חַטֹּאת
נְעוּרִים
או
וידוי הגדול
של אחד הסופרים העברים
צלפחד בר חשים התוהה
משה ליב ליליינבלום
|
כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת כָּל ישׁבֵי הָאָרֶץ
הַזֹּאת ..... שִׁכָּרוֹן וְנִפָּצְתִּים אִישׁ
אֶל אָחִיו וְהָאָבוֹת וְהַבָּנִים יַחְדָּיו (ירמיה י"ג, י"ג י"ד). ימי התהו. אחרי שגרש אבי את אשתו הראשונה ולא נתן לה
כתובתה, בשביל שלנה בביתו של נכרי בלא שומר, נשא אשה שניה ולסוף חמש שנים
לישיבתו עמה נולד להם בנם הראשון והיחיד להם, כותב הספר הזה, באור ליום ב'
כ"ט תשרי תר"ד לפ"ק, או ביום 10 אקטאבער (22 לחשבון חוץ) 1823. אילו היו אבותי כותבים את יחוסם ושומרים את
הכתב ההוא, הייתי יכול להתהדר לפני הקורא היחסן ומוקיר יחסנים בשלשלת יחוס ארוכה
או קצרה. אמו של אבי היתה אומרת תמיד
שהיא נכדה לשני רבנים (ואולי גם גאונים) גדולים ועשירים: לר' מרדכי מטיקטין,
שעשרה לומדים-בטלנים היו יושבים על שלחנו תמיד והיו עוסקים בתורה, ולרב' צבי
הירש הרב מארלא; שבשעה שנשא אבי-אביה ר' שבתי בר' מרדכי
הנ"ל את אשתו בת ר' צבי הנ"ל ואמו של אביה, מדדו להם שני הצדדים נדוניא
מטבעות זהב (אדומים) ביארמאלקות (מן כובע שתחת הכובע העליון); שתוצאות
משפחתה מגדולי היחס שבעיר בראדי וכי עוד נשאר נצר אחד הידוע לה ממשפחה
הזו, לא אדם פשוט אלא גאון
ועשיר ושמו ר' יוסף ברכיה (נכד הרב ר' לייב, אחרון לרבני הגליל
שבקיידאן). כן היתה אמו של אבי
מספרת לי ולכל השכנות כמעט בכל יום ויום, ולפיכך אפשר שיש חלק גדול של אמת
בדבריה. אביה של אמי היה כהן לאל
עליון, מופלג בתורה וביראת-חטא ולא הוציא מפיו דבר שקר מימיו, הוא היה אומר שהיה
לאבי-אבי כתב-יחוס עד עזרא הסופר, ונשרף כנהוג על ידי השרפה הגדולה
(מתי?) בוויליאמפאָלע (שאצל קאָוונא).
יהיה איך שיהיה, אבי אף על פי שהוא גדול בעניות איננו גדול בתורה; הוא
בעל-מלאכה המתפרנס מיגיע כפו ונהנה מלמודו, שהוא בקי במשנה ובאגדה ומקרב את
חביריו בעלי-אומנויות שונים לתורה, ויש לו שם טוב בעיר מולדתו. אין אני צריך לומר, שאבי החושב את עצמו
לבן-טובים, רחים ומוקיר רבנן וקובע עתים לתורה, ללמוד משנה ואגדה בכנופיא, – שאבי זה השתדל כל כחו, שגם אני בנו הראשון והאחרון יהיה גדול
בתורה ויראת-חטא. עד כמהעמדה לו
זכות אבותיו הרבנים והעשירים, שהשתדלותו לעשות אותי לגדול בתורה וביראת-חטא תעלה
בידו – יראה הקורא להלן, ועכשיו אחזור לעניני. ביום חמשה עשר בשבט תר"ח לקחני אבי על
זרועותיו וישאני לאבי-אמי (שהיה מלמד תינוקות) ושם בהחדר החל אבי-אמי
ללמדני אל"ף-בי"ת על גליון גדול הדבוק בדבק אל לוח עץ. ממילא מובן, שהמלאך הזורק מטבעות כסף
ונחשת מן השמים לתינוקות של בית רבן לא בזה ולא שקץ גם אותי. אנכי למדתי בשקידה ולא עברו שלשה חדשים
ואני כבר ידעתי לקרוא היטב בסידור התפילות כאחד התינוקות הרגילים בתפלה. בשנה ההיא החלותי ללמד חומש. הקורא יבין מעצמו, שראשית למודי היה
בסדר "ויקרא", אף על פי שלא היה בכח שכלי להבין כלל את המילות
"אהל מועד, קרבן, מזבח, עולה ושלמים". אבל אין הקולר הזה תלוי בצוארו של זקני כי מה היה לו לעשות?
אילו היה לומד עמי פרשה אחרת היה מורד בהאל"ף זעירא שבמלת
"ויקרא" שהרי לכך נכתבה "אל"ף זעירא" באותה מילה לומר
לך: ויקרא – אל"ף זעירא, כלומר: למוד עם נער
הצעיר פרשת ויקרא. אחרי שידעתי
לתרגם כל המלות שבאותה פרשה וידעתי שעולה היא "בראַנדאָפפער"
ושלמים – "גאַנצאָפפער", החל זקני ללמדני פרשת ואתחנן (בלי ספק היתה אז אותה שבת שקראו בה פרשת
ואתחנן). אבי רצה לזכות אותי וללמדני גמרא בשנת
תר"י, היא השנה השביעית לימי חיי.
אבל זקני שהיה בקי במקרא ובחכמת הדקדוק לא למדני גמרא עד שעשאני בקי
בתורה ובנביאים ראשונים כמעט על-פה ובקי בכל הפירוש רש"י שעל התורה. בשעה שהחלותי ללמוד ישעיה שמחתי שמחה
גדולה, מעשה שהיה כך היה: בילדותי הייתי מתחטא פעמים הרבה לפני אבותי ולא רציתי
לאכול. אבותי לא רצו להרעיב את הבן
היחיד שלהם עד שתתחולל דעתו עליו ובעל- כרחו יסיר שגעונו ויבקש מהם
בדמעות-שליש שיתנו לו לאכול, שהרי לא כך עושים לבן יחיד! מה עשו? היו נותנים לי
כסף כדי שאוכל. אנכי שמרתי את
הכסף וקבצתי עשרה רובל כסף קימעא קימעא. חשבתי את עצמי לעשיר, אף על פי שלא ידעתי עוד שימים יבואו
ואסבול מחסור לפעמים וסך עשרה רו"כ יהיה בעיני כשלל רב. וממילא מובן, שאבי לא מצא כל חפץ בהיות
עשרה רו"כ בידי, ובקש תחבולה להוציא את הכסף מידי בנחת ולא בצער. מה עשה? רנה לי ספר "עשרים
וארבע" (ישעיה, ירמיה,יחזקאל) מדפוס זולצבאַך, שעל השער היו מצוירים האבות:
אברהם בשעה שעקד את יצחק,יצחק בשעה שברך את יעקב ויעקב בשעה ששכב לרגלי הסולם
שראה בחלומו, ולא עוד אלא שהיו מצוירים שם מלאכים בעלי ראש וכנפים. אבי הביא לי את הספר הזה ואמר לי
שמחירו עשרה רו"כ, ואנכי מהרתי ונתתי לו את כל הוני ורכושי בעד הספר הזה,
ולא לחנם גדלה שמחתי בשעה שזכיתי ללמוד מקרא מדפוס זולצבאַך, שמצוירים בו כל
האבות ומלאכים ומחירו עשרה רו"כ.
כל הוני ורכושי! אמנם גדולים ממני מאבדים כל כשרונותיהם וחייהם
הזמניים, היקרים מכל הון ורכוש
– בשביל ספרים, וגם אני
איבדתי את חיי בגלל ספרים, ומה יפלא אם נתתי עשרה רו"כ בעד ספר אחד? בשנת תרי"א החל אבי-אמי ללמדני גמרא,
ואנכי הייתי מגיס דעתי בפני חברי שלא זכו עוד להיות בני גמרא. בשנת תרי"ג מתה עלי אמי במחלת
החלי-רע, אף על פי שנשאה עליה שמיע של קלף שהיו כתובים עליה זוגות אותיות
שנזדווגו מאותיות "ויעמד פנחס ויפלל ותעצור המגפה" ומאותיות שם
הוי"ה, ובהקלף היה כרוך עשב שנקרא רוטהע שנקצר במטבע של זהב. אך האסון הזה לא עשה על חיי כל רושם,
כי אבי ואבי-אמי לא רצו להיות קרובים שנתרחקו, ואחות אמי, בתולה בת שש עשרה שנה,
לא רצתה שתשרר אם-חורגת על בנה יחידה של אחותה המתה, ולפיכך נשא אבי, שהיה אז בן
ארבעים שנה, את אחות אמי הבתולה הנ"ל, והשוטה הזו הפקירה חייה למעני ולא
שמה אל לב כי בעוד עשרים שנה יהיה אבי זקן ותש-כח והיא תשאר אשה אמללה בדמי ימיה. מדרך למודי אין לי מה לספר ביחוד. החנוך שנתחנך בו מ.א.גינצבורג ושתאר
אותו בפרטות בספרו היקר "אביעזר", הוא החנוך שמתחנכים בו רוב ילידי
המחוז שנולדתי בו, והוא החנוך שקבלתי גם אני. למדתי גמרא, תוספות.
בשנת תרי"ג החלותי לסדר לי את הדף גמרא בעצמי בטרם אלמדהו בפני
המורה, ובשנת תרי"ז הייתי מבין מעצמי איזה מהרש"א והלאיתי לפעמים את
מורי ראש הישיבה בקושיות. הורי
ראו, שמעו ושמחו ויודע מבני העיר נבאו עלי שאהיה גדול בישראל. אין אני צריך לומר, שמלבד למוד הגמרא לא למדתי
כלום, זולתי כללי הנקוד שלמדני אבי-אמי, שהיה בקי בחכמת הדקדוק, שלמד אותה מפי
החכם המפורסם בן-יעקב בעל "המכתמים". עיר מולדתי אף על פי שהיא מפקא מכפר
ומפקא מכרך, מכל מקום היה בה גימנאַזיום, וגם איזו מנערי בני ישראל למדו בה ולא
היה פוצה פה ומצפצף כנגדם. אך אבי
חשב לשגעון להביא את בנו יחידו שעתיד להיות גדול בישראל, – בגימנאַזיום ללמוד שם דברים שתלמיד-חכם יכול ללמדם
בבית-הכסא בלי כל עמל. גם אני
מצדי לא הייתי התרצה, בלי ספק, ללמוד בגימנאַזיום, במקום שהיו מלקים תמיד, כפי
דברי חברי (ששמעו בלא ספק מפי הוריהם ומלמדיהם, שבדו שקר להפחידם), את התלמידים
באכזריות נוראה, ולא עוד, אלא שהמוכה לא היה רשאי לבכות. כיוצא הזה העידו חברי, שהמורים
בהגימנאַזיום סוגרים את ראש המוכה בתבה בשעה שהם מלקים אותו, כדי שלא יפרכס; ומי
ישמע אכזריות כזו וירצה להיות מתלמידי הגימנאַזיום? אבי בקי באגדה, והוא עצמו מגיד שעור אגדה בחנם
לפני אנשי מלאכה מדי שבת בשבתו וחג בחגו, ולפיכך נמצאים אצלו ספרי "עין
יעקב, מדרשים, ילקוטים" ושאר ספרי דרוש. בעתות הפנאי, בשעה שהייתי בא מן החדר והשעה היתה ארוכה לי,
היתי הוגה תמיד בס' "עין יעקב" והייתי מתענג על הדרשות והספורים
הנאמרים שם, ובזה קניתי לי ידיעה הגונה באגדה עד שבעצמי הייתי מגיד הגדה לפני
"חברה עין יעקב" של נערים שיסדתי אני ונערים כגילי בהיותי כבן שלש
עשרה שנה, חברה שנתקיימה קרוב לשני שבועות. בקיאותי באגדה הביאה בלבי אהבת הפיוטים, עד שלא החסרתי
כלום אפילו מפיוטי יום הכפורים הרבים! והרבה הייתי מתענג על הפיוטים בשעה שהייתי
מבין רמזיהם הנשענים על האגדות הידועות לי. בשנת תרט"ו נתנני אבי למורה לכתיבה יפה, וראיתי שם ספר
שירים, שעל ידי אהבתי את הפיוטים חפצתי מאד לקרוא בו, וספר "עט סופר"
לצמח לנדא. את הראשון (הוא היה ס'
"שירי שפת קדש" ה"א) מנעו ממני הנערים, שהיה קנין כספם, אבל את
האחרון, שקנה המורה בעצמו לכתוב ממנו מכתבי מליצה לפני התלמידים – היה נתון לי בכל עת, והרבה הרבה התענגתי על השירים הכתובים
בסופו. נסיתי לעשות כמותו
והחילותי לכתוב פיוטים לפי א"ב וראשי החרוזים בשמי ובשם אבי, פיוטים שלא
היו נופלים בפחיתותם מהרבה פיוטים שבמחזור. הראיתי שירי לאבי והוא הבטיח לי שאהיה גם בעל לשון. אילו היתה לאבי ידיעה קלה מהשכלת סופרי העברים
של הזמן ההוא היה מתאמץ בכל כחו לפתח את ידיעתי בשפת עבר וכשרונות בפיוטים; אילו
היו בעיר מולדתי משכילים עברים, היה מוחה בידי, בלא ספק שלא אעשה כמעשה
האפיקורסים; אבל אבי שלא ידע לא מהשכלת סופרי העברים ולא מאפיקוסותם, שהם נחשדים
עליה, לא שם לב כלל למעשי אני
אחזתי דרכי: קראתי בספרי אגדה וכתבתי פיוטים, ובשנת תרי"ז, בשעה שעשתה
"חברת עין יעקב",שאבי עומד בראשה, סיום על כל "העין יעקב"
כלו, חברתי אני פיוט ארוך עם ראשי החרוזים: "חברא קדישא עין יעקב
דק"ק..." שעודני זוכר שני חרוזים מאותו פיוט: "עפעפי עינינו משנה
נדדנו, קמנו בשחר אגדות למדנו".
אבל לא רק האגדות שבתלמוד עשו עלי רושם גדול
כי אם גם ספורי מלמדי ומורי. בשנת
תרט"ז ספר רבי לפני כל תלמידיו, שקדוש אחר, ר' אברהם הלוי, אביו של בעל
השל"ה הקדוש, התפלל לפני הכותל המערבי על ביאת המשיח. הקדוז ר' אברהם נתעלף מרוב בכיו ובשעה
שבטלו חושיו נראתה לו השכינה, פניה היו שחורים (מצרותיהם של בני ישראל)
והיא היתה לבושה שחורים ומעוטפת שחורים ונחמה את הקדוש כריש אשר אמו
תנחמנו. (ספור זה כתוב בשם
הגדולים מערכת גדולים אות ס"ט ציון א', ובס' "קו הישר" פרק
צ"ג). כל חבירי שמעו את
הספור הזה, הכניסוהו באזן זו והוציאוהו באזן זו, אבל אני נתפעלתי עמוק עמוקמן
הדבר הזה. רחמי נכמרו על השכינה
הרכה והענוגה, אשר קדרו פניה על צרותינו ואין לאל ידה להושיע לא את עצמה ולא
אותנו מפני חטאתינו, ופתאום השמעתי קול בכי מנהמת לבי ובכיי ארך כרבע שעה,
לתמהון לב רבי וחבירי, שלא קבלו ממני תשובה מספקת על בכיי. פעמים רבות אחרי כן הייתי מתבודד בחדר
אבי-אמי אחר תפילת המנחה והייתי קורא בדברים הרעים שבירמיה והייתי מתמוגג
בדמעות. אבי-אמי קבל מאת פקידי הממשלה את ספרי
התנ"ך שהדפיסה הממשלה על ידי ה' ל. מאַנדעלשטאַם לתועלת מלמדי ישראל. קראתי בהם הקדמות ומבואות שונות ואין
אני צריך לומר שמעט אשר הבינותי בם.
