_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עוד ע"ד אספת הרבנים

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

מכתב אל המו"ל

במאמרך "עת לדבר"  נתת לפני הקוראים מבט אחד הרבנים על האספה העתידה להיות בס"ט פ"ב והערותיו על מאמרי "פתח תקוה", ומתוך שיש לי לדון על דברי הרב הנני מבקש אותך לתת מקום לי להצטדק לפני הקוראים והמה ישפוטו.

תוכן דברי הרב הם:  א) כי ועד הרבנים מאספה מיוחדת אין עיקרו אלא לדון באיזה שאלה משאלת הדת אשר נתחבטו בה הרבנים, ואין בהאספה הבאה שום רמז על השתנות מצב האזרחי לבני ישראל וכו' (הקול גליון 30) ונראה ברור כי הממשלה דורשת אספה מרבנים מורי הוראה בישראל.  אילו היו בני ישראל בוחרים אך ברבנים כי אז היו האספות קולעות אל המטרה, אבל הם בוחרים באנשים מפורסמים לחכמים בידיעות חיצוניות, ולא יביטו אם קראו ושנו את התלמוד ונושאי כליו, מפרשיו ופסקיו, אם קראו אותו להלכה למעשה, או כי הגו בו לידיעה, כבכל הספרים וכו', ואך העיר ווילנא בחרה תמיד וגם עתה ברבנים גאונים ומלומדים אבל הבחירה ההיא לא נתקיימה בפעם הזאת ובמקומם "נבחר הד"ר הרכבי, אשר עם כל חכמתו, ישרו ותומתו, אינו רב בישראל, ואיננו יודע להלכה ולמעשה את פסקי הדינים לפרטיהם" (שם גליון 31);  ב) כי מעת אשר יצאה פקודת הממשלה בדבר עבודת הצבא הכלליתיעמלו הרבנים לילה ויום להמציא תקנה לעגונות, ישתדלו להקל בדיני אישות, ואם אי אפשר לתקן שיקדשו אדעתא דרבנן בזמן הזה, ואין גם לדבר מזה, מכל מקום מובטח הוא אשר בהמשך הימים, אם גם אפשר שתעבורנה עוד איזה שנים, ימצאו הרבנים קולא בדיני אישות באופנים אחרים;

ג) כי הסופרים החדשים אינם יודעים מאומה מכל העשוי בעולם העשיה על ידי רבנינו ורק תואנה יחפצו למצוא, והראיה, שהרב ר' יצחק מוולאזין והרב ר' מענדיל מליובאוויטש הציעו לפני המיניסטעריום פראגראממא ישרה מאד בעניני הלמודים שבבתי ספר הרבנים, אך הפראגראממא לא נתקבלה;  ד) כי האספה שהיתה בווילנא לא היתה אלא כהוראת שעה (שם גליון 33), ושאי אפשר היה לקוות כל טובה מאספה אשר בה לקח חלק שונא ישראל (שם גליון 35);  ה) כי אם גם תוסד סימינאריום לא יבוחרו בה רבנים מפורסמים בתורה ויראת חטא להיות משגיחים עליה, ויבוחרו נוצרים או בני ישראל שאינם יודעים ואינם מוקירים את התלמוד, והסימינארים לא תביא כל תועלת לישראל,  ואך לשוא אחפוץ אני ושכמותי לנקר את עיני האנשים ולהגיד כי בית ישראל יוכל להשען אל סימינאַריום כשאת;  ו) כי הפראָגרססיסטים חפצים לתקן תיקונים לכל העם ולנהלו בעצתם, אשר זה רעה חולה בה, אשר רק דרכם ישרה בעיניהם וכו';  ז) כי עזות היא מצדי

אני, אשר גם בשעה שהייתי יהודי כשר לא ידעתי בעניני הוראה כלום,  ומה גם אשר עתה כבר שכחתי תלמודי לא מחמת אונסי כ"א מזדון לבבי, והלכתי בדרך אחרת, בדרך אשר גם רגל רוב הפראָגרעססיסטים עוד לא דקכה בה, – אבא ללמד תורה, ולהטיף מוסר לעדת ישראל אשר לבם שלם עם ד' ועם תורתו ולהורות דרך להרבנים הנבחרים ילכו בה והמעשה אשר יעשון" (שם באותו גליון).

