_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לתולדות התפתחות הדעות והמנהגים בישראל בימי קדם*

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

בִּינוּ  שְׁנוֹת דּׁר וָדּׁר

(דברים ל"ב ז').

רגילים הם המון בני ישראל לחשוב, כי עד זמן מתן תורה בהר סיני על ידי משה לא היו בישראל שום מצות ומנהגים (מלבד שבע מצות בני נח, מילה, פסח שנצטוו עליו במצרים, שבת וכבוד אב שנצטוו עליהם, לפי דברי חז"ל [סנהדרין י"ז:], במרה), וכי רק בסיני נתנה להם בפעם אחת תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, תורה שלמה בכל הענינים (מלבד תקנות מאוחרות הנודעות על שם מתקניהן), כמעט כפי שהיא כלולה אצלנו בארבעת חלקי השלחן-ערוך.  לעמת זה היו בנו מזמן הצדוקים עד עתה אנשים אשר החליטו כי מציאת תורה שבעל-פה היא דבר בדוי מלב, ורק התורה הכתובה נתנה בפעם אחת למשה בסיני וכמי שנתנה כן נשארה חתוכה או חתומה לדורות.  אבל כל היודע כי כמו שאין דבר מוכן יורד מן השמים כך אין שלמות גמורה ומתוקנת בהיסטוריא, רק הכל הולך ומתפתח, הולך ומשתלם לאט לאט, מזמן לזמן, –­ לא יוכל בשום אופן לחשוב לא כדברי הראשונים ולא כדברי האחרונים.

הדברים האלה, הגלוים לחוקרי דברי-הימים וכתבי-הקדש ומבוארים בספרים רבים העוסקים במקצועות אלה, נעלמים הם ממרבית בני עמנו, ועל כן רואה אני לא למותר לברר מעט את מהלך ההתפתחות הנימוסית בעמנו בזמן היותר קדום.  המקצוע הזה דורש ספר שלם, כמו שבאמת כבר נכתבו בענינים אלה ספרים רבים, אבל מתוך שאין מטרתי אלא לתת בזה סקירה כוללת לפני הקוראים, צריך אני להסתפק רק בראשי פרקים, כי שאפשר במאמר קצר.  לרגל מלאכתי זו, עלי לדבר על שני זמנים, הזמן האחד הוא עד התגלות הנבואה בישראל על יד משה והזמן השני ­­­­– עד חתימת הנבואה.

--------------------

 

א.

עד יציאת מצרים

כל עם בטרם היותו לגוי מצוין בממלכתו, בשפתו ובנימוסיו, אינו אלא קבוץ משפחות שלמות, שאין מלכות של אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא.  במצב כזה היו כמעט כל העמים החיים אתנו ושכבר מתו, בטרם הגיעו למדרגת לאום.  להמשפחות האלה היו חקים ומנהגים שונים.  בין שהיו מיוחדים למשפחה ידועה, בין שהיו כוללים למשפחות שונות שישבו בארץ מיוחדת.  חיי המשפחות האלה וחקותיהם  נקראים בשם "נימוסי משפחה" (родовой быть). 

אין צורך לומר, שבני המשפחות ההן, שהיו במצב הילדות של האנושית, רחוקים היו מכל השכלה ומכל ציוויליזציא שבעולם, ועל כן לא היו להם ספרים ואף לא ידיעת הכתיבה.  נמצא שכל חקיהם היו אצלם בעל-פה ובמסורה, ואך אחרי בואם לכלל ישוב-עולם והשכלה החלו לכתוב את משפטיהם על ספר, כמו י"ב הלוחות להרומיים וכיוצא בהם.  אומרים, שבארץ סינים גם עתה נהוג, שאין שום נימוס מובא בספר החקים בכתב, עד אחר זמן ידוע, אחרי שיצא מפי המושל ונתקבל בין העם להלכה למעשה.  לפיכך ברור הוא באין כל ספק, כי תורה שבעל-פה קדמה תמיד לתורה שבכתב אצל כל העמים.

בהיות נמוסי המשפחה שזכרתי מיוסדים (כי שהוכיח החוקר הצרפתי פיסטולדע-קולנזש בספרו "העדה העתיקה") על האמונה, שהאבות שמתו הם אלים ומגינים לזרעם אחריהם ועל הקשר העצום שבין בני המשפחה בכללה, לפיכך צריך לחשוב, שבני ישראל המונים את זמן מציאותם לא קודם מאברהם, לא היו להם "נימוסי משפחה" באותו מובן שהיו אצל שאר עמים.  אם גם נאמר שתרח אבי אברהם היה מן המשועבדים לנימוסי המשפחה שלו, הנה אברהם, שעזב את ארצו ומולדתו ובית אביו עם גלוליהם, לא יכול להשאר נאנן לנימוסי משפחתו שעזב לצמיתות והמיוסדים על עבודת אלהים אחרים; ובני ישראל מאמיני אל אחד, לא היו יכולים להאמין באלהות אבותיהם המתים.  עוד בטרם היות ישראל לעם, בהיותו אך שבעים נפש יוצאי ירך יעקב, באו למצרים, ארץ שהיתה כבר לממלכה מתוקנת מזמן רב מאד, ונימוסי המשפחה כבר נדחו שם מפני נימוסי המדינה, כמו שהוא אצל כל המשפחות בהיותן לעמים.  אם כן, לא יכלו נימוסי המשפחה להקלט היטב אצל בני ישראל גם בזמן ילדותם, בשבתם בארץ מצרים.  אף על פי כן רואים אנו בהרבה מקומות בתורה, שהיו לבני ישראל חקים ואמונות, מלבד מצות מילה וכיוצא בזה שנצטוו עליהן בצווי מיוחד, גם לפני יציאת מצרים ומתן תורה, באופן שגם אצל בני ישראל קדמה תורה שבעל-פה לתורה שבכתב.

שימת עין קלה על התורה וספוריה דיה היא לראות את החקים והאמונות שמצאו מקום אצל האבות ובני ישראל עד זמן יציאת מצרים.  אברהם יצחק ויעקב בנו מזבחות והקריבו זבחים *, כמו שעשה כבר לפניהם נח[1], והקדישו חלק המעשר לה' ולכהניו[2].  הבכור נחשב לגדול הבית, כמו אצל כל המשפחות הקדמוניות, והבכורה עצמה נחשבה לכבוד[3].  אופן כריתת הברית והשבועה היה בתמונה ידועה, לקיום הברית כרתו גזרים ועברו ביניהם[4] (שעל כן נקרא הענין כריתת ברית), ולשבועה, כפי הנראה, העמידו שבעה בעלי חיים[5] (שאולי על כך נקראה ההתחייבות בשם שבועה והמתחייב בתואר נפעל "נשבע") וכן היה אופן מיוחד גם להשבעה, היינו הטלת חוב על אחד מן הצדדים, על ידי שימת היד תחת הירך[6].  אבי הבית היה שליט להמית את בני המשפחה; כן חרץ יהודה את משפט תמר לשרפה[7], וכן אמר ראובן ליעקב: "את שני בני תמית"[8], ונראה מזה, שדברי יעקב ללבן: "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה"[9] לא היו קללה בעלמא כדרך העולם, אלא חריצת משפט ומעשה (ואולי גם על כן אמר עשו: "יקרבו ימי אבל אבי", ואני הבכור אהיה תחתיו גדול הבית והשליט על המשפחה, "ואהרגה את יעקב אחי"[10].

