_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פתח תקוה

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

א.

מטעם הממשלה נכונה להיות גם בשנה הזאת אספת נבחרי ישראל בעיר המלוכה פעטערסבורג,  להגיד דעתה על אדות ענינים שונים,  שיציע המיניסטעריום לענינים הפנימים לפניה.   

אי אפשר לדעת מראש את השאלות אשר תציע הממשלה,  אפשר שתהיינה נוגעות באיזה פרטים דתיים,  אפשר שיהיה תוכנן בנוגע לחיי ישראל ולאיזה חטאים שהכלל והיחידים נאשמים בהם בצדק או בחנם או בהפרזה על המדה,  ואפשר שהשאלות תסיבינה על שני הענינים יחדו:  על דברים דתיים ודברים גשמיים.    בין כך ובין כך האספה הזאת תוכל להביא תועלת לישראל,  אם אך תמלא באמונה את משלחתה.   

"מרובים צרכי עמך,  ודעתם קצרה",  הננו אומרים כל שנה בתפלת יום הכפורים,  כאילו גם אנחנו יודעים,  שכל מי שדעתו קצרה אינו יכול להספיק לו את צרכיו.    האמנם צרכי עמנו אינם מרובים מצרכי שאר עמים:  כל הנדרש לאדם באשר הוא אדם שוים בו בני ישראל ואומות העולם;   אך מחסורי עמנו מרובים יותר ממחסורי שאר העמים.    כמעט כל אחד ואחד מעניי אומות העולם הרי פרנסתו קבועה לו,  והוא או עובד אדמתו,  או אומן היודע את מלאכתו,  או שכיר יום עובד בפרך,  ורחוק לראות איש אשר לא מבני ישראל שיתפרנס מן האויר וחייו יהיו תלואים לו מנגד,  וכל מי שאינו מניח את כסף שכרו ביד מוכר היי"ש הרי הוא חי בהשקט,  בנקיון,  בלי דאגה ולפעמים גם בריוח ובהרחבת הלב;   ובני ישראל אינם כן.    שוטטו וראו בערי ליטא ופולין ובואו בעיר שיש בה חמשת אלפים יהודים,  ותמצאו כאלף שהם חיים מן האויר ממש,  ואין להם כל עבודה קבועה כלל,  וכל יום ויום יש להם דאגות חדשות ופרנסות חדשות:  יותר משלשת אלפים תמצאו בעלי מלאכה סובלי רעב,  חנונים אביונים,  שכירי יום ערומים ויחפים,  קונים ומוכרים מיד ליד,  מלמדים וכלי קדש מדולדלים,  ואיזה מאות בעלי בתים ממוצעים,  עשירים ועלוקות החיים על חשבון הצבור.    הביטו וראו על מעונות העניים המרודים ההם:   בבית עצים קטן  (הנתמך לפעמים בקורות עץ מבית ומחוץ לבלי יפלו כתליו,  ובחלונותיו ימלאו מקום האשנבים לפעמים חתיכות נייר,  כרים קטנים ובלויי סחבות)  הנחלק פנימה בכותלי קרשים לארבעה חדרים צרים,  אשר כל אחד מהם יכיל שתים שלש אמות לארכו ושלש ארבע אמות לרחבו,  ישבו ארבע משפחות  (ולפעמים גם יותר),  כל כלי ביתם:  שלחן,  ספסל,  מטה ותיבה.    מאכלם:  לחם שחור וחצי דג מלוח או לפת חמיץ בעד קאָפ' למשפחה לארוחת הבקר,  ומאכלים לא טובים מאלה לשאר הארוחות.    בשר יבא אל פיהם אך בימי השבתות והחגים,  וגם זה אך ליטרא אחת או גם פחות מזה לכל היום לכל המשפחה,  ואך לפעמים בימי החורף יקנו גם בימי החול ראש אוז וכנפיו להטעים בהם את תבשיל הערב.    הביטו על בניהם ובנותיהם,  ההולכים ערומים ויחפים  (ופעמים בלי מנעלים לגמרי)  גם בימות הגשמים,  ונכונים לכל פגע רע.    תחלואי ילדים ומיתתם במדה נפרזה,  כאחרית מוכרחת מסבת חיי העוני,  מצויה בינינו מאד;  אין לך תקופה בשנה שלא נשמע בה,  שתחלואי ילדים סובבים בעיר,  עד שכבר נקבעה בנו תפלה ידועה בסליחות לתחלואי ילדים,  שאנו אומרים אותה בכל ימי התעניות ובימי בה"ב [1].    הביטו על בנינו,  שרובם עד אחר החתונה הולכים בטל,  או לגמרי או שהם מבלים ימיהם למראית עין בבתי המדרשות ובאמת אינם עושים כלום.    על כל הצרות האלה נוספו בנו עגונות בלא מספר,  שומרות יבם,  צלמות ולא סדרים בעניני המסים ותעודות המסע שבקרבנו,  ועוד ועוד.

ומה הסבה לכל הרע הזה?   עמי הארץ ושונאי ישראל אומרים,  כי דת ישראל והתלמוד אשמים בכל אלה,  ומקור העניות היא מפני שרוב בני ישראל מוקירים את למוד התלמוד על פני המלאכה ועל כן רבו בהם הבטלנים,  המוכרחים להיות עניים.   שקרות הדעה הזו גלויה לכל היודע את התלמוד וחיי ישראל במדינות אחרות.    התלמוד בפני עצמו מזהיר פעמים רבות על המלאכה ומעורר על צרכי החיים.    ובני ישראל ברוב ערי אירופא ובנפת רוסיא החדשה גם הם נשבעים לדגל התלמוד ואף על פי כן אין ביניהם אותה העניות המדכאת את בני ישראל בארצות ליטא ופולין.    אבל סבת כל הרע הזה הוא בחיי בני ישראל עצמם.    בני ישראל,  כרוצחים שאין להם רשות לצאת מערי מקלטם,  אינם יכולים לעזוב את ערי מושבותם ולהאחז בפנים ארץ רוסיא הרחבה,  וארץ מושבם,  וביחוד ליטא,  רזה מאד ולא תוכל לשאת אותם.    כל אנשי המלאכה,  למן חרשי הברזל,  בוני הבתים,  סנדלרים וחייטים עד מנקי הארובות ומבואות המטונפות ונושאי חבל ושומרי החנויות והבתים בלילות – יהודים הם;  ברוב ערי ליטא ופולין ואולי בכלם,  יש גם יהודים שליחים,  ההולכים מהלך איזה פרסאות שנים ושלשה ימים להמציא מכתב או כסף למקום שאין שם פאָסט,  והם מקבלים בעד שליחותם בערך רו"כ או שנים ועושים דרכם לפעמים גם בימות החורף ובקור,  והולכים בשלג עד הכרעים.   היהודי מצדו בערים ההן נכון לכל עבודה קשה,  ולבד שימצא פרנסה לאשתו ולעולליו.    אך מה ימצא היהודי על ידי עבודתו?   גם בעלי המלאכה עניים מרודים הם,  כי רבים הם מאד:   עיר הדורשת בערך חמשים סנדלרים יש לה יותר ממאה והדורשת עשרה חרשי ברזל יש לה יותר מעשרים,  וכן הדבר גם בחנונים,  במלמדים וכו'.    האמנם יש רשות לבעלי המלאכה להשתקע בפנים רוסיה;  אך,  הרבה מהם, מפני שהם מצוים תמיד בין אחיהם ובין הפולנים אינם יודעים שפת רוסיה,  הרבה מהם אין להם כסף,  לקנות להם תעודות המלאכה,  שבלעדם לא יניחו להם לגור בפנים רוסיא,  וכמעט כלם אין להם כסף להניח לנשותיהם ולהיות להם עצמם למשען עד בואם למחוז חפצם.    גם הרשות הזו עצמה לבעלי המלאכה מרובים בה הקוצים יותר מן האליה.    בין כה וכה כמעט כל בעלי המלאכה אביונים וסובלי רעב הם.    אילו היו בני ישראל רואים,  שהמלאכה מחיה את בעליה,  אז היו מוקירים אותה על למוד התלמוד, כי כלל גדול הוא בטבע האדם,  שצרכי החיים דוחים בהכרח כל הצרכים שבעולם,  וכבר אמר רב אחד "Ступай דוחה שבת!";  אבל המלאכה עצמה אינה נותנת אצלנו חיים לבעליה,  ובכן ישפוט היהודי על פי רוב בלבו לאמר:   "אם אלמד לבני אומנות – יהיה עני ונבער מדעת,   הלא טוב לו ללמוד תורה ויהיה לפחות עני בן דעת,  ומי יודע אולי יצלח בלמודו ויהיה רב דיין וכו',  או שהוא שופט כך:  חנוני – פעמים שהוא נשאר עני ופעמים שהוא מתעשר ובעל מלאכה נשאר תמיד עני;  טוב לי לבני שיהיה חנוני,  שאולי יצלח לעושר,  מהיות בעל מלאכה הצפוי תמיד אל כל מחסור.   

גם בתי הספר אינם יכולים להועיל לנו.    מי שהוא גומר למודי בית ספר המחוז אינו מוכשר לכלום,  רק להיות כתבן באיזה קאנצעלאַריע קטנה וכו' ולקבל בערך 15 רו"כ לחודש,  וכבר ישנם בנו בעלי כשרונות כאלה יותר מדי.    הגימנאזיום יכולה היתה אולי להועיל יותר,  אך בכל בתי הגימנאזיום נמצאים מעט או הרבה בני ישראל,  והעניות לא זזה עוד ממקומה.    בכל פלך קאוונא,  למשל,  יש כמדומה לי אך שני בתי גימנאזיום וכשתי מאות אלפים יהודים בין יותר על מיליאָן ומחצה תושבים;  ממילא מובן שאך מעט מבני ישראל יוכלו לזכות לבוא בגימנאַזיום שיש על חלקה שלשה רבעי מיליאָן תושבים.    נוסף לזה אין אפשרות להעני היושב בשאר ערי הפלך  (בערך חמשים עירות)  לשלוח את בנו לעיר אחרת.    הן כל הימים שבנו יושב בביתו הנה הוא חולק עמו את  לחמו הצר ואת מעונו הדל,  אבל לשלוח לו כסף לעיר אחרת אי אפשר לו כלל וכלל.    בתי ספר למלאכה היו מועילים הרבה לעניי ישראל.    אך כמה הם,  וביחוד בליטא ופולין?

אילו היתה הממשלה פותחת לפנינו את שערי ארצה היו כל הדברים משתנים עלינו לטובה.    אבל היא,  אף על פי שאינה הולכת עוד בשיטת הקיסרית יעליזאבעטא שאמרה,  שאיננה חפצה בריוח שיבא לה משונאי הנוצרי [2],  אבל מקום לא מצאה לנכון לעשות זאת מפני טעמים שונים,  וביחוד מפני עונות שונים שמגלגלים עלינו איזה סופרים מימות דערזשאווין ואילך.    העונות ההם נחלקים לשני מינים:  עונות שהם מיחסים להתלמוד ועונות שהם מיחסים לנו.    העונות ממין הראשון אין להם שחר:  התלמוד כמעט שלא ידע כלל את הנוצרים,  מפני שרוב האמוראים ישבו בפרס,  במקום שלא היו נוצרים כלל,  ועל כן בא זכר השם "נוצרים"  (בלשון רבים)  אך פעם אחת בכל הש"ס כלו  (תענית כ"ז:  ונשמט בדפוסים שלנו)  וגם מקום זה אינו מדבר בנוצרים לא לטובה ולא לרעה,  ואך באנשי המעמד,  שמפני הנוצרים לא התענו ביום ראשון בשבוע,  ואך על אדות  ישוע עצמו ידבר התלמוד איזה פעמים.    וכמעט בכל מקום שהוא מדבר בו נראה ברור שלא ידע מאומה מכל הנוגע בו,  ונסמך אך על איזה שיחות חולין של חובשי בית המדרש,  עד שלפי דעת התלמוד היה ישוע תלמידו של יהושע בן פרחיה,  שחי בימי ינאי המלך ימים רבים לפני הלל הנשיא והורדוס האדומי,  קרוב למאה שנה לפני זמן לידתו באמת,  לפי חשבון הנוצרים,  אשר בלי ספק דקדקו הרבה בדבר,  לדעת את זמן לידתו.    ואם נמצא בתלמוד איזה תקנות לא טובות בנוגע לעובדי עבודה זרה  (שגם הם נעשו בעיקרם על פי סבות,  שיסודם בחקי אותן עובדי עבודה זרה ובמעשיהם בנוגע לבני ישראל)  הרי הלכה רוחת בישראל על פי התוספות ושאר רבני צרפת והפוסקים הבאים אחריהם,  שאין הנוצרים עובדי עבודה זרה,   ומה צריך עוד להוסיף על זה?