אך זה מצאתי יקר משלל רב: תרגום שיר השירים. התרגום הזה היה בפי מתוק מדבש והתחלתי להעתיקו לשפת-עבר
ולפרשו בהערות כיד חכמתי הטובה עלי. אבל מן השמים עכבוני, כי נחליתי במחלת הקדחת, שדכאתני
קרוב לחצי שנה, ולא הייתי יכול לגמור לשעה את חבורי הנכבד והואיל
נדחה – נדחה. בחסדי אבי ואבי-אמי קניתי לי דעה גם במילי
דעלמא, מלבד למוד הגמרא. אבי מסר
לי כללי חשבונות התקופות והמולדות ופעולתם של שבעה כוכבי-לכת שצ"ם
חנכ"ל על החום והקור, היובש והלחות של כל חדש וחדש, בצירוף איזה כללי
גיאָגרפיאַה הנוגעים בנהר סמבטיון ובני-משה, ספורים מהחייט הקטע מבני-משה
שהרג את רשע אחד בשם המפורש ומבנו של שמעון ב"ר יצחק הפייטן, שהיה תינוק
שנשבה לבין הגוים ונעשה אפיפיור, וכיוצא בזה. אבי אמי ספר לי מר' יואל בעל-שם, איך שהציל מידי השדים נפש
איש שמכר להם את נשמתו בכסף מלא, איך שהראה לענוגה את בעלה בשעה שנסתכלה בדוד של
מים וצוה לה לחטוף את היאַרמאלקה שלו מעל ראשו, ואיך שבעוד ימים מועטים שב הבעל
המעגן לאשתו בלא יארמאלקה, וספורים הרבה ממין זה. זהו ראשית החנוך שהתחנכתי בו, בסבת האולת
החשכה והאיומה, המקיפה עוד עתה את בני עיר מולדתי ובתוכם גם את אבותי. בהיותי בן ארבע שנים ושלשה חדשים, בטרם
התפתחו כחותי הרכים, כבר נתנו עלי עול תורה ועול המלמדים, ואהי מאז והלאה כלוא
כל היום בחדר-לימודי. לא נתנו לי
להתענג על ימי הילדות הנעימים, לא חזקו את כחותי על ידי הדרור ומשחקי ילדים,
מנעו ממני נעם המליצה שדרשתי לתמי, מנעו ממני כל ידיעה וכל ענין שאינו נכנס בכלל
למוד התלמוד, ותחת זה הלעיטו את מוחי בהבלים נוראים ומלאו אותו ארס המזיק, עד
שבהיותי ילד בן שתים עשרה שנה כבר נשבר לבי בקרבי על צרת השכינה השחורה, כאילו
הבלים כאלה שייכים לילד וצריכים להעציב את לבו, – ובני-מעיו
של אבי ששו בהבן היחיד שלו, העתיד להיות גדול בישראל. גם אותיות לשונות עמים לא הודיעו לי ומעצמי למדתי אותיות
רוסיות ואותיות פולאַניות, על ידי שנודע לי במקרה, ששם כל ספר וספר נדפס גם
באותיות רוסיות או פולניות (בגליל וואַרשוי), ולא ידעתי להבדיל בין אותיות
רוסיות לפולאניות עד שראיתי אצל נער אחד אלפא-ביתא רוסית שלמה! __________________ ביום א' י"ז אלול תרי"ז, בשעה
שהתעוררתי משנתי ובעצלותו של בן-יחיד שכבתי על מקומי, אמר לי אבי: "קומה
חתן! למה תשכב? לך להתפלל כי המחותנת באה!" אנכי לא הבנתי דבריו כלל, גם לא
שמתי לב להבין אותם, כי היה בעיני כמצחק.
קמתי, לבשתי בגדי, רחצתי פני, לקחתי את הסידור והתפילין והלכתי
לבית-הכנסת. בלב שקט התפללתי
תפילתי ובחברת נערים כגילי עליתי אחר התפילה על כפת התקרה של בית-הכנסת, שמעודי
לא הייתי שם, בדי לראות דברים של הבל, שלבם של נערים חומד לראותם. ירדתי, שבתי לביתי, והנה אמו של אבי
מספרת לי ספור חדש, שכמותו לא עלה על לבי גם בחלום. ספרה לי שבאה אשה עשירה אחת מעיר...ובתה, בתולה בת י"א
שנה, עמה ורוצה היא לקחת אותי לחתן לבתה ההיא. שאלתי את פי אבי על אודות הדבר הזה, ויספר גם הוא לי כן
בעליצות יתרה ובלב שמח. אני לא
הסכמתי לעצת אבי ובתחנונים גדולים בקשתי ממנו שלא יעשני לחתן, אף על פי שלא
ידעתי כלל סבת מאוני להיות חתן כמו שאבי לא ידע מפני מה הוא חפץ להביאני בברית
התנאים ולעשות אותי חתן; אפשר שלא הייתי רוצה להמיר מצבי במצב אחר, כטבעי תמיד
ואפשר שהיתה למאוני סבה אחרת.
יהיה איך שיהיה, אני לא חפצתי לבא בהתקשרות חתן וכלה. אחרי אכלי ארוחתי, הלכתי, כמנהגי,
למקום הישיבה שלמדתי בה, בליתי אותו היום
כמו שבליתי כל הימים הקודמים לו ובערב עליתי לבית התפילה "שבעה קרואים" ללמוד שם מסכת
"ראש השנה" לעצמי, כדרך הנערים העתידים להיות גדולים בישראל,
הלומדים מסכת "ראש השנה" לפני ראש-השנה ומסכת "מגלה" – לפני הפורים.
באמצע למודי בא אלי אחד מבית אבי ויקראני הביתה. באתי הביתה ואבי הלבישני בגדים אחרים
ויובילני עמו. "אנה אנו
הולכים? שאלתי את אבי. – "לכתוב תנאים" – ענני בקרת-רוח. לבי נפעם בקרבי, ואחרי רגעים אחדים הגענו לבית שאר-בשרה של
המחותנת, ששם נועדו לכתוב התנאים.
ישבתי על הספסל בראש הקרואים וממרחק ראיתי ילדה קטנה, שהיתה בעיני כבת
שלש שנים ויום אחד, שהבנתי שהיא הכלה.
התנאים נכתבו והקורא אותם הודיע לכל הנועדים שהמחותנת העומדת מצד הכלה
התחייבה לתת לי שלש מאות רו"כ נדוניא ולהשלישם קודם החופה, שתי שנים מזונות
לפני החופה ושש שנים – לאחר החתונה. החופה תהיה למזל טוב אחר שלש שנים מיום
דלמטה, הכל שריר וקים. הנשים מהרו תיכף לשבור איזה כלי חרס וקול כרעם
פרץ מפיהן "מזל טוב!" מזל טוב לך, הקורא! העתיד להיות גדול
בישראל – נעשה חתן. המחותנת התעכבה עוד כשמונה ימים, התפללה על
קבר אביה, שכפי דבריה לא נשאר איש כמותו בעיר מולדתי בגובה קומתו ובכתפותיו הרחבות,
שאך זו היתה מטרת נסיעתה מתחלה, כלומר: להתפלל על קבר אביה, אך לא לכרות קבר לבתה
ולנער זר שלא נודע לה כלל, ואחרי שהבטיח לה אבי שישלחני אליה על חג הסוכות וגם
הוא יבא אחרי להקים ברית התנאים ברצון בעלה של המחותנת, הוא אבי הכלה, ושהוא
ואני נחתום שנינו שאין אנו רשאים להפר את הברית הזו – נסעה לביתה
עם בתה שבאה נערה לעיר מולדתי ושבה לביתה כלה. במרוצת הדברים ספרתי לחברי בני הישיבה שאני
ואבי נחתום שנינו, שאין אני והוא רשאים להפר את ברית התנאים. על זה שאלו אותי: "ומה תעשה אם הכלה
שלך תעשה חגרת, גדמת, או סמוית-עין וכיוצא בזה?" ובכח השאלה הזו יעצו אותי
שלא אחתום על התחייבות קיום דברי התנאים.
שאלה כזו, ראויה היא באמת לבני ישיבה, שאינם צריכים להבין כלום ואינם
חייבים לשום לב שמקרים שאינם מצויים כאלה יכולים לבוא גם עלי החתן, וגם עליה, על
הכלה, ואם באמת יקרה אסון לאחד משנינו יש לשכנגדו הצדקה לאמר: על דעת כן לא
קבלתי מעולם לקיים דברי הברית, שלא עם קטע ולעם גרם באתי בברית התנאים, וגם יבמה
שנפלה לפני מוכה-שחין אין חוסמין אותה לפניו. אך אנכי שחכמתי לא גדלה מחכמתם של חבירי בני הישיבה לא מצאתי
מענה על שאלתם, והצעתי דבריהם לפני אבי.
דרכו של נער לחשוב את אביו שהוא חכם גדול ודעתו בכל משלה ואין נסתר מבינתו,
כי איך אפשר באופן אחר? וכן חשבתי גם אני על אבי.
– שמע בני ואספרה לך, ענני
אבי על שאלת בני הישיבה שהצעתי לפניו, בשעה שהיה הגאון מווילנא זצ"ל...לשמע
שם הגאון מווילנא עשיתי אזני כאפרכסת.
אוהב הייתי בכל לבי את הגאונים, ובכל לב שמעתי את הספורים הנאמרים
עליהם, וכבר ידעתי שהיה אצלנו גאון ר' יהונת'ל פראֶגער וגאון ר' יעקב עמדן,
ושהיתה בינהם מחלוקת גדולה, גאון ר' משה חיים לוצאטו, שהיו לו שונאים הרבה, גאון
שאגת אריה שהיה לועג לשאר גאונים, גאון ר' חיים מוולאַזאין שהיה לראש ישיבה
גדולה, גאון ר' עקיבא איגר שהיה נושא נרתיק של כסף על הזקן העליון; אך הגאון
מווילנא היה בעיני כמלך על כל הגאונים. "בשעה שהיה הגאון מווילנא זצ"ל גולה
ממקום למקום כדי לסבול עול גלות (בלשון ההמון: אָפריכטען גלות) בא בדרך אל מלון
אחד. בעל-המלון היה חכם גדול והוא
והגאון למדו כאחד בשעה שהיה הגאון בביתו". בשתי עינים ובפה פתוח הבטתי על אבי. תמהוני והתפעלותי גדלו מאד לשמע שנמצא
בעל מלון שהיה חכם כזה שלמד ביחד עם הגאון מווילנא, ובלבי החלטתי שהיה אותו
בעל-המלון אחד מל"ו צדיקים המסתירים חכמתם וצדקתם. "בשעה שנפטר הגאון מבעל המלון, הוסיף אבי
לספר, שאל הגאון את בעל-המלון: היש לו אשה? ומדוע לא נראתה אשה בבית הזה? – חותני לקחני לחתן בהיותי קטן, ענה בעל המלון, ויאכילני
ויספיק לי כל צרכי כדי שאוכל ללמוד תורה.
לימים נעשית אשתי קטעת בשתי רגליה, ומאז ועד עתה הרי היא שוכבת על מטתה ואני מספיק לה
כל צרכיה ומביא לה מאכלה בחדר- משכבה, מפני שאני זוכר לה חסד אביה. בשעת פרידתו אמר הגאון על בעל-המלון
שהוא מוכן ומזומן לחיי עולם הבא! ומדוע איפוא, בני תדאג שמא תעשה הכלה גדמת או
חגרת?" דמי ירתח בקרבי בזכרי את השטות הנוראה הזו!
כשר וישר היה הדבר בעיני אבי, שאשתי תעשה גדמת, חגרת, או סמוית-עין וכיוצא בזה,
ושאהיה אני לה לשפחה להאכילה ולהנעילה ולהפוך תמיד משכבה ולחיות חיים מרים
איומים כאלה, כדי שאזכה לחיי עולם הבא, כאילו אין דרך אחרת לבני ישראל, שכלם יש
להם חלק לעולם הבא, לזכות לחיי הנצח אלא על ידי אשה גדמת או חגרת?! באמונת רוחי
נשבעתי, שאין בדברי אלה אפילו מלה אחת של כזב, ויאמין לי הקורא, שאלמלא הייתי
זוכר היטב את כל הספור הזה לא ערבתי את לבי לפרסמו שיגיע גם לאזני אבי, החי עד
עתה בעיר מולדתי, שאין החי יכול להכחיש את החי! ולא אחד הוא אבי במחוזותינו
בשכלו, בתבונתו ובדעתו את החיים.
אבל אלפי חברים חכמים כמותו יש לו השוים אתו בדעתו זו. ואנשים כאלה הם אבות למשפחות ומחנכים
בנים הצריכים להיות אנשים מועילים לעצמם ולאחרים...אוי להורינו ואוי לבניהם!!... לחג הסוכות באתי לעיר מגורי הכלה. בעלה של המחותנת היה מלא חמה על מעשה
תעתועיה. "בתי עודנה ילדה
קטנה בת י"א שנה, אמר המחותן, ואני עני ולוקח מעות בריבית, ולמה לי להקדים
ולתת צוארי בעול? דיה לצרה בשעתה, בשעה שתגיע בתי לפרקה"! אך המחותנת פטפטה
הרבה והטתה אותו לדעתה. אז הסכים
גם המחותן על השידוך, אלא ששינה את התנאים. תחת אשר הבטיחה המחותנת שש שנים מזונות אחר החתונה ושלש מאות
רו"כ נדוניא להשלישם קודם החופה, לא הסכים הוא אלא לחמש שנים מזונות
אחר החתונה ולשתי מאות רו"כ לשלם במשך המזונות. אבי לא היה עמדי בעיר מגורי הכלה מסבת
כאב ראש ומצדי עמד אבי-אמי, שהיה מלמד כפשוטו וכמשמעו, ודרכו היה לנענע בראשו
על כל דבר שיאמרו לו, ועל כן נענע בראשו גם למחותן. המחותן הובלני להשו"ב לנסות אותי במסה, והאחרון הראה לי
איזה "נימוקי יוסף"
במסכת "בבא קמא" וקושית מהרש"א בבבא קמא דף ג' בענין "כורה
ופותח בור" שהניחה במלות "ויש לישב", ואנכי יצאתי זכאי בדיני, כי
הגדתי גם את הנימוקי יוסף גם את התירוץ על קושית המהרש"א, ובזכות זה נכתבו
התנאים מחדש – ואז נעשיתי חתן באמת. המחותנת נתנה לי שטר של מאה רו"כ
שלא בידיעת בעלה, להשלים כך של שלש מאות רו"כ כהבטחתה, ואחרי החג שבתי
לאבי, אשר הרעיש עולם על אבי-אמי,שמכרני בלא כסף. ________________ כעין הקדמה אל הקורא. שד"ל כתב באחד ממאמריו
ב"המגיד" (כמדומה לי בראשית תולדותיו), כי טובה ביוגראַפיאַ מספור
רומאן, שהרי האחרון אינו אלא פרי דמיונו של המחבר, מה שאין כן הראשונה, שהיא
מספרת מעשים אמתים שנקרו ויאתו בעולם העשיה. אף על פי שאי אפשר לי להסכים עמו בדבר זה בהחלט, שהרבה
ביוגראפיות קראתי, ובתוכן גם ביוגראַפיא של שד"ל עצמו, ולא מצאתי בהן
מאומה: לא אידיאות ולא תורת הנסיון, ולעומתן קראתי גם ספורי רומאנים, שהאירו
עיני בדברים רבים. – מכל מקום יש חלק גדול של אמת בדבריו
אלה; ביוגראפיא, המצגת לפנינו מעשי איש פרטי, מפעליו ומשוגותיו, דעתו הפנימית
ושיטתו, בואו עד המשבר (קריזיס) ותורת הנסיון שקנה במכאובים רבים ועצומים, וכל
זה תברר לנו דבר דבר בסבתו וברושמו שעשה בשעתו על העצם הנושא (סוביעקט), – יכולה היא שתביא לפעמים תועלת לאיזה קוראים כספור רומאן טוב. שני מיני ביוגראפיות הן: ביוגראפיא שאדם מספר
על פלוני ואויטאביוגראפיא שאדם מספר על עצמו. הראשונה על פי רוב אינה נכתבת אלא בשביל זכותו של העצם
הנושא, להודיע להפובליקום שפלוני החכם או בעל המעשה, האהוב לה, כך וכך היו
קורותיו. הקורות בפני עצמן יכולות
הן שתהיינה פשוטות מאד, וכל חשיבותן אינה אלא בשביל האדם שהן מתיחסות לו; לפיכך
צריכה ביוגראפיא כזו שתהא מספרת קורות איש נודע בעולם על ידי מעשיו או על ידי
חכמתו, שבעבורם הוא אהוב להפובליקום הרוצה לדעת קורות אהובה ומה הגיע אליו בימי
חייו; האחרונה אינה נכתבת אלא בשביל הקורות הבאות בה, שהן עצמן יש איזו תועלת
בפרסומן ולא בשביל האדם בעל הקורות ההן, ואחת היא להפובליקום אם אותו אדם הוא
פלוני המפורסם או איש אחר, שלא האדם הוא העקר בביוגראפיא כזו אלא המעשה. ממין הראשון יש אתנו בשפתנו הרבה
ביוגראפיות וממין השני לא נודעו לי אלא שתים: תולדות שד"ל וספר
"אביעזר" למ. א. גינצבורג. תולדות שד"ל ריקות כשבע השבולים שראה פרעה בחלומו,
ושד"ל בעצמו לא כתבן אלא בזכות עצמו, על ידי שהיה מפורסם כבר בין בני ישראל
ואהוב לרבים מן הקוראים, ואילו נאמרו אותן הדברים על איש שאינו ידוע בעולם לא
היתה לאותן התולדות שום חשיבות כלל.
הס' "אביעזר" נכתב באמת למען הקורות עצמן, לא גינצבורג היה
היתד הנאמן שעליו תלוי כל כבוד הקורות אותו, אלא הקורות עצמן היו ראויות שתכתבנה
על ספר, להודיע דרך הנוכם של בני עמנו בארצנו. אך הספר "אביעזר" לא הודיע לנו אלא קורות שנות
הילדות והבחרות של העצם הנושא, אבל לא הראה לנו אחרית אותו העצם הנושא, גמר
התפתחותו ובואו בעולם המעשה, שהמראות האלה יכולות הן, לדעתי, להביא איזו תועלת
לאיזה בני הנעורים בארץ מולדתי.
את החסרון הזה חפץ אנכי להשלים במאמרי זה, שאני כותב אותו להודיע קורותי
משנות ילדותי עד גמר התפתחותי. אנכי, אף על פי ששמי נודע לשלשה או ארבעה
מכתבי-עיתים, מכל מקום אינני חכם מפורסם וכל שכן אינני בעל מעשה. אדם פשוט אני, ואינני אלא כותב עברי,
בעל מאמרים שונים במה"ע ומחבר איזה ספרים. עצמתי אין לה כל חשיבות, אבל קורותי יכולות להורות
איזו תורת הנסיון לאלה שאינם בקיאים, אף על פי שאין קורותי מתובלין בפלאות
ובמעשים היוצאים מן הכלל. חיי
מציגים כעין דראמא עברית – הנני ועליתי על הבמה ושחקתי אותה לעיני
הקוראים, והמה ישחקו עלי, יניעו לי ראש ונזהרו מעשות כמוני, והייתי אנכי להם
לצלם בלהות... אמרתי: "כעין
דראמא עברית" מפני שאין בחיי עפעקטים ומקרים מפליאים, אבל יש בהם צרות
ועינוים, הטמונים בחדרי לבי, ומכאובים קשים ומרים, הנסתרים מכל חבירי, כדרך
דראמא עברית שאין בה עפעקטים אלא צרות, ומפני שכל צרותי לא באו לי על ידי תאוות
ותגבורת היצר הרע כדראמא צרפתית, אלא על ידי סכלות שהעלתה חלודה, שהיא יסוד
הדראמא העברית, וכמו שאמר סופר משכיל אחד: "חיי העברים תחילתם הוללות
וסכלות וסופם עצב ויגון, תחילתם קאָמעדיא וסופם טראגעדיא"
("הכרמל" שנה שביעית נומ.
31). חיי נארגו משגגות
קטנות עם גדולות, שגגות אבותי ושגגות עצמי, חלומות של הבל שחלמתי אני על עצמי,
שחלמתי על אחרים ושחלמו אחרים עלי, והן הן שהשתרגו ועלו על צוארי והכשילו
כחי.... הנני היום בן תשע ועשרים
שנה וחדש ימים – וכבר קפצה עלי זקנה, וכבר נואשתי מחיים
שיש בהם חיים, וכבר כלו בדמעות עיני ללא הועיל לי, וכבר יבש מקור דמעתי... אך אהבת עצמי תובעת ממני שלא אניח
שיהיו דמעותי ויאושי לשוא, ואם לא
הביאו לי כל תועלת, הלא יכולים הם להביא תועלת לאחרים. זוהי הסבה שאני כותב את תולדות חיי. – ומי אתה? ומה שמך?
ישאלני הקורא. – אדם חי אני, אין אני לא איוב שלא היה ולא
נברא, ולא מן המתים שהחיה יחזקאל, שאינם אלא משל, אבל אני מן מתי עולם של התלמוד הבבלי, שהחיתה הספרות
העברית, ספרות שהיא עצמה מתה ואין בכח טל של תחיה שלה להחיות את המת, אלא להביא
בו כעין תחיה ולהניחהו שיפרפר בין החיים והמות כל ימיו. תלמודי ששנה ופירש אני, מאמין אדוק
שנהפך למכחש בכל דמיון נעים ובכל תקוה משעשעת שהנחילוני אבותי, גבר לא יצלח
ואמלל אני, עני ומדוכא ביסורין אני ונואש מכל טוב... ושמי – אך מה לך ולשמי? כבר אמרתי שלא השם
הוא העקר בביוגראפיא כזו אלא המעשים שקרו, וגם לך, הקורא, וגם לי לא ירוח כלל
בדעתך את שמי. ארבע תקופות עברו עלי: ימי התהו, הם
ימי שבתי בעיר מולדתי, בשעה שהייתי חומר המוכן לקבל כל צורה; ימי החשך וראשית
המעבר, משעה שבאתי לעיר מרשלוב, עיר מגורי חותני ושם מלאתי כרסי בכל הדברים
המזיקים לאדם ומוחי – *בחבלים *צ"ל בהבלים נוראים ועולמי
חשך בעדי כל כך, עד שהחשכה האיומה הנוראה ההיא **ההלה **צ"ל החלה להתמוטט מרוב
כבדה, ימי האפיקורסות, בשעה שהאמנתי שמצאתי את האמת, נלחמתי בעדה כדון
קישוט, שנלחם עם ריחים של רוח, ושמחתי בחלקי שלא היה חלק כלל; וימי המשבר
והיאוש, בשעה שבאתי למדינת-הים ועיני ראו עולם חדש, עולם שלא ראיתי כמותו
מעודי לא בהקיץ ולא בחלום. את
תקופת "ימי התהו" כבר הצגתי לפניך בתמונתם המגואלה, ועתה אציג לפניך
שאר התקופות שעברו עלי, סבת הקורות שבהן, השגגות הגדולות עם הקטנות שהביאו לי
דמיונות וחלומות, דמעות וצרות לבב, והתפתחות שאינה התפתחות כלל אלא חלופי
שוא בהבל או יציאה מרעה אל רעה; ואם עוד ימיך אתך, אם עוד לא עבר לך מועד צמיחתך
וקנין השכלתך – ונזהרת מלכת בדרך השוממה, שהלכתי בה
אני מבלי דעת ובעינים עצומות. __________________ ימי החשך וראשית המעבר. כבר אמרתי, שבתקופה הראשונה הייתי חומר המוכן
לקבל כל צורה. אף על פי שכבר
למדתי תורה הרבה (לפי ערך שנותי) ולא ידעתי כלל מעולם אחר חוץ מעולמו של
הקב"ה: ארבע אמות של הלכה, מכל מקום הייתי יכול אז להעשות בידי מחנך טוב
סוחר מבין, חכם באחת מן החכמות או אומן היודע את מלאכתו. אין אני טוב-לב, כלומר: בעל שמחה
וצהלה, המדבר תמיד בשלוה, בקורת רוח ובצהלה. להפך, הנני בעל אנינות הדעת (ערנסט) וכל דברי יוצאים ממקור
ראשי ולא בקלות-ראש, אף על פי כן, אילו הרגילוני בין אנשים שונים הייתי קונה לי
הרחבת הלב יותר ממה שיש לי היום והייתי איש דברים ובעל שיחה עם הבריות, לא כמו
שאני עתה חסר-דברים בבואי בחברת אנשים שאינם כגילי. במלה אחת: אם באמת הייתי מוכשר להיות גדול בישראל היה מחנך
טוב יכול לעשות אותי לאדם המועיל לחברה ולעצמו, באופן שהייתי מאושר כל ימי. אמת היא, שאני בעצמי האמנתי שכבר קניתי
לי לצמיתות את הדרך שהובילוני בה, ובשעה שאמרה המחותנת לאבי: הן רוב הנערים העילוים
סרים מן הדרך על ידי שכלם המחדד המוליכם תועה והם נעשים אפיקורסים, ובמה אדע כי החתן
שלי לא יתהפך חלילה לאפיקורס? עניתי לה בתום לב כי מקרה רע כזה אי אפשר
שיקרה לי, שהרי יודע אני היטב ומובטח בכל לב שדרכי שאני הולך בה היא היא
האמיתית; שקר נחלו הברלינים והבל
– החסידים, ושטת המתנגדים
היא הנכונה, ואיך אפשר שאעזוב את הדרך שמובטחני בה שאין טובה ממנה? אבל מה שהאמנתי
אז אינו מספיק עוד, שהרי רואה אני עתה פרי בטחוני בשיטתי ואחרית
חסידותי.... יכול הייתי לקבל כל
רושם על ידי איזה חינוך ידוע בתקופה השניה, וממילא מובן כי בתר עניא אזלא
עניותא, ואחרי תהו ובהו
– בא החשך.... אחרי שעבר עלי החרף של שנת תרי"ה במסכת
"בבא קמא" ובכל פירושי התוספות והמהרש"א עם האלפסי ונימוקי יוסף
ובכתיבת מכתבים מלאים חידות וחרוזים וראשי תיבות למחותני – בקשה המחותנת שאבוא על חג הפסח להשתקע בעירה, לבלי לשוב עוד
לבית אבי. אבי מלא בקשתה וישלחני
אליה על מנת להשתקע שם, והוא בא אחרי ויחתום ידו על התנאים שנכתבו בחוה"מ
סוכות ואחר החג נסע לביתו. בעיר מרשלוב, עיר מגורי המחותנת והמחותן, אשר
היתה מעתה גם לעיר מגורתי, יושב דודי אחי אמי, מופלג גדול בתורה ויראת-חטא וטפש
נורא, שצריך לחפש בנרות טפש שכמותו.
אהוב הוא מאד להמגיד המפורסם של עיר מגורתי, והמגיד הזה מוסר לו כל
ההבלים הנוראים והספורים המבהילים שקבל מגאוני ליטא ורבניה, מן ר' דוב בער
אשכנזי בעל "נודע בשערים" ור' לייב עדל בעל "אפיקי יהודה ואיי
הים" עד בעל "פתחי תשובה" והיא, דודי, מאמין בהם באמונה
שלמה. ממילא מובן, שדודי נעשה לי
אפוטרופוס ומחנך; אצלו למדתי ומפיו שמעתי תמיד ספורים נוראים ומבהילים, שקבל מפי
המגיד, ואנכי קבלתי אותם בכל לב לדברי אמת. על ידו הכרתי את סמאל, את לילית ואת כל הבתולות השדות
הבאות לאדם בשעת שנתו ומביאות אותו לידי עבירה.... ספר לי חבילות חבילות על אודות המלאך המניד שברא ר' יוסף
קארו בלמוד המשניות, על אודות הגאון מווילנא, על אודות מהלקותם של ר' יעקב עמדין
ור' יהונתן אייבשיץ ואלפי ספורים מפליאים מגאונים ורבנים שונים, והרבה הרבה
נתפעלתי מכל הספורים האלה, ועוד הפצרתי בהמחותנת שתקנה לי ספר "עליות
אליהו", ואחרי שמלאה את בקשתי לא שבעה עיני ממנו, והחומר המוכן לקבל כל
צורה החל לקבל צורה ידועה אשר בראה לו את ימי החשך. את הפלפול המחודד במקומו (שלא בערבוב סגנונות
שונות) שנאתי מעודי ובלמדי תורה אצל דודי לא עסקנו בפלפולים עקומים ועמוקים, רק
למדנו מסכת בבא בתרא עם התוספות ופירוש מהרש"א וחלק שני מש"ע חוסן
המשפט עם נושא כליו. למוד זה לא
היה נחשב בעיני לפלפול כי המהרש"א כבר קנה מקומו בכל השסי"ם מימות
דפוס סלאוויטא ואילך, וכשם שאי אפשר ללמוד גמרא בלא תוספות כך אי אפשר ללמוד
תוספות בלי מהרש"א,
והש"ך – הלא פלפוליו נאמרים לאסוקי שמעתתא
אליבא דהלכתא ואין זה פלפול. דודי
היה חפץ יותר ללמד אותי את השו"ע אורח חיים עם "מגן אברהם", מפני
שהמגן אברהם חשוב בעיניו מאד מאד, ומרגלא בפומיה שלא כל אדם זוכה להבין דבריו של
בעל "מגן אברהם", והוא מביא ראיה שאין עליה תשובה, שהרי לא נתחבר
פירוש על שאר נושאי כלי השו"ע חוץ מ"המגן אברהם" שנתחבר עליו ספר
"מחצית השקל". אבל אני
מצאתי יותר קורת-רוח בדיני ממונות מאשר בהלכות "קימה, ציצית ותפילין"
וכיוצא בהם דברים מיבשי-עצמות שהשו"ע "אורח חיים" מלא אותם. אבל רעיוני לא מצאו קורת-רוח בעבודתי. כל למודי היו ענינים שהטילו אחרים עלי
ולא שבחרתי אני בהם בחפץ לבי.ספוריו של דודי, שספר לי על כל הגאונים והרבנים
הנודעים לו, שיחותיהם, ריבותיהם, נפלאותיהם ושאר עניניהם, לא לקחו את לבי אלא
בשעתם ולא אחרי כן. התפעלותיו,
כעין התפעלות כזו: "מה נפלאים דרכי רבותינו: הש"ך היה אחד מעשירי
ווילנא, והיה מן הראוי שהוא, כבעל בית עשיר, יעסוק באותם הענינים שבעלי
בתים עוסקים בהם, כהלכות ציצית תפילין, שבת יו"ט וכו' והיה לו לחבר פירוש
על השו"ע "אורח חיים", ו"המגן אברהם" שהיה דיין בקאליש, היה מין הדין שיחבר
פירוש על השו"ע "חשן משפט" – ובאמת
נתהפכו הדברים: הש"ך עסק בדיני ממונות, והמגן אברהם – בהלכות קימה, ציצית וכו' וכו'!" התפעליות כאלה – בצירוף ספוריו על הבערלינער שבווילנא המכחשים בזהר
ובאגדות – גם הן לא היה בהן מספיק מזון' לרעיוני,
עד שבמקרה באה לי איזה עבודה ששמחתי עליה, וזוהי: בבית דודי מצאתי ספר "כתר
תורה", שחבר איזה בקי בתורת הבדחנות, לחרוז כל תרי"ג מצות ושבע (?)
