_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לחם לרעבים

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

כוכב תקוה האיר רגע לעניי עמנו;  הדלים והאביונים הרימו ראשם, איש אל רעהו קרא: הנה ישועתנו קרובה, ישראל נושע באחיו תשועת עולמים!   שם נושא-סבל, אחרי ענותו כל היום כחו בעבודת-פרך, בבואו לערב הביתה אל אשתו ועולליו להשיב נפשם בשכרו הדל, ספר לאשתו,

אשר קדמה בקללות פניו על אשר לא הביא לה די מחסורה, – לאמר: הידעת, אשתי, כי לא לארך ימים ירעבו עוללינו, ולא לזמן רב ילכו ערום ויחף.   הן בעיר פאַריז יש חברה גדולה מבני ישראל, בה מיניסטאָרים, בה גם ראָטהשילד וכל המילליאָנערים היהודים;  החברה הזאת תקנה בכספה שדות הרבה למעננו, יהודי רוסיא, ואת השדות ההן תתן לנו בתנאים נוחים וקלים,

אז גם אני אבקש כברת-ארץ קטנה ובעמל כפינו נחיה ונשבע.  לא נקנה עוד לחם ותפוחי-אדמה מן האכרים, אך בעצמנו אותם מן הארץ, והיו לנו לשבעה, ויתרם יהיה לנו לשאר צרכי הבית וכו'.

בצבעים עוד יותר נעימים ספר לאשתו  את הדברים האלה פלוני רודף- רוח כל היום, אשר בא בערב לביתו בידים ריקות לגמרי וכל בני ביתו הכינו את עצמם לישון בלי ארוחת-הערב.   האומלל ההוא, אשר בעת ההוה לא עלתה בידו למצוא כלום, מלבד רעב ומחסור, נחם את עצמו ואת בני-ביתו האובדים בזה, שהפריז לתת הוד והדר על תקותו לעתיד-לבוא.

"הנה ישועתנו קרובה, ישראל נושע באחיו תשועת עולמים!" שמענו[a1]  מערים רבות.   אלפי עניים ואביונים היו נכונים לקול הקורא, רצו רצוא ושוב לשמוע, הבאמת הופיעה גאולתם לחלצם מרעב, מהרו לכתוב ידם בתוך המשפחות אשר קבלו על עצמן להיות עובדי-אדמה ועיניהם היו תלויות ליום

הקריאה: "קומו ולכו אל המנוחה ואל הנחלה!"

יום הקריאה לא בא, ותחתיו באה השמועה, כי חלום שוא חלמנו..."הדבר הזה כבד הוא מן החברה".  – – –  קומו, כל דכאי לב, התרוננו מתקותכם, שובו לתלאותיכם, רדפו רוח, עבדו בשארית כח, גזרו על ימין ועל שמאל ולחם לא יהיה לכם!

בעת ההיא זכר המו"ל "המליץ" את דברי המקרא "את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה הארץ" ובתום-לב שאל: "מדוע נפנה אל אחינו הרחוקים בעוד אחינו הקרובים נגדנו?  המעט בנו עשירים, אשר כח בהם לכונן על סלע רגלי אחיהם האביונים?"  ובכח ההגיון הזה עורר את לב עשירינו ליסד "חברת ישוב יהודי רוסיא ברוסיא" למען תקים היא את אשר קיוינו מבני החברה "חברים כל ישראל".

לקול קריאתו התעוררו סופרים רבים, אך מן העשירים התעוררו רק שניים: הנדיב המפורסם ה' ויסאָצקי והנדיב ה' דאָמבראָווסקי.   

עוד ימים מספר נשמע קול השאלה הזאת בהמליץ, ואחרי כן בפי סופרי "הקול", אשר בלכתם לשיטתם כנגד "המליץ" התנגדו גם להעצה הזאת, ומעת חדלו הפלפולים ההם נשכחה גם השאלה הזאת מלב 1  ואין קול ואין  כסף, כאילו אין רבבות בני ישראל מתענים מקור, מרעב, ממעונות צרים ומעופשים, מתחלואי-ילדים ומיתתם, הבאים בעקבות הרעב והעפוש, מדאגות יום-יום המכלות מנפש ועד בשר ומחיים תלואים מנגד...  כאילו אבדה עצה מסופריהם וחמלה מעשיריהם להושיע להם ברב או במעט.

האמנם, עלי להודות, כי הצעת המו"ל "המליץ" בעיקרה היתה בעיני כדבר של ספק-ספיקא.

גם בכתבי מאמרי "עזרה בצרות" לא האמנתי באמונה שלמה להשמועה שבאה על אדות פעולת החברה "חברים כל ישראל", ואך אמרתי: "יש תקוה וכו' אך אם תוכל החברה להוציא לפעולת-ידים את עצתה הטובה" (שם, 12).

אבל עוד פחות מזה האמנתי, כי ישתתפו עשירי עמנו בארצנו בדבר הגדול הזה, וכמתמיה אמרתי: היצאו גם אחינו עשירינו ברוסיא לעזרת אחיהם ליסד קולוניות? האם יעזבו רגע את קרירות-רוחם לדאוג גם בעד עמם? הישכחו רגע את עסקיהם, את חכירותיהם וקבלנותיהם, את בגדי נשותיהם שהם מפארים במידה נוראה, את סוכנותיהם ושאר תענוגותיהם, להשלים את הכסף החסר לדבר הגדול הזה וכו' מסופק אני מאד...  מי יתן והצליח הדבר ביד החברה לבדה, ולא יצטרכו בדבר זה לעשירי יהודי רוסיא" (שם).   אחרי גלוי דעתי זאת צריכה היתה הצעת המו"ל "המליץ" להיות בעיני כחזיון, או כקול קורא במדבר.  קראתי – ואמרתי בלבי "אשרי המאמין!"

כל מי שאין בו ממדתו של רבי, לכבד את העשירים רק בשביל שהם עשירים, יודה ויאמר, כי הרבה-הרבה חייבים עשירי ישראל לעשות לטובת אחיהם העניים; כי עליהם מוטלת חובה מוסרית, שאין  מעלה הימנה, לגמול טוב עם עניי ישראל, תחת הצרות שהם גורמים להאחרונים אם גם שלא במתכון.   כל בר-דעת יודה, שכל שנאתם של עמי הארץ לישראל בכל דור אינה אלא בשביל שיש בהם עשירים;  אבל מי סובל את תוצאות השנאה הזאת?  העשיר עצמו מרום הוא ממנה, למשרה במדינה אינו צריך, כי יש לו במה להתפרנס גם בלעדיה, כל מקום שהוא בא לשבת בו קולט אותו, וכל בוזיו ומשנאיו בנפש יחניפוהו ויתנו כבוד לשמו, עד שאינו יודע כלל אם יש איזו "שאלת היהודים" בעולם, ובמי איפוא מכלה ההמון את חצי חמתו וקנאתו?  – – – בעניי העם, שאינם נהנים מן העשיר ההוא אפילו באצבע קטנה שלהם!  כבר ספר המנוח ה' יוסף ראַבינאָוויטש בספרו "מנורת הירושה" מעשה שהיה לפני איזה עשרות שנים, שנגרשו כל היהודים מעיר אחת  בעוונו של עשיר אחד, שהרגיז מנוחתו של איזה שר חולה, מלבד אותו עשיר עצמו, שהיה סבת הגירוש ההוא, שנשאר בעיר ההיא כמקדם2.

בשנה העברה קראנו במה"ע, כי בנו יחידו של גביר פלוני נמסר לצבא, לא הועילה לו זכותו שהוא יחיד להוריו, מפני החק החדש הגוזר להשלים את מספר החסרים מבני ישראל אפילו בבנים יחידים.   אין ספק שהאיש ההוא, שגם בלא זה לא הצטיין מעולם באהבתו לעמו, היטב חרה לו על שנתפס בנו יחידו בעון הדור, ומפשע עמו, אשר לא ידרוש שלומם וטובתם, נגע לו; אבל האם שם אותו האיש אל לבו, כי פעמים רבות גם עמו סובל בזכותו? בלי ספק יודע הוא את הדברים שנזכרו בחוברת ז' "יעוורייסקאַיאַ ביבליאָתיקא" צד 141 וזה לשונם: "בעת האחרונה רוב בוני מסלות-הברזל והקבלנים בענין זה [a2]  וכן מספר רב מחברי הנהגות המסלות העושות כבר את פעולותיהן, הגם מבני ישראל ועל כן אינו רצוי כלל שיתחזק חלק העם הזה על ידי שתנתן רשות להאינזשענערים העברים לקבל משרות עם הזכיות השייכות לעבודת המדינה".  במלה אחת: אם נשים לב אל מצב היהודים בארצנו ועל מעשי ראשינו עשירינו נאמר בעל-כרחנו את המשל הידוע ובלתי הגון: דג מראשו מסריח.   עשירינו יש להם חלק גדול באסון אחיהם ובכל זאת אינם חפצים לקחת אפילו חלק קטן בהטבת מצבם.   בכל דבר הנוגע לענין כללי

הננו שומעים כמעט תמיד אך פעולות שני עשירים: הננו פותחים בגינצבורג ומסיימים בראָזענטהאל ולא יותר.

לפיכך היתה לי הצדקה להסתפק הרבה, אם יתעוררו עשירי ישראל ברוסיא לחלץ נפש אחיהם מכל צרה ולכונן להם קולוניות.   וכל זמן שלא יוכיחו בפועל ידים, כי באמת דואגים הם לטובת אחיהם, הספק הגדול הזה הקרוב לודאי, במקומו עומד.

אבל דור יבוא יביא במשפט מעשי בני עמנו החיים היום, ובראותו את עני רבבות בני ישראל ברוסיא וביחוד בליטא בדור הזה ישאל בלי ספק: מדוע עמדו בעלי היכולת על דם אחיהם ולא הושיעו אותם אפילו "הצלה פורתא"? ואפשר שבראותו פלפולי סופרי "הקול", שהוכיחו, כי רעה נגד פני עובדי האדמה, יתלה את הקולר בצואר הספרות, שלא לבד שלא עמדה לצד המדוכאים, עוד התאמצה להפוך שליתה של העזרה ההיא בטרם ראתה אור.   על כן, למען שופטינו העתידים ההם,  לא למען אותם העשירים, הנני מוצא לנחוץ לברר, כי דברי הסופרים שהתנגדו לישוב הקולוניות לבני ישראל אין להם על מה שיסמוכו.

