_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חַטֹּאת  נְעוּרִים

או

וידוי הגדול

של אחד הסופרים העברים

צלפחד בר חשים התוהה

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

כֹּה אָמַר יְהֹוָה הִנְנִי מְמַלֵּא אֶת כָּל ישׁבֵי

הָאָרֶץ  הַזֹּאת .....  שִׁכָּרוֹן  וְנִפָּצְתִּים

אִישׁ  אֶל  אָחִיו  וְהָאָבוֹת  וְהַבָּנִים יַחְדָּיו

 (ירמיה י"ג, י"ג י"ד).

ימי התהו.

אחרי שגרש אבי את אשתו הראשונה ולא נתן לה כתובתה, בשביל שלנה בביתו של נכרי בלא שומר, נשא אשה שניה ולסוף חמש שנים לישיבתו עמה נולד להם בנם הראשון והיחיד להם, כותב הספר הזה, באור ליום ב' כ"ט תשרי תר"ד לפ"ק, או ביום 10 אקטאבער (22 לחשבון חוץ) 1823.

אילו היו אבותי כותבים את יחוסם ושומרים את הכתב ההוא, הייתי יכול להתהדר לפני הקורא היחסן ומוקיר יחסנים בשלשלת יחוס ארוכה או קצרה.  אמו של אבי היתה אומרת תמיד שהיא נכדה לשני רבנים (ואולי גם גאונים) גדולים ועשירים: לר' מרדכי מטיקטין, שעשרה לומדים-בטלנים היו יושבים על שלחנו תמיד והיו עוסקים בתורה, ולרב' צבי הירש הרב מארלא; שבשעה שנשא אבי-אביה ר' שבתי בר' מרדכי הנ"ל את אשתו בת ר' צבי הנ"ל ואמו של אביה, מדדו להם שני הצדדים נדוניא מטבעות זהב (אדומים) ביארמאלקות (מן כובע שתחת הכובע העליון); שתוצאות משפחתה מגדולי היחס שבעיר בראדי וכי עוד נשאר נצר אחד הידוע לה ממשפחה הזו, לא אדם פשוט אלא  גאון ועשיר ושמו ר' יוסף ברכיה (נכד הרב ר' לייב, אחרון לרבני הגליל שבקיידאן).  כן היתה אמו של אבי מספרת לי ולכל השכנות כמעט בכל יום ויום, ולפיכך אפשר שיש חלק גדול של אמת בדבריה.  אביה של אמי היה כהן לאל עליון, מופלג בתורה וביראת-חטא ולא הוציא מפיו דבר שקר מימיו, הוא היה אומר שהיה לאבי-אבי כתב-יחוס עד עזרא הסופר, ונשרף כנהוג על ידי השרפה הגדולה (מתי?) בוויליאמפאָלע (שאצל קאָוונא).  יהיה איך שיהיה, אבי אף על פי שהוא גדול בעניות איננו גדול בתורה; הוא בעל-מלאכה המתפרנס מיגיע כפו ונהנה מלמודו, שהוא בקי במשנה ובאגדה ומקרב את חביריו בעלי-אומנויות שונים לתורה, ויש לו שם טוב בעיר מולדתו.  אין אני צריך לומר, שאבי החושב את עצמו לבן-טובים, רחים ומוקיר רבנן וקובע עתים לתורה, ללמוד משנה ואגדה בכנופיא,    שאבי זה השתדל כל כחו, שגם אני בנו הראשון והאחרון יהיה גדול בתורה ויראת-חטא.  עד כמהעמדה לו זכות אבותיו הרבנים והעשירים, שהשתדלותו לעשות אותי לגדול בתורה וביראת-חטא תעלה בידו    יראה הקורא להלן, ועכשיו אחזור לעניני.

ביום חמשה עשר בשבט תר"ח לקחני אבי על זרועותיו וישאני לאבי-אמי (שהיה מלמד תינוקות) ושם בהחדר החל אבי-אמי ללמדני אל"ף-בי"ת על גליון גדול הדבוק בדבק אל לוח עץ.  ממילא מובן, שהמלאך הזורק מטבעות כסף ונחשת מן השמים לתינוקות של בית רבן לא בזה ולא שקץ גם אותי.  אנכי למדתי בשקידה ולא עברו שלשה חדשים ואני כבר ידעתי לקרוא היטב בסידור התפילות כאחד התינוקות הרגילים בתפלה. 

בשנה ההיא החלותי ללמד חומש.  הקורא יבין מעצמו, שראשית למודי היה בסדר "ויקרא", אף על פי שלא היה בכח שכלי להבין כלל את המילות "אהל מועד, קרבן, מזבח, עולה ושלמים".  אבל אין הקולר הזה תלוי בצוארו של זקני כי מה היה לו לעשות? אילו היה לומד עמי פרשה אחרת היה מורד בהאל"ף זעירא שבמלת "ויקרא" שהרי לכך נכתבה "אל"ף זעירא" באותה מילה לומר לך: ויקרא    אל"ף זעירא, כלומר: למוד עם נער הצעיר פרשת ויקרא.  אחרי שידעתי לתרגם כל המלות שבאותה פרשה וידעתי שעולה היא "בראַנדאָפפער" ושלמים    "גאַנצאָפפער", החל זקני ללמדני פרשת ואתחנן (בלי ספק היתה אז אותה שבת שקראו בה פרשת ואתחנן). 

אבי רצה לזכות אותי וללמדני גמרא בשנת תר"י, היא השנה השביעית לימי חיי.  אבל זקני שהיה בקי במקרא ובחכמת הדקדוק לא למדני גמרא עד שעשאני בקי בתורה ובנביאים ראשונים כמעט על-פה ובקי בכל הפירוש רש"י שעל התורה.  בשעה שהחלותי ללמוד ישעיה שמחתי שמחה גדולה, מעשה שהיה כך היה: בילדותי הייתי מתחטא פעמים הרבה לפני אבותי ולא רציתי לאכול.  אבותי לא רצו להרעיב את הבן היחיד שלהם עד שתתחולל דעתו עליו ובעל- כרחו יסיר שגעונו ויבקש מהם בדמעות-שליש שיתנו לו לאכול, שהרי לא כך עושים לבן יחיד! מה עשו? היו נותנים לי כסף כדי שאוכל.  אנכי שמרתי את הכסף וקבצתי עשרה רובל כסף קימעא קימעא.  חשבתי את עצמי לעשיר, אף על פי שלא ידעתי עוד שימים יבואו ואסבול מחסור לפעמים וסך עשרה רו"כ יהיה בעיני כשלל רב.  וממילא מובן, שאבי לא מצא כל חפץ בהיות עשרה רו"כ בידי, ובקש תחבולה להוציא את הכסף מידי בנחת ולא בצער.  מה עשה? רנה לי ספר "עשרים וארבע" (ישעיה, ירמיה,יחזקאל) מדפוס זולצבאַך, שעל השער היו מצוירים האבות: אברהם בשעה שעקד את יצחק,יצחק בשעה שברך את יעקב ויעקב בשעה ששכב לרגלי הסולם שראה בחלומו, ולא עוד אלא שהיו מצוירים שם מלאכים בעלי ראש וכנפים.  אבי הביא לי את הספר הזה ואמר לי שמחירו עשרה רו"כ, ואנכי מהרתי ונתתי לו את כל הוני ורכושי בעד הספר הזה, ולא לחנם גדלה שמחתי בשעה שזכיתי ללמוד מקרא מדפוס זולצבאַך, שמצוירים בו כל האבות ומלאכים ומחירו עשרה רו"כ.  כל הוני ורכושי! אמנם גדולים ממני מאבדים כל כשרונותיהם וחייהם הזמניים, היקרים מכל הון ורכוש    בשביל ספרים, וגם אני איבדתי את חיי בגלל ספרים, ומה יפלא אם נתתי עשרה רו"כ בעד ספר אחד?

בשנת תרי"א החל אבי-אמי ללמדני גמרא, ואנכי הייתי מגיס דעתי בפני חברי שלא זכו עוד להיות בני גמרא.  בשנת תרי"ג מתה עלי אמי במחלת החלי-רע, אף על פי שנשאה עליה שמיע של קלף שהיו כתובים עליה זוגות אותיות שנזדווגו מאותיות "ויעמד פנחס ויפלל ותעצור המגפה" ומאותיות שם הוי"ה, ובהקלף היה כרוך עשב שנקרא רוטהע שנקצר במטבע של זהב.  אך האסון הזה לא עשה על חיי כל רושם, כי אבי ואבי-אמי לא רצו להיות קרובים שנתרחקו, ואחות אמי, בתולה בת שש עשרה שנה, לא רצתה שתשרר אם-חורגת על בנה יחידה של אחותה המתה, ולפיכך נשא אבי, שהיה אז בן ארבעים שנה, את אחות אמי הבתולה הנ"ל, והשוטה הזו הפקירה חייה למעני ולא שמה אל לב כי בעוד עשרים שנה יהיה אבי זקן ותש-כח והיא תשאר אשה אמללה בדמי ימיה.

מדרך למודי אין לי מה לספר ביחוד.  החנוך שנתחנך בו מ.א.גינצבורג ושתאר אותו בפרטות בספרו היקר "אביעזר", הוא החנוך שמתחנכים בו רוב ילידי המחוז שנולדתי בו, והוא החנוך שקבלתי גם אני.  למדתי גמרא, תוספות.  בשנת תרי"ג החלותי לסדר לי את הדף גמרא בעצמי בטרם אלמדהו בפני המורה, ובשנת תרי"ז הייתי מבין מעצמי איזה מהרש"א והלאיתי לפעמים את מורי ראש הישיבה בקושיות.  הורי ראו, שמעו ושמחו ויודע מבני העיר נבאו עלי שאהיה גדול בישראל.

אין אני צריך לומר, שמלבד למוד הגמרא לא למדתי כלום, זולתי כללי הנקוד שלמדני אבי-אמי, שהיה בקי בחכמת הדקדוק, שלמד אותה מפי החכם המפורסם בן-יעקב בעל "המכתמים".  עיר מולדתי אף על פי שהיא מפקא מכפר ומפקא מכרך, מכל מקום היה בה גימנאַזיום, וגם איזו מנערי בני ישראל למדו בה ולא היה פוצה פה ומצפצף כנגדם.  אך אבי חשב לשגעון להביא את בנו יחידו שעתיד להיות גדול בישראל,    בגימנאַזיום ללמוד שם דברים שתלמיד-חכם יכול ללמדם בבית-הכסא בלי כל עמל.  גם אני מצדי לא הייתי התרצה, בלי ספק, ללמוד בגימנאַזיום, במקום שהיו מלקים תמיד, כפי דברי חברי (ששמעו בלא ספק מפי הוריהם ומלמדיהם, שבדו שקר להפחידם), את התלמידים באכזריות נוראה, ולא עוד, אלא שהמוכה לא היה רשאי לבכות.  כיוצא הזה העידו חברי, שהמורים בהגימנאַזיום סוגרים את ראש המוכה בתבה בשעה שהם מלקים אותו, כדי שלא יפרכס; ומי ישמע אכזריות כזו וירצה להיות מתלמידי הגימנאַזיום?

אבי בקי באגדה, והוא עצמו מגיד שעור אגדה בחנם לפני אנשי מלאכה מדי שבת בשבתו וחג בחגו, ולפיכך נמצאים אצלו ספרי "עין יעקב, מדרשים, ילקוטים" ושאר ספרי דרוש.  בעתות הפנאי, בשעה שהייתי בא מן החדר והשעה היתה ארוכה לי, היתי הוגה תמיד בס' "עין יעקב" והייתי מתענג על הדרשות והספורים הנאמרים שם, ובזה קניתי לי ידיעה הגונה באגדה עד שבעצמי הייתי מגיד הגדה לפני "חברה עין יעקב" של נערים שיסדתי אני ונערים כגילי בהיותי כבן שלש עשרה שנה, חברה שנתקיימה קרוב לשני שבועות.  בקיאותי באגדה הביאה בלבי אהבת הפיוטים, עד שלא החסרתי כלום אפילו מפיוטי יום הכפורים הרבים! והרבה הייתי מתענג על הפיוטים בשעה שהייתי מבין רמזיהם הנשענים על האגדות הידועות לי.  בשנת תרט"ו נתנני אבי למורה לכתיבה יפה, וראיתי שם ספר שירים, שעל ידי אהבתי את הפיוטים חפצתי מאד לקרוא בו, וספר "עט סופר" לצמח לנדא.  את הראשון (הוא היה ס' "שירי שפת קדש" ה"א) מנעו ממני הנערים, שהיה קנין כספם, אבל את האחרון, שקנה המורה בעצמו לכתוב ממנו מכתבי מליצה לפני התלמידים    היה נתון לי בכל עת, והרבה הרבה התענגתי על השירים הכתובים בסופו.  נסיתי לעשות כמותו והחילותי לכתוב פיוטים לפי א"ב וראשי החרוזים בשמי ובשם אבי, פיוטים שלא היו נופלים בפחיתותם מהרבה פיוטים שבמחזור.  הראיתי שירי לאבי והוא הבטיח לי שאהיה גם בעל לשון.

אילו היתה לאבי ידיעה קלה מהשכלת סופרי העברים של הזמן ההוא היה מתאמץ בכל כחו לפתח את ידיעתי בשפת עבר וכשרונות בפיוטים; אילו היו בעיר מולדתי משכילים עברים, היה מוחה בידי, בלא ספק שלא אעשה כמעשה האפיקורסים; אבל אבי שלא ידע לא מהשכלת סופרי העברים ולא מאפיקוסותם, שהם נחשדים עליה,  לא שם לב כלל למעשי אני אחזתי דרכי: קראתי בספרי אגדה וכתבתי פיוטים, ובשנת תרי"ז, בשעה שעשתה "חברת עין יעקב",שאבי עומד בראשה, סיום על כל "העין יעקב" כלו, חברתי אני פיוט ארוך עם ראשי החרוזים: "חברא קדישא עין יעקב דק"ק..." שעודני זוכר שני חרוזים מאותו פיוט: "עפעפי עינינו משנה נדדנו, קמנו בשחר אגדות למדנו". 

אבל לא רק האגדות שבתלמוד עשו עלי רושם גדול כי אם גם ספורי מלמדי ומורי.  בשנת תרט"ז ספר רבי לפני כל תלמידיו, שקדוש אחר, ר' אברהם הלוי, אביו של בעל השל"ה הקדוש, התפלל לפני הכותל המערבי על ביאת המשיח.  הקדוז ר' אברהם נתעלף מרוב בכיו ובשעה שבטלו חושיו נראתה לו השכינה, פניה היו שחורים (מצרותיהם של בני ישראל) והיא היתה לבושה שחורים ומעוטפת שחורים ונחמה את הקדוש כריש אשר אמו תנחמנו.  (ספור זה כתוב בשם הגדולים מערכת גדולים אות ס"ט ציון א', ובס' "קו הישר" פרק צ"ג).  כל חבירי שמעו את הספור הזה, הכניסוהו באזן זו והוציאוהו באזן זו, אבל אני נתפעלתי עמוק עמוקמן הדבר הזה.  רחמי נכמרו על השכינה הרכה והענוגה, אשר קדרו פניה על צרותינו ואין לאל ידה להושיע לא את עצמה ולא אותנו מפני חטאתינו, ופתאום השמעתי קול בכי מנהמת לבי ובכיי ארך כרבע שעה, לתמהון לב רבי וחבירי, שלא קבלו ממני תשובה מספקת על בכיי.  פעמים רבות אחרי כן הייתי מתבודד בחדר אבי-אמי אחר תפילת המנחה והייתי קורא בדברים הרעים שבירמיה והייתי מתמוגג בדמעות.

אבי-אמי קבל מאת פקידי הממשלה את ספרי התנ"ך שהדפיסה הממשלה על ידי ה' ל.  מאַנדעלשטאַם לתועלת מלמדי ישראל.  קראתי בהם הקדמות ומבואות שונות ואין אני צריך לומר שמעט אשר הבינותי בם.  אך זה מצאתי יקר משלל רב: תרגום שיר השירים.  התרגום הזה היה בפי מתוק מדבש והתחלתי להעתיקו לשפת-עבר ולפרשו בהערות כיד חכמתי הטובה עלי.  אבל מן השמים עכבוני, כי נחליתי במחלת הקדחת, שדכאתני קרוב לחצי שנה, ולא הייתי יכול לגמור לשעה את חבורי הנכבד והואיל נדחה    נדחה.

בחסדי אבי ואבי-אמי קניתי לי דעה גם במילי דעלמא, מלבד למוד הגמרא.  אבי מסר לי כללי חשבונות התקופות והמולדות ופעולתם של שבעה כוכבי-לכת שצ"ם חנכ"ל על החום והקור, היובש והלחות של כל חדש וחדש, בצירוף איזה כללי גיאָגרפיאַה הנוגעים בנהר סמבטיון ובני-משה, ספורים מהחייט הקטע מבני-משה שהרג את רשע אחד בשם המפורש ומבנו של שמעון ב"ר יצחק הפייטן, שהיה תינוק שנשבה לבין הגוים ונעשה אפיפיור, וכיוצא בזה.  אבי אמי ספר לי מר' יואל בעל-שם, איך שהציל מידי השדים נפש איש שמכר להם את נשמתו בכסף מלא, איך שהראה לענוגה את בעלה בשעה שנסתכלה בדוד של מים וצוה לה לחטוף את היאַרמאלקה שלו מעל ראשו, ואיך שבעוד ימים מועטים שב הבעל המעגן לאשתו בלא יארמאלקה, וספורים הרבה ממין זה.

זהו ראשית החנוך שהתחנכתי בו, בסבת האולת החשכה והאיומה, המקיפה עוד עתה את בני עיר מולדתי ובתוכם גם את אבותי.  בהיותי בן ארבע שנים ושלשה חדשים, בטרם התפתחו כחותי הרכים, כבר נתנו עלי עול תורה ועול המלמדים, ואהי מאז והלאה כלוא כל היום בחדר-לימודי.  לא נתנו לי להתענג על ימי הילדות הנעימים, לא חזקו את כחותי על ידי הדרור ומשחקי ילדים, מנעו ממני נעם המליצה שדרשתי לתמי, מנעו ממני כל ידיעה וכל ענין שאינו נכנס בכלל למוד התלמוד, ותחת זה הלעיטו את מוחי בהבלים נוראים ומלאו אותו ארס המזיק, עד שבהיותי ילד בן שתים עשרה שנה כבר נשבר לבי בקרבי על צרת השכינה השחורה, כאילו הבלים כאלה שייכים לילד וצריכים להעציב את לבו,    ובני-מעיו של אבי ששו בהבן היחיד שלו, העתיד להיות גדול בישראל.  גם אותיות לשונות עמים לא הודיעו לי ומעצמי למדתי אותיות רוסיות ואותיות פולאַניות, על ידי שנודע לי במקרה, ששם כל ספר וספר נדפס גם באותיות רוסיות או פולניות (בגליל וואַרשוי), ולא ידעתי להבדיל בין אותיות רוסיות לפולאניות עד שראיתי אצל נער אחד אלפא-ביתא רוסית שלמה!

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­__________________

ביום א' י"ז אלול תרי"ז, בשעה שהתעוררתי משנתי ובעצלותו של בן-יחיד שכבתי על מקומי, אמר לי אבי: "קומה חתן! למה תשכב? לך להתפלל כי המחותנת באה!" אנכי לא הבנתי דבריו כלל, גם לא שמתי לב להבין אותם, כי היה בעיני כמצחק.  קמתי, לבשתי בגדי, רחצתי פני, לקחתי את הסידור והתפילין והלכתי לבית-הכנסת.  בלב שקט התפללתי תפילתי ובחברת נערים כגילי עליתי אחר התפילה על כפת התקרה של בית-הכנסת, שמעודי לא הייתי שם, בדי לראות דברים של הבל, שלבם של נערים חומד לראותם.  ירדתי, שבתי לביתי, והנה אמו של אבי מספרת לי ספור חדש, שכמותו לא עלה על לבי גם בחלום.  ספרה לי שבאה אשה עשירה אחת מעיר...ובתה, בתולה בת י"א שנה, עמה ורוצה היא לקחת אותי לחתן לבתה ההיא.  שאלתי את פי אבי על אודות הדבר הזה, ויספר גם הוא לי כן בעליצות יתרה ובלב שמח.  אני לא הסכמתי לעצת אבי ובתחנונים גדולים בקשתי ממנו שלא יעשני לחתן, אף על פי שלא ידעתי כלל סבת מאוני להיות חתן כמו שאבי לא ידע מפני מה הוא חפץ להביאני בברית התנאים ולעשות אותי חתן; אפשר שלא הייתי רוצה להמיר מצבי במצב אחר, כטבעי תמיד ואפשר שהיתה למאוני סבה אחרת.  יהיה איך שיהיה, אני לא חפצתי לבא בהתקשרות חתן וכלה.  אחרי אכלי ארוחתי, הלכתי, כמנהגי, למקום הישיבה שלמדתי בה, בליתי אותו היום  כמו שבליתי כל הימים הקודמים לו ובערב עליתי לבית התפילה  "שבעה קרואים" ללמוד שם מסכת "ראש השנה" לעצמי, כדרך הנערים העתידים להיות גדולים בישראל, הלומדים מסכת "ראש השנה" לפני ראש-השנה ומסכת "מגלה"    לפני הפורים.  באמצע למודי בא אלי אחד מבית אבי ויקראני הביתה.  באתי הביתה ואבי הלבישני בגדים אחרים ויובילני עמו.  "אנה אנו הולכים? שאלתי את אבי.    "לכתוב תנאים"    ענני בקרת-רוח.  לבי נפעם בקרבי, ואחרי רגעים אחדים הגענו לבית שאר-בשרה של המחותנת, ששם נועדו לכתוב התנאים.  ישבתי על הספסל בראש הקרואים וממרחק ראיתי ילדה קטנה, שהיתה בעיני כבת שלש שנים ויום אחד, שהבנתי שהיא הכלה.  התנאים נכתבו והקורא אותם הודיע לכל הנועדים שהמחותנת העומדת מצד הכלה התחייבה לתת לי שלש מאות רו"כ נדוניא ולהשלישם קודם החופה, שתי שנים מזונות לפני החופה ושש שנים    לאחר החתונה.  החופה תהיה למזל טוב אחר שלש שנים מיום דלמטה, הכל שריר וקים.

הנשים מהרו תיכף לשבור איזה כלי חרס וקול כרעם פרץ מפיהן "מזל טוב!"

מזל טוב לך, הקורא! העתיד להיות גדול בישראל    נעשה חתן.

המחותנת התעכבה עוד כשמונה ימים, התפללה על קבר אביה, שכפי דבריה לא נשאר איש כמותו בעיר מולדתי בגובה קומתו ובכתפותיו הרחבות, שאך זו היתה מטרת נסיעתה מתחלה, כלומר: להתפלל על קבר אביה, אך לא לכרות קבר לבתה ולנער זר שלא נודע לה כלל, ואחרי שהבטיח לה אבי שישלחני אליה על חג הסוכות וגם הוא יבא אחרי להקים ברית התנאים ברצון בעלה של המחותנת, הוא אבי הכלה, ושהוא ואני נחתום שנינו שאין אנו רשאים להפר את הברית הזו    נסעה לביתה עם בתה שבאה נערה לעיר מולדתי ושבה לביתה כלה.

במרוצת הדברים ספרתי לחברי בני הישיבה שאני ואבי נחתום שנינו, שאין אני והוא רשאים להפר את ברית התנאים.  על זה שאלו אותי: "ומה תעשה אם הכלה שלך תעשה חגרת, גדמת, או סמוית-עין וכיוצא בזה?" ובכח השאלה הזו יעצו אותי שלא אחתום על התחייבות קיום דברי התנאים.  שאלה כזו, ראויה היא באמת לבני ישיבה, שאינם צריכים להבין כלום ואינם חייבים לשום לב שמקרים שאינם מצויים כאלה יכולים לבוא גם עלי החתן, וגם עליה, על הכלה, ואם באמת יקרה אסון לאחד משנינו יש לשכנגדו הצדקה לאמר: על דעת כן לא קבלתי מעולם לקיים דברי הברית, שלא עם קטע ולעם גרם באתי בברית התנאים, וגם יבמה שנפלה לפני מוכה-שחין אין חוסמין אותה לפניו.  אך אנכי שחכמתי לא גדלה מחכמתם של חבירי בני הישיבה לא מצאתי מענה על שאלתם, והצעתי דבריהם לפני אבי.  דרכו של נער לחשוב את אביו שהוא חכם גדול ודעתו בכל משלה ואין נסתר מבינתו, כי איך אפשר באופן אחר? וכן חשבתי גם אני על אבי.

    שמע בני ואספרה לך, ענני אבי על שאלת בני הישיבה שהצעתי לפניו, בשעה שהיה הגאון מווילנא זצ"ל...לשמע שם הגאון מווילנא עשיתי אזני כאפרכסת.  אוהב הייתי בכל לבי את הגאונים, ובכל לב שמעתי את הספורים הנאמרים עליהם, וכבר ידעתי שהיה אצלנו גאון ר' יהונת'ל פראֶגער וגאון ר' יעקב עמדן, ושהיתה בינהם מחלוקת גדולה, גאון ר' משה חיים לוצאטו, שהיו לו שונאים הרבה, גאון שאגת אריה שהיה לועג לשאר גאונים, גאון ר' חיים מוולאַזאין שהיה לראש ישיבה גדולה, גאון ר' עקיבא איגר שהיה נושא נרתיק של כסף על הזקן העליון; אך הגאון מווילנא היה בעיני כמלך על כל הגאונים.

"בשעה שהיה הגאון מווילנא זצ"ל גולה ממקום למקום כדי לסבול עול גלות (בלשון ההמון: אָפריכטען גלות) בא בדרך אל מלון אחד.  בעל-המלון היה חכם גדול והוא והגאון למדו כאחד בשעה שהיה הגאון בביתו".

בשתי עינים ובפה פתוח הבטתי על אבי.  תמהוני והתפעלותי גדלו מאד לשמע שנמצא בעל מלון שהיה חכם כזה שלמד ביחד עם הגאון מווילנא, ובלבי החלטתי שהיה אותו בעל-המלון אחד מל"ו צדיקים המסתירים חכמתם וצדקתם.

"בשעה שנפטר הגאון מבעל המלון, הוסיף אבי לספר, שאל הגאון את בעל-המלון: היש לו אשה? ומדוע לא נראתה אשה בבית הזה?    חותני לקחני לחתן בהיותי קטן, ענה בעל המלון, ויאכילני ויספיק לי כל צרכי כדי שאוכל ללמוד תורה.  לימים נעשית אשתי קטעת בשתי רגליה, ומאז ועד עתה  הרי היא שוכבת על מטתה ואני מספיק לה כל צרכיה ומביא לה מאכלה בחדר- משכבה, מפני שאני זוכר לה חסד אביה.  בשעת פרידתו אמר הגאון על בעל-המלון שהוא מוכן ומזומן לחיי עולם הבא! ומדוע איפוא, בני תדאג שמא תעשה הכלה גדמת או חגרת?"

דמי ירתח בקרבי בזכרי את השטות הנוראה הזו! כשר וישר היה הדבר בעיני אבי, שאשתי תעשה גדמת, חגרת, או סמוית-עין וכיוצא בזה, ושאהיה אני לה לשפחה להאכילה ולהנעילה ולהפוך תמיד משכבה ולחיות חיים מרים איומים כאלה, כדי שאזכה לחיי עולם הבא, כאילו אין דרך אחרת לבני ישראל, שכלם יש להם חלק לעולם הבא, לזכות לחיי הנצח אלא על ידי אשה גדמת או חגרת?! באמונת רוחי נשבעתי, שאין בדברי אלה אפילו מלה אחת של כזב, ויאמין לי הקורא, שאלמלא הייתי זוכר היטב את כל הספור הזה לא ערבתי את לבי לפרסמו שיגיע גם לאזני אבי, החי עד עתה בעיר מולדתי, שאין החי יכול להכחיש את החי! ולא אחד הוא אבי במחוזותינו בשכלו, בתבונתו ובדעתו את החיים.  אבל אלפי חברים חכמים כמותו יש לו השוים אתו בדעתו זו.  ואנשים כאלה הם אבות למשפחות ומחנכים בנים הצריכים להיות אנשים מועילים לעצמם ולאחרים...אוי להורינו ואוי לבניהם!!...

לחג הסוכות באתי לעיר מגורי הכלה.  בעלה של המחותנת היה מלא חמה על מעשה תעתועיה.  "בתי עודנה ילדה קטנה בת י"א שנה, אמר המחותן, ואני עני ולוקח מעות בריבית, ולמה לי להקדים ולתת צוארי בעול? דיה לצרה בשעתה, בשעה שתגיע בתי לפרקה"! אך המחותנת פטפטה הרבה והטתה אותו לדעתה.  אז הסכים גם המחותן על השידוך, אלא ששינה את התנאים.  תחת אשר הבטיחה המחותנת שש שנים מזונות אחר החתונה ושלש מאות רו"כ נדוניא להשלישם קודם החופה, לא הסכים הוא אלא לחמש שנים מזונות אחר החתונה ולשתי מאות רו"כ לשלם במשך המזונות.  אבי לא היה עמדי בעיר מגורי הכלה מסבת כאב ראש ומצדי עמד אבי-אמי, שהיה מלמד כפשוטו וכמשמעו, ודרכו היה לנענע בראשו על כל דבר שיאמרו לו, ועל כן נענע בראשו גם למחותן.  המחותן הובלני להשו"ב לנסות אותי במסה, והאחרון הראה לי איזה  "נימוקי יוסף" במסכת "בבא קמא" וקושית מהרש"א בבבא קמא דף ג' בענין "כורה ופותח בור" שהניחה במלות "ויש לישב", ואנכי יצאתי זכאי בדיני, כי הגדתי גם את הנימוקי יוסף גם את התירוץ על קושית המהרש"א, ובזכות זה נכתבו התנאים מחדש    ואז נעשיתי חתן באמת.  המחותנת נתנה לי שטר של מאה רו"כ שלא בידיעת בעלה, להשלים כך של שלש מאות רו"כ כהבטחתה, ואחרי החג שבתי לאבי, אשר הרעיש עולם על אבי-אמי,שמכרני בלא כסף.

________________

כעין  הקדמה  אל  הקורא.

שד"ל כתב באחד ממאמריו ב"המגיד" (כמדומה לי בראשית תולדותיו), כי טובה ביוגראַפיאַ מספור רומאן, שהרי האחרון אינו אלא פרי דמיונו של המחבר, מה שאין כן הראשונה, שהיא מספרת מעשים אמתים שנקרו ויאתו בעולם העשיה.  אף על פי שאי אפשר לי להסכים עמו בדבר זה בהחלט, שהרבה ביוגראפיות קראתי, ובתוכן גם ביוגראַפיא של שד"ל עצמו, ולא מצאתי בהן מאומה: לא אידיאות ולא תורת הנסיון, ולעומתן קראתי גם ספורי רומאנים, שהאירו עיני בדברים רבים.    מכל מקום יש חלק גדול של אמת בדבריו אלה; ביוגראפיא, המצגת לפנינו מעשי איש פרטי, מפעליו ומשוגותיו, דעתו הפנימית ושיטתו, בואו עד המשבר (קריזיס) ותורת הנסיון שקנה במכאובים רבים ועצומים, וכל זה תברר לנו דבר דבר בסבתו וברושמו שעשה בשעתו על העצם הנושא (סוביעקט),    יכולה היא שתביא לפעמים תועלת לאיזה קוראים כספור רומאן טוב.

שני מיני ביוגראפיות הן: ביוגראפיא שאדם מספר על פלוני ואויטאביוגראפיא שאדם מספר על עצמו.  הראשונה על פי רוב אינה נכתבת אלא בשביל זכותו של העצם הנושא, להודיע להפובליקום שפלוני החכם או בעל המעשה, האהוב לה, כך וכך היו קורותיו.  הקורות בפני עצמן יכולות הן שתהיינה פשוטות מאד, וכל חשיבותן אינה אלא בשביל האדם שהן מתיחסות לו; לפיכך צריכה ביוגראפיא כזו שתהא מספרת קורות איש נודע בעולם על ידי מעשיו או על ידי חכמתו, שבעבורם הוא אהוב להפובליקום הרוצה לדעת קורות אהובה ומה הגיע אליו בימי חייו; האחרונה אינה נכתבת אלא בשביל הקורות הבאות בה, שהן עצמן יש איזו תועלת בפרסומן ולא בשביל האדם בעל הקורות ההן, ואחת היא להפובליקום אם אותו אדם הוא פלוני המפורסם או איש אחר, שלא האדם הוא העקר בביוגראפיא כזו אלא המעשה.  ממין הראשון יש אתנו בשפתנו הרבה ביוגראפיות וממין השני לא נודעו לי אלא שתים: תולדות שד"ל וספר "אביעזר" למ.  א.  גינצבורג.  תולדות שד"ל ריקות כשבע השבולים שראה פרעה בחלומו, ושד"ל בעצמו לא כתבן אלא בזכות עצמו, על ידי שהיה מפורסם כבר בין בני ישראל ואהוב לרבים מן הקוראים, ואילו נאמרו אותן הדברים על איש שאינו ידוע בעולם לא היתה לאותן התולדות שום חשיבות כלל.  הס' "אביעזר" נכתב באמת למען הקורות עצמן, לא גינצבורג היה היתד הנאמן שעליו תלוי כל כבוד הקורות אותו, אלא הקורות עצמן היו ראויות שתכתבנה על ספר, להודיע דרך הנוכם של בני עמנו בארצנו.  אך הספר "אביעזר" לא הודיע לנו אלא קורות שנות הילדות והבחרות של העצם הנושא, אבל לא הראה לנו אחרית אותו העצם הנושא, גמר התפתחותו ובואו בעולם המעשה, שהמראות האלה יכולות הן, לדעתי, להביא איזו תועלת לאיזה בני הנעורים בארץ מולדתי.  את החסרון הזה חפץ אנכי להשלים במאמרי זה, שאני כותב אותו להודיע קורותי משנות ילדותי עד גמר התפתחותי.

אנכי, אף על פי ששמי נודע לשלשה או ארבעה מכתבי-עיתים, מכל מקום אינני חכם מפורסם וכל שכן אינני בעל מעשה.  אדם פשוט אני, ואינני אלא כותב עברי, בעל מאמרים שונים במה"ע ומחבר איזה ספרים.  עצמתי אין לה כל חשיבות, אבל קורותי יכולות להורות איזו תורת הנסיון לאלה שאינם בקיאים, אף על פי שאין קורותי מתובלין בפלאות ובמעשים היוצאים מן הכלל.  חיי מציגים כעין דראמא עברית    הנני ועליתי על הבמה ושחקתי אותה לעיני הקוראים, והמה ישחקו עלי, יניעו לי ראש ונזהרו מעשות כמוני, והייתי אנכי להם לצלם בלהות...  אמרתי: "כעין דראמא עברית" מפני שאין בחיי עפעקטים ומקרים מפליאים, אבל יש בהם צרות ועינוים, הטמונים בחדרי לבי, ומכאובים קשים ומרים, הנסתרים מכל חבירי, כדרך דראמא עברית שאין בה עפעקטים אלא צרות, ומפני שכל צרותי לא באו לי על ידי תאוות ותגבורת היצר הרע כדראמא צרפתית, אלא על ידי סכלות שהעלתה חלודה, שהיא יסוד הדראמא העברית, וכמו שאמר סופר משכיל אחד: "חיי העברים תחילתם הוללות וסכלות וסופם עצב ויגון, תחילתם קאָמעדיא וסופם טראגעדיא" ("הכרמל" שנה שביעית נומ.  31).  חיי נארגו משגגות קטנות עם גדולות, שגגות אבותי ושגגות עצמי, חלומות של הבל שחלמתי אני על עצמי, שחלמתי על אחרים ושחלמו אחרים עלי, והן הן שהשתרגו ועלו על צוארי והכשילו כחי....  הנני היום בן תשע ועשרים שנה וחדש ימים    וכבר קפצה עלי זקנה, וכבר נואשתי מחיים שיש בהם חיים, וכבר כלו בדמעות עיני ללא הועיל לי, וכבר יבש מקור דמעתי...  אך אהבת עצמי תובעת ממני שלא אניח שיהיו דמעותי ויאושי לשוא,  ואם לא הביאו לי כל תועלת, הלא יכולים הם להביא תועלת לאחרים.  זוהי הסבה שאני כותב את תולדות חיי.

– ומי אתה?  ומה שמך?  ישאלני הקורא.

– אדם חי אני, אין אני לא איוב שלא היה ולא נברא, ולא מן המתים שהחיה יחזקאל, שאינם אלא משל,  אבל אני מן מתי עולם של התלמוד הבבלי, שהחיתה הספרות העברית, ספרות שהיא עצמה מתה ואין בכח טל של תחיה שלה להחיות את המת, אלא להביא בו כעין תחיה ולהניחהו שיפרפר בין החיים והמות כל ימיו.  תלמודי ששנה ופירש אני, מאמין אדוק שנהפך למכחש בכל דמיון נעים ובכל תקוה משעשעת שהנחילוני אבותי, גבר לא יצלח ואמלל אני, עני ומדוכא ביסורין אני ונואש מכל טוב...  ושמי    אך מה לך ולשמי? כבר אמרתי שלא השם הוא העקר בביוגראפיא כזו אלא המעשים שקרו, וגם לך, הקורא, וגם לי לא ירוח כלל בדעתך את שמי.

ארבע תקופות עברו עלי: ימי התהו, הם ימי שבתי בעיר מולדתי, בשעה שהייתי חומר המוכן לקבל כל צורה; ימי החשך וראשית המעבר, משעה שבאתי לעיר מרשלוב, עיר מגורי חותני ושם מלאתי כרסי בכל הדברים המזיקים לאדם ומוחי    *בחבלים *צ"ל בהבלים נוראים ועולמי חשך בעדי כל כך, עד שהחשכה האיומה הנוראה ההיא **ההלה **צ"ל החלה להתמוטט מרוב כבדה, ימי האפיקורסות, בשעה שהאמנתי שמצאתי את האמת, נלחמתי בעדה כדון קישוט, שנלחם עם ריחים של רוח, ושמחתי בחלקי שלא היה חלק כלל; וימי המשבר והיאוש, בשעה שבאתי למדינת-הים ועיני ראו עולם חדש, עולם שלא ראיתי כמותו מעודי לא בהקיץ ולא בחלום.  את תקופת "ימי התהו" כבר הצגתי לפניך בתמונתם המגואלה, ועתה אציג לפניך שאר התקופות שעברו עלי, סבת הקורות שבהן, השגגות הגדולות עם הקטנות שהביאו לי דמיונות וחלומות, דמעות וצרות לבב, והתפתחות שאינה התפתחות כלל אלא חלופי שוא בהבל או יציאה מרעה אל רעה; ואם עוד ימיך אתך, אם עוד לא עבר לך מועד צמיחתך וקנין השכלתך    ונזהרת מלכת בדרך השוממה, שהלכתי בה אני מבלי דעת ובעינים עצומות.

__________________

 

ימי  החשך  וראשית  המעבר.

כבר אמרתי, שבתקופה הראשונה הייתי חומר המוכן לקבל כל צורה.  אף על פי שכבר למדתי תורה הרבה (לפי ערך שנותי) ולא ידעתי כלל מעולם אחר חוץ מעולמו של הקב"ה: ארבע אמות של הלכה, מכל מקום הייתי יכול אז להעשות בידי מחנך טוב סוחר מבין, חכם באחת מן החכמות או אומן היודע את מלאכתו.  אין אני טוב-לב, כלומר: בעל שמחה וצהלה, המדבר תמיד בשלוה, בקורת רוח ובצהלה.  להפך, הנני בעל אנינות הדעת (ערנסט) וכל דברי יוצאים ממקור ראשי ולא בקלות-ראש, אף על פי כן, אילו הרגילוני בין אנשים שונים הייתי קונה לי הרחבת הלב יותר ממה שיש לי היום והייתי איש דברים ובעל שיחה עם הבריות, לא כמו שאני עתה חסר-דברים בבואי בחברת אנשים שאינם כגילי.  במלה אחת: אם באמת הייתי מוכשר להיות גדול בישראל היה מחנך טוב יכול לעשות אותי לאדם המועיל לחברה ולעצמו, באופן שהייתי מאושר כל ימי.  אמת היא, שאני בעצמי האמנתי שכבר קניתי לי לצמיתות את הדרך שהובילוני בה, ובשעה שאמרה המחותנת לאבי: הן רוב הנערים העילוים סרים מן הדרך על ידי שכלם המחדד המוליכם תועה והם נעשים אפיקורסים, ובמה אדע כי החתן שלי לא יתהפך חלילה לאפיקורס? עניתי לה בתום לב כי מקרה רע כזה אי אפשר שיקרה לי, שהרי יודע אני היטב ומובטח בכל לב שדרכי שאני הולך בה היא היא האמיתית; שקר נחלו הברלינים והבל    החסידים, ושטת המתנגדים היא הנכונה, ואיך אפשר שאעזוב את הדרך שמובטחני בה שאין טובה ממנה? אבל מה שהאמנתי אז אינו מספיק עוד, שהרי רואה אני עתה פרי בטחוני בשיטתי ואחרית חסידותי....  יכול הייתי לקבל כל רושם על ידי איזה חינוך ידוע בתקופה השניה, וממילא מובן כי בתר עניא אזלא עניותא, ואחרי תהו ובהו    בא החשך....

אחרי שעבר עלי החרף של שנת תרי"ה במסכת "בבא קמא" ובכל פירושי התוספות והמהרש"א עם האלפסי ונימוקי יוסף ובכתיבת מכתבים מלאים חידות וחרוזים וראשי תיבות למחותני    בקשה המחותנת שאבוא על חג הפסח להשתקע בעירה, לבלי לשוב עוד לבית אבי.  אבי מלא בקשתה וישלחני אליה על מנת להשתקע שם, והוא בא אחרי ויחתום ידו על התנאים שנכתבו בחוה"מ סוכות ואחר החג נסע לביתו.

בעיר מרשלוב, עיר מגורי המחותנת והמחותן, אשר היתה מעתה גם לעיר מגורתי, יושב דודי אחי אמי, מופלג גדול בתורה ויראת-חטא וטפש נורא, שצריך לחפש בנרות טפש שכמותו.  אהוב הוא מאד להמגיד המפורסם של עיר מגורתי, והמגיד הזה מוסר לו כל ההבלים הנוראים והספורים המבהילים שקבל מגאוני ליטא ורבניה, מן ר' דוב בער אשכנזי בעל "נודע בשערים" ור' לייב עדל בעל "אפיקי יהודה ואיי הים" עד בעל "פתחי תשובה" והיא, דודי, מאמין בהם באמונה שלמה.  ממילא מובן, שדודי נעשה לי אפוטרופוס ומחנך; אצלו למדתי ומפיו שמעתי תמיד ספורים נוראים ומבהילים, שקבל מפי המגיד, ואנכי קבלתי אותם בכל לב לדברי אמת.  על ידו הכרתי את סמאל, את לילית ואת כל הבתולות השדות הבאות לאדם בשעת שנתו ומביאות אותו לידי עבירה....  ספר לי חבילות חבילות על אודות המלאך המניד שברא ר' יוסף קארו בלמוד המשניות, על אודות הגאון מווילנא, על אודות מהלקותם של ר' יעקב עמדין ור' יהונתן אייבשיץ ואלפי ספורים מפליאים מגאונים ורבנים שונים, והרבה הרבה נתפעלתי מכל הספורים האלה, ועוד הפצרתי בהמחותנת שתקנה לי ספר "עליות אליהו", ואחרי שמלאה את בקשתי לא שבעה עיני ממנו, והחומר המוכן לקבל כל צורה החל לקבל צורה ידועה אשר בראה לו את ימי החשך.

את הפלפול המחודד במקומו (שלא בערבוב סגנונות שונות) שנאתי מעודי ובלמדי תורה אצל דודי לא עסקנו בפלפולים עקומים ועמוקים, רק למדנו מסכת בבא בתרא עם התוספות ופירוש מהרש"א וחלק שני מש"ע חוסן המשפט עם נושא כליו.  למוד זה לא היה נחשב בעיני לפלפול כי המהרש"א כבר קנה מקומו בכל השסי"ם מימות דפוס סלאוויטא ואילך, וכשם שאי אפשר ללמוד גמרא בלא תוספות כך אי אפשר ללמוד תוספות בלי מהרש"א,  והש"ך    הלא פלפוליו נאמרים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא ואין זה פלפול.  דודי היה חפץ יותר ללמד אותי את השו"ע אורח חיים עם "מגן אברהם", מפני שהמגן אברהם חשוב בעיניו מאד מאד, ומרגלא בפומיה שלא כל אדם זוכה להבין דבריו של בעל "מגן אברהם", והוא מביא ראיה שאין עליה תשובה, שהרי לא נתחבר פירוש על שאר נושאי כלי השו"ע חוץ מ"המגן אברהם" שנתחבר עליו ספר "מחצית השקל".  אבל אני מצאתי יותר קורת-רוח בדיני ממונות מאשר בהלכות "קימה, ציצית ותפילין" וכיוצא בהם דברים מיבשי-עצמות שהשו"ע "אורח חיים" מלא אותם.

אבל רעיוני לא מצאו קורת-רוח בעבודתי.  כל למודי היו ענינים שהטילו אחרים עלי ולא שבחרתי אני בהם בחפץ לבי.ספוריו של דודי, שספר לי על כל הגאונים והרבנים הנודעים לו, שיחותיהם, ריבותיהם, נפלאותיהם ושאר עניניהם, לא לקחו את לבי אלא בשעתם ולא אחרי כן.  התפעלותיו, כעין התפעלות כזו: "מה נפלאים דרכי רבותינו: הש"ך היה אחד מעשירי ווילנא, והיה מן הראוי שהוא, כבעל בית עשיר, יעסוק באותם הענינים שבעלי בתים עוסקים בהם, כהלכות ציצית תפילין, שבת יו"ט וכו' והיה לו לחבר פירוש על השו"ע "אורח חיים", ו"המגן אברהם"  שהיה דיין בקאליש, היה מין הדין שיחבר פירוש על השו"ע "חשן משפט"    ובאמת נתהפכו הדברים: הש"ך עסק בדיני ממונות, והמגן אברהם    בהלכות קימה, ציצית וכו' וכו'!" התפעליות כאלה    בצירוף ספוריו על הבערלינער שבווילנא המכחשים בזהר ובאגדות    גם הן לא היה בהן מספיק מזון' לרעיוני, עד שבמקרה באה לי איזה עבודה ששמחתי עליה, וזוהי: בבית דודי מצאתי ספר "כתר תורה", שחבר איזה בקי בתורת הבדחנות, לחרוז כל תרי"ג מצות ושבע (?) מצות דרבנן, באותיות "עשרת הדברות" שמספרן עולה גם הוא שש מאות ועשרים.  סגנון אותו הספר לא מצא חן בעיני ולפיכך החלותי אני לחבר ספר כזה בסגנון אחר שמצא חן בעיני ובחרוזים, ובעבודה זו עמלתי בעתות הפנאי שלי כשנה ומחצה, כד שכליתי את ספרי ההוא עם ההקדמה וגם עם השער, מלבד לוח הטעות שהיה חסר בו.  אפשר שאחרי איזו מאות שנים ימצאו חוקרי-קדמוניות, העתידים להיות באותו הזמן, את ספרי ההוא שקראתיו בשם "מצות המלך", ואם גם הם יחכמו כחבריהם של הזמן הנוכחי ידפיסוהו בלי ספק על חשבונם, והיה זה שכרי.

אמרתי "בעתות הפנאי", כי רוב עתותי היו נתונות כקדם ללימוד התלמוד ולמחלוקת עם דודי בדברים העומדים ברומו של עולם.  הוא היה אומר, שכל הדרשות שהדרשנים דורשים על כל המקראות כלן יש להן יסוד במקרא, ובעל אותו הפסוק הנדרש, כיון מתחלה גם על אותו הדרוש על פי שבעים פנים שיש לתורה וגם על פי פרד"ס; אני, שהיתה לי ידיעת בית רבי בדקדוק, אמרתי שרוב הדרשות מתנגדות לכללי הדקדוק ואי אפשר שתהיינה אמתות.  במחלוקת זו והרבה כיוצא בה עסקנו כמעט בכל שבוע ושבוע, ועד היום לא באנו לכלל פשר.  עברה שנת תרי"ח ובאה שנת תרי"ט ועמה איזו שינוים.  על פי עצת דודי קנתה המחותנת בעדי סידור "דרך החיים עם תקוני שבת" מדפוס ווילנא ובסבת איזו קטטה שהיתה לה עם דודי נתנה אותי למורה אחר, ראש ישיבה וחריף גדול, שעמד על מקומו משנת השתים עשרה לימי חייו עד יומו האחרון.  הריני מבאר מלות "שעמד על מקומו", יען פעמים שנער עלוי בעל שכל חריף, שהוריו ומוריו מובטחים בו שיהיה גדול בישראל ובעל קרנים המנגח צפונה ונגבה קדמה וימה,    פעמים שנער כזה בבואו לאותו פרק שגדיים נעשים בו תיישים אינו יכול לנגח ואינו נעשה גדול בישראל על פי סבות שונות.  טפשי הדור שאינם יודעים למצוא סבה פשוטה שגרמה לאותו נער שלא ראה ברכה בלמודו מיחסים מקרה זה לסבה שלמעלה מן הטבע ואומרים: "פלוני עומד על מקומו", כלומר: שכלו פסק מלהיות כמעין המתגבר ועומד תמיד על מצב אחד.

המורה הזה, שלמד עם הישיבה סדר "נזיקין" על הסדר, נקרה לו ללמוד בחורף הזה עם בני-הישיבה מסכת בבא בתרא.  אנכי לא מצאתי קורת-רוח במקרה זה מתוך שלמדתי מסכת זו בקיץ האחרון.  אבל לשנות סדרי הישיבה אי אפשר, ועל-כרחי נרציתי ללמוד אותה מסכת עוד הפעם, אף על פי שלא היה בה כל חדש בעדי.  מלבד זה למדתי מפי אותו המורה עצמו, מחוץ להישיבה, פסקי הש"ע ופלפולי הש"ך הנוגעים בהלכות הקבועות במסכת בבא בתרא.  אבל אותן עתות הפנאי שנשארו לי, מתוך שלא הייתי צריך עוד לסדר שיעורי לעצמי קודם הלמוד, כנהוג (מפני שלא היה אותו הלמוד חדש אצלי), הביאוני במבוכה, כי לא היה לי במה לעסוק.  אמת היא שמתוך שקמצתי הרבה בהוצאות, נשאר לי הרוב מאותו הכסף שנתנה לי המחותנת לקנות לי תפוחים ואגוזים, ובכסף זה קניתי לי ספר "חכמת שלמה" עם קיצור פי' "רוח חן" ו"מאמר האחדות" לר' יוסף יעב"ץ ועוד ספרים ממינים כאלה שנדפסו אז בק"ק קעניגסבערג; אבל אותם הספרים לא היו אלא לשעשועים ולא לעסוק בהם.  לא היה לי מה ללמוד ומבוכתי גדלה.

לפיכך אני חייב והודות ולברך את מדפיסי ווילנא שהוציאוני מן המצר, הם, מבלי דעת צרכי, אבל כסומא בארובה, התעוררו להדפיס את הש"ס מחדש, והצחותנת מהרה, כבקשתי, ותחתום ידה לקנות ש"ס ואלפסי בשבילי, ועוד הוסיפה מדעתה לחתום על ש"ס רעגאל.  המסכת הראשונה שהדפיסו היתה, כמובן ממילא, מסכת ברכות ותיכף בבואה לידי החילותי ללמוד אותה בעצמי בלי עזר מורה.  וכך היה סדר עבודתי: בשעה 10 בבקר אחרי פת-שחרית הייתי בא לבית-המדרש למקום הישיבה, ובדברים בטלים בליתי שעה שלמה עד שהמורה היה פותח בשמעתתא.  במשך שלש השעות של למודנו לא נשאר ביאור מהרש"א אחד שלם בתורתו, מהנהו זקוקין דנורא שהיה המורה שולח בו להראות לכל בני הישיבה שהמהרש"א טעה על כל צעד וצעד.  בשעה 2 אחרי חצות היום היינו שומעים קדיש דרבנן מפי אחד בני-הישיבה ונפטרנו לביתנו לאכול ארוחת-הצהרים.  משעה 3 עד 4 ולפעמים משעה 4 עד שעה 5 בערב הייתי לומד פסקי השו"ע  חו"מ מפי המורה, ועד שעה 10 הייתי מחזר על למודי, קורא הקדמות ספרים והסכמות רבנים וגאונים, שומע ספורים מפי נערים כגילי על אדות גאונים, רבנים, בעלי שמות על אדות מדפיסי ווילנא וסלאוויטא וכדומה; בשעה 10 בלילה הייתי בא הביתה ואחרי אכלי את ארוחת-הלילה הייתי לומד בפני עצמי מסכת ברכות עם כל ביאורי התוספות והמהרש"א עד שתי שעות ומחצה אחרי חצות הלילה.  אז הייתי לוקח את הסידור "דרך החיים" והייתי מתודה את הוידוי הגדול עד תומו, פעם בדמעות-שליש ופעם באנחות לבד, ויש שהייתי קורא, בשבתי על הארץ, מאמרי "הזהר" המכונים בשם "תקון שלש משמורות" והייתי מתמוגג בדמעות, אחרי כן קראתי קריאת-שמע שעל המטה עם ד' פרשיות הראשונות מספר "תהלים" שהן סגולה למקרה לא טהור, כידוע, והייתי עולה על מטתי לישון אחרי שעה 3 אחרי חצות הלילה, ולפעמים אחרי שעה 4.

הנך לועג לי, קורא מבין, ויש לך על מה ללעוג; אבל היש בי אשם? מה היה לי לעשות אם נתנני המקרה ביד מחנכים טפשים ואנכי הייתי אז נער בן חמש עשרה שנה? עתה יודע אני, שבשעה שכליתי כחי ובליתי ימי בהבל-הבלים עסקו נערים אחרים כגילי בדברים העומדים באמת ברומו של עולם: שמעו לקח בבתי ספר הרבנים, בבתי הגימנאזיום, בבתי-הספר לסוחרים ולחרושת-המעשה; יודע אני גם כן שרבים מאלה הנערים היו לאנשים מאושרים והם רואים בטובה ורואים חיים, ואני    לגבר לא יצלח ואמלל בארץ; אבל היכלתי לדעת אז מה שאני יודע עתה?

במשך למודי במסכת בבא בתרא מצאתי דין שהיה חדש אצלי: שאסור לקחת מתנות מן האשה שלא בידיעת בעלה.  הדין הזה הביאני במבוכה, שהרי לפי זה אין אני רשאי לקחת אותם מאה הרו"כ, שהתחייבה המחותנת לתת לי שלא בידיעת בעלה, כדי להשלים הסך שלש מאות רו"כ.  הגדתי מבוכתי לדודי, והוא השתדל להשקיט לבי על פי איזו המצאות, כדרך רוב תלמידי חכמים המורים היתר לעצמם בדיני ממונות, מכל מקום לא שמתי לב לדבריו וגליתי דעתי בהחלט שלא אקבל מכסף גזלה אפילו פרוטה אחת.

סמוך לימי האביב הגיעו שמועות להמחותנת שאבי רוצה להפר ברית התנאים, ועל כן התחכמה למהר זמן החתונה, שכפי המדובר בהתנאים היתה צריכה להיות בסוף שנת תר"כ, ולהקדימה לסוף שנת תרי"ט.  אנכי מצדי לא התנגדתי לשנוי זה אבל לא הסכמתי עליו, עד שקרה לי מקרה יוצא מן הכלל.  שמעו ומלאו פיכם שחוק.

פעם אחת בלילה אחרי שהתודיתי כל הוידוי הגדול על הסדר בצירוף הארבע פרשיות הראשונות של תהלים ושנתי ערבה לי, הקיצותי פתאום    וימת לבי בקרבי! הבינותי כי קרה לי מקרה לילה! הדבר הזה היה כחץ בלבבי, כי כבר ידעתי מפי דודי שלילית וכל כת דילה שטים בעולם בכל לילה ומכשילים את בני אברהם יצחק ויעקב; שעון זה גורם לנשמות הרבה שתלכנה ערומות ותתעינה בעולם עד שהן באות ביד החיצונים, רחמנא ליצלן; שעון זה גדול כל כך עד שאין תשובה מועלת לו.  לבי נמס בקרבי ומעי המו, כי מצאוני העלמות השדות ותתעללנה בי וכי נשמות טהורות וקדושות האצולות מכבוד האלהים בעצמו נודדות על ידי עד שהן נעשות לשלל בידי חיצונים, רחמנא ליצלן! בכיתי הרבה מאד וישבתי אותו יום בתענית, אולי יראה האלהים בעניי, יכפר עונ* (*צ"ל עוני) ולא אוסיף לדאבה עוד.  לשמירה יתרה שניתי את מקום משכבי, אולי לא תמצאני העלמה השדה ותעזבני לנצח.

אבל הטוב והמטיב והחפץ בתשובת רשעים לא שעה אלי ואל תעניתי, לא קבל ברצון חלבי ודמי שנתמעטו באותו יום, ובמשך שני שבועות אחרי-כן קרה לי עוד הפעם אותו המקרה הארור.  ישבתי שנית בתענית ואחרי שראיתי שתעניותי לשוא, הסכמתי גם אני לדברי המחותנת: להקדים זמן החתונה, כדי שלא לסייע ידי לילית וכל כת דילה.

באו ימי האביב.  אנכי השלמתי מסכת ברכות ומדפיסי ווילנא כבר מהרו להדפיס גם מסכת שבת ולהפיצנה בין החתומים, שבזה זכו גם אותי להתחיל בפני עצמי את המסכת השנית.  אצל מורי החריף למדתי מסכת סנהדרין, לא בתוך בני-הישיבה אלא אני וחבר אחד עמדי, עם כל התוספות, באורי המהרש"א ועוד מיני ממתקים כאלה שלא נחה דעתי בם, בסבת שנאתי את הערמומית של הפלפול.  לפיכך לא הייתי מסדר כלל לעצמי את שעורי של היום, וכדי לגנוב דעתו של המורה הייתי מזמין לי מסכת סנהדרין מדפוס סלאוויטא, שנדפס בה גם המהרש"א, ובשעה שהייתי גומר איזה תוס' הייתי מעיין תיכף במהרש"א ואמרתי תיכף למורי את צערו של המהרש"א, שהוא מצטער על מלה או סברא פלונית, ודיו.

בפקודת המחותנת כתבתי מכתב לאבי להזמינהו אותו ואת חותנו, הוא אבי-אמי על חג השבועות.  המה באו ויחדו מלאו את חפץ המחותנת וקבעו זמן החתונה כרצונה.  אפס שאבי תבע ממחותני שיתן, לפחות חמשים רו"כ קודם החתונה.  אנכי ביושר לבבי התנגדתי לאבי, שהרי בפירוש הותנה, שחותני יתן הנדוניא במשך ימי המזונות אחר החתונה.  אבי ואבי-אמי שבו לביתם וביום י"א אב תרי"ט באו עוד הפעם למרשלוב עם כל בני משפחתנו וביום ו' י"ב בו הובילוני תחת החופה.  הבדחן הקריא לפני מלות "הרי את מקודשת " וכו' ואנכי ענעתי אחריו מלה במלה, כנהוג, החזן קרא את הכתובה, והרבה הרבה מבני העיר באו לראות את החתן, שלא היו לו אלא חמש עשרה שנה ועשרה חדשים, ואת הכלה שהיתה בת שלש עשרה שנה וארבעה חדשים,

קול נורא פרץ: "מזל טוב! מזל טוב!"

  מזל טוב לך, חתן דמים בצרות צרורות ובמכאובים נוראים, מזל טוב לך בחיים מלאים יאוש ואויר של מות, מזל טוב לך בביאוגראַפיא טראַגעדית, שאינה אלא תולדה של אותו "מזל טוב!"

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­______________

אחר רוב ריבות וקטטות נסעו אבי וכל אשר אתו לביתם, ביום ט"ו אב, ואנכי, כמובן, נשארתי כבתחילה בבית חותני וחותנתי.  אילו לא הייתי מוקיר בעצמי את ימי חפשי לא הייתי מרגיש כל שינוי בהליכות חיי על ידי חתונתי.  אבל אנכי הוקרתי מאד את ימי הדרור שלי, וכשני שבועות קודם החתונה התחלתי לספור את הימים שהיו לי עד חתונתי, שבהם הייתי יכול להרגיש את עצמי בחפשיותי, וכך הייתי מונה בכל יום ויום.  "עוד כך וכך ימים אהיה נער חפשי!" לפיכך הרגשתי תיכף אחרי החתונה שכבר אינני בן חורין וכי יש עלי איזה עול שלא ידעתי לכנותו.  אבל לא עברו שבועות מועטים לאחר החתונה ואנכי התחלתי לשתות כוס תרעלה, אשר שתיתיו ומציתיו מיד חותנתי כתשע שנים רצופות.

בלי ספק שם הקורא אל לבו כי בספורי זה תתראה המחותנת או החותנת כנפש הפועלת וחותני    כנפש צדדית.  כן הוא באמת: חותני איננו נושא המגבעת (כמבטא ההמון) בהליכות ביתו אלא טפל לאשתו.  חותנתי היא אחת הנשים היותר פחותות בתכונתן וברוחן.  כל המגרעות שאנו מוצאים בשרה אשת אפרים (בספור "האבות והבנים" לה' אַבראַמאָווביץ) נמצאות בחותנתי.  מלבד זה אלה פיה מלא מזמן קימה עד זמן שכיבה, אוהבת את הכבוד במידה שאין לה גבול והרי היא נכונה להפקיר את כספה ולבזות את בניה ולהביא עליהם רעה, בתנאי שיאמרו שכנותיה: "כמה גדולים מעשיה של אשה זו, היא נדיבת לב, אינה מכסה גם על בניה וכו' וכו'".  היא אבדה ועודה מאבדת כספו של חותני באופן שלא יאומן.  שנים הרבה דרשה ברופאים, בבעלי-שמות, בנשים כשפניות, וכל הנקראים בשם "מומחים", שישתדלו למענה שתלד בן-זכר, פעמים הרבה שלמה שבעה רו"כ בעד רעצעפטים, שלא היה בהם אלא אבק נתר שחוק מהול במים, ופעמים הרבה נתנה כסף בעד רעצעפטים שונים, שלא שתתה אחרי כן מהם כלל, מפני שפלונית אמרה לה שסם-המות נתון באותו הרעצעפט, וכי היא יודעת תרופה אחרת שאין סם- המות נתון בתוכה.  אחרי חתונתי נכנס בה רוח שטות ללמוד קריאת אותיות עברי ואותיות טייטש (של הנשים העבריות) ושלמה כסף הרבה לזקן אחד, שהיה בא יום יום ללמדנה ספר, ומשעה שלמדה לקרוא עברית הרי היא מפזרת כסף לקנות ספרים.  יש לה שני מיני סידורי קרבן מנחה, שני מיני מחזורים מתורגמים זשארגאָן, וכל מיני תחנות ובקשות וספרי מוסר והבלים הכתובים והנעתקים בשפת זשארגאָן.  כל הכסף שהיא מוציאה היא גונבת מכיסו של חותני או מן הארגז (קאַמאָד), שהיה בידה מפתח הנכון לו, מלבד המפתח הכללי המוכן לו.  אחרי שנגעו גנבותיה עד נפשו של חותני שלחה לו כסף ביד חברותיה, לקחת אותו כסף מהן ברבית, שהרי איננו יודע שחברותיה של אשתו נותנות לו את כסף אשתו ולא את כספן.  מאז היא עושה כך על פי רוב: שולחת לו כסף ביד חברותיה והן נותנות אותי* (* צ"ל אותו) לחותני ברבית, והיא חוזרת וגונבת מכיסו אותו הכסף ונוגשת בו לשלם הקרן והרבית לחברותיה, שכפי דבריה לא הלוו לחותני כסף אלא עלפי ערבות שלה והתשלומים האלה חוזרים ובאים לידה.  וכדי לסמות את עיניו של חותני הרי היא עוסקת גם במסחר ובכל מקום שהיא פונה היא מפסדת, ופעמים שהיא מתחברת עם איזה שותף, ומתוך שהיא מאמנת לכל אדם, חוץ מבעלה, בניה ושכנותיה    נותנת היא כסף לאותו שותף בלא שטר ובלא עדים, והוא, השותף, מדחה אותה מיום ליום, עד שלבסוף הוא פושט לה את הרגל בלי שום דין ודברים.  אבל מכל-מקום הרי היר מרוחת על ידי כך, בזה שהיא נותנת קול על חותני ומתפארת גם באזני חברותיה שהיא היא העמוד התיכון שכל בית חותני נשען עליו.  חותני שהוא שוטה, רך-הלבב וקר-רוח, נושא את עול ממשלתה על צוארו, סובל ממנה מכאובים נוראים ופוטר את עצמו בזה שהוא מקלל תמיד את יומו על עולמו שהוא חשך בעדו, לפיכך אין חותני יכול להיות נפש פועלת בספורי זה, אבל חותנתי היא שבראה את הביוגראַפיא הזו, כלומר: את החלק הטראגעדיי שבה.  היא לקחתני מבית אבי והיא השיאה לי את בתה בשעה שהייתי בן חמש עשרה שנה, והיא    בתה בת שלש עשרה שנה, כדי שיהיו הכל מדברים בה ובחתונת הבהלה, שעשתה וכדי שתוכל להתפאר בפני חברותיה שלקחה חתן לבתה נער עלוי שאין כמותו!

לא יפלא, אם אשה ארורה כזו הרחיבה ממשלתה על נער תמים בן חמש עשרה שנה כמוני אז ותמרר חיי באלותיה וקללותיה בגחלים הבוערות מפיה, בקטטותיה וקולות זעקותיה בריבה באשתי, בי ובחותני.  וקרוב מאד להאמין כי גם הדבר הזה, הנמשך שנים הרבה, עשה רושם גדול לרעה על תכונתי להביא, או לכל-הפחות, לחזק בי את הרוח הכהה ורפיון הלב שאני סובל מהם עתה הרבה מאד.

באותו קיץ עברתי על הקדמתו של הרמב"ם לפירוש המשניות שלו.  קראתי ושניתי בה ונהניתי ממנה הרבה, ומאז חפשתי תמיד אחרי כל המקומות בפירוש המשנה, שהרמב"ם מרחיב דבורו בהם, וכלם היו בפי כדבש למתוק, המקרה הזה הוליד בלבי תשוקה עצומה למחקריהם של הקדמונים, אבל מעט מה שהשגתי למלא חפצי.  הספר "חובת הלבבות" לא לקח את לבי, מתוך שרוח כהה חופפת עליו, ובספר "מורה נבוכים" יראתי לנגוע פן אהי לאפיקורס; אבל תחת זה למדתי הלכות יסודי התורה, הלכות דעות והלכות תשובה להרמב"ם, ובין כך וכך מצאתי אפשרות לפלפלעם דודי בשאלת "ידיעה ובחירה" וכיוצא בזה דברים שמשכו את עיוני עליהם.

עברה שנת תרי"ט ובאה שנת תר"כ.  אנכי חדלתי להקשיב לקח מפי מורה ולמדתי בעצמי גמרא בלי תוספות וכל שכן בלי מהרש"א ושאר מפרשים שחשבתים למבלי זמן העוסקים בהם.  מפני סבה שלא נודעה לי או לא רציתי בשום אופן ללמוד בבית-המדרש, והייתי לומד בחדר מיוחד בביתי בדרך שלמדתי בחורף תרי"ט, אלא שקבעתי לי עתים (בין מנחה למעריב) ללמוד גם תנ"ך עם פירוש רש"י (כי פירוש אחר לא היה אצלי), ומתוך שהייתי בקי בנביאים ראשונים כבר מימי ילדותי, התחלתי אז ללמוד נביאים אחרונים.

מלבד זה נוסף לי עוד לימוד אחד.  נחמן אברהם גאָלדבערג זכה את הרבים והדפיס בשנת תרי"ט שלחן ערוך יורה דעה עם פרי מגדים, ביאור הגר"א, דגול מרבבה, חידושי ר"ע איגר וגליון רש"א בנו.  ספרי "יורה דעה" אלה נתנה לי חותנתי למנחת-דרשה (דרשה געשאַנק) על פי בקשתי, תחת גביע של כסף, שרצתה היא לתת לי לאותה מנחה.  אנכי קבעתי עתים ללמוד *ורה (* צ"ל יורה) דעה עם הש"ך והט"ז, פרי חדש, פרי מגדים, דגול מרבבה וחידושי ר"ע איגר, וכדי שאוכל לחזור על לימודי בקצרה קבצתי לי כל הדינים שמצאתי בכל הפירושים הנזכרים ביחד עם פסקי המחבר הש"ע והרמ"א וכתבתים בסגנון לשון המשנה.  ממילא מובן, שהלימוד הזה, יחד עם הלקט והכתיבה, לקחו מבחר עתותי, שאלמלא הלמודים ההם הייתי מבלה זמני על הבלים אחרים. 

באותו חורף קניתי לי ספר "צמח דוד" וספר "מלאכת מחשבת" לר' משה חפץ.  הספר הראשון, אף על פי שמשך את עיוני עליו, מכל מקום לא היה בעיני כדבר חדש, מפני שכבר קניתי לי ידיעה הגונה ובקיאות בסדר זמנם של התנאים והאמוראים, וקראתי הרבה בספר "סדר הדורות".  אבל הספר האחרון היה לי לענג רב, מפני שמצאתי בו הרבה מיני חקירות ששמחתי עליהן.  ראיתי שהרבה משלומי אמוני ישראל מכחישים בשדים ובפעולת הכשפים, שלא כפי דברי התלמוד, ואף על פי כן אינם נחשבים לאפיקורסים    ויהי לי הדבר לפלא ואשמרהו בלבי.

בחורף תרכ"א למדתי בבית-המדרש הגדול, ושם התועדתי אל עלם מבני העשירים שהיה אוהב לקנות ספרים.  פעם אחת שאלני אותו עלם אם יש לי ספרים? קראתי לפניו בשם כל הספרים שהיו לי ובתוכם גם ספר "מלאכת מחשבת" שהללתיו הרבה.    "היש בו השכלה?" שאלני העלם.

    "מה היא השכלה?"    שאלתיו בתמימות.    "יש שם חקירה ופילוסופיה, אבל השכלה איני יודע מה היא!" העלם ענה לי שהשכלה    פרושה: "השכלה" וכי הוא יש לו ספרי השכלה.  בקשתי ממנו להשאילני אחד מאלה הספרים וישאילני את המ"ע "המגיד" משלש שנים הראשונות מכורכות ביחד וחסרות גליונות הרבה.  קראתי בהן איזו ענינים וחדשות שונות ויתר הדברים לא בינותי ואשר בינותי לא לקחו את לבי ואשיב לו את ספר ההשכלה שלו.

בימים ההם בא לעיר מגורי רב חדש, שהיו אומרים עליו שהוא גומר את הש"ס בכל חדש.  אחרי החשבון עלה בידי, שהרב הזה  לומד בערך שמונים עד תשעים דפים ביום, ואמרתי בלבי: הן אמת שאי אפשר לי ללמוד סך כזה מדי יום ביומו, אבל מפני מה לא אוכל אני ללמוד עשרים או שלשים דפים ליום, באופן שאני אשלים את הש"ס בתוך איזו חדשים? נסתי את כחי ולמדתי ביום הראשון, יום המסה, כעשרים דפים, וכך הייתי עושה על פי רוב, בשעה שלא הייתי מוכרח ללמוד בבית-המדרש, ששם לא הייתי יכול להתמכר כל כך ללמודי ולשעבד לו כל מחשבותי.  גמרתי בלבי לגמור את הש"ס ולהתחיל למודי אחר כך ולחזור עליו, כדי שאהיה בקי בש"ס כאחד מגדולי ישראל.

בסוף החרף בא לעיר מגורי בחור אחד מופלג בתורה וקרוב לחותנתי.  אחרי שנדברנו איזו ענינים של דברי תורה נקשרו נפשותינו.  הבחור ההוא שמש הרבה רבנים בערים הקטנות, והוא הודיע לי שהרבנות שבזמן הזה היא מלאכה ואינה חכמה.  מי שקונה לו בקיאות בספר "חכמת אדם" ובספר "פתחי תשובה" וכו' ומלמד את עצמו להגיד איזה חילוק שרובו גנוב מספרים אחרים, יכול להיות רב ומורה-הוראה בעיר קטנה בישראל.  כן הודיעני דרכי החריפים, המוכיחים בשכל עמוק ובסברות שונות שאביי שאמר, למשל: "הלכך צריך למימרה מעומד" הולך הוא לשיטתו במקום אחר שאמר: "יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש".  בענין החלוקים נולד בינינו ויכוח: הוא היה אומר, שהאומר "הדרן", כלומר: הנועץ סוף מסכת בתחלתה ומקשרה למסכת שאחריה, יש לו על מה לסמוך, מפני שר' יהודה הנשיא, מסדר המשנה, חשב באמת לנעוץ סןף מסכת לתחלתה ולחרוז אותה  למסכת שלאחריה, ואני לא הייתי מסכים לדבריו, וברור היה בעיני שמסדר המשנה לא חשב כלל על אדות דברים כאלה.  כן היה בינינו ויכוחים גם בענינים פילוסופיים.  אני, אחרי שקראתי כל חקירות הרמב"ם המפוזרות בפירושו למשנה, במאמרו "שמונה פרקים" ובמאמרו "תחית המתים", חקירותיו של האברבנאל בפירושו על ס' בראשית (מלבד מה שכתב בענין הבריאה), חקירותיו של ר' משה חפץ, אמרתי: שאם איזה צרור, למשל, נופל על הארץ, וקונה לו, בהכרח, מקום ידוע, הנה הוא מונח על המקום ההוא בהשגחה פרטית מאת הבורא, שלא חפץ שאותו הצרור ינוח על מקום אחר; והוא היה אומר, שאין הקב"ה משגיח כלל על דברים כאלה ואותו צרור מונח על מקומו במקרה לבד.  ושנינו היינו מודים, שאם ישב אחד ללמוד במדבר, בבטחונו על הזן והמפרנס שימציא לו פרנסתו, אז, בלי ספק, ישלח לו הזן ומפרנס את עזרתו מקדש ובעל הבטחון לא ימות ברעב.

פעם אחת, מדי דברנו בקיץ תרכ"א באיזה ענין, נתגלגל הדבר על אדות מחלקותם של רש"י ורבנו תם בענין הנחת הפרשיות בתפלין, ומזה    על ספורו של בעל "שלשלת הקבלה", שהובא גם בספר "סדר הדורות", איך שירד משה רבנו מן השמים לסייע לדעת רש"י.  אנכי אף על פי ששמעתי וקראתי ספור זה עוד לפני איזה שנים, מכל מקום בפעם הזאת נתעורר ספק בלבי: "וכי אפשר להאמין בדבר כזה?" אמרתי לחברי, "הרבה פלוגתות נמצאות בש"ס ואת ר' אליעזר הגדול נדו על ידי מחלוקת, ואף על פי כן לא הורידו מעולם את משה משמים להגיד דעתו? ועוד תלמוד ערוך הוא בידנו: "לא בשמים היא?" פלפלנו בזה הרבה עד שהעליתי שהדבר הזה שקר גמור הוא, והטיתי בעמל גם את דעתו של חבירי לדעתי.  וכל כך שמחתי בו או בהמציאה שמצאתי, עד שהייתי מלא כל אותו היום קורת-רוח ושמחה נצחת, שזכיתי להבחין האמת שלא כפי הנדפס בספרים ומקובל בפי ההמון.

שמנה שנים אחרי כן, בשעה שהחלותי להכחיש בעיקרי הרמב"ם, לא שמח לבי כלל, ועתה שמחתי על הכחשה קלה שאינה דורשת כל חקירה ודרישה!

ההכחשה הזו היתה הראשונה ובה אני מתחיל לחשוב ראשית תקופת זמן המעבר שלי, שארכה הרבה מאד.

בימים ההם קניתי לי ספר "שאלות ותשובות הרשב"א".  קראתי בו והרבה דברים היו לי חדשים ואיזו מהם    גם מועילים.  בחפץ לב קראתי את דברי החרמות על חכמי פרובינצה ועל לימודי הפילוסופיאה, שבכללם נודעו לי אותן החרמות כבר מפי השמועה ומפי ספרים.  אך התנצלותו של הבדרש"י קראתי פעמים הרבה בענג רב.  כל מי שקרא את התנצלותו של הבדרש"י יכול להבין את הרושם שעשתה אותה התנצלות על פרא-מבקש-אמת כמוני אז.  חדלתי להאמין באגדות זרות, ולא עוד אלא שלא השתדלתי כלל לתת לאותן האגדות הזרות איזה באור, מפני שברור היה בעיני *שהאזדות (*צ"ל שהאגדות) הזרות יש להן איזה פירוש שלא כפשוטן.  פירוש שאין עלי האחריות לדעת אותו.  אם הפירוש כך או באופן אחר, אם הוא נודע לי או לא    אחת הוא לי, ובלבד שלא יהיו הדברים כפשטם.

ממילא מובן, שלא בכל האגדות הזרות הכחשתי.  הבדרש"י עצמו בהתנצלותו אומר, שהוא מאמין בכל האגדות המספרות איזו נסים שאירעו לבעלי המשנה והתלמוד, ואנכי שלא ערבתי את לבי לחשוד אותו, שאפשר שהוא אינו אומר כן אלא כדי להפיס דעתו של הרשב"א, יראתי מלכת לבדי הלאה מן המסלה שהראו לי האויטוריטטים, שהיו נר לרגלי.

אמונתי בפעולת הסגולות ובקמיעות היתה רופפת ומתמוטטת, ותמהון גדול היה בעיני בשעה שהרב האב"ד מעיר מגורתי התיר לי בשנת תרכ"ב לשתות סתם יינם לרפואה שמצאתי בספר "מפעלות אלהים"; אבל החזקתי באמונת הגלגול, אף על פי שהבדרש"י מכחיש בה בפירוש בהתנצלותו שזכרתי.  טעמי ונימוקי היה עמי: אמונת הגלגול הוא אחד העיקרים החשובים שבחכמת הקבלה ובספר הזהר! ואם אמנם הבדרש"י לא האמין בגלגול    הנה הוא לא ידע עוד מכחמת הקבלה ואם היה הזהר נודע בימיו היה גם הוא מאמין בגלגול.

בכלל לא הייתי מבין דבר מתוך דבר, לחדש לי דרכים חדשים באותה שיטה שנגלתה לפני  מתוך ספרי חכמי ישראל שהיו חשובים בעיני.  בשום אופן לא רציתי להיות "אפיקורוס", ובשעה שנולד בלבי ספק באמתת איזה דבר שנזכר בתלמוד, בקשתי לי איזה אויטוריטט מגדולי ישראל לסמוך עליו, ומכיון שלא מצאתי אויטוריטט כזה הכרחתי את שכלי להאמין.  אמת היא שאי אפשר להכריח את השכל להאמין.  אבל במה דברים אמורים? בשכל שיכול להקרא בשם "שכל", כלומר: שנתפתח די צרכו, מה שאין כן בשכלי אז, שהיה אוצר בקרבו ערבוביא נוראה של הבלים וחקירות פילוסופיות של הבל, ועם זה    פחד והכנעה לפני הדר גאון התלמוד וגדולי ישראל.  שכלי היה אז כבית-הדפוס, שמכינים בו הרבה דעות חפשיות לפתרון איזו שאלות ולפני צאתן לאויר העולם תעמודנה למשפט הצענזאר המקיים ומבטלן בהיותו נשען על חק פלוני ופלוני.  כבר היתה לי השנה בלתי צלולה בדבר שהוא אפשר ובדבר שהוא נמנע, אך לא ידעתי את הגבול המגביל בין שתי הקצוות האלה.  כל כלי שכלי פעלו תמיד לפתור את השאלות שהכבידו עלי אכפן; אך בטרם שהחלטתי בעצמי לקבוע הלכה מחלטת באיזה ענין קיימתי את דעותי ובטלתין בהיותי נשען על ברי התלמוד, במקום שלא מצאתי את הרמב"ם ותלמידיו מסייעים לי.