מצות דרבנן, באותיות "עשרת הדברות" שמספרן עולה גם הוא שש מאות
ועשרים. סגנון אותו הספר לא מצא
חן בעיני ולפיכך החלותי אני לחבר ספר כזה בסגנון אחר שמצא חן בעיני ובחרוזים,
ובעבודה זו עמלתי בעתות הפנאי שלי כשנה ומחצה, כד שכליתי את ספרי ההוא עם ההקדמה
וגם עם השער, מלבד לוח הטעות שהיה חסר בו. אפשר שאחרי איזו מאות שנים ימצאו חוקרי-קדמוניות, העתידים
להיות באותו הזמן, את ספרי ההוא שקראתיו בשם "מצות המלך", ואם גם הם
יחכמו כחבריהם של הזמן הנוכחי ידפיסוהו בלי ספק על חשבונם, והיה זה שכרי. אמרתי "בעתות הפנאי", כי רוב עתותי
היו נתונות כקדם ללימוד התלמוד ולמחלוקת עם דודי בדברים העומדים ברומו של
עולם. הוא היה אומר, שכל הדרשות
שהדרשנים דורשים על כל המקראות כלן יש להן יסוד במקרא, ובעל אותו הפסוק הנדרש,
כיון מתחלה גם על אותו הדרוש על פי שבעים פנים שיש לתורה וגם על פי פרד"ס;
אני, שהיתה לי ידיעת בית רבי בדקדוק, אמרתי שרוב הדרשות מתנגדות לכללי הדקדוק
ואי אפשר שתהיינה אמתות. במחלוקת
זו והרבה כיוצא בה עסקנו כמעט בכל שבוע ושבוע, ועד היום לא באנו לכלל פשר. עברה שנת תרי"ח ובאה שנת
תרי"ט ועמה איזו שינוים. על
פי עצת דודי קנתה המחותנת בעדי סידור "דרך החיים עם תקוני שבת" מדפוס
ווילנא ובסבת איזו קטטה שהיתה לה עם דודי נתנה אותי למורה אחר, ראש ישיבה וחריף
גדול, שעמד על מקומו משנת השתים עשרה לימי חייו עד יומו האחרון. הריני מבאר מלות "שעמד על
מקומו", יען פעמים שנער עלוי בעל שכל חריף, שהוריו ומוריו מובטחים
בו שיהיה גדול בישראל ובעל קרנים המנגח צפונה ונגבה קדמה וימה, – פעמים שנער כזה בבואו לאותו פרק שגדיים נעשים בו תיישים אינו
יכול לנגח ואינו נעשה גדול בישראל על פי סבות שונות. טפשי הדור שאינם יודעים למצוא סבה פשוטה שגרמה לאותו נער שלא
ראה ברכה בלמודו מיחסים מקרה זה לסבה שלמעלה מן הטבע ואומרים: "פלוני עומד
על מקומו", כלומר: שכלו פסק מלהיות כמעין המתגבר ועומד תמיד על מצב אחד. המורה הזה, שלמד עם הישיבה סדר
"נזיקין" על הסדר, נקרה לו ללמוד בחורף הזה עם בני-הישיבה מסכת בבא
בתרא. אנכי לא מצאתי קורת-רוח
במקרה זה מתוך שלמדתי מסכת זו בקיץ האחרון. אבל לשנות סדרי הישיבה אי אפשר, ועל-כרחי נרציתי ללמוד אותה
מסכת עוד הפעם, אף על פי שלא היה בה כל חדש בעדי. מלבד זה למדתי מפי אותו המורה עצמו, מחוץ להישיבה, פסקי
הש"ע ופלפולי הש"ך הנוגעים בהלכות הקבועות במסכת בבא בתרא. אבל אותן עתות הפנאי שנשארו לי, מתוך
שלא הייתי צריך עוד לסדר שיעורי לעצמי קודם הלמוד, כנהוג (מפני שלא היה אותו
הלמוד חדש אצלי), הביאוני במבוכה, כי לא היה לי במה לעסוק. אמת היא שמתוך שקמצתי הרבה בהוצאות,
נשאר לי הרוב מאותו הכסף שנתנה לי המחותנת לקנות לי תפוחים ואגוזים, ובכסף זה
קניתי לי ספר "חכמת שלמה" עם קיצור פי' "רוח חן"
ו"מאמר האחדות" לר' יוסף יעב"ץ ועוד ספרים ממינים כאלה שנדפסו אז
בק"ק קעניגסבערג; אבל אותם הספרים לא היו אלא לשעשועים ולא לעסוק בהם. לא היה לי מה ללמוד ומבוכתי גדלה. לפיכך אני חייב והודות ולברך את מדפיסי ווילנא
שהוציאוני מן המצר, הם, מבלי דעת צרכי, אבל כסומא בארובה, התעוררו להדפיס את
הש"ס מחדש, והצחותנת מהרה, כבקשתי, ותחתום ידה לקנות ש"ס ואלפסי
בשבילי, ועוד הוסיפה מדעתה לחתום על ש"ס רעגאל. המסכת הראשונה שהדפיסו היתה, כמובן ממילא, מסכת ברכות ותיכף
בבואה לידי החילותי ללמוד אותה בעצמי בלי עזר מורה. וכך היה סדר עבודתי: בשעה 10 בבקר אחרי פת-שחרית הייתי בא
לבית-המדרש למקום הישיבה, ובדברים בטלים בליתי שעה שלמה עד שהמורה היה פותח
בשמעתתא. במשך שלש השעות של
למודנו לא נשאר ביאור מהרש"א אחד שלם בתורתו, מהנהו זקוקין דנורא שהיה
המורה שולח בו להראות לכל בני הישיבה שהמהרש"א טעה על כל צעד וצעד. בשעה 2 אחרי חצות היום היינו
שומעים קדיש דרבנן מפי אחד בני-הישיבה ונפטרנו לביתנו לאכול ארוחת-הצהרים. משעה 3 עד 4 ולפעמים משעה 4 עד שעה 5
בערב הייתי לומד פסקי השו"ע
חו"מ מפי המורה, ועד שעה 10 הייתי מחזר על למודי, קורא הקדמות ספרים
והסכמות רבנים וגאונים, שומע ספורים מפי נערים כגילי על אדות גאונים, רבנים,
בעלי שמות על אדות מדפיסי ווילנא וסלאוויטא וכדומה; בשעה 10 בלילה הייתי בא
הביתה ואחרי אכלי את ארוחת-הלילה הייתי לומד בפני עצמי מסכת ברכות עם כל ביאורי
התוספות והמהרש"א עד שתי שעות ומחצה אחרי חצות הלילה. אז הייתי לוקח את הסידור "דרך
החיים" והייתי מתודה את הוידוי הגדול עד תומו, פעם בדמעות-שליש ופעם
באנחות לבד, ויש שהייתי קורא, בשבתי על הארץ, מאמרי "הזהר" המכונים
בשם "תקון שלש משמורות" והייתי מתמוגג בדמעות, אחרי כן קראתי
קריאת-שמע שעל המטה עם ד' פרשיות הראשונות מספר "תהלים" שהן סגולה
למקרה לא טהור, כידוע, והייתי עולה על מטתי לישון אחרי שעה 3 אחרי חצות הלילה,
ולפעמים אחרי שעה 4. הנך לועג לי, קורא מבין, ויש לך על מה ללעוג;
אבל היש בי אשם? מה היה לי לעשות אם נתנני המקרה ביד מחנכים טפשים ואנכי הייתי
אז נער בן חמש עשרה שנה? עתה יודע אני, שבשעה שכליתי כחי ובליתי ימי בהבל-הבלים
עסקו נערים אחרים כגילי בדברים העומדים באמת ברומו של עולם: שמעו לקח בבתי ספר
הרבנים, בבתי הגימנאזיום, בבתי-הספר לסוחרים ולחרושת-המעשה; יודע אני גם כן
שרבים מאלה הנערים היו לאנשים מאושרים והם רואים בטובה ורואים חיים, ואני – לגבר לא יצלח ואמלל בארץ; אבל היכלתי לדעת אז מה שאני יודע
עתה? במשך למודי במסכת בבא בתרא מצאתי דין שהיה חדש
אצלי: שאסור לקחת מתנות מן האשה שלא בידיעת בעלה. הדין הזה הביאני במבוכה, שהרי לפי זה אין אני רשאי לקחת אותם
מאה הרו"כ, שהתחייבה המחותנת לתת לי שלא בידיעת בעלה, כדי להשלים הסך שלש
מאות רו"כ. הגדתי מבוכתי לדודי,
והוא השתדל להשקיט לבי על פי איזו המצאות, כדרך רוב תלמידי חכמים המורים היתר
לעצמם בדיני ממונות, מכל מקום לא שמתי לב לדבריו וגליתי דעתי בהחלט שלא אקבל
מכסף גזלה אפילו פרוטה אחת. סמוך לימי האביב הגיעו שמועות להמחותנת שאבי
רוצה להפר ברית התנאים, ועל כן התחכמה למהר זמן החתונה, שכפי המדובר בהתנאים
היתה צריכה להיות בסוף שנת תר"כ, ולהקדימה לסוף שנת תרי"ט. אנכי מצדי לא התנגדתי לשנוי זה אבל לא
הסכמתי עליו, עד שקרה לי מקרה יוצא מן הכלל. שמעו ומלאו פיכם שחוק. פעם אחת בלילה אחרי שהתודיתי כל הוידוי
הגדול על הסדר בצירוף הארבע פרשיות הראשונות של תהלים ושנתי ערבה לי,
הקיצותי פתאום – וימת לבי בקרבי! הבינותי כי קרה לי
מקרה לילה! הדבר הזה היה כחץ בלבבי, כי כבר ידעתי מפי דודי שלילית וכל כת דילה
שטים בעולם בכל לילה ומכשילים את בני אברהם יצחק ויעקב; שעון זה גורם לנשמות
הרבה שתלכנה ערומות ותתעינה בעולם עד שהן באות ביד החיצונים, רחמנא
ליצלן; שעון זה גדול כל כך עד שאין תשובה מועלת לו. לבי נמס בקרבי ומעי המו, כי מצאוני העלמות השדות ותתעללנה בי
וכי נשמות טהורות וקדושות האצולות מכבוד האלהים בעצמו נודדות על ידי עד שהן
נעשות לשלל בידי חיצונים, רחמנא ליצלן! בכיתי הרבה מאד וישבתי אותו יום
בתענית, אולי יראה האלהים בעניי, יכפר עונ* (*צ"ל עוני) ולא אוסיף לדאבה
עוד. לשמירה יתרה שניתי את מקום
משכבי, אולי לא תמצאני העלמה השדה ותעזבני לנצח. אבל הטוב והמטיב והחפץ בתשובת רשעים לא שעה
אלי ואל תעניתי, לא קבל ברצון חלבי ודמי שנתמעטו באותו יום, ובמשך שני שבועות
אחרי-כן קרה לי עוד הפעם אותו המקרה הארור. ישבתי שנית בתענית ואחרי שראיתי שתעניותי לשוא, הסכמתי גם
אני לדברי המחותנת: להקדים זמן החתונה, כדי שלא לסייע ידי לילית וכל כת דילה. באו ימי האביב. אנכי השלמתי מסכת ברכות ומדפיסי ווילנא כבר מהרו להדפיס גם
מסכת שבת ולהפיצנה בין החתומים, שבזה זכו גם אותי להתחיל בפני עצמי את המסכת
השנית. אצל מורי החריף למדתי מסכת
סנהדרין, לא בתוך בני-הישיבה אלא אני וחבר אחד עמדי, עם כל התוספות, באורי
המהרש"א ועוד מיני ממתקים כאלה שלא נחה דעתי בם, בסבת שנאתי את הערמומית של
הפלפול. לפיכך לא הייתי מסדר כלל
לעצמי את שעורי של היום, וכדי לגנוב דעתו של המורה הייתי מזמין לי מסכת סנהדרין
מדפוס סלאוויטא, שנדפס בה גם המהרש"א, ובשעה שהייתי גומר איזה תוס' הייתי
מעיין תיכף במהרש"א ואמרתי תיכף למורי את צערו של המהרש"א, שהוא מצטער
על מלה או סברא פלונית, ודיו. בפקודת המחותנת כתבתי מכתב לאבי להזמינהו אותו
ואת חותנו, הוא אבי-אמי על חג השבועות.
המה באו ויחדו מלאו את חפץ המחותנת וקבעו זמן החתונה כרצונה. אפס שאבי תבע ממחותני שיתן, לפחות
חמשים רו"כ קודם החתונה.
אנכי ביושר לבבי התנגדתי לאבי, שהרי בפירוש הותנה, שחותני יתן הנדוניא
במשך ימי המזונות אחר החתונה. אבי
ואבי-אמי שבו לביתם וביום י"א אב תרי"ט באו עוד הפעם למרשלוב עם כל
בני משפחתנו וביום ו' י"ב בו הובילוני תחת החופה. הבדחן הקריא לפני מלות "הרי את
מקודשת " וכו' ואנכי ענעתי אחריו מלה במלה, כנהוג, החזן קרא את הכתובה,
והרבה הרבה מבני העיר באו לראות את החתן, שלא היו לו אלא חמש עשרה שנה ועשרה
חדשים, ואת הכלה שהיתה בת שלש עשרה שנה וארבעה חדשים, קול נורא פרץ: "מזל טוב! מזל טוב!" –
מזל טוב לך, חתן דמים בצרות צרורות ובמכאובים נוראים, מזל טוב לך בחיים
מלאים יאוש ואויר של מות, מזל טוב לך בביאוגראַפיא טראַגעדית, שאינה אלא תולדה
של אותו "מזל טוב!" ______________ אחר רוב ריבות וקטטות נסעו אבי וכל אשר אתו
לביתם, ביום ט"ו אב, ואנכי, כמובן, נשארתי כבתחילה בבית חותני
וחותנתי. אילו לא הייתי מוקיר
בעצמי את ימי חפשי לא הייתי מרגיש כל שינוי בהליכות חיי על ידי חתונתי. אבל אנכי הוקרתי מאד את ימי הדרור שלי,
וכשני שבועות קודם החתונה התחלתי לספור את הימים שהיו לי עד חתונתי, שבהם הייתי
יכול להרגיש את עצמי בחפשיותי, וכך הייתי מונה בכל יום ויום. "עוד כך וכך ימים אהיה נער
חפשי!" לפיכך הרגשתי תיכף אחרי החתונה שכבר אינני בן חורין וכי יש עלי איזה
עול שלא ידעתי לכנותו. אבל לא
עברו שבועות מועטים לאחר החתונה ואנכי התחלתי לשתות כוס תרעלה, אשר שתיתיו
ומציתיו מיד חותנתי כתשע שנים רצופות. בלי ספק שם הקורא אל לבו כי בספורי זה תתראה
המחותנת או החותנת כנפש הפועלת וחותני – כנפש
צדדית. כן הוא באמת: חותני איננו
נושא המגבעת (כמבטא ההמון) בהליכות ביתו אלא טפל לאשתו. חותנתי היא אחת הנשים היותר פחותות
בתכונתן וברוחן. כל המגרעות שאנו
מוצאים בשרה אשת אפרים (בספור "האבות והבנים" לה' אַבראַמאָווביץ)
נמצאות בחותנתי. מלבד זה אלה פיה
מלא מזמן קימה עד זמן שכיבה, אוהבת את הכבוד במידה שאין לה גבול והרי היא נכונה
להפקיר את כספה ולבזות את בניה ולהביא עליהם רעה, בתנאי שיאמרו שכנותיה:
"כמה גדולים מעשיה של אשה זו, היא נדיבת לב, אינה מכסה גם על בניה וכו'
וכו'". היא אבדה ועודה מאבדת
כספו של חותני באופן שלא יאומן.