בני הפלגשים נחשבו כבנים גמורים, לפחות מימי יעקב ואילך, ואולי גם אברהם לא היה משלח את בני הפלגשים מעל יצחק בנו[11] אלמלא שנאמר לו: "כי ביצחק יקרא לך זרע"[12], ושעל כן נחשב גם עמלק בן הפלגש בין האלופים[13], ולהודיע את הדבר הזה לא נמנעה התורה לספר כי תמנע היתה פלגש לאליפז, ספור מיותר בהשקפה ראשונה, אשר ליצני הדור עוד בזמן התלמוד מצאו מקום להתגדר בו[14].  כן ראינו אצלם מנהג הנדרים בעת צרה[15] ולקרוא שמות הילדים על שם איזה מאורע, אם גם בלתי חשוב, בהשמות "יצחק" על שם "צחוק עשה לי אלהים"[16], "יעקב" מפני שידו אחזה בעקב עשו[17] והרבה כיוצא בזה.  ביחוד ראוי להתבונן על שני דברים שנשארו אצלנו, מלבד מצות מילה, מזמן שקודם מתן תורה, והם איסור גיד הנשה ומצות היבום.  הראשון נתקבל לזכרון המאורע שהיה ליעקב עם האיש שנאבק עמו[18], ולא מצאנו בו שנאסר על פי צווי מיוחד בזה שוה הוא לזכרונות שנעשו בזמן מאוחר לשאר מאורעות.  השני, כידוע למעיינים, יסודו בעבודת נימוסי המשפחה.  כבר זכרתי, כי באותם הימים היו האבות המתים נחשבים לאלים לבניהם אחריהם, שהיו מקריבים להם קרבנות ומסיכים להם נסכים, והאבות האלה היו נקראים אצל עמי "האריים" הקדמונים בשם Manes ואצל הרומיים בשם lares penates et וכשם שהיו הבנים, לפי אמונתם, צריכים לאבותיהם המתים שיגינו עליהם מכל צרה, כך היו האבות המתים עצמם צריכים לבניהם שיביאו להם קרבנות לאכילה ושיעבדו אותם כאלים.  מי שמת בלא בנים היה כאל שאין לו עובדים וכמלך בלא עם; עוד יותר: מתים חשוכי בנים היו רעבים תמיד ובטנם היתה חסרה, כי לא היו להם לא קרבנות לאכילה ולא נסכים לשתיה.  מתים כאלה, שלא הביאו להם "זבחי מתים"[19] היו מוכרחים לעזוב את קבריהם ולשוטט בעולם בלי מנוחה בין "נשמתין דאזלין ערטילאין".  לפיכך כל מי שהיתה אשתו עקרה היה צריך לגרש אותה, ואם היה הוא עקר – היה צריך לתת את אשתו לשארו הקרוב לו "להקים לו זרע", והבן הנולד היה נחשב לבן העקר והאריך שלשלת משפחתו.  מי שלא הספיק לעשות כן בחייו היתה אלמנתו צריכה להתיבם אחרי מותו, ובני היבם היו נחשבים לבני המת, להביא לו קרבנות ונסכים ולחסות בצל כנפי הגנתו עליהם[20].

אברהם שהאמין באל אחד בשום אופן לא היה יכול לעבוד את אבותיו המתים; הוא, שכפי הנראה לא האמין שהחיים נמשכים גם בקבר (שאלמלי כן לא היה לו מקום לשאול: "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי[21] שהרי ההבטחה "שכרך הרבה מאד"[22] היתה יכולה להתפרש בשכר שאחרי גבול החיים על הארץ); הוא, אשר בחשבו שהוא הולך ערירי לא עלתה על לבו כי לוט בן אחיו יקים לו זרע, ואמר כי בן ביתו יירש אותו[23] – זה האיש אברהם לא היה צריך שיעבדוהו בניו, כמו שבאמת לא עבדוהו לא יצחק ולא ישמעאל בניו, וכמו שגם יוצאי ירכם של האחרונים לא עבדו גם אותם אחרי מותם.  לפיכך לא היה להיבום מקום במשפחת אברהם.  בראשונה נמצא את היבום אצל יהודה.  הוא, אשר באיזה זמן ירד מאת אחיו[24], עזב אותם ונבדל מהם ויט עד איש עדלמי ולקח לו בת איש כנעני[25], גם ישב עם הכנענים איזה זמן, קבל את מנהגי הכנענים, אשר בלי ספק גם ביניהם, כמו בין כל בעלי "נימוסי משפחה" היה היבום לחק.  מני אז נתקבל, כפי הנראה, היבום אצל בני יהודה, כמו שאנו רואים אותו אצל בעז ורות, גם ביחס לקרובים שאינם אחים, ואך בתורה בא היבום בפנים אחרים ומטעם אחר, רצוני לומר: לא להקים זרע להאח המת (כדברי יהודה לאונן), אך לבנות את בית המת ולהקים את שמו בישראל[26], ועל כן לא נחשבו אצלנו בשום מקום פרץ וזרח לבני ער ואונן, אך לבני יהודה, כמו שהיא באמת, ורק בכל מקום שהם נזכרים בתורה בפקודי העם נזכרו גם ער ואונן לפניהם, להקים שמם בישראל, היינו להזכיר כי היו בישראל אנשים כאלה.

וכמו שאנו רואים שהיו בישראל מנהגים קדומים שנשארו גם אחרי כן, אם כמו שהם ואם בשנוים, כן רואים אנו מנהג מזמן שקודם מתן תורה שנשתנה לגמרי אחרי כן.  יעקב נתן את בכורת ראובן ליוסף[27], שמזה נראה שהיה בזמנם רשות ביד האב לבכר את בנו מאשה אחת על פני בנו הבכור מאשה אחרת (דבר שלא יפלא כלל בראותנו שהיה ביד האב רשות גם להמית את בניו), אבל התורה אסרה אחרי כן לעשות כן[28].  העברת הבכורה  מראובן ליוסף לא היתה העברת שם ותואר בעלמא, כי מדברי המקרא נראה שגם אז היה הבכור מקבל פי שנים, שהרי על ידי שהיה יוסף לבכור קבל פי שנים ואפרים ומנשה נעשו לשני שבטים[29].  גם דברי המקרא: "כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים"[30], בעוד שלא נזכר בתורה תחלה שהבכור בכלל מקבל פי שנים – יורו שנחלת פי שנים אינה חקה חדשה, ועיקר החק במקום הזה הוא שלא להעביר את הבכורה מבן לבן, אך לקיים את המנהג הישן של פי שנים להבכור הנולד ראשון אפילו מאשה שנואה, אשר לו משפט הבכורה.

אין ספק כי עוד הרבה חקים ומנהגים נולדו בישראל לפני מתן תורה, אבל מתוך שאין לנו שום מקור המראה לנו איזה פנים בבירור בענין זה, אי אפשר לדבר בזה רק בהשערה בעלמא.  אף על פי כן סגנון הכתובים באיזו מצוות מורה למדי: שהתורה באיזה ענינים שנתה חק קדום או הוסיפה בו פרט חדש.  נראה, שהיה זמן, שמי שנתחייב מיתה ונתמלט אל המזבח היה ניצול, כמו שראינו שיואב חשב להנצל ע"י קרנות המזבח[31], וכמו שהיה באמת גם בזמן מאוחר אצל היונים. להוציא את המנהג הזה אמרה תורה: "מעם מזבחי תקחנו למות"[32].  כן, ממה שאמרה תורה: "ולא תקחו כפר לנפש רוצח"[33] נראה כי בזמן מן הזמנים הצילו הרוצחים את נפשם על ידי כופר, אבל התורה בטלה מנהג זה והשאירה אותו רק במקרה אם המית שור איש את האדם, כמו שנאמר: "אם כפר יושת עליו"[34].  מן המקראות, "כי תקנה עבד עברי"[35] "וכי ימכור איש את בתו לאמה"[36] רואים אנו שכבר נהגו לקנות עבדים עברים, למכור את בנותיהם לאמהות, ולא באו הדינים האלה בתורה אלא בשביל חדושם: עבד עברי – מפני ההוספה "ובשביעית יצא חנם" ובשביל המרצע, ואמה עבריה – בשביל "שלש אלה" שהוא חייב לעשות כדי לקרוא דרור לה.  מן הדברים "שארה כסותה ועונתה לא יגרע"[37] "כסף ישקול כמוהר הבתולות"[38], רואים אנו חיוב שאר כסות ועונה לאשה ומוהר לבתולות היה מנהג קדום, והכתוב מזהיר, כי גם במקרים ההם שהוא מדבר בם חיוב המנהגים האלה במקומו עומד.  סגנון דיני הגירושים[39] ודין התלוי[40] וכיוצא בזה יורה שכבר נהגו בגירושין ובתלית פושעים, ולא נשנו אלא בשביל דבר שנתחדש בהם: הגירושין (וכמו שהעירו כבר המבקרים) לאסור הגרושה, לבעלה הראשון משנשאת לאחר, והתליה – לאסור את ההלנה.

כן אנו רואים אצלם קודם מתן תורה גם דברי אמונות.  שרה ורחל האמינו כי בתתן את שפחותיהן לאישיהן תבנינה על ידיהן ללדת בנים[41], וכן כפי הנראה, האמינה גם לאה[42].  כן האמינו גם בחלומות[43].  בזמן מאוחר מזה רואים אנו אמונה בקרב העם, שהמספר מביא נגף, עד שהוצרך הכתוב למצוא עצה כנגד האמונה הזו ולהביא את הפקודים במספר ע"י חצאי שקלים, שאז "לא יהיה בהם נגף בפקד אותם".[44]

כל אלה, כמובן ממילא, אינם אלא דוגמאות להרבה ענינים, שאנו יכולים ללמוד אותם כסתום מן המפורש, שהיו בעם קודם מתן תורה.

מזה נראה, כי ההתפתחות הדתית החלה בעם ישראל לפני מתן תורה.  וממילא מובן כי ההתפתחות הזו הלכה לה בדרכה גם בתקופת הנבואה, וכאשר יתבאר בפרק הבא.

--------------------

 

ב.

בזמן התורה והנביאים.

הואיל ואי אפשר לעם בינות לעמוד על עמדו תמיד, על כן הוא משנה במהלך התפתחותו את דעותיו, מנהגיו ומשפטיו, אם בלכתו לפנים או לאחור.  גם בני ישראל, שנהיו לעם בינות על ידי חקים ומשפטים צדיקים, לא יכלו להשאר על עמדתם ומוכרחים היו לשנות מזמן לזמן את דעותיהם, מנהגיהם ומשפטיהם.  על הדברים האלה כבר דברתי באחת ממאמרי בשפת רוסיא[45], ולרגל מלאכתי עתה במאמרי זה הנני רואה לנכון להכפיל הדברים פה בתוספות איזה באור.

נתבונן בראשונה על שנוי הדעות.

עניני הקרבנות היו חשובים מאד בזמן תורת משה, כידוע לכל קורא בתורה.  כבר זכרתי, כי הקרבנות בכלל קדמו למתן תורה.  וכפי הנראה עוד אז נתחלקו הקרבנות למינים שונים: קרבן עולה – מן הבקר, מן הצאן או מן העוף[46], קרבן מנחה[47], קרבן מנחה מאפה תנור[48], מנחה על מחבת[49], מנחה מרחשת[50], מנחת בכורים[51] וזבח שלמים מן הבקר או מן הצאן[52] כי בכל הענינים האלה אמרה תורה: אם יקריב איש קרבן כזה או יעשה אותו באופן זה וזה, שמזה נראה ברור שכבר הורגלו להביא מיני קרבנות כאלה "לרצונם", והתורה הוסיפה רק אופן המעשה לכל אחד מהם, על הקרבנות הקדומים האלה הוסיפה התורה עוד קרבנות חובה ליחידים[53] ולצבור[54], ולכל אחד מהם פרטים ודקדוקים שונים רבים מאד.  רבוי הפרטים והדקדוקים ההם מורה ברור, עד כמה היה דבר הקרבנות חשוב בעיני העם.  רוח עמנו מצטיין בדייקנות יתירה בעיני הדת, ומימות התלמוד ועד עתה רואים אנו קפידא גדולה בענינים קלים: "הלכך נימרינהו לתרווייהו", "התהדרות" במצוות, דקדוקים, חומרות וחששים עד לאין שיעור, ואם כל הדקדוקים הצטמצמו אז במעשה הקרבנות אות הוא שהם היו אצל העם בזמן ההוא עיקרה של הדת.  שמואל הנביא הורה אחרי כן: "החפץ לה' בעולות וזבחים כשמוע בקול ה'? הנה שמוע מזבח טוב"[55].  נראה, כי אמנם יש חפץ לה' בעולות וזבחים, אך יש עוד דבר יותר נכבד מהם, לשמוע בקול ה'.  בימים האחרונים, כאשר התחשטה יותר ידיעת התורה והזדכבו המושגים, הבינו טובי העם כי הקרבנות של נדבה לא לבד שאינם עיקר בדת, אך גם לא טפל בדת, כי אם מנהג בעלמא.  מיכה אומר: "הירצה ד' באלפי אילים?"[56] ישעיה אומר: "למה לי רוב זבחיכם? וגו' ודם פרים וגו' לא חפצתי"[57]; ירמיהו קורא: "כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על דברי עולה וזבח"[58]; והמשורר אסף מוכיח להחסידים: "הכורתים ברית ד' עלי זבח", כלומר החושבים כי כל "עיקר ברית ד' הוא הזבח – ואומר: לא על זבחיך אוכיחך ו(לא) עולותיך לנגדי תמיד[59] לדרוש אותן ממך.  לא שיצאו הנביאים ההם במחאה כנגד הקרבנות בכלל, בין שהם קרבנות חובה או קרבנות נדבה, כדברי איזה מבקרים, אך הם בררו להעם, כי העולות והזבחים (ועל כן לא נמצא בדברי הנביאים דבר כנגד החטאות והאשמות כיוצא בהם), היינו קרבנות נדבה שנזכרו בפרשת ויקרא, לא בא עליהם מעולם שום צווי, ומפני שכבר נהגו מקודם מתן תורה והיו נהוגים בעם עוד בעת ההיא, הוסיפה התורה רק את הפרטים והדקדוקים – ובזה דרשו לפני העם, שאין שום צורך בהם ואינם אפילו טפל בדת.  פרטי הקרבנות ודקדוקיהם, הם כמו מצות שלוח הקן ומילה לגר החפץ לעשות פסח.  המוצא קן צפור וחפץ לקחתו חייב לשלח את האם[60], הגר החפץ לעשות פסח צריך למול את זכריו[61], אבל אין איש חייב למצוא קן צפור, או לקחתו אם מוצא אותו, ואין גר תושב חייב בקרבן פסח, כל הרוצה להביא קרבן צריך לעשות באופן ידוע, אבל אין שום חיוב, ואפילו "חפץ לד'" בהבאת קרבן.  לא למותר יהיה להביא בזה את הערתו המחוכמת של ה' ווייס[62] בהראותו את ההבדל שבין המשכן ובין המקדש שבנה שלמה.  מטרת הראשון היתה מיוחדת אך להבאת קרבנות, והשני היה גם "בית תפלה"[63], על זה יש להוסיף, כי בימי משה לא התפללו בני ישראל בעצמם כלל, ועל כל צרה, אם גם היתה פשוטה מאד, כמו נפילת דליקה[64] היה מתפלל משה בעד העם, והם עצמם לא נועזו לשפוך שיחם לפני אלהיהם, אך בקשו מאת משה להתפלל בעדם[65], ועל כך בהכרח לא יכול המשכן להיות בית תפילה לישראל, אך אחרי כן נזדכבו המושגים, והאשה העקרה, חנה, לא בקשה מאת עלי הכהן להתפלל בעדה רק היא בעצמה התפללה לה'[66], וצריך לשער, כי בימים יותר מאוחרים, כמו זמן שלמה, הרגיש כל אחד מישראל (או לפחות רבים מהם) את עצמו מוכשר לשפוך שיחו לפני ה'.

בדרך אגב אעיר, כי אם השערה זו, כפי שיש לשפוט ממהלך התפתחות העם, נכונה, אז תהיה מזה כעין תשובה להשערת הד"ר ראבין (כמדומה לי ב"השחר" שנה ראשונה) שפרשת המשכן מאוחרת מזמן בנין שלמה.

ממקומות רבים בכתבי הקדש נראה עד כמה גדלה מעלת ארון ברית ה' בזמנים הקודמים.  במסעות העם בימי משה היה הארון נוסע לפניהם[67], בצאתם למלחמה נחוץ היה כי הארון ילך לפניהם, ואך כשהעפילו לעלות לארץ כנען למרות רצון משה נשאר הארון עם משה בתוך המחנה[68].  בבואם לארץ כנען אמר להם יהושע: "שאו את ארון הברית ועברו לפני העם"[69], בימי עלי לקחו את הארון במלחמה "למען יושיעם מכף אויביהם", וקשה היתה לעלי לקיחת הארון ממיתת שני בניו[70].  דוד יצא ברוב פאר והדר להעלות את הארון "אשר נקרא שם ה' צבאות יושב הכרובים עליו" ואז נהרג עזה על כי אחז בארון האלוהים והוסב הארון אל בית עובד אדום הגתי.  במשך שלושה חודשים שהיה הארון בבית עובד נתברך ביתו "בעבור ארון האלוהים" ואז השיבהו דוד לעירו בהיותו "מכרכר בעל עז" והעלו את הארון "בתורה ובקול שופר"[71], מכל אלה נראה כי הארון היה בעיניהם כעין מלאך פניו של האל בתמונה מגושמת.  אך לא כן ידבר עליו ירמיהו הנביא: "בימים ההמה נאם ה' לא יאמרו עוד ארון ברית ה' ולא יעלה על לב ולא יזכרו בו ולא יפקדו ולא יעשה עוד"[72], ובאמת אחרי ירמיהו, כאשר נבנה הבית השני, לא עשו עוד ארון ונפקד מקומו לגמרי.  יפתח העלה את בתו לעולה[73], ומסגנון הספור נראה כי עשה את התועבה הזו על פי הנימוס.  איני יודע אם ידע יפתח את התורה או לא, אבל מפשט הכתוב "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת"[74] יש לשער, כי לקלי עולם[75] כיפתח היה מקום לחשוב, כי אחרי שהחרים את בתו לה' אין לה עוד פדות.  אבל אחרי כן לא לבד שאין אנו רואים בישראל תועבות כאלה לשם ה', אבל גם בשביל שהיו סבה למלך מואב להעלות את בנו הבכור לעולה היה קצף גדול על ישראל[76].

בתורה משה לא מצאנו דברים ברורים שיוכיחו כי בקשו בני ישראל שגם שאר אומות יכירו וידעו את אלהי האמת, ולא עוד אלא שבמקום אחד נאמר, שהאל חלק את צבא השמים לכל העמים תחת השמים לעבוד אותם[77], אך לא כן היה חפץ טובי העם בזמן מאוחר.  הדברים המעטים "וימלא כבוד ד' את כל הארץ"[78] היו למשאת נפש לגדולי האומה.  דוד המלך או משורר אחר קורא לעמים רבים להשתחות לה'[79], ושלמה בתפלתו הנשגבה מחלה את פני ה' כי ישמע גם את תפלת הנכרי אשר לא מישראל, "למען ידעון כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל"[80].

נכון להתבונן גם אל ספר יונה.  מטרת הספר הזה שונה ממטרת שאר ספרי הנביאים, ונושא הענין שבו אינו נוגע בחיי ישראל כלום.  עיקר ספורו הוא ששמעו אנשי נינוה לקול הקורא אליהם בשם ה', ומטרת כל הספר נכללה בדבריו האחרונים: "ואני לא אחוס על נינוה העיר הגדולה?" וגו'[81].  הנה גם פה, כמו בתפלת שלמה, מבט בני ישראל מתרחב מעבר לגבול הלאומית המצומצמת ומתפשט על כל האנושית, לאמר: אתם קרואים אדם והגוים קרואים אדם.  מבט יותר רחב הננו רואים בספרי הנביאים האחרונים.  צפניה מתנבא לאמר: "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' לעבדו שכם אחד"[82], ומיכה וישעיה אומרים: "והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים וגו', ונהרגו אליו כל הגוים, והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' וגו' לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה"[83].  ברור הוא, כי אידיאלים נשגבים כאלה, בין שהם מחודשים לגמרי במהלך התפתחות העם, או שהם ישנים על יסוד ההבטחה: "ונתתי שלום בארץ... וחרב לא תעבור בארצכם"[84] ונאמרו בהפלגה שירית, כמו ששערתי במקום אחר[85], אין להם שום יחס עם האידיאלים הלאומיים והפשוטים מזמן המדבר, שלא התרוממו מצרכי האדם החמריים, כמו שבחי הארץ, ברכות כל טוב בארץ, ירידת יורה ומלקוש בעתם והרבה כיוצא בזה[86].