צריך אני להגיד, שהמהפכה שנעשתה בקרבי בענין האגדות, הסגולות וכדומה, לא נעשתה בזמן קצר אלא במשך איזו שנים.  הריני קונסרוואטיף מאד בתכונתי, ואינני מחליט דבר אלא על ידי התבוננות ארוכה.  חקירות הרמב"ם, הבדרש"י, האברבנאל וכו' העירו בי מלחמה פנימית בין האמונה בכל מה קראתי ושמעתי ובין הוראת שכלי המעוגן, שהיה הולך ומזדכך, לא בזמן קצר נצחה האחרונה את הראשונה ולא לזמן ארוך היה שקט בלבבי, כי תיכף אחרי שנפתרה לי שאלה אחת נולדה לי שאלה אחרת המלחמה חדשה כחה.  ובמצב כזה עברו עלי תשע שנים מסוף שנת תרכ"א עד סוף שנת תר"ל; מתחלה, כלומר עד סוף התקופה שאני כותה עתה: בכעס, בצער פנימי וברתיחת הדם, ולבסוף, מתקופת "ימי האפיקורסות" והלאה: בקרירות רוח ובשקט.  התנועה הראשונה נעשתה בשכלי בסוף שנת תרכ"א; בשנת תרכ"ב נפסקה אותה התנועה על ידי הפלפול והמליצה שאזכירם להלן; אחר כך נתעוררה התנועה עוד הפעם, ובשנת תרכ"ד תקעתי כפי בהמרה (וועטע), שאסור לקרוע יונה חיה על חולה גוסס משום סגולה, מפני שדבר זה הוא מדרכי האמורי, שהרי אין השכל משיגו, ואף על פי שאבדתי על ידי המרה זו קב תפוחים, מפני שהרב פסק להיתר, לא חזרתי בי מרעתי; כן רבתי בשנה ההיא יום תמים עם חותנתי ואשתי, שקנו ערש חדשה לבני הבכור ורצו לנענע שם בתחלה חתול, משום סגולה, מפני שגם זה נחשב בעיני לדרכי האמורי, ובשנת תרכ"ה כתבתי שירים שנמצא בם לעג על המאמינים במציאות השדים.

אבל התנועה ההיא לא הפריעה אותי מלבדות מלבי הבל נתעב.  כבר אמרתי, שהרבה סבלתי מטרוף-דעתה של חותנתי, ובשעה שהחילותי להרהר אחרי מדותיו של הקב"ה, שהוא מזמין לי יסורים קשים על לא חמס בכפי ובשעה שאינני עוד בן עונשים בבית-דין של מעלה,    נחלט בלבי שנתגלגלה בי נשמתו של אותו אדם, שקלל אותו ירמיהו "ושמע זעקה בבקר ותרועה בעת צהרים" (כ' ט"ז).  עד כמה יכולה היא האמונה ההבלית הזו שתתרץ באמת שאלת ההבל ששאלתי    אינני יודע עתה, שסוף סוף אין גופי אשם בדבר, שנתגלגלה בו נשמת איש מקולל; טבל אם היו הפתאים אוהבים לבחון את פתיותם ולהבין אותה היטב, הלא אז לא היו פתאים!

מרגלא בפיו של דודי הטפש, שבלילי ראש-השנה ובליל יום הכפורים אינו יכול לישן: בלילי ראש-השנה    שמא יראה חלום רע; בליל יום הכפורים    שמא יארע לו קרי, וכבר אמרו ביומא פ"ח: "הרואה קרי ביום הכפורים ידאג כל השנה" (שמא ימות).  מסבה שאיננה תלויה בי לא הייתי מפחד מעולם מחלומות.  ולפיכך ערבה לי שנתי בלילי ראש-השנה; מה שאין כן בליל יום הכפורים, שהיה לבי מפחד תמיד שלא תארע לי תקלה, חס ושלום.  בראש-השנה תרכ"ב מלאתי דבקות עצומה, ובשבתי ובלכתי הייתי מצמצם תמיד את מחשבותי לכוין כנגדי אותיות שם הוי"ה, לקיים מה שנאמר: "שויתי ה' לנגדי תמיד".  בשגעון כזה עברו עלי שני ימי ראש-השנה ויום שבת תשובה שחל אז אחריהם.  ביום הרביעי חלף על פני פתאום רעיון נורא אשר פוצץ את לבי: "מי יוכיח שיש אלהים?" אילו היה אותו רעיון נשען על הנחות ידועות; אילו הייתי שואל כך: הואיל ואנו רואים שאין דבר בלי סבה, הואיל וכל הסבות שאנו רואים יסודן בחקי הטבע ובמקרי העולם, שגם הם באים מסבות הקודמות להם, הואיל ואנו רואים שהטבע יש לה חקים מיוחדים וידועים, שעל פיהם היא עושה פעולותיה בלי הפסק, אם כן מה תתן ומה תוסיף לנו השגחת הבורא? הואיל והטבע כלה הולכת מעולם בדרכה הכבושה לה ואין אנו יודעים לה תחלה וסוף, מנין לנו שיש לה בורא ומנהיג? אמת היא, שקשה מאד להבין איך נעשה הטבע מעצמה בתחלה, אבל קושיא זו במקומה עומדת גם עתה, שהרי אותה שאלה בסורה מעל הטבע תשוב לחול על הבורא בעצמו? ועוד, כמו שנקל להפה לומר שהטבע נבראה ובדבר ה' שמים נעשו, כל קשה להשכל להבין באיזה אופן היה אפשר להבורא לברוא בדבור יש מאין? הואיל וסוף סוף אנו נשארים בלי תירוץ המספיק להשכל, אם כן מי יאמר ויוכיח מציאות השם? הלא כשם שאין אנו מצטערים על שאין אני משיגים את ראשיתו של הבורא וכחו, כך אין אני צריכים להצטער אם אין אנו מבינים באיזה אופן באה הטבע לכלל מציאות ואיך היא פועלת? ומי יוכיח שיש אלהים? אילו הייתי בונה ספקותי על טענות שכליות כאלה, לא הייתי מצטער כלל בשעה שהיה נולד בלבבי ספק כזה, ואפשר שהייתי יכול למצוא גם תשובות שכליות לשאלתי, לגרש את הספק מלבי בכח השכל; אבל ספקותי לא נשענו על דבר של כלום, ורק מתוך ששעבדתי את כל מחשבותי למלה אחת: "הוי"ה" קבלה אותה המלה נגיחה ממחשבות חדשות, שהרי האדם אוהב תמיד חליפות ובשעה שהוא משעבד רעיונותיו בחזקה לאיזה דבר מיוחד, מיד בא לו רעיון חדש להפך מן הרעיון שהוא עוסק בו והוא לוקח מקומו.  המחשבה האכזריה  "מי יאמר שיש אלהים?"    אף על פי שהיתה מוכרחת להתחדש בקרבי מתוך ששעבדתי את מוחי תמיד לחשוב במציאות השם, מכל מקום לא היתה אלא כעין להכעיס, לפיכך לא הייתי יכול להציג איזו הוכחות שכליות (לפי תבונתי אז) כנגד אותו הרעיון, ולא עוד אלא שהיה לבי מתפוצץ מן הקול הנורא, שקרא בקרבי פנימה: "מי יאמר שיש אלהים?!" השתדלתי להשקיט אותו הקול על ידי הלמוד בס' "חוקר ומקובל" ובס' "נפש החיים" וכדומה; אבל כל משכיל יודע, שבמדה ההיא שאנחנו מתאמצים בעל-כרחנו לגרש מלבנו בחזקה איזה רעיון שאין אנו חפצים בו, במדה ההיא ידפוק אותו הרעיון על לבנו עוד יותר ויותר.  כל עמלי לא הועיל לגרש אותו רעיון המכאיב מלבי ובין כך וכך בא יום הכפורים.

אחרי תפלת "כל-נדרי" התודיתי את הוידוי הגדול, קראתי את הארבע פרשיות הראשונות של תהלים, כדרכי תמיד, שהן סגולה למקרה לא טהור    ועליתי על משכבי לישון.  באמצע שנתי נתעוררתי בחזקה, וימת לבי בקרבי...  ראיתי...  כי חייב אני לדאוג כל השנה!!

אל תשחק, קורא משכיל, שמא תלבין פני ברבים.

כהלום-רעם הייתי כל היום ההוא, יום הכפורים.  ברור היה בעיני שהאלהים יסרני על מחשבותי הרעות, כלומר: על הספק במציאותו שנולד בלבבי; אף על פי כן רעיון רוחי לא עזבני וכפעם כפעם  החריד את לבי בקול אכזר.  "מי יאמר שיש אלהים?" החזן החל לזמר בקולו את התפלה "הנני העני ממעש", לב הקהל נע לקולו, הבטתי כה וכה, ראיתי כי כל אחד ואחד נושא לבו וכפיו אל אל בשמים ואנכי    איה אלהי אני? וימס לבי.  שלשלתי את הטלית על פני ואתמוגג בדמעות.  ממחרת יום הכפורים החלותי לומר פיוטי ארבע הקדושות של יום הכפורים, שסגולה בדוקה היא לבעל מקרה רע כמוני לאמרם שלשים יום רצופים, ונדרתי בלהי שאם עוד יחרידני הרעיון המחריד שזכרתי לא אחשוב בו כלל, רק אטריד את עיוני באיזה דבר הלכה.  עצתי זו עמדה לי לגרש כלה מלבי את הרעיון ההוא, אבל על ידי כך נשתקעתי במצולות הפלפול.  כבר היו לי ספרי "נודע ביהודה", "תשובות ר"ע איגר וחידושיו", איזו חלקי "חת"ם סופר", ספר "עמודי אור" וכיוצא בהם, ובם העמקתי את עיוני לשרש מלבבי את רעיון הספק שאכל את בשרי, והמתפלסף המסתפק במציאות הבורא נעשה חריף.

בראשון לחג השבועות תרכ"ב השלמתי את הש"ס לעיני איזו קוראים, נעצתי סוף מסכת נדה בתחילת מס' ברכות על ידי פלפול שלקחתי מספר "נודע בשערים"    וחותני וחותנתי ראו, שמעו ושמחו.

החלותי ללמוד ש"ס מחדש בשקידה עצומה.  היו ימים הרבה שהייתי קם בשעה השלישית בבקר וישבתי ללמוד ביחד עם רעי שזכרתי איזו פעמים.  מקום הלימוד היה בביתי ונמשך בכל יום עד אחר תפלת המנחה ולא היינו מפסיקים אלא לתפלה ולאכילה.  בשני ימים היינו לומדים עשרה דפים והיינו חוזרים עליהם עד עשר פעמים.  נמצא שהיינו לומדים נ' דפים ליום.

בימים ההם קנה רעי הנזכר ספר "ארצות החיים", קראתי פלפוליו והרבה מהם מצאו חן בעיני.  אך אין ערוך להענג הרב אשר שבעתי מגל הפראַזות הנוראות, שתחלתן "עשתונותיכם סוערים היום רעיוני" ושהציג המחבר בראש הספר.  קראתי את הערבוביא ההיא פעמים הרבה בכל לב ונפש, עד שהתחלתי גם אני לחקות אותו ולהקיא מקרבי המונים, המונים של פראַזות כאלה.

באה שנת תרכ"ג ורעי, שכבר נשא אשה ושמח אותה קרוב לשנה, גלה מחדש למקום תורה, כנהוג, שלא ברצון אשתו והוריה, ללמוד תורה בפרישות ובטהרה.  אנכי נשארתי בודד, קוננתי במליצות מלבימיות על פרידת רעי וקבעתי עיתים לתורה, לפלפול ולמליצות.  בהיותי בדד לא יכולתי לשעבד עצמי כל כך ללימוד התלמוד לבדו ועסקתי הרבה בפלפולים, תרצתי קשויות גאוני עולם, השגתי עליהם, סתרתי דבריהם ובניתי לי בנינים אחרים על הריסות דברי גדולי ישראל.  ראיתי שגם גאונים שגו, ושגם אני כותב פלפולים וכלום פלפולי חסרים אלא דפוס, ובזמן קצר נשפל בעיני האויטוריטט של גאונים שהדפיסו ספרים, ודבר זה הועיל לי להרחבת התפתחותי.

בקיץ פרצה מרידת הפולאנים.  מיודעי שזכרתי למעלה, ושהיו לו ספרי השכלה, לפי דבריו, היה חתום על "הכרמל" בעזרת איזו שותפים שנתנו לו חלק ממחיר המ"ע ההוא.  באותו זמן נמנו וגמרו הוא ושותפיו להוציא מכתב-עתי שבועי, שיודיע חדשות שונות, וביותר מעשי הפולאנים, סכלותם ומפלתם.  העצה הזו מצאה חן, ובתוך שאר הלוקחים חלק בעבודה זו בקשו גם אותי שאשתתף עמם במאמרים, כלומר: בשירים, שהרי אי אפשר למ"ע בלא שירים, וכבר ידעו שאני כותב שירים לפעמים רחוקות.  נענעתי להם בראשי, ובראש הגליון הראשון של אותו המ"ע שקראוהו בשם "דבר בעתו" בא שיר ממני בשבחה של שפת קדשנו, שבו עוררתי את "בני ציון" לצאת לעזרת שפת-קדשנו.  ממילא מובן שלא היה באותו שיר לא טעם ולא ריח, אלר קבוצת פראזות, מכל מקום מובטחני בו שלא נופל היה מהרבה הרבה שירים שנדפסו במה"ע "כוכבי יצחק"....  אבל שירים כאלה אינם יכולים להכתב בכל גליון וגליון, לפיכך יעצוני המסדרים לכתוב בכל גליון שיר מענין הפרשה של אותה שבת, כדרך שעשה איזה שוטה בהמגיד בשיריו, שקראם בשם "סנסני עץ החיים", אנכי שלא היה לי ענין אחר לעסוק בו עשיתי כדבריהם ונתתי להם מדי שבוע בשבוע שיר מוסרי.  השיר הראשון כתבתי בזמן שקראו פרשת "בהעלותך" ודרשתי בו בגנות לשון הרע ובענשה של מרים הנביאה, שדברה לשון הרע על משה אחיה, וכה הלכתי ודרשתי עד שהגיע זמן קריאת פרשת "דברים", שאז נודעה הוצאת אותו המ"ע לחובשי בית-המדרש ואנחנו הכותבים וכל שכן המסדרים היינו למשל ולשנינה בפיהם, והמכתב-עתי שלנו שבק חיים לכל חי בטרם שגמרתי את שירי לפרשת השבוע.

בטרם שיצאה נשמתו של אותו המ"ע הכינותי לו פרשה אחרת  בסגנון לשון הנביאים, וזו תחלתה:

א  מַשָּׂא פּוֹלִין מַה-לָּךְ אֵיפוֹא כִּי-נָדַדְתְּ כֻּלָּךְ הַיָּעְרָה: ב  הֲלָזֹאת בָּנַיִךְ שָׂרִים צֶאֱצָאַיִךְ יֹעֲצֵי אֶרֶץ לֶאֱכֹל לֶחֶם נִקֻּדִּים לָשֶׁבֶת בְּאֶרֶץ צִיָּה לְקַטֵּר לְשִׁדָּם אֶל-חֹרֶב קַיִץ וּבְמֵי רֶפֶשׂ לְהָשִׁיב נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה: ג  לַחֲבֹק אַשְׁפַּתּוֹת בַּלֵּילוֹת מִבְּלִי מַחֲסֶה מִזֶּרֶם מֵאֵין צִנָּה מִצִּנִּים הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתְּ לְהִתְפַּלֵּשׁ בֶּעָפָר אָרְצָה: ד  הֲלָזֹאת כּוֹנַנְתְּ הֵיכְלֵי חֶמֶד וַתְּמַלְּאִין כָּל-סְגֻלּוֹת תִּפְאָרָה לְעָזְבֵן שׁוֹמֵמוֹת מֵאֵין יוֹשֵׁב וַחֲרֵבוֹת מִבְּלִי אָדָם: ה  כָּל-קְצִינַיִךְ יַחַד נָעוּ אֶל-חֹרֶשׁ מֵצַל לִשְׁמוֹעַ שְׁרִיקוֹת זְבוּבֵי יַעַר לְרַוּוֹת מִדָּמָם צִמְאַת הַנְּמָלִים כָּל-נִמְצָאַיִךְ אֻסְּרוּ בַנְּחֻשְׁתַּים בַּכֶּלֶא הוּבָאוּ:

וסופה: כז  זִקְנֵי בַת-צִיּוֹן נָפְלוּ בְלֹא-כֹחַ תַּחַת יָדָיִךְ יִסַּרְתְּ בַּשַּׁעַר נְקִיִם עַל-לֹא חָמָס וּפֹעַל-אָוֶן נִמְצָא-בָם: כח  לָכֵן יְהֹוָה אֱלֹהִים פָּקַד עֲֹונֵךְ לָבֵשׁ נָקָם עַל-פִּשְׁעֵךְ גִּלָּה עַל-חַטֹאתָיִךְ:

אבל פרשה זו לא זכתה לבא באותו מכתב-עתי, מפני שבשעה שמסרתיה להמסדרים כבר בטל אותו מ"ע.  אף על פי כן שמתי עיני על פרשה זו להציג עליה פסקי טעמים.  לקחתי לי ספר "צהר התיבה" "ותלמוד לשון עברי", למדתי בהם כללי פסקי הטעמים, חזרתי היטב על משנתי וחפצי עלה בידי.  גם חברי גם אני נתפעלנו יותר מפרשה זו בשעה שעיטרתיה בקוי הטעמים והסכימו שאני מליץ, וכן הייתי בעיני עצמי.

הרעיון שאני מליץ עורר בלבי חשק לקרוא בספרי מליצה ולהיות מליץ יותר גדול.  החלותי לקחת ספרים בהשאלה אצל מיודעי וקראתי ס' "הריסות ביתר, מסתרי פאריז, דגול מרבבה" (תולדותיו של נאפאלעאן הראשון) ועוד תבן ומספוא כיוצא בזה, שהשגתי אצל מיודעי.  אחרי כן בחרף תרכ"ד עזבתי כמעט את פלפולי והייתי יושב שעות מספר בכל יום ויום אצל כורך-הספרים בתואנה לראות אם כבר כרך את הספרים שנתתי אני לו לכריכה, מספרי שאלות ותשובות ופלפולים שהייתי קונה לי, אבל באמת לא את ספרי הייתי מבקש אלא ספרי המליצה שהיו מונחים אצלו לכרכם בשביל אחרים.  בין הספרים ההם היה גם הספר "אביעזר" לגינצבורג, שנהניתי הרבה ממנו, אבל בסכלותי הגדולה דלגתי על הפרקים האחרונים המדברים בענינים פילוסופיים, שמא יקלט בלבי דבר שאינו הגון ואצא לתרבות רעה.

מלבד זה עבדתי גם בעבודת-הקדש.  כתבתי ספר חדש בשם "דעת קדושים", שהיתה מטרתו לעשות קיצור מספר "מלא הרועים" (מפתח לפלפול לקשור סברות בסברות ולחבר הלכות ושיטות רחוקות) ולהוסיף עליו כל מה שהעלו הגאונים הבאים אחריו ושנודעו לי, כדי לקשר שיטות רחוקות על פי המצאות חדשות ונפלאות.

בראשית החרף ההוא מלאו לי עשרים שנה ונעשיתי בן-עונשין בבית דין של מעלה.  על פי עצת ס' "תולדות אדם" (לבעל "חיי אדם") ישבתי בתענית אותו היום, מעוטר בטלית ותפילין ולא פסק פי מגירסא כל היום ההוא.  על פי העצה הזו אומר בעל העצה להוביל את שומעי עצתו לתוך נ' שערי קדושה, ולא יפלא אם גם אני חפצתי לבא בנוה שאנן כזה, שיש בו נ' שערים קדושים, ואף על פי כן אין משלמים בעדו דמי דירה אפילו פרוטה אחת!

בחרף ההוא הוספתי עוד פרשה אחת בסגנון לשון הנביאים להפרשה שזכרתי, וזו תחלתה: 

א  שִׁמְעִי אֶרֶץ הַדָּמִים הוֹרַת עָרִיצִים זִכְרִי רֵאשִיתֵךְ מִימֵי קֶדֶם מַעֲשַׂיִךְ מִדֹּר דֹּר שִׁיתִי עַל-לִבֵּךְ רֹעַ מַעֲלָלָיִךְ: ב  בַּחֲרִי-נָא בִּקְעָה גְדוֹלָה רֹחַב מְלֹא אַרְצֵךְ עִדְרִי בַּמַּעֲדַּר שִׂימָהּ אֲפִיק נְחָלִים הַעֲמִיקִי שְׁאָלָה הַרְחִיבִי מִנִּי-יָם: ג  הַגִּירִי שָׁמָּה דְּמֵי חַלְלֵי חַרְבֵּךְ מְדֻקְּרֵי חַנִיתוֹתַיִךְ מְמוֹתֵי חִצַּיִךְ וְהָיוּ לְיָם נִגְרָשׁ וְעֲצְמוֹתֵיהֶם הַנֵּחָרוֹת תִּהְיֶינָה לֻחוֹת אֳנִיוֹתַיִךְ: ד  גִּידֵיהֶם וְעוֹרְקֵיהֶם מַחֲזִיקֵי בִדְקֵךְ חֲנִיתֵךְ הַמְּגֹּאָלָה בְדָּם עֲשִׂי תֹּרֶן וְעוֹר בְּשָׂרָם שִׂימִי מִפְרָשֵׂךְ לְנֵס: ה  שׁוֹטְטִי בְּלֵב עם-דָּם בּוֹאִי אַרְצָה בְרִיטַנִּיָּה אוּלַי תַּחֲבשׁ מַכָּתֵךְ תִּגְהֶה מְזוֹרֵךְ: ו  אַל לִבְרִיטַנִּיָּה אִוֶּלֶת....

וסופה מסיים בתהלה וברכה להמושל. 

חפצתי לראות שתי פרשיות אלה באותיות מרובעות ובדגושים, ונתתי אותן לתלמידו של סופר תפילין ומזוזות והוא כתב אותן בכתב-ידו ממש אשורית ואנכי הצבתי עליהן נקודות, טעמים ודגושים, ותהי לי מגלה עפה או נבואה קטנה, שכתבתי אני בכבודי ובעצמי.  אותו תלמיד השאיר לו העתקה מפרשיות אלה ואחר כך עשה לו העתקות רבות מהן וימכור אותן לנערים רבים, ובין כך וכך נתגלתה המגלה הזו לרבים מבני העיר אשר כתרוני בשם חדש "מליץ נפלא".  ויחידי סגולה התלחשו עלי שנעשיתי בערלינער!

בקיץ תרכ"ד השגתי שני חלקי "שירי שפת קדש".  קראתי אותם פעמים אין מספר והרבה נהניתי משיר "הגיון לערב, המתאונן והמשורר החמלה, הדעת והמות, מיכל דמעה" ועוד איזה שירים.  באותו זמן הייתי משים לילות כימים להגות בתלמוד כל הלילה עד הנץ החמה, וכמעט בכל לילה, סמוך לאור הבקר, הייתי קורא בס' "שירי שפת קדש" ולא שמתי לב כלל לתוכחת רעי שהוכיחני על שאני מחבר יום ולילה בדברי הבל כאלה.  בימים האלה בא לידי גם ס' "שירי בת ציון", שנתפעלתי עד היסוד משיריו "שיר השירים, קהלת, יעל וסיסרא, ר' יהודה הלוי"; אף על פי כן היה השיר "קהלת" כרקב בעצמותי, מפני שהוא מעיר ספקות בדברים העומדים ברומו של עולם הדמיון.  הייתי קורא אותו בבית-הכסא ואמרתי שאסור לו לאדם מישראל להחזיק ספר מינות כזה בביתו.  אך הספר בכללו לקח את לבי כל כך עד שלא עברו ימים מועטים וקניתי אותו בעצמי, אלא שלא הצגתיו עם הספרים הקדושים בעיני שהיו בארגזי.

קריאתי בשירים האלה הועילה לי להביא בלבי סגנון שפת השירים.  עד העת ההיא לא היו דלתות שירי קשורות ושלובות יחד בסגנונן ולא היה משקל לשירי; מכאן ואיך היתה כל דלת ודלת משולבת ונרדפת לדלת שלאחריה, וכלן נעשו בלי עמל על משקל של י"א תנועות.  אז עלה על לבי לשלוח לבעל "הכרמל" את שתי פרשיות שכתבתי על מפלת הפולנים, בצירוף הקדמה שכתבתי להן בימים האחרונים,  שהיתה שיר ארוך בן כ'ד חרוזים בתהלת העם המושל, וכבר היו כל אלה מוכנים לשלוח לולא נודע הדבר לאחד תופשי התורה, שפחד פן ימשכוני המינים ברשתם, אם אתחיל לכתוב במה"ע, ויעיד בי שאם אשלח מאומה לבעל "הכרמל" ישתדל שיגרשני חותני מעל שולחנו.  הדבר הזה הביא מורך בלבבי    ובכן הציל אותו תופש התורה את החכם בעל "הכרמל" מקריאה מיגעת בשר ורוח כקריאת שירי ההוא המלא הבלים ושתי פרשיותי שאינן אלא פראזען.  אין בעל הנס מכיר בנסו!

אחרי שנכזבה תוחלתי להדפיס שירי ההוא, פניתי לי אל דרך אחרת.  קניתי לי ספר החנוך להרא"ה מדפוס וויניציא שנת רפ"ג וספר "מאמר השכל" להראב"ן והחלותי לכתוב שירים על תרי"ג מצוות וטעמיהן כפי ששאבתי מן הספרים שזכרתי.  אבל מעט מאד עשיתי אז בהעסק החדש שקבלתי עלי, מתוך שהיה לבי טרוד בכלל ולא יכולתי להמכר לדברים עיוניים מפני צרות שונות שסבלתי באותו הקיץ.  בתחלה חליתי כשני שבועות, אחרי כן אבד חתנו את כל כספו שהיה אתו במזומנים ואבדתו לא הושבה לו, כמובן, ולא נשארה לו אפילו פרוטה אחת.  אשתי נצטערה הרבה הרבה מאבדה זו והביאה מחלה אנושה על בני הבכור, שהיה אז יונק והוכח על משכבו חדש ימים ואנכי כבר נואשתי ממנו גם בשעה שעמדתי על ערשו וקראתי מזמורי תהלים שיהיו לו לרפואה.  בסוף חדש תמוז מתה אשתו של רעי התלמודי, אשה יפה ואהובה לו, והייתי מטייל תמיד עם רעי הזה כדי להסיח צרתו מלבו, וכה עברו עלי ימי הקיץ ההוא בריק ובהלה.

ביום הכפורים תרכ"ה נכבה הנר הקדוש נר-הנשמה שהדליקה חמותי.  בלילה באתי הביתה, כנהוג, להשיב נפשי אחרי הצום, ואחרי שמרחה חמותי את כל זויות הבית בדבש לאות סימן טוב לשנה מתוקה, כמנהגה תמיד, ספרה בכבד-ראש ובשבר רוח את האסון שקרה לנו, כי נכבה נר אלהים! אנכי עניתי לה בקרת-רוח: "הלואי שלא נדע לעולם אסון אחר חוץ מכבוי הנר ביום הכפורים"    והיא, חמותי, שמעה ולא דברה דבר.  בליל יום מחרתו בשבתי על איזה ספר שמעתי קול חמותי מדבר בניגון קריאת התחנות לאמר: "כל יהודי מתפלל ביום הכפורים בעד שלום אשתו ובניו והפרחח הזה עומד ומבקש שיכבה נרו ביום הכפורים,    הלואי שלא יהא היזק לא לאשתו ולא לבניו אלא לראשו לבדו!" שמעתי ועניתי אחריה באותו נגון עצמו: "כל יהודי מתפלל ביום הכפורים בעד שלום אשתו ובניו והפרחח הנבער והרשע הזה עומד ומבקש שיכבה נרו ביום הכפורים    הלואי שלא יהא היזק לא לאשתו ולא לבניו אלא לראשו, לגופו, ולנשמתו לבדו!" ממילא מובן שחמותי לא עזבה לי את הנצחון ושפכה על ראשי המון קללות וגדופים ואנכי מצדי לא הייתי מתרשל מלענות לה לא בקללות וגדופים כאחת הנבלות, אלא בליצנות והתולים שהעלו חמתה עוד יותר ויותר.  העסק הזה נמשך כחדש ימים, כמעט בכל לילה ולילה, ואחר כך נתגלגלו הדברים על ענינים אחרים, וכה גברה הקטטה עד שבחדש כסלו כתבתי מכתב מלא מרורות לאבי ובקשתי ממנו שיחוש לעזרתי, כלומר שיבא וישתדל למצוא עצה להוציאני לחפשי ממזונות חותני.

מלבד המחלוקת עם חמותי, שקראה אותה תמיד לריב, הייתי עוסק אז גם בחכמת ישראל.  שלשת השנים הראשונות של "המגיד" שאלתי עוד הפעם והייתי קורא בהן בשום לב ושבעתי מהן גם צער וגם ענג.  ביותר הצטערתי על מכתבו של הרב קרא מפארדאן (יחבו"ק), שבו זלזל בכבודו של הנקרא ר' שלמה קלוגער מפני שאסר לאפות מצות במכונה המוכנה לה, והרבה הרבה נהניתי ממאמרו של ה' צוויפעל, שאינני זוכר עתה שמו, ושהיתה המוטה שלו "אשרי זקנותנו שלא בישה את ילדותנו".    וענינו כעין וידוי של אחד המשכילים בזכרו כל מחמדי דמיונו מימי קדם, בהיותו קרוב לה' ולדתו ועכשיו לבבו כקרח הנורא.  כדבש לפי היה המאמר ההוא, קראתי אותו עד כמה פעמים והעתקתי אותו כדי שיהיה מצוי אצלי בכל שעה.  שמחתי בחלקי כי לא סר אלהים מלבי, ברכתי את שמו הגדול והנורא שהבדילני מן הטועים ולא ידעתי כי בעוד שש שנים יסור אלהים גם מעלי והיה גם לבבי כקרח הנורא!...

פעם אחת בלילה, בשבתי בקלויז ללמוד תורה לתלמידי (משנת תר"כ עד שנת תרכ"ו היו לי תמיד תלמידים עניים, פעמים גדולים ממני בשנים ופעמים קטנים ממני שלמדתי אותם תורה בחנם), נגש אלי בעל-מלאכה אחר מבעלי אגדה ואמר לי: השמעת, צלפחד, כל אותן ל"א מלכים שהרג יהושע הם ואנטיקסיוריהם (שריהם המשנים) היו קרואים למשתה שעשה אברהם ביום הגמל את יצחק!"    "מי יגיד כזאת?" שאלתי בתמהון של שאט-נפש.    "המדרש", ענני בעל המלאכה, ותיכף הראה לי דברי ר' יהושע בר מנחמה המעיד כזאת בבראשית רבה פרשה נ"ג.  השטות ההיא, שאין בה לא טעם ולא ריח, פלחה את לבי וכליותי ותהי כאש עצורה בעצמותי.  בשום אופן לא יכולתי להאמין, שאותן ערלי לב וערלי בשר כלם, אחד מהם לא נעדר, יזכו לחיות קרוב לחמש מאות שנה, דבר שלא זכה לו אחד מן האבות ובניהם אחריהם! בשום אופן לא יכלתי להאמין שיטרח משה וימסור לזקנים והם לנביאים והם    לאנשי כנסת הגדולה וכן להלן, שערלי לב וערלי בשר פלוני ופלוני היו קרואים למשתה אברהם ביום הגמל את יצחק.  לפיכך היה ברור בעיני כשמש בצהרים שדבר זה שקר וכזב הוא; אבל מדוע ידבר ר' יהושע בר מנחמה שקר וכזב? הבאמת היה שקרן פשוט או מטורף שיצא מדעתו? בשום אופן לא יכולתי להחליט בלבי גם אחת משתי אלה ותהי סערה בלבי: לא סערת מלחמה, מפני שהיה הדבר ברור בעיני שהוא שקר, אבל סערה של צער שאין מקום מפלט ממנו: מה ראה הקדוש  בעל המדרש לספר שקר נתעב כזה? באיזה אופן נרצה לדבר שקר כזה, ולאיזה תועלת הגיד אותו? אילו לא הייתי נמכר כל כך להתלמוד והמדרשים באהבה פנימית ובהגות כבוד לחכמתם הרמה, הייתי מחליט תיכף שבין בעלי המדרש היו גם מגזימים, שלא שמעו באזניהם מה שהוציאו מפיהם, ולא הייתי מצטער כלל על הבלים נתעבים כמו אלה, ולא עוד אלא שהייתי מוצא טובה מהחלטה כזו, שעל ידה הייתי ממאס תיכף בספרי קדמונינו ובחכמתם של חובשי בית-המדרש, ומתוך שהייתי מרגיש את עצמי כערום מכל וכריק-מוח הייתי בוחר אז ללמוד דבר חדש, להשלים לי ידיעה חדשה תחת הידיעות הישנות שאבדו ערכן בעיני, וממילא היתה נקלטת בי איזו חכמה או ידיעה; אבל אנכי לא הייתי חזק בדעתי כל כך והנחלתי לי עמל ומכאובים לשעה ולדורות.

בחנוכה בא אבי ותיכף הגיד שהוא חפץ לקחת אותי עמו.  חמותי התנגדה לו, וגם אני שאלתי אותו בחשאי שיגיד לי איזו תועלת תצא לי מנסיעתי אתו, אבל הוא לא שעה לטענותי ואנכי לא יכולתי להתנגד לו, כדי שלא תזוח דעתה של חמותי עליה, וביום י"א טבת נסעתי עמו לעיר מולדתי.  ישבתי שמה שבעה שבועות, עשיתי שיר לכבוד הסיום שעשתה חברה ש"ס בימים ההם, שיר שהיו ראשי החרוזות שלו "חבר קדש ש"ס" וכל דלת ודלת היתה על משקל י"א תנועות, בלי שוא בראש המלה ומלעיל.  וגמטריא שלה  עלתה לסך תרכ"ה (מספר השנה ההיא) ובסוף שמונה הדלתות הוספתי עוד שלש מלות: "בירה השמחה הלזה" (הסיום היה בראשון אדר, חדש שמרבין בו בשמחה), שמספרן גם הן עולה תרכ"ה, כדי להשלים במלות אלה את הפרט הגדול, שהיה אז ט' פעמים תרכ"ה שהן ה' אלפים תרכ"ה.  השיר ההוא נחרת על לוח בעששית של נייר, שתלו בעלי החברה בבית-המדרש הגדול, ויהי הדבר לששון ולשמחת לב לאבי, שכפי השערתי היה כל חפצו בנסיעתי שאעשה שם שיר לכבוד הסיום, כדי שידברו בי ובשירי כל חשובי העיר.  אחר כך שבתי לביתי בצרוף ס' "שו"ת משיבת נפש" לר' לייב צונץ וס' "אהבת דוד ומיכל" לה' גארדאן, מבלי שהיתה לי איזו תועלת מנסיעתי, כמו שידעתי מראש.

חמותי, אשר הצטערה הרבה על פרידתי, שמחה לקראתי, אך אחרי איזו ימים התחילה עוד הפעם לבקש תנואות עלי, כמובן ממילא, וחותני אשר נטה לצדי עלה עמי אל הרב האב"ד ויודה בפה מלא כי חייב לסלק לי סך שתי מאות רו"כ נדוניא וכי חפץ הוא למכור ביתו ולסלק לי את המגיע לי.  הרב, אשר קרא את שטר התנאים האחרונים אשר היה לי וראה שם שחמותי גם היא נתחייבה עליו, פסק שחותני ימכור את ביתו לסלק לי את הנדוניא ואין לחמותי רשות לערער על מכירה זו וכל שכן לבטלה, אבל חמותי קללה קללות נמרצות את כל הבא לראות הבית כמה הוא שוה, ונוסף לזה גנבה ממני את שטר התנאים האחרונים    ובין כך וכך נשאר הבית ביד חותני ואנכי לא קבלתי עוד את הנדוניא שלי ואי אפשר היה לי לעזוב את מזונות חותני.

בין כה וכה באו ימי האביב.  אנכי השיבותי אל לבי כי עוד מעט יבא גם חדש אב, שבו יתמו ששת שנות מזונותי על שלחן חותני וישבר לי מטה לחמי וצריך אני להקדים רפואה למכה זו.  אבל איזו רפואה אבקש לי? איזהו הדבר שאני מוכשר לו שאוכל להתפרנס על ידו? האמנם יודע הקורא את דברי החותן הכפרי שאמר לחתנו: "הואיל ואי אתה מוכשר לכל דבר שבעולם צא והיה מלמד לבני ישראל!" אבל אנכי לא הייתי יכול להעשות גם מלמד, מפני שהיה חסר לי העז לבוא לבית אנשים, שלא היה לי דבר עמהם מעולם ולבקש מהם שיתנו את בניהם על ידי אני, הצעיר כבן כ"א שנה.  מה עשיתי? אמרתי לבחורי-העוני או בחורי הישיבה, שנמצאו בהקלויז שהייתי מתפלל בו, שאני נכון לעשות ישיבה אם ימצאו לי תלמידים די צרכם.  אז נקבצו לי כחמשה עשר בחורים, קבלתי מרובם דמי קדימה והתחלתי ללמד אותם מסכת בבא קמא עם כל דברי התוספות, המהרש"א, ושאר מפרשים כנהוג.

בימים ההם קניתי לי בכספי ספרים אחדים ובתוכם ספר המילים רוסית-עברית לה' מאנדעלשטאם.  נסיתי לקרוא ספרים רוסים  בעזרת ספר-המלים ההוא, אבל לא מצאתי ידי ורגלי בעסק זה, מפני שלא היתה לי שום ידיעה לא בדקדוקה של שפת רוסיה ולא בהלשון עצמה ובאופן כזה כבד למצוא גם איזו מלה בספר המלים, שכל הפועלים באים בו בדרך המקור וכל השמות    בשם ישר, ומכיון שפגעתי בשם הבא בנטיה להורות איזה יחס או שפגעתי בפעל שלא על דרך המקור הייתי כתועה במדבר.  סלקתי ידי מלמוד שפה זו וכך אמרתי בלבבי: אם יצלח חפצי בידי להיות  גדול בישראל אז אשתדל ללמוד גם שפות העמים גם חכמות חיצוניות, כדי להוסיף כבוד לתורה ולהבינה עוד יותר; אבל אם אשאר מלמד או חנוני אז אין לי כל צורך בשפות העמים ובחכמות, כי מה ענין מלמד או חנוני לשפות ולחכמות? על פי ההגיון הבריא הזה לא השתדלתי לקנות לי ידיעה במה שלא ידעתי עוד והארכתי לבלות זמני על ספרי מליצה, כתיבת שירים וחקירות של פלפול.

בא יום הנחמה, הוא יום שבת נחמו, שבו כלו ימי מזונותי על שלחן חותני ואנכי יצאתי לרשות עצמי.  במחיר הנדוניא שלי קבלתי איזו מסכתות מדפוס ווילנא על נייר רעגאל, ספרי שו"ת ומפרשים שקניתי על יד במשך שבתי על שלחן חותני, שלושים רו"כ מזומנים ושטר-חוב על חותני על סך ששים רו"כ.  בין כה וכה עבר הקיץ, השלמתי עם בני הישיבה מסכת בבא קמא והגדתי "הדרן", כנהוג, בחריפות עצומנ ועקומה    ובזה כלתה שנת תרכ"ה וקללותיה ובאה שנת תרכ"ו וקלקלותיה.

לימי חרף תרכ"ו הכינותי לי שתי ישיבות, אחת גדולה ואחת קטנה, ונוסף לזה לקחני אחד מנכבדי העיר למורה לבנו.  האיש ההוא שמע עלי שאני מליץ גדול ומופלג בתורה, גם קרא בהתפעלות גדולה את הפרשיות שכתבתי על מפלת בני פולין, ולפיכך שלח אחרי בחול המועד סוכות ויקצוב לי שכר שלשים רו"כ לכל ימי החרף בעד שמנה שעות ליום, בתנאי שאלמד לבנו גמרא ואיזו תוספות שלש שעות ביום, לבד תנ"ך, ספרי מליצה, תלמוד לשון עברי וכתיבת שפת עבר.  הייתי מאושר בעיני עצמי ובעיני שאר מלמדים, אשר קנאו בי, ויהי שכרי לכל החרף ששים וששה רו"כ לבד המגיע לי עוד עתה מהרבה בחורי הישיבה.

איזו מבני –הנעורים שבקשו קרבתי חתמו בראשית שנת תרכ"ו על "המגיד" ושלחו לי את המה"ע ההוא בכל שבוע ושבוע, ובכן נכנסתי בקהל קוראי "המגיד".  בימים ההם מת שד"ל וכל בטלן וריק-מוח עורר קול בוכים על מיתת האיש ההוא שהיה שמו גדול בישראל! וגם אני שהייתי לא יותר מבטלן וריק-מוח כתבתי שיר קינה על שד"ל, על משקל שירו של שד"ל "לבי לבי, רב מכאובי, הנה עצבי, ישן נושן" ובין שאר "חולי המוח שבישראל זכיתי לקבל גם אני תשובה מכבוד המו"ל בגליון 3 שנה עשירית שידפיס דברי כלנו.  אבל גרמו העונות והמו"ל לא קיים דברו ולא זכיתי שיהא שמי נדפס עד הקיץ הבא.

בבית הנכבד שזכרתי נקרו לי ספרים אחדים שרובם לא ראיתי מימי, ובתוכם "בחינת הדת" לר' אליהו דילמודיגא ופירושו של יש"ר (רעניו) עליו "ארי נוהם ושרשי לבנון".  את הספר "ארי נוהם" קראתי כבר ולא עשה עלי כל רושם, ולא עוד אלא שהחזקתי את מחברו לאדם שאינו הגון; אבל עתה, מתוך שנפתח שכלי יותר מעט ועם זה קראתי בימים אחדים כל שלשה הספרים הנזכרים, שכלם כאחד מוכיחים זיפנותה של הקבלה, ועליהם נלוה עוד ס' "מורה נבוכי הזמן", שלקחתיו אז מאת מו"ס במחיר ספר "זכר יוסף" שנתתי לו בתוספות כסף, ושהיה חשוב בעיני הרבה לסמוך עליו מפני שהגאון ר"צ חיות מזכירו לשבח בהקדמת ספרו "אמרי בינה",    חדלתי להאמין בקבלה.  ביחוד הכבידה עלי שאלתו של רעניו השואל בתמיהות: מי יגיד לנו שאותם גוילי הנייר שנמצאו בארץ ספרד במאה הראשונה לאלף הששי יצאו מתחת יד רשב"י, שחי בארץ ישראל בסוף האלף הרביעי? ואיך נשמרו מרקבון בזמן ארוך יותר מאלף שנה? כן חזקו עלי הוכחותיו של קראכמאל, שהוא מוכיח שהקבלה יצאה מיד המתנצרים העברים, וארבעה ספרים האלה כלם נצחו את אמונתי האדוקה בענין הקבלה.  מעטה החשך שהיה פרוש בעיני על התורה והתלמוד בסבת אמונתי בהמון נסתרות, בסודות כמוסים ליודעי חן ובנתיבות פליאות חכמה    נפל עתה מעיני והחלותי לראות אור כהה.  התורה היתה בעיני תורה פשוטה, התלמוד    תלמוד פשוט, והזהר    חשך מזויף מיד השמים חשך לאור, אין סודות, אין רמזים, אין נסתרות, בלתי מה שיש להשכל האנושי להבין הוא האמת והשאר  -  אם קבלה היא מיד הנביאים וחכמי התלמוד נקבל, ואם לאו  -  אינו אלא שקר וכזב! צעד גדול עשיתי בזמן ההוא בעיוני, אבל במעשה נשארתי אותו חובש בית-המדרש שבתחלה, ובשעה שבא לידי ראשונה ספר "אהבת ציון" (באותו חורף) ונזדמן לי לקרוא ההמשך ממנו בליל שבת חפשתי בש"ע "אורח חיים" היתר לקרוא ספרי מליצה בשבת, ואחרי החפוש סמכתי על דברי ה"מגן אברהם", המתיר לקרוא ספרי חול בשבת אם אפשר ללמוד הלשון מתוכם, ועל דברי בעל "תפארת ישראל", (ליפשיץ) המתיר לקרוא מ"ע בשפות העמים בשבת; ובערב פסח של אותו השנה, בשעה שקראתי ספר "אשמת שמרון" בהתלהבות עצומה על השטענדער בקלויז, שהייתי אני בו ראש הישיבה, הפסקתי באמצע קריאתי וקראתי סדר קרבן הפסח בתנ"ך כמנהג הגאון מווילנא ובמסכת פסחים אחרי פרק "מקום שנהגו".

 

שיחה מעין הפרק העבר.

בתי הילדה בת ארבע שנים, בשעה שהיא הולכת על רצפת שוק העיר, אומרת היא שהרצפה לא נעשית אלא בשבילה, ובני ישראל, העם החכם והנבון, אומרים שכל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל.  החילוק בין דברי בתי הילדה ובין דברי העם החכם והנבון אינו אלא זה: שבדברי בתי הילדה יש איזה חלק של אמת, אבל דברי העם החכם והנבון אינם אלא דמיון לבד.  רצפת שוקי העיר לא נעשתה אלא בשביל יושבי אותה העיר, ורשות לבתי הילדה להתחשב כאחד יושבי העיר, שבשבילם נעשתה הרצפה; אבל העולם לא נברא בכונה למען האדם, כמו שהעינים לא נבראו בשביל הידים או להיפך, שהרי העולם והאדם אינם שני מיני נמצאים שונים הנבדלים בערכם אלא כלל וחלק הכלל: הגלגלים, הכוכבים, הדוממים, הצומחים, החיים והמדברים (ובתוכם גם בני ישראל) כלם ביחד מציגים עולם שלם בעל חוליות שונות, שכל חוליה וחוליה בפני עצמה אינה כלום ואי אפשר לומר שחוליה זו נעשתה בשביל חוליה זו בכונה תחילה, אבל כל החוליות ביחד אינן אלא כלי אחד נפלא, שאין לנו כל השגה בבנינו.  אף על-פי-כן פשוט הוא יותר מביעתא בכוחתא שכל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל; אבל אם-כן למה לא ישתדלו בני ישראל שיהנו מעולמם שלא נברא אלא בשבילם? וכי כך היא דרכו של אדם בשעה שאדם חשוב מזמין דורון בשבילו, שיקח את הדורון ההוא וישליכנו לאשפה! הקדוש ברוך הוא ברא עולם בשביל ישראל, והם, בני ישראל, אומרים שאין אותו עולם נחשב בעיניהם כלל. 

כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל ישראל וישראל עצמם, כל אותם האומרים שבשבילם נברא העולם, אינם חפצים ליהנות מעולמם, שלא נברא אלא בשבילם! יהודי אשכנז, צרפת ואנגליה יודעים שהם צריכים לחיות בעולם, אף-על-פי שאינם אומרים שהעולם נברא בשבילם, ויהודי רוססיה, גאליציען וכו', המתפארים ואומרים שכל העולם כלו לא נברא אלא בשבילם, אינם לוקחים כל חלק באותו עולם שהוא שלהם! אבי, כרוב שלומי אמוני ישראל שבשבילם נברא העולם, הקדישני לתורה ולא למדני שום חכמה  או מלאכה שאתפרנס בהן בעולם שהוא הוא הביאני לו ושלא נברא אלא בשבילי ובשביל בני עמי, נתן ריחים על צוארי בבלי דעת ובבלי חשבון בטרם מלאו לי שש עשרה שנה, והיה נכון בעיניו שתהיה אשתי גדמת או חגרת, בתנאי שיהיה לי חלק יפה בעולם שכלו דמיון שלא ראוהו לא הוא ולא אחרים! אבי נתן לי אשה    וכי אפשר הוא שיבחר אדם בעד אדם אחר דבר שטעמו ויפיפותו מסור ללב? גלוי וידוע הוא שגם שכלו של אדם זה אינו דומה לשכלו של חבירו; ומה עם השכל הבונה חקירותיו על תולדות מעשים (פאקטען) ומתבונן בכל גזרותיו ונתון תחת משפט הבקורת    כך, הלב שאינו יודע לחקור, אינו משועבד לשמוע קול הבקרת ואין לו אלא הרגשתו ונטיתו הנטועות לו בטבעו או על ידי החנוך    על אחת כמה וכמה שאין חברי רשאי לבקש שירגיש לבי מה שלבו מרגיש! הרבה מיני פירות יש בעולם שאני מוצא בהם טעם וחכי נהנה באכילתם וחבירי, אדם כמותי מהפך פניו מהם בגעל-נפש, וכן להיפך: הרבה בני-אדם יש שלבי מרגיש להם איזו נטיה ולב חברי אינו מרגיש להם כלום, או מתרחק מהם, ואין דין ומשפט לא עלי ולא על חברי, מפני שמדתם של בני אדם כל היא וכל אדם יש לו רשות שלמה שיישר בעיניו איזה דבר המסור להרגשת הלב אף-על-פי שאלפי בני-אדם אינם מוצאים בו לא נעימות ולא יופי, וכן להיפך.  אחרי כל אלה, איך היה אבי יכול לבחר בעדי אשה? אם גם היתה אז אשתי עלמה בת דעת, שהתפתחה די צרכה והיה בה איזה דבר שלקח את לבו של אבי, מאין ידע אבי שלבי כלבו לענין הנאה ונטיה, ושגם אני ארגיש איזו נטיה להעלמה שמצאה חן בעיניו? קל וחומר עתה    שהיתה אשתי בשעת השידוך ילדה כבת אחת עשרה שנה ולא ניכר בה שום דבר אז שיכול למשוך לו לב איזה אדם! וכי אפשר הוא, שאבי שלא ראה מאורות עולם מימיו ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של הבלים ודברי רוח, רפה-כח, חסר תבונה ובחייו קרוי מת בעולם החיים והמעשה,    הוא יבחר לי חלקי ויקשור לנצח את לבי, היודע עתה רגשי חיים וזכות האדם, לדבר שמצא חן בעיניו הטרוטות והכהות? היש לך תועבה גדולה מזו, תועבה שאי אפשר לי לא למסור עליה דין לפלילים ולא לתקן קלקלתה...

כציץ עברו ימי עלומי, ובכתבי שיחה זו הנני בן שלשים שנה (פחות שני חדשים ואיזו ימים) אב לשלשה ילדים חיים ולבן אחד מת.  אך במה כליתי ימי עלומי? לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, מפני יד אבי ופראות חנוכי בדד ישבתי בחדר סגור ומסוגר והתנועעתי על מסכת דפוס ווילנא, הייתי משים לילות כימים להתנמנם מיושב על הגמרא ולהתחזק לעמוד על משמרתי לגמור שעור ידוע, אף-על-פי שהתחזקות זו גרמה הרבה להחליש כחי וגופי, כמובן ממילא! בנוהג שבעולם: נער בן שש עשרה שנה בעל כשרונות, האמון אצל הורים בעלי דעה, לומד בבית-ספר ומחכה כי בעוד שתים שלש שנים יבא אל האוניווערזיטעט או ישלים חק למודיו בבית-הספר לסוחרים או למודדים וכו'.  יותר מחצי היום הוא נותן ללמודיו ושאריתו    לטיול, למשחק ולכל דבר הממלא את חיי העלומים.  בהיותו כבן עשרים או יותר ישבע (לפעמים) נעימות עולם מיד האהבה, שאף-על-פי שבאחריתה תוריש על פי הרוב מכאובים נאמנים לאיזו שנים, מכל מקום הרי הוא רואה חיי אור ונעימות בלי מצרים בטרם תכזב תוחלתו, בהיות ידידות נפשו לנגד עיניו, ימינו תחבקנה, תחליק שער תלתליה, עיניה ירחיבו לבו, קולה יחַיה רוחו ופיהו ישקנה, ושוה הוא הענג הרוחני הרם הזה לסבול בשבילו אחרי כן מכאובים נעימים במשך איזה שנים, בהיותו לאיש בין אנשים ובצאתו לעולם המעשה, אף-על-פי שהוא נפצע בהרבה אבני נגף המונחות תמיד על דרך החיים מכל מקום הרי הוא איש באנשים, מכובד בעיני עצמו ובעיני הבריות, חי חיי-החיים במלא מובן המלה, מתענג בחברת אנשים כערכו ובחברת משפחתו וזכרון הימים שעברו לא יהיה לו למכשול לב אבל לקורת-רוח, כדרך כל זכרונות קדומים, האוצרים בקרבם איזה דבר נעים.  אך מה אני? מה היו חיי? ומה חיי עתה? בהיותי כבן שש עשרה שנה כבר היו ריחים על צוארי בלי דעת, בלי חשבון ובלי נטיה פנימית כל שהיא לריחים ההם; חי הייתי באויר של מות, סגור בד' אמות של הלכה מעופשת, דבר לא היה לי עם העולם כלו וכל מחמדיו, וכל עולמי לא היה אלא דברי שטות שכתבו והפיצו איזו אנשים שכבר נרקב עפרם? מי ישיב לי עתה את ימי עלומי שכלו בחלומות של תהו ולא התענגתי עליהם כלל, כחרש מלידה שאינו מתענג על קול זמרה ושירים.  מי ישיב לי עתה את כחותי החמרים והשכלים ומנוחת לבי בימים ההם, שבם הייתי יכול להכין לי עולמי על ידי לימוד חכמה וידיעה המחיה את בעליה בעושר ובכבוד? ומה מר הוא לאיש בחצי ימיו כמוני להתיאש בעצמו לדעת מן העולם כלו ומכל מחמדיו, בידעו כי אבדו כשרונותיו ואבדו חייו ועוד עשרות שנים שלו יכלו בעמל ובמכאובים ולא יראו בטובה, כי כבר עבר המועד להיטיב לעצמו בעולם העיקרי והקים באמת הוא העולם הזה! אילו הייתי מחכה לעולם של גלגול או לעולם אחר הייתי יכול להתנחם  על אבדן עולמי זה; אבל עתה שאבדתי את עולמי האחד מי מביא לי תמורתו?!

בתחלת שנות המזונות לא שמתי לנגד עיני כל מטרה שעל ידה אחיה לימים הבאים.  שולחני היה מוכן לפני לשנים מספר וךפיכך לא דאגתי דאגת העתיד, שלא בקרוב יבא, כדרך הרבה עגלי מרבק העומדים על מאבוסיהם בבית הוריהם או בבית חותניהם, ומזונותיהם המוכנים להם לשעה גורמים להם שיעצמו עיניהם לגמרי מראות את העתיד לבוא עליהם לאחר זמן, בכלות להם המן היורד על שלחנם.  אחרי איזו שנים חלמתי שאהיה רב בישראל.  אחר כך בהכזב תוחלתי שאהיה רב האמנתי שאהיה חנוני (אם ישיב לי חותני את הנדוניא המגיעה לי) או מלמד (אם לא ישיב לי).  צרכי החיים לא ידעתי כלל, גם ענפי החיים לא נודעו לי מעולם, מפני שגם בעיר מולדתי גם בעיר מגורתי לא ראיתי אלא מלמדים ובטלנים הגונים או חנונים מלבד רופאים ונושאי משרה מעבר מזה ואנשי מלאכה ונושאי סבל מעבר מזה, שלא האמנתי להיות כאחד מהם.  אילו היה בעיר מגורי בית מסחר מסודר שעובדים בו אנשים שונים בתור בוכהאלטערים, קאסירים, משגיחים, משרתים, מנצחים על הפועלים וכיוצא בזה; אילו הייתי רואה שהכנה גדולה או קטנה מצד האנשים בעלי הכהונות עצמם אם בשפות שונות, אם בידיעת הנהגת המסחר או בידיעת טוב הסחורה עצמה, הביאה אותם לפרנסתם,    אפשר שהייתי מכין גם את עצמי לאיזה פרט מן הפרטים ההם.  אבל אני לא ידעתי כלל מן הדברים האלה כלם.  קויתי להיות חנוני או מלמד, שאין פרנסתם דורשת, כפי הנהוג בינינו, כל הכנה קודמת, לפיכך הייתי שוקט על שמרי, לא למדתי מאומה מכל דבר המפרנס את בעליו והמתנתי עד היום שבו אדע אם חנוני אהיה או מלמד, ובשעה שיצא דיני להיות מלמד נעשיתי פתאם מלמד ותו לא מידי!

אבל אם אי אפשר לי עתה להתרעם על עצמי, מפני שבסבת חנוכי הגס לא הייתי יכול לדעת כלל שיש עולם של מעשה, חיים, צרכים ועסקים בעולם, הרי הרבה יש לי להתרעם על הספרות העברית הריקה שלא נתנה לי כל השגה מן הדברים האלה, העומדים באמת ברומו של עולם.  הרבה קראתי בספרים המכונים "ספרי השכלה", ולא אחד בהם עורר את לבי על רעיון החיים! כלם דורשים בהבלים, זה יתחבט באגדות מעופשות, זה יתאבק בחשך בעפר גליונות הקדמונים בין שהם נדפסים ובין שנשארו לטובת ישראל, זה יעוף בין כוכבים ויחד עם שנאני שחק ישורר שיריו לאלהי המערכות, לכבוד האביב, השפה העבריה הקדושה בת-יה, וכו' וכו' וזה יכתוב שירים ומליצות לא לאלהי המערכות ולא לכבוד האביב כו' אלא למען עשות שירים ומליצות, מאין לו עסק אחר להתעסק בו; הצד השוה שבהן: שכלם עוסקים בדברים הפורחים באויר ומסירים לב קוראיהם מן העולם והחיים.

עיף ויגע הייתי מלמוד התלמוד, הפלפול ואמונת ההבל.  בשעה שנגלה לעיני עולם עיון חדש הקרוב יותר אל ההגיון ואל השכל שאפתי אליו בכל מאמצי כחי, כבורח מבית-האסורים השואף לשדה פרחים הנמצא לו בברחו ממקום עניו.  כל ספר השכלה שבא לידי בלעתיו כבכורה בטרם קיץ, אף על פי שבאמת לא היה בו כלום אלא דברי רוח.  לא את ההשכלה אהבתי שהרי לא ידעתי אז מה היא השכלה, אלא נלאיתי מספרי הפלפול והדרשות וחפשתי מזון לנפש בספרים שהם מסוג החדש לי, כדרך כל אדם לבקש חליפות וחדשות, ודמיתי בלבי שאני אוהב את הספרים ההם עצמם שהיו מכונים בפי, בפי חברי ובפי מחבריהם עצמם בשם "ספרי השכלה", ושאני יוצא ידי חובתי האנושית בזה שאיני מאמין בנפלאותיו של ר' יוסי דמן דיוקרת (תענית כ"ד), בחסידות חמורו של ר' פנחס בן יאיר, ב"הזוהר", במציאות השדים, ועוד הכחשות בדברים כיוצא באלה, שמרוב ערכם הפחות באמת אינם כדאים אפילו לדבר בם, ואף על פי כן הם ממלאים לב רבים מבני הנעורים אצלנו, השמחים הרבה בהכחשתם בהם, כאלו גלו עולם חדש  –,  ובזה שאני כותב שירים שקולים בשפתנו הקדושה, השפה המיוחסת שבה כתבו הנביאים, הפייטנים, צמח לנדא, שלמה יאקאבזאהן, יוסף כהן צדק וכו' וכו' ועד שישבתי ושאפתי רוח בספרים של דברי רוח נתבלה עולמי והנני כיום גבר לא יצלח!

איזו ספרי מדע, כמו "קנה חכמה", חכמת המספר והמשולשים, צפנת פענח, "איל משלש", באו לידי; אך מתוך שלא בנקל הבינותים לא חפצתי לעמול ולאבד כחותי וזמני עליהם, מפני שלא ידעתי איזו תועלת יוכלו ספרים כאלה להביא לאדם כמוני, שעתיד להיות או חנוני או מלמד, ובחרתי יותר לקרוא בספריהם של חיות, קראָכמאַל, לעבענזאָהן וכיוצא בהם, שהביאו לי הנאה אם מסבת חקירותיהם התלמודיות שהורגלתי בהן, או מפאת מליצותיהם שהרהיבו את לבי מתוך שהיה מוחי ריק!

מורה ומנהל לא היה לי בדרך דרישתי מן ההשכלה, אנכי הייתי הראשון בעירי שדרשתי ההשכלה בפרהסיא מבלי שים לב לדברי פראים, ולא היה לי יועץ חכם שיאמר לי: "עד שאתה תועה בחלומות ומחפש צללים בחר בחיים כי אדם חי אתה!" ומבלי לברור פסולת מתוך הפסולת קראתי מכל הבא בידי, מבלי שים על לב כי הימים זזים תמיד ממקומם ובין כה וכה עבר המועד והנני נוחם באחריתי!...

 

ימי האפיקורסות.

"בישע אלקים, יום ג' י"ב מנחם אב, שנת תרכ"ו, פה מרשלוב"

"כבוד ידידי רעי האהוב לי המופלג הישר ירא אלקים כו' מוה"ר....נ"י."

"זכרתי ימים מקדם, ובהגיגי על העל זכרוני היום הזה, שבו לפני שנה תמימה נלחמתי בעדך בקרית מושבך וישיבוני שעפי לפאר את היום הזה גם עתה בברית אהבתנו, אשר מהמון החליפות העוברות עלי לא תחת ורוח עועים המתחולל בקרב מרבית בני עירי לתתני לפני בן בליעל ולמנות אותי את פושעים שוכחי אל לא יהדפנה, בטחתי באהבתך כי תכסה, על פשעי אשר ארגו שוטני מקורי עכביש ויעתבום כעבות העגלה, וישימום על צוארי בכפיהם המגאלות בדמי גוי ודמי נפשי הצועקים אל האלהים המבקש את נרדף!

בראשית ימי החדש אייר נדרשתי ממאהבי להגיד עצתי על הדבר אשר עלה במחשבתם: לאסוף אנשים וליסד חברה אשר תאסוף ספרי הדת היקרים וספרי חכמה והשכלה יחדו, ובאמרי "טוב הדבר מאד" שאלו את פי אם  אמנה גם אנכי אתם? ואנכי אשר שקר שנאתי ולא בפה חנף ושפתים כזבות הללתי עצתם כי אם מהיותה טובה בעיני,    אמרתי כי ההני חבר להם.  בהגידי זאת אמרו כי מעתה גם הם חברים הם ובזה נוסדה החברה.  החלונו לדבר על לב רעים רבים להסתפח אליה גם עשינו חיל, ואנכי הייתי ראש למו, כי נתנו המשרה על שכמי, וגם הספר המכלכל דברי חברתנו היה בביתי.

עתה תשאלני, אח יקיר, במה ישרה החברה הזאת בעיני? ומה מצאתי בה? הט אזנך, רע יקר, לאמרי רעך הנתון לגדופים בפי משמרי הבלי שוא, האפיקורוס אשר תורת משה אזור מתניו והתלמוד    אזור חלציו, תקשבנה אזניך ותשמענה מענה.

ידעתני אחי כי משורר אנכי (sic! ), רוחי יגביה עוף עד מרומי שמים לבי מלא עשתונות חולפות, אשר אם יולד רעיון בו לא יוכל ישכחנו, והיה יתד תקועה במקום נאמן, ואתלה עליו כל רגשי נפשי אשר ישביעוני גיל, גם כל עצבותי אשר יבצרו את רוחי, על-כן קודר אתהלך בלחץ לבבי, כי מר לי מאוד ונפשי ירעה לי על שבר בני עירי אשר עפלה לא ישרה נפשם בם.  זה יגביה אברות אמונתו הנעכרה, ישא על האחת את האל הנאדר בקדש עם שעירי בלהות, שדים חומדי לצון ותניני תפתח, שפיהם מלא נחלי אש, אשר לא נבראו עד עתה, ועל אברתו השנית    שתי תורותינו הנתונות לנו מפי אל שדי ומעשי נפלאותיו, עם ספרי קבלה ומפלאות שבחי ר' חיים וויטאל אשר על הבליהם יבך אוהב עמו.  אחת היא למו אמונת אמן באלוה אמן, ואמונה טמאה הנותנת מגרעות בחסדי אל עליון ובכבודו; אמונת דת קדש ובאורה התלמוד ואמונת פתיות אשר תקופתה על רשע כסל, לבושת וכלמת עמנו אשר מאתו יצאה תורה ואמונת קדש לכל העמים, והוא עתה עם סכל ואין לב (!sic), מקלט לכל הבלי שוא, דברי תפל וקסם אשר הנחילו אחריהם גויי קדם, אשר צוו חכמי התלמוד לבלי יבאו בקהל ה', כי דרכי האמורי המה! פעמים רבות יבהלוני רעיוני לאמר: אולי לא תיקר בעיני ה' אמונתם בו, אחרי אשר לא הוא לבדו חלקם, כי יזנו גם אחרי הבלים אשר יתנו עדיהם כי לא זכה אמונתם, וכי לא מישרת נפשם יאמינו בה', בנפלאותיו ובתורתו כי אם מאשר בינתם לא מטהרה, וזה דרכם כסל למו להאמין לכל דבר!

זה חלק המחנה האחד בעירנו ואולי (?) גם בערים אחרות.

והמחנה השני, אשר ארו עיניו, והשכל הישר נר לרגלו, להקיא כל דבר שקר ואֹמר כזב, אשר הורוהו אבותיו חסרי לב, הה! יכחש גם בה' ובתורתו ישים תהלה ולא יבקר בין אמת לשקר, כי שניהם נחלת אבותיו לו, ובשפכו בוז על לקח נאלח יעולל בעפר גם קרן התורה  הטהורה, אשר מפיהם יסדה אמונתו בה, כאשר רבות התוכחתי עם עלם נמהר כזה, ואגרע לפניו שיחה עדי נאלמו שפתיו מבלי השיבני דבר, ולדאבון לבי לא אדע עוד אם שמתי מעקשי לבי למישור.  זה חלק אמונת הבל, אשר תשחית לב אנוש גם בהיותה גם בצאתה ממנו, כי תהגה גם פרי קדש הלולים ואחריה תשאיר דאבון לב וכאב אנוש, אש לא נפח תלהט בקרבו ותשחית נפשו גם גוו יחד!

לשני מדוים לא נאמנים אלה חברתנו תמציא רפאות (!sic), כי ספריה המחכמים יפיצו אור על מחשכי האולת וכלה יגרשו כל אמונת שוא ושעפי שקר, אך לא בשערה דרכם, כי אם לאט לאט במלי שכל ישרשו אחר כל שרש פורה רוש ולענה וכל עשב אשר מת בו, למען יכו שרשיהם עץ החיים ועץ הדעת לחזק מוסדות האמונה, אשר אך שלש עשרה עיקרים ותורה המסורה חלקה, כי "כל ספר אשר יזיק לדת קדשנו ברב או במעט לא תאספהו חברתנו".  כן רב כח חברתנו להסיר מלב עקוב כל שפק באמונה הברה, בספריה הרבים והנשגבים בחכמה ודעת, ללמד תועים בינה, ורוגנים    לקח זך!

אמנם עוד לא שלם עוני, כי עוד הרעותי לעשות, כי החלפתי ספרים תלמודיים בעד ספרי חכמה.  אחי! אמת נכון הדבר, אך שמע אמרתי ושפטני במישור.

הן ידעת, אח יקיר, כי מיום אשר רבצה על שכמי עבודתי הרבה, אשר תבלע כל מבחר עתותי, זנחה נפשי בדאבונה כל שעשועי: שבת משושי    התלמוד ומבאריו עם קול כנורי    השיר והמליצה, ומאחרית ימי הקיץ העבר, אשר דרשתי אז פלפולים מעל ספרים להשביע נפשות תלמידי לשמח לבבם, בבצענו מסכת "בבא קמא",    ולנהל אחוזי ידים שתי קצוותיה, עוד לא פתחתי אחד מכל הספרים אשר קניתי לי בימי אשרי ושלותי, ולא שקדתי על דלתות "התשובות" הנעימות לי כאור חיי.  אך מה אתאונן? הן לא לעולם ענג, ושעשועי גבר    לאורך ימים.  הימים הנעימים (?) עברו בצללים, וימי התלאות אט אט יתנהלו.  בימי הסתיו שעברו כליתי לריק כחי שתים עשרה שעות ליום בעד ששים וששה רו"כ, ועתה    הנני עמל משעה העשירית בבקר עד בוא החרסה בעד חמישים ושמנה רו"כ לימי הקיץ וכמוצא שלל אגיל אם אמצא לי מועד להגות בדתנו דף אחד ליום. 

עתה, אחי, התאמר גם אתה כי כחשתי באל בשמעך מפי כי החלפתי ספרים רבים, המה: "אורים ותומים, יד יוסף ויד שאול, נחלת דוד, נודע בשערים, משיבת נפש ונחלת שבעה" בעד הספרים: "אוצר כל השרשים עם פסוקי התנ"ך", הנדרש לי במאד מאד, "דברי אמת" להגאון הנשגב מהור"ר יצחק בכ"ר דוד ז"ל, "תעודה בישראל וזרבבל" להרב החכם רי"ב לעווינזאָהן נ"ע, אשר לו חכמו השכילו תופשי התורה שמוהו כחותם על יד ימינם, כי מעוז הוא לתורה המסורה, וספרי "שבילי עולם אירופא"? התמנני גם אתה את פושעים בגלל הדבר הקטן הזה, אשר בצדק לא יוכל גם שוטני לאמר עליו בלתי אם כי הוא אולת?

התמורה הזאת הגיעה לאזני המפולפל המתכבד בקלון מוריו ורעיו ח..ם ויתנני לגדופים בחמת אפו, בטרם שאל את פי אם עשיתי כזאת ומה ראיתי על ככה.  אין זה כי אם ירא הוא אותי פן אומר אליו: "הסר קורה מבין עיניך!" כי בימי הסתו שעברו ראו עיני בבית מוכר ספרים כי גם הוא, ח..ם, הביא מדרש-רבות קטנים, איזו חלקי ש"ע קטנים, וספר "נחלת עזריאל" להמירם בעד ספר "קאָנקאָרדאַנץ" ובגלל מחצית רו"כ אשר שאל המו"ס להוסיף לו שבתה התמורה.

כל יום השבת מלא פיו תוכחות עלי לעיני כל נכבדי בית-המדרש אשר יתפלל בו, והמה האמינו לכל דבריו אשר העתיר עלי, כי מי יצדיקני ואנכי לא הייתי שם? הרחיב האיש הזה את פיו, האריך לשון ויצפצף ויהגה: "מחיר כלב, אתנן זונה!" (כי נכון לבו בטוח אשר המוציא לאור את הספר "זרבבל" יתן לזונה את כסף הפדיום אשר יקח מחיר הספר) ובערב שחר את פני ביד אחי אשתו להשאיל לו את הספר "זרבבל" ואנכי לא מנעתי מרצונו ואתנהו לו, ויהללהו במסתרים, וגם אז לא השיב ידו מבלע את כבודי, ועוד מלאו שפתיו חרפתי, עדי הגיעה לאזניו בשֹרת החברה, אשר לא בצדק קראו אך את שמי לבדי עליה.

פה מצא עוני השני, וירעיש בו אדמת בית-המדרש שלשת ימים: יום השבת וימי חג השבועות הבאים אחריו, ועל ידו החזיק הפרא אחי-חותנו.  שלשת הימים האלה חרץ לשונו עלי ועל חברתנו לפני מאמינים לכל דבר, ויוציא את דבתי רעה כי הטיתי אשורי שלשים צעירים מארח הקדש ללכת ארחות עקלקלות, אשר דרכו מתי און, וידרוך קשת לשונו, ויור בי חצי קנאתו, ויטפול עלי אשמות אשר לא ידעתי ולא ידעו אבותי, עדי נפתה לב מקשיבי כזביו לדברו, וישיחו בי, ויגידו עותתי לפני רבים, למען לא יתעו עוד בשוא להאמין כי נאמן עם קדושים כח..ם אני.

השמועה הזאת הורקה מפה לפה, אף לא עמד טעמה בה, כי שמנה עבתה לרגעים ותהי לסער מתחולל על ראשי בפי רבים מבני קריה, עד אשר באה גם לאזני חותני, אשר נשפכה לארץ מררתו בשמעו, כי חתנו אשר טפח ורבה נהפך מצדיק תמים לאיש ברליני; ולהתחקות על שרשי רגלי אזר כגבר חלציו ביום א' י"ג סיון ויביא לפני כס הרב ספרים מספר מאשר מצא בביתי, המה: "אוצר כל השרשים, שירי תפארת", שני חלקי כתבי עתים שנתים מדפוס בערלין השאולים בידי, כל השירים אשר כוננו אצבעותי מיום היותי לאיש, שיר אחד לא נעדר, והספר המכלכל כל עניני החברה, ואנכי הייתי אז עצור בחדר לימודי.

ביום ב' י"ד סיון אחרי בוא השמש עליתי אל הרב לבקש ממנו את הספרים והשירים העצורים תחת ידו, אך הוא לא הקשיב כל מענה, באמרו: "כי נמצא בין ספרי החברה שם ספר "הצרפתים ברוסיא" להאפיקורוס הגדול מרדכי אהרן גינצבורג ימח שמו וזכרו, אשר עוד קודרים נתהלך מתגרת יד תלמידיו, ומי יודע עוד כמה ספרים נשחתים אספתם? כי לא חפצתי עוד לטמא את עיני ולקרוא שמות יתר הספרים בספר המכלכל עניני החברה!" עין בעין ראה הרב בי כי סרתי מדרך הקדש ביסדי חברה אשר תצפן לנקי ממינות להורידו אל ירכתי בור, וכי מוסר שדי נכון לו אם ינקה הפעם את בני חברתנו, ויקרא עלי מאמר המלך ינאי לאשתו: "אל תתיראי מן...  כי אם מן הצבועים", כי צבוע אני בעיניו אשר לא ראו בי כי חכמתי ממנו, ויוכיחני בריבות שפתיו ובדברי תפל וכל מענה לא השקיט לבו, כי מפרש כתוב בראש הספר המכלכל דברי החברה לאמר: "למען התורה ולמען החכמה"....  וחכמה מה זו עושה? ובאמרי לו כי נכונים אנחנו לאסוף ספרי חכמה ומחקר, המה: "העיקרים, הכוזרי" וכאלה (כי יראתי להעלות על שפתי את שם "מורה הנבוכים") נתן בקולו מבלי דעת בשת ויאמר: "הלא גם ספרי הרלב"ג ודברים רבים בספרי האברבנאל אסורים להגות בם!" ויוסף להוכיחני על עשותי שירים ולא כסתה כלמה פניו להגיד כי האמונה ושירים "תרתי דסתרי" הם, והמשורר בשירים אבדה האמונה מלבו.  וכאשר היה לי הגאון מ' משה חיים לוצאטו למופת כי לא גרשו המשוררים מקהל המאמינים, ענני: "הלא דברו בו רבים וכן שלמים לרעה!" ועוד שנה באולתו, לאמר: "הלא האפיקורסים כותבים שירים ועל-כן אסור לנו לעשות כמוהם, שלא לחקות את הצדוקים", ומי יוכל להצטדק לפני סכל כזה?

הרב טרם יכלה מדברותיו ואשתו פרת הבשן פתחה במשל פיה ותאמר עלי לאמר: "הנה לחיי הנצח יהיה בית תענוגיו המסס ובית הכוסות", וכל האספסוף והמון אנשים הבאים להתפלל שם מלאו פיהם שחוק לחכמתה.  ככה שתיתי לעגם כמים עד תפילת הערב.  אז שוטטו עיני לדעת מספר האנשים הנמצאים שם, למען אדע להשיב חורפי דבר, באמרו לי כי לא נמניתי אתם למנין עשרה, ואמנה מספרם ארבעה עשר איש.  אחרי כלות התפלה בקשתי עוד פעם מאת הרב כי ישיב לי את ספרי ויצוני לבוא אליו למועד אחר.

עבר ליל ויבא בקר עם חדשה בעיר, כי לא נמניתי בבית הרב למנין עשרה בתפלת הערב, כי כרבע שעה לפני התפלה לא היו בבית הרב כי אם תשעה אנשים ואנכי הייתי העשירי, וצוה אז הרב לחכות עד בוא עוד אנשים.  לקול הבשורה הזאת  חשכו ממני גם מלהמנות  את העולים לתורה בשבתות ובימי החול.

ביום ד' ט"ז סיון עלה האשמאי א.מ.  לבית הגביר מהרי"ט  ובבואו על מפתן הבית הרים קולו כשופר: ט...  ט...! מורה בנך קנה ספר מזיק! עשה חברה בערלינער: הלא ידעת! ידעת, הספרים הקטנים! ונגמר אמר לגרשהו מעירנו!"

– הלא אשה ובנים לו פה?    שאל מהרי"ט.

– יתן להם ספר כריתות ונגרשהו!    ענה הזקן האשמאי.  מהרי"ט מלא פיו שחוק  והאשמאי יצא במפח נפש.

אחרי חצות היום עליתי עוד הפעם אל הרב לבקש ממנו ספרי ושירי.

– הספר "אוצר כל השרשים" עודנו נדרש לי    ענה הרב.

– וספר שירי תפארת?    שאלתיו.

– מה חפץ בו?    ענה הרב    הלא כל התועלת במליצה היא למען לכתוב אגרת; ומה חפץ בשירים?

– וספרי המכתבי-עתים השנתיים?    שאלתיו באחרונה.

– ספרי מינים הם, שכתוב בהם: דברי אגדה לא מעלין ולא מורידין    ענה הרב.

– אבל שאולים הם בידי, ועלי להשיב לבעליהם כסף מחירם אם לא יושבו לי    אמרתי להרב.

– אין להם כל מחיר, כי נכונים הם להשרף, כדין ספר מינים, וכל העומד להשרף כשרוף דמי, ועל-כן הספרים ההם כאפר הם, אין להם מחיר ואין צדקה לבעליהם לדרשם מידך    ענני הרב בחכמתו    צפון ידידי אמרי בלבך וידעת להוציא לאור משפט.

עוד הפעם הורתני הרבנית לקח, ותוכיחני על עוני הגדול כי שר אני עם בן מהרי"ט שירים הבאים מעיר פאריז (מסתרי פאריז), והרב טפל עלי אשמה חדשה, כי תמימי הדרך אשר ראו את מריי לא יאבו עוד לתת את בנותיהם לתופשי תורה, פן יעקשו גם הם ארחותיהם כמוני.  עוד הוכיחני הרב על פסקי הטעמים שעשיתי לחזיוני "משא פולין", כי חללתי בזה קדושת פסקי הטעמים בהציגי אותם על אמרי חול.    ובמה איפוא תרב קדושת פסקי הטעמים אשר אנחנו כותבים בה כל משאלות לבנו    שאלתי את הרב בתום לב, אך הרב לעג לדברי אלה, מבלי תת לי כל מענה.

והרבנית הוסיפה להוכיחני, כי תגיד לה' ב...  הכהן כי דברתי סרה על האר"י.  ואתה שמע נא את אשר דברתי עליו.

אנכי ישבתי בחבר כסילים ואשא את שמות גדולי ישראל על שפתי ויעל לפני גם זכרון האר"י גם ספר "שבחי ר' חיים וויטאַל", ואחרי אשר מגרתי לארץ הוד הספר הזה, פקדתי גם על ס' "שבחי האר"י" את רוח גאונו ואמר כי שקר בימינו גם הוא, ואתן בינה בלבבם כי האיש היודע את אשר עשה האיש כידור לר' יהודה ור' יוסי ואת אשר נשמר ר' מאיר מנכליו בהתבוננו פשר דבר שמו, לא יתן אמון לדברי "שבחי האר"י" המעיד על האר"י כי הכיר פשעי כל איש ואיש בהביטו על פניו, ואם ר' מאיר, ר' יהודה ור' יוסי לא התבוננו מאומה בפני האיש כידור (יומא פ"ג), והכרת פניו לא ענתה לפניהם חטאתו, איכה הביט האר"י בחדרי לב גבר דרך פניו למען יגלו לפניו מחשבותיו? והאיש היודע, הוספתי לדבר, את אשר שאלו פעמים "מאן סליק לעילא ואתא ואמר?" (מכות כ"ג), יוכיח משאלה זו כי לא נגלו נפשות הרפאים לעיני בשר לגלות לפניהם כל סתום וחתום, ואם יראו בחזון לילה אין אמון בם, כי לולא זאת לא שאלו "מאן סליק לעילא ואתא ואמר?" ובכן לא דבר האר"י עם נפשות המתים; והאיש היודע כמה עמלו ר' מאיר ור' יוחנן, הוספתי להבינם, להציל את נפש אלישע בן אבויה מחדרי תפתה (חגיגה ט"ו), לא יוכל להאמין כי הסיר האר"י ברוח שפתיו חטאת נפשות כבדות עון ומארצות נודם השיבם לארץ חיים לאור באור ה'.  זה פשעי הנורא, כי נתתי למשמרי הבלי שוא דעת לבלי הגדל מפלאות האר"י על מפלאות חכמי המשנה ז"ל. 

