_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לשאלת קיום הלאומיות  הישראלית

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

בעולמנו אין דבר רוחני, שיהא עומד בפני עצמו כנשמה ערטילאית, הפורחת באויר.   כל דבר רוחני דורש בהכרח בסיס חמרי, הנושא ומשַמרו שלא יתנדף באויר, כשלהבת הנתנת מן הגחלת וכריח שאין לו עיקר.   ולפיכך אי-אפשר לנו לצייר לנו דת בלי איזו מעשים לעתים קרובות או רחוקות, לשון בלי מדברים או ספרים, בין שהם נדפסים, בין שנשארו בגוילים עתיקים או חקוקים על אבנים ולוחות, אמנות בלי פסלים וציורים, וכיוצא בזה.

הלאומיות, שגם היא מופשטת ורוחנית היא, צריכה גם היא לכלים המחזיקים אותה, כמו ארץ מיוחדת, נמוסים מיוחדים, לשון מיוחדת, ספרות ושאר דברים השייכים לה, ואם אין לה כלים חמריים כאלה, השומרים אותה ומחזיקים בה, אין סופה להתקיים.   אם לא תבטל מיד, עם בטול הדברים שהיא אחוזה בהם, כמו שתכבה השלהבת מיד כשיכלה החומר הבוער, סופה להבטל אחר זמן ידוע כריח שנִטל עיקרו.

הרגש הלאומי בפני עצמו אין כחו יפה להגן על הלאומיות בלי הכלים הנזכרים.   הרגש הלאומי הוא תולדת הרגש של השמירה העצמית, והוא-הוא הבורא להלאומיות את הכלים הדרושים לשמירתה;  וכשם שרגש השמירה העצמית מתעורר באדם בשעה שצופה לו אסון או מכאוב, כך הרגש הלאומי מתעורר בקרב הלאום ואישיו ביותר בשעה שעם אחר קם עליו לגרום לו רעה.   אבל בעוד שהרגש של השמירה העצמית עומד תמיד על המשמר ואינו מרפה אפילו רגע אחד, באופן שאפילו המאבדים עצמם לדעת בוררים להם מיתה יפה ככל האפשר, מתרפה הרגש הלאומי בשעה שאין עם אחר קם להרע להלאום, והוא מתחמק ומסתתר בפנה חבויה שבלב כמעט שלא מדעתו, אם אין לו הכלים המחזיקים את הלאומיות: הארץ, הלשון, וכיוצא בזה.   אמנם, כשמתגבר פחד הכליון, אפשר שינסה  הרגש הלאומי להמציא מיני הגנה אפילו שאין להלאום הכלים הנזכרים; אבל כשם שלא תמיד יכול רגש השמירה העצמית למצוא את הדברים הדרושים להגנת נושאו, כך לא תמיד יכול הרגש הלאומי למצוא את התריס בפני הכליון הצופה להלאום, ואז אין להאחרון תקומה.

מיום גלות ישראל מעל אדמתו נשאר בלי ארץ, ובמדה ידועה גם בלי לשון.   לשונו נתפלגה לפי מקומות מושבותיו, ובכל מקום היתה  פחות או יותר שפה בלולה.   לשון-הדבור לא היתה עוד לשון-הספר לעם-הספר מיום חתימת שני התלמודים, הבבלי בז'רגון עברי-ארמי והירושלמי – בז'רגון עברי-סורי.   הלשון העברית היתה רק חלק אנשים מלומדים מעט או הרבה, כמו שהלשון המדוברת הנלעגת היתה חלק ההמונים והנשים היודעות ספר.   אמנם, היהודים כתבו בלשון ערבית וגם בלשון ספרדית, כמו שאנו כותבים עתה רוסית, אשכנזית, צרפתית ועוד, אבל זו היתה לשון שאולה לגמרי מעם אחר, ולא לשון עברית, היכולה לשמור במקצת על הלאומיות העברית.  בהעדר הכלים השומרים על הלאומיות לקה גם הלאום: הרבה-הרבה מבני  עמנו, שהרגש הלאומי לא היה חזק בלבם במדה הדרושה, נטמעו בגוים, על-פי-רוב מאונס ולפעמים גם מרצון.   אבל אחרי כל אלה עוד נשאר לעם-עולם שריד כעשרה מיליון נפש-אדם על פני כדור הארץ.   שארית-ישראל זו היתה מושפעת ביותר מן הרגש הלאומי הפנימי, שהתגבר על-ידי הרדיפות מחוץ ושבהתגברו ברא לישראל כלים חזקים לשעתם לשמור על לאומיות: דעת מעשית מלאה פעולות ממשיות, שאין אדם מישראל יכול להפקיע עצמו מהן אפילו שעה אחת, ומעין אַבטונומיות מן "ראשי הגליות" עד "ועדי-הארצות", בתי-הדינים וחברות-הצדקה השונות.   עם זה אין לשכוח, שהרבה  הועיל לזה גם הגיטו, שבמובנו העמוק לא חדל גם עתה בארצות הרבה.

וכי ימצא קיום הלאום את ספוקו בכל אלה גם לעתיד?

העבר אינו יכול לתת תשובה בחיוב על השאלה הארורה הזאת,  והעתיד – איום ונורא!

העם המונה שנותיו לאלפים, שבמשך שלשת אלפים וחמש מאות שנה התאבק עם כל גויי אסיה, אפריקה ואירופה על קיומו ויוכל, העם הזה  עומד על פי פחת! לא סכנת מות-גבורים צופיה לו, אך סכנת מות-נבל המאבד עצמו לדעת.   כלי-הזין, שהתאזר ויצא בהם לקראת הרוח הסוער עליו להפיצו במשך אלפי שנים, נופלים מעליו זה אחר זה כפי תגבורת החום המושפע עליו מאת השמש, אשר באיזו מקומות כבר זרח לו ובאיזו מקומות אך החל לצאת...