שנים הרבה דרשה ברופאים, בבעלי-שמות, בנשים כשפניות, וכל הנקראים בשם
"מומחים", שישתדלו למענה שתלד בן-זכר, פעמים הרבה שלמה שבעה רו"כ
בעד רעצעפטים, שלא היה בהם אלא אבק נתר שחוק מהול במים, ופעמים הרבה נתנה כסף
בעד רעצעפטים שונים, שלא שתתה אחרי כן מהם כלל, מפני שפלונית אמרה לה שסם-המות
נתון באותו הרעצעפט, וכי היא יודעת תרופה אחרת שאין סם- המות נתון בתוכה. אחרי חתונתי נכנס בה רוח שטות ללמוד
קריאת אותיות עברי ואותיות טייטש (של הנשים העבריות) ושלמה כסף הרבה לזקן אחד,
שהיה בא יום יום ללמדנה ספר, ומשעה שלמדה לקרוא עברית הרי היא מפזרת כסף לקנות
ספרים. יש לה שני מיני סידורי
קרבן מנחה, שני מיני מחזורים מתורגמים זשארגאָן, וכל מיני תחנות ובקשות וספרי
מוסר והבלים הכתובים והנעתקים בשפת זשארגאָן. כל הכסף שהיא מוציאה היא גונבת מכיסו של חותני או מן הארגז
(קאַמאָד), שהיה בידה מפתח הנכון לו, מלבד המפתח הכללי המוכן לו. אחרי שנגעו גנבותיה עד נפשו של חותני
שלחה לו כסף ביד חברותיה, לקחת אותו כסף מהן ברבית, שהרי איננו יודע שחברותיה של
אשתו נותנות לו את כסף אשתו ולא את כספן.
מאז היא עושה כך על פי רוב: שולחת לו כסף ביד חברותיה והן נותנות אותי* (* צ"ל אותו) לחותני
ברבית, והיא חוזרת וגונבת מכיסו אותו הכסף ונוגשת בו לשלם הקרן והרבית לחברותיה,
שכפי דבריה לא הלוו לחותני כסף אלא עלפי ערבות שלה והתשלומים האלה חוזרים ובאים לידה. וכדי לסמות את עיניו של חותני הרי היא
עוסקת גם במסחר ובכל מקום שהיא פונה היא מפסדת, ופעמים שהיא מתחברת עם איזה
שותף, ומתוך שהיא מאמנת לכל אדם, חוץ מבעלה, בניה ושכנותיה – נותנת היא כסף לאותו שותף בלא שטר ובלא עדים, והוא, השותף,
מדחה אותה מיום ליום, עד שלבסוף הוא פושט לה את הרגל בלי שום דין ודברים. אבל מכל-מקום הרי היר מרוחת על ידי כך,
בזה שהיא נותנת קול על חותני ומתפארת גם באזני חברותיה שהיא היא העמוד התיכון
שכל בית חותני נשען עליו. חותני
שהוא שוטה, רך-הלבב וקר-רוח, נושא את עול ממשלתה על צוארו, סובל ממנה מכאובים
נוראים ופוטר את עצמו בזה שהוא מקלל תמיד את יומו על עולמו שהוא חשך בעדו, לפיכך
אין חותני יכול להיות נפש פועלת בספורי זה, אבל חותנתי היא שבראה את
הביוגראַפיא הזו, כלומר: את החלק הטראגעדיי שבה. היא לקחתני מבית אבי והיא השיאה לי את בתה בשעה שהייתי בן
חמש עשרה שנה, והיא – בתה בת שלש עשרה שנה, כדי שיהיו הכל
מדברים בה ובחתונת הבהלה, שעשתה וכדי שתוכל להתפאר בפני חברותיה שלקחה
חתן לבתה נער עלוי שאין כמותו! לא יפלא, אם אשה ארורה כזו הרחיבה ממשלתה על
נער תמים בן חמש עשרה שנה כמוני אז ותמרר חיי באלותיה וקללותיה בגחלים הבוערות
מפיה, בקטטותיה וקולות זעקותיה בריבה באשתי, בי ובחותני. וקרוב מאד להאמין כי גם הדבר הזה,
הנמשך שנים הרבה, עשה רושם גדול לרעה על תכונתי להביא, או לכל-הפחות, לחזק בי את
הרוח הכהה ורפיון הלב שאני סובל מהם עתה הרבה מאד. באותו קיץ עברתי על הקדמתו של הרמב"ם
לפירוש המשניות שלו. קראתי ושניתי
בה ונהניתי ממנה הרבה, ומאז חפשתי תמיד אחרי כל המקומות בפירוש המשנה,
שהרמב"ם מרחיב דבורו בהם, וכלם היו בפי כדבש למתוק, המקרה הזה הוליד בלבי
תשוקה עצומה למחקריהם של הקדמונים, אבל מעט מה שהשגתי למלא חפצי. הספר "חובת הלבבות" לא לקח
את לבי, מתוך שרוח כהה חופפת עליו, ובספר "מורה נבוכים" יראתי לנגוע
פן אהי לאפיקורס; אבל תחת זה למדתי הלכות יסודי התורה, הלכות דעות והלכות
תשובה להרמב"ם, ובין כך וכך מצאתי אפשרות לפלפלעם דודי בשאלת "ידיעה
ובחירה" וכיוצא בזה דברים שמשכו את עיוני עליהם. עברה שנת תרי"ט ובאה שנת תר"כ. אנכי חדלתי להקשיב לקח מפי מורה ולמדתי
בעצמי גמרא בלי תוספות וכל שכן בלי מהרש"א ושאר מפרשים שחשבתים למבלי זמן
העוסקים בהם. מפני סבה שלא נודעה
לי או לא רציתי בשום אופן ללמוד בבית-המדרש, והייתי לומד בחדר מיוחד בביתי בדרך
שלמדתי בחורף תרי"ט, אלא שקבעתי לי עתים (בין מנחה למעריב) ללמוד גם
תנ"ך עם פירוש רש"י (כי פירוש אחר לא היה אצלי), ומתוך שהייתי בקי
בנביאים ראשונים כבר מימי ילדותי, התחלתי אז ללמוד נביאים אחרונים. מלבד זה נוסף לי עוד לימוד אחד. נחמן אברהם גאָלדבערג זכה את הרבים
והדפיס בשנת תרי"ט שלחן ערוך יורה דעה עם פרי מגדים, ביאור הגר"א,
דגול מרבבה, חידושי ר"ע איגר וגליון רש"א בנו. ספרי "יורה דעה" אלה נתנה לי
חותנתי למנחת-דרשה (דרשה געשאַנק) על פי בקשתי, תחת גביע של כסף, שרצתה היא לתת
לי לאותה מנחה. אנכי קבעתי עתים
ללמוד *ורה (* צ"ל יורה) דעה עם הש"ך והט"ז, פרי חדש, פרי מגדים, דגול מרבבה וחידושי
ר"ע איגר, וכדי שאוכל לחזור על לימודי בקצרה קבצתי לי כל הדינים שמצאתי בכל
הפירושים הנזכרים ביחד עם פסקי המחבר הש"ע והרמ"א וכתבתים בסגנון לשון
המשנה. ממילא מובן, שהלימוד הזה,
יחד עם הלקט והכתיבה, לקחו מבחר עתותי, שאלמלא הלמודים ההם הייתי מבלה זמני על
הבלים אחרים. באותו חורף קניתי לי ספר "צמח דוד"
וספר "מלאכת מחשבת" לר' משה חפץ. הספר הראשון, אף על פי שמשך את עיוני עליו, מכל מקום לא היה
בעיני כדבר חדש, מפני שכבר קניתי לי ידיעה הגונה ובקיאות בסדר זמנם של התנאים
והאמוראים, וקראתי הרבה בספר "סדר הדורות". אבל הספר האחרון היה לי לענג רב, מפני שמצאתי בו הרבה מיני
חקירות ששמחתי עליהן. ראיתי שהרבה
משלומי אמוני ישראל מכחישים בשדים ובפעולת הכשפים, שלא כפי דברי התלמוד, ואף על
פי כן אינם נחשבים לאפיקורסים
– ויהי לי הדבר לפלא
ואשמרהו בלבי. בחורף תרכ"א למדתי בבית-המדרש הגדול, ושם
התועדתי אל עלם מבני העשירים שהיה אוהב לקנות ספרים. פעם אחת שאלני אותו עלם אם יש לי ספרים? קראתי לפניו בשם כל
הספרים שהיו לי ובתוכם גם ספר "מלאכת מחשבת" שהללתיו הרבה. – "היש בו השכלה?" שאלני העלם.
– "מה היא
השכלה?" – שאלתיו בתמימות. – "יש שם חקירה ופילוסופיה, אבל השכלה איני יודע מה
היא!" העלם ענה לי שהשכלה – פרושה: "השכלה" וכי הוא יש
לו ספרי השכלה. בקשתי ממנו
להשאילני אחד מאלה הספרים וישאילני את המ"ע "המגיד" משלש שנים
הראשונות מכורכות ביחד וחסרות גליונות הרבה. קראתי בהן איזו ענינים וחדשות שונות ויתר הדברים לא בינותי
ואשר בינותי לא לקחו את לבי ואשיב לו את ספר ההשכלה שלו. בימים ההם בא לעיר מגורי רב חדש, שהיו אומרים
עליו שהוא גומר את הש"ס בכל חדש.
אחרי החשבון עלה בידי, שהרב הזה
לומד בערך שמונים עד תשעים דפים ביום, ואמרתי בלבי: הן אמת שאי אפשר לי
ללמוד סך כזה מדי יום ביומו, אבל מפני מה לא אוכל אני ללמוד עשרים או שלשים דפים
ליום, באופן שאני אשלים את הש"ס בתוך איזו חדשים? נסתי את כחי ולמדתי ביום
הראשון, יום המסה, כעשרים דפים, וכך הייתי עושה על פי רוב, בשעה שלא הייתי מוכרח
ללמוד בבית-המדרש, ששם לא הייתי יכול להתמכר כל כך ללמודי ולשעבד לו כל
מחשבותי. גמרתי בלבי לגמור את
הש"ס ולהתחיל למודי אחר כך ולחזור עליו, כדי שאהיה בקי בש"ס כאחד
מגדולי ישראל. בסוף החרף בא לעיר מגורי בחור אחד מופלג בתורה
וקרוב לחותנתי. אחרי שנדברנו איזו
ענינים של דברי תורה נקשרו נפשותינו.
הבחור ההוא שמש הרבה רבנים בערים הקטנות, והוא הודיע לי שהרבנות שבזמן
הזה היא מלאכה ואינה חכמה. מי
שקונה לו בקיאות בספר "חכמת אדם" ובספר "פתחי תשובה" וכו'
ומלמד את עצמו להגיד איזה חילוק שרובו גנוב מספרים אחרים, יכול להיות רב
ומורה-הוראה בעיר קטנה בישראל. כן
הודיעני דרכי החריפים, המוכיחים בשכל עמוק ובסברות שונות שאביי שאמר, למשל:
"הלכך צריך למימרה מעומד" הולך הוא לשיטתו במקום אחר שאמר: "יאוש
שלא מדעת לא הוי יאוש".
בענין החלוקים נולד בינינו ויכוח: הוא היה אומר, שהאומר
"הדרן", כלומר: הנועץ סוף מסכת בתחלתה ומקשרה למסכת שאחריה, יש לו על
מה לסמוך, מפני שר' יהודה הנשיא, מסדר המשנה, חשב באמת לנעוץ סןף מסכת לתחלתה
ולחרוז אותה למסכת שלאחריה, ואני
לא הייתי מסכים לדבריו, וברור היה בעיני שמסדר המשנה לא חשב כלל על אדות דברים
כאלה. כן היה בינינו ויכוחים גם
בענינים פילוסופיים. אני, אחרי
שקראתי כל חקירות הרמב"ם המפוזרות בפירושו למשנה, במאמרו "שמונה
פרקים" ובמאמרו "תחית המתים", חקירותיו של האברבנאל בפירושו על
ס' בראשית (מלבד מה שכתב בענין הבריאה), חקירותיו של ר' משה חפץ, אמרתי: שאם
איזה צרור, למשל, נופל על הארץ, וקונה לו, בהכרח, מקום ידוע, הנה הוא מונח על
המקום ההוא בהשגחה פרטית מאת הבורא, שלא חפץ שאותו הצרור ינוח על מקום אחר; והוא
היה אומר, שאין הקב"ה משגיח כלל על דברים כאלה ואותו צרור מונח על מקומו
במקרה לבד. ושנינו היינו מודים,
שאם ישב אחד ללמוד במדבר, בבטחונו על הזן והמפרנס שימציא לו פרנסתו, אז,
בלי ספק, ישלח לו הזן ומפרנס את עזרתו מקדש ובעל הבטחון לא ימות ברעב. פעם אחת, מדי דברנו בקיץ תרכ"א באיזה
ענין, נתגלגל הדבר על אדות מחלקותם של רש"י ורבנו תם בענין הנחת הפרשיות
בתפלין, ומזה – על ספורו של בעל "שלשלת
הקבלה", שהובא גם בספר "סדר הדורות", איך שירד משה רבנו מן השמים
לסייע לדעת רש"י. אנכי אף על
פי ששמעתי וקראתי ספור זה עוד לפני איזה שנים, מכל מקום בפעם הזאת נתעורר ספק
בלבי: "וכי אפשר להאמין בדבר כזה?" אמרתי לחברי, "הרבה פלוגתות
נמצאות בש"ס ואת ר' אליעזר הגדול נדו על ידי מחלוקת, ואף על פי כן לא
הורידו מעולם את משה משמים להגיד דעתו? ועוד תלמוד ערוך הוא בידנו: "לא
בשמים היא?" פלפלנו בזה הרבה עד שהעליתי שהדבר הזה שקר גמור הוא, והטיתי
בעמל גם את דעתו של חבירי לדעתי.
וכל כך שמחתי בו או בהמציאה שמצאתי, עד שהייתי מלא כל אותו היום קורת-רוח
ושמחה נצחת, שזכיתי להבחין האמת שלא כפי הנדפס בספרים ומקובל בפי ההמון. שמנה שנים אחרי כן, בשעה שהחלותי להכחיש
בעיקרי הרמב"ם, לא שמח לבי כלל, ועתה שמחתי על הכחשה קלה שאינה דורשת כל
חקירה ודרישה! ההכחשה הזו היתה הראשונה ובה אני מתחיל לחשוב
ראשית תקופת זמן המעבר שלי, שארכה הרבה מאד. בימים ההם קניתי לי ספר "שאלות ותשובות
הרשב"א". קראתי בו
והרבה דברים היו לי חדשים ואיזו מהם
– גם מועילים. בחפץ לב קראתי את דברי החרמות על חכמי
פרובינצה ועל לימודי הפילוסופיאה, שבכללם נודעו לי אותן החרמות כבר מפי השמועה
ומפי ספרים. אך התנצלותו של
הבדרש"י קראתי פעמים הרבה בענג רב.
כל מי שקרא את התנצלותו של הבדרש"י יכול להבין את הרושם שעשתה אותה
התנצלות על פרא-מבקש-אמת כמוני אז.