הראשון שהתנגד לישוב הקולוניות הוא הד"ר קאמינער.   החכם הזה במאמרו (ב"הקול" שנה זו) המשיל בצדק את מצב אחינו בארצנו למצב איש חולה במחלה אנושה, אשר לרפואתו דרוש נתוח כבד (שם, נו' 8), ובכח מליצתו הטובה תאר את מעמד בני ישראל באופן נורא מאד, ואלה מקצת דבריו: "הנה מטתו של החולה! כל אנחה ואנחה היוצאת מלב החולה הכואב משברת חצי גופו של קרוביו המעטים וכו', כל אוהביו נאנחים, מבקשים רפואה – ואין וכו'.   אחד מאוהבי החולה ישמח את לב כלם בעצתו וכו', אור  השמחה נגה על פני כל הקרובים, ברקים ילכו מעיניהם הבוכות...  "הנה עזרה בצרות" יקראו כלם  כאיש אחד וכו' וברגע השני יבוא רעהו וחקרו ויאמר: "לא, אחי, תקות שוא היא!" וכו', מה נורא אז השבר של כל קרובי החולה! זרחה התקוה – ובאה התקוה וכו' והחולה יביט על קרוביו העומדים סביב למטתו וכו' ובמבטי עיניו ישאל אותם: "האחיה מחלי זה?" ובחכותו לתשובה יעמיד את עיניו על פניהם". 

החכם הזה אשר בדמותו בנפשו, כי הוא בעצמו אחד מקרובי החולה העומדים סביב למטתו, אשר עליהם העמיד החולה את פניו, ובצרת לבו לא יכול לראות בצערו וביאושו של אהובו ואמר במרי שיחו להחולה: "הסב עיניך מנגדי! אומתי, רעיתי, יפתי..." (שם, נו' 11) – שכח את מצב עצמו ואת מצב החולה שלו במאמרו ההוא (שם נו' 8, 9 וביחוד נו' 16) ויופיע לפנינו בדברי לצון והתולים, כאילו היה קרוא לא לחולה, אך למשתה החתונה לאחד מאוהביו.   הנני מדמה בנפשי, כי הד"ר הנ"ל, כרופא, נקרא להשתתף בקאָנסיליום לחולה אחד, אשר מצבו ממש כמצב החולה שתאר לפנינו הד"ר קאמינער עצמו.   הרופאים מתיעצים, אחד מהם נתן איזו עצה, והד"ר קאמינער עונה כי עצה נבערה היא.   "מה נורא שבר כל קרובי החולה! זרחה התקוה ובאה התקוה.   החולה יביט על קרוביו העומדים סביב למטתו, כשואל: האחיה מחלי זה?" הקרובים בוכים, הרופאים מחשים וחושבים מחשבות, והד"ר קאמינער משחק מטוב לב.   הוא, תחת לתת להחולה עצה יותר טובה, מריק אוצר של מהתלות על הרופא איש חרמו לעיני החולה האנוש והקרובים הנואשים, שאין להם עסק לא עמו ולא עם איש חרמו, ואינם רוצים אלא למצוא תרופה למכתם! האין זה עון מוסרי?...

כמדומה לי, שהעון הזה נעשה לא בשגגה אלא בכונה.   ה' קאמינער  יודע את נפש הקוראים הפשוטים, שליצנות של הבל אחת שקולה בעיניהם כנגד כל המופתים וההוכחות, וכל הטענות הצודקות שישמעו מצד אחד ינדפו [a3] כמוץ לפניהם, בשעה שיתעורר לבם לשחוק על ידי איזה התולים שיאמר הצד השני, ולא עוד אלא שיסכימו שהצדק עם המתלוצץ, אבל אינני יודע עוד, אם בשביל זה יכופר עונו של הד"ר קאמינער?

אבל אעזוב את העון המוסרי הזה ואשפוט על טענות הד"ר קאמינער.

הוא אומר: "תמורה והתחלפות כזאת (לעשות מבן עיר – אכר) לא היו עוד בהיסטוריא, כי מהלך ההתפתחות של חיי החברה היה להפך בהדרגה הזאת: צידים, רועים, עובדי אדמה, יושבי ערים (היינו עוסקי במלאכה ועושי מסחר וקנין), ומעולם לא ראינו כי גלגל ההיסטוריא יחזור לאחור, עוד לא ראינו כי אנשים עירונים מרצונם הטוב יעזבו את הערים וכו' וילכו לשבת בכפרים וכו' (שם נו' 8).

אמת היא, שהתפתחות חיי החברה בכלל היתה אך בהדרגה הנ"ל, אבל בפרטים וביחוד בבני ישראל, ראינו לפעמים ההפך.   בני ישראל במצרים היו עושי מלאכה, ואחרי איזה מאות שנה נעשו עובדי [a4] אדמה.   בספר "היהודים עובדי האדמה" (שהבאתי במאמרי "עזרה בצרות") ראינו, כי גם בטרם צאת החוק לקחת מבני ישראל לצבא באו רבים מבני ישראל להאחז בקולוניות בנפת רוסיא החדשה.   וכי בני ישראל מוכרי יי"ש בכפרים אינם עירונים שעזבו את עריהם לשבת בכפרים?

אמת הוא גם זה, שעוד לא ראינו, שאנשים עירונים יעזבו מרצונם הטוב את הערים וכו';  אבל אני מוסיף עוד, כי מעולם לא ראינו שיחליף אדם אפילו את דירתו מרצונו הטוב לבד, כמו שיאמר הרוסי "מאין מה לעשות" אלא מפני איזה צורך (שמכיון שהוא צורך הרי הוא גם הכרח באותה שעה).   גם מהלך ההתפתחות שחשב הד"ר קאמינער, לא היה אצל בני האדם הקדמונים מרצונם הטוב אבל בהכרח: ראו שאין הצידה מספקת להם והתחילו לכלכל עדרים ולהיות רועי מקנה;  ראו שעבודת-האדמה באיזה מקומות מביאה יותר פרי מן המקנה – ויהיו לעובדי-אדמה;  ראו שיש לבריות צורך בחפצים שונים הצריכים עבוד או טלטול ולפיכך המלאכה והמסחר טובים לאנשים ידועים במקומות ידועים גם מעבודת-האדמה, ויחזיקו בהם כל מי שהגיעה ידו לכך.   ואותו ההכרח שהפך את האכר לעירוני הוא הוא יהפוך את העירוני לאכר, כאשר ראינו מן הקולוניות אשר זכרתי.   ההכרח, בכל אופן שיתגלה לפנינו, אחד הוא, ואם החפץ להתפטר מעבודת-הצבא היה בו כח להוליד הכרח כזה – על אחת כמה וכמה שהחפץ לפרנס אשה ועוללים יוליד הכרח כזה.   הכי שכח הד"ר קאמינער, כי בהשיבו על דברי המו"ל "המליץ" ועל מאמרי "עזרה בצרות" לא על דברי ה' אשכנזי הוא משיב.   האחרון יעץ עבודת-האדמה לבני ישראל כאמצעי להשיג על ידה לפי דעתו, שיווי-הזכיות.   בשעה, שלפי דבריו, לא יהיו עוד היהודים "פאַראַזיטים".   על פי הדברים האלה צריכים היו כל הבאַנקירים וכל הסוחרים הגדולים מבני ישראל לעזוב את ארמנותיהם, לפשוט את מחלצותיהם, ללכת מן הערים ולבוא בכפרים, לשבת במעונות בנויים מקש ועבטיט, ללבוש שמיכה עבה ולקחת מחרשה בידם ולמכור את עשרם ומסחריהם למשנאיהם הקוראים אותם בשם "פאַראַזיטים", למען יהיו שונאיהם ההם "פאַראַזיטים".   ממילא מובן, שגם אחד מן הבאַנקירים והסוחרים, אם גם איננו יודע את מהלך התפתחותם של חיי החברה, שחשב ה' קאַמינער, לא היה נרצה מרצונו הטוב לדבר הזה.   אבל המו"ל "המליץ" ואנכי דברנו על אדות עבודת-האדמה לאלפי עניי בני ישראל הגועים מרעב, אשר המחסור כבר כפה אותם עד שהם אומרים "רוצים אנחנו"  בעבודת-האדמה.   אך אין להם נחלת שדה.   וכבר שמענו מערים שונות, כי הרבה מעניי בני ישראל שמחו לקול השמועה על דבר הקולוניות, ובלי ספק יעזבו את עריהם, לא מרצונם הטוב  אך מרצון הבטן הריקה.   עם זה הנני להזכיר את הד"ר קאַמינער את דברי אשר אמרתי במאמרי "עזרה בצרות", כי נחוץ הוא ליסד את הקולוניות לבני ישראל באופן כזה,  שתהא בהן ממדת הערים, מפני שהיהודי רגיל בחיי הערים.

הלאה אומר הד"ר קאַמינער: שואל אני את כל איש וכו' אם עובד אדמתו ישבע לחם, לחם ממש, כפשוטו וכמשמעו? וכו' (שם). 

זוכר אני, כי בשבתי בליטא, זאת הארץ הדלה והשוממה הייתי שומע פעמים רבות את עניי בני ישראל מקנאים בהצלחת האכרים (אחרי חרותם), ובגליון אחד מגליונות "הכרמל" השבועי (כמדומה לי בשנה שביעית) העיר החכם האמיתי ה' פיין על תלונות שונאי ישראל באמרם, כי היהודים אוכלים את יגיע האכרים ואמר, כי אחרי כל התלונות ההן רואים אנו, כי מצב האכרים טוב יותר הרבה ממצב בני ישראל הנאשמים כי הם עושקים את האכרים.   

האמנם אין מזה ראיה עוד, כי מצב האכרים טוב הוא, אבל לפחות רב לנו לדעת, כי מצב עניי בני ישראל גרוע עוד ממצבם.   אבל מדוע שכח הד"ר קאַמינער, כי האכרים אשר היו עוד לפני עשרים שנה עבדים, מלבד שלא הספיקו עוד במשך הזמן הקצר הזה לצאת ממצב העבד, הדומה לחמור, אשר גם הדבר הזה מוסיף עצמה לעניותם, והנה בהיותם עבדים לא היה להם קרקע, ובשעה שקראה להם הממשלה דרור, נלחצה לקחת בעדם אחוזות מן האדונים בתנאים ידועים, שלא בטובתן של האדונים ההם, שרובם לא חפצו כלל בחירות עבדיהם, ועל כן לא יפלא אם באיזה מקומות לא הצליח בידי הממשלה לתת להם אחוזה פוריה די מחסורם, ושכל הדברים האלה אין להם מקום אם נקנה בעצמנו קרקעות בעד עניינו; שהרי אם נקבל רשות לקנות, נוכל לקנות קרקע טובה ולתת לכל משפחה חבל אדמה די מחסורה.   מדוע שכח הד"ר קאַמינער, כי השכרות שהאכרים שקועים בה מכלה ממונם לגמרי, וכל זמן שלא יעזבו את השכרות הזו לא יהיה להם לחם אפילו אם יתרחבו  גבולות אדמתם וסכום המסים יתמעט.   אין לך עיר ברוסיא שהעבודה נגמלת בה באופן טוב כמו באודיסא: שכיר-יום מקבל בערך רו"כ ומחצה ליום, עגלון להובלת משא מקבל בכל השנה גם כן בערך כזה ויותר, ופעמים, וביחוד בחדשי סענטיאַבר ואקטיאַבר, שהוא משתכר מחמשה ועד עשרה רו"כ ליום; וחיי אודיסא בכלל, מלבד דמי דירה, אינם יקרים כל-כך לאיש עני שאינו חפץ בתענוגים יתירים, ואף-על-פי-כן דבר שאינו מצוי הוא, שיהיה אצל אחד מכמו אלה שאינו יהודי כסף בכיסו.   הכל הולך אל מקום אחד: אל בית ממכר היי"ש.   מליצי השכורים אומרים, שעניותם היא סבת שכרותם; אבל אילו היתה העניות לבדה מביאה לידי שכרות, היו עניי בני ישראל צריכים להיות שקועים לגמרי בשכרות, שהרי עניותם גדולה יותר מעניות עובדי עבודת- פרך באודיסא.

