_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תחיה מדומה

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

(מכתב אל עורך ה"קשת").

הזמנת אותי, אדוני, להשתתף בעבודתך לספרותנו.  מפעולתך עד עתה רואה אני שאתה מתאמץ למלא אחר דבריך, כפי התכנית שערכת, ועם זה מרגיש אני בנפשי שאיני מוכשר להיות שותף במעשיך.

הלא ידעת, אדוני, את פתגם ביסמארק: "סוס זקן לא יסכון לפרש צעיר".   כן, אדוני, חניך בית-המדרש הישן אנכי, בית-המדרש של "מתנגדים", ובשיטתי הישנה, הזרה לכל "התפשטות הגשמיות", כבר זקנתי, ולא אצלח עוד לרדוף אחרי הזרמים החדשים של דורנו הצעיר.

חנוכי והתפתחות דעותי באו לי מתחלה מן הגמרא, מספרי הרמב"ם, על ידי ר' אליהו דילמדינא, איזו מסופרינו מן המאה שעברה, אחרי כן מספרי הסופר הרוסי פיסארעוו, ולבסוף – מהסתכלותי  במצב עמנו בלאומים; אבל מעודי לא לקחתי תורה מפי בעלי "חובת הלבבות, הזהר, הפרדס או עץ החיים ופריו, התניא", ואחריהם – איבסן, מאטערלינק, ניצשע וסיעתם.   מכל מלמדי הנזכרים למדתי ללכת בדרך ההגיון הפשוט והבריא, לבלי להמריא במרום, לבלי לתור אחרי הדמיון, אחרי מלים יפות ומצלצלות, שאין שכלי תופס אותן, לברוח מכל אצילות של אין-סוף, מפני שאין לה גם תחלה, ומרוחניות ונסתרות, – ובדרך הזו הלכתי בכל ימי עבודתי הספרותית, ולא אוכל עתה לעת זקנה להמירה באחרת.

ובשאלת תחית עמנו, שאני עסוק בה זה יותר מעשרים שנה, שיטתי, כידוע לרבים היא: תחית הגוף, תחיה מעשית, על הקרקע בארץ-אבות.   תחית-הרוח במובנה החדש היא בעיני שאלה של העתיד, וגם בזה אני מנקר, שאין כונתי אל "החסידות החדשה" שאיזו מסופרינו החדשים רוצים לזכות אותנו בה, ושתגרום לנו נזק רב בכל זמן, רק אל אותה תחית הרוח הדרושה באמת לעמנו.

הדבר הנקרא בימינו אלה "תקומה והתעוררות אל החיים", לא חדש הוא לנו הזקנים;  עוד לפני שלשים שנה ויותר קראתי מנהמת לבי: "הבו לנו חיים, העירו בנו את החפץ בחיים";  וגם אני לא הייתי הראשון בקריאה זו.   החפץ בחיים, רוממות הדר-הטבע וכל המרומם את הרוח מורגשים היטב לכלנו.   האם נזירינו מבית-המדרש אינם יוצאים לשוח לפנות-ערב מחוץ לעיר אל הקמה אשר בשדה?  מי מאתנו לא התפעל למראה היער הנהדר בצאת השמש בבקר בימי הקיץ להאיר על הארץ אחרי גשם-נדבות?  מי מאתנו לא התפעל בשבתו על שפת הים למראה שוא גליו והמיתם?  אבל לכל זה דרוש אך תנאי אחד, שהוא שנים: שהבטן לא תהיה ריקה והמוח לא יתפוצץ מדאגת יום מחר!