הדברים הקשים "פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים"[87] היו למשל בפי העם בימי ירמיה ויחזקאל לאמר: "אבות אכלו בסר ושני בניהם תקהינה"[88].  אך הנביאים ההם לא נחה דעתם מהבנה זו.  ירמיה אומר: "איש בעונו ימות, כל האדם האכל הבסר תקהינה שניו"[89] ויחזקאל עורך מלחמה כנגד המשפט הזה בנבואה ארוכה ומסיים אותה בקול חוצב להבה: "הנפש החוטאת היא תמות, בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה"[90].  בדבר הזה הרגישו כבר חז"ל ואמרו "ארבע גזרות גזר משה רבינו על ישראל באו ארבעה נביאים ובטלום, משה אמר וכו' פוקד עון אבות על בנים בא יחזקאל ובטלה, הנפש החוטאת היא תמות"[91].  כיוצא בזה לא מצאנו בארבעה ספרי התורה הראשונים שתשובה מועלת; בספר דברים[92] נאמר שהתשובה מועלת לצבור, ומלאים מזה גם ספרי הנביאים, ויחזקאל מוסיף תשובה אפילו ליחיד ואומר: "החפץ אחפוץ מות רשע? נאם ה', הלא בשובו מדרכיו וחיה"[93].

כן אנו רואים בתקופה זו צעד גדול במושג הנבואה אצל העם.  עד הנביא הראשון בארץ ישראל, שמואל הרמתי, בהיות דבר ה' יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ"[94], אם היה איש בא להגיד לעם דבר בשם ה' היו קוראים לו "מלאך אלהים"[95], "איש האלהים"[96].  בימי שמואל לא חשבו עוד את הנביא למלאך האלוהים, אך עם זה היה מושגם בענין הנביא גס מאד – "לנביא היום יקרא לפנים (בימי שמואל) "הרואה"[97], ועליה היה לדעת ולראות כל סתום, ואפילו מקום אתונות אובדות[98], אשר בעד זה היה מקבל איזו תשורה[99].  בימי אליהו ואלישע, אף על פי שבכלל לא נשתנה מושג זה הרבה, ולפי הבנת העם היה כמעט אי אפשר נביא בלי פלאות, או יותר נכון: לעושה פלאות קראו נביא, או "איש האלהים"[100], בכל זאת לא נקראו הנביאים בשם "רואים", וכפי הנראה לא פנו אליהם בשאלות על אדות אתונות אובדות.  מעט מעט התרחבה פעולת "בני הנביאים" שיסדו אליהו ואלישע[101], ובימי עמוס יצאו מטיפים לעם, אשר בקול חוצב להבות הרבו ליסר כל זדון וכל תועבה.  מן העת ההיא והלאה נזדכך מושג העם בענין זה, ואין שום יחס בין נבואה ונפלאות.

ראוי היה לי לדבר בזה ע"ד מושג "רעיון המשיח", כפי שהונח יסודו בתורה, וקבל אחרי כן פנים שונים, לפי מצב הענינים, בימי ישעיה, ירמיה ויחזקאל ובזמן עולי בבל, אבל מתוך שכבר הארכתי בזה במקום אחר[102] אני חפץ להכפיל הדברים.

וכשם שנשתנו הדעות כך נשתנו גם המנהגים, רק ההבדל ביניהם היה בזה, שהדעות שהן יוצאות תמיד מלב טובי העם, הלכו תמיד לפנים, עד שיכלו בעליהן לחזות להם את היום שבו יכתתו העמים את חרבותיהם לאתים וחניתותיהם למזמרות, אך המנהגים, שהם תולדות חיי המון העם, לא תמיד הלכו לפנים.

בכל התורה כלה לא מצאנו רמז שיהיה נסוך המים רצוי לפני האל, וכי על ידי הצום יתעוררו רחמיו להחיש תשועה ביום צרה, ובימי שמואל שפכו מים לפני ה' גם עשו צום[103], וגם דוד נסך מים לפני ה'[104]; כן נראה צום גם בימי השופטים[105], גם בימי שאול[106], ואחרי כן בזמן גלות בבל[107] ובימי אסתר[108].

יום ראש החדש אינו נחשב בתורת משה בין הימים האסורים למלאכה אך בימים שאחרי כן לא עשו מלאכה ביום החדש, כנראה מהרבה מקומות[109].

בימי בעז נהגו לשלוף נעל לקיים כל דבר מקנה וקנין, כי בהיות הנעל סימן אדנות ושררה כידוע (שעל כן הנגש אל אדמת קדש היה נושל את נעליו, להראות בזה אות הכנעה), היתה נתינת הנעל להקונה אות שהמוכר מוסר לו את אדנותו ורשותו על החפץ[110], כמו שהחלוצה, בחלצה את נעלו של היבם היא מסירה בזה ממנו את אדנותו עליה וקונה את עצמה מידו; אחרי כן, כאשר התפשטה מלאכת הכתיבה בעם המציאו אופן יותר טוב לקיים כל דבר, היינו שטרי מכירה, שנקראו "החתום והגלוי"[111].  בדרך אגב אעיר כי נעמי מכרה את השדה אשר לאבימלך אחרי מותו[112] אם גם לא מצאנו לא בתורה ולא בתלמוד שהאשה יורשת את בעלה ובניה.

כן נשתנו ונתחדשו גם איזו חקים ומשפטים.  נפלא לראות כי בזמן התורה עצמה מצאנו שנוים כאלה.  היה זמן שהיתה הלכה רוחת בישראל, שאין הבת יורשת את האב אפילו במקום שאין בנים, וכפי ששערתי במקום אחר[113] נקבע אז החק שמי שמת "ובן אין לו" זקוקה אשתו ליבם[114] אפילו אם יש לו בת, מפני שאינה יורשת את אביה, עד שבאו בנות צלפחד וטענו "למה יגרע שם אבינו" ואז נתן החק שבמקום שאין בנים יורשת הבת את אביה[115], ונשתנה הדין גם לענין יבום.  כן נפקע, כנראה, על פי משפט היובל, החק של "ועבדו לעולם"[116].

כן יש שנוי החק בתורה עצמה בעניני איסור והיתר.  אם אמנם, כפי שאמרתי למעלה, לא נצטוו ישראל על קרבנות נדבה של עולה וזבח (שלמים), בכל זאת איש אשר שחט בהמה במחנה או מחוץ למחנה "ואל פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'" היה חייב כרת[117], ובכן כל בשר תאוה היה אסור לישראל בלי קרבן.  החק הזה נתבטל אחרי כן על פי התורה עצמה עלת שהתרחב גבול העם ולא היתה להם אפשרות להביא כל בהמה לפני המזבח, רק נדרשה שחיטה, כמו שאמר "וזבחת... כאשר צויתיך" והוזהרו שנית על הדם[118].