הד"ר קאַמינער הביא ראיה שמצב עבודת-האדמה ברוסיא ברע הוא, ממה שהקולוניסטים האשכנזים שברוסיא השליכו בימים האחרונים את משכנותיהם ויצאו לאמעריקא (שם, נו' 9), כפי הנראה אינו יודע, כי הקולוניסטים ההם מכת המענאַניטים הם, שאסור להם על פי דתם להשבע שבועה, לחגור כלי-זין וכו' ויברחו לא מעבודת-האדמה, אך מעבודת-הצבא הכללית.   שעל פי החק הכולל הזה לא כלם נפטרו מעבודת הצבא, כמו שנאמר בהתקנות על דבר עבודת-הצבא הכללית.   וכבר הודיעו מה"ע דפה, כי רבים מהם בקשו מאת ממשלתנו לתת להם רשות לשוב לאחוזתם ברוסיא, וכבר קבלו את הרשות ההיא וגם שבו לעבוד את אדמת אחוזתם פה.

הד"ר קאַמינער מהתל באומרים, כי לקולוניסטים מבני ישראל תהיינה זכיות מיוחדות שאין לשאר האכרים, ולא להקולוניסטים הראשונים מבני ישראל (שם).   אבל התולים כאלהאין להם טעם וריח.   כל מי שיש לו מוח בקדקדו יודה, שאינו דומה מי שמקבל קרקע במתנה מאת הממשלה למי שקונה קרקע מכספו, שהוא בא בשדהו כאדם שעושה בתוך שלו, וממילא מובן, כי אותן הקולוניסטים אשר ישבו על שדות קנוים בכסף יהיו על פי תנאים אחרים, מאותן שקבלו שדותיהם מאת הממשלה על פי תנאים ידועים.

בגליון 11 אומר הד"ר קאַמינער: "ואני מעיד לפניכם בתורת עדות, כי בין בני-האכרים יש הרבה-הרבה יותר חולים וחלשים, נגועים במחלות פנימיות שונות ונגעים חיצונים שונים הרבה יותר מאשר יש בבני ישראל".   אבל קשה מאד להאמין לדבריו, שהרי הוא עצמו אומר שם, שהאכרים הבאים אל הערים למכור כל מאכל, בריאים הם, ולדבריו צריכים אנו לומר אחת משתי אלה: אם שכל החולים והחלשים מתים בילדותם, ואך מתי מספר הברואים נשארים בחיים (שהרי החלש בילדותו נשאר על-פי-רוב חלש גם בגדלו), או שהאכרים עשו קנוניא ביניהם, לשלוח אל הערים אך את הבריאים שבהם.   האופן השני הוא דבר מעורר שחוק והאופן הראשון לא יאומן.   האמנם, הוא אומר: "שבעים או שמונים למאה ימותו מן ילדיהם הקטנים ובמקומות רבים הפראָצענט של מיתת ילדים יגיע עד תשעים למאה".  אבל נראה אם אפשר למחזה כזה להיות תמידי.   נניח שאין בין האכרים חשוכי-בנים כלל,  [a5] שאין אחד מן האכרים מת במגפה, במלחמה, במיתה משונה וכו' מיום צאתו מכלל קטן, ונניח גם כן, שכל אכר ואכר במשך ימי חייו מוליד עשרה בנים.  אם כן מאה ילדים נולדים לעשרה אבות ועשר אמהות, נמצא שבמקום שמתים שבעים למאה ישארו אך שלשים.   אם מעשרים (עשרה אכרים ועשר אכרות) נעשים שלשים הנה ההוספה 50 פראָצענט; במקום שמתים שמונים למאה – עשרים אנשים (איש ואשה) מולידים בכל ימי חייהם זרע קיימא – עשרים, ואם כן אין כאן לא הוספה ולא פחת, ובמקום שמתים תשעים למאה – עשרים אנשים מולידים זרע קיימא עשרה אנשים, ואם כן יש פחת 50 פראָצ.  אם נחשוב את הפחת כנגד ההוספה, ונוסיף גם את המתים במגפה וכו' גם את חשוכי-הבנים וגם נתבונן כי אי- אפשר שיולידו כל האכרים (בסך הכולל) איש-איש עשרה ילדים, נראה, כי מספר האכרים מתמעט מדור לדור.   אבל היתכן דבר כזה? הלא ידוע ברור, כי במשך זמן ידוע מתרבה מספר יושבי רוסיא, שרובם אכרים, פי-שנים.

ועד כמה בני ישראל חלשים מן האכרים נוכל לשפוט מזה, שגם עד עבודת-הצבא הכללית, שאז אך בני עניי ישראל היו נמסרים לצבא, וראשי הקהל השתדלו שיקחו מכל אשר הביאו, היו בין בני ישראל יותר הרבה פסולים לעבודה מחמת חולי וחלישות מאשר בין האכרים.   וגם אז וגם עתה רוב בני ישראל העובדים בצבא מקבלים עבודות שאינן דורשות כח אמיץ ובריאות יתירה.   אך מה לי להביא עדים רחוקים?  הבה נראה את דברי הד"ר קאַמינער עצמו שאמר במקום אחר: "אתן לך עצה, קורא חביב, יאמר הד"ר קאַמינער (בסדר כפרותיו לבעל טקסא צד 54 בהערה), לראות בעיניך כי כנים דברי, כי רוב בני ישראל הם קטנים בכמותם, רזים וכחשים יותר משאר האומות (ואפילו האכרים במשמע), עמוד ביום השבת וכו' ותשתומם ותתפלא לראות, כי אנחנו בני ישראל כמעט כלם רזים, חולים ושפלי קומה –  מחוסרי בשר".   כן הביא שם בצד 79 דברי הפראָפעססאַר מאַהרינג שהודה לו על שאלתו ששאל: מפני מה רוב החולים – ישראלים המה? ואם אמנם הד"ר קאַמינער ישים את הקולר הזה על צואר הטקסא, אך מי לא יבין, כי אילו לא היו בני ישראל עניים מדוכאים לא היתה הטקסא מכבדת עליהם כל-כך, שהרי רוב הבינונים אוכלים בשר ומשלמים טקסא.

ומלבד כל אלה הנה גם הד"ר קאַמינער לא יאמר, שעבודת-האדמה
 עצמה היא אוכלת את בעליה, או שאויר השדות והכפרים מזיק לבריות, אבל "הסבה לכל המחזה הנורא הזה אחת שהיא שתים: העניות ותולדתה – האולת" (דברי ה' קאמינער עצמו שם).   והנה מה שנוגע לאולת אין מי שיאמר, שיש אפשרות שקולוניסטים מבני ישראל יגיעו בסכלות ופתיות למדרגתם של האכרים, שהיו מאות שנה עבדי עולם, רחוקים מחיי החברה, רחוקים מקריאת ספר וכו'.   ומה שנוגע לעניות, תם אני ולא אדע, הבאמת מאמין ה' קאמינער, שאותן העניים, אשר למענם עלה במחשבה לכונן קולוניות, אין חלקם גרוע מחלק האכרים העניים?

אפשר, שהד"ר קאמינער, בהיותו עתה, כפי דבריו בעצמו, רופא בשלטון- האחוזות שכח את מצב עניי ישראל, במה הם נזונים ובמה הם מתפרנסים; אבל בלי ספק קרא את דברי הסופרים שאינם יהודים שהביא המנוח ארשאנסקי בספרו "היהודים ברוסיא" (מהדורא קמא), אשר אחשוב לא למותר להביא פה תמצית דבריהם: "החלק היותר גדול של היהודים עניים הם, ומטופלים במשפחות גדולות הנם יושבים צפופים יותר הרבה ממה שאפשר לשער.   לא רחוק לראות שבבית אחד, שבו שלשה או ארבעה חדרים, יושבים עד שתים-עשרה משפחות (ד"ר קאמינער! הגם האכרים יושבים כך?).   משפחות שלמות מסתפקות לפעמים בליטרא לחם, דג מלוח ואיזה בצלים.   בעד 15 קאפ' ירוץ יהודי פאַקטאָר הנה והנה כל היום" (צד 19,20)  "יש אומנים עניים, אשר בני ביתם מתענים עד הערב, עד בוא אבי הבית המביא חלק שכר עמלו" (שם),  "מחצית, אם לא שלשה רבעים, מן היהודים הנם אנשים שאפשר היה להאשים אותם בעונות שונים, אך לא מפני שהם עצלים ושונאי עבודה, אך מפני שהאומללים ההם, החושבים אך על אדות פת-לחם, מתדלדלים מיום ליום, מאין להם שום אפשרות לעסוק בעבודה של תוצאות.   המשפחות האומללות ההן אין להן שום אחוזה או מקום, יושבות ברפש, בעניות, ובכל חפצן בעבודה אינן יודעות באיזה אופן תחיינה ביום מחר, והנן משתמשות באמצעים בלתי הגונים רק למצוא צרכיהן היותר נחוצים" (שם 20,21)  "הסרחון והאדים הרעים, הקור ולחות המעונות מניחים את חותמם על כל עצמותו של העני היהודי והם סבה לתגבורת מגפה, ומספר המתים בם הוא במידה מרובה אשר לא יאומן" (שם 39).   וכל מי שקרא בספרו של ארשאנסקי הנ"ל (מצד 17 עד 42) ראה שם עוד מופתים הרבה על גודל עניותם של בני ישראל, וברור שמצבם לא הוטב מזמן שנכתבו הדברים הנ"ל, אבל עוד נגרע.

יש דברים שהם ידועים יותר מדאי[a6] , ובשביל שהם ידועים הבריות רגילים בהם הרבה ולפיכך הם שוכחים אותם, כי אך "מילתא דתמיהא מדבר[a7]  דכירי לה אינשי".   בראש הדברים האלה עומדת עניות בני ישראל, שמתוך פשטותה, ודאותה וההרגל בה אין משים לב עליה ואין זוכר אותה; ולמען חדש בקרב הקורא את זכרון הדבר הזה הודיע לו, הנני לקרוא לפניו בסירוגין דברים אחדים ממה שכתב ה' אבראמאָוויטש בספרו הנחמד "דיא קליאטשע".

"בדמיוני חזיתי יום אחד בעירי, איך ובמה אנשים מכלים אותו,  במה הם קמים ממטתם ובמה הם שוכבים לישון.   בדמיוני חזיתי בוקר אחד: יהודים קמים ממטתם ומתאנחים, אינם יודעים מה יעשו, מה יתחילו, מאין יתפרנסו?  פניהם לבנים, מצחם מלא קמטים, עיניהם משוטטות לכל רוח, כאילו יבקשו דבר להשען בו, לאחוז בו, למען לא יבלעו אותם גלי היום, הם מתאנחים, נאנקים ומקמטים את מצחם.   בדמיוני חזיתי את השוק כמו שהוא: בכל עסקיו ובכל אנשיו, ראיתי מוכרי מנעלים ובגדים-תפורים רעבים וכחושים, ורוכלים כפופי-קומה תחת משאם משוטטים הנה והנה בצרת לבם, מביטים על כל איש ומעריכים את בגדיו ומתבוננים לראות אצל מי המנעלים קרועים ואצל מי – המכנסים.   ראיתי אנשים אשר פניהם כפני מתים רצים הנה והנה כעכברים שאכלו סם המות, בכל מקום בואם יריחו, אולי ימצאו פת-לחם, אולי יקרה לפניהם דבר מה.   מחשבותיו של כל אחד מפוזרות, ראשו מתפוצץ עליו, ישוך את שפתיו, מבקש תחבולות וחושב מחשבות.   רץ הנה והנה והנהו כמו על "עולם התהו".   ראיתי את כל מיני החנויות, השולחנות והתיבות שבשוק, עשרים חנונים נצים על אדות קונה אחד, כל אחד מושך אותו אליו ובמטיח לו "הרים וגבעות", עיני כל אחד כלות לראות פרוטה מפדיון הסחורה, הקונה והחנונים טוענים על דבר המחיר, נשבעים באמונתם, בנשותיהם ובבניהם, בחלקם לעולם-הבא, ומאמינים זה לזה כמו שמאמינים לכלב, עוד הפעם ישבעו אלפי שבועות, עד שלבסוף יצלח ביד האחד להונות את חברו.   ראיתי בית איש יהודי, שם לא תנוח הדלת אפילו רגע אחד, בו יבואו עניים מחזירים על הפתחים נערים וזקנים, נשים, בתולות וילדים, זה יוצא וזה בא, בתוכם גם "גבאות", אחריהם "תכשיטים" בבגדי משי דורשים כסף בעד זכות אבותם, אחריהם פלוני מגיד, נשרף, ירושלמי משולח, עגונה, גבאים עם קופות של צדקה ובלתן; כללו של דבר:  מכל עבר באים וחומסים, כל אחד חטף בכח, העינים מתמלאות דמעות, הה, כבד מנשוא!"

"הנני רואה המון מקבלים, אביונים, "קבצנים, דלפנים", ", ,  , אנשים לא יצלחו, מלמדים בעלי מומים (גשמים ורוחנים), "אברכים" מזמן עשר שנים לפנים, מן השנה שעברה ומן השנה הזאת, הסמוכים על שולחן אבותיהם; הנני שומע פתאום קול נוגנים3.  לפניהם תרוץ "החברה הלבנה" אחריה המון גדול, נרות של הבדלה דולקות, עתה יובילו לחופה בחור ובתולה, שאינם
 יודעים עוד באסונם, להביא עליהם שואה.   עד חצות הלילה הננו רואים מובילים לחופה, מה רב מספר החתונות, נשים זקנות מטפחות, מחותנים מרקדים, המון העם שמח, ששון ושמחה.   מזל-טוב לכם יהודים בעניים חדשים, מזל-טוב לכם בלהקה חדשה של בטלנים, מזל-טוב לכם בעלוקות חדשות מלאות לשד! הכינו, בני ישראל, דם, הכינו כסף, כסף,כסף! (צד 55 עד 48).

יש לי הצדקה להיות בטוח, כי מצב הקולוניסטים היהודים על אדמה קנויה בכסף, יהיה יותר טוב הרבה ממצב בני ישראל אלה.

אמת היא, כי הקולוניסטים היהודים ישלמו מסים גם לצרכי המדינה, גם לצרכי שלטון-האחוזות; אבל מה בכך? אם "הסוחרים היהודים הדלים" מוצאים לנכון לשלם בעד גילדיע ראשונה ולסחור בקיוב (דברי ה' קאמינער שם נומ.  17), על אחת כמה וכמהשימצאו הקולוניסטים לנכון לשלם את המסים השייכים להם ולעבוד את האדמה.

אחרי אשר שב הד"ר קאמינער להחליט, כי ללא ינתנו להקולוניסטים היהודים חוקים מיוחדים, וכי אם ינתנו להן חוקים מיוחדים יהיו להם לרועץ (נומ.  12,13), כאילו, דרך משל, אם איזה בעל-נכסים יחפוץ לעבוד בעצמו, לא על ידי שליח, את אדמתו קנין כספו, וזקן האכרים לא יוכל להכות בשוטים (דבר שה' קאמינער חושב במאמרו לאחד החוקים הכוללים בחיי האכרים), יהיה זה חק מיוחד לרע לאותו בעל-נכסים, – יסיים: "אחי! ציון במשפט תפדה! אך במשפט! איך להשיג שיווי-הזכיות לכל היהודים ולא אך לאחדים מהם, לא אך לגבירים ולמשכילים, איך להשיג זאת באמצעיים טובים וכשרים על פי הדין – מזאת נדבר במאמר הבא אי"ה".

הבה, קורא! נראה את מאמרו הבא ואת העצה להשיג את הדבר אשר עליו יחכו שלשה מיליאן יהודים זה עשרות שנים, ואשר לא עלה עוד ביד אחד סופרי ישראל מן יוסף ראבינאָוויטש 4 ) עד אליהו ארשאנסקי ומנשה מרגלית למצוא אותה, עצה, אשר כל מי שיבוא ויאמר אותה, נכונים אנחנו, אני ואתה והקורא, להוביל ליה מאניה לבי-מסותא.

אבל לא אני ולא הקורא ולא מצאנו במאמרו הבא (N 16-18) את העצה הזו, ותחתיה הופיעו לפנינו דברי חדודים והתולים, שדרכו של הד"ר קאמינער להיות ותרן בהם, בענין ושלא בענין, וטענות נפלאות, שלרוב זרותן צריכים היינו לחשוב גם אותן להמשך התוליו ולא לטענות של ויכוח אלמלא היה חזותן מוכיח עליהן, שהמתוכח חושב אותן לטענות גמורות.

 

אחרי ההקדמה (N 16), שכל פעולה צריכה להיות אך במידה שהיא נדרשת בעולם, הוא שואל (N18) שאלות כאלה: אם יהיו להקולוניסטים הכלים הטובים והחדשים לכל מיני עבודת-האדמה? אם יהיה מקום לתקן אותם בשעה שיתקלקלו באמצע העבודה? אם יהיה להם די בקר ושורים לחרישה?  אם יהיה מוכן מאכל ומספוא בעד השורים לשנה שלמה? אם לא ימותו הבהמות ההן במגפה?  ומה הקלימאט של הארץ, הטוב אם יבש?  אם אפשר יהיה לגדל בהמות על האדמה ואם יהיו קונים על בשר אותן הבהמות?  אם לא יצטרכו ללכת כלם בזמן מן הזמנים לאיזו מלחמה והאדמה תשאר שממה?  אם לא יכריחו גובי המסים למכור את התבואה בלא עת ובזול ואם יהיו קונים על יתר הפליטה?  אם יהיו בעלי הכסף רעבים ללחם, ואם הרעבים ללחם יהיה להם כסף לקנות לחם?

אם יהיו להם דרכים מתוקנות להוביל את תבואותיהם לערים ומדינות אחרות, ואם יוכלו לעמוד בהתחרות עם אחרים, שגם הם יובילו את תבואותיהם לאותן המדינות?  וכו' וכו'.

השאלות האלה, לפי דעתי, היו מחוכמות מאד בפי אדם הראשון, אך בזמן הזה הן מעוררות שחוק.   אילו היה כל איש ואיש שואל את עצמו שאלות כאלה בטרם גשתו אל איזה עסק, אז לא היה מתחיל בו לעולם.

הנני חפץ לזרוע את שדי אשר נחלתי מאבותי, ובטרם אתחיל את מלאכתי אשאל: מי יבטיחני כי לא תהיה בשנה זו עצירת גשמים או ריבוי גשמים, שדפון, ירקון וכו'?  מי יודע אם לא יתנפלו עלי שודדים והרגוני, ובני הקטנים לא יוכלו לכלות את העבודה אשר החלותי? מי יודע אולי תקראנה מלחמה ומי ימלא מקומי?  מי יודע אולי אחלה בימי הקציר או האסיף ואז

תרקב תבואתי? מי יודע אם לא ישברו כלי בשעת העבודה ובאותה שעה ישתברו גם כלי אומנותו של חרש הברזל שבשכונתי ואצטרך לישב בחבוק ידים  מי יודע אם יהיה כסף לבני-אדם שאין להם שדה לקנות ממנו את שארית תבואתי, אשר ישאר לי מן הלחם למכור ליתר צרכי הבית, ואם לא ימצאו אותן הקונים תבואה יותר טובה אצל אחרים וכו'?

 

הנני חפץ ללמוד מלאכת הסנדלר: מי יודע אם יהיו עורות ובתי בורסקי די צרכם, כדי שיהיו לי עורות מעובדים בכל שעה?  מי יודע אם היה כסף לכל מי שיצטרך למנעלים?  מי יודע אם לא ישתברו כלי אומנותי ולא אוכל על פי איזה סבה לתקנם?  ומי יודע אם לא ימציאו בני-אדם מנעלים חדשים שלא מן העורות שלא אוכל אני לעשותם?  ומי יודע אם מי שיש לו צורך במנעלים יבוא אלי, שהרי גם עד שבאתי אני לא היה מחסור להבריות לסנדלים, ולא עוד אלא שמא יהיה בעירי סנדלר יותר טוב ממני ואיש לא יפנה אלי?