עבר גם היום ההוא והקריה היתה לגיא שאון: אלה שבו על קיא הזקן וו.  בן הרה"ג מהר"ן, אשר בהרימו כשופר קולו להגיש פשעי בבית-המדרש, פקד על עוני הגדול מנשוא, כי הנני משורר עם תלמידי מנגינות יִסאָטרע פאריז (מסתרי פאריז), אלה    על החברה בערלינער אשר יסדתי, ואלה  – על ההספד אשר נשאתי על התרנגול גדל-הקומה אשר מת על חותנתי, כי הרשע החנף "זאב ערבות פסל מיכה" הוציא דבתי רעה כי ספדתי לתרנגול גדל-הקומה, הסב הכוזב איש החמסים הזה את הצחוק אשר עשה ידידנו ח"י בליל הפורים תרכ"ד, כאשר עברו יין, וכאשר ראית או בעיניך    לאשמה רבה עלי החף מאולת זו, ועד כה היתה האשמה הזאת לדעת רבים, עד כי נשאלתי עליה גם מאת הגביר השוע מ' א..., אשר בשמעו בימי השאון כי יודע שפת קדש ודקדוקה אני, לקחני להאציל לבניו שעה אחת ביום ללמדם שפתנו, וישאלני אם נמצא בשירותי מספד לתרנגול?

רבים חרפו את שמי על תתי להאדון שר הנפות מ....  המנה הנכבדה "פשטא" בחזיוני "משא פולין" אם גם באמת הצגתי עליו נגינת "קטן", כאשר הורוני חקי פסקי הטעמים.  האמנם אחדים ממצדיקי השיבו כי לא יגרע גורל האדון ההוא מגורל המן, אשר נתנו לא "קרני פרה" במגלת אסתר, אך בושו וחפרו מדבריהם, כי מי ידמה להמן, אשר היו ידיו רב לו בחכמת הקבלה, ככתוב על ספר "קב הישר"...  ואוהבי הישיש המופלג מ' פ...  אשר בצרתי צר לו גם הוא, ואהבתו כסתה על פשעי, שאלני גם הוא אם אמת נכון הדבר כי נתתי עטרת הפשטא להאדון מ'...?

הנשים השאננות רגזו כי נמצאה בעיר צדקם חברה בערלינטשי-קעס החפצים להשבית מועד, חדש ושבת; דלת העם אמרו כי נועדו שלשים צעירים להמיר דתם, בעצת צלפחד העומד בראשם, בסביבות העיר הוסיפו מספרם עד ששים! ככה עבר עלי חדש ימים אשר הייתי לדבת נכבדי העיר ולמנגינות בני בוז משפחות, כי הייתי לשיחה בפי כל, ובבוא עלם יהיר וחסר לב לדבר מהתלות וגדופים עלי ועל בני החברה, בבית-המדרש אשר לאצילי העיר בעת התפלה (זמן כל השיחות), אָז אפפוהו יחדו ישישים ותופשי התורה לשמע דבריו, מבלי הבט כי נער הוא.  ויהי מקרהם כמקרה גוי חלש אין-אונים המבקש תחבלות להנצל מחרפת צר, אשר איש לרעהו יאמר: חזק ונתחזקה בעד עמנו, מבלי הבט על כבוד משפחות ותפארת אדם.

ואנשים אחדים אשר נסו להשיב חרון אף הרב ממנו, וישימו לפניו צדקתי ובר כפי, יצאו ממנו בבושת פנים, כי אחת דבר הרב: "אין טוענין למסית!" כי רבים מבני החברה אשר פחדו מאבותיהם, מחותניהם ומנשיהם באו להצטדק לפני הרב וישימו את עונם על ראשי, באמרם כי לא ידעו מן הספרים הפסולים אשר נתתי בבית החברה.  והרבנית יעצה אותם לארוב לנפשי בלכתי לשוח במסתרים ולהכותני מכות חדרי בטן, תחת אשר נוקשו בעון בצעי על בלי חמס בכפיהם.

בימי ההמולה האלה הציתו איזה עגלונים אש בספרי ההשכלה, אשר נתן המו"ס ר' משה קעלנער תחת ידם להביא לעיר מגורתי, ויקרעו לגזרים עשרים מחברות מספר "גלות ספרד", ותהי להם אז צהלת פראים על כוס יין-שרף. 

בכל הימים האלה לא כלאתי רגלי מלכת ברחובות, לשוח עם שארית אוהבי, ויהי לי השחוק לראות רבים סכלים, אשר אלי השגיחו, אלי התכוננו, ואיש באזני רעהו התלחשו: "הנה צלפחד! הנה חתן ש...! הנה הבער-לינטשיק!" האחשה לפתיותם? אם לא אמלא שחוק פי על שגעונם?

אלה קורותי בימי הקיץ הזה, אשר לא ימוש זכרונו מעל פני עד בוא חליפתי; בו נמניתי את פושעים בפי משמרי הבלי שוא    לנצח; בו הוחק שמי לפועל טוב (?) בעד רעיו במ"ע...  גליון 42 ובו נחרתו תלאותי אשר עברו עלי, כעל דורשי דעת, במ"ע...  גליון 13 וגליון 23.

ידעתי אחי כי תֵעָוֶה משמוע את החרפות אשר חרפתי את ח..ם היקר בעיניך, ואת הרב אשר שמתי עם פראים חלקו.  אמנם, אחי! נאוה לח..ם קלון כאשר לא נאוה תהלה להרב.  כי ח..ם בזדון לבו והרב באולתו נתנוני לדראון על לא חמס בכפי, ולחרפת עילם בעיני תמימי דרך הנוקשים בפתיותם.  שם בעיר ב...  חרפו שמי כי השלכתי לארץ ספר "מהר"ם שיף", ובעיר מולדתי השמיעו כי הסירותי טוטפותי מבין עיני ואשיתן על ראש כלב, וכי קטרתי גלמי-עלי-מרורים ביום השבת, אשר ידעת כי גם בימי החול לא יבואו אל פי.  בקץ חדש סיון בא הלום אבי התמים, נבהל ונדהם לקול השמועה הרעה על אדותי אשר הבהילתהו וימס לבי לצרתו; בקרית מושבי תעבוני כמעט כל תופשי התורה, וכל אוהבי היו לי לאויבים! האשכח את עלילותם אשר עוללו לי? ואם בפתיותם וזדונם לא תתנקם נפשי? הן על הרב לא אקצוף, כי פתי הוא ולבבו יחשוב כי פקודת דת קדשנו שמרה רוחו, לדכא עד עפר כל אוהב חכמה, כי מכחש באל הוא על דעתו! אך אל ח..ם שמורה עברתי, כי הוא בזדון לבו השפיל לעפר כבודי ושמי הטוב, לבו יודע כי חף מפשע אנכי, אך כפר בדמי על פשעי שקר אשר טפלו רוגנים עליו, כי בהכינו צעדיו בימי הסתו שעברו, להרים מכון שבתו על כס הרבנות בעיר ניישטאדט-סוגינד, הכוהו בלשון ויאמרו כי אפיקורוס הוא, ותוחלתו נכזבה, על-כן שת את דמי למקוה מים לרחוץ בו כפיו, ולאמר לכל יודעיו: "ראו, נקיתי מפשע רב כי הטהרתי!"

ולמען לא אדבר אתך בלב ולב, למען תדע את לבבי, הנני נותן לפניך היום את אמונתי הצרופה (!Sic) ואתה הצדיקני או הרשיעני, כפי בינת לבבך, כי אינני צבוע מתקדש כמחשבת הרב עלי.

הנני מאמין בכל דברי דת קדשנו תורת משה, אשר כתב אותה כלה  מפי ה', אין אמר ואין דברים אשר הוסיף עליה מדעתו.  גם השירים אשר שר ברוח קדשו, כמו שירת הים, האזינו, וברכת פיו לפני מותו, אשר רק רוח ה' דבר בו אז ולא מלותיו על לשונו, גם הם לא באו בספר תורתנו בחפץ משה רק במצות ה'; וככה היה גם גורל ספר "משנה התורה", כדבר הרר" אברבנאל בהקדמתו לס' "דברים".

"הנני מאמין בכל דברי הנביאים, אשר רק רוח ה' דבר בם ואין מלתו על לשונם, כי איש איש כפי צחות לשונו אשר חלק לו ה' כתב ספר נבואותיו.  דברים רבים נמצאים בדברי הנביאים אשר היו אך במראות אלהים כמו אשת זנונים אשר לקח לו הושע, משכב יחזקאל על צדיו ואכלו גללי בקר, ואלי גם היות יונה במעי הדגה והדומים לאלה.  הנני מחזיק במעוז המסורת והמשנים פניה בתקונים לא ישרו בעיני.  אינני נותן אמון לדברי המבקרים החדשים, אשר גמלו את בסר (?) הראב"ע ז"ל לאמר: כי הנחומים אשר בספר ישעיהו לא פיהו דבר, ומסימן מ' עד סופו נוספים המה, כי הרב הגדול הרשד"ל זצ"ל כבר דבר בצדקה להשיבם אל אדוניהם הראשון.  כן הנני מחזיק במעוז הרב הצדיק הזה (שד"ל) לבלי לאחר זמן כתיבת מזמורים רבים בספר תהלים עד אחרי גלות יהודה בימי צדקיהו וגם אחרי שובם מבבל, כדברי הרב החוקר קראחמאל ז"ל ורעיו, אם גם נראה בהקדמת הגאון חיות זצ"ל לספרו "אמרי בינה" כי נשא פני הרב קראחמאל לדבר הזה.  זולתי מזמור ע"ט ומזמור קל"ז בתהלים נאמרו בלי שפק בימי שרפת בית קדשנו או בימי גלות יכניה מלך יהודה.

ספר "שיר השירים" הוא בלי שפק (?) לשלמה בן דוד מלך ישראל.  ספר "קהלת" כתבהו, על דעתי, בחלותו את חליו אשר מת בו, על-כן לעו דבריו והמה בלי סדרים.

הנני מאמין כי יערה ה' את רוחו על אחד מבית דוד אשר ימלוך עלינו בארצנו, והדברים הבאים על ענין זה באגדות חז"ל המה בעיני ככל האגדות.  הנני מאמין כי יחיו מתינו ונבלותינו יקומין.  חסידי אמות העולם אשר יזכו לחיי העולם הבא יקיצו גם הם מקבריהם.  כי לולי זאת לא השתפק אדם בזמן העולם הבא אשר לדעת רבים ושלמים יהיה אחר התחיה, הפך מדעת האומרים כי העולם הבא יהיה אחר המות, לפני זמן התחיה.

הנני מאמין בתורה המסורה בכל עניניה: בחקים ומשפטים אשר למד אותם איש מפי איש עד רוענו הנאמן משה איש האלהים והוא    מפי ה' במשפטים אשר למדו משלש עשרה מדות, מהקש ומחקי הלשון, ומהם דברים מקובלים, אשר דרשו בדרך אסמכתא, כדברי הגאון החכם חיות זצ"ל בספרו "מבוא התלמוד".  הנני נוצר חקותיהם אשר גזרו לגדור פרץ ומעט מזער נמצא בם אשר יקבלו שינוי לפי המקום ולפי הזמן; הלא תראה כי התירו האחרונים הנאת סתם יינם, וכן נראה בדיני שבת, (אם גם אינם גזרות) כי התכשיטים בימים שעברו למשא ומתן הם בימים האלה, והנושאם ברשות הרבים בשבת חייב חטאת בלי שפק, וככה הלא ימצאו דברים אשר היו למשא ויהפכו עתה לעדי-עדיים.  אפס לא נוכל לשנות גם המעט הזה מבלי אספת חכמי ישראל.  אשר לא נפתה לבם אחרי התאוות והחדשות.

רֻבי האגדות הזרות לא אאמינן כפשוטן, והנני מפרשן כאשר התוו עליהן חכמי ישראל כללים נאותים, ומעט בהן אאמין כפשוטן, והנער יכתבן, והן: מפלאות ה' אשר פעל למען טובת עמו ישראל לחלצן מצרה.

כל חק אשר יורו מורי-הוראה בישראל על פי מוסדות התלמוד קדוש הוא בעיני, מנהגים אשר אין יסודתם בדברי הלכות התלמוד לא יקרו בעיני.  כן לא רחצתי כפי בבקר בקומי משנתי ביום צום החמישי, כי אינני מאמין ברוח רעה המתחוללת על האדם, ואיככה ארחץ כפי ביום ההוא אשר הרחיצה אסורה לנו בו?

חז"ל האמינו במציאות השדים ובכשוף, אך אז לא נודעה עוד אמתת הדברים, כי לא היתה קבלה מסורה לחז"ל מפי הנביאים על דברים כאלה המסורים לשכל האדם.  וגם אין מעלין ואין מורידין!

הגדתי לך, אחי! היום את כל אמונת לבי הצרופה, ואתה נצור את מכתבי זה, צפנהו בחדרך ואל תראהו לעיני איש, כי רבים שומרי הבלי שוא גם בעירך ואמרו כי נוקשת גם אתה באמרי פי הטמאים.

תמו דברי רעך ידידך לנצח, הנוצר תורת ה' בכל לבבו, ומֻהה על ישר בשוט לשון, נרדף תחת רדפו טוב. 

"צלפחד".

המכתב הזה, שהצגתיו פה עם כל ההבלים והפראַזות הנתעבות שכתבתי אז בו לתמי, יגיד ברור על כל מה שעבר עלי בימי הקיץ ההוא.  מלבד השאון שהיה עלי בכל העיר, היה לי צער גדול לראות את אשתי בוכיה תמיד על צאתי לתרבות-רעה, והרבה דאגתי לשלום בני הצעיר, שהיה יונק אז שדי אמו, שמא יחלה מחלב אמו המלא ארס מרוב צערה.  אבל לא שאון בני העיר, לא בכית אשתי, שארכה קרוב לשני חדשים, ולא הפצרת מיודעי תופשי התורה, שנסו לפתות אותי שאתרפס לפני הרב    לא השיבוני מדרכי אפילו צעד אחד, וכל תופשי התורה נמנו וגמרו שאני אפיקורוס והתרחקו ממני לקיים מה שנאמר: "הרחק מעליה דרכך", שכפי דרשת התלמוד נאמר דבר זה על מינות (ע"ז י"ז).

בטבע הנני רפה-רוח, וקשה עלי לעשות צעד כזה שמאות אנשים יביטו יתפלאו בי והרבה מהם יבואו אלי ויקיפוני בשאלות שונות: "מה ראית כי עשית כך וכך?" ואני אצטרך להשיב פתרונים לכל איש ואיש.  לפיכך שמחתי על המקרה הזה, שהבדיל כקיר ברזל בינני לבין תופסי התורה חברי, שדחוני בשתי ידים, ומבלי כל עמל יצאתי מאפוטרופסותם להיות חפשי לנפשי ולכתוב ככל העולה על רוחי.  ובאמת עשיתי כך: החלותי לכתוב בשפת עבר צחה על כל קלקלות בני עירי שראיתי ועל כל דבר הבל שהתרגש לבוא עליה, ועל כל המאמרים ההם חתמתי שמי ובני עירי הוסיפו כפעם בפעם לשיח ולדבר בי, להרגיזני ולהפחידני, ואנכי לא שמתי לב להם.

איש אחד מעיר מולדתי הגיד לי כי המאורע שהיה בי נדפס גם ב"המליץ", אשר לא ראיתיו מעולם, השתדלתי בסוף הקיץ שיבוא גם "המליץ" לעירנו ומאז הייתי גם בקוראי "המליץ" שמצא חן בעיני הרבה, על שאין לפניו משוא פנים לערים וליחידים.

בסוף ימי הקיץ עלתה מחשבה על לבי לומר שכל האגדות הזרות המספרות מעשי נסים שאירעו לישראל אינן אלא כדי לחזק את לבם של ישראל באמונתם בימי צרותיהם.  אך נבוך הייתי בהשערה זו, שלא מצאתי לי בה לא רב ולא חבר.  אחרי איזו ימים או שבועות בא מאמרו של החכם האמיתי ה' פין על דבר ס' "המפתח וכור לזהב" והרחיב בקצרה את ההשערה ההיא, אף-על-פי שכסה שם טפחיים, וחקירתו הועילה לי להחליט בלבבי שהשערתי אמיתית היא, ובכן חדלתי להאמין בכל האגדות.

לימי החרף לקחתני אלמנה, החשובה לעשירה בעירי, להיות למורה לבניה  בשכר קרוב לתשעים רו"כ, ויהי לי הדבר הזה לנצחון לנגד אויבי, וטענותיהם של חותני, חמותי ואשתי עלי על צאתי לתרבות-רעה נסתתמו לגמרי, שהרי היתה לי כנגדם כסות-עינים שאין טובה הימנה.

מלבד איזו ידיעות מעירי, שהודעתי במה"ע בחרף ההוא ושהעירו עלי חמת בני העיר עוד יותר ויותר, עסקתי גם בקריאת איזו ספרים חדשים לי או ישנים.  בין הספרים האלה היה גם הס' של בקרת "חקר דבר", שבאמת לא יצא ידי חובת בקרת כלל בקונטרס הדל ההוא, ואף על פי כן עשה רעש גדול, בצאתו לאור, במחנה סופרינו, לבשתם וכלמתם, ושקצפתי גם אני עליו קצף גדול בשעב שקראתיו פעם ראשונה, אף על פי שלא קראתי אז את כל הפלפולים הרבים שנאמרו על קונטרס זה במה"ע "המליץ".  בקראי אותו שנית, ושבתי והתבוננתי בו, ראיתי שאין לי מה לקצוף עליו וכי צדק בכל טענותיו על הספרות העברית בכלל ועל מה"ע בפרט, שבאמת אין להם כל מטרה מחלטת.  ראיתי דבריו בספרו ובמאמרו "רוח חיים" שנדפס בהכרמל על אדות ספרי רי"ב לעווינזאהן ונתעוררתי שבאמת דברי לעווינזאהן הנוגעים בתלמוד, שהיו שמורים בזכרוני, אין מטרתם להעריץ את התלמוד ולהקדישו אלא לברר את רוחו, שיטתו וסבת התילדותו בעם    לפי המבינים ברמז.  חזרתי עוד הפעם על ספר "זרבבל" (אחרי שהספר "בחינת הקבלה" שקראתי כבר אבד ערכו בעיני).  העמקתי בו להבין מסתריו והנה    נפלה נפלה מנגד עיני המסכה הקדושה שהיתה נסוכה לפני על התלמוד! ראיתי שהתלמוד הוא מעשה אנשים שהבינו את זמנם ומקומם, כי מוכרח היה להעשות על פי סבות חיות וקימות שהכריחוהו שיולד בעם, כי כל תקפו אינו אלא ברוח הזמן והדור ובצרכיהם, ולא נשארו קדושות בעיני אלא איזו הלכות מעטות שהאמנתי בדברי התלמוד הנאמרים עליהן, שהן הלכה למשה מסיני.

ממילא מובן שהמבט החדש הזה על התלמוד עשה רושם גדול במוחי.

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________

עזרי מעם ה' יום ד' כ' כסלו, אלהי, אויבי רבים קמים עלי, לפ"ק.  (תרכ"ז) פה מרשלוב.

"כבוד ידידי רעי המופלג הישר מהור"ר.....  ברכות שמים וברכות תהום לראשך!"

הקטרת הזרה אשר העליתי על מזבח הזהב, מזבח מה"ע...  גליון 43 תועבה הוא לבני עירי, ותועבות שתו גם אותי בגללה, כי כמחרף עקבות ספר "הזהר" אני בעינהם, שבו (פ' וירא) נמצאת התרופה ההיא, לקרוא פרשת הקטרת לעצור בעד המגפה, על כן הביאו עצות מרחוק לנקום ממני נקמת התרופה הקדושה ההיא אשר חרפתי במאמרי במה"ע אשר זכרתי.  אלה יעצו להעיד עלי בשערי המשפט כי עקשתי דרכי, למען יושם עלי ענש, אלה    לעצור בעד פתחי ארון הקדש ביום השבת, עדי יגמרו ראשי העיר אמר להתאסף יחד, להתנכל עלי ולהתם חטאתי הרובצת לפתח קריה, ואלה    לבא במגלת ספר כתוב מררות עלי, לפני הרב החכם  המו"ל  מ"ע...  ולהבטחהו כי אם ימלא משאלותם לזרות דברי הלאה לימים יבואו כי אז יחתמו גם המה על מכתבי העתי, וישכחו כי לא לפניו חנפים יבואו! דלת העם אמרו כי כתבתי שטנת שוא על עירנו לאמר: "כי כל אכר אשר לא מבני ישראל לא נתנוהו בני ישראל לצאת את העיר בטרם יקרא גם הוא את פרשת הקטרת!" צחוק עשו לי! אמנם אך צחוק הוא, כי ידעתי דרך כסל אשר בחרו למו, ובפתיותם הסכנתי בימי הקיץ העבר, על כן לא שברה אולתם את לבי גם עתה, ומראשית בינותי כי יפלו ממועצתיהם, ומוצא שפתם יעלה בתהו .............................................................................

אמנם אחי! ארחות כסילים עם נפלם    נעו מעגלותיהן.  על כל מדרך כף רגל יתגוללו אבני נגף ופתאים יעברו עליהם ונוקשו ונלכדו, ונפשם לא תדע, כי רמו מישרים מהם גבהי שמים, ואם בעמל נפש ויגיעת בשר ירים איש מכשול מדרך עמו הלא ישים אשם נפשו, כי אבני קדש הן בעיני עם לא בינות, לא ינקה  כל הנוגע בהן.

התאמין לי, ידיד נפשי, כי צעירי תופשי התורה הנאמנים אתי, חבשו פניהם בטמון בראותם אותי בא אל בית-המדרש; ואנכי אמרתי: אך נרדמים הם.  אכן המה שלחו דבריהם אלי אחרי כן בלט בחלות פני לבל אשיא אליהם עין אשמה על הסתתרם מנגד עיני, כי בנפשם יפגעו האוילים אם ידברו אתי, אחרי אשר כבר קראו למו תופשי התורה הזקנים "מינים!" על זאת.

אכן, מחמד לבי, עוד תתפלא עלי לאמר: מה ימריצך כי תתגר בכסילים? כי תתן לפתאים ערמה אשר לא יחפצו בה, להרבות שונאיך שקר? אמנם ידעתי כי כן, אך איככה אוכל ודוממתי וה' נתן לי לב רגז לראות עמל בישראל, ושני בתיו    כי שחו אל מות (! Sic), הן מרבית הדור הישן יתגלגל תחת שואה, לרבים הבלי שוא יקרא "קדוש, קדוש" ואמת ומשרים יגרש מן גו, יקרא "מין" לכל נלוז בעיניו ומשפט זרע יעקב טרם ידע, ותורת האדם פרועה מתגרת ידו, שפל מארץ קולה, ורגל חנפים תרמסנה! ומרבית בני הדור החדש נזורו אחור, עברו תורות, חלפו חק, משבתי הדת משחק להם, ודבר ה'    חרפה! כל היום יהגו בגרונם: "תורת האדם, אהבת רעים" והתורה הזאת גם היא איננה בתוך מעיהם...  ואם אוהבי אדם הם    הלא יאהבו את עמם עם קדומים, נורא מן הוא והלאה, ומדוע יאבו (?) להשבית זכרו? הלא אך בשלש אלה יודע עם בקרב לאומים ושמו ינון עלי תבל בממשלתו, בשפתו ובאמונתו; ואם השתים הראשונות אבדו ממנו, בפשע פריצי עמנו, מהרסינו ומחריבנו בימי שוממות בית-קדשנו השני, הלא אך באמונתנו נחיה בעתות האל ואם גם נרה ידעך    הלא גם שם ישראל לא יזכר עוד! הה! חשכו עיני בראותי את הגפן האדרת השתולה בכרם ה' צבאות אמללה בידי אוהביה וידי מנדיה חנם.  אלה באולתם יעטו עליה בלויי-סחבות, למען יהיו עליה סתרה מאור פני השמש וגשם נדבות, ואלה ברע לבם יקטפו אשכלותיה בכפיהם המגאלות, למען תֵשָם!

באלה מעיני כל היום, ובם אשוב אהפוך תמיד, ולבבי יתחמץ אף רוחי בקרבי חבלה! על כן אמרתי אשיחה וירוח לי, וברב אמרי אולי אשיב מדחי רגלי אחד נתעה בבלי דעת.  ואם רבים קמים עלי, ותחת אהבי טוב ישטוני לא אשנה את טעמי לפניהם, כי מה תתן ומה תוסיף לי אהבתם אם רעיהם לא יקרו לי? הלא טובה לי קרבת שנים שלשה רעים נאמנים, אשר רוחי רוחם ולבי    לבם, מאהבת שקר אשר יאהבוני רבים נפתלים על בלי דעתם שרעפי!

אח יקיר! הן לבי ערום נגדך מיום אשר שלחתי לך ספרי על דבר קורותי בימי הקיץ שעברו ומעט הדברים אשר לא מחשבותי בם מחשבותיך לא יפרידו בינינו.  הלא תשמח בשמחתי כי הותיר אותי אל ישעי לטוב בימי המחלה הנוראה, וחסדיו הבדילו בינה לבין בני ביתי.  כן ישפות ה' שלום גם לך, בעצמיך ובמעוניך, בברכת אוהבך לנצח, נרדף על ישר ונאכל בכל פה.

צלפחד.

רואה הוא הקורא, כי תחת שנצטערתי עד עכשיו על חייהם הארוכים של ערלי הלב ל"א מלכים ול"א אנטיוקסריהם שהרג יהושע, על חנה שנתיפתה וחזרה לשחרוריתה בהבל פיו של ר' יצחק בן אלישוב (תענית כ"ג) ועןד דברי חכמה כיוצא בזה, בא עתה צער חדש בלבבי על הדת ההולכת לטמיון ועל הלאומית הישראלית העתידה ליהרס עם הריסות הדת.  ראיתי שפריקת עול הדת הולכת וגוברת והאמנתי שבעוד מאה שנה בערך תשתכח הדת ישראל לגמרי ולא יהיה עוד זכרון לבני ישראל בעולם המעשה ונצטערתי הרבה מאד.  בשעה שחזרתי למצוא תרופה למכה זו עלה על לבי שאין למכה זו תרופה אחרת אלא לחבר את הדת והחיים, כלומר: להתיר כל החומרות, הגזרות והסייגים המכבידים על האדם בעולם המעשה ובארח חייו, ולעשות את הדת נוחה לשמירה, כדי שישמרו בני ישראל את התורה לנצח, שהרי כמעט כל מצות תורת משה, כפי שהן כתובות, לא כפי פירושן של בעלי התלמוד, אינן מכבידות כלל, ואף על פי שאי אפשר לנו בלי איזו סיגים ופירושים שבעל-פה לתורת משה, מכל מקום אפשר להשתדל לבער כל החומרות והסיגים המכבידים וכל מנהגי הבל המשניאים את הדת בעיני מתעבי הבל.

אילו הייתי מביט על כל עם ועם לא כעל עולם שלם בפני עצמו אלא כעל חלק קטן מן המין האנושי, חלק שלא הטבע חלקה אותו אלא בני האדם מעצמם, הייתי עושה שלום עם הרעיון הזה שסוף בני ישראל כשאר אומות לשוב, בעוד איזו אלפים שנה, בזמן פחות או יותר, למחצבתם הכללית, בשעה שכל העמים יחדלו מהיות אומות שונות אלא בני אדם בכלל; אלמלא אהבתי בכל לבי את הדת שהאמנתי בה כאחד שלומי אמוני ישראל, לא הייתי מצטער על ירידתה לטמיון שהרגשתי; אלמלא הייתי חושב על החומרות והסיגים של התלמוד והפוסקים להסבות העקריות לפריקת עול הדת כלה, ואלמלא בא לי מבט חרש (* צ"ל חדש) על התלמוד ולחשבהו לדבר המקבל שנוים ותמורות תמיד, לא הייתי יכול לחפוץ בביטול החומרות ההן ולא היה לי על מה ולמי לצעוק על אדות הריסות הדת ואבדן הלאומית; אבל עתה שחפצתי בכל לב בקיום נצחי של הלאומית והדת והאמנתי שמצאתי את סבת המחלה ועם זה גם רפואתה, בביטול איזה חומרות וסיגים ובחבור קיים שיחברו ראשי עמנו את הדת והחיים יחדו, כמו שעשו ראשוני בעלי התלמוד    הנה היה לפני חולה מסוכן ורפואות בדוקות מוכנות ואין איש שיושיט להחולה את הרפואות ההן בעוד נשמתו בו.

אינו דומה צערו של אדם הרואה איזו רעה הבאה עליו ואין לו כל עצה להקדים פניה, לאדם שיש לו עצה ותרופה קלה למכתו, אבל אין בידו להשתמש באותה תרופה קלה באשמת בני חברתו, שגם הם עתידים להיות נפגעים כמוהו מאותה רעה.  הראשון אין לו אלא צער פנימי והנהו אובד עצות, אבל השני מלבד צערו המכאיב, הנה בוער בלבו כעס גדול על בני חברתו האמללים, שאינם מניחים לו בעקשותם להושיע את עצמו ואותם.

הסער בגדול שהתחולל בלבבי, בסבת הרעיון הזה דכאני עד דכדוכה של נפש: "מהרסיך ומחריביך ממך יצאו" אמרתי בלבבי במרי שיחי: הפריצים בימי חרבן הבית השני התחילו להאבידנו וסופרינו וראשי עמנו יביאו הקץ עלינו! רואים הם כי הזמן הגבור הגדול והנורא עמד עלינו לכלותנו והם עומדים על דמנו, רואים ושותקים, מבלי מצוא עצה ועשות דבר! רעיון של הבל הזה עורר כל חושי בקרבי ויבלבל מוחי, חשבתי, הגיתי עד שגמרתי בלבי לקרוא לעזרה בשעה שיזדמן לי איזה מקרה לכך.

בקיץ תרכ"ז לקחה האלמנה, אמה של תלמידי, מורה שפת רוסיה לבניה.  ישבתי אני ממול התלמידים בשעת למודם והקשבתי היטב לכל אשר ילמד המורה, ויחד עם התלמידים הייתי חוזר בעתות הפנאי על למודי.  קשה היה לי מאד לחזור על כללי הדקדוק, וביחוד נטיות השמות בשעה שהם באים ביחס נוטה, אף על פי כן משלתי ברוחי וחזרתי על משנתי היטב, ומקרה זה היה היסוד לידיעת שפת רוסיה שקניתי אחר כך בהמשך הזמן.

לפני חג השבועות קבלתי מכתב מאבי, שהוא מבקשני לבוא אליו ולהתראות עמו, אנכי מלאתי בקשתו וברשות האלמנה אמא של תלמידי ובידיעת בני-ביתי נסעתי לאבי ביום ד' ב' סיון.  פתאם יצא הקול כי ברחתי להמיר דתי וחותני וחותנתי רדפו אחרי עד בית אבי, וביום ו' ד' סיון באו לעיר מולדתי, שהיא עיר מגורת אבי, ותהי רדיפתם אחרי לקלון גם לי גם להם.

בסוף שנת תרכ"ז נקראתי לעיר המחוז על פי אחד ממכירי שם, שחפץ בי שאהיה מורה לאחיו שם.  תנאי המלמדות היו טובים הרבה מאותם התנאים שעל פיהם הייתי מלמד בעיר מגורתי; אבל בהתהלכי שם עם איזו ממיודעי מדור החדש שבעיר ההיא ראיתי שחפשיותם גדולה מחפשיותי, ולא עוד אלא שהם מקילים לעצמם, על-פי חפשיותם, גם במעשה.  ראיתי שאי אפשר לי להתחבר עוד אל תופשי התורה והדור הישן אפילו בעיר ההיא, ושמוכרח אהיה להיות חבר לבני הדור החדש החפשים ההם, שלא הורגלתי עוד בחברת אנשים שכמותם, שיהיו לי כעשן לעיני, ולפיכך שבתי לביתי, אף-על-פי שבעירי ישבתי אל עקרבים, ואהי כמנודה מכל בני העיר לבד מאיזו אנשים שהתחשבו על הדור החדש, וגם הצעירים שהיו ממיודעי לא היו מדברים עמי אלא מחוץ לעיר, או בשעה שהיינו מזדמנים לפונדק אחד, כמו אחר התפלה בבית-הכנסת הגדול, בשעה שהמתפללים נתפזרו כהר לכל רוח, או בבואי אל הרב מטעם הממשלה וכדומה.

גם בחרף תרכ"ח הייתי מורה לבני האלמנה, אבל היא לא נחה דעתה עוד בי, מפני שהרבה פעמים הגידה לי שאיננה חפצה שאכתוב במה"ע ואנכי לא שמעתי בקולה, ואני לא נחה דעתי בה מפני שהיא מעיזה פניה לדרוש ממני דברים שאין לה עסק עמהם ושאינם נוגעים לה כלל.

היותי בעיר המחוז חזק בי את הרעיון של הבל על אדות חבור הדת והחיים, ובכתבי בחרף תרכ"ח מאמר גדול על אדות הש"ס, שהיה בו מעט בקרת והרבה בקיאות בתלמוד, זכרתי את דרכי החיים ויחוסה של הדת הזמנית (שהיא גם הנצחית לדעת שלומי אמוני ישראל) אל החיים ההם ובדברים היוצאים מעמק הלב התחננתי אל ראשי עמנו, שישימו עינם על מצבנו ועל חנוכנו וישתדלו לחבר את הדת והחיים לטוב לרוח הלאומי שלנו ולדתנו.

לימי הקיץ לא נתנה לי עוד האלמנה את בניה להורותם, מתוך שלא שמעתי בקולה וכתבתי במה"ע.  תלמידים אחרים לא השגתי, מתוך שהייתי כמוחרם ומנודה בעיני כל אנשי העיר ומתוך שהחלותי לבקש לי תלמידים חדשים אחרי הפסח, בשעה שידעתי בבירור שתלמידי הישנים חלצו ממני.  האמנם שאלתי גם את פי שנים שלשה מאנשי  הציוויליזאַציאָן אם יתנו לי את בניהם, אך הם ענוני כי בניהם נשארו אצל המורה הישן, ותשובתם זו דכאה את רוחי והגבירה את יאושי ולא היה בי עוד אמץ רוח לשאול את פי אחרים אם יתנו לי הם את בניהם.

עתה באה השאלה הגדולה "ואם תאמר מה נאכל?", הדורשת תירוץ מספיק שתים שלש פעמים מדי יום ביומו.  גמרתי בלבי לנסוע לעיר המחוז לבקש שם מלמדות, אך חמותי לא רצתה בשום אופן שאשב בעיר אחרת וסבבה הדבר באופן אחר.  הלותה לי שבעים רו"כ ויעצתני לנסוע לעיר המחוז לקנות דגן, ארז, דחן וגרש כוסמים וכדומה ולסחור בהם, לא שאהיה אני הסוחר הראשי אלא אשתי תהיה הסוחרת הראשית ואני אהיה לה עזר כנגדה.  העצה הזו מצאה חן בעיני.  כבר הייתי חפץ לבוא אל אחד בתי-הספר ולהשתלם בלמודים אבל הייתי בעל אשה ואב לשני בנים.  בקשתי מאת חותני שירשני לנסוע, כלומר שיפרנס את אשתי ואת בני משך שלש שנים רצופות, עד שאמצא נתיבותי להשתכר מעט כסף די הוצאתי והוצאות ביתי, והבטחתיו כי בהשלימי חק למודי והייתי רופא או מודד (אינזעשינער) וכיוצא בזה אשיב לו את כל ההוצאות שיוציא על בני-ביתי עם עוד ריוח הרבה ואם אינו מאמין לי בעל-פה הריני נותן ךו שטר כתוב וחתום כחקי המדינה; אבל הוא ענני שאין בו כח למלא רצוני מפני עניותו, מענה שלדאבון לבי ידעתי בו שהוא אמת.  מתוך שלא יכלתי לתפוס מרובה אמרתי לתפוס מועט ורציתי ללמוד בעצמי שפת המדינה ושפת אשכנז אבל הטרדות עצומות, המלאכה מרובה וזמני קצר מאד ומה אעשה? בשעה שאמרה חמותי את עצתה שהזכרתי אמרתי בלבי: עתה אוכל לקבוע עתים ללמודים, שהרי מלאכתי לא תבלה עוד זמני כל כך ומי יודע אולי יהיה עסק זה לי להצלחה ואשתי תמצא לחמה ולחם בני ואוכל אני לימים הבאים להגיע אל המטרה שכלתה לה נפשי.  

לקחתי מיד חמותי שבעים הרו"כ ולויתי עוד חמשים רו"כ בנשך לשלם מדי שבוע בשבוע במשך חצי שנה, חלק מן הקרן והנשך, ויחדו עם חמותי נסעתי לעיר המחוז לקנות שם את הסחורות הנצרכות לי.  ביום ו' ב' אייר באנו שם, וביום ההוא קנתה חמותי את כל הסחורות ואנכי עמדתי על גבה, ונהי נכונים לנסוע הביתה במוצאי שבת.

ביום השבת עליתי לראות את ידידי...  ויראני ספר "שירי יהודה" מה' גאָרדאָן שיצא אז לאור, גם הראני מכתב מה' גאָרדאָן הערוך לו, שבו צוה עליו לתת עקז' אחד לי.  אמרתי לידידי כי נכון אני לקחת עוד ארבעה להפיצם בעירי והוא נרצה לי.  "אך היהיה ידידי בביתו בלילה?"    שאלתיו.  "לא" ענני.  אז באתי במבוכה, כי מאודי לא טלטלתי בשבת בלי עירוב ובעיר המחוז אין עירוב! בושתי להניח אצלו את העקז' ההם ולבאר לו שמפני אימת שבת אינני חפץ לקחתם עמי, ובעל-כרחי לקחתי אותם תחת מעילי.  הלכתי ברחובות העיר צמצמתי לטלטל תמיד את המשא הזה פחות פחות מד' אמות, כהלכות בני ישראל!

הריני ממלא פי שחוק, עמך, קורא דברי!

שבנו הביתה.  אשתי החלה לאפות לחם דגן ולמכור שאר מיני סחורות שזכרתי ושלא זכרתי ואנכי החלותי לצמצם בהוצאותינו, שמא אאביד כסף זרים הנתון תחת ידי, ויהי מאכלנו לחם צר ומים לחץ, מלבד ליטרא בשר ליום השבת.

תקותי ללמוד איזו שפה לא עלתה בידי, פעמים מתוך שהייתי הולך בלחץ רב מפני מצבי הרע, פעמים מפני שהייתי צריך להשגיח על הבאים לקנות, לשקול ולמכור להם איזה דבר, ופעמים שחמותי הסבה לי בכונה טרדת הילדים וטרדת הבאים לקנות, כדי שלא אוכל להגות בספרים הפסולים.  מלבד כל אלה לא היה לי חדר מיוחד לעסוק בו בעיון כרצוני.

איזה מקרה הכריחני לנסוע לעיר מולדתי.  ראשי העיר הסבו לי מכאובים זמניים באותו הענין שבשבילו נסעתי, כדי להראות לי שגם עם האפיקורסים עושים הם כרצונם.  הואיל וידעתי שבעצת הרב עושים הם מה שעושים עליתי אל הרב לדבר עמו, והרב ההוא דבר לפני הרבה בשבחם של תופשי התורה ובגנותם של המשכילים, שהוא יודע אותם היטב, לא כאחד חובשי בית-המדרש.  בהמשך דבריו, שהיו כעין דברי כבושין, בקש ממני שאבטיח לו שלא אכתוב במה"ע שנה תמימה  כדי שתפוג שכרותי מעלי ואז אראה לפני עולם ברור, תחת שעכשיו שכור אני ורואה  עולם הפוך.  הבטחתי לו לעשות בקשתו, בתנאי אם יעשה הוא בקשתי, ונפרדתי ממנו.

בקשתי לא נעשתה, אף-על-פי שהעסק שבשבילו נסעתי נגמר בענין טוב, ובלב כואב שבתי לעיר מגורתי.  על אותה עגלה שישבתי אני ישב עוד איש אחד יודע ספר.  במרוצת דברינו על ההשכלה אמרתי לו שאני מוצא טובה רבה בהשכלה, שהרי היא משכחת ממני טרדותי, ובשעה שצרות מקיפות אותי ואין לי מנוס מהן הריני מוצא נחת-רוח בשעה שאני מתמכר אל עולם העיון והנני שוכח תבל וצרותיה.

אילו היה חובש בית-המדרש או חסיד שומע דברי אלה היה משיב לי כהלכה: טובה זו שאתה מוצא בהשכלה ימצא החריף בס' "שאגת אריה" והחסיד    בס' "תניא".  לא כן הרב מעיר מולדתי; אילו היה הוא שומע דברי אלה היה אומר לי: הנה לך מופת מדבריך בעצמך שאתה שכור שהרי אתה מתנחם בעיונך באיזה ענין הפורח באויר    על צרות גשמיות האוכלות מנפש ועד בשר ואי אפשר להנצל מהן אלא על ידי פעולה באמץ לב ובגבורה ולא בשכחה לבד, שאינה מרחקת את הצרה כלל.  אבל האם אפשר לו לשכור להביט ברור על העולם על-ידי שיוכיחו לו שהוא שכור? האם יוסר בדברים שלא יעשה מעשי שטות שאין שכור מרגיש בשטותם? אין תרופה לשכור אלא לתת לו מאכלים חמוצים המסירים את השכרות או להמתין לו עד שיפוג יינו ותוסר שכרותו מעליו.

בזמן ההוא נדפס מאמרי שהיו בו דברי בקרת, בקיאות ותחנונים אל ראשי עמנו.  ומלבד איזו רנונים ששמעתי מאחרי מפי אחדים מבני עירי, תשובה שאין בה לא טעם ולא ריח על תחנוני ועצותי במאמרי ההוא, שנדפסה אחר כך במה"ע בשם איש אחד שלא נודע לי עד היום מיהוא, אף-על-פי שלא הסתיר שמו, לא עשה מאמרי כל רושם לא בעירי ולא בלב הקוראים הרחוקים שאליהם נאמרו דברי.  הדבר הזה לא היה לי לרצון כלל, דברי יצאו מקרב לבי, ונכתבו בדם, וצר היה לי לראות שהיה קולי כקול הקורא במדבר.

בחדש אלול ראיתי שאין עוד אתי לא סחורה ולא כסף.  הסחורה כלתה, כסף אין בידי ולחמותי עודני חייב  כל השבעים רו"כ, מלבד מה שעודני חייב בשליש מן הכסף השבועי שלקחתי בנשך.

היודע הוצאות איש שיש לו שני בנים קטנים ואוכל לחם צר ומים לחץ בעיר קטנה שהוצאותיה מועטות, יודע הוא שלכל היותר הייתי צריך להוציא עלי שני רו"כ לשבוע, ומי זה אכל את כספי ועמל אשתי שעמלה בזעת אפה חמשה חדשים רצופים והיתה משתכרת, לפחות, שמונה רו"כ לחדש? אבל הריני מגלה להקורא סבת הדבר בלחישה: התיבה (קאמאד) שהיתה לי היתה שייכת מקודם לחמותי, שהיו בידה שני מפתחות לאותה התיבה, וכמו שכתבתי כבר.  בשעה שנתנה לי את התיבה ההיא השאירה לעצמה את המפתח שהיה לה מכבר, ובזה אתי שפיר והמשכיל יבין.  אמת הוא שאני עצמי אשם בדבר, שהרי היה לי לדעת שאשה כחמותי לא תרחם על פרי בטנה והיה לי להשתדל שלא תהיה כעוזרת לאשתי במסחרה, שלא תמכור מאומה בביתי בשעה שהיתה אשתי טרודה בשוק, ולשמור את התיבה; מלבד מה שהיה לי לכתוב כל דבר בפנקס ולדעת חשבון.  אבל מה שעבר אין! שאלתי את ידידי עזרא הכהן, היושב בעיר הגדולה, אם יוכל להיות לי לעזר בעירו, והוא כתב לי שישתדל בכל כחו להמציא לו מנוח בעירו.  נסעתי לעיר הגדולה, למרות כל עצות חמותי ותחבולותיה שהשתדלה לפתותני שאשאר על מקומי, ועזרא הכהן ורעו אסף הכהן השתדלו בעדי בכל מאמצי כחם.

אסף הכהן הוא איש בא בשנים ובעל עסק הגון.  בסבת עסקיו הוא מעורב בין הבריות ונודע לכל גדולי העיר, ובלבו הטוב ובאהבתו את ההשכלה הנהו נכון בכל עת להיות לעזר בכל כחו, בכספו ועמלו לכל דורש השכלה.  ביתו תמיד בית ועד למשכילים בספרות העברית והרבה הרבה מבני הנעורים זוכרים זוכרים את שמו לטובה על שהשתדל להוציאם מאפלה לאורה, אם על ידי שעזר אותם לבוא אל בית ספר הרבנים או אל בית הגימנאזיום וכיוצא בזה.

אסף הכהן שמע מפי ידידי עזרא הכהן שאני סופר במה"ע העברים, שכתבתי מאמר פלוני ופלוני, שאני נרדף מיד מורדי אור וכו' וכו', ומיד השתדל למעני בכל כחו.  אבל אבן נגף אחת היתה מונחת לו על דרכו: מורה בעיר גדולה ההיא  בבתי אנשי הציוויליזאציאן צריך שידע לדבר בשפת אשכנז ואנכי חסרה לי הידיעה הזו, וצריך היה להשתדל בין אנשים שחצים יראים וחרדים וחצים מעורבים עם הבריות, ולבו ידע כמה עלוב הוא בעיני החרדים אותו המורה, שהוא, המפורסם בכל העיר לאוהב משכילים, מדבר טוב עליו.

אחרי החפוש מצא אסף הכהן מקום בעדי.  הייתי אצל האיש שמצא לי אסף הכהן ונרציתי בעל כרחי ללמוד עם בניו מסכת "נדרים" עם פירוש הר"ן בעד מאה ועשרה רו"כ לימי החרף ומזונות לשבתות.  אבל בטרם הספיק האיש לגמור עמדי שמע בבית הרב דשם שאני אפיקורוס גדול והדברים בטלו בעפרא דאראעא.

אחרי שבתי שלשה שבועות בעיר בגדולה נסעתי לביתי ממחרת יום הכפורים ובלי עמל הצליח בידי לאסוף לי בעיר מגורתי ששה תלמידים אשר נשאו לי שכר מאה רו"כ לימי החרף, ולא עוד אלא שהלכתי לבתיהם לקבוע להם שעות ללמודים, שזהו מנהג אנשי הציוויליזאציאן.

במשך שבתי בעיר הגדולה בא לידי הקונטרס "אגרת צער בעלי החיים" שהעלה חמתי בדבריו, או יותר טוב, בחרפותיו.  מתוך שלא היתה לי שם כל עבודה ישבתי וכתבתי מאמר גדול ורחב ידים, לבטל כל דבריו ולהראות שה' גאטטלאבער בעצמו, מחבר האגרת שזכרתי, כותב במקומות אחרים אות באות כדעתו של המבוקר ממנו באגרתו, לבד מה שהוא מעתיק באגרתו דברי המבוקר שלא ככתבם.  העתקתי אותו מאמר בביתי, בבואי אל המנוחה, ועודני מונח אצלי בכתובים.

אחרי שכליתי אותו המאמר החלותי לכתוב מאמר שני בענין הדת והחיים.  במאמר הזה הרבתי לדבר דברי בקרת, מעטתי בבקיאות, ותחת תחנונים אל ראשי העם דברתי משפטים אתם, בדברים החודרים לב.  מטרת המאמר היתה לפקוח עיני הקוראים על דרכי התלמוד והפוסקים ולעורר לב ראשי העם בכח על צרך השעה לחבר את הדת והחיים.

ימים מספר אחרי שהחלותי לכתוב את המאמר ההוא, נפלו שני בני למשכב.  ממילא מובן שהוצאתי כסף לצרכי הרופאים והרפואות, ושגם בבואי בלילות לביתי לא היתה לי מנוחה.  מחלת בני מצד אחד, תשלומי החוב ששלמתי מה שנשארתי חייב מכסף השבועי שלויתי בנשך    מצד השני, ודרך בני ישראל להלין אתם שכר פעולת מורי בניהם לשבועות וחדשים מצד השלישי    הביאוני בלחץ גדול.  אחרי עמל היום הייתי בא בלילה בשעה העשירית לאכול ארוחתי הדלה, שעל פי רוב לא הספיקה לי באותם הימים, גם אחרי כן הוסיפו בני החולים להפריע את מנוחתי.  במצב זה הייתי בשעה שכתבתי את מאמרי ההוא, שהארכתי לכתוב אותו גם בזמן מחלת בני, מתוך שהיה מוחי מלא מן הרעיונות שהכינותי לי למאמרי, והרעיונות ההם לא נתנו לי מנוח ולא יכולתי להניחם לעת אחרת.

חפצי הגדול בחיבור הדת והחיים, כעסי על ראשי העם שלא שמו לב כלל לדברי שבמאמרי הראשון, מצבי הרע ולחצי בשעת כתיבת המאמר, כעסי על קנאי עירי אשר בשם הדת והאמונה רדפוני באפם, אשר גם להרדיפות ההן היה חלק במצבי הרע שסבלתי בשעת כתיבת המאמר    כל אלה מסכו מרורות במאמרי, שהעליתי בו עשן באף כל היראים והחרדים אשר קראו דברי ויזוררו פעמים הרבה.

בסוף חדש כסלו השלמתי את המאמר עד תמו ואחרי שלשה חדשים נדפס.

______________

"העיר הגדולה .6 אפריל  1869.

"ידידי צלפחד!

"בתכריך השלוח לך בזה תמצא דברים אחדים ממני אשר כתבתי בחפזון זה שלשה ימים ובחפזי שכחתי להגיד לך את הרעש אשר הטלת בים החשכים ושומרי נשף בעירנו    במאמריך אלה.  אחינו אנשי גאולתנו    מברכים ומנשאים את שמך עד למעלה, כי יצאת לישע עמך (!Sic) בעטך הנערץ והנורא (!) ולעומתם בנות יענה, עטלפים וכל רומש על הארץ ירגזו ויחרדו ממסגרותיהם, יקבוך ויאוררוך בכל המכות הכתובות בספר התורה, ואתה, מורם אתה מחרפתם ואולתם אל חיקם תשוב, כי קול שריקתם ולחישתם לא יגיע עדיך.

.....  היה שלום וברוך לעד כחפץ ידידך

                               עזרא הכהן."

"מרשלוב, 10 אפריל.

ידידי עזרא הכהן!

ביום 8 לירח זה קיבלתי מכתבך עם הס' "היהודים באנגליה" והנני משיב לך רב תודות על עמלך.

.....  שמח לבי כי מאמרי הרעיש לב החשכים, גם בעיר מגורתי רבים עליו קמים, וכאשר הֻגד לי בקשו החסידים מאת בני בליעל, להשיגני בלילה במקום נשכח מני רגל, ולהכות אותי מכות חדרי בטן,  השמעת מימיך נצחון כזה? ידידי! אך לבי לא יחת מקול פחדים כזה, כי לא ראשון הוא לי.

"הנני עוזב ידידי את החשכים, ילכו המה על הררי נשף ורגליהם תנגפנה, אלינו לא יגש רע בתשועת המבקש את נרדף, ואני חדשות אודיעך, כי עוררתי את לב צעירי עמנו לקומם מחדש בית מקרא ספרים, והיום שלחנו כסף בעד מ"ע "המליץ והקו"מ, וועטשערנאיא גאזעטא, גארטענלויבע" והננו שוכרים בית למקרא הספרים והמ"ע בעד עשרים רו"כ לשנה, וחפצנו יצליח בע"ה.

יותר חדשות אין עמדי כעת, היה שלום וה' ישלים לך מחסורך, ושלום וברכה ישיגו כל מאהבינו וחפצי טובתנו.

                                                                                                            צלפחד."

"העיר הגדולה,.10 אפריל

ידידי היקר צלפחד!

"מכתבי ביחד עם הספר "היהודים באנגליה" אשר שלחתי לך ביום ב' העבר על ידי ה'...  בלי ספק הגיעו נכון לידך והיום התעוררתי אני ומאהבנו היקר  הד"ר אסף הכהן לכתוב אליך ביחוד, לאמץ אץ לבבך כי בל תירא מהמית שאון מורדי אור אשר שדדת רבצם    כי כל רע לא יקרך, ורבים המה מכבדיך ומוקירך פה אשר יעמדו לימינך לחלץ את נפשך מן המצא אם אך יזידו פועלי און ואנשי תככים לגעת יד בך, כאשר שמענו.  זכר נא כי יש גבוה מעל גבוה, ואנחנו כלנו פה אוהביך נחלץ חשים להסיר כל אויב ופגע רע מלפניך ומאחריך.

מיום החל המ"ע...  לצאת לאור עוד לא עשה רעש גדול במאמריו כאשר עשית אתה במאמריך.  כל העיר כמרקחה, וכל אשר לו פה ולשון ישיח בך ובמנגינותיך, אלה מהללים ואלה מחללים    כאשר שמענו נוסדה פה אגודה אחת מעגלי מרבק להשיב להשיה לך דבר במ"ע ההוא.  מי יתן והיה הדבר הזה, כי אז יתעוררו רבים וכן שלמים לדרוש בפה מלא "תקונים" כאשר דרשת אתה, ופני משיבי הדבר יכלמו, כאשר יצא הרב....  משדה המערכה וידיו על ראשו.

"הודיענו נא מהרה אם שלום לך מסביב בעיר מושבך ואם לא נגעה בך יד הפאנאטיקים ואנשי חמס לרעה, כי דרוש לנו לדעת כל זאת.

"היה שלום וברור, שוקט ובוטח, ואם יכלימך איש תשים ידך לפיך ותודיע אותנו תיכף ואנחנו נריב ריבך ומשפטך יצא כצהרים.

"הנני  מוקירך ומכבדך אוהבך מלב ונפש. 

                                                                                                עזרא הכהן.

"ידיד נפשי צלפחד!"

"הנני גם אנכי למלאות אחרי דברי מאהבנו עזרא הכהן ולבקש להודיע לנו מה אתך שמה? השלום לך יקרי? היה בטוב כנפשך ונפש אוהבך מלב.

                                                                                                 אסף הכהן.

מרשלוב .13 אפריל.

"ידידי עזרא הכהן!

"הודיעני נא, מה כל החרדה אשר חרד? מה הדבר אשר המריצך להשקיט לבי  מרעת מורדי אור? הגידה נא לי: מה יעצו עלי חנפים בשאתם? האמנם תדמה, ידידי,  כי פחד אלי שאון שומרי נשף? האמנם תחשוב כי שאתם תבעתני? מצוק אנכי כסלע איתן (?) ולא אירע רע; לבבי כחלמיש צור, לא יתפוצץ מקול רעם בגלגלו (!Sic) ואף כי מהמיית כסילים! נפשי יודעת מאד כי לא פעלתי כל און ומי הוא  ירשיעני? האם לפני הפלילים יציגוני? הלא תענה בי צדקתי וכל צוררי יבושו, ואם בדבר שפתים מה מני יהלוך? יהמו, ישקו מורדי אור, יסערו ירעשו חנפי לב, יהגו שקר, יצמידו מרמה, אני אלעג לשאונם, והמונם משחק לי! גם עצת החסידים לא תחריד מנוחת לבי מאומה, שקט בעצמי, כי בשם האמת אדגול.

".....  בית צקרא הספרים אשר יסדנו הולך וגדול, כי גם נכבדי עירנו כותבים ידם לו.  בעד בית מקרא נתנו 24 רו"כ לשנה, ואתה הואל נא והודיענו  איכה נקח לנו רשיון הממשלה על בית המקרא הזה, ואנה נדרוש אותו?

"באחרית דברי אברך אותך ואת אסף הכהן ידידנו מקרב לב עמוק על חפצכם לעמוד לימיני ולדרוש עזרתי.  אין בפי מלים להודות לכם על אהבתכם העזה אשר הראיתם לי בחרדת לבכם אשר חרדתם עלי.

"הודיעני נא מהר מכל אשר תשמע על אדותי ושמח לב ידידך אוהבך ההוגה לך תשואות חן ורבבות תודות.                                                                                        

צלפחד.

13 אפריל בערב.

"הרעש אשר היה בעירך, עזרא ידידי, שרך דרכו גם בעיר מגורתי.  ה' ה.ק.  בא מעיר מגורתך ויספר שם כי בבית-התפלה אשר התפלל שם הובא מאמרי, ויעטו לעיניו בוז וחרפה על אנשי עירו, הם אנשי עיר מרשלוב, אשר לא יעשו עמי כלה, ובעצבון לב הגיד כי בשמוע אוהבי את אנשי מצותי מתפארים כי יתאמצו למסור אותי לחיל המלך, אז ענו להם כי יקנו בעדי שטר הפדיום במחיר 750 רו"כ כדת.  באחרית דבריו הגיד כי אמרו יראי-אלהים כי עשרה רבנים יחרמוני ולא אוסיף עוד לכתוב במה"ע.

"כל הדברים האלה יעשו לי צחוק תענוגים, כי ידעתי את כלם יקח הבל ישא רוח.

                                                                                                                          צלפחד."

מרשלוב.27 אפריל.

"ידידי עזרא הכהן!

".....  ה' ה.ק.  הרעיש עלי את כל העיר, והנני עתה לשיחה בפי נכבד ונקלה, גבירה ושפחתה, טף ונשים, ונערים יתקלסו בי בלכתי לשוח מחוץ לעיר אף יקראו לי "אפיקורוס!"

"מבית-המדרש שלחו אלי לשאול ממני את עלי המה"ע אשר באו בם דברי; אך אנכי השיבותי להם מלים, לאמר:  לו הייתם יראי ה'  ונוצרי תורתו באמת, כי אז לא הרעשתם עלי קריה ומלואה בטרם קראתם את דברי, כי אמרתם: מי יודע אולי כחש לנו המגיד! וגם אחרי קראכם גם אז אין לכם הצדקה לזעק עלי חמס, אך להשיב לי בנחת ולהוכיח לי דרכי על פני, כי שגיתי באמרי פי, ובית שמאי ובית הלל, אשר אך שלום אמת היה ביניהם, יהיו לכם למופת; כי דרכי תורתנו דרכי נועם הן, כמאמר חז"ל בפרק ראשון ביבמות; ואתם שתים רעות תעשו עמדי: כי חרחרתם עלי ריב ומדון בטרם ידעתם דברי, ועתה הנכם אומרים כי אתן לכם את העלים,  -  לא אתן! אם טוב בעיניכם לדעת דברי שלחו אל המו"ל מחיר העלים ושלח אותם לכם.

"אין קץ לכל אשר יאמר העם על אדותי: זה יאמר כי אלופי העיר גמרו אמר לגרשני מעיר כבודם, זה יאמר כי הרב יהרוס את חותני ממעמדו בגלל פשעי, וכאלה המון שמועות אין חקר.

"אלופי העיר אמרו כי יתאספו לאספה ושלחו לקרוא לי והזהירוני מכתוב עוד במה"ע כדברים אשר כתבתי, ואם לא אטה אזני לקולם וצוו על הורי תלמידי להשיב רגל בניהם ממני ונשבר לי מטה לחמי; אך היום ההוא עוד ירחק חק!

"הקנאים בקשו מאת הרב כי יגורני בחרמו, אך לדאבון נפשם ענה להם כי ירא הוא חמת הממשלה.

"ביום א' העבר נמצא מכתב חרפות כתוב עלי, דבוק בכתלי בית-הכנסת, ומשרת בית-הכנסת לא נתן לקרעהו עד שובו לביתו.

"במכתבי הראשון הגדתי לך כי גם נכבדי עירנו כותבים ידם לבית מקרא הספרים אשר יסדנו; אך על-פי הרעש אשר נהיה עתה עלי בעיר, אדמה כי גם בפעם הזאת לא תקום מחשבתנו.  צר לי מאד.

"שמעתי כי הד"ר שרף אמר בסוד רעיו לאמר: "חברת "מרבי השכלה" תתן משען ללומדים בבתי מדרש המדעים ובבתי הספר, בטרם נודע אחריתם, אם יהיו להועיל לעמנו אם לא? ומדוע לא תתן משען לו (עלי נאמרו הדברים) אשר ידענו נאמנה כי יהיה להועיל לעמנו? כן שמעתי כי הרב החכם הרוקח ה' יעבץ רשף אמר כי יראה לי מקום נאמן למצוא לחמי; על-כן אחלה פניך, ידידי היקר, כי תודיענו אם נאמנו הדברים האלה אם לא? ידעתי כי תלמידי לא יוסיפו עוד לקחת לקח מפי בימי החרף הבאים, כי עת להם להכין לבם לדבר המחיה את בעליו.  אבטח ולא אפחד פן יוקחו ממני לפני כלות ימי הקיץ הזה, אם גם ירימו שונאי למרום קרניהם,    אך אדמה כי הימים האלה אחרונים הם לימי שבתי במרשלוב, ולא אאמין כי אחרי הרעש הגדול אשר עשה מאמרי יתן איש את בנו להקשיב לקח מפי ולאבד ערכו בעיני הרב, הקנאים והאצילים; ולוא גם אאמין כי עד ימי החרף ישכח מאמרי מלבם וגם בשבתי במרשלוב לא יכרת עוד לחמי הצר מפי ומפי עוללי הנפשות הנקיות, בכל זאת צר לי מאד ולבי יהמה על כשרונותי הטובים העולים בתהו...  לבי מלא כח עלומים, דמי עורקי ירתחו בקרבי ובאהבתי לעמי יתחמץ לבבי על כל מראה עיני, רוחי עשוי לבלי חת משאון מורדי אור והמית משמרי הבלי שוא, ויודעי יעידו עלי כי רוח משפט נוססה בי, לשפוט על דבר ברוח נכון  – ; לוא שמעתי את החיות היטב, לוא מצאתי לחמי נכון לפני, כי אז הייתי להועיל לעמי, אך עתה כשרונותי יאבדו, יעלו בתהו, ואני בחשך אלך ובחשך אסופה....  עשה נא עמי חסד כגדל אהבתך לי והודיעני אם נאמנו הדברים אשר שמעתי בשם הרב רשף, ואם נאמנו    אז אבטח ולא אפחד, ובכליון עינים אחכה לימי החרף, אשר יבראו לי חדשה....

אני ידידיך אהבך                                                                    

צלפחד."

מרשלוב.6 מאי.

"ידידי לבי אסף ועזרא הכהנים!

"אין בי כח להגיד לכם כל הנאמר והנדבר על אדותי ביום השבת ובימי החג שאחריו.  כל פה דבר וכל יד נעה כשכור.  לוא גם אצבור לי מאה גליונות לכתוב עליהם לא יכילו את הדברים אשר באו לאזני, ואף כי אשר לא באו.  אקוה כי בקרב הימים אודיעכם הרבה, ועתה הנני להגיד לכם דבר נחוץ אשר נגע אל נפשי.

"ביום אתמול, בשני לחג השבועות קרא הרב אספה, ועשירי החסידים, א.ק., (אבי ה.ק.), חתנו, בניו, ב.ס.  ועוד קנאים רבים באו אליו ומזמות יעצו עלי.  אלה אמרו כי יעידו עלי רעה לפני השופטים בתעודה כתובה כי שחתי דרכי, ואלה אמרו כי יעשו עלי "פריגאוואר" (הסכמת הקהל) לשלחני בחרפה את העיר.  אלה צעקו מרה מדוע לא יקחו תלמידי ממני, ואלה אמרו כי יכפרו פני בחמשים רו"כ למען אצא בשלום מאת פני העיר, ואם אמאן    ויכתבו עלי שטנה לפני שר המחוזות כי כופר בעיקר ומסית ומדיח אני.  שנים מהאספה, ה' י.ז.  וה' ה.ר., התקוממו נגדם, אך דבריהם לא נשמעו.

"היום נקראתי אל הרב מטעם הממשלה, ויגיד לי כי עשירים רבים באו אתמול לביתו ויבקשוהו להגיד לי כי אם אקח מידם משאת כסף ויצאתי את העיר    טוב, ואם אין    יעשו עמי כפי אשר תוכל ידם, ועינם לא תחוס גם על אלף רו"כ אם יוציאו לכסף המשפט.  הרב ההוא הוסיף להגיד לי כי הממשלה לא תריב את ריב ההשכלה וחפצם יצלח בידם, ובכן עלי להשיב מענה על שאלתו.  אנכי עניתי לו כי בטח לבי כי לא יעשו עמי כלה, ואם גם יקחו את תלמידי ממני לא אמות ברעב.  אז הרבה דבריו שנית, אנכי נלאתי לשמוע מליו, ואומר: "איכה אעשה סכלות רבות כזאת, לקחת כסף מידם ולעזוב את העיר, מבלי שאול את פי אוהבי?" אז בקש ממני לשום לו מועד, למתי אענהו דבר.    "אחר השבת" עניתיו.    "ארך לי המועד, כי שולחי לא יאבו לחכות כזמן הזה" ענה הרב.    "הנני לשאול את פי אוהבי בעיר הגדולה, ואם העשירים הקנאים לא יאבו לחכות על תשובתם, הנה יעשו עמדי כפי אשר יד ישראל מגעת!" עניתי להרה ואצא מאת פניו.

"ואתם ידידי! הלא ידעתם  כי לא טובתי דרשתי במאמרי, כי אם טובת העם כלו.  לא ידרש לי לעורר לבבכם לעזרתי, כי אהבתכם לי נעלה מכל מליצה.  בקשו עצות להפר עצת מרעים, שימו מתג ורסן בפי מורדי אור כאשר הבטחתם לי; חלצו נפשי מרעה והצילוני מכף עריצים!

"בטחתי כי תעשו כל אשר ביכלתכם, כאשר תבינו אתם, כי לא לשית עצות בנפשכם.

                                                                                              "ידידכם הנרדף צלפחד."

_____________

 

טלגראמות

העיר הגדולה.  7 מאי.

במרשלוב, לה.ר.

הרגיעו את צלפחד.  לא נתן לאויביו לעשות עמו רע, יקחו תחבלות להגן עליו.

                                                                                                        ד"ר.  שרף.

העיר הגדולה..8 מאי.

במרשלוב, להרב מורה הוראות נון ולהרב מטעם הממשלה.  ייעץ נא להניח את צלפחד בשלום למען השלום וכבוד ישראל.

                                                                                                       הרב חנניה.

מרשלוב.  8 מאי.

בעיר הגדולה, להרב חנניה.

יודיעני אם כבודו שלח לי היום דעפעשא על אדות צלפחד או נחתם שמו בזיוף.

                                                                                                        הרב נון.

העיר הגדולה.  8 מאי.

במרשלוב, להרב נון.

אני ולא אחר שלחתי דעפעשא  לכבודו היום על אדות צלפחד.

                                                                                                    הרב חנניה.

העיר הגדולה.  8 מאי. 

במרשלוב לה.  ר.

ביד הפאסט נשלחו שני מכתבים להרב הדתי ולהרב מטעם הממשלה אדות צלפחד.

יודע צלפחד את הנשמע.

                                                                                                           סאק....

____________

COMITET

………………..

La grande  villa 8 Mai 1869

Nr.  375.   

__________                       

כבוד הרב המאור הגדול וכו' מוהר"ר נון נ"י ראב"ד במרשלוב.

על פי שני מכתבים מאנשים שונים מעירו, אשר קראנו ביום אתמול, נודע לנו למורת רוחנו כי היתה אספה בבית מע"ל ביום ב' דחג השבועות, ויחד גזרתם אומר לטמון פחים לרגלי החכם השלם  הר"ר צלפחד, אם להכרית אכל מפיו או לשלחו מן העיר על ידי פריגאוואָר, בגלל מאמרו....  הנדפס במה"ע....  אם כדברי המכתבים כן הוא באמת, יפלא הדבר הזה מאד בעינינו, כי אנשי עדה גדולה כמרשלוב אשר בה אנשים נכבדים ועשירים היודעים להלוך נגד החיים ושומעים את כל הנעשה בארץ, יוציאו משפט מעקל כזה, לרדוף באף ותוכחות חמה את איש תם וישר דרך כה' צלפחד על לא חמס עשה ולא מרמה בפיו? אם דברי מאמרו לא ישרו בעיניכם, ואין בפיו נכונה, לפי דעתכם, הלא תוכלו להוכיח שגגתו במה"ע לבני ישראל אשר שעריהם פתוחים לכל שואל ומשיב כהלכה, ומה זה ימריצכם לנגוע בנפש האמלל ונכה רוח הזה, לירד לחייו ולחלל על-ידי זה שם ישראל נגד השמש? הלא תדעו כי כל דבר קטן וגדול נפל בישראל יעשה לו כנפים בעת הזאת לעוף במלא רחב הארץ ברגע אחד, והיה בהשמע דבר משפטכם, אשר אתם חפצים לעשות לח' צלפחד, לאלה אשר היכולת בידם, ועשו שפטים בשופטיו ועל כל העדה יהיה קצף!

"ומאשר יקר לנו כבוד אחינו בני בריתנו בכל מקומות מושבותיהם, גם יודעים אנחנו כי מדנים ודברי ריב בעדה יוכלו לפרוע בה פרעות רבות, על כן הננו באים במכתבנו זה לפני כבוד מע"ל הגדול והראשון בעדה, אשר דבריו נשמעים לבני עירו, כי יאבה נא להטות אזן לעצתנו הנאמנה היוצאת מקרב לבנו, להשיב אף בני עדתו מה'צלפחד, אשר לא חטא נגדם במאומה, וישיבו ידם מבלע.  יזכרו נא את התוצאות הרעות אשר יוכלו לצאת מזה, חלילה, אם יקשו בני עירו את ערפם ויתגוללו ויתנפלו על ה' צלפחד לא במשפט ולא בצדק, וכן לא יעשה בעת הנאורה הזאת!

"ישים נא כבודו את לבו לדברינו אלה המעטים ויסבב את פני הדבר לעשות שלום אמת בעירו ולהגן על הנרדף ה' צלפחד מאויביו בנפש אשר סביב שתו עליו לבל יפול משערת ראשו ארצה, כי על כבודו המצוה הזאת לעשות, וישמע נא גם בקול הרב הגאון דעירנו אשר שלח דבריו על ידי טעלעגראממא לכבודו על אדות הדבר הזה.

"מאד ישמח לבנו לדעת כי דברי שלום ואמת אלה, אשר יצאו מקרב לבנו לא החטיאו המטרה לטובת בני עירו ולכבוד ישראל לבלתי יחלל.  ובזה נאמר שלום לכבודו הרם ולכל אלה אשר עיניהם בראשם החפצים בשלום ובאמת.

                    ד"ר טבריאל שרף.

רוקח יעבץ רשף.

ראשי הקאמיטעט        שמואל האבלוני.

אבגוסט די גדין.

רוקח גואה הגברוני.

__________________

 

                                       COMITET       

................................

La grande ville 8 Mai 1869

               Nr.  376.

_______

כבוד הרב החכם השלם הר"ר....  רב לעדת בנ"י מרשלוב.

"הגיעה לאזנינו בשורה מעצבת לב (המקוימת על פי שני מכתבים מאנשים שונים מעירו) כי בני עירו מתעוררים לעשות נקמות ושפטים בהחכם השלם הר"ר צלפחד בעד מאמרו המחכם....  הנדפס במ"ע....  אף קראו אספה ביום ב' דחג השבועות בבית הרב ואחדים מקנאים ובעלי חצים גזרו אמר לשלוח את חצי חמתם בה' צלפחד, אם לגרשו מן העיר על ידי פריגאוואר, או לשבור לו מטה לחם.  על כן הננו באים אנחנו הח"מ במכתבנו זה לכבודו לבקשו בשם ההשכלה, הצדק והיושר כי יעצור נא בחכמתו בעד הרעה טרם תפתח, לבלי יחלל כבוד ישראל על ידי מקנאים אחדים בעירו.    הן לא נעלם מכבודו כי לא אלמן ישראל בעת הזאת מאנשים נבונים אשר דבריהם נשמעים לגבוה מעל גבוה.  ואם יקומו מקנאים ונבהלים אחרים ביד רמה ובזרוע חזקה לעשות מעשים אשר לא יעשו בעת הנאורה הזאת לאיש ישר ותם דרך, לא יטמנו גם האנשים האלה את ידיהם בצלחתם ויעשו את כל אשר לאל ידם לעשות, להשיב חרפת שבעתים אל חיק עושי עמל ואון, ובין כה וכה יהיה שם ישראל לחרפה וקלסה.

"על כבודו המצוה להכניס את ראשו בדבר הזה ולהשכיח שאון המקנאים בעירו לבלי יזידו לשלוח יד בה' צלפחד, פן ינחמו באחריתם, בהגלות הדבר בקהל; ומבקשים אנחנו כי כבודו יסך עליו לשמרו מכף אויביו וצורה בנפש לבלי תאונה לו רעה גדולה או קטנה שבקטנות, ויורה דעה אף יבין שמועה לבני עדתו, כי לא כימים הראשונים    ימי אפל וצלמות    הימים הנאורים האלה עתה, וכי עין הממשלה הרוממה יר"ה צופיה ומבטת לכל מעשי בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם; ומדוע יסעו מדון וריב בעיר מרשלוב  על לא דבר?

"הננו שולחים גם כן מכתב אחד להרב  הג' דעירו לבקשו אדות הדבר הזה, גם הרב הגאון דעירנו שלח דבריו אליו על ידי טעלעגראַממא וגם במכתב כי יראה נא לעצור בעד הרעה להשיב מאף וחמה, ובטוחים אנחנו כי דברינו יחד הנאמרים באמת וצדק לא ישובו ריקם, וכי כבודו יתן ידו להרב הג' דעירו ותבואו יחד בעצה אחת להשיב את המקנאים בעירכם מחטא ופשע נגד רוח הזמן ורוח המושל לטוב להם.

"אם ישמע כבודו לבקשתנו ודברינו יכנסו בלבבו, יהיה זה לנו לאות ולעד כי שקר בפי השמועה, כי שלח כבודו לקרוא את ה' צלפחד וייעץ אותו לקחת משאת כסף מקהל עדת מרשלוב ולצאת מאת פני העיר, יען נפל פחד המקנאים החשכים על כבודו.

"יואל נא לתת תודה בשמנו להאלופים הנכבדים ה' ה.ר., ה' י.ז.  וה' א.ט., אשר עמדו לימין הנרדף ה' צלפחד ויהיו בסומכי נפשו נגד אויביו בנפש אשר סביב שתו עליו.

"ובזה נאמר שלום לכבודו ולכל שוחרי טוב ותושיה בעמם.

ד"ר טבריאל שרף

                    רוקח יעבץ רשף

      ראשי הקאָמיטעט  שמואל האבלוני

                    אבגוסט די גדין

                    רוקח גואה הגרבוני.

באותו יום שקבלו שני הרבנים את שני המכתבים הנ"ל הוא.9 מאי.  בו ביום קבלתי גם אני מכתב, וזה מקצתו:

העיר הגדולה, בשעה החמשית אחרי חצות היום,.8 מאי.

"ידידי היקר צלפחד!

"לא אוכל כעת לכתוב אליך בארוכה מכל אשר נקרה ויאתה פה לרגלי מכתבך ועוד מכתב אחד אשר קבלנו ביום אתמול, אך בדברים קצרים ובחפזון אגיד לך כי לא טמנו ידנו בצלחתנו וחיש מהרה הלכנו אני ואסף הכהן להרב הד"ר שרף והוא מהר לשלוח טעלעגראממא לר' ח.ר.  להשקיט את לבך כי לא תאנה אליך רעה.  אחרי כן הלך הוא  והחכם ש.  האבלוני קאססיר הקעמיטעט להרב הגאון דפה כי יראה להשקיט הדבר והרב מהר לשלוח טעלעגראממא להרב דעירך גם העתקה מהטעלעגראממא להרב מטעם הממשלה, כי יראו להגן עליך ולשמרך מכל רע.  הרב הד"ר שרף והחכם האבלוני לא נחו ולא שקטו ויכינו שני מכתבים ע"ש הרב הג' והרב מטעם הממשלה ולהוכיחם על פניהם על אשר נתנו ידיהם את אישים פועלי און כו' ועל המכתבים ההם חתמו ידיהם, ועוד נוספו עליהם עוד חתומים.

"עתה, הנני להגיד לך עוד דבר אחד אשר צוו עלי שלשת הנכבדים, הד"ר שרף, ה' ש.  האבלוני וה' ג.  הגברוני להגיד לך בשמם דברים ברורים, חיים וקיימים, כי תשב שקט ושאנן מפחד רעה גם אם לא יכנסו דבריהם באזני שני הרבנים בעירך, כי לא תאנה אליך רעה אף קטנה שבקטנות, ואם חלילה יזידו לעשות לך מאומה רע אז תודיע בזה הרגע על ידי טעלעגראממא מכל הנעשה על שם הד"ר שרף ואז ימהרו כל בעלי הקאמיטעט לבוא אל הוויצע-גובערנער ואל הזאסיעראטעל מגובערנסהאקא אופראוולעניא, והמה יריבו את ריבך מיד הפאנאטיקער בעירך, ועינך לא תחוס על כסף ההוצאה, כי אם חסר לך כסף למוצא מחיתך תודיע מזה במכתב אלי והמה ימהרו לשלוח אליך שלשים רו"כ או אולי חמשים.

"כן אודיע לך בקצרהכי בעלי הקאמיטעט גזרו גם אתמול גם היום אומר לכתוב אליך כי תמהר לבא הנה והמה יכלכלו אותך ואת בני ביתך בכבוד, אך אנחנו לא נתנום לעשות זאת.

"חזק ואמץ כחפץ ידידך                                                                               עזרא הכהן.

                                                                                                           אסף הכהן.

___________

 

טלגראמא.

מרשלוב.9 מאי.

בעיר הגדולה, לאסף הכהן.

הדעפעשין והמכתבים עשו רושם.  הרב מהממשלה מתאמץ להשקיט, הקנאים רועשים עדנה.  תודה למגני.  הנני שקט.

                                                                                                             צלפחד.

מרשלוב, בשעה הרביעית אחר חצות היום.9 מאי.

"ידידי היקר עזרא הכהן!

"אחרי אשר ערכתי ביד פתילי הברזל בשורה קטנה לאסף ידידנו הנני כותב לך מכתבי זה, אולי יהיה לאל ידי להגיד עשיריה מכל הדברים אשר נקרו ויאתיו בעירי על אודתי, כאשר הבטחתי לך במכתבי מיום 6 מאי.

"הנעשה עד יום 27 אפריל הודעתיך כבר.  ביום 1 מאי נמצאו שלשה מכתבי חרפות עלי, אחד על דלתות בית-הכנסת, אחד על דלתות בית-המדרש ואחד    על דלתות הקלויז.  לכלם שפה אחת ודברים אחדים, והעתקתם רצופה במכתבי זה לפניך.  בערב שבת כבוא השמש נדבק מכתב חרפות חדש על דלתות בית-המדרש, למען יגיד דבריו שלשה ימים יחדו (יום השבת וימי חג השבועות) ולא יקרע, מאימת השבת והחג.

"ביום השבת וביום החג הראשון היתה כל העיר כמרקחה, לא היה פה דובר אשר לא דבר בי.  מאצילי העיר ועד אביוני עמי, מהנשים השאננות והבוטחות עד האמהות, המיניקות והעובדות בגני זרים    כלם שחו אך בי.  בצאתי בימים ההם לשוח לא היה איש או אשה אשר לא עמדו התבוננו בי מדי עברי לפניהם; אלי השגיחו, אלי התבוננו: הזה האיש מרגיז האמונה מרעיש ההלכות? ואני לא חתי מפניהם ובמנוד ראש השיבותי להם מבטי עינים על פניהם.  ליודעי ספר היתה העת הזאת עת מקרא, כי שבע אנשים החזיקו בעלה אחד ממאמרי ובלב נשבר וברוח נעכר קראו דברי.  נשים אמרו כי הוריתי הלכה במאמרי כי עת נדתן לא תמשך אך שני ימים וכי התרתי במאמרי ההוא לאכול תרנגלת צלויה בחמאה, ותגדל המהומה ביניהן.  המגיד הכסיל מעירנו והשוחט דרשו עלי במקהלות דרשות אין קץ, גם מגיד מעיר אחרת בא הנה ובדרשתו פלפל על דברי ויחרפני ויקללני, ויגדילו המדורה.

ביום השני לימי החג יצאתי לשוח אחרי הצהרים והנה איש חסיד שכור לקראתי.  ברכני בברכת יום-טוב ויחל לחרפני, ואנכי התאפקתי מבוא בריב עם שכור ברחוב העיר ואענהו כי אין לי עסק עמו, ואפן לו ערף ואלך הלאה.  והנה ה' י.ז.  לקראתי, ואחרי אשר ברכנו איש את רעהו בברכת יום-טוב הגיד לי בשחוק על שפתיו כי היום תהיה אספה בבית הרב על אדותי.    "נבהלה נפשי מאד, עניתיו בשחוק, כי מי יעמד לפני אספה עברית?" עודנו משיב לי דבר בשחוק ואחד גבאי בבית-הכנסת הגדולה מ.ז.  (אבי הגביר צ.ז.  המתאמץ גם הוא להרע לי) התנפל עליו בחמה שפוכה  ויאמר: "המעט לך תתך את בנך לקחת תורה מפי האפיקורוס הזה, ועודך מדבר עמו ברחוב העיר? הלא תבוש ותכלם!" אני וז.  מלאנו פינו שחוק עליו וז.  ענה לו: "הנה כבודו זקן ויפג טעמו!" הזקן ענה שנית: "אביך שמר אותך מדרך האפיקורסים אתה בחרת לבנך הדרך הזה" ומדי דברו רץ הלאה בחרי-אף.

"כשעה אחרי כן הייתי בבית ה' ה.ר.  בשבתי שם בא ב.ב.  ויקראהו אל האספה אשר תהיה בבית הרב.    "מה זו אספה?" שאל ר.  בתמהון.    "על דבר הנסתרים אשר נגלו" ענה ב.    "הלא תראו ענתה העלמה המשכלת, בנסתרים יחלו ובצלפחד יכלו."    "חלילה ענה ב., האם בינתנו הסתתרה?" ה' ר.  הלך אל האספה ואנכי    לשוח ברחובות העיר.  לעת ערב    והנה חדשות שמעו אזני: י.ז.  אשר שב מן האספה הגיד כי היתה האספה אך על אדותי, ואחרית עצתה להתנכל בנפשי.  הגד לי כי י.ס., א.ק., א.ש.ז.  ועוד קנאים וחסידים רבים אמרו כי כל הון לא יחשבו למען יוקחו תלמידי ממני ואותי יגרשו מן העיר.  בלילה בשעה 12 בא אלי תלמידי ה.פ.  (בן האלמנה העשירה) ויגד לי בשם י.ז.  כי נועדו אויבי לשלוח כתב שטנה עלי אל הגענעראל-גובערנאטאר כי מסית ומדיח אני ועל כן אינם חפצים כי אשב בעירם.

"את אשר היה  ביום 6 מאי עמדי בבית הרב מטעם הממשלה הלא ידעת.  אחרי שובי מביתי שלחתי לך את מכתבי מהיום ההוא.

"ביום ההוא מת אחד המלמדים בעירנו והמגיד עשה לו מספד גדול, בעמדו על שלחן בבית מועד לכל חי.  בטרם החל המגיד את הספדו אמר "הנני ירא להגיד...  הנני ירא...  " והנה קול אחד עשירי החסידים י.ל.  עונה לו מאחריו: "אין דבר, אל תירא, רבי! עלי ועל צוארי!" אז החל לדרוש כי בעון הדור גוע הצדיק, בעון האפיקורסים המהרסים את יסודי האמונה והמבקשים תורה חדשה, ויאריך בהספדו ואחרי כן הוסיף לאמר: "לפנים בישראל, כאשר הקריבו אבותינו את בניהם למולך, באו כהני הבעל לאיש אחד ויבקשו ממנו אחד מבניו להקריבו על המזבח.    "הן בני האחד רועה עדרי, ענה האב השני    שומר צאני, השלישי    עובד בשדה, הרביעי פקיד על אנשי הבית וכלם נדרשים לי ואת מי אתן לכם?" אך הנה בן חמישי לי, היושב באהלי התורה, הוא לא יצלח לכל דבר, קחוהו והעלוהו לעולה! (בכי רב פרץ מפיות השומעים) גם עתה כדבר הזה כן הוא: הנה בני העניים עושים במלאכה ובכל עבודת סבל, ואך בני העשירים לוקחים תורה מפי מורים, ואך המה נשארו לנו להיות תופשי התורה ועוסקים בה לשמה; אך הה! אבותיהם יקריבום למולך: ילמדו אותם אפיקורסות! מי יעסוק עתה בתורה? מי ינחנו בימים הבאים? הצדיקים נלקחים מאתנו...  האפיקורסים חיים וקימים...  והצעירים לומדים אל דרכיהם....  אוי ואבוי לנו!"....–  והבכי פרץ עוד יותר מבראשונה.

"לפנות ערב הלכתי לשוח עם בן ה' ח.ר.  (כי כל הצעירים יראים לדבר אתי במקום רואים ואף כי ללכת אתי), והנה קול אשה היושבת בחברת נשים נשמע אלי לאמר: "שמע נא, במחילת כבודך, הנה בעלי איננו בעיר, האם חייבת אני בטבילת מקוה?" עמדתי על מקומי לשמוע אם תוסיף דבר וקול מליה נחבאו.

"בלילה הביא לי תלמידי ה' פ.  את מכתבך אלי מיום 2 מאי, ויגד לי כי פקודת אמו עליו חזקה לבלי ידבר עמדי מאומה, כי כבר הגיעה עת חתונתו והתחברותו אלי תרע לו.  הוא נתן לי את המכתב ואנכי קראתיו באזני חותני התם ואשתי, ההולכים קודר בלחץ לבם מפחד האספה, ומכתבך היה לי למטה עז לשחק על פחדם, בהודיעך אותי כי כל כלי יוצר עלי לא יצלח, וכי לא אבדה תקותי ממצוא לחמי גם בימים הבאים, כי ה' גארדאן נכון לקחת אותי אליו ןלסוכך עלי בכפו.

"גם ביום השלישי (לשבוע) גם ביום הרביעי היתה העיר כמרקחה וכל הקנאים היו נכונים לראות במפלתי.  ביום הרביעי לפנות ערב, בבוא הדעפעשא מהד"ר שרף לה' ה.ר.  לקחתי לי כתב משנה מן הדעפעשא ההיא ואראה אותה לאנשים אחדים ובתוכם גם לה' צ.ז., אחד מגדולי הקנאים ופניו קבצו פארור.  ביום ה' בבקר ודבר הדעפעשא נשמע בעיר, ועמו    גם מכתב חרפות הרביעי המגלה שמחתו על דבר הפריגאוואר הנשמע בעיר, מחרף ומגדף את כל הורי תלמידי, על אשר לא ישיבו רגל בניהם ממני, קורא להם: "הדיוטים, מתפקרים" ומספר כי עד אשר יגיעו הימים אשר אגרש מן העיר קבלו עליהם כל יראי ה' וחושבי שמו לבלי לצרפני למנין עשרה, לבלי להשאיל לי ולשאול ממני כל כלי אשר יבושל בו מאכל, ובתוך הדברים ייעץ לבלי לקנות כל דבר אוכל מחותני.

"דבר הבשורה אשר ביד פתילי הברזל עשה לו כנפים ואויבי לבשו קדרות.  אחרי אשר קבל הרב מטעם הממשלה את הדעפעשא אשר נשלחה לו אתמול צאת הרב דעירכם הלך לו אל הרב האב"ד ויבקש ממנו לשית ידו עמו להזהיר את המון העם לבלי ישימו בי עוד דופי, אך הראב"ד לא ענהו דבר.  אז צוה את משרתו להודיע באהלי יעקב כי אם לא יחדלו ממני יענשו בעונש כסף.  שני המכתבים אשר באו היום עשו רעש גדול אך לא תועלת, כי אך אחד מאלף קנה אוכל מאת חותני ויהי לו הדבר לנזק.  חמותי הלכה לקנות נרות ליום השבת ותסבינה אותה נשים רבות ותזעקנה: "חתנך טרפה כנר, ולמה לך עוד נרות?" ולא יכלה לקנות לה נרות במקום ההוא.

"טוב עשית כי עצרת ביד הנדיבים בעלי הקאמיטעט לבלי לקרוא אותי לשבת בעירכם, כי אם גם עניי ומרודי לא נסתרו ממך, ידעת את ארחות חיי, לחמי הצר, מעוני אשר הוא בבית חותני למרות חפצי, כי חמותי אשת המדנים תשביעני עמל וכעס מרבה להכיל: פעמים רבות יעצתי לבקש לי מעון אחר, אך הלא ידעת כי היא נושה בי שבעים רו"כ, אשר לויתי ממנה בקיץ העבר, כאשר נשבר מטה לחמי, ובצאתי מביתה עלי לתת לה ערבון בעד נשיה, ואם אתן    ויצאתי בלי כל כלי-בית,    בכל זאת לא אובה לעשות רצון אויבי ולעזוב את העיר.  האמנם רואה אנכי כי אלחץ עתה לצאת מבית חותני, לבל אסב לו נזק רב, כי הקנאים הסיתו את ההמון לבלי קנות ממנו כל אכל, באמרם כי על פי עצתי ישים שם גם פגולים וכל טרפה, ואין לו תרופה כי אם בצאתי מביתו, ואם אצא    והשתרגו עלי עוד הוצאות רבות, ככסף המעון וכלים נחוצים...  אך מה אעשה? זאת נחמתי בעניי כי נרדף על טוב ואמת הנני!

"כתוב לי תארי-הכבוד אשר למצדיקי הנדיבים-הנכבדים, אשר חתמו ידם על שני המכתבים לשני הרבנים, למען אוכל לכתוב להם ולצקת להם תודתי.

"רב תודות לך ולאסף על חסדיכם הנאמנים אשר אתם עושים לי והנני מברך אתכם בכל לב. 

                                                                                                                   צלפחד.

11 מאי.  האמנתי כי העלמה.N מאושרה בתבל, כי עוד לא מכרה חפשיותה; אך מה שגיתי בחשבוני.  היא כתבה לי על הנייר שאלה קטנה: "האם לא אתחרט על חתונתי?" אנכי עניתי לה באנחה היוצאת מעמק הלב ובנענוע היד כנואש על דבר שאין להשיב עוד.  לא היא ולא אני לא דברנו בפיותינו מפני שהיו סביבנו אנשים זרים.  אחרי כן הגדתי לה שאני חושב אותה למאושרה, שהרי חפשית היא, ואיה עוד אושר גדול מהיות חפשי? (!sic) אז ספרה לי את אסונה, שלא מטוב לה לא נשאה עוד לאיש אלא מצרת לב, כי האיש....  שאהב אותה ומשך את ליבה אליו עד שאהבה אותו גם היא בגד בה אחרי כן.  לבי נשבר בקרבי למראות דמעותיה אשר נגרו מעיניה, כל טפה וטפה של דמעה שהורידה פלחה כליותי ולבי.  מדוע יונו הגברים את לב העלמות? צר לי מאד עליה.

 

מרשלוב 12 מאי.

ידידי היקר עזרא הכהן!

"אם אמנם לבי שאנן מפחד רעה, מדעתי כי קרובים מצדיקי דורשי ריבי וחרפתי; אך המון העם, ראשיהם ואלופיהם הקנאים שוקקים כמשק גבים.  האמנם חדלו לדבר בפריגאוואר ובתעודה על דרכי הנשחתה, אך הסערה לא קמה לדממה  וכל עמל הרב מטעם הממשלה לא יועיל מאומה.  ביום השבת באה שאלה לפני הרב אם לא נאסר הקוגעל שבאו בו מיני תבלין אשר נקנו אצל חותני.  בכל מקום בואי תסובבני להקת נערים יברכוני בברכת המינים, ויקראו לפני: "אפיקורוס!" כפי הנראה היתה זאת עצת הקנאים, אשר ראו כי לא הפיקו זממם להרע לי ויסיתו בי את הנערים השובבים.  הרב מטעם הממשלה הזהיר את הראב"ד כי יושם ענש (קאנטרי-בוציאן) על העיר אם לא יחדלו ממני.  ויען הרב ויאמר: "הלא כלנו גוים ומה הנזק אשר יוכל עוד לבוא לנו?" המגיד והשוחט עוד יסיתו בי את ההמון בדרשותיהם בימי השבתות.  החסידים יאמרו כי כל הטלגראמות והמכתבים מזויפים הם ולא ישובו מפני כל אם גם דמים בדמים יגעו; לא לפני הפלילים יגישוני, אך זרועם תעז להם מעשרה שליטים וימינם תסמכם במלחמה, ומה להם הפלילים? ה' א.ט., אשר שמע כזאת מפיהם ביום השבת התקוטט בהם; אך מה ענו אותו? הדביקו אתמול ביום א' שני מכתבי חרפות כתובים עליו, ויחרפוהו מרבה להכיל כיד העזות הטובה עליהם, הבדילו אותו מקהל ישראל, אסרו כליו והמשא ומתן עמו, ובאחרית דבריהם הפחידוהו כי ישימו עליו עלילות דברים במכתבי שטנה! אלה החסידים אשר לקחו מיד המתעים תשעה קבים של עזות, הבלי שוא  ופאנאטיזם; אלה המזיקים היותר גדולים לכלל ישראל בכל מקומות מושבותיהם    המה נכונים לרדוף באפם הארור כל העומדים לימיני בעירי, ואף כי אותי; ה' ח.ר.  הגיד לי אתמול כדברים האלה: "אנכי לא ידעתי עד היום את הסכנה אשר רחפה עליך" ובשאלי אותו: "מה היא הסכנה הזאת?" ענה באנחה: "עתה ידעתי מה הם חסידים!" ובהוסיפי לשאול אותו ענה: "החסידים יכולים להשקות סם המות לאיש חרמם; החסידים טמנו פעם אחת מכונת שטרי כסף מזויפים בבית שנוא נפשם"    "ובמה אדע כי לא יעשו לי עתה כדבר הזה?" שאלתיו.    כן שמעתי מפי נאמנים, ענה הגביר, כי כן חפצו לעשות אך שבו ממחשבתם."

"כיום השבת הוגד לי כי נכונים החסידים להכותני, ואמהר ללכת לבדי ברחוב העיר כחצות היום ואיש לא נגע בי, זולתי קול נשים ונערים הנשמע אלי.  אחר המנחה הלכתי לשוח, וקול נערים הומה מפנים ומאחור: "אפיקורוס! אפיקורוס!!" ואני לא כליתי לשוח עד צאת הכוכבים.

"למען תמלא שחוק פיך אגיד לך עצת אחד החסידים סוחר פשתים, אשר יעץ כי ישלחו לה' שמואל האבלוני מכתב להזהירו, כי אם יעמוד לימיני יחדלו כל סוחרי הפשתים מעירנו לסחור עמו.

"ה' א.ק.  שולח מכתב לה' שמואל האבלוני כי שקר בפי מכתבי, וכי מעולם לא יעצו להרע לי, אך בדרך אגב נדברו בי איזה אנשים.  אקוה כי דבריו לא יאמנו, כי שקר אין לו רגלים.  האמנם שמעתי כי א.ק.  ירבה עדים על דבריו, אך אם ידרשו עדים אוכל אני להעיד עדים רבים דוברי אמת.

"אתמול בערב הכין א.ק.  מודעות להדביקן על דלתות בתי התפלה.  פשתגן הכתב: כי הראב"ד והרב מטעם הממשלה מזהירים את המון העם, כי אם יתגרה איש בה' צלפחד, באשתו או בחותנו וחמותו לא יהיו לו אלופי העיר למחסה אם ימר אחריתו.  המודעות האלה ראיתי בעיני אתמול ביד משרת הרב מטעם הממשלה, אך כיום לא נכרו עקבותן בכל מקום, אם גם המשרת ההוא אומר כי הדביקן.

"עד עתה לא אנה לי כל רע; אם יאנה    אשלח דעפעשא.

"אני אני ידידך המברך אותך ואת אסף

                                                                                                           צלפחד.

15 מאי.  לא אלך עוד לשוח לפנות ערב.  הן גם שארית רעי רחקו ממני וגם מחוץ לעיר ייראו מדבר עמי דבר.  גם איזו מתלמידי קבלו התראה שלא לדבר עמי במקום רואים, ומה אלך לבדי? האם לשמע קול שריקות הנערים השובבים, הקוראים אחרי "אפיקורוס!"? טוב לי לשבת לפנות ערב בבית ד...  אחרי למודי עם בנו ולשיח עם העלמה N, הלא היא חכמת לב, דבש וחלב תחת לשונה.

 

"מרשלוב, מוצאי  שבת, 17 מאי.

ידידי עזרא הכהן!

מכתבך היקר מיום 15 מאי באני אתמול וישמח לבי מאד.  בלי שפק קבלת את מכתבי אשר ערכתי לך ביום 14 מאי ושלחתיו בידי ה' ה.ר.  על המכתב ההוא הנני להוסיף כי ביום 16 מאי נמצא עוד מכתב חרפות מסודר כדרך פזמון בא"ב ובחרוזים בלשון זשארגאן בעזרת נשים; פשתגן הכתב האחרון הזה: כי הנשים אשר על ידן נעשו נסים לישראל לרוב, כידוע,  ואשר תתפללנה בהדלקתן נרות שבת, כי יברכן ה' בבנים כשרים, צדיקים וחסידים וכו',    תעמולנה להפוך לב בעליהן לבלי לירא מכל תומכי נפשי ולגרשני; מכתב חרפות דבוק על באר המים אשר בחצר בית התפילה ומכתב חרפות דבוק על בתי המחראות.  היום בבקר נמצא מכתב חרפות על דלתות הקלויז פנימה ובאחריתו כתוב "המשך יבוא".  גם היום קדמוני הנערים בדברי חרפות ובברכת המינים בלכתי לשוח לפנות ערב.

"גם אתמול מעטו הקונים מאכל מאת חותני, ולאשתי היה נזק  כחמישה רו"כ במזונות אשר היא מוכרת בערבי שבתות.

"ביום ב' הבא אשלח מכתב תודה להנדיבים ראשי הקאמיטעט.

"אלופי עיר מגורתי שלחו מכתב לאלופי עיר מולדתי, כפי הנשמע, ויבקשום לספח עלי בספר-הזכרון עוד שבעה אנשים למען יקל להם למסרני לעבודת צבא המלך בהיות משפחתי רבת אנשים.  צר לי מאד כי אינם יודעים כי יחיד אני לאבי ואבי גם הוא אין לו גואל ומודע בעיר מולדתי מצד אביו; ובכן גם עמלם זה יעלה בתהו."

"שלום שלום לך ולאסף הכהן וביתו, אני אני ידידך לעד

                                                                          צלפחד."

............

"בע"ה יום ב' שלסדר עד מתי לעדה הרעה הזאת לפ"ק פה יבנה.

"כבוד ש"ב המשכיל צלפחד!

"הנה הציקתני רוחי ולא אוכל התאפק; אמרתי אשיחה וירוח לי ויעבור עלי מה.  כבר אמר החכם כל באיה לא ישובון ולא ישיגו אורחות חיים, לא כן אתה באת להשיג על אורח חיים בדברי רוח הטומאה ולא לבד בעו"ה תתפקר אלא אף חוטא ומחטיא אחרים בפטפוטים של הבל ולא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלכם.  אוי ואבוי מה היה לזרע של אבא, כי תחת אשר קוינו כי מפרי-צדיק יצא עץ-חיים ואתה באת להרוס דרך החיים, איך בא שודד בגבולך ושדד אותך ואת בניך? איך אשא ראש וכל הרבנים דרשו שמך תחת אשר חשבתי כי כל הרבנים ידרשו שמך לטוב ועתה נועצו כל הרבנים עליך לרעה? הגם כי יודע אני שהבטיחך יצרך כי חבריך חברי רשעים הם יהיו בעזרך.  על מי נשענת, על משענת קנה הרצוץ וכשל עוזר ונפל עזור, המצער נפש אחת מישראל ואפילו נפש בהמה אסרה התורה ואף כי רבים מישראל ובפרט רבני הגאונים.  אנחנו המאמינים שהאבות מצטערים בקבר על צרות בניהם, איך לא חסת על אמך הצדיקת ואבי הצדיק הכ"מ איך מלאך לבך לילך בחרב ובחנית אל גדולי המחברים ראשונים ואחרונים חכמים וצדיקים אשר קטנם עבה ממתנינו ובפרט צעיר ונבזה וחסר לב מדעת אשר רק יכונה בשם משכיל ובאמת סכל גדול, ובפרט זה זמן רב אשר הוא רחוק מדעת התורה.  ידבר-נא עם גאון אחד מזמנינו בודאי לא יהיה בו כח לעמוד לנגדו ולהשיב על פי דעת התורה אף דבר אחד ואף אם ידבר עזות איך יערוך לפניו כי גאון הגאונים מזמנינו הוא כעשב לפני אילן נגד אחרון שבאחרונים שעליהם נבנו הפוסקים ואף כי כנגד הראשונים שכל דבריהם כגחלי אש, וכי אנחנו מתערבים עם חכמת החיצונים שלכם? למה אתם מתערבים עם חכמת התורה שלנו אשר בם אנו עוסקים ובם אנו ממיתים עצמינו עליה ובדור הרע הזה אם אנו מבטלין נקודה אחת ואף מנהג אחד ממנהגי ישראל תהרוס הבנין.  הגם שכל דברי הם למותר אך אמרתי אולי יהיה להועיל על להבא.

אהובי ידידי! מה אומר ומה אדבר כי לא החזקתיך עד עתה בחזקת אינו מאמין בדברי רז"ל והייתי ממליץ עליך עד עתה; אך עתה אתן מחסום לפי, כי העידות בעצמך ופיך ענה בך שאין בך אמונה קצת מן הקצת.  בזאת תבחן אם תחזור מדרכך הרעה כי רצוני אשר ידיך כתבו דברי עמל ורעות רוח תכתוב עתה דברי נחומים וחרטה, אך מה אומר ומה אדבר כי דברי לא להועיל ולא לעזור.  אך לוּ יועיל על להבא  ואל תצער העולם, כי בכל עיר ועיר אשר דברך מגיע אבל גדול ליהודים וכל רבני הדור בוכים וקוננים על שבדור יתום הזה ימצא שפל אנשים אשר ירצה לעקור  גבול אשר גבלו ראשונים מכמה מאות שנה ולא נמצא איש אשר יערער לבד מי שבקש לפרוץ גדר פרץ עצמו כמאמרם "בא לטמא פותחין לו", ועתה בא נבזה אחד ודעתו לעקור את הכל, אך יעקר הוא ואלף כיוצא בו, ולא יעקר דבר אחד ומנהג אחד אשר גבלו ראשונים.

אלה דברי הכותב  ברפיון ידים ובחולשת הלב ובוכה ומבכה ומתאבק על דודו אחי אמו הצדיקת

                                                                                                          מ"י הכהן.

הקורא יבין מעצמו כי המכתב הזה בסגנונו ובתמונתו הוא מעשה ידי דודי, שזכרתי איזו פעמים בספרי זה.

מרשלוב  22 מאי.

ידידי היקר עזרא הכהן!

מכתבך מיום 18 מאי  ושני מכתביך מיום 19 מאי באוני במועדם ורבות שמחתי בהודיעך לי מה נכבד שמי בפי ראשי הקאָמיטעט, וכי גם הבאַנקיר  הנודע נ.ג.  דבר עלי דברי תהלה וכבוד במסבת נכבדים, נחומים הם לי על כל הכעסים אשר אשבע מידי פראי עירי.  האשים עוד לב אל הנשים אשר שבו שנית לטבול אחרי פגען אותי  בצאתן מבית הרחצה? אל השכנות אשר לא תשאלנה מאשתי ולא תשאילנה לה כל כלי אשר יבושל או יאָכל בו?  או אל הנערים אשר יסובבוני בכל מקום לכתי ויקראו לפני אפיקורוס?"

נודע לי נאמנה כי קנאי עירנו שלחו עלי כתב שטנה אל האדון הגענעראַל-גובערנאַטאָר ועל נחתום באו עשרים ואחד איש.

ביום 20 מאי בלכת הרב מטעם הממשלה לשוח בא עד בית האדון שר העיר זשאַנדאַרמסקי מאיאר והנה האדון הזה לקראתו ויאמר: "מעיר הגדולה נגלה לי כי אחד יושבי עירנו, צלפחד שמו, כתב מאמר במה"ע ועתה הואל נא  והעתיקהו בשפת רוסיה בעדי, אחרי אשר אשלח לך את העלים.  אך הגידה לי מה אלה הכתות ביניכם? מדוע כתבו על צלפחד מכתבי חרפות ועל חותנו    חרמות? אובה לראות את צלפחד ולדבר עמו."

"צלפחד איננו יודע לדבר בשפת רוסיה" ענה הרב.    "הדבר הזה לא יהיה לשטנה לו" ענה האדון.

"אקוה כי בקרוב אודיעך חדשות והנני ידידך המברך אותך ואת אסף. 

                                                                                צלפחד.

22 מאי.  מה נפלאה העלמה.N ברוחה! למרות אסונה הגדול היא שמחה תמיד, מלאה אומץ-רוח, וכל דבריה מלאים חיים וצהלה! ומה טוב לבה לנרדף כמוני! הן מלחמתי עם כסילי עיר מגורתי איננה נוגעת בה כלל לא לטובה ולא לרעה, ואף-על-פי-כן היא לוקחת חלק גדול בגורלי, ופיה מלא תמיד מכל הנוגע בי.  גחלי-אש בערו מפיה בשעה שנועדו עלי ראשי העיר לנקום נקמתם בי, שמחתה רבה בשמעה כי נכון ה' גארדאן לתור לי מקום בצילו לימים הבאים, ומה חיתה רוחה בשמעה דבר הדעפעשין והמכתבים מנכבדי העיר הגדולה ובראשם הד"ר שרף, כי עומדים המה הכן לריב ריבי בכל מאמצי-כח, ומה גדלה עליצותה היום בשמעה את אשר דיבר לי היום המאיאָר שר העיר! אכן נפלאה היא ברוחה!

מרשלוב 23 מאי.

ידידי היקר עזרא הכהן!

בסגרי את המכתב אשר שלחתי לך אתמול בא אלי אחד המשרתים ויקראני אל בית המשפט (פאליצייסקאיע אופראוולעניע) בפקודת האדון עוזר האיספראַווניק.  חשתי ולא התמהמתי ללכת אל המקום אשר אני קרוא בלוית תלמידי בן ה.ר.  הדובר נכונה בשפת רוסיה.  באתי אל האדון אשר שלח לקרוא לי ויאמר לי כי האדון זשאנדארמסקי מאיאר חפץ לדבר עמדי.  משם הלכתי בלוית תלמידי אל המאיאר אשר קבלני בכבוד ויושיבני לנגדו וישאלני: מה מטרת המאמר אשר כתבתי? מה יעשו אויבי לי? האם הדביקו עלי מכתב חרפות בחרם חמור? האם אסרו לקנות כל מאכל מיד חותני ואשתי? האם חפצו לתת לי כסף למען אצא מאת העיר? היתקלסו בי נערים ברחובות? האם באו הדעפעשין מהעיר הגדולה על אדותי? מה כתוב בהדעפעשין? מי כתבם? ולמי נשלחו? ומי המה אויבי? השאלות האלה שאלני אחת אחת לבדה ואנכי הגדתי לפניו דבר אמת על כל משאלותיו, והוא הביט לרגעים אל גליון כתוב המונח לפניו וגם רשם דברים על הגליון לפניו.  הגדתי לו מטרת מאמרי בקצרה, כפי אשר יוכל להבין איש אשר איננו יודע מאומה  מכל עניני התלמוד והפוסקים; הגדתי לו דברי אשר יכולתי לבטא בשפת רוסיה    בפי, ויתרם    ביד תלמידי.  דברי מצאו חן בעיניו, ויאמר לי כי ידו תכון עמדי וכי באה העת שגם העברים יבינו כי ימים אחרים עתה להם וכי רבים מבני הדור החדש מתאוננים על הדור הישן המתאמץ ללכת אחור ולא פנים.  אחרי כן הבטיח לי כי הוא, האיספראווניק וכל המשכילים יהיו נכונים לעזרתי בכל עת מול הקמים עלי.  באחרית דברי בקש מאתי את מאמרי הכתוב עברית, למען יתנהו להעתיקו בשפת רוסיה, גם בקש ממני לתת לו עלים אחרים ממאמרי ההוא לצמיתות, כי נחוצים הם לו, למסרם אל שרי הממשלה הגבוהים, אשר נודע להם דבר מאמרי.   הבטחתי לו ואתפטר מלפניו בשלום.  לפנות ערב מסרתי לו את הגליון האחרון ממאמרי שכתבתי בשנת תרכ"ח ואת הגליונות ממאמרי הנכתב בשנת תרכ"ט.

בהיותי אצל המאיאר בראשונה היה רעש גדול בעיר.  אויבי אשר לא ידעו מה, הרימו ראש באמרם: "בא קצו!" ואחד עשירי החסידים אמר: "עוד מעט וסחבו לבית המשפט גם את כל הורי תלמידיו המחזיקים בו".  אך מה נבהלו בראותם אותי הולך קוממיות בפנים צוהלים בשובי מבית המאיאר.  בכל זאת ידרשו את הדבר הזה בשבעים פנים ובק"ן טעמים בנגלה ונסתר ובפרד"ס.  אך נמנו וגמרו כי כאשר יעתק מאמרי תפתח עלי הרעה. 

ראה נא להשיג בעדי את עלי המה"ע שבם באו המאמרים מהרב הגאון...  ומהרב החכם...  הערוכים כנגד מאמרי.  אמור שלום למאהבנו לאסף הכהן ולביתו.

    אני אני האוהבך והמכבדך                                                צלפחד.

.S.P אחרי חתימי את המכתב הלכתי להשיב להרב מטעם הממשלה את הכרמל 44.Nr הבא לו היום, וארא כי סופר הרב יושב ומעתיק בעמל רב את הגליון האחרון ממאמרי הראשון, הנכתב בשנת תרכ"ח.  הרב והסופר אומרים כי יגידו להמאיאר כי תמצית המאמר השני נכלל בגליון האחרון הזה, ועל כן אין צורך להעתיק את המאמר השני.  צר לי מאד כי לא יעָתק מאמרי!

איכה נודע הדבר להמאיאר לא ידעתי נאמנה.  אלה יאמרו[1], כי המנגן הנפלא...  אשר הוא ומשפחתו נדחו בשתי ידים מאת קנאי העיר, הודיע להמאיאר את הדבר.  אויבי יאמרו כי עדת החרדים בעיר הגדולה הגישו עצומותיהם עלי לפני הגובערנאטאר והוא שלח להמאיאר שר העיר לדרוש הדבר; לעמתם יאמרו אחרים: יען וביען אשר הלשין אותנו (עלי נאמר הדברים האלה) נקרא פה הקאָמיססיאָן כי באזניהם דיבר צלפחד לאמר: "אין אלהים" ושתה את כוס התרעלה.

"הנני מחכה למכתבך".

10 יוני.  היום הזה עבר עלי בתהו.  לא הלכתי לשוח וגם העלמה.N לא היתה בביתה.  ישבתי בעצבון, הוחלתי עליה לשוא ושבתי לביתי בלא חמדה.  לא, היום הזה לא הפיק רצון ממני; הריני בעיני כאילו חסר אני איזה דבר ולא אדע מה!

___________

העיר הגדולה  16 יוני.

ידידי היקר צלפחד!

הפאָסט תצא מזה בעוד רגעים אחדים, ועל כן לא אוכל לכתוב לך כל מאומה בלתי אם כי שולח אנכי לך את המה"ע אשר דרשת, שבו באו המאמרים הערוכים כנגד מאמרך.

סלח לי כי לא השיבותיך על מכתבך האחרון משבוע העבר, הן ידי מלאות עבודה מבית ומחוץ.

"הצבוע אבן-חן מדפיס בראָשורע נגדך בעיר שפרה  בשם "חומת בבל".

"הודיענו חדשות ממך במהרה בקרוב.  אנכי אכתוב לך בסוף השבוע.

ידידך ומכבדך.                                                           עזרא הכהן".

16 יוני.  טוב עשתה העלמה.N בבקשה ממני לקרוא לפניה ספר "אהבת ציון", כי עתה יהיה לי ענין לעסוק בו בשבתי כפעם בפעם לפנות ערב לשיח עמה.

באחרית החדש ההוא (על משכבי).  מה נעים הנצחון! בקומה זקופה ובלב רחב הנני הולך ברחובות עיר ובמבט בוז וקלסה הנני מביט אז על כל אויבי אשר נשארו סכלים ובני בליעל במלחמתם עמדי, כאילו כל עצמותי תאמרנה להם: "לנו הנצחון ולכם בשת הפנים!" גם העלמה.N שמחה מאד מאד בנצחוני, כל היום פיה מלא ממלחמתי, מאויבי ומאוהבי בעיר הגדולה.  נצחון כזה שגם אחרים שמחים בו משביע נעימות כפולה.  עתה שבעים כל רגשותי  ולבבי מלא נחת, כמו כל עצמותי וכל רגשותי יחד תרוינה ענג מאיזה דבר שלא חכיתי עליו מעולם.  אך מדוע לא אישן בלילות? הן מדי לילה בלילה אתהפך על משכבי עד הבקר ואך בשעה ברביעית בבקר אנום שנתי? האמנם פחד עמדי? הלא אין כל פחד לנגד עיני! או דרך עצב בי? אך הלא זה טבעי, כי בהיות לי עצב ייעפו כל חושי בי ואפול לתנומה בטרם בוא עת שנתי, מלבד מה שאין עתה כל עצב בי, ולהפך, רגשותי שבעות ומלאות נחת.  אך האין סבת נדידת שנתי משביעת רגשותי? יוכל היות.  הנה רגשותי שבעות וכחותי מלאים לשד, על כן אינני מרגיש עייפות ולא אוכל לנום.  אך מדוע שבעות רגשותי? האם מנצחוני? לא! הן נצחוני לא חדש עמדי, כי עוד בחדש העבר נצחתי את כל אויבי ומדוע הרגשתי את שביעות הרגשותי אך בחדש הזה? מדוע איפה שבעות רגשותי? אל אלהים הוא יודע!...

(עוד בלילה ההוא), "אל אלהים הוא יודע" כן הוא, אלהים יודע כל תעלומות.  בימים האחרונים התבוננתי אל כל אשר אראה בעולם וראיתי שאין דבר בלא סבה מכרחת.  מדוע פלוני עני? מפני שאינו משתכר! מפני מה אינו משתכר? מפני שאינו בעל כשרון, או חסר לו אמץ רוח וזריזות השכל למצוא עבודה תמיד, או שהוא יושב במקום שאין פרנסה מצויה לאדם שכמותו.  מדוע פלוני עשיר? מפני שאביו הניח לו כסף והוא יודע לנהוג במסחרו, או שהמקרה הציגהו בתנאים כאלה שהיה מוכרח להתעשר.  מדוע פלוני חולה? מפני שנכשל בשמירת בריאותו ולא נזהר באחד מן הדברים שבריאותו של אדם עומדת עליהם.  מדוע מת פלוני בדמי ימיו? מפני שחלה מחלה אנושה ולא נמצא לו רופא כזה שיתן לו תרופה המועלת באמת למחלה כזו.  מדוע פלוני טוב לב? מפני שמזגו הבא לו בטבע הוריו במצבם  בעת שנתעברה אמו בו כך הוא.  מפני מה פלוני בעל מדות רעות? ומפני שלא קבל חנוך ישר, מפני שהיה בין אנשים משחתים, ומפני שמזגו בטבעו אינו טוב אלא רע.  מפני מה סובל פלוני? מפני שפראים ובני בליעל מקיפים אותו והם תקיפים ממנו.

השאלה הגדולה המפורסמת בשם "צדיק ורע לו רשע וטוב לו" מיושבת בשיטה זו באופן שאין טוב ממנו, שהכל לפי המקרה, שגם הוא מוכרח בסבות אחרות הקודמות לו, ולשנות את הסבה המולידה את המקרה צריך לשנות עמה עוד הרבה סבות קודמות שהולידו את הסבה האחרונה, שהרי כל סבה וסבה מסובבת מסבה הקודמת לה עד אין סוף ואין סבה בודדת בעולם.  עתה אבין דברי התלמוד המספר לנו, שהקב"ה נראה בחלום לרבי אלעזר בן פדת ובשעה שהתאונן ר' אלעזר לפניו על עניותו ענה לו הקדוש-ברוך-הוא: "ניחא לך דאפכיה  לעלמא כו' אפשר דמתילדת בשעתי דמזוני" (תענית כ"ה), מפני שעניותו של ר' אלעזר באה מסבות רבות, שגם הן נולדו מסבות אחרות, וצריך היה הקב"ה לשנות הרבה הרבה מקרים וסבות בעולם ולברוא תחתיהם סבות ומקרים אחרים, שהם יגרמו שיהיה ר' אלעזר בלידתו החדשה בעל כשרונות להתעשר, וגם זה תלוי במקרים פרטים אחרים חדשים, היכולים להתיצב לשטן גם לבעלי כשרונות.  עתה יובן מדוע סבלו בני ישראל בימי-הבינים צרות נוראות, שאין אנו יושבי אירופא רואים עתה אפילו בחלום.  אילו היו עונותיהם סבת צרותיהם, כמו שהאמינו בעלי הפיוטים והסליחות, הלא היינו אנחנו ראוים לסבול עוד יותר מהם, שהרי כל איש יודה שעונותינו אנחנו גדולים מעונותיהם הם, ואף על פי כן הננו יושבים ושקטים? וכי משוא פנים יש בדבר? אך סבת הדבר באמת היתה מפני שעמי אירופא היו פראים כחיתו השדה, ומה היה הקב"ה יכול לעשות? האם לעשות את צוארי בני ישראל כברזל שלא תשלוט החרב בהם? נקל הוא לשוטה לאמר כך, אבל איך אפשר להקשות בשר כברזל? אם יקשה הבשר כברזל הלא יקפא גם הדם וימות האדם מעצמו! האם היה לו להקב"ה להופיע להמון פראים? הלא אי אפשר לאדם לראות אותו ולא לשמוע את קולו, לפי שאין העין רואה אלא עצם גשמי המוחש ואין קול אלא צלצול שפתים גשמיות    והקב"ה אינו גשם, אין לו שפתים ואינו יכול לצלצל, אינו גוף ואינו יכול להראות.  האם היה לו להפוך את מוח הפראים הם לטובה? הלא מנעוריהם עד עתה נתגדלו כחיות השדה והנם בפראותם שואפי דם בשם אל-הרחמים שהם רבים ריבו, ואיך יהפך מוחם? עתה, שבאמת במשך מאות שנים נהפך מוח הפראים לטובה אין צרות כאלה נשמעות עוד.  אין לך דבר שאין לו סבה.

הסבות האלה הנסתרות מנגד עינינו, בשביל שאין אנו רואים לא סתרי הטבע, לא כחות האדם הטמונים ולא חלל העולם כלו והמעשים המתהוים בו בכל רגע ובכל מקום,    גלויות הן לפני אבי הטבע הנמצא בתבל עצמה פנימה, לא מחוצה לעולם, ולפיכך הוא יודע כל תעלומות וגם את העתיד להיות על פי סבות מכריחות החיות בזמן ההוא ומכריחות את העתיד שיהיה בדרך ידועה.  וידיעתו זו היא היא ההשגחה, לא השגחה פרטית המשנה את הטבע אלא השגחה כללית, שהיתה פעם אחת בשעת בריאת העולם והטבע, על ידי שנתן בטבע כחות שונים המכריחים את התולדות והתולדות ההן מכריחות לידת עוד תולדות אחרות עד אין סוף.

האמנם שנוי הטבע נזכר בתורה; אך...  (מחשבה רגעים מספר) אך הלא מוכרחים אנחנו להודות שיש גם ספורי אגדות בתורה, ומעשה הנחש שדבר עם אדם וחוה לעד, שהרי אי אפשר להאמין שנחש היה מדבר אז, שהרי אינו מדבר עתה ואם כן לא דבר מעולם...  שמא תאמר שבסבות הקללות שקללהו הקב"ה נאלם וחדל לדבר? אך מלבד שזה דבר שאי אפשר הנה לא נזכרה כל קללה בתורה על כוח-הדבור של הנחש!  

מחקירה זו אני מוציא שהידיעה והבחירה אינם שני דברים אמתים בהחלט, אבל הידיעה אמת ומובנת על-פי השכל, והבחירה איננה חפשית לגמרי ורצונית, לבחור ברגע אחד בדרך זו או זו, אבל תלויה היא בתנאים הקודמים לה המכשירים את האדם לבהירתו בענין זה שהוא חוקר עתה: אם לעשות אותו או לחדול ממנו? שהרי צריך היא שיבחר בדבר המסכים יותר עם נטיתו, עם טבעו ועם התועלת שהוא חפץ להוציא ממעשהו ולא באופן אחר.  אם אין האדם חוקר כלל והוא עושה כפי שיורהו רצונו הראשון (שגם לו יש סבות קודמות להתפתחותו בתמונה ידועה) אינו בן בחירה כלל ומוכרח הוא לעשות את אשר הוא עושה, מפני שהוא רוצה בו, וכל אדם עושה כפי שהוא עצמו רוצה ומסכים עליו.  לפיכך חנוכו של אדם פרטי ואומה שלמה הוא העמוד שעליו נשען כל טובו ואשרו, שחנוך טוב מביא לידי חשבון צודק וחשבון צודק עומד לשטן, בהכרח, לפני כל מעשה תועבה שאין הבוחר בשכלו יכול להסכים עליו.

שמא תאמר: אם כן מדוע נענש החוטא? אך גם ענש החוטא אינו בכונה, אבל בהכרח, שהרי חטאים תרדף רעה.  סדרי בראשית העונשים את האדם הפרטי על שחטא לנגדם ואכל, למשל, סם-המות    הם הם העונשים את העם כלו ולפעמים גם את האדם הפרטי על שחטא חטאותיו, שהרי מרעה תצמח רעה, ומי זה יסבול את הרעה היוצאת אם לא האדם עצמו? הגע בעצמך: אם אין ישראל עושים רצונו של מקום, עובדים עבודה זרה מבלים ימיהם בתענוגים המחלישים את האדם, גוזלים משפט עניים וכל התקיף מחבירו בולע את החלש ממנו, הרי הם נעשים שונאים זה לזה, מאבדים כחותיהם, מתפלגים לפלגות, מתרוששים ומתדלדלים ומכיון שבא אויב להלחם בהם הרי הם נכנעים לפניו מאין כח ומאין אחדות להלחם בו הם נעשים לו לעבדים; וזה ענשם שאין גדול ממנו.  האמנם בזה לא יתישבו עוד איזה עונשים; לא אדבר מעונשי הנפש שאחר המות, שדבר זה עורר כבר ספקות בלבי: לאיזו תכלית יעניש הקב"ה את הנפש לאחר המות והיא איננה יכולה עוד לתקן את אשר עותה? האפשר לחשוב מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא, כאילו גם בשמים יש משרתים שונים, מקום גמול לצדיקים וארץ גזרה ומקום ענש לחוטאים, מלבד מה שנודע שאין הקב"ה נמצא חוץ לעולם (בשמים) אל בכל חלל המציאות ואין שמים אלא המקום הפנוי ששם מגיע כח הראות ולא יותר.  ומה היא נפש רוחנית? איך היא באה בגוף הנולד ממעשים גשמיים, אם לא נאמר שנפשות האב והאם מולידות בזרעם נפשות בדומה להן, השערה הראויה לאחד המשגעים? איפה משכן הנפש הרוחנית בחמר האדם? איך היא, הנפש הרוחנית, יוצאת מן הגוף על ידי זה, שאיזו סבה מוחשית כמחלה, חנק, יריה בכדור וכיוצא בזה גורמת להגוף איזה שינוי? אבל כל עניני הנפש וגמולותיה לא נזכרו בתורה כלל, ואין אחריות פילוסופי יון ובעלי תלמוד עלי.  אך איך יתישבו יעודי התורה בעצירת הגשמים ורבוים, שהם דברים טבעים ונאמרו לגמול ולענש על מעשים טובים ורעים? זוהי שאלה גדולה...  אך...  אולי לא נאמרו ברכות וקללות אלה אלא להפחיד את לבות בני ישראל?...  מי יודע!

מה זאת? הנה כבר הנצה החמה ואני לא נתתי עוד תנומה לעיני! עת לעזוב את החקירות האלה בדברים העומדים ברומו של עולם לזמן היותר מוכשר למחקר, כי לא בנקל אוכל להחליט איזה דבר בענינים כאלה, ועתה אנסה נא לישון...  למה אהיה כל היום כעיף וגם לפנות ערב לא אוכל עוד להתחיל מקרא הספר "אשמת שומרון" לפני העלמה נ.  אחרי שכליתי לקרוא לפניה את הספר "אהבת ציון" וכמו שבקשתני.

3 יולי.  מה נחמד המחזה המבהיל בס' "אשמת שומרון" בשמוע דניאל על צורי היעלים את קול שולמית ידידות נפשו בהתפללה עליו! העפקעט הזה נשגב ונעים כל כך עד שהוא מעורר את הלב בהתעוררות חזקה.  היא נתפעלה מן המחזה כל כך, בשעה שקראתי אותו לפניה, עד שכמעט רצתה שהמחזה הזה לא ישתלם...  לבי הרגיש קורת-רוח בשעה שנתפעלה בשמחה מן המחזה ההוא, כי בהיותה שבעת רצון ושמחה לעיני הנני מרגיש נעימות אין קץ...  היום הזה היה לי שלומים על יום אתמול, אשר לא היתה בביתה לפנות ערב ולא יכולתי לקרוא בפניה כאשר הרגלתי, ואהי מלא עצבון, לא כן היום, היום הנני שמח ורגשותי שבעות...

אֶנְקַת אַסִּיר[2]

(במלאת עשר שנים ליום חתונתי, ביום י"ב אב (8 יולי) תרכ"ט).

 

לִימֵי חֲתוּנָתִי שָׁנִים עֲשֶׂרֶת

שָׁנִים מָלְאוּ אֹפֶל עַתָּה מָלָאוּ,

מִיּוֹם שֻׁדַּד חֻפְּשִי בִּידֵי חֲבֶרֶת

וּמְחִירוֹ שַׁעֲשׁוּעִים לִי לֹא נִמְצָאוּ;

עֶשֶׂר שָׁנִים הָהּ אֲסוּרַי עֻבָּתוּ

מִיּוֹם אֶל יוֹם גָּבְרוּ, עָבוּ עָשָׁתוּ.

 

זֶה לִּי עֶשֶׂר שָׁנִים בֹּסֶר אָכַלְתִּי

וַיִּקְהוּ שִׁנַּי וַעֲדֶן לֹא נִרְפָּאוּ.

בִּנְתִיב עִקֵּשׁ בַּקֵּשׁ אשֶׁר הוּבַלְתִּי

וּמַכְאוֹב וּנְדוּדִים תַּחְתָּיו לִי בָאוּ;

זֶה עֶשֶׂר שָׁנִים אָבִי כָּרָה קֶבֶר

וַאֲנִי חַי בּוֹ אֶשְׁכַּב – מָה רַב הַשָּׁבֶר!

 

בַּקֶּבֶר הַהוּא הֵן חַי שׂוֹכֵב אָנִי

וּלְבָבִי כַּמֵּת – לֹא יָחוּשׁ חַיֵּיהוּ;

מִי דִכֵּא לִבִּי? מִי כֹה הֲמָמַנִי?

מִי הֶאֱבִיד חוּשֵׁי לִבִּי בַּעֲצָתֵהוּ?

הַאַתָּה, אָבִי! הַאַתָּה כֹּה שִׁחַתָּ,

הַאַתָּה לֵב בִּנְךָ בַּיָּד הֵמַתָּה?

הַאַתָּה לֵב בִּנְךָ, אָבִי, הֵמַתָּה

מֶה חַיֵּי-גֶבֶר אִם לֵבָב לוֹ אָיִן?

אֵיךְ יֵדַע נַחַת יַד אֵל לוֹ חִלְּקַתָּה?

אֵיךְ יָחוּשׁ שַׁעֲשׁוּעִים כָּל חֶמְדַּת עָיִן?

אַךְ מַה אַרְשִׁיעֲךָ עַל זוּ לִי עָשִׂיתָ

וּבִבְלִי דַעַת קֶבֶר לִי כָּרִיתָ!

 

בִּבְלִי הַדַּעַת עֲלוּמַי הִקְצַרְתָּ

וּשְׁנוֹת הַנֹּעַר לִשְׁנוֹת אִישׁ נֶהְפָּכוּ

וּבִבְלִי-עֵת רִגְשֵׁי-לִבִּי עוֹרַרְתָּ

וּבְעוֹד נָחוּ שָׁקְטוּ יַחַד שָכָכוּ;

עוֹד הָאַהֲבָה אֶל לִבִּי לֹא נָגָעָה

וּמַה גַּם אַהֲבָה נַפְשִׁי לֹא יָדָעָה!

 

עוֹד פִּרְחֵי הַיַּלְדּוּת רוּחִי דָרָשָׁה

שָּׁאֲפָה עֹנֶג בַּאֲבִיב חַיַּי בֶּחָלֶד,

עוֹד לִמְעוּף אֵין-קֵץ אֶבְרָתָהּ פָּרָשָׂה,

עוֹד חֲלוֹמוֹת נֹעַם חָלְמָה כַּיָלֶד;

עוֹד עַל תֵּבֵל כֻּלָּהּ הִיא הִתְרַפָּקָה

וּבְתֻמַּת-ישֶׁר כָּל-הַיְּקוּם חָבָקָה.

 

עוֹד שַׁחַק וָאָרֶץ מוּלִי שָׂחָקוּ

וּצְחוֹק שִׂמְחַת-גִּיל בִּפְנֵי-כֹל אֶקְרָאָה,

עוֹד שַׁרְעַפֵּי-עֹצֶב מֶנִּי רָחָקוּ

עוֹד תּוּגַת אֻמְלָלִים לִי לֹא נוֹדָעָה

עוֹד דִּמְעוֹת עֵינִי אִם רֶגַע נִגָּרוּ

מֵאוֹר הַנֹּעַר נִדְעֲכוּ לֹא נִכָּרוּ.

 

עוֹד כָּל-עֶשְׁתּוֹנוֹתָי טֹהַר מָלֵאוּ

עוֹד כָּל רִגְשׁוֹתַי לַתֻּמָּה קָדֵשׁוּ,

עוֹד חֶזְיוֹנוֹת מָרוֹם רוּחִי נִשֵּׂאוּ

וּבְתֹם עֲלוּמִים כָּל-טוּב לִי נִחֵשׁוּ

אַךְ אשֶׁר אַךְ שָׂשׂון וָגִיל רָאִיתִי

וּבְנֹעַם הַיַּלְדּוּת נַחַת רָוִיתִי.

 

עוֹד שָׁנִים אַךְ מִסְפָּר עָלַי נָקָפוּ

שָׁנִים חֲמֵש עֶשְׂרֵה מִיּוֹם הֻלַּדְתִּי;

עוֹד עִתּוֹת יַלְדּוּתִי טֶרֶם חָלָפוּ

וּלְפַתַּח כִּשְׁרוֹנַי לֹא-עוֹד שָׁקַדְתִּי...

וּפִתְאוֹם, אָבִי! לָאִישׁ אוֹתִי שֵׁתָּ

וּבְחֶזְקַת-הַיָּד אִשָּׁה לִי נָתָתָּ!!

 

הִכְרַעְתָּ רִגְשׁוֹתַי לִבִּי חוֹלַלְתָּ

בִּשְׂעִפֵּי-קֹדֶשׁ לֹא עוֹד הִתְפַּתָּחוּ,

מוֹטוֹת כֹּבֶד רָב עֲלֵיהֶם הֵטַלְתָּ

עַד כָּל חוּשַׁי בִּי תַּחְתֵּיהֶן שָׁחָחוּ!

אֵיכָה יַעֲלוּ עָל, יִפְרוֹצוּ, יֵרוֹמוּ,

וּמְטִילִים וּרְתוּקוֹת בַּעֲדָם יַחְתּוֹמוּ?

*       *

 *

מִסְפַּר שָׁנִים בַּתֹּהוּ לִי עָבָרוּ

חוֹלֵם הָיִיתִי חַיִּים לֹא יָדַעְתִּי,

חַיֵּי חֶלְדֵּנוּ פֹה לִי לֹא יָקָרוּ

אַךְ חַיֵּי נֶצַח לִקְנוֹת לִי יָגַעְתִּי;

אַךְ אֶל חַיֵּי מָרוֹם עֵינַי נָשָׂאתִי

וּלְחַיֵּי-אֶרֶץ חַיֵּי-שָׁוְא קָרָאתִי.

 

וּכְפֶגֶר מֵת תֵּבֵל כֻּלָּהּ חָזִיתִי

וּבְנֵי אִישׁ כֻּלָּם מֵתִים לִי נֶחֱשָׁבוּ,

וּכְמוֹת לִבִּי גַּם אֲנִי לֹא חָיִיתִי

חָסְרוּ חוּשַׁי אֲשֶׁר עָלַי יִכְאָבוּ;

אַךְ לַאֲסוֹנִי, הָהּ, הֵן עֵינַי נִפְקָחוּ

רָאוּ כִּי עַד כֹּה מֵרְאוֹת יָשָׁר טָחוּ!

 

רָאוּ כִּי הַחַיִּים בִּמְאֹד יָקָרוּ,

כִּי לִרְאוֹת חַיִּים פֹּה בָּאָרֶץ בָּאנוּ;

כִּי הַחַיִּים אַךְ בָּרֶגֶש אֻשָּׁרוּ

וּבִלְעָדָיו חַיֵּי-מָוֶת הֵם לָנוּ; –

מֵרִגְשׁוֹת שׁוֹנוֹת הַחַיִּים חֻבָּרוּ

וּמְתִים לֹא יָחוּשׁוּ חַיִּים חָסָרוּ!

 

אָז כֹּחוֹת לִבִּי יַחַד הִתְעוֹרָרוּ,

בַּסּוּגַר, בַּמֵּצַר לָחוּשׁ פָּרָצוּ,

חָיוּ רִגְשׁוֹתָי, בֶּעֱזוּזָם גָּבָרוּ,

גַּם הַחֲיוֹת לִבִּי בָּאוֹן הִתְאַמָּצוּ;

אַךְ הַתִחְיֶה, לִבִּי! אַחֲרֵי נִפְלְךָ–

הֵן תָּקוּם תִּתְחַזֵּק, אַךְ מִי יִתְמְכֶךָ?

 

הֵן חַי יִדְרוֹשׁ חָבֵר, לֵב – לֵבָב רֵעַ

וִיקַו לָחוּשׁ הֲגִיגוֹ מִמִּשְׁנֵהוּ

עַל הֵד חֶפְצוֹ יִתְעַנָּג יִשְׁתַּעֲשֵׁעַ,

יִנָּשֵׂא, יֵרוֹמָם, יִגְדָּל אָשְׁרֵהוּ,

יָרוּמוּ אַף יָרִימוּ אִישׁ אָחִיהוּ

וּמְרוֹמֵי אֵין-קֵצֶה לָעוּף יַגְבִּיהוּ.

 

גַּם אַתָּה, לִבִּי, הִתְרוֹמֵם נִסִּיתָ....

אַךְ מַה זֶּה בַּחֲרָדָה אָחוֹר הוּסַגְּתָּ?

וּבַאֲוִיר הַמָּוֶת שְׁבּוֹ חָיִיתָ

נוֹאָשׁ מִכָּל טוּב שֵׁנִית הֻצַּגְתָּ?

הָהּ, עֵת לֵב בִּקַּשְׁתָּ, לֵב רֶגֶשׁ יָבֶן,

בַּנְתָּ כִּי מִכְּבָר הִנְּךָ קָשׁוּר בָּאָבֶן!!...

 

חַיִּים רִגְשֵׁי-לִבִּי – פִּידִי יָחוּשׁוּ

וּכְאֵבִי כִּי אָנוּשׁ הֵמָּה יַשְׂכִּילוּ;

חַיִּים רִגְשֵׁי-לִבִּי מָרוֹם יָטוּשׁוּ

וּבְעוּפָם מַעְלָה מַכְאוֹבִי יַגְדִּילוּ,

הֵמָּה יִגְבָּהוּ, לָרוֹם יַעֲלוּ אֵבֶר

וּלְבָבִי קָשׁוּר בָּאֶבֶן, שׁוֹכֵב קָבֶר!

 

חַיִּים רִגְשֵׁי לִבִּי מַה-טּוֹב יֵדָעוּ

גַּם גִּיל, גַּם נֹעַם, גַּם תַּעֲנוּגוֹת גֶּבֶר,

כִּי לַמּוֹצֵא לֵב כָּל-אֵלֶּה נִמְצָאוּ

וּבִּלְתָּם הַחַיִּים שׁוֹמֵמִים כַּקֶּבֶר;

וּבְכֵן יָחוּשׁוּ כִּי חַיַּי קָדָרוּ

אַחֲרֵי כִּי אֵלֶּה נֶצַח לִי יֶחְסָרוּ!

 

שָׁמָּה יִזְעַק לֵב, יֶהֱמֶה יֵאָנַח,

יֵחַם, יַעֲלֶה אֵד, עַד תִּדְמַע הֶעָיִן

מִמֶּרְחָק לֵב שֵׁנִי כֵּן יִשְׁתּוֹחֵחַ,

כִּי מַחֲמַדּוֹ, אוֹר חַיָּיו אִתּוֹ אָיִן;

וּשְׁנֵי לִבּוֹת אֵלֶּה יַחַד יֶאֱנָקוּ

כִּי אַחֲרֵי חֻבָּרוּ שֵׁנִית רֻחָקוּ.

 

אַךְ מַה זֶּה יִבְכּוּ וּבְשִׂיחָם יָרִידוּ

הֲלֹא רֻתְּקו יַחַדּ – אָשְׁרָם מָצָאוּ;

הֲרַחֲבֵי אֶרֶץ בֵּין אוֹהֲבִים יַפְרִידוּ?

הֵן אַנְחוֹתָם זֶה לָזֶה רוּחוֹת יִשָּאוּ!

אֲנִי לִבִּי – אֶל אֶבֶן חֻבַּר חֶבֶר,

לִבִּי לֵב יֶחְסַר – אַךְ זֶה אֵיד וָשֶׁבֶר!

 

הָהּ, לִבִּי לִבִּי, כַּמֵּתִים נִמְשַׁלְתָּ,

אַף אוֹר אַף חַיִּים גַּם מִמְּךָ נִסְתָּרוּ,

רִגְבֵי-עָפָר כָּמוֹהֶם לָךְ נָחַלְתָּ

וּבַסּוּגַר הִנְּךָ וּכְמוֹ הֵם סֻגָּרוּ;

אַךְ הֵם יָנוּחוּ וּבְשָׁלום יִשְׁכָּבוּ–

וּבְךָ חוּשֶׁיךָ עַל אֵידְךָ יִכְאָבוּ!

 

הִנְּךָ חָלָל, לִבִּי, כַּמֵּת נִמְשַׁלְתָּ,

וּכְמוֹ חַי תָּחוּשׁ, תֹּאבֶה, תַּחְפּוֹץ הֶרֶב,

מַה-מַּחֲמַד וִיקָר לָדַעַת הִשְׂכַּלְתָּ,

תֵּדַע אוֹר כִי-יָהֵל – גַם חֶשְׁכַּת עֶרֶב,

תֵּדַע כִּי כָל-תַּחְפֹּץ חָלַץ מִמֶּךָּ,

תָּחוּשׁ כִּי מַתָּ, כִּי חָלָל הִנֶּךָּ

 

לִבִּי יִרְחַשׁ תָּמִיד וּבַל יָנוּחַ

וּמְשׁוּבוֹת עַמִּי שַׂרְעַפָּיו יַאֲלִיפוּ,

וּמְשַׁמְּרֵי-הַבְלֵי-שָׁוְא אֵין בָּם כָּל-רוּחַ

רֹאשׁ וּתְלָאָה בָּאַף עָלַי יַקִּיפוּ;

מֵחִצִּים יוֹרוּ בִּי לִבִּי פָּצוּעַ,

דָּמָיו מֻגָּרִים וּסְגוֹרוֹ קָרוּעַ. 

 

וּלְבַדּוֹ הוּא יִשָּׂא בִּמְרִי הַשִּׂיחַ

יֶחְסַר לֵב מַרְגִּישׁ יוֹדֵעַ מַדְוֵהוּ!

הַאֶבֶן חֻבְּרָה-לּוֹ עָצְבּוֹ תָּנִיחַ,

הֲתַזִּיל לוֹ מַיִם לִרְחַץ דָּמֵהוּ?

אַךְ אֶבֶן הִיא! לֹא תֵדַע עֱנוּת קֶרֶב,

רַק תּוֹסִיף תָּעִיק וּקְרוֹעַ לֵב תֶּרֶב!

 

אַךְ אֶבֶן הִיא, הָהּ, כָּל רֶגֶשׁ חָסָרָה,

לֹא לֵב הֶחָשׁ חַיִּים תַּחַת שָׁמַיִם!

הַלְהָכִין לִי מַאֲכָל הִיא לִי חֻבָּרָה

וּלְגַדֵּל בָּנִים נַטְּלֵם עַל כַּפַּיִם?

עוֹשָׂה זֹאת אָמָה, רוֹקַחַת, טוֹבַחַת

אַךְ לֹא אֵשֶׁת לִמְצוֹא בָהּ חַיֵּי-נָחַת

 

שׁוּב וָדוֹם לִבִּי, כָּל תִּקְוָה הַכְרִיתָה,

לֹא לָךְ עוֹד אוֹר חַיּים עֹנֶג וָנַחַת;

יַד אָבִי אוֹתְךָ, הֶחָלָל, הֵמִיתָה,

שָׁוְא אִיגָע רוּחַ-חַיִּים בָּךְ לָפַחַת!

רִפְּאוּךָ רִגְשׁוֹתַי אַךְ לֹא נִרְפֵּאתָ,

אַךְ שִׁבָּרוֹן וּדְוָי בָּם לָךְ הֵבֵאתָ!

 

שׁוּבָה וָדוֹם לִבִּי, גַּם הָבֵא מָוֶת

עֲלֵי כָל-רֶגֶשׁ אֲשֶׁר בָּךְ יִוָּלֶד;

הַשְּׁמֵד כָּל חוּשׁ וּבַל תֵּדַע עַצֶּבֶת,

תִּשְׁכַּח כִּי תֶחְסַר כָּל מַחֲמַדֵּי-חָלֶד

הָמֵת כָּל רֶגֶשׁ זוּ אוֹתְךָ יָנִיעַ,

לִבְלִי לִרְגָעִים לָךְ אֵידְךָ יוֹדִיעַ!

 

הָמֵת כָּל רָגֶשׁ גַם כָּל חוּשׁ יַחַד,

טֶרֶם אֶל לֵב אַחֵר הֵם יוֹבִילוּךָ....

טֶרֶם אֶל לֵב זָר – הוֹי יֹאחֲזֵנִי פַחַד!

מִדֵּי עֻפָם מִבְּלִי מֵשִׂים יִקְשְׁרוּךָ....

טֶרֶם תִּמְצָא בּוֹ מָה הָגוּת דּוֹרֶשֶׁת

וּמִבְּלִי מִפְלָט תִּלָּכֵד בָּרֶשֶׁת!...

 

טֶרֶם יִשְׁבְּךָ לֵב וּתְהִי אָז לוֹ עָבֶד,

אַחֲרָיו תִּמְשׁוֹך, תָּרוּץ, לָעוּף בַּל תֵּלֶא...

וּכְנֶגְדּוֹ הָאֶבֶן רַבַּת הַכֹּבֶד

אַךְ אָחוֹר תַּסִּיגְךָ תּוֹרִידְךָ פֶלֶא!

מִשְּׁתֵּי אֵלֶה הָהּ תִּתְפּוֹצֵץ כַּנֵּבֶל

וּלְמַחַץ אֵין מַרְפֵּא, כָּל מָזוֹר הָבָל!

 

אָז תִּתְפּוֹרֵר לִבִּי, יִגְדַּל הַפֶּצַע

וּמַכְאוֹבִים אֵין קֵץ יִתְקְפוּךָ נֶצַח...

וּמַה-זֶּה חוּשֵׁיךָ יִחְיוּ? מַה בֶּצַע?

הֲמִיתֵם אֵיפוֹא וּשְׁלַח בָּמוֹ רֶצַח!

הַכְחֵד כָּל-רֶגֶשׁ וּשְׁכַח אֵיד וָשֶׁבֶר,

וּבְשֶׁקֶט וּמְנוּחָה תִשְׁכַּב בַּקָּבֶר!!

 

נשלם ביום א' י"ז אב (13 יולי) תרכ"ט.

 

10 יולי.  (עוד לפני השלימי את השיר)......  האמנם גם אני מוכשר לרגשות כאלה? העל כן הנני מרגיש  בנפשי כאילו חסר לי מאומה  בשעה שאני שב מבית ר.  מבלי ראות פניה? הגם בלבי אני, בשנותי אלה, עשר שנים אחרי חתונתי, בהיותי אב לשלשה ילדים, יבואו רגשות כאלה?...  ומה?...

17 יולי.  קראתי לפניה שירי "אנקת אסיר".  השיר הזה גרם לה התפעלות ותבקש ממני רשות להעתיקו לשפת אשכנז.  אחרי שהעתיקה אותו והתבוננה בו אמרה לי היום בשחוק נעים "Rebchen, lhr seid verlibet!" (רבי – בחבור אותיות "כען" הנהוג בשפת אשכנז בשעה שהדבר פונה לאנשים הקרובים בלב – הנך אוהב) ואנכי שחקתי לדבריה.  אך איך אמרה לי דברים כאלה?

20 יולי.  עזרא הכהן הודיעני במכתבו מיום 16 יולי כי ביום הנועד בשבוע הבא לאספת בעלי הקאָמיטעט, בעיר הגדולה ידובר גם על אודותי.  מה ייטב לי אם ימלאו בקשתי לתת לבני-ביתי סך שמונה רו"כ לחדש במשך שנה וחצי כדי שיחיו נפשותיהם בדוחק עד שאכין עצמי לבית-הספר לסוחרים (קאָממערציענשולע) בחוץ למדינה! מה ייטב אז גורלי, הלא מאושר אהיה בארץ! ומה? יוכל היות כי יתנו שאלתי, הלא שמונה רו"כ דבר קטן הוא.

העיר הגדולה 24 יולי.

"שלום לך ידידי ואיש בריתי צלפחד!"

"הנני ממהר להשיב לך דבר על מכתבך מיום א' העבר (20 יולי) למען תדע מראש את אשר בלב אוהביך וחפצי-טובתך לעשות בעדך בקרב הימים, והיה אם ימצא הדבר חן בעיניך או אז נמהר נחישה מעשינו.

"טובה עצתך לשלח ידך במלאכה אחרת, ובאמת מטה המלמדות משענת קנה רצוץ היא;  אבל אנה תניח ידידי, כעת את נפשות ביתך? מי יחוס עליהם בלעדך? והנה גם לו יצלח חפצנו בידנו לאסוף שלשים איש אשר יתנו שני רו"כ לשנה, מי לידנו יתקע כי ישמרו את מוצא שפתם לארך ימים, ומי יתעסק בקבוץ הכסף הזה בכל עת? גם בעלי הקאָמיטעט לא יוכלו לתת כעת מהכסף הנמצא תחת ידם, כי שמור הוא רק לאלה אשר ידעת, להיות להם להוצאות הדרך.    סוף דבר, לא על נקלה יצלח החפץ הזה לאסוף שני רו"כ  בכל שבוע בעד אשתך ובני-ביתך, ואנחנו יודעים כי גם אלה הנדיבים בעם אשר פתוח יפתחו את ידיהם בראשונה יקפצו אותן באחרונה, על-כן יכבד עליך הדבר להוציא את מחשבתך הטובה לפעולת אדם.

"כי יעצו כלנו אנחנו אוהביך (וביחוד הד"ר שרף אשר טוב לבו עליך מאד) לתת כעת משען קטן לאשתך ואתה שום תשים לדרך העיר...פעמיך, עיר גדולה מלאה חכמים וסופרים נדיבים וישרי-לב.  בעיר הזאת לחמך ינתן לך ומימיך יהיו נאמנים, ובטח אנכי כי ה'...  יסוכך עליך וגם ישתדל בעדך להמציא לך פרנסה וריוח; גם ה'...  ועוד ועוד יקרבוך כמו נגיד ויתנו לך מהלכים בעיר הזאת  כי תמצא לחמך ולחם ביתך בכבוד, בנחת ולא בצער.  בעיר הזאת תוכל גם להשתלם במדעים וולמוד לשון וספר עמי אירופא; וקול מושל קנא ונלהב פוחז וריק לא יעלה עליך, וישבת במנוחה.  ובטוחים אנחנו, כי כשרונותיך הטובים יתפתחו גם כן בעיר הזאת באופן נעלה והיית לאיש איירופא בכל דרכיך לטוב לך כל הימים.

"זאת היא העצה היעוצה מאתנו לטובתך, אחרי כי צר לך המקום לשבת בערי מושבותינו ומאומה לא תשא בעמלך.  אם תמצא העצה הזאת חן בעיניך תודיע אותי במכתב ואנחנו נחישה מעשינו להכין את הדרוש לחפץ הזה, ואתה תבוא פה על החג  הבע"ל להכין את נפשך לקראת המסע.  הוצאות הדרך לא יחסרו גם כן לך.

"לא ארבה כעת אמרים לבל אאחר את הפאסט; ואתה שום תשים את לבך לדברי המעטים אשר הגדתי לך בזה וידעת את אשר לפניך, למען נדע גם אנחנו אם כשר הדבר הזה לפניך.  עצתי אמונה לך כי אין טוב לך כי אם לנסוע ל...  עיר ההומיה, שם יערה עליך רוח חדש ונפתחו לך שמים חדשים וחיים טובים, שם תאסוף רב דעת וחכמה ומשם תוכל להמציא ישע ומחיה גם לנפשות ביתך, ובימי שבתך שמה תוכל גם לכונן אשוריך בדרך חיים העולה למעלה למשכיל, אם להיות סופר ומזכיר או תשלח ידך אל מלאכה אחרת המחיה את בעליה.

"אוסיף לדבר אתך במכתב שני מכל פרטי הדבר הזה, ואתה תמהר להשיבני דבר אם כשר הדבר הזה לפניך. 

"קח ברכה מפי בשם אסף הכהן ידידנו  והיה שלום וברוך כחפץ ידידך ומכבדך.

                                                                                                                עזרא הכהן.

25 יולי.  לא אסע עוד להי' גארדאן, לא, כי טוב לי לנסוע לעיר הרוכלת שבמדינות הים, כעצת עזרא הכהן, ששם תקוה נשקפה לי להיות לאיש.  כן החלטתי בלבי אחרי מלחמה פנימית קצרה, שנמשכה במשך איזה רגעים וממנה לא אשוב.  הן יכבד עלי להחליט דבר, אך את אשר החלטתי  היא תקום.  החלטתי  כן גם אם לא אדע עוד מה תענה היא על הדבר הזה.  אך מדוע לבשתני רוח כהה אחרי החלטתי?

בו ביום, אחרי איזה שעות.  היא שמחה מאד לבשורת עזרא הכהן ותאמר כי טוב עשיתי בהחלטתי.

מרשלוב 27 יולי.

"ידידי מלאך מושיעי עזרא הכהן!

"בלב נשבר ובכאב אנוש הנני להגיד לך כי נכון אני להשליך משכנותי, לעזוב את כל אשר בהן חיי-רוחי ולנדוד לארץ-מרחקים לעיר...! אנכי, אשר מעודי לא הצגתי כף רגל מחוצה לעיר מגורתי, מלבד היותי איזה פעמים בעיר הגדולה, נכון אני עתה לנוע מסע ימים רבים עד העיר שבמדינת הים! אנכי, אשר כל חלקי בחיים    אבי הישיש, עוללי מחמדי-עיני ורעי המועטים אשר בהם כל חיי רוחי    הנני נכון עתה להפרד מהם ולעזבם, לבקש לי שמים חדשים וארץ חדשה!...  אנכי, אשר מעודי לא יחלתי לאיש ולא קויתי לאדם, וקחת מתנות נבזה נמאס בעיני    הנני נכון לפרוש כפי עתה לחסדי זרים ולבקש משען לבוא בו אל העיר הרוכלת;...  אהה ידידי! מר לי מר, רוחי חבלה ולבבי נדכה מאד! אך היש מפלט אחר לי?...

......  ביום קבלי את מכתבך קבלתי מכתב גם מה' גארדאן, שבו יודיעני כי מקום נכון לי עמו, אך השכר ההוא אשר אוכל למצוא לי בעירו מצער מאד, ולו גם רב היה    הלא אשאר מורה לילדי ישראל, על כן לא אוכל לעזוב את עצתך ולנסוע לעיר מגורי ה' גארדאן.

"......  היה שלום אתה ואסף הכהן בברכת ידידך האמלל

                                                                                  צלפחד.

1 אוגוסט.  עזרא הכהן הודיעני כי אוהבי מתאמצים להוציא את מחשבתם הטובה עלי לפעולת אדם וחפצם מצליח בידם.  מה ייטב לי הפעל הזה, הלא הוא יאשרני לכל ימי חיי!...  כן הוא, בעיר הרוכלת ההיא אשר אסע עתה הלא אוכל להכין נפשי אל  האוניווערזיטט...  מה מאושר הרעיון הזה! הן זה שנים אשר בכל כחי אחפוץ לבוא אל איזה בית-ספר, חפצי זה אין לו ידים, ועתה אוכל לקוות כי אשלים חק למודי האוניווערזיסטט! הראיתי מימי גם בחלום אושר גדול כזה? האמנם יכבד עלי אחרי שאון הקיץ הזה לבחר חיי דומיה וללמוד אך בספרים, אך הלא שכרי נכון היה אתי, כי אאסוף חכמה ודעת והייתי לאיש...  הן אמנם יוכל היות כי אין זה אלא דמיון וחזון לב...  אך בכל זאת למה לא אשגה בחזיון זה שאינו רחוק מן הקיום, הלא רבו מכאובי ובמה אתנחם אם לא בחזיונותי?...

5 אויגוסט.  עסק נסיעתי כמעט נגמר בעיר הגדולה ואני מאושר! הן בעיר הרוכלת קרוב ישעי! שנות-מספר יעופו ואני אבוא אל האוניווערזיטט ועוד ארבע שנים    והייתי לאיש חכם-לב ורב מדע.  מה נעימה התקוה! אך...  מי יודע אם לא שוא תקותי? הרעיון הזה ידכאני...  מר לי מר!...

9 אויגוסט.  מה טובו הדמעות לנפש נענה! זרם דמעותי אשר הורידו היום עיני מנהמת לבי היה לי כגשם נדבות אחרי חשכת עבים.  אחרי בכיתי אורו עיני, שאפתי רוח חדש והוקל משא לבי, אשר הכביד עלי בכח זה כשני שבועות וירוח לי.

____________________

 

עַלְמָה כְּבוּדָה!

שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים עַד עַתָּה עָבָרוּ,

יּוֹם בּוֹ נִכְבַּדְתִי אוֹתָךְ לָדַעַת;

מֵאָז – עֶרְכֵּךְ,עֹז רוּחֵךְ לִי נִכָּרוּ

גַּם כִּשְׁרוֹן נַפְשֵׁךְ זוּ אֵין בָּהּ מִגְרָעַת.

 

יַרְחֵי-מִסְפָר אֵלֶּה מַה-לִּי יָקָרוּ,

בָּם רַבּוֹת שַׂרְעַפַּי הָבִין יָסָפוּ,

עַתָּה בָּא קִצָּם, תַּמּוּ גַּם גָּמָרוּ,

סָפוּ עִם יָמַי בַּנֶּצַח נֶאֱסָפוּ!

 

וִיְרָחִים אֵלֶּה נֶצַח יִסָּתֵרוּ,

יוֹם יוֹם תָּמִיד מִמֶּנִּי רַק יִרְחָקוּ;

אַךְ עָמֹק בִּלְבָבִי שָׁם יִזָּכֵרוּ,

שָׁמָּה עַל לוּחַ לָעַד הוּחָקוּ!

 

נֹעַם מִדְבָּרֵךְ הַאוּכַל לִשְׁכּוֹחַ

אִם לֹא לָנֶצַח אֶזְכּוֹר צוּף מִלַּיִךְ?

תַּנְחֻמוֹת פִּיךְ – עַל לֵב קוֹדֵר וּשְׁחוֹחַ

אֹמֶץ לוֹ הוֹסַפְתְּ בִּנְעִים שִׂיחוֹתָיִךְ?

 

אֵיךְ מֶנִּי חֶזְיוֹנוֹתַיִךְ יִנָּשׁוּ

שֶׁבָּם לִי חָזִית חַיֵּי-אוֹר וָיֶשַׁע?

מִלְחַמְתֵּךְ בַּעֲדִי עִם בֹּעֲרִים רָגָשׁוּ

אֲשֶׁר עָלַי חָשְׁבוּ רָע עַל לֹא-פָשַע?

 

כָּל אֵלֶּה עֲדִינָה! אֵיכָה אֱשְׁכָּחָה,

אֵיךְ לֹא עַל לִבִּי כַּחוֹתָם יוּשָׁמוּ?

אֵיךְ אֶשְׁכַּח הַיָּמִים רוּחִי בָּם נַחָה,

וִיְרָחִים אֵלֶּה – אִם כֹּה לִי נָעָמוּ?

 

אֶזְכָּרֵךְ, עֲדִינָה! בִּמְקוֹם שָׁם אֱהִי,

וַאֲדַמֶּה תָמִיד נֹחַם פִּיךְ לִשְׁמוֹעַ;

וּבְעֵת יַעֲצִיבוּנִי שַׂרְעַפֵּי נֶהִי

בּוֹ יֶהֱגֶה לִבִּי – אַף אֶמְצָא מַרְגּוֹעַ!

 

הֵן דַּעְתִּי אוֹתֵךְ רַבּוֹת לִי שָׁוָתָה

וּלְבָבִי בָהּ הִשְׂכִּיל רַבּוֹת לָדַעַת....

עֹז, הַשְׂכֵּל וִיקָר עֵינִי בָּךְ רָאָתָה,

לָשׁוֹן תּוּכַל לַכֹּל, צַחוֹת יוֹדָעַת.

 

אֹמֶץ-רוּחַ לָשֵׁאת עָמָל וָשֶׁבֶר,

            הִתְגַּבֵּר עַל אֵיד לֹא תַּחְתָּיו לָשׁוֹחַ

וּבִימֵי רָעָה הִתְחַזֵּק כַּגֶבֵר

וּנְדוּדִים וָעֹצֶב גָּרֵשׁ בַּכֹּחַ!

 

וּבְנֵי אָדָם אִם שָׁמַיִךְ הִקְדִּירוּ

וּצְרָרוּךְ רַבַּת עַל טֹהַר רוּחֵכִי –

רִגְשֵי שִׁנְאַת-אָדָם בָּךְ לֹא הֵעִירוּ

וּשְׂעִפֵּי חֶמְלָה לֹא אִבְּדוּ תּוֹכֵכִי.

 

רַבּוּ שַׂרְעַפַּי בִּלְבָבִי נִבְרָאוּ,

מִיּוֹם הִטַּפְתָּ לִי נִחֻמִים שָׁפָרוּ....

מִיּוֹם חֶזְיוֹנוֹתַיִךְ טוֹב לִי נִבָּאוּ

וַיַּגִּיהוּ אוֹר עַל יָמַי יֻצָּרוּ.

 

וּנְבוּאוֹתַיִךְ עַתָּה לָבֹא קָרָבוּ,

תִּקְוָתִי הַכֵּהָה שָׁבָה חָיָתָה;

כִּי עֲתִידוֹתַי מֵעַתָּה יֶעֱרָבוּ

וּכְמוֹ בַּמַּחֲזֶה רוּחֵךְ לִי חָזָתָה. 

 

לֹא-תָמִיד הַתִּקְוָה תַּבְטַח עַל-שֶׁקֶר,

לֹא-נֶצַח תַּחַת שׁוֹשָׁן תִּתֵּן חוֹחַ;

אַחֲרֵי-חֶשְׁכַּת לַיִל יָבֹא אוֹר-בֹּקֶר,

אַחֲרֵי עָמָל וָפִיד – יֶשַׁע וָנוֹחַ!

 

גַּם אַתּ, אֻמְלָלָה! אַל קַוּוֹת תֶחְדָּלִי,

מֵאָשְׁרֵךְ בַּחַיִּים אַל תִּוָּאֵשִׁי;

עוֹד יָאִיר חֶלְדֵּךְ, כָּל טוּב עוֹד תִּנְחָלִי,

וּמִנַּחַת תִּרְוִי כָּל עָמָל תֶּשִׁי.

 

קַוִּי לַטּוֹב! אַל תִּשְׁכְּחִי תּוֹחֶלֶת,

שׁוּלַמִּית וּקְצִיעָה מוֹפְתֵךְ תִּהְיֶינָה;

גַּם תִּקְוָתָן בָּהֵן הָיְתָה כוֹשֶׁלֶת

וּרְאוֹת חַיִּים לֹא הֶאֱמִינוּ עַד הֵנָּה.

 

אַךְ אַחֲרִיתָן הֲלֹא אָזְנֵךְ שָׁמָעָה

וּלְפָנַיִךְ קָרָאתִי מֵעַל סֵפֶר;

יֵשׁ תִּקְוָה לַנֶּפֶשׁ עָמָל שָׂבָעָה,

אַחֲרִית לָאֻמְלָל – לִחְיוֹת חַיֵּי שֶׁפֶר!

 

זִכְרִי אוֹתָנָה – תִּקְוָתֵךְ הַגְדִּילִי

כִּי עוֹד כָּמוֹהֶן גַּם אַתְּ תִּצְלָחִי;

זִכְרִי הֶחָזוֹן וּלְיֵשַׁע הוֹחִילִי

זִכְרִי גַּם קוֹרְאֵהוּ לָךְ – אַל תִּשְׁכָּחִי!