על טענתו הראשונה אין לי אלא להגיד, שה' מרגלית, במאמרו הנדפס במה"ע אדעסקי וועכטניק נומ' 22 20, שנה זו הוכיח כי כל אספה שהיתה יותר מאוחרת בזמן, היה תוכן חקירותיה בדברים יותר לקוחים מחיי עולם המעשה ומעט מענינים דתים, מאשר בהאספה הקודמת לה, ועל כן שער ה' מרגלית, שבאספה הזאת ירבו שאלות החיים על השאלות הדתיות.  האמנם, אין להגיד עוד מראש כי באמת כן יהיה, כאשר אין גם לנבא, שהשאלות תהיינה אך בעניני הדת.  יהיה איך שיהיה, אי אפשר להחליט שהממשלה דורשת אך אספה של רבנים ומורי הוראה, שהרי רואים אנו שלא נתקיימה בחירת הרבנים מווילנא ומי יודע יותר מן הממשלה עצמה מה שהיא דורשת?

ומה שנוגע לבחירת הרבנים המלומדים היודעים את צורך השעה ורוח העם וחשובים בעיני שרים שונים, שלא נתקיימה בחירתם, בסבה שאינה תלויה בבוחריהם, הנה אינני יודע את הרבנים ההם ולא עליהם יסובו דברי; אבל בכלל הנני אומר, כי יודע אני את הרבנים המשכילים, שהם מאחדים את האמונה וההשכלה ממש כמו המשכילים הבלתי מאמינים...  כל מי שקרא את מאמרו של ה' גאָרדאָן "בזכותן של רבנים" (המליץ שנה תשיעית גליון 47) ואת המאמר "ההרגל והבקרת" (השחר שנה שביעית חוברת ו') כבר נוכח לדעת, כי בנוגע למעשה לא הלכו הרבנים המפורסמים אצלנו למשכילים אפילו צעד אחד קדימה מן הרבנים שונאי ההשכלה, והנני אומר בפה מלא כי יותר תקוה נשקפה לנו מבחירת הד"ר הרכבי מאשר מבחירת רבנים משכילים, אף על פי שאינני מובטח בו בהרכבי שהוא יכול להיות מורה הוראה בישראל, ומי יתן והיו כל הנבחרים כמוהו!

וכדי לברר את דברי אלה צריך אני לדבר דברים אחדים על אדות ההוראה, אף על פי שלדברי הרב לא ידעתי בעניני הוראה כלום גם בעת שהייתי יהודי הגון וכבר שכחתי תלמודי בזדון לבבי.  הן אינני יכול ואינני חפץ לכפות הר כגיגית על הקוראים, כדי שיקבלו דעתי; השומע ישמע והחדל יחדל.

גלוי וידוע שיש לבני ישראל שתי תורות: תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שלפי עקרי האמונה קבל אותן משה מן השמים, והן תורת משה והתלמוד.  כלאש מוח בקדקדו לא יאמר, שהלמוד כלו, מן "מאימתי קורין את שמע בערבין" עד המשנה האחרונה בעוקצין "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק" וכו' נתן למשה בסיני כמו שהוא, שהרי רואים אנו בתלמוד כמה גזרות ותקנות שגזרו ותקנו חכמי המשנה והתלמוד, או הלכות שבאו להם מסברא לבד וכיוצא בזה, וביחוד ספורים ומאורעות שקרו להתנאים ולהאמוראים וכו'; ועל כן אי אפשר לומר אלא שהתורה שבעל פה נמצאת בתוך התלמוד, כמו כמה דברים שהם הלכה למשה מסיני, וכיוצא בזה, והיא מפוזרת בין התלמוד במקומות שונים,  אך לא שהתלמוד עצמו בתבניתו שהוא לפנינו, הוא הוא התורה שבעל פה שנתנה למשה בסיני.  האמנם מפורסם אצלנו "שכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נראה למשה בסיני";  אבל הרבה תשובות בדבר:  א) אמרו במקום אחר "דברים שלא נגלו למשה נגלו לר' עקיבא וחביריו" (במדבר רבה פי"ט) ואם כן ישנם הרבה חדושים שלא נראו למשה בסיני;  ב) אם גם נניח שראה משה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, מי יודע אם החדושים ההם מצאו חן בעיניו?  ג) נניח שהחדושים מצאו חן בעיניו, אבל כפי המסופר במדרש (שם) מצאה חן בעיניו גם דעתו של ר' אליעזר שאמר "עגלה בת שנתה ופרה בת שתים" (פרה פ"א מ"א), ואף על פי כן הלכה כדברי חכמים, שאמרו "עגלה בת שתים ופרה בת שלש או בת ארבע" שם).  הנה ברור כי יש בתלמוד הלכות גזרות ותקנות וגם סברות יחידים, שאי אפשר לומר עליהם בשום אופן שנתנו למשה בסיני, ואם כן צריך לברר:  א) במה כחם של חכמי המשנה והתלמוד גדול? ובזה יבורר גם כן:  ב) למה אין לאמורא רשות לחלוק על תנא?  ג) ולמה אין רשות להחכמים שאחר התלמוד לחלוק על האמוראים?  יודע אני שהשאלות האלה יעוררו שחוק על שפתי חובשי בית המדרש;  אך יודע אני גם כן, שלא אחד מהם שאל את עצמו שאלה זו, ואם נשאל אותם אותה יביטו עלינו כעל איש משוגע, יניעו בכתפותיהם, ומענה לא אשמע מפיהם.

