_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

השירה והמוסר

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

בבקרתי ל"כל שירי גארדאן"  אמרתי: "האמנם אין מקשים בדברי אגדה, ובכח הכלל הזה יש מקום לבעל-דין לומר, שאין מקשים גם בדברי שירים.  אך אם נאמר שרשות למשורר לדבר ככל העולה על רוחו כמו לבעל אגדה, אז נציב את השירים במדרגה שהיא למטה מן הבקרת...  על כן דורשים הקוראים עתה מאת המשוררים שידברו  להם אמת, אמת בתנועת החיים ואמת בהבנתן ובדרישת סבותיהן ותולדותיהן".

עתה בא ה' קלוזנר והורה אחרת.  האמנות היפה, אומר הוא, באה לספק לא את הצורך בדעת ומוסר, אלא את הצורך ביופי ואם האמת והטוב יחסרו בה הרי ישאר עדיין היפה...  ולפיכך יכולים אנו למחות מחאה עצומה נגד הדעות שבשיריו הניטשיאנים של טשרניחובסקי, אבל אין לנו רשות למחות נגד מציאות השירים עצמם.   מן המשורר יש לדרוש רק זאת, שיהיו שיריו יפים, כלומר מגשימים בציורים פיוטיים את רעיונותיו של המשורר, ודרישה זו הם ממלאים על צד היותר טוב...  כל זה (התשובות כנגד הדעות) יכולים אנו להציע לפני פובליציסט או פילוסוף וכו', אבל על טשרניחובסקי המשורר אי-אפשר לנו, כאמור, לבוא בטענות כאלה...  מה שאין ההשקפות הכלולות בשירים הללו נכונות – זה לא ימנענו מלהכיר את פיוטיותם.  לא "ספר מוסר" כתב טשרניחובסקי, אלא שירים שתכליתם להשביע את צורך היופי שבנו, ותכלית זו השיגו על צד היותר טוב.  בדעותיו נלחם – ומשיריו נשבע ענג.  ("ספרותנו", "השלח" חוברת מ"ו).

 מודה אני לה' קלוזנר, שאם יחסרו האמת והטוב באמנות, ישאר עדיין היפה.  אבל אינו דומה חסרון אמת וטוב, היינו העדרם בשלילה, למציאות  שקר ורע בחיוב.  הנייר סובל הכל, ובמליצות רמות אין מחסור לרומם כל שפל ונבזה ולרמוס ברגלים כל נשגב ונערץ.  אבל בהיות יסוד היופי בהרמוניה, חושב אני, כי בחיצוניות יפה ופנימיות שפלה לא תמצא נפש בלתי גסה הרמוניה שלמה, כמו שאין איש ישר יכול לאהוב אשה יפה, אם יודע הוא שלבה מלא כל תועבה.

אם אין האמנות באה לספק את הצורך בדעת ומוסר, עוד פחות מזה היא באה להפיץ את השקר ואת הרע.  אם האמנות רוצה לספק רק את הצורך ביופי ולא יותר, עליה להיות נייטראלית, ורק אז היא אמנות נקיה,  אבל מכיון שבאה להפיץ דעות ומחשבות, תהיינה טובות או רעות, מועילות או מזיקות, אז יש בה עירוב פרשיות, כלאים של אמנות ופילוסופיא או של אמנות ופובליציסטיקא, והאמן עצמו באותה שעה הוא בעל דו-פרצופים, אמן ופילוסוף או אמן ופובליציסט, ואז הוא חייב באחריות דעותיו וצריך לבוא במשפט עמו אם הוא מעַוֵת את הדין.

האמנות מתארת את החיים, ובחיים מצויים גם שקר וגם רע.  אם האמן יתאר לנו את החיים האלה כמו שהם ויגשים בציוריו גם את השקר והרע מבלי להתעיב אותם בעינינו, אז לא נבוא במשפט עמו; אבל אם יביע את חבתו להשקר והרע, אז ראוי הוא לגעור בו.

נירון הצית את רומי באש, אם, כדברי ה' קלוזנר (שם), "גם תבערה גדולה נוסכת עלינו קסם מיוחד, ויפיה אינו מתמעט על ידי גודל הנזק שהיא מביאה", הנה היה קסם יופי שפוך גם על תבערת רומי אז, ונוכל לתאר בדמיוננו את המחזה, עת

      "...  כמו יום בהיר, הלילה יאיר, ובחוצות העיר, רבה המהומה;

      להבת שלהבת, ברחובות סובבת, וברוח נושבת, תמרות עשן עלו...