כח הדת מתרופף, לא לבד אפיקורסים בעלי-עיוּן, שבכל אופן לא רבים הם, עזבו אותה, אלא אף הרבה מבעלי-הבתים הפשוטים וההמונים הנסים מתקלסים בה.   הלשון העברית וספרותה היא חלק יחידים אפילו ברוסיה, וכל-שכן במדינות המערב.   גם קרבת הגזע והאחוה-לצרה משתדלים מרשיעי-ברית להשבית, בהפרידם בין אחים יושבי מדינות שונות ובין אחים יושבי מדינה אחת בני-מעמדות שונים[1].

כל זה הוא בהוה.   ומה יהיה לעתיד, בשעה שהרדיפות תחדלנה,  בתעודות-מסע לא יהיה צורך, תעודות הלידה והמיתה ינָתנו מאת הפקידים הכלליים, הנשואים יסתדרו על-ידי ממונים אזרחיים, ועל כל אלה יתוַספו נשואי-תערובות?

למופת מחריד יכולים להיות לנו יהודי צרפת.

"אחרי פירוד הדת מן הממשלה בצרפת, כשהוזקקו יהודי צרפת ליסד כנסיה דתית על חשבונם, נענו לקול הקורא ליִסוּד הכנסיה רק שני אלפים ושש מאות איש ממאת אלף יהודי פאריז.   גם בערי השדה אין המצב משובח יותר.   שואלים ע"ר עתידות ישראל בצרפת, אך די להראות, כי מחצה  מצאצאי חברי הסנהדרין של נפוליון אינם עוד יהודים, ואלה שנשארו עוד  ביהדותם באו בחתון עם הנוצרים.   היהדות הצרפתית לא היתה מארכת ימים עד עתה, אם לא היתה ניזונית מן הכניסה של יהודי אלזאס וגרמניה הדרומית, ובזמן האחרון  – גם של יהודי רוסיה, גאַליציה ורומיניה"[2]. 

ומי אפוא, יפרנס את היהדות באירופה ובאמריקה, בשעה שתגיע גם היא למדרגת היהדות בצרפת?  האם היהודים הפלשים מחבש או יהודי חינא? ומה יהיה אחר כך, בשעה שגם הם וכיוצא בהם ישכחו את לאומיותם?

נורדוי יועץ להפיץ ולחזק את הרגש הלאומי בקרב יהודי צרפת.   אבל כבר אמרתי, שהרגש הלאומי בפני עצמו, באין בסיס חמרי, אי-אפשר לו להתקיים לאורך-ימים.

מודה אני שלא בקרוב ישבות ישראל מהיות גוי.   עוד תעבורנה כמאתים שנה ויותר ודתנו, ואפילו אם תהיה אך שלילית בלבד, עדיין תהיה יכולה להשפיע על רוב בני עמנו ולעוררם, שיכירו את ישותם בתור יהודים, או  לפחות בתור בני דת משה בנגוד אל דתות אחרות.   ומודה אני, שבמשך  הזמן  הזה עוד יקומו במקומות שונים שוטנים וצוררים, שיגבירו במדה ידועה את הרגש הלאומי שבנו.   אבל אין אני מדבר על זמן ידוע, אלא על שדרות הדורות במרחק הנסתר מנגד עינינו.   התהיה אז שארית לישראל על פני תבל באין שום בסיס חמרי ובאין כלי המחזיק את לאומיותו?

אם היינו מציעים שאלה כזו לעם, שיש לו ארץ, לשון ושאר הדברים המציינים את לאומיותו של כל עם, היינו לשחוק.   היו משיבים לנו, שאף  אם יתפשט הקוסמופוליטיסמוס בכל העולם וכל התבל תהיה למדינה אחת, – עוד לא יוּסרו גבולות הארצות, עוד ישארו פלך או דיפארטאמנט צרפת, פלך או דיפארטאמנט איטליה ועוד,  ואף הלשונות השונות לא תחדלנה, כמו שלא חדלו עד עתה הלשונות השונות בשלשת חלקי שוויצריה.   ובכן ישארו גם הלאומים.   לפיכך אין שאלה נבערה כזו יכולה לעלות על לבו של בן עם אחר, חוץ מישראל.   אבל דוקא מפני זה מעציב הדבר ביותר, ששאלה כזו יכולה לעלות על הדעת בנוגע לעמנו, שנלחם על קיומו במשך זמן יותר ארוך משנלחמו על זה עמים אחרים והעלה על מזבח קיומו  קרבנות מחים הרבה יותר מכולם, – וסוף כל העמל הזה יהיה – חִדָלוֹן וכליון-עולם.

הציוניים, שאינם מאמינים בתשועת-ישראל שלמה בארצות הגלות  וברור להם, שהמצב החמרי והרוחני של ישראל בגולה לא יגיע לעולם למצבו של עם אבטונומי, – רואים לישראל הצלה אנושית, הצלה אזרחית ועם זה גם הצלה לאומית רק בציון.   אם ישוב ישראל לארץ אבותיו ויתנחל  בה במספר רב, אז ישים לו שם ושארית בארצו ככל העמים בארצותיהם,  וכמוהם לא יפחד גם הוא מכליון-עולם.   רבים מהם חושבים, כי זכות יושבי ארץ-ישראל וכחם הרוחני יסייעו גם ליושבי הגולה לשמור את לאומיותם.   אנכי איני בטוח בזה ויותר קרוב בעיני, כי אלה שישארו בגולה סופם להטמע בגוים.   יהיה איך שיהיה, לקיום הלאום די יהיה, אם בארץ-ישראל  וסביבותיה יהיה רוב מנין ורוב בנין מישראל, כפי אשר תוכל הארץ שאֵת.

כנגד הציוניות יש בישראל שתי שיטות אחרות: שיטת המתבוללים ושיטת הלאומיים הרוחניים.   הראשונים אינם רוצים בקיום ישראל, ואם יש בהם כאלה, שאינם מודים בזה, אין פיהם ולבם שוים, שהרי זהו "פסיק רישיה ולא ימות".   האחרונים רוצים בכל לבם בקיום ישראל, אלא שהם אומרים, שהלאום הישראלי יכול להתקיים גם בפזורו בין האומות.   עם הראשונים אי-אפשר להתווכח, מפני שבכל ווכוח דרוש, ששני הצדדים יודו בעיקר אחד, שעל יסודו הם דנים על סעיפיו.   אבל אם אנו אומרים, שהלאום הישראלי צריך להתקיים, והם אומרים, שאינו צריך להתקיים, אין לנו בסיס לעמוד בווכוחנו.   לא נשאר לנו, איפוא, אלא להתווכח על העיקר עצמו, אם בכלל אבוד עצמו לדעת היא דבר רצוי.   אבל מי שהגיע למדרגה כזו, שחייו (אחת היא, אם הפרטיים או הצבוריים) עליו למשא ורוצה הוא לאבד עצמו לדעת, לא יאבה לקבל שום הוכחות על יתרון החיים.   ואולם אין גם צורך להתווכח עם שכמותם: תשוקה לאִבּוד-לדעת  היא מחלה מוסרית, וככל מחלה אינה יכולה להקיף חלק גדול מן העם לזמן ארוך ולאשרנו הולכים עתה המתבוללים הלוך והתמעט מיום ליום בתור בעלי שיטה מסוימת, ואם מפחדים אנו מפני הטמיעה בשדרות הדורות, היא לא מפני נצחון השיטה והתשוקה, אלא מפני נצחון זרם החיים.

האחרונים, כלומר, הלאומיים הרוחניים, אומרים להתבצר בגולה בפני  זרם החיים בחומות אבטונומיות שונות, שעל פרטיהן אדבר למטה.   הם נשענים על חוקי השִגְשׂוּג (האֶבולוציה) ומחליטים, שקורות ישראל בכל מהלכן עשו את ישראל לעם רוחני, ובכחו זה יצר לו אבטונומיות רוחניות, שהגינו עליו מפני הטמיעה אף באין לו מרכז מדיני; והשגשוג הזה דורש מישראל להאריך את מהלכו הקודם מיום שיצא בגולה, ועם זה להאריך גם את ההגנה.   אי-אפשר לחשוב, שלדעתם המדינה המתנגדת להרוחניות, שהרי כל הנביאים, שבהם נתגלתה רוחניותו  של עמנו בכל כחה, חשבו את הגלות  להעונש היותר קשה ואת השיבה להמדינה לתשועה אמתית.   ברור הוא, איפוא, שהם חושבים, כי בכחה של הרוחניות כבש לו השגשוג במשך כאלפים שנה דרך סלולה ידועה,  שהנטיה ממנה תהיה מהפכה בחיי ישראל,  וחוקי השגשוג אינם סובלים מהפכות.

אך, אם נשפוט מנקודת חוקי השגשוג, עלינו לשים עין לא על השגשוג הפרטי של איזה עם בלבד, אלא גם על השגשוג הכללי.   ביחוד צריכים אנו לשים לב אל השגשוג הכללי כשאנו באים לשפוט על חיי-ישראל, שהוא תלוי הרבה יותר מעמים אחרים בהחיים הכלליים.   וחוקי השגשוג הכללי מלמדים אותנו, שכל קבוץ קטן, השרוי בתוך קבוץ גדול ממנו, סופו להטמע בין הקבוץ הגדול.   גם בישראל נטמעו בימי-קדם הרבה מבני אומות אחרות: די להזכיר את הגבעונים, את חושי הארכי, צלק העמוני, אתי הגתי, אוריה החתי, הכרתי והפלתי (הפלשתי?) שבלי ספק לא היו יחידים.   אחרי שנדדו טובי העם הישראלי מארץ-ישראל לבבל מפני רדיפות  הנוצרים, נטמעו בלי ספק הרבה מבני עמנו בין הערביים, שהרי כמעט אי-אפשר שברחו כלם בלי להשאיר שריד, ועם זה אנו יודעים, שהיו ימים, שבהם כמעט לא היו בני-ישראל בארץ-ישראל.   טמיעת בני-ישראל  יושבי ערב בין שכניהם בזמן מחמד ובזמן הסמוך שלאחריו ידועה לכל.   עמי אירופה בזמן הזה כלם מעורבים הם, ובהרבה מהם מרובה התערובת מאד.   נתערבו גאַלים גרמנים ואיטלקים, סלאווים בגרמנים וטטרים בסלאווים, יונים בבולגאַרים ועוד.   אין כמעט ספק בדבר, שמספר רב ועצום מבני-ישראל נטמע בזמן גלותו בין הגוים.   דבר זה אפשר לראות מתוך חשבון זה: מספר בני-ישראל אחר החורבן בארץ-ישראל, בבבל ובמצרים היה בכל אופן לא פחות משלשה מיליונים; ובני-ישראל שמתו על קדוש-השם מאז ועד עתה  אינם מרובים בכל אופן מהרוגי מלחמה בין עמים אחרים, שהרי עד המאה שעברה לא היו בני-ישראל נקראים להשתתף במלחמות.   ואם במשך קרוב לאלפַים שנה עלה מספר בני-ישראל על-ידי הרבוי הטבעי רק לשנים-עשר מיליון ולא יותר, אות הוא, כי מספר רב ועצום מישראל נטמע בין עמים אחרים, בעוד שהאסור לאחרים לקבל דת ישראל מנע ממנו את תשלומי ההפסד הזה.   לפי זה נשמר רק שריד מישראל, ואם הוא נשמר בכח השגשוג הפנימי, לא היה זה אלא מפני שכחות תקיפים, כהשנאה לישראל מצד אחד והשפעת הדת מן הצד השני, שמרו עליו במדה ידועה.   עתה, אם תקום תקות עמנו לקבל שווי-זכיות, ושנאת ישראל, אף אם לא תבטל, תהיה כנשמה בלא גוף, לא תועיל כל התאמצותם של הלאומיים הרוחניים – אחרי שנתרופף כח הדת – אלא לזמן ידוע, להאריך את גסיסת הלאום, אבל לא לשרש את הרעה, וכל החומות האבטונומיות, שהם אומרים לבצר בהן את קיום ישראל, תלויות הן באויר ואין להן בסיס נכון ומוצק לסמוך עליו.

