_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זכות הקיום וחוסר המטרה

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

יש דברים, שכל מה שמוסיפים לברר את נחיצותם או אמתותם ערכם הולך ומתמעט. 

משרבו באורי טעמי המצוות – נתרבו המזלזלים בקיום המצוות.

משרבו ההוכחות ע"ד השארת הנפש – נתרבו הכופרים בה.

כי נחיצותם של ענינים ילידי ההיסטוריא או אמתותם של דברים, שהם נכנסים לתוך תחומה של האמונה, אין שום אפשרות לברר ע"י חקירות והוכחות: החקירות מביאות לידי חקירות אחרות, שהן ההיפך מאלו, וההוכחות יש עליהן תשובה. 

וביחוד אין לברר מחזות היסטוריים ע"י סיבות תכליתיות.

המחוות האלה יש להן סבה בעבר, יש הכרח למציאותם בהוה, אבל אין להם מטרה לעתיד.

אם לכל החיים כלם במלא היקפם אין מטרה, אי-אפשר איפוא שתהיה מטרה למחוות היסטוריים.

אי-אפשר שלא יהיה בכלל מה שיש בפרט*. 

כל מה שאנו עושים לשם מטרה אינו לשם מטרה תכליתית, אלא לשמו של דבר, שהוא עצמו מטרה למטרה – טבעת אחת בשלשלת ארוכה, שטבעתה האחרונה אין לה באמת שום מטרה.

האדם נוטע עצים לטהר את האויר, משתמש באור-השמש ובאש להנאתו.

העצים לא נבראו כדי לטהר את האויר; השמש והאש לא נבראו כדי לשמש את האדם.

האדם, בדעתו את סגולות העצים, כחות השמש והאש משתמש בהם למטרתו.

וטהרת האויר והשמוש בכחות השמש והאש גם להם יש מטרה: להיטיב את החיים.

והטבת החיים גם לה יש מטרה: קיום האיש.

וקיום האיש גם לו יש מטרה: קיום המין האנושי.

וקיום המין האנושי עצמו למה?

על זה אין לנו תשובה.

ופה הגענו לנקודה האחרונה, ואנו שבים בעל-כרחנו להעדר המטרה שמחוצה לנו.

כשם שאין אנו יודעים את הסבה הראשונה, כך אין אנו יודעים את התכלית האחרונה. 

ואנו חיים, קימים ופועלים לא בשביל תכלית מוחלטת שמחוצה לנו, שאין אנו יודעים אותה, אלא בעל-כרחנו.

"אין לך עשב מלמטה, שאין עליו ממונה מלמעלה, המכה אותו ואמר לו: גדל!": או, כמו שאנו רגילים לדבר בלשון פשוטה: חוק מלחמת הקיום שולט בנו שלא-בטובתנו, ואנו נלחמים על קיומנו לא בשביל מטרה שמחוצה לנו, אלא בשביל קיומנו עצמו.

כמו שהחיים הם מטרת החיים, כך הקיום הוא מטרת הקיום.

ולפיכך גורלה של החקירה ע"ד נחיצות היהדות ומטרתה מחוצה לה, בשעה שהיהדות עצמה גם היא אינה אלא אחד ממחוות ההיסטוריא צריכה להיות כגורל החקירה ע"ד מטרת החיים וע"ד הסבה התכליתית של המחוות ההיסטוריים.

ולא לבד כגורל החקירות ההן, שלא בררו כלום ועם זה גם אינן מעלות ואינן מורידות, אלא כגודל החקירות ע"ד טעמי המצוות ומופתי השארת-הנפש, ששכרן יוצא בהפסדן; הן אינן מתרצות לנו כלום ורק מבוכות הן מוסיפות בתוכנו.  דבר, שהוא חשוב בעיניך לא בפני עצמו, אלא בשביל מטרתו, הרי הוא כאהבה התלויה בדבר; נתמוטטה האמונה בחשיבות המטרה או בהשגתה – ובטלה חשיבות הדבר ההוא.

_______________

היהדות צריכה להתקיים, לפי דעת חכמנינו שבמערב, בשביל התעודה שיש לה; להיות לאור גוים, להפיץ את רעיות האחדות, או, לפי דעת אחרים להשליט את הצדק העולמי בעולם.

ובאו מקישנים ושאלו:

מנין אנו יודעים שעוד יעלה בידינו בזמן מן הזמנים להפיץ את רעיון האחדות, בעוד שעד עתה, במשך אלפי שנים לא הצליח הדבר.

א) יבואו-נא הפילוסופים ויוכיחו את האחדות, שהרי אמירתנו לא תועיל כלום.

ב) מה אכפת לנו.  אם יש עמים שאינם מאמינים באחדות; הלא היונים הקדמונים והיפונים עתה, עובדי עבודה-זרה, עמדו ועומדים בקולטורא ומוסר על מדרגה יותר גבוהה, למשל, מהרבה עמים מושׁלמנים  מאמיני האחדות;

ובאו אחרים ושאלו:

א) ומי יוכיח לנו, שסוף-סוף ינצח הצדק העולמי?

ב) ומי יוכיח לנו, שאי-אפשר לנצחון זה שיבוא אלא על ידי ישראל? וכי מועטים הם בין האומות האנשים המטיפים לו ומקדישים את כל חייהם להפצתו?

ג) וכי שמשי הקהל אנו לסבול צרות ולהביא קרבנות גדולים, כדי לזכות את העולם בצדק העולמי, וגם זה אחרי מאות שנים?

ובא ר' ש"י איש הורוויץ ואמר: מעיקרא דדינא פירכא הוא: אפשר להטיל ספק גם במקוריותו של המוסר הישראלי.  רעיון המוסר אחד הוא לנו ולכל העמים.  בשנות קדם לא היו בני-ישראל מצוינים במדות טובות כלל.  אמנם, היו להם נביאים שהתעוררו על חנף ומרע, אבל כאלה יש לכל עם**

ובכן שואל ר' ש"י איש הורוויץ: שאלת קיום היהדות על שום מה? מה קצנו כי נאריך נפשנו, על מה ולשם מה אנחנו סובלים? כלום יכולה היהדות להמשיך את קיומה בתנאים הנוכחים, שבודאי לא ישתנו כל  כך מהר, וכלום כדאי לנו להלחם על קיומה ולסבול כל מה שאנו סובלים עתה?

מודה אני, שיש בקושיות אלה ריח של פילוסופיה, אבל יודע אני, שאין דרכם של בני-אדם להתפלסף בשעת צרתם.  אילו היה כל איש אמלל או כל קבוץ אמלל מקשים קושיות כאלה, לא היה שום איש מבקש תרופה למכתו.

אבל ר' ש"י איש הורוויץ, המשווה את ישראל לכל העמים ברעיון המוסר, אינו רוצה להשוות אותם אל העמים בדרכי-החיים ובמלחמת-הקיום.

הוא רוצה, שנהיה נבחרים מכל העמים, כלומר, שיונח ליסוד קיומנו רעיון פילוסופי, ואם לאו – לא נהיה כלל.

את הרעיון הפילוסופי הזה הוא מקוה למצוא בספר ע"ד "מהות היהדות" ושבשבילו טרח כל הטורח הזה, להציב לעם ישראל כלו אולטימטום! או ספר ע"ד מהות היהדות, או עזיבת המחנה.  הוא חושב, שאם ימצאו את "אבן החכמים" הזו, אז יבוא הקץ לכל השאלות הארורות ששאל.

ואולם ר' ש"י איש הורוויץ טועה טעות גדולה.

ספר חדש ע"ד מהות היהדות יוסיף לנו רק חקירות חדשות, שלא יבארו לנו יותר ממה שברו החקירות הישנות, "ודו"ק" חדש תחת ה"ודוקי"ם" שלא טובו בעיניו.

שום חקירה לא תוכיח לנו, שבלא ישראל תחדל השמש לזרוח, והאדמה לא תתן את יבולה, ואפילו שהמין האנושי יהפך לחית-יער.

ספר ע"ד מהות היהדות לא יועיל לנו יותר ממה שהועילו טעמי המצוות, ההוכחות ע"ד השארת-הנפש והפלפולים הישנים ע"ד תעודת ישראל.

במדה שהאידיאל של מהות היהדות יהיה יותר נאצל ורם, בה במדה יתמעטו הדבקים בו, הרוב הגדול של בני-האדם אינו רודף אחרי אידיאלים כוללים.  וכל-שכן שאינו מתרצה לסבול בשבילם.

גם היעוד הלאומי-הכללי, המובטח בתורה להאומה הישראלית בתור שכר בעד המעשים הטובים, לא הצליח, עד שבאה האמונה בשכר ועונש אחר המות לכל יחיד.

באידיאלים רמים וכוללים לא נמשוך לעולם את לב העם ולא נביאהו לידי הקרבת קרבנות ידועים על מזבח היהדות, כי גם אחרי כל האידיאלים הפילוסופיים אומר האחד: "אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים".  השני – : "איני מאמין בהם", והשלישי – : "איני רוצה לדאוג בעד העולם כלו ועוד יותר – בעד עתידותיו הרחוקים". 

_______________

אבל שאלתו של ר' ש"י איש הורוויץ מופרכת היא מעיקרה.

"אם כדאי להלחם על קיומה" (של היהדות)?

אם כדאי או לא – בעל-כרחנו אנו נלחמים.  כי מלחמת הקיום היא חוק טבעי, שאין בו מקום לחקירות והתחכמות.

רק אנשים חולי-הנפש אינם נלחמים בעד קיומם ובוחרים לפעמים לאבד עצמם לדעת.

ואם אנו נלחמים בעד קיומנו – אות הוא, כי, לאָשרנו, בריאים אנחנו.

ובריאים בנדון זה הם כל אלה, שנשארים בתוך המחנה באיזה תמונה שתהיה, אם בתמונת החרדים שבליטא ופולין, אם בתמונת הלאומיים החפשיים, או בתמונת אחינו שבמערב, שקוראים לעצמם בגלוי בשם בני דת משה ושר' ש"י איש הורוויץ מתיאש מהם שלא-מדעת. 

חולים הם רק אותם הבנים השואלים: "מה העבודה הזאת לכם?" – וכל השואל שאלת "שאלת קיום היהדות" לא להתפלסף.  אלא להלכה למעשה, מפני "שרגשו קהה יקהה", קרוב לודאי.  כי סופו להיות עלה נובל לנו, הדבר מעציב מאד.  אבל אין לזה תרופה, כמו שכמעט אין תרופה לאדם, שמתחיל להביט ביאוש גמור על החיים וצריך שמירה, שלא יאבד עצמו לדעת.  ואם בעמנו נמצאים, לאסוננו, חולים כאלה במספר יותר משיש בעמים מדוכאים אחרים, הרי הסכנה היותר חשובה לזה היא – מה שבכלל רבו בנו חולי-הנפש יותר מבעמים אחרים.

רגש שמירת הקיום הלאומי גם הוא אינסטיקטיווי הוא כרגש שמירת הקיום האישי.  ואם יש אנשים, שמבקשים התנצלות על זה, אין זה "אות, שהויתו של רגש הקיום הטבעי הזה מוכרחת בהחלט", אלא שבכלל הצדקת הרגש גם הוא טבעית לאדם: רוצה הוא האדם, ששכלו ולבו יתאימו זה לזה, אבל אין איש נבון שואל: "במה נפלינו מכל הגוים? הן היו כבר גוים רבים ועצומים, וגם להם היה רגש-קיום לאומי, ואלו ירדו מעל הבמה, ואנחנו השאר נשאר?" – אין איש נבון שואל כזאת, כי אין מקשים על המציאות וההיסטוריה.  אם אחרים מתו ואנו קימים – אות הוא, שעל פי מסכות ההיסטוריה היו הם צריכם למות, ואנו – להתקיים.

בכל יום ויות מתים אנשים לעינינו, יודעים אנו ברור, שכל רבבות מיליארדי האנשים, שהיו לפנינו, מתו כלם, ולא עוד שאנו יודעים ברור, שגם אנו נמות, ובכל זאת אין איש בריא מאבד עצמו לדעת.

גם הנבונים השואלים: "מפני מה יש שמשות שהן זורחות ויש שמשות שהן שוקעות? מפני מה יש אילנות שהם גדלים ומלבלבים ויש אילנות שמתכשמים ונובלים? מפני מה העמים הללו צצים והללו נובלים?" – שואלים רק על הסבה, ולא על המטרה, שהרי אין מטרה בחיי הטבע.

וסבת שקיעת שמשנו אינה צריכה שום חקירה.  היא פשוטה;

שקיעת השמש תלויה רק במקום, ואנחנו – היתה לנו שמש במקום ידוע והתרחקנו ממנה.

והתרופה היא – לשוב אל המקום, ששם זרחה שמשנו קודם.

ועל כן אין רע, "אם תהיה לנו ממלכה שפלה כסרביא ומונטיניגרא", ואפילו נהיה תחת ממשלה תוגרמה, אבל יהיו לנו בארץ-ישראל זכיות ידועות.  להחולה די שיתרפא, ואין צורך שיתחזק ויגיע לגבורתו של שמשון הגבור: להרעב די שישבע, ואין צורך שיתעשר.  ולנו, שאנו עתה "עם של סרסרים ורוכלים, כפופי-קומה ועקומי-הגיון, נבזים וחדלי-אישים, בלי או במושבותם ובלי חופש מדיני ורוחני, – די יהיה, אם נחיה חיים מסודרים ונורמלים כשאר העמים. 

ואם, עם זה, עוד תבוא נבואת נביאנו: "כי מציון תצא תורה" – מה טוב; הלא אין מכס לשאיפות, ורשות לנו לשאוף עד אין קץ, אבל להחליט, כי "רגש הקיום הטבעי בלבדו לא כלום הוא, אם לא תלוהו האמונה, כי סוף-סוף, בזמן מן הזמנים, נגיע לשלמות...  ושנכניס מצדנו דבר מה, דבר חדש, לאוצר האנושי הרוחני".  – אינה אלה גסות רוח יתירה, הנובעת משפלות-הרוח היהירה של העבדות, שלפיה אין אנו לעצמנו חשובים כלום.  והעיקר הוא – שתצא לאחרים תועלת על ידנו, וביחוד לאותם האחרים, שהשביעונו צרות כל ימינו.

ועדין השאלה תלויה ועומדת: מה יהיה אחרי שנכניס את הדבר החדש לאוצר האנושי הרוחני?

כלום אז נהיה צריכים לשים הכל בצוארנו ולהחנק?

ולהוסיף עוד: "כי מבלעדי תקוה כזו אין באמת כל צורך וכל חפץ להמשיך את המלחמה ואת האסון" – הרי זו שטות גמורה, המלחמה והאסון נמשכים מעצמם זה הרבה עשרות דורות, ולא בבחירתנו תלוי הדבר.  אם גורלנו במזל רע – הרי אין אנו יחידים בעולם.

ומתוך שאין אנו מאמינים בכוכבים ומזלות – צריכים אנו, כמו בעלי-מזל רע, להיטיב את מצבנו לא על ידי מיתה משונה, אלא על ידי מעשים ומפעלים.

______________

אבל לא בדרך כזו מיעץ לנו ר' ש"י איש הורוויץ למצוא מפלט מן המלחמה והאסון.

אחרי שאבדה אמונתו ברוחניות ישראל ומקוריותו, כפי שהורו הכוזרי ורנ"ק; אחרי שהאידיאלים הלאומיים משתנים ועתידותיו של הספר ע"ד מהות היהדות מוטלים בספק, – הוא בא לידי הרהורים רעים; אולי "טוב לנו הרבה יותר לבחור בדרך היותר קצרה כדי להגיע למטרה זו" ולחדול מהיות.  ועל השאלה: "כל עם ישראל אי-אפשר לו לחדול בבת-אחת, ואם טובי האומה (?) יעזבו את היהדות, מה יהיה גורל כל אלה, שישארו בחרפה וברעה גדולה?" – משיב ר' ש"י איש הורוויץ תשובה קצרה ופשוטה: "כל המשכילים בחירי האומה, היו נוהגים מאז להיות הראשונים לכל מעשה חדש.  וצריך כדי שיהיו למופת לאלה שיבואו אחריהם.  והם – אם ישמעו ואם יחדלו".  והוא מחליט: "אם אין להיהדות זכות-הקיום, מחוייבים המשכילים להיות למופת לאחרים בעזיבתה".

ר' ש"י איש הורוויץ, כנראה שכח עצה יותר נושנה ויותר כשרהלהכחיד את עם ישראל והיא עצת ר' ישמעאל: שלא לישא אשה ולא להוליד בנים.  אילו זכר את העצה הזו, כי אז לא היה נותן לנו עצה מתועבת כעצתו.

 אבל אם ר' ישמעאל שאין עצתו יכולה להתקיים, לא הבין זאת ר' ש"י הורוויץ, דברים כאלה מתנגדים לרגש הקיום הטבעי, ואם אמנם חושב הוא, ש'אי-אפשר לאיש נבון לחיות על הרגש הטבעי 'הבהמי' לבדו, אשר לפעמים הוא מתקומם נגד הדעת.  הצדק והיושר', – אין בכך כלום.  ראשית, לאשרנו לא כלנו נבונים כר' ש"י הורוויץ.  שנית, גם הנבונים אוכלים ושותים, פרים ורבים, היינו; חיים על הרגש הטבעי הבהמי, במחילת כבודם.אות הוא, כי אין חכמה ואין תבונה כנגד הרגשות הטבעיים.  ושלשית, לא נתברר עדיין במה מתקומם ענין קיומנו נגד הדעת והצדק והיושר.  דומה אני, שלא אנו מחבלים את תביעות-הדעת ומעוותים את הצדק והיושר, אלא גוזלי משפט האדם מחוצה לנו ואלה היועצים להכנע לפני עושי רשע ובעלי-אגרוף ולהתחבר אליהם.