                  צלפחד.

_______________

 

מרשלוב 13 אויגוסט 1869.

13 אויגוסט.  שירי מצא חן בעיניה ותתן לי תודתה עליו, אף העתיקה אותו לשפת אשכנז.

15 אויגוסט.  במכתבי "רחשי לב"[3] אשר נתתי היום לתלמידי לפני פרידתי ממנו כתבתי לו עצות שלא יתמכר אל התקוה.  מה נקל לתת עצות! האני המיעץ איני מקוה? האם איני בונה עליות בדמיוני?

19 אויגוסט.  היום נתנה לי מכתב מזכרת בצירוף חותמת לזכרון ביום פרידתי.  ראשי סובב הולך כגלגל ולבי הלל בקרבי.

בו ביום.  צר לי מאד כי לא כתבתי זכרונותי בימי הקיץ הזה, הלא הרבה זכרונות יקרים לי נקרו בימי הקיץ הזה! האמנם לא אשכחם לנצח, אך הרבה זכרונות הקדושים לי האלה נזכרים בלבי מבלי דעת את היום שבו קרו לי, מלבד הרבה רעיונות והתעוררות רגשות הלב שהתרוצצו בקרבי ששכחתי לגמרי.  אך מה שעבר אין, והיום, יום הפרדי, אתחיל לכתוב זכרונותי.  מי יודע אולי יהיה סוף הזכרונות האלה לששון ולשמחה.  אולי אבא הנה בעוד ארבע שנים, כתקותי, בהיותי סטודנט בלשכה הראשונה, ובחיי יהיה שנוי לטובה כחפצי...

בו ביום לפנות ערב, בשעה 7.  מדוע היא שולחת אותי מלפניה מן הגן אל הבית? מדוע היא מונעת ממני את התענוג האחרון לי עתה, לשבוע תמונתה ברגעים האחרונים האלה, בהיותה קוטפת פרי הגן? למה תירא דבת עם?! אך יהי מה, הנה היא מְצַוָה ואיךְ אַמְרֶה את פיה?

(מספר זכרונותי) "ביום 19 אויגוסט בשעה 8 בערב, היו דברי האחרונים עם N.

_______________

 

שיחה מעין המאורע.

"בשעה שאין לו לאדם תאוות חמריות, הרי הוא מתאוה תאוות דמיוניות",    אמר חכם אחד, ואמתת משפט זה רואים אנו בחיי האומה הישראלית, שכל עוד שיסגר עליה הדרך לתאוות חמריות תתגבר יותר עליה  תאותה לדברים דמיוניים.  אילו הייתי יודע את צרכי החיים, אילו היה לי חפץ לחיות לא כאחד המלמדים אלא כאחד האדם, אילו הייתי מבין שגם בלי בית-ספר יכול אדם להגיע למדרגה גבוהה בדעת ובכשרון לאיזה פרט מצרכי החיים,    כי אז היו בי תאוות חמריות: לחיות כאחד האדם, ולא נתגברו בי תאוות דמיוניות שאינן שוות כלום.  עכשיו שלא ראיתי מעודי פעולות עולם המעשה והמסחר, שלא האמנתי עלי שגם בלי בית-ספר גבוה אוכל לקנות שלמות בלשונות ובידיעות המחיות את בעליהן, שראוי היה בעיני לחיות כאחד המלמדים, אף על פי ששנאתי את המלמדות שנאת מות,    הרי לא נשארה לי כל תאוה זולתי תאוה דמיונית שמלאה אותי שכרון.  בתחלה היה שכרוני חלש מאד, וכל עצמו לא תבע ממני אלא השתלמות בשפת עבר, בשירים ובפלפולים ספרותיים; אבל הרדיפות שסבלתי בשנת תרכ"ו הגבירו שכרוני, עשאוני בעיני עצמי לגבור הנלחם בעד אידעע קדושה במסירות נפש, ואהי כגבר עברו יין! עתה שכחתי לגמרי את עצמי וכל עסקי לא היה אלא לדאוג בעד עמי.  לא נצטערתי לא על גורלי המר בנוגע לפרנסתי, לא על העדר כל רגש של נעימות בחיי-המשפחה שלי, לא על היותי ריק מכל חכמה ומדע, לא על אלה נצטערתי,    אלא על שבני-ישראל מאמינים בהבלים, על הפירוד שבין הדת והחיים ועל שאין עומד בפרץ להביא סדרים טובים בחיי עמנו! הרבה מאמרים כתבתי וכלם לא היו אלא דברי מוסר לבני עירי או גם לבני ערים אחרות שחפשתי אחר מומיהם, בעוד שאני בעצמי מלא מומים, הוכחתים על שאינם מלמדים לבניהם לשון וספר, בעוד שאני בעצמי לא הייתי לומד לשון וספר או ידיעה הנותנת מחיה, הראיתי לפניהם צדדי היתר באיזו חומרות, בשעה שאני בעצמי לא טלטלתי חוץ לעירוב בשבת והתפללתי שתי תפלות בערבית אם בטלתי תפלת המנחה...  האין זה שכרון המכלה מנפש ועד בשר?

המביט בעין פקוחה על כל מה שעבר על עם ועם מיום שזכה המין האנושי שתהיה לו הסטוריה עד המאה התשע עשרה המהוללת בפי כל חסרי-לב    בכלל, רואה הוא שכל התועבות וההבלים שנדבקו בהמין האנושי לא בפעם אחת הם כָלים מן העולם אלא קימעא קימעא.  תועבה אחת יורדת לטמיון לגמרה, תועבה שנית מחלפת פניה באופן שחיצוניותה יש לה פנים נאים, אף על-פי שבפנימיותה עודנה נתעבה כבתחלה, תועבה שלישית עומדת לתקון, תועבה רביעית עודנה עומדת בתקפה ועוד יעברו עליה שנים מספרם בטרם תזוז ממקומה, וכן הלאה.  על-פי מנהגו של עולם הזה, היש לנו צדקה לבקש שבני ישראל בארצות החשך יעזבו בפעם אחת את תועבותיהם ואת הבליהם המקודשים אצלם, על ידי זה שאני בעל המאמר המקיא פראזות הרבה אינני יודע מנהגו של המין האנושי ורוצה שבני ישראל יצאו מאפילה לאור גדול ברגע אחד    בשעה שיקראו את מאמרי? הרואה את התהפוכות  הנעשות בין עם נאור כבני צרפת זה יותר משמונים שנה, תהפוכות שאין אחת מהן נעשית בלא נהרי נחלי דם, הרואה את מעשה העם הזה שבזמן קרוב למאה שנה אחרי וואלטער הוא שב לעשות חוזה עם האפיפור וכל קדושיו    הוא יסכים ויאמר שבני-עמנו עם כל-שובבותם והבליהם אינם נופלים מעמי אירופא הנאורים, והמריעים בקול שופר ובדברים בעלמא במה"ע, ואינם מבררים במנוחת לב את צרכי החיים החמריים    אינם אלא שכורים!

אלמלא הייתי שכור הייתי רואה שלא על ידי ויכוחים ופלפולים במה"ע ובספרים יעזבו בני ישראל את הבליהם, אבל על ידי מצב הגון וטוב בעולם המעשה, על ידי זכיות שוות במדינה, מסחר הגון והפצת חכמות וידיעות המחיות את בעליהן, במלה אחת: בשעה שרוב בני ישראל יֵחָלְצו מדקדוקי עניות שהם סובלים עתה באופן נעלה, ותהיינה להם תאוות חמריות, לחיות בארץ חיי נעם, תכלינה מעצמן תאוותיהן הדמיוניות וממילא ישכחו את ר' יהושע בר' מנחמה עם ס"ב ערלי הלב שחיו, לפי דמיונו, מימות אברהם עד יהושע בן נון, את רבי יצחק בן אלישיב עם חנה השחורה, את רבי פנחס בן יאיר עם חמורו הצדיק וגם חומרות הפוסקים לא תעלינה על לב; וכל זמן שיהיו בני ישראל עניים יבקשו מנוח לנפשם לא בתענוגי החיים ובפעולות ממשיות בעולם המעשה אלא בחלומות ודמיונות של הבל! אבל שכור הייתי ועיני טחו מראות נכוחה.

אם יגיעו דברי אלה להרב מעיר מולדתי, אפשר שישים ידיו על בטנו ויאמר: "שישו בני מעי שישו! המלעיג על דברי חכמים הודה לי לבסוף שצדקתי במשפטי עליו שהוא שכור"; אבל אם חכם הוא בעיניו מדוע נואל ליעצני לבלתי לכתוב מאמרים כשנה תמימה? וכי אפשר הוא שהשכור ימנע עצמו מלשתות יין בשעת שכרותו על ידי בקשת איש אחר? אלמלא שהוא עצמו היה שכור בימי עלומיו לא היה מכיר בשכרותי, ובהיותו, בעל נסיון שכור שהתרונן מיינו מדוע לא מצא לפני אלא עצה של שטות? אולי היה מתאר לפני פחד צרכי-החיים והעתיד, אילו היה מסביר לי את אשר רני כותב עתה מעצמי בשיחה זו ולא היה מדבר לי כעין דברי כבושין בסגנון הרבנים, בשעה שידע היטב שרבנים ודברי כבושין אינם חשובים בעיני,    אפשר שהיה מרפא אותי משכרותי, ורופא אמן היה נקרא בפי ותודה רבה היה לוקח ממני!

הרב הגדול והפילוסוף ר' אברהם קראהמאל אומר: שמיום שנתחדשו מה"ע בישראל בטל כבוד סופרים מובהקים, מפני שהרבה נערים הכותבים דברי הבל במה"ע מגיסים דבריהם על-ידי דבריהם וסבורים הם שהם חבריהם של החכמים המובהקים שהם שרוים סמוך להם במה"ע; ורואה אני את דבריו שהם אמתיים, אבל אינם מעציבים כל כך.  אבל יותר מעציבים הם דברי ידידי ש...  שגם הם אמתים.  הוא היה אומר: "מיום שנתחדשו מכ"ע בישראל התחילו הרבה נערי ישראל לבלות את זמנם בבטלה: מבלים הם את ימיהם בקריאת דברים שאינם מביאים תועלת להם ובכתיבת מאמרים שאין צורך בהם, ומתוך כל הם מפנים את לבם לבטלה מן הלמודים הנחוצים להם להשלמת עצמם.  אם נראה שני אנשים אחד משכיל בספרות העברית ועני מדוכא, והשני גם הוא מבין שפת עבר וחי חיי-ענג על ידי שהשלים חק באחד האוניווערזיטעטים, אז נוכל להבין שהראשון נעשה סופר במה"ע ולפיכך חשב שהוא רואה עולמו בחייו ולא בקש לו עוד מטרה אחרת לחייו,    והשני לא נתעה בשוא מעודו, וכי תיכף בשעה שנתפתחו עיניו מהר לבקש לו מטרת החיים הממשיים".  אחד מאלה שהקריבו כחותיהם וימיהם על מאמרים שלא היה לו בהם כל תועלת הייתי גם אני ולא קבלתי במחיר כחותי ומבחר זמני אלא שכרון, רדיפות וצרות בלבד!

הרעש שהיה עלי באיזו ערים בשנת תרכ"ט, המכתבים והתהלות שקבלתי מידידי יושבי העיר הגדולה, נכבדי העיר הגדולה: רופאים, רוקחים וניגאציאנטים גדולים שעמדו לימיני להגן עלי, ועוד יותר: נצחוני במלחמתי עם אויבי    הגבירו את שכרותי באופן שאין לו מצרים, ומי יודע אם לא השכרון הזה גרם לי לסמא את עיני עד שנתתי את לבי לשבי ביד רגשות חדשות לי, אשר הקדירו את חיי באופן מעציב מאד.

יודע אני היטב עד כמה אני מחלל את כבודי ומשפיל את ערכי, על ידי מקרה השבי הזה, בעיני אותם האנשים המפשטים המביטים על החיים בכלל ועל איש מלומד או סופר בשפת עבר בפרט, לא בעיני בשר אלא בעיני מלאכי-השרת.  האנשים האלה, אם הם מחובשי בית-המדרש או הנקראים בשם "משכילים", אשר קראו את קורותי ויראו כי נלחמתי בכל כחי, בכבודי ובמנוחתי בעד חבור הדת והחיים, יניעו ראש אחרי בקראם אחרי כן כי הלכתי שבי לפני עלמה...  אבל מה אעשה ומעשה שהיה כך היה, ואין אני רשאי להסתיר את המקרה הזה, מבלי לחשוב אם יחלל את כבודי אם לא?

אין אני חבר הגון בחברת עלמות, תכלית שנאה שונא אני כל דברי חנף וחלקלקות הנקראים "קומפלימענטים", שלבן של העלמות חומדם, ואין אני בעל שיחה כזה שאוכל לשיח כחצי שעה עם עלמה, שעל-פי-רוב אין מחשבותי ומחשבותיה נוגעות אלה באלה אפילו כמלא נימה ובשעה שהוא טרורה בהתרגשות הדמיון על ידי קריאת רומאנען של הבל, בתכשיטי הנשים ובפטפוטים יתירים,    הרי לבי טרוד בדברים עיונים, הנוגעים, לפי דמיוני בחיי העם כלו.  לפיכך היה כמעט מן הנמנע שעד כה תמצא עלמה חפץ לדבר עמדי, וגם אני ארבה שיחה עמה עד שילך לבי שבי לפניה.  אבל מצב הדברים  שבאותה שעה  גרם שהנמנע לא יהיה נמנע.

אוהב אני את הבדידות ואינני מרגיש את עצמי שלם בחפשיות ובהתחברות כל מחשבותי יחד אלא בשעה שאני נמצא בודד ומובדל מאחרים (שעל כן השתדלתי תמיד ללמוד בבדידות ולא בבית-המדרש), ונטיתי זו דיה היא לי להסיגני אחור מחברת אנשים וכל-שכן מחברת עלמות.  אבל גם האוהב את הבדידות הרי הוא מדיני בטבעו כשאר בני האדם, ומרגיש צורך לדבר לפרקים עם איזה אדם ולבטא לפניו איזה מרעיונותיו העצורים בלבו פנימה.  בקיץ ההוא נפרדו גם שארית אוהבי ממני מפחד הקנאים, גם מרבית תלמידי פחדו לדבר עמדי ברחוב העיר; עם אשתי לא הרביתי שיחה מעודי, מפני שלא נמצא לי ענין המובן לה  שימשוך גם את לבי לדבר על אדותיו באזניה.  נשארתי בודד לימים ולשבועות בשעה שהייתי מלא שכרון הנצחון לא היה לי אדם שאוציא לפניו מלבי רגשי שמחת הנצחון.  הבדידות היתרה הזו הכבידה עלי הרבה והיא עם שמחת נצחוני גרמו לי שאבקש חברת אנשים, לא כפי טבעי והרגלי, אלא כפי טבעת לבי הזמנית.  הואיל ולא מצאו לי אנשים שאשיח אתם לפיכך שמחתי להמקרה שהביא לי עלמה משכלת לשיח אתה בכל עת, עלמה שגם היא שתתה חמת פתנים ולקחה חלק גדול בעצבוני וששוני.  העלמה ההיא מצדה, מלבד מה שמצאה בי תופש תורה ופרוש מתאוות המוקיר מאד את החפשיות, אדם חפשי בדעותיו שפיו ולבו שוים ונלחם בכל כחו בעד דעותיו, מחזה יקר בעיני עלמה הרגילה בין המכונים "אריסטוקראטים" שהנאת בטנם ותועלת כיסם הן הן המושלות בהם,    מלבד זה אפשר שחשבתני לגבור מלחמה, בזה שלא נכנעתי כלל לפני משנאי גם בטרם ידעתי מאין יבא עזרי, כמו שחשבתי אז גם אני על עצמי, בשעה שלא ידעתי עוד להבדיל בין מלחמת מגן ומלחמת תנופה, לא הבינותי שכל כחי וגבורתי אינם אלא בשלילה: שאינני נכנע מפני דבת רבים ורדיפותיהם, אבל לא לעשות פעולות במעשה, ולפיכך האירה לי פנים אף-על-פי שאינני הגון להיות חבר לעלמות.

אנכי בקשתי חברתה והיא האירה פניה אלי ותמשכני חסד בשיחות שונות.  דברנו יחד על ענינים שונים המובנים לעלמה משכלת בעלת שכל טוב כמוה; אחר כך בקראי לפניה ספרי "אהבת ציון" ו"אשמת שומרון" שפטנו יחד על מחזות שונים ובין כך וכך היו לי תמיד ענינים לשוח עמה, ובהיותי מלא שכרון ונצחון ונבדל מכל אדם נמצאתי חדשים מספר בקרבת עלמה אמללה, חכמה וטובת-שכל, אשר עז לבה, אמץ-רוחה וצהלת חייה מפליאים לב מאד.  התפעלתי הרבה ממראה עיני, הרגשתי נעימות לא ידעתי שחרן, חדלתי לישון בלילות...  הבטתי כה וכה    וארא כי לבי הלך שבי!...

בראשונה לא שאלתי את עצמי כלל: "מה תהיה אחרית החלום הזה?" כי די היה לי ההוה.  ראיתי את לוכדת לבי לפני כמעט בכל יום ויום, עסקתי בשיחה עמה בענינים הלוקחים את לבי, קראתי לפניה כל המכתבים שבאו לי מאוהבי ושכתבתי אני להם, הלכתי לשוח עמה איזו פעמים, ומה לי עוד? ביום 25 יולי, בבוא לפני עצת מאהבי על דבר מסעי עלה על דמיוני תיכף שהמסע הזה יביא לי אפשרות לפתור את חלומי זה לטובה ומיד החלטתי בלבי לנסוע, אף-על-פי שלא ידעתי אז בעצמי באיזה אופן יכבוש מסעי את הדרך הזה לפני, ודמיוני שעלה על לבי לא נתברר אצלי כלל ולא היתה לו כל תמונה מחלטת; אבל גם עצבון בא בלבי לרגלי החלטתי, בזכרי כי עלי להפרד שנים מספר מן הנפש אשר נפשי קשורה בה, מלבד מה שבינותי כי אצטרך לשנות ארח חיי בעיר החדשה, דבר שאינו נעים לאיש שהגיע לדעתו.  אחרי איזה ימים קבל דמיוני תמונה מחלטת: אוניווערזיטעט.  אמרתי בלבי כי בעיר החדשה לי יקל עלי להכין את עצמי, במשך ארבע שנים אל האוניווערזיטעט, ואז יבוא חלומי, שהרי אשתי לא תאבה להיות לאשה למגלח זקן, ולא עוד אלא שאזכה לפרנסה טובה ואולי גם לעושר הכסף יענה את הכל.

הגדתי את חזיונותי להעלמה, כי מקוה אני להכין את עצמי אל האוניווערזיטעט, להכין לי אחרי כן חיים חדשים ולהיות מואשר, והיא שמחה לחזיונותי וכיד החזיון וכח הדבור הטוב עליה חזתה לי נעימות בלי מצרים.  מסבת סכלותי לא הגדתי לה מאומה מרגשותי הנוגעות בה, רק הסתפקתי באיזו רמזים שרמזתי לה בשירי שנתתי לה לפני הפרדי ובאיזו שיחות, וכן הסתפקתי בכונות שונות שהכנסתי אני בדבריה  שדברה לי, כמו שהורגלתי מקודם להכניס כונות שונות בדברי התוספתא והמהרש"א, אף על פי שיוכל היות שהיא עצמה לא כִוְנה בדבריה כלום, כמו שהתוספות לא כִוְנו בדבריהם כלום.  נפרדתי ממנה מלא חלומות וחזיונות אשר אחריתם יראה הקורא בפרק הבא.

__________________

 

בין הפרקים.

19 אויגוסט, שעה עשר בלילה (על העגלה).  הבאמת לא אראה עוד את פניה מחר? הבאמת לא אראנה עוד גם בשנה הבאה וגם אחרי כן? מה נורא הדבר הזה!...  כן הוא, לא אראה עוד את פניה שנים מספר...  היום ראיתי אותה! מה יקר לי היום הזה, היום ראיתי כל יקר לי, הלא ביום מחר לא אוכל עוד לאמר את הדברים הנעימים האלה!...  מדוע החרשתי בשבתי עמה כשעה בעת פרידתי? הלא היא אמרה לי לאמר "ביום מחר ירבה הנחם על הדומיה הזאת".  מדוע כה מהרה לבוא הביתה אחרי שנפרדתי ממנה והיא נתנה לי ידה ראשונה? אילו לא מהרה לבוא הביתה, הלא אז הייתי רואה אותה עוד פעם אחת, אחרי אשר הפכתי פני להביט עליה בפעם האחרונה...  מחר לא אראה עוד את פניה...  לבי חלל בקרבי

21 אויגוסט.  מי יתנני קרוב לה לראות כאשר תקרא את מכתבי שכתבתי לה היום, הלא מנהמת לבי בכיתי בכתבי אותו ושתי פעמים הפסקתי מכתיבתי ונסתי מחדר עזרא הכהן המסדרונה להריק שם פלגי מי עיני אשר פרצו מלבי הנרתח כזרם מים כבירים...  עזרא הכהן אמר לי כי הוא מקנא בי, שעוד כחי אתי לבכות ולהריק משא לבי, תחת שהוא אינו יכול עוד לבכות.

יום הכפורים.  מה נשגבו הפיוטים שאחרי סדר העבודה.  אין בהם לא אגדות, לא הבלים, לא פטפוטי מלים שאין להם שחר, אבל יש שם דברים חודרים לב היוצאים מעומק לב נשבר ונדכה.  מעודי לא אמרתי את הפיוטים האלה בלא דמעות על פני, וגם היום בכיתי עליהם מנהמת לבי, כי דברי תוגה מעוררים לב נשבר כלבבי עתה, אך האם יהיה לבי תמיד במצב כזה? האם לא יאיר גם לי אור יומם בזמן מן הזמנים? עוד ייטב לי, עוד תבוא שאלתי...  בעוד ארבע שנים, אחרי בואי במספר הסטודענטים הנכונים ללשכה הראשונה שבהאוניווערזיטעט    אשוב הנה לראות את פניה ופני בני.  אנכי אבא העירה, אעבור ברחוב על מרכבה, אפגע אותה לא הרחק ממני, אסיר את מצנפתי מעלי ואניע לה את ראשי והיא תתפלא, תביט אף תשאל את נפשה: "מי הוא האיש הזה המשתחוה לקראתי? האם עברי הוא או בן עם אחר? מדוע לא אכירהו?"...  אך לא, אנכי אבוא אל בית-האורחים, אשלח לכל מיודעי לבקש אותם בשם איש לא נודע להם לבוא אל בית-האורחים פלוני, כי דבר חביב להם יש לו בפיו, וגם היא תבוא על פי בקשתי ולא תדע מה.  אנכי אדבר אתם בשפת המדינה והם לא יכירוני; אומר אליהם כי חבר אני בהאוניווערזיטעט אל צלפחד ידידם אשר בקשני לראות פניהם בדרך מסעי להורי.  אחרי כן אבא החדרה, אלבש בגדי הישנים שבהם יצאתי מעיר מרשלוב, אחל לדבר אליהם יהודית והכירו אותי גם בהיות זקני מגֻלח כי אני אני צלפחד ידידם.[4] והשמיעו כלם פתאם קול ששון ורעש...  אך לא, אנכי אבא אל...

"מה נדבר לפני מישרים דובר, ומה נענה לממנו מענה ומה נצטדקה פני לובש צדקה...

__________________

 

מה זה הקול?...  מה היה לי? בהתגבר דמיוני שכחתי כי יום הכפורים היום וכי יושב אני בבית-התפלה! עד-אן נשאני רוח דמיוני? מה חלמתי בהקיץ? אך הנה הקהל מתחיל לומר סליחות. 

"העיר הגדולה, 4 סעפטעמבער.

אשתי!

"בלי שפק תתפלאי על בוא מכתבי זה בעת אשר לפי חשבונך וכפי שהבטחתי לך הייתי צריך לבוא בעצמי, אך לא אשוב עוד מרשלובה, לא אשאר גם פה, גם לא אסע לה' גארדאן: הנני יושב היום על מסלת-הברזל ונסעתי עירה...

"אילו היית יודעת כמה אני דואג לך ולבנינו היית בטוחה כי לא אעגנך לחרפת רעב.  אל תיראי, כי שלוח אשלח לך די מחיתך כפעם בפעם...

                                                                    בעלך צלפחד.

(מספר זכרונותי), "3 אקטאבער (על מסלת הברזל).  העגלה החלה להתנועע על המסלה, גם לבי נע בקרבי...  הלא העגלה הזו אשר אני יושב עליה תובילני אל העיר אשר תשנה את חיי רבות מאד, אל העיר אשר אשב בדד בה שנים מספר, אל העיר אשר אחיה בה חיים שוממים...  אל העיר אשר בה צפון גורלי לשבט או לחסד...  אל העיר אשר תהפוך את שנותי שהן שנות-איש    לשנות נעורים, תחה אשר אבי הפך את שנות נעורי לשנות איש...  אל העיר אשר היתה לי ממרחק כמקור חיים...  אל העיר אשר בה הגה לבי רבות, והגיוני    כחלום מהקיץ!"

 

ימי המשבר והיאוש

Er ist dahin, der süße Glaube,

Ein Wesen, die mein Traum gebar

Der rauhen Wirklichkeit zum Raube,

Was einst so schön, so göttlich war.

    --Schiller

                (מספר זכרונותי)  ''3 אָקטאָבער שעה 2 אחר חצות היום.  עתה באתי עירה הרוכלת שבמדינת הים.  הה! רבות נתתי במחיר בואי בה: שעשועים,אהבת אוהבים נאמנים, אהבת אב לבנים, כל אלה שכחתי בחזקת היד, סבלתי עמל ותלאות, עזבתי את כל מחמדי לבי, ואך בבכיי ודמעותי התנחמתי – רק למען לבוא בה;  התשלם לי העיר הזאת את כל אלה?

התנחמני על כל מכאובי לבבי -...?  הזאת היא העיר אשר קויתי כי תאשרני? הה!  אשרי מרום מנגדי ומכאובי רבו.  נואשתי מחיי משפחה, נואשתי מאוהבי, ובחזקת-היד הנני משרש זכרם מקרב לבבי! אך האוכל לשרשם?... 

באתי לעיר החדשה ובידי מכתבי מליצה:  להחברה הנכבדה...  מאת הקאָמיטעט שבעיר הגדולה, להרב הד"ר...  ולאנשים פרטים מאת ה"ה סלאנימסקי, צעדערבוים ועוד אנשי שם, ואאמין כי טובי בידי.

היודע רוח בני האדם הנכאים בשעה שהם נודדים ללחם בארץ אשר לא ידעוה לא הם ולא אבותיהם, היודע את התבטלותם בעיני עצמם, שהם כחגבים בעיניהם ומביטים על כל מלמטה למעלה, הוא ידע ויבין את רוחי הנשבר והנדכה בבואי אל ארץ שכמעט שלא שמעתי את לשון יושביה.

התחזקתי בכל מאמצי כחי ובימים שונים המצאתי את מכתבי-המליצה הנתונים לי לאשר המה כתובים;  נתתי את מכתב הקאָמיטעט ליד מזכיר החברה הנכבדה...  והוספתי לו גם אני עוד מכתב מגיד בקשתי, שאני חפץ להקדיש ימי וכחותי ללמודים והנני מבקש עזרה לבוא אל מטרתי.  מזכיר החברה מסר את המכתבים להחברה ביום אספת הועד, וראשי המדברים נמנו וגמרו לתת לי מקופת החברה עשרים וחמשה שקלים ולכתוב על אדותי

להחברה הכללית בעיר פ.  בחדש נאָוועמבער קבלתי את הכסף הזה ושלחתי ממנו עשרים שקלים לאשתי, שרבתה עלי צעקתה, להתפרנס בהם, ובעד הנותר קניתי לי "ספר-המלים" ואיזו חפצים.

מסרתי את מכתב ה' סלאנימסקי להד"ר...  ויבקש ממני לתת לו מועד שבוע אחד להתיעץ מה לעשות לטובתי.  הוחלתי שני שבועות ועליתי אליו לשמוע מה בפיו.  אחרי ששאלני מי אני ומה חפצי אליו, והזכרתי לו את המכתב ותשובתו עליו, אמר לי: "בקש לך חנות כזו שדרושה בה בוכהאלטעריה עברית והיה לך משען להכון אל האוינווערזיטעט".

 - איך אבקש ואני גר אנכי  פה? ומי זה ינהל את חשבונותיו בשפת עבר בעיר אירופאית כזו?  ואיך אוכל ללמוד בלי עזרה ואני בעל אשה ובנים? – שאלתי את הרב הד"ר.

 - העת לך עתה לדאג בעד אשה ובנים? – ענה הרב הד"ר – בקש לך מעון עם גימנאזיסט ולמדת עמו לשונות חיות ומתות, ועשית חיל בלמודים ובאת אל האוניווערזיטעט, ואז תיטיב גם לאשתך גם לבניך.

יצאתי ממנו בפחי-נפש, והשתוממתי על חכמת הרב המכונה בשם "דאָקטאָר" שאינו נופל מן הד"ר שזכר היינע, שבשעה שנקרא לזקן וזקנה שקפאו מחמת קר, יעץ לכל העומדים שיתכסו היטב בשעת שנתם, מפני שאם יישנו ערומים בּקוֹר הרי הם בסכנה!

מסרתי גם שאר המכתבים לבעליהם.  אחדים מהם הבטיחו להשתדל בעדי ולא עשו מאומה, ואחרים לא הבטיחו כלל, והפך מדרכם של בני העיר הרוכלת הזו, המבטיחים תמיד ואינם ממלאים – אמרו לי בפה מלא כי לא יוכלו לעשות למעני מאומה.

ביום השלישי לבואי בעיר החדשה בא אלי אחד מעיר מולדתי ויאמר לי: "שמעתי את בואך ולא יכולתי לישון כל הלילה, כי נכספה לך נפשי.  סורה אלי ובביתי נכון לך מעון וגם ארוחתך על שולחני תהיה.  ראה נא, הנה גלמוד אנכי פה, ומלבד אשתי ובני הקטן אין איש בבית לדבר אתו דבר, ומה יגל לבי בהיות לי בביתי תמיד רֵע כמוך, להשתעשע עמו בעתות המנוחה.  אל תירא, כי שכרי ארבע מאות שקל לימות החרף ואתה לא תחַסר ממני מאומה, מהר ולכה עמדי ואל תעמוד!"  אנכי בבואי בארץ נכריה לי הייתי אובד-עצות לגמרי, מבלי דעת מה אעשה ולמי אפנה, והנה פתאום נמצא לי אח בצרה! דבריו היו לי לנחומים ולתֻמי נפתיתי ללכת עמו, וכדי שלא אוכל עמו לחם חסד החלותי ללמד לתלמידיו (כי מורה היה) כתיבת שפת-עבר שעה אחת ביום.

אילו היה האיש ההוא חכם-לב ולא טוב לב היה אומר לי: "צלפחד ידידי, הנה באת פה בעיר גדולה והומיה ואינך יודע מנהג המקום, איעצך: שכור לך דירה בעד שלשה או ארבעה שקל לחדש, אנכי אחפש בעדך דירה הגונה,  ואכול מן המוכן בידך עד שתמצא ידך להשתכר (הוא שמע מפי שיש בידי קרוב לארבעים שקל וכי חפץ אני ללמוד) ואני ורעי נשתדל למצוא לך הוראות שעה".  אילו היה עושה כן הייתי יכול ללמוד כל ימי החרף ההוא, והייתי מתפרנס מן המוכן בידי וממה שקבלתי אחר כך מיד החברה הנכבדה, הייתי רואה בלב שקט את אשר לפני, ומכיון שהייתי עוסק בלמודים כחצי שנה לא הייתי מתיאש מהרה מן הלמודים ומן האוניווערזיטעט, לא הייתי מחליט בנפשי שמטרתי רחוקה ממני ואפשר שהייתי מגיע באמת לאיזו מטרה;  אבל הוא היה טוב-לב ולא חכם-לב וחפץ להיטיב עמדי שלא בדעת ולא בהשכל וטובתו היתה לרעה לי.

נבזה הייתי בעיני עצמי על אכלי לחם חסד, מקום ללמוד לא היה לי.  ביום – מפני שאון תלמידיו של בן עירי אשר בלבל את מוחי, ובלילה – מפני שהיה דרכו או לישן תיכף אחרי עמלו כל היום או לשחוק עם רעיו בשחוק הקארטי.  בשבוע השני לשבתי אתו חלה בנו יחידו ויבקש ממני שאַלוֶה לו את כספי, ואנכי לא יכולתי לעמוד על דם בנו היחיד, בראותי

כי לחמי ומעוני נתונים לו מידו בלי דאגה.  הלויתי לו את כספי ונשארתי בלא פרוטה אחת, ואחרי חדש ימים לשבתי עמו החילותי לאכול אתו בנכיון מן הכסף שאני נושה בו.

כמשגע שוטטתי ברחובות קריה כל היום, מפני שלא הייתי יכול לשבת בביתו מפני שאון תלמידיו, נשאתי בשרי בשני על הזמן שאני מבלה לריק, הלכתי כל היום בכעס עצור בעצמותי ובלילה הייתי בא אל ידידי ש.  לשוח עמו עד זמן השינה, בחצות הלילה.

פראפאגאנדיסט הייתי בעיר מגורתי ונערים דורשי השכלה יחלו למוצא פי ואנכי הטפתי מלי להם דברים דתיים ודברים ספרותיים ושיחה אחרת לא ידעתי.  גם בעיר החדשה נודעתי לאיזו צעירי ימים, החילותי לשיח עמהם שמעתי מלים על אדות עלמות, בתולות, קדשות וכל מיני דברי נבלה אשר והיו כמדקרות חרב בלבבי!

(מספר זכרונותי) ''3  נאָוועמבער, ביום הזה מלא חדש ימים לימי שבתי בעיר החדשה.  מיום בואי הלום עד עתה עברו שלשים יום, ימי עמל ונדודים! בעצבון ונדודים, בלחם חסד ובחיי כלמה עברו הימים האלה, בתהו חלפו, לא עשיתי מאומה בם, תקותי תכהה מיום ליום ודרכי נסתרה ממני...  נפשי נכספה לכם ימי קדם!  הה, מי ישיב אתכם אלי?  איֵכם ימי שלותי בעיר מגורתי ועמדי בני מחמדי עיני, נחמתי בעניי ושעשועי בצרות נפשי, בשבתי בתוך רעי טהורי לב, אשר יחדו המתקנו סוד, הגינו דעות, דברנו בענינים רמים בספרותנו?  איכם ימי קדם אשר אך בכם מצאתי מנוחת נפשי?  אשר בשאון כסילים ורעש שומרי הבלי שוא, בכל מכאובי אשר שבעתי מהם, לא נעדרה שלות נפשי, כי היא מצאה לה תענוגותיה...  ומה גורלי היום?  הנני היום בעיר אשר אך השארלאטאניזמוס שולט בה, בעיר אשר החכמה ודורשיה כאין וכאפס נחשבו, בעיר אשר לא אמצא בה חיי חברה ורעות, בעיר אשר מחשבותי ודרכי רחקו ממחשבות יושביה ודרכיהם קצוי-ארץ!  הנני חי עתה

חיי תהו, חיים שוממים, נפשי נכספה לכל מחמדי לבי – ואים[a1] , תשחר מנוחתה ושלותה ולא תמצא בעד כל כפר...  ומה אחריתי פה? מה לי פה ומי לי פה?  מי יביאני למרום תקותי?  הה, מה תהא אחריתי?

אבל צרות לבבי לא הרפו ידי ממלחמת ההבל אשר בראתי הבראשורה  "חומת בבל" שנדפסה לתשובה על מאמרי מאת אבן-חן, שהודיעני עליו עזרא הכהן, תבעה ממני תשובה על דברי מחברה, ואני פניתי מכל עסקי הבטלים וכתבתי מאמר ארוך להשיב לו כאולתו וכצביעותו.

בזמן ההוא פגשתי בזקן אחד, אשר נכנס עמי לשיחה.  במרוצת הדברים הגיד לפני פירוש ישן נושן על דברי הפיטן "עובר להמיר בבטן אחות" שכונתו על התמורה שהיתה בבטן רחל ולאה, שיצאה דינה מבטנה של רחל ונכנסה לבטנה של לאה, ויוסף יצא מבטנה של לאה ונכנס לבטנה של רחל, כדי שתעמיד רחל ב' שבטים.  הדברים האלה הישנים לי ונתעבים

במדרגה גבוהה, היו לי לששון ולשמחת לב, כי שמעתי דברים יוצאים מקרב לב טהור בעיר החדשה, אשר עד כה כמעט לא שמעתי עוד בה דברים הנאמרים בתמימות, כאלה.

על  ידי מזכיר החברה הנכבדה נודעתי להמשגיח  מבית-הספר.  ביום 24 נאָוועמבער נתן לי המשגיח ההוא מכתב מליצה אל אהובו הנעגאָציאַנט ל.  ר.  אשר נכבד שמו בעיר החדשה.  בלב מלא תקוה עליתי אל הסוחר ההוא ואתן לו את המכתב המדבר טוב עלי.  האמנתי כי אוכל להגיד לו חפצי ולמצוא על ידו משען תמידי למען אוכל ללמוד כחפצי.  הסוחר קרא

את המכתב עד תמו ויאמר: "ידידי המשגיח כותב לי שאתן לך עצה; לכשתצטרך לעצה בוא אלי ואגיד לך, ועתה אין עתותי בידי!"

נסתתמו טענותי ממענה חסר-טעם כזה, ותקותי החלשה קבלה עוד נגיחה עצומה אחת.

(מספר זכרונותי)  "ביום ו' כ' טבת מלאו עשרה שבועות לימי שבתי בעיר החדשה ועשרים שבועות מיום אשר נודע לי כי נודד אהיה פה.  לפני עשרים שבועות בבקר עוד לא עלה על לבי גם בחלום, כי בעוד שבעים יום יעמדו רגלי בעיר שבמדינת הים!

"מי ימנה מספר החזיונות והתקוות אשר חזיתי לי ואשר קויתי בדמיוני? מי יספור האנחות הרבות והדמעות אשר הוצאתי מלבי ומעיני מן העת ההיא עד עתה!  עוד יתר לבי ממקומו בזכרי את עמדי בחצר ה' ה.  ר.  בעיר מרשלוב, לפני גדר הגן ביום השבת 9 אויגוסט, ועיני ירדו פלגי מים, לבי המה כהמות ים ובכל דמעותי לא השבחתי שאונו!  בזכרי דרכי ביום האחרון לשבתי בעיר ההיא, בהיות לבי בי לאבן, בהפרדי מאת N.  ולבי לא הרגיש אז מאומה!...  בשבתי על העגלה ובני הבכור יושב על זרועותי  ובוכה מאין הפוגות, ואנכי נחמתיו בשפת שקר כי שוב אשוב לחג הסכות ובידי כלי משחק ושעשועים בעדו – ואנכי האב האומלל רואה דמעותיו ויודע כי לארך ימים נפרד אני ממנו, ולבי בי לא יחוש ולא ירגיש מאומה! עוד נצב לעיני מחזה הפרדי מידידי...  בדרך יום מחרתו בדמעות שליש, ואחר עליתי על המעברה, הליטותי  פני באדרתי ודמעותי הרותחות צללו במי נהר וו...  הקרים...  היש מספר לדמעותי אשר שטפו על פני בעיר הגדולה, בר.  בא.  ובד.?[a2] 

"ומה רבו חזיונותי בקרבי, אשר משכוני הלום, חרף כל דמעותי ואנחותי! חזיתי אותי יושב ועוסק בשפות אירופה בלי כל מחסור ודאגה הנצבים לשטן;  חזיתי אותי משלים חק-הלמודים באחד מבתי הספר הרמים; חזיתי אותי שב אחרי שנים מספר לארץ-מולדתי ברב-טוב, בדעת, באֹשר ובשם גדול; חזיתי אותי חי חיי נעם, חיי דעת, וחיי שלות השקט ומנוחת הנפש; חזיתי לי דברים נחמדים אין מספר...  אך מה אחרית כל החזיונות ההם? הבל הבלים, חיים שוממים, ומפח-נפש! חיי מתים הם, אין בם כל תמורה ותנועה! זה לי שבעים יום פה, ובכלם לא מצאתי רק או תוחלת נכזבה או דומית מות!  מלבד הימים אשר הביאו לי תקות שוא, לא ראיתי כל רגש חיים בימי, אין חליפות למו, יום יעבור ובא יום מחר והיה גם הוא כמוהו מלא עצב ותוחלת ממושכה, הוא יעבור כצל ובא יום שלישי אחריו והיה  גם הוא כמוהו!  הה, קצתה נפשי בחיים אלה, כי לא הסכנתי בם.  חי הייתי בעיר מרשלוב, כל העיר כלה מתה היתה,   אך האויר אשר הקיף אותי חי היה, מלא רגשות, פעולות וחליפות חדשות;  ופה – העיר החדשה כלה חיה והאויר המקיף אותי מת הוא, אין כל רגש חיים בו, אין פעולה אף אין תמורה!  החלפתי חיי רגש בחיים מתים, רעים אהובים בכל לב – באנשים אשר לא אמצא בם מנוח.  מנוחת נפשי שדדה, ומה תהי אחריתי?

"העיר החדשה 15 דעצעמבער.

                    "כבוד האדון הנכבד גאָרדאָן.

"זה שבועות מספר חשבתי בלבי לכתוב לכבודך הרב, אך יחלתי תמיד לחדשות אשר קויתי עליהן כי תצמחנה בגבולי;  אך ימים ושבועות עברו וחדשות אין עמדי, ומאשר אשער כי תחפוץ לדעת מאומה על אדותי, הנני כותב לכבודך גם בטרם נמצאו לי חדשות נכבדות.

"ביום 19 אויגוסט נסעתי ממרשלוב, וביום מחרתו באתי לעיר הגדולה.  הייתי גם בעיר מולדתי לקחת מכתב מסע, ואשמע, בהתפללי בבית-הכנסת בשבת תשובה, כי המון העם אומרים אחרי התפילה בקול רם "אני מאמין..." עם הש"ץ.  השתוממתי לשמוע זאת, מדעתי כי לא היה מנהג זה בעיר מולדתי, ויגידו לי כי תקנה זו תקן הרב האב"ד בקיץ תרכ"ט, בבוא מאמרי על דבר חבור הדת והחיים, למען השריש בלבות בני ישראל את האמונה בעיקר נצחיות התורה.

"ביום 4 סעפטעמבער נסעתי מעיר הגדולה.  עברתי דרך ערים שונות, אף ראיתי פאות החסידים אשר עד טבור תגיענה, שטריימליהם וגארטליהם; ראיתי כתוב על ארבע כתלי בית-המדרש: "משנכנס אדר מרבין בשמחה"; במקומות אחרים ראיתי את כל החסידים הולכים ברבידי צמר ירוקים כמראה התכלת, וארוכים הם עד הברכים יגיעו.  ומאשר לא פגשתי איש אשר אין לו רביד כזה, אשפוט כי הרביד הזה קדוש הוא בעיניהם.  עברתי ערים רבות שונות עד בואי פה ביום 3 אָקטאָבער.

"אור מתעה היא העיר הזאת לרבים הולכי-חשכים במקומותם.  רבים מאד גם מבני ארצנו אשר ינהרו אליה, בתקותם למצוא בה לחמם, אך תקות רבים מהם תהי למפח-נפש.  על מסחר ומעשה תחיה העיר הזאת ואנשי מעשה הבאים הלום לא רבים הם, כי הם ימצאו לחמם, ואם גם בלחץ, במקומם;  על הרוב יבואו הלום הולכי בטלה או אנשי העיון והמדרש והם לא יצלחו פה למאומה. 

"נודעה היא העיר הזאת לעיר מלאה השכלה וסבלנות.  לפי ידיעתי המעטה בדרכי העיר הזאת וברוחה אשפוט כי רחוקה היא עוד משתיהן יחד לפי מובנן ומושגן האמיתי.  השכלת העיר הזאת בכלל הוא רוח חופש קר יליד המסחר ואהבת התענוגים היצוק על הזיה רותחת, ולא השכלה פנימית הבאה ממקור העיון.  מרבית בני ארצנו הבאים פה מלאי

הבלים יתתפכו [a3]  בזמן קרוב לחפשים בדרך-החיים ושרירות-הלב, כי אוירה של עיר זאת מחכים...  עול הדת לא יכבד פה: רבים המעשנים פה בשבת בחוצות ובבתי משתה החמים בפרהסיא;  גם אנשים ממדרגה פחותה כמעט תשעים ממאה ישאו משא ביום השבת בחוצות בפרהסיא, אמהות ומשרתות יחדו, וכסף בידיהם לקנות מאומה;  אך התדמה כי האנשים האלה אינם שומרי הבלי שוא באמת?  לא, גם המעשן בשבת ילך להגיד קדיש על אביו הנפטר ובלכתו יעשן בשבת מבחוץ ולפני בואו לבית-הכנסת יכבה את הציגארע שלו;  המטלטל בשבת בפרהסיא ישפוך מימיו בהיות מת בשכונתו וידקדק מאד בתרנגול לבן לכפרות, וכאלה.  אני יודע איש עושה מלאכה בדפוס ביום השבת אשר התענה בעשרה בטבת, ואשה היוצאת וראשה פרוע האומרת שכרים וכסתות העשויים מנוצות תרנגולים

פסולים לשכיבה.

"סבת כל המראות האלה בכלל היא, כי התלמוד לא פעל פעולתו על יושבי המדינה הזו.  על-כן חפשים הם מעולו הכבד, אך לא מרוח כל ההבלים אשר נדבקו בנו, וכל הבל שהחזיקו בו יושבי מדינה זו הרבה הם מדקדקים בו יותר מבני ארצנו.  מנהג חדש מצאתי פה, כי אבלי כל מת ילכו ביום השביעי למות המת על קברו, ללות את נשמתו.[a4] 

"הסבלנות השוררת פה היא אך בת הבדידות, כל איש בודד פה לנפשו, כי אך אל מסחרו עיניו.  מאה משפחות תשבנה פה בחצר אחד ואיש מהם לא ידע, לפעמים, שם רעהו ומשלח ידו וכאלה.  על כן יעשה בה כל איש השיר בעיניו, ועל כן רבו בה גם השארלאַטאַנים.

"הספרות העברית מתה היא פה, או יותר טוב: לא נולדה פה מעולם.  מ"ע עברים יוצאים ובאים בה וספרים עברים לאלפים נמכרים בה ובכל זאת אין ספרות עברית לבני העיר הזו.  המון העם לא יבינו מאומה בשפת-עבר והמשכילים המדומים שונאים אותה, ספריה וסופריה תכלית שנאה.

"עתה אודיעך על דבר מצבי...

"אם לא יהיו הימים הבאים טובים לי מאלה אנחם מאד על אשר לא נסעתי לעירך לחסות בצל כנפיך.  האמנם חפשי אני פה מחמת מקנאים, אך מנוחת נפשי נעדרה, כי על פי הדברים אשר כתבתי לך מרוח יושבי העיר הזאת תבין כי לא אמצא בה רעים כלבבי.  פה ינום איש כמוני, תחת אשר בעירי הייתי חי,  איש מלחמה ובעל פעולות.

"בחדש אדר העבר נגמר אצלי חבור אשר כמותו ככמות ספרך...  ותוכנו מחזות שונים מחיי עמנו ובהשתדלות אחרים מידידי פה יש לי תקוה להוציאו לאור בימי החרף הזה.

"יותר חדשות אין עמדי.  היה שלום אתה וביתך כחפץ מכבדך ומוקירך כערך הרב.

צלפחד".

(מספר זכרונותי)  "במוצאי שבת 20 דעצעמבער גמרו ידידי עם המדפיס...  על דבר הדפסת חבורי".

האנשים הטובים ההם חפצו בכל כחם לתמוך בידי שאוכל להכין עצמי לאחד בתי הספר, אך בהיותם מעטים מאד (שנים במספר) ואנשים בלתי עשירים לא יכלו להבטיח לי לתת לי סטיפענדיום, ועל כן גמרו להלוות לי כסף די הדפסת החבור, למען אוכל להתפרנס מכסף הפדיום אשר אוציא מחבורי, ואז אוכל ללמוד באין מעצור.

      "העיר החדשה 21 דעצעמבער.

                    ידידי היקר עזרא הכהן!

"דבריך אשר יקרו לי כיקרתך אתה באוני היום, למענה על מכתבי לך מיום 23 נאָוועמבער.  האמנם, ידידי, מכתבך מלא מרורות, כי כל נדודי לבך ועצבך הריקות אליו, כל מכאוביך בעיר שוממותך, אשר אתה יושב בה עתה מבלי מצוא רע אשר מליו יהיו הד מחשבות לבך, כמוני פה, נראו אלי כלם מבין אנחותיך הסוערות במכתבך, – בכל זאת שמחתי על מכתבך.

"ומה יקרו לי דבריך בכוננך לחקר עצבי ומרי שיחי באמרך כי העיר...  אשר בה נולדנו ואשר רוחה שאפנו מרגע צאתנו מרחם עד היותנו לאנשים, היה לנו לרוח קטב ולא לרוח חיים.  כן הוא, ידידי, ארץ ליטא היא ארץ מולדת מתים, יושביה בל יהיו[5], כי בחייהם מתים הם, אין למו חפץ החיים וכל תענוגות האדם כאין בעיניהם.

"כן ידיד לבי! לא איש אשר רוח רעה תבעתנו אנכי, לראות עלטות תופפות כנשים מקוננות ויער צומח עצי חמד – כשדה צלמות המלאה וצנינים, כאשר תשער אתה במכתבך; לא כן אנכי עמדי, כי שמח לטוב לב הייתי תמיד, אך סבה אחרת לעצבי.

"ה' גינצבורג בהקדמת ספרו "תולדות בני האדם" הוכיח בצדק, כי רוח ימי קדם עוד נשאר בקרבנו רק תמונה אחרת נתנה לו.  הדברים הנאמנים האלה יפיצו אור על דרכי האדם היחיד כמו על דרכי עם גדול: חסיד שומר הבלי שוא, אשר לא עלה עליו עול הדת, תשמח תמיד בחברת רעיו ומבקש ענג באשר יהיה ענג בעיניו – כי יבא בחברת רואי אור וקצר

מדת בגדיו, וגלח זקנו והתענג על מרק פגולים ועל כל דבר תאוה.  עוד חסיד ברוחו...  בנעוריו אהב לראות חיים על כוס יין בחברת חסידים, ועתה יראה חיים כחיי אירופה, בנעוריו האמין בכל הבל, וגם עתה יכבד בסתר לבו את הקדושים אשר בארץ, האם שנה את רוחו? לא! עודנו כמקדם, רק אורח חייו שנה בתתו להם תמונה אחרת, רק את תאות לבו המיר בקחתו תאות בני-אירופה תחת תאות חסידים שומרי חבלי-שוא.

"כמקרה החסיד כן מקרה התלמודי, תלמודי הנני מנעורי, חסר חפץ החיים, אשר אותו המיתו הורי ומורי בי, במנעם ממני אור וחיים, בקשרם אותי בעבותים אל התלמוד לבדו, ובתתם בחיקי אשה בהיותי בן חמש עשרה שנה, להיות מעמסה עלי ועל חיי.  ומה היה חלקי בנעורי?  חייתי חיי העיון לא חיי המעשה, הגיתי אך בספרים וענג אחר לא ידעתי, דברתי לעתים לא רחוקות על ארחות הגאון ר' פלוני ועל נפלאות ר' פלוני הגאון על הקראִים אשר לא ישמרו את התלמוד, וכאלה.  זכרתי כי בהיותי נער כבן שתים עשרה שנה הגד לי כי ר' אברהם הלוי אביו של בעל השל"ה ראה לפני כותל המערבי את השכינה עוטה בגדים שחורים ומשחור חשך תארה על צרות בני עמנו, ויהי הדבר לחץ בלבבי ואבך תמרורים.  פעמים רבות לקחתי לי בימי ילדותי את הספר אשר כתב הנביא ירמיהו ואבחר לי לקרוא דבריו אשר יצאו ממקור לבבו, בחושו עתידות לא טובות לעמו, ובקראי

התמוגגתי בדמעות.  ומה היו חיי?  חיי מות, חיים של בכיה רבה באמירת "תקון שלש משמורות", חיים שאין בהם כל ענג, מאין חפץ בחיים, חיים של סבל ולכת שחוח תחת עול הסיגים והגדרים הרבים, חיים של למוד התלמוד לאחרים אשר חסרו מורה למו.

"שנים מספר עברו ואהי לאוהב דעת.  אהבת האמת אשר הטבעה בי מנעורי, ואשר לא שבת מטהרה מפני שטף החיים, מאשר אין לי חפץ החיים ועל כן לא הגיע שטפם אלי –  היא הפכתני לאוהב דעת.  האם שניתי את רוחי? לא, עודני תלמודי כמקדם, עודני איש מת, רק תמונה אחרת נתנה לאורח עיוני, לפנים הייתי מת-חי החי לנצח ועתה הנני חי-מת המת לנצח; לפנים אהבתי את התוספות, הטור, הבית יוסף, הש"ך, הנודע ביהודה,

הר"ע איגר וכו', ועתה הנני אוהב את מענרעלזאהן, לעווינזאָהן, קראָחמאַל וכאלה; לפנים עמלתי להגות בתלמוד[a5]  ובנושאי כליו והיום הנני עמל להגות בספרי הספרות החדשה.  לפנים דברתי על אדות הקראים, אשר אינם שומרים את התלמוד, והיום אדבר על אדות שומרי-הבלי-שוא והשארלאטאַנים.  לפנים בכיתי על גלות השכינה והיום אבך על הפרעות אשר בעמנו ועל שבר יוסף;  לפנים עמלתי להפיץ את דעת התלמוד והיום הנני עמל להפיץ

את הדעות אשר ישרות הן בעיני.  הנני עוד כמקדם איש הוגה לא איש חי, עודני שח תחת עול הנדרים, מאין לי חפץ להרסם, עודני עמל להרסם –  אך לאחרים, אבל לא לי, הנני חי חיי עיון, חיי אהבת השכלה, חיי אהבת עמי, חיי דרישת אהבה ורעות, חיי הפצת דעות אשר ישרות הן בעיני, הסכנתי להתאונן בחברת רעי על ב.  ועל א.  ש.  (כאשר כתבת), על עיר מולדתי ועל עיר מגורתי וזה היה כל חיי רוחי, כי חיים אחרים לא אדע.  רעי גם הם תלמודיים חסרי חיים הם כמוני, אשר על כן בחברתם מצאתי ענג ושעשועים לא בחיים;  ומה תתן לי העיר החדשה המלאה אור וחיי החמר, ואני איש אוהב לחיות חיי הרוח, חיי הספרות!  בעיר החדשה אין איש המתאונן כמוני על פרעות עמנו, בעיר החדשה אין איש דואג על דעות לא מועילות אשר פרצו בקרבנו, בעיר החדשה לא יחיו את החיים אשר הסכנתי אני בהם, על כן הנני פה כאלה נובלת.

"עוד נסבה אחרת לעצבי, לא אכחד ממך, והיא: לכתי באפס מעשה.  המעון אשר אנכי יושב בו הוא למורה ילדי ישראל, בו ישבו שנים עשר ילדים עד שעה ז' בלילה, ומאשר עד השעה הזאת שוטטתי תמיד באפס כל מעשה ולחיי לא היתה כל תמורה: יום מחר כיום הזה ויום הזה כיום אתמול על כן קצתי בם.  כל הנדיבים אשר יחלתי להם בימי שבתי פה לא הועילו לי מאומה.  חזיונותי, אשר המה משכוני בחזקת היד הלום, לא נכחדו ממך, לולי קויתי להכון לבוא לאחד בתי-הספר כי אז בחרתי לנסוע לה' גאָרדאָן; ומה אחרית החזיונות אשר הפרידוני מכל מחמדי לבי?  הלא אתה ידעת! הכזב תוחלתי ולכתי באפס מעשה עצבו את רוחי מאד, ובאחרית הימים האלה לא היה בי כח  להכיל אותן.  עוד ביום 10 דעצעמבער בחרתי מקום במעון גימנאַזיסט אחד ללמוד שם שפת המדינה משעה 10 עד שעה 3 אחר

חצות היום, אך דברים אחרים נצבו לשטן לי.  ביום 16 דעצעמבער, אחרי אשר הריקותי כל מרורות לבבי ללוריא, לכל בני הנעורים במרשלוב, לאסף הכהן ולגאָרדאָן –  החלותי ללמוד את חקי אשר שמתי לי ועצבי הוקל הרבה מאד.  האמנם נחם יסתר מעיני כל הימים אשר לא אמצא משען לי לעשות חיל בתבונה ודעת, אשר אך זאת היתה מגמת פני בבואי הלום.  ואך שוא ידידי תאמר לי במכתבך כי גם מענדעלזאָהן, שלמה מימון ושניאור זקש גלו לארץ אחרת, סבלו רבות, וימצאו טוב באחרית;  הן הראשון נער היה בבואו לבערלין, השני הקשיח לבו מביתו ויהי גם הוא כנער;  לוא היה גם לי לב אבן להקשיח לבי מאשתי ומשלשת עוללי כי אז יצאו כל חזיונותי לפעלם תקותי באה...  והשלישי מתאונן על גורלו גם היום......... 

                                                                ידידך הדבק בך

צלפחד.

החלותי ללמוד שפת המדינה, ושאלתי פי אחדים איזו הם הספרים שאני צריך ללמוד? והנה זה יעץ לי לקרוא ספר פלוני, וזה – ספר פלוני, ולא ידעתי דברי מי אשמע.  החלותי לקרוא ספרי ראָמאַנים שהשגתי בשאלה וספר המלים בידי.  מלבד העמל שהיה לי לחפש אחר רוב המלות עוד היו כל מחזות הראָמאנים לחצים בלבבי:  המחזות המעוררים לב דכאו את לבי הנפצע מחצי האהבה ועיני ירדו פלגי מים, והמחזות המשמחים היו[a6]  לי כשָר בשירים על לב רע.  אף-על-פי כן התחזקתי והוספתי לקרוא, כי ספרים אחרים לא היו לי ולא ידעתי שמותם לשאל עליהם.  אחדים ממיודעי הבטיחוני ללמדני שפת המדינה, אך זה מלא הבטחתו פעם אחת, וזה – שתי פעמים ובזה כלה חסדם, ובעל כרחי שבתי למלאכתי לעמול מספר שעות ביום.

      "העיר החדשה, 2 יאַנואַר 1870.

                                            "ידידתי היקרה לי!

"הנני יושב עתה במעון הגימנאזיסט אשר זכרתי לפניך במכתבי מיום אתמול, הנני עתה בודד ואין איש עמדי, הנני מתענג על הבדידות אשר תבקשי אַת ואשר תשיגי אך לעתים רחוקות, תחת אשר אני אמצאנה לעתים לא רחוקות.  אך הבדידות לא לבדה תהיה גורלי, כי לרגליה תבאנה גם דמעות...  מה נקל לזכור ראשונות כמו בעת הבדידות, ומה מְכוֹנָה יותר טובה להוציא דמעה מזכרון הראשונות.

"האמנם מעט מאד יש לי להתאונן על הראשונות אשר תחסרנה לי, ידידתי היקרה!  תולדות חיי מלאו עצבון, שמשי לא האירה לי מעודי, ועולמי חשך בעדי תמיד;  אך אוהבים היו לי, אם גם מעטים, אך רבי הערך כרב אויבי, והמה חסרים לי...  לוא היו אתי פה אך שְנַיִם מאוהבי אשר במרשלוב לשאת בשיחי, תקותי, יאושי, חזיונותי ותוגת לבי ודעותי אשר אהנה, לדבר אתם מכל אלה בפה לא במכתב, בדברים חיים לא באותיות מתות, כי אז מאֻשר הייתי, אך איפה אמצאם?...

 "מחפצי להוסיף לך על מכתבי מיום אתמול, מפני שאני מתענג בהאריכי דברי אליך, – קראתי עוד הפעם את מכתבך למצוא בו מלים לתת לך עליהם מענה.  אך נפצע לבי מדברי עצבך ומשברך, אם גם לא חדש הוא לך וגם ממני לא נכחד מיום אשר ספרת לי קורות חייך.  ידעתי כי עלמה כמוך יתעטף רוחה בקרבה בזכרה ראשונות: עת אשר השמים והארץ התראו לנגד העינים מלאי שמחה ואֹשר נצח, כמו גם הם ישמחו בשמחת הנאהבים ובאושר הצפון להם בדמיונם;  מעל כל פרח קראה נבואת המשוש הבא ונחת העתיד, תבל כלה מלאה צהלה והתקוה והחזיונות ישירו וינגנו בכלי שיר, –  ובשם עין אחרי כן אל ההוה אשר יהי בו ההפך מכל אלה:  שמים וארץ כמו יאבלו, כל פרח יזכיר כליון, תבל כלה – כמקור דמעה, הרת כל עמל והוות, ומשבתי התקוה והיאוש ימוגגו את הלב, ידאיבוהו, ישפילוהו עד עפר...

"אמנם, עלמה כבודה, לא בעונג (גענוס) האושר.  החפץ הנהו בן-בלי-מצרים ותקות אנוש לא תדע גבול;  לעמתה הטבע מגבלה מאד, לא תוכל למלא את החפץ הבלתי מגבל.  צעדי הטבע צרים, בכבלים הנמו, על-כן גם הענג אשר תתן הטבע גם הוא מגבל הוא, לעולם לא נוכל לקרוא את הענג בשם "ביאת התקוה", כי התקוה המפשטת ורחבת הידים לא תוכל לבא כלה לכלל קיום, בהיות הקיום אסור בנחושתי האפשרות, והחזיונות לא יתהפכו לעולם אל הענג.  על-כן נעימים הם החזיונות והתקוה במועדם, יתר הרבה מן העונג בבואו.

"אילו באה תקותך חיש לפני איזה שנים, וחפץ לבך השגת כבר, כי אז לא נחה נפשך עתה בהענג אשר היית מוצאת;  אך התוחלת הממושכה, הדמעות הרבות והיאוש אך המה ינעימו לך את הענג המגבל, אם אך יבא לך.  על-כן, ידידתי היקרה!  הן לא יבצר עוד מאת המקרה למלא חפצך,  לתת לך את הענג אשר תוחילי עליו זה כביר![a7]  קַוִי אל תִוָאשי!  התקוה והחזיונות ינעימו לך את ההוה, וגרשו כל עצב מפניך.  קַוִי כי המקרה יביא לך את הענג אשר תחפצי בו ויתן לך נחת ובשמחה תזכרי אז את הדמעות אשר עברו כמים.  הן הזמן רב פעלים, והמקרה כביר כח וידו שלטת לעשות הרבה!

                    "כה חפץ ידידך המברכך בתקוה, נחומים וענג

צלפחד.

כבר כתבתי שעל פי מכתב המליצה שהבאתי מראשי הקאָמיטעט שבעיר הגדולה אל החברה הנכבדה...  שבעיר החדשה ועל פי בקשתי שבקשתי מהם לתמוך בידי למען אוכל להקדיש כחותי ללמודים, נתנו לי ראשי החברה הנכבדה...  עשרים וחמשה שקלים וגם כתבו על אדותי להחברה הכללית בעיר פ.  ביום 11 יאַנואר קבלתי עוד חמשה ועשרים שקל מאת החברה הכללית ובזה תם חסד החברה ההיא שעשתה עמדי.  את הכסף הזה נתתי להמדפיס ככסף קדימה וביום 14 יאַנואר החלה הדפסת מחברתי.

"כ"ח שבט, תר"ל, ש....

                    שלום לך ידידי...  צלפחד.

"מפעם לפעם וממכתב למכתב אשר אקבל ממך אוסיף להכיר ערכך ולכבדך.  גם הפעם ראיתי כי לא רק בהתהלכך לפני האלהים ובהיותך מתבונן בספריו עינך פקוחות ושכלך ישר נוכח עמך, כי גם בלכתך בדרך ובצעדך על ארץ רבה עפעפך יבחנו בני אדם ועל שרשי רגלם תתחקה.  יקר אדם כמוך בתוכנו בימי ענינו ומרודנו אלה, אשר באו בני ישראל עד משבר וחבלי לדה באו לו וכח אין להוליד מחדש ולחדש נעוריו.  ומי יתן והיו רבים לוחמים כמוך ואז היה בידנו לאסור המלחמה ביתר שאת ויתר עז, ואולי גם ללחץ את אנשי מצותנו בין הגדרים ולהכניעם לכרות ברית שלום עמנו.  אבל לפי שעה אין לנו כי אם לעמוד על משמרתנו כאנשים מרי נפש המחרפים נפשם על מרומי שדה אף כי אין כל תקוה להם לנצח ולגבר.  אבל מדוע לא יכירו בני דורך ערכך?  ומדוע אתה חי במסכנות ובחוסר-כל?  את זה יפתור לנו הפותר מדוע היה בן חרסום עשיר מופלג והלל הבבלי עני מדוכא?  מדוע מת רוססא ברעב בחוצות פאריז ובניו נתגדלו בבתי החפשית? מדוע שתה סוקראט את כוס התרעלה?  מדוע עבדים רוכבים על סוסים ושרים הולכים כעבדים על הארץ?  למותר אחשוב לדבר דברי כבושין באזניך ולחזק את לבך לקראת המלחמה אשר אסרת.  אין אנחנו בני חורין להבטל ממנה! חרב לד' ולעמנו!  אלהים הוא יודע וישראל הוא ידע באחרית הימים כי לשם שמים אנו מכונים וכי מלחמת מצוה היא אצלנו אשר לא נוכל למשוך צוארנו ממנו;  עשה חיל בישראל, ידידי, אל תערוץ ואל תחת;  הנך נצב לבדך נגד ההמון הרב והמון הרבנים, ועל-כן השתדל להיות איש.  ואולי יתעוררו רבים ובאו לעזרך ולעמוד עמך בקשרי המלחמה, ומי יודע אולי עוד נזכה ונגיע לראות בחיינו ובימינו –  שתרי משהו חמץ בפסח יהא מותר!

"בלתי ספק קראת מאמרי "בש"ר".  הקוץ החד הזה נתחב בושט הבהמות ורועיהם וברזיליהם וינועו וירגזו מאחורי תנוריהם ומחוריהם.....

ידידך ומוקירך                                                                      נ.  נ.  .

בשבתי בעיר החדשה, במקום שאין לאנשיה כל עסק עם הספרות, שכחתי כמעט כי סופר עברי אנכי, וכי נאחזתי בסבך ויכוחים שונים עם ארזי הלבנון ואדירי התורה.  כתבתי תשובה על דברי הבראשורה "חומת בבל", כתבתי עוד מאמרים שונים וזכרון לא היה להם בפי האנשים שהיה לי דבר אתם, וכמעט רפו ידי מלהאריך את הויכוחים.  אבל כמה פעל עלי מכתב כזה, שיצא מידי אחד הגדולים והמפורסמים בישראל לתהלה ולתפארת! "חרב לה' ולעמנו!" אמרתי גם אני בלבי: הן בני עיר החדשה אינם יודעים ואינם חפצים לדעת מכל הנוגע לאומתנו, האם אתפוש מנהג המקום והייתי כאחד מהם?

בחדש פעברואר באו לידי הרבה עלים ממה"ע...  שבאו בם תשובות על דברי שכתבתי בחבור הדת והחיים – מבעלי תריסין במשנה וגמרא.  קראתי שם תשובות ארוכות וקצרות ממפורסמים שונים – ויפלו פני.  בשעה שכתבתי את מאמרי (בחרף תרכ"ט) האמנתי כי אחרי אשר יבואו מתנגדי בויכוחים עמי אדון על דבריהם, והם ידונו על דברי, עד שלבסוף נבא לכלל פשרה משני הצדדים;  אך מה ראיתי בבוא תשובותיהם לידי?  דרשות, פלפולים והערות בענינים צדדיים, שאינם נוגעים למטרת מאמרי כלל, חרפות וגדופים מרבה להכיל שנאמרו עלי לא מפי נערים שובבים אלא מפי גדולי ישראל, ופסקווילים נתעבים מלאים דברי נבלה ובוז שכתבו משמשי הרבנים! "על מי אדברה ואעידה?"  שאלתי את עצמי, "הנה חייב אני להשיב על דבריהם, לבל יאמרו כי נסתתמו טענותי;  אבל מה אענה, ואיך אענה, אם הם עצמם לא נגעו כלל בעיקר טענותי, ולא סתרו דברי שהוכחתי על היתר שנוי פני  הדת וחבורה עם החיים?  איך אתוכח ואני אינני שומע כל מענה על יסוד ויכוחי אלא על דברים צדדים, ועם מי אתוכח, אם בשעה שיש לנו דין ודברים בדבר העומד ברומו של עולם היהדות אינני שומע אלא חרפות וגדופים הראוים בפי נערים שובבים?  ואיה היא עתה תקותי אשר קויתי כי בתקופת הימים אתפשר עם מתנגדי והם יתפשרו עמדי, אם הם אינם בושים להשיב לי תשובות כאלה?"

      העיר החדשה, 8 אפריל.

                                   "כבוד האדון הנכבד 300 Nr 

"בבוא לפניך המכתב הזה הכתוב בכתב המוזר לכבודך, הלא תמהר לראות באחריתו למי החותמת, ובראותך שם את שמי אני אשר לדראון הנני לכל תופשי התורה בארצך – אז אולי...  על-כן מראשית אבקשך, אדון נכבד!  להאציל רגעים מספר לקרוא את מכתבי זה ולהתבונן עליו, ולפי דעתי יש לי הצדקה לבקש כזאת מלפני כבודך, יתר רב מאשר היתה לך הצדקה לדבר עלי דברים אשר ירדו חדר בטני!

"במאמרך "דרך ומכשול" (החדש 23 Nr.), אחרי אשר אמרת כי לא ידעת אותי ואת תכונתי, הנך אומר: "צלפחד ועוד אלף כמוהו בתהו יכלו ביום שלחם ידם באמת לסעף פארה אחת מכרם ד' צבאות".  הגם בעינך הנני כמהרס ומסעף פארות מכרם ד' צבאות?  הגם אתה תרשה לעצמך להוציא דבה על איש אשר לא ידעת אותו ואת תכונתו?

"אדון נכבד!  אינני ילד המתאונן באזני איש על איזה מגנת לב אשר הסב לו אחר, ואינני מפחד פן יבא לי איזה נזק גשמי או רוחני לרגלי דבריך אלה;  לב אמיץ חנן אותי ד', חרפות חורפים ולעג שאננים לא יחרידוני ומחסור ועמל, נדודים ותלאות, עני ואלמון וחסר וכפן לא יכבידו עלי אכפם להשיבני מדרכי.  ברוח קרה קראתי את כל דברי המשיבים אותי במה"ע...  ופני לא נפלו בשמעי את חרפותיהם וגדופותיהם[a8]  אשר כתבו עלי מרבה להכיל, –

הלא רבנים הם, קנאים הם, נאה ויאה להם דברים כאלה ומה נוכל לקוות יותר מרבני זמננו?  רוחי לא כהתה בקראי את כל הפאסקווילים שנדפסו עלי במכ"ע...  Nr.  Nr.  ולבי לא נשבר בקרבי למקרא זלזולים נוראים שכתב עלי...  בקראו[a9]  אותי בשם "אייזענמענגער", מבדילני מקהל ישראל ומשים עלי עלילות דברים כי במאמרי "דרשות הפרושים" (בין השמשות ש"ע 83 Nr.) כחשתי בתורה מן השמים, – כי בפי בורים מתחסדים ומקנאים כמוהם נאוים חרפות כאלה, ומאמריהם לא מאמרים הם אך פאסקווילים, אשר לא

ימצאו להם מקום כי אם במכ"ע נקלה כמו "החרש";  אך האם לא ידאב לבי לראות כי גם איש חכם ונבון כמוך יתנני לא בצדק למהרס הדת ומסעף פארה מכרם ד' צבאות?  ולוא גם תתנצל ותאמר כי לא דברת עלי דברים כאלה בהחלט כי אם בתנאי: "ביום שלחם ידם באמת", אשאלך מדוע  בחרת בי לשום אותי למשל בחפצך לדבר על אדות מסעפי פארות הדת, ותברכני בברכת כליון?

"הנך מודה, אדון נכבד!  כי היהדות בזמן הזה לא באה עוד לשלמותה,  הנך מודה כי תיקון דת נחוץ לנו ואך בזאת שניתָ ממני, כי לדעתי נחוץ התקון הזה בימינו, בטרם יגבר רוח השארלאטניזמוס, שרירות הלב וחפץ פריקת העול, בטרם יגבר רוח הדרור לשום שמות בדת וביהדות יחד, בעוד רבים מבנינו למודי ד' והרוח האירופי עוד לא נשב על לב רוב

בחורינו להוביש בו דמי אבותינו ולהפוך משרש כל רגש יקר בו:  כל רגש דתי ולאומי;  ולדעתך התיקון בימים האלה השתדלות-בסר היא וימים יבואו ויתפתחו בני ישראל מאליהם לפי חפץ הזמן.  הן לא פה המקום להתוכח על אודות הדברים האלה ולהוכיח לפניך כי דבר המתהוה מאליו בלי עמל ידי איש בו הוא פורץ חק ועובר גבול,  ואחריתו מרה מאד;  אך לוא גם כדבריך כן הוא, ומשוגתי אתי, הלבעבור זאת תתנני למהרס הדת?

"עבור נא, אדון נכבד, על כל מאמרי ממאמרי הראשון...  עד מאמרי האחרון עד עתה  "רחשי לב" – אם לא רוח אהבת הדת ואהבת האומה שפוכה על כלם, אם גם נשתנו דעותי בקרבי באיזו ענינים בין כתיבת מאמר זה לכתיבת מאמר זה?  אם לא מטרת כלם עולה למקום אחד:  לבער את ההבלים ולחבב את הדת הטהורה על בני הדור החדש קוראי דברי ולהשתדל בקיומה במעשה?  האם תמצא בם מאמר אחד או מלה אחת אשר תוכיח ממנו כי גם אני חפץ בהתאחדותנו עם העמים ושנהיה אשכנזים, רוסים או צרפתים גמורים שומרי דת משה, ואיככה תתן חלקי בין מהרסי הדת?

"לא אכחד כי סגנון דברי במאמרי השני על חבור הדת והחיים במקומות מספר, אם גם יעיד עלי כי אינני מהרס הדת מכל מקום איננו עולה יפה כראוי להענין שעסקתי בו;  לא אכחד כי מאמרי "תשובה לדניאל" וחבורי אשר בקרוב תוגמר הדפסתו גרמו ויגרמו לרבים להביט עלי במבט אחר מן המבט שבו הביטו עלי עד כה.  האמנם לא אוכל להצטדק לפני אלפי אנשים, אך לפניך, אדון נכבד, הנני מעלה זכרון דברי חז"ל: אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו!"

"נרדף הייתי מיום נפקחו עיני לראות חשך.  הרב הסכל ממרשלוב הרעיש עלי עיר ומלואה, כי נמצאו בידי איזו ספרים חיצונים, ואהי איש הברליני בעיר, ואתהפך רגע מראש ישיבה לאפיקורוס, ואהי שיחת נקלה  ונכבד, ואשא תלאות מבני ביתי ומשפחתי.  חפץ הנקמה אשר הטבע בלב כל איש הוציאני מסבלנותי ואשיב אל עיר חורפתי חרפתה אל חיקה במה"ע...  ובני עירי נחרו בי גם בעבור הדבר הזה.  שומר מצוה אנכי מעודי, לא עברתי

מעולם בזדון גם על איסור קל מדברי האחרונים, גם על דבר שלדעתי מותר הוא באין כל ספק, עד שלא הרשיתי לעצמי מעודי עד היום הזה גם אכילת גבינה בתוך שש שעות אחר תבשיל של בשר, וכדומה דקדוקי עניות וחומרות מהבילות, אשר נזהרתי בהן כאחד מיראי ד' שבחובשי בית-המדרש.  על כל בני הנעורים אשר דברי פעלו עליהם בעיר מגורתי וסביבותיה יצקתי רוח אהבת הלאום, כבוד הדת והתרחקות משרירות הלב כפי האפשרות, ובכל זאת הייתי אני האפיקורוס שבעיר, ואסבול בעבור זאת עמל ומכאובים, חסר וכפן, אשר חמתם שתתה רוחי גם בעת כתיבתי את מאמרי השני על דבר חבור הדת והחיים, בהיות לבי מלא אז רעיונות הענין שאני עסוק[a10]  בו ובטני חסרה...  ומה היה שכרי בעד המאמר ההוא, שיצא מעמק לבי, וסוף סוף היתה כונתי לטובה?  בוז וקלון, חרפות ומכאובים!  אלופי העיר נועצו עלי להצמית חיי בארץ סיבירען על ידי תואנות שוא, הישרים שבהם אמרו לתת לי חמשים רו"כ להיות למשען לעוללי, אם אקבל עלי את הדין ללכת אל אשר יהיה הרוח, בטרם יהיו נלחצים להשפט עמי בדתיה של האומה המושלת.  בבוא דבר ראשי הועד שבעיר הגדולה לבצור רוח הקנאים, ויראו צדיקי עירי כי לא יוכלו לי – ויסיתו בי נערים ברחובות, ובלכתי סבוני להקות נערים פרועים ושובבים, זה קרא לי "פוקר", זה – "אפיקורוס" וזה – "אפיקומן" עד אפס מקום לי ללכת!  חומות בתי התפלה, העמודים ברחובות ודלתי בתי המחראות מלאו פאסקווילים עלי, ודרשני החברות עוררו מדי שבת בשבתו חמת ההמון עלי!  מלשני בסתר כתבו עלי שטנה, אלה שמו עלי עלילות דברים כי גם לי חלק בקוויטאנציות המזויפות עם שאר הנחשדים בזה באותו מחוז, ואלה הלשינוני לפני שר המחוזות כי זרע כחש אזרע בלבות בני-הנעורים, ואחדים מכת החסידים התלחשו עלי להשקותני סם המות!  על בני הוציאו קול כי בני נדה הם, ובלכתם אל החדר הכום ילדים אחרים כגילם יען בני האפיקורוס המה.  ממני נדדו כל רואי, וכל אוהבי בלב ונפש פחדו פחד לדבר עמדי ברחוב העיר;  כלי פגול היו ובשאול אשה כלי מכלי ביתי לבשל בו מאומה, מהרה להשיבו בטרם בשלה בו, כי בן יעצה לה רעותה!  בתלאות כאלה ויותר מאלה חלפו על ימי הקיץ שעברו, עד אשר נשבר לי מטה לחמי, וראשי הועד השתדלו כי אבוא הלום.

"אדון נכבד!  הנה ידעת שמי, אך מה ראית בו?  שש עשרה אותיות מתות!  אכן דע נא כי לא אותיות מתות אנכי, כי אם אדם חי, בעל רגשות ושבע תלאות.  לא בקרת-רוח הכחדתי רגשי אב בקרבי ולא בלב אבן עזבתי רעים אהובים וידידים וכל יקר וקדוש לי!  ידעתי כי גבר לא יצלח לעבודה אני, ידעתי כי כסף אין לי לכונן בית מסחר וחרשת בעיר החדשה;  ידעתי כי בהפרדי מכל מחמדי לבי לא חיש מהר אוכל לשוב אליהם או לקחתם אלי;

ידעתי כי מחול ימים יכבדו עלי חיי השוממים אשר נכון הייתי אז לחיות ואשר אהיה עתה, מאשר מעודי חייתי חיי משפחה.  שני שבועות לפני עזבי את עיר מגורתי וארץ מולדתי לא ידעתי נפשי, תעבתי כל אכל ואהי כאיש נדהם ושלשה שבועות אחרי כן היו עיני מקור נחלי דמעה...  בתקוה ובחזיונות באתי הלום, להיות נודד פה, לא נודד לקבץ הון ולא נודד ללכת בשרירות לב בעיר החפש הזאת, כי אם נודד ללחם ולמצוא מרגוע מעט...  הנה רגלי עומדת בשערי העיר החדשה, ומה ראיתי בה?