כל לאום, היושב על אדמתו, מדבר בלשונו, מתנהג בנימוסיו וכיוצא בזה, אינו זקוק לצורך קיומו ברגש לאומי מיוחד  בשנים כסדרן.   וגם בשנים שלא כסדרן אין סכנה צפויה לו ע"י מה שהרבה מאישיו היחידים אין להם רגש לאומי כזה כלל.   אדמתו, לשונו, נמוסיו ועוד, עושים אותו  ללאום מיוחד כמעט שלא מדעתו ואין שום מקום לאיזה חשש, שמא תלָקח ממנו אדמתו ותנתן לאחרים, שמא תבּטל לשונו וכיוצא בזה.   ואולם החומות האבטונומיות, שהרוחניים מציעים לנו, כלן תלויות ברצון:  כל זמן שיהיה הרגש הלאומי חזק בלב ההמונים יכולות הן להתקיים, וגם זה רק במדה  ידועה, ואם יבוא זמן וההמונים לא ירצו באותן החומות, שבכל אופן אי-אפשר  שיקיפו את האומה ככח מכריח, מיד יתערערו עד היסוד.

נבדוק את החומות הללו:

א) אגודת ועדי-הקהלות, הנבחרים ע"י בחירה כללית – בלי הבדל המין – שוה, ישרה וחשאית, הועדים הללו מפקחים על השכלת העם, בריאותם, מתקינים עזרה משותפת ועזרה של עבודה, ומסדרים את עניני היציאה ואת מעשי הצדקה.

ב) זכות הלשון רחבה, באופן שבמקום שיש מספר הגון מבני-ישראל צריכים הפקידים והשופטים וכל מוסדות המקום להכיר את זכותה של הלשון הישראלית ביחד עם לשונות שאר התושבים.   בתי-הספר הנמוכים והבינונים נמצאים ברשות ועד הקהלה, והלמודים הלאומיים (הלשון, הדת וההיסטוריה) צריכים להלמד גם בבתי-ספר הכוללים.

ג) זכות שמירת השבתות והחגים ליחידים, וגם לנושאי-משרה במדינה, במקום שאינה מפרעת אותן מעבודתם, והנהגה עצמית בעניני גטין וקדושין.

על הנייר הכל טוב ויפה, אבל בחיים – צריך עיון גדול.

נדון על הראשון ראשון ועל אחרון אחרון:

א) כל מי שאין דימוקראטיותו קודמת ללאומיותו אינו יכול להבין  בשום אופן, מפני מה היו הלאומיים הרוחניים "כהאי עורבא דאייתי נורא לקיניה"? הם דורשים בחירה של ארבעתים ובלי הבדל המין, בשעה שהכל יודעים, שהלאומים, בין שהם ציונים, בין שהם רוחניים, הם חלק קטן מן העם, רוב ההמון יש לו עסק לא בלאומיות, אלא בדת; רוב העשירים והמשכילים נוטים להתבוללות, אם על-פי שיטה קבועה או מתוך שהם נגרפים בזרם החיים ומתוך חוסר הכרה.   רוב צעירי ההמון אין להם אלא דאגת הפרוליטאריאט; רוב נשי הדור הישן הן נשי "צאינה וראינה" ו"תחִינות"; הרבה-הרבה מנשי הדור החדש אין להן אלא תכשיטיהן, התיאטראות,  הנסיעות למקומות-הרפואה והרומנים, שהן קוראות מכל המינים חוץ מאלו שיש להם נגיעה בחיי ישראל; הצעירות המשכילות ברב או במעט נושאות את נפשן להאוניברסיטאות שבחו"ל ולשחרור הפרוליטאריאט, ומסופקני, אם אפשר למצוא במחנה הלאומיים הרוחניים או הציוניים אפילו חמש אחוזות למאה מן המין היפה שלנו.   ומחומר כזה מדמים הלאומיים הרוחניים לבנות ועדי-קהילות ואגודתם!...

ואם תהיינה הבחירות מוגבלות, לא יהיה לאגודת הקהלות שוב ערך, שהרי גם בלא זה לא יהיה לה כח מכריח, כמו שיש כח מכריח לכנסיה של אבטונומיה מדינית.   ואיזה מהלך ושיטה יהיו לאגודת הקהלות, אם קהלה אחת תהיה לאומית-רוחנית, השניה תהיה דתית-מושכלת, השלישית תהיה דתית-קנאית, הרביעית תהיה מתבוללת, וכן הלאה? ומה יהיה כשיתפזרו היהודים,  אחרי בטול תחום-המושב, על פני כל רחבי רוסיה, באופן שהקהלות תתרבינה עד אין קץ וע"י זה תרבינה הוצאותיהן, ועם זה יתמעטו החברים של כל  קהלה ולא יהיה בכחן לשאת את ההוצאות?

לעומת השאלה, שהצגתי למעלה ע"ד מעוט הלאומיים בקרבנו, אפשר  שישיבו לי, שאם כן גם הציוניים אין להם תקוה, אחרי שרוב העם אינו  מסכים להשקפותיהם, ועל מי בוטחים הם? אך אין זו שאלה: הציוניים  אינם מחכים להסכמת מתנגדיהם ואין פעולתן זקוקה לה.   אמת, שאם היו  מרובים, היתה פעולתם יותר נכֶרת ויותר פוריה.  אבל גם בהיותם מועטים, יכולים הם, ביחד עם הציוניים שבשאר מדינות, להכשיר את הארץ ולעשותה  מסוגלת לישוב מרובה; ומתוך שהיציאה לא בקרוב תפָסק וגם  יהודי ארצות אחרות לוקחים בה חלק, יש להם רשות לחשוב, שהיוצאים, אפילו אם לא  יהיו ציוניים, ימצאו יותר נכון לפניהם לצאת לארץ-ישראל, הקרובה גם בלב,  גם במקום, אם אך תהיה מסוגלת לכך, מלאמריקה.   ובין כך יתרבה הישוב  וסוף-סוף יוסד הבנין שהם רוצים בו.  אבל יסוּד קהלות לאומיות אי-אפשר גם להתחיל בלי הסכמת המרובים; ועל-פי בחירת ארבעתים, שדורשים הלאומיים הרוחניים, אין להם לקוות להשגת מטרתם ויתר על כן: אפילו אם ישיגו אותה היום, מי יערוב להם, שישיגו אותה גם בזמן אחר?

ב) זכות הלשון אין לה ערך אלא לזמן ידוע.   גם עד עתה לא הכריחה הממשלה לדבר ולחבר ספרים בלשון המדינה בלבד, ואף-על-פי-כן אנו  רואים הרבה ילדים בערים הגדולות, שאינם מכירים לדבר יהודית  ברצון אבותיהם.   אם זה היה עד עתה, כל שכן שיהיה כך – ובמדה יותר מרובה – אם יתבטל תחום-המושב, בשעה שיתפזרו  כל בני ישראל יושבי רוסיה בכל רחבי הממלכה הגדולה והרחבה, ובמדה ידועה יתקרבו יותר אל שכניהם.   אחרי בטול תחום-המושב אין ספק, שבמשך איזו עשרות שנים או יותר לא יהיו היהודים ברוסיה צפופים כמו שהם עתה, שבהרבה מקומות מספרם עולה עד 30% או אפילו 50%, בעוד שבכלל הם רק בערך 4% מכל התושבים, – ויהיו אז ברוב המקומות עד 10%.   אז יצטרך  כל יהודי ביותר לדעת את לשון מקומו, כדי שיוכל לבוא במשא-ומתן עם  הבריות, וקרוב לודאי, שאז תשָּכח הלשון המדוברת מפי בנינו לגמרי,  ראוי להעיר, שבכל מקום, שבאו שם בני-ישראל קודם שנתפשטה בו הדת הנוצרית, כלומר, קודם שנולדה השנאה העצומה לישראל ועמה הרדיפות מצד אחד, ומצד שני – קודם שמפני הרדיפות הללו נתחזקו אצל בני-ישראל המשפטים-הקדומים המרובים בכלל, וביניהם גם המשפט-הקדום, שכל מה שנהוג בישראל עד המלבושים וגנוני-התפלות וכיוצא בהם הוא קודש-קודשים וכמעט הלכה למשה מסיני, – קבלו היהודים את לשון העמים שבאו לדור בתוכם, כפי שדרשו חוקי השגשוג הכללי.   רק מגורשי-אשכנז, באו לפולין, ומגורשי-ספרד, שבאו לארצות רוסיה ואפריקה אחר הזמן שהזכרתי, שמרו את לשונם.   על-פי הדברים האלה גם הז'רגון אין לו תקוה.

וכמה תמוהה הדרישה, שיהיו להז'רגון מהלכים בערכות ובבתי-המשפט! נקח, למשל, את אודיסא: בה יושבים הרבה בני-ישראל, אבל גם  הרבה פולנים, גרמנים, אוקראינים, ארמינים וגם טַטַרים במספר ידוע.   כלום אפשר לדרוש משופטי-השלום, וכל-שכן מן השופטים המושבעים,  שישמעו את דברי כל הנאשמים שלא על-ידי מתורגמן, – כלום אפשר לתבוע, שכל  אחד מהם ידע, חוץ מן הלשון הרוסית, את כל הלשונות של כל העמים האלה?

