_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אבות ההשכלה העברית בליטא וגליציא

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

(למלאת חמשים שנה למות מיכה יוסף לעבענזאָהן)

   אחרי שיצאה ההשכלה העברית הצעירה והפעוטה מברלין מקום-מולדתה וידיה על ראשה ותתע זמן-מה  במדבר ליטא ובערבות גליציה, מצאה לה סוף-סוף גואלים כבירי-כח בארצות ההן. בין בחירי הגואלים ההם היו צבי הירש קאצענעלענבאָגען, אברהם דוב הכהן לעבענזאהן (אד"ם הכהן) ומרדכי אהרן גינצבורג בליטא; ונחמן הכהן קראכמאל,  שלמה ליב הכהן ראפופורט, יהודה ליב מיזיס ויצחק ערטער-בגליציא. לאפה המקום לדבר על פעולת כל אחד מהם ומדת השפעתו על צעירי ישראל בשעתם ולאחר זמנם; אך ראוי להעיר, כי שונים היו לגמרי דרכי גואלי ההשכלה האלה בגליציה מדרכי חברי חבריהם בליטא. הראשונים בחרו להם כל אחד שיטה מיוחדת לפעול על ידה על רוח עמם. אלה מהם השתדלו ללמד דעת את  העל להבין את חייו שעברו, ואלה הראו על קלקולי הדורות האחרונים, ומטרת כל עמלם היתה להראות להעם את שגיאותיו למען יחתור לחיים החפשים מן השגיאות ההן. נחמן הכהן קראכמאל, איש גדול בידיעת התלמוד ובפילוסופיא ובקי בספרות ישראל העתיקה, כבש לו דרך חדשה למצוא את הקשר שבין דת ישראל ודברי-ימיו, וישתדל להורות לנבוכי הזמן בינה לברר את רוח התלמוד ומקור הקבלה מולדת חוץ. שלמה ליב ראפאפורט, איש גדול מאד בתורה, בקי גם בספרות העמים ומבקר שנון, ברר ולבן דברים הרבה בתולדות ישראל, עמל הרבה להיטיב את חיי עמו הפנימיים והוא היה מחולל הבקרת ההיסטורית בקרבנו. ספרי מיזיס "קנאת האמת" ו"תכונת הרבנים", הנה שמם לבד מורה על תכונתם ומטרתם. הד"ר ערטער הציג לעמוד-הקלון את כל ההבלים שדבקו בעמנו, את תעתועי המקובלים ותלמידיהם החסידים, את קנאת הרבנים וכדומה.

לא כן היו גואלי ההשכלה הראשונים בליטא. להם לא היתה כמעט כל שיטה מסוימת בפעולתם, ובכל עבודתם על שדה ההשכלה התעלמו מצרכי החיים ומדרישות רוח העם, עד שהניחו מקום לתמימים לשאול: מה היא ההשכלה ואיזה צורך יש בזה? להם, כניראה, היתה ההשכלה רק בת-שמים ולא יותר, ועם זה גבר עליהם פחד ההמון ויכבשו את נבואותיהם מבלי לגלות את הבקיעים אשר ראו בבית ישראל, אף-על-פי שבין כך ובין כך חשבם ההמון לאפיקורסים. צבי הירש קאצענעלענבאגען, שנחשב בין יודעי התורה, חבר איזו שירים שאין בהם לא דבש ולא עוקץ, וספר "נתיבות עולם" לבאר מקראות שונים עפ"י ל"ב מדות של ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי. האיש הזה שהיה יכול לקחת לו למופת את בחיר בני דורו הגאון ר' משה  מאיליא, אשר לא הכיר שום אויטוריטט ולא גם את פלפולי התלמוד, השקיע עצמו בקטנות ופעולתו הספרותית נשארה בלי רושם. אד"ם הכהן כתב שירים הרבה, אשר אך מעט מהם נגעו בחיי העם, ויתרם היו שירים ליריים, שירים פילוסופיים, שירי תהלה לאיתני ארץ, שירי ידידות ושירי קינות, ואת הדרמה שלו "אמת ואמונה", אשר נגע בה בזהירות יתירה בפצעי העם, טמן בביתו עשרים וחמש שנה, עד שנת תרכ"ז, שאז הוציאה לאור, בעת שכמעט לא היה עוד צורך בה, וגם לאלה שהיו צריכים לה לא יכלה להביא תועלת ממשית, מפני שבחר לשון ערומים ולא ערב את לבו לקרוא את השקר, יסוד חזיונו, בשמו האמיתי, והקורא צריך להבין מעצמו כי הכונה על למודי הקבלה, ומובן שעפ"י רוב הבינו את הרמזים האלה רק אותם הקוראים, אשר גם בלעדי ספרו כבר חדלו להאמין בקדושת למודי הקבלה. באוריו על התנ"ך שטחיים, ואין להם שום קשר לא עם ידיעת דברי-ימי-קדם, ולא עם הבקרת. ואת כל עמלו זה, כניראה מהקדמותיו לספריו, הקדיש לא לטובת העם לעלותו ממחשכי עולם ולתקן את חייו הפרועים, אך למען כבוד ה"גברת" מרת שפת קדש.  מרדכי אהרן גינצבורג כתב מכתבים רבים בשפה צחה ונחמדה, אך בלי כל תכן מדעי או עממי, הוא גם העתיק ספרים שונים שאין להם יחס לחיי ישראל, מלבד המחברת "חמת דמשק" שאינה אלא פרק קטן מקורות עמנו בזמנו. את ספרו "אביעזר", שיש לו באמת ערך ידוע בחיי דורו, ואת ספרו קל הערך "תקון לבן הארמי" כבש אתו ולא הדפיסם בחייו.