העונות שהם מיחסים לנו,  ואשר יסודם בתועלת החמרית שבעל החטא עצמו מקבל מהם,  ישנם באמת בנו במדה מרובה או מועטת.    האמנם,  יש בנו פאַטריאָטים,  אשר מאהבתם לעמם יאבו להכחיש את העונות ההם;  אבל הפאַטריאָטים ההם אינם אלא טפשים.    וכי בהכחשתם יסתמו את פיות מקטרגיהם, המוכיחים ברור את מציאות העונות ההם?   הן עלילת הדם,  שבאמת נוסדה כלה על שקר נתעב,  לא היתה ולא תהיה בה אף מקצת מן המקצת של אמת,  ושאנחנו מוכיחים את זיפנותה זה איזה מאות שנים,  עוד לא נמחתה מלב הרבה מעם הארץ,  ויש גם ממשכיליהם האומרים,  שיש בנו כתה ידועה הרגילה להשתמש בדם נוצרים לענינים ידועים,  אף על פי שעד ימות שבתי צבי,  שחי בסוף המאה הי"ז,  לא היתה אצלנו שום כתה כלל  (לבד מן הקראים,  שלא אותם הם מאשימים בעון הדם) כידוע לכל מי שאינו עם הארץ,  והעלילה הנתעבה הזו היתה ידועה כבר במאה הי"ג לספירת הנוצרים, – ואיך נזכה בהכחישנו דברים שבאמת נמצאו בנו?   וכי אפשר להכחיש,  שבני ישראל משמיטים עצמם מעבודת הצבא,  אם לא יותר מן התתרים והקולוניסטים האשכנזים,  אבל יותר מן הרוסים?   האפשר להכחיש את חטאת הקהל,  שנמנו ברחבה במגלה עפה שכתבו  "אוהבי אמת"  (כן חתמו את עצמם)  אל המיניסטר שעל הענינים הפנימים ומשם נפוצו כמעט על פני כל המה"ע הרוסים לשנת 1874?   כלמה כסתה את פני בני ישראל,  שקראו אז את הדברים ההם,  אבל עוד יותר שברה חרפה לב אותם הקוראים שידעו,  כי הכותבים לא הפריזו על המדה!   וכי אפשר להכחיש כי הרבה מבני ישראל מתושבי רוסיא החדשה משמיטים את עצמם מעבדות רוסיא ונעשים עבדי טורקיא ורומיניא?   והלא בשנת 1875 נתפשו באדעססא איזה מאות אנשים כאלה במשך חדש ימים,  והרבה מהם הודו באמת שהם בעצם עבדי רוסיא,  אך לקחו להם כתבי מסע ממדינות אחרות.  אבל אם נתבונן על כל עונות בני עמנו נשוב ונראה כי לא הם עצמם אשמים בהם,  רק סבות התלויות בשכניהם,  ותנאי חייהם הכריחום לבא לידי כך,  ואי אפשר היה להם לבלי לנפול בעונות ההם.    

רגילים הם שונאי ישראל לחפש מקור כל עונות בני ישראל בהתלמוד,  וכונתם גלויה בזה להוכיח,  כי העונות האלה לא בחיים יסודתם,  ועתידים להשתנות לטובה עם שנוי חייהם,  אך בדת ישראל,  ובכן כל זמן שבני ישראל יחזיקו בדתם לא יחדלו מלחטוא.    האנשים ההם אינם אלא נעוי לב או טפשים ונבערים מדעת.    אין להכחיש כי התלמוד שונא עובדי אלילים (על אודות הנוצרים איננו מדבר כלום,  מפני שלא ידע אותם כמו שכתבתי)  אבל רחוק רחוק מאד לפגוש בתלמוד איזה עוות הדין כנגד עובדי אלילים,  ואם גם נמצא לפעמים איזה מקום בהתלמוד,  שבו הוא מעות דין עובד אלילים,  נמצא בו כנגדו איזה מקומות אחרים,  הסותרים לגמרי לאותו עוות הדין,  ודנים דין העובד  אלילים לטובה.    אבל מלבד זה לא ישימו על לב,  שהתלמוד עצמו גם הוא ככל ספר משפטים,  אינו אלא תולדות החיים שחיו בני ישראל בזמנו,  ולא עוד אלא שבני ישראל בעצמם עם כל אהבתם להתלמוד ואמונתם בקדושתו נדחים בעל כרחם פעמים רבות מדרכיו בשביל צרכי חייהם.    גלוי וידוע שהתלמוד מחמיר מאד באיסור נשך ותרבית,  ובני ישראל מקילים לעצמם בזה;  התלמוד אומר:  בן שמונה עשרה לחופה,  אסור לו לאדם שיקדש את בתו כשהיא  קטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה,  חייב אדם ללמד את בנו אומנות,  ובני ישראל אינם עושים כן;  התלמוד מתיר לישא הרבה נשים ובני ישראל אסרו זאת על עצמם.    דברים כאלה ישנן למאות,  ובמקומות שחיי בני ישראל מורגשים להם עצמם במדה יותר מרובה מאשר במקומות ענים ומרודם נראה זאת ביתר ברור.    באדעססא כמעט שבטלו לגמרי איסורי מוקצה,  טלטול,  מקח וממכר ואמירה לנכרי בשבת גם בין יהודים כשרים,  הרבה יהודים כשרים באדעססא יושבים בשבת אחר הצהרים בביתם וקוראים בתמימות "פרקי אבות" או  "ברכי נפשי"  ובניהם הגימנאזיסטים או תלמידי בית הספר לסוחרים יושבים וכותבים לעיניהם.    הרבה יהודים כשרים המתפללים בכל יום,  נזהרים מסתם יינם וכו'  (איש כזה נקרא באדעסא בשם חסיד)  מביאים את בניהם אל בתי הגימנאזיום,  אף על פי שבסופם יכתבו ביום השבת.    וכל היודע את רוח היהדות והתלמוד יודע ומבין גם כן שאותם האנשים שזכרתי יהודים כשרים הם גם על פי התלמוד.    גזרת  Non Possumus  (אין אנו יכולים)  זרה לרוח התלמוד.    דיניו ביד שיטתו מקבלים שנוים וביסודו הוא נשאר אותו שבתחלה.    וזו היא תהלתו של התלמוד,  בכחו זה הוא יכול להיות כמעט נצחי,  בשביל זה התקיים אצלנו קרוב לאלפים שנים ועוד יתקים אצלנו מאות שנים.    במלה אחת:  התלמוד תלוי בחיי בני ישראל ואין חיי בני ישראל תלוים בהתלמוד,  ולחפש מקור לעונות בני ישראל בתלמוד אינו אלא סכלות ורוע לב.   

אבל מקור העונות,  שאנו נאשמים בהם והם נמצאים באמת בנו,  אינו אלא בחיי ישראל.    נקח למשל את העון הגדול באמת,  שבני ישראל משמיטים עצמם מעבודת הצבא יותר משאר תושבי הארץ ונתבונן על סבתו.    בראשונה עלי להעיר,  כי הסטאַטיסטיק בענין זה אינה מדויקת,  כי מלבד שגיאות בחלופי השמות של המתים עוד הרבה מבני העניים המתים בילדותם נשארו בחזקת חיים,  מפני שהאב העני לא השתדל להביא את זכר בנו המת בספרי היחס,  מסבת איזה הוצאות קטנות הדרושות לזה,  ומפני שהוא עצמו לא ראה בזה באותה שעה שום צורך לתועלת עצמו.    אבל באמת השתמטו בני ישראל מעבודת הצבא גם בימים שעברו גם בימים האלה.    בימים שעברו – מפני שהיו רואים את אנשי הצבא מוכים שוט על ירך לעתים לא רחוקות על נקלה,  ולפעמים רק בשגעון איזה מקטני שרי הצבא,  דבר שהעברי לא הורגל בו עוד אחרי צאתו מן החדר בהיותו לאיש.    האמנם המכות האלה לא נעימות היו גם לשאר תושבי רוסיא,  אך רוב תושבי רוסיא,  שהיו חייבים אז בעבודת הצבא,  היו אז עבדי עולם,  והיו מוכים שוט על ירך גם כן על כל דבר הבל בפקודת האדונים,  ואחת היתה להם לקבל מכות מן  האדונים הפראים או משרי הצבא.    ראוי עוד להעיר,  כי דרשו מבני ישראל אנשים לצבא במספר יותר גדול מאשר נדרש מאחרים.    הממשלה ראתה שבני ישראל בורחים ונשמטים וגזרה לקחת ילדים קטנים לצבא,  שלא יוכלו לברוח ועוד שלא יספיקו עוד לישא נשים.    במקרה הזה השתמטו חסידי שרי הצבא,  להביא את העברים הקטנים תחת כנפי דתם,  כאילו עיקר לקיחתם  לצבא לא היתה אלא להרבות מספר המאמינים.    וכמה יסורים קשים סבלו קשי  העורף שבנו שלא נרצו לשמוע לעצת החסידים שריהם:  חסידות השרים מצדה הוסיפה עוד יותר להפיל פחדים נוראים על עבודת הצבא בעיני היהודים.

עברו שנים והממשלה עשתה צעד קדימה.    מלבד שאין עוד רשות לשרי הצבא להכות את אנשי החיל,  וכל שכן להכריח את אנשי החיל היהודים שיעזבו את דתם,  הנה עבודת הצבא נעשית כוללת,  כל איש חייב בה וגם זמן העבודה נתמעט הרבה.   בני ישראל אינם משתמטים כל כך ממנה כבימים עברו,  אבל משתמטים יותר משאר התושבים.   מה הסבה לזה?   הסבה פשוטה מאד.     רוב תושבי הארץ,  שיש להם פרנסה בארץ מולדתם נשארים בה,  ולפיכך בשעה שהם צריכים למלא חובתם לעבודת הצבא הנם מוכנים ועומדים,  מיראת הענש,  וסוף סוף טוב להם למלא חובתם מלברוח לארץ אחרת,  במקום שלא ימצאו מחיה לנפשם;  אבל נערי בני ישראל מתפשטים על כל העולם כלו למצוא לחמם גם קודם שיבא פרקם לעמוד בצבא:  הרבה יתומים עניים מתחנכים בבתי הספר או אצל אומנים הגונים בחו"ל בהוצאות החברה  "חברים כל ישראל".    הרבה מהם לומדים בבתי הספר הגבוהים,  ובבתי הספר לסוחרים בחוץ למדינה,  מפני ששם בתי הספר רבים מאד,  ואין המורים צריכים לדקדק שיבואו בהם אך היותר מוכשרים,  כמו שעושים המורים בארצנו, מפני שרבו התלמידים יותר מדאי,  ואין בתי הספר המעטים מחזיקים אותם;   ועוד מפני ששם אחינו בני ישראל נמצאים במצב יותר הגון גם בעשר גם בדעת,  מאחינו בארצנו,  יודעים יותר את תועלת ההשכלה,  ועל כן הנם תומכים את התלמידים יותר ממה שתומכים אותם אחינו בארצנו שלא זכו עוד להבין תועלת ההשכלה;   והרבה מנערי בני ישראל נודדים ללחם לחו"ל מרוב עניותם,  והנם עובדים שם עבודות שונות.    אילו היה לנו רשות שתהיה לנו סעיף מחברת  "חברים כל ישראל"  פה בארצנו,  היו כל היתומים העניים נשארים פה ומתחנכים פה;   אילו לא היו בחורי בני ישראל מרגישים כבדות יתירה בחפצם לבא אל בתי הספר לאחר שנות הילדות  (בשעה שהם מוצאים את עצמם ערומים מדעת,  וחפצים לתקן מה שקלקלו אבותיהם בסכלותם)  בארצנו – לא היו מכתתים רגליהם ללכת ללמוד בחו"ל,  ואילו היו נערי בני ישראל,  החפצים לעסוק בעבודה,  מוצאים את ארץ מולדתם פתוחה לפניהם,  לא היו צריכים לנדוד לארץ נכריה,  והיו כלם יכולים ומוכרחים,  כשאר תושבי הארץ,  לעבוד בצבא בבוא זמנם.    אבל תנאי חייהם מכריחים אותם להפרד מארץ מולדתם אז בימי הנער,  ובעל כרחם הם נאחזים בארץ נכריה במדה מרובה או מועטת,  ויראת העונש של ההשתמטות מעבודת הצבא אינה עוד על פניהם,  ומה יכריחם לעזוב את פרנסתם ולשוב לארץ מולדתם,  אשר לא יכלה לשאת אך אותם,  ולשלם לה חובותיה?   האמנם כל אדם חייב לבכר את תועלת המדינה על תועלת עצמו;  אך חובות מוסריות כאלה,  שאינן מסכימות עם תועלת עצמו,  יוכלו למלא אך גדולי הנפש בשעה שאין מכריחים אותם,  אך הם ברצונם הטוב מבטלים את תועלת עצמם מפני תועלת המדינה,  אבל האנשים הפשוטים  (שהם יותר מתשעים למאה)  בין שהם מבני ישראל ובין שהם מאומות העולם מתנהגים תמיד בכל מעשיהם אך על פי תועלת עצמם,  ובשעה שהאנשים הפשוטים צריכים לעזוב פרנסתם ועבודתם ולבא לצבא,  הנם אומרים שמתוך שאין להם עצמם כל תועלת בזה,  ואין להם תקוה להגיע אל איזה משרה בעבודתם,  והנזק שהם גורמים לעצמם בעזיבת פרנסתם מורגש להם עתה ויהי מורגש גם לעתיד,  טוב להם להשאר בארץ נכריה כמקדם.     אין אני מצדיק את העון הזה,  וכל איש יודה ויאמר,  כי אותם הנודדים חוטאים בהשתמטותם מפני עבודת הצבא;  אבל כונתי לומר,  שאין חטאתם זו חטאת קהל ישראל,  אבל חטאת המקרה,  שהציגם בתנאים כאלה,  שמוכרחים הם לחטוא,  ואילו היה המקרה הזה מצוי בעם אחר מתושבי רוסיא,  היה גם אותו העם משתמט מעבודת הצבא כבני ישראל,  ואילו לא היה המקרה הזה מצוי בין בני ישראל,  והיו יכולים למצוא פרנסתם בארץ מולדתם ולהגיע לאיזה משרה בעבודת הצבא,  לא היו גם הם משתמטים ממנה יותר משאר תושבי רוסיא.

חטאות הקהל,  כפי שכתבתי למעלה,  גם הם אמתים הם.    אבל מי נתן את ממשלת הקהל עלינו?   הן לא מעשי ידינו להתפאר הוא.    על פי סבות שונות מצאה הממשלה בימים שעברו לנכון לעשות את בני ישראל כממלכה בתוך ממלכה,  ומאז אנשי הקהל יושבים על קופה של כסף ואין תובע מהם לתת דין וחשבון צדק על כל מעשיהם ועל הכסף הבא לידיהם,  כל זמן שהם משלמים לאוצר המדינה את המגיע מבני העיר,  (וכל זמן שהיו נותנים את תוכן אנשי הצבא בימים שעברו)  ומה יעשו שלא יחטאו?  ידוע לכל כי  "פרצה קוראה לגנב"  ובלי ספק היו נמצאים תמיד הרבה אנשים,  הנכונים לגנוב ולשדוד אם לא היה פחד העונש עליהם.    ידוע לכל כי רוב פקידי הממשלה הקטנים,  ואיזה מן הגדולים,  בשעה שהיו מאזני המשפט נתונים בידיהם היו תמי לוקחי שחד ורודפי שלמונים,  עד שיסדה הממשלה בתי משפט של פומבי,  ומה יפלא אם רוב אנשי הקהל שאין להם כל עבודה וחפצים,  כרוב בני האדם,  לאסוף כסף גם לימים הבאים ואינם צריכים לתת דין וחשבון על מעשיהם,  כל זמן שלא יבא אחד בקובלנא עליהם  (מה שיקרה לעתים רחוקות מאד,  מפני שבני ישראל אומרים תמיד:  "אין היחיד יכול לעמוד בפני הרבים",  וסוף סוף אם גם יזכה היחיד בפעם הזאת במשפטו עם עושקיו ישתדלו לנקום נקמתם ממנו לימים הבאים ובאופן זה יצטרך העלוב להשפט תמיד עם נוגשיו) – אם אנשים כאלה עושים כל מה שביכלתם לטובת כיסם?  הודות להחק החדש של עבודת הצבא ירדה ממשלת הקהל אחורנית במעלות הרבה אך עוד יש לה איזה פרטים,  וביחוד בעניני כתבי תעודות המסע,  שעודם עושים בזה כרצונם.    אילו היה רשות לכל איש לשלם לאוצר המדינה מה שמגיע ממנו במקום שהוא שם,  ולקחת כתב מסע בכל מקום שבתו על פי איזה תעודה שיציג שהוא מעבדי רוסיא ומעדה פלונית,  כי אז היתה ממשלת הקהל כמעט עוברת ובטלה מן העולם.

תועבות הקהל הן הן הסבה העקרית גם לחטא אחר גדול,  והוא מה שהרבה מבני ישראל עבדי רוסיא,  שבאו לערי הגבול שעל ארצות אויסטריה,  מאלדאווא וטירקייא,  נעשו עבדי הממשלות האחרונות.    פעמים שעני מישראל  (וביחוד אם היה מן הנעלמים,  שגם הם היו בנו,  עד ימי חק עבודת הצבא הכללית,  מפני שבימים שעברו היו בני ישראל חייבים לשלם מסים ולתת אנשים לצבא במספר יותר רב משאר תושבי הארץ)  היושב בערי הגבול,  במקום שלפי דברי הטפשים שבערים הרחוקות,  שואבים בו עפרות זהב,  היה צריך לשלם בכל שנה בערך 25 רו"כ ויותר,  לאנשי קהל עירו בעד תעודת מסע,  ומתוך שלא כל אחד היה בכחו לשלם תמיד סך כזה,  שהיה בא לכיס גובה המסים וחביריו,  והרבה היו צריכים לשבת זמן רב בלי תעודת מסע,  היו אנוסים לקחת להם תעודה כזו מחוץ למדינה,  שהשיגוה בפעם הראשונה בעד סך ידוע,  ואחרי כן היו חפשים כמעט מכל תשלומים.

אין את נפשי לפרוט פה את כל החטאים,  שבני ישראל נאשמים בהם,  שכלם לא באו אלא על פי מצב חייהם וזכיותיהם במדינה,  צריך אני לומר,  שגם מריבות בני ישראל על אדות מפטיר וששי וכו'  אין סבתם אלא בתנאי חייהם.    אילו היה לבני ישראל אפשרות לקחת חלק בעניני הכלל ולהרגיש את פעולתם וחשיבותם בענינים נכבדים באמת,  כי אז לא היו עליות מפטיר וששי חשובים בעיניהם כלום,  ואילו היתה הממשלה מוצאת מקור להחזיק בו את בתי הכנסיות היהודים,  כמו שהיא מחזקת את בתי הכנסיות האחרות וכמו שממשלת צרפת מחזקת גם את בתי הכנסיות של היהודים,  כי אז לא היה באפשרות שבבתי הכנסיות יהיה נכר שוע לפני דל,  והכל היו שוים.    אבל עכשיו,  שבתי הכנסיות מתפרנסים על ידי היהודים עצמם,  צריכים הם למכור מקומות,  עליות,  לכבד את העשירים העוזרים יותר להחזיק את בתי הכנסיות ועל ידי זה הם באים בהכרח גם למריבות שונות.

דעת לנבון נקל,  כי אם יהיה מצב ישראל במדינה שוה עם מצב שאר עמים,  אז גם חטאתיהם יהיו בערך שוה עם חטאות שאר עמים,  כי אין חטא בלא סבה חיצונית.

______

ב.

זה איזה פעמים דרשה הממשלה אספת רבנים והציעה לפניהם שאלות שונות,  שמטרת איזה מהם היתה להיטיב מצב בני ישראל בארצנו.    אבל  לאסון ישראל נבחרו תמיד אנשים כאלה,  שלא היה בכחם כלל להשיב נכוחות על השאלות שהושמו לפניהם. 

נאַפאָלעאָן הראשון קרא אספת הרבנים ובתוך שאר שאלותיו הציע לפניהם אם מותר לאיש ישראל להתחתן עם איש נוצרי?  הרבנים ההם,  אשר כפי הנראה,  חפצו בטובת בני ישראל החיים ולא בכבוד הפוסקים שכבר מתו,  לא חקרו לדעת אם מסכים הדבר עם הדין.    הם באו לכלל החלטה,  כי כל איש החפץ לשמור בזהירות את דתו לא ישא אשה נוצרית אם גם יתירו אותה לו מפני שלא יוכל להזהר במאכלות אסורות וכיוצא בזה,  ואיש חפשי שיחשוק באשה נוצרית ולא יוכל לקחתה ימיר את דתו ויעשה מה שלבו חפץ,  וכדי לצאת מן המבוכה בחרו בהכלל  "הבא לטמא פותחין לו"  שהרי נאַפאָלעאָן לא בקש מהם להכריח את בני ישראל להתחתן עם הנוצרים,  רק להגיד להם דעתם,  והם הגידו לו את דעתם אף על פי שאינה מסכמת עם הדין,  מפני שטובת ישראל היתה לנגד עיניהם בדעתם שנאַפאָלעאָן מבקש תואנה להם לשלול זכיותיהם,  ובאמת הועילו אז בתשובתם לטובת זכיות ישראל במדינה,  כנודע.

גם אצלנו בארצנו היתה אספת הרבנים איזה פעמים,  בשנת תרי"ב ובשנת תרכ"א.    מטרת האספות ההן היתה לחקור ולדרוש על ביטול כח הנשואין,  במקום שהרבנים יפגשו הוראה בלתי ברורה בדין,  או כשתבוא קובלנא על הוראת הרב שאיננה נכונה,  ובאיזה ענינים הנוגעים בסדרי חיי ישראל הפנימיים.    בין יתר השאלות,  שאיני מוצא חפץ להזכירן,  הציעה הממשלה ליסד ועד תמידי בענינים הדתיים לבני ישראל  (קאנסיסטאריום) [3].    

עוד היתה אספה,  אם לא כוללת,  בווילנא בראשית שנת תר"ל,  אספה הראויה להזכירה בשביל איזה שאלות חשובות ונכבדות שהוצעו לפניה.    עניני האספה הזאת ותוצאותיה נודעים לנו יותר מעניני הקודמות,  מפני שבזמן האספה ההיא היה בוילנא ה' צעדערבוים,  אשר תאר אותה בפרטות במ"ע  "המליץ"  (שנה תשיעית נומר 45)  ואלה דבריו:

"הציר אשר עליו כונן הועד (של הגענעראַל גובערנאַטאָר)  בוילנא דבריו היו,  (שמעו ושימו אל לב!)  "לפתוח לכל איש יהודי שערי רוסיא לעבור לשבת ולסחור בכל אשר תאוה נפשו ולבטל את כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים,  והוא הדבר אשר הניעם  (את בעלי הועד)  לבקש עצה להרחיק כל מונע גם מצדנו,  למען נוכל ליהנות מהזכיות ולא נשחית גם חלק הרוסים שכנינו;  אך מועצותיהם  (של בעלי הועד)  לתקן כל מעות אשר הפריזו בהן על המדה לא ישרו בעיני הצירים  (מבני ישראל),  התקונים האלה  (שעל פיהם היה הועד אומר,  לפי דברי הכותב,  לבטל את כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים),  נפלגו לשתי מערכות:            1)  תקונים בעסקי הדת או בענינים שיש להם שייכות לאמונתנו,  כגון להקל בגט פטורין אם יושלח הבעל אל ארץ גזרה וכדומה תקנת עגונות,  וכן לבטל החליצה אם ימאן החלוץ למלאות אחרי תורה,  להכין גיטין נדפסים;  להעמיד רופא משגיח על המקוה לנקותה ולחממה,  לבטל את הישיבות ות"ת חדרים ומלמדים ולהכין בתי ספר,  להמעיט מספר המנינים ורק בבתי כנסיות כוללים ושניים להם,  אם יהיו נחוצים למספר נפשות כו';  למחות ביד החברות הרבות הנהוגות בישראל,  לכנות את היהודים בספרי מספר מפקד העם בשמות הנהוגים אצל הרוסים וכאלה; 

2)  תקונים ביחוסם האזרחי,  וישיתו לאבן פנה לחבר יחד את היהודים עם הנוצרים שכניהם בערי הגליל והמחוז לעירונים ובערי מצער ובכפרים לאכרים,  להיות לעדה אחת בכל ענין,  לשלומי מס ולנתינת אנשים לצבא,  רק בהגבלות שונות בהנהגת העדה לבלי תהי יד העברים על העליונה".  

נעבור נא על כל הענינים והשאלות האלה,  נפרטם לאחת אחת ונשפוט על הנוגעות בדת – על פי דברי התלמוד,  ועל השאר על פי ההגיון.

א)  לחקור על ביטול הנשואין,  במקום שהרבנים יפגשו הוראה בלתי ברורה בדין,  או כשתבא קובלנא על הוראת הרב שאינה נכונה.  

בכלל אין בדתנו הוראה בלתי ברורה בדין,  כמו שכמעט אין גם הוראה ברורה אצלנו,  כמעט בכל פרט ופרט יש דעות שונות ומחלוקת הפוסקים,  ורשות לכל רב לסמוך על הדעה המוצאת חן בעיניו.    ממילא מובן שהשואל אינו מחויב לשאת צער ומכאובים בשביל שאיזה דעה בלתי צלולה מצאה חן בעיני רב עדתנו,  לפיכך נכבד מאד התנאי השני  "או כשתבא קובלנא על הוראת הרב שאינה נכונה".   

כל רב יש לו רשות לסמוך על הדעה המוצאת חן בעיניו.    ודבריו כדבר שלטון שאין להשיב.    ופעמים שעל פי עקשנותו של איזה ר' ופסי הכוזרי,  שברוב חריפותו בתלמוד הוא עם הארץ גמור בכתיבת שפת עבר,  ואיננו יודע שהשם  "הלל"  בתנ"ך וגם בתלמוד  (זולת בשם ר' הילל בנו של ר' יהודה נשיאה ושם ר' הילל בריה דר' ולס,  ואולי גם השינוי הזה נעשה כבר ברצונו של איזה מעתיק או מסדר אותיות,  להבדיל בין בעלי שם זה ובין הלל הנשיא)  נכתב חסר [4] הוא פוסל גט במקום עיגון,  ואין דין ואין משפט עליו,  וכמו שהתאונן על נגע זה ה'  גאָרדאָן בשירו היקר שאין דומה לו  "קוצו של יו"ד"  לאמר: 

"נגע צרעת כי תהיה באדם

כל חלי כל מדוה כי ישיגהו,

יש רופאים בארץ וקסמים בידם

יש תקוה לחולים כי יושעו;

כי יחטא איש לאיש או איש לאלה

ופללו השופט מכדי רשעתו –

יש שופט אחר גבה על גבה

וישנה דין הנשפט כי תבא צעקתו;

אך דבר מפי הרב – מי ישנהו

ולמי יפנו האובדים וישועו??"

כי על כן רצתה הממשלה לזכות את ישראל ולהצילם מפסקי ר' ופסי הכוזרי,  הסומך על פוסקים שאינם ראוים לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק,  וכל שכן בשעת הדחק,  ואשר גם הוא עצמו פוסק הוא לכשירצה וגוזר גזרות חדשות, – לבלי יהיה עוד ר' ופסי,  אשר לא מעטים כמוהו בנו,  כאפיפיור בעירו,  אשר כל מוצא פיו קדוש בעיני עצמו ובעיני מקשיבי לקחו,  ובין יתר השאלות שהציעה הננו רואים גם שאלה מאד נכבדה:

ב)  ליסד קאנסיסטאריום לישראל,  כלומר בית דין של מעלה, לקבול בו על קשיות ערפם ורוע לבם של חברי ר' ופסי הכוזרי.   

והנה בדבר הקאנסיסטאריום שתהיה יכולת בידו לשנות הוראות הרבנים שנעשו בטעות יבאו בלי ספק עקשי לב וחרדים על כבודם ויאמרו:  "הנשאל לחכם ואסר לא ישאל לחכם ויתיר"  (עבודה זרה ז')  "חכם שאסר אין חברו רשאי להתיר"  (נדה כ')  אבל שתי הטענות האלה נשענות על יסוד תהו.    התוספות  (בע"ז שם)  כתבו:  "דאינו אסור אלא לשואל אם לא יודיע לו כבר שאלתי לפלוני ואסר לי אבל אם אומר לו כבר שאלתי פלוני חכם מותר"  ובנדה שם כתבו:  "דקפידא לא הויא אשואל אלא אחכם אבל השואל ישאל כל מה שירצה,  דמותך כך ידקדקו בדבר ופעמים שהראשון טועה ויצא הדבר לאורה".    ומה שנוגע להטענה השניה נאמר בנדה שם,  שבמקום שהחכם השני סומך על גמרתו מותר לו להתיר מה שאסר החכם הראשון,  ולפי דעת איזה פוסקים  (הוזכרו במפרשי השו"ע יו"ד סי'  רמ"ב)  אם החכם השני גדול בחכמה מן הראשון,  יכול הוא להתיר את מה שאסר האוסר גם על פי סברתו  (של השני)  לבד.    מלבד זה,  הנה מפרשי הש"ע  (שם)  בארו טעם זה,  מפני שעל ידי הוראת הראשון נעשה הדבר חתיכה דאיסורא,  ועל כן אם היו שני חכמים בבית המדרש בשעה שנשאלה השאלה יש רשות לכל אחד להגיד דעתו עליה  (תוספות ע"ז וחולין שם)  מפני שהאיסור לא חל עוד על ידי הוראת האחד בשעה שגם השני יכול לחוות דעתו גם הוא,  ואם כן,  אם ידע כל רב שיש אפשרות לקבול על הוראתו לפני בית דין גבוה לא תחול עוד הוראתו,  והאשה הנאסרת לא תהיה עוד חתיכה דאיסורא,  אף אם נניח שבשם  "חתיכה דאיסורא"  אפשר לכנות גם אשה שנפסל גיטה,  אם גם חתיכה דאיסורא אין לה היתר לעולם,  והאשה יש לה היתר בגט אחר או במיתת הבעל.

והנה אם עקשות לב ר' ופסי הכוזרי מוצאת חן בעיני חביריו,  ולא בשבילה יאמרו כי צריך הוא שתהיה לנו קאנסיסטאריום,  ואם גם הרבה תועבות שעושים הרבה מאחינו בני ישראל בנשאם שתי נשים לא יעוררו את לבם להסכים על התיסדות קאנסיסטאריום,  אשר יקיים באיסור חמור את החרם דר"ג,  ובני ישראל לוקחי שתי נשים לא יצאו עוד לחפשי מתחת יד המשפט בעשותם תועבה זו,  כמו שקרה בשנת 1871 באדעססא,  שאיש כזה יצא נקי בהשפטו על עון זה,  מבית משפט המחוז בשביל שאיזה סניגור יהודי הוכיח לפני השופטים המושבעים,  שהחק האוסר לקיחת שתי נשים אינו מתפשט על בני ישראל,  שלפי דתם דבר זה מותר להם  (דבר המשפט הזה ותשובות על דברי הסניגור ההוא באו במה"ע  "וועסטניק רוססקיך יעוורייעוו"  לאותה שנה)  ובזה נתן הסניגור ההוא יד לפושעים כאלה מבני ישראל לעשות תועבות כאלה,  בעת שעל פי היושר היה ראוי לחייב אותו אם גם היו נכונים דברי הסניגור,  אם גם  "לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך"  (סנהדרין מ"ו),  כי תועבות כאלה הם כמעט מעשים בכל יום בנפת רוסיא החדשה – אם כל זה לא יעיר את לבם,  הנני אומר להם:  שמעו,  חברי ר' ופסי!  מה שקרה בשנה זו באדעססא והתפלצו:  איש אחד מאדעססא,  הירש ליב ק...   שמו,  מת והניח אחים אשה ובנים שהיו לו ממנה,  ואחד מן האחים חשקה נפשו באשת אחיו המת ונסע עמה בשנה זו לעיר יאססי,  במקום שלא ידעו לא אותו ולא אותה ושם [5]  נשא אותה כדת משה וישראל והוא יושב עמה באדעססא!  השמעתם,  חברי ר' ופסי!  באדעססא יושב איש אחד שנשא את אשת אחיו שיש לה הימנו בנים,  ובלי ספק תלה גם לו בנים וירבו ממזרים בישראל,  שהרי איסור זה מחייבי כריתות הוא והבנים ממזרים גמורים הם.    אילו היתה בנו קאנסיסטאריום הלא היתה עליה החובה להפריד בין הזוג הזה ולהביאם בענש,  ובלי ספק היתה עושה זאת;  ועל מי איפוא להתעסק בכמו אלה,  ולמי יש כח בזה אם לא להקאנסיסטאריום? [6] 

 ג)  להקל בגט פטורים אם יושלח הבעל לארץ גזרה וכדומה תקנת עגונות.    אילו היה התלמוד חשוב בעינינו כמו שהוא באמת,  אילו היה הוא נר לרגלינו בהוראותינו,  אילו היו חבריו של ר' ופסי הכוזרי משתתפים בצרות אלפי עגונות,  (אין זה גוזמא:  בשנה אחת של "המגיד" לבדו נקרא שועת עגונות,  כמעט לא פחות משתים בכל גליון וגליון,  ועוד חיות אתנו עגונות אשר בקשו את בעליהן במה"ע לפני עשר שנים ויותר,  וכאלה אשר לא דרשו במה"ע אחרי בעליהן) אשר נשארו בלא משען לחם והן אלמנות חיות עד יום מותן,  כי אז היה נקל לנו למצוא תרופה לאלפי האמללות ההן.    כלל גדול הוא בתלמוד:  "כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש",  ועל פי היסוד הזה הפקיעו לפעמים קידושין שנעשו על פי דין ועל דעת החכמים,  והבעל והאשה ישבו איזה שנים יחדו,  ובטלו את הקידושין למפרע  (כתובות ג',  גיטין ל"ג,  ע"ג)  ועל פי היסוד הזה הפקיעו רב ברונא ורב חננאל קידושין,  בשביל שהמקדש לא עשה על דעת החכמים  (יבמות ק"י וכיוצא בזה בבבא בתרא מ"ח:  ועל פי זה יכולים להיות מופקעים גם הקידושין של מי שיש לו אשה,  שהרי גם הוא עושה שלא כהוגן בנשאו אשה שנית),  ועתה ישפוט נא כל איש אשר דעת אדם ולב בשר בקרבו:  אם האיש העובר על מצות התורה,  שאמרה "שארה וכסותה ועונתה לא יגרע",  העובר על תקנת החכמים,  שאסרו לאיש לצאת מעירו שלא ברשות אשתו רק ימים מספר,  ורק לתלמידים התירו עד שלש שנים  (כתובות ס"ב: )  אם הכותב לאשתו בכתובתה ביום החתונה:  "ואנא אפלח ואוקיר ואיזון יתיכי וכו'   ואינו מקיים תנאי כתובה זה לשנים רבות ועוזב אותה לכל צרה ולגוע ברעב,  האם  הוא עושה בכל אלה כדת משה וישראל?   האין כח להפקיע את קידושיו?   ולמה לא יתקנו לפחות מכאן ולהבא,  שיגידו לכל איש בשעת הקידושין,  שהקידושין נעשים על תנאי,  ולא יהיה להם כח אלא אם יתנהג עם אשתו כדת משה וישראל,  אבל אם יעזבנה לשנים ידועות (כפי שיקצבו הרבנים)    ודעת אשתו לא תנוח בזה אז קידושיו יהיו מופקעים למפרע ובטלים? [7]  או למה לא נתקן תנאי כזה בנוסח הקידושין עצמם,  כאשר כתבתי ב"השחר"  (שנה שניה חוברת ט')  הלא גם רבני איטאליא נהגו לקדש על תנאי,  ככתוב בס'  "פחד יצחק"?  (כן הגיד לי ה' צווייפעל,  ואין אתי ס' פחד יצחק לעין בו ולרשום המקום)  ולמה לא נמצא איזה עצה באופן כזה,  למשל,  באלה שכופין אותן להוציא  (כתובות ע"ז)  בעת אשר אין בידנו לכוף?  או,  בדרך משל,  בשעה שהבעל כופה את אשתו לעבור על דת,  דבר המצוי בימינו אלה? 

ואם כל זה מעט הוא לרבנינו,  הנני להגיד להם,  כי ידועות לי שתי עגונות באדעסא שחפצו לשכור להם ריקים ופוחזים מן השוק,  שיבואו אתן אל איזה רב פה או בעיר אחרת לתת להן גט פטורין,  להנשא בו לכל אדם,  ואינני יודע אם מלאו חפצו או לא,  ומי יודע אם לא הרבה עגונות תעשינה באמת כאלה?   הלא דקדוקי עניות ויצרו של אדם מעבירין אותו על דעת דתו.

ד)  וכן לבטל החליצה,  אם ימאן החלוץ למלאות אחרי התורה.  

יש בחליצה,  לבד הפרט הנזכר בזה,  עוד תוצאות יותר רעות.    פעמים שאשה צעירה לימים צריכה להמתין שנים מספר על חלוץ קטן עד שיגדל ופעמים שהחלוץ נעלם ולא נודע מקומו איה,  בין כך ובין כך האשה צריכה לעבוד כל עבודת פרך להחיות את נפשה ונשארת אמללה כל ימיה.    

האמנם בענין החליצה עזב התלמוד את שיטתו הכללית  "דרכיה דרכי נעם"  וגו'  ולפי הוראתו צריכה אשה בת עשרים וחמש שנה להמתין לפעמים שנים מספר עד שתהיה למשל כבת ששים שנה והיבם בן חמש ושלשים שנה  (אם הוא סריס,  וסימני סריס לא נולדו בו)  (יבמות צ"ז)  ואז תוכל להנשא לכל מי שתרצה,  או שאשה בת ארבעים שנה ויותר צריכה להמתין תשע שנים על יבם בן יום אחד,  (נדה מ"ג: )  ואחר שיהיה לה קרוב לחמשים שנה ויותר צריכה להנשא ליבמה ילד בן תשע שנים  (שם מ"ד  ויבמות צ"ו)  וכל זה הוא מפני שפירש דברי הכתוב  "כי ישבו אחים יחדו"  שהיתה להם ישיבה אחת בעולם  (יבמות י"ז) ולא פירש דברי הכתוב כפשוטו שיהיו שני האחים יושבים יחדו במקום אחד  (לאפוקי אם האחד יושב כאן והשני באספמיא כיוצא בזה)  ושיהיו שוים יחדו בערך שנותיהם ולא שתפול אשה זקנה ליבום לפני נער.    בלי ספק הלך התלמוד בזה בשיטת התוספות  (שם ד"ה אשתי)  שאמרו,  שאם חמותה של היבמה מעוברת,  הוי שפיר דרכי נעם,  שהרי תוכל להמתין שמא תלד זכר ותהא זקוקה לו.   כן לא הלך התלמוד בזה בשיטתו,  שהוא אומר בצדק  "יבום בנחלה תלה רחמנא"  (שם)  שעל פי זה היה ראוי שיהא היבום נוהג אך בזמן שהיובל נוהג [8]  אבל אין מטרתי עתה להשיב על התלמוד אבל לפתור את השאלות שהציעה הממשלה,  על פי התלמוד וגם בענין החליצה מצאנו בו רפואה למכה זו.

אמרו בבא קמא (ק"י)  "אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה? – התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו  (כלומר אפילו במוכה שחין)  דאמר ריש לקיש:  טב למיתב טן מלמיתב ארמלו".

נניח,  שדברי ריש לקיש לא נוסדו על מצב הנשים שבזמנו אלא על טבע הנשים בכלל,  ושהנשים גם בשמן הזה,  בהשתנות מצבן,  נכונות לנפול בזרועות כל איש,  יהיה מי שיהיה,  כי טב למיתב טן דו;   אבל אין להכחיש כי לדעת התלמוד רק בשביל כך נתקדשה האשה לאחיו של מוכה שחין מפני שהיתה נאותה להנשא אפילו למוכה שחין (אחרי מות בעלה) ובלבד שלא תשב אלמנה במות עליה אשה;  אבל כל זה אפשר רק בשעה שיש לפחות,  מוכה שחין לפנינו,  אבל מה נאמר בשעה שהיבם גרוע גם ממוכה שחין,  ועודנו שוכב בערשו מעוטף בחתוליו או שלא נודע מקומו איה?  הלא על פי תכונת הנשים  "טב למיתב טן דו"  עלינו להחליט שבודאי על דעת כן לא נתקדשה לבעלה המת שתצטרך למיתב ארמלו שנים רבות או לעולם?  האמנם לפי השערת התוספות  (בבא קמא שם)  אין סברא זו אמורה אלא ביבמה מן האירוסין,  אבל אין זה אלא סברת הכרס [9]  וידוע שהמרדכי בפרק  "החולץ"  הביא בשם הגאונים להתיר על פי יסוד זה יבמה שנפלה לפני מומר ובלי ספק היתה יבמה מן הנשואין;   שהרי בימי הר"מ שהביא המרדכי,  כמו בימינו עתה,  היו האירוסין והנשואין באים כאחד.  

ה)  להכין גטים נדפסים.

השאלה הזו היא קטנת הערך ואינה ראויה לדבר בה,  כי מי שיכתוב את התורף  (שמות המגרש והמגורשת,  שם העיר והנהר וזמן הגירושין)  הוא יכתוב גם את הטופס  (נוסח הגט הכללי)  ומה שנוגע לדין,  הנה היה מקום להתיר,  מפני שהגט יכול להיות נכתב שלא כסדרו,  כלומר:  בתחלה הטופס ואחר כך התורף (גטין כ"א) והכתיבה לשמה צריכה להיות רק במה ששייך להתורך ולא להטופס  (גטין ט"ו  ורש"י שם)  וכבר הסכימו הפוסקים שהדפוס הרי הוא ככתיבה.  

ו)  להעמיד רופא משגיח על המקוה לנקותה ולחממה,  לבטל את הישיבות ות"ת וחדרים ולהכין בתי ספר,  להמעיט מספר המנינים וכו',  למחות ביד החברות הרבות וכו'.

אין ספק,  שכל הדברים הנחשבים בזה טובים ונכוחים הם,  מלבד האחרון מפני שיש הרבה חברות שיש להן מטרה טובה מאד,  כמו חברת הכנסת אורחים,  בקור חולים,  הכנסת כלה,  גמילות חסדים,  חברה סנדק לעזור לילדות עניות,  וכיוצא בזה,  מלבד שההצעה  "למחות"  אין לה מובן וכי יכולים הם ישראל בכלל למחות ביד איזה יחידים שלא יעשו אפילו חברה בלתי מועלת כחברת "נר תמיד" וכיוצא בה? 

ז)  לכנות את היהודים בספרי מספר מפקד העם בשמות הנהוגים אצל הרוסים.

גם שאלה זו איננה חשובה להתעסק בה,  שלא השם הוא העיקר אלא המעשה,  אבל כדי להשיב עליה על פי דת ישראל אומר שאף על פי שבעלי המדרש אומרים שישראל נגאלו ממצרים בזכות שלא שנו את שמותם,  מכל מקום הם עצמם שנו את שמותם,  ורובם היו להם שמות לקוחים מעמים אחרים;  וידוע לכל כי גם הרבה תנאים נקראו בשמות יונים ורומים;  ואמרו עוד  (גיטין י"א)  מפני שרוב ישראל שבחוץ לארץ שמותיהן כשמות נכרים,  וגם עכשו יש בינינו הרבה שמות שלקחנום מאת העמים.    וכי יותר טוב היא שמי שנקרא שמו ישראל או משה יקרא במספר מפקד העם בשם Мовша, Мошка, Сруль מאשר יקרא בשם Израиль או Моисей; וכי השמות ליב,  טודרוס וכדומה אינם באמת השמות לעוו או טהעאדאר  (פעאָדאר במבטא הרוסי)?  

ח)  תקונים ביחוסם האזרחי וישיתו לאבן פנה לחבר יחד את היהודים עם הנוצרים שכניהם בערי הגליל והמחוז לעירונים ובערי מצער ובכפרים לאכרים,  להיות לעדה אחת בכל ענין,  לשלומי המס ולנתינת אנשים לצבא רק בהגבלות שונות בהנהגת העדה לבל תהי יד העברים על העליונה.

התנאי הראשון בהצעה זו,  כלומר:  לחבר את היהודים עם הנוצרים שכניהם בערי הגליל והמחוז לעירונים היה מועיל לבני ישראל באיזה ענינים לקרוא להם דרור מממשלת הקהל,  והיה בלתי מזיק אם היה אפשרות למצוא עצה שלא ישתמשו הנוצרים בידם העליונה להרע לישראל שלא בצדק,  והתנאי השני,  הנוגע לחבור היהודים והאכרים אין לו שחר,  כמו שהוכיח באריכות המנוח הד"ר סאלאווייטשיק,  נו' 21 – 18  במה"ע  "דען"  שנה ראשונה,  במאמרו שהיה ערוך כנגד מאמרו של אחד מגדולי הועד בעצמו;  על התנאי הזה שחקו גם המ"ע הרוססים בירזשעוויא וויעדאמאסטי,  ופעטערבוג'סקיא וויעדאמאסטי וגם אחד מראשי הממשלה בוילנא אמר על העצה הזו שנולדה מתה  (שם באותו מ"ע נו' 30).    אשר על כן,  יש לנו רשות לחשוב,  שאם היו מתקבלים הצעות הועד  (מלבד האחרונה, שגם איזה משרי הממשלה ומה"ע הודו שאין לה שחר)  אצל השלוחים היהודים היו נעשים איזה תקונים בחיי בני ישראל המדינים.   אך מה היתה אחרית האספות?   

______

ג.

אחרית האספות ההן מסכמת לגמרי עם ידיעת אותן האנשים שנבחרו ונשלחו אז בין בענינים הנוגעים בחיי ישראל פנימה,  ובין ביחוסם לשאר תושבי רוסיא.    ארץ ליטא בחרה על פי רוב ברבניה וצדיקיה וחבריהם,  ונפת רוסיא החדשה – בעגלי הזהב אשר לה,  והממשלה לא מצא חזון מהם. 

להאספה הראשונה בחרה ליטא באנשים כהרב ר' יצחק מוואלאזין והרב ר"מ מליובאָוויטש,  ואדעסא  (בירת דרום רוסיא)  באנשים כהסוחר  ה' בערנשטיין.   כבוד האנשים ההם במקומם מונח.    אך השנים הראשונים היו ראוים להיות נשלחים,  אם,  בדרך משל,  היתה באה תאותו של הרב ר' עקיבא איגר שנצטער עליה כל ימיו,  והוא להקריב קרבן פסח בירושלים  (על פי התרים שונים הנזכרים בשו"ת חתם סופר יו"ד)  בזמן הזה,  והיו,  למשל,  נקראים אנשי מעמד מכל עדת בני ישראל להוציא את כל ישראל ידי חובתן על ידי שלוחים;  והנני אומר בפה מלא כי לא היו טובים מהם לבא בהר ד' בשם עדת ישראל יושבי רוסיא ולשחוט הפסח.    והשלישי היה מכיר את מקומו ומקומו היה מכיר אותו,  אם היו שואלים אותו,  אם ראוי הוא שתהיה אודיסא  פארטא  פראנקא  (חפשית מתשלומי המכס שעל סחורת חוץ למדינה)  אם לא,  וכיוצא בזה.   אבל להגיד דעתם לפני הממשלה בדבר הנוגע לחיי ישראל וזכיותיהם ובידיעה אמתית את רוח דתם – הגידו מה שתגידו,  בעיני הרי היא  תערובות של סכלות ותועבה יחד.   

כל היודע את רוח רבנינו יודה,  שהם אינם מוכשרים כלל להבין את טובת ישראל,  אינם יודעים בצערם של בני עמם ובמה הם מתפרנסים,  ומלה אחת של איזה סופר החשוב אצלם יקר בעיניהם מכל בית ישראל וטובתו.    ברור הוא בעיני,  שאם היתה הממשלה מצעת לפני רבנינו שאלה כזו:  "חפצים אנו שיהיו בני ישראל שוים בזכיותיהם עם שאר תושבי המדינה,  בלי שום הבדל כלל;  אך אחת אנו מבקשים מכם:  בהיות במקומות רבים בתפלותיכם הנכם מתאוננים על רוע גורלכם,  ואתם אומרים:  אל הביטה דל כבודנו וכו' הבט משמים וראה כי היינו לעג וקלס בגוים כו' וביחוד בפיוטי הסליחות,  אשר עתה,  בקבלכם את שיווי הזכיות,  אין עוד מקום עוד לתלונות כאלה,  ועל כן הבטיחו לנו על תמת לבכם,  שתצוו על העם בגזרה חמורה שלא לומר עוד אותן התפלות,  לא בשביל שאנו יראים מתפלותיכם,  אבל מפני כבוד האמת וכבוד הקב"ה,  משום שנאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני",    אז אין כל ספק אצלי,  שהרבנים היו נאותים שישארו בני ישראל בלא שיווי הזכיות ובלבד שלא יחסר קוצו של יו"ד בתפלות שנחלנו מאבותינו.    ומה יש לדבר עוד במקום שהשאלה נוגעת בהוראת איזה פוסק!   כל היודע את רוח האנשים ההם יודע,  כי המלה  "גלות"  הוא בעיניהם ככלי שעשועים נחמד בעיני ילד קטן,  והם עצמם לא היו נרצים בשום אופן שילקח מהם כלי שעשועים זה,  כי באמת בני ישראל בלא גלות הרי זה כגוף בלא נשמה....   

וכבר הודיעו כה"ע כי רבני ישראל באיזה מדינה באשכנז שלחו מכתב בקשה לממשלתם,  שלא יתנו להם שיווי הזכיות.   

ומה שנוגע לאנשים כהסוחר בערנשטיין,  לא למותר אחשוב להעתיק פה דבר נפלא ממאמרו של ה' מרגלית שזכרתי.   באספה אחת,  שאך ה' בערנשטיין היה המיוחד בה,  המבין שפת רוסיא,  שאלה הממשלה אם נכון למחוק איזה מקומות בתלמוד? [10]  ועל זה ענה ה' בערנשטיין כי זה שנים רבות לא למד את התלמוד,  ובעיניו אחת היא אם ימחקו מהתלמוד דברים הרבה או מעט.    ועם דעת הסוחר הזה הסכים גם הנבחר מקורלאנד.    מה נתעב מענה כזה!   "לי אחת היא" – אך לו אחת היתה אם גם יגרשו את היהודים כלה מאיזה מדינה באופן כזה שלא יזיק למסחרו!   לו,  כסוחר,  אחת היא לו,  אם יהפך מחציתו של עולם לתהו ובהו,  ובלבד שישאר כיסו בשלמותו!

ומה היתה אחרית האספה האחרונה,  שהיתה בוילנא?   עליה נאמר בצדק:  ההר התחולל – ויוליד עכבר;   הועד אשר להגענעראַל  גובערנאַטור  ישב זמן רב ועסק בעניני ישראל,  מצא עצות להיטיב מעמדם,  קרא מועד,  הציע לפני שליחי ישראל את מועצותיו והם דחו בשתי ידים את כל העצות ההן,  מעמד ישראל לא הוטב מאומה,  והשליחים שמחו בנצחונם שלא היה בו כלום והעיר וילנא היתה צהלה ושמחה.   

"והנה בדבר התקונים בדת התמרמרו הצירים,  יאמר ה'  צעדערבוים במאמרו הנזכר,  ולא אבו להכניס ראשם בשקלא וטריא,  באמרם  "כי אין להם כל זכות ויפוי כח לשפוט עליהם,  וישענו בחקי  "המדינה ורוח הסבלנות השוררת ברוסיא,  לבלי התערב בדברים  "הנוגעים כחוט השערה באמונה ודת של כל העמים החוסים בצלה"  (אין זה אלא דברי חנופה שאין לה לא טעם ולא ריח.    אילו היתה הממשלה נזהרת תמיד לבלי התערב בדברים הנוגעים כחוט השערה "באמונה ודת של בני ישראל,  כי אז לא היתה יכולה להעביר מאתנו את הבגדים המשונים,  את הפאות הארוכות,   ולא לגזור על הנשים שלא להשחית את הדרן היינו שלא יגלחו את שער ראשן,  שבכלל אין לך דבר בעולם שלא יאמר עליו היהודי,  שבשביל כך הוא מתנהג בו באופן זה ולא באופן אחר,  מפני שהוא עושה בזה רצון קונו,  שהרי גם מנהג ישראל תורה היא!   כן ידוע,  שנשואין וגטין שנעשו כדת,  אלא שלא נרשמו בספרי הרב מטעם,  אין להם על פי החק שום יפוי כח.    ויגד ראש הועד דבריהם להשר הנציב וימצאם נכונים,  ויצו לבלי יוסיפו להגות בזה וכל הנכתב  "בענין ההוא יחשב כלא היה ולא נשמע וישכח מלב בפנת הארכיווע",  ובנוגע להתאחדות היהודים והנוצרים הסכימו ביסוד  "לחבר את העירונים,  אך לא במסים ובצבא  (ובמה איפוא הסכימו לחברם?  האם לכתוב את שמות אלו ואלו בפנקס אחד ולא בשני פנקסים?)  ובכל יתר הענינים אשר הוכיחו כי תצא מהם תקלה לעברים ולנוצרים".    אך נגד אחדות יושבי השרון,  לעשות את היהודים בעירות הקטנות והכפרים לאכרים בלי נחלת שדה עמדו כצור חזק  "וישבו דברים בנוים על הגיון ישר ושכל טוב ומאומתים בראיות ברורות נשענות על דתי המלך"  (קרוב להאמין כי גם בזה טובתנו בל עליהם,  כי,  כפי שזכרתי,  כבר בררה הזורנאליסטיקא את הפסד העצה זו.    וגם איזה משרי הממשלה הכירו בה שנולדה בלא רוח ונשמה).   

אם באמת לא הפריז ה' צעדערבוים על המדה שהציר  "אשר עליו כונן הועד דבריו היה – לפתוח לכל איש יהודי שערי רוסיא לעבור לשבת ולסחור ככל אשר תאוה נפשו,  ולבטל כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים".    אז יגדל מאד חטא הצירים,  אשר לא הסכימו להצעות הועד,  למען נגיע על ידן אל הזכיות האנושיות החסרות לנו.    ומי יודע אם לא היה כדאי בשביל זה להסכים גם להתאחדות יושבי הכפרים העברים עם האכרים.    האמנם לא יתכן,  שהועד בוילנא היה יכול לבטל  (אפילו על ידי השתדלות בפעטערבורג)  את כל החקים המגבילים בין ישראל לעמים;  אבל גם ה' פין אומר:   "מלבד השאלות בעניני ספרי בתי הכנסיות,  משמרות הרבנים ובענינים הנוגעים בהלכה ובדיני ישראל וכו'  שמו לפני הדעפוטטים:  הצעת פראָיעקט לתת ליהודים דרור ולהאחז בכל ארצות ממשלת רוסיא,  וכן נראה גם מן המאמר במה"ע  "דען"  שזכרתי ואם לפי דעת הועד  (כפי הנראה מדברי ה' צעדערבוים)  ישיבת ישראל  בכל ערי רוסיא תלויה בגיטין נדפסים ובמקוואות בדוקות על ידי רופאים העומדים על גביהן,  היה ראוי ונכון להדפיס בפעם אחת שלשת מיליאָן עקזעמפלאַרים גיטין  (למספר בני ישראל יושבי רוסיא)  ולהעמיד רופא מומחה לכל מקוה,  וגם להוסיף עליהם תלמידי חכמים שבטל יצרם או סומים,  כדי שבנות ישראל בעלותן מן הרחצה לא תצטרכנה להביט בפני הרופאים,  שהם עמי הארץ ואפקורסים,  ותביטנה על הצדיקים,  אשר יחשבו אותן  "לקאקי חיורא",  ובשכר זה יהיה להן  "זרעא דשפירי כוותייהו".   אבל רב לי להתלוצץ:   הנה הועד חקר ומצא איזה פרטים הצריכים שינוי,  וביד הועד היה גם להשתדל לפני הממשלה להרשות לכל בני ישראל לשבת בכל ערי רוסיא והציע דבריו לפני שליחי ישראל.    אם כן,  אם השליחים לא יכלו להודות לדעתו של הועד על כל הצעותיו,  וביחוד להתאחדות יושבי הכפרים עם האכרים,  הלא היו צריכים להודות לדעתו על שאר הצעותיו,  למען יאחז הועד דרכו וישתדל לקבל רשות בעד בני ישראל לשבת בכל ערי רוסיא;  אבל אם כל הצעותיו של הועד,  שעבד בו זמן רב,  נדחו על ידי השליחים בשתי ידים,  והועד ראה כי כל עמלו עלה בתהו,  בלי ספק חשבו בעלי הועד בלבם (כמו שהיו באמת צריכים לחשוב אחרי מפח נפש כזה):  "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם"  ועל כן עד היום לא נעשה עוד דבר ממה שעלה אז במחשבת הועד לעשות.  

האמנם אחד מן השליחים במכתבו במה"ע  "דען",  שנה ראשונה נומר 30 נתן שני טעמים לזה שלא חפצו השליחים להתעסק בשאלות הדתיות,  ואלה דבריו:  

ראשונה,  מפני שהושמו ונתבארו בסגנון של אי-ידידות עד שנצטרך לומר עליהם:  "לא מעוקצך ולא מדובשך",  ובשניה,  מפני שהרעפארמאטארים הצעירים  (הדור החדש)  הלכו הלאה,  ובעצמם חתרו תחת יסוד הבנין שלהם,  עד שנשאר היכל התלוי באויר,  הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה (?).   

הסבה הראשונה מספקת במדה ידועה.    השליחים השיבו ריקם את פני הועד בכל הצעותיו,  בשעה שהיינו צריכים להשתדלותו,  כי אמרו:  לא מעוקצך ולא מדובשך.   ובעצמם לא חפצו שתבוא טובה לישראל על ידי הועד;  אבל הסבה השניה אין לה שחר:  אילו היה הועד מבקש שיתירו השליחים ביצה שנולדה ביום טוב וכיוצא בזה היה מקום לאמר,  כי הדור הישן לא יקבל היתר זה,  והדור החדש אינו צריך לו;  אבל הועד בקש למצוא עצות בעניני נשואין,  ששוים בהם הישנים והחדשים,  ואין עצה ואין תבונה לנגדם,  וידוע הוא,  כי לא כל השוחק על הכבלים אשר ברגליו בן חורין הוא.  

חפץ אני לדעת עד כמה היתה עומדת להם חכמתם של השליחים האלה, אם היתה אחת מבנותיהם נשארת עגונה או זקוקה ליבם קטן,  להצילה מרעתה שלא על ידי המרת הדת?  האם היו אומרים גם אז,  שהבנין לא נשאר אלא היכל התלוי באויר,  הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה ואין שוה לשים אליו לב?   כן אין סבה זו מספקת,  לזה שלא קבלו הצעת הועד בנוגע לשנוי חנוך הבנים,  מלבד מה שטובת ישראל החמרית דרשה שיקבלו איזה הצעות הועד,  להפיס דעתו,  למען לא יהיה הועד לקלס בעיני עצמו,  ויאחז דרכו הלאה למצוא תחבולות להקל את צרותינו.   

אבל ה' צעדערבוים נתן טעם אחר לזה שלא קבלו השליחים את ההצעות הנוגעות בדת,  כי  "לא אבו להכניס ראשם בשקלא וטריא,  באמרם כי אין להם זכות ויפוי כח לשפוט עליהם".    פשט הדברים האלה כמשמעם:  שהעם לא נתן להם רשות לשפוט על הדברים הדתיים,  ואם יחליטו,  למשל,  למצוא עצה להתיר עגונה לא ישמע העם אליהם.    אך בשביל זה לבד לא היה להם לבקש תואנה ולהשען על רוח הסבלנות,  אבל היה להם להשיב,  כי הדברים טובים ונכוחים,  מועילים גם ליחידים גם להממשלה בכלל  (כמו שהוכיח ה' מרגלית במאמרו בביבליותיקה העברית צד 335 בחוברת ג'),  אבל,  אין בכח השליחים לדון בזה,  כי דבריהם לא יקובלו אל העם,  אף על פי שמצד הדין יש להתיר הדבר  (כמו שהוכחתי למעלה)  ובשביל זה נחוץ ליסד קאנסיסטאריום,  אשר כל פסקיו בזה יהיו מאשרים ומקוימים,  ועם זה גם סעמינאַריום לחכמת ישראל,  שממנו יצאו אנשי הקאנסיסטאריום ורבנים,  לא שתהיה הרבנות מורכבת משני מיני אנשים שונים יחד, שהאחד חגר בדרכי התורה והשני סומא,  שלא ראה מאורות עולם מימיו;  אבל לא היה להם לדחות את הדבר הגדול הזה בשתי ידים,  להכלים את הועד,  בהשיבם אחור את כל הצעותיו.    עד שכל הנכתב בענין ההוא יחשב כלא היה ולא נשמע וישכח מלב בפנת הארכיון!

אבל באמת לא היו להשליחים כל יפוי כח לשפוט בשאלות דתיות.    מלבד מה שהאנשים,  האומרים שדת ישראל לא נשארה אלא היכל התלוי באויר,  הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה,  אינם מסוגלים להתעסק בפתרון שאלותיה,  הנה השליחים יותר מפורסמים בשמותם בין בני ישראל ברוסיא היו שליחי ווילנא;  אך מי היו השליחים ההם?  זאת עיר ווילנא,  הקוראת את עצמה בשם ירושלים דליטא ואין כמוה עיר ברוסיא שיש בה הרבה בני ישראל משכילים ומלומדים,  ורבים מהם גם בחכמת ישראל,  ואחד מהם ברוב ידיעותיו וכשרונותיו ובשכלו הישר והחודר יכול להתחשב כאחד המיוחד שבין חכמי ישראל,  לא לבד ברוסיא אבל באירופא כלה,  ורק קרת רוחו ורפיון כחו להוציא מפיו דבר שלא כרצון האורתודוקסים גרמו לו שלא יוכל להיות להועיל לעמו ולחכמת ישראל כפי רוחב ידיעתו,  ועל כן גם מכתב עתו היה הולך וחסר עד שנעשה עתה כקלייזיל להמפולפלים,  לפלפל בו על אדות נושאי ארונו של יוסף ואתרוגי קארפו וכו' וכו' – זאת העיר ווילנא לא מצאה בתוכה את מי לבחור מלבד מ"ץ אחד,  הנודע על ידי איסורו שאסר שמן זית ויותר ממנו לא מצאה בתוכה אנשים הראוים להתיצב לפני הועד ותפרוש כפיה למרחק ותקרא לה מפעטערבורג את בחירה,  שגם הוא לא נודע אלא על ידי משרה פרטית שהיתה לו אז,  ועל ידי העתקתו את דקדוק שפת רוסיא לגרעטש מרוסית לעברית ופרקי אבות מעברית לרוסית!  כפי הנראה,  רק אחד מהם והוא המ"ץ,  היה יכול לחוות דעתו בענינים הנוגעים בדת;  אך היוכל איש אשר אסר שמן זית למצוא היתר לעגונות ושומרות יבם,  שאיסורן חמור יותר משמן זית??  

ומה היתה דעת  "ירושלים דליטא"  על תוצאות האספה הזאת?  את זה יוסיף יגיד לנו ה' צעדערבוים שם: 

"תוצאות אספות הצירים  (כלומר:  שכל הדברים נשארו על מכונם כמקדם,  בלי שום שינוי לטובה בחיי ישראל)  נתנו שמחה בלב כל אחינו בגלילות אלה  והעיר ווילנא צהלה ושמחה וכו' וכו' ישלם ד' פעל הצירים כי הגדילו לעשות וכו'  ולה' עמנואל לעווין  (הוא הנבחר שבא מפטרבורג)  עשו אצילי העיר עוד יתרה בהכירם את עבודתו הרבה במשך שלשה שבועות ויגישו לו מנחה טהורה,  ספר תורה זרת ארכו נחמד למראה".  

אם ישאל השואל:  למה בחרו אך במנחה זו?  אשיב לו מה ששמעתי מפיו של ה' צעדערבוים,  אחרי כתבו את המאמר ההוא,  כי בני ווילנא הגישו ספר תורה להשליח ההוא,  מפני שהוא הציל אותה על ידי עמלו שעמל להשיב אחור את הצעות הועד...

מה רבה תמימותך,  עם עני ואמלל!  את מחמד עיניך הובלת שי לאלה,  אשר על דעתך הצילו אותו מרעה,  ואינך יודע כי מחמד עינך זה אך נבזה נמאס בעיניהם לדבר בו,  כי הוא בעיניהם כהיכל התלוי באויר,  הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה!  אך זאת רעתך,  עם עני ואמלל,  כי בכל דבר קל הנך רואה הריסות דתך!...    רבצה בך האלה הכתובה במחמד עיניך,  קול עלה נדף רודף אותך,  הנך נס ואין רודף,  וצל הרים אתה רואה כהרים!...    אין חושב עתה מחשבות רעות לגזול את תורתך מידך,  ואין לכל איש נבון חפץ בכמו אלה.    תורתך תעמוד בתקפה כל הימים אשר תעמודנה על תלן תורות אחרות,  ואם העגונה פעסיא בת ר' חייקיל כ"ץ,  אשר זה חמש עשרה שנה לא שמעה מאומה מאישה אשר בלי ספק מת,  טבע בנהר או נהרג בדרך ונרקב זה כעשר שנים,  תנשא לאיש על ידי הפקעת קידושיה הראשונים – לא תהרס  עוד דתך;  אם בת שוע תנשא לפאבי,  אחרי אשר קבלה גט מבעלה שנטבע בים,  (קוצו של יו"ד)  דתך תשאר בכחה ובכבודה,  ואפילו אם יודפסו גיטין ויעמידו רופאים על גבי המקוה גם אז תשאר דתך בגבורתה ותפארתה.   

זה פרי האספות שהיו.  

ומה תהי אחרית האספה הבאה לקראתנו?  אפשר,  שהמיניסטעריום תציע את שאלותיה אך בענינים הנוגעים בחיי המדינה והעקאָנאָמיע;  אפשר,  שתהיינה אך שאלות דתיות פרטיות,  כענין גטו של הסופר באגראוו שגרש את אשתו בעל כרחה וכיוצא בזה;  אפשר,  שתגענה השאלות בדברים דתיים נכבדים מאד,  כעניני גטין וחליצה בכלל;  אפשר,  שתהיינה שאלות דתיות כלליות קטני הערך כקידוש לבנה ומקומות מספר בתלמוד וכיוצא בזה;  ואפשר,  שתהיינה השאלות ממין כל הדברים האלה או רובם.    קרוב להאמין,  שבין השאלות תהיה גם שאלת סעמינאריום לבני ישראל ברוסיא.   החק אומר כי כל איש מחויב להיות בעל דת,  ואם כן,  בני ישראל,  המחויבים גם כן להיות בעלי דת,  צריכים שיהיו להם כהני הדת או רבנים;  החק אומר כי רב יוכל להיות אך מי שגמר חק למודו בבית ספר הרבנים וכיוצא בזה,  אך בתי ספר הרבנים בטלו,  ומאין יקחו להם בני ישראל עתה רבנים?  האמנם,  בתי ספר הרבנים,  כאמצעים לבא על ידיהם להאוניווערזיטעט,  היו טובים מאד;  אך לגדל רבנים בישראל לא היו ראוים מעולם.    מיום שנתן החק על דבר הרבנים החדשים היתה הרבנות מורכבת מחיגר וסומא כמו שכתבתי ורבנות ישראל לא אבדה מאומה בהסגר בתי ספר הרבנים;  אך סוף סוף בני ישראל צריכים לרבנים,  ונחוץ להם שתהיה הרבנות,  לא כאשר היתה עד עכשו בעלת דו פרצופין,  פרצוף של חגר ופרצוף של סומא,  אבל שתהיה מחוברת באיש אחד,  הנקרא בלשון התלמוד  "אשכול"  (איש שהכל בו).   לפיכך נחוץ הוא שתהיה לבני ישראל סעמינאריום,  לגדל בה רבנים מופלגים בתורה ובחכמה יחדו.    לפי דעתי היה ראוי שיבואו אל הסעמינאריום נערים שהם לפחות בני חמש עשרה שנה  (ולמעלה מזה עד אין שיעור),  שידעו לפחות למודי ארבע או חמש לשכות של הגימנאזיום ויבינו שפת עבר על בוריה.    הסעמינאריום תהי נחלקת לעשר לשכות  (קלאססען)  שמשך למודן יהיה לא פחות מעשר שנים,  ובה יקנו להם התלמידים ידיעה עמוקה בתלמוד ובפוסקים,  בחכמת ישראל ובדברי ימיו,  וידיעה הגונה בשפות יון ורומי,  שהן נחוצות מאד לידיעת התלמוד וחכמת ישראל,  וכן גם ידיעה בשפת אשכנז,  שהיא כיום כמפתח לחכמת ישראל.    הגומר את למודו עליו להציג דרשה  (דיססערטאציע)  ואז יקבל סמיכות מראשי הסעמינאריום.    משגיחי הסעמינאריום יהיו כלם מבני ישראל והראש עליו יהיה גאון מפורסם בתורה ויראת חטא,  ולא כמו שהיה בבתי ספר הרבנים,  שהמנהלים הנוצרים סייעו לפעמים את התלמידים שעברו על התורה בפרהסיא,  ומעולם לא דרשו מן התלמידים ידיעת שפת עבר,  שעל כן לא נמצא אף אחד מכל תלמידי בתי ספר הרבנים שיוכל לקרוא עברית כתיקונה,  לבד מאלה אשר ידיעתם בשפת עבר קדמה לבואם אל בית הספר.    אם ראשי הסעמינאריום יהיו נוצרים אז אין ספק,  שהעתידים להיות רבנים בישראל לא ידעו לתרגם פסוק כצורתו,  וכ"ש שלא יבינו איזה מלות בתלמוד,  יאכלו טרפות ויחללו שבתות,  כדרך שעשו איזה מתלמידי בתי ספר הרבנים.    מי שיגמור את למודו בהסעמינאריום יוכל להיות רב בכל עדה מישראל על פי בחירת העדה עצמה,  שלא יהיה הרב בעיני העדה כפקיד הבא מאת הממשלה,  שלא הרי רב כהרי פקיד.    ומה שנוגע לרבני העירות הקטנות ומורי הוראות,  די הוא להם שיעמדו על המבחן בידיעת למודי בית הספר המחוזי ובידיעת דיני התורה,  או בתעודת הסעמינאריום,  או הקאנסיסטאריום,  או בתעודת שלשה רבנים מפורסמים.   

סעמינאַריום נחוץ מאד גם בענין הנוגע בחכמת ישראל.    חכמת ישראל ודתו סתומה כל כך לפני הרוסים,  עד שגם היום נמצאים מחברים,  האומרים שבני ישראל צריכים לדם נוצרים בפסח,  שדבר זה מצא ראש ישיבת ירושלים,  רב אשי,  בספר הרמב"ם,  ככתוב במסכת זבחי לב,  שהתלמוד מפקיר נכסי עכו"ם כמדבר ושהוא מצוה להרע לנוצרים בכל דרך שאפשר,  והרבה מן הרוסים מאמינים,  שאין התלמוד מתעסק אלא במה שנוגע לעמים אחרים ודתיהם.    אילו היתה חכמת ישראל מתבררת כהוגן בשפת רוסיא,  כי אז היו כל המשכילים הרוסים יודעים כי כל הדברים הנזכרים והרבה כיוצא בהם אינם אלא שקרים נתעבים.   

במלה אחת:  תוכן השאלות לא נודע עוד.    אם באמת תהיינה ביניהן גם דתיות נכבדות,  או כאלה אשר בפתרונן הנכון תלויה הרחבת זכיות עמנו בארצנו,  ועם זה גם הצלת מאות אלפים נפשות מרעב,  מקור,  ממחלות ומכל הצרות הקשות – התהיה אז טובת העם,  ולא כבוד איזה פוסק,  עם פיפיות שלוחי בני ישראל,  להורם מה שיאמרו ולהבינם מה שידברו?   היהיו גם עתה בין השליחים אנשים אשר יכירם מקומם או בבית המדרש או בבית הבערזע ולא יותר?  היאמרו גם הם,  כי הדת היא היכל התלוי באויר הנכון לנפול מנשיבת רוח קלה ואין שוה כלל לדבר על אדותה,  או שיראו גם הם הריסות הדת בכל שינוי קל בחיי העם?   היאמרו גם הם,  כהסוחר מאדעסא,  שלהם הכל שוה,  אם יהיה כך או כך??  את זה יורנו העתיד,  והוא יגיד לנו,  אם ראוים יהיו השליחים שיזכר שמם לשבח או לגנאי בדברי הימים לבני ישראל ברוסיא.   

"אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו,  ואם תמאנו ומריתם..."  אז יצדק הפתגם  "הנח להם לישראל"  וכו' שהמו"ל  "הקול"  התלונן עליו  (בגליון 36 שנה ראשונה).  

מי יתן ולא יצדק הפתגם הזה!...

P.   S.   אחרי התימי את מאמרי בא בהקול דבר חדש,  שאפשר שיהא מוצע כשאלה פרטית לפני האספה.    את הדבר החדש הזה הודיעו שני רבנים ביד סוכן הקול להזהיר את הקוראים לבל יכשלו באיסור אשת איש.    ואף על פי שמצוה בו יותר מבשלוחו  (קידושין מ"א),  מכל מקום לא אבו שני הרבנים להשפיל את כבודם ולצאת מגדרם שנהגו סלסול בעצמם שלא לכתוב במה"ע  (זולתי הלבנון)  ומלאו את ידי סוכן הקול בעירם,  והוא נעשה מדרס לרבנים והכריז להזהיר את העם מאיסורים וסיים כדרך כל המכריזים:  "ולהשומע ינעם"  (במודעות להקול נו'  9-8).

מעשה שהיה כך היה.

אשה אחת,  שישבה עם בעלה ארבע עשרה שנה,  עזבה חילה והונה לבעלה ותפתהו בערמה שיתן לה גט פטורין,  והוא נפתה לדבריה ויסע עמה לתכלית זו לעיר קטנה ושם גרש אותה אצל הרב היושב שם כדת משה וישראל.    הרבנים המודיעים זאת אומרים,  כי השקו את הבעל לשכרה בשעת נתינת הגט,  והם חושדים את הרב המסדר שלקח שחד מן האשה לסדר לה את הגט,  ומוסיפים שהפטור שיש בידה מזויף הוא,  ועל כן האשה הנ"ל אשל איש גמורה הוא.    כל איש יבין,  שאשה שישבה עם בעלה ארבע עשרה שנה ונרצתה לעזוב חילה והונה לבעלה אך כדי להתגרש ממנו –  בלי ספק סבלה מידו מכאובים רבים,  וזוהי עדות שאין טובה הימנה שאיננו איש הגון.    אך כבר נודע,  שאין להרבנים עסק עם היושר והמשפט,  ואך אל דברי הפוסקים תלויות עיניהם.    אבל נראה נא מה דין הגט הזה.    על פי הדין שכור שלא הגיע לשכרותו של לוט מקחו וממכרו ממכר.    ואם עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו,  אבל אם הגיע לשכרותו של לוט אין במעשיו כלום  (עירובין ס"ה)  וכן הדין פסוק באה"ע סי' קכ"א,  אלא שהוסיף שם,  שאם לא הגיע לשכרותו של לוט הדבר מוטל בספק.    אבל כל הרואה שם באה"ע יודה שאין דבריו אלה אמורים אלא על מה שאמר שלכתחילה יש לסדר גט לשכור,  ועל כן התנה,  שאם הוא שכור יותר מדאי אבל עוד לא הגיע לשכרותו של לוט,  יש ספק בדבר אם לכתחילה כותבין לו גט;  אבל הגט כשר בודאי,  שהרי אם עבר עבירה שיש בה מיתה היו ממיתין אותו,  ואם לא חששו לשפיכת דמים למה יחששו לגלוי עריות?   והנה האשה הזו נתגרשה,  ובחזקת היתר עומדת עד שיודע לך במה נפסל גטה.    ואם כן יגדל הפלא, מאין ידעו הרבנים האוסרים,  שהבעל הגיע לשכרותו של לוט?  האם העמידו אז בוחנים להבחין את ערך שכרותו?  הלא רואים אנו שהוא לכתחילה נסע עמה ממינסק לעיר קטנה כדי לגרשנה  (כדברי המודיע)  ורב העיר הקטנה סדר לו גט,  ואם כן,  בלי ספק,  אפילו אם היה אז שכור,  לא הגיע לשכרותו של לוט,  שבאופן אחר אין ספק שהרב לא היה מסדר לו גט.    המודיע אומר שלא ידע המגרש בין המן לבין מרדכי,  אבל גם מי שאינו יודע בין המן למרדכי עוד לא הגיע לשכרותו של לוט,  שלא ידע להבחין בין בתו לאחרת,  שהרי רבא לא היה אומר שחייב אדם להשתכר בפורים עד שיגיע לשכרותו שללוט,  שיהא פטור מכל המצות והעונשין שבתורה  (ע' מגילה ז': )  ואך רבה הגיע לשכרותו של לוט,  ששחט את רבי זירא  (שם),  ובזה יתישב מה ששאלו איזה מפרשים שם,  מדוע הביא מעשה לסתור,  כי באמת אין המעשה סותר את דברי רבא,  אך מוכיח את ערך השכרות שאדם חייב  להשתכר בפורים,  עד דלא ידע בין ארור המן וכו' אבל לא יותר,  כשכרותו של לוט.  