 

הנני חפץ לפתוח חנות: מי יודע אם יהיו בידי תמיד אותן הדברים, שהחנות זקוקה להם? אולי יתקלקלו הדרכים בשעה שיחסרו לי איזה דברים ולא אוכל להשיג את הנחוץ לי?  מי יודע אם לא ישיגו חנונים אחרים אותן הדברים בזול יותר ממני ולא אוכל להתחרות אתם?  מי יודע אם לא תקראנה מלחמה, ועל מי אעזוב את חנותי? מי יודע אם יהיה כסף לאותן האנשים אשר ידורו בשכונתי, ואשר להם אני זקוק? מי יודע אם לא יפתח אדם אחר חנות סמוך לי וכל הקונים יפנו אליו?

 

הנני חפץ ללמוד מלאכת הרפואה: מי יודע אם יחלו בני האדם? מי יודע אם הרפואות הנצרכות תהיינה תמיד בבתי-המרקחת? מי יודע אם היו לי סוסים וכלי בית נאים, שהרי כל חכמתו של הרופא אינה תלויה אלא בערך סוסיו, ולפי יוקר סוסיו יגדל גם שם הרופא? מי יודע אם לא יקום רופא, אשר מלבד סוסים וכלי בית יהיה לו גם לב בשר לשבת אצל החולה זמן הדרוש להתבונן היטב על מחלתו, לא כאותן הרופאים הממהרים לכתוב את סמי-המרפא כדי לבקר חולים אחרים.   מי יודע אם לא יהיה

בעירי רופא עשיר, אשר לא יצטרך להתפרנס ממלאכתו וירפא את החולים בחנם, ואם אמנם הוא דבר בלתי אפשרי, אך למיחש מבעיה?  מי יודע אם לא יתרבו הרופאים כל-כך עד שלא יהיה לחם אל ליחידי סגולה שבהם, לאלה אשר גם אחרי צאתם מקירות האקאדמיא והאוניווערזיטעט, ששם הם מדמים בנפשם שהם הם יסודי עולם, מלח הארץ, לא יתהפכו לרודפים

אחרי העשירות והמותרות, ככל אותן העשירים ששנאו אותם לפנים? ומי יודע אם אהיה אני מאותן יחידי סגולה? וכו'.

 

"מן הזהירות שלא להזהר יותר מדי", "שומר רוח לא יזרע", וגו' עולם כמנהגו נוהג.

 

אבל יותר נפלא הוא, שהד"ר קאמינער שואל, אם יהיו תובעין לעבודתן של הקולוניסטים היהודים, כאילו עכשו יש תובעין להבטלה הגמורה שאלפי עניינו שקועים בה, ושאך על אדותם באה ההצעה ליסד קולוניות.

 

מספר הבטלנים אצלנו הוא יותר הרבה ממה שיחשוב הקורא הפשוט, אנכי מכנה בשם "בטלן" את כל מי שאינו לא אומן, לא בעל מסחר קבוע אם קטן (כחנוני) אם גדול, ולא תורתו אומנתו, כלומר: רב מורה-הוראה עורך-דין, רופא, מורה על פי פריוויליגיום וכו'.

 

הבטלנים האלה נחלקים אצלנו לשתי מפלגות:  בורים גמורים ויודע ספר שלא שמשו כל צרכן, כלומר, שלא העמיקו בתורה או באיזה חכמה וידיעה,  שתהי תורתן אומנתן, והם מאותן האנשים, אשר עליהם אמר [a8] חכמינו הקדמונים: "כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" (אבות פ"ב).   תורה כזו ודאי בכבודה ובעצמה גוררת עון, שהרי כל איש שיש לו איזו ידיעה בהויות העולם יודה, שבשעה שבן-תורה או איש הנקרא "ידען" מוכרח לבקש למצוא לו דרכים שלא כהוגן בשעת דחקו, הוא ממציא לו אופנים יותר מזיקים ויותר מלאים ערמומיות, ממה שהיה יכול להמציא איש בור וגם השכל במקומו.   אבל אינו דומה אדם לאדם: יש לך אדם שאינו מוכשר ללכת בגדולות ונפלאות, ומכיון שאינו יכול לתפוס מרובה מסתפק הוא בעל-כרחו במועט,  ויש לך אדם שהוא פוסע פסיעה גסה על כל המכשולים וכל עקוב למישור בעיניו למלא בטנו וכיסו.   האנשים ממין הראשון, אם הם בורים הם נעשים נושאי סבל, שכירי יום, מנקי החצרות, שוערים וכו', ואם הם יודעי ספר נעשים הם מלמדים ומורים, שמשים בבתי-כנסיות ומדרשות, מגידים אצל חברת רוכלים, עובדי עבודה בבתי מסחר וכו'; אנשים ממין השני נעשים גנבים פשוטים, רמאים, מחזיקי "בתים מפורסמים",  [a9]  עושקי דלים בנשך ותרבית, מזיפי חתימות ידי אחרים שליטים בקהל, אוכלי כסף העדה, תקיפים, עזי פנים ו"בעלי טובה" בישרון וכו' וכו', איש איש לפי מדת ידיעותיו ומצבו בעדה.

 

אם תבוא, קורא, לאודיסא, או לעיר גדולה אחרת, וחזותך יוכיח עליך, כי תם או בן-כפר אתה, יופיע לפניך ברחוב העיר אחד מאחיך וסחורה בידו: טבעת או מורה-שעות עם שרשרת וכו' ויציע לפניך לקנות את סחורתו מידו, אשר יבקש בעדה, למשל, שלשים רו"כ.  "בעד החפץ הזה שלמתי לפני חדש ימים חמשים רו"כ, יאמר לך בקול תחנונים, אך עתה קרה לי אסון, כי חלתה אשתי וכו' והנני מוכרח למכרו בחצי מחירו".  אתה תסרב לתת לו את המחיר ההוא ותתן לו פחות ממנו, לסוף תסכיםעמו לקנותה מידו בעד עשרים וחמשה רו"כ, בתנאי אם יאמר לך אומן מבין, כי הסחורה שוה סך כזה.   הוא ילך אתך אל האומן וסחורתו בידו לעין רואים, פתאום יפגוש את שניכם איש אחר ההולך בחפזון לדרכו מעבר השני ושלא במתכון יראה את הסחורה בידי המוכר ההולך אתך.  – "התמכור את סחורתך?" – ישאל האורח החדש הזה ובדברו – והנה הסחורה נמצאת כרגע בידו לתמהון לבך.  – "כבר מכרתיה בעד עשרים וחמשה רו"כ לאיש הזה" – יענהו המוכר.   האורח יתבונן על הסחורה: "הא לך שלשים" [a10] – יאמר

הפעם.  – "כבר מכרתיה".  – "הא לך ארבעים" ובדברו יפתח את צרור כספו, יקח ארבעים רו"כ וינסה לתתם אל המוכר.   היטב יחר לך, כי בא אחר ולקח ממך את החררה שהיית מהפך בה, אך המוכר ישמח את לבך ויענה לאורח החדש, כי חלילה לאדם הגון כמותו לשנות את דבורו, ובשמחת לב תחטוף את הסחורה מידי האורח ותשלם להמוכר את הכסף בטרם תשאל את המבין.   אחרי קנותך את המציאה תבוא אל אומן מבין לשאול לו על סחורתך, כדי שתוכל לומר בבטחה יתרה: "שישו בני מעי, שישו". 

"מורה השעות פשוט הוא" – יאמר לך המבין, אפשר לקנותו בעד שלשה רו"כ, והשרשרת או הטבעת היא של נחשת-קלל או של כסף מוזהבת!

אז תבין, כי האורח החדש לא במקרה בא, וכי הוא והמוכר שניהם
שותפים ברמאותם ויחדו חלקו את שללם אשר גזלו ממך.

 

– "מה תאמר, שמעון, לשמועתי, אנכי לויתי מאת שמואל המלוה מאה רו"כ על וועקסעל, לשלם עשרים רו"כ לחודש, שלשה חדשים שלמתי לו כסדרן ובחדש האחרון העברתי את המועד מפני הדחק, ועתה הוא תובע ממני את מאה הרו"כ בשלמות".  – "הנך מן הצועקין ואינם נענים, כי האמנת למלוה ברבית ולא לקחת ממנו שובר: אנכי עוד יתרה אספר לך: חיים אחי לוה מאת זבולון המלוה עשרים רו"כ ונתן לו תורף שטר-חוב (בלאנק) על מאה, כנהוג לפעמים, בחתימת ידו.   מה עשה המלוה? מלא

את התורף וכתב בו מאב רו"כ, ואחי נלחץ לשלם לו בשלמות מאה רו"כ.

 

– "היודעת את, חייקע, – יאמר פלוני לבתולה עניה שהוא מכיר אותה – הנה מצאתי לך חתן: אך חתן טוב ונעלה, שאינך שוה להיות לו לאשה".  – "ומי הוא?" – תשאל חייקע.   "הוא איש אורח, מסטאַמבול הוא בא, איש נחמד למראה, בעל כיס" וכו'.   חייקע איננה רוצה להנשא לאיש שאינו ידוע לה, אך הדואג לטובתה יספר לה את כבוד עשרו ורוב גודלו של החתן מבטיח לה, כי מאושרה תהיה בתבל.  – "ומדוע יקח איש כזה אותי?" – תשאל חייקע בתום לב.  – "סכלה, הלא אמרתי לך, כי אשתו מתה זה כחודש ימים ולו שני בנים קטנים, ונחוצה לו מאד בעלת-הבית ואם הגונה לעולליו, ואינו חפץ ואין לו צורך בחן אך באשה כשרה, ומתוך שהוא מיודעי ומאמין לי הוא סומך על דברי שאמרתי לו על אודותיך ונרצה לקחתך לו לאשה".  – חייקע ראתה את החתן, מצאו חן זה בעיני זו, והוא, החתן, נשא את חייקע לו לאשה כדת משה וישראל ואחר החתונה נסע עמה לסטא7מבול עיר מושבו.   אחרי איזה ימים התגלה ריב בינו ובינה עד הכאה ועד בכלל.  – "נלך אל הרב, – יאמר החתן וכאשר יגזור כן יקום".  – "נלכה" – תאמר חייקע, בתקוה לעשות שלום עם בעלה.   החתן מוליך את חייקע אל הרב.   הרב, אחר שמעו את טענותיהם, נותן צדק לחייקע, והחתן אינו מקבל עליו את הדין, ולא עוד אלא שהוא מבטיח את הרב ואת חייקע, כי בשובו לביתו עם חייקע

עוד יכה אותה מכות חדרי בטן, למען תדע את תנואתו.   חייקע, בארץ נכריה, באין מכיר ומודע, תבקש את הרבלמלא את חובתו ולעמוד לימינה, והוא, בחמלתו וברחמיו הגדולים יעץ לה שתשארבביתו איזה שעות, עד אשר יצלח לו לפשר את הדבר ולהשיב חרון אף בעלה.   חייקע תשמע בקולו, אך מה יגדל פחדה ושברה, בהודע לה אחרי כן אצל הרב ההוא, כי הרב הזה איננו לא

רב ולא גם אדם הגון, אבל מחזיק בית-זונות, והיא נמכרה לו עוד בטרם באה לסטא7מבול...

