_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רעי איוב על אדות משה

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

אחרי שנים רבות נפגשו עוד הפעם בארץ תימן ארבעת הרעים מנעוריהם: אליפז התימני, בלדד השוחי, צופר הנעמתי ואליהו הבוזי.

הרעים שאלו איש לשלום רעהו, ואליפז דבר להם לאמר:

– הידעתם, כי כל שיחותינו עם איוב רענו נכתבו על ספר?

– האמנם באו דברי רענו זה, כאשר אמר: "מי יתן איפוא ויכתבון מלי"? – שאל בלדד השוחי בתמהון – ומי כתב אותם?

– איש אחד מבני ישראל – ענה אליפז.

– ומה שמו ושם אביו כי תדע? – שאל צופר הנעמתי.

– שמעתי, כי שם האיש הוא משה בן עמרם הלוי – ענה אליפז.

– הזה משה בן עמרם, אשר הוציא את ישראל עמו מתחת סבלות עוזרי רהב, הרים תהומות מלב ים ורפאים התחוללו? – שאל בלדד.

– ואשר בעט ברזל חרת דבריו לעמו ויעש גדולות אין חקר? – הוסיף צופר.

– לא אדע נכונה – ענה אליפז – ואולי כדבריכם כן הוא, כי גם הספר כתוב בשפת בני ישראל.  ואתם רעי,  הידעתם את האיש הזה, האם היה איש מלחמה?[1]. 

– לשמע אזן שמעתיהו ועיני לא ראתהו – ענה צופר – דרכיו גבהו עד מרומי שמים...

– מליצי רעי – ענה אליפז – אל תרבו תדברו גבוהה-גבוהה, כאשר דברנו לפנים בבית איוב רענו.  לא עולי-ימים עוד אנחנו להתהדר במליצות רמות; נקח נא דברים פשוטים ונשיחה.

כדבריך כן יהי – ענה בלדד – גם אנכי שמעתי את שם משה, את עמו הוציא ממצרים לא במלחמה, ונכון הדבר שהיה מחוקק.

– כפי שאמרתי – ענה צופר – גם אני לא ידעתיו, אך את תורתו אשר נתן לעמו קראתי בשים לב, ועל פי הדברים הכתובים בספר התורה הנני שופט על רוחו.  הנני חושב, כי לא היה גבור מלחמה, כי בספרו "אין שום רמז לגבורת הזרוע, ואין אנו מוצאים אתו אף פעם אחת עומד בראש המחנה ועושה מלחמות.  גם מחוקק איננו, כמחשבת רענו בלדד, כי המחוקק נותן תורתו לבני דורו, בהסכם לצרכי חייו באותו זמן ובאותו מקום, שהוא והם חיים בו, אבל משה יוצר חקים לעתיד לבא, לדור שעדיין לא בא ולארץ שעדיין לא נכבשה".

– לא כמוכם אדברה – ענה אליהוא – גם אנכי קראתי את כל דברי התורה אשר כתב משה, וגם אנכי רק על פי דבריה אשפוט.  בה הננו רואים אותו נצב על ראש הציר ונוהג את המלחמה בעמלק...

– ואני חושב – הפסיקו צופר – כי הוא רק "השפיע אז על גבורי ישראל בכחו המוסרי".

– לא כן – ענה אליהוא –  כחו המוסרי לא היה נגרע כאשר הניח את ידו, אבל הוא בתנופות ידו הורה לגבורי עמו את אשר עליהם לעשות ובהניחו את ידו נשארו בלי מנהל וגבר עמלק.  כן תספר התורה, כי בידו נתן האל את סיחון ואת עוג, אות הוא כי הוא נהג את המלחמה בהם.  אך דעו נא, כי לפי מחשבת בני ישראל רק האלהים הוא איש מלחמה, רק לו הגבורה והנצחון, על כן לא תחשוב התורה גם את משה לגבור מלחמה;  אבל לפי לשון בני האדם עלינו לחשבהו לאיש מלחמה.  אך לא בזה לבד היתה גדולתו.  הוא היה גם מחוקק.  הוא נתן חקים רבים לעמו בעד בני דורו, אשר, בהיותם מתאימים לרוח עמו, נשמרו גם בדורות הבאים.  וגם החקים שנתן לעתיד לבא לבד נוסדו על היסודות שהניח הוא.  חקי היובל יסודם במאמרו בשם האלהים "כי לי כל הארץ!" לקט שכחה ופאה – הם מיסוד "וחי אחיך עמך";  וכן אין הבדל גדול בין "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי תשבות", ובין "שש שנים תזרע זרעך ובשנה השביעית שבתון".  אבל עוד יתר שאת לו בזה, שהיה גם נביא, ולא נביא ככל הנביאים, אך נביא שאין דוגמתו.

– הבינוני נא, מה זה נביא? – שאל בלדד.

– נביא – ענה צופר – הוא גם "איש האמת, גם איש הקצוות, שאינו יכול להסכים לשום פשרה", ומתוך שתי התכונות האלה יוצאת תכונה שלישית, "שלטון הצדק המוחלט".  "בהיות הנביא "איש הקצוות" אינו יכול לשעבד את הצדק, כמו שאינו יכול לשעבד את האמת, לשום תכלית צדדית ולוַתר עליו במקום שהשעה צריכה לכך, או במקום שרגש האהבה או רגש החמלה מתקומם לו".  משה, כאשר אחזה לי, היה "טופסה האידאלי של הנבואה במובנה היותר צרוף והיותר נעלה".

 – אין אנו תמימי-דעים – ענה אליהוא – וכמו בימי תלאות רענו איוב הנני גם עתה לריב אתכם.  שמעו, ואחוה דעי אף אני.  להורות לכם ברור את רוח הנביא לא אוכל.  הוא מדבר לנו בשם האלהים.  כאיש האמת בתכלית – לא יכזב, אבל איך הוא מתאחד עם קול האלהים – נפלא גם ממנו;  "אילו ידעתיו – הייתיו".  גם את משה לא אדע, וכפי שאמרתי לכם אדון עליו רק על פי ספר התורה, ועל פיה לא היה טופסה האידיאלי של הנבואה, שהרי לא קם עוד כמוהו, וטופס אידיאלי הוא רק צביון לדברים שיש כמותו. 

– הנה הגדת לנו – אמר אליפז – כי משה היה גם מחוקק, גם נביא;  הגידה נא לי, האם מחוקק ונביא הם שני דברים?

– כן הוא – ענה אליהוא – המחוקק הוא איש שאינו תלוי ברגש לבו, אינו משועבד לחרדת פתאם, חושב בהגיון, מדבר בלי התרגשות, ובכל ימי עבודתו הוא במצב נפשי אחד.  הנביא בכלל אינו כן.  בעת אשר יתקפהו רגש ידוע, אז יעוררהו רוח האלהים, אבל יש אשר יעברו ימים רבים, שאין השכינה שורה עליו, והוא אז כאחד בני האדם הישרים.  על כן ישנם נביאים, אשר נבואותיהם מעטות מאד, יען כי רוח אלהים נחה עליהם אך לעתים רחוקות.  אבל בעת שהשכינה שורה על הנביא הוא נהפך לאיש אחר: הנבואה בלבו כאש בוערת, ידבר רמות ונשגבות, יטיף לצדק ומישרים, יתעורר על עול, יגול לפנינו את תוצאותיו המוכרחות, וכל אמרותיו – להבות אש לוהט.  ובהטיף הנביא לצדק לא לצדק המוחלט יטיף, אך לצדק הכולל, ופעמים גם להצדק החברתי. 

– ומה הם צדק מוחלט, צדק כולל וצדק חברתי? – שאל אליפז. 