שנוים עוד יותר מרובים רואים אנו בתקופת הנבואה.  תורת משה אוסרת לכרות ברית עם הכנענים[119], ודוד ושלמה כרתו ברית עם חירם מלך צור הכנעני[120], והכתוב לא חשב זאת לעון להם.  תורת משה אוסרת להגושה לבא לבית הלוה לקחת עבוטו[121], לחבול רחים ורכב "כי נפש הוא חובל"[122], ואיש עברי לא היה יכול להמכר לעבד אלא ע"י בית דין בגנבתו[123], או על ידי עצמו[124], ובימי אלישע הנביא בא הנושא לקחת את ילדי הלוה המת לעבדים בחובו[125].  האמנם יש מקום לבעל דין להשיב ולומר שהנושה ההוא עשה באמת שלא כדת, אך הלא אלישע הנביא היה נכבד בעיני מלך ישראל ושריו[126], ומדוע לא רב את ריב האשה העשוקה ובניה מיד הנושה הרשע בשעה שצעקה לפניו, כדרך שעשה נחמיה בזמנו[127], ובחר לעשות נס באסוך השמן[128], אשר מזה נראה שמעשה הנושה לא היה מתנגד למשפטי הזמן ההוא. – ירמיה אוסר הוצאת משא ביום השבת[129] ונחמיה אוסר גם המקח והממכר ביום הזה[130], דברים שלא נאסרו בתורה.  כן מצאנו ביחזקאל דבר חדש, שאיש ערל מן הכהנים פסול לעבודת המקדש[131], וכמו שאמרו חז"ל "דבר זה מתורתו של משה רבינו לא למדנו, מתורתו של יחזקאל למדנו"[132].

כן התחדשו מנהגי הבראה לאבל ועוד מנהגים באבלות, ובמות אבנר באו כל העם להברות את דוד[133], ונאמר ליחזקאל במות אשתו: "פארך חבוש עליך ונעליך תשים ברגליך ולא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל" (הבראה)[134], שמזה נראה שהיה דרך האבלים לקבלת סעודת הבראה, לעטות על שפם ולהסיר פארם מעל ראשם (אולי היה מנהג קדמון לאבלים ללכת בגלוי ראש, ועל כן נאמר לאהרון ולבניו במות נדב ואביהוא "ראשיכם אל תפרעו (מלשון ופרע את ראש האשה)[135] ובגדיכם אל תפרומו"[136], וזכר לדבר – המצורע שהיה צריך לנהוג דיני אבלות, בגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע ועל שפם יעטה[137], ופרימת הבגדים, כנראה, לא נהגה כבר בימי יחזקאל). – כן נתחדש איסור סתם יינם בימי דניאל[138], תפלה שלש פעמים ביום ומסירת נפש בשבילה[139] ואיסור השתחויה לאדם[140]. מדי דברי בזה אעיר כי לא בצדק דבר ריניו בספרו "המפתח למגלת אסתר" דברים קשים על מרדכי בשביל זה, באמרו שלא מצינו לא בתורה ולא בתלמוד איסור השתחויה לאדם, כי שאלה כזו נוכל לשאל גם על דניאל שמסר נשפו על התפלה, אך האמת שאין מדמין זמן לזמן, ומה שהיה מותר בזמן זה היה אסור בזמן אחר וכן להפך.

ומלבד חקים ומנהגים חדשים שנולדו בעם רואים אנו בתקופה זו גם תקנות שנתקנו על יד מחוקקים, כמו משמרות הכהונה והלוים[141], שירה לקרבן במצלתים, נבלים וכנורות[142], תחת אשר בזמן התורה לא ידעו רק חצוצרות[143] ימי הפורים וכל עניניהם[144] ועוד[145].  כן נשתנו בתקופה זו דברים מדיניים.  בראשונה היו "שופטים" לישראל, לא שופטים כוללים לכל העם, כמו שהיו להצידונים, כי אם שופטים בודדים איש לשבטו או למחוזו.  לשופטים נתמנו אלה, אשר השעה שחקה להם להושיע את שבטיהם מיד שכניהם, וממשלתם לא נתנה לבניהם אחריהם.  בימי גדעון אמרו בני מקומו להקים מלך בן מלך[146], ואחרי כן, בימי שמואל, אשר קבץ את הכחות המפוזרים והשבטים הבודדים ויעש את ישראל לעם אחד, היה הוא, שמואל, הראשון אשר בעצמו הפקיד את בניו לשופטים תחתיו, אם גם קשה להחליט שלא מצא טובים מהם בכל ישראל, אחרי שכפי האמור היו לוקחי שחד ומטי משפט[147].  בעד ההיא הושם מלך בישראל ושמואל כתב להם "משפט המלוכה"[148], אשר לא נדע טיבו; אך מדברי שמואל לעם על דבר "משפט המלך": "את בניכם יקח... ואת בנותיכם יקח... ואת שדותיכם ואת כרמיכם.. ואת עבדיכם ואת שפחותיכם ואת בחוריכם הטובים ואת חמוריכם יקח... ואתם תהיו לו לעבדים"[149] – יש לשער כי היה ענינו ברוח עריצות של מלכי ארץ הקדם בעת ההיא. מנהג דוד עם העם לא נודע בבירור, אך המרידות אשר היו בימיו[150] היו בלי ספק לא בסבת "חסדי דור הנאמנים".  מנהגי שלמה ורחבעם וחלוקת מלכות ישראל בימי האחרון – ידועים.  כאשר עלה יואש למלוכה כרת יהוידע ברית "בין ה' ובין המלך ובין העם להיות לעם לה' ובין המלך ובין העם"[151].  המלות האחרונות הסתומות מעט יורו לדעתי, שהמלך מחל על איזו מזכיות אבותיו לטועת העם ובאיזו ענינים הגדיל את ממשלת העם.  בהיותו הראשון ממלכי בית דוד אשר לא בכחו, כי בחסדי יהוידע וברצון העם עלה על כסא המלוכה, מוכרח היה להחליש את כחו הפרטי להפיס דעת העם, מלבד מה שהיה אז נער קטן וכל מה שנעשה אז לא על פיו נעשה, כי אם על פי יהוידע.  אך אחרי מות יהוידע, בעת שמצד אחד יכול יואש לעשות כל מעשהו באין אפוטרופוס ומצד השני התחזק כבר על כסאו, השתדל, לדעתי, להחזיר את עטרת הדספוטיזמוס ליושנה, ושריו החנפים החזיקו על ידו, אשר זוהי לדעתי כונת הכתוב: "ואחרי מות יהוידע באו שרי יהודה וישתחוו למלך (כלומר נכנעו לפניו ומסרו בידו רסן הממשלה לנהוג בו כאות נפשו), אז שמע המלך אליהם"[152] ויבטל את הזכיות שנתן להעם.  ואין ספק, כי זכריה בן יהוידע הכהן היה בדבר זה ממתנגדי המלך אשר בטל את מעשי אביו יהוידע ועל כך כאשר הוכיח זכריה את העם על עבדם את האשרים ואת העצבים מצא יואש מקום לגבול את חובו ויצו להרגהו[153].  ממילא מובן כי לא כל השרים היו בעצמה אחת עם יואש לבטל את זכיות העם, וכי איזו מהם לא נחה דעתם בהרחיבו כח ממשלתו, וזו סבת הקשר עליו[154].  יש מקום לשער, כי מה שאירע ליואש אירע גם לאמציהו בנו, גם הוא לא בנקל עלה על כסאו, כמו שנאמר: "ויהי כאשר חזקה הממלכה בידו"[155] מכלל שבתחלה לא חזקה הממלכה בידו, ואפשר שגם הוא עשה איזו הנחות לעם, אשר לבסוף בטל אותן, שעל כן קשר עליו, כפי הנראה, כל העול, או רובו עד שנלחץ לנוס לכישה מפני הקושרם, וגם מנוסתו לא הועילה לו[156], וגם עזיהו בנו לא יכול לנקום את דמו, כמו שנקם אביו את דמי יואש, כי בכל העם כלו אי אפשר לעשות נקמות.

