”ב) ורבת קלון ובוז יסבלו מזה יושבי החנויות לעין רואים! רבים המה המנהגים אשר יתנונו לשחוק בעיני העמים; ואתם אל תענו לי בדברי הרב בעל “חיי אדם”, בהלכות ט“ב, כי לא נאוה לנו לשית לבנו ללעגם זה, כי דבריו אלה לא ישרו בעיני ד' אשר הבטיח לנו, כי יאמרו בגוים עלינו: “רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה”! הלא עיניכם הרואות כי יקרו תהלות העמים בעיני ד', ואם כן אפוא, יאות לנו לשית לבנו גם ללעגם וגם דברי הרמב”ם ז"ל החכם באמת (בפיה"מ למשנת חלק) לא יכונו לפי דברי הרב הזה!

שיתו לבבכם, אדירי עם, לכל אלה! הלא הדינים והמנהגים האלה, לא פשטו ברוב ישראל ולא נגזרו במנין, ומדוע יהיו לנו לחקת עולם? הישוו כל הזמנים וכל המקומות יחדו? הלא התירו חכמי האמוראים למכור כלי נשק לפרסים, (ע“ז ט”ז); הלא כתבו בתוס' (יומא ע"ז) כי אין רוח רעה שורה באלו המלכיות; הלא דעת הראבי“כ, כי אין דין הסיבה נוהג בזמן הזה; הלא התירו החכמים האחרונים לסחור בסתם יינם (יוד בר"ג); הלא הרמ”א ז“ל חתר בכל עז, להתיר זה גם לשתות (כן יעיד ה' ריגייו בספרו בחינת הקבלה צד 213, מתשובת רמ“א דפוס האנויא סי' קב”ד, והוסיף לאמר: כי בדפוס אמשטרדם השמיטו זה למען לא יתפשט ההיתר!) הלא הגאון השופט בשום לב, ה' יעבץ העיד, כי אביו הגאון ח”צ ז“ל עמל להתיר כל מיני קטניות בפסח, ולעקור חומרת הראשונים (דברי אגרת להגאון ר"מ שטיינהארט); הלא כתב רש”י ז"ל (סוכה מ"ד) כי גם מנהג נביאים אינו בלא תסור?!

אחלי אדוני! אל נא תקשיחו לבבכם מדברי אלה, אל נא תהיו כגבור לא יוכל להושיע! אל תאטמו אזניכם לקול אוהב עמו ואמונתו המדבר אליכם!שיתו לבכם לימים הבאים – זכרו כי לא דאג המלך ינאי לימים הבאים, וימשח את אחד מבניו לשבת על כסאו, כי אז לא באנו תחת יד הרומאים, לא היה בית קדשנו ןתפאתנו לשרפת אש, וארצנו לא הקיאה אותנו! עשו לנו תקנות טובות ומועילות כאשר עשו לנו חכמי התלמוד ברוך זכרם! השמיעו קולכם במכה“ע ושיתו עצות בנפשנו לטוב לנו! אל תחתו מגדופים, כי מי יחרף דורשי טובת עמם באמת? מי מכל הסופרים דבר סרה על הגאון מ' גימפל יפה נ”י ועל מאמרו המחוכם בהמליץ (24) לשנה שביעית? הלא נגידים דבר, על כן מהולל שמו! –

אז יהיה שמכם לתהלה בפי כל אהבי עמם ואחרון על עפר יקום ינחילם כבוד, כי תהיו מחסה לדת אל חי ומגן לעמו בימי רעה, ומשכורתכם תהיה שלמה מעם אלהי ישראל!“, הנזכרת שם בגיטין, אינה הדס. אבל אמת הוא שנהגו לקצור הדס בעד הכלה, כאמור ברש”י בשבת ק“ג ד”ה “למיגזא”.

לא יועילו דבריהם) אך האמת, שנתרבו מגע ומשא, מה שכתוב: כל הורג נפש, וכל נוגע בחלל תתחטאו וגו' (שם ל"א) כמ“ש ביבמות שם, וא”כ איפוא תסוף גם קושית הגאון מלבי“ם נ”י, דאהני דבויא למגע ומשא ומיעוטא – לטומאת אהל!