"אדון נכבד!  למצוא לחם ומרגוע קויתי, אך אין לחם ואין מרגוע! הנני הולך בחבוק ידים ובאפס עבודה ובצרת נפשי אזכור זכרונות ימי קדם, אשר זכרם נעים לי וימוגגני תושיה.  הנני מבקש מנוחת נפשי בעיר שאין בה כל ספרות לישראל, במקום שהאור המדומה והחשך המחשיך משתמשים בו בערבוביא ואין מלכות של אחת נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא, במקום שהפרוד והבדידות שוררים בשררה בלתי מגבלת:  החסיד מתחסד, הסוחר אוסף הון ואלפי שארלאטאנים חיים חיי הפקר, חיים שאין בהם כל רגש לאומי, חיים שאין בהם התאחדות מוסרית בין איש לרעהו, – בעיר שלא תוכל להמציא מנוחת הנפש לאיש כמוני, ואיה איפוא מנוחתי?  טובים היו לי הימים הראשונים, בהתאסף נערים קטנים סביבי לקרוא לי "אפיקורוס!" מן הימים האלה אשר כפאנאטיק הנני בעיני הולכי שרירות לבם, ואזני תשמענה מוסר כלמתי על בלי אכלי מרק פגולים ועל בלי מלאי שחוק פי על כל קדוש ויקר לאומתנו!  זה גורלי בעיר החדשה וזאת מנוחת נפשי!  האשוב לביתי?  הן נפת מולדתי מתקוממה לי, ולמי אשוב?  ומה אעשה שם?  ובמה אחיה את נפשי ונפש עוללי, ואני גם אני מהרוגי החנוך הרע הנני?  הה, לא אחד אני במצב כזה, ואינני מן הראשונים וגם לא מן האחרונים!  רבים הם הנרדפים בעריהם על צוארם, רבים הם הנפוצים על פני הארץ ושבעים נדודים;  הדור החדש מתמוגג בעון אבותיו, והעם ההולכים בחשך עושים את שלהם, ורבנינו כמתים לא ירגישו מאומה מכל הנוגע לתקון מצבנו החמרי והמוסרי...  עתה, אחרי כל אלה, התתנני למתלוצץ או למהרס הדת בגלל מאמרי "תשובה לדניאל" אשר לא הפרזתי בו על המדה, בהגידי דרכי ראשי עמנו, אשר באמת עוסקים הם בכל עניני הבל שזכרתי?  האם גם אתה לא   תכיר כי השחוק המרחף על מאמרי ההוא לא שחוק מלב אבן הוא, שחוק בשאט בנפש, אך שחוק מלב תם, לב נשבר ונדכה, יודע עמל ותלאה, שחוק מהול בדם!?

"הן אתה, אדון נכבד, חננך ד' בעושר ובכבוד, לא תוכל על-כן לדעת ענות סופרים יודעי-לחץ ושבעי עמל ומכאובים, אשר עם כל רוח סבלנותם יעברו לפעמים את הגבול אשר יגבלו להם שלוי עולם;  לא כן אנכי, אשר רבת שבעה-לי נפשי צרות רבות ורעות, לא אוכל להאשים את היוצאים מרוח הסבלנות כאשר לא אוכל גם אני מבלי להסיג לפעמים גבולות אלה, ומכאב לב ושבר רוח יתמלט מפי לפעמים לעג יורד חדרי בטן, אם גם אין בי בטבעי אף ניצוץ אחד של לצון, כאשר תודה גם אתה, אם תראני פנים  בפנים.

"אדון נכבד!  הנה הגדתי לך דרכי בשמירת דת קדשנו, עם כל הנוספות אשר שמו עליה אלה אשר אחפוץ בבטול דבריהם בהסכם גדולי ישראל, ואשר אשמרם בטרם לדת חקים חדשים לנו.  האמנם להוָכח אם אמת אדבר אליך – הנה מלבד אשר תוכל לפרסם את מכתבי זה, מלבד זה לוא תשאל על אדותי מפי יודעי פנים בפנים ודוברי אמת, לא תקח לך לעדים את בעלי הפאסקווילים...  שכתבו עלי חרפות וגדופים במה"ע...  אשר שנים מהם יודעים אותי פנים בפנים והשלישי אומר שהוא יודע אותי ואת שיחי, וכלם, עם כל חרפותיהם אשר חרפוני ועם כל חפצם להוריד לעפר כבודי לא נועזו להגיד עלי כי פורק עול והולך בשרירות הלב אני, אז תדע ובחנת כי כנים דברי.  ולוא יקרה לך לדבר עם ה' צ...  או עם ה' צ...  ועם ה' צ...  כי אז יגידו ויעידו לך, כי זה שבועות מספר אשר כל מאכלי אך חלות

לחם וטהע, מבלי אשר יבוא אל פי כל מאכל אחר, מאשר כספי המעט לא יספיק לי למאכלים כשרים היותר טובים, אם גם יכול אני בעיר החפש הזאת לאכול ברעסטויראציון של גברים במחיר זול כמחיר מאכלי הפשוט ואיש לא ימחה בידי, גם לא יראה לי פנים זועפות בעבור זה, באשר יעיד הנסיון לאלפי אחדים עושי אלה ואין שם על לב...  ואם גם תצרף לזה דעותי הגלויות לאיש חכם כמוך במאמרי "רחשי לב" אז תדע ונוכחת כי הנני נוצר תורה ושומר מצוה שלא על מנת לקבל פרס...  ונחמת כי הדאבת לב הולך תם ושומר מצוה בתתך אותו למהרס הדת!

"אדון נכבד!  הנה עתה ידעת אותי ואת תכונתי, רוחי ודרכי, יוכל היות כי עוד יאונה לךלהזכיר את שמי במלחמת-סופרים, ואם גם אז עוד תמצא נכון לפניך להדאיב לבי בדברים יורדים חדרי בטן לא אתאונן עוד...

                    "הנני מוקירך ומכבדך

צלפחד.

איזו קוראים ישחקו בלי ספק עלי, על שחרדתי כל כך מפני דברי האדון 300 Nr.  ועל מה שחשבתי נחוץ לכתוב אליו, בשעה שלא שמתי לב כלל לרעש יותר גדול שהיה לפני איזו חדשים בעירי ואחר כך במה"ע ובבראשוּרות.  אבל הרפואה שהועילה לי להביט בשאט-נפש על הרעש ההוא, לא היתה כבירת כח להשקיט לבי גם על דברי האדון 300 Nr.;

הרעש שהיה עלי בפה  ובמה"ע ובבראשורות יצא מפי חובשי בית-המדרש, אנשים בני בלי תרבות, ומפי ריקים, פוחזים וצבועים, שכל האנשים הללו הריני מבטלם בלבי כעפרא דארעא ודיו;  לא כן האדון 300 Nr.  שכבדתיו בלבי, מפני שהוא גדול בתורה, חכם לב באמת, ואיננו מחובשי בית-המדרש אלא מאנשי עולם המעשה, איש שאיני יכול לבטלהו בלבי.  אם איש נכבד באמת כהאדון ההוא נתן אותי למהרס הדת בשעה שאהבתי עוד את הדת בכל לבי, כבדתיה, חפצתי בקיומה ושמרתי כל פקודיה –  נוסף לי באמת יגון על מכאובי שסבלתי גם ממצבי החמרי גם ממצבי הרוחני, ולא נחה דעתי בי עד שכתבתי לו את המכתב הזה.

בחדש אפריל נמצאו לי איזו תלמידים להוראות-שעות, אשר נשאו לי שכר כעשרים שקל לחדש, ומצבי החמרי הוטב מבתחילה.

      "העיר החדשה 20 מאי.

                                          "כבוד האדון הנכבד 300 Nr.

"בהיותי בבית...  נמסר לי מכתבך אשר כתבת לי והנני ממהר להשיב לך דבר ולדון לפניך ולהתוכח אתך על דברים נכבדים העומדים ברומו של עולם היהדות, אשר על דעתי לא יספיק להם התקון שאתה אומר לתת להם.

"הנך אומר, כי נחוץ לתקן את היהדות,  בהיות המחלות אשר בעור הדת אך תולדות השחתתו של רוח היהדות ובהרפא היהדות תרפאנה עמה גם המחלות אשר בעור הדת.  האמנם דבריך טובים ונכוחים, אך אל תשכח כי היהדות החובלה[a11] , חסרון רגש היופי, הסדר וכל הגיון ישר, פעל פעולה עזה ונמרצה על הטהעאָלוגיה שלנו פנימה.  הטהעאָלוגיה שלנו מזוינת בקבלה, המגן היותר גדול לכל מנהג ומאמר מחצי הבקורת הישרה, ההגיון הזך והשכל הבריא.  מימינה פלפולי הבל, משמאלה דרשות תהו, וכלן מטרה אחת יש להן: להוכיח לאיש ישראל כי כל הדברים אשר נתגבבו עלינו במשך מאות שנים יסודתם בהררי קדש ושרשם עולה למעלה למשכיל.  ופעולתם עזה מאד, כי קסמים בידם להטות לב איש ואיש אשר לא יחסר לו המזג של אמונת חכמים – להאמין ולעשות כל אלה בדעה פנימית.  הטהעאָלוגיה יסודה בעיון: עד הימים האלה היתה כמעט נחלת כל איש ישראל; לא לבד האיש היודע ספר היתה לו ידיעה נכרת בה, כי גם האיש אשר איננו יודע ספר הלך לשמוע מדי שבת בשבתו את דרשת הרב, המגיד, הדרשן לחברה פרטית וכדומה, אשר על-כן נארגה הטהעאָלוגיה עם חיי הישראלי ונתקשרה עמם בקשר אמיץ עד שמלאה כל חדרי לבו פנימה

ויהיו הטהעאָלוגיה והחיים החשכים וחסרי הסדרים מחוברים:  הטהעאָלוגיה פעלה לההביל את החיים, להכביד עליהם, להקשיח לב הישראלי מהם ובזה – להוסיף לבלבל מוחם בצלמות ולא סדרים, והחיים המבולבלים והמלאים מצוקות פעלו לרומם ולהגביר חשכת הטהעאָלוגיה.  עתה החל לרפות הקשר בין הטהעאָלוגיה והחיים.  רבים מבני ישראל במקומות רבים בכלל ובמדינה שאני יושב בה בפרט חדלו ללמד את התלמוד לבניהם, ורוב הסוחרים ואנשי-המעשה בכל מקום מכבדים את הטהעאָלוגיה בפיהם ובשפתם, אך לבם ריק ממנה לגמרי, ובכן לוא גם יצלח בידנו לתקן את היהדות יהיה זה אך תקון חיצוני לא תקון פנימי.  ולא תוכל עוד היהדות המתוקנת תיקון חיצוני לפעול על  הטהעאָלוגיה בהיות יסוד הראשונה בחיים ובמעשה ויסוד האחרונה – בעיון, שאין ביניהן קשר המקשרן לאחדים להתפעל זו מזו בימים האלה.  הטהעאָלוגים הממיתים עצמם באהל התורה לא ירגישו לעולם חסרון במצב היהדות, ועל כל דבר אשר יראה להם איש נבון שהוא איננו מתוקן ימצאו תשובות הרבה להחזיק מנהג אבותיהם בידיהם וימצאו אויטאריעטטים גאונים, רבנים ומקובלים לסמוך עליהם; ואנשי-מעשה אשר לב להם

להרגיש טוב ויופי, וחפץ החיים ואהבת הסדר והנאה מצאה קן בלבבם לא יוכלו לפעול מאומה על הטהעאָלאָגיא אשר אין להם חלק בה, זולתי מה שהם יודעים שהם מצווים ועומדים לשמוע בקולה, אם בכל פקודיה או רק במה שאין המסחר וצרכי החיים מעבירים אותם על דעתה.  יהיה איך שיהיה, אם נאמר לתקן את היהדות בימים האלה תשאר הטהעאָלוגיה בכל מומיה ומחלותיה וגם היהדות לא תרפא, והיו לך למופת אלה האוכלים ביום הכפורים ברעסטויראציאָן של נכרים הקרובים אל הטעמפל שלהם למען לא יאַחרו מועד הזכרת נשמות, כאשר זכרת אתה...  ואני אביא לך למופת דרכי יושבי עיר החדשה, אשר הפועל פעולתו ביום השבת מתענה בעשרה בטבת, הנושא משא בפרהסיא בשבת ועוסק בו במקח וממכר ומגלח זקנו – מדקדק בתרנגול לבן לכפרות וקונה גוילי "שיר המעלות" לאשתו היולדת, ההולך ביום השבת אל הטעמפל לאמר קדיש על אביו מכבה לא הרחק מן הטעמפל את הציגארע אשר עשן בלכתו, והיוצאה וראשה פרוע נושאת חרפה על שכנתה שלא הגעילה את מכונת הטהע לחג המצות, או אומרת למכור עם החמץ גם תפוחי-אדמה!

"זאת היא דעתי בדבר נחיצת חבור הדת והחיים כעין תקון דתי, אשר לא יספיק לנו תקון היהדות (להסיר סבת מחלת הדת) כדעתך, כאשר לא יספיק לאיש אשר מסבת קור חזק הוכה במכה בתוך גרונו – מה שנעצרהו מעכשיו בחדר חם, במקום שלא תגיע אליו צנה.  ועצתך לתקן כל המגרעות בתקנת החנוך היא עצה מרחוק, כי מלבד מה שהחנוך מסור ביד כל אדם לעשות בו כחפצו ואי-אפשר לעשות בו כללים מונחים והנהגות מיוחדות, שתהיינה כלן עולות למקום אחד ולמטרה אחת, מלבד זה הנה החנוך לא יוכל להשתלם אלא בתקופת שנים שלשה דורות ומי יודע אם השארלאטאניזמוס, שרירות הלב ואהבת התענוגים והחפשיות ישאירו לנו מכל מחמדינו עד התקופה ההיא אם לא נראה לקדם פני הרעה.

"הנני אומר לבער אחרי ההבלים בדתנו, לא מחשבי שהם אשמים באסון ישראל, כאשר כתבת, אך מחפצי שלא יהיו לצנינים בעיני הדור החדש, אשר יקחם למופת על השאר.  מה יאמר בן הדור החדש, אשר כפי הרוב יש לו אך ידיעה שטחית בתלמוד;  על איסור שתית מים אחרי הסעודה השלישית בשבת מפני גזל המתים (או"ח רצ"א) ועל דין החזרת הבהמה שלש פסיעות לאחוריה כשרוכבה מתפלל (שם צ"ד) וכדומה הבלים זרים למאות.

האם לא תחולל בעיניו הדת כלה בעבור הבלים כאלה? הלא לא ירדו אלה לדעת חכמי ישראל בכל דור, תקוניהם וקלקוליהם, חכמתם וסכלותם, ולהבדיל בין דבר שיש לו יסוד נאמן בדת, ביהדות, בנחיצות סיגים וברוח העם, ובין הבלים זרים שבאו לנו מדעות כוזבות ונפסדות ומחסרון רגש היופי!

"דבריך אשר תאמר כי דתנו לעולם תקום, ככל  אידעע צודקת אשר שבע תפול וקמה, כל ימיה יהיו כעס ומכאובים אך סוף סוף יסופו המה והיא תעמוד מחדש וכו' – אינם מספיקים לדעתי.  האידעע – קומתה, נפילתה ושובה לקום הוא אך בעיון ודתנו צריכה למעשה ורוח השארלאטאניזמוס, שרירות הלב ואהבת ההפקרות מתגברים בכח נורא מאד והם נצבים לשטן אל המעשה.  ומה לנו אם האידעע של תורתנו תשאר?  מה בצע כי יאמין העם באחדות האל ובנחיצות אהבת האדם מבלי כל מצות מעשיות אשר בהעדרן תהיינה גם האידעעות של אחדות האל ונחיצות אהבת האדם אך דעות התלויות באויר ונשכחות מלב, מלבד מה שאין אידעע, תהיה איזו שתהיה, קנין עם אחד מיוחד, רק קנין כל האדם, כישראלי כאשר איננו ישראלי!

"מה שנוגע אל סגנוני החד, אשר יעלה לי לפעמים ואשר לא תוכל להצדיקני עליו גם אחרי שהעמדת את עצמך במקומי, מאשר הלעג על כהני הדת יזיק להדת עצמה,  בהיות כהניה נחשבים בעיני ההמון הרב כדת מגושמת;  הנה מבלי להתוכח אתך על העמדתך את עצמך במקומי, שאינה אלא בדמיון, ןמבלי להוכיח לפניך כי ההמון הרב המחשב את הכהן לדת מגושמת איננו מקוראי מה"ע וגם אם יקרא לא יעשו דבריהם עליו כל רושם, ומבלי לדון לפניך גם על הזכות שלמדת על כהני הדת, שלא יוכלו להתנשא עָל מעל לחוג השקפותיהם שנולדו בה, שעל-פי הדברים האלה האבדת כל השאלות הצפופות[a12]  ועומדות הנוגעות במצב אחינו בני ישראל יושבי ליטא הפרוע:  בחנוך, בעשית סדרים נכונים בחייהם, במלאכתם, בחתונותיהם ובכל דבריהם, שכל זמן שלא ישתתפו כהני הדת בצרת העם ובבקשת מרפא לה שוא תקות הדור החי  בצער ומת ברעב, –  מבלי להתוכח אתך על כל אלה אומר לך, כי עצתך אשר יעצתני כיועץ נאמן לבלי לשפוך לעג והתולים על אנשים נכבדים בעיני ההמון, – עצתך זו שמורה היא בלבבי גם טרם יעצתני כזאת, כי אינני איש ריב ומדון מטבעי ובכל מאמצי כח הנני מתאמץ לשמור זאת, והיה לך מאמרי הראשון על דבר חבור הדת והחיים ועוד איזו מאמרים למופת ולעד נאמן על דברי אלה;  אך בכל זאת לא אוכל להבטיחך שתהיה העצה הזאת נר לרגלי תמיד.  אם אחרי תלאות רבות  מידי קנאים עריצים הנני נודד בעיר החדשה, במקום שקויתי לאור והנה צלמות, והנני חי חיי עמל ונדודים, לחץ ומחסור מאין כל תקוה להיות אב לבני, ולחנכם על-פי דרכי: להיותם יהודים, שומרי דת, שונאי הבלי-שוא ומוצאים חית ידם;  אם אחרי שמונה חדשים לשבתי פה לא זכיתי רק פעם אחת לשמוע שיחה ספרותית, כל חפצי בחיים במסכת חכמים (לא חכמי העיר החדשה);  אם אחרי לכת לבי המלא רגשות הלוך ושמום, בהיות בריתי עם אבני השדה ובכל אשר אפנה הנני מוצא לב אבן וקרח הנורא, קול אומרים: "הרגש והחמלה מום

הם באדם, משחתם בם";  אם אחרי אשר תכהינה עיני מהכאַאוס הגדול השורר פה, מבלי אשר אוכל למצוא אנשים כגילי לחיות אתם בספעהרע אחת נוסף על חיי השוממים ועל המחסורים הרבים אשר אשח תחתיהם, – אם אחרי כל אלה יקומו עלי קנאים, ישימו לי עלילות דברים, וכתבו עלי מרורים כתכנית איזו מאמרים אשר נדפסו עלי במה"ע...  ובבראשוּרה...  ואם אמצא בם גם איזו טענות שדופות קדים, כטענותיו של בעל...  עלי, שאז אהיה מוכרח לדבר בטענותיו ובדבריו, לבל יאמרו שוטני כי נסתתמו טענותי, ואם בעת כתבי תשובתי יגדל לחצי החמרי, – אם על עת כזאת תיעצני לעצור ברוחי, אל תיעץ!  אם תיעץ – לא אבטיח לך, אם אבטיח לך – לא אשמור כי צעיר לימים אני ורב תלאות, מר נפש וקשה יום, ודקדוקי עניות, וכל-שכן צרות רבות ורעות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו!

"ואשר תאמר כי נמשכתי אחר הסכמת הדור החדש אשר משכתני בכח וקול רעשם הגדול לעמתי ערבב את ראשי עד אשר עברתי את הגבול, – באמת ובתמים אומר לך כי אחדים מבני הנעורים רוממוני  למעלה, אך אין דבריהם נחשבים אצלי כי אגיס לבי בם, מדעתי את ערכם כי לא רם הוא, וכי אין בם כח לרוממני מאומה;  אַך לא רבים בם הגדילו שמי, עוד בשבתי במרשלוב באו לאזני דברי אחד מעיר הגדולה עלי לאמר: "מה יבקש זה?  הן עד כה בעברי חק ידעתי כי מורם אנכי מהמון העם והנה בא זה להשוות קטן וגדול, באמרו כי הדינים אשר בידינו לא טובים הם", ובהיותי בעיר הגדולה שמעתי מאחרי דברי איש אחד לאמר: "האיש הזה חפץ כי בעשרה יבואו אל ביתו להסב אצל העבוט של מי-שופכים ולאכול שם ביעפשטעקס, הלוא טוב לי ללכת לבדי אל הרעסטויראַציאָן של צ...  לאכול שם ביעפשטעקס בנקיות ובטהרה מבלי לשאול היתר!"  והיו הדברים האלה לך למופת עד כמה ירהיבוני דברי ההולכים בשרירות לבם כאלה.  ואשר תאמר כי עברתי את הגבול, לא אדע אל מה ירמזון מליך, אם על המאמר "תשובה לדניאל" אשר כתבתי, – הלא אין בו דעות ומה לו ולגבול?  הלאה תאמר: "מה עשו בעדך אלה אשר נתנוך בראשם בחשבם כי תשפיל נפשך להורות להם דרך של הפקר?  עד מהרה עזבוך בראותם כי תוחלתם נכזבה ואולי גם מעולם לא חשבו להיטיב עמך כלל?"  ואנכי לא אדע איזה הרוח עבר עליך, אדון נכבד, לאמר: "אלה אשר נתנוך בראשם"?  מי נתנני בראש?  ומי בקש מידי להורות למי דרך של הפקר?  האמנם אלה אשר בהפקירא ניחא להם למורה דרך הם צריכים?  האמנם תחשבני כאחד מנביאי השקר המטיף ליין ושכר?  מעודי לא יחלתי לאיש וגם לא קבלתי מתנת חסד מאיש עד קץ ימי הקיץ שעברו, אשר אז עזרוני ראשי הקאָמיטעט לשום פעמי לעיר החדשה, והם לא בקשו מידי כי אכתוב מאמר בסגנון זה או בסגנון אחר, רק בראותם את תלאותי מחמת קנאים ראו למצוא לי מנוחה במקום אשר לא תשיגני יד מקנאים, ולולא שעמדו עלי הקנאים ההם לתת עצות בנפשם לשלחני בעד מאמרי שכתבתי, כי אז לא נודע שמי עד היום לבעלי הקאָמיטעט שאינם מקוראי מ"ע עברים.  ומה זה תאמר: "עד מהרה עזבוך בראותם כי תוחלתם נכזבה, ואולי מעולם לא חשבו להיטיב עמך כלל?"  מי יחל לי ותוחלת מי נכזבה ממני?  לא למען הבצע כתבתי מאמרי, כי באמת לא בקש איש זאת מידי, וראשי הקאָמיטעט לא בעבור המאמר היטיבו עמדי, רק למען חלצני ממצר היו לי למשען חזק לבוא הלום;  ומה היה להם עוד לעשות?  ועל מי יש לי להתאונן?  את מי העשרתי במאמרי כי אובה לבא על שכרי אשר יתנו לי הם?  אין לי להתאונן רק על החנוך הרע אשר המית כל כשרונותי בקרבי, ויכלה בי חציו בתתו ריחים על צוארי בטרם מלאו לי שש עשרה שנה והנני היום בעל אשה ואב לשלשה ילדים וגבר לא יצלח לכל מלאכה וכשרון-יד.

"לא אדע איזה מכתב כתבתי נגד האב"ד...  שעליו תאמר כי לא ישר בעיניך...

                                   ...  והנני מוקירך ומכבדך כערכך הרם.

צלפחד.

באחרית החדש מאי השלמתי מאמרי האחרון על דבר חבור הדת והחיים, שבו השיבותי לכל הטוענים נגדי במה"ע ונשלם גם חבורי בבית הדפוס.  מן המאמר לא היה לי ריוח ולא טרדות, מסרתיו לדפוס במה"ע...  וסלקתי ידי הימנו.  אבל מחבורי היה לי איזה ריוח והרבה טרדות.

מיום היותי בעיר החדשה לא עברה שנה שלא באו שלשה או ארבעה מחברים המחזירים על הפתחים וספריהם בידיהם, ובני העיר החדשה, רחמנים בני רחמנים, הרגילים לפזר כסף לכל רוח:  לעלמות שומרות נשף, לטיאטראות, לתכשיטים יקרים ושאינם יקרים, לצדיקים, לעניים הגונים ושאינם הגונים, לגבאים המחזירים תדיר ולאנשים ירושלמים – אינם מבזים ואינם  משקצים גם ענות סופרים ומחברים, והם נוטלים ספריהם ומשלמים להם שקל כסף או יותר, איש איש לפי כבוד כיסו.  בשעה שנגמר חבורי בדפוס באה גם עתי לחזור על הפתחים, אבל לא היה בי אמץ-רוח לדבר זה.  בשום אופן לא יכולתי לבוא אל איש שידעתי בו שאיננו צריך כלל לחבורי ולתבוע ממנו כסף שלא עמלתי בו, ושיתנהו לי לא מחפצו לתת אלא מפני שכבר הגו לתת שקל כסף למחבר המביא ספרו.  לפיכך לא הייתי בא עם ספרי לאיזה אדם אלא אם כן הגד לי מתחלה שאותו אדם חפץ בספרי, או שאחד ממיודעיו  הובילני אליו והיה לי לפה לפניו, לפיכך היתה חלוקת ספרי רפויה בידי.  אף על-פי-כן לקחה ממני זמן הרבה:  היום באתי אל פלוני ולא מצאתיו בביתו;  למחר מצאתיו, ויקח ספרי וישלם לי איזו דברי חלקות תיכף ואת הכסף הבטיח לשלם במשך שלשה ימים, ובכן הייתי צריך לבא אליו פעם שלישית;  כן הייתי צריך לכתוב מכתבים למיודעי בערים אחרות ולשלוח להם בצירוף העקזעמפלארים, ואחר כך לכתוב להם מכתב קבלה על הכסף, ובין כך וכך נתבלה זמן הקיץ הזה ולא למדתי בו מאומה.  אילו היה בי אמץ-רוח לחזור על הפתחים עם חבורי, הייתי מקבץ, בלתי ספק, בערך חמש מאות שקל כסף, ואז הייתי יכול לתת את הסך הזה בנשך, לחיות בשכרו אשר היה נושא לי, וללמוד בלי כל דאגה משך איזה שנים, כמו שקוו באמת ידידי שהשתדלו להדפיס את חבורי;  אבל עתה שלא היה בי אמץ-רוח כזה נכזבה תוחלתי גם מספרי, ולא עוד אלא שמעט הזמן שנשאר לי ללמודים מהוראות-השעות נאבד בתהו על ידי חלוקת ספרי.

(מספר זכרונותי) "10 יוני.  היום הושבו לי מבית...  מכתבי אשר כתבתי[a13]  ושלחתי  לעזרא הכהן בחדש אפריל ומאי בשנה שעברה – אשר הלמו ומחצו את לבבי מדי קבלי אותם! אהה, מי מלל לי בכתבי אותם כי בעיר החדשה ישובו לידי!  בעיר החדשה – במקום שם כריתי קבר לצהלת פני, לשארית אמץ-רוחי, לתנחומותי ולכל חזיונותי!  במקום אשר ממרחק חשתי אליו כעל כנפי נשרים, כאל מקור חיים, ובקרבי אליו והתהלכי בו מאסתי חיי!  נלאתי מקוות, נלאיתי מלהתיאש, נלאיתי גם לבכות, ומה נשאר לי?  מלחמה בלב, מלחמה באין מנוח, מלחמה המכלה כחי ושארי ושולחת רזון בלשדי!  הנה היאוש ימוגגני, ידכאני, ובהתפוצץ לבי בקרבי אשוב לתקוה;  וקול נשמע אל לבי: "עשה תעשה וגם יכול תוכל!"  והנני מקוה, בונה עליות בדמיון ועף בדמיוני לשחקים, ורגע – אפול לתחתיות ארץ, אשאל את נפשי: איך אבוא אל חפצי? ומגמת פני איך תבא עד גבולה?  ולוא גם אבוא מרום קץ מטרתי, להשלים חק-הלמודים, מה תהא אחריתי? התמצא נפשי שקט לה אז? אם תבא אז מנוחת לבי, לשמוח בהבלים אשר יהיו לי אז? היפלו לי חבלים בנעימים? הלא גם אז חלל יהי לבי מבלי מצוא ענג לו, מבלי מצוא רגש נעם...  אז ישוב היאוש לכסות חשך עלי  ולבבי יתפוצץ לרסיסים ודמעות כמים היורדות על לחיי כמעין יהיו ומכאובי לא יקלו!...  לבי כי יתפורר, חיי עלי למשא ורוחי חבלה, והיאוש יוסיף להקדיר עלי תבל ומלואה, להעביר על פני צלמי חשך, ומבינם יראו אלי פני N.  לשלוח החץ האחרון בלבבי למותתהו כלה, ומרעה ועצב אשוב לקוות...והיתה שנית מלחמת-שאון-חרישית בקרב לבי לדכאני לארץ!  מי יתן וגבר יאושי לגרש מקרב לבי כל תקוה, והשכיח ממני בחזקת-היד כל חזיונות הבלי והיתה זאת מנוחתי! הנני במבחר שנותי, ומה חיי?  אלמון, נדודים, מחסור, חיי מות, מלחמת לב ומבוכת הנפש!  כמעט יום יום תרדנה עיני פלגי מים, במסתרים אבכה, באין רואה דמעותי, ונחם יסתר מעיני...  ובשבר רוח אשאל את נפשי: "הה, מה תהי אחריתי?..."

      העיר החדשה, 12 יולי.

                                   "כבוד האדון הנכבד 300 Nr. 

"ויכוחנו שרך דרכו ויצא מענין לענין עד שכמעט לא מצאתי מענה על דבריך, לולא נזכרו בלבבי יסודי טענותי בדבר חבור הדת והחיים.  בראשית דברך במכתבך תאמר לי: "הנך עומד על דעתך לתת את הפוסקים בכור הבחינה כו'[a14]  לפי חפץ הזמן, מחומרותיהם – למען לא תעוז יד השארלאטאניזמוס כו' ולא ימות רגש הדת בלב הצעירים כו' ומההבלים אשר נמצאו בם – למען לא יהיו לצנינים להקיש מהם על השאר".  ובכח דבריך אלה תוכיח משוגתי על פני, כי רגש הדת לא יפול תחת השנוי והתמורה, והשארלאטאניזמוס משל בכל דור, ולשרשו נחוצה הטבת המוסר בלב הצעירים, ששאלת הטבת המוסר איננה שאלת הזמן, מלבד אשר הרבנים דואגים עליה הרבה.  אך הלא טענותי היסודיות אינן נשענות על עוז השארלאטאניזמוס ועל נחיצת נטיעת רגש הדת בלב הצעירים.  טענותי העקריות בנויות על רוח התלמוד והתקונים הנראים בו:  תקון מפני צרך השעה ותקון לדברים שבעצם לא נקבעו אלא על-פי טעות.  התקון הראשון נחוץ לנו לכל דבר שנשתנה  לפי המקום והזמן, והתקון השני,– לדברים שנוח וטוב היה לנו שלא נבראו מעולם, ושבאמת נחוץ היה להם התקון בכל דור ודור, לולא התמכרו רבנינו לפלפוליהם ולולא היו מיראי הוראה ולולא הקדישו כל אויטאריטעט ששב לעפרו.  ואך על דבריך שאמרת, כי בתקון החנוך תתוקן היהדות וממילא תתוקן גם הדת – אך על דבריך אלה השיבותי לך, כי בטרם יתקן החנוך יגבר רוח השארלאטאניזמוס, ואם נחכה עד הימים ההם לא נמצא עוד מה להציל אז.  התקונים דרושים בעצם מפני שההגיון הישר והשכל הבריא, נשענים גם על רוח התלמוד, דורשים אותם, ושהתקונים ההם נחוצים להעשות בימינו, בטרם יגבר רוח השארלאטאניזמוס, בעוד יצלח ביד הרבנים לפעול על העם – זוהי טענה אחרת, שהיא נשענת על הראשונה ולא הראשונה עליה.

"ומה שנוגע לדבריך במכתבך, לא אדע את אשר תאמר: "עד מתי לא נוכחת עוד כי רגש הדת איננו דבר הנופל תחת יד השנוי והתמורה?"  הנני כופל את דברי, כי לא "למען (כפי אשר כתבת) לא ימות רגש הדת בלב הצעירים" הנני חפץ לצרף את הפוסקים כי אם בטרם ימות רגש הדת בלב הצעירים; וסלח לי אם אומר לך כי החלפת רגש האמונה ברגש הדת.  רגש האמונה איננו נופל תחת יד השנוי והתמורה, כי בכל מקום ובכל זמן יתעורר בלב האדם רגש אמונה בכח נשגב ומרום השליטה על הבריאה כלה, אך רגש הדת תלוי בחנוך והחנוך נופל תחת יד השנוי והתמורה, ובהכרח גם רגש הדת נופל עם החנוך תחת יד השנוי והתמורה.  אין שכל הגוזר שהאדם מחויב ומוכרח שתהיה לו דת אלהית, ובכן לולא יחונך איש בדת מצוה לעשות ולשמור פקודיה כי אז לא ידע כל ידיו ממציאות הדת, ואך החנוך יפעל על האדם לשעבדהו אל הדת, לפיכך רגש הדת נופל עם החנוך תחת יד השנוי והתמורה.  במדה שהחנוך מתקרב אל עולם המעשה במדה ההיא מתרחק הוא מעולם העיון, וחפץ החיים וההכרות וההתחברות עם אנשים שונים בין שהם בני-ברית ובין שאינם בני-ברית מולידים צרכים ומחסורים הדורשים תפקידם ומעבירים את האדם על דעת דתו, שלפי חנוכו אינה נארגת עוד בעורקיו ובגידיו, ולדאבון לב הננו רואים על-כן את רגש הדת הולך וכבה...  ואנחנו לא נוכל למנות כל אלה אשר לא ישמרו את הדת וגם רבים מאלה אשר ישנאוה – במספר בשארלאטאנים (כדבריך), כי רבים הם אשר בחקירתם החפשית וברוחם התמים יעשו מעשיהם זר מעשיהם, כמו שלא נוכל לחשוב את כל אנשי ארצות המערב הרחוקים מן הדת –  לשארלאטאנים, ומה תהיה אחרית כל אלה? הבאמת נוכל לבטוח במה שאין אידעע צודקת נופלת מבלי קום, אם גם נצרף לזה, כדבריך, גם האידעע הצודקת הזו, שאין תקומה לדעות המוסריות בלב האדם אלא על ידי עלילות?  הלא סוף סוף אין אידעע צודקת מוצאת מקום כי אם בלב יחידי סגולה, אבל לא בלבות כל אישי העם ואף לא בלבות רובם?  ומה יושיענו התקון המחויב בעניני החנוך, שאי-אפשר לעשות בו סדרים כוללים, להיות מסור ביד כל אדם לעשות בו כרצונו וכדעתו ולא עוד אלא שהוא מסור גם ביד המקרה, שאין לו ענין עם סדרים?

"הנך אומר כי חומרות האחרונים הרבות בכמותן, כאין נחשבו לעמת חמרות התלמוד הגדולות באיכותן והאוהב לעג יוכל ללעג גם על איסור משהו חמץ בפסח כעל איסור שתית מים בשבת בין-השמשות; אך לדעתי יש הבדל רב בין תוספות התלמוד על התורה להוספות האחרונים על התלמוד  גם ברוחן וגם בחמרן.  הוספות התלמוד נעשו ברוח דתי, החמירו, גזרו משום סיג וגדר, הא אטו הא, דאי לא הא  לא קיימא הא, והאיש הנותן כבוד בלבו לדת ומודה בנחיצות קיומה, אם גם יהרהר בלבו על חז"ל ויאמרו כי הפריזו על המדה פעמים רבות לגזור גזרות רחוקות, בכל זאת לא יוכל ללעוג עליהם.  נוכל לאמור כי משהו חמץ בפסח, אין רוכבין שמא יחתוך זמורה, אין יוצאים באיזו תכשיטים דילמא שלפא ומחייא וסנדל המסומר – גזרות רחוקות הן, אך הלא רוח דתי חופף עליהן וגם יוכל היות כי מעשה ראו וגזרו;  ראו, למשל, שאחד חתך זמורה לנהג סוסו בשבת, שפשט תכשיט והראהו והעבירו ד' אמות ברשות הרבים וכדומה, וגזרו עליהם, ואם גם נמצאו דינים שיסודם באמונת הבל, כשדים, קמיעות ורוח רעה וכדומה – הנה לולא התאמצו האחרונים להשתדל בקיומם גם עתה, אין מקום ללעוג על בעלי התלמוד, כי מלבד שחכמי ישראל בכל דור עמלו להוציא דברים כאלה מפשוטם (אם גם ללא אמת) ולפרשם בדרך אלעגורי, – מלבד זה מי ילעג לחז"ל שהאמינו בכגון אלה אחרי אשר גם כל חכמי הגוים האמינו אז, ומהם באו לחז"ל, כידוע.  לא כן הוספות האחרונים, הן אין ברוחן משום גזרה וגדר, אך באו מרפיון הלב, יראת ההוראה, אמונה באויטאריטעטים ששגו, חסרון הרגשת היופי והסדר, ואמונות טפלות המביאות צחוק מכאוב לב, אמונות שאינן נחלת עמים רבים כי אם נחלת ישראל לבד, כאותן שזכרתי במאמרי ורבות הדומות להן.  האמנם רבים נתנו לההוספות ההן טעמים, אך אין הטעם מחייב קיומן, כמו שהאמונה במציאות רוח רעה תחייב להזהר ממנה.  זהו מה שנוגע לרוח הוספת התלמוד בניגוד אל הוספות הפוסקים; ובחמרן, - הנה הוספות התלמוד אם גדולות הן באיכותן אינן[a15]  מרגשות כל כך להיות למכשול על דרך צרכי החיים, ותלויות הן, לפי דעת התלמוד עצמו, במקום ובזמן; לפי דברי התלמוד עצמו, אין עתה בארצות אירופא, בחלק אמעריקא הנאור, ברוב מדינת אזיא ואפריקא עובדי עבודה זרה ויש רשות לבטל כל דבר שאסרו הם לנו ביחוס אל עובדי עבודה זרה במקומות שזכרתי (זולתי איזה מדינות הנשכחות מני רגל);  לפי דברי התלמוד עצמו יש רשות לבית-דין לשנות ולבטל הרבה גזרות וחמרות על פי תנאים מיוחדים.  הוספות התלמוד לא תפגשנה על כל צעד ושעל, אך הוספות הפוסקים מקיפות צעדינו וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא, ולא עוד אלא שסוגרות עלינו דרך התקונים מבלי אשר נוכל להנצל מהן.

"הנך משיב שאלתי אל חיקי ושואל אותי: "אם באמת בודד הנך במועדיך, גם הישנים גם החדשים לא יבקשו הורות למו היתר, למי זה אתה עמל? לאיזו תכלית חפצת להעיר שאלת חבור הדת והחיים?"  ובכח השאלה הזו תאבה לאַמת דבריך כי איזו אנשים נתנוני בראשם.  על שאלותיך אלה אשיב:  א) מבשרי אחזה רבים, וכמו שאנכי בהיותי מגודל ומחונך על ברכי הדת לא אובה להרשות לעצמי לעבור על דברים רבים מכבידים, אם גם בטלים הם בעיני בתכלית הביטול, באין להם כל יסוד בדת ובדעת צלולה – מאשר שם דין נקרא עליהם ונספחו כספחת אל הדת, כן אדמה כי רבים הם כמוני בארץ מולדתי הנושאים עול חמרות רבות ודינים כבדים שהם חפצים להפטר מהם.  ב)  שאלות נכבדות רבות תבאנה במה"ע, אשר ההכרח והאמת קוראים להן, אם גם תקות המביאן רפויה מאד ומסופק הוא הרבה אם יעשו דבריו איזה רושם על אותם שהם צריכים לעשות רושם.  גם לשאלת חבור הדת והחיים כתבתי פתרונה כפי דעתי מבלי כל מעיר זר, מהתעוררות פנימית אשר באה בי לרגלי למודי, מדי הביטי על רוח התלמוד, רוח הפוסקים, רוח בני עמנו השונה כמעט בכל איש בימינו אלה, והכאַאוס המקיף אותנו בכלל, מלבד חזון הימים העומדים מאחרינו וקרובים לבא.  ואם לא עשו דברי כל רושם זולתי מה שהבאתי בם עלי צרות רבות ורעות.  ונדודים אשר הפיגו את טעמי ורוחי נמר על ידם לעשות עלי רושם לרעה על כל ימי חיי וחיים  שוממים ותלאות, אשר לא אדע מתי אנצל מהם.  ומה שנוסדו אגודות אגודות להתאמץ כנגדי וכנגד כל הנחשבים לאפיקורסים ולחרף ולגדף אותי ואותם באופן נקלה מאד – לא בי האשם!

"ומה שנוגע להעברתי את הגבול, הנה מה שאמרתי גלוי כי המשא-ומתן התלמודי אינו להלכה, הלא לא יכולתי להציע שאלתי בטרם גליתי דבר זה, כי כל כבוד התיקון לדברים שבעצם לא נקבעו אלא על-פי טעות תלוי בבטול הפלפול, ואין[a16]  לך  אבן מכשול יותר גדולה על דרך חבור הדת והחיים יותר מן הפלפול, על-כן נלחצתי להגות אותו מן הדרך בטרם גשתי אל מלאכתי.  ואשר תאמר כי יש בכח דברים כאלה להרגיז עמודי הדת התלמודית, – האמת אגיד לך כי רם התלמוד (בכלל) בעיני ולא אוכל להאמין כי בטול דבר שפל כהפלפול ישפיל ערכו;  ולהפך בהבדילנו את דיני התלמוד ויסודותיו מן הפלפול נועיל להגביהו עָל על הפלפול אשר לא יוכל למצוא חן בעיני אנשים נבונים אשר חִכָם יבין טוב ורע ולבם יודע הגיון.  ותחת אשר תחזיק אתה בדבר הגרצ"ה כי טוב להסתיר דברים רבים, הנני מחזיק בדברי הר"ן קראָכמאל כי בימים האלה מועיל הפרסום כאשר הועילה לפנים הסתרת כל דבר, כי אין מחסה עוד עתה בהעלמת האמת.  ועוד אוסיף להגיד, כי לוא יצלח בידינו לחנך את בנינו בלי אמונה בי"ג עיקרים רק באמונת מציאות הבורא ותורה מן השמים, ובשם "תורה" לא  נכלול רק את החקים והמשפטים לבד, לא גם קורות רבות אשר יסודתן בדברים שהם למעלה מן הטבע, כי אז תצמח מזה, לדעתי, טובה גדולה גם להדת, גם להם עצמם.  להדת – כי לא תחולל עוד על ידי זה שיבוא איש ויוכיח שהארץ נבראת זה כמה מיליאָן שנה ושהאדם לא נברא בעצם בצביונו שהוא עתה, ותקופות רבות עברו עליו עד שנתפתח מעט מעט וכדומה לזה;  ולהם עצמם – כי נצילם ממלחמה פנימית, מכחש ומיאוש ביום שיוכחו לחשוב אחרת מאשר האמינו עד כה...  אך אשר דרשתי הסכמה כוללת על אודות הפוסקים והשתמשתי איזה פעמים בסגנון שנון, יוכל היות כי עשיתי שלא כהוגן ועברתי את הגבול, אך כבר הודעתיך במכתבי הראשון והודעתי גם כן במה"ע...  כי בעת כתבי את המאמר ההוא היו חסר וכפן לחמי, בתגרת יד אויבי חנם ובכבדות באה לי גם תעלה למחלת בני, אשר נפלו אז למשכב, ובהיותי מטבעי בעל רגש ונוח להתפעל ברוחי פנימה לא יכולתי למשול ברוחי בכתבי אז בשעה שסבוני צרות שונות ויצא מפני סגנון חד ושנון כזה.  האמנם ידעתי כי לא בזה אצטדק, כי אין הפוסקים והרבנים אשמים בתלאותי שנשאתי בעברת אויבי חנם, אך הלא לא טענותי ביסודן ועיקרן נולדו מתלאותי רק סגנוני החד, ובזאת אצטדק, כי דקדוקי עניות וצרות רבות ורעות מעבירין את האדם על דעתו ועל דעת קונו!  יוכל היות כי עברתי את הגבול אך לא עתה עת היא להתחרט, כי כבר שקלתי למטרפסי:  הרחקתי נדוד והנני חי חיי שממה וכלו מדמעות עיני מלחץ לבי בעיר הגדולה הזאת אשר אין לי בה כל ספעהרע ורעים כלבבי! ערבו לי דברי הקנאים בארץ מולדתי אלותיהם וקללותיהם אשר מלב טהור יצאו, מתהלות וקומפלימענטי אשר אשמע לעתים, אם גם רחוקות, מפי חסרי כל רגש הדוברים בלב ולב[a17]  ואשר לבם ריק מכל הגות ורגש.  עיני כהו מעשן הכאַאוס הנורא והשארלאטאניזמוס אשר תועבת נפשי גם שניהם ומה אמולה לבתי בראותי כי שטף הכאַאוס ישטפני גם אותי בעל-כרחי...

.......  מדוע תוכיחני על פני על תמכי עצת המתקנים?  במרוצת דברי במאמר הנדפס כעת תראה כי אין פעולת המתקנים נחשבה בעיני למאומה, אין לכלם כל שיטה ולא ידעו דרכם, מלבד ה' יה"ש במחברות "החלוץ" (חוץ מהאחרונה) יודע דרכו.  הרב הגדול התמים ר' אברהם קראָכמאל יודע שיטה ודרך בהרעפאָרם שהוא חפץ בו, אך כל דבריו ודעתו בזה בנוים על השערות, כדרכו תמיד, והאיש המאמין בתורה מן השמים לא כפי אמונת של ה' א.  קראָכמאל ביסוד זה לא יוכל לקבל דבריו.

"הנך שואל: מדוע לא נקליט גם אנחנו בקרב העם דעות ישרות, להביט על החיים בהצהלת פנים, ולשרש מקרבו דעות נפתלות?  והנני מהפך שאלתך אל חיקך ואומר: ולי אתה שואל?  האני אחרת אבקש?  האם לא הוכחתי ממאמרי התלמוד שחז"ל הוקירו את החיים? ומה ענה על זה הגאון...?  חשדני שחפצתי להנהיג בקרבנו מחדש מנהג נבער, והנקלה בעל...  הרבה עלי בשביל זה חרפות וגדופים גם אחרי שדנתני אתה לכף זכות על זה, והגאון...  הוסיף עוד לחרפני על זה מחדש!  כן אתפלא על אמרך לי: "האסור ברוח התורה ובדבריה יאסר לעולם"–האם בקשתי מעודי להתיר אסורי התורה? חפץ  אנכי בתקון האומה, וחלילה לי לרופף חשיבות החקים;  כל דבר הכתוב בתורה קדוש הוא בעיני, וכל סיג וגדר הבא בתלמוד יקר הוא בעיני וכלום אני מבקש אלא תיקון מפני צורך השעה ותיקון לדברים שבעצם לא נקבעו אלא על פי טעות ודבר אלהינו יקום לעולם!

      "והנני מכבדך ומוקירך כערכך הרם

צלפחד.

"העיר החדשה 16 אויגוסט.

                                   ידידתי היקרה

"בשמחה  גדולה קבלתי היום מכתבך אשר רבות חכיתי עליו; האמנם רבים מכאובים הביאה לי כל דלת שבו, הכתובה בדמעות, ביגון וביאוש;  אך הלא בדעתי מצבך המעציב בדעת נפש לא אחכה לקבל ממך מכתבים משמחי לב.

"עלמה יקרה!  בשנה האחרונה הזאת הנה טעמתי מרורות, לא כאיש אך כאשה הזלתי דמעות אין מספר;  הנה עצמו חזיונותי, ורב מאד גם יאושי...  הן אמנם עוד אחלום, עוד אקוה, – אך חלומות התקוה שעשועי רגע הנם, ובעד השעשועים האלה אשלם ביגון, עצב וכאב לב, באמץ רוחי, בכחותי ובדמי ובנחלי דמעה!...  אך אחרי כל אלה עלי להודות כי אך בי האשם:  הנני שוגה בדמיון, בחזון לב, שלא כתוצאות הנסיון בעולם המעשה, על-כן תענישני המציאות, אשר היא מעשית, נסיונית, לא דמיונית!...  לולא התמכרתי לדמיון, לולא קויתי למצוא משען בעיר החדשה לבוא אל אחד בתי-הספר, לולא חלמתי לשוב אחרי שנות מספר, בתור משלים חק-למודיו, להיות מאושר, להחיות לבי החלל ולרפא שבריו – הלא יכולתי להסתפק בחלקי ולחיות במנוחה!  עתה במי האשם, אם נוחלה תקותי?...  בלכתי בימי האביב לשוח, או בלכתי לדרכי ראיתי חיי בני העיר החדשה המאושרים, בחורים ורעיותיהם הולכים שלובי-זרוע, האהבה תנחם, והם שבעים תענוגות, ראיתי – ותכלינה עיני!...  קנאתי בהם, כל תנועה נעימה אשר ראיתי דכאה את לבי, שאלתי את נפשי: "האמנם אין אנכי אדם כמוהם?  האין גם לי חלק בתבל ובטבע"?  אך השיבותי אל לבי כי אך בי האשם, כי אתע בחשבוני, אתבונן על כל דבר לא בפנימיותו כי אם בחצוניותו:  הנני מקנא בשעשועיהם – מדוע לא אקנא גם במכאוביהם?  האמנם המה מאושרים?  לי חסר ענג זה ולהם – ענג אחר, לא אתנחם בצרת זר, אך רב לי לדעת כי אין אשר אך בדמיון, בספורי אהבים ובשירים, לא בעולם המעשה!

"כן, ידידתי היקרה!  משוררינו הגידו כי אך בשמים משכן האושר, כן הוא, להם הצדקה.  הן כבר הוכיחו התוכנים כי אין שמים במציאות, ובכן משכן האושר הדמיוני הנהו בשמים הדמיונים!...  אין אושר בתבל, אין איש מוצל מעצב, רעה ומכאובים;  התוכלי את להאמין, כי לו באה תקותך לפני איזו שנים, כי אז היית מאושרה בחיים מבלי דעת עצב? היש לך הצדקה לחשוב כי את אשר יקרה את כל לא יקרה אותך?  הלא תענני:  "אהבה לא תחפץ מאומה בלתי אם קיומה ומשטרה, ואם את אלה תמצא לא תבקש עוד, ושבעי אהבה ישמחו גם בלחם צר ומים לחץ!"  כן, עלמה כבודה!  האהבה תבקש אך שעשועיה בעוד אשר אך אהבה הנהָ, רצוני בטרם יבא חפץ הנאהבים, אך אחרי כן, בהשיגם מטרתם ובתקופת שתים שלש שנים, את אשר רבת יסכינו הנאהבים בשעשועי אהבה, אז יאבד השם "אהבה" והאהבה תשוב להיות "חיי משפחה"[6].  אז יבא הקץ לכל,  אז ינוח על שבטה גורל החיים וכל מכאוביהם, ופעמים רבות, כאשר נראה בין העמים (כי בנו בני ישראל אין עוד לקחת מופת מן האהבה) ותתחלף האהבה לאיבת עולם!  על-כן, ידידתי, לולא תחשבי כפי הדמיון אך כפי האמת והנסיון אז תוכחי לדעת כי אין אושר בתבל, וקראת לך דרור מרבים מכאובים.

"הלא נכוחות אדבר – אך קראתי דברי אלה ואשחק על נפשי.  הנני אומר עתה עלי את אשר אומר תמיד לאחרים: "נקל ליעץ אך לא לעשות!"  הנני יועץ אותך, ידידתי, לבלי לחשוב מחשבת הדמיון, למען הנצל מרבים מכאובים; אך האם שמרתי אני את עצתי זו?  האם לא הורדתי דמעות כמים בכל ימי השנה הזאת?  האם לא כתבתי בספר זכרונותי מיום 9 אויגוסט הזה כדברים האלה: "מי יתן ומקור דמעתי בל ייבש בכל ימי צרתי ולבבי לא ישוב והיה כאבן תחת משא תלאותי, ורפאות תעלה לא תהי לי עוד!"  לא, האמלל, אשר לא ימצא שלותו בעולם המעשה, הוא נלחץ להתמכר אל הדמיון, לחלומות, ולתקוה הארורה אם גם הדבר הזה ידכאהו!  הנני מודה כי  דעתי על דבר התקוה טובה אך להתפלסף, לא למצוא בה נחם!  הלא כאשר לא נוכל לדרוש מאת עולם המעשה כי ירום וישלים כל חפצי התקוה, כן לא נוכל לדרוש מאת התקוה לבלי[a18]  תעוף במרום, כי תשפל ותשח לבקש אך את אשר יוכל להמציא לה המעשה השפל והפרוזי!

.......  הנני ידידך לעד

צלפחד.

בחדש ההוא, זמן האסף התלמידים להגימנאזיום, התמוטטו תלמידי  אחד אחד ולחדש אָקטאָבער לא נשארה לי אלא הוראת שעה אחת שתי פעמים בשבוע.

                                   ________________________ 

סוף חודש סעפטעמבער...  כן הוא, השערת ה' א.  קראָכמאַל בזמן כתיבת התורה נכונה היא.  אם אקבל השערתו זו, שהתורה כתבניתה שהיא עתה נכתבה בימי ירמיה הנביא, והכהנים שבזמן ההוא כתבוה, כדי להראות להעם חשיבות הקרבנות, שהוא, ירמיה, עורר עליה[7], יתישבו לי דברים רבים.  מלבד מה שחזק הוא דבריו בזה שהכתוב מעיד שהתורה נמצאה בימי יאשיהו מלך יהודה כדבר חדש, ובזה שכל הנביאים קראו תגר על הקרבנות, אשר אילו היו כתובים מעשי הקרבנות בספר התורה שלפני הנביאים לא היו עורבים את לבם לעורר עליהם, מלבד זה יתישבו לי דברים רבים שהייתי נבוך בהם מבלי מצוא פתרון להם זה כשנה ואחזתי את החבל בשני ראשיו.  שכחתי להגיד להפילוסוף...  שיש לי ראיה על השערה זו, שהתורה בתחלה היתה מגלות לגלות ולא נתפרסמה כלל בין העם, שלפיכך אי אפשר לנו לדעת את צורתה הראשונה שהיתה לה קודם שכתבוה הכהנים מחדש בימי יאשיהו, – מזה שבני גד ובני ראובן בנו מזבח גדול למראה (יהושע כ"ב יח) להיות להם לעד כי גם הם בני ישראל הם, למען לא ידיחום אחרי כן יתר השבטים, לאמר להם: אין לכם חלק באלהי ישראל.  אילו היתה התורה אז כצורתה עתה והיתה מפורסמת בין העם הרי היו כל ישראל קוראים בתורה ורואים שבני גד ובני ראובן נטלו חלקם בעבר הירדן בערים ידועות על פי ד' ביד משה, ולמה היה להם לבנות מזבח לעד בשעה שהתורה עצמה מעידה עליהם שהם בני ישראל כבני יתר השבטים?  ובאמת כבד להחליט שכבר בימי משה ידעו מלאכת הכתב, בעוד שרוב החכמים מחליטים שהמלך קדמוס שהמציא את הכתב היה בימי יהושע בן נון, כן הוא, נכונה ההשערה ההיא.  ומה?...

יזכור נא הקורא את הרעיונות שהטרידו את מוחי באחרית החדש יוני משנת תרכ"ט, על דבר ההשגחה ואפשרות שנוי הטבע.  הרעיונות ההם נחלטו בלבבי, ועל פיהם הוכרחתי להבדיל בין חקי התורה וספוריה, ולהחליט שיש בתורה גם ספורי אגדות.  אף על-פי-כן היה הדבר קשה אצלי:  וכי אפשר שיכתבו ספורי אגדות ויקראו אותם לפני אלפי אנשים ויאמרו להם בפירוש שהם עצמם ראו את המעשים האלה בעיניהם?  נוסף לזה אחזתי את החבל בשני ראשיו, שהרי אי-אפשר שתהיה נבואה במציאות אם לא בהשגחה פרטית על הנביא, ואי אפשר שיחפוץ האל לתת דת לעם אלא אם-כן ישגיח על העם ההוא, לפחות, בשעת נתינת הדת.  לפיכך היתה מבוכה גדולה בלבבי, והחלטתי שני דברים שונים שקיום האחד תלוי בביטולו של השני;  החלטתי, לא מחפץ לבבי אלא בעל כרחי, מפני שלא היה כח בשכלי לא לקיים שני הדברים האלה יחדו ולא לבטלם.  המבוכה ההיא ארכה בלבי יותר משנה, ונכרת היא מתוך מכתבי שכתבתי ביום 12 יולי להאדון 300 Nr., שבו דברתי גם על אדות העיקרים.  השערת ה' א.  קראָחמאל נודעה לי כבר ביום 17 יאנואר תר"ל.  אך לא בנקל יכולתי להסכים בלבבי לקבל דבר נורא כזה.  אחרי שמונה חדשים הסכמתי להשערה זו וכל שאלותי נתישבו בבת-אחת...

כל האוצר שהיה במוחי, כל רכושי שאצרתי בראשי במשך ימי חיי – היה לבז ברגע אחד, רגע ההסכמה להשערת ה' קרחמאל! הטעאָלוגיה שלנו פרחה ממני, הספרות, שגם היא אינה אלא טהעאָלוגית אצלנו ולא מעשית – היתה למשסה, שאלת חבור הדת והחיים שעמלתי בה וסבלתי בעדה צרות הרבה – היתה שאלה שאין לה כל מובן.  הייתי כפילוסוף שנאבדה הימנו שיטתו, כבית-מסחר שנשרפו פנקסיו וכנחשון השדכן בשעה שאבד את ספרו "בת קול" (עיט צבוע חלק ראשון)...  האלהים הרועה אותי מעודי היה לי כאלהי שפינוזה...  מצאתי את עצמי בודד ונעזב בעולם החיים...  עשיתי הצעד האחרון בעיון ויפג לבי, ויתרוקן מוחי, ונפשי נבהלה מאד!... 

(מספר זכרונותי) "3 אָקטאָבער.  היום מלאה שנה תמימה לימי עניי ומרורי, לימי נדודי בעיר החדשה!

"ארור אתה, יום בואי בעיר החדשה!  בך אחל למנות תקופה חדשה לתקופות שנות חיי, תקופה חדשה ושוממה!...  הנה בשבתי בארץ מולדתי, בין רעי טהורי לב, בין אוהבי ואוהבי מחמדי עיני לא חסרתי מאומה, היו לי חיי לשעשועים, ובחסר ובכפן התענגתי על חיי האור אשר חייתי ותהי לי דעתי את נפשי לששון ולשמחת לב, ואהבתי את ההשכלה גברה על כל עצבותי, ובחזקת היד העלתני עָל, ויהי לחץ ומצוקות גבר לשחוק בעיני, כי היה לי עיוני למקום חיים ולמודי ודעתי את נפשי כי נעלה אני על רבבות שומרי הבלי שוא אשר מסביב לי – לאור חיים ונעימות נצח!  נרדף הייתי ותלאות ומצוקות שבעתי מידי קנאים עריצים;  אך מה נעמו לי התלאות ההן, בשמחת לב נשאתין, כי בהן הרגשתי עצמי וחיי!  תבל וחמודותיה היו כאין לפני מול דבר אחד הנוגע בספרותנו, ומה לי חמודי תבל בעוד הספרות ונעימותיה לפני?  הספרות ההיא אשר הכריתה מקרב לבי אמונות נֹעם ותקות שעשועים, הספרות ההיא השלימה לי בנפשה את כל אשר לקחה ממני לאט לאט, עד כי כביר היה כחה להשלים בנפשה ובהמון עניניה ותנחומותיה שהביאה לי, – גם את האבדה אשר אבדתי בגללה אז בירח יוני בשנה שעברה...  לא ידעתי כל עמל, לא שמתי לבי לכל עצב, שמח וטוב לב הייתי, תמים וטהר לב, חובב אמת ודורש אותה, וזאת היתה שעשועי כל הימים אשר הייתי לדורש ספרותנו.

"אך שנה אחת נוספה על השנים ההן – וכל אלה חלפו, סוערו כמוץ מגרן ויהי לבי למהפכת אלהים, ושלותי – לשממות עולם!  שנה אחת הרת אלמון, נדודים, מכאובים ותלאות אשר לא מיד קנאים באו לי – המיתה את לבי בי ותביא הכורת על כל שעשועי נפשי!  אני איש העיון ובעל הרגש באתי לעיר המעשה והמסחר, במקום אין עיון ואין רגש, בכל אשר שוטטו עיני הזיתי אך תהפוכות, וההשכלה אשר קויתי למצוא פה נראתה לפני במחזה זר ונורא, מראה מחריד לב, – ויאבד לבי, ויאבדו שעשועי, גם אבדתי את עצמי, לא אדע נפשי!

"בבואי אל העיר הזאת בשנה שעברה ביום הזה אמרתי בספרי זה לאמר: "אל העיר אשר תשנה את חיי רבות מאד",  אך לא לשנוים כאלה קויתי!  הנה צרות לבבי, הכזב תוחלתי, נדודי ובדידותי ודמעותי הרבות אשר אין מספר להן פעלו לרעה על רגשות לבי הלוהטות ויפיגו חומן, הספרות ונעימותיה אבדו ערכן בעיני, כאשר אין להן ערך בכל אשר אפנה ודורשיה והוגי בה יחשבו לאנשים אשר לא יצלחו למאומה ואשר כל מחיתם נתונה להם מאלה הנושאים על שכמם פושטי יד...  הכאאוס ערבב את ראשי והנני אובד דרך, ואבני השדה אשר אתם בריתי האבידו אמונתי ותקותי...  לא אאמין עוד באיש ולא אקוה לבני אדם, ואם לא לבן אדם אקוה אנה אפנה?...  הנני בעיני כאיש שכור אשר עוד לא התרונן כלה מיינו אשר שתה ממנו הרבה להכיל, חיש יסירו צרות לבבי את יתר ייני מעלי והיה לבי ריק ואני אהיה כקרח הנורא וכאלון בשלכת.  הוי חרדת אלהים! כן הוא, באמת, שכור הייתי עד בואי הלום, לא שכור מיין, אך שכור מהספרות ואהבת ההשכלה  והשכרון הזה הגיה אור לפני על כל  מראה עיני,  כל נגע לא קרב אלי, וכל מכאוב נהדף ממני כהנדוף[a19]  עשן מפני רוח.  אהה ליום שבו נפקחו עיני לראות כי אך שכרון מלאתי, והשכרון ההוא יסור חיש מעלי, ותחתיו יבואו לי...  בשכרון עשיתי מעשי, בשכרון השלכתי נפשי מנגד לכתוב מאמרים דוקרים כמדקרות חרב, בשכרון גבור הייתי, לא הרגשתי כל מכאוב ויהלמוני ובל ידעתי, ובשכרון הרחקתי נדוד ונפרדתי מכל מחמדי לבי, ואחרית השכרון הזה – אויה לי! אחרית שכרוני זה כאחרית כל שכרון: תמהון ומהומת לב!

"שבת ומועד שכחתי, ונחתי מאהבת רעים וידידים.  בודד אנכי, אין לב אשר ישא במרת שיחי, ותהי לי דמעתי לתענוגות וקירות מעוני לרעים נאמנים הנושאים בשיחי, וחיי – למעין מקר צרות ותלאות בלי הפוגות.  במבט בוז נורא מאד הנני מביט  על נפשי;  הנני משוטט ברחובות עיר, הנני רואה רבבות ידים עושות במלאכה ואלפי אנשים חיים חיים שיש בהם  ענג ושעשועים, ואנכי גבר חדל לא יצלח לכל מלאכה מת בתוכם.  מה שפל אנוכי בעיני מדי שומי עיני על עולם המעשה אשר אנכי בקרבו.  מה חדל אני עתה, תחת אשר לפנים התחשבתי בחור מאלפי מהבילים...  ומה אמולה לבתי בחשבי דרכי פעמים רבות, בראותי כי תומתי וחמלתי נצבו לשטן לי על דרך הצלחתי, – בהתחמץ לבי בי על המדות הטובות האלה אשר הנחלתי לי ואשר בהן התפארתי תמיד!... 

"רגשות חדשות אשר לא ידעתי שחרן בימי עלומי נולדו בלבבי בירח יוני ויולי בשנת תרכ"ט...  כחלומות נועם היו בעיני ותהיינה לי לשעשועים, לבי שחק וישתעשע בם ויהיו לו לענג אין קץ...  החדש אויגוסט בעצמת חזיונותיו וכשפיו הפך את החלומות ההם לתקוה, והרגשות באמץ כחן והתקוה בנעם מליה חזקוני ויוכלו לי.  ברב כח הביאוני רגשותי הלום והתקוה נצבה על ימינן, ירחי מספר שעשעה אותן, אך נלאתה באין אונים ותחתיה יבא היאוש כפעם בפעם...  כהה תקותי, אך מה עצמו רגשותי!...  הן תרתיחנה את לבבי ומימיו יפרצו דרך בנות עיני כנחלים שוטפים כבירים...  הנה דמעותי רבו כרבות רגשותי, אך האם החלישו מעט את עוז רגשותי?  או האם יגבירו כח תקותי? הנה דמעותי נופלות לארץ, וד' המסתיר פנים לא ישימן בנאדו,   ואיך יהיו לי לישועה?...  רגשותי לא יכוננו[a20]  חקר, הן פלחו ויפלחו כליותי ולבי בלי כל חמלה, עד אשר הביאו לחץ בלבבי, לחץ אשר בחושי ארגשהו...  אפנה כה וכה וכל תשועה רחקה ממני.  אם אמרי אשב פה – וחשכו לי חיי, ואם עד ביתי אדדה – הלא תמותתני צרת לבי...  קצתי בחיי משפחה, קצתי בחיי בדידות, קצתי בעיר החדשה, קצתי בנפת מולדתי, קצתי בחיים ושנאתי גם את המות, לבי מלא פצעים ומלחמת עולם, ונפשי – מבוכה ותמהון, מבלי אשר אקוה למצוא אף רגע אחד בכל ימי חיי, ענג לב ושלות הנפש...  מה אמלל אני! הן עוד לא מלאו לי שבע ועשרים שנה, הנני עתה במבחר שנותי, וכל תקותי וחזיונותי כבר ספו בלא עתם, בטרם זרחה עליהם שמש גם רגע אחד!...  מי מלל לי כי בעצם ימי אלה יפשוט היאוש על כל בתי נפשי, להכרית משם כל נֹחם ונועם, עד אשר יהיו חיי עלי למשא ונטל כבד?  צעיר לימים עודני, עוד נכונה היתה התקוה להגיה על כל מחשכי לבבי, ומי מלל לי כי בעיר החדשה במקום אשר אמרתי כי שם תפרח תקותי עד בואי למרום קצה – כי שם מות יקחנה בעצם תומה?...

"נורא מאד מצבי,  בלבי בא רקב ורגשות לוהטות וחפץ מרום ממני ישיבוהו עד דכא, בכל אשר אפנה ישופני חשך, ותבל כלה תראה לפני בצעיף עלטה, וחשכו עיני, ויגון ישית בלבבי מעונו, וכחשתי בטוב, וכחשתי בנעם, ומה ישאר בקרב לבי?...  הנני חפץ – הנני מבקש, ולא אדע מה;  אשחר למטה – ולא אדע אכננה!...  הנני חי, – אך לא אדע לתת מושג אחר לחיים אלה זולתי מכאובים נוראים תכופים, הפושטים צורה ולובשים צורה למען הגדל היגון, למען חדש צרות לבבי למוגגני ולדכאני?

"אלה המה חיי החדשים, אשר קניתי בשאפי למצוא חיים טובים מן החיים הראשונים אשר חייתי, מבלי שים על לב כי לא לי עוד חיים חדשים טובים אחרי החנוך הרע אשר המית כשרונותי.  ומה יהיו עתידותי? ומה יביאו[a21]  לי הימים הבאים? פתרון השאלות האלה הלא הצבתי בראשית דברי, הלא הוא נהמת לבי: "ארור אתה יום בואי בעיר החדשה!"

מן הדברים האלה יראה הקורא כמה גדלה סערת לבי בימים ההם.  אך הסערה ההיא לא היתה יותר מדאי לפי מצבי אז שהיה באמת נורא מאד:  רתימה לחיי משפחה שהיו עלי למשא, מכאובי האהבה ומלחמת התקוה עם היאוש.  בָּעָתָה מן השלילה המרה שבאה בלבי, התרוקנות הלב מן השכרון הלוהט, חיי בדידות בלי חברת בעלי הרגשה, חיים בספעהרע שלא הורגלתי בה, ועם כל אלה חיי תהו הפורחים באויר ותלואים לי מנגד!  אך פה יפגוש הקורא את הזמן הראשון שהודיתי על שכרותי, שבאמת אך אז הכרתי בו על ידי שפג ייני בסבת רעידת הנפש שהיתה לי ממכאובי האהבה ומפח הנפש ועל-ידי הבעתה מן השלילה שזכרתי.  אך בהיותי קונסערוואַטיף באופן זר מאד לא סרה שכרותי מעלי לגמרי, וגם שלילתי לא יצאה לכלל מעשה, וגם אחרי-כן שמרתי כל חקי התורה והרבה מדיני התלמוד ממש יותר משנה.  שלילתי נקלטה במוחי אבל לא בלבי, או במבטא אחר:  אף-על-פי שאוצר הטהעאָלוגיה שהיה במוחי ניטל ממני באפס יד, מכל מקום נשאר במוחי ריחו של האוצר ההוא, כריח שאין לו עיקר, וכל זמן שלא פג גם הריח הזה לא זזתי ממקומי במעשה בנוגע לדברים הנקראים בשם "איסורים חמורים".  אילו היה הסופר המפורסם אב"ג יודע זאת לא היה מעיז פניו לפתות אותי להתחבר אל הקראים בזמן ההוא, שאף-על-פי שבאמת היתה באה לי טובה גדולה מהתחברות זו מכל מקום לא חפצתי לשמוע כלל דברים כאלה.  לדאבון לבי, מקרה זה הוא כמעט האחד בכל קורותי שאיני מתאונן עליו, ולהפך, מחזיק אני טובה לעצמי על שלא עזבתי את הרבנים והתחברתי אל הקראים, שהממיר שיטה דתית באחרת בשביל מטרה אינו אלא נבל...

                                                 ______________________ 

                                    אנחת אוהב[8]

 

                                   אִם פָּנַיִךְ, אוֹרִי!  מֶנִּי נִסְתָּרוּ

                                   וּבְעֵינַיִם שׁוֹטְטוֹת [a22]  שָׁוְא אֲחַפְּשֵׂמוֹ,

                                   עוֹד  יָאִירוּ לִי עֵת עֵינַי סֻּגָּרוּ

                                   וַיִמְלְּאוּ לִבִּי הָעֵר בִּנְעִימוֹתֵימוֹ.

 

                                   עַל קִירוֹת לִבִּי תַּבְנִיתֵךְ חֻטָּבָה

                                   אוֹרָהּ, צֶאֱלֶיהָ שָׁם יִגְּהוּ יָצֵלּוּ;

                                   וּבַחֲלוֹם-לַיִל עֵת אִישַׁן אֶשְׁכְּבָה

                                   מִשּׁם מוּל עֵינַי פָּנַיִךְ יָהֵלוּ.

 

                                   בַּחֲלוֹם-הַלַּיִל בִּשְׁנָת לִי מָתָקָה

                                   אוֹתֵךְ[a23] , חֶמְדַת-חַיַּי הֶאָח, רָאִיתִי;

                                   עַתָּה מוּל פָּנַי יִפְעָתֵךְ צָחָקָה

                                   וּבְהוֹד אוֹר-פָּנַיִךְ נַחַת רָוִיתִי!

 

                                   עַל אַנְחוֹת יוֹמָם עַתָּה אֶנָּחֵמָה

                                   וּבִכְיַת שָׁנָה חִישׁ כָּלָה נִשְׁכָּחָה;

                                   וּכְעַל עֹצֶב-עֲלִיצוּת לִי שִׁלֵּמָה

                                   זֹה תַבְנִית צַלְמֵךְ [a24]  לִי רֶגַע זָרָחָה.

 

                                   שָׁוְא חֲמֻדוֹת תֵּבֵל, כָּל טוּב-הַטֶּבַע

                                   וּנְעִימוֹת אַל-מָוֶת, תַּעֲנוּג כָּל רוּחַ;

                                   שָׁוְא נֹעַם אוֹר שֶׁמֶשׁ בִּשְׁלַל כָּל צֶבַע,

                                   שָׁוְא עֵדֶן גַּן-אֵל, שָׁוְא אוֹר בּוֹ זָרוּחַ!

 

                                   אוֹצַר כָּל נֹעַם לִי אַךְ אוֹר פָּנַיִךְ

                                   קֶסֶם יִפְעָתֵךְ – קֵץ כָּל עֹנֶג רוּחַ;

                                   מָה אוֹר-חַיַּי – אִם לֹא מַבַּט-עֵינַיִךְ

                                   זוּ חֵץ-אֲהָבִים מִמֶּנּוּ שָׁלוּחַ!...

                                  

                                   בִּדְמִי לַיִל – עֵת כּוֹכָבִים יָשִׁירוּ

                                   וּבְנֵי אֱלֹהִים בִּתְרוּעָה יָרִיעוּ –;

                                   פָּנַיִךְ, חֶמְדָּתִי! אֵלַי הֵאִירוּ

                                   וּנְעִימוֹת הוֹדֵךְ רִגְשׁוֹתַי הֵנִיעוּ.

 

                                   חִנֵךְ, קֶסֶם מַרְאֵךְ, שִׁירוֹת יָהּ הֵמָּה

                                   וּמַה שּׁיר אֵלִים? אַךְ אַיִן וָאָפֶס!

                                   אַךְ בָּךְ  אֶחֱזֶה יַד שַׁדַּי כִּי רוֹמֵמָה

                                   וּבְרִגְשֵי יָהּ אָז לִבִּי יִתָּפֶשׂ!

                                  

                                   עַד לִמְרוֹם קִצּוֹ הֵן אָשְׁרִי הִגִּיעַ,

                                   וּבְנֵי-אֵלִים גַּם הֵם – מִי בָם יִדְמֵנִי!

                                   עַתָּה סֵמֶל אַהֲבָתִי לִי יוֹפִיעַ...

                                   פִּתְאֹם יַד בִּי נָגָעָה, וַתְּעִירֵנִי!

 

                                   אָרוּר אַתָּה,  שֶׁמֶשׁ, אָרוּר אוֹרֶךָ

                                   מִתַּחְתִּיּוֹת-אֶרֶץ מַה זֶּה עָלִיתָ?

                                   בִּשְׂשׂוֹן תַּעֲנוּגַי מַה תֵּרַע עֵינֶיךָ

                                   וּבְטֶרֶם תֵּבֵל תִּכֶל לֵיל זֶה כִּלִּיתָ?

                                                 *                           *

                                                                *

                                   הַתְּנוּמָה עָבְרָה, הַחֶזְיוֹנוֹת סָרוּ

                                   וּפְקוּחוֹת עֵינַי כֹּה וָכֹה יָעוּפוּ;

                                   וּפְנֵי חֶמְדַּת-חַיַּי חִישׁ הָהּ נִסְתָּרוּ

                                   וּלְבָבִי פָג וּמוֹרָשָׁיו יָסוּפוּ!

 

                                   מַרְאָה מוּזָרָה עַל פָּנַי חוֹלֶפֶת:

                                   עָרִים גַם הָרִים וִיעָרוֹת בָּעֵרֶב;

                                   שָׁם תַּאֲבֶר רוּחִי לִמְקוֹם לוֹ  שׁוֹאֶפֶת

                                   לִמְקוֹם מִשְׁכַּן אֲהוּבַת לֵב וָקֶרֶב.

 

                                   אָן תָּעוּף רוּחִי תֵּדֶא בִּכְנָפַיִם

                                   וּפְנֵי חֶמְדָּתִי אִתִּי יִתְלוֹנָנוּ!

                                   לִבִּי מָלֵא זָהֳרָם כַּיָּם מַיִם

                                   מַחֲמַדֵּיהֶם כֻּלָּם קִרְבּוֹ נִצְפָּנוּ.

 

                                   וּכְבָר עָמֹק עָמֹק חִצָּם שָׁלוּחַ

                                   וַיְפַלַּח לִבִּי – בֶּתֶר לִקְרַאת בָּתֶר

                                   וּבֵין הַבְּתָרִים הוֹד צַלְמָהּ יָנוּחַ

                                   וּבְאוֹר עוֹלָמִים שָׁם יָהֵל בַּסָּתֶר.

 

                                   עָלַי לִבִּי שָׁם הִיא פֻתְּחָה חוֹתֶמֶת

                                   וּבְחֶרֶט אֵל נֶחְרְתָה שָׁם עַל הַלוּחַ;

                                   פֹּה בִּמְעוֹן לִבִּי תֵּשֵׁב הַקוֹסֶמֶת

                                   וּלְחַפְּשָׂהּ אֵיפֹא מַה-תָּעוּף הָרוּחַ?!

 

                                   אַךְ לִבִּי לֹא אִתִּי, לִבִּי כָרַתִּי

                                   וּכְבָר בִּלְבָבָהּ הֵן אוֹתוֹ קָשַׁרְתִּי;

                                   וּבְיוֹם הִפָּרְדִי עֵת יָדִי לָהּ תַּתִּי

                                   אִתָּהּ לָנֶצַח אֶת לִבִּי הִשְּאַרְתִּי!...

                                  

                                   הָשִׁיבִי לִי לִבִּי, פַּתְּחִי הָרֶשֶׁת,

                                   הָשִׁיבִי לֵב מָלֵא לַחַץ וָפֶצַע!

                                   הֵן חָלָל הוּא, פֻּלַּח מֵחִצֵּי קֶשֶׁת,

                                   רָקָב בּוֹ בָא, מַה חֵפֶץ בּוֹ? מַה בֶּצַע?

 

                                   אַךְ לֹא! אַךְ בָּךְ חַיָּיו, אִתָּךְ [a25]  הוּא יֶהִי!

                                   בָּךְ חַיָּיו – אִם גַּם יָרִית בּוֹ חֵץ מָוֶת...

                                   עֵינִי לֹא תִרְאֵךְ עוֹד – הוֹי שֹּד וָנֶהִי!

                                   וִיהִי הוּא אִתָּךְ[a26]  עַד יִכֶל בַּלַּהֶבֶת!...

 

                                   אִתָּךְ[a27]  יִהְיֶה לִבִּי עַד רִדְתִּי שַׁחַת

                                   וּבַחֲדָרָיו גַּם אַתְּ תִהְיִי מִשְׁמֶרַת...

                                   לִבִּי מָלֵא אוֹתָךְ[a28]  – מָה רַב הַנַּחַת

                                   וּשְׁמֵךְ חָרוּת עָלָיו – לָעַד מַזְכֶּרֶת!

 

                                   הֲתִזְכְּרִנִי גַּם אַתְּ?...  לֹא אֶחְקָר דַּעַת

                                   אַךְ זִכְרֵךְ חַי בִּי כָּל עוֹד בִּי הָרוּחַ!

                                   לָךְ פַּלְגֵי-מַיִם בַּת עֵינִי דּוֹמַעַת,

                                   לָךְ גַּם אַנְחוֹתַי עֵת מִבְּכִי אָנוּחַ!

 

                                   חִצֵּךְ יָרִית בִּי – חֵץ טָבוּל בָּרַעַל

                                   וּפִצְעִי אָנוּשׁ וּמַכְאוֹבִי הֶרֶב...

                                   מַה-נָעִים הַכְּאֵב – עֹנֶג מִשְׁמֵי מַעַל!

                                   יַחֲדוֹר לִי וִידַכֵּא – וַעֲדָנִים יֶרֶב!...

 

                                   חִצֵּךְ בִּלְבָבִי וּבו חַי הִנֵּהוּ

                                   וִיחַיֶּה זִכְרֵךְ הַמְּשַׁלַּח בּוֹ רֶצַח...

                                   אַתְּ פּוֹרַרְתְּ לִבִּי – רָקָב יִמְלָאֵהוּ

                                   וַעֲפַר רִקְבוֹנוֹ אַךְ  לָךְ קָדוֹשׁ נֶצַח!!... 

                                                 _______________     

 

                   כ"ט תשרי  תרל"א, יום מלאת לי שבע ועשרים שנה.

                    "העיר החדשה, 31 אָקטאָבער שעה 9 בלילה.

                                                                ידידתי היקרה!

"זה ימים רבים אשר לא קבלתי ממך מענה על מכתבי לך מיום 16-19 אויגוסט; הנך שומרת ארחך לבלי כתוב לי מענה על מכתב אחר לבדו, על-כן הנני גם אני לשמור את ארחי ולכתוב לך בטרם אקבל מכתבך.

.  .  .  .  .  .  כבר הודעתי לידידי במרשלוב כי אין לי כל עבודה בימי החרף הזה, אך מקור מחיתי בל יבש, כי יש עמדי כארבעים שקל כסף מחיר חבורי, ועוד אקוה להשיג עוד כסף מערים שונות בעד חבורי, על-כן הנני שוקד במנוחה על שפת המדינה והנני עובד עבודת למודי בשפה הזאת חמש שעות ביום והנני מקוה לעשות חיל.

"משעה 10 בבקר עד שעה 3 אחרי חצות היום מדי יום ביומו הנני יושב לבדי במעוני וקורא בשפת המדינה.  ככלות שעה, בהיותי עיף משבת, הנני קם מכסאי, מעלה עשן[9] ומתהלך במעוני אחת הנה ואחת הנה.  אה, ידידתי היקרה!  חזיונותי, יאושי, תקותי רגשותי הלוהטות וכל שרעפי יתמלאו בי ברגע הזה!  ידידי לבי יופיעו  לי במחזה...  אשאל את נפשי: מי הביאני עד העיר החדשה? איפה אנכי? ומה אחריתי ומגמת פני?... 

"אתמול בלילה ליל יום השבת, קראתי בספר כדרכי, ורעי היושב במעון נם שנתו.  ככלותי לקרוא הצגתי את הנר בתנור[10] למען לא יפריעני משנתי.  אחרי שרעפים אשר לא הרפוני גם לשעה אחת זה שבעה עשר ירחים נפלה עלי תרדמה.  בחלומי שכחתי את העיר החדשה ולנגד עיני הופיעה נפש אהובה לי מאד, נפש הממלאה כל חדרי לבי, סמל חזיונותי, מקור אנחותי ודמעותי ויוצרת אסוני הנצחי ושואלת אותי: "מה אחרית הדבר? מתי תסע לפ.  לבוא בית-ספר המדעים?"   התענוגים אשר הביאה לי השאלה הזו לא יוכלו להתבטא בעטי;  אך רבו מהם המכאובים אשר השאיר לי החלום הזה בהקיץ!...  אהה, ידידתי היקרה! את לא תוכלי להרגיש מכאובים נוראים ופצעי נצח כאלה! 

"מה אחרית הדבר? אשאל גם אני את נפשי.  הה,[a29]  זו היא שאלה שאין עליה תשובה!...  לבי פצוע אך לא אקוה למרפא...

".  .  .  .  .  ידידתי היקרה! אל תתניני לחכות על מכתביך אשר להם תאות נפשי, כבדיני בתשובתך.

      והנני ידידך נצח.

צלפחד.

(מספר זכרונותי) "27 נאָוועמבער.  היום קבלתי מכתב מהעלמה N..  עצבי גדול מאד.  מה אמלה לבתי! אנכי אשר מדי קראתי בספרי אהבים מחזות מעציבים  נמוגותי בדמעות, נמס לבי וארד בבכי, – אנכי הנני נצב עתה על בָמָתִי ומשחק מחזה מעציב נורא מאד! מי מלל לי כזאת לפני שנתים ימים?"...

"העיר החדשה 28 נאָוועמבער.

                                   ידידתי היקרה!

"אתמול קבלתי מכתבך אשר חכיתי עליו זה כביר.  כל מכתב הבא לי מידך יבוא לי במחיר תקות ירחי מספר, ובכן הלא תביני כי בבוא תקותי אשבע נחת.

"רב תודות לך ממעמקי לבי על תנחומותיך אשר שלחת לי על אבדן בני.  האמנם אַת תביני, כי לפי דֵעי לא איחס מקרים כאלה לאלהים ולהשגחתו...  אך לא אדע בנפשי מדוע לא עשה האבדן הזה עלי את הרושם שהיה צריך לעשות? מעודי לא האמנתי כי מות בני היקר לי מכל יוריד דמעתי אך שני ימים ולא יותר!  אולי פרידתי הנסבה לזאת;  אולי מאשר אין להשיב עוד.  הן בטרם נודע לי האבדן הזה ובשפטי על-פי השערתי כי קרה אסון לבני חסרה מנוחתי ואהי נבוך ומשומם; או אולי אך זאת הנסבה כי לבי פצוע עד כה, כי לא יניעהו עוד כל אסון.

"אַת, ידידתי, כותבת כי אני מקונן בשירים אלמים, או מלאתי חזיונות, ומה יגדל יגונך אַת, אשר לא תמצאי עוד דמעות בעדו ולא תשאלי עוד לאחרית מה היא? למותר אחשוב להוכיח אליך למי מר יותר: לך או לי? הן איש לא יגמל לך ואין משלם גם לי...  אנחות  ישא הרוח, דמעות נופלות לארץ, ברגלים תרמסנה, המכונה-אשר-לא-תלא תסבב גלגליה בלי הפוגות, חקותיה לא ישנו ובעל המכונה מעלים עין, לא יביט, והאמלל אובד לנצח!.  .  .  למי מר יותר?"

"מה החקר הזה? יהי איך שיהיה הנה מר מאד! אך אל תשכחי כי את חפשית לעצמך ואנכי חסר דרור.  הנני חי לא בעולם המעשה אך בעולם העיון והדמיון;  כהוגה וסופר אבלה עתותי בהגות ובמחשבות וגם בחזיונות.  אסוני אשר אני שח תחתיו זה כשנה ומחצה עשה עלי הרושם היותר גדול עד כי אינני עוד עתה את אשר הייתי לפני שנתים ימים.  אבדתי אמץ רוחי, אבדתי שמחת לבי יחד עם שלות נפשי, דעותי הספרותיות גם הן קבלו מהלך אחר לגמרי...  למותר אחשוב להגיד במכתב כל הסבות אשר הסבו בזה, כי מלבד שאין היכלת להודיע במכתבים תקוות, חזיונות, שרעפי יאוש שעברו ושבו בלבי במשך ט"ז ירחים, מלבד זה למה אגלה במכתב מורשי לב אשר עוד לא ערבתי את לבי לגלותם לא בפי ולא בעטי?  מורשי לב – אשר יש לשומעם צדקה לחשבני בעדם לחסר-לב?...  אם מקרה תביא העת כי אוכל לדבר אתך פה אל פה, ותהי גם פעם אחת, אז, אם יהי לך חפץ לשמוע דברי אלה, תדעי את כל הדברים אשר עתה תכתבי עליהם כי חידות המה לך, עם כל סבותיהם.  האמנתי כי אז אזכה במשפטי אתך: "למי מר יותר?" בתנאי קודם כי יש לי צדקה להתל בי בעצמי, כי סוף סוף מי ישלם לי?

"אַת לא תשאלי עוד לאחריתך;  התדמי, ידידתי היקרה, כי עוד תקותי בי לטוב העתיד אם גם אשאל לאחריתי? לא, ידידתי היקרה, רגשותי כבירות כח, לאסוני, יותר משכלי.  הנני הוגה חפשי ושח תחת מנהגי הדת לא כאשר תורני בינתי.  ביום הכפורים העבר הרביתי לבכות כל היום, אם גם הייתי אז בעיני עצמי כמשגע.  על דעתי הפנימית אין לי לבקש ולבכות...  אך רגשותי[11] יעלו על  תבונתי ודעתי.  מלא תקוה הייתי אך עד בואי עירה ר.  (בשנה שעברה) שם דברתי עם המורים, שמעתי כי בשנותי אלה לא בקל אזכה לעמוד לנסיון על פי חקים שונים, והתבוננתי כי יכבד עלי להגיע אל איזה שטודיום ותקותי נמהלה ביאוש, אך עוד לא אבדה כלה.  זה כשנה אשר ברוח בינתי ובדעת נפשי נואשתי מהשיג חפצי;   אך לאסוני לא יתנוני רגשותי ואהבת עצמי להשמיד חזיונותי.  למרות דעתי כי אובד אנכי הנני מתמכר לתקוה, לחלומות שיריים, אשר הם יתנו המקום היותר גדול למכאובי יאושי אחרי כן.  נכספה נפשי לקרוא לי דרור מתקותי הכוזבה ולשכוח הכל, אך אין לאל ידי! .  .  .  אשחר למטרה אשר לא אדע אכננה, ורק אחת אדע: כי מבוכת לבי ואי-שלותי לא יעזבוני לנצח!.  .  . 

"סלחי לי, ידידתי היקרה, כי הלאיתיך במקרא פראַזען מעציבות בעוד אשר לבך מלא עצבך אַת;  כידידה אשר לה לקחת חלק, או יש לה חלק בכל הנוגע לי, אבקשך לסלוח לי ואקוה כי סליחתך לא תאחר.  והנני פונה לדברי מכתבך.

.  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  הנני ידידך לנצח             

צלפחד.

אחרי אשר נואשתי מהגיע לאיזה מטרה בעיר החדשה, עלה על לבבי לנסוע לארץ המדעים, אולי יקל לי שם, בעזרת נדיבי-לב אוהבי תושיה לבא אל איזה בית-ספר, אך יראתי להעתיק משכני ולרוץ אורח תיכף, מבלי[a30]  שאול פי איש משם, כדרך שעשיתי בנסעי לעיר החדשה, כי כבר ראיתי עותתי בנסיעה זו, בזה שלא נועצתי אז עם אנשים מעיר החדשה, אם טובה היא לאיש כמוני אם לא.  לפיכך לא חפצתי עתה להיות שונה באולת פן מרה תהי אחריתי.  שאלתי את פי החכם המפורסם והגביר ס.  ס.  היושב בארץ ההיא בעיר צקלג, שקרא כל מאמרי ודרש שלומי איזו פעמים במכתבים, שיגר לי עצתו אם טוב לי לנסוע לארצו להגיע לאיזו מטרה, וביום 8 דעצעמבער הודעתי לו חפצי ובקשתי עצתו ודעתו, שיודיעני אם יצלח חפצי בעזרתו, וביחוד אם אוכל להשיג בארצו משען גם לבני ביתי.

 

"13 דעצעמבער.

                                                                אשתי!

"בינות דברי אשר כתבתי: "בימים האלה נסתרה מנגד עינינו אחרית בנינו".  כן הוא, אילו ידע אבי האמלל כי עתיד אנכי להיות את אשר אנכי[a31]  עתה, הלא בכל לב בקש כי תבואני אחרית דוד בננו! .  .  .  גם אני הנני מקלל את כל המחלות השודדות בנים יקרים מהוריהם, מדוע לא שדדו גם אותי? מדוע השאירוני לחיי עמל, בלי מטרה, באפס תקוה, בעצר רעה ויגון וביאוש נצח!!...  מעודי לא האמנתי כי לבי ישונה עד כה, עד כי רחוק אהיה מכל אשר דבקתי בם, כי אנכי אהיה את אשר בעצמי קראתי בשם "אפיקורוס", כי אקוץ בחיי עד כי לא אדע שלו בנפשי!... 

"ומה אעשה?  את כאשה לא מלומדה, תחשבני לרוצח או משגע[a32] , את תשימי אשם נפשי, תשובי תתפלאי: מדוע לא אשוב מרשלובה, להיות שם ירא וחרד כימי קדם, כאשר צוה ד' (כאשר יאמר משל הנשים), למען ייטב לי, ואיך נואלתי עד כה, כי אבחר להתענות בעיר החדשה בעמל ובמכאובים מהיות ירא וחרד?  כן תשאלי, ועל דעתך אתך הצדקה;  כן, על דעתך כן הוא, אך אנכי, מה אעשה אני?  שכלי, מחשבותי, הגותי ולבבי אני שונו עד כי אינם עוד את אשר היו לפני שלש וארבע שנים ואף כי לפני שמונה ותשע שנים!  את לא תוכלי להבין כי השכל והלב אינם ביד האדם להטותם אל אשר יחפוץ, ולהפך, האדם נתון ביד השכל והלב, – את לא תוכלי להבין זאת;  אך אנכי, מה אעשה אני? אנכי לא אוכל להטות את שכלי, הגותי ולבבי כמלוא השערה!  באשר לא אאמין עתה לא אוכל להאמין עוד, הדברים הנחשבים להבלים בעיני ככה יהיו לי לנצח, לא לי עוד מנוחת לבי בימי קדם וגם חלומות שומרי הבלי-שוא...  ומה אעשה? לבי רחוק מחיי משפחה קצוי ארץ, לוא היה עם לבבי לחיות חיי משפחה לא נסעתי לעיר החדשה!  כמחצית השנה שכבתי פה על הארץ בלילות על כר אחד קטן, גם עתה אך כר אחד קטן שאול לי למשכב ומכאובי עצמו מאד – אך רחק לבי מחיי משפחה וכל עמל אסבול...  על מה? ומדוע?  הן אלה רגשות הלב אשר לא ימסרו לאחר...  אַת אמללה אַת, כאשר חפה את מפשע, אך אנכי מה אעשה אני?  האקרע את לבי ואשליכהו החוצה?  אולי הייתי זאת עושה – אך היש לאל ידי לעשות ככה? "עד מתי?" תשאלי;  הוי, אשתי האמללה, גם אני לא אדע...  – "ומה אחרית אלה? עד מתי??" – עד אשר תאבד תקותי האחרונה, מלבי יכרת כל רגש ולבבי יהיה לבער למוקדי אש, בבוא הימים אשר יהיו עלי חיי למשא עד כה, עד כי בכל רגע אחכה למות, – אז אחיה חיי משפחה!...  עתה לא אוכל, בכל מאמצי כח לא אוכלה...  – ומה חפצך? תשאלי – חפצי...  חפצי, כי ימי החשך הנכונים עוד לי יעופו ביום אחד, בעשן יכלו, ואנכי כנדהם אהיה, ויומי האחרון חיש יבא, ודמי עלומי המרותחים ודמעותי הנגרות לא לשוא יהיו, כי אם בשטף עובר יסחפו דרכי אחינו השוממות, ושטפו ועברו על ספרינו מחמדי חרדינו, על דעותיהם האלהיות, על גאונם וגאותם הבל כי נבחרים הם מכל האדם, על חלומות הבליהם לחיי הנצח, ושטפו[a33]  ועברו גם על השכלת ספרותנו השוממה, למען ישכחו כל דמיון וכל צרה, והיו לאנשים בעולם המעשה, למען יחיו ולא יהיו אמללים לנצח כמוני!... 

"בכל זאת, אשתי האמללה, למרות הגותי ולמרות לבבי הנני נשאר בחובתי לך!  בהיותי נער קטן נמשל כבהמות, בטרם מלאו לי שש עשרה שנה העמידוני תחת איזה סדין קטן אדום הקשןר בארבעה מקלות, אשר החזיקו אז נערים שובבים ריקים ופוחזים;  בעת ההיא קרא לפנַי פייטיל הבדחן תשע מלות ואנכי שניתי בהן ובזאת חובבתי[a34]  לך...  לא אעזבך, עוד אשלח לך כסף, ואת אל תאמיני כי שניתי עתה מאשר הייתי לך בימי הקיץ שעברו;  לוא היה כסף בידי כי עתה שלחתי לך כבר כסף;  אך עתה דלותי מאד, הן אני מחסור אסבול ומה אעשה לך[12]?

.  .  .  .  .  .  .  .  .  והנני

צלפחד.

לחדש יאנואר 1871 היו חדשות במגורי.  רעי שישב עמי במעון קבל משרה כבודה באחת הקאנטורות, אף על פי שמעולם לא דרכה כף רגלו בעולם במסחר, ואני קבלתי משרה לעבוד כעין עבודה ספרותית בשכר הגון לפי צרכי איש כמוני.  מקרה רעי הוליד תקוה בלבי, שגם אני אשיג מקום בעולם המסחר בזמן מן הזמנים, ולא די שאנצל מפח המלמדות, אלא שלא יהיו לי עוד חיי תלואים מנגד.

                                   צקלג, יאַנואר 1871

                                   לכבוד ידידי.....  צלפחד נ"י!

סלח נא לי יקירי כי לא מהרתי להשיבך במוקדם על מכתבך הנעים מן 8 דעצעמבער, אשר התאחר בדרך יותר מדאי[a35] , כי מצב עיני הנשחתות לפעמים לא נתנני בימים אחרונים להשיב לשואלי דבר כהוגן, והיום אני מוכן למלאות רצונך ואשיבך על שאלתך האחרונה, כי אחרון אחרון חביב אצלך ונוגע לעצמך ובשרך ביעודך העתיד לדעת איזה דרך שתבור לך למצוא מנוחת הגוף והנפש ולהצילם מלכד-ולחץ המניעות השונות הסובבות אותך שמה.

ידידי! רבות חשבתי בינתים ומזמות בקרבי דמיתי אודותיך ועל מעמדך הזמני מעת מן המצר קראת את קול הקריאה על דבר חבור הדת והחיים אל יושבי על מדין ובסבת זה מצאת תלאות רבות, והרחקת נדוד מעירך אחוזת אוהביך ומיודעיך, וכמה קשתה עליך הפרידה   המכאבת הזאת!  ועתה רצונך ללכת לארץ נכריה לך, ולמקום שאין מכירין כבודך וערכך הרב ובאין רעים וקרובים בבשר ונפש למצוא בחיקם קורת רוח לפי שעה ותנחומות אל, עת תשכב ח"ו למעצבה על ידי תגרת הזמן המדקדק עם צדיקי עולם כחוט השערה לכלות בהם בני אשפתו!  ואם בעזרת מכתבי מליצה ליחידים מצדי וכדומה, תמצא איש ואיש אשר בנדבת לבו ירחם על נפש עניה סוערה, אולי גם משען לחם וארוחת תמיד ימצא לדורשו בעיר המטרופולין, אך מאד מאד תקצר ידך לשלוח עזר מעט לזוגתך ובניך יחיו בכל מקום שהם, ומה יהיה גורלם?  מאד דאגה נפשי מקודם על אנשי ביתך בעזבך אותם לגור מחוץ לארצך, וגם לך ולהם לא יהיה באפשרי להקל נטל החיים הזמניים, ואיך תועיל לאחרים ותעבוד חנם אין כסף לטובת המונים ולא תועיל לעצמך ולשארך ובשרך התלוים ממך, ומי ידאג עליהם וימלא חסרונם בינתים?  ועוד אוסיף לדבר אתך על הענין הקשה הזה ואגיד לך את כל לבי.  ובל אפונה כי תצדיקני בשפטך ותדין כונתי הרצויה לטובתך באמת:  הנה אתה צעיר לימים ומלא כשרונות משובחות ובאמץ רוח עלומים, וכחך עז לשאת פגעי האנשים והמקומות וסבל עבודה רוחנית למצוא באמצעיותה מנוחה טובה לנפשך לעתיד, אך גם דמך חם ודמיונך חזק במחשבה תחלה לעוף ביעף על מרומי התקוה, ואולי תדמה בנפשך בחפזך כי הימים והאנשים ההוים טובים כמו אלה שבדור החולף, וישמחו הברלינים אלי גיל למצוא מקום מוכשר להיטיב ולתמוך עניי ישראל אשר מהם תצא תורה ואורה לימים יבואו כאשר הסכינו לעשות כזאת שוחרי תושיה בימים הראשונים? – האמנם יש ויש אוהבי תורה וחכמה ועוזרי דלים אשר פעולתם נכבדה ויקרה לתועלת המיחלים להם בצרה,  ומהם יחידי סגלה הנדגלים בפזרונם וצדקתם ונדבת לבם, אך רב מאד מספר הנדחים והאובדים מארץ רוסיא אשר זה כשנתים ימים רצוא ושוב יבואו גדודים גדודים לקבל כל טוב בערי ארצנו וביחוד בעיר המטרופולין, ובינותם בנים מגדלים ובעלי תורה וחכמה הבאים להשתקע וללמוד בבתי-המדרש הגבוהים בהוצאות החברות ויחידים, וחייתם תקופח מאד ולחם צר להם.  כי מכסת הנפשות רבה וכסף ההוצאות עבורם מעט, ועשירי העם אשר בכחם לעשות הרבה יקפצו ידם מלתת כאשר יוכלו;  על כן אם משפחתך תשאר בעירך באין עומד על גבה למלאות מחסורה, ומאמתחתך ח"ו יתום הנצרך למזונותיך לעצמך בעיר זרה לך, אז אולי תתנחם על נסיעתך זאת ותקרא ואין עונה!

"לכן עצתי אמונה, אם ידעת נאמנה כי משפחתך היקרה תדאג על זוגתך ובניך היקרים יחיו ובצל כנפיהם יחסו במשך שלש או ארבע שנים ואתה נקי מדאגה זאת, אז לבדך תוכל לנסוע במשך ימי האביב או הזמיר הבע"ל לעיר המטרופולין להשביע נפשך העדינה השוקקה לחכמה רבתי, ובתנאי מפורש שאי אפשר זולתו (Conditio sine qua non!) שתלמוד בינתים בשקידה לשון מדינתנו להבינה על בוריה, ובפרט לדבר ולכתוב היטב ובלשון צח, וזולת זה יקשה מאד עבורך להתארח עם בני המדינה וגם לבא באסיפת בתי-המדרש לשמוע בלמודים, והוא העיקר.

"בזה הרגע שמחתי מאד לראות ולדבר אודותיך עם הפראָפעסאר דר.  לצרוס אשר בא הנה היום הנה על ימים אחדים, ודעתו מסכמת בכל וכל להנאמר ממני, ובפרט בתנאי הכפול מאתי, ועוד חזון למועד, יקירי, להוציא לפעולת אדם מחשבתך הנכונה – לפי דעת הנ"ל – בשנה הבאה, ועל משל ההמון עצתנו היא "מהר במתינות", ואני נכסוף לשמוע אם ישרה דעתנו בעיניך.

"ועתה אבא לראשון ראשון; להשיבך בענין הגדול בדבר הבקרת חפשה שלך..........

.....והיה ברוך ומברך כחפץ ידידך מוקירך ומכבדך.

                                                                                             ס.  ס. 

   אנכי לא היה לי כמעט  מה להשיב על מכתב זה, אחרי שעיקר שאלתי לא היתה אלא אם אמצא משען די משלוח כסף לביתי.  גם התנאי המפורש היה כבד עלי למלאות, מתוך שאי אפשר לאדם ללמוד במשך שלשה או ארבעה חדשים "לדבר ולכתוב היטב בלשון צח" באיזו שפה, ולפיכך לא כתבתי לו אלא שהתנאים האלה מונעים את טובי ממני.

"העיר החדשה 9 יאַנואר 1871.

                                   ידידתי היקרה!

ביום 7 לחדש זו קבלתי מכתבך.  בלי קאָמפלעמענט אומר לך, כי מכתבך נערך בחכמה ובתבונה, עד כי השתוממתי עליו!  תבונתך נודעה לי זה כבר, בכל זאת רב הקסם על מכתבך להפליאני, כי מאד השכלת לערוך שאלותיך למען דעת מסתרי לבי (כאשר תכנים אַת במכתבך).

"ולמען תת לך תשובתי על מכתבך הנני להעתיק פה את שאלותיך הראשיות.  אַת, ידידתי היקרה, כותבת:

....הנך חסר חופש וכו'[a36]  אך האם לא לבוא שנית בברית תבקש חפש[a37] ?  אשר תחשוב למותר לגלות הסבה אשר דכאה לבך ושנתה את טעמך אתפלא מאד וכו' הן אנכי גליתי את לבי לפניך וכו', ואתה ידידי לא תתנני אמון ותשא בלבך מרי שיחך וכו'.  תשוקתי עזה מאד לדעת זאת, אחרי אשר עטרת את הנפש בת החידה בעטרת מליצה חידות?  אינני רואה כל מאומה מן הקלון אשר יביא עליו איש אשר יגלה מסתרי לבו לידידה נאמנה וכו'[a38]  והנני אומרת כי מאד אחפץ לדעת כל זאת.  מכתביך ופעליך יעידו בך לפני שנוים גדולים ברוחך, ואם כה נכון אתה לשנוי הלא תוכל גם ידידותך להשתנות וכו'.  הגידה לי אם סופר ומשורר אתה, או אם דבריך יוצאים מקרב לבך,  אם כן הדבר הלא נוכל לחשוב אותך אוהב...  וכו', ואיה היא בת האלהים, הקוסמת או יותר ברור: האהובה יושבת? ממרשלוב עד העיר החדשה רב הדרך וכו' ומי מאלה כבירת כח למשוך לב כלבבך ולצודהו?  דמה אותי לאיש והגידה לי וכו' הנך חפץ לשכוח הכל, גם אני מברכת אותך כי חפצך יקום, אך במספר הנשכחים אל תבא נפשי.  אתה ידידי הלא לא תהגה את אשר איננו[a39]  נכון להודע וכו' ואיך תאמין כי יתנוך לבן לא-חכם בגלל מחשבות לבך?"

"על השאלות הנכבדות האלה, אבקשך, ידידתי, לשמוע בשום לב את תשובתי. 

"השכל וההרגשה המה שני עצמים שונים אשר אין שלום ביניהם, והמה יחדו שולטים באדם.  ההרגשה עורת, בת בלי חקר, מביאה להשתוממות, עושה רשמים גדולים והיא למעלה מן הנצחון;  השכל יודע חקר, דורש חשבון מנהל בדרך אשר נחוץ ללכת בה, ולא יתן את עצמו ביד ההרגשה הנמהרה המוליכה שולל.  רבים חסרו רגש חזק והמה מאושרים;  אנכי, לאסוני הנצח, הנני רב ההרגשות.  ההרגשה מולכת עלי, פועלת עלי, תמשכני בחזיונות,  תדכאני במכאובי לב ולא תתן לי מנוח!  לא בלב ריק אכתוב,  חלילה לי!  הנני כואב מכאב לבי, הנני כותב מאמרי ושירי במוח עצמותי, בדמעות ובדם, לא מעטי אוציא מלים אך מלבי...  שכלי והרגשתי נלחמים תמיד, לילות נדודי, אנחותי ודמעותי רבו מאד והמה נתכנו אך לי, המלחמה הפנימית לא תחדל מקרבי ויד הרגש תעשה חיל...  אך כל זאת לא ידע כל עוד לא אבוא אל המעשה;  האם נוכל באמת ללכת אחרי ההרגשה העורת בת בלי דעת וחשבון?...  הנני חפץ דרור מחיי משפחה, הנני חפץ בו יותר מאשר אחפץ חיים...  אך לוא הייתי היום חפשי לנפשי, גם השלמתי חק למודי בהאוניווערזיטט, אף אז לא מהרתי להחליט לבא עוד הפעם בברית כחפץ הרגשתי...  אינני עוד ילד רך, כבר עברו עלי שבע ועשרים שנה בחשך, האוכל לעשות צעד כעִור, צעד, אשר הרבה מאד עלי לחקור טרם אעשה אותו, אם לא יבואו ימים אשר אנחם עליו, אבקש לתקנהו ולא אוכל עוד?...  האמנם שאלה גדולה באה עתה:  היוכל איש לחיות לבדו? הה, כבר נסיתי לחיות חיים כאלה, והם כבדים מנשוא!  עתה נכנע עוד הפעם תחת יד המלחמה הפנימית!  אנכי איש נכון-רוח הנני, לא קל  הדעת בכל זאת שגיתי הרבה.  הסבה לזה:  מבטי החדש אשר בא לי בעיר החדשה, בשבתי בעולם המעשה, ומכאובי לבי אשר לבדי אשאם ואיש מאוהבי לא ידעם;  רבות שגיתי – אך בדברים הנוגעים בהגותי ובחקירתי, אשר לשכל המה, אך לא בידידות, אשר ברגש יסודה לא בשכל.  אך יוכל היות כי ברוב הימים יקר גם הרגש.  חכמי התכונה הגידו, כי השמש נתקררה ארבע מעלות מאשר בראשונה; היוכל רגש האדם להיות חם יותר מן השמש?...  רוב ימים יגבירו את השכל ויחלישו את הרגש, ומי לידי יתקע כי ההרגשה העורת תתצב תמיד על יד ימיני לנצח את השכל?...  אינני אומר זאת בהחלט, רק זאת אומר כי לא מהר אחליט ללכת אחרי  ההרגשה העורת.  יוכל היות כי אחרי רוב מלחמות פנימיות יהיה הנצחון על יד ההרגשה...  "החיים אך ברגש אושרוּ" – כתבתי בשירי "אנקת אסיר", והנני חפץ לחיות לא חיי מות אך חיי הרגש, לרכוש התפעליות ולהחיות את הלב...  יוכל היות, כי זאת תכריעני באחרית למלא חפץ ההרגשה, אם אך יהיה לאל ידי...  ומתי יוכל כל זה להיות? אם הייתי חפשי ובטוח במצבי;  אך האם לא לצחוק הוא, אשר עתה בהיותי אסור באזיקים, מורה עני, איש חסר כל משען, עתה אשר לחמי אביא בכבדות רבה, עתה יציקו לי ככה רגשותי הנבערות, חזיונות דמיוני אשר חלקו לי רגשותי העורות, ושכלי נוכח זה כבר כי הם אך חלומות הבל?...  העיר מרשלוב התעתני בחשבוני על נפשי, האמנתי כי הנני מלא אמץ רוח וגבורה, העיר החדשה הבינה אותי כי אינני אך איש העומד על דעתו וכל רוח גבורה אין בי.  בחזקה הנני עומד על עמדי אשר אנכי נצב עליו מבלי למוש ממנו, אך לא אוכל לצעוד הלאה באמץ רוח כך עוד אשר לא תגרשני יד ללכת הלאה.  בעיר מרשלוב לא יכולתי לקרוא לי דרור גם ממנהגים נבערים, יען הנני חסר אמץ רוח, לא אוכל לצעוד; פה נלחצתי לעזוב מנהגים אחדים ואנכי לא אשוב עוד אליהם, אם גם יוכל הדבר הזה להיות לי למפגע בזמן מן הזמנים.  עוד אלחץ לעזוב עוד מנהגים, אשר בכל מאמצי כח לא אשוב עוד אליהם ולסגת אחור, למשל:  מיום היותי פה לא חדלתי מערוך תפלתי בשחרית מדי יום ביומו, כי קשה עלי להתפרץ מזה; בירח הבא אלחץ לחדול מלהתפלל, גם אחדל ולא אשוב עוד לאשר עזבתי...  כבד היה עלי מאד לעזוב חיי משפחה אם גם חפצתי מאד בזה;  מנהלי הקאמיטעט לקחוני בחזקת היד ויוציאוני מחיי משפחה – ברוכים יהיו בגלל הדבר הזה; עתה כבד מאד להאמין כי אמהר לשוב לאלה אשר עזבתים, אם גם חיי השוממים כנטל כבד עלי...  אך לא אוכל לצעוד הלאה.  אינני חפץ גם לשמוע מהנוגע למשפחתי, בכל זאת הנני משען לה ועוד אהיה משען לה לימים הבאים, כי לא אוכל להיות אכזר!...  הנני בעל לב אמיץ לעמוד על מקומי אך אמץ רוח חסר לי.  לוא היה לי אמץ רוח כי אז מצאתי נתיבות בתי עשירי העיר החדשה, ועוד יוכל היות כי השגתי מהם משען לבקר בבית-הספר! עתה, ידידתי היחידה, מה בצע  בהתגלות לבי?...  האם לא תתן ההתגלות הזאת הצדקה לאמר לי: "חולם סכל, אנה חזיונותיך מועדים? מה תחזה לך משאות שוא ומדוחים?"  הן כל הימים אשר כאבי עצור בקרב לבי, לא אשים עלי אשם ולא אמצא בי עון, כי לא פעל הוא, אך רגש אשר לא ידע חשבון ולא ינוצח;  אך התגלות הלב קרובה היא אל המפעל הנתון תחת ממשלת השכל  היודע חשבון, ופה נשמע קול שואל: "מדוע? ומה בצע בהתגלות הלב?"

"אַת, ידידתי, תאבי להביא לי מרפא בהתגלות לבי;  בכל לבי הנני נותן תודתי לך על חפצך להקל מעלי משא כאבי ולהביא לי מזור, אך השכחת דברי בשירי, בחרוז 21 לאמר:

      מַה-נָעִים הַכְּאֵב – עֹנֶג מִשְׁמֵי מַעַל

      יַהֲדוֹר לִי וִידַכֵּא – וַעֲדָנִים יֶרֶב!...

הנני חפץ לשאת כאבי בלבבי כי על זאת אתענג...  הנך חפצה לראות פתרון הדבר אשר תקראיהו בשם "חידה" או להוכח באמתת מחשבתך אַת אדות הדבר הזה, – אך האמיני לי כי אין בזה כל חפץ.  האם תשַני אַת אחרי דברי אלה בעת אשר לא נשכח החשבון?  הגות רוחי לא תוכל להיות דבר אשר לא יוכל להגלות, אך לא רגשותי, כי הרגשות ללב הם לא לעט...  למה אגלה רגשות נבערות, חזיונות הבל וחלומות שוא?  הנני רואה אותך בתור איש, כאשר כבר הסכמנו בפינו, על-כן אין כל חפץ בהתגלות הלב!...  כן, ידידתי היחידה!  כאיש הנך בעיני, על-כן לא לך  להתנות עמי כי במספר הנשכחים מלבבי לא תבא נפשך, הלא לא אשכח את ידידי לבי!  אך מלבד זה היי בטוחה כי לא חיש אשכח את אשר חפצתי לשכוח;  האם יבש מוח עצמותי ודם לבבי לבל תת עוד דמעות לי?... 

"אבקשך, ידידתי, לקבל דברי אלה לתשובה על שאלותיך, אשר בהתגלות לבי הייתי מרגיע אותך יותר.  האמיני לי כי לוא מצאתי חפץ מעט בהתגלות לב כי אז לא חשכתיה ממך. 

"השם לשירי[13] לא נקבתי עוד בהחלט רק כתבתי עליו: "אֶל...".  אַת ידידתי שמחה לראות כי יש לאל ידי לכתוב שיר כזה;  אנכי לא אשמח בזה...  הלא טובים היו לי הימים שבם לא היה לאל ידי לכתוב שיר כזה!... 

"מהחכם המפורסם והגביר ס.ס.  הגיעתני תשובה.......

.......המתמכר לך, המברכך באושר ותקוה

צלפחד.

 

(מספר זכרונותי).  "בחדש יאנואר" השגתי למקרא את הספר Что делать לה' טשערנישעווסקי, אשר עשה עלי רושם גדול בדעותיו היקרות, ורבות התענגתי עליו".

יזכור נא הקורא את אשר כתבתי למעלה, כי אחרי שנחלטה אצלי השערת ה' קראחמאל היה כל אוצר מוחי לבז, הייתי כפילוסוף שנאבדה הימנו שיטתו, ויפג לבי ומוחי נתרוקן, מתוך שלא היה חלקי אלא שלילה.  הדעות הרבות שמצאתי בספר שזכרתי (שהרבה מהן לא היו חדשות אצלי) מלאו את ריקנות מוחי על ידי שהן קשורות גם באיזה חיוב: האושר הכללי וקורת-רוחו של כל אדם פרטי, הדעות על נחיצת העבודה של כל אדם, יהיה מי שיהיה, חופש הרגשות, דעת התועלת האמתית, ביחוסה לכל אדם פרטי והחשבון המתנהל על פי הדעת הזאת, – כל הדברים האלה היו בעיני לדברים חיובים, אשר מלאו את מוחי שנתרוקן מחמת השלילה.  קראתי גם ספרים אחרים, המחזיקים גם כן בשיטה שאחז הספר שזכרתי וכמעט שמלאתי שנית שכרון מן הדעות החדשות ההן.  אבל גם טובה באה לי מקריאת הספרים ההם, על-ידי שבחקירותיהם ופלפוליהם הניעו תנועה חזקה את דמיוני ובזה החלישו, לאט לאט במשך שנה ומחצה, גם את רגשי לבי הקפואים ועומדים אחרי שהועילו גם דמעותי הרבות ויאושי הנורא מצדם, להחליש את הרגשות שלי.

(מספר זכרונותי).  "בחדש יאנואר הוקל עצבי ולחץ לבבי, ומיום היותי פה לא עבר עלי  חדש ימים כחדש הזה אשר אך שתי פעמים בכיתי בו.  עבודתי תשבית אותי מחלומות בהקיץ ומחזיונות מדאיבים לב ומדכאים נפש, ובכן לא יוכל היגון למשול עלי בחזקה כאשר עד כה.  רוחי לא יעוף עוד ברב כח אל אשר לא ידע...  זכרון הימים הראשונים יפוג מלבבי מעט מעט מאפס עת להגות בו.  ומה, הבאמת אשכח את הכל?  הבאמת ישוב לבי למנוחתו? הה, לא! הנה מנוחתי כבר נשכחה מלבי, והנשכחה הזאת לא עוד תשוב אלי! ומה יהיה אם אשכח? הלא אז אשכח כל נֹעם וכל רגש, והיה לבי לאבן ואני בעצמי אהיה לפסל לי, פסל מזכיר זכרון ימי קדם וכל רוח אין בו!...

(מספר זכרונותי).  " 3 פעברואר.  "מה זרו החיים! למשא כבד המה על כל איש ואיש אשר לא ימצא בם חליפות שאון ומנוחה, עד אשר נבקש לנו חליפות תמיד, לשאף רוח בחברת רעים, לראות מחזות שונים ולנוח, ובכן לא החיים עצמם ינעמו לנו, אך האפשרות הנמצאה בם לתת לנו חליפות שאון ומנוחה;  לא החיים בפנימיותם נעימים לנו, אך דבר חיצוני בם יערב עלינו, ובכל זאת אנו חפצים לחיות...  גם אני חפץ עוד לחיות אם גם לא אדע כל חפץ בזה.  מה בצע לי בחיים?  מה הוא הענג אשר יוכלו חיי להביא לי, לי האמלל לנצח?...  חיי מלאו שממון ויאוש, והעתיד יקדיר עלי את ההוה...  חיי חסרו כל פעולה;  אין לפני לא פעולה גשמית ולא פעולה רוחנית ובאין פעולה אין רגש ובאין רגש אין חיים...  חיי מתים הם, בודד אנכי, המנוחה הפנימית חסרה לי והחליפות (Zerstreuung) אשר אשיג לעתים רחוקות, ישכיחו ממני אך את הרגעים ההם שבם אשיגן, מבלי אשר יפעלו על רגעים אחרים אחריהם, וחיי נשארים במיתתם...  לא עוד לי כל ענג חיצוני בחיים, ומה חפץ לי בחיים אשר הם עלי למשא, המרבים עצב בלבבי ובפחדים יחרידוני?  נכונו פעולות לפני כל איש ולי אין כל פעולה! הן פעולה לעם אך שקר היא, כי אין עוד פעולה לעמנו אשר לא יחפוץ מאומה; רוח השארלטאניזמוס והכפירה הנמהרה ישא את רוח הלאום שלנו והיה ככלי אובד, ופעולת איש לנפשו גם היא חסרה לי כי רחוק אני ממשפחתי רחוק במקום ורחוק ברעיון, ומה אפעל?  האם לעצמי אפעל?  הן מלבד אשר לא ימצא איש נחת בחיי בדידות ובפעולה בודדת אשר לא תחלוק בה נפש זולתו, מלבד זה רפה אונים אנכי, גבר לא יצלח לכל...  עודני חפץ לחיות, אם גם אדע נאמנה כי כל יד עמל תבואני בחיי.  מה חפץ לי בחיים? מה אעשה בם? ומה יתנו לי? ואני עודני חפץ חיים?!"

"העיר החדשה 9 פעברואר.

                                   כבוד האדון הנכבד 300 Nr.

"הנני עובר בשתיקה על דבריך שאמרת במכתבך מיום 7 סעפטעמבער.  "דת ישראל לא תקום לעולם בסתירה אל הרעזולטאטים והמדעים שנתגלו וגם העתידים להגלות וכו' חכמי אשכנז והשפינוזיים לא נגעו בם לרעה וכו' אשר באמת אם גם ראשי האידעען של תורתנו, שעליהם נשענו כל מצותיה, שהם: "מציאות אל יחיד, אהבת האדם וקדושת המדות (כמו שהסדירם וכללם ה' א.  קראחמאל במאמרו היקר והנעלה "עברי אנכי" החלוץ ח"ד) לא יתנודו לעולם אל הרעזולטאטים והמדעים, בכל זאת אין אפשרות למציאות דת אלהית בלתי אם נניח שהאל היחיד הוא חפץ, יכול ומנבא את בני האדם (כמו שזכרתי במאמרי "רחשי לב") וההנחות האלה הלא יוכלו להתנגד אל המדעים והרעזולטאטים, וגם השפינוזיים, לא לבד בעלי השיטות החדשות, לא יוכלו להסכים אל ההנחות ההן; – כי אין את נפשי להכנס עמך בענין זה הדק מאד ואינו ממטרת ויכוחנו.  אך מה שהוצאת מפיך:  הנה באשמת הכורמים עלו הכלאים ומי צריך תיקון? הכרם או הכורמים?" ומה זו שאלה? הלא שניהם צריכים תיקון, שאם לא נתקן רק את הכורמים לבדם הלא ישאר הכרם הנוכחי בחרוליו.  הבאמת תחשוב כי בעוררי את ראשי עמנו על חבור הדת והחיים האמנתי כי בזה לבד יושע עמנו? האם העלמת עיניך ולא ראית כי גם במאמרי הראשון גם במאמרי השני עוררתי את לב ראשי עמנו לשום עין ולב על דרך החנוך שנתן ה'...  לפניהם?  האמנם שאלת הכורמים עצמם במקומה עומדת, לפי ההשקפה הראשונה, שהרי בחבור הדת והחיים לא יחדשו עוד ראשי העם את רוחם?  אך מי לא יבין כי אם יפעל ויכוחנו התלמודי על ראשי העם להתעשת אל צירוף הפוסקים מסיגי טעיות הראשונים והאחרונים כפי אשר ידרוש ההגיון, ויחברו את הדת והחיים כפי צורך הזמן הלא יתחדש בזה גם רוחם.  אנכי נסיתי להראות להם מן התלמוד עצמו שדרכם נלוז ולוא היה בכחם להבין את האמת ולהודות עליו, כי אז כבר נוכחו לדעת[a40]  איך נחוץ להורות הלכה ובהיותם צורפים היו גם מצורפים.  אנו לא נוכל להשען על החנוך לבדו, "שאי אפשר לנו לעשות בו סדרים כוללים להיותו מסור ביד כל אדם לעשות בו כרצונו וכדעותיו, ולא עוד אלא שהוא מסור ביד המקרה" לא ביד המקרה הכולל "השומר חקים טבעים כוללים ואיננו מקרה באמת כי אם תולדה מוכרחת מסבות שקדמו לה", כמו שתאמר אתה במכתבך, מאשר לא שמת לבך היטב לדברי, כי אם ביד המקרה הפרטי.  למשל: אנכי, אחרי כל דעותי הפנימיות, הנני חפץ בכל לב לחנך את בני, שהוא כעת כבן שמונה שנים, בידיעה נכונה בתלמוד ובספרות העברית ובכבוד הדת;  אבל אנכי פה והוא במדינה אחרת ולא אוכל להיות מנהל לו ולהשגיח עליו.  מקרים כאלה רבים הם מאד: הרבה חברים רעים עושים, הרבה מורים שאינם מהוגנים עושים, ועוד מקרים פרטים רבים יש בעולם עד שכמעט אי-אפשר לכל אב לחנך את בניו בדור הזה כרצונו וכחפצו ממש, ואיך נוכל להפקיד תקותנו ביד החנוך שאין לו דרך כבושה?

"הנך אומר כי סוף אידעע צודקת לפרוש כנפיה על פני כל המין האנושי ובנצחונה יכירו כל באי עולם את מלכותה;  אך רוב בני האדם אינם הוגי מחשבות ותופשי אידעען, ואתה הראני נא כמה הן האידעען הצודקות אשר פעלן והדרן נראה על כל באי עולם? גם האידעע הצודקת של אהבת האדם גם היא עוד תשא ותסבול, ומי יודע אם יבא יום הנצחון לה וכל באי עולם יכירוה? לוּא תנח, ידידי, את עולם העיון וההגיון, ותביט על כל דבר בעינים מביטות מעולם המעשה, לראות כל ענין באשר הנהו באמת, לא כאשר היה ראוי להיות, וראית עולם אחר!...

"יש עמדי עוד דברים להשיב לך על איזו פרטים במכתבך הנוגעים בויכוחנו, אל חשכתים מאשר אינני רואה בזה כל צורך, אחרי אשר אודה לפניך כי בעיקר הענין תעיתי מאד! איש תמים אנכי, וכל מאמרי, שאין אחד מהם דומה בדעותיו לחברו, כתבתי תמיד על פי דעתי הפנימית שהיתה לי בעת כתיבת כל מאמרומאמר.  אנכי בעצמי האמנתי בכל האמונות הטפלות וההבלים שכל גדולי בעלי ההזיה מאמינים בהם, ולאט לאט התפתחו דעותי, לא בחברת משכילים מן הדור החדש, אלא מתוך קריאה בספרים וחקירה בעצמי, כי משכילים נגלים לא היו בעירי, ורק אנכי עוררתי שם דור חדש.  כבוד הדת היה יקר בעיני מאד מאד, ולא הרשיתי לעצמי לעבור גם על מנהג קל משום "אל תפרוש מן הצבור", שהוא כלל גדול אצלי, משום קיום עמנו התלוי בדתנו (כמו שכתבתי במאמרי הראשון) ומשום כבוד הדת עצמה, ובתמימות האמנתי שכל בני הדור החדש מוקירים את הדת כמוני, וכשם שדעותי אני לא נתפתחו אלא על ידי העיון, קריאה רבה בספרים ודרישת האמת, כך דעות רוב בני הדור החדש באו להם מן העיון והחקירה, ועל-כן האמנתי שיש קהל קוראים לספרות שפת עבר גם זולת המחברים והסופרים.  שגיאות תמימות כאלה עוררו את לבי לדרוש חבור הדת והחיים וצירוף הפוסקים ובלב שלם האמנתי כי יהיו קוראים לדברי,  וכי דברי יעשו רושם עד שבמשך עשר שנים או יותר תתברר שאלת חבור הדת והחיים לטובת הדור החדש המכבד את הדת וחפץ בצירוף הפוסקים להרחיב צעדיו.  עתה, אחרי אשר עברתי ערים מספר והנני יושב בעיר גדולה, עתה רואה אני את עולם המעשה שהוא רחוק הרבה מן הדת;  עתה יודע אני שאין כל פובליקוס לנו, וכי עולם המעשה בתנועותיו הגדולות פועל פעולותיו בלי ספרות ושאין הספרות פועלת על עמנו כלל (זולת על איזו תמימים צעירים בערים הקטנות) וכי חפץ החיים, אהבת הדרור ותגבורת השארלאטאניזמוס מעבר מזה עושים מעשיהם זר מעשיהם באופן נורא ומעציב מאד, ועתידים הם לפרוש כנפיהם בקרוב על כל הבנים הילודים לנו גם בכל מחוזות מדינתך; – עתה אני אומר בפה מלא שלעולם לא יתחברו דת ישראל והחיים יחדו, וכי הדת  המתמוטטת והולכת תרד לטמיון עד שלא תהיה עוד חלק הכלל, כי אם חלק יחידי סגולה כאשר היא בשאר ארצות אירופא.  ואל יפתוך סופרי מה"ע בבשורותיהם, ששם ושם נוסדה חברה פלונית לתכלית דתית פלונית ושם ושם חגגו אחינו חג פלוני ופלוני בחגיגה נפלאה וכאלה, כי בשורות אלה הבל המה, צל ההרים יראו הסופרים כהרים ובראותם יחיד אחד או עשרה יחידים עושים דבר הגון ירעישו בזה תבל ומלואה, כאילו יש לנו באמת תשועה מיחידים כאלה! אין עוד תרופה למכתנו.  כל עמל הסופרים בשאלות החיים הנוגעות בנו הבל וריק הוא, כי אין קורא דבריהם ואין משים עליהם לב.  כל האידעען והמחשבות הטובות המתגלות ובאות לפני הקוראים לא יוכלו להועיל מאומה, כי בעלי האידעען אנשי עיון המה וחפצים בטובת הכלל וקהל העם בעלי מעשה המה ומעיון אידעע ורגש לא יאבו לשמוע, וטובת הכלל לא ידעו ממנה מאומה!  השארלאטאניזמוס, אשר לפי דבריך הוא אך ספחת, הוא באמת עתה מכת מדינה, וחפץ החיים בצירוף הבורות וחסרון רגש הדת יאדירוהו ויגדילוהו מיום ליום!  הנך אומר כי נפלה צרפת, אך צרפת לא נפלה ואם גם שבע תפול גם אז תקום ותופיע בהדרה, כי עם פעולות הגוי הזה וראשיו ומנהליו ירפאו שבריו בתקופת הימים, ודאגתם ללאומם ולכבודם כי גלה תעודדם ותחזק ידיהם, הנחש הערום נאפאלעאן לא יסב עוד את לבם אחורנית ולא יערבב עוד את ראשם, שקטים ושלוים ישבו בצל הדרור והחיים, הרעפובליק תחדש כחם וכל חכם לב אשר לא ימצא ידיו בארצות החשך אל צרפת יבא ושם יחגור כחו ללחום מלחמת האמת,  להשיב לאדם רשותו על עצמו ומצרפת עוד תצא אורה לכל יושבי חשך וצלמות, בעלי שלטון ללא צדק ובעלי דעות קדומות –;  צרפת לא נפלה, אך נפלה נפלה בתולת בת ישראל!  אין מנהל לה, אין תומך בידה, ואין דואג להקים על סלע רגלה ולכוננה ברוח דרור ורגש דתי יחד מסערת הזמן החדש הסוער ובכנפיו סמי מות;  שארלאטאניזמוס, אינדעפערענטיזמוס, כפירה נמהרה ושנאת הדת! מה אמללו יורדי הים ביום סער וסופה, אם נסך ה' רוח תרדמה עליהם ועל החובלים, ואת יתר האנשים הכה בשכרון ותמהון, מבלי אשר ידעו לחגור שארית כח ביום צרה;  כעופרת יצללו במים אדירים וזכר לא יהיה להם!  בני הדור הישן ורבנינו עמהם נרדמים בכח וחולמים חלומות של הבל, ובני הדור החדש מלאים שכרון מחמדת החיים ואהבת התענוגות ושרירות הלב, והסופרים המעטים נרדפים על צואר מאלה אשר מתוקה להם שנת המות ונחשבים כמשוגעים בעיני השכורים, ובין כה וכה הזמן סוער ואין דואג ואין תומך, אין תופש משוט ומחזיק תרן, אין שומע לעצה ואין שם על לב, אין עמל להושיע ואין חפץ לדעת את הנזק הרב והכליון לעתיד לבא!  עתה יכרעו רוח לאומנו וקיום עמנו לפני רוח ההפקר, החיים, האזרחות ושרירות הלב ישאום על הררי נשף והיתה אחריתם – הריסות עולם!!...

.  .  .  .  .  .  .  .  .  .  ..  .  .  .  .  .  .  .  .  .  ..  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .

"את ספרך תוכל להדפיס פה באין מעצור.  אנכי מצדי, אם גם נואשתי ממצוא עזר לעמנו לא אשיב את לבך אחורנית מהדפיס ספר, כי יודע אנכי שהרגש הפנימי לא יוכל להיות כלוא, אם גם השכל יודה שאין תועלת בהגלותו, ועל-כן לא שמרתי גם אני עוד את עטי.

"היה ברוך ומברך אתה וכל הנלוים לך והנני אהבך באמת מוקירך ומכבדך כערכך הרם

צלפחד.

הקורא המשכיל יבין מעצמו כי עיקר התפטרותי מויכוחי עם האדון 300 Nr.  לא היו אותן הסבות שחשבתי לפניו במכתבי זה, אלא הן היו סבות טפלות, והסבה העקרית היתה מפני שאני בעצמי הבטתי כבר על מלות "חבור הדת והחיים" כעל דבר שאין לו מובן כלל.  לפיכך לא מצאתי עוד עזרה לקיום נצחי של עמנו ובעל-כרחי החלטתי שסוף עמנו לעזוב את רוחו הלאומי לגמרי ורגזתי בשכרותי, כאשר כבר ראה הקורא במכתבי זה.

אבל על ידי רעיונותי אלה לא שכחתי תלאות עצמי.  עבודתי החדשה, שהיתה כעין עבודה ספרותית, לקחה כל עתותי ולא יכולתי ללמוד מאומה;  ולא עוד אלא לפעמים הרבה הייתי צריך להטריד את מוחי ברעיונות ספרותיים בשעה שמוחי לא היה מסוגל כלל להגות אז, מתוך טרדתי בתלאות עצמי, ומפני שלא היה רוחי נכון בקרבי מסבת מצבי.  ראיתי שעבודתי לא תתקים בידי, מפני שאדוני העבודה ההיא היה צריך להעתיק מעונו לעיר אחרת רחוקה, במקום שאותה עבודה חשובה לדבר שאי-אפשר, ותרפינה ידי.  "מה אעשה? שאלתי את נפשי, במה אפרנס את עצמי ובמה אפרנס את בני ביתי לימים הבאים? עוד עלי לחיות יותר מארבעים שנה או יותר מחמש עשרה אלפים ימים (לפי החשבון של שבעים שנות חיינו),  שבכל יום ויום צרכים שונים מתחדשים ובאים, ואני גבר לא יצלח למאומה!  במה אשתכר? ומה תהי אחריתי? ומה אחרית חזיונותי וחלומותי? הבאמת אינם אלא הבל הבלים ואחרית לא תהיה להם? מה נורא הרעיון הזה!"  מחשבות כאלה דכאוני עד דכדוכה של נפש.

(מספר זכרונותי) 24 פעברואר.  מתי יבוא הקץ לרעיוני? עד אנה יניעו את לבבי לבלי תת לו מנוח?  אהה, אין לי מנוח עוד בחיים! לבי אוהב רגשות ודמיוני – תקוה, ואני אין כל תקוה לי עוד בחיי ורגשותי גם הם הולכים תמס וכבים מיום ליום, עד אשר באחרית אהיה כמכונה חיה, באין חפץ ובאין רצון...  איה רגשותי הלוהטות? חלפו להן עם אנחותי ודמעותי!  הרגשות הן תולדות התפעלות ממראות חיצוניות ואני אינני רואה כל מאומה.  בדד אני בעיר העליזה, אין לי עם מי לדבר דבר, אין לי רעים להתרועע, אין חליפות, אין קשר ללב ואין מוצא לרגשות!

"רבים מחכים למות כי עצמו מכאובי לבם -, הה, מר לי מהם.  מכאובי לבבי מכאובים נושנים המה, לוא באו לי מכאובים חדשים כי אז ידעתי כי חי אני!...  עתה הנני אך גבר מת בחיים, מכאובי לא ידאיבו עוד את לבי כי הסכנתי בהם, והמה אך כלחץ בלבבי וכמשא כבד יכבדו עלי כאשר יכבדו עלי חיי החסרים חליפות, תקוה ורגש...  יעבור יום חשך ולמעצבה אשכב, אקום בבקר – והנה יום אתמול בכל חשכתו ואפלתו.  עד מה ימשכו הימים האלה? הוי שאלה נבערה! המה ימשכו עד רדתי קבר...  הנה חיי תלואים לי מנגד, אין לי כל מבטח בם, ימי בחשך יסופו מאין רגע ענג ורגש נעים, קצרה יד הטבע לתת לי האמלל לנצח מנוחת מאומה, ומי יתן לי חיי אור? הנני נודד בודד, חסר תקוה, חסר מבטח וחסר רגש, על האהבה לא אתענג ואין לי אהבת רעים קרובה להתענג בה בפועל, וחיי מלאו שממה ומי יתן לי חיי אור? איפה אשיגם? הנה אבדו חיי בעצם זהרם...  אין חיים ואין אהבה...  "או חברותא או מיתותא!"

"מה אמללים אנחנו; המעט מחנוכנו כי הרגנו לנצח וימיתנו בחיים, כי עוד שם לפנינו את המלאך הגואל אותנו, את המות, כצלם בלהות!...אם רעיון יחלוף בנו לבקש עזרה לנו על ידו, יבואו אלפי רעיונות להלחם בו מלחמת תנופה ויגרשוהו מקרב לב הלאה הלאה!  אחרי הדעת כי אין כל חפץ בחיים, אשר המה למשא על האדם ואשר אין עוד בכחם להביא לו כל נעם ואין לאדם בהם רק שממון נצח, יאוש ועצבת,– אחרי כל אלה עוד נחפוץ לחיות, ואם לא בעבורנו – נחפוץ לחיות בעד הורינו ובעד בנינו, ואם גם יכבד עלינו משא החיים מאהבת הורים ובנים, יביא לנו העגאיזמוס את החשבון אתו,  והוכיח לנו כי אין לנו הצדקה למות בחפץ הלב, כל עוד נוכל לחשוב כי יש תועלת בנו לחברת האדם! אהה, אין מפלט לנו, והנני אומר עם המשורר: "ארור המות, ארורים החיים!"

בחדש מארץ.  מה תהי אחריתי? הנה עבודתי תשבת בחדש אפריל הבא, ומה אעשה אז? האשוב לבקש לי הוראות-שעה? מר לי מאד! איך אבוא לאיש לבקש ממנו? איך אלמד לנערים שפת-עבר, שאינם חפצים כלל לדעת ממנה? איך אמסור לנערים דברים שאינני מאמין בהם? איך אקבל כסף בעד דברים כאלה ובעד למודים שלא יקלטו כלל במוח הנערים? מה תהי אחריתי?... 

עוד בחדש ההוא.  מה תהי אחריתי? הן עוד מעט וכל עבודה אין לי...  גם כסף מחבורי אין אתי, ובמה אחיה?...  הבאמת אגוע ברעב?...  לא, אחרי ראותי כי אין לי כל עבודה הלא אוכל להטיל את עצמי בים...  מה נורא הרעיון הזה?  איך ישא אבי הישיש את הצער הזה, בשמעו כי בנו יחידו איננו?  על מי אעזוב את נפשות בני ובתי האמללים? מה תאמר היא למעשה כזה? מה יגידו כל יודע שמי פה ובשאר ערים? מה יאמרו כל מתנגדי בעלי המחלוקת שלי במה"ע?...  (מחשבה רגעים מספר) אך מה נואלתי? הן אלפי אנשים חיים פה מעבודה ואני לא אמצא פה עבודה?  המעט פה עבודת משא ועבודת סבל, ואיך אגוע ברעב? האם אין לי ידים, עינים ורגלים לעשות כל מאומה? האם אבוש בעבודת פרך, עבודה פחותה?  האם לא לכבוד היא לתורתי ולהשכלתי, ששתיהן אינן שוות אפילו פרוטה אחת?  כן הדבר, כן אעשה, מה טוב כי בא רעיון זה בלבי!...

הרעיון הזה האיר באמת את עיני, ופתאום נגולה מעל לבי אבן המעמסה, או במלים ברורות: פחד העתיד.  אבל באמת לא באתי לידי כך, שהעבודה הספרותית שעסקתי בה לא נשבתה כלל, מתוך שהעסק ההוא נמסר לאיש אחר בקץ חדש אפריל, ולפיכך נהלתי את העסק הזה כמקדם.  ואף-על-פי שנתמעט שכרי ורבה עבודתי אצל האדון ההוא, מכל-מקום לא הייתי צריך לא לגוע ברעב, לא להטיל עצמי לים ולא גם לבקש לי עבודת משא ועבודת סבל. 

ביום 25 מאי קבלתי שלשה מכתבים משמחי לב ואלה הם:

העיר הגדולה, בחדש מאי.

                    צלפחד ידיד יקיר!

"מכתבך המלא קינים והגה והי קבלתי, ואם כי פצץ את לבי לרסיסים, אבל הביא לי ולך שמחת עולם.  הן מראש לא חשבנו אחרת כי אם אשר תשקוד במנוחה על דלתי החכמה, אבל מסבות שונות עוד נרפה הייתי במלאכתי, אך מכתבך הרגיזני מנוחה, ויעוררני אל המעשה, כי תיכף הלכתי אל הד"ר פ.  והראתיו מכתבך ומדי קראו בו נמלאו עיניו דמעה, ובהמון רוחו ענה: "הלא חרפה תכסה פנינו אם נתן לאיש כמוהו אשר השליך נפשו מנגד למען אהבת עמו להורותם דעת אמת המתאמת עם העת החדשה – לסוף בחשך!  על כן אדוני אסף, אשר החלות לעשות למענו לך בכחך זה הלאה ואסוף אגודה קטנה אשר יאסף מהם מדי חדש בחדשו מכסת כסף קצוב, למען יהיה לכלכלת בני ביתו, ולא ידאג מאומה, כי בכל מאמצי כחנו נעמוד לעזרתו ולעזרת בני ביתו, ואני אכתוב ידי לתת 1 רו"כ מדי חדש בחדשו, והא לך עתה שני רו"כ על שני ירחים".  אנכי מלאתי אחר דבריו ויסדתי פה אגודה למענך להובילך אל מטרתך.

"ועתה ידיד נפשי! אל תדאג לבני ביתך מאומה, כי כל מחסורם עלינו, ולמענם נקבץ לא פחות משנים עשר רו"כ לחדש, ואולי עוד חמשה עשר וזאת ישיגו במוקדם מדי חדש בחדשו כל הימים אשר תשקוד על דלתי החכמה, עד אשר תמצא חית ידך בכבוד.

"על כן כתוב נא לה' ס.  ס.  ושאל את פיו אם יוכל עוד להיות למשען לך, ותודיענו תיכף אם יש אתך כסף די הוצאות הדרך ואם לאו, אל תדאג מאומה כי אנחנו נמלא מחסורך.  "ואתה אל תפול ברוחך, ואל תתן את דאגת העתיד לרושש את רעיוניך וכשרונותיך אשר לגדולות נוצרו (Sic!) ולגדולות יהיו.  עוד תשיג מטרתך אשר הצבת לך ובאת אל המנוחה לחיות חיי מעשה וחיי חכמה, ולא תהיה עוד מלמד עברי ועובד עבודת סבל.  ידידך הדורש תמיד טובתך, אוהבך מלב המיחל לתשובתך.

אסף הכהן.

"P.  S.  מכתבך הראיתי לה' אשר הכרמלי ובן-מנשה ידידינו והבטיחוני לכתוב אליך.  בטח תקבל מאתם מכתב.  ניכט געזאָרגט ליעבער ברודער, עס ווירד אלעס גוט זיין, עוד אסף אוהבך חי!"

"העיר הגדולה, בחדש מאי.

                                                 ידידי יקירי צלפחד!

"מכתבך לידידנו אסף הכהן ראיתי היום.  עתה אודיעך כי רצונך לגלות למקום תורה מצא חן בעיני כלנו מאד, כי בכחך עוד תוכל להיות לנס עמנו, ומה גם כי ה' ס.  ס.  הבטיחך לעזור לך בדרך הזה אם תהיה מופנה מדאגות מחית ביתך, ולזאת יש את נפשנו לעשות כל מה שבכחנו ונעמול שיהיה לנו עד עשרה או שנים עשר רו"כ לשלוח כסף זה מדי חדש בחדשו לרעיתך ואתה תוכל להקדיש עתותיך בלי דאגה לתורה ולתעודה.

"ברגע זה שב ה' אסף הכהן מהד"ר פ.  בתשובה כי בשמחה רבה הואיל להשתתף אתנו להיות בעזרך, אף הבטיח לנו לעשות כל מה שביכולתו לקחת גם עוד איזה נכבדים לענין זה, ועתה נוכל להבטיחך כי הדבר מוסכם אצלנו ואשתך תקבל מאתנו מדי חדש בחדשו די צרכיה ואתה תוכל לשום דרכך בלב נכון ובטוח וה' יעזרך.

"הננו מצפים לתשובתך והיה שלום והנני חותם באהבה, ידידך

אשר הכרמלי.

העיר הגדולה, בחדש מאי.

                                   "ידידי איש בריתי צלפחד!

"ביקרתך לידידנו אסף הכהן דרשת גם לשלומי, באתי לשערי מכתבך לקחת ברכתי, גם להתענג בקריאת דבריך, ולדאבון לבי שגיתי מאד.  תוגה ועצב כתרוני, בראותי מכל דבריך אשר התפונה אחזתך בידה החזקה וכהתה גם ברוחך במורך לב, עד כן אמרת לתקותך נואש ולאחז בעבודת עבד החלטת.  נפשי שמתני כמרקחה ורוחי נבהלה.  "אבל אשמים אנחנו!"  קראתי לכל ידידינו כי לא חשנו לרוחתך עד כה, ולא באנו במועצה ודעת לכוננך על-כן בריא לכל ימי חייך!

"טרם קראתי ענוני: "הננו לחלצהו מן המצר, וכל אשר ירשנו כחנו ןמאדנו הננו לעשות לצלפחד ולישועתו!  כמו בקיטור נשא הדבר לכל מכיריך, גם להד"ר פ.  הראינו מכתבך, והוא החובב אדם בכלל וההשכלה בפרט קראהו ברסיסי דמע, ובלב רגש מלא חמלה עליך קרא אלינו כי בכל חפצו ישתתף גם הוא לחברתנו ויתנדב להיות בין העושים והמעשים לטובתך.  לכן הבה נא, ידידי!  אמץ רוחך והסר תפונה מלבך, הרחק יאושך, גרש גם מורֶך לבך, כי תקותך לפניך לבא אל מטרת ויעודך, ותחיה עוד חיים נעימים בחלד. 

"עצתנו תתמכך, כי אחרי אשר תקבל מכתבנו זה תערוך מכתב לה' ס.  ס.  בצקלג כי מצאת  און לך על ידי אוהביך המתנדבים להחיות אשתך ובניך בכל ימי דרישתך בתושיה, לבא אל מטרתך, ואין תפונה, כי ה' ס.  ס.  יקבלך באהבה גם עתה ויהיה מן הדורשים טובתך שמה.

"כל זה ראינו להחיש להודיעך למען תדע לצעוד צעד נכון לפניך, אשר ישמחו בך כל אוהביך ודורשי טובתך באמת, אשר בתוכם אתכבד להמנות אף אני אוהבך אף חובבך

בן-מנשה.

  ממילא מובן ששמחתי מאד לשלשה המכתבים הנ"ל, שנכתבו לא בידי מלמדים וחולמי חלומות אלא בידי סוחרים ואנשי מעשה.  אף-על-פי-כן, תקותי לשטודיום, שמתה כבר בלבבי, לא חיתה כראוי על-ידי המכתבים האלה,  ובמכתבי להעלמה N.  מיום 23 יוני כתבתי, שאם גם המתים העתידים להקיץ מקבריהם בקץ הימין ירגישו אותו כח החיים שאני מרגיש בתקותי המתה ששבה לתחיה, – הריני מיעצם שלא יקיצו כלל...

ביום 26 מאי עניתי לאסף הכהן, לאשר הכרמלי ולבן-מנשה, גם כתבתי לה' ס.  ס.  והודעתי לו שבהשתדלות ידידי שבעיר הגדולה נעשיתי חפשי מדאגת בני משפחתי, ולא נשארה לי אלא דאגת עצמי, ששפת מדינתו לא יכולתי ללמוד, מפני שכל זמן שלא נודע לי ברור שאסע למדינה ההיא לא יכולתי לדחות ודאי מפני ספק ולעזוב שפת מדינתי מפני שפת מדינה אחרת, וללמוד שתיהן אי אפשר לאיש כמוני העמוס בטרדות ובעבודה, ומתוך שלא רציתי להקדיש את חיי לרבנות, כדי שלא יהיה לי כל עסק עם דברים דתיים, זכרתי לפניו כי חפץ אני להקדיש חיי ללמודים מעשיים המחיים את בעליהם, וגליתי לפניו סבה אחרת, שגם היא אמתית, שלא אוכל להיות רב או מטיף, מפני שאינני איש דברים וכשרון צחות הדבור חסר לי, שעל כן לא אוכל להתעסק בדרשות דתיות.  תמימות יתירה היתה בי והשתמשתי בהתגלות הלב יותר מדאי, ולא עלתה על דעתי שהתגלות לב כזו לפני חכם טהַעאלאגיי ומוקיר ספרות קדמונינו תוכל להביא לי נזק באותו הענין שאני מבקש ממנו עזרתו.

עברו שבועות וחדשים ואני לא קבלתי שום מכתב לא משלשה הנזכרים ולא מה' ס.  ס.  תוחלתי היתה ממושכה, תקותי החלה למות מיתתה הגמורה ומכאובי נתגברו.  עבודתי הספרותית היתה לי לזרה, מפני שמלבד כובדה ועמלי שהיה לי בה מן הבקר עד הערב, עוד לא היה שלום ביני ובין בעל העסק החדש שעבדתי אצלו, שהוא היה חפץ לשנות רוח הענין שעבדתי בו, ולתת לו פנים של יראת שמים, לא כפי שהיה פניו בתחלה, ואנכי לא חפצתי לשנות בענין זה אפילו כמלא נימא.  הלכתי כחולם ביום, ובלילה הייתי בא אל גן-המלך, מקום הטיול לאדם רב, וישבתי לי במסתרים בין שדרות האילנות והתמוגגתי לפעמים בדמעות, בשעה שאלפי אנשים צהלו ושמחו בגן ההוא.

   (מספר זכרונותי) "21 יולי.  איה לבי?  איזה הדרך באה בי קרת-רוח בהזכירי לפעמים שם אוהבי מחמדי עיני[14] אשר בהם היו כל חיי רוחי?...  האם היה לבי אבן אשר לא יתפוצץ עוד מזכר שמות נעימים?...  איה תענוגי אשר היו לי מדי הוציאי אנחות לבי ודמעות עיני על הקרובים בלבבי כי רחקו ממני?  הבאמת שבתה ממני כל אנחתה ויחדו ספה עמה כל רגשת אהבה וידידות?! הבאמת היה לבי לאבן אשר לא יצאו עוד מים חיים ממקורו? לא, הנה דמעותי המתגלגות עתה על לחיי עדים נאמנים הם, כי עוד לא יבש מקור דמעותי, כי עוד לבי בי רגש, כי עודנו רוחש אהבה אל החרותים עליו...  עוד ארד בבכי, אם גם לעתים, אך פני מחמדי לא יראו עוד אלי בחזון בעת ההיא...  עודני נאנח מקרב לב עמוק, אך לרגלי האנחות האלה לא יבואו עוד רגשי נעם המדאיבים ומשיבים נפש!...  עודני מלא הגות, תפוש ברוב שרעפים, אך עקבות התקוה לא נודעו בהם והחזיונות ספו תמו מבלי היות להם כל שריד!  מי שחת חם לבי?  מי הביא הקץ על חזיונות נעימותי? אהה, היאוש!...  נואש אנכי מכל, עזרי לא יבוא לנצח, הרגשות הולכים הלוך וחסור, וקרוב היום אשר לבי יהיה חלל בקרבי...  אובד אנכי לנצח, אין עזרתה לי בעיר הגדולה וגם מצקלג לא תבואני תשועה.  אולי עוד תבוא הפדות לי ממחסורי חיי אך לא מצרת לבי ודאבון נפשי!...  אובד אנכי לנצח, מאין יבא עזרי?...  האם ממך אלי?!...

(מספר זכרונותי).  "ביום 30 יולי התפטרתי מעבודתי בעסק הספרות, שעבדתי בו שבעה חדשים רצופים.  סבת התפטרותי מעבודה זו, היא מאשר מנהל העסק החדש לא נרצה לשמור את השיטה של העסק ההוא ולא נתן לי לעשות בו כפי אשר אהגה ולנהלו בארח אשר הלך עד כה ואשר מצאתי נכון לו גם לימים הבאים.  עתה עיני נשואות אל המקרה:  מאין יבא עזרי?"     

ביום 2 אויגוסט קבלתי מכתב זה:

צקלג 23 יולי.

                                   ידידי היקר והנכבד צלפחד!

נפלאת היא מאד בעיני לראות מפי כתבך החדש הנוכחי כי חלו במכתבי מחדש העבר ידי זרים ועד עתה לא הגיע לידך, וחי ראשי כי בזמנו השבתי לך באריכות על מכתבך הקודם מן 26 מאי.

"ולמבוקשך אשנה הנאמר ממני בקצור נמרץ, ואחד לאחד אענה לשואל דבר: 1) בעצמך הודית באמרך כי לא קיימת תנאי המפורש במכתבי הראשון ללמוד שפת מדינתנו הנחוצה במקום שרצונך ללכת שמה, ואם טעמך ונימוקך עמך על אשר החדלת לעשות כדבר הזה;  מה אעשה לך ידידי, ואם בידי לתקן המעוות הזה?[15] 2)  גם בארצנו נדרש עקסאמן  בלשונות חיות ומתות ובלמודים ובמדעים לכל הבא לטרקלין איזו חכמה אשר חפצו בו.  3)  אם לא איש שפתים אתה וחסרו לך בטבע הכשרונות המכונים להיות רב ומטיף בצבור, ותשים פניך אל אחת החכמות האחרות, כחכמת הרפואה, המשפט, הפילוסופיא וכדומה, אז יכבד מאד הדרך עבורך לעשות חיל בחכמה זו ולהחיות על ידה נפשות משפחתך, כי לא זו הדרך הסכנת בו מעודך, ומפי הנסיון נודעו לי ממספר רופאים פילוסופים ושופטים רבים אשר ישאלו בארצנו ללחם ואין, וכמה תלאות, עמל ולחץ יסבלו הטובים הללו עדי ימצאו לחם בדוחק, ומה שכר צפון לך בארץ נכריה אם גם תשיג ברוב השנים ועבודה מוזרה את שם הכבוד "דאקטאר דער פהילאזאפיע או מעדיצין" ואם לא יקופח שכרך בצער בעולם הזה? ואל תחשדני יקירי כי רצוני לדחותך בדברים בעלמא ולהמניעך ח"ו מכונתך הרצויה והגדולה מאד בעיני, לראותך בתור איש נעלה ומצוין בעדת ישראל ולעלות לגדולה בתורה וחכמה רבתי כאשר הוא באמנה אתך! השמים עדי כי מכאב לב ובצער פנימי מתחולל בקרבי כתבתי לך אשר בלבבי, וכבר הודעתיך במכתבי הראשון את דעתי מטוב האנשים השוכנים פה, כי נשתנו עם הזמנים והזהרתיך כי לא תבטח בנדיבים הללו ביותר, ואיש הבא אליהם ושפתו אין אתו יפטירו עליו בשפה יניעו ראשם ויצפצפו ויהגו "על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עלינו איש עלג לשון להיות באוכלי שלחננו?" ידעתי את האנשים האלה ואת מעשיהם על-פי הנסיון, והכרת פניהם ענתה בם כי כן העם הזה וכן הגוי כלו.  ואם הנשיא יחטא והגדולים יקלקלו שורת הדין מה יעשו הקטנים ואיך ימחו בידם אם אין בהם אלא בפה ותושיה נדחה מהם?

"ואם תשאלני ידידי  "אם צדקת בדבריך מה תפעל לי ועליך תקותי ותקות מאהבי החפצים בטובי ואשרי, ואשר בנדיבות לבם נכונים הם לעשות האפשרי להוזיל כספם לתכלית הנדרש לי ואתה שופך מים צוננים על להבת תוחלתי, לכבות אש האהבה לתורה וחכמה תוקד בי תמיד והצמאה לעזר מקרוב ומרחוק!" – על זה תשובתי הנכונה בצדי: חלילה לי מחטא בלשוני להעביר טובך מפניך ולעכב גאולתך! אך איך אשים שקר בנפשי להכחיד האמת תחת לשוני, כי יכבד עליך הדרך שתבור לך באופן הנשאל מפיך וביחוד במשך הזמן הסמוך?  ומדוע תרחק נדוד למקום שאין מכירין אותך ואת כבודך וכשרונך הנעלים, והדבר קרוב אליך ובמקומך ובמדינתך לעשותו?  מדוע הטובים שבעיר הגדולה יפנו ליצר הזמן לשלחך לארץ זרה לך ויפקד מקומך שמה, ומדוע לא יבחרו בדרך המלך הטוב והכשר לפניך בכל האופנים, כי תלמוד שמה שפת מדינתך על בוריה וגם הלשונות והלמודים הנחוצים לכל באי שערי הגימנאזיום והאוניווערזיטעט, להשתמש אחר-כך בתגא של מורה תורת וחכמת ישראל, אשר זה כבודך וכחך הגדול מימיך מעולם, ותוכל באמת לפעול ישועות בארצך, ואם לא רזה ודל מאד מספר הכבודים כמוך שמה, ומדוע יחסירו הטובה להם ולאחרים?  בל אפונה כי ידידיך הרבים שמה ובעיר הבירה ימצאו האמצעים להיות לעזר כנגדך כחפצך לבקר את הגימנאזיום גם אחרי עבור עליך סכום השנים הקצובות, וכפי הנודע לי בעיר ד.  יתנו הפראפעסארען תעודות לאשר נכון לו אם גם לא יצעד וילך שפי ממדרגה למדרגה על שלבי הסולם של הקלאסען כסדרן וכהלכתן, ובארצנו הוא עתה דבר בלתי אפשר לעשות כזה!  לכן, ידידי, זאת עצתי אמונה בכלל, אם כי לא יצאה מידי ספק מחסרון ידיעת הדינים הנוהגים בארצך והן ולאו ורפיא בידי, והטוב והישר בעיניך ובעיני היקרים מכבדיך שמה עלה והצלח!

"גם אדמה כי תשאל את פי החברים או מיסדי החברות...  בעיר המטרופולין, אשר לא ידעתי שמם וזכרם רק מפי מה"ע, ויגידו לך את תהלוכות המסתופף בחצרי הבתים הגבוהים שם ואת התנאים הצריכים לתלמידים הללוּ ובחנת ותדע הנצרך לעתיד אי"ה, ואולי עצה טובה בפיהם בשעתה, ואשר תבחר אם לנסוע לארצנו שמה או לחדול תשכיל ותצלח, וה' יהיה בעזרך, וימלאו משאלות לבך, כעתירת ידידך הנאמן, אשר לבו טוב לך כל הימים ומוקירך ומכבדך כערכך הרב                             ס.  ס. 

את המכתב הזה כמו שהוא שלחתי לידידי שבעיר הגדולה, וממילא מובן שעשה עליהם רושם שלא לטובה.

העיר החדשה, 8 אויגוסט.

                                                                אשתי!

".  .  .  .  .  .  הנה מה שעבר אין, על-כן אדבר אתך אדות איזה דברים שהתמלטו ממכתבך.

"הלא יודעת את כי בשבתי בעיר מרשלוב מעט אשר הייתי יושב בביתי גם בעתותי החפשיות, כי ידעתי שאין לי שם אדם כזה שאוכל לעסוק עמו בשיחה בדברים שמשכו את לבי.  בבואי לביתי הייתי יושב לכתוב, לקרוא או להשתעשע עם הילדים, והדברים שהייתי יכול לדבר אתך, כמו: "האם מוכן מה לאכול? האם הילדים ישנים?" וכיוצא בזה הייתי גומר ברגעים מספר ושוב לא היה לי מה לדבר עמך.  עתה הבאת אותי לידי שיחה עמוקה שיש לי לדבר עתה עמך,  בפעם הראשונה במשך שתים עשרה שנה שאחרי חתונתנו.  לפיכך הטי אזנך כדי שתביני את דברי.

"הנך כותבת כי אין טוב לך שאשלים את חק-למודי להיות רב, רופא או בוכהאלטער, מאשר אינך חפצה שנפרד איש מרעהו, ושאהבתנו תשבת, חס ושלום, שהרי בהשלימי חק-למודי אפשר שיקטן ערכך מול ערכי אני.  כן את כותבת ואני לא אשאלך: מאין תדעי את הדבר הזה? האם תביני זאת מעצמך או שמעת כזאת מפי אחרים? לא אשאלך שאלה כזו, כי יהיה איך שיהיה לא אכחיש אמתת משפט זה...

"דרכי להודות על האמת ואנכי בעצמי אוכיח לפניך כי צדקו דבריך, כי אף-על-פי-כן אין לך מה לפחד.

"אדם מישראל הירא וחרד צריך שישא אשה בשביל שלשה דברים: לצאת ידי חובתו כנגד התאוה הטבעית, להוליד בנים, שזוהי הנחמה היותר גדולה אצל בני ישראל, וכדי שתהיה לו עקרת הבית (כלומר: שפחה) לגדל את בניו, להביא ולהכין לו מאכל ולכבס בגדיו וכו'.  לא אחת שמעתי מפי אנשים פחותים כדברים האלה: אדם מישראל צריך שיהיו לו שלשה דברים: בית הכסא, עביט של שופכין ואשה.  המשל הזה יעיד עד כמה פחותה היא האשה בעיני נבזים ושפלים כאלה!  היפלא כי היה משל בפי כסילים כאלה לאמר: "מי שמתה עליו אשתו כאילו נשרף בית-המרחץ בימיו", או במלות אחרות: "אין בין מיתת אשה לשרפת בית-המרחץ כלום" (כי משרפת בית-המרחץ של צבור אין אדם פרטי מרגיש לא צער ולא נזק) במלה אחת: אדם מישראל הירא וחרד אינו צריך שתהיה לו אשה ורעיה, אלא עביט של שופכין, ומשרתת שתבשל לו ארוחת הערב ותנענע את "הקדישים" שלו[16].