האמנם הרבנים חושדים את הרב המסדר את הגט שלקח שחד – פה נסתתמו טענותי!  כל קוראי מאמרי יודעים כי קטיגור קשה אני להרבנים בכלל,  אך מעולם לא עלה על לבי לחשבם לאוהבי בצע ולמקבלי שחד,  וביחוד בדברים הנוגעים בדת ישראל,  שהיא חשובה אצלם מכל חיי העולם הזה וחיי העולם הבא יחדו.    ובכל לב הנני מאמין כי הרבנים הנם טהורי לב ואנשי צדק,  רק אני אומר שחסרות להם ידיעות הרבה הנחוצות לכל רב.    והנה באו רבנים וחושדים את אחד מחבריהם שהוא מקבל שחד,  להתיר אשת איש!  אך אם נניח שיש בין הרבנים מקבלי שחד,  מי לידינו יתקע שלא קבלו הרבנים האוסרים שחד מן הבעל?  ואם הם רבנים יותר גדולים מן המסדר את הגט,  מה בכך?  הן כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו,  וכל הפוסל וכו'.    ועוד יותר יפלא לראות את גודל לב האוסרים,  האומרים  "שהאשה אשת איש גמורה היא",  כאילו שהמגרש עשה אש מעשה לוט,  ואין כל ספק בידם שהגיע לשכרותו שללוט!  ומה בכך אם הפטור מזויף?  הן הפטור אינו אלא לעדות על מעשה הגט,  וכיון שמעשה הגט אינו מוכחש,  הפטור אינו אלא למותר.    זה פרי ממשלת הרבנים הבלתי מוגבלה!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] בחוברת אחת ממה"ע יעוורייסקאיא ביבליותיקה הובאה סטאטיסטיק,  המוכחת שאצל החסידים שבאויסטריה מתים ילדים יותר הרבה מאשר אצל שאר תושבי הארץ ההיא מאומות העולם ומבני ישראל שאינם חסידים,  (מחזה כזה היינו רואים גם אצלנו בני ישראל ברוסיא,  אילו היתה אצלנו סטאטיסטיק)  ועל פיה הוכיח בעל המאמר,  כי נשי החסידים הנן האמהות הגרועות בידיעת חנוך הבנים.   אבל הסופר ההוא טעה בזה מאד.   סבת מגפת הילדים איננה בהחסידות,  אך בהעניות הנוראה המקפת אותנו,  וידוע שרוב העניים,  השקועים בצרות ועם זה – גם בדמיונות ואמונות של הבל,  שייכים ע"פ רוב לכת החסידים במקום שהחסידות שלטת,  והעשירים,  שהם על פי רוב קראו דרור לנפשם מדעות ההמון,  אינם שייכים לכת החסידים,  ולפיכך מגפת הילדים מצויה יותר בין החסידים שם,  שהם הם על פי רוב העניים המרודים.

[2]  יעוורייסקאיא ביבליותיקא  ח"ג  צד 106 .

[3]  הרוצה לדעת פרטי הדברים יקרא את מאמרו של מרגלית במה"ע  יעוורייסקאיא ביבליותיקא חוברת שלישית,  מה שכתב בענין זה במאמרו  "לקורות השכלת היהודים ברוסיא"  שעליו נסמכתי במאמרי זה.

[4]  צריך אני להגיד שבכלל בדו הפוסקים חומרות ודקדוקים יתירים בשמות האנשים ונשים,  שאין הדעת סובלתן.  הגט שנכתב בו בטעות איזה שם,  במקום שאי אפשר בו לטעות ולחשוב שהוא שם אחר,  אינו צריך שיפסל.  אם דרך משל יכתוב הסופר  "רעובן"  במקום  "ראובן"  או  "דביד"  במקום  "דוד"  אין מקום לטעות בו,  שהרי אין בעולם שם  "רעובן"  או  "דביד"  ורק במקום שאפשר לטעות,  כגון שכתב  "שואל"  ואי אפשר לדעת אם שם המגרש  "שאול"  או  "שמואל"  או שכתב  "שמפון"  ואפשר שהמגרש שמו  "שמעון"  ואפשר ששמו  "שמשון"  רק אז צריך הגט שיפסל,  ואך באופן כזה,  שאפשר בו איזה טעות,  דקדקו גם באיזה מלות  (גטין צ"ה)   ואף על פי כן פסל הרב דווילקאמיר לעיני גט שנכתב בו השם  "יהודה"  בה'   מפני שהמגרש איש גס ועם הארץ אמר שהוא חותם עצמו  "יהודא"  באלף.  האין זה שחוק?

[5]  כבוד ותהלה לרבנינו,  שאין דרכם להשגיח כלל על מה שהם עושים,  והנם מסדרים חופה וקידושין וגיטין לכל הבא לפניהם,  מבלי לחקור עליו אם יש לו אשה אם לאו,  ואם האשה שהוא נושא אינה אסורה לו איסור ערוה.   אך פה באדעסא (אולי עוד באיזה ערים) קבל הרב פקודה לפני איזה שנים מן הנציב קאצעביה (השמעתם מי דאג לטובת ישראל?) שלא יסדר קידושין לאיש בטרם ידע נאמנה אם פנוי הוא,  משום מעשה שהיה,  אשר לא למותר אחשוב לספר אותה לפני הקוראים.   לפני איזה שנים עשו להם הרבה בני בליעל מסחר כזה:  היו באים לאדעססא והיו נושאים להם נשים,  ואחר החתונה היו נוסעים עמן לקונסטאנטינאָפאָל,  ושם היו מוכרין אותן לבתי הזונות בעל כרחן!  האמללות ההן היו כלואות ולא היו יכולות לדון עם שתקיף מהן,  אך לאחת מהן הצליח לברוח אל הציר הרוסי שם להתאונן לפניו על התועבה הזו וממנו בא הדבר לפני הנציב (ובגלל זה חפץ בית המשפט המחוז באדעססא בשנת 1874 על אשה יהודית אחת,  שהיא עזרה תמיד לתועבות כאלה,  לעבוד בפרך ארבע שנים) והוא נתן הפקודה להרב,  לבלי יסדר קידושין לאיש שאינו ידוע לו.   אבל גם זה היא ללא הועיל,  כי לדאבון לב,  נמצאים פה הרבה בטלנים המסדרים קידושין בסתר לכל הבא בעד שנים שלשה רו"כ.  

            ובכלל אין הרבנים משגיחים על סדרים בעניני הדת,  אינם כותבים יום לידת כל בן ישראל,  לדעת מתי יעשה בר מצוה;  אינם רושמים בפנקס שמות המתים והמגרשים את נשותיהם,  כדי לדעת להתיר את נשותיהם להנשא ואת המגרשים לישא;  אינם רושמים בפנקס את שמות הנושאים נשים,  לדעת לענות לרבני ערים אחרות אם נכון לסדר להם קידושין וכיוצא בזה וכל זה הוא מפני שאין הפוסקים מזהירים על זה.  כבוד ותהלה להם.... .

[6]  לא למותר אחשוב להגיד בזה עוד דבר אחד,  המעיד על נחיצות קאנסיסטאריום.   בשנת 1873 כאשר התנפל המה"ע  "גאלאס"  בבלבולים שונים על בני ישאל,  ויביא מן התלמוד ומספרי הפוסקים דברים שלא היו ולא נבראו,  וגם זכר מככתות וספרים שאינם בעולם,  נקבצו איזה סטודנטים עברים,  ה' מ. וה' נ. ויבואו אל הרב דר' ניימאן בסט. פעטערסבורג ויעוררוהו להביא במשפט את המו"ל ההוא על חללו את כבוד ישראל בדברי שקר.   הרב בא אל שר גדול להגיש משפטו,  אך השר ענה אותו:  בשם מי באת להגיש משפטך?  הלא איש פרטי אתה,   ומי מלא את ידיך לתבוע עלבון האומה כלה?  האם יש לכם קאנסיסטאריום,  שיכולה להיות מליץ לעניני כלל האומה כלה?  הרב הכיר את שגיאתו וילך בפחי נפש.

[7]  חשקה נפשי לדעת,  מה יענו הרבנים בדבר נשואי הנשים שנמכרו בבתי הזונות בקאָנסטאנטינאָפאָל?  האם יאמרו כי קידושי אונאה הם,  או יאמרו שהנשים נרצו גם לתנאי זה וצריכות גט מבעליהן,  שאינן יודעות כלל אותם ואת שמם ואיה מקומם? 

                                                                                                            הכותב.

[8]  ומי יודע אם לא בשביל זה אמרו (בכורות י"ג) מצות חליצה קודמת,  אף על פי שנתנו טעם אחר שם:  מפני שאין מתכוין לשם מצוה,  טעם שאינו מסכים עם ההלכה הפסוקה:  "מצות אינן צריכות כונה"  (ראש השנה כ"ח).

[9]   וגם ממקומו הוא מוכרע,  שאין סברת התוספות נכונה,  שהרי יקשה על התלמוד:  א)  למה הזכיר דוקא יבמה שנפלה לפני מוכה שחין,  ולא אופנים יותר מצוים,  כמו יבמה שנפלה לפני מי שהלך כבר למדינת הים,  וכיוצא בזה?   ב)  למה לא הוכיח שיבמה שנפלה לפני מוכה שחין באמת איננה פטורה מן החליצה,  למען לא יהי מקום לבעל דינו להשיב לו:  אין הכי נמי,  ואדעתא דה כי לא נתקדשה?  אבל ברור שהמקשה נשען בזה על דרשת ר' אליעזר בן עזריה:  יבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה לפניו  (אלא כופין אותו וחולץ.   רש"י)  שנאמר לא תחסום שור בדישו וסמיך ליה  "כי ישבו אחים יחדו"  (יבמות ד')   שמזה נראה שאיננה פטורה מן החליצה;  ואם כסברת התוספות עדיין יש מקום להשיב,  שיבמה מן האירוסין פטורה גם מן החליצה,  ור' אלעזר בן עזריה מדבר אך ביבמה מן הנשואין,  כמו שנאמר "אשת המת" שנתקדשה גם על דעת כן,  שתפול ליבום לפני מוכה שחין.

[10]   בכלל אין מה לדרוש למחוק מן התלמוד,  זולתי במקום שמדבר בישוע הנוצרי,  כי שאר המקומות אינם נוגעים כלל בנוצרים.   אבל כמה הרשו להם הצענזאָרים הבורים למחוק ולקלקל בתלמוד שלא לצורך כלל!  לדוגמא אביא מקום אחד,  והוא בשבועות ו':  (לפני עתה מס' שבועות מפאָרמאט קטן,  דפוס לעבענזאָהן,  ווארשא)  "אמר ליה רב פפא לרבא  הי מיניהו עדיף  (מי חשוב יותר,  מלך פרס או קיסר רומי)  אמר בחורשיה קא אכיל ליה  (האיש הזה מוטמן ביערים כל ימיו שלא שמע בטיבעא של מלכות רומי שהוצרך לשאול זאת.   ורב פפא משום דאקדים רבא שכור מלכא (מלך פרס)  לקיסר הוא דשייליה ורבא מיראה עשה שהיה תחתיו במלכותו,  רש"י)  פוק חזי טיבעא דמאן סגי בעלמא דכתיב וכו'  אמר ר' יוחנן זו מלכות פרס שטיבעה יצא בכל העולם כלו.   והנה לפי הנוסח הזה יוצא באמת,  שמלך פרס חשוב יותר מקיסר רומי,  היפך כונת הדברים.   ובאמת אמר ר' יוחנן זו  רומי שטבעה וכו' ואך הצענזאָרים שלחו ידם בכל מקום להציג את המלים  "עכו"ם"  "פרס"  וכדומה במקום שנזכר שם רומי לגנאי,  אף על פי שכבוד רוסיא לא יחולל בשום אופן על ידי שהתלמוד מחרף את הרומיים,  מהרסי המלוכה העברית.   ה' בערנשטיין יוכל לאמור גם בזה כי לו הכל שוה,  אך במה גרוע התלמוד ממליצות היונים והרומיים הקדמונים,  הנמסרים לנו בדקדוק גדול?