_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין הדמיון והאפשר

משה ליב ליליינבלום

לתוכן הענינים

 

לא כל הדברים שאנו קוראים מוצאים חן בעינינו, ופעמים רבות תקרינה, כי נקרא דברים שהתנגדותנו להם מבצבצת, אם מתוך שחוק קל או מתוך תלונה חרישית.  אבל יש דברים אשר למקרא אותם הננו מרגישים בעצמנו כמו נאנסים אנחנו להשיב עליהם.

דברים כאלה היו, לפחות, לי, דברי ה' אחד-העם על אספת הציונים בבאזיל ("השלח" חוברת י"ב בחלק "על הכל").

שיטת הסופר ההוא בחבת-ציון ומטרתה ידועה, וידוע בלי-ספק גם כן לרבים מן הקוראים, שאין אני מסכים ל"המהלך החדש" הזה; אך דבריו במקום הזה הם, לדעתי, מאותם הדברים שאי-אפשר לעבור עליהם בהתנגדות מחשבית לבד ובשתיקה שלא כהודאה, כי אם בתלונה גלויה.

על כן רואה אני לחובה עלי לבחון את רוב יסודי המאמר ההוא.

"מכל המטרות הגדולות שחבת-ציון שואפת להן, אומר ה' אחד-העם, רק אחת היא לעת-עתה שבכחנו להתקרב אליה במדה נכונה, והיא המטרה המוסרית: לשחרר את עצמנו מן העבדות הפנימית, משפלות הרוח שגרמה לנו ה"אסימילאציא" וכו' עד שנהיה מוכשרים והגונים לחיים של כבוד וחירות – לעתיד לבוא.  כל השאר נמצא עדיין בעולם הרעיון והדמיון.  מתנגדי "מדינת היהודים" מפקפקים בדבר, אם אפשר יהיה להשיג הסכמת העמים ליסוד מדינה זו, אבל כמדומה לי ששאלה עוד יותר קשה היא, לוּ באה ההסכמה הזאת, אם היינו אנחנו, במצבנו המוסרי עתה, מוכשרים לקבלה".

אם כן, לפי דעת ה' אחד-העם, בטרם שנעשה את העבד לבן-חורין עלינו לעשות אותו שלא יהיה עבד, בהיותו עבד באמת, והחיים והמעשים מזכירים אותו בכל שעה, כי זר הוא בארצות לא-לו, ועליו להתרפס לפני כל, אם חפץ הוא בחיי שעה.  אין כלל שלא נאמר בו "חוץ", ויחידי סגולה, אשר הברק החיצוני לא יעַור את עיניהם ועם זה דעת להם להבין את ישראל והיהדות, רחוקים הם באמת מן העבדות הפנימית; אבל רוב העם בימינו, אינו עוסק בשאלות רוחניות, וזרם החיים הגשמיים השוטף אותו בכל כחו עושה פעולתו עליו בהכרח שלא כפי רצוננו.  העם אשר שבעים או שמונים למאה ממנו, ואולי עוד יותר, חיים במסכנות ובחוסר-כל, גוזרים על ימין ועל שמאל למצוא פת-לחם לנפשם ולביתם, לא יוכל לשמוע שירים בלב רע על-דבר הגאון הפנימי, ואם ישמע – יכניס בזו ויוציא בזו.  העם המפוזר והמפורד, אשר לא לבד שאין לו בתי-ספר לכל בניו, הנה גם מעט בתי-הספר שיש לו אינם נתונים תחת השגחתו והוא נוטר לרוב כרמי אחרים – חסר הוא בהכרח אותם הצינורות שעל ידיהם אפשר להשפיע על בניו רוח חדש כפי שדורש ה' אחד-העם.  כל כחנו הוא רק לכתוב מאמרים ולהטיף דרשות; אך כלנו יודעים, כי גם הקוראים גם שומעי הדרשות מעטים מאד, וגם בזה אין טובנו בידנו, כי הספרות והדרשה אינן בחכירה לנו לבד ויש סופרים ודרשנים הסותרים מה שאנו משתדלים לבנות.  אם אבותינו בהגהיטא היה להם גאון פנימי, היה זה מפני שהרגישו יותר את חלק חיי האמונה מחלק חיי החומר.  בשעה שראה פלוני המלמד העני המדוכא את ה"פריץ" הפרא והמשוגע שבעירו נוסע בהדר ובגאון במרכבתו הרתומה לסוסים דוהרים, אמר מעמק הלב: "הוא ימות ככלב" (מעשה שהיה).  כל קנאתו של אותו העני, אשר כל ימיו סבל מחסור ושפלות, בחיי התענוגים של הרשע שהשעה משחקת לו, שככה ברגע אחד, ולהפך על מקום הקנאה הזו באה קורת-רוח נפלאה.  "הוא ימות ככלב", ואני אנחל חיי-עולם, שהרי יהודי אני, יש לי נשמה ויש בידי מעשים טובים, וכל ישראל יש להם חלק לעולם-הבא...  האם גם בן הדור החדש, ויהי גם איש פשוט, יתגאה בכמו אלה? יושב הגהיטא הרגיש בשבת ויום-טוב ברגש מוחשי שיש לו נשמה יתרה, בשעה שהיה בא לביתו מבית-הכנסת והיה רואה את השלחן ערוך, הנרות דולקים, אשתו ובניו מרוחצים ומלובשים בגדים נקיים ומחכים לקִדוּשו ולזמירותיו, וכל דאגות הפרנסה נשכחו, כאילו לא היו בעולם.  האפשר לערוך את כח החיים הרוחניים שנתנו ליושב הגהיטא חגיגות מפוארות כסדרי לילי הפסח? בדורנו אין עוד רגשי-קודש כאלה נפרצים בנו.  רבים מאד בין אנשי עולם המעשה, אשר טרדותיהם ומצב פרנסתם ישכיחו אותם גם מועד גם שבת; רבים אינם מרגישים בכלל בעצמם שום נשמה יתרה ואולי אפילו בלתי יתירה; מראה השבת אצלם כמראה יום-יום, וכל חגיגת קודש אצלם כצירעמאָניע ריקה.  ומאין יקחו אנשים כאלה גאון פנימי? האם נוכל להציל את רוב בני עמנו משפלות הרוח בדור הזה האומר: "היחוס – מקומו בבית-הקברות", ובעולם המעשה רק על-פי מצבו יכבד איש, והנה רואה היהודי את מצבו ומתבונן למצב אחרים, והוא בא בעל-כרחו לידי שפלות הרוח.  ובהיותנו בזויים, חסרי-לחם, נודדים, בהקדישנו את כל כחותינו החמריים והרוחניים למלחמת הקיום הכבדה עלינו בכפלי-כפלים מעל שאר בני-אדם, ובהיותנו תלויים בלמודינו, השכלתנו חנוכנו ואורח חיינו בדברים שאין בידנו לשנותם, – הננו על-פי תנאי חיינו שקועים בעבדות פנימית, גם בשפלות הרוח ועוד מדות בלתי משובחות כאלה.  אם כן ההצעה לעקור את המדות הרעות האלה שלא על-ידי שנוי בתנאי חיינו הרי היא דמיון עוד יותר גדול מדמיון מדינת היהודים, כי למדינת היהודים דרושה הסכמת יחידים איתני-ארץ, ולבריאת רוח חדש לעמנו דרוש לפעול על מיליוני אנשים למרות מצבם המחנך אותם באופנים אחרים.