אם כת פרוליטאַרית ידועה דורשת זכות הז'רגון –כך היא חובתה וכך נאה לה.   היא, שמכל יהדותה לא נשאר לה אלא הז'רגון (קרוב למה שהמליץ ר' מיכאל זקש על הריפומאַטור שמואל הולדהיים),  היתה מוַתֶרת  בחפץ-לב גם על האוצר היקר הזה, אם אך היה בכחה לעשות כן עתה.   אבל עתה עדיין אינה יכולה לעשות כן, כי את כל חילה היא מאספת מבין צעירי השדֵרות  הנמוכות, שעל-פי-רוב לא קבלו חנוך אזרחי, ושום לשון, חוץ מלשון אמם, אינם יודעים; באופן שאי-אפשר לה להפיץ את דעותיה ביניהם אלא ע"י הז'רגון.   אבל אין ספק בדבר, שאחרי איזה זמן, כשיתפשטו בני ישראל בכל רחבי ויֵדעו לדבר בלשון המדינה, תמחק כת זו גם את הסימן הלאומי הזה מתורתה.   היא אינה מגלה עתה סוד זה, מפני  שדרישה זו נותנת לה אפשרות להטיל אבק בעיני רבים מן ההמון ולומר:  ראו, גם לנו יש דרישות לאומיות.   אמנם, מלכי ישראל, הנביאים, התנאים  האמוראים, הגאונים, ר' יהודה הלוי, הרמב"ם, בעלי התוספות, האברבנאל, שפינוזה ומאות אלפי אנשים מצוינים מבני ישראל לא דברו ז'רגונית; אבל כל אלה הלא אין להם שום שייכות ללאום ישראל, שאין בו אלא  הפרוליטאריאט היהודי יושב רוסיה, בעוד שכל האנשים הנזכרים – ואפילו שפינוזה, שעוסק במלאכה, אבל היה אדון לעצמו ולא היה פועל אצל  אחרים –היו "בורז'וּאים" ויושבי ארצות אחרות.

אבל אם הלאומיים הרוחניים מוצאים חשיבות יתרה בז'רגון, צריכים אנו לומר להם:

Licet bovi, non licet Jovi …Quod ואם הלאומיים הרוחניים מכוונים בלשון הלאומית להלשון העברית, הרי צריכים הם לראות, כי בגלות יכולה הלשון העברית להשאר מה שהיתה עד עתה – לשון-התפלות ובמדה ידועה גם לשון-הספרות; אבל התפלות הן חלק מן הדת, שכחה רופף, והספרות הבלתי-דתית היתה תמיד רק חלק יחידים.   ואם נדקדק לשפוט רק על פי חוקי-השגשוג אי אפשר לנו לקוות בשום אופן לתחית שפת-עבר בתור שפה מדוברת, אחרי שניטל ממנו הדבור זה  כאלפים וחמש מאות שנה והיא היתה מאז רק לשון-הכתב.

ג) למודי ההיסטוריה אין בהם כח לאומי עצמי, אם הרגש  הלאומי מתרופף כשהוא לעצמו, שהרי אפשר ללמוד את ההיסטוריה של  עמים שונים.   בהגמנסיות שלנו למדו את קורות רומי ויון כמעט בפרטות,  וגם נתחברו ספרי-היסטוריה עבים ללמד בהם קורות היונים והרומים את תלמידי הגימנסיון ביחוד, ואף-על-פי-כן לא נעשו התלמידים ע"י זה ליונים או לרומים.

ד) זכות שמירת השבתות והחגים היא חלק מן הדת.   בתי-המסחר והחנויות של היהודים באודיסא היו פתוחים לרוחה בשבת אף קודם שהוטל על היהודים לשמור שבת של גליות.   והתנאי המוּתנה בנוגע לשמירת הדת של נושאי-משרה – ששמירה זו צריכה להיות נוהגת אך בשעה שהיא אינה מפרעת אותם מעבודת משרתם – הוא תנאי, שצצליו מרובים הרבה מאורו.   בעניני גטין וקדושין לא התערבה הממשלה גם עד עתה, אם לא נחשוב מה שהיא מבטלת גטין וקדושין, שלא נעשו ברשיון הרב מטעם.   בכל אופן, במשטר קונסטיטוציוני אין לכל הדברים האלה ערך גדול, כי בענינים כאלה תלוי הדבר ברצון איש ואיש.   

ה) עניני הצדקה והעזרה אין להם ענין אל הלאומיות, כי מוסדות כאלה יכולים להיות משותפים לעמים שונים, וסדור האֶמיגראַציה אינו דבר הקיים תמיד, כי סוף-סוף תתמעט היציאה אחרי שישאר ברוסיה מספר בני ישראל, שיתאים אל התביעה האֶקונומית, ולא יהיה עוד צורך בסדורה.

ובכן רואים אנו, שכל החומות, שהלאומיים הרוחניים חושבים לשמור בהן על קיום הלאום הישראלי, אין להן יסוד קיים; אלה תלויות ברצון, אלה תלויות בזמן, ואלה לא תצאנה לעולם לפעולה.   בכל אופן כֻלן הן מלאכותיות, לא טבעיות, שמתהוות ומשתמרות מאליהן, כאותן של כל עם, שיש לו אבטונומיה מדינית.

וכשם שהתרופות שהלאומיים הרוחניים מציעים, אין להן יסוד, כך אין יסוד לשיטתם, שבשבילה אין הם מודים בציוניות.   לומר פשוט: אין אני מאמין באפשרות התגשמותו של הרעיון הציוני, הוא דבר שאין לו שחר: ישוב מקומות חדשים אינו דבר שלא היה לעולמים; האֶמיגראציה מוֹרָשה היא לנו זה אלפי שנים, ועתה היא מעשה הנראה לעינים.   ולמה אי-אפשר הדבר להרכיב את שני המעשים האלה וליסד ישוב ישראל בארץ-ישראל? מובן, שהיה איזה יסוד לטענתם, אם אחרי עבודה גדולה בא"י במשך זמן ארוך היה מתברר, שהעמל היה לריק.   גם אז אפשר היה לומר, שהיו לזה סבות ידועות, אשר כשֶיוּסרו יביא העמל ברכה; אבל אפשר היה לומר גם כן, שהרעיון עצמו אין לו עתידות.   לא כן עתה, בשעה שהעבודה בכל קטנותה לא נתנה תוצאות שליליות.   ואם כל שיטת הלאומיים הרוחניים נוסדה רק על חוקי השגשוג בלבד ורואים הם בתנועה הלאומית נטיה חדשה לגמרי, מעין מהפכה, כמו שאמרתי למעלה, אז יש לבעל-דין מקום רחב לחלוק עליהם.

כבר אמרתי, כי חוקי השגשוג אינם פרטיים בלבד, כלומר, אינם מיוחדים לעם מיוחד, אלא הם גם כלליים, כלומר, מתגלים בגבול השגשוג האנושי.   אחרי שיטת הממלכה-הכוללת והקוסמופוליטיסמוס, הקיף הרעיון הלאומי את כל העולם.   אם היה זה שגשוג או מהפכה – אחת היא: לפנינו מעשה קיים, ההולך עתה בדרך השגשוג.   הרעיון הה נתפשט גם בין בני ישראל, והוא הרעיון של הלאומיים הרוחניים.   אם כן, הלאומיות הישראלית באה אף היא על פי חוקי השגשוג.   שגשוג הלאומיות מביא לידי דרישת הארץ, שהרי לאומיות רוחנית כל אופן היא יוצאת מן הכלל, שאין חוקי השגשוג הכללי סובלים אותה.   ומן הארץ אל המדינה אך צעד אחד.   

בכלל קשה להציב גבולות קבועים ולומר: עד כאן הוא שגשוג ומכאן ואילך היא מהפכה.   השגשוג מסובב מאלפי גורמים, שקצתן נראים לנו וקצתן אינם נראים לנו, ופעמים קוראים לשגשוג בשם "מהפכה" אך ורק מפני שאין אנו רואים כמה וכמה גורמים חבויים מן העין.   רעש הארץ, המחריב לפעמים ערים ויושביהן, הוא לפי ראות עינינו מהפכה.   אבל באמת אינו אלא פרי שגשוג ארוך פנימי, שמתהַוֶה מתחת לארץ באין רואה.   וכך יש לפעמים חזון היסטורי, שעל פי חוקי השגשוג הפנימיים היה יכול כבר להגָלות, אלא שכחות חיצוניים מפריעים בעדו; ופתאום באה מהפכה חיצונית רחוקה, שעל ידי שלשלת של מקרים שונים היא מבטלת את הכחות החיצוניים ההם, והחזון ההיסטורי נגלה לפנינו בכל כחו על פי חוקי השגשוג.   בסוף מלכות נפוליון השלישי כבר היתה צרפת מוכשרת לממשלת-עם, אלא שכּחו  של נפוליון הפריע בעדה.   בעת ההיא היתה מהפכה בארץ אחרת, בספרד: המלכה איזבל הוּרדה מעל כסאה.   אני קורא לזה מהפכה, שהרי אף-על-פי שהיו לזה סבות פנימיות, אף-על-פי-כן לא היה זה שגשוג גמור, כי אחרי זמן קצר שב שם הכל על מקומו הראשון, וכסאה של איזבל נמסר לבנה.   בין הפרקים רצו בספרד להמליך את אחד מקרוביו של מלך פרוסיה.  נפוליון התנגד לזה בכל כחו, ומלך פרוסיה לא רצה לבוא בריב עמו והיה נכון לוַתֵר על זה, ובמובן זה צוה לביסמארק להודיע לנפוליון.   אבל ביסמארק שלח בלי ידיעת מלכו טלגרמה בשם האחרון, שלא יוכל לותר, כלומר, הודיע ההפך ממה שצוהו מלך פרוסיה, וסוף דבר היה – שקרא נפוליון מלחמה על פרוסיה, ובמלחמה זו אבד את חילו וכסאו, מה שנתן אפשרות להשגשוג הפנימי בצרפת ללכת רומם על דרכו ולכונן  שם ממשלת-עם.   לעומת זה באה מהפכה בבולגריה שלא ע"י שגשוג פנימי.   בולגריה עצמה לא חשבה לפרוק עול תוגרמה מעליה; אבל מסיתים  מן החוץ באו ובראו מעין מרד, ואחר כך באה ממשלת רוסיה ושחררה את בולגריה ועשתה אותה לנסיכות.   השגשוג הזה, כנראה, היה מקומו ברוסיה, ששם נתגברה אז שיטת ה"סלאַבוֹפילים", אבל לא בבולגריה.   בבולגריה היתה מהפכה, שהביאה לידי סדר ידוע, והסדר הזה בא לכלל שגשוג והולך ונמשך כדרכו.   אנו רואים, כי לפעמים שגשוג מביא לידי מהפכה ומהפכה לידי שגשוג.

גם ישוב חדש הוא שגשוג מצד אחד ומהפכה מן הצד השני.   פעמים שהשגשוג הוא בחיי היוצאים והמהפכה היא במקום החדש, ופעמים הדבר להפך.   אם באיזה מקום אין הארץ יכולה לשאת את הרבוי הטבעי ובניה פונים למדינה חדשה, שעוד לא נושבה, – אז לפנינו שגשוג בחיי היוצאים ומהפכה במקום הישוב.   אם אנשים נגרשים ממקומם באונס, והם מבקשים מקום חדש, שעל פי תנאיו יכולים הם למצוא בו מפלט להם, כמו שהיה  הדבר בשעת גירושי עמנו בימי הבינים ובימי האֶמיגראציה הכבירה אצלנו בחצי-היובל האחרון, – לפנינו מהפכה בחיי היוצאים ושגשוג במקום החדש.   בשני האופנים נעשית היציאה מן המקום הראשון לתדירה והישוב במקום החדש הולך ומתרבה, ואז השגשוג משותף לשני הצדדים.

אם הישוב החדש מתרבה באוכלוסין עד שהוא ראוי להיות למדינה, אז על פי חוקי השגשוג נעשה הוא למדינה מיוחדת.   אם איזה כח חיצוני מפריע בעד זה, אז,  ראשית, אין כח חיצוני יפה אלא לזמן, ושנית, אפשר שתהיה במקום אחר איזו מהפכה, שתסיר את הכח החיצוני ההוא אף קודם זמנו.

מדינות טורקיה אינן מוכשרות עוד למשוך אליהן את יושבי מדינות-אירופה, המבקשים מקומות-ישוב חדשים.   יוצאים מכלל זה הם בני-ישראל, ביחוד בנוגע להתישבות בארץ-ישראל: מלבד מה שקשר היסטורי ודתי-לאומי מקשים את העם הזה ואת הארץ הזאת, באופן שהרבה מבני ישראל יוותרו בלי ספק על יתרונותיהן של ארצות אירופה בשביל הקשר הזה, הלא יודעים אנו, כי מצב בני ישראל בארצות שונות שבאירופה גרוע הרבה ממצב בני ישראל במדינות טורקיה.   ולפיכך רשאים אנו לחשוב, כי בארץ-ישראל היכולה לקלוט בקרבה לפחות כשלשה מיליוני תושבים בעוד שמספר תושביה עתה עולה אך לששים או שבעים רבוא, עוד יש מקום ליותר משני מיליוני יהודים, אם אך נשתמש בעוד מועד בכל התחבולות להכשיר את הארץ כדי שתוכל לקבל את האורחים החדשים מבני עמנו, כדי שיוכלו אלה האחרונים למצוא שם פרנסתם והשכלתם וכדי שאנו נהיה שם הרוב ברבות הימים.   הדבר הזה תלוי בנו, ועל זה ראוי לומר דברי המנוח ד"ר הרצל: "אם תרצו    אין זה חלום".  עוד יותר אין חלום בהחלטה, כי בעתיד הבלתי-קרוב יבואו שנוים נמרצים בכל ארצות אסיה בכלל ובטורקיה וארץ-ישראל בפרט, – שנוים, שיכללו בקרבם גם אבטונומיות וגם מדינות עומדות ברשות עצמן, שהשלטון הראשי יהיה בהן, כמובן, בידי הרוב.   ובכן הרי לא יוטב בעתיד הקרוב מצב ישראל ברוסיה, רומיניה וגאַליציה – וכל שכן במאַרוקו, תוניס ועוד – באותה מדה, שלא יהיו היהודים יושבי הארצות האלו רוצים להמיר אותו במצב יושבי ארץ-ישראל.

ובכן צפויה לנו בעתיד הרחוק, מצד אחד – טמועה גמורה וכליון-עולם באירופה, ומצד שני – אפשרות קרובה לשלטון עצמי בארץ-אבותינו.   עלינו לטרוח בערב שבת כדי שנאכל בשבת; אם נטרח, לא יהיה בזה כל חלום, ואם לא נטרח – אז לא לבד שהציונות תשאר חלום, אלא שלאומיות ישראל עצמה, אחרי קיום של יותר משלשת אלפים שנה,  תעוף כחלום.

_________________

היוצא לנו מכל האמור הוא: א) הרעיון הלאומי הוא פרי רגש השמירה העצמית מצד אחד ופרי השגשוג הכללי מצד שני;  ב) הרעיון הזה, כדבר רוחני, אין לו עמידה בפני עצמו באין בסיס חמרי;  ג) התנאי העיקרי לבסיס המרי הוא מדור מיוחד לעם;  ד) חלוף-מקומות ויסוד מדינה לא תמיד הם מהפכות; וה) בכלל אין אנו יכולים לקבוע תחומים ולומר: זהו שגשוג וקרוב אל האפשרות וזוהי מהפכה ורחוקה מן האפשרות או מתנגדת לרוח ההיסטוריה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  באמת אין השם "מעמדות" נאה להמפלגות החברותיות שבינינו כלל.  המעמדות ההיסטוריים, שהמאטיריאליסטים ההיסטוריים חושבים את המלחמה שהיתה ביניהן כמעט לחוק היסטורי, היו קבועים, באופן שהבנים ירשו תמיד את מקום האבות, מאין להם אפשרות לעבור ממעמד זה למעמד אחר.  עתה אין מעמדות, אלא  יש רק קבוצים שונים, שהמעבר מן האחד אל השני אינו מוגבל כלל, באופן שאנו רואים לפעמים, מצד אחד, שהפועל המקבל נדוניא פותח בית-מלאכה לו לעצמו, משרת בבית-מסחר נעשה בעצמו סוחר, ומצד שני, שבני פועלים מוכתרים בכתר רופאים, עורכי-דין וכיוצא בזה.

[2]  דברי מכס נורדוי,  שהובאו במ"ע "סוואבאדא אי ראווענסטווא" גליון ה'.