חדלתי להאמין באגדות זרות, ולא עוד אלא שלא השתדלתי כלל לתת לאותן האגדות
הזרות איזה באור, מפני שברור היה בעיני *שהאזדות (*צ"ל שהאגדות) הזרות יש
להן איזה פירוש שלא כפשוטן. פירוש
שאין עלי האחריות לדעת אותו. אם
הפירוש כך או באופן אחר, אם הוא נודע לי או לא – אחת הוא לי,
ובלבד שלא יהיו הדברים כפשטם. ממילא מובן, שלא בכל האגדות הזרות
הכחשתי. הבדרש"י עצמו
בהתנצלותו אומר, שהוא מאמין בכל האגדות המספרות איזו נסים שאירעו לבעלי המשנה
והתלמוד, ואנכי שלא ערבתי את לבי לחשוד אותו, שאפשר שהוא אינו אומר כן אלא כדי
להפיס דעתו של הרשב"א, יראתי מלכת לבדי הלאה מן המסלה שהראו לי
האויטוריטטים, שהיו נר לרגלי. אמונתי בפעולת הסגולות ובקמיעות היתה רופפת
ומתמוטטת, ותמהון גדול היה בעיני בשעה שהרב האב"ד מעיר מגורתי התיר לי בשנת
תרכ"ב לשתות סתם יינם לרפואה שמצאתי בספר "מפעלות אלהים"; אבל
החזקתי באמונת הגלגול, אף על פי שהבדרש"י מכחיש בה בפירוש בהתנצלותו
שזכרתי. טעמי ונימוקי היה עמי:
אמונת הגלגול הוא אחד העיקרים החשובים שבחכמת הקבלה ובספר הזהר! ואם אמנם הבדרש"י
לא האמין בגלגול – הנה הוא לא ידע עוד מכחמת הקבלה ואם
היה הזהר נודע בימיו היה גם הוא מאמין בגלגול. בכלל לא הייתי מבין דבר מתוך דבר, לחדש לי
דרכים חדשים באותה שיטה שנגלתה לפני
מתוך ספרי חכמי ישראל שהיו חשובים בעיני. בשום אופן לא רציתי להיות "אפיקורוס", ובשעה שנולד
בלבי ספק באמתת איזה דבר שנזכר בתלמוד, בקשתי לי איזה אויטוריטט מגדולי ישראל
לסמוך עליו, ומכיון שלא מצאתי אויטוריטט כזה הכרחתי את שכלי להאמין. אמת היא שאי אפשר להכריח את השכל
להאמין. אבל במה דברים אמורים?
בשכל שיכול להקרא בשם "שכל", כלומר: שנתפתח די צרכו, מה שאין כן בשכלי
אז, שהיה אוצר בקרבו ערבוביא נוראה של הבלים וחקירות פילוסופיות של הבל, ועם
זה – פחד והכנעה לפני הדר גאון התלמוד וגדולי ישראל. שכלי היה אז כבית-הדפוס, שמכינים בו
הרבה דעות חפשיות לפתרון איזו שאלות ולפני צאתן לאויר העולם תעמודנה למשפט
הצענזאר המקיים ומבטלן בהיותו נשען על חק פלוני ופלוני. כבר היתה לי השנה בלתי צלולה בדבר שהוא
אפשר ובדבר שהוא נמנע, אך לא ידעתי את הגבול המגביל בין שתי
הקצוות האלה. כל כלי שכלי פעלו
תמיד לפתור את השאלות שהכבידו עלי אכפן; אך בטרם שהחלטתי בעצמי לקבוע הלכה מחלטת
באיזה ענין קיימתי את דעותי ובטלתין בהיותי נשען על ברי התלמוד, במקום
שלא מצאתי את הרמב"ם ותלמידיו מסייעים לי. צריך אני להגיד, שהמהפכה שנעשתה בקרבי בענין
האגדות, הסגולות וכדומה, לא נעשתה בזמן קצר אלא במשך איזו שנים. הריני קונסרוואטיף מאד בתכונתי, ואינני
מחליט דבר אלא על ידי התבוננות ארוכה.
חקירות הרמב"ם, הבדרש"י, האברבנאל וכו' העירו בי מלחמה פנימית
בין האמונה בכל מה קראתי ושמעתי ובין הוראת שכלי המעוגן, שהיה הולך ומזדכך, לא
בזמן קצר נצחה האחרונה את הראשונה ולא לזמן ארוך היה שקט בלבבי, כי תיכף אחרי
שנפתרה לי שאלה אחת נולדה לי שאלה אחרת המלחמה חדשה כחה. ובמצב כזה עברו עלי תשע שנים
מסוף שנת תרכ"א עד סוף שנת תר"ל; מתחלה, כלומר עד סוף התקופה שאני
כותה עתה: בכעס, בצער פנימי וברתיחת הדם, ולבסוף, מתקופת "ימי
האפיקורסות" והלאה: בקרירות רוח ובשקט. התנועה הראשונה נעשתה בשכלי בסוף שנת תרכ"א; בשנת
תרכ"ב נפסקה אותה התנועה על ידי הפלפול והמליצה שאזכירם להלן; אחר כך
נתעוררה התנועה עוד הפעם, ובשנת תרכ"ד תקעתי כפי בהמרה (וועטע), שאסור
לקרוע יונה חיה על חולה גוסס משום סגולה, מפני שדבר זה הוא מדרכי האמורי, שהרי
אין השכל משיגו, ואף על פי שאבדתי על ידי המרה זו קב תפוחים, מפני שהרב פסק
להיתר, לא חזרתי בי מרעתי; כן רבתי בשנה ההיא יום תמים עם חותנתי ואשתי, שקנו
ערש חדשה לבני הבכור ורצו לנענע שם בתחלה חתול, משום סגולה, מפני שגם זה
נחשב בעיני לדרכי האמורי, ובשנת תרכ"ה כתבתי שירים שנמצא בם לעג על
המאמינים במציאות השדים. אבל התנועה ההיא לא הפריעה אותי מלבדות מלבי
הבל נתעב. כבר אמרתי, שהרבה סבלתי
מטרוף-דעתה של חותנתי, ובשעה שהחילותי להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה, שהוא
מזמין לי יסורים קשים על לא חמס בכפי ובשעה שאינני עוד בן עונשים בבית-דין של
מעלה, – נחלט בלבי שנתגלגלה בי נשמתו של אותו
אדם, שקלל אותו ירמיהו "ושמע זעקה בבקר ותרועה בעת צהרים" (כ'
ט"ז). עד כמה יכולה היא
האמונה ההבלית הזו שתתרץ באמת שאלת ההבל ששאלתי – אינני יודע
עתה, שסוף סוף אין גופי אשם בדבר, שנתגלגלה בו נשמת איש מקולל; טבל אם היו
הפתאים אוהבים לבחון את פתיותם ולהבין אותה היטב, הלא אז לא היו פתאים! מרגלא בפיו של דודי הטפש, שבלילי ראש-השנה
ובליל יום הכפורים אינו יכול לישן: בלילי ראש-השנה – שמא יראה
חלום רע; בליל יום הכפורים – שמא יארע לו קרי, וכבר אמרו ביומא
פ"ח: "הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה" (שמא ימות). מסבה שאיננה תלויה בי לא הייתי מפחד
מעולם מחלומות. ולפיכך ערבה לי
שנתי בלילי ראש-השנה; מה שאין כן בליל יום הכפורים, שהיה לבי מפחד תמיד שלא תארע
לי תקלה, חס ושלום. בראש-השנה
תרכ"ב מלאתי דבקות עצומה, ובשבתי ובלכתי הייתי מצמצם תמיד את מחשבותי לכוין
כנגדי אותיות שם הוי"ה, לקיים מה שנאמר: "שויתי ה' לנגדי
תמיד". בשגעון כזה עברו עלי
שני ימי ראש-השנה ויום שבת תשובה שחל אז אחריהם. ביום הרביעי חלף על פני פתאום רעיון נורא אשר פוצץ את לבי:
"מי יוכיח שיש אלהים?" אילו היה אותו רעיון נשען על הנחות ידועות;
אילו הייתי שואל כך: הואיל ואנו רואים שאין דבר בלי סבה, הואיל וכל הסבות שאנו
רואים יסודן בחקי הטבע ובמקרי העולם, שגם הם באים מסבות הקודמות להם, הואיל ואנו
רואים שהטבע יש לה חקים מיוחדים וידועים, שעל פיהם היא עושה פעולותיה בלי הפסק,
אם כן מה תתן ומה תוסיף לנו השגחת הבורא? הואיל והטבע כלה הולכת מעולם בדרכה
הכבושה לה ואין אנו יודעים לה תחלה וסוף, מנין לנו שיש לה בורא ומנהיג? אמת היא,
שקשה מאד להבין איך נעשה הטבע מעצמה בתחלה, אבל קושיא זו במקומה עומדת גם עתה,
שהרי אותה שאלה בסורה מעל הטבע תשוב לחול על הבורא בעצמו? ועוד, כמו שנקל להפה
לומר שהטבע נבראה ובדבר ה' שמים נעשו, כל קשה להשכל להבין באיזה אופן היה אפשר
להבורא לברוא בדבור יש מאין? הואיל וסוף סוף אנו נשארים בלי תירוץ המספיק להשכל,
אם כן מי יאמר ויוכיח מציאות השם? הלא כשם שאין אנו מצטערים על שאין אני משיגים
את ראשיתו של הבורא וכחו, כך אין אני צריכים להצטער אם אין אנו מבינים באיזה
אופן באה הטבע לכלל מציאות ואיך היא פועלת? ומי יוכיח שיש אלהים? אילו הייתי
בונה ספקותי על טענות שכליות כאלה, לא הייתי מצטער כלל בשעה שהיה נולד בלבבי ספק
כזה, ואפשר שהייתי יכול למצוא גם תשובות שכליות לשאלתי, לגרש את הספק מלבי בכח
השכל; אבל ספקותי לא נשענו על דבר של כלום, ורק מתוך ששעבדתי את כל מחשבותי למלה
אחת: "הוי"ה" קבלה אותה המלה נגיחה ממחשבות חדשות, שהרי האדם
אוהב תמיד חליפות ובשעה שהוא משעבד רעיונותיו בחזקה לאיזה דבר מיוחד, מיד בא לו
רעיון חדש להפך מן הרעיון שהוא עוסק בו והוא לוקח מקומו. המחשבה האכזריה "מי יאמר שיש אלהים?" – אף על פי שהיתה מוכרחת להתחדש בקרבי מתוך ששעבדתי את מוחי
תמיד לחשוב במציאות השם, מכל מקום לא היתה אלא כעין להכעיס, לפיכך לא
הייתי יכול להציג איזו הוכחות שכליות (לפי תבונתי אז) כנגד אותו הרעיון, ולא עוד
אלא שהיה לבי מתפוצץ מן הקול הנורא, שקרא בקרבי פנימה: "מי יאמר שיש
אלהים?!" השתדלתי להשקיט אותו הקול על ידי הלמוד בס' "חוקר
ומקובל" ובס' "נפש החיים" וכדומה; אבל כל משכיל יודע, שבמדה ההיא
שאנחנו מתאמצים בעל-כרחנו לגרש מלבנו בחזקה איזה רעיון שאין אנו חפצים בו, במדה
ההיא ידפוק אותו הרעיון על לבנו עוד יותר ויותר. כל עמלי לא הועיל לגרש אותו רעיון המכאיב מלבי ובין כך וכך
בא יום הכפורים. אחרי תפלת "כל-נדרי" התודיתי את
הוידוי הגדול, קראתי את הארבע פרשיות הראשונות של תהלים, כדרכי תמיד, שהן סגולה
למקרה לא טהור – ועליתי על משכבי לישון. באמצע שנתי נתעוררתי בחזקה, וימת לבי
בקרבי... ראיתי... כי חייב אני לדאוג כל השנה!! אל תשחק, קורא משכיל, שמא תלבין פני ברבים. כהלום-רעם הייתי כל היום ההוא, יום
הכפורים. ברור היה בעיני שהאלהים יסרני
על מחשבותי הרעות, כלומר: על הספק במציאותו שנולד בלבבי; אף על פי כן רעיון רוחי
לא עזבני וכפעם כפעם החריד את לבי
בקול אכזר. "מי יאמר שיש
אלהים?" החזן החל לזמר בקולו את התפלה "הנני העני ממעש", לב הקהל
נע לקולו, הבטתי כה וכה, ראיתי כי כל אחד ואחד נושא לבו וכפיו אל אל בשמים
ואנכי – איה אלהי אני? וימס לבי. שלשלתי את הטלית על פני ואתמוגג
בדמעות. ממחרת יום הכפורים החלותי
לומר פיוטי ארבע הקדושות של יום הכפורים, שסגולה בדוקה היא לבעל מקרה רע כמוני
לאמרם שלשים יום רצופים, ונדרתי בלהי שאם עוד יחרידני הרעיון המחריד שזכרתי לא
אחשוב בו כלל, רק אטריד את עיוני באיזה דבר הלכה. עצתי זו עמדה לי לגרש כלה מלבי את הרעיון ההוא, אבל על ידי
כך נשתקעתי במצולות הפלפול. כבר
היו לי ספרי "נודע ביהודה", "תשובות ר"ע איגר
וחידושיו", איזו חלקי "חת"ם סופר", ספר "עמודי
אור" וכיוצא בהם, ובם העמקתי את עיוני לשרש מלבבי את רעיון הספק שאכל את
בשרי, והמתפלסף המסתפק במציאות הבורא נעשה חריף. בראשון לחג השבועות תרכ"ב השלמתי את
הש"ס לעיני איזו קוראים, נעצתי סוף מסכת נדה בתחילת מס' ברכות על ידי פלפול
שלקחתי מספר "נודע בשערים"
– וחותני וחותנתי ראו,
שמעו ושמחו. החלותי ללמוד ש"ס מחדש בשקידה
עצומה. היו ימים הרבה שהייתי קם
בשעה השלישית בבקר וישבתי ללמוד ביחד עם רעי שזכרתי איזו פעמים. מקום הלימוד היה בביתי ונמשך בכל יום עד
אחר תפלת המנחה ולא היינו מפסיקים אלא לתפלה ולאכילה. בשני ימים היינו לומדים עשרה דפים והיינו חוזרים עליהם עד
עשר פעמים. נמצא שהיינו לומדים נ'
דפים ליום. בימים ההם קנה רעי הנזכר ספר "ארצות
החיים", קראתי פלפוליו והרבה מהם מצאו חן בעיני. אך אין ערוך להענג הרב אשר שבעתי מגל הפראַזות הנוראות,
שתחלתן "עשתונותיכם סוערים היום רעיוני" ושהציג המחבר בראש הספר. קראתי את הערבוביא ההיא פעמים הרבה בכל
לב ונפש, עד שהתחלתי גם אני לחקות אותו ולהקיא מקרבי המונים, המונים של פראַזות
כאלה. באה שנת תרכ"ג ורעי, שכבר נשא אשה ושמח
אותה קרוב לשנה, גלה מחדש למקום תורה, כנהוג, שלא ברצון אשתו והוריה, ללמוד תורה
בפרישות ובטהרה. אנכי נשארתי
בודד, קוננתי במליצות מלבימיות על פרידת רעי וקבעתי עיתים לתורה, לפלפול
ולמליצות. בהיותי בדד לא יכולתי
לשעבד עצמי כל כך ללימוד התלמוד לבדו ועסקתי הרבה בפלפולים, תרצתי קשויות גאוני
עולם, השגתי עליהם, סתרתי דבריהם ובניתי לי בנינים אחרים על הריסות דברי גדולי
ישראל. ראיתי שגם גאונים שגו,
ושגם אני כותב פלפולים וכלום פלפולי חסרים אלא דפוס, ובזמן קצר נשפל בעיני
האויטוריטט של גאונים שהדפיסו ספרים, ודבר זה הועיל לי להרחבת התפתחותי. בקיץ פרצה מרידת הפולאנים. מיודעי שזכרתי למעלה, ושהיו לו ספרי
השכלה, לפי דבריו, היה חתום על "הכרמל" בעזרת איזו שותפים שנתנו לו
חלק ממחיר המ"ע ההוא. באותו
זמן נמנו וגמרו הוא ושותפיו להוציא מכתב-עתי שבועי, שיודיע חדשות שונות, וביותר
מעשי הפולאנים, סכלותם ומפלתם.
העצה הזו מצאה חן, ובתוך שאר הלוקחים חלק בעבודה זו בקשו גם אותי שאשתתף
עמם במאמרים, כלומר: בשירים, שהרי אי אפשר למ"ע בלא שירים, וכבר ידעו שאני
כותב שירים לפעמים רחוקות. נענעתי
להם בראשי, ובראש הגליון הראשון של אותו המ"ע שקראוהו בשם "דבר בעתו"
בא שיר ממני בשבחה של שפת קדשנו, שבו עוררתי את "בני ציון"
לצאת לעזרת שפת-קדשנו. ממילא מובן
שלא היה באותו שיר לא טעם ולא ריח, אלר קבוצת פראזות, מכל מקום מובטחני בו שלא
נופל היה מהרבה הרבה שירים שנדפסו במה"ע "כוכבי יצחק".... אבל שירים כאלה אינם יכולים להכתב בכל
גליון וגליון, לפיכך יעצוני המסדרים לכתוב בכל גליון שיר מענין הפרשה של אותה
שבת, כדרך שעשה איזה שוטה בהמגיד בשיריו, שקראם בשם "סנסני עץ
החיים", אנכי שלא היה לי ענין אחר לעסוק בו עשיתי כדבריהם ונתתי להם מדי
שבוע בשבוע שיר מוסרי. השיר
הראשון כתבתי בזמן שקראו פרשת "בהעלותך" ודרשתי בו בגנות לשון הרע
ובענשה של מרים הנביאה, שדברה לשון הרע על משה אחיה, וכה הלכתי ודרשתי עד שהגיע
זמן קריאת פרשת "דברים", שאז נודעה הוצאת אותו המ"ע לחובשי
בית-המדרש ואנחנו הכותבים וכל שכן המסדרים היינו למשל ולשנינה בפיהם, והמכתב-עתי
שלנו שבק חיים לכל חי בטרם שגמרתי את שירי לפרשת השבוע. בטרם שיצאה נשמתו של אותו המ"ע הכינותי
לו פרשה אחרת בסגנון לשון
הנביאים, וזו תחלתה: א מַשָּׂא פּוֹלִין
מַה-לָּךְ אֵיפוֹא כִּי-נָדַדְתְּ כֻּלָּךְ הַיָּעְרָה: ב הֲלָזֹאת בָּנַיִךְ שָׂרִים צֶאֱצָאַיִךְ יֹעֲצֵי אֶרֶץ
לֶאֱכֹל לֶחֶם נִקֻּדִּים לָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ צִיָּה לְקַטֵּר לְשִׁדָּם
אֶל-חֹרֶב קַיִץ וּבְמֵי רֶפֶשׂ לְהָשִׁיב נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה: ג לַחֲבֹק אַשְׁפַּתּוֹת בַּלֵּילוֹת
מִבְּלִי מַחֲסֶה מִזֶּרֶם מֵאֵין צִנָּה מִצִּנִּים הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתְּ
לְהִתְפַּלֵּשׁ בֶּעָפָר אָרְצָה: ד הֲלָזֹאת כּוֹנַנְתְּ הֵיכְלֵי
חֶמֶד וַתְּמַלְּאִין כָּל-סְגֻלּוֹת תִּפְאָרָה לְעָזְבֵן שׁוֹמֵמוֹת מֵאֵין
יוֹשֵׁב וַחֲרֵבוֹת מִבְּלִי אָדָם: ה
כָּל-קְצִינַיִךְ יַחַד נָעוּ אֶל-חֹרֶשׁ מֵצַל לִשְׁמוֹעַ שְׁרִיקוֹת
זְבוּבֵי יַעַר לְרַוּוֹת מִדָּמָם צִמְאַת הַנְּמָלִים כָּל-נִמְצָאַיִךְ
אֻסְּרוּ בַנְּחֻשְׁתַּים בַּכֶּלֶא הוּבָאוּ: וסופה: כז זִקְנֵי בַת-צִיּוֹן נָפְלוּ בְלֹא-כֹחַ תַּחַת יָדָיִךְ
יִסַּרְתְּ בַּשַּׁעַר נְקִיִם עַל-לֹא חָמָס וּפֹעַל-אָוֶן נִמְצָא-בָם: כח לָכֵן יְהֹוָה אֱלֹהִים פָּקַד
עֲֹונֵךְ לָבֵשׁ נָקָם עַל-פִּשְׁעֵךְ גִּלָּה עַל-חַטֹאתָיִךְ: אבל פרשה זו לא זכתה לבא באותו מכתב-עתי, מפני
שבשעה שמסרתיה להמסדרים כבר בטל אותו מ"ע. אף על פי כן שמתי עיני על פרשה זו להציג עליה פסקי
טעמים. לקחתי לי ספר "צהר
התיבה" "ותלמוד לשון עברי", למדתי בהם כללי פסקי הטעמים, חזרתי
היטב על משנתי וחפצי עלה בידי. גם
חברי גם אני נתפעלנו יותר מפרשה זו בשעה שעיטרתיה בקוי הטעמים והסכימו שאני מליץ,
וכן הייתי בעיני עצמי. הרעיון שאני מליץ עורר בלבי חשק לקרוא בספרי
מליצה ולהיות מליץ יותר גדול.
החלותי לקחת ספרים בהשאלה אצל מיודעי וקראתי ס' "הריסות ביתר, מסתרי
פאריז, דגול מרבבה" (תולדותיו של נאפאלעאן הראשון) ועוד תבן ומספוא כיוצא
בזה, שהשגתי אצל מיודעי. אחרי כן
בחרף תרכ"ד עזבתי כמעט את פלפולי והייתי יושב שעות מספר בכל יום ויום אצל
כורך-הספרים בתואנה לראות אם כבר כרך את הספרים שנתתי אני לו לכריכה, מספרי
שאלות ותשובות ופלפולים שהייתי קונה לי, אבל באמת לא את ספרי הייתי מבקש אלא
ספרי המליצה שהיו מונחים אצלו לכרכם בשביל אחרים. בין הספרים ההם היה גם הספר "אביעזר" לגינצבורג,
שנהניתי הרבה ממנו, אבל בסכלותי הגדולה דלגתי על הפרקים האחרונים המדברים
בענינים פילוסופיים, שמא יקלט בלבי דבר שאינו הגון ואצא לתרבות רעה. מלבד זה עבדתי גם בעבודת-הקדש. כתבתי ספר חדש בשם "דעת
קדושים", שהיתה מטרתו לעשות קיצור מספר "מלא הרועים" (מפתח
לפלפול לקשור סברות בסברות ולחבר הלכות ושיטות רחוקות) ולהוסיף עליו כל מה שהעלו
הגאונים הבאים אחריו ושנודעו לי, כדי לקשר שיטות רחוקות על פי המצאות חדשות
ונפלאות. בראשית החרף ההוא מלאו לי עשרים שנה ונעשיתי
בן-עונשין בבית דין של מעלה. על
פי עצת ס' "תולדות אדם" (לבעל "חיי אדם") ישבתי בתענית אותו
היום, מעוטר בטלית ותפילין ולא פסק פי מגירסא כל היום ההוא. על פי העצה הזו אומר בעל העצה להוביל
את שומעי עצתו לתוך נ' שערי קדושה, ולא יפלא אם גם אני חפצתי לבא בנוה
שאנן כזה, שיש בו נ' שערים קדושים, ואף על פי כן אין משלמים בעדו דמי
דירה אפילו פרוטה אחת! בחרף ההוא הוספתי עוד פרשה אחת בסגנון לשון
הנביאים להפרשה שזכרתי, וזו תחלתה:
א שִׁמְעִי אֶרֶץ
הַדָּמִים הוֹרַת עָרִיצִים זִכְרִי רֵאשִיתֵךְ מִימֵי קֶדֶם מַעֲשַׂיִךְ מִדֹּר
דֹּר שִׁיתִי עַל-לִבֵּךְ רֹעַ מַעֲלָלָיִךְ: ב בַּחֲרִי-נָא בִּקְעָה גְדוֹלָה רֹחַב מְלֹא אַרְצֵךְ
עִדְרִי בַּמַּעֲדַּר שִׂימָהּ אֲפִיק נְחָלִים הַעֲמִיקִי שְׁאָלָה הַרְחִיבִי
מִנִּי-יָם: ג הַגִּירִי שָׁמָּה
דְּמֵי חַלְלֵי חַרְבֵּךְ מְדֻקְּרֵי חַנִיתוֹתַיִךְ מְמוֹתֵי חִצַּיִךְ וְהָיוּ
לְיָם נִגְרָשׁ וְעֲצְמוֹתֵיהֶם הַנֵּחָרוֹת תִּהְיֶינָה לֻחוֹת אֳנִיוֹתַיִךְ: ד גִּידֵיהֶם וְעוֹרְקֵיהֶם מַחֲזִיקֵי
בִדְקֵךְ חֲנִיתֵךְ הַמְּגֹּאָלָה בְדָּם עֲשִׂי תֹּרֶן וְעוֹר בְּשָׂרָם
שִׂימִי מִפְרָשֵׂךְ לְנֵס: ה שׁוֹטְטִי בְּלֵב
עם-דָּם בּוֹאִי אַרְצָה בְרִיטַנִּיָּה אוּלַי תַּחֲבשׁ מַכָּתֵךְ תִּגְהֶה
מְזוֹרֵךְ: ו אַל לִבְרִיטַנִּיָּה
אִוֶּלֶת.... וסופה מסיים בתהלה וברכה להמושל. חפצתי לראות שתי פרשיות אלה באותיות מרובעות
ובדגושים, ונתתי אותן לתלמידו של סופר תפילין ומזוזות והוא כתב אותן בכתב-ידו
ממש אשורית ואנכי הצבתי עליהן נקודות, טעמים ודגושים, ותהי לי מגלה עפה
או נבואה קטנה, שכתבתי אני בכבודי ובעצמי. אותו תלמיד השאיר לו העתקה מפרשיות אלה ואחר כך עשה לו העתקות
רבות מהן וימכור אותן לנערים רבים, ובין כך וכך נתגלתה המגלה הזו לרבים מבני
העיר אשר כתרוני בשם חדש "מליץ נפלא". ויחידי סגולה התלחשו עלי שנעשיתי בערלינער! בקיץ תרכ"ד השגתי שני חלקי "שירי
שפת קדש". קראתי אותם פעמים
אין מספר והרבה נהניתי משיר "הגיון לערב, המתאונן והמשורר החמלה, הדעת
והמות, מיכל דמעה" ועוד איזה שירים.
באותו זמן הייתי משים לילות כימים להגות בתלמוד כל הלילה עד הנץ
החמה, וכמעט בכל לילה, סמוך לאור הבקר, הייתי קורא בס' "שירי שפת קדש"
ולא שמתי לב כלל לתוכחת רעי שהוכיחני על שאני מחבר יום ולילה בדברי הבל כאלה. בימים האלה בא לידי גם ס' "שירי
בת ציון", שנתפעלתי עד היסוד משיריו "שיר השירים, קהלת, יעל וסיסרא,
ר' יהודה הלוי"; אף על פי כן היה השיר "קהלת" כרקב בעצמותי, מפני
שהוא מעיר ספקות בדברים העומדים ברומו של עולם הדמיון. הייתי קורא אותו בבית-הכסא ואמרתי
שאסור לו לאדם מישראל להחזיק ספר מינות כזה בביתו. אך הספר בכללו לקח את לבי כל כך עד שלא עברו ימים מועטים וקניתי
אותו בעצמי, אלא שלא הצגתיו עם הספרים הקדושים בעיני שהיו בארגזי. קריאתי בשירים האלה הועילה לי להביא בלבי
סגנון שפת השירים. עד העת ההיא לא
היו דלתות שירי קשורות ושלובות יחד בסגנונן ולא היה משקל לשירי; מכאן ואיך היתה
כל דלת ודלת משולבת ונרדפת לדלת שלאחריה, וכלן נעשו בלי עמל על משקל של י"א
תנועות. אז עלה על לבי לשלוח לבעל
"הכרמל" את שתי פרשיות שכתבתי על מפלת הפולנים, בצירוף הקדמה שכתבתי
להן בימים האחרונים, שהיתה שיר
ארוך בן כ'ד חרוזים בתהלת העם המושל, וכבר היו כל אלה מוכנים לשלוח לולא נודע
הדבר לאחד תופשי התורה, שפחד פן ימשכוני המינים ברשתם, אם אתחיל לכתוב
במה"ע, ויעיד בי שאם אשלח מאומה לבעל "הכרמל" ישתדל שיגרשני
חותני מעל שולחנו. הדבר הזה הביא
מורך בלבבי – ובכן הציל אותו תופש התורה את החכם בעל
"הכרמל" מקריאה מיגעת בשר ורוח כקריאת שירי ההוא המלא הבלים ושתי
פרשיותי שאינן אלא פראזען. אין
בעל הנס מכיר בנסו! אחרי שנכזבה תוחלתי להדפיס שירי ההוא, פניתי
לי אל דרך אחרת. קניתי לי ספר
החנוך להרא"ה מדפוס וויניציא שנת רפ"ג וספר "מאמר השכל"
להראב"ן והחלותי לכתוב שירים על תרי"ג מצוות וטעמיהן כפי ששאבתי מן
הספרים שזכרתי. אבל מעט מאד עשיתי
אז בהעסק החדש שקבלתי עלי, מתוך שהיה לבי טרוד בכלל ולא יכולתי להמכר לדברים
עיוניים מפני צרות שונות שסבלתי באותו הקיץ. בתחלה חליתי כשני שבועות, אחרי כן אבד חתנו את כל כספו שהיה
אתו במזומנים ואבדתו לא הושבה לו, כמובן, ולא נשארה לו אפילו פרוטה אחת. אשתי נצטערה הרבה הרבה מאבדה זו והביאה
מחלה אנושה על בני הבכור, שהיה אז יונק והוכח על משכבו חדש ימים ואנכי כבר
נואשתי ממנו גם בשעה שעמדתי על ערשו וקראתי מזמורי תהלים שיהיו לו לרפואה. בסוף חדש תמוז מתה אשתו של רעי
התלמודי, אשה יפה ואהובה לו, והייתי מטייל תמיד עם רעי הזה כדי להסיח צרתו מלבו,
וכה עברו עלי ימי הקיץ ההוא בריק ובהלה. ביום הכפורים תרכ"ה נכבה הנר הקדוש
נר-הנשמה שהדליקה חמותי. בלילה
באתי הביתה, כנהוג, להשיב נפשי אחרי הצום, ואחרי שמרחה חמותי את כל זויות הבית
בדבש לאות סימן טוב לשנה מתוקה, כמנהגה תמיד, ספרה בכבד-ראש ובשבר רוח את
האסון שקרה לנו, כי נכבה נר אלהים! אנכי עניתי לה בקרת-רוח: "הלואי שלא נדע
לעולם אסון אחר חוץ מכבוי הנר ביום הכפורים" – והיא,
חמותי, שמעה ולא דברה דבר. בליל
יום מחרתו בשבתי על איזה ספר שמעתי קול חמותי מדבר בניגון קריאת התחנות לאמר:
"כל יהודי מתפלל ביום הכפורים בעד שלום אשתו ובניו והפרחח הזה עומד ומבקש
שיכבה נרו ביום הכפורים, – הלואי שלא יהא היזק לא לאשתו ולא לבניו
אלא לראשו לבדו!" שמעתי ועניתי אחריה באותו נגון עצמו: "כל
יהודי מתפלל ביום הכפורים בעד שלום אשתו ובניו והפרחח הנבער והרשע הזה עומד
ומבקש שיכבה נרו ביום הכפורים
– הלואי שלא יהא היזק לא
לאשתו ולא לבניו אלא לראשו, לגופו, ולנשמתו לבדו!" ממילא מובן שחמותי לא
עזבה לי את הנצחון ושפכה על ראשי המון קללות וגדופים ואנכי מצדי לא הייתי מתרשל
מלענות לה לא בקללות וגדופים כאחת הנבלות, אלא בליצנות והתולים שהעלו חמתה עוד
יותר ויותר. העסק הזה נמשך כחדש
ימים, כמעט בכל לילה ולילה, ואחר כך נתגלגלו הדברים על ענינים אחרים, וכה גברה
הקטטה עד שבחדש כסלו כתבתי מכתב מלא מרורות לאבי ובקשתי ממנו שיחוש לעזרתי,
כלומר שיבא וישתדל למצוא עצה להוציאני לחפשי ממזונות חותני. מלבד המחלוקת עם חמותי, שקראה אותה תמיד לריב,
הייתי עוסק אז גם בחכמת ישראל.