כללו של דבר: יוצרי ההשכלה בווילנא יצרו לנו השכלה מליצית, שטחית, העומדת למעלה מן המקום ומן הזמן, ועם זה גם למעלה מן החיים, או יותר נכון-למטה מן החיים, ועם זה גם למטה מן הדעת כי רשית הדעת היא דעת חיינו, בין שהחיים ההם עודם קמים לפנינו, בין שכבר עברו וקשורים הם עוד עם חיינו עתה בקשר ההוה עם העבר, בין שהם גשמיים בין שהם רוחניים. לא יפלא על כן, אם ספרי קראכמאל, ראפאפורט וערטאר עוד כבודם חדש עמם גם עתה, אחרי עבור יותר מיובל שנים מיום שיצאו לאור. חקירותיהם של שני הראשונים עודן גם עתהלאור לדורשי חכמת ישראל ורוחו, "הצופה לבית ישראל" ישביע עונג את קוראיו גם כיום, וספרי קאצענעלענבאָגען וגינצבורג כמעט שעבר עליהם כלח. וגם שירי אד"ם אבדו עתה חלק גדול מאד מערכם, שהיה להם בעת צאתם לאור.

האמנם יש מקום לומר, כי למרות היתרון הרבה שהיה ליוצרי ההשכלה בגליציא על יוצרי ההשכלה בליטא, ראינו כי פעולת האחרונים עשתה בארצם רושם יותר גדול בנוגע להתפתחות הספרות העברית מאשר עשתה פעולת הראשונים בארצם הם. אומר אני בארצות הם, כי קשה להחליט, שבארצנו לא עשתה פעולת סופרי גליציא הראשונים רושם גדול, כי מלבד מה שהספר "מורה נבוכי הזמן", חקירותיו של ראפאפורט ב"בכורי העתים" ו"כרמי החמד" ובספריו, וכן מאמרי ערטער, פעלו בארצנו את פעולתם אולי לא פחות מספרי אד"ם הכהן וגינצבורג,  -הנה בארצנו עשתה רושם גדול גם פעולת יצחק בער לעווינזאהן, שקבל השכלתו מחכמי גליציא והלך בעקבותם, וגם פעולת יהושע העשיל שור, שהיה גם כן גליציאני ותלמי חכמי גליציא הנ"ל. אבל קרוב הדבר, כי לא יוצרי ההשכלה עצמם גרמו לזה, אך המקום גרם. באויסטריא היו לעמנו זכיות יותר רחבות, ובמקום שיש לאחינו חיים יותר מרֶוָחים, אז בהריחם ריח השכלה ישתדלו, כל מי שיש לו היכלת, להתקרב לעם הארץ והמה עוזבים את כרמם לנטור כרמי אחרים. מצד השני, בין העניים הצפופים בגליציא רבו מאד החסידים, אשר המעבר מספרותם ההזיית והסודית להספרות החדשה קשה יותר הרבה מהמעבר מן הספרות הנגלית הרבנית,  ששררה בליטא, אל חקירות הרמב"ם, הרלב"ג ודומיהם, ומהם אל הספרות החדשה.