ועוד שכח ר' ש"י איש הורוויץ, כי המשכילים בחירי האומה, שהיו ראשונים לכל מעשה חדש, שהפיצו את האחדות המופשטת בימי הבינים ואת ההשכלה בתקופה החדשה, עשו דברים שהם עצמם הודו בכל-לב בקדושת אמתותם, אבל עוד לא היו בנו משכילים בחירי האומה שהיו חלוצים לזיוף והונאה, בגידה ותרמית.  ואם ימצאו משכילים כאלה – לא  יהיו בחירי-האומה ולא יועילו כלום, כמו שלא הועילו חבריהם בימי פרידלנדר והֶנריטה הֶרץ, אף-על-פי שנלוו אליהם משכילים נפלאים כהיינה וברנה.  הם לא יכלו להכחיד מלב העם את הרגש הלאומי הטבעי, זה הרגש הנצחי, אשר יצר לנו את הגיטו במצרים ואחר-כך ברומי בזמן הבית השני, וכל מיני מחיצות והבדלות בגלותנו.

הרגש הטבעי הזה יכול להתרופף לפעמים באיזה מדה, ככל רגש, אבל רק לזמן.

מיתתו של איזה עם היא, כלידתו,מחזה היסטורי, ואין עושים היסטוריה בכוונה, אפשר רק לפנות דרך לפני מהלכה הקבוע, להרחיק מעל דרכה מגעים שונים,כדי שתשוב להתפתחותה הטבעית.

ובהיות שטבע ההיסטוריה הוא – התפתחות, התעלות והשלמה, על כן צריכים כל אלה הרוצים לפנות דרך לפניה לשאוף אל ההשלמה ולא אל הכליון, הרוצים לפנות דרך אל הכליון אינם משכילים, אלא או שפלים או חולים.

לחרפתנו, רק בינינו נמצאים יועצים חולים כאלה.

עמי הבלקנים סבלו מאות שנים על לאומיותם, וגם עתה סובלים כמה עמים קטנים ומדוכאים אל לאומיותם בפרוסיה ובאויסטריה, למשל, ועם כל זה לא על דעתו של שום משכיל משלהם ליעץ לעמו, שיעזוב את לאומיותו...

הוא אשר דברתי: עמנו מנוגע בחולי-רוח יותר מעמים אחרים.

אלמלא היו האנשים ההם חולים, היו מזדעזעים בכלאבריהם ועצביהם עד היסוד  רק למחשבה האחת: שעם-קדומים,הנלחם על קיומו בלי הפסק ובלי לֵאות זה אלפי שנים, יסכים להמית את עצמו מות-נבלים בשביל הנאת הכרס ונזיד-עדשים!

והיועצים החולים שלנו הם גם קצרי-ראות.

עזיבת המחנה תוכל להביא הנאה חמרית רק ליחידים, ולא להכלל כלו.

המאמינים שבשונאי ישראל יביטו על עוזבי הדת מישראל בעין שלחשד, כמו שהביטו הספרדים על האנוסים, שהיה גורלם גרוע הרבה מגורלם של הנשארים במחנה, והחפשים שבהם יביטו בגועל-נפש ושנאה יתרה על הגזע הזר, הנדחק לתוך תחום שאינו שלו בזרוע ובדרך שקר.

לא כך מפנים דרך לפני ההיסטוריה.

________________

ר' ש"י איש הורוויץ כועס: "וכי בשביל שאתם דורשים וי"ו נוציא זו לשריפה?" ומתוך כעסו נתעלמה ממנו הלכה, שאין כאן דורש ווי"ם ואין מוציא לשריפה.

לאשרה של אמונתנו, נושא העם ברצון טוב  את תלאותיו בשביל יהדותו, כלומר, בשביל לאומיותו, ומביט בשאת-נפש על כל היועצים לו להמיר את כבודו.

כי יחד עם רגש-הקיום הטבעי, הנתון לעם, יש לו גם רגש התקוה.