האמנם, שלשת המחזות שזכרתי אינם מעשים בכל יום, וביחוד המחזה האחרון, שמצא לו מקום בפנים שונים אך איזה פעמים באודיסא (גם בקיץ הזה נתפס פה איש יהודי אחד בעון זה בטרם הספיקה ידו לעשות את
התועבה הזאת, שהיתה כדבר שנגמר), אבל הדברים הכוללים שחשבתי: גנבים פשוטים, רמאים, מחזיקי בתים מפורסמים וכו' וכו' נפגשים הם אצלנו במדה מרובה.   "חברת" הגנבים בברדיטשב עם נביאה בראשה ידועה מספריו ומאמריו של ה' אַבראַמאָוויטש, וזכורני, כי בילדותי היתה גם כן חברה כזאת בעיר מולדתי הקטנה;  בימי נעורי, כשהייתי פוסק מלמודי לעסוק בשיחה בטלה בבית-המדרש, שמעתי נפלאות מחברה כזאת בעיר דווינסק, וחברות כאלה ישנן עוד באיזה ערים.   הרבה מאד ממחזיקי בתים מפורסמים ומלוי ברבית הנם מבני עמנו;  שליטים בקהל, אוכלי כסף העדה וכו'  ישנם כמעט בכל עיר ועיר, אך מי הם התכשיטים האלה?  לא אחד מי  תורתו אומנותו, ולא אחד בהם אומן היודע את מלאכתו.   אם תאמר לאומן עני: "רצונך להנצל מעניותך, עזוב את מלאכתך והיה חבר לגנבים, או עשה לך בית-ועד לשומרות נשף" אז ימלא פניך קלון.   כל תכשיטינו אלה הם אנשים שלא למדו כל עיקר, או למדו ולא שמשו כל צרכן ונוסף לזה אינם יודעים שום מלאכה, ובעל-כרחם בחרו להם פרנסות כאלה.

 

זה הוא פרי הבטלה שאנו שקועים בה.   בטוח אני, כי הד"ר קאַמינער אינו דואג כלל אפילו רגע אחד פן תבוא עניות לאנשים כאלה בהיותם עובדי אדמה, שבזה ישלול החפץ והיכולת מאתם להיות להיות תכשיטים כאלה.  יהיו עניים מרודים ואל יהיו הולכי בטל, גנבים, מלוי ברבית וכו'.   האמנם גנבים, מלוי ברבית, מחזיקי בתים מפורסמים וכו' ישנם גם בין שאר עמים במדה גדושה; אך אנכי לא הייתי חפץ שיהיה אחי מלוה ברבית וכו', אם גם יודע אני, שאי אפשר עתה לעולם בלא הם.

 

יודע אני, שכל המזיקים שחשבתי לא יעזבו את פרנסתם הנתעבה מלאה עושק לעבוד את האדמה; אך כבר כתבתי, שהבטלה והמחסור הביאום לידי כך, ואם ישיגו הבטלנים ההם בנעוריהם שדות לעבדם, בטרם יבקשו בעצמם למצוא מפלט להם מרעב וממחסור, לא יאבו אחרי כן בשום אופן לבקש לחם טמא להם.

 

הנני מוצא מקום להעיר פה דרך אגב, כי תאות ההשכלה שנתגברה בימים האחרונים הועילה אך מעט מאד לשרש אחרי הבטלה.   לא כל אחד זוכה להשלים חק באוניוועריטעט או את האינסטיטוט לטעכנאָלגים וכו' ולהיות איש שתורתו אומנותו, ורוב האנשים אשר רוח הזמן פעל עליהם יסתפקו בזה, שבניהם למדו באיזה בית-ספר או חוצה לו שפת רוסיא וכללי החשבון.   מדת למודים כאלה לא לבד שאינה נותנת פרנסה לאדם, אלא שהיא מזקת לו בזה, שהוא מגיס דעתו בידיעותיו הקלות ההן וחושב לחרפה לו ללמוד אומנות.   אך מה אחרית אנשים כאלה, שבאמת אינם אלא יודעי ספר למחצה?  כל מי שלמד תורה מעט, ואינו יכול להיות רב, הרי הוא מלמד, שדכן, שמש, מגיד המחזיר בעירות וכו';  וכל מי שלמד שפת רוסיא
במדה מרובה או מועטת, אבל אין לו עמה ידיעות אחרות להתפרנס ממנה ומהן כהוגן, הרי הוא מתעסק אצל הקהל, שתדלן, טוען או עורך-דין לאנשי השוק מלוה ברבית וכו' וכו' ובאופן היותר הגון הוא משרת בחנות או בבית-מסחר, מקבל שכר פחות וחייו תלואים לו מנגד.   לדאבון לב אין אנו משתדלים לחבר תורה ומלאכה יחדו, שיהיה האדם אומן טוב ומבין בספר דבר שבאמת תפארת ממנו לאדם.  – בחרף העבר נדב הגביר ה' א.  בראָדסקי מפה חמישים אלף רו"כ לטובת בית יתומים חדש, בתנאי שיקרא שמו עליו, ופתאום נעשה רעש גדול במה"ע הרוססים דפה.   התדמה, קורא יקר, כי אחד מן הרועשים השתדל להוכיח לה' בראָדסקי, כי בחפצו לדאוג לטובת יתומים אומללים, ראוי הוא שישים עינו שבית היתומים, אשר גם שם בית-ספר נקרא עליו, יהיה מחובר, למשל, עם בית-הספר אשר למלאכה, "טרוד" דפה, למען לא יצאו היתומים ממנו בטלנים גמורים, כמו שיוצאים תלמידי בתי-הספר הנמוכים, שאחרי למודם במשך איזה שנים הם יוצאים במוח ריק ובידים בלתי עסקניות במלאכה, ואך מי  שיש לו זכות אבות ופרקליטים זוכה להתקבל באיזה חנות בתור "נער", לטהר את הרצפה ולשמש את המשרתים הגדולים ממנו בחכמה ובשנים, עד הגיע גם הוא לפרקו, להיות משרת גמור, ונערים אחרים חדשים ישמשו אותו? – לא, איש לא העיר את ה' בראָדסקי על כך, אל הרעש היה, מדוע חפץ ה' בראָדסקי, שיקרא שמו על הבית ההוא.

 

אם באודיסא כך, בערים אחרות על אחת כמה וכמה.  אחזור לעניני.   כמדומה לי, שכבר עניתי להד"ר קאַמינער מה שיש בו

די.   האמנם ה' קאַמינער כתב עוד מאמר בענין זה (נו' 26, 27); אך מתוך שדבריו ההם אינם נוגעים רק לאיזה קולוניות, שנוסדו כבר לבני ישראל על ידי הממשלה, איני חפץ לטרוח ולהטריח את הקוראים ולבחון את דבריו אם נאמנים הם, כי סוף-סוף מודה אני לו, שהרבה מאותן קולוניות לא הביאו ברכה לבעליהן, אך אין מביאין ראיה מהן, מטעמים שכתבתי כבר ואיני חפץ לחזור עליהם, ולהפך, כמדומה לי, שיש להביא ראיה מאותן הקולוניות המועטות שמצבן טוב, כמו שהעיר הקולוניסטבעל המאמר "היהודים עובדי אדמה" שזכרתי, שהקולוניות הטובות מביאות ברכה לעוסקים בהן.   ומה אלה, שעשו דברים לא לפעלם, ןעבןדתם את האדמה היתה אצלם כמלאכה שאינה צריכה לגופה, לא למצואבה לחם, אך להתפטר  על ידה מעבודת-הצבא, ולא עודף אלא שסבלו לפעמים מפקידים שונים, ובכל זאת ראו ברכה בעמלם הקולוניסטים שיתעסקו בעבודת-האדמה לשמה.   כלומר: למצוא לחמם, ועבודתם תהיה אצלם מלאכה הצריכה לגופה – על אחת כמה וכמה!

 

אחרי הד"ר קאַמינער בא פלוני דאַוויזאָהן במאמרו (שם 23-33), אך מאמרו דל ורזה כל-כך עד שאין להאריך בו.   בראשית דבריו הוא אומר, כי
היהודים בארצות אשכנז, אוסטריא, צרפת, אנגליא יחיו חיי שלוה וכו' ולא יעבדו את האדמה, וכבר נשכחה שמה מלב כמעט שאלת היהודים ולא יזעקו עליהם "מדוע לא יעבדו בני ישראל את האדמה"
[a11] וכו'.

 

אינני יודע למי ערך הכותה הזה את שאלתו, לסופרים הרוסים או לסופרים העברים? אם להראשונים, למה לא שם דבריו אלה באחד מה"ע הרוסים? ולמה לא יבין, כי אם היינו חפצים לדבר אל העצים ואל האבנים היינו יכולים לשאול שאלות יותר חזקות.   ואם לסופרים העברים הרוצים לתקן מצב עמם על ידי קולוניות, מה הם, הסופרים העברים, אשמים בדבר, אם יהודי ארצות אחרות "יחיו שמה חיי שלוה וכבר נשכחה שמה כמעט מלב שאלת היהודים" ורבבות יהודי רוסיא גועים ברעב?

 

בטוח הוא  הכותב הזה, כי איש מבני ישראל לא יאבה לעבוד את האדמה (נו' 23), אך אם כן מה זה יחפוץ?  ומדוע ישתדל לברר, שאין עבודת-האדמה נותנת לחם לבעליה.   הכל יודעים, שאין בכח שום סופר שבעולם לכוף איזה איש לעבוד את האדמה;  ואם איש לא יכריח ואיש לא יאבה מרצונו הטוב לעבוד את האדמה אין לדבר בזה כלל.   וכי חסה עינו על הדיו ועל הנייר שישחיתו סופרי ישראל בשביל שאלה זו, בשעה שלא חסה עינו על דיו ונייר של עצמו?  אבל מה שהוא יותר זר ומשונה – הוא לראות את טענות הכותב הזה נגד עבודת-האדמה מצד השלחן ערוך.   לראשונה מזכיר, כי שמירת יום השבת תגרום להקולוניסט היהודי לבטל בשעת העבודה שני ימים בשבוע, תחת שהאיכר הנוצרי מבטל אך יום אחד בשבוע, שביום שהוא שובת ממלאכתו הוא נוסע לצרכי מקח וממכר.   אך שכח או לא ידע, כי גם בימי נחמיה בן חכליה אסור היה לאדם מישראל למכור מאומה בשבת: ואף-על-פי-כן היו בני ישראל עובדי אדמה גם בזמן הבית השני, גם אחרי כן בזמן האמוראים, שהיו בין הפרסיים, שגם הם בלי ספק לא שבתו רק יום אחד בשבוע.   אחרי כן יאמר, שהיהודי לא יוכל לעבוד את האדמה, מפני שאשתו לא תוכל לעזור לו, שהרי אסור לה ללכת יחף ולגלות ארבות ידיה (אין זה אלא בפני אחרים, או אפילו בפני בעלה בשעת קריאת-שמע, אבל בפני בעלה בשעת מלאכתו מותר), דבר שנשי האכרים רגילות בו (היה יכול להוסיף, שלא תוכל לשוב מן השדה בקול זמרה, כדרך שנשי האכרים עושות, שהרי קול באשה ערוה);  מפני האיסור לחרוש בכלאים, קדושת בכור בהמה

ואיסור תבואת "החדש" הנוהג גם בזמן הזה (נו' 26).

 

טענות כאלה אולי היתה בהן איזה ממשות, אם לא היו בין בני ישראל קולוניסטים כלל;  אבל בני ישראל עובדים את האדמה, ובכל זאת אין כל הדברים מונעים אותם מעבודתם כלל, ובלי ספק נשותיהם מוצאות אפשרות ללבוש מנעלים בפני אחרים, והקולוניסטים יכולים לחרוש את שדותיהם בלי שור וחמור וסוס יחדו, ובכורותיהם נמכרים לנכרים לפני לידתם, כנהוג.   ומה


שנוגע לאיסור חדש יואיל נא וישאל את הקולוניסטים היהודים שברוסיא:  אם הרבנים החמירו עליהם לנהוג כדעת הגר"א אסור את החדש, או לא?  והיה אם תתיסדנה קולוניות חדשות אז יעשו גם יושביהן כמעשי הקולוניסטים הקודמים ממש:  אם אין חדש נוהג אצלם כלל הרי טוב, אם הם עושים בזה כעין מכירת חמץ הרי טוב, ואם איסור חדש נוהג אצלם ומכל מקום הם מתקיימים – הלא אין רע.

 

"מכל אלה הצועקים לכו עבדו את האדמה, יאמר הכותב, (שם) לא ילך גם אחד מהם.   המה ידמו בנפשם:  ילכו נא הם לעבוד את האדמה, יחיונא הם חיי צער ועוני, ואנחנו נוכל להרים ראש נגד מחרפינו" וכו'.   צר לי מאד לראות, כי טענות של הבל כאלה נגלו בדפוס ומטריחות להשיב עליהן.   הנני מבטיח לו, כי כדבריו כן הוא.   המו"ל "המליץ" לא יעזוב את עבודתו להיות קולוניסט, וגם אני לא אהיה קולוניסט, מפני שגם מו"ל "המליץ" גם אני יש לנו אמצעים אחרים להתפרנס בהם, וכל מי שאין לו שום עבודה יעבוד בשמחה את עבודת-האדמה, אם אך לא יחפוץ להיות מאותם [a12] התכשיטים שחשבתי למעלה.   זוכר אני, כי בשנה שעברה, בבוא השמועה על דבר הקולוניות, מהרו הרבה ניושבי יעליסאַוועטגראָד ואַקערמאַן לכתוב ידם אל הקולוניות, ואם לא יתעני זכרוני קראתי במה"ע תשובה כוללת מחברת "חברים כל ישראל" לכל הפונים אליה בענין זה.   אות הוא, כי מערים שונות פנו אליה בענין הקולוניזאַציא.   בבאָריספאָל חפצים משפחות לעבוד את האדמה, אך אין איש מעשירי ישראל בעוזריהם, לא לבד לקנות אך גם לחכור קרקע (הצפירה ש"ז, נו' 36).   על כל פנים אין כאן לא אונס ולא הכרח., ומה איכפת

לו להטוען הזה, אם גם אני אעבוד את האדמה או לא?

 

"על אלף אנשים נחוץ א' וחצי מיללאָן רו"כ, איפה ניקח אנחנו סך רב כזה?" ישאל הכותב להלן (שם), אבל שכח, כי על זה אנו דנין, שיתנו בני ישראל נדבותיהם לדבר הזה ולפום גמלא שיחנא, אם ירב מספר הנדבות ירב גם מספר הנושעים.

 

בסוף מאמרו יאמר: "אם תשאלוני (שגה הכותב הזה, כי אחרי שגלה לנו את חכמתו במאמרו הזה יוכל להיות בטוח, כי שום איש לא יפנה אליו בשאלה זו) במה נוכל להועיל לבני עמנו בארצנו? וכו' הממשלה הרוממה, היא תוכל לעשות למענכם, היא תוכל להוציאכם מן המצר אך במלה אחת וכו' (הבו גודל לקאָלומבוס השני אשר גלה לנו עולם חדש.   עתה אורו עיני לתת עצה לכל אישמחסור:  רצונך, חביבי, ללוות שני אלפים רו"כ ברבית מועטת לעשות איזה מסחר ולהתפרנס בו, פנה לך אצל ראָטהשילד, אצלו יש ממון הרבה, הוא יוכל להוציאך מן המצר אך במלה אחת.   הוא יאמר להקאַסיר שלו: תן! ואז תצא ממנו עמוס בכסף משא לעיפה).   לכן עליכם בני ישראל להשתדל למצוא חן בעיני הממשלה, שתתן לכם הרשיון
לגור במרחבי ארצה הברוכה ורק אז תושעו תשועת עולמים" (שם, נו' 33).

את הדברים האלה: "להשתדל למצוא חן" הננו שומעים תמיד מפי כל הטפשים, מפי כל נעוי לב ושונאי ישראל.   הטפשים אינם יודעים ואינם צריכים לדעת, כי העכוב הזה אינו מצד בני ישראל כלל, ונעוי הלב ושונאי ישראל מגלגלים בכונה עין על בני ישראל [2].   אך מדוע שכח, כי אותם נעוי לב ושונאי ישראל עצמם אומרים, כי דת ישראל אינה מניחה להם ליהנות משווי הזכיות, אותה טענה עצמה שטען הוא כנגד עבודת-האדמה.

המכתב מן השו"ב דסטאָווראָפאָל (שם, נו' 32) אינו כדאי להטפל בו להשיב עליו, כי כותבו איננו אלא מעלה גרה מה שידועכבר מאיזה קולוניות שיסדה הממשלה.

 

ה' יהל"ל במאמרו "שאלת היהודים", אם גם כמלאך טוב ענה בעל-כרחו אמן על דברי המריבים על עבודת-האדמה.   וזכר לטוב גם טענות דאַ-וויזאָהן, אשר בעת אחרת היה ממלא בלי ספק פיו שחוק עליהן, מודה שאין לדחות את ההצעה של עבודת-האדמה בשתי ידים, יען כי לפי מצב אחינו כעת יש בתים רבים, רבים אין מספר, שמצבם החמרי גרוע הרבה מאד גם ממצב האכרים" (שם גליון נו' 35).   אך לפי דעתו "עשרת מונים הטיבו לעשות אם היו שמים לב לתמוך ידי בעלי-המלאכה, לנהלם בכסף למען אשר יוכלו ללכת ולגור בפנים רוסיא וכו' וגם לקומם ולכונן בתי למוד למלאכה בערים רבות" (שם).

 

אך לפי דעתי אין הדבר כן מכמה טעמים:     א) נחוץ יותר לדאוג בעד אלה שאין בידם אפילו מלאכה, מלדאוג בעד בעלי אומנות, שלכל הפחות משתכרים הם, אם גם לא כל צרכם, על ידי אומנותם במקומם; ב)  רוב בעלי המלאכה בליטא ופולין אינם יודעים לדבר נכונה בשפת רוסיא, והדבר הזה יש בכחו להפריע אותם מנסוע לערי רוסיא פנימה, במקום שאין יהודים דרים בו;    ג)  אם גם על פי החוק מותר לבעלי אומנות לגור בערי רוסיא הפנימיות, מכל מקום במעשה אינו נקל כל-כך גם לאומן לשבת

שם, מפני שנחוצות לו תעודות שונות, שלא ישיגן היהודי אלא על ידי טרדות יתירות, ובלי ספק יודע ה' יהל"ל את מצב בעלי המלאכה בקיעוו,
פנת מושבם, חובתם לשאת באמתחת בגדיהם את תעודת רשיונם וכו', כאשר כתב בפרטות ה' פליספעדער בספרו;    ד)  אם באיזה ערים יחרצו איזה בעלי אומניות לנסוע לערי רוסיא הפנימיות, יכולים הם לקבל משען על זה במקומם, ואין שום צורך לקרוא לנדבות כלליות בשביל זה.   נניח, למשל שמעיר קאוונא חפצים לנסוע חמישים בעלי מלאכות לערי רוסיא.   אדמה, שאם יותן לכל אחד מהם חמישים רו"כ להוצאות הדרך ולהניח לבני ביתו לצורך פרנסתם, עד בואו לעיר שיוכל להשתכר בה ולשלוח לביתו מפרי
[a13] עמלו, יספיק לו על פי הדחק.   הנה כי כן נחוץ לאותן בעלי אומניות בערך שני אלפים ומחצה או לכל היותר שלשה אלפים רו"כ.   כמדומה לי, שבמשך שתים שלש שנים נקל מאד למצוא סך כזה בקאוונא על ידי מכס הבשר באופן שהיה הדבר בא לידי גמר בנקל.   באופן כזה היו יכולים לעשות בערים הרבה, אם היו רבנינו, פרנסינו ואלופינו דואגים באמת לטובת הכלל.

 

ומה שנוגע לבתי-הספר-למלאכה, הנה מלבד שגם זה הוא דבר מקומיי [a14] , אפשר לכל עיר ועיר ליסדו בלי משען כללי, מלבד שהכבדות הנפגשת לאומנים מבני ישראל לשבת בפנים רוסיא שזכרתי, לא תסור גם מתלמידי בתי-הספר-למלאכה, הנה כל בית-ספר בפני עצמו דורש רשיון מיוחד, ודבר זה תלוי בתנאים הרבה ובדעת הפקידים המקומיים, ומי יודע אם כל עיר ועיר, שתבוא לבקש רשות, תזכה לקבל אותו?  מה שאין כן בדבר הקולוניות שהרשאה אחת מן הממשלה מספקת לכלן, ולא עוד אלא שהרשאה על קולוניות קרובה יותר לודאי, כמובן לכל בר-דעת.

 

הנה השלמתי דברי.   אך מה בכך?  עניינו צריכים ללחם ולא למאמרים במכתבי-העתים.   חלק מן הקוראים, כאשר אשער, הסכימו עמדי; אך, עוד הפעם, מה בכך?  אינו דומה מאמר למאמר: יש מאמר שקריאתו עצמה, אם היא בעיון, מביאה תועלת, כגון מאמר חכמה וחקירה, שעל ידי שהאדם קורא בהם בשום לב הוא מוסיף לו איזה ידיעה חדשה, שהיתה נעלמת ממנו, או מסיר מלבו איזה משפט קדום, שהיה אדוק בו.   ויש מאמר שלא המדרש בו אלא המעשה, כגון מאמרים בשאלות החיים, שכל זמן שהם תלויים באויר מה"ע ואין משתמשים בהם למעשה אין שום תועלת לא בהם ולא בקריאתם.   מאמרי זה הוא ממין המאמרים האחרונים, שהקריאה בו לבדה אין בה כלום.   וכי בלעדי אין הקורא יודע, כי מצב רבבות אחינו בני ישראל נורא מאד, כי מדוכאים הם ברעב, בקור, בכל מחלה, במיתת ילדים במדה נפרזה, בדאגות שאין להן שיעור, באי-נקיות, בחרפה וגם

במדות שאינן מהוגנות, הבאות מן העניות, המעברת את האדם על דעתו? ואם גם נניח, שיש קוראים שאינם יודעים כל זאת, אכן מה יועיל לו ולעניינו אם ידע זאת מפי, כל זמן שלא ישתדל לעשות מאומה לטובת עניינו?  לפיכך אם לא ימצא הקורא במאמר זה אלא קריאתו בלבד – לא ימצא כלום.


אבל חפץ אני, שקריאת מאמרי זה תביא איזו תועלת.   לפיכך, אליך הקורא, הנני פונה עתה, בסוף מאמרי.   יודע אני בך, הקורא, שאינך מאותן העשירים שאינם דואגים בעד אחיהם, שהרי מקוראי מה"ע העברים אתה, ואם כן צרכי עמנו נוגעים מעט או הרבה אל לבך.   היודע אתה, כי יש אפשרות להושיע לאומללי עמנו גם בלי עזרת העשירים ההם?  כמדונה לי, שבין יותר משלשה מילליאן בני ישראל ברוסיא אפשר למצוא כמאתים אלף משפחות, שיש בכחן לנדב לטובת הקולוניות איש איש עשרה רו"כ, לא שנה שנה, אך פעם אחת;  שיש בנו כשלש מאות אלף משפחות, שיש בכחם לנדב איש איש שלשה או ארבעה רו"כ.   אם באמת כן הוא אפשר, לאסוף במשך שנהכשני מילליאָן רו"כ.   אין ספק, שאותן מעשירינו ברוסיא הלוקחים חלק בצרת עמנו, אחינו בחו"ל הנדרשים לנו בעת צרה, ונדיבי לב מעשירי הנוצרים ישתתפו גם הם בדבר הגדול הזה, ואם מכלם יהיה לנו עוד בערך שני מילליאָן רו"כ, אז יהיה באפשרות לעשות מחצה ממה שקוינו בשנה שעברה על החברה "חברים כל ישראל" (לקנות שתי מאות אלף דעסיאטינות קרקע במחיר ששה מילליאן [a15] רו"כ ולהושיב עליהם עשרת אלפים משפחות מבני ישראל, ולתת לכל משפחה במזומנים סך ארבע מאות רו"כ וגבות את הכסף הזה במשך חמישים שנה, מלבד עשרת השנים הראשונות).   על כן, קורא, אם שייך אתה לאותן שיכולים לנדב בפעם אחת עשרה רו"כ, או לאותן שיכולים לנדב שלשה רו"כ, או שאין בידך כלום,

אבל יש לך מיודעים השייכים לאותן האנשים שחשבתי – עשה מה שבכחך לעשות בעצמך והעירה את מיודעך לדבר הזה, לא שיתנו את נדבתם תיכף, אבל יבטיחו בכתב ידם לשלם את הכסף הזה ביום שיהי צורך בו.

 

ואם יש בין מכיריך ומיודעיך רבנים, מטיפים לעם וכו' עוררה נא אותם להשתדל בכם הגדול במעשה ובדרשותיהם העושות רושם על בני ישראל לטובת עניי עמם.   הגידה להם, כי אם אמנם העצה הזאת יצאה לא מפי רבנים ולא מפי מטיפים, אך מפי אנשים השנואים להם, אבל לדבא אחד יסכימו שניהם, כלומר הרבנים והסופרים, והוא, כי טוב הוא להציל את העם מצרותיו הנוראות, וכי עבודת-האדמה עבודה כשרה והוגנת היא.   אם קדמונינו  אמרו "יאי עניותא לישראל", הנה לא אמרו "יאי כפנא לישראל" ומטרת עבודת-האדמה לא תהיה אלא להצילם מרעב ולא יותר, ולא להעשיר אותם, כי לא עניות מן האומנות ולא עשירות מן האומנות.   יודעים הם גם כן דברי קדמונינו: "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, עתידים כל בעלי אומנות  שיעמדו על הקרקע, זרע ולא תזבין, קפוץ זבין ארעא" (יבמות ס"ג).  ואם גם אמרו שם: הפוכי בעיסקא טב מינה, מאה זוזי בעיסקא כל יומא

בישרא ומחרא, מאה זוזי בארעא מילחא וחפורה", אבל אינו דומה מקום למקום:
יש מקום שהוא יותר ראוי לעבודת-האדמה, ויש מקום שהוא יותר ראוי לעיסקא, ולדאבון לב ראינו, שאין העיסקא מצלחת לאחינו במדינות מערב רוסיא, כי לא תשא הארץ אותם.   הזכירה להם, כי העניות והבטלה גורמות לאחרים לבקש מפלט להם אצל המיססיאָנערים, לאחרים לעסוק בממכר

היי"ש, שעל פי רוב אחריתם מרה:  או שבנותיהם יוצאות לתרבות-רעה, או שהם נרצחים בביתם מיד השכורים הבאים אליהם לשתות, שהרי כמעט כל הנרצחים בביתם הם ומשפחתם אינם אלא מוכרי יי"ש.

 

אם כדבר הזה יעשו אחינו, אז אפשר יהיה לחלץ בפעם הראשונה חמשת אלפים משפחות מבני ישראל מכל צרה.   ממילא מובן, כי המה בעזבם את מקומם הראשון יביאו בזה לבד רוחה לחמשת אלפים משפחות כנגדן, ובהחלץ ממצר חמשת אלפים משפחות יחלצו באמת עשרת אלפים משפחות, אם נחשוב כל משפחה בעלת ארבעה אנשים: איש ואשה ושני ילדים (שאין זה הרבה לפי מה שידוע, שהעניים פרים ורבים ביותר), אז יחלצו בכסף הזה ארבעים אלף איש מכל צרה.  המעט בעיניך מספר אומללים כאלה? האין בזה די שכר לפעולתך?

 

אמרתי "בפעם הראשונה", כי כתום עשר שנים הראשונות והקולוניסטים ישלמו חלק אחד מארבעים ממה שלקחו, יהיה כסף חדש להושיב בו בכל שנה ממאה עד מאה ועשרים משפחות חדשות על אדמה חדשה, עד תום ארבעים השנה, וגם אז תהיה הקרן קיימת לדברים כלליים שונים לטובת ישראל.

 

האמנם, אפשר הוא שלא יעלה באפשרות לקבץ סך כזה ולהושיב סכום משפחות כזה, אבל לא עלינו המלאכה לגמור ואין אנו בני-חורין להבטל ממנה.   אם נראה אנשים טובעים במים לא נשאל כלל אם נוכל להציל את כלם, והננו ממהרים להושיע ולהציל כפי אשר תשיג ידנו.  אחינו נדכאים בענים, גועים ברעב, חיים בתחלואים ומתים בלא עתם – הושיעו! הצילו כמה שתוכלו!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



1 אחרי כתבי את הדברים האלה בא בהמליץ   Nr.37 מכתב בענין זה.

 

2  זקני העיר היו אומרים שאין זה בדותא הנהוגה בספורים וקראו בשם את

העשיר ההוא: ישעיה ראפאלאוויטש, שאחותו המומרת היתה אשת גרייג, שר העיר

ניקאליאעוו, ששם קרה הדבר הזה.

 

3   הבאתי דבר זה וכיוצא בו, מפני שהם גם מסובכים מן העניות וגם סבה לה.

4  מו"ל הראזסוועט הראשון ולא המומר מקישינוב.

 

[2] יש בנו חנפים הרבה אשר במאמרים במה"ע או בדרשות בשפת המדינה

יתיצבו לפנינו בלבוש הטפשים ונעוי הלב שזכרתי, למען עשות חנף.  לפרסם את

החנפים ההם הנני להזכיר את הקורא את הדברים שהיו על הקונגרעס בבערלין בין

הנסיכים גארטשאקאוו וביסמארק (החפץ חמצא אותם בחוברת הששית מן הביבליותיקא

העברית).  אחרי שהודה הראשון לדברי האחרון, כי סבת איזה מעשים שאינם מהוגנים

של היהודים אינה אלא תולדות מיעוט זכיותיהם, אמר, שהממשלה הרוסית משתדלת

תמיד להרחיבזכיות העברים אך לא מצאה עוד לאפשר, להשוות אותם

לשאר עמי הארץ.


 [a1]במקור – חסר הו' בסוף המלה

 [a2] במקור חסרה האות 'ז'.

 [a3] במקור חסרה  האות ו' בסוף המלה.

 [a4]במקור חסרה האות 'י' בסוף המלה.

 [a5] במקור כתוב "ככל"

 [a6] "מדאי" – כך במקור

 [a7] קשה לקרוא את המלה: ואולי "מדכר", מלשון 'לזכור'?

 [a8] 'אמר' ביחיד – כך במקור

 [a9] במקור – חסרה המרכאה הפותחת.

 [a10]במקור – חסרה מרכאת הפתיחה.

 [a11]במקור: חסרה המרכאה הראשונה.

 [a12] במקור חסרה האות מם וכתוב "מאות".

 

 [a13]במקור 'מפר', וחסרה האות י'.

 [a14] 'מקומיי' – כך במקור.

 [a15] במקור – ככתוב: לפעמים המלה 'מילליאן' מנוקדת, ולפעמים לא.