"לפום צערא אגרא, מוסיף ה' אחד-העם, אחרי אלפי שנות רעה וצרות אין חקר אי-אפשר שיהיה עם ישראל שמח בחלקו בהגיעו לבסוף למדרגת עם קטן ושפל, שמדינתו ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים וכו'; אי-אפשר לעם עתיק יומין, אשר היה לאור גוים, להסתפק בתור שכר לכל תלאותיו במועט כזה, שהרבה עמים אחרים בני בלי שם ובלי תרבות (שמע-מינה שבני-ישראל בני תרבות יותר מהם, ומדוע זה אינם "מוכשרים לחיים של כבוד וחירות" כמוהם?) השיגוהו בזמן קצר, מבלי לסבול תחלה אף מעט מן המעט ממה שסבל הוא!"

דברים אלה אינם אלא תימה.  נדמה בנפשנו, כי אם-חורגת רעה הדאיבה את לב בת בעלה, בזתה אותה הרעיבה אותה, אף הכתה אותה מכות חדרי-בטן.  ימים רבים ראה האב בצרת נפשה ולא יכול להושיע לה, ויהי אך קרב לה עת-דודים ויאמר להשיאה לאיש כפי כחו ומצבו, למען הציל אותה מצרותיה התכופות והנוראות.  נטפל אליו אחד ממיודעיו ויאמר לו: אחרי שנות רעה וצרות אין חקר אי-אפשר לבתך להסתפק בתור שכר לכל תלאותיה במועט כזה, שהרבה בתולות אחרות גרועות ממנה השיגוהו מבלי לסבול תחלה אף מעט מן המעט ממה שסבלה היא; לפום צערא אגרא, ועל כן צריך אתה להשיא את בתך לאברך גאון, אשר יהיה בקרוב רב מפורסם בעיר גדולה, ואז, בהיותה רבנית בעיר רבתי ומכובדת על הבריות, תתנחם על כל צרותיה בימים שעברו.  להיועץ הזה נשיב: אם מזלה של הבת-החורגת ומסבות חייה גרמו לה לסבול תלאות אין קץ, ממי תוכל לדרוש לשלם לה שכר בעד תלאותיה, וביחוד בשעה שתלאותיה לא הביאו תועלת לשום איש, לבד מה שהרגיעו את לבה הרע של האם-החורגת? לאומללה כמוה די יהיה, אם סוף-כל-סוף תנוח מעצבה ורגזה בבית-אישה.

לא שכר מבקש העם האמלל, כי אם מנוח; הוא מבקש, כי האסון המיוחד לו, אשר מכס נורדוי קרא אותו בשם "מצוקת ישראל", יחדל מן ההיסטוריה.  בצרותיו הנוראות הוא יחיד בין העמים, ואם תהיה מדינתו הקטנה ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים, הלא יתנחם בזה כי לא יחיד הוא, ועוד יש עמים אחרים כמוהו.

ומי הוא אשר מדינת היהודים הקטנה לא תספיק לו למצוא בה שכר להעם בעד תלאותיו הרבות כאשר קוה? כמעט כל העם בזמנים שעברו ורוב העם עתה קוה ומקוים למצוא את השכר הזה בעולם-הבא ולימות המשיח; והנה הם יכולים גם אחרי תקומת מדינת היהודים לקוות אל השכר הזה בכל מעוף כח תקותם.  ואלה אשר בלי שום תקוות, אך בהיותם קשורים לעמם, או פשוט כדי שלא לעשות שקר בנפשם לא נאותו לעזוב אותו ולהנצל מצרותיהם, הלא לא קוו לשכר מעולם, ומה להם הצדקה לדרוש פתאום שכר מרובה כעל כל התלאות? הם יקבלו בשמחה רבה גם את המצב של עם קטן.

נלך הלאה.  ה' אחד-העם דורש בעדנו שכר אשר יהיה "לפום צערא".  השכר הזה יכול להיות בשני פנים: א) או יהיה ישראל במדינתו עם חזק ועצום כאנגליה או גרמאניה, ואז לא תהיה עוד "מדינתו ככדור הצחוק בידי שכניו האדירים ואינה מתקיימת אלא על-ידי נכלי הדיפלומטיא והכנעה תמידית לפני מי שהשעה משחקת לו"; ב) או על-ידי שנעמיד גדולי הרוח אשר יהיו למורי כל התבל, ו"מציון תצא תורה" חדשה לארץ ולדרים עליה.  האמנם סוף-כל-סוף אין בכח כל אלה לנחמנו על צרותינו מימים שעברו, כי כזה כן זה לא יהיה תולדה ישרה מן הצרות, והיו יכולות להיות גם בלעדיהן.  אבל נניח כי באלה נתנחם.  והנה האופן הראשון אינו באפשרות כלל, כי מלבד שהברכה "על חרבך תחיה" לא חלה על יעקב אבינו, ובכלל לא היינו "עם החרב", הנה מה נעשה אם מספרנו מועט ועל ידי זה גם כחותנו חלשים, ועם המציאות אי-אפשר להלחם.  אך גם על-פי המציאות המעציבה הזו יותר טוב יהיה לנו לשבת במדינת היהודים הקטנה והחלשה ולחכות עד שיגדל מספרנו (שהרי הרבה מבעלי הספירות מחליטים, כי עמנו מוכשר יותר להתרבות במספר מעמים אחרים), מאשר נהיה מפוזרים ומפורדים.  באופן השני – הלא אין לזה ענין עם מדרגת עם קטן ושפל, שמדינתו ככדור הצחוק ביד שכניו, כי אפשר להיות עם קטן ובלתי חזק ולהעמיד גדולי הרוח בעולם.

"לא לחנם עמדו להם לישראל נביאים, אומר ה' אחד-העם, שראו בחזון את הצדק שולט באחרית הימים וכו'.  כי אם גם נמצאה מדינת היהודים תמיד בין שני אריות וכו' ולא היתה לה כל תקוה לישב בשלוה וכו' על כן התרחבה "הציוניות" בלב הנביאים והעמידה את החזון הגדול לאחרית הימים שיגור זאב עם כבש וכו' האידיאל האנושי הזה היה ויהיה על כן תמיד חלק עצמי מן האידיאל הלאומי של עם ישראל, ומדינת היהודים תוכל רק אז להמציא לו מנוחה, כשהצדק העולמי ישב לכסא וימשל בחיי העמים והמדינות".

מסכים אני לה' אחד-העם בהנחתו זו בנוגע להנביאים וזמנם, וכבר כתבתי זאת בעצמי במאמרי "היסוד השנים-עשר אצל בני-ישראל".  אבל אי-אפשר להסכים עמו, כי מדינת היהודים תוכל להמציא מנוחה לישראל אך כשהצדק העולמי ישב לכסא.  ה' אחד-העם אומר למעלה, שעלינו לתקן את עמנו "עד שנהיה מוכשרים והגונים לחיים של כבוד וחירות לעתיד לבא", וחושב אני שאין אותו הלעתיד-לבא, כמו הלעתיד-לבא השגור בפי חז"ל, שהוא לרוב בבחינת אין-סוף, אך קודם לו הרבה.  עתה הוא מוסיף תנאי חדש: שהצדק העולמי ישב לכסא וימשול בחיי העמים והמדינות.  אם נזכור, כי שכני ארץ-ישראל אינם עמי אירופה, כי אם הפרסים, הערביים והדרוזים הפראים, אז נבין, כי נחוץ שהצדק העולמי יתפשט בין כל יושבי תבל, ובכלל זה גם הפרסים והדרוזים.  כמדומה לי, שבמקום דברים כאלה יותר היה ראוי לומר בקיצור: מדינת היהודים לא תוכל לקום לעולם, או לפחות עד ביאת המשיח המיועד.

מובן ממילא, כי אם יחכו בני-ישראל במדינתם עד שישב לכסא הצדק העולמי, אז רבים מחובבי-ציון שיהיו אז לא יוכלו למצוא מענה אם ישאלו אותם, למה לכם ארץ-ישראל או מדינת היהודים, ומה חסר לכם בלעדיה?

אמת הוא, שהאידיאל הלאומי שלנו האחרון הוא שסוף-סוף ישב הצדק העולמי לכסא (אם יקום האידיאל הזה, ומתי? זוהי שאלה אחרת); אבל העם לא תלה את תקומתו בהאידיאל הזה, ונודע מאמר שמואל, ש"אין בין העולם הזה לימות המשיח, אלא שעבוד מלכיות" (שבת פ"ג.) וגם כלי-זין ומלחמות לא יבטלו אז לדעתו (שם).

אבל אם הנביאים, אשר דברו לזמנם (כמו שבארתי במאמרי הנ"ל), הציבו למנוחת ישראל את התנאי של "וגר זאב עם כבש", הנה בזמננו אין צורך בזה.  עתה יש מדינות של נייטראליטֶאט, כמו בילגיה ושווייץ, שעל-פי תוקף הסכמת המדינות אינן רשאות להלחם ואין נלחמים בהן.  על כן אם בזמן מן הזמנים תקום מדינת היהודים, הלא אפשר גם כן שתהיה גם היא במצב של נייטראליטֶאט, מבלי שנצטרך לחכות עד האלף העשירי לממשלת הצדק העולמי.

"ובכן לא בשביל ליסד היום או מחר מדינת היהודים באנו לבאזיליה, אומר ה' אחד-העם, כי אם בשביל לקרוא באזני כל העולם קריאה גדולה: עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים! את הקריאה הזו צריכים אנו לקרוא השכם וקרוא וכו' למען נשמע אנחנו את הד קולנו זה בעמקי נפשנו, אולי תתעורר ותתנער משפלותה וכו'.  אילו היו מחוללי האספה הזאת וכו' אומרים בפה מלא מראש וכו' אין כחנו לעת-עתה אלא בפינו ובלבבנו להחיות את רוחנו הלאומי, ולבשר את התחיה הזאת (תחית הרוח) בקהל רב – אז אין ספק שרשימת הנאספים היתה קטנה הרבה יותר מעתה וכו' והנאספים האלה בחירי עמנו – כי רק בחירי העם היו מוצאים חפץ באספה כזו – היו שבים איש-איש לארצו וכו' להביא חיים ורצון ואנרגיה גם בלב העם כלו".

אבל בחירי העם לא היו צריכים לבוא לבאזיל לשמוע כי עם ישראל עודנו חי וחפץ חיים, כי המה יודעים זאת זה רבות בשנים.  עוד יותר, את זאת יודעים הכל.  כי מי שאינו חפץ חיים הרי הוא מאבד את עצמו לדעת, ואם ישראל עודנו חי ולא אבד את עצמו לדעת, דבר הנראה לכל גויי הארץ, אות הוא שהוא חפץ חיים.  בחירי העם אומרים להעם, כי החיים כפי שהם אינם מספיקים עוד, וצריך לשאוף לחיים לאומים כראוי, וכבר נלאו לקרוא כזאת, ובמה היה עתה כחם גדול להביא חיים ורצון ואנרגיה בלב העם כלו על ידי זה לבד, שגם באספת באזיל הסכימו לזה? אם עם ישראל חפץ חיים, הנה חפץ הוא קודם כל חיים חמריים, והעם הפשוט, כלומר כל מי שאינו מבחירי העם, לא יוכל להסתפק בתחיה רוחנית לבד.  הוא יוכל למצוא חפץ אך בתחיה חמרית, ותחיה חמרית אפשר לתת לו רק בדרך חמרי, אם לא במדינת היהודים בפועל, לפחות בתקוה עליה.

גם הד"ר הירצל אינו אומר, כי מדינת היהודים קרובה להוסד, ובעצמו אינו בטוח, כי תבוא על זה ההסכמה הדרושה.  הוא אומר, כי הציונים צריכים להעמיד להם למטרה היחידה לפעולתם את מדינת היהודים ולשאוף אל המטרה הזאת בפועל ובמעשים, וברור הוא שאינו בטוח עוד בעצמו אם תראינה עיניו את משאת-נפשו יוצאת לפעולה בימיו[1] "וכה הציתו בלבבות אש זרה, התלהבות של קדחת, אשר הביאה אל האספה בבאזיליה, ערב רב של נערים, אם בשנים או בדעת" – מסיים ה' אחד-העם את רעיונו.  לדעתי צריך למחוק את שתי המלות "או בדעת", כי אם יש אבן-בחן להכיר על ידה כהרף-עין את הנערים בשנים, הנה אין אבן-בחן כזו בנוגע לנערים בדעת. 

"אזכרה ימים שעברו – אומר ה' אחד-העם – לפני שבע שנים וכו' המון אנשים באו לארץ-ישראל לקנות את הארץ במחיר ולבנות עשר קולוניות ביום אחד (?) והתקוה וההתלהבות הכללית הלכו וגדלו מיום ליום לא פחות מעתה וכו'.  ההתעוררות המלאכותית אשר הביאו ראשי התנועה בלב העם על ידי הבטחות ותקוות שלא היו עתידות לצאת לפעולה לא יכלה להתקיים ימים רבים: החלום עבר, העינים נפקחו והתקוה הנכבדה הולידה את היאוש".

הקורא דברי-הימים של איזה ענין בסירוגין יכול הוא להוציא היקשים זרים שאין להם שחר.  בספור הקצר הזה של ה' אחד-העם נשמט פרק גדול, ואם על-פי הספור הקצר הזה ישפוט הקורא בעוד עשרות שנים על מצב הישוב בשנת תרנ"א, אז יוכל לטעות טעות גדולה ולהחליט משטחיות הספור הקצר הזה, שבשנה ההיא עברו ראשי התנועה בערים שונות וחזקו את תנועת הישוב על-ידי הבטחות כוזבות ותקוות שקר; רבים נאחזו במצודה, באו לארץ-הקדש והתנחלו שם, אך התקוות הכוזבות לא נתקיימו, ואז עבר החלום, נפקחו העינים ויבוא יאוש נורא.  אבל אנחנו כלנו, הזוכרים היטב את הזמן ההוא ומקריו, יודעים פרק ארוך יותר ממה שכתוב כאן, אשר בכללו כך הוא: בשנה הנ"ל, כאשר נגרשו רבים מאחינו ממוסקבה ועוד איזו ערים והוצרכו לשוב לתחום-המושב, גדלה ההתחרות בערים רבות בהתחום, שגם עד העת ההיא לא כל יושביהן מאחינו מצאו להם שם פרנסה בריוח, ועם זה נפל אז איזה פחד על רבים מעמנו.  תוצאות הדברים האלה היו, כי מלבד המון עניים מרודים שנסעו אז לארץ-הקדש בלי השכל ובלי דעת, למרות כל האזהרות שהזהירו אותם ברוסיה, ואשר כמעט כלם שבו בפחי-נפש ובבושת-פנים, – נוסדו גם אגודות שונות מבעלי הון, אשר שלחו צירים לארץ-הקדש לקנות שם אדמה וליסד בעדם קולוניות על-פי התכנית של הקולוניה "רחובות", אשר כבר שמעו את שמעה.  כמעט כל הצירים פנו אל המוסד שהיה שם, ואשר בראשו עמד איש נאור, חובב-ציון נלהב ונחמד לבריות במדברותיו והליכותיו עם אנשים; אך, לאסון הענין, חסרה לו כל השגה בדיני ממונות והלכות משא-ומתן.  למופת די להזכיר, כי האיש הזה "בתמימותו הקדושה" נתן לאיש אחד, שבא לאיזו חדשים לארץ-הקדש והיה צריך לשוב לביתו, שטר בחתימת ידו, כי קבל מיד האיש ההוא תשעים אלף פרנק למשמרת, בעת שבאמת לא קבל ממנו אפילו פרוטה אחת מן הסך הזה, רק האיש בעל "הפקדון", שלא היה ולא נברא, בקש כך מאתו והוא לא היה יכול להשיב פניו ריקם, בעת שאיש אחר היה מראה למבקש כזה את הדלת ואת המזוזה.  הסרסרות והספיקולאציה עברו אז כל גבול למראה רוב הצירים ושאונם, והתמים שעמד בראש המוסד הנ"ל עשה חוזה עם סרסור אחד ידוע לקנות להצירים אחוזות, ובטהרת לבבו לא דרש שום שכר לעצמו, רק פרוטות אחדות מכל דונם לבנין מוסד של צבור בארץ-הקדש.  הצירים מסרו לו את כספם, גם רבים מחוץ-לארץ שלחו לו כספים לקנין אחוזות.  הוא בתמימותו האמין להסרסור הנ"ל ויתן לו סכום רב מאד בטרם נגמרו הקניות, ולא עוד, אלא שנתן לו את הסכומים בלא שטר ובלא עדים, ומלבד זה הוציא יותר מעשרים אלף פרנק להכנת המוסד של צבור שקוה לבנות בהפרוטות שיקבל מכל דונם (במחשבה היה אז לקנות כמאה אלף דונם), הסרסור נתן גם הוא דמי-קדימה לבעל אחוזה גדולה (לפי דבריו יותר ממאה אלף פר'), והדבר היה קרוב לגמר, וכל הצירים קוו, כי בעוד איזו ימים יבואו כלם אל מחוז-חפצם ואל נחלותיהם.  פתאם באה פקודה מבירת תוגרמה לבלי למכור אדמה לבני-ישראל שאינם בני תוגרמה ולחדש את גזרת הכניסה.  דמי-הקדימה שנתן הסרסור אבדו, ובתוכם גם הכספים הרבים שנתן לו ראש המוסד, וגם ההוצאות להכנת הבנין לא הושבו.  סוף דבר היה, כי כל צירי האגודות שבו ריקם (מלבד אלה שהספיקו לקנות את הקולוניה "חדרה" קודם לזה) ועשרות אלפי רו"כ ירדו לטמיון.  לא יפלא, אם אחרי אסון גדול כזה בא גם יאוש גדול; אך מה ענין כל זה לראשי התנועה וההבטחות? אילו היה המוציא והמביא דברי הצירים והאגודות איש מעולם המעשה ובקי בהויות-העולם, לא היה נותן אפילו פרוטה להסרסור לפני קבלת שטרי המכירה, לא היה מוציא כסף זרים לבניני צבור בתקוה על כסף שלא בא עוד לעולם ולא היתה אובדת אפילו פרוטה אחת, וכל הצירים היו שבים במנוחה לביתם לחכות על ימים יותר טובים, או היו קונים אדמה מאת הנדיב; אבל אחרי שאבד רוב הכסף – אבדה אמונה גם בהפועלים, גם מצד אותם שעוד לא באו לידי נסיון מר כזה.

"עתה ישובו השלוחים ויבשרו, כי גואלים קמו לישראל, ואין לנו אלא לחכות עד "שהדיפלומטיה" תכלה מעשיה, אומר ה' אחד-העם, וכאז כן עתה תפקחנה עיני העם בקרוב וראה כי נתעה בשוא, והאש הפתאומית, אשר הציתה התקוה בלבו, תשוב ותכבה אז, מי יודע אם לא עד הזיק האחרון".

מבאזיל לא שמענו כי הדיפלומטיה נכונה לבצע את מעשיה בקרוב.  גם עיקר רעיונו של הד"ר הירצל, כמו שהעירו רבים ובתוכם גם ה' אחד-העם, אינו חדש כלל לחובבי-ציון, רק הם, בדעתם את חלישותם, לא נועזו, לא לבד לנסות דבר על אדות קנין הארץ, כי גם להשתדל על-דבר בטול גזרת הכניסה.  הד"ר הירצל יש לו בלבבו יותר עוז ואומץ-רוח, והוא אומר, כי צריך להשתדל בזה במעשה.  יגדל נא כחו וינסה בזה דבר; אם יהיה אלהי ציון בעזרו ויופיע על עצתו – ישאר שמו לברכה בקרב עמו, ואם לא – יחכה לימים יותר טובים מאלה.  הן לא בשופטני עסקינן, החושבים כי דבר כזה אשר אין חקר לגדלו, יצא לפעולה בזמן אשר נגביל אותו על-פי רצוננו ודמיוננו.  עם ישראל מלומד לחכות ולחכות, אם אין תקותו ממהרת לבוא.

"תשועת ישראל עתידה לבוא על-ידי "נביאים" לא על-ידי דיפלומטים" – מסיים ה' אחד-העם את מאמרו.  איני יודע על איזה יסוד בנה את משפטו זה.  אם כך היא דעתו הפרטית, רשות לכל איש לבלתי הסכים אתו.  כמדומה לי, שדבריו אלה נאמרו לפי שיטתו, שעיקר התחיה היא תחית הרוח; אך כל האומר שתחית הרוח בלא תחית העם אינה באפשרות, לא יוכל לבטוח על "נביאים" לבד, שעל-פי-רוב אינם בעלי מעשה.  אבל אם נתבונן לדברי-ימינו נראה, כי הדיפלומטיה כבר השתתפה בתחית העם.  לא אזכיר את דברי משה רבנו: "דרך שלשת ימים נלך במדבר", בעוד שבאמת היתה מחשבתו לקרוא דרור להעם מעבדותו – כי אין למדין מקודם מתן תורה.  אך די לי להזכיר שני דברים: א) פלאוויוס אומר, כי חכמי ישראל בימי כורש הראו אותו את המקראות בישעיה, שדבר עליו נביא אלהים כמאה וחמישים שנה לפני הולדו; ב) עזרא אומר: "כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו מאויב בדרך, כי אמרנו למלך לאמר יד אלהינו על כל מבקשיו לטובה ועזו ואפו על כל עזביו" (עזרא ח', כב).  הדברים האלה מוכיחים, כי בעצמו לא היה בטוח מפחד, אך אמר כזאת להמלך להטותו למלא את רצון עם ה'.  דרכים אלה המה דרכי הדיפלומטיה.

אנחנו אין אנו יודעים באיזו דרך תבוא תשועתנו, ועל כן עלינו לנסות את כל הדרכים, ובלבד שעל ידיהן תבוא תשועת ישראל.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] את הדברים הפשוטים האלה חייבים לתת אל לבם אלה מחובבי-ציון הנלהבים, אשר בדמיונם הנפרז ליסוד מדינת היהודים הם מבטלים את פעולת הישוב במצבו עתה.  עליהם לזכור כי סוף-סוף לא בעגלה ובזמן קריב תוסד מדינת היהודים, ועוד ספק בדבר אם אפשר יהיה ליסדה עפ"י התכנית של הד"ר הירצל, ועל כן, אם גם יחשבו (שלא בצדק) את הישוב הנוכחי לחיי שעה, הלא כשם שאין אדם צריך להניח חיי עולם מפני חיי שעה, כך אין להניח חיי שעה מפני חיי עולם, וכלל גדול הוא בחיים "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך".  על נלהבים כאלה ראוי לקרא: "אל יתהלל חוגר כמפתח".

עוד זאת ראוי להעיר: יש כאלה החושבים לפטור את עצמם מתת תרומותיהם לצרכי הישוב הנוכחי על ידי שהם נכונים לתת מחצית השקל לשנה לצרכי הציונים.  אבל מלבד שחצאי-השקלים האלה ילכו אך לצרכי ההנהגה ולא לצרכי הישוב, הנה ראויים לתהלה פטריוטים כאלה המשתדלים לצאת ידי חובת פטריוטותם במחיר זול מאד במחצית השקל...