אבל שאלה זו באמת אינה צריכה לפנים.                                                                                                                                                                                             

כל עם מתוקן יש לו משפטים שונים ותקנות שונות בדיני ממונות, בעניני מדינה וכיוצא בזה, שאסור לפי החק לעבור עליהם.  המשפטים ההם היו בראשיתם קטני ערך, ונתרבו בהמשך הימים, כפי רבות צרכי החיים, התפתחות חיי החברה והשכלת המדינה.  המשפטים ההם מקבלים תמיד שינוים  קטנים או גדולים, על פי החלטת מחוקקים שונים, הנאספים בזמן ידוע, ונקראת בשם "מתן חק", ואף על פי שמשתנים מכל מקום בעיקרם אין להם אלא מטרה אחת; נימוסי היושר, תקון המדות ותועלת הכלל והפרט, לפי מבט כל "מתן חק" במקומו ובזמנו.  כל זמן שלא נתבטל איזה חק על פי החלטת המחוקקים אין לאיש רשות לעבור עליו, וכל מה שגזר מתן החק הרי הוא קדוש, אף על פי שלפני שנה, בטרם יצא החק ההוא, היה כל אדם עושה ההיפך מדברי החק ההוא.  ממילא מובן שאין יתרון למתן חק אחד על חבירו, בכל זמן אין לנו אלא החק השורר בימים אלה, ואין רשות לכל שופט ודין לומר: אי אפשי בחק פלוני ואינני מודה בו, מפני שיש לי הוכחות ומופתים חותכים לברר שאיננו נכון, כי כל מה שהחליט מתן החק הרי הוא שריר וקים, ואפילו שנה בהחלטתו, כל זמן שלא יבא מתן חק אחר וישנה אותו. 

ממילא מובן שכך הוא צריך להיות, ובאופן אחר אי אפשר שיהיו סדרים במדינה.  בימי הבית השני, בשעה שחדלו בני ישראל לעבוד עבודה זרה וחיו חיים מתוקנים, נתעורר אצלם בהכרח מתן חק, מפני שהחקים והמשפטים הכתובים בתורת משה היו מעטים לצרכי חייהם, ולא הספיקו להם, ואחרים לא הסכימו לתנאי חייהם, כמו "שן תחת שן", משפט היובל וכיוצא בזה.  בכל ימי הבית היו הסנהדרין אנשי מתן החק או המחוקקים, והם נתנו לעמם חוקים ומשפטים שונים אשר יחיו בהם.  תקנו תקנות חדשות הרבה, הוסיפו איכותם, כפי צורך השעה, המירו איזה עונשים, כמו "שן תחת שן, עין תחת עין" משפט בן סורר ומורה, התירו איזה דברים בפרוזבל וכיוצא בזה.  אחר החרבן נתפרדה החבילה ולא היה מתן חק בישראל, עד שבא ר' יהודה הנשיא ובחברת חכמי דורו סדר את המשנה.  אחריו סדרו ר' חייא ור' אושעיא בחברת חכמים הרבה איזה ברייתות, ואז קבלו דעות התנאים שנזכרו במשנה ובברייתות תוקף, ואסור היה לעבור עליהם.  ואין ספק, שאחרי חתימה המשנה לא כרתו עוד עצים לעשות פחמים לעשות ברזל בשבת לצורך מילה במקומו של ר' אליעזר, ולא אכלו בשר עוף בחלב במקומו של ר' יוסי הגלילי (שבת ק"ל).  לפיכך לא היה עוד כח ביד אמורא לחלוק על המשנה או על ברייתא, שנשנית בבית מדרשם של ר' חייא ור' אושעיא (חולין קמ"א) כמו שאין  כח ביד יוריסט לחלוק על איזה חק המדינה.  אחרי ר' אשי נקבצו עוד הפעם חכמי ישראל לחק חקים לעמם וסדרו את התלמוד, ואז היה לנו מתן חק חדש.  ואם אמנם באו בתלמוד דברים הרבה שאינם נוגעים בהלכה, הנה גם בתורת משה מצאנו הרבה ענינים שאינם חקים ומשפטים, אלא קורות דברי הימים, שירים וכיוצא בזה.  אילו היו חיי בני ישראל בזמן רב אשי רחוקים הרבה מחיי ישראל שבימי ר' יהודה הנשיא, אין ספק שהיה מתן החק החדש הזה מחליף הרבה חקים שנקבעו על פי החלטת מתן החק שבזמן סדור המשנה כי להם, בעלי מתן חק, מותר לשנות את החקים כפי ראות עיניהם וכפי צורך השעה; אבל מפני שזמנם לא היה שונה הרבה מזמן מתן החק הקודם לו, ולא דרש מידם שנוים נכבדים, על כן בצדק לא עשו כזאת.  ממילא מובן שבשביל כך לא היה גם כן רשות לרבנן סבוראי והגאונים לחלוק על האמוראים.

אחרי התלמוד לא היה עוד מתן חק בנו, ובכל החקים שנתחדשו אחר כך אין להם תוקף מתן חק, מלבד תקנות רבינו גרשום מאור הגולה, שנעשו באספת חכמי הדור, ועל כן יש להם אותו התוקף שיש לכל חק שנתקיים על פי ראות אנשי מתן החק, ואחת הוא מי שעובר על דברי התלמוד או על תקנת רבינו גרשושם, כי אין הבדל כלל בין מתן חק זה ובין מתן חק זה, ויפתח בדורו כשמואל בדורו.

מלבד תקנות כאלה אין לנו אחרי התלמוד שום מתן חק.  כל יחיד ויחיד הורה הלכה כפי ראות עיניו, והסכמת מתן החק לא באה עוד על דברו.  סבות העדר מתן החק אחרי התלמוד הן,  א) מפני שחכמי ישראל נתפזרו בארצות הרבה וקשה היה להם להתאסף יחדו;  ב) מפני טלטול הגלות וצרות ימי הבינים;  ג) מפני שרוב חכמי ישראל ואולי כלם, הביטו על התלמוד כעל תורה חתומה הקוראת "אל תגע בי";  ד) מפני שבעצמם לא ידעו מיכלת בית דין, וכמו שהוכחתי במאמרי "על דבר התקונים בדת" מזה שגם רבינו גרשום והרשב"א לא גזרו גזרותיהם ותא תקנו תקנותיהם בכח בית דין אלא על ידי חרם.

מזה נוציא ארבעה דברים:  א) שכל דין ודין שבתלמוד, אף על פי שכבר בטל טעמו יש לו עוד תקף של חק, מפני שלא נתחלף עוד על ידי מתן חק חדש;  ב) שיש רשות לחכמים בכל דור ודור להתאסף ולשנות את החלטות מתן החק הקודם לו, כפי צורך השעה, כדרך מתן כל חק*;  ג) שכל ההוראות שלא נזכרו בתלמוד ולא נגזרו במנין חכמים אין להם שום תוקף, מפני שלא באה עליהם הסכמת מתן חק ואינן אלא דעות יחידים;  ד) שיפוי כחו של התלמוד על הבאים אחריו אינו תלוי בגדולת הראשון ובקטנות האחרונים, אלא מפני שזה קבל תוקף מתן חק, ואלה לא קבלו אותו.

עתה אשוב לדברי.