שלשת השנים הראשונות של "המגיד" שאלתי עוד הפעם והייתי קורא
בהן בשום לב ושבעתי מהן גם צער וגם ענג.
ביותר הצטערתי על מכתבו של הרב קרא מפארדאן (יחבו"ק), שבו
זלזל בכבודו של הנקרא ר' שלמה קלוגער מפני שאסר לאפות מצות במכונה המוכנה
לה, והרבה הרבה נהניתי ממאמרו של ה' צוויפעל, שאינני זוכר עתה שמו,
ושהיתה המוטה שלו "אשרי זקנותנו שלא בישה את ילדותנו". – וענינו כעין וידוי של אחד המשכילים בזכרו כל מחמדי דמיונו
מימי קדם, בהיותו קרוב לה' ולדתו ועכשיו לבבו כקרח הנורא. כדבש לפי היה המאמר ההוא, קראתי אותו
עד כמה פעמים והעתקתי אותו כדי שיהיה מצוי אצלי בכל שעה. שמחתי בחלקי כי לא סר אלהים מלבי,
ברכתי את שמו הגדול והנורא שהבדילני מן הטועים ולא ידעתי כי בעוד שש שנים יסור
אלהים גם מעלי והיה גם לבבי כקרח הנורא!... פעם אחת בלילה, בשבתי בקלויז ללמוד תורה
לתלמידי (משנת תר"כ עד שנת תרכ"ו היו לי תמיד תלמידים עניים, פעמים
גדולים ממני בשנים ופעמים קטנים ממני שלמדתי אותם תורה בחנם), נגש אלי בעל-מלאכה
אחר מבעלי אגדה ואמר לי: השמעת, צלפחד, כל אותן ל"א מלכים שהרג
יהושע הם ואנטיקסיוריהם (שריהם המשנים) היו קרואים למשתה שעשה אברהם ביום הגמל
את יצחק!" – "מי יגיד כזאת?" שאלתי
בתמהון של שאט-נפש. – "המדרש", ענני בעל המלאכה,
ותיכף הראה לי דברי ר' יהושע בר מנחמה המעיד כזאת בבראשית רבה פרשה
נ"ג. השטות ההיא, שאין בה לא
טעם ולא ריח, פלחה את לבי וכליותי ותהי כאש עצורה בעצמותי. בשום אופן לא יכולתי להאמין, שאותן
ערלי לב וערלי בשר כלם, אחד מהם לא נעדר, יזכו לחיות קרוב לחמש מאות שנה, דבר
שלא זכה לו אחד מן האבות ובניהם אחריהם! בשום אופן לא יכלתי להאמין שיטרח משה
וימסור לזקנים והם לנביאים והם
– לאנשי כנסת הגדולה וכן
להלן, שערלי לב וערלי בשר פלוני ופלוני היו קרואים למשתה אברהם ביום הגמל את
יצחק. לפיכך היה ברור בעיני כשמש
בצהרים שדבר זה שקר וכזב הוא; אבל מדוע ידבר ר' יהושע בר מנחמה שקר וכזב? הבאמת
היה שקרן פשוט או מטורף שיצא מדעתו? בשום אופן לא יכולתי להחליט בלבי גם אחת
משתי אלה ותהי סערה בלבי: לא סערת מלחמה, מפני שהיה הדבר ברור בעיני שהוא שקר,
אבל סערה של צער שאין מקום מפלט ממנו: מה ראה הקדוש בעל המדרש לספר שקר נתעב כזה? באיזה
אופן נרצה לדבר שקר כזה, ולאיזה תועלת הגיד אותו? אילו לא הייתי נמכר כל כך
להתלמוד והמדרשים באהבה פנימית ובהגות כבוד לחכמתם הרמה, הייתי מחליט תיכף שבין
בעלי המדרש היו גם מגזימים, שלא שמעו באזניהם מה שהוציאו מפיהם, ולא הייתי מצטער
כלל על הבלים נתעבים כמו אלה, ולא עוד אלא שהייתי מוצא טובה מהחלטה כזו, שעל ידה
הייתי ממאס תיכף בספרי קדמונינו ובחכמתם של חובשי בית-המדרש, ומתוך שהייתי מרגיש
את עצמי כערום מכל וכריק-מוח הייתי בוחר אז ללמוד דבר חדש, להשלים לי ידיעה חדשה
תחת הידיעות הישנות שאבדו ערכן בעיני, וממילא היתה נקלטת בי איזו חכמה או ידיעה;
אבל אנכי לא הייתי חזק בדעתי כל כך והנחלתי לי עמל ומכאובים לשעה ולדורות. בחנוכה בא אבי ותיכף הגיד שהוא חפץ לקחת אותי
עמו. חמותי התנגדה לו, וגם אני
שאלתי אותו בחשאי שיגיד לי איזו תועלת תצא לי מנסיעתי אתו, אבל הוא לא שעה
לטענותי ואנכי לא יכולתי להתנגד לו, כדי שלא תזוח דעתה של חמותי עליה, וביום
י"א טבת נסעתי עמו לעיר מולדתי.
ישבתי שמה שבעה שבועות, עשיתי שיר לכבוד הסיום שעשתה חברה ש"ס בימים
ההם, שיר שהיו ראשי החרוזות שלו "חבר קדש ש"ס" וכל דלת ודלת היתה
על משקל י"א תנועות, בלי שוא בראש המלה ומלעיל. וגמטריא שלה
עלתה לסך תרכ"ה (מספר השנה ההיא) ובסוף שמונה הדלתות הוספתי עוד שלש
מלות: "בירה השמחה הלזה" (הסיום היה בראשון אדר, חדש שמרבין בו
בשמחה), שמספרן גם הן עולה תרכ"ה, כדי להשלים במלות אלה את הפרט הגדול,
שהיה אז ט' פעמים תרכ"ה שהן ה' אלפים תרכ"ה. השיר ההוא נחרת על לוח בעששית של נייר,
שתלו בעלי החברה בבית-המדרש הגדול, ויהי הדבר לששון ולשמחת לב לאבי, שכפי השערתי
היה כל חפצו בנסיעתי שאעשה שם שיר לכבוד הסיום, כדי שידברו בי ובשירי כל חשובי
העיר. אחר כך שבתי לביתי בצרוף ס'
"שו"ת משיבת נפש" לר' לייב צונץ וס' "אהבת דוד ומיכל"
לה' גארדאן, מבלי שהיתה לי איזו תועלת מנסיעתי, כמו שידעתי מראש. חמותי, אשר הצטערה הרבה על פרידתי, שמחה
לקראתי, אך אחרי איזו ימים התחילה עוד הפעם לבקש תנואות עלי, כמובן ממילא,
וחותני אשר נטה לצדי עלה עמי אל הרב האב"ד ויודה בפה מלא כי חייב לסלק לי
סך שתי מאות רו"כ נדוניא וכי חפץ הוא למכור ביתו ולסלק לי את המגיע
לי. הרב, אשר קרא את שטר התנאים
האחרונים אשר היה לי וראה שם שחמותי גם היא נתחייבה עליו, פסק שחותני ימכור את
ביתו לסלק לי את הנדוניא ואין לחמותי רשות לערער על מכירה זו וכל שכן לבטלה, אבל
חמותי קללה קללות נמרצות את כל הבא לראות הבית כמה הוא שוה, ונוסף לזה גנבה ממני
את שטר התנאים האחרונים – ובין כך וכך נשאר הבית ביד חותני ואנכי
לא קבלתי עוד את הנדוניא שלי ואי אפשר היה לי לעזוב את מזונות חותני. בין כה וכה באו ימי האביב. אנכי השיבותי אל לבי כי עוד מעט יבא גם
חדש אב, שבו יתמו ששת שנות מזונותי על שלחן חותני וישבר לי מטה לחמי וצריך אני
להקדים רפואה למכה זו. אבל איזו
רפואה אבקש לי? איזהו הדבר שאני מוכשר לו שאוכל להתפרנס על ידו? האמנם יודע
הקורא את דברי החותן הכפרי שאמר לחתנו: "הואיל ואי אתה מוכשר לכל דבר
שבעולם צא והיה מלמד לבני ישראל!" אבל אנכי לא הייתי יכול להעשות גם מלמד,
מפני שהיה חסר לי העז לבוא לבית אנשים, שלא היה לי דבר עמהם מעולם ולבקש מהם
שיתנו את בניהם על ידי אני, הצעיר כבן כ"א שנה. מה עשיתי? אמרתי לבחורי-העוני או בחורי הישיבה, שנמצאו
בהקלויז שהייתי מתפלל בו, שאני נכון לעשות ישיבה אם ימצאו לי תלמידים די
צרכם. אז נקבצו לי כחמשה עשר
בחורים, קבלתי מרובם דמי קדימה והתחלתי ללמד אותם מסכת בבא קמא עם כל דברי
התוספות, המהרש"א, ושאר מפרשים כנהוג. בימים ההם קניתי לי בכספי ספרים אחדים ובתוכם
ספר המילים רוסית-עברית לה' מאנדעלשטאם.
נסיתי לקרוא ספרים רוסים
בעזרת ספר-המלים ההוא, אבל לא מצאתי ידי ורגלי בעסק זה, מפני שלא היתה לי
שום ידיעה לא בדקדוקה של שפת רוסיה ולא בהלשון עצמה ובאופן כזה כבד למצוא גם
איזו מלה בספר המלים, שכל הפועלים באים בו בדרך המקור וכל השמות – בשם ישר, ומכיון שפגעתי בשם הבא בנטיה להורות איזה יחס או
שפגעתי בפעל שלא על דרך המקור הייתי כתועה במדבר. סלקתי ידי מלמוד שפה זו וכך אמרתי בלבבי: אם יצלח חפצי בידי
להיות גדול בישראל אז
אשתדל ללמוד גם שפות העמים גם חכמות חיצוניות, כדי להוסיף כבוד לתורה ולהבינה
עוד יותר; אבל אם אשאר מלמד או חנוני אז אין לי כל צורך בשפות העמים ובחכמות, כי
מה ענין מלמד או חנוני לשפות ולחכמות? על פי ההגיון הבריא הזה לא השתדלתי לקנות
לי ידיעה במה שלא ידעתי עוד והארכתי לבלות זמני על ספרי מליצה, כתיבת שירים
וחקירות של פלפול. בא יום הנחמה, הוא יום שבת נחמו, שבו כלו ימי מזונותי
על שלחן חותני ואנכי יצאתי לרשות עצמי.
במחיר הנדוניא שלי קבלתי איזו מסכתות מדפוס ווילנא על נייר רעגאל, ספרי
שו"ת ומפרשים שקניתי על יד במשך שבתי על שלחן חותני, שלושים רו"כ
מזומנים ושטר-חוב על חותני על סך ששים רו"כ. בין כה וכה עבר הקיץ, השלמתי עם בני הישיבה מסכת בבא קמא
והגדתי "הדרן", כנהוג, בחריפות עצומנ ועקומה – ובזה כלתה שנת תרכ"ה וקללותיה ובאה שנת תרכ"ו
וקלקלותיה. לימי חרף תרכ"ו הכינותי לי שתי ישיבות,
אחת גדולה ואחת קטנה, ונוסף לזה לקחני אחד מנכבדי העיר למורה לבנו. האיש ההוא שמע עלי שאני מליץ גדול
ומופלג בתורה, גם קרא בהתפעלות גדולה את הפרשיות שכתבתי על מפלת בני פולין,
ולפיכך שלח אחרי בחול המועד סוכות ויקצוב לי שכר שלשים רו"כ לכל ימי
החרף בעד שמנה שעות ליום, בתנאי שאלמד לבנו גמרא ואיזו תוספות שלש שעות ביום,
לבד תנ"ך, ספרי מליצה, תלמוד לשון עברי וכתיבת שפת עבר. הייתי מאושר בעיני עצמי ובעיני שאר
מלמדים, אשר קנאו בי, ויהי שכרי לכל החרף ששים וששה רו"כ לבד המגיע לי עוד
עתה מהרבה בחורי הישיבה. איזו מבני –הנעורים שבקשו קרבתי חתמו בראשית
שנת תרכ"ו על "המגיד" ושלחו לי את המה"ע ההוא בכל שבוע
ושבוע, ובכן נכנסתי בקהל קוראי "המגיד". בימים ההם מת שד"ל וכל בטלן וריק-מוח עורר קול בוכים על
מיתת האיש ההוא שהיה שמו גדול בישראל! וגם אני שהייתי לא יותר מבטלן וריק-מוח
כתבתי שיר קינה על שד"ל, על משקל שירו של שד"ל "לבי לבי, רב
מכאובי, הנה עצבי, ישן נושן" ובין שאר "חולי המוח שבישראל זכיתי לקבל
גם אני תשובה מכבוד המו"ל בגליון 3 שנה עשירית שידפיס דברי כלנו. אבל גרמו העונות והמו"ל לא
קיים דברו ולא זכיתי שיהא שמי נדפס עד הקיץ הבא. בבית הנכבד שזכרתי נקרו לי ספרים אחדים שרובם לא ראיתי מימי, ובתוכם "בחינת הדת" לר' אליהו דילמודיגא ופירושו של יש"ר (רעניו) עליו "ארי נוהם ושרשי לבנון". את הספר "ארי נוהם" קראתי כבר ולא עשה עלי כל רושם, ולא עוד אלא שהחזקתי את מחברו לאדם שאינו הגון; אבל עתה, מתוך שנפתח שכלי יותר מעט ועם זה קראתי בימים אחדים כל שלשה הספרים הנזכרים, שכלם כאחד מוכיחים זיפנותה של הקבלה, ועליהם נלוה עוד ס' "מורה נבוכי הזמן", שלקחתיו אז מאת מו"ס במחיר ספר "זכר יוסף" שנתתי לו בתוספות כסף, ושהיה חשוב בעיני הרבה לסמוך עליו מפני שהגאון ר"צ חיות מזכירו לשבח בהקדמת ספרו "אמרי בינה", – חדלתי להאמין בקבלה. ביחוד הכבידה עלי שאלתו של רעניו השואל בתמיהות: מי יגיד לנו שאותם גוילי הנייר שנמצאו בארץ ספרד במאה הראשונה לאלף הששי יצאו מתחת יד רשב"י, שחי בארץ ישראל בסוף האלף הרביעי? ואיך נשמרו מרקבון בזמן ארוך יותר מאלף שנה? כן חזקו עלי הוכחותיו של קראכמאל, שהוא מוכיח שהקבלה יצאה מיד המתנצרים העברים, וארבעה ספרים האלה כלם נצחו את אמונתי האדוקה בענין הקבלה. מעטה החשך שהיה פרוש בעיני על התורה והתלמוד בסבת אמונתי בהמון נסתרות, בסודות כמוסים ליודעי חן ובנתיבות פליאות חכמה – נפל עתה מעיני והחלותי לראות אור כהה. התורה היתה בעיני תורה פשוטה, התלמוד – תלמוד פשוט, והזהר – חשך מזויף מיד השמים חשך לאור, אין סודות, אין רמזים, אין נסתרות, בלתי מה שיש להשכל האנושי להבין הוא האמת והשאר - אם קבלה היא מיד הנביאים וחכמי התלמוד נקבל, ואם לאו - אינו אלא שקר וכזב! צעד גדול עשיתי בזמן ההוא בעיוני, אבל במעשה נשארתי אותו חובש בית-המדרש שבתחלה, ובשעה שבא לידי ראשונה ספר "אהבת ציון" (באותו חורף) ונזדמן לי לקרוא ההמשך ממנו בליל שבת חפשתי בש"ע "אורח חיים" הית |