כל החדשות והשנוים האלה, אשר אינם אלא לדוגמא להמון חקים ומנהגים רבים – נתחדשו מעט ברוח העם ובחייו, וגם הם קדמו להיות חקים שבעל-פה בטרם באו בספרי הנביאים, וכמו שאמרו חז"ל: הלכתא גמירי לה ואתא יחזקאל ואסמכינהו אקרא[157].

מה שאירע לאבות בתקופת התורה אירע לבנים בתקות הנביאים, וההיסטוריא הולכת במסלולה על פי חקיה הקבועים ואין חדש תחת השמש, ועל היסוד הזה הכל הולך ומתחדש תמיד על פי החקים הישנים, משתנה ומקבל פנים חדשות.

מכל שכל מה שאמרתי בזה אינו אלא ראשי פרקים ממקצוע רחב ונכבד מאד, אבל גם הדברים הקצרים האלה מוכיחים למדי: א) כי התורה שבכתב הולכת לפעמים בעקב התורה שבעל פה, ובעינינים רבים האחרונה קודמת להראשונה; ב) כי אין דבר מוכן ונגמר נולד בעם בפעם אחת והכל הולך ומתפתח לאט לאט; ג) כי אותם המלינים על התורה שבעל-פה אין להם שום הבנה בהתפתחות חברת האדם על פי חקי ההיסטוריא בכלל ובהתפתחות עם ישראל בזמן התנ"ך בפרט; ד) כי המכחישים בקדמות התורה ואומרים כי חלקיה הכהן או עזרא הסופר המציא אותה – אינם שמים לב להבין עד כמה שונים מבטי העם וחייו כמו שהם בספר התורה ממבטי העם וחייו בזמן הנביאים, וכי אי אפשר לומר בשום אופן ששני אלה עם תמורותיהם והפכיהם הבולטים שלטו יחד בתקופה אחת.

עלי להוסיף עודף, מה שרואה הקורא בלעדי, כי כמעט שלא חדשתי במאמרי זה דבר, וכי כ הדברים שהבאתי ידועים לאותם שקראו בעיון את כתבי-הקודש.  אבל דברי תורה, שהם עניים במקום אחד, מתעשרים עושר גדול בהקבצם לאחד ממקומות רבים, דבר על סדרו, בטבעות של שלשלת.  אנכי רק קבצתי את הדברים כמו שהם והחדשות נגלו מאליהן.

ישמע חכם ויוסף לקח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  ראוי היה המאמר הזה לבא לפני המאמר "רוח התורה", אך מפני שהדפסתו היתה אחרי שני המאמרים הקודמים לפיכך הוצג כאן

* בראשית י"ב ז', י"ג י"ח, כ"ו כ"ה, ל"ג כ', ל"ה ז', מ"ו א'.

[1] בראשית ח' כ'.

[2] שם י"ד כ', כ"ח כ"ב.

[3] שם כ"ה ל"א, ל"ד, דברי הימים א' ה' א'.

[4] בראשית ט"ו י–י"ח.

[5] שם כ"א כה–ל"א.

[6] שם כ"ד ב', מ"ז כ"ט.

[7] שם ל"ח כ"ד.

[8] שם מ"ב ל"ז.

[9] שם ל"א ל"ב.

[10] שם כ"ז מ"א.

[11] שם כ"א יוד, כ"ה ו'.

[12] שם כ"א י"ב.

[13] שם ל"ו י"ב ט"ז.

[14] סנהדרין צ"ט:

[15] בראשית כ"ח כ'.

[16] שם כ"א ו'.

[17] שם כ"ה כ"ו.

[18] שם ל"ב ל"ג.

[19] תהלים ק"ו כ"ח.

[20] ראה בספר "העדה העתיקה" הנ"ל, ספר ראשון פרק ב' וספר שני פרק ג'.

[21] בראשית ט"ו ב'.

[22] שם א'.

[23] שם ג'.

[24] שם ל"ח א'.

[25] שם ב'.

[26] רות ד' ה'-י"ג.

[27] דברי הימים א' ה' א'.

[28] דברים כ"א י"ז.

[29] בראשית מ"ח, ה'.

[30] דברים שם.

[31] מלכים א' ב' כ"ח-ל"א וכבר העיר ע"ז הראה"ו בספרו דו"ד ח"א פ"א.

[32] שמות כ"א י"ד.

[33] במדבר ל"ה ל"א.

[34] שמות כ"א ל'.

[35] שם כ"א ב'. גם ע"ז העיר הראה"ו בספרו שם.

[36] שם שם ז'.

[37] שם שם י'.

[38] שם כ"ב ט"ז.

[39] דברים כ"ד א'-ד'.

[40] דברים כ"א כ"ב-כ"ג

[41] בראשית ט"ז ב' ל' ג'.

[42] שם ל' ט'.

[43] שם ל"ז י"א ועוד איזה מקומות.

[44] שמות ל' י"ב.

[45] מ"ע "ראזסוועט" לשנת 1881 נו' 27-25.

[46] ויקרא א' ג'. י', י"ד.

[47] שם ב', א'.

[48] שם ד'.

[49] שם ה'.

[50] ויקרא ז'.

[51] שם י"ד.

[52] שם ג', א', ו'.

[53] שם ד' כל הפרשה, י"ד ו', י"ב כל הפרשה, במדבר ה' כ"ה, ו' י"ד.

[54] במדבר כ"ח כל הפרשה.

[55] שמואל א' ט"ו כ"ב.

[56] מיכה ו' ז'.

[57] ישעיה א' י"א.

[58] ירמיה ז' כ"ב

[59] תהלים נ' ח.

[60] דברים כ"ב ו' ז'.

[61] שמות י"כ מ"ח.

[62] דור דור ודורשיו ח"א פ"ג.

[63] מלכים א' ח', ל'-מ"ד.

[64] במדבר י"א א' ב'.

[65] שם כ"א ז'.