אין אני מובטח בהד"ר הרכבי שהוא יכול להיות מורה הוראה בישראל, ואינני אומר שאם תבא לפניו שאלה בענין תערובות, בדיקת הריאה, חמץ בפסח וכו' וכו' יוכל כרגע להורות הלכה על פי דין.  אבל השאלות שתציע המיניסטעריום, אפילו אם תהיינה דתיות, לא תהיינה בעניני בדיקות  הריאה וכיוצא בזה, והמיניסטעריום לא תתבע מן הנבחרים תשובה באותו רגע שתציע שאלותיה, וזמן קבוע תתן להם להתיעץ מה להשיב, ובמשך הזמן ההוא יוכל גם איש כהד"ר הרכבי למצוא פתרון השאלה בספרי התלמוד והשו"ע על פי דין, לא פחות מאחד הרבנים הגדולים; ואם חלילה תתעלם ממנו דעת  הבית מאיר, אבני מלואים, חת"ם סופר וכו' וכו' אין בכך כלום, כי דעותיהם לא קבלו מעולם תקף מתן חק.  אבל תחת זה יתרון להד"ר הרכבי על הרבנים, לא לבד בשאלות מדיניות, שאין הרבנים מוצאים בהן ידיהם ורגליהם, אלא אפילו בשאלות דתיות.  על כל השאלות הדתיות שיוצעו לפני הרכבי והדומים לו לא יענו את דעתם הפרטית אבל דעת הדת, מה שלא יעשו הרבנים.  אברר את דברי: אם ישאלו מלפני ה' הרכבי אם אפשר לבטל חליצה לגמרי, אז אפילו אם בסתר לבבו הוא מסכים עם דעתי, בענין החליצה בכל, שזכרתי ברמז במאמרי "פתח תקוה" ובמאמרי "תקון מדיני ותקון ספרותי", הנה יסתיר את דעתו זו, מפני שיודע הוא שלא את דעת עצמו שואלים ממנו אבל את דעת הדת, ובלי ספק יענה שביטול החליצה הוא דבר שאי אפשר על פי הדת, והוא כנגד התלמוד, שהוא מתן החק האחרון לנו; אם ישאלו מלפניו אם אפשר לבית דין להפקיע קידושין או לתקן לקדש על תנאי, אז יענה שעל פי התלמוד אפשר לעשות דברים כאלה; אבל אם ישאלו את השאלה האחרונה מלפני הרבנים, אז יענו בלי ספק שזהו "דבר שאי אפשר ואין לדבר בזה" אף על פי שאין זה דעת הדת כלל אלא דעת עצמם ועקשנותם המסגלה להם, מתוך שהם מאמינים על עצמם שהם הם הדת עצמה.  הרב אמר, כי מעת אשר יצאה פקודת הממשלה בדבר עבודת הצבא הכללית יעמלו הרבנים לילה ויום להמציא תקנות לעגונות, אבל מדוע נתעוררו הרבנים לדבר הגדול הזה אך משעה שיצא החק החדש? האם מאז נתרבה מספר אנשי הצבא או נתרבו המלחמות? זה כחמשים שנה מעת שיצא החק לקחת גם מבני ישראל לצבא, וגם במשך הזמן ההוא היו מלחמות, ומדוע לא נתעוררו אז? אם כל עיקר זכירתם בדבר עתה אינו אלא בשביל זה, שעד הזמן ההוא נלקחו לצבא רק בני עניים ואנשי המלאכה, וראשי הקהל לא מסרו את חובשי ביהמ"ד ובני הרבנים ושאר כלי קדש לצבא, ועתה אין עוד יתרון לאחד על רעהו – הנה יתן הדבר הזה כבוד ותהלה להם...  ומה ענין אנשי הצבא לעגונות? הן רוב העגונות שבנו אינן נשי אנשי החיל, אך נשי אנשים חפשים שנדדו למקומות שונים, זה לבקש מחיתו, וזה לברוח מאשתו, שקשרו אותה לו בעל כרחו, ואין חזון מהם.  קול הנשים האמללות האלה נשמע לנו מעל מכה"ה העברים זה יותר מעשרים שנה, ואך בשנת תרל"ד נזכרו הרבנים שצריך להמציא תקנה לאמללות אלה.  מן הזמן ההוא עברו יותר מארבע שנים יעמלו לילה ויום בענין זה, מדברים תמיד בינם לבין עצמם בהלכה \ו ועוד לא עשו כלום, ועודם משתדלים לנקר את עינינו שנאמין שהם עושים לטובת העם, בשעה שעל כל דבר שלא הורגלו בו, אף על פי שהוא מותר באין כל חשש, כהפקעת קידושין או קידושין על תנאי הם עונים לנו את המבטא הנתעב: Non Posumus כמו שענה תמיד האב הקדוש ברומי, ששבק חיים לטובים ממנו, כאילו אי אפשר לכהני הדת שלא יהיה בידם תשובה כללית זו על כל השאלות שאינם חפצים בפתרונן.  ולמה יעברו עוד איזה שנים עד שימציאו הרבנים היתר לעגונות? הבאמת אין להם אפשרות לכתוב איש לרעהו על אדות הענין הגדול הזה ולבא לידי הסכמה במשך שנה אחת?

אם הרב ר' יצחק מוולאזין והרב ר' מענדל מליובאוויטש ידעו לתקן פראָגראממא באופן למוד התלמוד בבתי ספר הרבנים,

 אין זה מעיד עוד שהיו ראוים לעמוד לפני המיניסטעריום, כי מה זו רבותא שידעו רבנים גדולים לערוך פראָגראממא

בלימודי התלמוד? אבל ממה שלא נתקבלה הצעתם נבין כי באמת לא היו ראוים למלא את משלחתם.  אברר דברי.  ה' מרגלית במאמרו בחוברת הראשונה למה"ע יעראווסקאיא בבליותיקא העתיק דברי המיניסטער אוואראוו בהצעתו לפני הקיסר ניקאלאי ע"ד התיסדות בתי ספר לעברים, ואלה דבריו (כפי שהעתיקם ה' צווייפעל בחלק רביעי מספר היקר "שלום על ישראל" צד 55):

"אין מצוע יותר נכון ותחבולה יותר מכוונת לבטול התלמוד מישראל, כי אם על ידי שינהיגו למודי כתבי הקדש וידיעת שפת עבר ודקדוקה בתוך שאר הלמודים כו' שהתלמוד הזה שלהם, לפי שאינו כי אם קבוצת ענינים ישנים מסורים מפה לאזן, מעותים ומעקמים הכתובים המפורשים בתורת משה עקומים ועותים נוראים וכו' ובודים לפעמים דברים שלא היו בו מעולם, ואין להם שום רמז נזכר בתורה הישנה, ולכן על ידי הבקיאות בכתבי קדש וידיעת שפת עבר על פי דקדוקה יאורו עיני התלמידים ויתנו כתף סוררת לכל הבלי התלמוד, יראו כי כל דרשות התלמוד סיגים ופסולת הם שכלו בעשן" וכו'.

הנה נראה שבתי ספר הרבנים היו בעיני המיניסטער אווראוו (הוא הבין שפת עבר) כאמצעים לבטל על ידם את התלמוד ולהבזות אותו בעיני ישראל.

צריך אני להגיד, ששונאי התלמוד, בין שהם מבני ישראל ובין שהם מאומות העולם, יש להם על התלמוד אותו מבט שיש לכל חובשי בית המדרש עליו, כאלה כן אלה מביטים עליו כעל תורה חתומה, שאיננה תולדות זמן ידוע וראות עיני מתן חק ידוע המסכים עם צורך השעה והמקום;  ועל כן האחרונים, כמאמינים בני מאמינים, אומרים שכל מה שנזכר בתלמוד הרי הוא כדבר הנמסר למשה בסיני, והראשונים, שאינם מאמינים בו, אומרים כי "כלו הבל ודרשותיו סיגים ופסולת הכלים בעשן", ולפיכך היה חפץ המיניסטער אוואראוו להשבית את התלמוד לטובת ישראל, לפי דעתו, למען ישארו אך שומרי תורת משה.

אילו היה המיניסטער ההוא מביט על התלמוד כעל פרי מתן חק ידוע, שבא לרגלי סבות זמניות, ככל מתן חק, היה מוצא בו הרבה דברים טובים ויפים, לא היה חושב שכבוד התלמוד ידל על ידי ידיעת הדקדוק, אחרי שיסוד החקים שבו לא נשען על הדרשות, אך על צרך השעה, והדרשות אינן אלא לאסמכתא, ולא היה עולה על לבו בשום אופן להשתדל לבטל את התלמוד, כי אי אפשר לבטל שום מתן חק מעיקרו אלא ללכת בעקבותיו באיזה שנויים שהזמן דורש, ואם נבטל את מתן החק מעיקרו אז היה יסוד ספר החקים הראשון (או התורה שבכתב אצל בני ישראל) כדבר שאין לו טעם וריח.  אילו היו הרבנים הנ"ל מביטים על התלמוד כעל מתן חק, כי אז היו יכולים לברר, שלא לבד שאין התלמוד מזיק לישראל ולהשכלתם, ואם גם לא כל דבריו מתאימים עם מצב הידיעות שבזמן הזה וצרכי החיים ההוים, אינו אלא פרי זמנו, וכבודו, כמתן חק הנשען על רוח הדת וצרכי החיים, במקומו מונח – אלא גם שאי אפשר לתורת משה בלעדו, כלומר: בלי מתן חק, כשם שאי אפשר לכל נימוס בלי מתן חק, ואז אפשר שהיתה המיניסטעריום משנה את דעתה בנוגע לתלמוד; אבל הם לא יכלו לעשות כן, מפני שבעצמם הביטו על התלמוד כעל תורה חתומה, ואיך אפשר היה שתקבל המיניסטעריום שהיתה חפצה אז בביטול התלמוד, את הפראָגראממא שהציעו הם להאדירו?

על דבר האספה שבווילנא אומר הרב שאי אפשר היה לקוות כל טובה אשר לקח בה חלק אויב ישראל.  אבל כבר אמר יוסף לאחיו "ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה".  ומה בכך אם היה פלוני מתכוין* להרע על ידי האספה לישראל? כל דבר שבעיקרו טוב ומועיל הוא יוכל להביא תועלת, אם אך נדע איך להשתמש בו, ולא אחר כונת הלב של איזה יחיד הולכים הדברים בעולם המעשה.

בדבר הסימינאַריום הנה הרב מסכים לדברי, שאם לא יהיו ראשיו ומנהליו גאונים מפורסמים בתורה ויראת חטא, אין חקוות שום תועלת מן הסימינאריום, כמו שאמרתי בפירוש במאמרי "פתח תקוה" "משגיחי הסימינאריום יהיו כולם מבני ישראל והראש עליו יהיה גאון מפורסם בתורה ויראת חטא" ואין כל מקום לדברי הרב, שהעיר על דברי בענין זה.  האמנם הרב חושש, שלא תאבה הממשלה להפקיד את השגחת הסימינארים ביד אחד הרבנים הגדולים; אבל אין זה מוכרע עוד:

א) הממשלה בעצמה חפצה שיהיו יושבי ארצה, ובתוכם גם בני ישראל, בעלי דת;  ב)ה' גאָרדאָן אומר: "בהפתח בי"ס הרבנים בווילנא מנתה הממשלה למורה תלמוד ולמשגיח (אינספעקטור) אחד מגדולי הלומדים שעיני כל ישראל עליו בזמננו, אף על פי שאיננו רב (הוא הרב הנכבד באמת ר' ישראל ליפקין), ויהי בהשמע הדבר ויברח הגדול ההוא בהחבא מווילנא וימאן לקבל את המשרה הזאת על שכמו"  (בינה לתועי רוח, המליץ שנה עשירית, גליון 36).  – ובחפץ "הפראָגרעססיסטים, או גם אלה אשר הלכו הלאה הלאה בדעתם מהקודמים וכו' לנהל את כל העם כי ילך בעצתם" אינני רואה כל רעה חולה.  וכי גרוע כחן של הפראָגרעססיסטים, מכחן של הרבנים? האם אך לרבנים נתנה רשות לחפוץ להיות ראשי המדברים בכל מקום ולנהל את העם כדרך שמצאה חן בעיניהם, דרך שהיתה ראויה ליושבי פרס ובבל לפני אלף שנה, ולא להפראָגרעססיסטים? האם אין הפראָגרעססיסטים יודעים יותר את צרכי עמם, מן הרבנים, שרובא דרובא אין להם שום ידיעה בעולם המעשה, במה עמם מתפרנס, וכמה הוא סובל בין בחייו הפנימים מעניותו ובטלתו הנוראה, ובין בחייו החיצונים והמדיניים, ביחוסו לשאר התושבים?

מה שנוגע לעזותי, אשר אחרי שכבר, לפי דברי הרב, שכחתי את תלמודי בזדון והלכתי בדרך אשר גם רגל רוב הפראָגרעססיסטים לא דרכה בה – באתי ללמד תורה לעדת ישראל ולהורות דרך להרבנים הנבחרים ילכו בה והמעשה אשר יעשון – הנה מובטחני בי שלא אהיה מורה הוראה בישראל ואיני זקוק לשאת בת תלמיד חכם או מוקיר רבנן, ועל כן אין את נפשי לנסוע אל הרב לעמוד לפניו על המבחן בערך ידיעתי בתלמוד, או ללמוד הלכות דרך ארץ מן הרבנים, ומה בכך אם הלכתי בדרך, אשר רגל רוב הפראָגרעססיסטים לא דרכ בה? הן לא באתי במאמרי "פתח תקוה" ללמד תורה שלי לעדת ישראל, לא נתתי לפניהם מאמרים לקוחים ממסכת "עניות" וכיוצא בה או מספרים החיצונים, אבל נתתי לפניהם מאמרים מן התלמוד והפוסקים.  המאמרים ההם ישנם בתלמוד ובפוסקים, לא שניתי בהם מאומה, ואחת היא אם שכחתי את תלמודי ואם הלכתי בדרך רחוקה יותר משאר פראָגרעססיסטים.  אם הייתי בטוח שכל הנבחרים יהיו אך רבנים מחובשי ביהמ"ד, לא הייתי כותב את מאמרי כל עיקר, לא מפני שהייתי נרתע מהדר גאונם, אלא בשביל שיודע אני בהם, שכל "המדבר אליהם הרי הוא כמדבר אל העצים ואל האבנים" (המגיד לשנת תרכ"ח גליון 37) והייתי חס על זמני היקר לי מאד; אבל מתוך שידעתי שיהיו בין הנבחרים גם אנשים מעולם המעשה, אנשים החפצים בטובת עמם החי, ולא אך בכבוד הפוסקים המתים, אנשים שלא יפשפשו במעשי ולא יתבעו ממני דין וחשבון על לכתי הלאה ממחנה רוב הפראָגרעססיסטים, דין וחשבון אשר כחי אתי לתת אותו בכל שעה שאצטרך לידי כך, – ולא ראיתי שישא איש בדבר הגדול הזה שטובת ישראל תלויה בו, בשעה שהאספות הקודמות לא העלו בידן כלו, אמרתי בלבי "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש" והראיתי את שגגות האספות הקודמות, שזהו דבר המותר לכל אדם, כפראגרעססיסט, כאשר איננו פראגרעססיסט, כאשר הוא לפנים מראגרעססיסט.  וממילא רוחא שמעתתא, יראו הנבחרים את שגיאות חבריהם ההולכים לפניהם ושימו על לב, והשומע ישמע והחדל יחדל.

P.S.  אחרי כתבי תשובתי זו על דברי הרב המורה הוראה, בא מהקול (גליון 37, 38) מכתב מאת אחד מרבני הממשלה, אשר בלשון מדברת גדולות ישפוך חמתו על הסופרים המקילים בכבוד האחרונים.  במאמר ההוא יש איזה דברים הערוכים כנגד מאמרי "פתח תקוה", וזה תכנם:

אי אפשר, לפי דעת הרב, שתהיה קאנסיסטאריום לנו מרבנים גאונים אשר יחדשו עלינו את החרמות והקללות שהרגילו בהם בשעה שהיתה ידם תקיפה; כי בכלל לא טוב הוא שתהיה הרבנות הדתית והרבנות הנאורה ביד איש אחד, שהרי אז להיינה ביד רב אחד שתי ממשלות:  ממשלת הרוח וממשלה העולמיית; כי גם היום נחוצים בתי ספר כבתי ספר הרבנים לטובת עמנו ולתפארת אמונתנו.

הדברים האלה, לפי דעתי, אינם נכונים.

פחד הקללות והחרמות אין לו כל יסוד; קאנסיסטאריום שתהיה בעיר הבירה, ואשר כל מעשיה יהיו גלוים לפני הממשלה לא תטיל חרמות ולא תשתמש בקללות.  מלבד זה לא יהיה לה כל צורך בכמו אלה, הקאנסיסטאריום תדע בלי ספק, שאין לה רשות להתערב במעשי האיש בביתו, וכל כחה לא יהיה אלא בעניני נשואין וגטין, להסמיך רבנים ולשנות הוראות יחידים שלא כהלכה על פי קובלנא, וכיוצא בזה, ואין ספק שיהיה להוראת הקאנסיסטאריום תוקף על פי הממשלה בלי חרמות.  מודה אני, שהקאנסיסטאריום אשר תהיה מרבני זמננו לא תגיע עוד לשלמותה, אבל טוב יותר שתהיה מאשר לא תהיה כל עיקר, וכל רב יהיה כאפיפיור בעירו, ועניני נשואין, תקנת עגונות וכיוצא בזה יהיו בלי כל סדרים;  ווסף סוף אי אפשר שלא יהיו באנשי הקאנסיסטארים איזה אנשים יותר נאורים מחבריהם.  ואם יהיה ראשיתה מצער, הנה הזמן המשנה כל דבר לטוב ישנה גם את הקאנסיסטאריום לטובה.

איני יודע איזה ממשלה עולמיית או מדינית יש ביד הרבנים מטעם הממשלה, שבכלל כל מעשיהם אינם אלא לפקח על ספרי הנולדים והנפטרים וכו' ולהטיף דרשות בזמנים מיוחדים, להשביע את המחויבים שבועה וכיוצא בזה? כן אינני יודע מה עשו הרבנים האלה, תלמידי בתי ספר הרבנים, לטובת העם בכלל ולטובת בני עריהם בפרט? הרבנים הדתיים, לפחות, מורים הוראות בעניני איסור והיתר, ומפקחים על שארי צרכים דתיים, דבר שהעם צריך לו; אבל מה עשו תלמידי בתי ספר הרבנים האלה, מיום שישבו על כס רבנותם עד היום, לטובת ישראל ולצרכו? גלוי וידוע שהדרשות שהם מטיפים אין צורך לעם בהן, וספרי חיים ומתים והשבעות אינם דורשים רבנות מיוחדת.  האמנם ה' קולישער, הרב מזיטאמיר, עשה ועושה טובה הרבה לבני עניים הלומדים בבית ספר למלאכה אשר בעירו, ואפשר שישנם עוד שנים שלושה מתלמידי בתי ספר רבנים, המשימים עינם לטובה על עניני עדתם, ועוסקים בצרכי צבור באמונה; אבל כמה הם ברוסיא? או האם מעשים טובים כאלה דורשים איזה ממשלה עולמיית מיד עושיהם?

אינני יודע באיזה ענין נחוצים לנו עתה בתי ספר כבתי ספר הרבנים לטובת ישראל ולתפארת אמונתנו? בתי הספר ההם לא נתנו שום תפארת לאמונתנו, כמו שלא הביאו טובה לישראל בכלל, רק ליחידים שיצאו משם, אלה – אל בתי הספר הגבוהים, ואלה לקחת על ראשם עטרת הרבנות.  האחרונים, כפי שכתבתי, לא עשו מאומה לטובת ישראל, והראשונים היתה הדרך פתוחה לפניהם גם בעזרת הגימנאזיום.  האמנם, אין להכחיש, כי יצאו מבתי ספר הרבנים גם מתי מספר אשר רב כחם גם בחכמת ישראל; אבל אין להכחיש גם כן, שמתי מספר אלה באו לבתי סה"ר ותלמודם בידם, ואין ספק, שאילו היו לומדים בהגימנאזיום, לא היו שוכחים בה את ידיעתם בספרות העברית, כמו שלא שכחו אותה גם בבית ספר הרבנים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* אין לסתור דברי אלה ממאמר המשנה בעדיות פ"א "אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו" וכו' כפי שבררתי כבר במאמרי "ארחות התלמוד".

*  כך במקור.