_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

השערה בתקנות ר' יוחנן בן זכאי

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

המתבונן בתקנותיו של ריב"ז יראה שיש מקום לשער, שעל רוב גזרותיו מרחף רוח מדיני, אבל באור דבר זה צריך להקדמה קטנה.

ידוע, כי רבן בן גמליאל (הראשון) היה הנשיא האחרון בזמן שבית המקדש היה קיים (שבת ט"ו.) ונהרג לפי דעת התלמוד על ידי מלכות רומי (סנהדרין י"א), ואחריו היה לנשיא רבן יוחנן בן זכאי (ר"ה ל"א ע"ב ברש"י ד"ה ביבנה), אבל אין אנו מוצאים בתלמוד טעם ברור להבין על פיו: א) מדוע נהרג רשב"ג?  ב) איזה הדרך עברה הנשיאות ממשפחת הלל הנשיא לרבן יוחנן בן זכאי, שלא היה מבני משפחתם?

שתי השאלות האלה אפשר לתרץ על פי דברי יוסף בן מתתיהו בתולדותיו ועל פי דברי התלמוד בגיטין.  הראשון אומר כי "שמעון בן גמליאל חטר מגזע משפחה רמה ונשאה מאד ממפלגת הפרושים, איש חכם לב ויודע מדע וכל מעשהו בשום שכל ובראות את הנולד, ובחכמת לבבו ובתבונות כפיו חזק כל בדק ויבן נהרסות בעיר הקדושה", היה עוין את יוסף בן מתתיהו כל ימי המבוכה, ועל פי שאלת ידיד נעוריו יוחנן בן לוי הפריץ התאמץ להסיר את יוסף מפקודתו, יען כי היה נחשד בעיניו, כי ידו עם הרומאים (תולדות יוסף צד 35) ואחרי אשר יוסף בעצמו ספר כי הוא בעצמו עשה אחרי כן עם טיטוס מצור על ירושלים, וילחם עם בני עמו (צד 74), נקל להבין כי יוסף היה באמת נאמן להרומאים[1] (כאשר הוכיחו כל זה כבר חכמים רבים וביחוד הד"ר גראטץ) ור' שמעון בן גמליאל, בחפצו בטובת עמו ולא בטובת הרומאים השתדל בצדק להסירהו מפקודתו.  הנה נראה, כי רבן שמעון בן גמליאל היה אחד מראשי המורדים כנגד הרומאים, ועל כן הרגוהו הרומאים אחרי כן, כאשר עלתה בידם לנצח את היהודים.

בתלמוד מסופר, כי דעת החכמים לא נחה ממעשי המורדים (בריוני);  וכי רבן יוחנן בן זכאי התמלט אל אספסיאנוס ובשביל זה מצא חן בעיניו של האחרון, וכפי הנראה היו דברים בין אספסיאנוס ובין רבן יוחנן בן זכאי גם על אדות רבן שמעון בן גמליאל, עד שמצא ריב"ז לנחוץ לבקש רחמים מלפניו, שלא יעשה כלה לשושילתא דרבן גמליאל (גיטין נ"ו), ועל כן הפקידה אותו מלכות רומי לנשיא תחת רבן שמעון בן גמליאל, שהיה מתנגד לה, ואפשר שגם בזה היתה יד יוסף בן מתתיהו, להנקם מרבן שמעון בן גמליאל איש חרמו ולהסב את הנשיאות לרבן יוחנן בן זכאי, אשר נכנע תחת עול מלכות הרומאים.

והנה אין ספק, שאחרי החורבן לא נתיאשו היהודים תיכף מחירותם וקוו עוד להשיב בקרוב את הממלכה אליהם כבתחילה: ר' ישמעאל בן אלישע קרא והטה וכתב על פנקסו: "לכשיבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה" (שבת י"ב, לדברי ר' נתן) ור' עקיבא עם בני ביתר נלחמו עם הרומאים בעד חירותם עד רדתם של עצמם, כנודע.  על כן השתדל רבן יוחנן בן זכאי לעשות איזה שינויים בחיי בני ישראל, למען ירגילו את עצמם להביט על חירותם לפחות בזמן ההוה, כמו על דבר האבד, אם מפני שהיה ירא, שמא על ידי מרידה שנית תאבד גם יבנה וחכמיה, או מפני סבה אחרת.

ואלו הן תקנותיו:

בראשונה היו מחללין את השבתות על כל החדשים (מדין תורה, עי' רש"י ותוס' שם) וכפי הנראה היה עם לבבם שלא ישתנה הדבר הזה גם אחרי הבית, בתקותם שמהרה יבנה בית המקדש, אמר להם ר' יוחנן בן זכאי: וכי יש קרבן? התקינו שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי (ראש השנה כ"א ע"ב).

יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת היו תוקעין, אבל לא במדינה, משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין (שם כ"ט וע"ש באיזה אופן נצח את בני בתירה בענין זה).  ובזה לקח את היתרון שהיה מיוחד למקדש ויתנהו לבית דין, לומר שהבית דין חשוב כבית המקדש.

בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובגבולין יום אחד, משחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש (שם ל') וידוע שאין עושין זכר אלא לדבר שנתיאשו הימנו.

בראשונה היו מקבלין עדות החדש (בראש השנה) כל היום וכו' ונתקלקלו הלוים בשיר, התקינו שלא יהיו מקבלין אלא עד המנחה וכו' משחרב בית המקדש (ולא היה עוד קרבן ושיר) התקין ריב"ז שיהיו מקבלין עדות החדש כל היום (שם ל':) התקנה הזו דומה לתקנתו הראשונה, שלא יהיו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי.

גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקנו.  אמר ר"ש בן אלעזר כבר נמנה עליה ר' יוחנן בן זכאי ובטלה מפני התקלה (שם ל"א).  הנה נראה שהם קוו לבנין בית המקדש בזמן קרוב ור' יוחנן בן זכאי בטל דין זה, התלוי בתקוה זו.

כרם רבעי היה עולה לירושלים מהלך יום לכל צד, וממילא מובן, שהתאספות העם ירושלים עם זכר מעשיהם בירושלים בימי מחמדיהם היה יכול לעורר בם רוח מרידה, ובא ריב"ז ובטל דבר זה (שם ל"א).

מכלל תקנותיו של ריב"ז שנעשו ברוח מדיני זה יוצאות שלש תקנות: שיהא יום הנף כלו אסור (שם ל'), שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד (שם ל"א), שאין כהנים רשאין לעלות לדוכן בסנדליהם (שם).  התקנה הראשונה, לפי הטעם הראשון המבואר בגמרא שם, סותרת ברוחה לאותו הרוח המדיני, המרחף על יתר תקנותיו של ריב"ז; אבל לפי הטעם השני, שאינו רחוק כהראשון, הורה ר' יוחנן בן זכאי בזה אך דין תורה לדעתו, והתקנה השלישית אפשר שיש לה איזה יחס עם שאר תקנותיו, והיא לעשות זכר למקדש, אחרי שבזמן הזה נשארה לכהנים אך עבודה אחת, והיא ברכת כהנים, ועל כן אסר בה נעילת הסנדל, שהיתה אסורה במקדש.  אבל בסוטה (מ') נתנו בזה טעם אחר.

ואפשר שהתמלטותו לאויבי עמו וקבלתו את הנשיאות ממשפחת הלל רבו היו הסבה לבכיתו קודם מותו (ברכות כ"ח:) מה שלא מצינו בשום תנא זולתו, כי פחד הדין לפני המות יש לו מקום אך בלב בעלי המוסר האחרונים, שאי אפשר להם בשום אופן לצאת ידי חובתם, לפי דעת עצמם, אבל לא בלב התנאים, שלא דרשו מן האדם מה שלא יוכל לקיים, ונאה קיימו מה  שדרשו.  ואפשר עוד שעל כן ברך את תלמידיו לפני מותו אז: שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   אחד המשכילים בהתלהבותו המשיל את האיש הזה לירמיהו הנביא, אשר באמת הצר לו בצרות עמו, ועוד לא הסתפק בזה ויתן להאיש ההוא עוד יתרון על הנביא, כי היה גם משוח מלחמה.  אבל רואה אני שיש להוסיף על דברי המשכיל ההוא:  ירמיה הנביא, אחרי אשר פתח מן האזיקים, לא הלך לבבל לראות בטוב בארץ אויב, אך שב לארץ יהודה השוממה, לשבת שם עם דלת העם מאחיו (ירמיה מ'), והכהן המשוח ישב ברומי בהיכלי שן ויתענג על רוב טוב בעיר אשר בה נמכרו אחיו לעבדים אף היו טרף לפריצי חיות על במות בתי המשחק (שם בתולדותיו 75).  הנביא היה שונא גמור לבבל ונבואתו עליה (ירמיה ג', נ"א) מלאה רוח נקמה באופן מאד נעלה; כל עצמותיו תשמחנה לראות במפלתם של אויבי עמו, עד כי נוכל לאמר, כי בנבואתו ההיא נראה, כי מצא נוחם לנפשו האומללה והשבעה רוגז ומכאובים על כל החזיונות הקשים אשר חזה לעמו בכאב לבו;  והכהן המשוח פזר דברי חנף להעריצים ואספאסיאנוס, וישמח מאד באהבתם, וכמעט שהוא הראשון שנתקיים בו מאמר חז"ל הנאמן, לדאבון לב, בכל דור חשך: כל המיצר לישראל וכו'.