[66] שמואל א' א' י"ב.

[67] במדבר י' ל"ג.

[68] שם י"ד מ"ד.

[69] יהושע ג' ו'.

[70] שמואל א' ד' ג', י"ח.

[71] שמואל ב' ו' ב'-י"ז.

[72] ירמיה ג' ט"ז.

[73] שופטים י"א ל"ד-ל"ט.

[74] ויקרא כ"ז כ"ט.

[75] ראש השנה כ"ה:

[76] מלכים ב' ג' כ"ז.

[77] דברים ד' י"ט.

[78] במדבר י"ד כ"א

[79] תהלים מ"ח ל"ב, צ"ו ז'.

[80] מלכים א' ח' מ"ג.

[81] יונה ד' י"א.

[82] צפניה ג' ט'.

[83] ישעיהו ב' א'-ד', מיכה ד', ב'-ד' באיזה שנוים.

[84] ויקרא כ"ו ו'.

[85] במאמרי בה"וואסחאד" לשנת 1883 בחוברת האחרונה.

[86] ע' לדוגמא דברים ז' י"ב-ט"ו, ח' ז'-י', י"א ח'-י"ב ועוד.

[87] שמות ל"ד י'.

[88] ירמיה ל"א כ"ח, יחזקאל י"ח ב'.

[89] ירמיה שם כ"ט.

[90] יחזקאל שם כ'.

[91] מכות כ"ד א'.

[92] ל' ב'.

[93] יחזקאל י"ח כ"ג.

[94] שמואל א' ג' א'.

[95] שופטים ב א'.

[96] שמואל א' ב' כ"ז.

[97] שם ט' ט'.

[98] שם ו'.

[99] שם ח'.

[100] מלכים א' י"ז י"ח, מלכים ב' א' ט', שם ד' ז' ועוד.

[101] מלכים א' כ' ל"ה. מלכים ב' ב' ג'. שם ד' ל"ח ועוד.

[102] במאמרי "היסוד השנים עשר אצל בני ישראל".

[103] שמואל א' ז' ו'.

[104] שמואל ב' כ"ג ט"ו.

[105] שופטים כ' כ"ו.

[106] שמואל א' י"ד כ"ד.

[107] זכריה ז' ה' ו' וע"ש שלא נחה דעתו בזה.

[108] אסתר ד' ג' ט"ז.

[109] שמואל א' ב' י"ט י"ט, מלכים ב' ד' כ"ג. ישעיה א' י"ד ועוד.

[110] ע' רות ד' ז'.

[111] ירמיה ל"ב י"א-י"ד.

[112] רות ד' ג'-ה'.

[113] במאמרי פעולות חכמי ישראל.

[114] דברים כ"ה ה'.

[115] במדבר כ"ז ג'-ח'.

[116] שמות כ"א ו'.

[117] ויקרא י"ז ג' ד'.

[118] דברים י"ב כ'-כ"ה. ברור הוא כי הכתובים האלה נאמרו בהמשך על הכתובים האוסרים בשר תאוה בלי הבאת קרבן, והוא אומר: כי ירחק מסך המקום ולא תוכל עוד להביא כל שור אל כשב אל פתח אהל מועד – וזבחת כאשר צויתיך ואכלת בשעריך, היינו אינך צריך שתקריב קרבן כאמור בויקרא, רק די הוא שתשחוט את הבהמה "כאשר צויתיך" בשעה שאסרתי לך בשר תאוה (שהרי כל הקרבנות טעונים שחיטה) ואז תוכל לאכול בשעריך, גם שלא בפני המקום אשר יבחר ה' (ומזה סעד לדברי חז"ל שאמרו (חולין כ"ח א') "וזבחת כאשר צויתיך מלמד שנצטוה משה על הושט ועל הקנה", שחתיכתם כלולה בהכמת מלת "שחיטה" בעברית), רק שלא תחשוב שמכיון שהדם אינו נזרק על המזבח הרי אתה מותר לאכול אותו – לא כן, "רק חזק לבלתי אכול האדם". לדעתי יש מקום לשער, כי באיסור בשר תאוה נכללו רק הבהמות השחוטות, כמו שנאמר: "איש אשר ישחט... במחנה או אשר ישחט מחוץ למחנה", ונבלות וטרפות לא נאסרו אז כלל, כדי להשאיר אפשרות אכילת בשר בלא קרבן (כמו שנראה מפשטות דברי עמוס (ה' כ"ה) שבאמת לא הקריבו זבחים במדבר), ורק האוכל אותם נטמא, כמו שנאשר מפורש בפרשה ההיא "וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה... יטמא עד הערב", ושנוי בפרשת שמיני (ויקרא י"א מ') ונאמר עוד: "וחלב נבלה וחלה טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו (שם ז' כ"ד), ומשמע שנבלה וטרפה עצמן מותרות באכילה, אך אחרי שהותר בשר תאוה ולא היה צורך בנבלות וטרפות נאסרו גם הן באכילה (שמות כ"ב ל', דברים ט"ו כ"א) ואין מוקדם ומאוחר  בתורה. ובזה יתישבו שאלות הרא"ה (דו"ד ח"א פ"ה) בענין זה, וסעד לזה יש מדברי ר' עקיבא שאמר שבשר נחירה לא נאסר במדבר (חולין י"ז).

[119] שמות כ"ג ל"ב, דברים ז' כ'.

[120] מלכים א' ה' ט"ו, כ"ו.

[121] דברים כ"ד י'.

[122] שם ו'.

[123] שמות כ"א ב'.

[124] ויקרא כ"ה ל"ט.

[125] מלכים ב' ד' א'.

[126] שם ג' י"ג, ד' י"ג.

[127] נחמיה ה' ה', ט'.

[128] מלכים שם.

[129] ירמיה י"ז כ"א.

[130] נחמיה י"ג ט"ו, כ"א.

[131] יחזקאל מ"ד ט'.

[132] סנהדרין כ"ב ב'.

[133] שמואל ב' ג' ל"ח.

[134] יחזקאל כ"ד י"ז, וע' ירמיה ט"ז ז'.

[135] במדבר ה' י"ח.

[136] ויקרא י' ו'.

[137] שם י"ג מ"ה.

[138] דניאל א' ח.

[139] שם ו' י"א.

[140] אסתר ג' ב. ד'.

[141] דברי הימים א' ט' כ"ב, כ"ג ו', כ"ד ג'.

[142] שם כ"ה ו'.

[143] במדבר י י'.

[144] אסתר ט' כ'-כ"ג.

[145] ע' נחמיה י' כל הפרשה.

[146] שופטים ח' כ"ב.

[147] שמואל א' ח' א'-ג'.

[148] שם י' כ"ה.

[149] שם ח' י"א-ט"ז.

[150] שמואל ב' ט"ו י"ב, כ' א' ב'.

[151] מלכים ב' י"א י"ז.

[152] דברי הימים ב' כ"ד י"ז.

[153] שם כ"א.

[154] מלכים ב' י"ב כ"א.

[155] שם י"ד ה'.

[156] מלכים י"ט.

[157] סנהדרין כ"ב ב'.