כתוב בתורה, שבשעה שראה האל את האדם הראשון שהוא לבדו אמר: "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו".  הרואָה את שלא רצה האל לעשות לאדם עביט של שופכין ולא משרתת אלא עזר! אך מהו עזר? המתיני מעט ותשמעי.

"מי שאינו ירא וחרד, כלומר: מי שאינו בכלל בהמה אלא בכלל אדם, אינו צריך כלל שיקח אשה בשביל שלשה הדברים שזכרתי.  לצאת ידי חובת התאוה הטבעית אינו צריך שיקח אשה, "קדיש" אין נחוץ לו, מפני שהוא יודע שאמירת קדיש, הזכרת נשמות, "יאָהרצייט" יועילו למתים כמו שתועיל אמירת התחנות לחיים...  כל אדם שיש לו בנים חפץ הוא שיחיו, מפקיר כחותיו בעדם ובוכה ומילל בשעה שאחד מבניו מת עליו;  אך לישא אשה לכתחילה כדי להוליד בנים אין זה אלא מעשה שטות...  איזו נחת יש לנו מן הבנים? כמה דמעות נוריד בחלות אחד הבנים, כמה נפחד בשעה שהוא בריא, שמא תארע לו תקלה, וכמה צער יש לנו מבנינו בשעה שהם נעשים גדולים ואינם כפי רצוננו או שהם עניים וסובלי לחץ?  אהה, כמה דמעות מוריד אבי האמלל עתה לעת זקנותו על אחריתו של בנו היחיד שהיה מובטח בו שיהיה גדול בישראל!...  במלה אחת, כל מי שיש לו בנים הרי הוא אוהב אותם כחייו, אך לקחת אשה לכתחלה כדי להוליד בנים, למען יהיה לנו את מי לאהוב וממה לסבול צרות נוראות, הרי היא סכלות גדולה!...  ארוחת-הערב יכולה משרתת שתבשל בעד איזו שקלים לשנה, ולנענע את הילדים ולכבס את החלוק יכולה גם אחת מבנות הארץ!  "בתלמוד מסופר, כי אחד מחכמי התלמוד יעץ לדודו שיגרש את אשתו שהיתה רעה ועל זה ענה לו דודו: דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא (יבמות ס"ג), כלומר: צריך הוא שתהיה לו משרתת ועביט של שופכין!  אך אם ראויה תשובה כזו בפי קדמונינו, מכל-מקום איש מדור החדש, שיש לו רגשות אחרות ושכל אחר, אינו יכול שיתן את לבו למשרתת ולעביט של שופכין!...

"עתה תשאלי:  אם לא בשביל בנים ובשביל ארוחת-הערב למה לו לאיש מן הדור החדש לקחת אשה?  שמעי ואגידה לך.

"דרכו של אדם, שגם בעת שמחתו גם בעת עצבונו צריך הוא שיהיה עמו עוד אדם, לחלוק עמו מורשי לבו.  בטוב לו – לא יתענג כל כך על טובו אלא אם כן עוד אחר נהנה עמו;  בצר לו – צריך הוא שיעזרהו זולתו לשאת בצרתו.  האדם צריך שיחיה עם עוד בני-אדם, הנהו עמל כל היום ובבואו לערב או לפנות-ערב לביתו צריך הוא שיהיה לו חבר עם מי לדבר דבר, לא כמו שאני יושב עתה בשעה הראשונה אחר חצות הלילה וסביבי ארבעה כתלים מתים, שני כסאות, שלחן ומטה.  אם במצב כזה יחיה איש יכול הוא שתטרף דעתו עליו;  לא, צריך אדם שיהיה לו חבר, שיגיד לפניו את כל הנוגע בלבו, ושירגיש עמו בלבו כל מה שהוא מרגיש.  בקיצור צריך האדם שיהיה לו שותף, שיחיה עמו בשותפות ושיחלוק עמו  את חייו, את מטרתו, את רעיונותיו ואת רגשותיו...

"בנוהג שבעולם, בשעה ששני בני-אדם נעשים שותפים זה לזה הרי שניהם נותנים כסף בשוה בעסקם שבו נשתתפו, או שהאחד נותן כספו והשני מעריך כנגדו את עמלו, כדי שיהיו שוים, ואם אין שניהם שוים אין שותפותם שותפות.  היוכל אביך העני להשתתף עם הגביר ס.?  ואם, למשל, יוכרח ה' ס.  על פי מי שתקיף הימנו להשתתף עם אביך ולתת לו חלק שוה, היוכל ס.  להביט בפניו בקרת רוח?

"עוד הפעם, צריך האדם שיהיה לו שותף בחייו.  הואיל וטבעה הטבע שהגבר והאשה יכולים להתחבר בידידות יחדו יותר ממה שיכולים שני אנשים או שתי נשים להתחבר בידידות, לפיכך, אדם נושא לו אשה, כלומר: לוקח הוא לו שותף שיחלוק עמו את חייו.  לא שתהיה לו משרתת או עביט של שופכין, כדרך שגסי השכל חושבים, אלא שיהיה לו שותף! זהו שאמרה תורה: "אעשה לו עזר כנגדו".

"הרופא הוא אדם מלומד (כלומר: לא כל רופא, שיש הרבה רופאים שאינם אלא סוסים מלומדים) ואשת רופא צריכה שתהיה שותף טוב לאיש כבעלה, לא כאילו היה אביך שותף להגביר ס', אבל שותף טוב.  אין הכוונה במלה "שותף טוב" אשה נאה.  לא, כל איש שיש לו מוח בקדקדו לא יחליף חכמה ומשכלת שאינה נאה במאה בהמות נאות...  במלת "שותף טוב"  הכונה אשה כזו, שאינה מסוג אותן הנשים שאי אפשר לדבר עמן אלא על אדות בישול ארוחת-הערב, חליבת הפרה, התפרצות המרק ממעל לגדות הפרור על ידי הרתחה וכיוצא בזה, אך אשה כזו שתהיה באמת שותף לבעלה, כלומר: אשה שתבין כל מה שבעלה הוגה וחושב, שתרגיש מה שהוא מרגיש, שתהיה שותף בהגותו וברגשותיו, שתדע שאיננה לא משרתת ולא עביט של שופכין לבעלה אלא אשה ורעיה, עזר ושותף, שתדע ערך עצמה, שיהיו לה ראש, לב ופה...  ראש – לא להניח עליו פאה נכרית וסמרטוטים, אלא להכיל בקרבו דברים יותר נכבדים מחליבת הפרה; לב – לא להרגיש רושם מדִבָּה[a41]   ריקנית ומרכילות המצויות בפי מוזרות בלבנה, אבל להרגיש את החיים, להרגיש מה שהבעל מרגיש, להרגיש ענינים כאלה החשובים בחיים ובעולם; פה – לא לקלל אך לדבר באמץ רוח במסבת חברה נכבדה, לקבל אורחים בסבר פנים יפות ולשיח עם הבעל בתבונה בשעה שהם לבדם.  אך באופן כזה חיי שניהם חיים, אז המה שותפים אמתים, אז לבותיהם דבוקים, לבו נתון לה ולבה נתון לו לנצח!

"אם אין הבעל והאשה במצב כזה, אם הבעל עומד למטה בערכו מאשתו או להפך (הרבה רואים אנו בחיי אחינו בני-ישראל מחזות משני האופנים האלה) הנה שניהם אמללים, ועל כזה יאמר ההמון: "חיי הכלבים"!...

"הרואָה אַת כי בצדק הוכחתי לך אמתת דבריך.

"אך, אשתי, צריכה את לדעת עוד דבר אחד: הרופא הוא אומן כמו סנדלר, זה מתקן מנעל וזה מתקן אדם;  ואין בין זה לזה אלא שהראשון אינו צריך לדעת אלא מעשה תקון המנעל והרופא צריך שידע, לצורך תקון האדם, גם לשונות ומדעים.  ועל-ידי למודיו וחברתו עם בני-אדם נכבדים הרי הוא נעשה כאחד מנקיי הדעת.  אנכי אינני רופא, כלומר: ידיעת תקון האדם חסרה לי, אך רעיונות, רגשות ונקיות הדעת יש לי כמו לאיזה רופא! אם מבינה את בעצמך שבהיותי רופא לא תוכלי להיות שותף לי, צריכה את לדעת שגם עתה אין את יכולה  להיות שותף בחיי...  אך מה בכך? הן את אומרת כי נשענת אַת על תכונתי הישרה, לפיכך הריני מבטיחך שאף על-פי שמוחי ולבי נשתנו לגמרי זה איזו שנים, מכל מקום תכונתי בי לא נשתנית ולא תשתנה וגם בהשלימי חק-למודי לא אגרום לך רעה.

"מיודעי שבעיר הגדולה קצבו לי שנים עשר רו"כ לחודש כל זמן [a42]  שאשקוט על למודים, וחפץ אני לשלוח לך מסך זה חמשה רו"כ לחודש והשאר אקח לי.  חמשה הרו"כ יספיקו לך להוצאותיך אַת, בשבתך בעיר קטנה, יותר ממה שיספיקו לי שבעה רו"כ לחודש בשבתי בעיר המטרופולין, אך עליך להתרצות ולסבול דחקות כמו שאני נרצה לתנאי זה, כדי שאחר-כך ייטב לי, ועם זה גם לך.  לפיכך הודיעני אם נאותה אַת לתנאי זה ואז אמהר לעשות דרכי.

                                                                והנני

צלפחד.

אך מדברי חדודים כאלה לא תשבע הקבה, ואנכי, כפי שהקורא זוכר, לא היתה לי כל עבודה, וממילא מובן שחסרתי כסף גם להוצאותי.  זכרתי את אשר החלטתי בלבי לעבודת עבודת סבל, אך לא הייתי אז בקו הבריאה וגם מחסורי לא אכף עלי כל כך שאחליט בנפשי[a43]  לעבוד עבודה פחותה בפועל.  מלבד זה  הבטיחני אחד ממיודעי בהבטחה גמורה לתת לי תלמידים לימי החרף שישאו לי שכר שלשים שקלים לחדש וארוחה.  ביום 26 אויגוסט בשרני בוכהאלטער אחד ממיודעי שמצא מקום-עבודה בעדי, להיות ממונה על אוצר השמן והשקים בבית-הריחים בעד עשרים שקלים לחודש.  אף על-פי שהתמנות כזו פחותה היא מאד לאיש כמוני, וגם השכר מועט, מכל מקום חפצתי יותר בעבודה זו מאשר בעבודת המלמדות שהבטיח לי מיודעי הראשון.  התראיתי עם בעל-הריחים שידע אותי והוא דחני בלך ושוב, ואחרי שהוצאתי קרוב לשני שקלים על מרכבות, לנסוע כפעם בפעם אל בעל בית-הריחים (כי מסבת מחלתי לא יכולתי ללכת אליו) אמר לי ביום 15 סעפטעמבער שאינו יכול למנות בן-תורה והשכלה כמוני על עבודה פחותה כזו, הראויה לאדם פחות וגס השכל, ואין לי כל תקוה להשיג את ההתמנות הזו.  שמעתי ונוכחתי עד כמה חשובה היא החלטתי לעבוד עבודת סבל, שהרי גם התמנות פחותה לא נתנה לי מפני כבודי...  יפה אמר פלוני: "פשוט נבילתא בשוקא וקבל אגרא; ואל תאמר  כהנא אנא גברא רבא אנא" – שהרי אז לא יניחוך עוד לפשוט גם נבלות ותמות ברעב.

העיר הגדולה, 29 אויגוסט.

                                   ידידי יקירי ה' צלפחד

.  .  .  .  .  .  למה נשית לנו סתר פנים ולאמר שלום, שלום?  הנה שב אלינו ידידנו עזרא הכהן, דברנו אודותיך, ואחרי חשבנו דרכיך מצאנו כי כסף רב דרוש לקחת אותך ממקומך ולנהג אותך דרך פה עד מחוז חפצך, וכסף רב מאין נמצא? ומחוז חפצך מה הוא?  אתנו אין יודע עד מה, מה תדמה לעשות, למה תאבה להקדיש כחך ואיזה דרך יכשר לך, אם נאמר כי טעכנאָלאָגיאה תלמד, תבוא השאלה: אנה? (?)[a44]  טרם עוד נדע אם תעפיל עלות למרומי המאַטהעמאַטיק הדרוש לכל דורך על מפתן בית-מדרש הטעכנאָלאָגיאה.  רוקח או רופא תלמד – לא נדע אם תכונה טבעית יש לך לכמו-אלה, מלבד מה שזמן כביר בהוצאה מרובה וידיעות הנחוצות לפני זה שגבו ממך להשיגם;  אבל אולי עורך וכותב חשבונות תלמוד ובמשך הימים תשיג מקום בוכהאלטער באחד בתי-המסחר.  מטרה זו אם גם לא רחוקה היא מאיש כמוך, אבל עד שתלמד מלאכתך זאת עליך לבלי לחשוב חשבונות מאין תחיה אשתך ובניך, וכי מה תושיע להם אם אתם יחד תאבד בעניך, הלא טוב טוב לכם אם ישאו ויסבלו עוד זמן מה (?) עד ייטב גורלך ותוכל להיטיב גם עמהם.  כי באמת אשאלך מאין תחיה אתה ואשתך ובניך בכל ימי חייך אם תהיה איש אובד עצות מבלי שתצלח למאומה כמו עתה?  וטוב טוב לכן כי תחרף נפשך ותשליך דאגת ביתך מעליך לזמן מה, וכשיחילון דרכיך תחיון מבלי מחסור.  אבל עוד שאלה גדולה יש לי: במה תסע דרך רחוקה מעיר החדשה עד עיר המטרופולין? הלא כסף רב דרוש לך בדרך הזה, ואנחנו אף אם נתאמץ לאסוף עבורך מה לא ישא לנו כי אם לערך עשרים רו"כ, אשר זה לא יספוק לך כי אם מפה עד עיר המטרופולין, ולכן אם יש בכחך לבוא מבלי משען מצדנו מעיר החדשה הלום, אז הודיענו ונכין עבורך את כל הנחוץ לך למסעיך, ואם אין לך שם מאומה במה לבוא הנה לא אדע עצה נכונה לפניך כי מי ומי הם הנותנים פה? הלא אך מעטים הם ונער יכתבם!  לזאת תשובתך אצפה והנני בין כה ידידך באמת דוש"ת

אשר הכרמלי

"ידידי!  מלאתי אחר דברי במכתבי אליך בשבוע העבר ובבואי לעיר הגדולה דברתי עם מתי מספר מאהבינו אשר שמך וזכרך יקר להם ויחד אמרנו את הדברים אשר קראת מעבר לדף (במכתב אשר הכרמלי) כי לא נדע אנחנו מראש איזה הדרך נעלה, אחרי אשר עצתנו הראשונה:  להביאך עירה החדשה היתה בעוכריך, ויראים אנחנו לבל תצא תקלה חלילה מידנו עוד הפעם, ועל-כן בחר לך אתה ידידי בעצת אוהביך המעטים אשר בעיר החדשה מה לעשות ואנה תעשה דרכיך ומתי מספר מאוהביך פה יכלכלוך מפה וינחוך למקום אשר ימצא חן בעיניך ויתנו לך לבדך ידים אחר כך להוציא את חפצך אל הפועל.

"הנני מפזר ומפרד אל כל רוח  .  .  .  .  .  .  ושלום לך כחפץ אוהבך באמת ובתמים

עזרא הכהן.

מאסף הכהן לא קבלתי כל ידיעה, ודבריו אשר כתב לי במכתבו הבוער באהבתי שכתב בחדש מאי, לאמר: "נישט געזאָרגעט ליעבער ברודער, עס ווירד אַלעס גוט זיין, עוד אסף אוהבך חי" – היו דבריו האחרונים לי עד עתה.

עצתם להשליך מעלי דאגת אשתי ובני לא נכנסה כלל במוחי, כי על מי אעזוב אשה ושני ילדים במשך איזו שנים?  הלא צריכים הם לאכול, לפחות, שתי פעמים בכל יום, מלבד שאר צרכים ואיך אעזבם למות ברעב?  ובכלל ראיתי מתוך המכתב הזה שקשה עליהם הצלתי כפיטורא בפי ושט, וסלקתי ידי ממשא-ומתן זה.

ממילא מובן, ששמעתי לעצת מיודעי שהבטיח לי על אדות תלמידים, ולחרף תרל"ב נעשיתי עוד הפעם מלמד לבני ישראל.

נואשתי לגמרי מכל שטודיום ומאיזה שינוי נכבד בחיי, וחדלתי גם לחשוב ולחלום על אדות נסים כאלה.

(מספר זכרונותי).  "3 אקטאבער.  "אל העיר אשר תשנה את חיי רבות מאד" אמרתי בספרי זה, לפני שתי שנים, על העיר אשר באתי בה אז ואשר עודני יושב בה.  בשנה שעברה ביום הזה, במלאת שנה תמימה לשבתי פה, שמתי לבי על השנוים שנעשו בי במשך השנה הראשונה ונפשי נבהלה מאד ואאור יום בואי פה.  מאז עד עתה באו בי עוד שנוים, אך בקרת לב אביט עליהם ולא אָאוֹר בעדם יום בואי פה.

"נוראה היא עת המעברה (Krisis) לאיש תמים לב המכבד את האמת בפיו ובלבבו,  והמכיר את ערך הדעות האמתיות, ובהרגשה פנימית יקבל אותן, אם גם תהיינה לו מרות כלענה, בהראותן לו כי נתעה לשוא וכי עמל רבות או מעט לריק ולבהלה.  העת הזאת הכתה את הסופר המפורסם...  בשגעון ארבעה חדשים, ומה אתפלא על נפשי אם העת הזאת הכתה אותי בתמהון לב?  תמים לב, חולם, בעל דמיון וחזיונות, איש רגש ולוהט הייתי בבואי פה;  במשך השנה הראשונה ראיתי כי אין כל מקום לדמיונות וחזיונות, ללהט רגשות ולחלומות, ותהי לי עת המעברה.  עת המעברה מן האמונה המכונה "צרופה" אל השכל הפשוט, משעבוד למשפטים קדומים, אשר גם משכילים בעלי דמיון חושבים לחובות איש ישראל, אל הכרת חרות האדם במלוא מובנה; עת המעברה מחקי עולם העיון המפשט אל הכרת הכרח המעשה וחפשו;  והאחרון הכביד:  עת המעברה מן התקוה לקיום חזיונותי וחלומותי, ילידי רגשותי החדשות אשר נולדו בלבבי בירחי יוני ויולי תרכ"ט – אל היאוש המחלט!...  מה מרה לי העת ההיא! האדם החלש והתמים אוהב תמיד להיות מובל ביד חזק ממנו אל מגמת פניו, על-כן בורא לו בדמיונו רב פעלים אשר יקוה ויבקש ממנו לנטותו אל מחוז חפצו.  אם רוח מאת השכל יחלוף והדף את הדמיון ההוא, והמבקש מקומו ומבטחו יראה כי אזלת יד וכי אין לו כל מבטח באמת;  המכונה הגדולה, התבל, עושה את שלה על-פי חקיה הטבעים, המוכרח יהיה והנמנע מהיות – לא יהיה, ימס לבו בקרבו והיה אובד עצות! הקריזיס הנורא עבר עלי במשך השנה הראשונה לשבתי פה, ונמשך בשנה השניה.  אבדתי דמיוני, אבדתי את הספרות, אבדתי את מבטחי, ראיתי כי חזיונותי לא יבואו, ויכבד עלי הקריזיס הזה, וכל פרטיו היו כאבן על לבי, אשר המסותי בדמעות עיני ללא הועיל...

"קשה לו לאדם להפרד מן הֶעָרֵב אף על-פי שאיננו מועיל ולפעמים גם מזיק.  הדמיון הוא אחד הדברים היותר ערבים לאדם: חלומות נעימים יביאו ענג גדול בתנומה ואף כי בהקיץ, ולבבנו ידאב בראותנו את דמיונותינו נשארים רק דמיונות שקר ולא יותר.  נעים הוא הדמיון שיש לנו מבטח על פלוני המנהלנו, כי יש לנו ספרות ופעולה כללית, ובהוכח לבנו כי חלום חלמנו ולא יותר, כי אין לנו על מי להשען וכי אין ספרות ופעולה כללית לישראל, נשאר כערומים מכל וכאובדי דרך.  את המעברה הזאת עברתי אנכי במשך השנה הראשונה, והכזב תוחלתי ורגשותי הפצועים הוסיפו יגון על [a45] יגוני עד אשר כמעט קצתי בחיי...  עבר הקריזיס ואנכי הסכנתי אל השנוים שנעשו בי עד העת ההיא, גם צעדתי הלאה, להביא גם שנוים בחיי המעשה, על-פי פתרון שאלות שונות שנתברר כבר אצלי בעולם העיון[17] ורוחי נתקררה מעט מעט; ראיתי כי לא אבדתי מאומה ממה שהיה לי אך נוכחתי לדעת שאין לי אותו דבר שהאמנתי שישנו לי ושלא היה מעולם לא לי ולא לאחרים, השיבותי אל לבי כי לא בצדק אתאונן על הדברים המוכרחים להיות באשר הם, גמרתי בדעתי כי אין לי עוד כל תקוה ופעולה שיש לה מטרה נשאה בעצמה, כי כבר עבר המועד, והדבר הזה הקל מבוכתי למען אוכל לשאת את אשר נטל המקרה עלי.  "קצתי בחיי משפחה" – אך לא קצתי בחיי בדידות; "קצתי בנפת מולדתי" – אך לא קצתי בעיר החדשה!  האמנם, נשכח אני בעיר החדשה, אך חופשי נתן לי לכתוב ולעשות ככל אשר אני מבין, וחיתו-יער המבקשים להכחיד חרותו של האדם ומאמינים כי מצווים הם מהר סיני לשמור צעדי בני בריתם, – לא יקיפוני לשמור צעדי אני...  מה מאושר הוא האדם המכיר ערך החרות במצאו אותה!...  אם אלפי פעמים אאור יום בואי פה, הנני להודות בפה מלא כי לא אובה גם לא אוכל לשבת עוד בנפת מולדתי, במקום אשר קנאים עריצים כמלאכי-חבלה ישמרו את דרך עץ-החיים לבלי יבא בו האדם! אויר של חיים וחופש אני מבקש ובנפת מולדתי אשאף אויר של השמדת החיים, אויר של אינקוויזיציאָן, אויר המגדל נחשים וצפעונים ומטיל ארס בנשימת כל בני אברהם יצחק ויעקב היושבים שם!...  פה לי אויר חיים וחופש, ופה יגדל אמץ רוחי ויוסיף כח![18] לא, אין מקום לי עוד בנפת מולדתי, במקום אשר משכיליה יבולו ויאבדו אמץ-רוחם מיום ליום בסבת האויר המחניק ששם...  אינני חי פה חיי החברה, – אך חיי החברה ירעו יותר מאשר ייטיבו, כי רוב בני החברה נחשים הם...  לא, אין מקום לי עוד בנפת מולדתי...  ומה? האראה עוד את פני N.?...  הה, דמעותי פותרות את השאלה הזו בלי כל חקירה...  היאוש כבר פשט עלי, ואין לתקותי הבל כח להטיל באמתת החלטתי אפילו ספק קל, אך היאוש ההוא נחלט בשכלי אך לא בלבבי...  עוד חם לבי בי, עוד רגשותי יבקשו את האידעאל שלהם...  עודני אמלל!...  רבים דמיונות שכחתי גם השכחתי מלבבי, אך הדמיון אשר נולד בלבבי לרגלי רגשותי החדשים עודנו כביר כח, לא להביא לי ענג אך למחוץ לבבי!...  ומה? אך למה זה אשאל? הן מקור דמעותי לא יבש עוד, עוד לשד לבי בי ומוח בעצמותי...  דמעות רבות זרעתי בעיר החדשה עד עתה, רבות בכיתי בשנתים ימי שבתי פה, אך הדמעות האחרונות לא הורידו עוד עיני...  ומה, היש לי תשועה יותר טובה? לא, לא, הן רבו מכאובי ואך דמעותי שעשועי ונחמתי!"

העיר החדשה, 8 דעצעמבער, שעה 8 בלילה.

                                                                              Ma chere amie!”

"הלא שחוק הוא לשום כתובה צרפתית בראש מכתב זה.  דמיוני כסכל מתפאר המודיע כי יודע הוא פתרון שלש מלות צרפתיות, כי Ma chere amie  פתרונם "ידידתי היקרה", אף-על-פי-כן הרשיתי לעצמי את הסכלות הזאת, הלא לא ראשונה היא לי בימי חיי...  עוד יותר: התבל כלה מלאה סכלות ופתיות וכמעט כל אדם מתנהג במנהגי שטות ושחוק!

"מן הדעפעשע הבדויה על אדות מותי הודיעוני כבר, ורבות נעצבתי למכאובי חנם אשר שבעו אוהבי מזה;  אך היש באמת מה להתעצב, גם אילו היתה אמת בפי השמועה?  לא!

"כל אדם דורש לו נחת ושעשועים מלבד מה שהוא עושה, אוכל ונהנה.  הנחת שלו הוא מוצא בזה שחייו נחוצים ואיננו נמשל כבהמות, העושות למען יאכלו ואוכלות למען יהיה להן כח לעבוד.  האדם הפשוט מוצא את עצמו לנחוץ בזה שהוא מפרנס את משפחתו  ובו תלואים חייה, ובזה רב לו למצוא את הנחת שהוא חפץ בחייו.  האדם ההוגה מוצא מטרה זו שפלה מאד, והוא עובד בעד אידעע.  לכת האנשים האלה יחשבו כל שומרי אמונים אשר הדת נחשבת אצלם להדבר היותר נכבד בעולם, וחייהם מקודשים לאידעע דמיונית זו.  המה יאמינו כי על ידם האל מאושר והם עמודי עולם, אך אותם ההוגים, אשר האידעע של הדת איננה יקרה בעיניהם כל כך, הם חייבים בעיני עצמם לעבוד בעד אידעע אמיתית וקדושה:  בעד האנושית, ההשכלה, החירות מן ההזיה והפאנאטיזמוס וכיוצא בזה.  האיש אשר לא יוכל להתחשב בין שלשה אלה הוא אמלל מאד, אך האם הוא מוכשר לשאול את נפשו: "למה אני חי ולמי חפץ בי?[19]. 

"אנכי, לאסוני הנצחי, לא אוכל להתחשב בין אחד מאלה השלשה שזכרתי.  ממשפחתי אינני מוצא כל קורת-רוח, אין לי בה לא צורך ולא חפץ...  תקוותי הנכזבות ויאושי המוחלט נודעו לך, ידידתי היחידה, למדי ממכתבי.  הדת – אך טוב לי לשתוק – הדת תוכל לתת לי שעשועים ונחומים כמו דוד בני המת...  נשאר לי לעבוד בעד אידעע; אך למי? האם לבני עמנו? הה, בני עמנו בארץ מולדתנו אינם צריכים ואין להם חפץ לכל אידעע! אדם בישראל בארץ מולדתנו חי אך לשקל כסף ולדף גמרא מעפש, וזולת שני הדברים האלה אין לו חפץ במאומה...  עוד לא נולד אותו האדם שיוכל לתת מהלך בעמנו לאיזו אידעע ואין ליהודי ארץ מולדתנו לא ספרות ולא קוראים, והכתיבה בעדם ובעד חמורו של משיח אחת היא!...

"עתה נשארה השאלה המעציבה: "למה אני חי? למי חפץ בי?" הנני חי, הנני ממלא מחסורי חיי למען אביא לחמי, הנני מביא לחמי למצוא מחסורי חיי אם-כן לוא לא אחיה ולא אמצא שכר הלא גם אז יתכן הדבר עתה, ידידתי היקרה, היש להתעצב על מותי?  מי יאבד מאומה בזה? לא אחד! אולי אשתי ובני!

"אַת שואלת, מדוע לא הקשבתי לעצת עזרא הכהן ואשר הכרמלי, אחרי כי בחלה נפשי בחיי משפחה.  אך הנה הדבר הזה הוא מצד רפיוני:  אין בי אכזריות להביא לחץ על אשה בלתי אשמה ובלתי תמוכה ועל שני ילדים נקיים וחסרי עזרה, להעלות את חייהם כליל על מזבח תועלתי!...

"עתה, ידידתי היחידה, אפנה לשיחה חשובה ותמימה.

"אַת, יקירתי, אין לך עוד סבלנות, וחשקך לדעת (נייגיערדע)  לא ינוצח, הנך חפצה לדעת כל הנוגע בחזיונותי ותוסיפי בקול פקודה "לא לשנות!"

"פקודתך, Ma chere, קדושה היא לי, קדושה כאידעע אמיתית, ובעונג הנני ממלא שאלתך, כי את חפצת!

"לתת לך תשובה שלמה על כל שאלותיך הנני מעתיק כל שאלותיך, הלא כה דבריך:

"כי אוהב אתה ובלי ספק בחרת לך סמל הגון – זה יותר מודאי...  "בלי ספק יודעת בחירתך מאהבתך הלוהטת, בלי ספק תחליף עמה מכתבים ויש בידך תמונתה של בת אלהים (Gottin) זאת?  כן הגידה נא לי היודעת היא לכתוב, האם היא חכמת לב, עשירה ויפה-פיה? האם נכונה היא לחכות ולקוות זמן בלתי מגבל ותקוה בלתי מחלטת?  הודיעני מהר מכל, שלח לי גם את תמונתה או העתקה מתמונה זו היקרה לך, כי חפצה אני לשימה בתוך האלבום שלי".

"מי אפוא נתן לך הצדקה, Madamoiselle, לשאל כזאת?  למה לך תמונת בחירתי?  השמת את תמונתי אני בתוך האלבום שלך?  הוי ידידתי היקרה! רב לי דבר תוכחות...  תוכחות תדברי לי אַת על סכלותי הגדולה...  הנני אוחז את ידך בידידות...  נכון אני למלאות פקודתך ולתת מענה על כל.

"על שאלתך הראשונה "אם יודעת בחירתי את רגשותי בה?" לא אוכל להשיב נכחות: ממכתביה אלי נראה כי איננה יודעת אותם, אך אנכי אדמה כי יודעת היא הכל...  נפלא הוא הדבר הזה, או יותר טוב: שגעון הוא מצדי, אך עוד אבאר זאת.  מכתבים נחליף לעתים לא רחוקות, אך אני מרבה לשלוח מכתבים וכמעט על שני מכתבים ממני אקבל ממנה מכתב אחד.  תמונתה אין אתי לדאבון לבי הגדול.  עוד הפעם פלא, אך זה תלוי במה שלא גליתי לה את לבי, מסבה שכתבתי לך במכתבי מיום 9 יאנואר שנה זו.

היא יש בידה תמונתי, מששת העקזעמפלארים של תמונתי שהיו בידי, טרם עזבי את עיר מרשלוב נתתי לה אחד "למזכרת נצח".  במכתבים אחדים גליתי לה את חפצי בתמונתה, אך היא לא ענתני על זה דבר.  היא יודעת לכתוב מכתביה אלי כתובים בשפת אשכנז.  היא חכמת לב, רבת תבונה מאד, מלאה אמץ רוח וצהלה חיה ומעלותיה היקרות האלה שבו את לבבי שבי.  .  .  איננה עשירה, אך עשירה היא ממני, ויפיה איננו במידה נפרזת, אם נכונה היא להאריך תקותה לא אדע להגיד: היא, לפי הנראת מדבריה, איננה יודעת את רגשותי בה ואנכי מצד אינני שוגה עוד בתקוה נכזבה.  הנני מתמכר לפעמים לחזיונות ומשלים, בדמעות ולא יותר...

"הנה לך, ידידתי היחידה, מענה על כל שאלותיך:  אך מה חפץ לך בתמונת בחירתי?  האמיני לי כי אין לך חפץ בה;  הן תוכלי כמעט תמיד לראותה.

"אך איך כה נסכלת, תשאלי, איך אהבת עלמה מבלי להודיענה מזה?" כן הדבר, זוהי סכלות שאין למעלה הימנה, וסכלות כזו ראויה היא אך לקלויזנער (חובש בית-המדרש) סכל כצלפחד.

"בשנת 1869 נזדמן לי להתודע אל עלמה משכלת ואמללה, בראשונה בשיחות שהיו ביני ובינה, היתה היא המדברת הרבה ואנכי החכם הקלויזנער דברתי מעט.  פעם אחת ספרה לי את אסונה הגדול, כי איש אחד משך אותה בחבלי אהבה, אשר היו לה אחרי-כן לחבלי שאול, ובדברה בכתה מאד.  הוי, ידידתי היחידה! לבי נמלא אז דם, ומאז נשאתי תמיד מכאוביה בקרב לבי בחמלה רבה עליה.  השיחות ארכו, ואומץ רוחה ותבונתה הפליאוני.  בימים ההם נלחמו בי בני עירי, קורות הקיץ ההוא אין לי צורך  להודיעך, את יודעת אותן כמוני, הלא בידך היו כל הפאסקווילים אשר נכתבו עלי ובאו לידי...  כל מיודעי רחקו אז ממני וישארו לי רק השיחות השמחות והממשיכות לב, שהיו לי עם העלמה ההיא.  התלאות אשר נשאתי בקיץ ההוא הכאיב מאד את לב העלמה ההיא, אשר גם היא נושאת שם תלאות לא-מעט, ובפיה ושפתיה נלחמה בעדי בכל מאמצי כח.  דַמי בנפשך, ידידתי היקרה, אנכי אמלל, מרדף, נתעב, גם תלמידי (לבד ל.) לא דברו עמי בחוץ, ברחובות יצעקו לי נערים שובבים "אפיקורוס", בבית – החותנת מקללת, אשתי מיללת, חותני מבקש כי אישר דרכי, בני מתאוננים כי רעיהם מכים אותם, יען בני הבערלינשטיק המה...  במצבי הנורא ההוא הנני שבע שמחות בשיחות עלמה משכלת וחכמה, הלוקחת החלק היותר גדול במכאובי, עלמה אשר צרת לבה תפוצץ לבבי ואומץ רוחה וצהלת חייה יכוני בשגעון...  היפלא עתה כי היתה העלמה ההיא בזמן קצר לאידעאל לי?...  שבועות מספר הייתי מלא התפעלות וקורת-רוח ולא ידעתי מדוע? היו ימים שבם לא נזדמן לי לשיח עם העלמה ההיא ואבוא הביתה בערב בלי קורת-רוח, כמו היה חסר לי מאומה, אך לא ידעתי מה?  לילותי החלו להיות לילות אי-תנומה, לבי נמלא מחשבות, שאלתי את נפשי "מה היה לי?" ולא מצאתי מענה לי.  להגדיל אשרי הזמני ואסוני הנצחי, בקשתני העלמה ההיא אז, כי אקרא לפניה ספרו של מאפו "אהבת-ציון".  קראתי לפניה גם את הספר הזה גם את הס' "אשמת שומרון".  על-ידי מקרא זה נתפתחו רגשותי עוד יותר ויותר וחזיונותי התלקחו...  אחרי-כן באו רגשותי אל ההתודעות, נוכחתי כי אוהב אנכי...  אָה, מה מאושר בלי חשבון הייתי אז!...

"השתדלתי להאריך השיחות ואשרי גדל מעל השמים.  השתעשעתי בחזיונות ובחלומות תהו ברב נחת ולא ידעתי כי עם נחשים שעשועי...

"משפחתי, שמעולם לא הרגשתי לה חבה יתירה, היתה עלי עתה למעמסה במדרגה שלא אוכל להביע לפניך, ידידתי היקרה!  אז כתבתי שירי "אנקת אסיר", קראתיו לפני העלמה ההיא והיא אמרה לי: “Rebchen, ihr seyd verliebt”, מה תאמרי, ידידתי, למשפט כזה? האם לא קראה כזאת מעל מבטי עיני?...  בקץ יולי באני מכתב מעזרא הכהן, שבו יציע לפני לשים פעמי לעיר החדשה, ואנכי לא חקרתי אפילו שלשה רגעים והחלטתי כרגע לנסוע.  לפני שתי שנים, קודם הזמן ההוא (1867), הציע לפני ה' בן-מנשה, בהיותי בעיר הגדולה  לתת לי מקום בעד תשעים רו"כ לזמן בצירוף ארוחת תמיד ואנכי לא נרציתי לשבת בעיר הגדולה, לפני שנה (1868), בהיותי בעיר הגדולה לתור לי מנוחה ולא נמצאה לי, שבתי בשמחה לעיר מגורתי ועתה החלטתי בלבי ברגע אחד לנסוע לארץ מרחקים!  מה הסבה לדבר הזה?  רגשותי החדשות!  חלמתי על אדות האוניווערזיטט, מלאתי תקוה כי בדבר הזה יבואו חזיונותי לפעלם...  מה כבד עלי להפרד מאת יוצרת חזיונותי! (אַת, ידידתי, ראית דמעותי!) אך הפרידה הזו לא נחשבה אצלי לפרידה מעציבה, פרידה לנצח, אך לפרידה אשר תברא את אשרי המבוקש. 

"לפני פרידתי נתתי לה שיר בן י"ז חרוזים שבו דברתי לה בקרת-רוח, אך גם הודעתי לה כי היא עשתה עלי רושם, כי מעת שנתכבדתי להכיר אותה נשתנו מחשבותי, כי אזכרנה במקום שם אהיה, ואדמה תמיד בהלך נפשי לשמוע דבריה וכו'.  חשבתי בלבי כי לעלמה רבת תבונה היודעת כי   Rebchen, ihr   seyd verliebt דים המלים המעטים האלה...  ביום 19 אויגוסט נתנה לי מכתב פרידה וחותם אשר על ראשו תמונת יונה ותחתיו חרות שמי, אמרתי בלבבי כי רמז הוא לי, שהסמל שעליו תרמוז התמונה חרות על לוח לבי והוא כחותם על לבבי (הלא ידעת כי חלום שלא נודע פתרונו יפתור כל איש כטוב לו).  אחרי בא השמש היה לי מחזה מעציב בהפרדי ממנה.  אנכי נעצבתי מאד ולא דברתי דבר;  היא אמרה לי: "ביום מחר ירבה הנחם על הדומיה הזאת".  רשמתי בפנקסי: ביום 19 אויגוסט בשעה 8 בערב היו דברי האחרונים עם “N” היא ראתה, קראה ותאמר: הנך רושם את השעה שבה אחרית דברינו.  בעוד איזה רגעים בא מ.  ויאמר כי העגלה מחכה עלי.  כליתי את המחזה המעציב, היא נתנה לי ידה (אנכי החכם הקלויזנער לא הרהבתי לתת לה ידי ראשונה) ומלא מכאובים נפרדתי.  פניתי אחרי-כן לאחורי ולא ראיתי עוד!

"אך מדוע לא הגדתי לה את לבי?  מדוע הסתפקתי במלים אחדים אשר רמזתי לה בכתב ולא יותר?  שתי סבות לזה: ראשונה, כי הייתי אז בן עיר מרשלוב, כלומר: קלויזנער, ואבוש (בושתי עתה מסכלותי אז!) להגיד לעלמה שאני אוהב אותה;  שנית, בסבת בערותי אז האמנתי כי אך פעם אחת יוכל האדם לאהוב ולא יותר, ובהיות העלמה ההיא אוהבת כבר    הנה אבדה תקותי ולשוא אגלה לה את לבי.  הסבה השניה ראויה לסליחה יותר מן הראשונה, אך גם היא תעיד עלי כי סכל גדול אני.  איזו הצדקה היתה לי לקוות, לחזות חזיונות ולחלום חלומות אם בעצמי חשבתי את דמיוני לדבר הנמנע??  השאלה הזאת עצומה מאד, אך הסכל נשאר סכל והחזיונות הריקים – חזיונות!  חזיתי חזיונות כילד קטן: "אוניוועריטט, אוניוועריטט" ואחלום כי בתקופת ארבע וחמש שנים, בערך, כאשר אבא במספר מבקרי האוניוועריטט, אפשר שישתנו כל הדברים לטובה, מבלי הבין כי כבד מאד לשמור רגש ודמיון בתכונתם האריגינעלית בחמש שנים וכל-שכן בהפרד מאת סמל הרגשות במרחק רב, וחמש שנים לענין זה אינן כיום אתמול כי יעבור...  חזיתי חזיונות בלי דעת כל חשבון, ישאני הרוח!  אך אנכי בעצמי אכלתי פרי סכלותי: שלמתי בעדה בדמעות הרבה ובדם וגם עתה אינני חפשי עוד מן הקאָנטריבוטיאָן הזאת!...

"הסכל נשאר סכל והחזיונות – חזיונות! הה, מה קשה היה עלי לשאת את מכאובי בשבועות הראשונים מבלי ראות את לוכדת לבי!  בכל המקום אשר עברתי, בראותי מרחוק עלמה הדומה ללוכדת לבי בקומתה ובצבע שלמותיה, נמשכתי כמו על-ידי אבן השואבת להביט בה ולהוכח כי לא היא היא הממלאה את לבי...

"בתקוה באתי עירה החדשה, השיבותי כל מכתבי המליצה שהיו עמדי לאשר המה כתובים ובקשתי מהם כי יהיו לי לעזרה במשען מעט עד שאוכל להכון לאחד בתי-הספר, לבא משם אל האוניווערזיטט, גם מאחרים בקשתי כזאת, אחרית בקשותי אלה נודעה לך, ידידתי היקרה, היטב.

"מה כבד עלי הקריזיס, המעברה מן התקוה הנעימה אל היאוש המלא רעל! טוב לי לשתוק מזה...  אך מי אשם בזה אם לא סכלותי? אילו גליתי את לבי לאשר נחוצים היו רגשותי להגלות הייתי שומע אחת משתי אלה:  אם השבת פנים-ריקם מרה, או צדקה על התקוה.  באופן הראשון הייתי מתאמץ להרגיע את לבי בזמן קצר ולא היה לי חפץ לנסוע עירה החדשה ולבא לידי הקריזיס הקשה אחרי שכבר התפתחו רגשותי;  באופן השני – הלא הייתי יודע כי אשרו של אור חיי תלוי אך בפעלי ואז אפשר היה שהייתי מביא לזה הקרבנות היותר גדולים, מתוך שהיו לי אז עוד כחות רבים להביא קרבנות כאלה: התקוה והחזיונות היו בעצם חומם, עוד היתה לי אז סבלנות אשכנזית להביא צוארי בעול שפות מתות וכיוצא בזה למודים שהם למעמסה, שאין בהם לא נחת ולא תועלת ובלעדיהם סגור האוניווערזיטט לפני כל החפץ בו...  עוד לא נתפתחו אז נטיותי הרבה והייתי יכול עוד להיות נכנע תחת ממשלת איזה מורה-פעדאנט לא כן עשיתי ונענשתי קשה! הה, סכלות – האסון היותר גדןל!...

"ביום 4 דעצעמבער בשנה שעברה, שלחתי להעלמה ההיא שיר[20] אשר תוכנו נודע לך, כי את קראתהו.  השיר ההוא עשה רושם גדול על חשק הדעת של העלמה ההיא עד אשר הרשתה לה לשאול את פי מי ואיפה היא בחירתי זו? ממכתבי אליה מיום 9 ינואר (שנה זו) 11 מארץ, 23 יוני, ויום 21 יולי יכולה היא להבין כי היא היא אותה הנפש אשר לכדה לבי ויצרה חזיונותי ואסוני.  הבטחתי לה כי היא ידידתי היחידה, כלומר: שאין לי אחרת זולתה, וכי התואר "ידידה" איננו מספיק לה מצדי, כלומר: שהיא לי יותר מידידה.  אחרי כל אלה כתבה לי כי היא איננה יודעת מי היא בחירתי? מה תאמרי לזה אַת, ידידתי היקרה? אולי יש אתך עזרה לזה, הטובה מאמצעיים שלי?

"אך אנכי אדמה כי היא תרמני...  הלא ערמה נתונה בטבע לנשים יותר מלאנשים (סלחי לי על הקאמפלימענט הזה שאני עושה למין היפה וגם לבחירתי בכלל!) הנה היא מרשה לעצמה להציע לפני שאלות כאלה, שידידה פשוטה לא היתה מרשה לעצמה בשום אופן להציען (במכתבה האחרון לא תשאל עוד אך תצוה עלי להגיד לה).  וכי אפשר הוא שעד כה תערב את לבה, לולא היתה יודעת את הגיגי בה? הן היא רבת תבונה, ויודעת מה הגון לשאל ולדבר ומה אינו הגון...  לפי המשפט הזה אוכל להחליט ולאמר אתך: "בלי ספק יודעת בחירתי את אהבתי הלוהטת".  מה תאמרי את, ידידתי היחידה, האשגה במשפטי אם לא?... 

"אך תחשוב היא מה שתחשוב – אחת היא לי;  אנכי כבר נואשתי ואין לי כל חשבון ומבטח להוציא חזיונותי לפעלם.  דמי בנפשך כי כבר קראתי לי דרור ממשפחתי, אם לא בטול התפלה ועוד יותר: העשון ביום-הקוגעל הקדוש לא יוכלו לקרוא לי דרור, יש למצוא אמצעיים אחרים.  דַמי בנפשך כי חפשי אני – אך מה אני? מורה עני! האוכל לעשות עון גדול כזה ולהביא שואה על אהובתי?...  הן אמנם יוכל היות כי בקרוב אתפטר מעבודת ההוראה הארורה ואשיג משרה באחד בתי המסחר, – אך מלבד שהדבר הזה אינו אלא תקוה, מלבד זה איזה שכר אוכל לקבל פה ממשרה הראויה לי?  אם הרבה – אקבל חמשים שקלים לחדש, וזה מעט מאד,  כמו שסך 25 רו"כ לחודש מעט בעיר מרשלוב.  אם-כן למה אמשוך אחרי את אהובתי בחבלי עניי?  אדמה כי בלעדי תהיה מאשרה יותר, ואם אני אוהב אותה הלא חפץ אני באשרה!

"עוד סבה אחת המריצה להסיגני אחור מכל תקוה.  באחרית הימים התבוננתי שאין תכונותינו דומות כלל אחת לחברתה: אני אוהב בדידות, עיון והגיון, והיא אוהבת חברה וחיים; אני שונא את הדעספאטיזמוס והיא יש לה חלק גדול של דעספאטיזמוס.  לפיכך איני רשאי לחשוב שאם בעלי שתי תכונות מתנגדות יתחברו להשתתף בחיים יחדו, שיהיה להם נחת רוח זה מזה.

"ועתה,  Mon amie, הנה מלאתי פקודתך וכתבתי לך כל אשר תחפצי לדעת, אדמה כי במכתבי זה ארגיע את חשק-הדעת שלך הנודע לי זה אחד עשר ירחים.  מאחת תדאב נפשי כי לא אוכל לשלוח לך את תמונת לוכדת לבי!  אך יש לי עצה ואנכי אמלאנה, אך בתנאי שתשלחי לי את שני עקזעמפ, מתמונתך.

"מדוע תכתבי כי מכתבך הארוך יהיה עלי למשא?  היוכל להיות למשא הדבר היוצא מעטך? או היוכל דברך את להיות למשא עלי? היה לא תהיה! אקוה כי גם מכתבי הארוך מאוד לא יהיה עליך למשא, כי את חפצת בו.

"עתותי מדודות ורבת יגעתי להשלים מכתב ארוך כזה בעת קצרה, על כן אך גמול אחד הנני שואל מאתך: להשיבני מהר אם עתה מצא חשק הדעת שלך מרגוע.  הנני

                                                                                                           Votre sincere ami

צלפחד.

הקורא הבין מעצמו כי המכתב הזה נכתב להעלמה N.  בעצמה.

(מספר זכרונותי) 12 דעצעמבער.  היום בקראי ספור O…Z…Ch… הנחתיו מידי, כי לא היה בי כח לקרוא...  רוח המעלאנכאָליע שוררת עלי עתה יותר מכפי הרגיל בעתים האחרונות.  הנני מעשן פאפיראָס אחר פאפיראָס, אך הרוח הרעה מנצחת את עמוד העשן הזה, ועצבותי לא יכלו בעשן...  לבי מלא רעיונות ומכאובים...  התגלות לבי במכתבי להעלמה  N.  הניעה את רגשותי ותשים אותם כמרקחה, אחר אשר שררה עליהם דממת מות ומקור עיני לא נתן מימיו זה קרוב לשני חדשים...  מה תנועו, רגשותי, הן שוא תסערו...  לבי דל מאד, אין בו כח להביא תחבולות ומרפא לכם!  הנכם מאספים כחותיכם להלחם עם היאוש, אשר זה כבר הניף חרב עליכם למותת אתכם, התהיה אחרית לפעלכם?...  המות כבר הוכן לכם, ואם כזה וכזה תאספו שארית כחותיכם – תקומה לא תהיה לכם, כי נפול תפל ברפיון כחי! אי לכם, רגשותי, עודכם כבירי כח, כל החשבונות והמופתים מחקי המציאות לא הצליחו עוד להכחיד אתכם כלה מקרב לבבי!  הנכם מפרפרים בין החיים והמות זה חדשים רבים, ובמצב נורא כזה תאריכו עוד ימים בקרב לבי...  עודכם כבירי כח, עוד במצבכם הנורא הזה תביאו לי תמונת חותם לבי להופיע לנגד עיני ולפוצץ לבבי, עוד תחזו לי חזיונות אשר בהקיצי מהם יאחזני פחד...  אך כביר כח מכם הוא היאוש!  בעת אשר תביאו אתם לי חזיונות להשתעשע בהם, בעת ההיא יהיה עמלכם לריק, כי הוא, היאוש, יאחז חיש בערף החזיונות ההם ויפרפרם, וגם את העונג הקטן והשעשועים של הבל האלה לא יתן לי להנעים לי רגעי מספר מרגעי חיי!  כביר כח מכם הוא היאוש! אתם תביאו לפני תמונת חותם לבי להופיע לנגד עיני, והוא לא יתן לי לשבוע נעימות במחזה, רק יפלח כליותי!  לא אשאל עוד לאחריתי מה תהי, כי הוא, היאוש, כבר פתר לי את השאלה הזו במלים קצרים"...

(מספר זכרונותי) 13 דעצעמבער.  המון רגשותי וסערת רעיונותי ביום אתמול לא דמו גם בנפול עלי תרדמה, בשעה השנית אחר חצות הלילה.  בחלומי והנה N.  לנגדי ומפיה שמעתי מלים מרהיבי לב ונפש...  מה מאושר הייתי אם האמנתי בחלומות!  כמה פתרונים משמחי לב הייתי נותן לחלומי!  כמה היתה תקותי מוספת כח להלחם עם היאוש!  מה מאושר הייתי לוא האמנתי בחלומות...

(מספר זכרונותי) "ביום 30 דעצעמבער באה אלי אשתי".

______________________

(מספר זכרונותי).  שנת 1871 עברה לא מבלי משים אך ברושם חזק עלי.  השנה ההיא הביאה לי שנוים רבים בארח הגיוני ובחיי המעשה.  צרות לבבות הישנות אבדו את הרעל המסוך בהן ובמנוחת לב נשאתין, ומחסורי חיי לא נפלאו ממני להשיגם כאשר עד כה.  עבדתי, הגיתי, חקרתי, כתבתי, נחתי גם התענגתי לפעמים על חרותי.  מה נעמו לי זכרונות השנה ההיא ומה כבד ממני להכון לקראת השנה הבאה עתה!  הנה אשתי באה וחרותי נכחדה!  עתה עבד אנכי, עבד לא מחפץ לב כי אם בעל כרחי ובתגרת יד המשפטים הקדומים אשר יקדירו תבל ומלואה בחשכת אפלתם!  עתה ספו כל תקותי, עתה נשמדה חרותי, אשר החליפה לי תמיד כחות עלומי, לעשות חיל בהגות ומחשבת, עתה אחיה חיי משפחה, אשר יפריעוני מהתמכר אל דעותי ועיוני ויסיגוני אחור מכל צעד קדימה בחֵרות, בהגיון ובאמץ רוח!  ספו כחות עלומי ומהיום תקפוץ עלי זקנה, כחותי נבול יבולו ובעצם ימי זקן אהיה! עתה אכנע תחת החשבון השנוא לי: חשבון של פרוטה, עתה ארגיש עֻלי על כל מדרך כף רגל, עתה אלחץ להשאר עבד להמלמדות הארורה, השנואה לי יתר הרבה מן המות!  לבי חלל בקרבי, הה, איה חרותי?... 

"העיר החדשה 6 מארץ 1872

                                                                Ma Chere!

"כלל גדול בידי שלא להשיב על מכתבים ידועים ביום קבלי אותם.  מכתבים ידועים עושים תנועה גדולה ברגשותי שמתו בלא עתם, עד שאני מאבד את מהלך חיי המסודר (Normalitat).  .  .  אם במצב בלתי נורמאלי זה אכתוב תשובה, אפשר שאבטא בו מבטאי נערים או יותר טוב: מבטאים של שטות, מבטאים כאלה הראוים להתחשב למותר...  לפיכך לא עניתי לך עד עתה על מכתבך שקבלתי זה שני ימים.

"לפי דבריך, ידידתי, חשבת לכתוב לי "ברור פעם אחת מענה לנצח".  אכן הבשורה על דבר ביאת אשתי הלום הניאה מחשבתך: "כי מה יאמר האורח האהוב למכתב כזה, מדוע? איזו תועלת תצא מזה? דמיתי..." ובזה כלתה, או יותר טוב, לא כלתה הצטדקותך על דומיתך הארוכה.

"כמבקר הנני להעירך, כי אַת ידידתי ערבבת שתי שאלות שונות אשר האחת נכונה וחזקה כאשר רפתה השניה.  "מדוע? איזו תועלת תצא מזה?" בהגיון ובצדקה תדברי ככה.  אנכי אינני יודע ואינני מלא תשוקה לדעת את המענה אשר חשבת להשיב לי.  אין לי בו כל תועלת וכל חפץ כמו שאין לי חפץ ותועלת בחלומותי שעברו...  כן הוא, איזו תועלת או נזק יוכל להביא לי מענה כזה, באיזו אופן שיהיה, אחרי אשר יאושי הוכיח לפני כי כל[a46]  חזיונותי אינם אלא הבל, חזיונות היו וחזיונות יהיו...  זוהי הסבה האמתית אשר חשבתי למותר לגלות לבי לפניך עד עתה, כאשר כתבתי לך במכתבי מיום 9 ינואר בשנה שעברה.  וגם עתה לא היתה להתגלות לבי כל מטרה וכל חשיבות זולתי להשקיט את חשק הדעת שלך...  דעתי את הכרח בטול חזיונותי השמידה כבר כל חלומותי ומשנוי הנעשה בקרבי פנימה עוד תחזק הדעת הזאת.  אַת, ידידתי היחידה, שאלתני כבר: "אם נכון אתה לשנוים הלא גם אהבתך תוכל להשתנות";  ועל זה השיבותיך במכתבי מיום 9 ינואר משנה שעברה לאמר: "רבות שניתי – אך בדברים הנוגעים בהגותי ובחקירתי, אשר לשכל המה, אך לא בידידותי אשר ברגש יסודה לא בשכל".  עתה הנני לוקח בחזרה את תשובתי ההיא, כי שקר היא.  אמת הוא שאהבה איננה אך ברגש, – אך הרגש קשור בקשר אמיץ בתבונה, אצל האנשים הנבונים, ובהשתנות התבונה ישתנה גם הרגש!

"אי-אפשר לאהבה בין שני בני אדם אלא אם-כן שוררת הארמאָניע ביניהם גם ברעיונותיהם, ששכלם של שני הנאהבים לא יהיה כחמר-גמל, שזה מושך אילך וזה מושך אילך, אלא שיעלה אצל שניהם למקום אחד.  זכורני כי בשעה שהייתי שח עם סמל רגשותי היינו מסכימים על-פי-רוב לדבר אחד בכל ענין;  אך מסופקני אם תהיה עוד הארמאָניע כזו גם עתה ביני ובינה, אם יקרה לי לשיח עמה.  לא אגיד זאת בהחלט, אך יש להסתפק, הלא רוחי בקרבי נשתנה לגמרי!

"ידידתי היחידה!  אינני קל-הדעת המתהפך לרגעים, לא, תכונת רוחי עודנה כמקדם: עזה בלי להכנע, חלושה, מלאה חמלה, הנני נכון לעלות לקרבן בעד שיטתי, בעל גאון פנימי ואוהב מרקחה;  אך בינתי לא נתפתחה עוד די צרכה, והנני משתדל להשלים את החסרון הזה, ועל-כן אשתנה עוד יותר ויותר.  בשבתי בעיר מרשלוב היה עוד מסוך בקרבי רוח פאנאטיזמוס ורוח אידעאליזמוס, בשנה הראשונה לשבתי פה אבדתי את הרוח הזה ואתאמץ לקנות לי ידיעות מחלטות[21], זה שנה ומחצה שאני מבקש את הידיעות האלה, מוצא אותן והן משַנות את רוחי הרבה, הרבה נשתניתי בחורף העבר, עוד יותר – בקיץ שעבר, ועוד יותר – בחרף הזה.  עד כמה אשתנה עוד – לא אדע, ויוכל היות שאני וסמל רגשותי לא נוכל עוד להשתוות בדעותינו ולשמור את ההארמאָניע.

"בהשתנות התבונה ישתנה גם הרגש, זהו איננו מוטל בספק אצלי.  בשנת 1858, בשמעי כי הרב ה' פלוני מעיר פלוני מת – הורדתי דמעות ברגש, עתה לא אוריד עוד דמעות בגלל אבדות כאלה...  היו ימים אשר לא חמלתי על אפיקורסים נרדפים, שהצדקתי את ההורים המכריחים את בניהם למרות רגשותיהם של האחרונים;  עתה הנך יודעת נאמנה כי רגשותי שונו בענין זה.  לפנים נשבר לבי על אסונו הגדול של נאפאָלעאָן הראשון, שעתה אני מצדיק עליו את הדין.  פעמים מספר ראיתי רציחות מעוררות לב והבטתי אז עליהן בלי כל רגש.  כל המופתים האלה יוכיחו כי הרגשות ישתנו יחד עם התבונה.

"עתה אשוב לדברי, שלא כליתי עוד.  חזיונותי וחלומותי אבדו כבר את ערכם, ועל-כן הכחדתי ממך את הגות לבי.  אני מצדי לא אחשק לדעת הגות סמל רגשותי: "מדוע? ואיזו תועלת תצא מזה?" השאלה הזאת שאת, ידידתי היחידה, שואלת נכונה ויסודה בהגיון; אך מה חלושה היא השאלה השניה שלך: "מה יאמר האורח האהוב (?) למכתב כזה?" הוי, ידידתי היחידה! התדמי כי האורח האהוב יודע מכל המכתבים הבאים לי ומה כתוב בתוכם? התדמי כי נותן אני רשות להאורח האהוב להגיד לי דעתו  בדברים הנוגעים לי? או התדמי כי האורח האהוב טועה בחשבונו ומאמין כי אורח אהוב הוא?

.  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  . 

"כתיבתי תחדל, אדיע ידידי, אדיע", – תכתבי בקץ מכתבך.  הוי ידידתי המלים האלה יחרידוני...  התדמי למנוע ממני מכתביך? כבד ממני מנשוא הדבר הזה!  האמיני לי כי הדעת שאבדתי את התענוג האחרון, כי לא אדע עוד מאומה משלומך אַת, ידידתי היחידה, ומהנוגע בך, תכאיבני עוד יותר מיאושי...  ידידה! בשם רגשותי ודמעותי הנגרות הנני מבקש ממך להוסיף לשלוח לי מכתבים.  מלא אנכי תקוה כי לא תשיבי ריקם פני ידידך נצח

צלפחד.

(מספר זכרונותי) "23 אפריל בלילה.  גם תמול גם היום לא ערכתי סדרים ותלבישני רוח כהה!...  סבת הדבר הזה יסודה ברוח האדם.  חיים פראזיים למשא הם על האדם, החיים טובים בשעה שהם פאעזיים על-ידי התפעלויות שונות ממעשים מענגים הבאים אחרי החשבונות הפראזיים.  הפאָעזיע היא התרוממות הדמיון והאידעאלות ונחלקת היא לפנים שונים: פאעזיע של הילדות ופאעזיע של המעשים.  הראשונה אינה אלא דמיונית, ואינה מארכת ימים אלא כל זמן שאין השכל מתפתח די צרכו.  "בשעה שאין לו לאדם תאוות חמריות הרי נפשו מתאוה תאוות דמיוניות" אמר חכם אחד, על-כן בימי הילדות שאי אפשר לאדם לחפוץ בדברים חמריים, שאינם ידועים לו היטב, חפץ הוא בדברים דמיונים.  אך אחרי-כן, בהתפתח השכל והכחות די צרכם, ובלב האדם יולדו בקשות חמריות אז יסופו הבקשות הדמיוניות, הפאעזיע הדמיונית תחלוף כעשן  והפאעזיע של המעשים תירש מקומה, אם יש לה אפשרות לכך.

"הטהעאָלאָגיע או שמחה של מצוה, גם היא פאעזיע היא, פאעזיע דמיונית, וכל הילדים הגדולים, שלא נתפתח שכלם וכחותיהם נתדלדלו על-ידי החנוך ואין להם בקשות חמריות –  הרי הם מתענגים על הפאעזיע של הטהעאָלאָגיע, פאעזיע שאין בה אלא התרגשות הדמיון לבד.  אנכי עתה – אבדתי את הפאעזיע הזאת ולא תרהיבני עוד בכל מאמצי כח, ולהפך. 

אילו הייתי משיג תחתיה את הפאעזיע המעשית, כי אז היה טוב לי מאד, כי לא לבד שלא היו חיי מאבדים כלום, אלא שעוד היו מרויחים בחליפי הדמיון על המעשה.  אך אנכי לא אוכל עוד לזכות להפאעזיא[a47]  המעשית, כי כבר עבר המועד לי, והפאעזיע הדמיונית נאבדה ממני ונשארתי קרח מכאן ומכאן...  הלילה הזה שהיה לי לפנים ליל שמורים ומלא פאעזיע במדרגה היותר גבוהה, היה לי עתה לילה פראזי במלוא מובן המלה, ככל הלילות!  הלא אדם חי אני ואוהב פאעזיע, אך איה הפאעזיע שלי? מה נורא הזכרון הזה ומה מר רעיון הפראזי!..."

(מספר זכרונותי)  "תמורה בחיי.  בקץ החורף האחרון התמוטט מצבי.  המלמדות, אשר היתה לי קנה רצוץ בכל ימי שבתי פה, נעשתה לי עתה כקש נדף מפני סבות שונות, וביותר מפני שהריחים שעל צוארי נעשו יותר כבדים מראשית שנת 1872, והמלמדות לא תוסיף כחי לשאת את המשא הזה, ולבקש מלמדות חדשה כבד מאד לאיש כמוני.  ידידי ה' ש.  הגיד צרתי לידידי הגביר ה' ל.  נ., לידידי הגביר הסופר ה' ב.  נ.  ולהגביר ה' ב.  ר.  אשר כלם לקחו חלק בצרתי ויבטיחו לכונן לי משען על-ידי תחבולות שונות.  מפי חבורה נזרקה שאעשה לי חנות וכבר הוכנו אמצעיים לכך, אך האמצעיים האלה לא חיש באו לידי גמר וכה עברו חדשי אפריל, מאי ויוני באפס מעשה ובלחץ...  בקץ חדש מאי שמעתי מאחרי, כי מקום פנוי יש לקאססיר בהקאנטאר החדשה של הגביר ב.  ר.  איש חסדי, ואחרי אשר נשאתי נפשי בתוחלת ממושכה על-ידי "לך ושוב מחר" יותר משני שבועות אמר לי הגביר כי אין נפשו לקחת קאססיר בהקאנטאר החדשה שלו.  שבתי לשוטט בשוקים וברחובות ולבקש מקום טוב לחנות, ובין כה וכה שמעתי עצות אחרות, עד שהייתי משוגע ממשמע אזני.  ביום 27 יוני בחרתי לי מקום לחנות וכבר שעבדתי את מוחי לדאגותיו של חנוני...  ביום 28 יוני הודיע לי ידידי ש.  פתאום, כי הכהונה בהקאנטאר החדשה נתנה לי מאת הגביר ב.  ר.  שמחתי מאד בבוא אלי הדבר, אשר אליו נשאתי את עיני תחלה, ואחרי-כן נואשתי ממנו מדעת, ואנער את כפי מן החנות אשר דמיתי לכונן וביום 1 יולי באתי אל הקאנטאר, אשר מקומי מחלט בה בעד עשרים וחמשה שקלים בצירוף דירה.  עתה אינני עוד מלמד, עתה אינני חי בעולם העיון והדמיון, עתה מתפרנס אני בעולם המעשה אשר לא יבושו יודעי דרכו.  עתה אני משתכר לחמי על ידי עבודה, וכשם שאני מקבל  תועלת חמרית ואמתית מנותן לחמי, כך אני מביא לו תועלת חמרית ואמתית תמורתה, תועלת שאין בהמלמדות לא מינה ולא מקצתה...  עתה יש לי תקוה, אחרי קנִיַת ידיעת המעשה והוראת הנסיון למצוא לחמי גם בימים הבאים על ידי איזו עבודה מועלת וספעציעלית, ואפשר שלא יהיו עוד חיי תלואים לי מנגד, כאשר היה מצבי עד יום  1 יולי לשנת 1872.  הנה יש תקוה...  אך הזאת תקותי?  הה, לא לתקוה כזאת נשאתי את נפשי ולא למענה עזבתי את מחמדי לבי.  לא זאת היא תקותי, לא ממנה ולא מקצתה!..."

"העיר החדשה, 26 יולי.

                                   ידידי!

"נפלאתי על דבריך במכתבך אלי לאמר: "להפך, ראוי עתה לכבוד ויקר, כי קבלת את משפחתך ברצון אם גם קצת בחיי משפחה" וכו' וכו'.  הן מעודי לא יחלתי לשמוע דברים כאלה מפיך.

"ידידי!  אין אנו חיים רק פעם אחת, ועל-כן יקרו לנו החיים.  מי שמאבד את חייו מפני חוב מוסרי שהטילו עליו אחרים לבד, הרי הוא שוטה גמור.  אם חפצי האחרון היה שאהיה פנוי כל ימי חיי, הנה חייב הייתי להשתדל למלא חפצי זה, ואם לא הייתי משתדל לכך לא היה הדבר הזה נותן לי כבוד כלל, ולהפך, היה זה אות שאינני אלא סמרטוט, שאין בי כח למשול ברצוני  על עצמי כל כך, עד שהאבדתי את היותר יקר לאדם, את החיים,  בחנם!  לפיכך הריני אומר לך כי לא ברצון קבלתי את משפחתי אלא בעל-כרחי, מאשר לא מצאתי עצה ואפשרות להעמיד הדבר על רצוני ודעתי.

"בשנה שעברה זזה אשתי ממקומה לבוא אלי, אך מאהבי הקדימוני להודיעני ואנכי מהרתי בדעפעשע לעצור אותה על מקומה.  בפעם הזאת לא הודיעני איש מנסיעתה וביאתה  הפתאומית הלמה ומחצה את ראשי, עד כי ששה שבועות רצופים לא יכולתי לקרוא ולכתוב מאומה, וכל-שכן שהייתי אובד עצות בשעה הראשונה, ולא יכולתי למצוא כל תחבולה להעמיד את הדבר על דעתי.  אנכי לא ישבתי אז במעון אצל אחר, רק שכרתי לי בית מיוחד והיא באה אל ביתי כבעלת-הבית, וממילא מובן שלא יכולתי לגרשנה בכח האגרף.  לא מעשים החשובים לפשעים דתיים,  לא גילוי איזו דברים נסתרים ולא ויכוחים ודברים היוצאים מן הלב פעלו עליה שתפרד ממני.  הגע בעצמך.  בליל שבת הראשון לבואה פה עשיתי דברים רבים אשר רב בהם לפוצץ עד היסוד לב אשת יראת ה' כמוה, אך היא לא דברה דבר.  עמדה, התבוננה בי ולא הוציאה הגה מפיה.  אחרי-כן שאלה אותי איזו שאלות ואנכי בקרת רוח ובשחוק עניתי לה, אך מה היה אחרית הדבר?   היא חורו פניה, החלה להתעלף באמת ואנכי הוכרחתי להביא מים קרים...  פעמים רבות הגדתי לה כי חפץ אני להיות פנוי, ותבקש ממני חמש מאות שקל כסף, סך שגם המקצת ממנו אין בידי.  לדאבון לבי עלי להודות כי אתה הצדקה, כי סוף-סוף אין היא אשמה כלל, ומדוע תהיה אמללה בלא כל משען כסף?  ומה תעשה בעניה?  האוכל להיות כאחד מבעלי האגרופין להכריח אותה עד דכא, עד שתתרצה להמלט ממני בעור שניה גם בלא כל משען על ככר לחם?...  חפצתי לתת לה כסף ההוצאות לשוב לבית אביה ולשבת שם עוד שנים מספר, אך היא לא חפצה בשום אופן! כן נשארה היא פה וחיי אבדו!

.  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  .  . 

"קץ הדראמה שלי בא, המסך נפל, האקטער שיחק אותה באופן רע מאד עד כי איש לא נתן קולו: "Bravo!". 

                    "היה שלום, והנני ידידך

צלפחד.

(מספר זכרונותי) "19 אויגוסט.  היום מלאו שלש שנים למיום עזבי את עיר מגורתי, למיום ראיתי את פני N..  ביום הזה לפני שלש שנים היה היום הנותן לי פתח לתקוה אשר אחריתה נכזבה, ומה שונה אני עתה ומה שנה לבי!  כלו בדמעות עיני, ואתן גם רגשותי, כלו ואינם!  אין אתי עתה לא דמעות השנה הראשונה ולא מכאובי היאוש שבשנה השניה.  לבי קר, יבש היה כעץ, ספו דמעותי, אנחותי, מכאובי לבי עם הנעימות הקשורות בהם יחדו! בזכרי ראשונות לא יכאב עוד לבי,  אך נפשי עלי תאבל כי היו חזיונותי לשוא וכי חיי לא זכו לראות אור!...  דמעותי ספו זה יותר מעשרה חדשים, אנחותי גם הן תמו, ואם אשית לבי לימים עברו לא תלהטנה עוד רגשותי, אך עצב יבא בי ולבי ישבר בקרבי על כי אין עוד כל רגש נעם ללבבי, על הפאעזיע של ימי העלומים שנהפכה לי לפראָזע ועל ימי שחרותי שקפצה עליהם זקנה...  זקן אנכי אף-על-פי שלא מלאו לי עוד תשע ועשרים שנה, לבי עץ יבש וחיי אבדו! חזיונותי ודמעותי היו לשוא ולא הועילו לי כי אם להבין על פיהם מכאובי אחרים בעלי חזיונות ממין זה, ופראות הורינו המאבדים את חיינו, מבלי להביא לעצמם כל תועלת.  בא הקץ לדראמה שלי, אך באופן טראגעדי מאד.  מר לי מר, הנה מת אני בחיים, חיי  חסרים ענג-החיים השירי ומה יתנו ומה יוסיפו חיים כאלה? הה, לאחריתי כי נכרתה!...

"העיר החדשה, 13 יאנואר 1873.

                                                 ידידתי היקרה!

"שלשום קבלתי מכתבך, חליפות מכתבינו תארך עוד בשנת 1873, מה רבה שמחתי!

.  .  .  .  .  .  הלאה הנך שואלת: "איך ירחק האידעאל מאותו האדם הנושא אותו בלבו?  ואיך תאבד האהבה את חומה?"  ידידתי היקרה! אך שנה אחת עברה מיום שאני כותב אליך בגלוי על אדות חזיונותי החולפות, ובכתבי אליך אחרי כן כי כל המקרים שהיו לי אין להם בעיני אלא חשיבות ביאָגרפית וכי אהבתי אבדה את הפאָעזיע שלה, תחשבי אַת שבמשך חצי שנה נהפך לבי בקרבי, אך לא כן הדבר.

"בתחלה, בטרם שגברה תבונתי על הכח המדמה שלי, לקחו חזיונותי ודמיונותי מקום נכבד מאד במוחי ולבבי, אהבתי היתה לוהטת ובלי הפוגות שאבה מים ממקור דמעותי.  סמל רגשותי לא נשכח מלבי אפילו רגע אחד, מלבד בשעת שנתי בלילות.  לא יכולתי לקרוא בקרת רוח כל ראמאן, גם כל מחזה פשוט ושיחה מצויה שבראמאן, גם המקומות שאינם טראגעדיים שאבו מי עיני עד אין מדה.  בכלל לא יכולתי להתמכר אז לקריאה הרבה והייתי הולך בחוצות, במקום שנדכה לבי עוד יותר, בראותי אלפי אנשים חיים ואני אינני חי...  עם היאוש לא יכולתי להתפשר בשום אופן ועיני נגרו תמיד באין תועלת.  בחדש אָקטאָבער 1870 קבלתי מכתב מאחד ממיודעי, שבו קראני להיות מורה בעיר קטנה בעד חמש מאות שקלים לשנה בצירוף מזונות;  אנכי שאלתי את פיו אם ישאר לי שם מועד ללמוד לעצמי והוא השיבני בשלילה ועל-כן השיבותי ריקם פני שואלי ולא נסעתי לו.  באותה שעה כתבתי מכתב לעזרא הכהן, וספרתי לו המקרה והגדתי לו גם טעמי ונימוקי, כי בנסיעה זאת צריך אני להסיר מלבי את תקותי לשטודיום, דבר שהוא כבד מאד ממני, אף-על-פי שברור אצלי כי תקותי זו לא תבוא, כי טוב לי שתבטל התקוה הזו מעצמה ולא שאבטלנה אני בפועל כפי.  במצב של תוגה ואנחות כזה הייתי קרוב לשנה ומחצה, כלומר יותר מחמש מאות ימים או יותר משמונת אלפים שעות (מבלי לחשוב שמונה של שֵנה מדי יום ביומו) במכאובים, בצרות פנימיות ובמלחמת התקוה עם היאוש. 

בשנת 1871, בזמן שמצד אחד הייתי טרוד בעבודתי הספרותית, עד שלא נשאר לי עוד מועד לחשוב ולחלום חלומות, מצד השני נעשיתי רגיל ביאושי עד שלא אחזני עוד שער לזכרו, ומצד השלישי היה משבר (קריזיס) שלם בכל רעיונותי:  כל הנוגע בדמיון כליל חלף, התבונה נצחה את הכח המדמה וכל החלומות ספו תמו, – בעת ההיא לא הכאיבוני עוד פצעי כמקדם, והציקו לי עד דמעה פעם בחדש או בחמשה שבועות.  ביום 21 יולי הרגשתי זאת היטב, ובמכתבי לך ביום ההוא העתקתי לך מה שכתבתי ביום ההוא בספר זכרונותי על אדות השנוי הזה.  בחדש אָקטאָבער של אותה שנה, אחרי שגם תקותי האחרונה על ידידי יושבי העיר הגדולה וצקלג היתה לי למפח נפש והוכרחתי להיות פה מורה ילדי ישראל – נואשתי לגמרי מכל תקוה, עשיתי שלום עם היאוש, "אי אפשר – ואין כל עצה!"

"היאוש האכזרי, התבונה המתפתחת, המתעבת חזיונות ריקים וחלומות, ההתודעות האחרונה שאהבתי מעיקרה היתה דמיון של שטות – כל הדברים האלה רב היה כחם לשדוד את הפאָעזיע מן אהבתי, לעשות את אהבתי מתה ושאזכרנה אך באנחה חרישית ונסתרת,  כמו שזכרתי את מיתת בני בחדש הראשון אחרי שנודע לי מותו.

"בכל הזמן הזה לא ראיתי את האידעאל של רגשותי, והאידעאל הזה לא נשמר אלא בזכרוני ורגשותי, לפיכך לא היה בו כח לאמץ את הפאָעזיע הכושלת מתגרת היאוש.  זהו מה שאמרתי שהתרחקות האידעאל (בפועל) נתנה מקום לאבדת החום והפאָעזיע של האהבה.  מלבד מה שהאהבה הזו לא היה לה אלא צד אחד, שלא ידעתי מעודי אם הנפש האהובה נותנת איזה ערך של כלום לרגשותי, ולא עוד אלא שהאהבה החלה להתפתח לא בימי הנוער, בשנות הפאָעזיע אלא בהיות לי קרוב לעשרים ושש שנים.

"עוד בשעה שכתבתי לך רגשותי בגלוי, ביום 8 דעצעמבער 1871, אבדה האהבה כבר את הפאָעזיע שלה.  לקץ כל הקצים היה איש כמוני מוכרח להוכח כי לשגות בחלומות, בחזיונות ובדמעות[22] ראוי אך לילדים ולא לאיש כמוני.  אחת משתי אלה: אם אפשר לפעול – צריך האדם לפעול עד שישנה את מצבו לטוב; אם אי-אפשר לפעול – הלא צריך הוא לעשות שלום עם ההוה ולהתרצות בו.  אילו הייתי מוכשר לפעולות נכבדות ולהבאת קרבנות – גם אז לא ידעתי מה היתה אחרית עמלי, הלא דעת אהובתי נעלמה ממני;  עכשו שאינני מוכשר לפעולות גדולות הוכרחתי להשלים עם היאוש.

"מיום שעשיתי פשרה גמורה עם היאוש לא נשארו בלבי גם עקבות חזיונות, וגם הדמעות, הפאָעזיע ןמכאובי האהבה חלפו, אהבתי עתה אינה מרגשת בלבי אלא בזה שגם עתה הריני מכבד בלבי את הנפש האהובה וזכרה, הריני חפץ לראותה מאשרה, הריני חפץ לדעת תמיד שלומה וטובתה וכל הנוגע בה וכיוצא בזו, אך זוהי אהבה מתה...

".  .  .  .  .  .  סלחי לי, ידידתי היקרה, כי הלאיתיך במכתב ארוך כזה;  בכל עת שאני מדבר בחזיונות לבי החולפים הרי הם ערבים עלי כל כך עד שאינני חפץ לחדול מלדבר בהם.

"הנני ידידך ומכבדך לנצח ומתמכר לך בלב ונפש

צלפחד.

"העיר החדשה, 13 אפריל.

                                                                ידידתי היקרה!

".  .  .  .  .  .  אנכי מכנה בשם "תומה" (Naivitat) את ההתפעלות הזמנית מפראזען נאות שונות שבאמת אינן מביאות כל תועלת.  הואיל ופגשתי אצלך התפעלות כזו כבר שתי פעמים...  חרה לי מאד, מפני שאני יודע שתומה כזו מזקת לבעליה.  אנכי בעצמי הייתי תמים לפנים,  שמחתי בקראי איזו קאמפלימענטים הנאמרים לי בין בדפוס ובין בכתב והאמנתי שכבר באתי למטרתי וכי רב לי שאהיה ליטעראטור ואשמע קאמפלימענטים נאים.  תמים באתי עירה החדשה, האמנתי כי בני-אדם באמת בני-אדם כפי מושגנו הם, כי יש חמלה, משען ומה שאנו מכנים בשם רוח אנושי (מענשליכקייט).  תומתי החזיקה בי חזיונותי לשטודיום, חזיונותי קראו לי את התקוה, ותקותי היתה לי למקור דמעות ומכאובים, אשר שדדו את אמץ רוחי והחלישו מעט את אור עיני.  אלמלא הייתי תמים ובעל אמונה כי אז הייתי מקדיש כבר את כחותי להיות בעל פעולות באורח החיים ולא להיות ליטעראטור, וטוב היה[a48]  לי אז בהרבה ענינים מעתה.  אדמה, כי אם תפתחי אַת, ידידתי היחידה, את ספר זכרונות חייך, תמצאי דפים הרבה בו הכתובים בדמעות ובדם וחתומים באסון – אשר מחברתם האמתית היתה חתומה...

"ההתפעלות הבאה על-ידי התומה, מפראזען נאות, ביחד עם שאר מיני חזיונות, שאינם במציאות ובעולם המעשה, מכיר אני למביאים נזק.  מזיקים הם בזה שהם עושים קסם על האדם ומנבאים לו נבואות שונות בשעה שאותו הקסם עם הנבואות מהבל המה יחד...  מזיקים הם בזה שהם באים אלינו בתור דבר של ממש בשעה שאינם אלא חלומות, בזה שהם עושים אותנו לנודדי-ליל, בזה שהם מניחים אותנו על גבעה גבוהה כזו שאנו מוכרחים לנפול ממנה לארץ ולשאת מכאובים, בזה שהם משַכרים אותנו כל כך עד שבכבדות נוכל להתרונן מהם...  אין דברי אמורים על האהבה לבדה, כי גם זולתה עשירה היא התבל בדמיונות של הבל כל כך עד שאינה מנחת את עצמה לשבת בשלוה...

"כמה מאושרים