– צדק מוחלט – ענה אליהוא – הוא מבטא שאין לו תפיסה בשכל, אחרי שאין צדק למחצה או לשליש, יש או צדק או עול, אין כאן לא פשרה ולא קיצוניות.  אבל עם זה יש צדק כולל, שהוא אחד לכל הזמנים, ויש צדק חברתי, התלוי רק במבט מיוחד של בני זמן ידוע.  יהודה, באמרו על תמר כלתו: "הוציאוה ותשרף", היה בטוח שהוא שופט בצדק, וגם לא היה מסופק שיש לו, לאבי המשפחה, זכות להמית את כלתו, לפי מבט החברה בזמנו.  לפי תורת משה אין עוד הצדק להאב להמית את בנו, ומשפט בן סורר ומורה מסור  להשופטים, ומי יודע, אם לא יבואו ימים וגם להשופטים לא יהיה רשות להמית נער קטן בשביל שהוא זולל וסובא ואינו שומע בקול הוריו.  גם שמעון ולוי היו בטוחים, כי בצדק הם הורגים את כל בני שכם, וגם זה היה צדק חברתי, לפי מבטי הדור ההוא.  גם משפט גואל הדם נשען על הצדק החברתי, והממית את הרוצח השוגג אינו נידון "כי יחם לבבו".  אבל יש גם צדק משוחד, שעושהו בטוח בלבו כי צדק במפעלו, יען כי כן נדמה לו.  הלא תראו לפעמים שני אנשים ישרים באים בריב, וכל אחד בטוח שהצדק עמו, בעת שבאמת רק אחד מהם צודק.  ומי יודע, אם גם קרח ועדתו לא חשבו כי הצדק עמם, בקראם "כל העדה כלם קדושים".  על כן סכנה היא להטיף להעם לאחוז בצדק המוחלט, מבלי כל ותורים ופשרות, מבלי להתחשב עם החמלה, אחרי שהאנשים רגילים למשוך את הצדק אל רצונם...  הנביא, – עיניו אל הצדק הכולל, וצדק משוחד לא ידע, אבל לפעמים גם הוא אינו מתרומם מעל הצדק החברתי, ולא עוד אלא שלפעמים הוא מעלים עין מן הצדק מפני צורך השעה, לא כדברי רענו צופר.  הנה משה אומר לפרעה, "דרך שלשת ימים נלך במדבר", ואומר עוד "בנערינו ובזקנינו נלך...  כי חג ה' לנו", כאילו מחשבתו לחזור.  יודע הוא, שאינו מן הצדק לדבר בלב ולב, אבל צורך השעה מביאו לידי כך.  הוא אומר עוד לבני עמו, כי ישאלו מאת שכניהם כלי כסף וכלי זהב ונצלו את מצרים.  הוא מטביע את חיל מצרים הגדול בים, כדי לקרוא דרור לעמו, שלא החיל הגדול הזה אשם בעבדותו.  ואפילו אם הוא אשם בזה,   לא מן הצדק המוחלט הוא להרוג את זה בשביל חירותו של זה; כל אלה הם או על יסוד המבט של הצדק החברתי של זמן ידוע, הנמוך מן הצדק הכולל, או יותר נכון – מפני צורך השעה.  המחוקק יודע, כי בעד חוב לוקחים עבוט והוא שותק, יודע הוא כי אין רחמים בדין, אבל הנביא שבמחוקק  מצוה להשיב את העבוט, כי במה ישכב? החמלה שבנביא גוברת על הצדק. 

– לא נכונו דבריך – ענה צופר – הוא אומר: "ודל לא תהדר בריבו", וזהו תגבורת הצדק על החמלה.

– חק כזה – ענה אליהוא – יתן המחוקק גם בלי הנביא, וגם מחוקקים  שלא היו צדיקים כמשה לא התירו להטות משפט מפני החמלה, ואחרים, שלא היו נביאים כלל, אמרו: יאבד העולם ובלבד שיקום המשפט.  אך גם הנביא לא יסכים לעשות עול במשפט מפני החמלה.

– ומה תענה על זה – ענה צופר – שבעת שנתעורר משה "מרגע הנפילה, שבה נבואתו מסתלקת", הפריע אותו הצדק המוחלט "לקנות את הלבבות בלהטי החרטומים" ועשה אותם על ידי אהרן אחיו?

– גם בזה שגית – ענה אליהוא – שלוחו של אדם כמותו, והרע לא יחדל להיות רע בזה שאעשנו על-ידי אחר, ואם התורה תספר, כי נרצה משה לעשות מופתיו על-ידי אחיו, אות הוא כי לא חשבה אותם ללהטי החרטומים, גם רגעי נפילה לא היו יכולים להיות למשה.  הנה אמרתי, כי משה היה מחוקק ונביא כאחד, כח ההגיון של המחוקק ורוח-הקדש של הנביא התלכדו בו יחדו ולא עזבוהו אף רגע.  התחומים, שבין המחוקק ובין הנביא התערבו בו מבלי להגבילם.  השכינה היתה שורה עליו תמיד ולא בחרדת פתאום היתה באה עליו.  מיום מחזה הסנה ועד רגע מותו "לא כהתה עינו ולא נס לחה", לא כשאר הנביאים אשר רק ברגעים ידועים יתודע אליהם אלהים, או בחלום ידבר בם.  משה היה כנאמן ביתו, ובכל רגע יכול היה לומר: "עמדו ואשמעה מה יצוה ה'".  בזה גדול כחו מכל הנביאים, ועל כן לא קם כמוהו נביא.  ובכן, צופר רעי, אם לשאר נביאים יכולים לבא רגעי נפילה, בשעה שאין השכינה שורה עליהם, לא היתה כזאת למשה.  הוא היה באמת אותו הנביא "שאינו יכול לבלתי היות כך", ולא הוא היה האיש "שהבשר והדם מושכהו לבצת החיים".

   – מליצי רעי– אמר אליפז – נעזוב נא את הנביאים, אשר לעולם לא נהיה כמוהם.  צופר רענו, אשר גם בריבו עם איוב רענו הישר היה קיצוני וישם עליו און ועולה, רוצה להוכיח, כי גם הנביאים הם קיצוניים;  אבל לנו, שאין אנו נביאים וגם בנינו לא יהיו נביאים, הריב הזה למותר.  יותר אובה לדעת, מה היתה אחרית העם שהוציא משה ממצרים? הן להוציא עם מעבדותו בארץ זרים אינו עוד קץ המעשה, ונחוץ עוד להביא אותו אל המנוחה ואל הנחלה.

– עוד בשנה השנית אחרי כן – ענה צופר – נסה משה להביא את עמו לארץ כנען, ותקותו נחמתהו, "כי לא יארכו הימים וחנוכו יעשה פרי ובעיניו עוד יראה את עמו מגיע לסוף תעודתו בארץ נחלתו" – והנה המרגלים הניאו את לב העם!  "עם הולך לברוא לו ברוחו חיים לאומיים, חיים שיהיו למופת לכל שאר העמים – ושמועה אחת רעה מרפה את ידיו עד ליאוש ומביאתהו לפנות ערף לכל העתיד הגדול"! עתה נוכח משה, "כי גם תקותו האחרונה אין לה יסוד, כי גם החנוך לא יועיל להמון שפל כזה לעשותו לנושא תעודה גדולה, ומיד גוזר הנביא כליה על דורו ומחליט להשאר במדבר ארבעים שנה", עד יקום דור חדש שיהא מוכשר להתעודה הגדולה ההיא.

– גם בזאת לא צדקת – ענה אליהוא – לא אשאלך, האמנם לא הבין הנביא הגדול הזה, כי לא בדור אחד יברא לו עם חיים לאומיים, שיהיו למופת לכל עמי תבל, ואין להתיאש אם לא יולד הגוי בפעם אחת; לא אשאלך גם כן, מדוע לא החליט כזאת במעשה העגל, שהיה יותר מפריע אל התעודה ממעשי המרגלים, – אך זאת אשאלך: אם סוף-סוף הוצרך משה להמתין לתעודת עמו עוד דור אחד עד יקום דור חדש, הלא יכול היה לבלי להשאר במדבר, להביא את עמו אל הנחלה ולהמתין שם אותן ארבעים השנה, עד שיקום הדור החדש הראוי לתעודתו?

– סוחרים מדינים הגידו לי – אמר בלדד – כי אחרי אשר נגף החלוץ לפני עמלקי והכנעני היושבים בעמק "ויכום ויכתום עד החרמה", לא נועז עוד העם להאריך את מלחמתו, ולא בשביל התעודה.

– לא כן – ענה אליהוא – אחר אשר המסו המרגלים את לב העם נוכח הנביא, כי שנים רבות דרושות להלהיב את האהבה לארץ אבות נשכחה עד למסירת-נפש, ולא יכול גם המחוקק שבנביא, אשר צוה להרחיק מעל אנשי המלחמה את כל הירא ורך הלבב,  להוביל עם נמוֹג וחרד להלחם בשבעה עמים, ורק אחרי תום כל הדור ההוא הביא יהושע משרת משה את העם לארץ נחלתו.

– האם יהושע, ולא משה עצמו? – שאל אליפז.

– "כשהגיעה השעה – ענה צופר – להגשים את האידיאל במעשה, אין הנביא יכול עוד לעמוד בראש העם ומוכרח לפנות מקומו לאחר, לפי שמאותה השעה מתחלת תקופה חדשה, תקופה של סלוק נבואה, של ותורים ופשרות, המונחות בטבע מלחמת החיים".

– לפי דבריך – ענה אליהוא – האידיאל של הנבואה עצמו אינו אלא שעשועים לבעלי-דמיונות, הלכה ואין מורין כן, שגם הנביא מודה שאין לה מקום בחיים, ואם כן מה צורך יש בו? ואיך נאות הביא למסור בכונה את האידיאל שלו לאחרים, בשעה שהוא יודע שהם ישביתו מטהרו? זה הנביא, שהצדק המוחלט, לפי דבריך, נעלה בעיניו על כל, צריך היה לומר גם עתה: יקוב הדין את ההר, ומוטב שישאר עמי במדבר, מאשר יבא לותורים ופשרות!  ומה היה עושה, אם לא המסו המרגלים את לב העם, ומחשבתו הראשונה להביא חיש את עמו אל ארץ נחלתו היתה מתקימת? האם גם אז היה מפנה את מקומו לאחר, מבלי תת לעמו את החנוך הרצוי לו?

אנכי – ענה בלדד – אינני מבין כלל את שאלת אליפז רענו, הלא גם הנביא לא

לעולם יחיה, ומה לנו לחקור, מדוע לא ארכו ימי משה עד אשר יבצע את מעשהו! הוא הוביל את עמו בדרך לארצו, מת בהגיעו אל גבול הנחלה שאליה נשא את נפשו, ובהכרח בא אחר על מקומו.  אך נעזוב נא את הוכוחים האלה, כי נכספה נפשי לקרוא את הספר, שבו באו דברינו.

יש לי מלים להשיב לך – ענה אליהוא – אך אחשוך אותם, אחרי אשר נחפז

אתה לקרוא את הספר; אך איך תקרא בו, אם אינך יודע שפת ישראל?

– קרא נא אתה וצופר רענו – ענה אליפז – הלא קראתם גם את תורת ישראל.

ובדברו הגיש אליפז להם את הספר, וצופר ואליהוא קראו בו חליפות ויתרגמו את דבריו מלה במלה לפני רעיהם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  עי' "השלח" חוברת שבט תרס"ד, צד 133.