בכח התקוה הזאת היה עד עתה, ובכח התקוה עמלים טובי העם לפנות דרך לתשועתנו, אלא בתוחלת שווי-הזכיות ואלה בתוחלת שיבת-ציון.

אמנם  ר' ש"י איש הורוויץ מטיל ספק בתשואות העם, שתבוא על ידי התישבותו בארץ אבותיו: "מי יודע, ייטב אז גורלנו בחיים אם לא יניחו אז צוררנו מכשולים חדשים על דרכנו?"

אבל, אם כן, הרי לא הנחת חיים לכל אומה, כי מי יודע מה ילד יום מחר?

אנו נמצאים עתה מחוץ לגלגל ההיסטוריה – עלינו להשתדל לשוב אל תוך הגלגל הזה ולחיות כשאר העמים, החיים חיים מסודרים.

"שומר רוח לא י זרע"!

אבל ר' ש"י איש הורווץ אינו מאמין בכח הרגש הלאומי שלנו, אחרי שאין לו ממה להיות ניזון, בהיות הדת הישראלית מפרפרת בין החיים ובין המות.

אבל גם בזה הוא טועה.

ראשית – דת-ישראל באיזה צורה שתהיה, ותהא אפילו בצורה שלילית, לא תחדל כל זמן שתתקיימנה דתות אחרות, ומשך הזמן הזה גדול הוא כל כך עד שיוכל להספיק לא לבד כדי להושיב את כל ארץ אבותינו על ידי בני ישראל, אלא גם כדי לכונן בה ממשלה, לבנות בית-המקדש ולהשיב את "תפארת המעמדות והוד הדוכן".

ושנית – דת-ישראל, שהיא בעיקרה לאומית, יותר ממה שהרגש הלאומי ניזון ממנה, ניזונית היא מן הרגש הלאומי.

דת ישראל היא הלבוש, שבה מתגלה הרגש הלאומי החזק של עמנו.  והרגש הזה, שגם הוא משועבד לחוק מלחמת-הקיום, משתדל תמיד באופן אינסטיקטיווי לגבר חילים בשעה שסכנה נשקפת לו.וזהו סוד "ירידת האומה והתעלות האמונה".

ואם תבוא עת, שלבוש הדת לא יספיק להרגש הלאומי, ימצא לו זה האחרון לבוש אחר, תהא צורתו איזה שתהיה.

ובהיות הרגש הלאומי שלנו, כפי שהורו אותנו כל דברי ימי עמנו, תקיף מאד,ובהיות שלרגש תקיף יש גם נושא כביר, מאמין אני, שעוד יוכל עמנו להפליא את העולם כלו באיזה דבר חדש, אשר בשום חקירות ע"ד מטרת הקיום עמנו ובשום ספרים ע"ד מהות היהדות לא נוכל להכירו מראש.

אבל רק בתנאי, אם יהיו חיינו טבעיים ומסודרים ורוחנו חפשי.

ואולם, אפילו אם אמונתי זו מוטעת היא אין זכות-קיומנו מפסידה כלום, כמו שאין זכות-קיומו של עם אחר תלויה במתנותיו, שהוא מחלק להעולם.

ר' ש"י איש הורוויץ אינו שם אל לבו, שאפשר להפוך לו את  שאלתו על פניו: וכי בשביל שאתה מחפש אחרי ווי"ם לדרוש ואינך מוצא – נוציא עם שלם לשרפה וכליון?

חושב אני, שכל פעולתו של ר' ש"י איש הורוויץ באה לו מתוך שהציץ יותר מדי ברוחניות, שהיתה עתה אצלו למוֹדָה ולענין לכל הרוצה להתהדר בפילוסופיא ובפסיכולוגיא.  ולפיכך נדמה לוכי גורלו של עם היסטורי שלם, עם, המונה מספר שנותיו יותר משלשת אלפי שנים, תלוי באיזה חקירה פילוסופית של הרנ"ק וחבריו, ואם חקירתם אינה ודאית, שוב אין מקום להעם ההוא.

הציץ ונפגע.

ואני אומר: הנסתרות והרוחניות לה' אלהינו, ולא נעזוב כבשי דרחמנא, כמו האחדות המופשטת, הצדק העולמי ותורה מציון.

והנגלות הפשוטות – לנו ולבנינו לעשותם. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  כבר נגעתי בזה ב"המליץ" נומר 165 לשנת תרס"ב.

**  "השלח", חוברת ד' עמוד 287-303, במאמרו: "לשאלת קיום היהדות".