מה יתן ומה יוסיף הדר הטבע וציוריו לצעירינו האומללים, בין שהם כלואים בבית-המדרש הישן בארצנו וחייהם תלואים להם מנגד, בין שהם לומדים בבתי-הספר הגבוהים בחוץ-לארץ בבטן ריקה, ובין שהם עובדים עבודת-פרך בבתי-המלאכה והמסחר לאדוניהם נותני לחמם ברזון?  זכורני, כי בילדותי התאוננתי בשיחת רעים על קרת-רוח בני עירי לכל דבר הנוגע למקרי התבל ואפילו לאחיהם בארצות אחרות, מבלי לקרוא גם מכתבי-העתים לבני ישראל.   מרחוק ישב אז איש אחד גדול הרבה ממני בשנים, תלמידו של המנוח שניאור זכס (ואם כן לא היה מן "החשוכים" שבבית-המדרש) וענה לי בלעג: היודע אתה, מה איש ישראל חושב לחדשה נכבדה – אם יש לו לחם לארוחת-הערב!

כן הוא, לא לעם אומלל כמונו אור שמש, לא לו הדר-הטבע! היו ימים אשר הדר-הטבע בלכתי קודר בלחץ לבי עשה עלי רושם של לעג-לרש או שמחה-לאיד!

לפיכך אני אומר: תחית-הגוף קודמת גם בזמן וגם במעשה לתחית-הרוח.   נודע הפתגם, כי לאיש חולה יש רק תשוקה אחת: להתרפא מחליו, ולאיש בריא – יש הרבה תשוקות.   אם צעירינו "מרובי התשוקות" – שאין אני כולל אותך עמהם – המלאים תשוקות ושאיפות לאצילות רוחנית, לצדק עולמי, לחסידות חדשה, לאמנות, ליופי ולכל הזרמים החדשים, בין שיש להם סמיכה כל-שהיא בחיים ובין שהם פורחים באויר הדמיון, חושבים עצמם לבריאים – יחזק ה' את כחם להיות דשנים ורעננים עד זקנה ושיבה;  אבל עמנו כלו הוא חולה, ולו דרושה אך תשוקה אחת: להתרפא.   אם נרפא את גוף עמנו, אם ישוב ברובו לחיים טבעיים על אדמת-אבותיו, אז תחיה גם רוחו, ובבינתו הישרה ידע לתעב את החסידות החדשה ודמיונות-ההבל, ועם זה גם לערוך את החיים, הטבע וכל הדרו כראוי להם.   לקוי רוחנו בא לנו מלקוי גופנו, ובטרם נסיר את מקור המחלה לא תעלה ארוכה למכתנו.

עוד זאת:  גם בבוא תחית הגוף לעמנו, עוד דרושים יהיו ימים רבים עד שיחזק לגמרי את חמרו ויהיה מוכשר לתחית-הרוח במובן שאני, ואולי גם אתה, רוצה בו.   רואים אנו, כי כאשר חלה גוף עמנו בגלות בבל ועבדות פרס ויון, ועל ידי זה חלה גם רוחו, לא הספיק הזמן הקצר של תקומת החשמונאים לרפא את רוחו: הרוח נשאר במחלתו גם אז, ומן העת ההיא מחלתו מתגברת יותר ויותר בתלאות-הגלות.   ואולי גם אז היתה הסבה העיקרית לזה, שהחלו לדאוג לתחית הרוח קודם ויותר ממה שדאגו לתחית גוף האומה באמת...

מצב חיינו הרחיק אותנו בזרוע מן הטבע והדרו, ואנחנו אמורים למלא את החסרון הגדול הזה בעט-סופרים וציורי-אמנות.   אמנם חז"ל הבטיחו לנו, כי העוסק בפרשת-עולה הרי הוא כאילו הקריב עולה בפועל, אבל מסופקני, אם סגולה כזו תועיל גם לעניננו.     כשם שטובה תורה עם דרך-ארץ כן טובה האמנות עם הטבע, ובלתה היא באופן היותר טוב פירוש קצר ובלתי-מספיק על "פְּנִים" שנאבד.

זוהי דעתי, דעת זקן, בענין זה.

אבל "דור דור ודורשיו".   אם אתם, בני הדור החדש, מאמינים לעשות חיל – לכו בכחכם זה והושיעו את ישראל! 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה