¹

כלל גדול אמרו בחקירת ההיסטוריא: לא שבח ולא גנאי, אלא הבנה את המאורעות ונושאיהם, אין לגנות אותם, אלא להבין סבותיהם והשפעתם לעתיד על החיים ועל צדדי הטוב והרע שבהם.

אם נבא לחקר דברי-ימי-עמנו, אז עלינו לזכור כי שלשה כחות מושלים באדם: השכל, הדמיון והרגש. השכל הוא אבי המחשבה ההגיונית, הדמיון – אבי השירה והרגש הוא אבי הפעולה. שלשת הכחות האלה פועלים זה על זה כפי מדת תקפו של כל אחד באדם ידוע ובחלק צבור ידוע: במקום שהשכל חזק ביותר יחלש כח הדמיון במדה ידוע, ולהפך; הרגש מקבל השפעתו משניהם, ומהלך הפעולה שהוא מחולל תלוי בתוקף השכל או הדמיון ובמדת כחו עצמו באדם ובחלק צבור ידוע בזמן ידוע.

אלו היה האדם או הצבור שליט לבחור לו את דרכו על פי רצונו החפשי, היתה הדרך היותר טובה לבלי להגביר את השכל יותר מדאי עד כדי להכחיד את הדמיון, לבלי להגביר את הדמיון עד כדי להאפיל על השכל וגם להגביל את הרגש במדה הראויה. אבל כח כל אלה תלוי בסבות טבעיות והיסטוריות שלא ביד האדם לעשות בהן כרצונו, ועל כן אין אנו יכולים לריב, לא עם חלושי השכל ולא עם חלושי הדמיון והרגש, ויכולים אנו רק לומר: אשרי האדם או הצבור שכח שכלו חזק למדי וגם כח דמיונו לא נכחד בו, ואוי למי שהכח האחד חזק בו כל כך, עד שהוא מנצח את השני לגמרי. אדם כזה או שהוא משולל כל פואיזיא והתפעלות המנעימות את החיים, או שהוא רוכב על במתי ארץ וחולם בהקיץ.

אבל גם להמחשבה ההגיונית ולשירה דרושים תנאים נורמליים. בתנאים שאינם נורמליים נהפכת המחשבה ההגיונית לסכולאסטיקא במדרגותיה השונות: מפלפולי התלמוד עד חילוקי בעלי “פרדס דוד ודורש לציון”, והשירה – להזיה במדרגותיה השונות, מן הבטלנות, כמו “שהקב”ה מניח תפילין", עד תעתועי הקבלה והחסידות, ולפיאיטיזם משונה, המתבטא אצל אחדים בדבקות והתלהבות הנקראת אצלם “שמחה באלהים”, ואצל אחרים – בגעגועים מפשטים סתם, מבלי שיוכלו לברר גם לעצמם אל מה הם מתגעגעים ומה הם רוצים, כהמתגעגעים החדשים בימינו.

הדברים המעטים האלה דים להאיר אור על קורות דתנו מזמן צמיחתה עד הימים האחרונים. בשעה שחי עמנו על אדמתו חיים נורמליים משלו בו גם המחשבה ההגיונית וגם השירה, ופרים הטוב נראה גם בכתבי-הקדש, גם בחלק גדול מן המשנה. משהחל לחץ הרומיים נחלשו במדה ידועה המחשבה ההגיונית והשירה, וכל מה שהתרבו צרות העם, כל מה שנעשו חייו יותר ויותר בלתי נורמליים, התגברו יותר ויותר אצל בעלי השכל – הסכולסטיקא ואצל בעלי הדמיון – ההזיה. שני הכחות האלה נלחמו תמיד זה בזה, נתנו לנו את הפלפול שבהלכה ואת הפטפוט שבאגדה, את הרבנות בתמונתה שמזמן שאחרי הגאונים ואת הקבלה, שלבסוף עשו שלום ביניהם (שלום שהיה מוכרח על פי “אמונת חכמים”, שאלו ואלו צריכים להיות דברי אלהים חיים, אבל גם הנגוד הפנימי שבהם נשאר כמו שהיה); נתנו לנו את הרבנות שמזמן האחרון ואת החסידות, ונתנו לנו בתקופת האמנציפציא כביכול, את ההשכלה וגם בזמן היותר אחרון – את הפיאיטיזם והגעגועים.

אם ישאלני איש: מה גרוע יותר – הסכולסטיקא או ההזיה, אז אענה לו בבטחה: ההזיה. הסכולסטיקא אינה מוציאה לגמרי את האדם מן העולם, והמפלפל בשנים שאוחזין בטלית עודנו קשור לעולם המציאות, שהרי יש גם ראובן וגם שמעון וגם טלית. אבל ההזיה מוציאה את האדם לגמרי מן עולם-המציאות ומביאה אותו לעולם של עשר ספירות, סטרא אחרא, סמאל ולילית וכיוצא בזה, שאינם במציאות כלל.

אומרים הם מעריצי החסידות, שהנביאים התנגדו להחקים, ושמלחמה תמידית היתה בדברי-ימי-ישראל בין השכל והרגש. צריך להעיר שמלבד שהדברים לא נקראו כאן בשמם האמיתי, אינם נכונים גם כן. מלחמה בין הרגש והשכל לא היתה בדברי-ימי-ישראל, רק מלחמת השכל והדמיון, וגם זו רק בתקופה הבלתי נורמלית, בשעה שהשכל והדמיון נתנו לנו את הסכולסטיקא וההזיה.

ובאמת, אם נפתח את כתבי-הקדש, לא נראה בשום מקום שהנביאים התנגדו להחקים עצמם בתור חקים, אנו רואים רק, שהנביאים הרבו להוכיח את העם שהוא עובר על תורת האדם, ומעט מאד דברו על הצרך בשמירת החקים. אבל הדבר הזה אינו מוכיח כלום. גם בזמננו רואים אנו אנשים, המקפידים גם על ענינים טפלים, כהליכה בגלוי הראש ומים אחרונים, ומורים היתר לעצמם בדברים שאסרה תורה בפירוש, כמו רכילות, עול במשקל ובמדה, אונאה וכיוצא בזה. ויש מהם שאינם מקפידים גם אפילו על מלשינות. אין ספק, שגם בימי הנביאים היה מרבית העם נזהר במצוות המעשיות, כפי שהיו מפורסמים בעם, ורק בדינים שבין אדם לחבירו היו מקילים לעצמם, כנהוג, ועל כן לא היה להנביאים שום צורך להזהיר על המצוות המעשיות, ורק בשעה שראו באמת הפרת איזה חק הוכיחו עליהם, כמו שהוכיח ירמיה על השבת, ועמוס – על השקאת יין לנזירים ² אפילו כנגד הקרבנות בכללם לא מחו הנביאים, רק דרשו להעם, שהקרבנות לא יגינו על מעשיהם הרעים וזבח רשעים תועבה. ישעיה וירמיה גם דברו בשבח הקרבנות³, ואם אמר עמוס: "הזבחים ומנחה הגשתם לי…בית ישראל⁴ , וירמיה אמר: “כי לא דברתי את אבותיכם ולא צויתים… על דברי עולה וזבח”⁵ , הנה אמרו דבריהם כפי דברי התורה, שהרי נאמר: “אדם כי יקריב (היינו, אם ירצה בכך) מכם קרבן… יקריב אותו לרצונו”⁶ ואומר: “וכי תזבחו זבח שלמים לה' לרצונכם תזבחוהו”⁷

אם היה ריב בין הנביאים והכהנים, הלא לא היו האחרונים מחוקקי העם, מלבד אולי בפרטי עבודת הקרבנות, שעל אדותם לא דברו הנביאים כלל (מלבד יחזקאל שנתן להם חשיבות יתירה). ההבדל בין כהן ונביא מבואר בשתי מלים: סופר מוכיח (פובליציסט) ונושא משרה, ובין שני אלה מצוי ריב בכל זמן ובכל עם.

גם אחרי תקופת הנבואה לא היתה מחלוקת בין בעלי ההלכה ובין בעלי האגדה, כמו שבתורה באה האגדה הנפלאה על התאבקות יעקב עם המלאך ביחד עם ההלכה “על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה” ⁸ כן באות בתלמוד ולפעמים גם במשנה ההלכות והאגדות ביחד. הלל שאמר, כי כל התורה כלה היא “דעלך סני לחברך לא תעביד”⁹ , שנה את שבע המדות שהתורה נדרשת בהן¹⁰ , שנה הלכות במים שאובין וטומאה וטהרה ועוד; התנאים בעלי המשנה הם-הם שחברו פרקי אבות והדרשות שבמכילתא, ספרא וספרי, ורוב בעלי ההלכה מן האמוראים היו גם בעלי אגדה. המחשבה ההגיונית והשירה, שעוד לא נתהפכו לגמרי לסכולסטיקא משונה ולהזיה פראית, הלכו צמודות מבלי נגוד ביניהן.

וצריך להיות משולל כל חוש היסטורי לומר, כמו שמעריצי החסידות אומרים, ש"הזרם הראשון של הלמוד והחק מתגלה בתור תנועה הבאה מלמעלה למטה: מחוקקים למדנים משתדלים לעשות תעמולה בין העם ולכפות אותו (?) עד שירצה לקבל על עצמו את דעותיהם שלהם ואת חקיהם שלהם ¹¹. הזרם הראשון היה בראשית צמיחת הדת, וכבר ידוע שהחקים הדתיים שבתורה וגם הרבה אחריהם נולדו ברוח העם¹². הנביאים, אשר מן שמואל, שקרע כנף מעיל שאול, עד יחזקאל, ששכב על צדו וטלטל כלי גולה, עשו תמיד איזה דבר במעשה לקיים את דברי נביאותיהם, – הראו בזה עצמם שמסכימים הם למעשים סימבוליים כהחקים והמצוות המעשיות¹³.

קובלים הם עוד מעריצי החסידות על התלמוד ואומרים, שהוא התנגד לחירות הרוח הדתי של העם, שהתנגד לספרי הנביאים ורצה לגנוז איזו מהם בשביל שיש בהם יחס בקרתי אל כמה חקים דתיים, על שאמר שהנביאים והכתובים עתידין להבטל ושאלמלא חטאו ישראל לא היו להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, כאלו ספרי הנביאים כשהם לעצמם אינם שוים הרבה ¹⁴

איפה מתנגד התלמוד לחירות הרוח הדתי של העם? ובכלל מה זה פירושם של “חירות רוח דתי”, המזכירים לנו עגול מרובע? המרחק בין חירות רוח דתי ובין חירות הרוח במלא מובן המלה הוא כל כך גדול עד שאין מן הצרך להתעכב על טענת הבל זו.

אבל גם התנגדות התלמוד לדברי הנביאים בשביל יחס בקרתי (?) שלהם אל החקים הדתיים בדוי מלב מעריצי החסידות. סומכים בזה על מה שאמרו שבקשו לגנוז ספר יחזקאל (במקום אחר ¹⁵

כבר בררתי שאין זה אלא מליצה, כמו שאמרו “בקשו לגנוז כל כסף וזהב שבעולם”, שבודאי לא היה זה בכחם ואין מזה שום ראיה). אבל יחזקאל כבד את החקים ביותר, ואין בו שום יחס בקרתי אל החקים, כי אם סתירות גמורות בלי כל בקרת לחקי התורה. המאמרים, שהנביאים והכתובים עתידים להבטל והמאמר “אלמלא חטאו ישראל” וכו', הלא הם דברי בעלי האגדה החביבים כל כך למשוררי החסידות, ואין להטיל אחריותם על בעלי ההלכה. ואולי כונתם, שאם היו ישראל באמת טהורי הרוח וגדולי הנפש עד שלא היו חוטאים כלל, הלא לא היה להם באמת צורך בספרי הנביאים. גם אנו בדורנו אפשר שהיינו מוַתרים על ספרים הרבה, שמתעסקים בעניני החברה והכלכלה ובתוכחות לעם, לוּ היינו בטוחים שיתמו חטאים מן הארץ ויגור זאב עם כבש והכל מוכן לסעודה.

ומה נפלאה היא הוכחתם של מעריצי החסידות ממה שהעם היה תמיד מוצא חפץ בבעלי-האגדה: “כשהיה בעל-אגדה בא לעיר היה העם מתכנס בא לשמוע את דבריו, בעוד שכשהיה בא בעל-הלכה לעיר היו מתכנסים אליו רק אנשים בודדים בעלי-המוח”. אף אנו נאמר: ספרים כמו “מורה נבוכי הזמן” או “דור דור ודורשיו” נקראים לאלפים וספורי הבל בז’רגון נקראים לרבבות; אם יבוא פרופיסור לקרא לקח באיזה מדע יתכנסו לשמוע דבריו רק אנשים בודדים בעלי-מוח, ואל איזה מחזה בתיאטרון, לאיזה אקרובט או בדחן לץ בקרקס, לאיזו מחוללת ברגלים יחפות וכיוצא בזה, יתכנסו אלפי אנשים, שמע מינה, שספור ז’רגוני חשוב יותר מספר “מורה נבוכי הזמן”, ומשחקים, אקרובטים בדחנים ומחוללות יותר מפרופיסור הוגה דעות.

לאותן האגדות, שמעריצי החסידות מסתייעים בהן, כדי להראות עד כמה נהגו בעלי-האגדה קלות-ראש בהמחוקקים, אפשר היה להוסיף עוד אגדות, כמו המדרש על הכתוב בפרשת המשכן “כאשר צוה ה' את משה”, האומר: “בשעה שאמר לו הקב”ה למשה עשה לי משכן – על כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר צוה ה' את משה, אמר הקב“ה כל הכבוד הזה עשה לי משה” וכו' ¹⁶, או המדרש: “ויאמר אנכי אלהי אביך, הה”ד פתי יאמין לכל דבר“¹⁷. אבל מה בכך? האם חוי הבלכי היה צריך להיות הראשון בעלי הדעות החפשיות? עוד במשנת חלק אמרו, שהאומר אין תורה מן השמים אין לו חלק לעולם-הבא, מזה מוכח שגם בזמן בעלי המשנה היו אנשים כאלה. אם מאספי האגדות בתמימותם לא הרגישו בדברים אלה, הלא לא הרגישו גם בשאר דברים שהיה להם להתיחס אליהם בזהירות. כן הכניסו את הפסיקתא החשודה על הפסוק “קומי אורי”¹⁸, הכניסו את הדרשה החשודה של הגלילי: “בריך רחמנא דיהב אוריאן תליתאי, לעם תליתאי, על-ידי תליתאי, ביום תליתאי, בירחא תליתאי”¹⁹, שלא ראו בה מעלות המספר “שלשה” ולא חשדו במלות “על ידי תליתאי” את הכונה על האב, הבן ורוה”ק, והסבו הדברים על משה, אהרן ומרים, אם גם אין למרים שום שייכות עם מתן התורה. גם בספר הזהר יש הרבה ליצנות וגם גדופים על התלמוד ויש גם ענינים הלקוחים מן הדת הנוצרית. ואף-על-פי-כן לא הרגישו בהם כמה וכמה גאונים ורבנים, והגר"א בתוכם, וחשבו את הזהר לספר קדוש בכל מיני קדושה.

בכלל עלינו לדעת, כי בעלי-האגדה (אני מדבר באותם שהם למעלה מכל חשד כל שהוא) לא קבעו מסמורות מעולם בדבריהם. הם ידעו שאין מורים הלכה מתוך האגדה ודברו ככל העולה על רוחם, פעמים לצורך הרגע (כמו האגדה “ילדה אשה במצרים ששים רבוא בכרס אחד”, שהיתה המטרה לעורר את הצבור) ולפעמים מאהבת הפטפוט בלבד. פטפוט כזה אנו רואים במקום שאמרה האגדה להתיר מאכלות אסורות לעתיד לבוא, אגדה, שמשוררי החסידות מסתייעים בה, כדי להראות התנגדות האגדה להלכה. שם אומרת האגדה בשם יש אומרים, שכל בהמה שנטמאת בעולם הזה הקב"ה מטהר אותה לעתיד-לבוא, אבל יש אומרים שאינו מתירן לעתיד-לבוא אלא יאבידן מן העולם, רק את הנדה יתיר (וכנראה שם, הכונה לא שיבטל האיסור עצמו, אלא יהי שנוי בטבע ולא תהיה אשה בנדתה). אבל יש אומרים, שלא לבד הנדה תהיה אסורה, אבל האשה בכלל תהיה אסורה אפילו בטהרתה. עתה לכו ומצאו ידיכם ורגליכם בפטפוטים כאלה!

דברי רב יוסף “מצוות בטלות לעתיד לבוא” אינם דברי אגדה, אלא באור ההלכה, שעושים תכריכים למת מבגד שעבד בו כלאיים, ונסמך בזה על דברי ר' יוחנן, שהמת פטור מן המצוות, אם כן ברור, שהכונה היא רק על המתים.

וצריך להעלים עין לגמרי מן הספרות האגדית בשביל לבוא ולומר, שהאגדה היתה כנגד המצוות המעשיות. הלא אין מספר להאגדות המדברות במעלות מצוות מילה, שבת, ציצית, תפילין, חגים, תלמוד-תורה, כבוד לומדיה, בעניני שבועות ונדרים ועוד ועוד. אין לי שום צורך במראי מקומות, כי די לקחת את הספר “מנורת המאור” ולראות כאלה על כל דף ודף.

לא אמת הוא הדבר גם כן מה שהחסידים החדשים מחליטים, שהקראות וכן הקבלה צמחו מתוך התנגדות להמון החקים שבתורת הרבנים. ענן עצמו מיסד הקראות, אסר דברים הרבה שהרבנים נוהגים בהם היתר, והמקובלים גם הם הרבו לבדות דינים וחקים עד שהורו הרבנים, שאין למדין הלכה מפי הקבלה. ומזה עצמו וממה שהרש"ז מלאדי חבר “שלחן ערוך” והחסידים גם היום לא בטלו את המצוות המעשיות השנואות כל-כך להחסידים המודרנים, אנו רואים בבירור, שכל זמן שהעם חי באמונתו לא התנגד להחקים והדינים, ואם כן היו בכללם לפי רוחו.

אמנם, אין ספק, כי עם חי חיים נורמליים לא היה משקיע עצמו לא בסכולסטיקא ולא בדינים ומנהגים טפלים ודקדוקים עניות; עם חי היה מקדיש את שכלו ומחשבותיו לדברים חיים, שיש לעם צורך בהם, ובעניני החקים והדינים היה נשאר על בסיס התורה הכתובה וחלק ידוע מן המשנה, ולא היה נתעה לחשוב כי בעד כל דקדוק טפל וחומרא יתירה יתנו לו לעולם-הבא מנה יפה, ורק צרות העם הזה ותלאותיו הביאוהו לקפאון, לחלומות בעולמות עליונים וליציאה מן העולם-הזה. אבל זוהי לא אשמת העם ולא אשמת רבניו, כי גם הרבנים היו חלק מן העם וגורלם לא היה טוב מגורל יתר העם, ולפעמים סמכה עליהם ביותר חמת המציק, ומהר"ם מרוטנברג לא היה היחיד בתלאותיו למען העם.

על הקבלה אומרים מעריצי החסידות, שהיא תורה שבלב, תורה שלמה, שיטה דתית המיוסדת על הרגש. מאריה דאברהם! מה ענין סמאל ולילית, עשר ספירות של קדושות ועשר ספירות של סטרא אחרא ואלפי שגעונות כאלה – לתורה שבלב, לשיטה דתית המיוסדת על הרגש? בשעה שאני לוקח בידי את הספר “ילקוט ראובני”, המלא פטפוטי המקובלים, הנני מרגיש עצמי כיושב בבית-משוגעים – ומעריצי החסידות אומרים, שהתנועה הקבלית נובעת ממקור העם! עם ישראל הצטיין תמיד בשכלו ובהגיונו, תנועת הקבלה הרי חלק ממנה נובע מפילוסופיא של אפלטון עם תערובות שיטות הגנוסטיקים וחלק היותר גדול ממנה – ממוחותיהם של חולי-הרוח, כאברהם אבולעפיא וחבריו; זה וזה אין להם שום יחס למקור ישראל ורוחו.

אמנם אין כל פלא, אם העם בסבת יסוריו ופגעיו האמין לדברי המקובלים, שהעולם הזה הוא רק כפרוזדור, המביא את האדם לא לטרקלין, כי אם לחבוט הקבר, לשבעה מדורי גהינם וכף הקלע, ועל המות הוא מביט לא כעל חק טבעי, אלא כמו על עונש מן השמים, ולא רק עונש גמור ואחרון כי אם התחלת העונש, הגוררת אחריה את כל יתר פרטי העונשים בעד עונות החומר במשך הרבה שנים וגם על עונות מגלגולים ראשונים שבדו המקובלים, – אין כל פלא אם עם כזה מקשיב לכל החלומות המשונים של בעל “מעבר יבק”, אחד מאנשי הקבלה, המתנגדים, לדברי מעריצי החסידות, להחקים הדתיים. אבל תמה אני אם כל תורה שבלב זו יצאה ממקור העם, מרוח ישראל המקורי. חוץ מזה, אם בתורת הלב נראה תורה העומדת בפני עצמה, ביחס מקביל אל תורת החקים, אז נאבד את הדרך לגמרי. גם חברי “הלגיון של האהבה החפשית”, גם האנרכיסטים הפוסקים שחיי “הבורזשיאים” וממונם הפקר, גם הם יאמרו שהם מקיימים את תורת הלב שלהם. ובכלל אין אדם עובר עבירה אלא אם כן מוצא לו בלבו איזה היתר לזה. על פי שיטה זו בתורת הלב יכולים להסתייע גם אלה המפירים בריתו של אברהם אבינו, וכל איש יוכל לאמר על עצמו, שהוא-הוא האיש הראוי להיות פטור מכל המצוות. תורת הלב לא תוכל להנתן ביד כל איש, ואפילו ביד אותם האומרים על עצמם בגודל רוחם, “שהם באו לעולם להראות דברים חדשים”. על תורת הלב כזו עומד הכתוב וצווח “ולא תתורו על לבבכם” ²⁰

תורת הלב איננה זו שרוצים להסתייע עליה מדברי ירמיה:“זאת הברית אשר אכרות… נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה” ²¹ , שהרי אמר שם “את תורתי” ולא מצינו בירמיה זכר לתורה אחרת חדשה. קרוב לשער, שהדברים מוסבים על הברית שכרת המלך יאשיהו עם העם “ללכת אחרי ה' ולשמור מצוותיו ואת עדותיו ואת חקותיו בכל לב ובכל נפש”²² (וזוהי שאמר: “ועל לבם אכתבנה”). תורת הלב היא התורה שהמציאו הרבנים, שנואי נפשם של משוררי החסידות, ומקומה רק בדיני עונשין ודיני ממונות, כמו “עין תחת עין” – ממון²³, והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם… שהיה זקן ואינה לפי כבודו או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חברו ²⁴. תורת הלב אחרת לא תוכל להיות לשום בעל דת, כי תפלה בכוונה, התלהבות בה וכיוצא בזה אינן תורת הלב, אלא עבודה שבלב.

מתוך גנותה של הרבנות באים מעריצי החסידות לספר בשבחה של זו האחרונה. קובלים הם על הרבנים והגאונים שלא שמו לב לחנוך הבנים, שנהגו שררה על הצבור וכו'. אבל מה הועילה החסידות לכל אלה? האם החסידות השביתה את החדרים והחנוך, הפיצה ידיעת שפת-עבר והבנת המקרא, המעיטה את התאוה לכבוד ולממון והרימה את העם במוסר ומדות? האם המלשינות, המריבות וההכאות שבין חסידי צדיק זה ובין חסידי צדיק אחר מוסריות ביותר? האם החסידים לא השתמשו בגזרת “הנלכדים” בשעתה ולא גנבו נפשות מישראל למסרם לעבודת-הצבא תחת בניהם או למכרם לאחרים? האם בין הרמאים והעושקים יש רק מתנגדים ולא חסידים?

ה' הורודצקי ²⁵ קובל על מנהיגי הישיבות והלומדים, שלא השתדלו להראות להעם את המאור שביהדות ואת תכנה הפנימי. אבל שוכח הוא, כי להבין את אלה נחוץ לדעת שיטות אחרות שמחוץ ליהדות, כי יתרון כל שיטה נערכת על פי השיטה השונה ממנה, ואלה שלא ידעו את השיטות האחרות לא יכלו לדעת גם טוב היהדות, ועל כן גם התורה החדשה של הצדיקים אינה מבררת את המאור שביהדות ואת תכנה הפנימי.

ותמימות גדולה היא השאלה ששואל ה.: “וכמה כשרונות מצוינים הלכו לאבוד על ידי ישיבה זו” (וולזין)? כאלו אם לא היתה הישיבה הזו היו כל תלמידיה מבקשים לקח בבתי האוניברסיטה ומעשירים את האוצר האנושי בחכמות ומדעים או שהיו עסוקים כלם להרים קרן ישראל, חכמתו ומוסרו.

על החסידות אומרים הם, מעריציה, שהיא נתנה לנו תפלה ברגש, בהתלהבות… את הפנימיות, את התוך שבתפלה… היא צותה על המתפלל להתדבק אל פנימיות רוחניות, אור אין סוף שבתוך האותיות (איזה אור, אפילו סופי, יכול להיות באותיות?)… להתפלל דוקא על שלמות הנפש ולא חלילה על דברים חמריים… היא מבארת את הענוה במובן ענוה פנימית, ענוה שבלב… לא ענוה חיצונית: “הרכנת הראש והגוף” כמו שבארו הרבנים (איפה בארו כזאת)? ועם זה השאירו לעצמם שמינית שבשמינית גאוה ומדברים בלשון מדברת גדולות בשבח עצמם. אצל החסידות אין רע בעולם… ועל כן אין החסידות סובלת דאגה ועצבות, החסידות מוקירה את המחשבה, העמידה את היהדות על הרגש והאמונה שבלב… וגם על האהבה, אהבת אלהים, אהבת התורה ואהבת ישראל; מקפדת שהאדם יתנהג במדות טובות והנהגות ישרות… והצדיק נברא כלו (?) בשביל הדור ופעמים שהוא מסכן את עצמו לטובת העם ברצונו להעלות את הנפילים ²⁶

נברר את כל הישועות האלה אחת לאחת.

התפלה עצמה היא מצות הרבנים. בתורה ובנביאים אין אנו מוצאים כל צווי לתפלה. וכפי שאמרתי במקום אחר, לא צותה התורה להתפלל, כמו שלא צותה לאמלל לבכות ולחולה לאנוק ממכאוביו. התפלה אינה אם כן ענין של יהדות אלא ענין של אנושיות ובנוגע לתפלה על צרכים חמריים, לא שמענו עוד שמחקו החסידים מסדוריהם את ברכת הרפואה וברכת השנים שבתפלת שמונה-עשרה. ומה הן הבקשות המסורות בפתקאות אל קברי הצדיקים ובצירוף פדיונות אל הצדיקים החיים, אם לא על דברים חמריים.

את הענוה פרשו גם הרבנים במובן ענוה שבלב, ולא רק בהרכנת הראש והגוף, כמו שכל דבריהם בגנות גסות-הרוח לא נאמרו על הרמת הראש. שמינית שבשמינית גאוה הרי התירה גם החסידות ²⁷. אם הרבנים לא נזהרו מדברי גאוה הלא לא טוב מהם הבעש“ט שאמר: “אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחרת”, כאילו הקב”ה בחר בו בטרם נוצר להיות מחוקק לעמו, ולא טובים מהם כל אלה הצדיקים שיאמרו על עצמם, שהם מביאים השגות אלהיות בכל העולמות.

אם אצל החסידות אין רע בעולם ועל כן אינה סובלת דאגה ועצבות, אין שום בן-דעת יכול לראות בזה איזה יתרון. ובכלל עצבות ורוח צהלה אינן משועבדות לצוויים ואזהרות ותלויות במזג האדם ובמצבו. ואם איש, שיש לו איזו דאגה או עצב, יגרש את הרוחות הרעות האלה ע"י שתיה כדת, כמו תיקון, ושתיה שלא כדת, – אין בזה שום שבח.

גם הרבנות מוקירה את המחשבה ואמרה “מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה" ²⁸, ואם לא כבדו מחשבה ריקה, מחשבה אילונית, אין בזה רע.

“החסידות העמידה את היהדות על הרגש ועל האמונה”. אבל הדבר צריך ביאור: אם הכונה היא, שרק הרגש והאמונה הם עיקר וכל השאר הם טפל, הלא קרובה השיטה הזו לשיטתו של פאול השליח; ואם הכונה, שכל מי שאינו ברגש ואמונה אינו ביהדות, הנה היא מוציאה מן היהדות את כל הבלתי נלהבים ובעלי החקירה. וטובים וגם נכונים משיטה זו הם דברי מנדלסון שהיהדות לא צותה על האמונה כי אם על המעשה.

אהבת אלהים, אהבת התורה ואהבת ישראל גם כן צריכות בירור. גם אנכי, המתנגד, מבאר לי את המקרא “ואהבת את ה' אלהיך” במובן “עשה מאהבה”, כמו שאמר הספרי ²⁹, וכמו שאמר ר' עקיבא: אפילו הוא נוטל את נשמתך³⁰, אבל דבקות של הבל, צוחות פראיות, כמו: אבא רחימא! טאטע זיסער! – הרי הן כקריאת חסיד שוטה פלוני, שאמר: רבונו-של-עולם, הריני אוהב אותך; שמא תאמר: ירא אני אותך? הריני שובר לך צלוחית בשבת! באהבת אלהים כזו אין צורך לא לאלהים ולא לאדם. אהבת התורה, שאין צריך לא ללמוד אותה ולא לקיים מצוותיה, איני יודע מה טיבה. ואהבת ישראל… אבל טוב היה למשוררי החסידות לשתוק מזה. איזו אהבת ישראל היתה בין החסידים בכלל וחסידי ר' נחמן מברסלב בפרט? איזו אהבה יש בין חסידי צדיק זה ובין חסידי צדיק אחר, המריבים זה עם זה תמיד? איזו אהבת ישראל היתה עד הזמן האחרון, ובאיזו מקומות גם עתה, בלב חסידי הדרום לבני ישראל שבאו אליהם מליטא? ואחרי כל אלה עוד מחליטים הם, מעריצי החסידות, שהחסידות מקפדת על ההנהגה במדות טובות וישרות, אותן המדות, שהרבנים חיו על פיהן והזהירו עליהן עוד לפני בוא החסידים וכל קדושיהם עמם.

וכמה מגוחכים הם הדברים: “לפעמים שהצדיק מסכן את עצמו לטובת העם”. מתי ובאיזה אופן היתה כזאת?

אילו היו מעריצי החסידות עוזבים את מליצותיהם הריקות והיו משימים פניהם אל החיים כמו שהם, כי אז היו רואים, כי לא בחנוך הבנים, לא במדות טובות והנהגות ישרות, ולא באהבת התורה וישראל – לא רק שאין החסידים עולים על המתנגדים אפילו כמלא-נימא, אלא גם שאינם מגיעים למדרגתם של המתנגדים בכל אלה. ואפילו לוא גם היו בחסידות איזו דברים טובים, הלא עלינו להודות, כי החשכה והבערות שהביאה לעולם, ההוללות, הפדיונות, האמונה בכח הצדיקים להשפיע על “בני חיי ומזוני” והאמונה באי-שגגתם של אלו ³¹ , מכריעות יותר הרבה את הכף שלא לטובתם.

סוף דבר, איני רואה בחסידות שום חשיבות, שתתן הזכות למעריציה להתגדר בה כל-כך ולהתנשא על הרבנות, שאיך שהוא הרי היא, הרבנות, שעמדה לישראל במשך כמה דורות של שעבוד והריסה תריס בפני הטמיעה, והיא שהחזיקה וסדרה בכל שנות אפלה אלה את חיי עמנו בסדרים טובים וישרים, עד כמה שאפשר היה לעשות זאת בגלות.