איך שיהיה, משכילי ליטא הראשונים השתמטו כפי האפשר בעת הראשונה מנגוע בכל הנעצוצים שעלו בחיי גלותנו, ובזמנו של מיכה יוסף לעבענזאהן לא ראה עוד אור ספר אחד ממשכילי ליטא אשר נגע מעט או הרבה בחיי ישראל הרוחניים והגשמיים. קרוב הדבר, כי ראה מיכה יוסף את עבודת משכילי גליציא ב"בכורי העתים",וב"כרמי החמד", כמו שראה את ספרי יצחק בער לעווינזאהן תלמידם;  אבל דרכי חכמי עירו אשר התרועע אתם פעלו כנראה, עליו יותר מדברי חכמי ארץ רחוקה. ולא יפלא איפוא אם העלם רב הכשרון הזה לקח לו למופת את אביו ואת סופרי עירו, ויהי גם הוא כמוהם למעלה מן הזמן ומחיי הדור וצרכיו. רוב שירי מיכה יוסף אינם נוגעים כלל את עמו*, ובכל שיריו אין אפילו אחד הנוגע אל זמנו ודורו, אם לא נחשוב את שירי-הידידות למיודעיו, שהספרות לא היתה חסרה כלום אם גם לא היו נדפסים. האמנם לא ראה מיכה יוסף כל סלף בחיי עמו הפנימיים? האמנם לא ראה צעודו את מכתב אביו למשה מונטיפיורי, שחשב בו ארבעה אבות נזיקין המכלים את בני דורו מנפש ועד בשר?! ("יתר שירי אד"ם" צד 72-67) או היתכן כי לא ראה את מכאובי עמו ומצוקותיו? האמנם לא נודעה לו מטרת בוא מונטיפיורי לרוסיא? האמנם לא פעלו עליו כלום דברי שד"ל אליו על מצב בני עמו (אגרות שד"ל חלק ח' צד 1093)? או האפשר, כי נפש ענוגה ורכה כנפש מיכה יוסף לא תתפעל מאומה למראה מחזות כאלה אשר ראה? ואם לא היתה לו אפשרות להדפיס בחייו שירים כאלה, הלא גם שיריו ב"כנור בת ציון" לא נדפסו בחייו! המשורר האמתי כותב על הגליון את רגשות לבו מהכרח פנימי, מבלי לחשוב מה יהיה אחר כן. אין זאת כי נתעה מיכל אחרי בני דורו ועירו, אשר שם אותם לו למופת. גם הוא חשב כמוהם, כי השירה היא בת-השמים ולא נאה לה להטפל בדברים של מה-בכך כמו תלאות העם ומשוגותיו;  גם הוא כמוהם רק "קנא לשפתנו זו השרידה היחידה מכל מחמדינו ההיו לנו בימי קדם" (הקדמתו ל"הריסות טרויא") ולהשפה הלא אחת היא, אם נדבר בה על טרויא, על הערבי במדבר, או על מצוקת ישראל! אשר על כן גם לא עלתה על לבו לקחת חומר לשירתו מזכרונות עמו, עד אשר עוררהו על זה המנוח צונץ בעצתו "לעזוב שירי בת אל נכר ולשיר שירי בת ציון" (הקדמתו ל"שירי בת ציון"). הדבר הזר הזה ראוי להרשם לזכרון לדורות. בעיר שישבו בה משכילים מפורסמים כקאצענעלענבאגען, מרדכי אהרן גינצבורג, אבי המשורר, שמואל יוסף פין, קלמן שולמאן, אשר ראו בלי ספק את שירי המשורר עוד בכתב-יד, וכל-שכן אחרי צאת לאור ספרו "הריסות טרויא", שהמנוח שולמאן נתן עליו הסכמתו, לא התעורר אף אחד מהם לטעת את שירת המשורר הזה על אדמת ישראל, עד שבא צונץ מברלין להעיר את לבו על הדבר הזה!

צונץ היה חוקר קדמוניות, ועל כן בתתו עצתו למיכה יוסף לחדש את שירתו ברוח ישראל, יעצהו בלי ספק גם כן לבקש לה חומר בחיי ישראל בימי קדם. ומה גדלה האבדה לספרותנו בזה. שלא נמצא איש להעיר את המשורר הצעיר רב-הכשרון הזה לבקש יסודות לשירתו גם בחיי ישראל בדורו: בפראות ההמוניים, בצביעות המתקדשים, בשערוריות ראשי-הקהל, במסירת "הנלכדים" והילדים הקטנים לצבא וכיוצא בזה! יכולים אנו לשער כמה שירים נחמדים ויפים מחיי ישראל הפנימיים והחיצוניים היה נותן לנו מיכה יוסף, לוּ היו יועציו ומדריכיו אנשים כערטער ויוסף ראבינאוויטש בעל הספורים "בן-הענש" ו"מנורת הירושה"! רוח מיכה יוסף הסוער והמלא רגש חתר בכל כחו אחרי עבודה.  למרות מחלתו האנושה ומכאוביו. אז זאת נראה משיריו הרבים ב"כנור בת ציון". המשורר הרך הזה כתב שירים נחמדים לא רק בעת ההסתערות הפנימית, בראותו מחזות המעוררים בו רגש עז, כמו שיריו "התפלה", "אל הכוכבים", "חג האביב" וכאלה, אך גם מחפץ עז לשורר, למלא את תפקידה של נפשו הפיוטית, כמו שירי ההעתקות "אחרית שאול", "האניה", "מלך בלהות", "הברוש", "חיי האכר" "הערבי במדבר" או אפילו שירי תפל מקוריים, כמו "היין" ועוד, שאין להם קשר עם ההתעוררות הפנימית, ונבראים רק משנאת הבטלה ואהבת העבודה, וכתיבתם היא יותר מלאכה מחכמה. ואילו היה שם לו מיכה יוסף למופת את ערטער או את מחבר "קול שועת בת יהודה" שקדם לו, כי אז תחת השירים המלאכותיים האלה היה נותן לנו בלי ספק שירים נפלאים מחיי ישראל בדורו, שהיו עולים אולי הרבה ביפים ונעימותם על שירי גארדאן: "על דא קא בכינא", "קוצו של יו"ד", "בעלות השחר", "שני יוסף בן שמעון" וכאלה, כפי שהיה כשרונו הפיוטי של בעל "שירי בת ציון", יותר נעלה מכשרונו הפיוטי של בעל "אהבת דוד ומיכל". אחרי שירים כאלה לא היה צריך גם לחפש, כמו שחפש אחרי העתקות, כי חומר לשירים כאלה היה משורר כמוהו מוצא בכל עבר ופנה, חומר שהיה מוכן לפניו כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק, כמו החיים עצמם.

קרוב הדבר, כי אם היה מיכה יוסף מאריך ימים היתה דעתו מתישבת עליו והיה עוזב את שיטת מדריכיו ובוחר לו דרך לעצמו, כמו שעשה אחרי כן גארדאן, שגם הוא שר בנערותו על "אהבת דוד ומיכל", על גבורי דוד במלחמתם עם הפלשתים וכאלה. לא מעטה היא האבדה לספרותנו על ידי משה ליב ליליענבלום. שבנערותו הלך המשורר בעינים עצומות אחרי מדריכיו בני עירו, כמו שהוא אומר לאחד מהם:

"מכם ראיתי ולטוּב עמי חשתי,

לכתוב ספרי זה לו מנחה הגשתי!"

 (כנור בת ציון 82).

ומהם היתה נסבה שלרוב שיריו אין "טעם עברי", כמבטא ההמון. אפשר, כי ימצאו סופרים בקרבנו, אשר יאמרו "איפכא מסתברא", טוב מאוד שלא נמצא למיכה יוסף יועץ כערטער, כי על ידי זה הצליח בידו לזכות אותנו באור העולם ולהביא את האנושיות בקרבנו, תחת להשקיענו ב"חוגנו הצר". מבלי להכנס בויכוחים, עד כמה שירים כמו "מלך בלהות", "האניה", "הערבי במדבר" ודומיהם יש להם יחס אל האנושיות הכללית, – עלי להעיר, כי בשעה שאנו רוצים לברר איזה ענין אי-אפשר להפטר על ידי גבוב בטויים כוללים, אשר עם רוממותם החיצונית נכרת פנימיותם הריקה. באזאראוו (בספורו של טוגניוב "האבות והבנים") אומר: כי טוב זוג מנעלים מציוריו של רפאל, והרבה אסטניסים מצאו בזה חרוף וגדוף נורא כלפי היופי ומלאכת-מחשבת. אבל אני חושב, כי גם האסטניסים האלה יודו בעל-כרחם, כי להאביון ההולךיחף, מאין לו מנעלים, טוב באמת זוג מנעלים מכל שכיות החמדה. ואילו היינו נותנים לאביון כזה ציור נחמד מעשה רפאל במתנה על-מנת שלא למוכרה, מבלי לתת לו עם זה מנעלים לרגליו הבצקות, כי אז היה זה מצדנו לעג לרש נורא מאד אשר לא יכֶפר. ובלי ספק היה מודה גם גבורו של טורגניוב, כי לאיש רב-אוצרות, שאינם חסרים לו אלא ציורי רפאל, ערך זוג מנעלים כאין הוא לעמת ערך הציורים האלה. אבל בכלל, בהיות זוג מנעלים צורך הכרחי שאי-אפשר בלעדיו, וציור רפאל – צורך של מותרות, גדול ערך הראשון על האחרון.

על פי הדברים האלה נקל להבין. כיאם אמנם זקוקים גם אנו לאונשיות, שהרי גם אנו בני-אדם הננו, אבל לא כל מה שסופרינו החדשים קוראים אנושיות נחוצה לנו;  כי גם בחלל האנושיות יש ענינים הרבה שאינם יכולים בשום אופן לנגוע בחיינו או להועיל לנו. אם נחוץ גם לנו, כמו לכל אדם, לדעת מה הוא האדם, מההם החיים בכלל ומה היא התבל, אין הדבר הזה מוכיח כי נחוצות לנו גם העתקות ספורים ע"ד "הריסות טרויא", "מסתרי פאריז" וכיוצא בהם. דברים שסוף כל סוף אין להם ענין עם האנושיות כלה, אך עם קבוץ קטן ממנה הזר לנו. לנו, אשר ספרותנו עניה, וחיינו לא נסמנו עוד כראוי והננוהולכים תועה גם בידיעת מהות עצמנו, דרושים ביותר ספרים שיש להם נגיעה ישרה בחוג חיינו, ועל כן ערך שיר כמו "קוצו של יוד" ואפילו "אשקא דריספק" לעמת שיר כמו "מלך בלהות", "הערבי במדבר" וכיוצא בהם, אינו אפילו כערך מנעלים לציור פשוט בעיני איש יחף, אבל כערך מאכל תאוה לעמת עשב השדה, או כערך פנינים לעמת צעצועי-זכוכית. ואם משורר מקורי רב-הכשרון בלה את מבחר כחותיו בשירי העתקות שאין לנו עסק בהן ובענינים טפלים, בעת אשר היה בכחו להביא לנו רב טוב, היא אבדה שאינה חוזרת לנו.

אין כונתי בדברי אלה לקרוא "כתב אשמה" על ראש משכילי ווילנא הראשונים;  יודע אני שאי-אפשר היה לדרוש מאד"ם הכהן שיהיה נחמן קראכמאל וממרדכי אהרן גינצבורג שיהיה יצחק ערטער. משכילי ווילנא נתנו לנו מה שהיה בכחם לתת, ואין לנו הצדקה לבא בתביעות עליהם, על שלא נתנו לנו מה שלא היו יכולים לתת לפי חנוכם, מצב השכלתם ומבטם על החיים. אבל עם זה אי-אפשר להעלים עין מדברים כהויתם, שמבטם של אבות ההשכלה בליטא היה קצר הרבה ממבטם של אבות ההשכלה שבגליציא, וכי אף-על-פי שהרגיש מיכה יוסף עוד לפני חמשים שנה ויותר, כי "אדמת הקדש, אם גם בעלוה אדונים זולתנו הנה אך לנו היא, כי בנהרי נחלי דם ודמע קנינו לנו את עפרות קדשה" (הקדמתו ל"שירי בת ציון"), בכל זאת צריך היה לקבל את התורה הפשוטה הזו, כי ציון יקרה לנו מטרויא, שלמה וקהלת – מפריאם והקטר, יָעֵל  מהקֶבַא, שמשון – מִפִרוּס, – לא מאביו  ולא מחכמי עירו, אך מאת צונץ מברלין!

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  ספרו "הריסות טרויא" מחזיק ל"ד עמודים; ספרו "כנור בת ציון", אשר מלבד השיר המעתק "אחרית שאול", המחזיק י"ב עמודים, דבר אין לו ולבת ציון, מחזיק 108 עמודים, וספרו "שירי בת ציון" מחזיק רק 68עמודים.