      אִמוֹת כברקים, רצות בשוקים, וילדים נאנקים, מתחת לגלים...

      והמון רב ידים, לא בעצלתים, תבאֵנה חיש מים, תובשנה הנחלים,

      ובמרוץ פלאי, יעוף הדלי, אחריו כל כלי, יורדים גם עולים"

                                                                (שיללער, בהעתקת י.  ל.  גארדאן).

גם מראה שרפת הכופרים בספרד ופורטוגאל היה "פיוטי" מאד, ולא לחנם יעדו איזה מלכים את המחזה "הנחמד" הזה ליום שמחתם! הפעמונים מצלצלים, הכמרים הולכים בהמון חוגג ודגלים מתנוססים בידיהם, המדורות ערוכות, הסירים הבוערים משמיעים קול, הלהבה מתרוממת, תמרות עשן עולות למרומי רקיע, הכופרים עומדים חורי-פנים, עיניהם מפיצות זועה, מביטות הנה והנה, ולבם חלל בקרבם, קרוביהם סופדים ומיללים וכו' וכו'.   אין ספק כי יש במראות כאלה "לספק את הצורך ביופי", וחושב אני, כי באמת לא יקפיד איש על האמן או המשורר אשר יתאר את תבערת רומי או שרפת הכופרים;  אבל מה נאמר למשורר אשר יחד עם זה ישיר שיר תהלה לנירון או לכמרי האינקוויזיציא על השערוריות שעשו? הגם עליו נאמר בשיטת ה' קלוזנר, כי קדושת היופי  תכפר על פשעו?

ה' קלוזנר מביא ראיה לדבריו מן השירים על נקמות שמשון, שעשה מעשה בלתי מוסרי בהרגו שלשת אלפי נפש.  תמה אני, אם בכלל אפשר לדרוש חובות מוסריות מאיש אשר במרמה לכדו אותו, כבו את אור עיניו לנצח, שמוהו במאסר עולם ועוד הכריחוהו לשחק במצבו הנורא הזה לפני השמחים לאידו כטוב לבם!  בכל אופן בטוח אני, שאין מי מבעלי השירים ההם אומר: "כזה ראה וקדש", ואם יתעורר בלבו רגש טוב לשמשון, הנה לא למעשהו זה יתיחס הרגש הזה, אך למצבו האמלל בכלל.  כן גם שעקספיר אינו משבח את מעשי אָטעללאָ הכושי, בהרגו את אשתו התמימה, ואם הוא מתיחס אליו ברגש חמלה, הנה אין זה על המיתו את אשתו, אך על מצבו הנורא.

על כן לא נוכל לשבוע ענג מאותה האמנות, אשר בדעותיה נלחם.  ואם נסכים, כי דברים ערוכים בטוב טעם ובאמנות חודרים יותר ללבנו מדברים של פובליציסטיקא סתם, אז עלינו לדקדק עם המשוררים והאמנים עוד יותר מאשר עם הפובליציסטים.

כל זה אני אומר בדרך כלל, אך לה' קלוזנר הריני מוסיף עוד ביחוד: כל דבר המוקיר את מוסרנו הלאומי צריך להחזיק בהכלל המוסרי שלנו, כי שחד דברים גם הוא מעור עיני פקחים ומסלף דברי צדיקים.  על פי הכלל הזה, כל איש אשר מוסר לאומנו הוא לו לעינים לא יוכל לחבב שחד דברים ולהחליט, שרשות בידי האמנות והשירה לכבות את אור המוסר.  חושב אני, כי ה' קלוזנר בעצמו לא הרגיש, שבהנחתו זו הוא עובר מבלי משים לתחום השקפה אחרת, המתנגדת אל השקפתו עצמו.  אם נגביל היטב את ההשקפות האלה, לא נוכל להסתייע ממעשי אומנים אחרים, תלמידי בתי-מדרש אחרים ובעלי השקפות אחרות, ונצטרך להודות, כי לפי השקפות עמנו, כל מה שאין לו זכות קיום בהאמת והמוסר אין לו זכות  הקיום גם בהשירה.            

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה