_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עיט צבוע

אברהם מאפו

לתוכן הענינים

 

בּוֹרֵא נִיב שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם

לָרָחוֹק וְלַקָרוֹב אָמַר יְהוָֹה וּרְפָאתִיו:

(ישעיה נ"ז, י"ט)

אמר לה ינאי מלכא לדביתהו אל תתיראי מן

 הפרושים ולא ממי שאינם פרושים אלא מן

 הצבועים שדומים לפרושים שמעשיהם כמעשה

 זמרי ומבקשים שכר כפנחס.ֹ

(סוטה כ"ב ע"ב פרק ג')

 

 

א

חצר-מות

פני הלילה חורו מעפעפי שחר אשר נבקעו על ראש גבעה נחמדה, אשר עליה יציץ נזרה יער צומח עצי שיח, פגי קדים מתולעים בקוי ארגמן, ושכבת טל אורות כמכסה צמר צחר תכסה על הגבעה והעמק אשר אהלים נטועים בּו, נאות שלום ומנוחות שאננות לאכרים עובדי אדמה מבני ישראל.  עבר יום, חלף ליל ויום אחר נכון לבוא, הימים והלילות מדי עברם יגדילו את צללי החיים העוברים, וחזיונות הימים הבאים ילכו ויצערו באין מבין, כי יום הולך ולא ישוב לנצח ובני חלוף הולכים וקרובים ליום אחרון. עפעפי שחר נבקעו בפאת קדים ועפעפי בן אדם – בפאת מטה. בן אדם יהיר ורחב לבב! האומר בלבו אני ואפסי עוד, כי כל העולם לא נברא רק בגללי, וכל פעל ה’ למעני, התענג על מראות אלהים אלה בעוד אור עיניך אִתך, יבוא יום וכל המראות האלה ספו תמו ולא תוסף להביטם, ואם עיני רבים נכבדי ארץ תרדנה עליך דמעה, והארץ לא תשא עליך נהי, לא ילבשו עליך שמים קדרות, ומלאכי מרום לא מר יבכּיון, גם עצי שיח לא יספדו עליך בקול עלה נדף, ורוח הומיה כחלילים לא עליך תאנח. לא יספדו ולא יתאבלו כל אלה גם בגוע כל אדם יחד, כי במה נחשב הוא?  הן גאותו וגאונו יחד על עפר תשכב, ובחיר היצורים מנת רמה ותולעה, ולחומו כגללים וכדומן לאדמה.

השחר הפרוש על ההרים הופיע על חצר-מות ומנוחות שאננות לרפאים אשר אחת למו חשכה ואורה.  אך לא למו האיר אז השחר, כי אם לשתי נפשות חיות, לאיש זקן אשר שערות ראשו וזקנו כרצי כסף מעופפות מרוח צח נושבת בם, ולבתו האלמנה הנאוה עוד למראה בחצי ימיה "הנה מקום מנוחת יוסף אישי" קראה האשה בקול בוכים, ראה נא אבי, על קברו יציץ ציץ, הנה נא הגל הזה עד, לא צר המקום לאישי אך צר לי מאד!  פה ישכון בּשרו לבטח ואנכי שבעה נדודים, זה שתים עשרה שנה מעת כבה נר נשמתו הזכה ביום עברה, ביום חשך לי בּכל שנה ושנה. לשוא בכיתי בכי תמרורים, קרעתי שמים, לשוא! כי את אשר יפליט המות לא ישיב, עץ נחמד! צל חיתי! איך נדמית, נגדעת לארץ מרוח עריצים נשבה בך! פרח נעים! איך בלות שחות לשחת-בלי באביב שנותיך, ואהבתי ותקותי אליך נאספו! מי יתן קברתי פה גם עצבותי וצרות לבבי.  אספני נא יוסף אישי אליך, ובזרעותיך ארדם לנצח, רב לי להיות כמצבה חיה על קברך, או מי יתן והיו דמעותי כנחל גפרית בוערה במשכן עוכר נפשך ונפשות בית אבי, במשכן געל הבליעל, והיה בנו יתום ובתו אלמנה, ישתה מחמת שדי וחרון אפו ישיגהו, כי אכל את ביתך אבי בכל פה, את כבודך מעליך הפשיט, וחית אישי דכא לארץ, ועתה מת בעפר גם חוטר מגזעו, נעמן בננו בכורנו, ראשית פרי אהבתנו, הנה הוא אתך אישי ואתו כיום תמצא.

אל נא בתי, ענה הזקן אשר מחה דמעה מעל פניה, אל נא תעוררי אהבת רפאים שוכני קבר, הן רוח יוסף אישך מרחפת עתה מעל לעמק הבכה על כנפי שחר, ומלאכי שלום יובילוה בשמחות וגיל אל יוצרה לחסות בצל חסין יה, הן תביעי זכר רב טובו ותסכי לו נסך דמעותיך פעם אחת בשנה, ביום מר, אך הבליגי על יגונך ואל תעזבי עליך שיחך, רב לך בתי, ראי השבעתיך בשם אישך ובזכרו היקר לך, להסתיר שברך מרוחמה בתך ומרפאל בנך, כי מה בצע בדמעתם, יבלו ימי חג המצות בטוב לב, כי לא יאחרו לבכות ימים על שנה לזכר נעמן אחיהם, אשר אמרנו בצלו נחיה, והוא ידבר משפטים עם עושקי נחלתנו, אך לא כן רצה ה’, ומי יאמר לו מה תעשה?  לכן תני פוגת לך.

והזקן ובתו הלכו מן חצר-מות וישובו לביתם הנקרא בית מלון אורחים, ואולם רק שם מלון נקרא עליו, כי כל עוברי דרך לבוא אל עיר עתיקה סרו אל המלון אשר לפניו הרחוק ממנו כששת אלפים אמה, או אל המלון אחריו הרחוק ממנו כברת ארץ, אך פסחו על המלון הזה אשר לירוחם הזקן, לא סר אליו כל איש ישראל, על כן היה הבית הזה נטוש ועזוב כמדבר, חציר גגות ורקבון על מכסה הקרשים וקורותיו ורהיטיו מטים, כי לא חלו בם ידי בונים זה כמה, ואף גם זאת בהיות המחסור בבית הזה כתושב, לא נראה פעלו על חדריו פנימה, כי קרקע הבית הזה רצוף בקרשים חלוקי מעצר ומשוחים בששר כהה-אדמדם וקירותיו טוחים בטיט ובסיד אשר יכסה את בדק הבית, על חלונותיו אגני פרחים פקודים ונצורים בידים אמונות, וכלי הבית כלם עשוים בטוב טעם מעשה ידי אמן, אלה וכאלה הִגידו כי שוכני הבית הזה ראו טובה לפנים ולא נולדו בסתר המדרגה.

ירוחם הזקן ושרה בתו באו הביתה, והנה רוחמה בת שרה נערה טובת מראה ונעימה בתארה, בת שבע עשרה שנה עומדת לפני החלון ומשקה את הפרחים הרטובים כמוה בלשדם ובאבם "עזבי נא בתי את הפרחים" אמרה שרה אל רוחמה, כי יום מר לנו היום הזה בכל שנה ושנה, זכרון מות אביך אשר השקיתי עתה בדמעות שליש את הפרחים הצומחים על קברו.

ורוחמה נאנחה בהביטה אל פני אמה אשר חמרמרו מבכי ותאמר: צדקת אמי בדברך, ואולם השלמתי חפץ נעמן אחי אשר שחרני מאז במכתבו לפקוד את הפרחים חדשים לבקרים לבל יבלו ופקודתו שמרה רוחי. ישוב נא נעמן אחי הלום ויראה מה יקרו לי דבריו.

ונעמן בן שרה אחי רוחמה ישב בשבת תחכמוני, שם למד דעת את יבול הארץ וצאצאי האדמה והוא בן שמנה עשרה שנה בעת ההיא, ורוחמה אחותו בת שבע עשרה שנה, ועוד להם אח קטן נער נחמד ונבון בן ארבע עשרה שנה ושמו רפאל, וירוחם הזקן ושרה בתו עם צאצאיה חכו בכליון עינים לתשובת נעמן אליהם כי הוא משענת תקותם, אך אהה לתקותם! כי היתה מפח נפש, מבשורה רעה אשר באה באזני שרה אל מות לבן, אך נועץ הזקן עם בתו להסתיר אידם מבני הנעורים עד עבור מועד הפסח, ומה נשבר לבם בשמעם את דברי רוחמה על דברת נעמן ולא יכלה שרה להתאפק.

"אך יתומה את בתי ואנכי אלמנה עזובה" ענתה שרה בבכי תמרורים במצאה פתחון פה לבכיה, ותבך גם רוחמה בדברה ותמח דמעתה מעל פניה ותאמר: הן אבי לא ישוב עוד אלינו, ונעמן אחי הלא ישוב ברצות ה’ דרכו והיה לך מנחם ולי – לאב.  הלא מאז הגדת לי אמי:  אשרי אדם שוכח את אשר אין להשיב, אכן טוב זכרון יום מר, אך לא לנו כי אם לנעמן אחי אשר זכרון דברי אבי האחרונים "חיה נעמן בני, אל תשכח את אשר עכרני געל, ועשית לו נקמות בכל אשר הרעו לנו" זכרון הדברים האלה יציתו בו אש נקמה אוכלת עד תהום לשום געל וביתו עפר תחת כפות רגליו, ולהחשיך משחור תאר עובדיה, היושב עתה במנוחות שאננות בהיכלי מחמדינו, אך ישליו אהלים לשודדי נחלתנו, עד כי יבוא נעמן והיו שוסינו למשיסה, כי אפים ארץ ישתחוה לו עובדיה, וגעל ילחך עפר כנחש ואחי ישופהו ראש, עוד מעט תראי אמי כי לנעמן בנך נאוה זכרון דברי אבי, אך לא לנו אמי, לא לנו, כי אם תערכי הימים הראשונים אל הימים האלה והנה עיניך מקור דמעה, כן תשובי תהפכי בדברים האלה למען יפשה המחץ, ואם תוסיפי אמי להביע זכר רב טובך ומחמדיך בימי קדם והגית בו יומם ולילה, כי עתה תקות ביתך האבדת, כי עצבוננו ידכא אותנו עד מאד ושב נעמן הלום ולא יכירנו עוד.

אל נא אמי, ענה רפאל הנער הקטן גם הוא חלקו, אל נא אמי תמררי בבכי, כי מה בצע בדמעתך הלא צדקה רוחמה אחותי:  ישוב נעמן בנך הלום ולא יכירנו עוד, כי עצבון רוח מדכא נפש ומשנה פנים, ומה ידוה לבו במצאו מחמדי נפשו רצוצים, נאנחים ונאנקים! על כן אמרתי יעיקו לנו צוררינו עוד ירח ימים, עד שוב אחי וכהנדוף עשן יהדפם ויסערם כמוץ לפני רוח, אך על זאת ישתומם לבבי בקרבי, על כל חזון כי נסתם ממנו זה כעשרה שבועות למן היום אשר בא אלינו מכתבו האחרון, המלא חמת נקמה לצוררינו ותנחומות לבו.  ואנכי מרוב הגיגי במכתבו ידעתי ספורות לכל דבריו.

אך מדוע טמן אחי ידו בצלחת, לא יכתוב עוד לנו אמרי שפר? הוסיף הנער בתומתו.

זאת מבוכתי גם אני, ענתה רוחמה, הגידי נא אמי, אולי שמעת שמץ דבר רע על אחי? אך לא, כי אם הוגה ה’ אותנו ויכאיבנו וירטנו על ידי רשעים, הלא יחבש לעצבותנו על ידי נעמן, ואם לקח ה’ כל מחמדינו, הלא ישאיר לנו את נעמן חמדת ימינו ותקות אחריתנו, הגידי נא אמי לצאצאיך, אולי לקחו אזניך שמץ דבר רע על דבר נעמן אחי?  כי אולי זה דבר עצבך, הה לבי סחרחר בהגיגי זאת!.

זאת לא זאת, ענה הזקן בעצרו אנחתו בקרבו, הלא זה דבר נעמן אלינו במכתבו האחרון: כי מרוב ענין ועמל נפש יגרע דבריו ממנו עד שובו, על כן לא הריץ אלינו גם שנים ושלשה מלין, כי לא הסכין לבוא אלינו בדברים מעטים, זולת זאת אין דבר.

כן הונה הזקן את בני הנעורים כי לא אבה לקרב יום אידם ולחוש עתידות למו!.

ב

 

כִּי רָשָׁע מַכְתִּיר אֶת-הַצַדִיק

עַל-כֵּן יֵצֵא מִשְׁפָּט מְעֻקָל:

(חבקוק א ד)

 

ביום המר הזה צמו נפשות בית ירוחם בכל שנה משנת מות איש חמודות יוסף איש שרה, וכן עשו ביום הזה, כי צמו כל היום, ולעת ערב בשלו למו פרי אדמה למאכלם, מאכל הנודע למו רק בשמו בימי קדם ימי מחמדיהם, באכלם אז למעדנים ובלבשם מחלצות כבני נדיבי עם, ובכל זאת לא התאוננו הנפשות היקרות האלה על ה’, כי הסכינו כמעט על מצבם עתה, ונפשם חכתה לנעמן מבטחם עוז אשר ישוב עוד מעט משבת תחכמוני ויאיר אפלתם, כּי אמר נעמן לדבר משפטים עם געל הגביר עוכר ביתם ומצמיתם; אך אהה לתקותם!  כי היתה מפח נפש, כי נעמן מנחמם משיב נפשם מת, והמה אל עקרבים יושבים, מגור למו מסביב ומחדרים צופה מחסור.

כי צוה געל לירוחם סביביו צריו אשר העיקו לו מאד, ויוציאו עליו דבתו רעה להבאיש ריחו בעיני כל עוברי דרך.  לא היה דבר כל תועבה אשר לא דברו בו, כי במלון אשר לפניהם העבירו קול כי שרה ורוחמה בתה מפזרות דרכיהן לזרים.  ובמלון אשר אחריהם בואכה עיר עתיקה הגידו: כי בבית ירוחם יאכלו כל מאכל טרפה אשר לא יבוא אל פי איש ישראל, על כן סרו מן המלון הזה כל תמימי דרך.  אז החלו נלוזי דרך לסור אליהם במחשבת און אשר לא בושו להשמיע על שפתם באזני שרה ורוחמה.  והתמימות האלה גרשו את הנועזים האלה בחרפה, ואחרי הדברים האלה מה רבה התאניה והאניה ומה רבה העזובה בבית התמימים האלה!  סוף דבר לא נותרה למו מאומה למחיתם זולתי התבן והמספוא אשר קנו מידם לפעמים עוברי ארח.

כל אלה עשה למו געל להביא המחסור אל ביתם ולהשיבם עד דכא, ולעת מטה ידם בשברו למו כל מטה לחם שלח געל אליהם אנשים חרש לדבר על לבם, להשיב לו את הכתבים אשר אמר נעמן להוציא בם צדקתו לאור לעיני השופטים בשער, ויבקש מאתם לקחת מידו בצע כסף ולשלח דברים אל נעמן בנם להשיבו מדבר משפטים עמו, או אז יתמוך הוא את ידם המטה, אך ירוחם ושרה ענו את האנשים דבר לאמר: הן בלע געל את חילנו וחמסו על קדקדו ירד, כי ישלם לו ה’ כפעלו, וידנו לא תהיה בו, אך שפך בוז וקלון על כבודנו, ועל זאת לא נחשה, ישוב נא נעמן בננו הלום וינקום נקמתנו,  המענה הזה היה לגעל כחומץ על נתר להבעיר עוד חמתו, ויוסף לשלח בירוחם ובביתו את הנחשים אשר אין להם לחש, ובראשם בת שובבה אשה נצורת לב אשר האיצה בם להשבית מדנים, האשה ההיא מררה ועצבה את ירוחם מאד בתחבלות און, וירוחם ובניו החרישו ויתנו בעפר פיהם, ויאמרו תמיד:  הן קץ שם אלהים לחשך ולשאון עריצים, יבוא נעמן ויסכר פי דוברי שקר ולא יוסיפו בני עולה לדבר בנו סרה, כי הוא יריב את יריבינו וימלא פיהם חצץ, יבוא נעמן ויבוא קצם.

ומה חשכו עיניהם על מות-לבן זה, כי זה נעמן מבטחם בא קצו קץ כל בשר ומבטם הוביש! עתה היתה מבוכתם, כי ירום אויבם עליהם ועתה תהיה למלשינים תקוה לרדפם עד שאול באין תומך ובאין אומר השב. מי תכן את רוח האומללים האלה? ומי מדד במשורה דמעותיהם? אך ירוחם ובתו הסתירו מבוכתם מרוחמה ומרפאל, לבלתי הפוך ימי מועד לימי אבל ומספד מר, כי בני הנעורים האלה נשאו כל דבר עצב ברוח נכון ויחושו עתידות למו, כי עוד מעט ישוב נעמן אחיהם ויגולל מעליהם חרפה ובוז, ומי אכזרי להעירם מחלומותיהם הנעימים ולקראם לאבל? ואף כי התעצבו אל לבם לרגעים בראותם כי עברו עשרה שבעות ואין כל חזון נפרץ מנעמן, אך הוריהם אמרו למו:  כי הימים האלה ימי הנסיון לנעמן, והדבר הזה היה די להשיב למו ששון ישעם ולתמכם רוח נדיבה, ויהיו נכונים לחבק את אחיהם מחמד לבם, ויהי כל ישעם וחפצם להכין לו כל דבר חפץ, רוחמה השכימה לפרחים כי אותם אהב נעמן אחיה, ורפאל כתב שירים נעימים בשפת עבר האהובה לנעמן אחיו, ועיני הוריהם רואות וכלות, ונפשם בוכיה במסתרים, כי רבו אנחותיהם מאוד במות נעמן ששון ישעם ובשאון צורריהם ההולך וגדול מאד. במבוכה הנוראה הזאת ראו כי ימי חג הפסח הולכים וקרובים ואין תקוה ללחם עוני, ומה להם לעשות? היעשו שלום לגעל שונאם ומצמיתם, הירבו אליו תחנונים ויאמרו: חוסה נא געל והפר כעסך עמנו, הלא ישמח לאידם ויתעורר על אנשי חרמו כי מצאתם רעה, גם צורריהם מסביב ישמעו מבוכתם ימחאו כף ויאמרו:  אכן נכנע ירוחם בצר לו ולאויבו יתחנן "כן יאבדו כל סרי סוררים" גם ישלחו אליהם נלוזי דרך ויאמרו, באו עתה אל בית ירוחם כי אלהים הדפו, ושרה ורוחמה בתה התמכרו לתועבה כי אכף עליהן פיהן.

וירוחם ושרה בתו באכלם ארוחתם הדלה והרזה לערב התענו במצוקת לבבם, והנה רעש אופנים באזניהם כקול מרכבה מרקדה ומשתקשקת וקרובה עד אשר עמדה גם נצבה לפני שער מלונם, השאון הזה היה יקר למו, על כן השתאו ויתמהו איש אל רעהו ואשה אל רעותה, אך עודם מחרישים והנה בא אל הבית איש הדור בלבושו ובמראהו והוא כבן שלשים וחמש שנים, זקנו קטן והדר ופניו עודם מלאים הוד עלומים, וכבואו אל הבית קם ירוחם מפניו ואחריו צאצאיו היושבים עמו לשלחן, והאורח נגש אליהם וישם עיניו על הזקן ועפעפיו בחנו את שרה ואת רוחמה בתה אשר נבוכו מאד, וישאל האיש: היש פה מקום ללין?

ומי אתה האורח?  שאלהו ירוחם אחרי קדמו פניו בשלום, הגידה נא לי מי אתה? מאין תבוא?  ומה חפצך פה?

מה לך ולשמי?  ענה האורח, עובר ארח אני, ובעברי לבוא אל עיר עתיקה סרתי אל המלון הזה ללין, הלא אתה הוא ירוחם, וזאת – בתך שרה, וזאת – רוחמה בתה וזה – צרור כספי!  בדברו זאת הראה להם צרור כסף רב ויאמר:  הא לכם עד נאמן כי לא לחנם סרתי הלום וכי שכרי אתי, מדי דברו זאת שחק אל שרה ויאמר:  למה נפוגות אשה יקרה, ולמה נפלו פניך למראה גבר?  הלא את היא שרה בת ירוחם, אולי שגיתי כפרי נא לי, כי את שרה בת ירוחם אנכי מבקש, האם לא תכירי פני גבר?  מדי דברו הצהיל קולו וישחק שנית וילעג למבוכתה.

ושרה נפעמה ונדמה, סופקת כפיה ודמעתה על לחיה: מה היה לנו אבי?  קראה האומללה ברוח נשברה, האם בא האיש הזה להתעולל בנו? האם צוררינו הסיתוהו בנו? ותפן אל האיש ותאמר:  לא ידעתיך ולא חפצתי לדעתך;  צא לך מהר מזה והשלך כספך הנמאס אל נחלי בליעל כי צר לך המקום ללון פה.

סור לך מהר מזה איש נועז ובליעל!  קרא אחריה הזקן בחמה שפוכה, צא לך מזה ואל תדמה לשאת על שפתיך משאת חרפה ולצאת נקי מפה, כי עוד לא תמו שופטים מן הארץ, וענתה בך שיבת ראשי בצעקי חמס עליך; סור לך מפה פן ארוצץ קדקד עול, כי בעל נפש אני והחרש לא אוכל בהביטי את בתי התמימה נקלה לעיניך, בתי החמודה! אשר לא שמעו אזניה דבר און מעודה, סור, ואל תעמוד פה כי בנפשך הוא, סור פן תלחך עפר כנחש, מדי דברו לקח מקלו אשר נשען עליו ויגש אל האיש ויאמר:  דע לך כי מרי נפש אנחנו ואנכי לא אמשול ברוחי, מדי דברו הניף מקלו עליו, אך רוחמה נתנה קולה בבכי ותאחז בידו ותאמר: אל נא אבי אל נא באפך, ורפאל גם הוא צעק צעקה גדולה ומרה, ולקולו בא משרת האורח אל הבית וימצא את אדוניו חרד ופחד מפני תנופת יד הזקן, וישתומם לראות כי שחק ורגז יחד, וימהר ויוציא את המקל מיד הזקן ויאמר לו: הוי זקן – סר טעם עומד על ירכתי בור! הטוב לך למות כבן עולה? כי מה עשה לך אדני הנדיב כי הניפות עליו מקל חובלים לרוצץ קדקדו?  קום אדני צא מעמק עכור כי לא שקר דבת רבים כי מערת פריצים הבית הזה, ואתה אדני לא האזנת אלי ותעמוד פה, קומה ונסעה מזה אל מלון מרדכי הקרוב ושם נלין. וכבואך אל עיר עתיקה תברך את ה’ כי נמלטת משודדים בעור שניך.

צא לך מפה, ענה האיש את משרתו, צא ואל תדאג לנפשי, כי לא יפול משערת ראשי ארצה;  אויה לך אדני ענה המשרת בצאתו, כי אם נמלטת משוד ותפול אל שחת, כי כאשה כן בתה יפות הן, והכסף יענה את הכל –.

והאיש נגש אל הזקן ויאמר:  אל נא באפך אדני הזקן, באה עמי החדרה ואדבר דבר באזניך ונהפך לבך בקרבך.

העוד לך פה?  ענהו הזקן בשארית חמות, ומה עז מצחך אחרי חשבך המזמתה;  הן הכרת פניך ענתה בך כי שבע תועבות בלבך, אך בואה נא עמי החדרה נעוה לב, ודבר מרמה וכזב באזני למען ספות חטאת על חטאת.  מדי דברו בא אל חדרו והאיש אחריו, ויסגור ירוחם דלתו בעדם, ויאמר אל האיש: עתה דבר דברי בלע באזני, ולא באזני בנותי התמימות אשר לא שמעו שמץ דבר און מפי גבר ואשה.

בנותיך תמימות הן, ענה האיש, אך גבר תמים גם אני, והנה תעודתי בידי, ואתה לא תכזיבנה, מדי דברו הוציא מצרור הכתבים אשר אתו מכתב אחד אשר כסה ממנו ראשיתו, ויראהו אחריתו ובה כתובים הדברים האלה:

"נדבת ידך היתה משיבת נפש לנדכאים בענים, אשר אכסה ממך שמותיהם כאשר שחרתני אתה לכסות מהם שמך, לכן יהיה העוזר והנעזרים ברוכים בשם ה’ ובשם אוהבך ומכבדך לעד המברכך, נחמיה הכהן".

וירוחם שנה פניו אחרי קראו הטורים האלה ויאמר לאיש: שא נא אדני כי כן צררתיך, הן דבר לך עם נחמיה רעי, ודבריו יגידו תהלתך ומה אענה, ואולם אל נא תתנני לאיש תככים או למשוגע, כי נחמיה זה המדבר אליך הוא רעי ויודע דרכי, לא נתעב ונאלח אנכי ולא משוגע, כי תעבוני מצמיתי השליכו עלי שקוצים ויכוני בשגעון, על כן אשחרך קח לך מועד אחרי בואך בצל קורתי ושמע שיחי, למען תדע שרש דבר נמצא בי ומה הרגיזני לקראת בואך; פליאה דעת היא ממך חידות לא ידעתם, לכן שב נא עמדי עדי כלותי לספר לך עצבי ורגזי, אולי תהיה לי מליץ אחד מני אלף להגיד ישרי ולגול מעלי חרפה ובוז.  אולי...

אכן ענה האיש באנחה, אכן רבו מצמיתיך בשוט לשון שקר, וקויתי כי אני אכזיבם, כי בסורי אל מלון הקרוב למלונך שאלוני אנשי לצון: איפוא תלין הלילה?   במלון ירוחם, עניתי.  במלון ירוחם!  השיב עלם אחד בתמהון, בארובת היונים!  רק שלח תשלח האם והבנים תקח לך.  יונים הם!  ענה השני, היונים האלה כעורבים אוכלים בשר טרפה.  פעם אחת אכלתי שם ולא ידעתי מה הלעיטוני. אם כן אפוא, פער השלישי בשחוק פיו, אם כן, הוא שים ידך על בטנך ואמור:  שישו בני מעי שישו! כי באו אליכם משמנים לא שערום אבותי, ואבות אבותי, ואנכי איעצך לבלע אבני שרפה להעביר מעיך באש ולנקותם ממרק פגולים – .

אך אנכי לא האמנתי מעודי לדבת רבים, בדעתי כי אם שונא אחד יפיל דברו ארצה, והיה הדבר ההוא כזרע פורה רוש ולענה לתמימי דרך, ובכל זאת אמרתי: אסורה נא אל המלון הזה ואראה מה הדבה הרעה הזאת ומה שרש דבר נמצא בה, אשריך ישיש נכבד כי כן חזיתי בך ובצאצאיך, כי חפצתי צדקך.

ומה תושיעני נדבת פיך וצדקת שפתיך?  ענה הזקן, הלא אם תצדיקני ומצמיתי ירשיעוך ואמרו לך: חדלו לכם מן האיש הזה אחרי באו בצל קורת ירוחם, כמוהו הוא ולמה תדברו בו?  והמתקדשים בעם יענו: לא חנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו.

"כל אלה לא יחרידוני" ענה האיש, כי רב חילי ואל דבת רבים לא אשית לב, את האלהים אנכי ירא ומה יעשה לי אדם, ואתה אדני הזקן השקט.

חלפו ימי השקט, ענה הזקן מנהמת לבו, עברו ימי ששוני ויקדמוני ימי עוני, החרישה ממני אדני ואדברה וירוח לי מעט, כי איש טוב אתה כאשר יענה בך נחמיה רעי הישר באדם. שמעה ואספרה לך קצות דרכי.

אם אערוך הימים האלה ימי צרתי אל ימי קדם ימי אשרי ושלותי, כי עתה תשוח עלי נפשי. זה לי עשרים שנה אשר הייתי בין שלוי עולם, איש מלא ברכת ה’ אשר רב חילי מאד, ויחילו דרכי בכל עת, מי ימלל גדולתי בהיות שרה בתי היחידה בימי כלולותיה בשלחי עגלות צב להביא את יוסף בן גילה לשוש אתי משוש בביתי ובהיכלי תענוגי, כבני יונה חזיתי את בני הנעורים, את יוסף בחור כארזים ואת שרה בתי כחבצלת פורחת, שניהם נחמדים למראה, שניהם נבונים למודי לשון וספר.  מדי דברו הראהו שתי תמונות נחמדות מאד למראה, תבנית עלם נחמד יפה פרי תאר, ועלמה נחמדה כלילת כל פאר אחוזים ודבקים יחד בנשיקות פיהם.  אך הקים ה’ עלי הרעה מקרב ביתי, כי געל בן משק ביתי בגד בי וישיבני עד דכא כהיום הזה.

מדי דברי בגעל יחרד לבי בקרבי, כי מאשפות הרימותי את אביו האביון ואספחהו אל אחת הכהנות, ואת געל גדלתי ורוממתי ואשימהו לסוכן ביתי, גם לקח לו אשה אשר ילדה לו את מחלת, ואשתו היתה שנואה בעיניו מאד אך לא השיגה ידו לשלם לה כתובתה, ואראה אני כי לא ישוב עוד שלום למכונו, ואתן לו את הכסף ויתנהו לאשתו עם ספר הכריתות, והוא יושב בביתי בעת ההיא ואת מחלת בתו נתן על ידי אומנת לגדלה, וימצא געל חן בעיני, כי היה בכל דרכיו משכיל, ואדברה על לבו לבחר לו אשת חיל ולראות עמה חיים. אך לבבו הלך בגדולות ובנפלאות ממנו בנשאו עיניו אל שרה בתי ואנכי לא ידעתי, וגם בתי בושה לשאת חרפה כזאת על שפתיה כי אם האיצה בי לגרשו מקרב ביתי, ואנכי לא שמתי לבי לעברת בתי כי קשתה לו, וגעל לקח לו אשה אחרת אחרי קחת יוסף את שרה, ואנכי הרבתי לו מתן ומשנה שכר נקבתי לו, אמרתי אני בלבי, הלא כאשר ארבה שכרו כן ירבה אמונתו חדשים לבקרים, מלאתי ידו להיות כמוני למצא חפץ ולכלכל דברי במשפט ובאמונה, אותו הפקדתי על חילי ומשלח ידי ואנכי סחרתי ארצות רחוקות בפרוץ סחרי מאד, בידי היו עתתי לשוט בארצות ולבוא בכל עיר רוכלת עמים, וביד געל היו עתתיו גם הוא, עת לכתוב ועת למחות עת ללות כסף על שמי ועת למעול מעל, געל היה נאמן ביתי ושליט בהוני וסחרי אשר עלה מחיר ערכו עד מאתים אלף שקל כסף.  ויוסף חתני הפקיד שנים עשר אלף שקל כסף מתנת אביו ומתנת ידי לו אני, כי כאשר פרץ סחרי כן לויתי כסף מכל עשירי עם, ברכת ה’ היתה שלוחה בכל מעשה ידי ויחילו דרכי בכל עת.  אך געל היה כעש לביתי וכרקב לכל משלח ידי, ויגזור על ימין ולא ידעתי ויחמוס על שמאל ולא שמתי על לבי, וחתני יוסף ושרה בתי עם בנם בכורם נסעו לבקר בבית אביו ולהראות שם גדולתם, שם ישבו שנה תמימה, ושם ילדה שרה את רוחמה בתה, ותחת ענג ראו עמל ויגון במות אבי יוסף מבלי הניח יתרו לבניו אחריו, ויבכו העליזים ויתאבלו שמה ויאמרו לשוב לביתי למצא תנחומות למו, אך יגון ועצבון היו שמורים למו גם בביתי.

אנכי משוטט בארצות להביא סחרי ממרחק וקרובה היתה לגעל אמת בצעו, כי אחרי שלחו ידו בחלב חילי בבגד בוגדים ובמעל ויהי כצפעוני מפריש וכנחש אשר אין לו לחש, כי גלה את אזני עובדיה הגביר ראש נושי כי כל דברי יגעים ודרכי נסתרה, והדבה הזאת אשר הוציא היתה לדבת רבים אשר התלחשו עלי בשבתי לבטח.

שבתי אל עתיקה עיר מגורתי, וישובו גם יוסף ושרה עם נעמן בנם ועם רוחמה בתם, עצובים ונכאי רוח שבו ואנכי נחמתים שמחתים מיגונם, אמרתי להם: אל תעצבו בני, כי למי כל עמלי? הלא לכם ולצאצאיכם, אך עוד מעט ראיתי כי עמלי לריק ועצבי בבית נכרי!

קרבתי אל המלאכה לבקר חשבונותי וחתני עוזר ידי, ומה מצאנו בספר הזכרון? הה!  שוד ושבר, ספר מלא נקודים וטלואים, פצע על פצע, מחץ על מחץ אשר לא פללנו ולא ידענו שחרם, אהה!  צעקתי באזני געל, אהה!  איכה עכרתני איש אמונתי ותסכסך כל דברי ןתביאני במבוכה לא אוכל צאת? וחתני זעק ויגעש וירעש בראותו כי גם כספו עלה בתהו ואחריתו נכרתה, אך געל לבש צדקה כמדו, וירחץ בנקיון כפיו באמרו: כי נגרע אלי תמיד מכסף סחרו למאות ולאלפים.

אז בא יום אידי כי פתע קמו נושכי ויקיצו מזעזעי וביתי היה למשסות למו, כי את כל מקני וקניני ערבתי ומרכולתי מכרו בלא הון ולא הרבו במחירם, ובית תענוגי נהפך לעובדיה הנושה בי בעת ההיא, הוא היה ראשית נושי וראשית פידי, לשוא התחננתי לו לחכות עד אשוב ואמצא ידי, כי לולי קדמוני מצמיתי ביום אידי כי עתה מצאתי נתיבותי, אך הכריעוני אלה ודרכי נסתרה, כן שסוני שוסי ולא השאירו לי עוללות זולתי כלי ביתי ובגדי, אותם לא מכרו ועליהם לא הפילו גורל, אך מרביתם מכרתי אני בראותי כי אנכי ונפשות ביתי נטושים ועזובים לחרפת רעב, ויוסף חתני חש עתידות לו וידאג לאשתו האהובה ולשני בניה, וישלח מרי שיחו בספר אל שאול רעו כאח לו, ושאול לא כרע כאח כי אם כאלהים התהלך אתו, וישלח לו עזרתו מעיר מגורתו עיר אמון, עזרה בצרות שלח לו לתמכו ולהחזיק בו, כי הלוהו כסף די לבנות בו בית מלון אורחים על אם הדרך, שאול עזרהו יהי זכרו ברוך, ויהי המלון הזה אשר סרו אליו מראש כל נכבדי ארץ בחמלתם עלינו, אף מצאנו חית ידנו ותהי שמחתנו גדולה כעל כל הון אשר רכשתי בימי עשרי.

ויוסף חתני בקש וימצא נתיבות בית הרוזן אשר קרבהו ויט אליו חסד, כי רכוש הרוזן עצום מאד  ויבול אדמתו רב אין מספר, וכאשר מצא את חתני נאמן ונבון לפניו וימלא ידו לסחר את סחרו ותקוה נשקפה לנו לחדש ימינו כקדם.  בעת ההיא ילדה שרה בתי את רפאל ליוסף אישה, ותרב בביתנו שמחה וחדוה, כי אהבה עזה כמות אהב יוסף את אשתו החמודה ואת מחמדי בטנה, ויגד שמחתו במכתב אל שאול רעהו, וישב אמרים לו לאמר: חזק רעי כאח לי ואמץ כי עוד נתחתן איש באחיו והיינו למשפחה אחת, כי גם לי נולדה בת לעת הזאת, חזק רעי כי עוד ירחיב ה’ לך וחיית ורבית.  השמחה היתה לנו אז, כאשר יגילו דלים במצאם אוצר רב.  אמנם אהבת רע ואוהב אוצר נחמד הוא בנוה ישרים, אך אהה לשמחתנו! כי לא ארכה לנו.

הרוזן אשר משך לחתני חסד, עוד מעט הפך לבו, להרחיקהו בשאט נפש, ויבקש יוסף שרש דבר נמצא בו, ולא מצא, ומקץ ימים נודעה לו יד געל הבוגד אשר הבאיש ריח חתני בעיני הרוזן ויתנהו כמפזר הון, וישלח עליו שקוצים וינבלהו, ויהי תחתיו לנאמן בכל בית הרוזן אשר נטה לו חסד, וירומם קרנו בעשר ובכבוד נוסף על עשרו אשר חמס ממני במעל ובכחש.

אז נסה יוסף דבר אליו לדבר אתו משפטים בשער לענות כחשו בפניו, על פי ספר הזכרונות והכתבים השמורים עמדי, אך לשוא!  כי מי ידין עם מי שתקיף ממנו?  ידי חתני רפו ויהי כגבר אין איל, וישא מכאובים ומחלת לב אנושה, וימל כציץ מחרבוני קיץ ויפול למשכב;  הה!  לבי נשבר בזכרי יום מר יום עזבו את שרה החמודה ועולליה!  בהחזיקו ביד נעמן הילד בנו בכורו ובאמרו לו: חיה בני ועשה לי נקמות בכל אויבינו ואל תשכח רעת געל עוכר נפשי, ובאמור אליו שרה בתי על מי אישי נטשת את יונתך על אפרחיה אשר אהבת? והוא ענה בכבדות בנשאו ידיו לשמים לאמר: שאי יונתי מרום עיניך, שם אבי יתומים ודין אלמנות, גם עוד שאול רעי חי עלי אדמות, זאת דבר ורוחו שבה אל האלהים.

ושאול הראה כי לא שוא בטח יוסף רעהו בו, כי לא עזב חסדו עם החיים והמתים, וישלח את נעמן מקץ חמש שנים אל עיר שבת תחכמוני ללמוד שם חכמה אשר תחיה את בעליה, כן הוא איש יקר!  אנכי ראיתי חסדי תפארת אדם הוא שאול, ונכלי חרפת אדם הוא געל מצמיתי, אשר ירדפני עד כה בתגרת ידו וידכאני, למען הוציא מידי את הכתבים מוכיחי חרפתו אשר אמר נעמן לפרשם בשער ולדבר משפטים עמו.  אך אהה לשוד ולשבר כי באו אל ביתי כתומם יחד!  זה עשרה ימים אשר עבר עלינו אמן מסכן איש אשכנזי אשר בא מעיר שבת תחכמוני, ואשאלהו לשם נעמן מעיר עתיקה ויגד לנו בתומו כי נעמן טבע בנהר, זאת אחרית ביתי, חלק שוסינו וגורל בוזזינו!  בבית תענוגי ישכון הגביר ר’ עובדיה איש עשיר נכבד ותופש תורה אשר התחבר אל געל באחרית הימים האלה, כי יחדיו יסחרו סחרם, המה יתענגו על רוב שלום עשר וכבוד ואנכי וביתי יושבים במחשכים, כי אחרי הרעות הרבות והצרות אשר הביא געל עלי לא שככה עוד חמתו, ואנכי גם אני לא נכנעתי מפניו, אך עתה כמעט הלאני, בהשליכו על ביתי שקוצים מרבה להכיל ותקותי אל נעמן אבדה, ותהי מפח נפש באבדן נפשו היקרה; נסיתי דבר אל שאול אולי ישלח לנו עזרתו מרחוק, ואנכי מאסתי חיי שנאתי כל עמלי, כי הייתי אני וביתי למשא על איש חמודות אשר הגדיל לעשות עמנו, כי גם את הכסף אשר הלוה את חתני לבנות המלון הזה גם כספו זה לא השיבונו לו, ומה יש לנו עוד צדקה לזעק את פניו, אך מה לי לעשות? הן אנכי זקנתי ונפשי יודעת מאד כי ה’ הסית את געל בנו ובפניו לא אתיצב, על כן קראתי לאיש חסדנו לחוש לעזרתנו ולהיות לנו לפה אל געל להשלימו לנו, ואנכי אתן מאוייו, כי מי יריב ריבי ונעמן איננו?

שתים אשאלך, ענה האורח באנחה, האם נאמן שאול בבריתו עם החיים והמתים? ומה הם הדברים האחרונים אשר הריץ נעמן נכדך אליך?  הגידה נא לי ראשית שאלתי והראני דברי נכדך ואחרי כן אגיד לך פשר דבר שאלתי, כי דבריך נגעו עד נפשי והנני לנסות דברים אל הקמים עליך, כי יש לאל ידי.

וירוחם הלך נבוך ומשתומם אל חדר שרה בתו אשר עלתה על ערש יצועה לתת פוגת לנפשה העיפה מבכי, ויגד לה כי יחרפהו לבבו מאד ובשת פניו כסתהו, על אשר הכלים את האורח, והוא איש טוב אשר דבר לו עם נחמיה ושולח הוא לו עזרתו לתמוך נדכאים, גם התעורר על חנף בשמעו את רשעת געל וזממי לבבו הרע, ויאמר לריב ריב עשוקים כי יש לאל ידו.

אל נא אבי, ענתה שרה במרירות לב, אל נא תאמין בטוב, כי כל תוחלת נכזבה, כל תקוה – מפח נפש ודרכנו נסתרה מה'.

וירוחם חפש באמתחת הכתבים ויקח מהם את מכתבי נעמן, ויאמר אל שרה: כדעתך ידעתי גם אני בתי; אך כן יאמר משל הקדמוני:  לטובע אשר שטפתהו שבלת, טוב גם ראש שבלת; מדי דברו זאת לקח צרור המכתבים וילך לשוב אל האורח.

ג

הַיְסֻפַּר בַּקֶבֶר חַסְדֶךָ

אֱמוּנָתְךָ בָּאֲבַדוֹן:

(תהלים פ ח)

 

והאורח ישב שומם בחדרו ויבט אל שתי תמונות כלילות הפאר, ויתאנח במרירות לרגעים, וירוחם הנה זה בא ובידו צרור מכתבים, ויקח מהם מגלה עפה ויתן לאורח ויאמר: קרא בה ותמצא פשר דבר שתי שאלותיך, והאורח לקח המגלה ויקרא בה כדברים האלה.

באחד לחדש זיו שנת תרי"ג

השלום לך גבר חכם בעוז ירוחם אבי הזקן?  השלום לך אמי הורתי שרה הכבודה?  השלום לך רוחמה אחותי היפה ולך רפאל אחי הקטן מחמדי הטובים ומבחר הגיוני כל היום?

הלא תדעו מחמדי נפשי כי אין עתותי בידי ולא פעם אחת אערה לכם רוחי, על כן מצאתי תחבולה כי הכינותי לי ספר דברי הימים ובו אכתוב כל העולה על רוחי על אודותיכם, ספר הזכרונות דברי הימים יהיה לי, חדשים לבקרים אפקדהו ואשים עליו נוספות לפי הרוח אשר יעלה עלי בעת ההיא, ובערכי אליכם מלין אעבור בין שורותיו ואלקטה באמרים אשר הורו והוגו רעיוני, אז אערכם יחד והיו לי למכתב; על כן אחבירה עליכם במלין שונים לפי השנות רוחי ולפי חליפות וצבא מחשבותי העוברות על לבי לרגעים. 

הלא הודעתיכם את יגיעי ועמל נפשי בספר אשר אכתוב על דבר יבול הארץ וצאצאיה. עמלי זה לוקח מבחר עתותי וחלב הגיוני, כי ספרי זה יהיה נס להתנוסס כבוא יום הפקודה והנסיון, כי יראוהו חכמי המורים ונתנו לפעלי צדק, גם הוא יהיה לי לישועה לכבוד ולתפארת, ובטרם אבקש נתיבותי אמצאם, לא אהיה נודד לדרוש מקום לי כי אם דרוש אהיה לו. הוחילו לי הורי עד אשר אשלים חקי בלמודים ואבצע פעלי, אז אקריבהו אל אלופי המורים חקרי לב אשר יעטרוהו כבוד והדר, והגידו ישרי ותבונתי בתעודתם וראוה אצילי הארץ אשר נחלת שפרה עליהם, שדות וכרמים ועבודה רבה, ידעתי כי ישחרוני אדירים לשבת כפקיד על אחוזתם ושכרי אתם הרבה די כלכל אתכם מחמדי נפשי בכבוד וענג, כי על אלה הסכנתם.  אתה אבי הזקן תשב עמדי במנוחות שאננות, ועוד תנוב בשיבה טובה והיית דשן ושמן, כי רוב נחת יוסיף ימים על ימים ושנים על שנותיך, עצמותיך כדשא תפרחנה והיית כגן רוה, ואת אמי הורתי, עדינה היית לפנים בהתלוננך בצל אבי זכרו לברכה, אך ידי משחית ומחבל הכריעו את אבי זה אהבך ונזר תפארתך לארץ הניחו, ובכל זאת עוד לשד חייתך בך, עוד יפיך יגיה עליך בחצי ימיך, עוד חזון למועד קומי על צרינו וכשלו ונפלו, ועפר רגלי בנך כנחשים ילחכו, אז תראי ונהרת, ושבת אל פאר עלומיך, וכל ישעי וחפצי יהיה לתת מעדנים לנפשך, ונחמתיך ושמחתיך מיגונך.

ועתה אליך רוחמה אחותי יפתי אשים דברתי, זה תשע שנים אשר לא ראיתיך ובכל זאת ידעתי כי יפיפית נעמת מאד, כי כן ענתה בך הכרת פני, ובראותי את פני בראי כראותי פניך, ואם כן נאוה אנכי עמדי ואף כי את אחותי כי משנה חן ופאר חלק היוצר לנשים, וגם הורתנו תדבר בך נכבדות כי יפיפית כשושנה, לכן אטעך בערוגת הבשם בין נטעי נעמנים, ורוית ונהרת והיית חמודות לעינים וריח ניחוח לאשר יריח ביראת ה’, כי נקיה נפשך וברה כחמה, ונקיון נפשך ובור לבבך יוסיפו לוית חן לחין ערכך והיית עטרת תפארת לאלוף נעוריך אשר אבחר לך.  כי אני אני אבחרהו ובחיר גברים יהיה, עלם נבון ושמו זימון יליד ארץ איטאליא אשר ימצא חית ידו בחכמת לבו ובתבונות כפיו, אותו מצאתי נאמן, נחמד ונבון לפני, אף איש חמודות יהיה לך, אתי יבוא לתקופת השנה ואת אחותי תהיי נבוכה מבלי דעת מי אחיך ומי בחירך, יען לא ראיתני זה כעשר שנים, הן בחירך בחור הוא כארזים, הודו כזית וחסנו כאלון, לו עצה ותושיה תפארת אנשים ונדבת רוח, אך כמוהו גם אני אחיך ומה אשחק למבוכתך אחותי כי לא תדעי מי אחיך ומי זה אלוף נעוריך, ומחלת בת געל שונאנו תראה ותבוש, כי במה נחשב צדוק אישה נגד העלם הנחמד אשר תקראי לו אישי? ומי יתן ויראו שונאינו תמיד כי לא מצאה ידם לנו ויבושו מחמס ידיהם, והיתה זאת נחמתנו ונקמתנו.

כן הוא ידידך כי רק קצות דרכיו הגדתי לך, וכהנה וכהנה תראינה עיניך בו ושש לבך, ומה שכרי אשר תתני אחותי לי?  אחת אשאל מאתך לטובת רפאל אחינו בשרנו אשר שאר רוח לו לשיר בשירים בשחר טל ילדותו, ותקוה נשקפה לו כי יגדל והיה לאיש דרוש לכל חפץ ולנחת ושעשועים להורינו. ואותה אבקש ממך אחותי לעורר את לבו לשמוע בלמודים ולשמור ולעשות ככל הכתוב במכתבי אליו ובשלום יחדיו תשבו כחפץ בנכם ואחיכם.  נעמן בן יוסף

והאורח כלה לקרא המכתב בחמלת לב וברוח נשברה, וירוחם אמר לו: הן ראיתיך כאיש רחום וחנון, לכן קרא נא גם את זה וידעת מה היתה נחמתי ומה רבה עתה מבוכתי, מדי דברו נתן לו מכתב אחר ויקרא בו האורח כדברים האלה.

הורי היקרים!  זה ירח ימים אשר הריצותי לכם מכתבי וכעבור חדש כן יקרבו הימים אשר אחדה בשמחה את פניכם, עוד מספר ירחים אדבר אליכם מחמדי נפשי, לא בדבר שפתים כי אם בנוצת בעל כנף קלה, ובכליון עינים איחל לעת הטובה ההיא אשר אדבר בכם פה אל פה, בהגיגי זאת פג לבי כי לא יאמין בשמחה גדולה כזאת, אכן שמחת עולם תהיה אז על ראשנו בהקבץ נפשות ביתנו יחד, אף דמע נדבות יוסיף זכרון אבינו כי נגיל ונבכה יחד בזכרנו כי אבינו איננו נצב באגודתנו ולא יתערב בשמחתנו, אך מה זה אדבר, לא יתערב בנו? ומי איפו העיר את רוחי להוסיף דעת בלמודים ולקנות לב כל יודעי ורואי, מי פעל ועשה כל זאת?  הלא היא פקודת אבי לפני מותו ודבריו האחרונים אשר דבר אלי באמרתו השחה מעפר, באמרי אלי "חיה נעמן בני והיה למחיה לנפשות ביתי העזובות ולמגן ומחסה מגעל עושקנו ומצמיתנו" הדברים האלה חרושים על לוח לבי בשלהבת יה, תשכח ימיני אם אשכחם לנצח, כי לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אבצע אמרתו; וכן לא אשכח דבריו האחרונים אל אמי באמרו "שאי יונתי מרום עיניך, שם אבי יתומים ודין אלמנות, גם עוד שאול רעי חי עלי אדמות" ידעתי כי כאשר שאול איש החמודות זכר חסדו ואמונתו לבית אבי, כן יזכרנו לטובה אלהים במעון קדשו, כי אבי עזבני ושאול היה לי לאב לעתות בצרה ויראני חסדו ואמונתו לאבי. אכן בצרתה לי בחנתי אמונתו, על כן לא אשכחנה לנצח.  וגם נחמיה מורי זכור לטוב כי הוא הורני וידריכני בשחר טל ילדותי, ועד היום הזה לא עזבונו חסדיהם, זה יאמץ לבי במכתבים מלאי רוח עצה ודעת וזה תומך ידי.  וגם ביום אתמול שלח לי שאול איש חמודות מתנת כסף כפעם בפעם בטרם תם כספי, ומה יקר לי חסדו ומה נעימה נדבות פיו! .

על כן אמרתי:  יתאוננו רבים על מחשכי ארץ כי מלאה חמס, וכי נוע תנוע מרוב  פשעה כי כבד עליה, גם אמת ידברו, ובכל זאת אנכי אשיב אמרים למו, כי עוד לא פסו אמונים מבני אדם, והם הם מצוקי ארץ ועמודי תבל, ואם מעטים הם מזער הלא גם למענם לא תמוט ארץ ולא תמוט תבל, במתי מעט אלה מצאתי את שאול מרים ראשי, ואת נחמיה מלמדי ומדריכי, אשר בשחר טל ילדותי ירה אבן פנתו כיסוד מוסד לחכמות ודעת וליראת ה’ טהורה, ועל ראשית דעת אשר הורני אבנה כיום טירות וארמונות כלילי הדר לכבוד ולתפארת, ואקוה כי כן יוסיף חסדו ויאיר על רפאל אחי הנחמד להביאו אל מחוז חפצו.  וכאשר לא יסוף זכר אבי מקרב לבבי כן יעמדו לפני לעד שמות שאול ונחמיה, וחקותי תמונותיהם עלי גליון בּשרד ושויתים לנגדי תמיד על קירות ביתי לזכרון לפני כל הימים.

מי יגלה עפר מעיניך אבי וראית את אשר עשו שני אוהביך אלה לנעמן בנך בכורך, שאול בפעל כפיו ונחמיה מורי בעצתו אשר נחני בה ובדעת אשר הורני, כי שני אלה יחד נהגוני אף הביאוני אל מחוז חפצי אל שבת תחכמוני, אשר שם למדתי דעת את יבול הארץ תכונותיה וצאצאיה, לולי הם שהיו לי כי עתה חבקתי ידי בעצלות ובאפס מעשה, ראשית כל חטאת;  לא כן עתה, כי בחכמה הזאת אשר מחיה את בעליה אמצא חית ידי, ומחית כל הנפשות התלויות לי והקשורות בנפשי, חכמה נקיה היא ותמימה אשר לא תשאיר אחריה חרפת לבב ונדודים, ובטרם דרשתי דרוש אני לאצילי הארץ ולאדיריה אשר כל חפצם בי, להושיבני כפקיד על אחוזתם, אף שכרי מאתם הרבה מאד די כלכל את נפשותיכם היקרות לי, ועוד חזון למועד צאתי משבת תחכמוני, כי אבחר לי מקום באשר ארצה, ואז מי יגלה עפר מעיניך אבי לראות שלות ביתך אשר עזבת לאנחות בצרה וצוקה! אך נכון לבי כי ראה יראה אבי מסתר צל שדי בשובי אל נוה מחמדיו לבצע אמרתו, ולריב ריבו מגעל חדל אישים ומעובדיה שודד נחלתנו, ראה יראה אבי כי היו צורריו לחרפה בשערי המשפט וכי מחה בנו דמעת עשוקים בנקיון כפים. כל אלה יחזה ונפשו הזכה תתפלל בעד הנאהבים והנעימים לו בחייו.  נכון לבי כי אם יתפללו המתים בעד החיים כי עתה יעיר גם על שאול הודי ועל נחמיה כבודי, וה’ ישלם פעלם ושלם נות צדקם.

אלה הם הגיוני כל היום וחזיונותי על משכבי בלילות, וקויתי כי לא יכזבו כי אם בוא יבואו וביום טובה נראה בטוב.

והאורח התעורר בקראו המכתב ודמעתו נראתה על לחיו, וירוחם ראה ויתאנח ויאמר: זקן אנכי, יבש בי מקור דמעה, אך על צרתי יבכו כל נדיבי רוח וכל טהור עינים, כי דמע נדבות אות נאמן לאדם כי ישרה נפשו בו, ואולם קרא נא אדני גם את זה וראית מה גדלו הליכות נעמן נכדי, כי לא לבד נפש ברכה היתה בו לברך תמיד את אנשי חסדו כי אם גם רוח נקמה נוססה בו להתעבר באיש תככים.

והאורח קרא גם את המכתב השלישי ואלה דבריו:

הורי היקרים!  ביום אתמול היתה תבערה במשכני, אך אל תחרדו כי אנכי הבערתי את הבערה בחמת אפי, וזאת היא: לא ידע עול בשת!  התאמינו כי אספר לכם מקרה זר?  כי געל עוכר ביתנו הריץ אלי דברים חלקים מחמאות וקרבם חמת עכשוב. ויודיעני את מחסורכם ורעבון ביתכם, צרת לבבכם ומרי שיחכם, ואנכי בכיתי מרה על שבר מטה לחמכם, ומיד מי היתה זאת לכם? הלא מיד געל. אך שמעו הות נפשו:  מדי דברו במצוקותיכם הראני פתח תקוה, כי הביא אלי עצות מרחוק ויעוררני לכתוב ידי לו ולעורר אתכם להשיב לו את המכתבים מעוררי שנאה בינו ובינינו כי חושב הוא מחשבות טובות עלינו, ואתבונן בם כי חפצו לקחת את אמי לו לאשה אחרי אשתו. על זאת נפעמתי נרעשתי, הייתי כגבר אין איל ועל לבי עלו אמרי שלמה:  נזם זהב באף חזיר, נזם הזהב הלא היא אמי החמודה, והחזיר – הלא הוא געל, חשבתי דרכי ואתנודד ואשרוף מכתבו באש.

עודני הוגה ברוחי הקשה, והנה משרת בית הרצים בא ובידו מכתב מאתכם מחמדי. קראתי דבריו ומה מצאתי בם? הה!  נעכר כאבי בראותי מזמות השטן אשר געל הנקלה חומס עליכם, כי מעיק הוא לכם מסביב בלב רשעים כים נגרש, ובתחבלות און אשר הוא חורש עליכם להשיבכם עד דכא ולאמר לכם:  השיבו לי הכתבים וכתבו ידכם לי בתעודה גלויה וחתומה, כי לא אנשי ריבי אתם ולא בעל דברים לי נעמן.

הוי הפכפך נקוד וטלוא כנמר בחברברותיו!  הוי כפיר בוטח בתקפו, הן ידכה ישוח, יתנשא ויתגדל, יחנן קולו כדל וישמיע גערת עשיר.  כן מתהפך הוא מסבות בתחבלותיו כל היום למען אמת בצעו, ובכל הליכותיו אראה כי ירא הוא וחרד מפני תנופת ידי, על כן יחליק לשונו לי ויראני אחרית טובה בהתחתנו באמי; הוי חלל רשע מחלל כבוד אמי! העל זאת לא ארגז?  ואם בתולעת נבזה כמוהו לא תגעל נפשי?  הן מלא ברכת ה’ ישב אבי עם אמי ידידות נפשו, כאהלים נטע ה’ ישבו רעננים ושלוים כי ה’ משך למו חסד, ורצונו היה למו כטל, מלא ברכת ה’, מלא רצון, מלא רוח חן היה אבי בקחתו אותך אמי העדינה, וריקם שב לאדמתו, כי געל בלעהו כתנין וימלא כרשו מעדניו, ומה הניח אבי לבניו?  אין כל, זולתי זכרון מחמדיו בימי קדם.  אך עוד מעט יבאו ימי הפקודה, לפקוד על געל דרכו, יבאו ימי השלום ושלמת רשעים תראו.  הן געל רשע עריץ, ומתערה כאזרח רענן, אך עוד מעט ידע, כי אני  אני איש ריבו העשוי לבלי חת.  הן כחי במתני, ואוני בעטי ובניב שפתי, אני אדבר בשער ואצמיתהו, אניף עטי ואכריעהו, מלחמה לי בעמלקי הזה, ובכל הנלוים אליו, והמחזיקים בו, ישען על בית עובדיה, ויחדו יכרעו ויפלון;  ינוס אל הרוזן לעזרה ולא תשיגהו ישועה, יחזיק בקרנות צדוק מזבחו, גם מעם מזבחו זה אקחנו למשפט, בלא יומו יקיא חיל בלע ויתגולל בקיאו ושב לימי נעוריו. הכינו לגעל ילקוט וכלי רוכלים, כלי גולה עשו לו, כי עוד מעט והוא נודד ללחם, עוד תראהו אבי הזקן, תראהו רטוב מזרם הרים מבלי מחסה, ותועה בין עורקי ציה, כי מגו יגרשוהו ויריעו עליו כגנב כי הגדיל לעשות, הלא כחולם חלום, כחוזה חזיונות, או כאיש עברו יין אהיה בעיניכם הורי היקרים, אך אל נא תחשבוני לנתעה בשוא, כי דבר לאט לי כמוס עמדי וחתום בלבבי ובעתו תדעוהו, חכו לי מעט וחלומותי יבואו, ואתם תהיו כחולמים, כי את אשר לא פללתם לראות תראו.

אך אוי לגעל ואוי לשכנו ולעובדיה הגביר, אשר שת ידיו עמו ויכס חמס על לבושו, בגרשו אתכם הורי היקרים ביום אידכם מבית תענוגיכם, ומחדרי משכנותיכם אשר עשיתם שם צדקה וחסד, והוא שוכן עתה בם לבטח, כי לא יחרף לבבו מחמס ידו. לכן גם עם עובדיה זה הנני נצב לריב, ודברתי משפטים עמו, ויקיא חיל בלע, ואם ימות הוא בעון בצעו והקרבתי צאצאיו למשפט עד אשר אוציא את החמס מכפיהם.  אך טרם צאתי לריב הנני לנסות דבר אל אלישבע בת עדן בן עובדיה היושבת עתה בקרית אמון עיר מגורת שאול איש חמודות, הן חרד עובדיה הזקן מאד על כספו היקר לו מנפשות אדם, אך לב עדן בנו לא כן, כי שמעתי עליו לאמר: יודע עדן נפש דלים ועל אפו ועל חמתו יעשה עובדיה אביו מעשהו ולא כראותו יראה, ועליהם מאד נעלה אלישבע בתו נערה כלילת הפאר בתארה, בלבבה ונפשה, כי רוח נדיבה בה כאשר הודיעני שאול מחמדנו באחד מכתביו ואותה ידעתי בימי ילדותה, הן יקרה אלישבע מאד בעיני עובדיה אביה הזקן ודבריה לא יפלו ארצה, לכן אנסה דבר אליה במכתב ערוך לה, ואם שלום תענה ועשיתי שלום לבית אביה, ואם לא, כי עתה הנני עליהם למלחמה בזרוע נטויה בשפטים ודברי ריבות, וקויתי כי שונאינו יבושו בדברם אתי בשער, כי האמת תנהלני, וענתה בי צדקתי לעיני השופטים אשר יראוה כאור בהיר בכתובים.

האח!  האח! הן עתה ישמח ויגל לבי כי חזה כל אלה במחזה התקוה, ומה תענו כבוא תקותי ושונאינו ילבשו בשת?  הן עובדיה חוסה בתורתו, ואולי יחשוב כי צדקת ה’ עשה ומשפטו בחוטאים, יען צדיק הוא בעיניו ומקנא קנאת ה’ ברדפו את בית ירוחם אשר את פושעים נמנה על דעתו, כי לוּ ידע תומתכם ובר לבבכם, איכה ישחק לאידכם ילעג למסת נקיים כמוכם? ואולם עוד מעט יראה ולבבו יבין להבדיל בין צדיק לרשע.

הן עובדיה בוטח בתורתו, אך געל מה הוא?  הלא את חטאתו נפשו יודעת מאד, ומה הבטחון אשר יבטח בו? היתברך הנקלה הזה בלבבו כי שלום יהיה לו, יען אשר לבש מעיל צדק ויהי חבר לכל ירא ה’ ולחושבי שמו, ואת ישרים נמנה כיום, וכספו לו על כל כבוד חופה, כי על כן נשכחה רעתו ממתים מחלד, כי מכבדיו גוללים מעליו חרפה ובוז, וחמס ידיו יפלסון למעגלי צדק, כי ר’ גדיאל שומרו וצלו יגיד לו: טוב עשית לירוחם זעום ה’ ואיש חרמו, כי אלהים הדפו על רוב עונו, יען אשר החזיק במעוז התבונה ולא רעה אמונה, וכל מכבדי געל מחליקי לשון יענו אחריו אמן, על כן געל ככפיר בוטח ולא תיסרהו רעתו; ואף כי למן היום אשר בא צדוק חתנו בצל קורתו חוסה הוא בצדקתו, ובמחצית חלקו אשר מכר לו מנחלת שדי במרומים.  הוי פתי סכל ורשע עריץ!  מי שמע כזאת ומי ראה כאלה?  היעשוק איש, יחמוס ויטרוף כל ימי חייו ויבטח לבו כי יעוז בצדקת רעהו?

כן הוא חלק געל!  חתום הוא באוצר השמים ושמור לעת פקודת כל האדם, ומה חלקך אתה אבי הזקן? הה!  חתום בצרור פשעך על פי דוברי שקר, וגם אשה נעות לב נאמנה בדבריה, הלא היא צפנת הצוררת לביתך.  אך געל הסית אותה בכם, ומאתו משכרתה שלמה, על כן תאיץ בכם להשיב לגעל את הכתבים השמורים אתכם;  ואולם הכון נא געל לקראתי!  כי את אבי העץ הנחמד גדעת לארץ, אך יצא חטר מגזעו והיה כמקל חובלים וכשבט מוסר לגוך.  יגידו לך מחליקי לשון כי אין ישועתה לירוחם באלהים סלה, וכי לא כן אתה אשר נוכח ה’ דרכך, עוד מעט תדע געל כי לא באלהים עשית חיל כי אם ביד רמיה, בעשק ובנלוז, התכסה במעיל צדקתך אני אגלה שוליו על פניך, וראו רבים קלונך ושמך ירקב ונמח זכרך מתחת השמים, כי אין זכרון לעושי עולה, אך רב לי לדבר בעדת חנף כי להם נכונו עלילות ושפטים. לכן אשים קנצי למלין, ואדברה אתכם על אודות שאול מעוזנו ביום צרה.

שאול איש חמודות זה, דרש ממני באחד מכתביו לתאר לפני בשרד את הליכות אוהבינו אתנו, ועלילות צוררינו המעיקים לנו, ואנכי אשר זה תשע שנים לשבתי בשבת תחכמוני, אנכי לא אדע עוד את אנשי עתיקה ואת שיחם לשבט או לחסד. גם אין את נפשי לשום העבודה הזאת עליך אבי הזקן, על כן פניתי אל ידיד נעורי אל אחיטוב בשאלתי זאת, והוא השלים חפצי כיד שכלו הטובה עליו ודבריו כעת ביד שאול איש חסדנו, ומה חפצו בם לא ידעתי, אך יהיה מה, חפצו קדוש לי; עתה יודע אנכי את אויביכם וצורריכם, ידעתים מכף רגלם עד קדקדם ועד זממי לבם, כי רעי חשף צפונותיהם ויתארם בשרד, והנם נצבים לפני חיים כלם, הן מתערבות בדבריו שיחות החכמים הקדמונים, כי מן המקור הזה ישתה, ואנכי משתאה לאחיטוב רעי אשר כל ישעו וחפצו לצאת בעקבות מורי הוא נחמיה אביו הזקן ולחבר תורה וחכמה יחדו, אף חפץ ה’ בידו יצליח, והיה תפארת לבית ישראל, מנהל חכם ומורה צדק לעדתו.

ומדי דברי באחיטוב רעי לא אכלא שפתי לכונן אמרים אחרים אליך רפאל אחי הצעיר, נמלצו לי דבריך אף נעמו שיריך בחרוזים;  את שירותיך רוית דמעה, ומליצתך בבכי מסכת. מעי המו להמית כנורך הנעים, בצרה וצוקה תזרע זרעך לתורה ולתושיה, ובשמחות וגיל תקצור קצירך.  הן מאומה לא הניח לנו אבינו במותו זולתי לב טהור, שכל אדם ורוח חן, ושלשה אלה הם חלקנו בחיים, נחלתנו וירושתנו, הן שאול תומך גורלי דורש גם טובתך, ובעתה יחישנה;  שא נא אחי עיניך וראה נערים חסרי לב אשר מנעום אבותיהם מדרך תבונות ומלמודים הדרושים לחפץ האדם באשר הוא אדם, אשר למדו תורת ה’ עת רוח המושל עלה עליהם, ואשר עזבוה בהיותם נעזבים לנפשם ויעלו בתהו לא דרך ויפרעו מוסר.  ואתה אחי ברך את ה’ כי לא כאלה חלקך, כי נתן לך את נחמיה המורה לצדקה, ומי כמוהו מורה?   הט אפוא אזניך לתבונתו והיית בכל דרכיך משכיל ונקית מפשע רב:  למוד חכמה, מוסר ודעת, יראת ה’ ואמונה לבית ישראל. הן עתה לאבל כנורך, ואולם חזק ואמץ לבך. יבוא יום וצוררינו כרות יכרתון אז תשיר שיר חדש הללויה! .

על ידי הרצים העוברים והשבים אשלח לך אחי דברי רעי אחיטוב והיו לך לקח טוב בלמודים אשר אתה הוגה בם;    ושלום וברכה לך, להורינו, לרוחמה אחותנו ולנחמיה מורנו החכם. חכו עוד מעט ובזרועות נטויות ובשמחת עולם תחבקו את עצמכם ובשרכם, את הנכסף לראותכם, נעמן.

 

ד

אוהב לעתות בצרה

את דברי המכתבים האלה קרא האורח בשטף עובר ובחפזון, דמעתו נראתה על לחייו ואנחותיו פרצו מקרב ולב עמוק, והזקן עומד ומשתאה לרוחו הנדיבה. אך בהשיבו אל לבו כי דבר לו עם נחמיה רעהו לא השתומם עוד על נדבת רוחו, ויאמר לו:  אחת אשאלך אדני ואל יחר לך.  הבכל צרה צר לך או צרת ביתי לבדה עוררה רוחך הנדיבה? אך אשר אחזה לי אני, יד נחמיה רעי עשתה זאת, כי דבר לך עמו, ולא נפלאת ולא רחוקה היא בעיני, כי נחמיה רעי יודע את הרעות הרבות והצרות אשר אפפוני, ואנכי כגבר אין איל, על כן העיר רוח נדיבים מרחוק לחוש לרוחתי ולישועתי. הלא קראת איש יקר את קצות דברי נעמן נכדי, הלא עיניך הרואות את תמונות שרה בתי ויוסף חתני ביום חתונתם ושמחת לבי, כשני שתילי זיתים היה מראיהם בצאתם מחופתם, וכל רואיהם ענו ואמרו למו: אשרי הוריהם שככה להם. זאת דברו וישתו כוסם רויה, האזינה עדי אורח נדיב, הקשיבה ואדברה וירוח לי, ואם יש לאל ידך להושיעני ואמרתי:  אלהים עשה את היום הזה, ואם אין, הלא זאת תעשה לי להגיד צרתי בשערים.

אנכי בהגיגי בימים הראשונים עלי נפשי תשוח ודמע תדמע עיני, כי לאוהבי פתחתי אז דלתי ואוהבי אשישי ענבים באו בצל קורתי, מה רבו אוהבי בהאר ה’ פניו אלי, אז כבדוני רבים וכן שלמים, וחפצי חסדי קראו לי בשמותם: מעודד ענוים, אבי יתומים, רוח ששון ומלאך מושיע, כי לא מנעתי חסד מכל דורשי, בלי נשך וערבון הלויתים כספי ועל דברתם נסמכתי, רבות עשיתי לגעל כאשר שמעת, וכן היה משפטי לכל אנשי שלומי, עד אשר בקקונו בוקקים, ואני אמרתי בשלוי: מה רבו אוהבי, וכמעט חשך אור באהלי והנה כל מיודעי מחשך, התכחשו לי יודעי ואשר אכלו פרי חסדי שכחוני וירחיבו עלי פיהם ויקראו אחרי מלא לאמר:  סר ירוחם מדרך ה’ ואמונה תמה נכרתה מלבו, על כן מצאתהו הרעה. ומה עשיתי?  האם כחשתי לאל ממעל?  האם לא האמנתי בתורתו ובנביאיו העלבתי?  חפשתי דרכי ולא מצאתי בם עון אשר חטא.  אמנם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואנכי כאדם חטאתי. אך לא אמצא בנפשי עון פלילי חטא משפט מות, ואף לא חטאת אדם לאדם, תמים היה דרכי עם בני איש ויעקשוני; ואולם עד כה נשאתי זעף ה’, אך עתה כעסו הלאני, כי אל עקרבים אנכי יושב, משלמי רעה תחת טובה, וצפוי אנכי אל חרב לשון שוטני. ואזניך הלא שמעו דבת רבים מגור מסביב "בבית ירוחם נראה שערוריה, שם זנות לבנותיו ומרק פגולים כליו" סוף דבר אשר אהבוני ואשר אהבתי נהפכו בי היו לי לאויבים וישטמוני ויריבוני בעלי חצים, געל מצמיתי ועובדיה שודד נחלתי, גם ר’ גדיאל נלוה להם, איש תופש תורה מקנא קנאת ה’ אשר נתן את ביתי לחרם ובנותי לגדופים.  שלשה אלה הסיתו בי שכני מסביב וישימוני לחרפה ולקלסה, לשמצה ולדראון, הוי בני איש! עד אן תהותתו עלי? הן את ביתי הריקותם, את יגיעי אכלתם בכל פה, ובכל אלה לא תשבעו ותמירו כבודי בקלון.  ועל זאת תחנף הארץ, על געל הנקלה המתגולל כחזיר ברפש כל תועבה ופרסה הוא מפריס להראות לעיני השמש כי טהור הוא.  הוי נתעב ונאלח!  בונה ביתו בדמים שותה כמים עולה וקורא צדקתו בשערים, גונב כסף וגונב לבבות, כי מבית ה’ יקח את המאכלת לשחוט אנשי עברתו, על כן לא תיסרהו רעתו, כי שפך דם נפשות ביתם ויכסהו באפר וירחץ בנקיון כפיו, וצדוק חתנו הצדיק בעיניו יאמר לו: הן רצה ה’ את מעשיך, כי הרג הרוגיו הרגת, ודמיהם כמים המוגרים, ור' גדיאל יענה גם הוא:  אין חנינה לבית ירוחם, חלל רשע הוא ודמו כדם צבי ואיל וכל שופכיו לא יאשמו. הן הם חרצו משפט, ומה יענו הבוערים בעם?  "סורו סורו מעל אהלי רשעים ארורים, ערו ערו עד היסוד בם, כי כבד עלינו פשעם, הן המה יחטאו ואנחנו נושאים עונם, לכן רדפום עד שאול ואל תתנו למו חנינה". והדברים האלה היו לדבת רבים כאשר שמעו אזניך במלון אשר לפנינו, וכאשר תשמע עוד במלון מרדכי הלאה מזה מפי צפנת בתו, אשת חן ונצורת לב אשר גרשה את ירחמיאל אישה התם זה שבע שנים, והוא עתה יושב אהלים בארץ רחוקה. האשה הזאת תעיק לנו מאד פעם בחלקת לשון ופעם ברעל שפתים.

ומה יענו ישרי לב?  הה!  יראתי מאד פן יוציאו משפט מעוקל, כי יציגוני למשל ויאמרו:  "מה בצע בתום ומה חפץ בנדיבות, מה יסכון צדק ומה יועיל לקח? הלא נבון דעת היה ירוחם ונדיב לב, על כן כרע נפל שדוד לפני געל אדם חנף אשר שם כזב מחסהו". ומה יענו השמים?  הה!  הלא הם יענו: צדק משמים נשקף וארץ חנפה תחת יושביה, כי איש זרוע לו הארץ, ותמימים נבונים ונדיבים לא יצמחו ממנה.

ואם אערכה הימים הראשונים לימים האלה ישתומם לבי בקרבי, ומה אשיב על תוכחת הישרים בלבותם אשר יקללו את האדמה בעבור שלות חנפי לב ומבוכת תמימים? ואני למו עד כי שש הייתי לעשות צדק, ומה אחריתי? הן שלש פעמים עלה מות בחלוני, כי בהכריע אותי צוררי מת יוסף חתני, ומקץ שלש שנים מתה עלי אשתי, ועתה לקח ממני אלהים את נעמן מחמדי, אשר אמרתי בצלו אחיה שארית ימי חלדי, עתה עשוקים ורצוצים אנחנו, עתה ירד העיט על הפגרים וקראו האיות אל הדיות לנקר מוח עצמותינו, וצפעונים לנחשים יפרישו ואין מציל, כי חמת אדם בליעל כחמת זוחלי עפר, אל מי אקרא ואשוע ואנה אנוסה לעזרה;  קראתי אל שאול איש חמודות ולא ענני, כי מה יש לי עוד צדקה לזעוק את פניו? הן רבות עשה לביתי וחסדו גבר עלי, ומה יעשה לנו עתה, האהיה אני ונפשות ביתי עליו למשא?  הן באת אלינו אורח יקר כאיש תככים ואני מרוב שיחי וכעסי הכלמתיך, אך דרכיך ראיתי לכן נכלמתי, ואתה אמרת כי יש לאל ידך לריב ריבנו, הגידה נא לי במה כחך גדול והודיעני מי אתה ומאיך בואך?

פצמתני זקן נכבד פוררתני ותמחץ לבבי, ואני אמרתי אכסה שמי עד אשר אביא הרוחה אל ביתך, אך לא אוכל עוד להתאפק.  לא שוא קראת לשאול אוהב חתנך רעהו כאח לו, הנה הוא נצב לפניך. מדי דברו נפל על צוארי הזקן הנפעם והנדהם ויבך באין אֹמר ודברים.

והזקן עומד שומם וסופק את כפיו, ופתאם נעתקו ממנו מִלין ויקרא: שרה בתי!  אך שאול שם ידו לפיו ויאמר לו:  אל נא תקרא לבתך ולצאצאיך, כן חפצתי ושרש דבר נמצא בי ובעתו תדענו, בדד נשב פה ונבכה לזכר נעמן מטע ידי, רבות מחשבות היו בלבי, אך ה’ הטוב בעיניו עשה.

שאול איש חמודות!  בצל קורתי!  קרא הזקן בתמהון בנפלו על צואריו.  אך לא, הואילה נא איש חמודות ואלכה לעורר בתי וצאצאי והשיבו את נפשם בראותם כי גואלם קרוב.

הניחה לנפשות עיפות כי לא עת דברים לי הפעם לדבר עמהן, כי עוד שעה אחת אשב פה ואחרי כן אלך מזה למהר אל מחוז חפצי, ברוך ה’ כי רב חילי מהון געל העשוק והגנוב אתו, וכל עשרי לי מיד עמנואל האדיר בארץ אשר אתכבד להיות אחד מפקידיו עושי דברו, כי אנשי מעשהו יחד עשירים נכבדי ארץ ועמנואל ישמח בעשרם, על כן פקידיו מהירים לבצע אמרתו בנפש חפצה וביד חרוצים, כי רם ערך עמנואל מאד כאשר שפל ערך געל; כבוד עמנואל ירים קרן לעמו ושלות געל היא חרפת עם, כי לא בער נשיא בעמו ולא עם הארץ חסיד. געל יעשר ויגבר למען יעשוק ויחפוז, ועמנואל עושה חיל וירום ונשא, וברוממותו ירומם גוי וירומם אביונים מאשפות כי עמו מקור חיים לאלפי ישראל, אך למה אדבר בגבר אשר מרום דרכו מנגדנו, אדברה נא בגבר אשר דרכו דרך עקלתון לדחות פעמי דלים, אדברה בו ואבקש תחבלות לקצץ רגליו ורגלי חבריו, כי שקר אין לו רגלים, דע לך ישיש נכבד כי נפשי יודעת מאד את כל שונאיך המציקים לך מסביב, כי נעמן נכדך ה’ יחונן עפרו הריץ אלי מאז את הספר אשר כתב לו אחיטוב ידיד נעוריו, על דברת האנשים הצוררים לביתך.  הנה הספר עמדי, בחיקי אשאנו וממנו אדע אנשי ריבך.

האתה זה שאול ידיד חתני!  האתה נמצא אלי בקראי אליך?  האותך צררתי, הכלמתי ואגרשך מביתי מבלי דעת?   אך מי מלל לי כי יבוא המלאך הגואל אותי ואת ביתי בצל קורתי? אכן גדלת מאד בנדבת רוחך, אך אוי נא לנו כי עתה יסופר בקבר חסדך ואמונתך בארץ נשיה.  כי שרק יוסף לנעמן בנו מתחתיות ארץ ויקרא לו לאמר: רב לך בני שבת בעמק הבכה, הנה מקום אתי, קומה בואה אלי כי שם המנוחה.

לא כן, ענה שאול, הן קול יוסף ידידי אלי קורא:  חוסה רעי על נפשות אלמנתי ויתומי אשר עזבתי על ידיך ואזני שמעו לקול הקריאה הזאת, על כן מהרתי לבוא;  אך הנני ללכת מפה ועוד חזון למועד, כי בעוד שבעת ימים אשוב אליך הלום. ולמען הראותך כי יודע אנכי את כל תלאותיך הא לך הספר אשר הריץ אלי נעמן עודנו חי, מדי דברו הוציא הספר מחיקו וישימהו לפני ירוחם, ויאמר לו הנה עיניך כהו מבכי לכן אנכי אקרא הדברים באזניך בחפזון, ועד מהרה ירוץ דברי, ושאול דבר אף עשה ויקרא מן הספר כדברים האלה.

אליך שאול כבודי ומרים ראשי, אליך איש חסדי כאב לי נושא אני חן, שלום וברכה; אף נדרשתי לאשר שאלת ממני על אודות האנשים הצוררים לבית אבי הזקן והנוטים למו חסד. הלא ידעת איש חמודות כי עודני נער קטון, עזבתי את עיר עתיקה, ובעת ההיא לא מצאתי לבבי נכון לחרוץ משפט על איש ואיש, אמנם כל מראה עיני הכה בקרבי שרש אשר לא יבול לנצח, המראות הרעים השרישו בקרבי כלענה ורוש, והטובים כנטעי נעמנים, ויחדו כלם בקרב לבבי כצמח השדה הזרוע כלאים, כי כחוחים הסובבים את השושנים כן רשע מכתיר את הצדיק, ובאשר צדיק שם רשעים סביב יתהלכון, אך במקום רשעים שם תצא כנגה צדקת הצדיק, ותמתו כלפיד יבער לעיני רואים, כי יבחנו מה בין צדיק לרשע ובין חכם וסכל, ואני רחוק מאד מעיר מגורתי, ואיך אדע את משפט האנשים הידועים לי בשמותם?  על כן פניתי אל ידיד ילדותי אל אחיטוב נכד נחמיה מורי ואשחרהו לתאר לי בשרד את אנשי עברתי ואהבתי, ואני טרם בואי במגלת ספר כתוב עליהם אגיד לך את משפט אחיטוב הנער וכשרון מעשהו.

העלם הזה הוא אחד מצעירי אפרים השומעים בלמודים, ולומדים תורת ה’ העתידים לחבר תורה וחכמה יחדו.  חכמה, מוסר ודעת, יראת ה’ ואמונה לבית ישראל, הן חכמי העמים בימי קדם מנו מספר תשע לבנות החכמה, ובני עמנו מונים שבע חכמות, ואולם תהיינה תשע או שבע הלא כאחיות הן הולכות אחוזות יד ודבקות זו בזו, והיכליהן פתוחים ושקופים זה אל זה, ומה טוב ומה נעים אם נשקפים הם יחד אל היכל ה’ היכל האמונה, כתבנית הזה ראיתי בידיד ילדותי באחיטוב היוצא בעקבות החכם נחמיה, הוא אביו הזקן אשר למדו תורה ודרך תבונות, והוא יכהן פאר בהיכלי חכמות ואמונה, ויהי לו אמונת עתותיו חוסן ישועות חכמת ודעת, וכר נרחב לפניו לעקור נטעי נעמנים ופרחי חמד מכרמי זרים, ולטעת אותם בתבונות כפיו על אדמת יהודה;  הוא יהיה סופר עברי והוא יגיד ליעקב דברים נכוחים, ולא יהיה כר' גדיאל הצורר לאביו הזקן, כי ר’ גדיאל שונאהו ומנדהו תופר קרעים מבלויי סחבות שונות אשר יקבץ, אשר רקמתו לא תהיה לבגד תפארה, כי אם לשמלת הגבעונים טלואה ובלויה סחבות וקורי עכביש;  לא כן הוא אחיטוב רעי העלם אשר ידיו רב לו בכל חכמה ובכל תושיה יתודע, וזולת אלה נאמן רוח הוא עם אלהים ואדם, ועיניו צופיות הליכות איש ואיש ועל שרשי רגלם יתחקה, וכל דבריו אשר ידבר באיש-אמונה, הן אוהבי הם אוהביו ושונאי שונאיו, ובכן יהיה פיו כפי להגיד לך כל אשר אתה חפץ לדעת.  זה ידידי וזה רעי, ועתה קרא נא איש חמודות את מגלת הספר אשר כונן אחיטוב רעי אלי, ואלה הם:

ה

צוררי צדיק

הנני נעמן ידידי דרוש לחפץ שאלתך, לא בוחן לבבות אני, אך אשר חזיתי ואשר שמעתי מפי נאמני רוח אותה אשמור לדבר, לא בשפה ברורה, שפה לנאמנים, כי אם בשפה בלולה בשיחת חכמים כי לא להתהדר במלין באתי לפניך רק אודיעך קושט אמרי אמת, ירוחם אביך הזקן יהיה לי לראש פנה וממנו אשקיף על האנשים הנוגעים בו לשבט או לחסד.

געל הוא השבט ועובדיה מרימו, געל הכניע את ירוחם וירחץ בנקיון כפיו, ועובדיה העשיר ירש היכלי מחמדיו ויאמר לא פעלתי און, ואף גם זאת בהיות געל כצדיק תמים בעיני מכבדיו לא ידע שלו בבטנו כי יסרוהו כליותיו ותיסרהו רעתו, על כן השקיט את לבבו בלבשו צדקה כמדו, ויהי חבר ליראי ה’ ולחושבי שמו, לתופשי תורה ולשומרי מצוה, אין חברה גדולה או קטנה אשר לא נלוה לה געל, ובראותו אביוני אדם רצים בדרך מצוה קנה מהם מצותם בלא הון, ויהי קובץ על יד צדקת דלים, וציד היה בפיו תמיד לגנוב לב עובדיה בשפת אמת בעיניו, על כן אמרתי:  אוי לגעל הרשע אוי לעובדיה שכנו, הן עובדיה וגעל יחדו יסחרו ויעשו מקנה וקנין, אך מראש ידע געל ערכו כי מך מאד נגד עובדיה אשר בין עשירים נמנה ובין תופשי תורה התחשב, וברבות הימים רם לב געל מאד וכבוד עובדיה לא עוד חדש עמו,ומה יפו אמרי חכמים בסנהדרין:  למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ, בתחלה דומה לו לקתון של זהב, ספר עמו דומה לו לקתון של כסף, נהנה ממנו דומה לו לקתון של חרס, כיון שנשבר שוב אין לו תקנה. כן חזיתי את עובדיה הנכבד בעיני געל הנקלה הנורא אל כל סביביו, כי הוא רשע שהשעה משחקת לו, ומי יתחר בו להוכיח עליו חרפתו?  על כן הוא צדיק בעיניו.

והמשכיל בעת הרעה הזאת ידום, כי אוי לנבון אשר פגע בו הערוד הזה, כי במה יתרצה געל אל ה’ אשר לא ידעו?  הלא בקנאו את קנאתו לו, כי ראשון הוא לחמת קנאה, הדיוט קופץ בראש! על כן שפך בוז וקלון על נחמיה אבי הזקן, וירדפהו עד חרמה בצואר עתק ובתגרת יד רמה, יען כי ענה בו ר’ גדיאל שונאו ומנדהו שקר. והנני להגיד משפט האיש הזה מה הוא ומה דרכו.

ר' גדיאל הוא בעל שכל חריף, חרד לדבר ה’ וחרד מאד על כבודו, כי מתגדר הוא מאד בתורתו;  ובהיותו נשען על חסדי עדת עיר עתיקה מתהלך הוא לרוח היום ולרוח המושל העולה עליו. הן הוא מן האנשים הערומים בדעת, ומשימים עצמם כבהמה. ואף גם זאת בהיותו כחסיד שוטה יודע הוא מאד לכוין את השעה ולמצא עת לכל חפץ:  עת להתחכם כקהלת, ועת לתמם כר' חנינא בן דוסא, עת לדבר דברי בדיחות בבית עובדיה כבר קפרא בבית רבי, ועת להתראות כחסיד שוטה, שפל ועניו הוא לגדולים ממנו כהלל, וקפדן לקטנים ממנו כשמאי, אוהב מתנות כבני עלי; ומרגלא בפיו:  כל המביא דורן לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים; כן הוא מעמיד דבריו תמיד על דין תורה, והוא צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו.  הוא ראה כי הפקיד געל את זרח בנו ביד מורה מבין בכתבי הקדש, ויוכח על פניו דרכו בלשון רכה לאמר: הן אור גנוז ראיתי בבנך, ומורהו לא יבין זאת, רב טוב צפון בו לבית ישראל ומלמדו ומדריכו יסלף דרכו ויבלע חכמתו בקרבו, כי עת היא לעשות לשכלו ולחרדו, לצרפו בכור הפלפול עד אשר יצא כזהב מזוקק שבעתים. מה עלץ לב געל בשמעו כאלה! מן העת ההיא היו לו דברי גדיאל כדברי האורים, ויפקד את זרח בנו על ידו ויאספהו אל ביתו, וחפצו נתן בידו לעשות בבנו כטוב וכישר בעיניו, והאמת אגיד ולא אכחד כי אור שכל נגה על זרח, אך נראה מה עשה בו מורהו.

הכורם נוטע עץ ויחשב דרכו לגדלו ולפארו, הנגרע האדם מעץ השדה? אך המורה האוילי לא הרבה לחשב דרכו כי מצא נתיבותיו, ובראותו כי זרח שובב כילד אמון עלי תולע במשובת ילדים טהורה, ויאמר לרפא משובתו ולחנכו על פי דרכו, ותהי ראשית דרכו לסגרו כמצורע בחדר כלאו, וימנע ממנו אור יום, אור שכל אדם ותורת חיים, וימנע ממנו נעימות טהורות, חמדת האביב נאות דשא ופרחים, מחמדי היוצר אשר יצרם בעבור האדם; כי למי איפוא זולתו פעל ועשה כל זה? וימנע כל אלה מזרח, בראותו בו נצנים ונטעי נעמנים מטעי ידי מורהו הראשון, אשר רצה לצקת עליו רוח חן בשחר טל ילדותו, רוח חן ורצון אשר שפכו נביאי ה’ על ישרון וצאצאיו;  אך ר’ גדיאל חשב כל אלה לזמורות זר, ולסורי גפן נכריה, וישרשם ברוח בער ובבלהות שאול אשר קרא לאפו, בשומו נגד פניו אל זועם יוסר ומוכיח בשבטים נוראים ובמוסר אכזרי, על כן פרחה כלענה צדקתו על תלמי לבבו, ומכל משמר נצר אותו מלמודי כל לשון וספר, על כן זרח נלעג לשון מבלי דעת, גם את לשון הארץ אשר הוא מתגורר בה, ולבו דוי באין לאל ידו להושיע.

כן עשה לו ר’ גדיאל השונא לאבי הזקן, לנחמיה מורך אשר הוא מן הנחשלים על ארחות המקנה והקנין, ולעת מטה ידו חלק יתר פליטת ביתו לנושיו, לא השאיר לנפשו עוללות עד כי נותר באפס תקוה, ויהי מורה נערי ישרון בראשית ימי רדתו, אך עזב עבודתו זאת מרבים קמים עליו אשר פערו עליו פיהם לבלי חוק ויאמרו: הנה קם נחמיה זה למוקש לנו בלמודים חדשים מקרוב באו, השביתו מפנינו מקראי קדש, ומנעו בניכם מן ההגיון פן יהיו לבנים כחשים, כן קראו יריביו אחריו מלא, ורוח ר’ גדיאל דבר בם, ויפיחו קריה באש זרה; ואבי הזקן ברח מדברי ריבות, ויבקש לו דרך אחרת למצא בו חית ידו בעשותו יין, ואשתו היא אמי הזקנה למדה מעשה אופים לאפות ממתקים מאפה תנור. הלא תזכור נעמן יקירי את הימים אשר הורה אותנו אבי הזקן, וינהלנו בתבונות כפיו, ובשננו לנו כתבי הקדש לפנות ערב באהלי יעקב, נקבצו באו לנו אנשים להקשיב נעימות לקח מורנו. על זאת התעורר ר’ גדיאל השומע לקול מלחשים למלשני בסתר ולכל מוציאי דבה רעה, והוא העיר את געל לשלח לאבי הזקן להגיד לו בל יוסיף עוד להשמיע דבריו באהלי יעקב פן יהיה לבוז.

מן העת ההיא בחר לו אבי הזקן מקום בביתו, שם התפלל עם עדת אנשים הסרים למשמעתו, וגם השמיע אמרות טהורות משׁמחות לב, למורת רוח ר’ גדיאל אשר יחשוב את אבי הזקן למתגדר במלאכתו ויורד לאומנתו.  ובִהיותו כתלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש ארב לו תמיד להבאיש ריחו בעיני כל ולהסיר כל לב מאחריו.  והנני לספר לך את המקרה אשר קרהו מקץ שנתים ימים אחרי הפרדך מעלי לשבת בשבת תחכמוני.  שתים הן קורותיו על דברת קרובו ירחמיאל הפרוש אשר כלכלהו אבי הזקן, ועל דברת ר’ צדוק הירושלמי, ואנכי באחרון אחל ובראשון אכלה.

ר' צדוק הירושלמי רך וצעיר לימים ורב תבונות בא אל עיר עתיקה, ולוי משרתו הנער אתו, שניהם לבושים מלבושים זרים כאשר ילבשו יושבי ארץ צבי. ותקיפי ארץ ישראל הגידו תהלת ר’ צדוק, צדקתו ותורתו בתעודה גלויה, ויושבי עיר עתיקה השתאו על חליפות הבגדים הזרים אשר לבשו האורחים וחליפות קראו למו לאכל אתם לחם;  אך לא זה דרך ר’ צדוק אל ארץ רחוקה, כי לרשת נחלת דודו בא בעיר עתיקה, ולא מצא איש אשר יעמוד לימינו להשיב לו נחלתו בפלילים, ולהוציאה מיד איש זר אשר החזיק בה, אז התעורר אבי הזקן ויהי דרוש לחפצו, ויביאהו אותו ואת לוי משרתו אל ביתו, ויאכילם וישקם ויבא בשער המשפט וידבר משפטים לו עד אשר הוציא את העשוק מעושקו, וישיבהו לר’ צדוק, והוא בן עשרים ושתים שנה בעת ההיא. ומה עלץ לבו באבי הזקן אשר הושיבהו על נחלת דודו אשר יעלה מחירה עד ששת אלפים שקל כסף, וינער כפיו מקחת ממנו מתן ומנחה; ואולם שים לבך אל הברכה אשר ברך אותו על חסדו.

כראות ר’ גדיאל את ר’ צדוק המהולל כי דבק הוא באבי הזקן, וידבר על לב געל לאמר: הן ראיתי את הירושלמי הצעיר ורב תבונות כי גדול כבודו בארץ הצבי, כי אין ספורות לרובי תורתו אשר יחדש חדשים לבקרים, מים עמוקים הם שאין להם סוף, אוצר בלום ראיתי בו והוא טמון במחשכים; תנה נא לו את מחלת בתך והביאהו אל ביתך ויאיר לעולם כלו בכבודו.

וגעל מצא הדבר כשר וישר לפניו, באשר לר’ צדוק גם נחלה נוספה על תורתו, וישלח את נחשון השדכן אליו חרש לדבר אל לבו ולעוררו על החפץ, ונחשון הוא כביר כח שפתים אשר  יזרע את הארץ כלאים בעבור הבצע, ובחלקת שפתיו יקרב הר גריזים והר עבל, ויבצע מעשהו גם בר' צדוק אשר לקח את מחלת בת געל, ויהי נוסף על שונאי אבי הזקן ושנאתו איומה מאד כי נסתרה היא.

ועתה אודיעך את דברי הברית אשר בין געל ובין ר’ צדוק חתנו ביום חתונתו, והדברים כתובים וחתומים בידי עדים נאמנים, הלא הם:  עובדיה ור' גדיאל, ואלה הם:

"אני געל נותן את מחלת בתי היום לר’ צדוק הירושלמי לאשה, ואִתה אנכי נותן לו מחצית רכושי אשר רכשתי ואשר ארכש עלי אדמות, חלף מחצית נחלת שדי במרומים ורב טוב הצפון לו, ועל פי הדברים האלה כרתנו היום ברית, אף כתבנו ידינו להקימם ולאשרם".

מן היום ההוא לא יחרד עוד געל ממות, וישחק ליום אחרון, כי עולמו הוא רואה בחייו, ונכון חלקו ביד המשלם שכר טוב ליראיו, וכבוא יום פקודתו, ושמו בידו את החתום ואת הגלוי, והיה לו כמגן וצנה מפני מלאך דומה, וכרכב ברזל יהיו לו לעבור דרך גיא צלמות, ומלאכי שלום יקראו לפניו:  "פנו דרך לגעל כי שכרו נכון אתו, ופעולתו לפניו, ליראי ה’ הוא ולחושבי שמו, כי קנה עולמו בשעה אחת."

זה שבעה ירחים אשר מתה אשת געל השניה אם זרח, ובמותה הפצירה באישה לגרוע לה עשירית נחלתו במרומים, אך געל היה כלא שומע, כי חלקו לו לבדו, ואין לזרים אתו; ולמן היום אשר כרת געל את דברי הברית על דברי התמורה הזאת, כמה ישרים מידו נכחדו, כי גוזל הוא וחומס, גוזר על ימין ועל שמאל, לוה ואיננו משלם, עושק ורוצץ דלים בלב נכון, ובטוח בצדק ר’ צדוק חתנו העומדת לעד.

 אך עוד לאלוה מלין בבואו על שכרו, כי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וחלקו טרם נכון בידו. אמנם הביא ר’ צדוק תעודות כתובות בידי תקיפי ארץ ישראל, ותורתו בתוך מעיו, כי אין שפתו אותו לבאר אותה לאחר, כן הגיד לי אבי הזקן, כי את רובי תורתו ראה כתובים, ומי יודע שרש דבר נמצא בו;   הן דמיונו כאדם הראשון אשר אמרו עליו כי מכל העולם כלו נצבר עפרו, גופו מבבל וראשו מארץ ישראל, ואם ימות ר’ צדוק בצדקתו, כי עתה ערוך לו מאתמול מספד לאמר:  עיר טבריא הרה וילדה, עיר ציון גדלה שעשועיה, אוי נא לה אמרה עתיקה, כי אבדה כלי חמדתה.

הן צדקת ר’ צדוק נעלמה, וכל ישרי לב הרואים דרכו עם אבי הזקן אשר שכח טובתו, אומרים לו כי לא ישרה נפשו בו, אך לא כן ידמו חנפי לב מחליקי לשון אשר קראו לו בשמותיו:  פאר בני ציון היקרים, פרי גינוסר מעיר טבריא, פלפל חריף פטיש החזק ועוקר הרים. סוף דבר על כפים ישאוהו והוא מתנשא לכל לראש, כל המרבה בשבחו הרי זה משבח, וכל הפוגם בכבודו כאלו ממעט את הדמות, הס מהזכיר. כן עשו חנפים בלטיהם, ויעטרו את בית געל הנבזה בחבלי קסם, ורוממו את ר’ צדוק חתנו ואת זרח בנו.  ור' גדיאל ירים כשופר קולו לגדל את זרח תלמידו, ובחצוצרות התרועה יריע חכמתו עד אפסי ארץ, הן הגדתי לך קצות דרכי ר’ צדוק;   ועתה אדברה נא בירחמיאל הפרוש הקרוב אל אבי הזקן.

ירחמיאל נותר אלמן וישב באהלי יעקב בעיר עתיקה, ויתמכהו אבי הזקן אשר לא יתעלם מבשרו.  אף כי לא מצא ירחמיאל חן בעיניו, כי קרא לו בהמה טהורה אשר מותר לכתוב על עורו תפלין ומזוזה, הלא ידעת נעמן יקירי את מורך המתעב חסיד שוטה כרשע ערום, ואחרית ירחמיאל ענתה בראשיתו, כי נפתה לבו אחרי עצת נחשון השדכן לקחת נערה בת חמש עשרה שנה, טובת חן ונעות לב, הלא היא צפנת הקרובה לאשת געל השניה, ושם אבי צפנת מרדכי איש שדה מעודו, מן הבוערים בעם אשר לא ידעו בין ימינם לשמאלם, והוא בן חמשים וחמש שנה, לקח לו אשה שנית אשר ילדה לו את צפנת, ותגדל אותה בכפר.  ובמותה שלח מרדכי את צפנת בתו היתומה אל בית געל ותגדל שם; וגעל אשר יתאמר לאוהב תורה יעץ לתת את צפנת לאחד תופשי התורה, ויפול הגורל על ירחמיאל, וישלח אליו את נחשון לדבר על לבו והסכל נפתה והוא כבן שלשים שנה בקחתו את צפנת, אשר זרה לה רוחו, כי בכתה הנערה בכי תמרורים ותמאן להיות לו.  אך געל רצה ור' גדיאל הבטיחה כי יהיה ירחמיאל מורה הוראה בישראל, ולא היה עוד לנערה פתחון פה.  ואחרי יום  כלולותיה הלוה געל את מרדכי אביה כסף לשכור לו בית מלון כברת ארץ מכפר בן שמן וקרוב אל עיר עתיקה, וצפנת תכלכל את דברי המלון זה שבע שנים, אך מה אחרית ירחמיאל? בשנה הראשונה היה יושב סגור בחדרו והוגה בתורתו, וצפנת קדמה פני האורחים אשר סרו אל מלונם, ותאמן לדבריהם אשר דברו באזניה תמיד כי יפה היא מאד.  וכאשר רם לבה ביפיה כן העיקה הציקה לירחמיאל אישה, ותאלצהו ותבז צלמו ותשקצהו ותרעיבהו, עד אשר נפקחו עיני התם לראות כי צר לו המקום ההוא, ויקח מקלו בידו וצרור שמלותיו על שכמו, ויתגנב לצאת מן המלון בטרם בקר, וישא רגליו וילך אל מרחבי ארץ לתור לו מנוחה באחת הערים, וילך מעיר לעיר, וממדינה למדינה עד הגיעו אל ארץ תוגרמה ומוקדון, וכאשר הלך ירחמיאל מחיל אל חיל בתורתו, כן הלכה צפנת מדחי אל דחי במזמת לבבה, ומרדכי אביה הזקן לא יראה ולא יבין לה, ובראותו שרים מדברים עם צפנת בתו, ישא כפיו לה’ להודות לו כי נתן לו בת חכמת לב, אשר יבואו שרים לשמוע תבונות פיה, כן תחכם צפנת זה שבע שנים וחכמתה נודעה לגעל, כי למדה דרכו בשבתה בביתו ותאלף ארחותיו; ונצורת לב הזאת, תבוא תמיד אל בית ירוחם אביך הזקן לדבר על לב אמך, להשבית כל ריב ומדון ולעשות שלום לגעל; אך הורתך העדינה לא תשית לב לדברת נצורת לב, הבוגדת באלוף נעוריה ושוכחת ברית אלהיה, וגם אתה ידידי כבן מקשיב, לא תטוש תורת אמך, ולא תעזוב צדקתך ומשפטך בעד כסף נמאס, אשר יאמר געל לתת לבית הוריך, כי כסף חרם הוא.

כן הוא געל!  עקוב לבו מאד, לב נתעב ונאלח, כי את נפשו יתן בעד הכסף, ואת נפשו, כספו והונו יחד יתן בעד הכבוד, כי יש אשר יפזר חמס ידיו לדלים לעין רואים, למען יחלקו לו ברבים כבוד והדר, והוא צדיק בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, בהיות מגמת פניו אל הכבוד יתעלם מבשרו ומקרוביו, ויתנכר לכל אוהבי אביו לפנים, כי ירא וחרד הוא מהם פן יזכירוהו חרפת הימים הראשונים. כן הוא הנקלה הזה! הכבוד הוא פסלו, ועל מזבחו יקריב גם נפשות אדם, ויוסף אביך איש החמודות היה ראשית קרבנו, ועתה נכון הוא להקריב את נפשות גוזליו היונים התמימים אשר כל מום אין בם;  התוכל להתיצב על עולתך?  לא ידידי!  בטוח אני בלבבך כי תזכור את כל אשר עשה געל עם עובדיה לבית הוריך ותריב ריבם.

ומדי דברי בעובדיה יתחמץ לבי בקרבי, הן הוא יושב עתה בהיכלי מחמדיכם, זקן ונשוא פנים אשר בתורת ה’ חפצו, ובה יהגה לעת זקנתו, והוא מן הצדיקים אשר ממונם חביב עליהם מגופם, ולגעל הוא מחזיק טובה על אשר גלה אזנו מאז כי בית הוריך מתמוטט, ובהיותו בהול על ממונו היה ראשון לשדד רבצכם; כן עשה לכם עובדיה, אך רוח אחרת עם עדן בנו כי טוב לבו, ומעשה אביו לא זכו בעיניו, ובכל זאת ישים יד לפה, ולא יאמר לו מה תעשה מדאגה מדבר פן יעביר ממנו נחלתו, כי על אף עובדיה ועל חמתו שלח עדן את אלישבע בתו היפה, אל קרית אמון לפאר אותה בלמודים;  והבוערים בעם הביאו דבתה רעה אל עובדיה לאמר: באשר משתה שם אלישבע, ושם תצא במחול משחקים בסוד בחורים, על זאת יחרה אף עובדיה בה, גם יעץ לתתה לבחור עם יושב אהלים, ועדן בנו לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב בבתו, ומריבה גדולה ערוכה ושמורה בהגיע לאלישבע עת דודים, ועת תהיה אז לעדן לעשות לביתו, על כן יתעבר עם אביו על ריב לא לו, ריב הוריך.

אלה הם קצות דברי בית געל ובית עובדיה שונאי הוריך ומנדיהם, ואולם גם נחמיה אבי הזקן נרדף מיד ר’ גדיאל הצורר לו, ועיני ראו ולא זר את ידו כי קשתה; בבואי לבקר בבית אבי הזקן בחג המצות, אז שמעו אזני דברים מאחרי לאמר:  הן ר’ גדיאל יחשוף חכמה ויפק תבונה במקהלות, ואנכי אמרתי: אסורה נא ואשמע תבונתו, באתי בקהל עם בעלות ר’ גדיאל על הבמה, ובנשאו מדברותיו על כנפי רוח, רבים פערו פיהם לדבריו כמו למלקוש, והנה ראש פנת דבריו זורח מחג המצות, הופיע מהר פארן ומסיני ותקופתו על קצות פרה אדומה ושור נגח, ואנכי לא ראיתי בם כל תמונה זולתי קול דברים יחרישו מתים; אז אמרתי בלבי:  כלה נבואתך וצא, כי צא יאמר לו כל מבין דבר לאשורו, עליו קראתי: מי זה מחשיך עצה במלין בלי דעת, כי החשיך ברק תבונתו את עיני אחרי אורו רגע, אז אמרתי אני בלבי: למה זה תמתח עורקי לבב השומעים בתנופת יד שכלך, והמון העם לא שומע, לא מבין ולא מרגיש?  ותאמר בלבבך:  אכן חציר העם;  לו יהיה ר’ גדיאל כדבריך כי חציר העם, העל כן תבוא עליהם בנשיאים ורוח וגשם אין? הכן יעשה האכר? הלא יפתח וישדד אדמתו בדרבנות, ואחרי כן יזרע זרעו; לא כן אתה ר’ גדיאל אשר תזרע זרעך על צחיח סלע וגם גשם נדבות פיך לא תטיף עליו, ותקלל את האדמה כי לא הצמיחה, הכן תפתח ותשדד אדמת קדש בהעקימך כתובים בתבונה אין בם תמונה? לוּ תכן רוחך את רוח נביאי ה’ הקדושים, לוּ יצאת בעקבותיהם, כי עתה היית אור זרוע לאנשי לב.  הן ידעו הנביאים את לבות מקשיביהם ויעירום ויעוררום פעם בחזקת היד, פעם בצחות ולשון למודים, ופעם השיבו אל אלהים רוחם לעורר רחמיו על יעקב כי קטן הוא ודל, אשר דבריהם יוצאים חוצץ.  כלם כמערכות אלהים חיים, ובהתלכדם יחד יתחממו ויחממו כל לב ברשפי אש שלהבת יה, אך מה אדבר ללא חכמה, כי אם אין לב אין לקח, ואם אין לקח אין לב.

הן המליצה והמוסר נולדו תאומים מראש מקדמי ארץ בטרם נודעו עקבות חכמה עלי אדמות, ומליצה ומוסר רובצים יחד בכתבי הקדש, ויחדו מוצאם מקרב האדם כשלהבת קשורה בגחלת, וכמחשבה – בדבר שפתים; אך ר’ גדיאל ישא מרום עיניו, ובידו מפתחות שערי השמים לפתחם ולסגרם לאשר חפץ, לאמר לגעל כי גחלת שפרה עליו במרומים, ולאמר לירוחם ולנחמיה כי אין ישועתה למו באלהים סלה.

ואולם לא כן הוא אבי הזקן הגודר פרץ רחב, אשר היה בין דור הולך ובין דור בא, כי חלק לו ה’ בבינה לעתים לדעת מה הדור הזה שואל מעמו. הן ר’ גדיאל ואבי הזקן שניהם יאהבו את עמם, אך ר’ גדיאל יאהבהו כאהבת הקוף את בניו אשר יקחם על זרועותיו יחבקם, יאלצם, ידחקם וילחצם עד מחנק נפש.  ואבי הזקן יאהבהו כאהבת אב רחמן את בנו יחידו, אשר יתקצף על כל קטנה וגדולה, ויגער בו בשמעו אותו מדבר נלוז, אשר ימינו פרושה לדור ישן ושמאלו לדור חדש לקרבם יחד בנעימות לקחו. ובקולו שמעתי קול ה’ מתהלך לרוח היום, קול ה’ במקראי קדש ובאמרי חכמים, קול ה’ בחכמות הטבע, קול ה’ בצחות לשון למודים, קול ה’ בהדר הבריאה ובמחקרי ארץ, כי אלה וכאלה יתנו לה’ כבוד, קול ה’ אחד הוא כחכמה האחת לו אשר תחליף לבושה לעתים ולמקומות.

כן הוא ידידי!  נחמיה אבי הזקן הוא מורך עומד בפרץ ושומר ארחות פריץ וארחות חסידים, ויזהירם לבל ירחקו קצוי ארץ.  לא כן הוא ר’ גדיאל וחבריו המקשיבים לקולו העומדים כשועלים בפרצות, והנה דור עקש ונלוז פונה קדמה ודור תהפוכות – מערבה, ועמוד התוך הולך ונהרס, ועוד מעט והתבוננת על מקומו ואיננו.  אוי מי יחיה משומו אל!

אך אשובה נא אל אבי הזקן ואשיבה נפשי.  אנכי בחרתי בדרכו ובה אלך אם יתן לי ה’ לשון למודים. הלא זה דרכו:  לא ישא מדברותיו, ולא ישים במרום קנם, כי אם ישפילם עד כל שפל רוח, לא ידפוק על דלתי לב בקול שאגה כלביא, כי אם יפתח שפתיו וירעיף כמטר לקחו הלוקח נפשות, לא יניף כשיל וכילפות להרוס כתבי קדש, כי אם יבארם בטוב טעם ודעת, ובדברים נכוחים למבין ולבער, בו חזיתי הרגשה, רצון ושכל כשבת אחים יחד, והם הם נפש האדם, ואולם הרגשה ורצון מתנות אלהים הם לו, אך את שכלו הישר אצל עליו מורהו החכם בנעוריו, והוא נפרד בו לשלשה ראשים:  הראשון הוא זכרון הדברים אשר ראה, שמע ויקרא מעל ספרים. השני, הוא משפטו הישר אשר יחרוץ על כל דבר. והשלישי, הוא כח הדמיון אשר נתן לו ה’ מנה אחת אפים להלביש הגיוניו מחלצות ושלל צבעים בהירים, כן הוא מוציא דברים מאוצר הזכרון, ישים להם סדרים נכונים במערכי לבו, ומה’ לו מענה לשון להשביע נפש שוקקה לדבריו, ולוקח נפשות חכם;  וחכמים יגידו לו ישרו כי הוא איש מלא רוח, ומה הוא רוח האדם? הלא הוא הדעת אשר ידע האדם כל ענין וכל חפץ, אשר יכלכל אותם במשפט יערכם אחד אל אחד ויברא למו ניב שפתים.

הסופר הישר באדם פענעלאן אמר:  מי זה האיש אשר דבריו נשמעים?  הלא האיש אשר ניב שפתיו לא יודיע רק את הגיון לבו, ולבו לא יהגה רק אמת וצדק; וחכמינו אמרו זאת בלשון אחרת: דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. וכן מצאתי את אבי הזקן, הענין והחפץ אשר ידבר בו יהיה בקרב לבו כזרע זרוע בקרן בן שמן, והוא ירעיף עליו כמטר לקחו, יפיץ עליו אור תבונה, וזרעו יצמח ישגשג והיה לגפן פוריה, ולעץ הדעת נחמד למראה בפרחי הדמיון וטוב להשכיל בפרי תבונה משמח אליהם ואנשים.

ובזה תמו דברי על דברת געל וביתו ועובדיה וביתו והנלוים להם; גם הודעתיך דרכי ר’ גדיאל;  והליכות נחמיה אבי הזקן כאשר הם על דעתי ולמראה עיני, ואם שגיתִי והיתה לך כשגגה היוצאת מלב אוהבך וידידך לעד השוגה באהבתך, והנכסף לראותך עין בעין בשובך אל נוה הוריך בשלום, רעך אחיטוב.

ו

צחוק המקרה

את דברי המכתבים האלה קרא שאול בחפזון באזני ירוחם הזקן הנדהם, ואשר ספק כפיו ויקרא:  נעמן ואחיטוב הנאהבים והנעימים, הישרים והנבונים איך נפרדו!  בכל אשר אפנה אראה כי נפקד מקום נעמן, ובמותו אבדה כל תקוה, ערבה כל שמחה, שבתו תנחומות, נגוזו יחד, חלפו למו.

רבות מחשבות היו בלבי גם אני, קרא שאול משבר רוח, אך אויה לנו כי אחרת יעץ ה’, הן לי שתי בנות שם הבכירה מיכל ושם הצעירה חנה, ואני אמרתי אתנה את מיכל לנעמן ואת חנה לרפאל אחיו, וה’ אשר פתח את הקשר האחד אולי יאמר לדבק השני טוב. ועתה הגידה נא לי מה משפט אחיטוב ומעשהו?  האמנם טוב הוא כאשר ענו בו שפתיו?

נחמד הוא כמו נעים לקחו, ענה ירוחם, והאמת אגיד לך ולא אכחד, כי בו אתנחם אחרי נעמן, ומי יתן והיה כן בעיניך, ומה יתעודד לבבי בשמעי כי יש את נפשך לקחת את רפאל נכדי לחתן לך, כוס תנחומים לי דבריך ביגוני, הן אתה תקח את רפאל אל ביתך ואת רוחמה אחותו אולי יקח זימון גם אחרי מות נעמן אשר בחר בו. ואם שני צאצאי אלה יצאוני אז אמותה בשלום, כי אבטח ולא אפחד לאחרית שרה בתי, כי עודנה בעצם חלדה ובמבחר שנותיה, וכל איש ישר אשר יכיר ערכה יבחרנה לאשת חיל ותגל נפשו בגורלו הנעים, אהה ליום אשר אבקש דרך לחלק צאצאי ולהפיצם, תחת אשר לפנים היה כל ישעי וחפצי לקבצם יחד!

הן דברת על אודות זימון, ענה שאול, לכן אספר לך מקרה אחד – אולי דרוש הוא לחפצך, כי באחרית ימי הקיץ באו אל ביתי שני בחורי חמד, ואנכי לא ידעתים, ואשאל לשמם ויתודע אלי נעמן בבכי, ואפול גם אני על צואריו ואשקהו. ואחרי כן הציג לפני את רעהו ויאמר אלי: הלא תחת אבי אתה לי, וזה שש שנים לא ראיתי פניך, וה’ הביאני היום בצל קורתך, לכן הנני להגיד לך, כי את העלם הנבון והישר הזה, את זימון, אהבתי כאח לי, ולו יעדתי את רוחמה אחותי, וידעתי כי תפרח בצלו; ואנכי התבוננתי בזימון ואראה, כי אמנם נחמד הוא למראה, ובהאמיני לדברי נעמן אשר ענה בו, אמרתי לו:  אלהים יחנך בני ולקחת את בת יוסף רעי, ויגד לי נעמן את דבר זימון ואת דרכו, ואנכי הפצרתי בם לשבת בקרית אמון ימים אחדים, אך ערבה שמחתי בעת ההיא בחלות אשתי, על כן שלמתי שכר מושבם במלון בקצה הרחוב אשר שם משכני, וישבו שם שלשת ימים ויבקרו בביתי יום יום, ויהי ביום השלישי בטרם נסעם לשוב אל מקומם, ונעמן חפץ לראות את במות ישחק אשר בעיר אמון, וילך שמה לפנות ערב, וישב אחרי כן אל משכנו; וילך עם זימון לראות פני בטרם שובם למקומם, ואנכי הרביתי לדבר עמם, הגדתי אל נעמן, כי עוד לי אליו מלין, וכי עוד חזון למועד, כי לא עת הפעם לדבר.  נשקתי את נעמן ואת זימון ואברכם וילכו.

ולמועד חג הסכות הגיעני מכתב נעמן, הנה הוא עמדי. מדי דברו הוציא המכתב ויקרא באזני ירוחם כדברים האלה:

עתותי אין בידי להריק לפניך ברכות תודתי, אך זאת חשכתי ליום השלימי חקי, ועתה אספר לך אל אודות המקרה הזר והנפלא אשר קרני על גיא החזיון. המחזה אשר נראה אז בסוד משחקים נודע לכל יודע, הלא הוא חזון שתי משפחות מתקוטטות, אשר עלתה יד האחת על רעותה, ותך אותה חרם. אך בן המשפחה העשוקה ושמו ראווענסוואר, אהב בת מן המשפחה הגוברת, ושמה לוציא, והדברים מסכסכים מאד.

עודני הוגה בחזיון, והנה עלמה אחת מבנות מרום עם הארץ מכלימה את רעותה בדברים, בדברה אליה צרפתית לאמר רדי נא ושבי, כי לא יכירך מקומך פה, לשוא תעדי גאון וגובה והוד והדר תלבשי, קומי ולכי לך אל רעותיך. ואנכי התבוננתי בעלמה העלובה כי יפה היא מאד מאד, והכרת פניה ענתה בה, כי רוח נדיבה בה, על כן התעברתי על ריבה, אף עניתי את חורפתה דברים רכים, ומשברי עצמות, באמרי אל חורפתה:  אשר אחזה לי אני, העלמה הנחמדה הזאת תפאר מקום שבתה בכל אשר תשב, והעלמה הנחמדה והעלובה עזבה מקומה, ואנכי קמתי מפניה ואושיבנה על מקומי ותשב תודות לי.

ויהי בין מחזה למחזה, ואשאל את העלמה הכבודה למשפחתה ולשמה, ולשרש דבר הגדופים אשר גדפה אותה רעותה, ותענני העלמה בנדבת פיה לאמר: שרש דבר נמצא בי, כי אני אלישבע בת עדן בן עובדיה הגביר מעיר עתיקה, זולת זאת אין דבר.  ובכל זאת לא אשנה את שמי ושם אבותי כי יקרים הם לי, אך מי אתה העלם אשר נדבה רוחך אותך לריב ריבי, ולהושיבני על מקומך?

הלא תבין אדני למבוכתי, בשמעי כי העלמה הזאת כלילת היופי, היא אלישבע בת עדן בן עובדיה הצורר לבית אבי, ובמבוכתי יעצתי לכזב, בהגידי לה כי שמי זימון, וכי נכון אנכי לקחת לי אשה מבית ירוחם, שונאי בית עובדיה אביה הזקן. הגדתי לה את מושבי בשבת תחכמוני כשבת אחים יחד עם נעמן.  והעלמה שמעה ותשתומם לדברי המקרה הזה ותאמר:  הפעם ראיתי כי אצבע אלהים היא, ומן המקרה הזה יפרח שלום. הן אהבתי מאד את הורי, אך לא אשנא את שונאי נפשם מעודי, ובמשנאיהם לא אתקוטט, והנני לספר לך חזון אחד לאות.

עודנה מדברת והנה עלם אחד הדור בלבושו ובקוצות תלתליו, נגש אל אלישבע ויאמר: הלא תבואי עליזאבעטא עמדי אל המסדרונה לשתות חלב שקדים:  סור לך עמיל ממני ואל תדבר עמדי, ענתה אלישבע בשאט נפש, סור ממני פן תראינה עיני רואים ונתפשת, ונודעת למו בשמך אבנר, אשר אתה מכסהו בכל מאמצי כח, ומה לי ולך, הן שמי אלישבע, ושמך אתה עמיל, בקש לך עמיליא על גיא החזיון.  האומנם, קרא העלם, האומנם תשמרי לי עברה, כי לא רבתי את ריבך, אך זכרי נא – זכור אזכור לנצח, ענתה אלישבע ברגז, כי אזכרה את כחשך ואת גאות אולתך, אך סור ממני, ואנכי אצוה את משרתי להביא את דודי הלום, והוא יקחני אל ביתו. ראה כי אין חפץ לי בך.

ועמיל הלך נכלם מדבריה לצאת אל המסדרונה, ואנכי חפצתי להסיר כל עצב מלבה, על כן הסבותי דבר אל חפץ אחר, באמרי אליה:  הן אמרת עדינה כי לא תשנאי את אשר שנאו הוריך, גם רצית לספר לי חזון לאות, ומה הדבר הזה?

ואלישבע פתחה פיה בחן ותאמר אלי:  כבעלת אוב אהיה הפעם להעלות חזון נחמד מקבר עת נגוזה. החזון הזה נצב לפני חי כעת חיה, ואני בהגיגי בימים ההם בתוכי ישתומם לבבי, כי יתומה נותרתי אז אחרי מות אמי לעדן אבי. אך עובדיה אביו האיץ בו לקחת אשה אחרת תחתיה, וישלחני אבי אל כפר בן שמן לשבת שם עד עבור מועד יום חתונתו וימי שמחה לקרואים, וירחיקני משאון עליזים השמחים אלי גיל אשר קבר אמי כיסוד מוסד לו, ואנכי בת תשע שנים בעת ההיא שובבה כאילה שלוחה.

הימים ההם היו ימי אביב, עת רקוד ומרוצה לילדים וילדות; השכמתי בבקר לנאות שדי, והנה נמצא לי שם ילד שעשועים, נחמד במחלפות ראשו ובתארו, שאלתיו לשמו והנה הוא נעמן בן אויבי בית אבי, ויספר לי נעמן את כל הרעה אשר עשו הורי להוריו בקחת עובדיה מהם בית מחמדם, ויראני קבר אביו הספון באדמה, ורחמי נכמרו מאד על נעמן בשגם הוא יתום כמוני יתומה. אז נשאתי ידי ואשבע בשמים, כי שוב ישוב אבי הזקן את בית החמדה להורי נעמן, באשר הורי עשירי עם, ובית ירוחם דל מאד, ונעמן שמע נדבת פי, וירקד כבן ראמים, ויאמר לתת לי כנף רננים, חלף הבית אשר ישיב לו, ויקחני אל חדר שרה הורתו, ויגד לה שמחתו על דבר הבית, ותצחק שרה בקרבה גם נאנחה, ותשב אחור ותמח דמעה מעל פניה, ואנכי ראיתי את רוחמה בתה הילדה והנה היא יפה מאד ותאהבנה נפשי.  היא רוחמה היעודה לך, ואותה ראיתיה זה שנתים ימים בעתיקה עיר מגורת אבותי. ומה אדבר לך, ברוך אתה לה’ וברוך טעמך כי בחרת בה, ואנכי אשר נדרתי בילדותי אשלם בימי נעורי, למען נעמן ידיד ילדותי, ולמענך אעשה זאת, ודברתי על לב עובדיה אבי הזקן על דבר בית ירוחם, וארשת שפתי לא ימנע.

ואנכי השיבותי תודות לאלישבע העדינה על חסד נעוריה, אשר אמרה לעשות לבית ירוחם, בהגידי לה, כי מעתה נחשב אני על ביתו, אשר בשלומו לי שלום, ומדי דברי התמלטו מפי אמרים לאמר;  לוּ הואילו הוריך כי עתה השיבו את הבית, וכל אשר לו לירוחם ואותך נתנו לנעמן לאשה, ונהפכה איבה לאהבה;   ותצחק אלישבע ותאמר: הלא ידעת זימון אדוני את אחרית החזיון אשר באנו לראות פה, כי המשפחות המתגרות זו בזו לא חדלו מריב, ואבות לוציא לא נתנו אותה אל ראווענסוואר אוהבה ואהובה, עד אשר הוכתה העלמה בשגעון, והעלם שלח יד בנפשו. לכן תיקר נא נפשי ונפש נעמן בעיניך, ואל תדיח עלינו רעה גדולה כזאת.  ומדי דברה גלו את המסך המבדיל בין גיא החזיון ובין הרואים. ועינינו ראו את אחרית החזיון כדבר אלישבע, ויהי קץ המחזה לי ולאלישבע למשל, אך לא עלה על לב אלישבע כי אנכי הוא נעמן. וכתום המחזה צותה את משרתה לבקש מאת דודה לבוא בכרכרה, ולקחת אותה אל ביתו, וילך הנער להשלים חפצה, ותוסף אלישבע לספר לי חזון אחר אשר לא שכחתיו גם אני.  ואלה דבריה:

בימי שבתי בכפר בן שמן, כרתי ברית לבחירי לנעמן, לרקוד יחדיו על נאות דשא כצבאות וכאילות השדה, ונסתתר חליפות בין השיחים, והנה שושנים עולות בקנה נשקפות אלינו מבין השיחים, אנכי קדמתי לרוץ, ונעמן אחרי ויקרא: יחדו נלקט באשר נמצא!  ואנכי הייתי שובבה באין מעצור לרוחי, וידי עטו אל השלל, ותיסרני משובתי בפעם הזאת, כי עלה בידי חוח מסלון ממאיר, והנה דם אדום כתולע זב מאצבעי. למראה הזה חרד נעמן ויפג לבו ויחורו פניו, ואנכי שחקתי לחרדתו אמרתי לו:  אל תירא כי אין דבר.

תני לי ידך!  קרא אלי נעמן בחרדה, הלא אם ישאר הקוץ באצבעך, וצבתה ידך ונשאת מכאובים. תני לי ידך ואוציאנו;  הלא כשחוק הוא לילדה לתת את ידה לילד, ונעמן הוציא את הקוץ מאצבעי ביד חרוצים מעשה ידי אמן, וילקט את השושנים מבין החוחים, ויעש מהם צרור נחמד ויתנהו לי ויאמר:  ראי נא אלישבע, כי לא הכאיבו הקוצים ידי, וצרור שושנים לך למנה;  ומן העת ההיא עוד החזיון נגד פני תמיד.  הן נבל צרור השושנים, אך זכרו לא יבול לנצח, את הדברים האלה תספר לנעמן ואמרת לו: כה אמרה אלישבע, אבותינו היו אנשי ריב, אך אל תהיה מריבה ביני ובינך, ריב ריבך מגעל, אך אל נא תשמור עברתך לידידות נפשך בשחר טל ילדותך, וזה לי האות כי לא נוקם ונוטר הוא לי, בשלחו לי מכתב מלא רצון ושלום.

אלה הם הדברים אשר דברה אלישבע עמדי, בחשבה אותי לזימון, ותבקש ממני לדרוש בשמה את שלום רוחמה, ולהגיד לה כי נחלתה שפרה עליה, איש חמודות אשר תתבּרכנה בו בנות עשירי עמנו לאמר:  ישים אלהים חלקנו כרוחמה;  ואנכי שמחתי למקרה הזה, אף כתבתיו בספר זכרון לפני, שם ערכתי את יפיה, תארתי כל חמודותיה בשרד, כי היא מאד נעלה, ובאשר חמודות רבות שם לא יחסר המזג. ולך שאול כאב לי, לך גליתי סודי זה, שמרהו ואל תגלהו, ואולי יהיה דרוש לחפצי בימים הבאים, והיה זה שלום וברכה לך מאת החוסה בצלך, נעמן.

וירוחם ספק את כפיו ככלות שאול לקרא המכתב ויאמר: עתה אבין פתרון יתר דברי נעמן בראשית ימי הסתיו, כי נעלמו ממנו פה תעלומות דבריו, אך מה יתן ומה יוסיף לי עתה הדעת הזאת?

הלא הגדתי לך כי ממהר אנכי לרוץ ארח, ענה שאול, ואם יש את נפשך תנה את מכתבי נעמן האחרונים על ידי ואקראם בדרך.  טוב הדבר ענה ירוחם בתתו לו את המכתבים האחרונים מן הצרור, טוב הדבר, קחם אתך כי העתיקם רפאל והנם גם אתו, אכן כל דברי נעמן בספר יכתבו, אך שמור נא מוצא שפתיך, וחושה בואך אלינו בעוד שבעת ימים, כי מחכים אנחנו לך; אך אחת אשאלך והודיעני, מה אלישבע ומה הליכותיה, אולי על פיה יעשה דבר לטובת ביתי, כי אמנם יקרה היא מאד לעובדיה.

אלישבע תפארת נשים היא, ענה שאול, וכיפיה כן חסד נעוריה, הן נדיבה היא בהגיוני לבה, ובמדברה כי נאוה, אוהבת הטוב והישר, כחמדת החיים, ושונאת תכלית שנאה כל עמל תלאה וסלף בוגדים;  ואם חפץ אתה לשאל ממנה דבר, ערוך לה מלין בשפת עבר, כי בשפה הזאת לה שכם אחד על הגברים, הנני נושא עמדי מכתבה החתום, להמציאו לעובדיה אביה הזקן, ואנכי אראה איך יפול דבר, כי אולי אבוא אני בצל קורתו, ודברתי משפטים עמו פנים אל פנים על נחלתך אשר עשק, אראה נא מה ישיב על תוכחתי.

מדי דברו דבריו אחז ביד ימין ירוחם וישק לו ויאמר: גל על ה’ דרכך ובטח גם באמונתי, כי כל אשר בידי לעשות אעשה; ויתר הדברים נדבר בשובי הלום בעוד שבעת ימים.

ה’ יצליח דרכך קרא הזקן ברוח נשברה, בראותו את שאול עולה לשבת בעגלתו, והעגלון דפק את סוסיו וישאל את שאול:  איפו תלין אדוני, במלון מרדכי, ענה שאול בהבעירו אש בעשב מעלה עשן.

ז

ערב רב

ומלון מרדכי הזקן הדור במראהו מחוץ, ועוברי ארח בית אבנים יחזו, קירות טוחים בסיד וקרועי חלונים למספר חדריו, שם ארות סוסים גדולה ורחבת ידים, ושם מאכל תאוה לאדם, ותבן ומספוא לבהמה, ויתר שאת היה למקום ההוא, כי צפנת היפה בעלת המלון משכה אחריה רבים בחלקת שפתיה ובחן תארה, כי היתה בריאת בשר כבנות הכפרים, וחכמה להצמיד מרמה כבנות הערים, שמלתה אשר עליה עשויה בטוב טעם, ורדיד צמר טהור מכסה שערת ראשה הקלועה וחזקה במסרק, ושתי קצות רדידה יורדות מעבר מזה ומזה לכסות חלקת צוארה, לא מפני אשר היתה צפנת מצנעת לכת, כי אם מפני אשר פרשה מעטה צדק על כל הליכותיה, באשר כן הסכינה בשבתה בבית געל המתקדש מטמאתו, ושם צפנת נאה לה כי הכל צופים ביפיה, אך היא צופיה הליכות עלם אחד אשר אליו נשאה נפשה בשכחה ברית אלהיה, ואמונתה לירחמיאל אישה אשר גרשה מעל פניה, ואשר קראה אליו מרחוק לשוב אל ביתו מקץ שנות נדודיו, אך לא ידע איש מדוע נהפך לבה בקרבה, כי מרדכי אביה היה זקן אשר סר טעמו ועיניו כהו, והיא אפוא המכלכלת דבר ביתה, ומשרתי המלון גם הם זקנים כי אשה זקנה המבשלת מאכל לאורחים, ואיש אחד זקן ושמו עזרא חוטב עצים ושואב מים, ובידו אוצר התבן והמספוא, והוא קרוב לה ממשפחת אמו, עודנו בעצם תקפו וכח ידיו. כי היה עזרא זה איש חיל מנעוריו, אוכל יגיע כפו, גם לא נבער מדעת תורה, כתבי הקדש, ואמרי חכמים. ולעת זקנתו היה מן החברים המקשיבים לקול נחמיה, אשר בנעימות לקחו מצא לנפשו נחת, והנה נשבר לו מטה לחם, וגם בניו לא מצאו ידיהם, ויחפש עזרא דרכו וימצא כי געל נצב לו כצר, יען וביען אשר נטה אחרי נחמיה, אז פנה אל צפנת קרובתו, וישאל ממנה להיות לו לפה אל געל ולבקשו על נפש בניו העטופים ברעב. וצפנת לא התעלמה מבשרה, ותשיבהו דבר כי בזאת נאות געל לתת מקום לבניו אתו אם יעזוב הוא את נחמיה לבל יוסיף עוד להקשיב לקול דבריו משחיתי נפש.  ועזרא ראה כי אין דרך  אחרת לנטות ימין ושמאל ויעזוב לקח מפני לחם, ותאספהו צפנת אל ביתה, ולבניו מצאה עבודת מעשה ותמלא מחסורם בכל עת.  על זאת נאנח עזרא כי אהב את נחמיה, ונפשו נכספה לנעימות לקחו, ולתנחומות אשר שמעו אזניו מפיו תמיד, כי במלון הזה אין תורה ואין חזון בלתי אל צפנת עיניו כל היום, ואזניו קשובות למוצא פיה, כי בראותה את עזרא הגבר אשר יצלח עוד לעבודת מעשה ותעבידהו בפרך, ועזרא אשר לא הסכין לאכל לחם עצלות מעודו, נטה שכמו לסבול, ויהי לעבד נקלה במלון למען בניו אשר בטחו בחסדי צפנת, ומה היה לו לעשות? וירא און ולא התבונן, וישמע חמס וריב ויהי כלא שומע.  כי ראה את הרשתות ואת המצודות אשר הקיפה בהן צפנת על בית ירוחם הנקי האובד, ואין לאל ידו להושיע.

בלילה ההוא התנודדה צפנת ובביתה לא שכנו רגליה, כי לרגעים יצאה מן המלון ועיניה מצפות דרך, סופקת כפיה ומדברת אל לבה: האם ילין לוי בכפר בן שמן ולא יסור אל המלון הזה? האם נכזבה תוחלתי ממנו?  אך הס!  הנה פעמי סוס! עודנה מדברת אל לבה, והנה עגלה קטנה משרכת דרכיה וממנה יצא איש, ויקח צרור חפציו והעגלה נסעה הלאה, והנה סר אל המלון הזה נחשון השדכן אשר בא משוט בּארץ, וצפנת שמרה לו עברתה, כי על פיו היתה לאשה לירחמיאל שנוא נפשה.  וישאל ממנה מקום ללון ותאמר לו:  הן כל חדרי המלון מלאים אורחים מפה לפה, לא נשארו רק שני חדרים קטנים לר’ גדיאל וללוי הנער הנלוה על ר’ צדוק חתן געל, ותגד לו כי היה ר’ צדוק קרוא אל אחד היושבים בכפר בן שמן לשבת על כסא אליהו, ולהביא את בנו הנולד בברית, וכאשר לא יכול ר’ צדוק למוש מביתו, עזב את כבודו לר’ גדיאל וישלח עמו את לוי נערו.

לשמע הדברים האלה שמח נחשון ויאמר:  האח!  אחכה לר’ גדיאל כי דבר לי אליו, ואתו אשובה לעיר עתיקה, וישאל אותה על דבר ירחמיאל אישה, ותאמר לו צפנת בעקשות פה:  מי יתן מצאה ידך להפרידני והיו לך תוצאות לכסף, כי תמצא לי את בן גילי, ולו – את בת גילו, כי סוחר אתה בנפש אדם, ואם טוב סחרה ואם רע, הלא משכרתך שלמה תמיד – אל נא תביעי אולת, ענה נחשון, כי אישך את גדולים הוא נמנה, וגדול שמו בארץ נדודיו: אך הגידה לי היש אתך מענה ממנו? יש, ענתה צפנת, והוא ביד ר’ גדיאל, כי בעברו פה לקח אתו את המכתב המלא תורה על כל גדותיו, ותוכו רצוף אהבה, מדי דברה שחקה, ותאמר: הן הוא מבקש איש אובד מעגונה.

הניחי לי מעט ואתפללה ואחר נדבר על דבר אישך, אמר נחשון, מדי דברו זאת רחץ ידיו במים ויעמוד בפנה להתפלל, והנה אחד היושבים בכפר בן שמן בא אל הבית והכרת פניו ענתה בו, כי דבר לאט עמו, ותגש אליו צפנת ותאמר: אין זאת כי אם בשורה בפיך וחדשות תגיד לי, כן הוא, ענה האיש הכפרי, כי פקודתך שמרתי תמיד, ואהי כאורב תמיד לבית ירוחם, אך זה כמה לא סר אליו כל עובר ארח, והיום הזה לפנות ערב סר אל מלונו אורח אחד נוסע בעגלת צב, איש הדור בלבושו ובמראהו, אשר בא אל הבית ויתמהמה שם, ואנכי הוחלתי עד צאתו, והוא – מצא שם את שאהבה נפשו ויתעלס באהבים עד בקר, ואם טוב בעיניך שלחי להגיד זאת לר’ גדיאל ושלח אנשים לתפוש את האיש ולמלא פניו קלון, רק אל יִוָדַע כי מפי יצאו הדברים, כי אין את נפשי להקים את ירוחם לאויב לי בהיותו שכני הקרוב אלי.

טוב עשית כי באת לגלות אזני, ענתה צפנת, שב ושתה יין כי עוד מעט יבוא ר’ גדיאל הלום והגדת לו הדברים.

עודנה מדברת והנה עגלה קטנה עמדה אל שער המלון, ושני אנשים יצאו ממנה, וצפנת אמרה אל הכפרי:  התדע אי מזה מקום האיש ההוא.  ידעתי, ענה הכפרי, כי העגלון הגיד לי כי מעיר אמון הוא, ומגמת פניו הלאה מעיר עתיקה – מה זה אנכי שומע?  ענתה צפנת, המקרית אמון הוא וימצא נתיבות בית ירוחם, אכן, נמצא הבית הזה לקרובים ולרחוקים!  ומי יתן ולא תמוש המחיה הזאת מביתו כל הימים אשר שרה ובתה חיות!

עוד צפנת מדברת ואחד משני האנשים אשר היה סופר בבית אחד עשירי עתיקה נגש אליה ויאמר:  הלא מחר חדש והלילה ליום נחשב, האין אתך צלי ומאכל תאוה כי רעב אנכי, ואם יש אתך מה, תני נא חלק משנה, לי ולתורני יושב אהלים הנוסע עמדי, הלא יודעת אשה כמוך את נפש יושבי אהלים, כי יושב אהל גם ירחמיאל אישך.

הן פיך יענה בך, ענתה צפנת, כי מן החברים המקשיבים לקול נחמיה אתה, ואולם אשתאה לך מדוע לא תסור אל בית ירוחם?  כי בנותיו רקחות וטבחות בטרם יבא אליהם השוחט ושחטו, שם ירתיח הסיר ממרק שמן, שם מרחשת בשר וחמאה.  הן אין בשר בביתי כי אסר ר’ גדיאל את הבשר אשר שחט השוחט אשר במקומנו.

ומדוע?  שאל התורני ושמו קלונימוס אשר שמע הדברים מרחוק, אך לא חשוד ר’ גדיאל לעשות דין בלא דין, אין זה כי אם מצא שמץ פסול בשוחט או בסכינו ויעבירהו.  כן הוא, ענתה צפנת, כי שמץ דבר נמצא בשוחט אשר מצאוהו בצל קורת ירוחם, ובגלל ירוחם נכרת בשר מפינו זה שלשה ימים, אך יש עמדי דגים צלויים בחמאה, הלא זה מאכל תאוה.

המטעמים האלה טובים לגויה ולנפש, אמר קלונימוס, ילך לו זולל וסובא אל קן העורבים, ואמרתי לו:  הלעיטהו לרשע וימות ואנחנו למה לנו בשר צלוי בחמאה, בעוד דגים צלויים בחמאה מותרים על פינו?  הלא אמרו בחולין ק"ט: כל אשר אסר עלינו ה’ התיר לנו דבר הדומה לו, אסר עלינו חלב בהמה והתיר לנו חלב חיה. אסר עלינו חזיר והתיר לנו מוח הדג הנקרא שבוטא. אסר עלינו אשת איש והתיר לנו אשה גרושה בחיי בעלה הראשון, אף אנכי אענה:  אסר עלינו בשר בחמאה והתיר לנו דגים בחמאה, ברוך מתיר אסורים!  אך מים גנובים ימתקו לסרים הסוררים, ולחם סתרים ינעם למו בבית ירוחם, כי בנותיו מושכות בעבותות אהבה כל העוברים המטים עקלקלותם, אוי לאזנים שכך שומעות, והמכשלה הזאת תחת ידי השומרים משמרת ה’, אשר יש בידם למחות ולא מחו, ועתידים הם לתן את הדין.

כלך מדברותיך, ענה הסופר, הלא אמרו בירושלמי פסחים: יפה שתיקה לחכמים קל וחומר לטפשים. אך בהגיגי בשוחט מצאתי חידת ליל שמורים: ואתא מלאך המות ושחט לשוחט, הה לבי לשוחט יזעק ומעי לבניו יהמיון, כי שבר לו ר’ גדיאל מטה לחם, יען בא אל בית ירוחם. אך תני לנו צפנת חלק משנה מן המטעמים אשר עשית, וקראתי באזניך מפי ירחמיאל אישך, את הדברים אשר דבר לפני שבע שנים בהיותו נגרש מנגד עיניך.

לך להתלוצץ עם בנות ירוחם ונתנו מעדנים לנפשך, ענתה צפנת בשחוק נגלה ובעצב נסתר. אנכי גרשתי את אישי האחד מעל פני, והן מושכות אחריהן אנשים רבים.

כן דברה צפנת, ענה נחשון, ככלותו להתפלל, בנות ירוחם מושכות אנשים אחריהם, הלא תלמוד ערוך הוא בשבת:  וברגליהן תעכסנה מלמד שהיו מביאות מור ואפרסמון ומניחות במנעליהן ומהלכות בשוקי ירושלים, כיון שמגיעות אצל בחורי ישראל בועטות בקרקע ומתיזות עליהם ומכניסות בהם יצר הרע כארס נחש, ומשקרות עינים, שהיו כוחלות עיניהן. סוף דבר אין כל חדש תחת השמש, ואם היו פרוצות בימי קדם בירושלים, מדוע לא תהיינה עתה כאלה בכפר בן שמן? הלא ידעת את ירוחם ואולי באת בצל קורתו, הגידה נא לי מה המשטמה בביתו סמל הקנאה אשר על הקיר, שתי תמונות גבר ואשה מחוקות עלי גליון בששר, הלא סמל הקנאה הוא לעורר את האהבה, אוי לעינים שכך רואות!.

יהי חלקי עם מי שחושדים אותו ואין בו, ענה הסופר, הלא שדכן אתה, מקרב תמונות רחוקות, תמונות החמור והצפור, ואיך לא תבין כי הן תמונות יוסף ושרה, בהיותם נצבים חבוקי יד ואחוזי זרוע כחתן וכלה בימי שמחת לבם?

מדי דברו פנה אל צפנת ויאמר:  הביאי נא לנו מן המטעמים אשר עשית ואכל גם נחשון אתנו, הלא שדכן אתה נחשון, על כן אמרתי:  שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו, כי לי בת קטנה רק אל תקרב חמור לצפור. הוא דבר, וצפנת הלכה להכן מאכל לשלשת האורחים, והסופר אמר לנחשון:  ומי ישמור את צפנת לבל תמשוך אורחים בעבותות אהבה?  הן יפה היא, ובריאת בשר ועזובה זה שבע שנים, ומדוע לא ידברו בה? התצדיק אותה באמרים לקוטים כאשר תרשיע בם את בנות ירוחם?

הן אמרים נכונים בפי לשבט ולחסד, ענה נחשון בשחוק, הלא אשת חבר כחבר, כי צפנת מבהמתם של צדיקים היא, ואין הקב"ה מביא תקלה על ידה. הן ירחמיאל שליח מצוה הוא לבקש איש אובד מעגונה כאשר שמעתי, ואמרו בפסחים:  שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתם ולא בחזירתם. ושם דרשו:  לא יחמוד איש את ארצך, מלמד שתהיה פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה, תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה, ואם לבהמתם של עולי רגל אין הקב"ה מביא תקלה, לנשותיהם על אחת כמה וכמה, וירחמיאל מעולי רגל הוא, ועליו אני קורא: ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון, אלו שערים המצוינים בהלכה.  ואיש כמוהו זכה שתהיה לו אשתו עזר, וכן היא צפנת, כי אשת חיל היא עטרת בעלה אשר מפרי כפיה כתבה ספר תורה, ותביאהו בהיכל ה’ בקול המון חוגג, ור' גדיאל נשא מדברותיו בעת ההיא.

ועל מה לא ישא ר’ גדיאל מדברותיו?  שאל הסופר, הלא הוא מדבר גם על העצים ועל האבנים, ואיך לא ישא מדברותיו על אשת חבר אשר עשתה גדולות בכתבה ספר תורה?  אל נא, ענה קלונימוס ברוח נשברה, אל נא תדבר כזאת בר' גדיאל, אשר אמנם ידבר על כל ענין ועל כל חפץ, כי יפתח פיו ויאירו דבריו, ולא ערך מעולם דברים בהגידו מדי שבת בשבתו, זולתי על דבר גדול יערוך דבריו בערב שבת בין השמשות.

כן דברת, ענה הסופר, כי פתיחת פי האתון מעשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, אך יהי מה, כל דרוש ערוך לו מאתמול, גם הספר על מת גדול ונכבד ערוך אתו בעוד הגדול והנכבד חי ויושב לבטח.

עודנו מדבר ועזרא כסה את השלחן במכסה לבן, וישם עליו לחם, קערות, מזלגות ויין, ושלשה האורחים רחצו ידיהם וישבו לאכל, והנה צפנת באה ואחריה המבשלת נושאת קערה מלאה דגים, ויאמר הסופר אל צפנת:  הן עבר כיום חדש אדר ומזל דגים ועודנו בביתך, אות ומופת הוא כי ישוב אישך הלום, והדגים הם סמן טוב ומזל טוב, כמה שנאמר וידגו לרוב, לוּ היה ר’ גדיאל פה כי עתה מצא דרוש ערוך לדגים, וצפנת שמעה הדברים ותלך בשאט נפש ובעקשות פה.

ואנכי לא ידעתי למה תלעג לדברי ר’ גדיאל, אמר נחשון, ומה הם דברי התבונות אשר בם תהלל את נחמיה, הלא אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ואין שני מגידים מוכיחים בדרך אחד.

חכה לי מעט, ענה הסופר, הנני לחפש עמדי בכתובים ואמצא בם דברים על דבר ר’ גדיאל ונחמיה הערוכים זה לזה, גם אמצא עמדי מכתב ירחמיאל אל נחמיה קרובו, אחרי הגרשו מנגד עיני צפנת אשתו.  הן דברים שמורים עמדי, אין לך אדם שאין לו שעה, ואין לך דבר שאין לו מקום, והשעה והמקום נקרו ויאתיו הפעם, והדברים דרושים לחפצם. מדי דברו הלך לבקש הכתבים בצרור חפציו; ונחשון אמר אל קלונימוס:  אשר אחזה לי, אנכי הוא האדם, והמלון הזה הוא המקום, ואלי יכונן מליו להטיל קוצים בעיני;  עודנו מדבר והסופר שב וגליון בידו ויאמר:  ראו נא כי מהרתי למצא, וראשית דבר קרא נא נחשון על אודות ר’ גדיאל ונחמיה זה לעמת זה, ואל תשאלני מבטן מי יצאו הדברים, ונחשון פרש הגליון ויקרא בו כדברים האלה: 

בשבתי בעיר עתיקה חפצתי לשמוע מוסר ר’ גדיאל, ונעימות לקח נחמיה, וזאת התבוננתי בם, האיש נחמיה יפתח במשל פיו, או יבא במליצה כתובה עלי גליון, וממנה יקרא באזני החברים המקשיבים לקולו, כי יטיף אמרות ה’, אמרות טהורות, כאיש אשר חלק לו ה’ בבינה, וכיודע הליכות עולם;  הן רחבה דעתו לדעת לשון וספר, וכתבי חכמי העמים אשר בידם מחקרי ארץ ותולדות העתים נגלו למו, על כן לוקח הוא מסלת כל חכמה ומשמנה להקריב אזכרתה על מזבח התורה, או דרך צנורי התורה יעביר תבונה ודעת אל לב המון העם, ובהיות כל ישעו וחפצו לשלב תורה וחכמה לבל תהיינה צוררות אשה אל אחותה, ישים תבלין החכמה גם בהגדות, וכדבורה המוצצת עסיס מכל פרח, כן יוציא נחמיה מוסר השכל מכל ענין ומכל חפץ, ואין דבר ריק אשר לא ישא לו פריו;  אך לא המדרש לו העקר כי אם המעשה, פה הוא מבקר חולים ומשיב נפשם, ושם מחפש אהלי נדכאים ומחבש לעצבותם, ובראותו ברכים כושלות מאמצם בתנחומות אל, אם קצרה ידו מהושיע;  לאיש כמוהו יקרא רב, כי רב הוא להושיע.  זה מעשה צדקתו אשר הוא מסתיר, ומה נאוה מדברו וצחות לשונו אשר כל ישעו וחפצו בם לאשר לבות המקשיבים לקולו ולהדריכם במדות ישרות, כי תהיה לו כל מדה לפרק, וכל איש למסכת, כוללת פרקים רבים, וממנו לא נצפנו עתים כי יעביר לפני שומעיו דור דור ודורשיו ויציגם לפניהם חיים, למען ידעו מה פעלו, וכרוקח יודע מרקחת סמנים שונים, וכצובע המבין מזג הצבעים, כן יבין הוא לפעולות בני אדם, ויכיר הדעות השונות המערבות באיש-איש, גם במשלי שועלים משלה ידו באשר דברו בם אבותינו בימי קדם כנמצא בכתבי הקדש, כי ידבר על העצים, על האבנים ועל החי.. לשום בפיהם דברים, ולהוציא מהם מוסר ודעת.

כן הוא נחמיה, לו עצה ותושיה, לו שכל אדם ישר ואמונת ישרי לב, לו חכמה, דעת, לקח ולשון למודים, על כן יצליחו דבריו בקרב שומעיו להטותם לטוב, ולקרבם לתורת אמת, ולאהבת מישרים ועבודת מעשה, כי גם לעבודת האדמה יעוררם, בשומו את הארץ כגן עדן לפניהם, ותנובתה ויבולה כמתנת אלהים אל האדם; אנכי שמעתי אותו מדבר מתענוגי שדה ויער, ותבחל נפשי בחיי יושבי הערים, אף אנשים רבים המקשיבים לקולו נועצו לב אחד לבקש למו ככר ארץ ולשבת עליו כשבת אחים יחד, סוף דבר נחמיה ישא מדברותיו ונפש שומעיו לאל בשמים, אשר יום יום יעמס לאדם השפל ישע, ואשר לא ישאל מעמו מחיר, כי אם ליראה אותו ולאהבה לרעהו כמוהו, באשר עולם חסד יבנה, ועל חסד ואהבה יקום; ולקצרי יד אשר אין למו חלק ונחלה בתום אחיהם, ילמד דעת לשאת ולסבול כל אשר נטל עליהם רצון עליון, מבלי התאונן עליו, כי יפקח עינים לראות, כי העשר כירח יהל לרחוקים, ונפשות בעליו לא יחַמֵם, כי עמל ותלאה במגורם בקרבם; כן יביע להם רוחו, וברוח שפתיו יפתח למו אוצר השמים ויגיד למו כי ה’ הוא חלקם ונחלתם, והוא כמו ערב לשומר הבטחתו לישראל.

לא כן הוא ר’ גדיאל, אשר אין כחו בפיו ולא מענה בשפתיו, לתת אמרי שפר נכוחים ונמלצים כנחמיה, כי אם נצב הוא על הבמה לריב עם המון העם, וירעים עליהם בתלונות אין קץ ובדברים קשים כגידים וכלפידים;  ותחת תתו מעדנים לנפשם ישים לפניהם מי רוש, כי יבוא עליהם בעב הענן כאשר יבוא החלום ברוב ענין, יסכסך דברים בדברים ימחץ ויעקם כתובים וישוב ירפא הריסותם;  ובנשאו מדברותיו לא ישא עליהן נפש המון העם כי אם יתנשא, יתרומם ויתעלם מעין יעקב, והבוערים בעם הרואים את הקולות ואת הלפידים מבלי ראות כל תמונה, אלה הפוערים פיהם למלקוש, ובראותם כי יגרעו מהם נטפי מים וענו ואמרו איש אל רעהו: מה החרדה הזאת אשר יחריד ר’ גדיאל עלינו? ורעהו ישיב לו בתומתו:  הלא יתקצף כי חרה לו, יען השחית כל בשר דרכו על הארץ, כי איש איש למלאכתו ולעבודתו, ויסירו אזנם משמוע תורתו, על כן הוא בא בתוכחות עלי עון. – התבין אמריו?  ישאלהו האחד:  איכה אבין, יענהו השני, והיא פליאה דעת ממני, כי לא למדתי תורה בגלל תלאותי כי רבו, גם בשבוע הזה רצתי, עמלתי, יגעתי ואשתכר אל צרור נקוב; כן גם אנכי עמדי, יענה השני, רק עמל ותלאה כל היום ואין שכר לכל העמל.

כן ירבו השומעים שיחה באין הבן דבר, ולקול המולה הגדולה יתעורר ר’ גדיאל ויתקצף, כי אין אזנים קשובות למוצא שפתיו, לא ידע ולא יבין המוכיח בשער הזה, כי לא בסתר אהלו הוא נצב כי אם בתוך קהל ועדה, אשר דבר אין למו עם הריסות הכתובים ועקשות המאמרים, אשר פיו עקשם וישב לכוננם, וכי באו האנשים לשמוע תנחומות אל להשיב נפשם העיפה בעמל ולחץ.

הס!  הס! יקרא משרת בית ה’, כי מה קול ההמון הזה? וכאשר השביח שאונם אז ישיב ר’ גדיאל אל לבו, כי לא יתן ולא יוסיף בדבריו מאומה אל המון העם אשר לא יתבונן בם שמץ דבר, אז ישים אל המוסר פניו. אך תחת השתדלו לחבב המדות הישרות על הלבבות הוא מטילן עליהם בתורת דין חובה וגזרה, והוא כופה עליהם הר כגיגית, כי מצוה היא לעשות חסד, וחובה לאיש לאהבה את הוריו וקרוביו; וכי שכר טוב צפון לעושיהם, ומוסר אלוה לאשר מנעו לעשותם; אמנם כן הוא, אך מה טוב הוא לאדם בעשותו מעשה הצדקה כי ידבנו לבו ותשאהו נפשו הנדיבה לכל טוב. לא כן הוא ר’ גדיאל כי משא ה’ יאמר, וגוזר הוא תמיד גזרות חדשות על הצבור, גזרות לא דרושות לאשר את האדם, ולתמכו רוח נדיבה, ובזה ישליך קרח נורא אל הסרים למשמעתו.  ועוד רעה חולה בו כי נלחם הוא במלחמת תנופה במשכילים, והם יחשבו קשתותיו לקש, לו ידע להטעים בטוב טעם ודעת דברי חכמים וחידותם, כי עתה אין חפץ לו בכלי קרב, אך ר’ גדיאל מאס את הדעת, כי לא יבין לשון וספר, וגם שפת קדש אין אתו, וזאת יחשוב לו לצדקה בדברו בלשון עלגים. לו חפשנו בספר אדם הראשון אשר הראהו ה’ דור דור ודורשיו, כי עתה מצאנו את השם אשר נקב לר’ גדיאל, לא מורה צדק ולא מגיד מישרים ודורש טוב לעמו, כי אם חסיד שוטה. ואולי את קנאים הוא נמנה, לא בין המקנאים קנאת ה’ כי אם בין המקנאים קנאתם לנפשם, ומה יענו חכמי לב?  אמנם כשחוק הוא לר’ גדיאל לעקור הרים, אך אין לאל ידו לעקור מדה רעה מלב עקוב. סוף דבר ר’ גדיאל ירחיק קרובים, ונחמיה יקרב רחוקים תחת צל שדי;  כן הרחיק שמאי את הגר אשר בא לחסות בצל שדי וידחהו באמת הבנין, בשאלו ממנו ללמדו כל התורה בשעה שהוא עומד על רגל אחת, והלל העניו מלא משאלותיו ברוח נדיבה, ויורהו תורת ה’ בדברים קרובים בפיו ובלבבו, ואהבת לרעך כמוך!.

יוצק זהב רותח אל פי דוברי שקר הזה, ענה נחשון, כי מצפון זהב יאתה, אך כהנה וכהנה מדבר לשון מדברת גדולות ואנכי אדמה כי נחמיה הוא כתב הדברים האלה להתכבד בקלון ר’ גדיאל והיא לא תצלח, או אולי איש אחר מן החברים המקשיבים לקולו, הוציא מלבו דברי דופי, כי עוזבי תורה יהללו רשע, ושומרי תורה יתגרו בם. אחת אמרתי:  לא ינקה כל הנוגע בנחמיה.

אם כן איפוא, ענה הסופר, מה תאמר לירחמיאל בעל צפנת הקרוב אליו.

הלא אח יעקב לעשו, ענה נחשון באכלו הדגים במזלג, ואנכי מהרתי להביאו בצל קורת מרדכי איש תם, כי יראתי פן יתחמץ.  וענתה בי צדקתי כי הצלתי נפש איש ישראל ממדוחים.

ועל דעתי, ענה קלונימוס, על דעתי לא טוב עושה ירחמיאל הפורש עצמו מדרך ארץ, ואין רוח המקום ורוח הבריות נוחה ממנו, כי מי יערוך אל הקדוש והטהור בן עזאי אשר מאן לקחת אשה, כי חשקה נפשו בתורה, אך רבים רצו לעשות כמוהו ולא עלתה בידם, ואמרו על זה:  ראיתי בני עליה והם מעטים. ואם כן אמרו הקדמונים, מה יענו האחרונים?  כאמרם ביומא:  טובה צפרנם של ראשונים מכרישם של אחרונים. ובשבת אמרו:  השרוי בלא אשה שרוי בלא טובה ובלא ברכה.  וירחמיאל עוד חוטא נקרא, קל וחמר מנזיר, ומה נזיר שלא צער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא ירחמיאל שמצער עצמו מכל דבר, על אחת כמה וכמה: הן אשתי רעה היא בכל זאת אני הולך לשוב אליה; הלא דרשו בסוכה:  ואת הצפוני ארחיק מעליכם, זה היצר הרע הצפון בלב האדם המתגרה מאד בישראל, ובתלמיד חכם יותר מכלם.  הן יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, וכל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו, ועתה יגדל כבוד ירחמיאל כאשר דברתם, אך לא גדול הוא לו, אחרי שבתו זה שבע שנים בלא אשה, גם רוח ר’ צדוק אין נוחה ממנו, כי קורא לכל פרוש פרוץ.

הלא מאז ידעתיך, ענה הסופר, כי כחצים ביד גבור כן לך מאמרי התלמוד, לירות במו על ימין ועל שמאל, אך עד מתי אתה מגבב דברים ומביאם על ירחמיאל? הן דואג אתה מחטאתו, והוא רגיל לומר בכל יום כפלימו: חצים בעינך השטן.

ולמה נדבר הבל ורעות רוח?  ענה נחשון, הלא כה יאמר יוצר האדם:  בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין, ואמרו:  אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נמוח, ואם ברזל – מתפוצץ. וביומא אמרו כי נקרו חכמים את עיני יצר הרע ולא יראה און בירחמיאל.

עודנו מדבר וצפנת נגשה אל השלחן ותאמר:  האם לא יטעם לכם המטעמים אשר עשיתי, כי תשיחו ולא תאכלו? הן נשיח באישך ובטוב טעמו, ענה הסופר; לא יכרת מאכל תאוה כמוהו מפיכם, ענתה צפנת בשחוק, אך השמרו לכם אל תשבעו מבשרו פן יהיה לכם לזרא, זאת דברה ותפן ותצא מן הבית.

ח

נחשון נחש ינחש

הלילה היה חשך ליל כסוי כסוי הירח, השמים התקדרו בעבים, ורוח וגשם הומים יחד בחצות ליל, וצפנת עמדה בחוץ בירכתי ביתה, ואזניה הקשיבו קשב רב קשב. והנה רעש אפנים באזניה, ודברים התמלטו מפיה לאמר:  האח לוי הנה זה בא! והנה עגלת צב קרבה עמדה לפני שערי המלון והעגלון שאל:  היש פה מקום ללון? ומאין אתה? שאלה צפנת "מעיר אמון" ענה הנוהג בסוסים, וצפנת מהרה אל הבית, ותצו את עזרא משרתה לפתוח שערי המלון, והעגלה באה עוד מעט אל המלון, והנה איש עוטה אדרת שער יקרה נצב לפני צפנת, אשר התבוננה בו, כי הוא האיש הבא אל בית ירוחם, אשר דבר בו הכפרי האורב לבית ירוחם; ותאמר אל עזרא:  הביאי את האורח אל שני החדרים אשר פניתי לר’ גדיאל, הלא גם נחשון ילין שם; ענה עזרא בעקשות פה, וגם ר’ גדיאל ולוי, ועוד האורח נלוה להם, והחדרים צרים מאד, ורק שתי מטות בם, העל ארץ ישכבו? עשה כאשר צויתיך ואל תעמיק שאלה, ענתה צפנת בגאות גברת.

וילך עזרא והאורח אחריו אל החדרים, ועזרא העלה שם נר ויצא, ובחרקו שן דבר אל לבו: הוי נעות לב, הן בטנה תכין מרמה, כי היות תחשוב כל היום, וגם בלילה לא תדום, ועל כל פשעים תכסה אהבה, כי כל איש בחור לה אורח טוב, אוי לך ירחמיאל כי לא תצא נקי מן הבית הזה. ומי יודע המוקש הטמון לך.

והסופר ונחשון והתורני כלו לאכול, ויברכו שלשתם כדת, ואחרי כן נתן הסופר לנחשון המכתב אשר כתב ירחמיאל לפני שבע שנים אל נחמיה קרובו, ויאמר הסופר קרא בו, ורוח אחרת תהיה עמך.  ויקרא נחשון המכתב ואלה דבריו:

אליך נחמיה קרובי אקרא, ואותך אדרוש בצר לי, בברחי מפני צפנת אשתי נצורת הלב, אשר ראויה היא שאקרא לה דלילה, על פי מאמרם בסוטה: למה נקראה אשת שמשון דלילה, מפני שדלדלה כחו, לבו ומעשיו, וכן עשתה לי צפנת, ואנכי בושתי ונכלמתי עתה כי מריתי פיך, אשר יעצתני לשבת בגפי, מקחת את צפנת אשר גדלה בבית געל, עתה ראיתי כמה גדולים דברי חכמים, באמרם בגטין: אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם, אויה לי כי נכשלתי באשה שאינה מהוגנת לי אשר עליה אמרו בקדושין: הנושא אשה שאינה מהוגנת לו, כאלו חרש כל העולם וזרעו מלח.

ומי גרם לי הרעה הזאת?  הלא נחשון השדכן העתיד לתן את הדין, אנכי אלמן נותרתי במות עלי אשתי, ועולם חשך בעדי בעבור זאת, וגם מפני שהייתי מצפה לשלחן אחרים, אך כמעט שקטתי בשבתי באהלים המצויינים בהלכה, והנה בא אלי נחשון כשטן המסית, ויפתני ברוב לקחו לקחת את צפנת, ואנכי אמרתי לא אעבור על דברי חכמים שאמרו בפסחים: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם, ומרדכי אבי צפנת הלא עם הארץ גמור הוא.  ויענני נחשון גם הוא:  הלא אמרו חכמים:  לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו, ויקח מנעלים לרגליו, ואתה אין לך מאומה למכור, על כן יעצתיך קח לך את צפנת וקח טוב, כי צפנת תהיה לך אשת חיל, אשר תספיק לך מזון ומלבוש, ואתה תשב שקט ושאנן על התורה ועל העבודה; כן השיאני הנחש הקדמוני לבוא אל בית געל. שם חזיתי את צפנת, והיא עודנה נערה בת חמש עשרה שנה, אך גדלה כבת עשרים שנה, ואנכי בן שמנה ועשרים שנה בעת ההיא. אודה ולא אבוש כי צפנת לקחה לבבי ביפיה, וגם געל דבר על לבי דברים טובים, באמרו:  כי אוהב הוא תלמידי חכמים, ובצלו אחיה;  ור' גדיאל נתן תקוה בלבי, ואנכי אמרתי בלבי, אוי לי מיוצרי אוי לי מיצרי, אוי לי אם אקחנה ואהיה מצפה לשכר אשתי, כי לא אראה בו ברכה, ואוי לי אם לא אקחנה ואהיה מצפה לשלחן אחרים כי אז עולם חשך בעדי, ערכתי שני הדרכים האלה אחד אל אחד למצא חשבון, ור' גדיאל הכריע אותי לנשואין.  הלא אמרו חכמים: קלל אלהים את האשה והכל רצים אחריה, ואמרו מנוח עם הארץ היה שהלך אחרי אשתו.  ואנכי הה!  רצתי אחרי צפנת כרץ לבאר שחת, הלכתי רצתי אחריה, שגיתי באהבתה מאד, כי הייתי מחבב אותה יותר מגופי כדת, והיא בזתה צלמי ותשקצני ותאלצני, ובראותה פני נשמטה ממני, כי היתה מצדדת פניה והולכת לה ותכלימני תמיד, ואנכי לא ידעתי מה פשעי ומה חטאתי, ערכתי לפניה דרכי ותורתי, והיא העליבה בדברי, ותהתל בי, ולא חלקה כבוד לרבי תורתי, אשר כמו זר נחשבו לה, ותקטן עוד זאת בעיניה, כי הוסיפה עול למען ספות חטאת על חטאת, בקללה אותי ואת יולדי בפני.  גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, אלו היו קורעים את בשרי לא היה דמי שותת לארץ, כי בשמעי מפיה קול אלה חלש דעתי, ונזדעזעו אברי, כן עשתה לי צפנת, ותשטמני תחת אהבתי, לשוא ברכו את הברכות ביום חתונתי, ולריק שמתי את הטבעת על ידה, כי בגפי באתי אל בית מרדכי, ובגפי ברחתי, כי הציקתני רוח בטני, על כן ברחתי ולא אשוב עוד אליה, כי עגונה תשב בבית אביה, ונפשה עליה תאכל; זאת אעשה לה, ומרותי פעולתה אל חיקה וידעה את תנואתי.

ונחשון קרא את המכתב הזה עד תומו, בעקשות פה ולזות שפתים, בראותו כי נתנהו ירחמיאל כנוכל ערום, ויאמר אל הסופר:  וכי בשביל השוטה הזה שעשה שלא כהוגן, עתיד אני לתן את הדין, הלא מידו היתה זאת לו, יען אשר היה מצוי תמיד אצל אשתו כתרנגול, על כן נבזה נמאס בעיניה; ומדוע שכח את מאמר החכמים, אשר השכילו לדבר:  יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, והוא רצה לקרב אותה בשתי ידים, ותדחהו היא בשתי ידים. ובכל זאת חזקה על החבר כמוני, שאיננו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו;  סוף דבר הכל נשמע, כי הנה שלח ירחמיאל אל אשתו מכתב אשר תוכו רצוף אהבה, והיא מחכה לו בכל יום שיבוא.

גם לדבר הזה נשאתי פניך, ענה הסופר:  אף כי הכרת פני צפנת ענתה בה, כי מתנודדת היא לשם ירחמיאל ולזכרו, ויהי נא כדבריך, כי מחכה היא לו בכליון עינים, מי יאמר לדבק הזה טוב הוא? כי מדות אותו לא באמת איש, כי אם באמת בצע, ומה היה לך לטפל באומנות השדכנים הקשה מקריעת ים סוף?  הלא חלק לך ה’ בבינה, ומדוע לא בחרת להיות רב, רופא או סוחר, והגברים יבקשו הם את הנשים וימצאו, כי דרכו של איש לחזור על אשה אמרו חכמים.

הרף נא, ענה נחשון, הן אתה יודע ארחות המקח והממכר, ואני תודות לאל יש לאל ידי לשחות בים התלמוד כדגים בעלי סנפיר וקשקשת;  אך בדקתי כל האומניות שבעולם ואראה כי כל אחת מהן – אליה וקוץ בה, במקום גילה שם רעדה.  מה טובה מרבנות? אך אוי לרבנות שמקברת את בעליה; אומנות הרפואה נותנת עשר וכבוד לבעליה, אך טוב שברופאים לא נקי מחטאת;  ועל אומנות חנוני אמרו כי הוא אומנות לסטים. צא וחשוב כל האומניות שבעולם, אם לא תמצא בכל אחת מהן מגרעת, צא מאצטגנינות שלך, אין מזל לישראל, הן מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, אך גם הם קשים כקריעת ים סוף, לדעת האחד בפסחים, והשני אומר כי קשים הם כפלים כיולדה, והשלישי אומר – יותר מן הגאולה, כי לא צדיק אני כר' צדוק חתן געל, אשר יורד לו המן על פתח ביתו, ולא קדוש לעדתו כר' גדיאל אשר יקדשוהו בכל סעודת מצוה, ורבים קופצים על בניו להתחתן בם;  העבודה!  כי היתה לאל ידי להיות כמוהו, אף חכמתי עמדה לי בנעורי, אך הרעותי את מעשי, וקפחתי את פרנסתי, כי הייתי מתרשל ללמוד תורה, על כן כבד עלי טרחי למצא טרף לביתי.

לא עת דברים הוא, ענה הסופר, כי ממהר אנכי לרוץ ארח, אך עוד חזון למועד, אשר נשתעה יחד בעיר עתיקה.  מדי דברו קם ממקומו, ויקרא לצפנת וישלם לה מחיר ארוחתו, ויפן לצאת והתורני אחריו;  ונחשון אמר אל צפנת: הן לא ישנתי בדרך שני לילות ותרדמה נופלת עלי, לכן אשכב בחדר הנכון לר’ גדיאל, ובבואו הלום תצוי נא את עזרא להעירני. מדי דברו פנה לצאת מן הבית, והאורח החדש בא ותשמח צפנת לקראתו, ויאמר לה, צוי נא ויכינו את המכונה, כי חמים דרושים לחפצי, ותקרא צפנת לעזרא, ותצוהו להכין המכונה בחדר אשר ילין בו ר’ גדיאל, וילך עזרא לעשות כדבר צפנת.  ויוסף האורח והוא שאול, ויאמר אל צפנת:  הלא יש אתך מאומה לאכל, כי רעב אנכי.

האומנם רעב אתה אדוני, ענתה צפנת בשחוק עצור בשפתיה, הלא עברת על פני מלון ירוחם ולמה לא סרת לאכול שם?  – שאלתך פליאה דעת ממני, ענה שאול, אמנם סרתי אל המלון אשר אמרת, אך לא מצאתי שם מאומה, על כן נחתי שם מעט ואצא.

לא מצאת שם מאומה!  ענתה צפנת בשחוק חן, ומדי דברה זאת, ויצנח רדידה, ויפול על כתפותיה, והנה ראשה פרוע, האומנם לא מצאת שם את אשר בקשת?  צר לי עליך אדוני!  אך את מי תגיד מלין, האם איש נחמד כמוך לא ימצא את אשר הוא מבקש? ואולם נשאתי פניך גם לדבר הזה, לבלתי חקרי אותך, מדעתי את הגברים המעמיקים עצה, ואחרת אשאלך, ואתה אדוני תגיד לי קושט אמרי אמת, אחרי בואך בצל קורתי, הלא מקרית אמון אתה, הידעת שם את אלישבע בת עדן בן עובדיה העשיר מעיר עתיקה?  הלא היא באמנה את דודה בעיר מגורתך.

הן קרית אמון עיר רבתי עם, ענה שאול, אשר יושבי רחוב אחד זרים איש לרעהו, ובכל זאת ידעתי את אלישבע, הנודעת בשערים, בהיותה מאד נעלה בערכה, כי בין רבות בנות לא תתבולל, ומה אגיד לך על אודותיה? יתן ה’ לכל אב בנות כמוה, ויוכיח לכל איש אשה כערכה.

טוב אתה אדוני מאד, ומישרים תשפוט, ענתה צפנת, ואולם לא כן יענו בה רבים; כי על דעתם השחיתה אלישבע את דרכה, יען אשר תרקד במחולות בסוד בחורים פריצים.  ראה נא אדוני אנכי לא אחשוב זאת עון לה, אך עובדיה אביה הזקן לא כמוני יראה.

הן זה משפט אנשי המקום הזה, ענה שאול, וזה דרכם כסל למו, לבטא בשפתים דברים לא חקרום ולא שערום, אך אלישבע יושבת אמון תשחק תלעג למו; ובחור מעם אשר לו הון עתק, לא ישאל מאת ה’ אשה טובה ממנה, ולי יוכיח נא ה’ אשה אשר קצות דרכי אלישבע בה, ואמרתי מאושר אני בארץ.

האומנם לא בעל אשה אתה אדוני?  קראה צפנת בשומה על שאול עיני חן, ובאחזה בקצות רדידה לכסות בו ראשה גלתה חלקת צוארה, בהטיבה דרכה לבקש את האהבה;  האומנם בגפך אתה?  ומה מאושרה האשה אשר תהיה לאיש חמודות כמוך! ועל אודות אלישבע על דעתי לא כן היא, הן רבות ראיתי בנות למודות דעת אשר הרסו את ביתן מבלי דעת לכלכל דבר במשפט, על כן אנשי מקומנו יבקשו אשת חיל ולא אשה חכמת לב.

לא כן אנשי מקומנו, ענה שאול, אשר כל כבוד הנשים פנימה, ואם יראו בן חכם משמח אלהים ואנשים, ואמרו:  זאת היא נחלת הורתו וזה פריה, פרי מוסר ודעת, אשר בם תחנך אֵם משכלת את מחמדי בטנה.

לפי מקומותינו כן מנגינותינו, ענתהו צפנת, ותלבבהו בעיניה ותאמר: הלא כן יאמר משל הקדמוני ולא יכזב, ואשר יהללו אנשי מקומך אותה יחללו יושבי מחוזותינו, הן יש אתנו פה איש ושמו ירוחם הנודע לך, אשר בנותיו למודות דעת, ובהן ישיחו יושבי שער, ויקראו לביתן מלון עורבים וארובות היונים, באמרם כי שם אוכלים בשר טרפה;  והאמת אגיד לך אדוני, כי באתי בצל קורת ירוחם ולא ראיתי שם בשר טרפה, אולי נזהרו ממני ויצפנוהו תחת הכר, או תחת המטה.  מדי דברה זאת שחקה ותצהל קולה, ותשם יד לפה ותאמר: על דעתי כן היא:  יש אשר גבר ואשה יחטאו על נפשם, כי יבקשו לתאוה, וה’ הטוב יסלח לאשר חטאו על הנפש לא במרד ובמעל, אך כחש בה’ במאכל בשר טרפה חטאת מרי הוא, חטאת פתאים בלי טעם וריח, ובלי ענג לנפש, לא יאבה ה’ סלוח למכעיסים אותו בחטאת אולת. אך מה אדבר, אולי באת אל בית ירוחם לבחר בבתו או בבת בתו כי בגפך אתה, לכן אל תשית לב לדבת רבים, כי אמנם האם והבת יפות הן והאדם יראה לעינים, שכח גם דברי והיו כלא נאמרו.

ושאול התנודד ממראה עיניו וממשמע אזניו, ויתר לבו ממקומו, אך התאפק ולא הוציא רוחו ויאמר אליה:  אחת אשאלך, האין אישך בביתו כי תכלכלי לבדך דבר ביתך?

ותתאנח צפנת ותאמר:  הוא אשר דברתי:  יש חטאת בלי טעם וריח, וכן יש אולת בלי טעם וריח; אולת סרת טעם כזאת שמה מועקה במתני ותסלף דרכי, כי עודני בת חמש עשרה שנה, ואבי ערף את ראשי, ויתנני לאיש תם יושב אהלים, והוא בן ארבעים שנה כיום יושב בארץ תוגרמה, ואנכי עתה בעצם ימי עלומי, ועת דודים הגיעה לי כיום, אך כבר קשרו את נפשי בטרם הבינה מוסרותיה;  הן אישי לא יצלח לכל, בלתי אם לכוף כאגמון ראשו, ה’ יסלח לי חטאת שפתי, אך בואה אדוני בחדר מלונך, שם תשתה המים, ואכלת מן המטעמים אשר עשיתי.

טוב הדבר, ענה שאול ויפן לצאת, וצפנת יצאה ותעמוד בירכתי ביתה, ותקשב והנה אין קול ואין קשב, רק המון רוח וגשם.

ט

שאול, עזרא והבת קול

ושאול בא אל חדרי מלונו, והנה בחדר החיצון איש נרדם בתרדמה גדולה, וקול נחרו אימה, ובחדר הפנימי הצר מאד עזרא נצב על מכונת הדוד הנפוח, וקורא ספר לאור הנר, ושחוק נגלה על שפתיו;  היודע ספר אתה? שאלהו שאול, ועזרא הסב פניו אל האורח ויאמר לו: יודע ספר אנכי, אך לא פללתי מעודי לראות ספר אדם הראשון, חזיונות לב נחשון השדכן הישן פה;  הספר הזה נשמט מתחת הכר אשר הוא ישן עליו, וארימהו ואמצא בו מערכות בחורים ובתולות.

אך זרות אתבונן במלון הזה, אך תהפוכות אשמע, ענה שאול, בעלת המלון צעירה לימים, ומשרתה זקן ויודע ספר, הלא תגיד לי פשר דבר – הגידה נא לי אדוני גם אתה, שאל עזרא, האומנם באת אל בית ירוחם, אף אחרת שם, ומה התבוננת שם?

מאומה, ענה שאול.  מאומה!  ענה עזרא, זאת ידעתי גם אני, אך לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, כי זאת כל חכמת איש ישר, ראות רבות מבלי התבונן, הן באת אדוני את בית ירוחם, וכבודך חדש עמדך, אך ראה אדוני את ספר אדם הראשון, ותמצא זרות לא ראו עיניך.

ושאול לקח את הספר מידו וישתומם בראותו בפתחי שערים כתובים כדברים האלה:

"בת קול

כן קראתי לספר הזה על פי מאמרם במועד קטן: בכל יום יוצאת בת קול ומכרזת ואומרת בת פלוני לפלוני, ואף כי בדור קטני אמנה זה אין משגיחים בבת קול, לא כן אני נחשון השדכן אשר חדשים לבקרים רבה אמונתי בדבר הזה העומד ברום עולם, על כן באתי עם הספר אשר נכבדות אדבר בו, לגברים ולנשים רשום בכתב אמת, וערוך מערכה לקראת מערכה על פי סדר האלף בית למצא חשבון, גם מכתבי רעי בם, ומכתבי אני בהם יבואו לזכרון בספר; האדם יראה לעינים וה’ יראה ללבב, ויוכיח לאיש איש את בת זוגו הראויה לו, שגיאות מי יבין, וה’ יגמר בעדי, ואזכה לבנות בתים בישראל, ותהי ראשית מלאכתי שנת וקול התו"ר נשמע בארצנו."

אוצר בלום מצאתי, ענה שאול בשחוק, הבה אחפש באות צ', אולי אמצא את צפנת, ואראה מה ידבר בה.  ומדי דברו גלל את הספר ויאמר:  האח! ראתה עיני, כי הנה צפנת כתובה בספר אדם הראשון!

"צפנת בת מרדכי נערה בת חמש עשרה שנה. כלה שעיניה יפות ואין כל גופה צריך בדיקה על פי מאמרם, אביה עם הארץ, הנהנה מיגיע כפו, והוא גדול מירא שמים, ועל פי געל הגביר אשר הסכימה הבת קול עמו היתה צפנת לירחמיאל לאשה, וה’ יאמר לדבק טוב."

ושאול שחק למקרה הזה, וישב לגלול את הספר, וה’ הקרה לפניו את אלישבע.

"אלישבע היא נערה רבת חן וכלילת יופי, לא יערכוה רבות בנות, מבינה כל לשון וספר, ושפת עבר לה שכם אחד על הגברים;  אך יש דורשים אותה לשבח, ויש דורשים אותה לגנאי. הדורשים אותה לשבח יאמרו, כי נאוה חכמה לחין ערכה וליפיה, והדורשים אותה לגנאי יאמרו כי חכמתה ודעתה היא שובבתה, ויפיה לא בידי שמים, כי אם בידי אדם כי כוחלת היא לחייה, וקורעת בפוך עיניה, ומתבשמת, ומגמת פניה בהליכותיה לצודד נפשות, כאמרם בשבת:  יען כי גבהו בנות ציון שהיו מהלכות ארוכה בצד קצרה, ועקב בצד גודל, גם יוצאת היא עם בחורים במחול משחקים, ואין רוח ישרים נוחה ממנה. כן ישובו יהפכו אנשים, זה בזכותה, וזה בחובתה, ואני נחשון בא ככתוב השלישי להכריע ביניהם, כי על דעתי תשנה אלישבע לטוב טעמה, אם יתנוה לבחור בתורה וערום ביראה, אך הבת קול טרפה הגורלות בקלפי, ולא ידעתי למי היא."

משתאה ומשתומם על המראה, הוסיף שאול לגלול את הספר, והנה געל נגד עיניו, ואלה דברי נחשון בו:

"געל הגביר אלמן הוא כיום מאשתו, אף מצא לו רעי אשה בת הקדושים אשר בארץ, אשת חיל, ולה בת נערה דרושה לחפץ זרח, אך נסוגה האשה מקול מלשני בסתר, אשר כתבו על געל שטנה, לאמר:  "אוי לאיש אשר פגע בו הערוד הזה", קול נחמיה או קול ירוחם הוא; ועל זאת השיבותי מלין לאמר: לא הערוד ממית אלא החטא ממית, כי יוסף חתן ירוחם בחטאו מת, והוא חלל רשע, קבור עתה במחצלת של קנים, וצל עץ הדעת לו עתה צלמות, הן בית ירוחם בחרו בתבונה, ובית געל בחרו בדרך אמונה, לא ערוד הוא געל, כי אם נוקם ונוטר כנחש לסוררים, וחבר טוב לכל חברת עושי צדק, רחים רבנן ומוקיר רבנן, משיא בתו לתלמיד חכם לר’ צדוק, ועושה פרקמטיא וסחורה לתלמיד חכם לר’ עובדיה, אשר הוא בתור זקן ויושב בישיבה, ולו תורה וגדולה במקום אחד; ומה אדבר בר' צדוק אשר יאמרו לו אשרי יולדתו, ומה גדול כבודו, כי כל איש אשר ר’ צדוק משתעה עמו, נותנים לו עסק בלא עדים, ויד לוי משרתו קצרה מכתוב רבי תורתו אשר הוא מחדש חדשים לבקרים.   ודבר אחד אספר בו, והוא כבר נשמע בין החיים על דבר השממית אשר ירדה אל הקערה אשר אכל ר’ צדוק ממנה, ויבקשו פשר דבר וימצאו כי היה הבשר בקערה מבהמה שנמצאת טרפה, לא יאונה לצדיק און, וגעל הוא חותנו!  ומי שונאיו ומנדיו?  הלא נחמיה וירוחם, ויפה אמר עליהם ר’ גדיאל, כי הם שתי התמרות אשר בגיא בן הנם, ועשן יוצא מביניהם, וזה הוא פתחו של גיהנם!"

ושאול קרא את הדברים וישאל את עזרא:  מה משפט נחשון ומעשהו , הנוכל או משוגע הוא? – אל נא תשאלני אדוני, ענה עזרא, הן שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.  אנכי בהביטי הליכות עולם לבי יחיל בקרבי ותחתי ארגז, בראותי את המתקדשים לעיני השמש, אז ישיאני יצר סמוך לזעק שוד וחמס, וכרגע שעפי ישיבוני לאמר:  שים יד לפה פן תשמיע אמת על שפתיך, והבאת עליך אשם וקללה ולא ברכה; הן תשתומם לי אדוני כי יודע ספר כעבד נקלה לעת זקנה, הן גדולים וטובים ממני ירדו בסתר המדרגה לעת זקנה, ומה אענה אני אשר לא הסכנתי לאכל לחם עצלות מעודי, על כן אמרתי כן אנוב בשיבה, ואהיה קונה עולמי בתומת ישרים, אך עולם הפוך ראיתי, דור תהפוכות, וסחי ומאוס לי תבל ומלואה, הנפילים היו בני ענק מאז, וקטני ארץ הפילום.  הבן אדוני חידתי, כי אם חכמה אין כאן זקנה יש כאן, זכרתי ימים מקדם, אם אמרו לאיש צדיק הוא, ויהי האיש ההוא מצניע לכת עם ה’, לא יצא לריב את ריב ה’ ולא הכה ארץ בשבט פיו;  לא כן הימים האלה, לא בצום וענות נפש יעלה איש בהר ה’, כי לא מרום ונשגב הוא עתה, ואם חפץ אתה להיות נמנה בין צדיקים, קרא בגרון על תועי רוח ועל בנים כחשים, והיה נצב לריב את ריב ה’ והיית נחשב בין החרדים לדברו, כן חזיתי איש שותה כמים עולה, והוא נשוא פשע כסוי חטאה, כי מכסה הוא שבע תועבות בלבו בבגד קדש ובפני הלוט הלוט, בין חנפי לב אלה הה מרקד השטן!"

עודנו מדבר ורעש גלגלים נשמע לפני שער המלון, והנה צפנת באה ותקרא לעזרא ותצוהו לפתוח שערים כי ר’ גדיאל בא, וילך עזרא לבצע דברו, והנה ר’ גדיאל בא, והוא איש בא בשנים, זקנו הארוך יורד על פי מדותיו, ואתו לוי עלם בן עשרים ושתים שנה, בריא אולם ויפה עינים, פניו פני להבים, ומעפעפיו יוצאים רשפי אש והוא כמתחלה, וצפנת שמה עינה עליו, ותפן אל ר’ גדיאל ותאמר:  חי נפשי כי נבוכה אני מבלי דעת אפוא אושיב את האורחים היקרים, כי שני החדרים צרים לארבעה אנשים, כי גם נחשון השדכן פה, והוא הוזה שוכב, גם שאל ממני להעירו בבואך, ועוד פה אורח מעיר אמון אשר סר אל בית ירוחם וישב שם עד בוש, כאשר ספר לי אחד היושבים בכפר בן שמן, ועתה סר הלום.

האם נחשון פה?  קרא ר’ גדיאל, טוב הדבר כי דרוש הוא לחפצי, אף ילין עמדי, אך הכיני נא חדר ללוי, כי חלה בדרך, וכקדחת נראתה בו;  היש אתך חדר?  גם צוי את עזרא והכין את המכונה לחמים.

ומה לעשות?  ענתה צפנת, ילין לוי עם ישמעאל בחדר אחד, כי אין מקום אחר;  עודנה מדברת והיא באה אחרי ר’ גדיאל אל שני החדרים, וישם ר’ גדיאל עינו על שאול היושב ושותה חמים, ויבט אליו בבוז וקלון ויאמר: פנים חדשות ראיתי פה, האין מקום במלון אחר ללון כי יבואו הלום?   ויגש אל נחשון ויעירהו ויעוררהו בקול קורא נחשון!  נחשון! אך השדכן פרש ידו ורגליו וישתרע, ויתהפך ויסב פניו אל הקיר ורוח תרדמה דובבה שפתיו הישנים, ובקול נחרו נשמעו הדברים האלה: "יכתוב לה ספר כריתות והיו לי שני נשואין" ולא יסף דבר עוד, וישחק ר’ גדיאל ויאמר:  הן הוא מזווג זווגים בחלום, ומדי דברו אחז בנחשון ויניעהו בחזקה, ויקץ נחשון בבהלה וירק בפני ר’ גדיאל ויאמר:  מי זה?  אנכי גדיאל נצב עליך, ענה ר’ גדיאל, ונחשון התעורר ויעבר תנומה מעפעפיו ויאמר: שא נא אדוני מורי, כי תרדמה גדולה נפלה עלי, ומדי דברו קרא מים! הבו לי מים, וצפנת הניפה יד לעזרא אשר הגיש מים בספל לנחשון לרחוץ ידיו;  האח מורי!  קרא נחשון, שמחתי מאד בראותי פניך פה.  ואנכי שש לקראתך, ענה ר’ גדיאל, אף דברים לי להגידם לך, דברים אשר תהנה בם בהקיץ ובחלום, הלא הם בספרתך אשר כתבת לערך הנפשות.

ונחשון שחק אל הדברים האלה ויאמר:  הנך חפץ מורי לדבר עמדי על דברת הבת קול המכרזת בשערי ספרי, ומי הנפש הזאת או הנפשות אשר מורי מדבר בהן?  מדי דברו הרים את הכר לבקש את ספרו ואיננו, ויספוק כפיו ויקרא: אהה לספרי כי אבד! ואנכי בלעדו כאיש אשר קצצו ידיו וינקרו את עיניו.

האם ספר אדם הראשון?  ענה שאול בשחוק מן החדר הפנימי, האם ספר הבת קול? הן נסתלקה רוח הקדש מישראל, ועודך משתמש בבת קול, הנה הוא עמדי, כי מצאתיו מתגולל על הארץ, ואזני שמעו את הבת קול מכרזת ואומרת אוי לבריות מעלבוני, הרימותי הספר, ששתי עליו כמוצא שלל רב, כי אלמן אני, ואשה דרושה לחפצי, מדי דברו השיב את הספר לנחשון ויאמר לו:  אל תאמין בבת קול אשר לך המרבה כזבים;  ונחשון לקח את הספר ולא ענהו דבר, ור' גדיאל לטש עיניו לו, ויאמר לו בלעגי שפה: אשר אחזה לי אני, אינך מאמין לבת קול, כי אם לקול הבת.

מהיר חמה אתה, ענהו שאול, הלא אתה מיושבי המקום הזה, ואנכי כאורח נטיתי פה ללון, ואתה לא קדמת פני בשלום, ותצא לריב עמדי. דום, ענה ר’ גדיאל, הלא מודעת זאת לכל יודעי דין, כי אסור לאדם לתן שלום לחברו בלילה כי אולי שד הוא, והכרת פניך ענתה בך, כי מעמק השדים עלית, ממלון העורבים, אולי יצאת יחידי ותתע, הלא ליל רביעי עתה ואמרו בפסחים: אל יצא אדם יחידי לא בליל רביעי ולא בלילי שבתות מפני שבם אגרת בת מחלת יוצאת עם שמנה עשרה רבבות מלאכי חבלה, ולכל אחד יש רשות לחבל;  ואם כן הוא בכל מקום, ואף כי בבית ירוחם הנחשב כחורבה אשר אין נכנסים בה מפני שלשה דברים, מפני החשד, מפני המפלת, ומפני המזיקין, כי מחוץ תשכל שם אימה ומחדרים לילית, רבת המהומה תועבה וזמה, בבית ירוחם קננה לילית ותמלט נפשות חוטאות, שם שעירים מרקדים לפני עוברי עברה, ומלאכי חבלה ימחאו כף ויאמרו:  אם הבנים שמחה.  אלה הדברים אשר כתב איש נבון.

ושאול שמע את דברי ר’ גדיאל ויתבונן בו ולא ענה דבר, ור' גדיאל אמר אל צפנת: הן עברה חצות לילה ואת לא נתת לעפעפיך תנומה, כי הנך מנשי תלמידי חכמים המנדדות שנה מעיניהן בעולם הזה וזוכות לחיי העולם הבא.  ראה נא מורי, אמר נחשון, הן צפנת עתה כאלמנה ולא אלמנה ממש, אלא כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור, ומה שמח לבי בשמעי כי הולך ירחמיאל לשוב לביתו, יבוא נא ויפקיעני מדין ערבות, ומעקשות פי צפנת אשר עברתה  שמורה לי בסתר לבבה;  ומדוע?  הן לא יפה ירחמיאל בתארו אך תורה מעלה חן על לומדיה, לא עשיר ולא בן עשיר הוא, אך הזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה.

אף מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל, ענה ר’ גדיאל, הן תורתו בתוך מעיו, דומה כמונחת בקופסא וסוף הכבוד לבוא, הן מכתבו עמדי, מדי דברו שם המכתב על השלחן, וצפנת לקחה אותו בעקשות פה ולא נתנה אותו לנחשון אשר נכספה נפשו לקרא בו, כי היו לה כל הדברים האלה לזרא, ותאמר:  הנני הולכת לצוות את עזרא לעשות המכונה לחמים ולפנות מקום ללוי, ואנכי עיפה ויגעה.

לכי בתי ועשי כאשר דברת, ענה ר’ גדיאל, וצפנת צותה את עזרא על מעשהו, ויאמר עזרא: הלא אנכי אמרתי ללון בחדר עם הישמעאל, ואיה מנוחתי אני אם אביא שמה את לוי?  באוצר התבן והמספוא, ענתה צפנת ותלך לה לבוא אל חדר משכבה.

באוצר התבן והמספוא!  נהם עזרא מנהמת לבו, אחרי לכת צפנת, ואת לוי – בחדר הישמעאל, כי דלתו פתוחה אל חדר משכבה, הוי הומיה וסוררת, כל הלילה לא שקטה ולא נחה, לרגעים יצאה מביתה ועיניה מצפות דרך בוא ר’ גדיאל, אך לא לזקן חכתה נפשה כי אם ללוי, כי אליו נשאה עיניה, הוי מרשעת ובוגדה, הלא עין בעין אראה כי שערוריה בבית הזה, כי כמעט בא לוי ויבא שקט בלב המועלת מעל, הה יקד יקוד בקרבי ושפתי נאלמו, צר לי על ירחמיאל אישה התמים!  ומרדכי אביה הזקן לא יראה ולא ישמע, כי עליו אבד כלח, ובתו תאבד דרך ולא ידע, ואם אמרי אגלה המסכה הנוראה הנסוכה על הבית הזה, והיה דבר צפנת אל געל לשבר לצאצאי כל מטה לחם, על כן אראה און ואחרוש ואדום.

כן, הגה עזרא ברוחו הקשה בעמדו בחוץ בחשכת לילה, והנה קול דברים מאחריו: צדקת איש ישר בדבריך! מי זה מדבר אלי?  קרא עזרא, אני האורח מקרית אמון, ענה שאול, השקט איש ישר כי ה’ שלחני הלום למצא לך רוחה לעת זקנה, מדי דברו נתן לו מתנת ידו ויאמר לו: ראה נתתי לך שטר כסף אשר מחירו חמשים שקל בו תצא למרחב, ועוד לי אליך מלין, אך הנני יודע מקום רבצך, ואנכי אדפוק דלתיך בעוד שתי שעות, ואתה תפתח לי ונשתעה יחדיו לטובתך ולטובת צאצאיך כל הימים.

נפעמתי אדוני ומה אשיבך?  ענה עזרא, לך שוב למעשיך, ענה שאול, ולבך אל ירגז כי אלהים עשה זאת ונהמת לבך עלתה באזני, וידי לא קצרה מהושיע לישרי לב כמוך, ודע לך כי לא מתנת חנם נתתי לך, כי אם שכר אמונתך, יען מצאתיך נאמן ודרוש לחפצי, עוד מעט אגיד לך פשר דבר.

י

אהבה מסתרת

ועזרא הביא את לוי אל החדר אשר הישמעאל שוכן בו, ואשר דלתו מבדלת בינו ובין חדר המשכב אשר לצפנת, ואחרי כן הכין עזרא המכונה להשקות את ר’ גדיאל ואת נחשון חמים, וככלותו לעשות מעשהו הלך אל אוצר התבן והמספוא לתת לעפעפיו תנומה.

עוד כל יושבי המלון הוזים שוכבים, ותנומה זרה מעפעפי צפנת אשר באה אל החדר אשר לוי בו, ותאמר אל הישמעאל:  הלא נתתי לך מקום ללון חנם אין כסף, אך אורחים אחרים באו וצר להם המקום ללון, לכן הנח מקומך לאחד מהם וקום ולך לדרכך, כי עוד מעט יעלה השחר, והאורחים חפצים לנוח מעט והישמעאל התעורר בלי חמדה וישאל את לוי: מה מליל?  ויענהו לוי כדברי צפנת, ויקם הישמעאל וילבש וילך אל סוסו וצפנת פתחה לו בלט את שערי המלון, וירכב הישמעאל על סוסו ללכת לדרכו. וצפנת סגרה שערי המלון ותבא אל הבית ותסגור דלתיו, וכן עשתה לחדר משכבה, ותפתח דלתו ותבא אל חדר לוי, אשר חרד לקראתה ויאמר: לבי סחרחר אף תפעם רוחי בקרבי, כי רוחי מלא מתעלומות אשר יעדתי המועד הזה לגלותן לך, ולבבי חרד מאד מקירות חדרי ומדלת וחלון, פן תקשיב לנו אזן והיינו פרועים לשמצה.

אל תירא ולבבך אל ירך, ענתה צפנת, הן כל דלת סגורה, והחלון הזה פונה אל גן נעול ועזרא הוזה שוכב.  האח אך זה היום שקוינוהו, הן ארך לי הלילה הזה, ובכליון עינים הייתי מצפה דרך בואך, והטיב חרה לי כי אחרו פעמי סוסיך, אך הנה באת, יבוא יום בעוד מספר ירחים, או לתקופת השנה, ואנחנו נשב שקטים ועליזים באין מחריד ומכלים דבר, כי הנה קרוב היום, ופרקתי עולי מעל צוארי.

אך תני נא לי מכתב ירחמיאל אישך ואקראהו, כי לא אביתי להתראות לפני ר’ גדיאל כחושב מחשבות על דבר אישך פן יחשדני, לכן אקרא נא המכתב ואקראהו באר הטיב וידעתי לכלכל דבר במשפט.  ותתן צפנת אל לוי את מכתב ירחמיאל אישה ויקראהו בהגות לבו, ואלה דבריו:

אל אשתי הצנועה והחביבה לי כשעה ראשונה, מנשים באהל תבורך, צפנת תחיה ותתענג על רוב שלום.

ידעתי אשתי כי ידיך לא כתבו המכתב הנחמד, באשר כן גם אנכי עמדי, ומלאכתי זאת נעשה על ידי אחרים, ומדברי מכתבך אתבונן כי אדם חבר כתבו, וחזקה על החבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו עד שבדקו הטיב, ובכן לך מערכי לב, ולכותב מענה לשון, ושניהם יחד יעידו כי את צפנת יונתי תמתי חזרת בך מדעתך הראשונה, וכי יש לך געגועים עלי, כי רוצה אשה בקב ותפלות מעשרה קבין ופרישות; ואנכי גם אני אודה ולא אבוש, כי אין דעתי נוחה עוד מפרישות דרך ארץ, כי אמנם קדמה דרך ארץ לתורה; הן מאז אמרתי:  כשם שאקבל שכר על הדרישה בתורה, כך אקבל שכר על הפרישה מדרך ארץ, ועתה רוח אחרת עמדי, כי אחרי שובי נחמתי – הנני כותב לך בדברי חכמים, מדעתי כי החבר הכותב מכתביך יבאר לך דברי באר הטיב.

תנוח דעתך אשתי שהנחת את דעתי במכתבך המתוק מדבש, כי זלגו עיני דמעות בקראי אותו, ולבי נמס כדונג בתוך מעי, בזכרי אהבת כלולותיך; הלא עצם מעצמי את אילת אהבים ויעלת חן, ומה רבה שמחתי בזכרי, כי הנני הולך לשוב לביתי זו אשתי, וללמוד תורה בטהרה. ואברך את ה’ כי לא יהיה דרכי לריק וכי רץ אנכי בדרך מצוה, לבקש את חפני הרשע אשר בגד בשתי נשים בעזבו אותן עגונות שכולות וגלמודות, ועקבותיו לא נודעו, אחרי אשר בקשו אותו זה כשבע שנים בכל תפוצות ישראל; ומאשר ידעתיו בראשית ימי בואי לארץ מוקדון, על כן בקשו ממני לחקור ולדרוש בדרך שובי הביתה, אולי יקרהו ה’ לפני; ואנכי נטפל לדבר מצוה רבה כזאת אשר שכרה נקוב לי בעולם הזה בכסף מלא, והקרן קימת לעולם הבא, הנני זריז ונשכר וכזריזים המקדימים למצוות מהרתי נטלתי רשות מאת הרב החונה פה אשר ברכני לאמר: אתה ירחמיאל רצית לעשות כבן עזאי, לפרוש מדרך ארץ ולא עלתה בידך, אך ברכת בן עזאי תעלה לראשך: בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך, משלך יתנו לך, אין אדם נוגע במוכן לחברו, ואתה שוב לאהלך שמח, ופקדת נוך ומצאת נות ביתך נכונה לקראתך.

זאת הברכה אשר ברך אותי הרב, ואת ברכתו ואת שכר המצוה אביא אל ביתי ומחציתם לך, מאת אישך הממהר לרוץ ארח, ירחמיאל.

הכסיל שוגה באהבתך, ענה לוי בשחוק אחרי קראו את המכתב; ואהבתו תהיה לו למוקש, ענתה צפנת, ימהר לרוץ ארח ויבוא הלום ושמתי מועקה במתניו, הלא בול עץ הוא וחרד ופחד מפני אימתי אשר אפיל עליו, ונתן לי ספר כריתות;  ונחשון הסוחר בנפשות אדם ישתכר כי יפתהו לקחת את שרה בת ירוחם, ונחמיה קרובו יאמר לדבר טוב. האף אין זאת?  ואנכי נכונה לקראתך, ונחשון לא יהיה לנו איש הבינים. אך הגידה לי שאהבה נפשי מדוע אתה יושב כתפוש ברוב שרעפיך בקרבך, ולא תשית לבך לדברי?

ולוי הגה מחשבות עמוקות, ומעיניו הבוערות כלפידים התפוצצו רשפי אש ויציתו את לב צפנת, ויען ויאמר:  לוּ ידעת מה עמקו מחשבותי!  הן לבי היה ערום נגדך תמיד מיום דעתי אותך, ובכל זאת יש תעלומות אשר כסיתי ממך עד כה, אך עתה כאבן מעמסה יכבד סודי על לבבי.

הנני כעומדת על גחלים בוערות, ענתה צפנת, האומנם דבר לאט עמך ואנכי לא ידעתיו עד כה?  ספרה נא לי הדברים כי הרגעים יקרים לנו.

לכן, ענה לוי בהוציאו דבריו בכבדות ובחרדת לבב, לכן הטי אזנך לשמוע נצורות, ובאהבתך בטח לבי כי תשמרי הדברים למעני ולמענך. הלא ידעת כי מארץ ישראל לקחני ר’ צדוק בחור מעם לארח לחברה עמו ללכת אל ארץ נכריה, אל עיר עתיקה מקום משכן דודו אשר הניח לו את נחלתו במותו בלא בנים, ויבטיחני ר’ צדוק לעשות עמדי חסד, ולהיות לי מגן ומחסה כל הימים; ואנכי בעת ההיא נער קטן בן חמש עשרה שנה, נער משולח ונעזב לנפשי וחרוץ בכל דרכי, וישיאני לבבי להיות נלוה אליו, כי הלבישני ר’ צדוק בגדים לכבוד ולתפארת, ויאכילנו למעדנים, ובאלה קנה את לבבי.

ירדנו באניה, עברנו ארחות ימים, ודרכי היה לי לזרא, כי קצרה נפשי בהמון סער מתחולל על ראשי, ולא פעם אחת פערה מצולה פיה לבלוע את אניתנו, אך מקץ העמל והתלאה באנו אל קרית השולטן;  שם שאפתי רוח, ושם אמרתי לעזוב את ר’ צדוק כי יראתי מהמות ימים, אך למעני אחז ר’ צדוק דרך היבשה, ויעבור עמדי דרך ארץ תוגרמה, ויהי משפטו לסור אל אהלי יעקב בכל מקום באו, וישמע תורת אנשי השם, אך לא השמיע קולו; לא הראה את תעודת גדולי ארץ ישראל אשר ענו בו תורתו וצדקתו, כי היה ענו מאד, ולא אבה להתודע ולהגלות.  וגם עלי צוה לבלתי הלל אותו, ויאהבני כאחיו הצעיר ויפנק נפשי, וכל רואינו חשבו כי הוא נלוה אלי לשרת אותי.

מדי דברו נאנח במרירות ויאמר:  עלם יקר כמוהו לא אראה עוד עם יושבי חלד; וצפנת השתוממה לו ותאמר:  יען אשר אהב אותך ר’ צדוק על כן תברכהו נפשי. אך למה תאמר ידידי כי לא תראה עוד עלם כמוהו, ועיניך הלא רואות אותו יום יום כאיש אשר יתברכו בו רבים?

חכי נא לי צפנת בדברים ותביני לאחריתו, ענה לוי. בדרך נחני תמיד ר’ צדוק למהר באו אל מחוז חפצו, ויהי היום ואנחנו סרים אל מלון איש ישמעאל, והמלון נטוש ועזוב מעובר ומשב כמלון ירוחם, ונפשנו רעבה ומאומה אין לאכל זולתי ביצים, ואנכי יעצתי לצלות הביצים באפר ויהיו לנו לארוחה, ויהי בבקר והנה מחלה עזה עברה על נפש ר’ צדוק מחלת חדרי בטן, כי מאכלו במעיו נהפך לרעל, והאומלל הקיא אף הריק נפשו ורופא אין בכל המחוז, ובעל המלון ונפשות ביתו בראותם אותות החלי-רע ויאיצו בי להסיר מעליהם את המות הזה, אז היתה לי עת צרה ומבוכה, ואנכי התאמצתי בכל מאמצי כח להוציא את החולה מן הבית ואשאהו ואניחהו על יצוע דשא, שם הריק נפשו ורוחו שב לאל;  ויושבי המלון האיצו בי לקבור את מתי בבגדיו, ואנכי השלמתי חפצי מיראתי אותם, ואת איש חסדי ומרים ראשי קברתי בסעיף נחל.

ור' צדוק מת!  קראה צפנת בספקה כף בתמהון, ומי הוא זה ר’ צדוק חתן געל?  ראה נא ידידי כי נפעמתי ולבבי הולם פעם, וכפעמון משמיע קול בדפקי, ומי זה ר’ צדוק הקדוש והמכובד?

הוחילי נא לדברי ואחר תדברי, ענה לוי, ר’ צדוק מת, ואנכי נותרתי גלמוד בארץ נכריה, חפשתי בצרור חפצי המת, ואמצא בו חליפות בגדיו וכיס אשר בו חמש מאות שקל כסף, גם המון כתבים אשר כתובים בם רבי תורתו; שם מצאתי גם תעודות גלויות אשר כתבו גדולי ארץ ישראל להלל את ר’ צדוק, שכרתי לי עגלה באתי אל עיר קטנה, סרתי אל מלון, והנה שם עלם אחד אשר לא שמעתי לשונו, והוא לא שמע לשוני, אך נסיתי לדבר אליו עברית, והוא כן ענני; הגדתי לו את דרכי ואת האסון אשר קרה את רעי במלון בדרך, ואספר לו מהללי ר’ צדוק, אף הראיתיו את קבוצת כתביו, ויאמר לי העלם: הואל נא ושית ידך עמדי לארח לחברה עמי לעשות דרכנו יחד ותברכני נפשך, כי כסף רב לי;  ורק אחת אשאל מעמך לתת לי את תעודות ר’ צדוק המת, וקבוצת רבי תורתו אשר לך הם עתה כדבר אין חפץ בו, ואם חפץ אתה להיות מאושר, תנה לי כל אשר לו, וכספו קח לך; הן תבונתי בלבי, ותורתי בתוך מעי, ואם תקרא עלי שם ר’ צדוק, אז נבוא יחד אל עיר עתיקה, וירשתי שם את הנחלה השמורה לר’ צדוק, נחלה אשר מחירה רב, ומחציתה תהיה לך, ואתה תבטח ולא תפחד פן אשכח חסדך זה, כי בפיך ובשפתיך אהיה תמיד, וברצונך תגלה סודי אם ישיאני לבבי לבגוד בך.

ואנכי אמרתי בלבי, מה מני יהלך אם יקרא על העלם הזה שם ר’ צדוק המת, בשגם תקוה טובה נשקפה לי מן האחרון הזה!  תקעתי לזר הזה כפי, ואתן לו כל אשר לר’ צדוק ואקרא לו בשמו, כי לא הגיד לי העלם מה שמו;  ובהיותנו בדרך חזיתי תבונות כפיו, כי יד חרוצים לו לכתוב ככתב איש ואיש. ויאמר אלי:  המלאכה הזאת דרושה מאד לחפצנו, ויזהירני מהשמיע שמץ דבר על שפתי. סוף דבר ר’ צדוק האחרון קנה כליותי ולבי, אך לא אבה להגיד לי מה שמו ושם עיר מגורת אבותיו, ואשר כסה הוא ממני אותה גלה לי המקרה.

אנחנו הלכנו לדרכנו נשואים בעגלה רתומה לסוסים מיוזנים, סרנו אל מלון אחד בעיר רבתי עם, ונצא להתהלך ברחוב, והנה מן היציע העליון קול קורא אל רעי: חפני!  חפני!  ורעי התחלחל ויחורו פניו ויאמר אלי:  חושה לוי אל תעמוד, רוץ אחרי בנתיבות עקשים, ואני הסכנתי להקשיב כל מוצא פיו; מהרנו לרוץ בעקלקלות ובנלוזים, שבנו אל המלון, ויצו ר’ צדוק או חפני לאסור העגלה ונצא את העיר; העגלון היה ישמעאל מעיר אחרת, ולא ידע שרש דבר נמצא בנו;  כן עברנו את ארץ תוגרמה עד בואנו אל נהר דאנוב, אך אנכי ידעתי מן העת ההיא כי שם רעי הוא חפני, ואולם עלילותיו נכחדו ממני, עד בוא מכתב ירחמיאל אישך המבקש את חפני הבוגד אשר עזב שתי נשים שכולות ועגונות.  חזיתי את ר’ צדוק, והנה הוא מתנודד כי חרד הוא פן יבוא ירחמיאל אישך, ונחשפו מצפוניו, וישלחני לקדם פניך ולהבזות בעלך בעיניך, למען תבקשי תחבולה להכריעהו ולשומו בכלא בעלילות דברים;  ויאמר לתת לי את הכסף הדרוש לחפץ הזה;  גם הורני תחבלות לשום מוקשים לרגלו, אף יעצני לנסות אליך דברי אהבה, ולדבר על לבך כי חפץ אני בך לקחת אותך אחרי קחתך ספר כריתות מיד ירחמיאל; ואנכי צחקתי בקרבי בחשבי בלבי כי הדברים האלה לא חדשנים הם אתנו, ויזהירני להסתיר ממך דברו, פן לא תשמרי מחסום לפיך, והיינו שנינו יחד פרועים לשמצה.  ראי נא צפנת ידידות נפשי כי גם אנשי מרמה לא יבינו מרמות ערומים מהם. הממך אכסה דבר? הן כסיתי ממך עד כה כאדם פשעי, כי יראתי פן אהיה בעיניך לבוז, אך הגדתי לך דברי תעלומה אחת, והנני להגיד לך עוד נצורות, כי ערום לבי נגדך, ובחסדך תכפרי לי כי כסיתי ממך דברים עד כה.

צללו אזני לקול דבריך, ענתה צפנת בשממון.  האם ר’ צדוק זה אשר בו יברכו אבות את בניהם, האם חפני הוא? והנוכל הזה ירש הון זר אף לקח לו את מחלת לאשה? לוּ ידעה מי אישה כי עתה הקיאה אותו כשממית נמבזה, ולו ידע זאת געל כי עתה מרט שערת ראשו, כי עשוק חלקו מנחלת שדי במרומים. ואולם דע לך לוי ידידי כי משנה אהבה אהבתיך הפעם הזאת, בראותי כי אדון אתה לצדוק, וכי בידך להטותו כסוס במתג ורסן לכל אשר תחפץ.  האח! יצמיד הוא מרמה, ופריה הלא לנו הוא, יצבור כעפר כסף ואנחנו נאספהו;  התדע ידידי כי יש לאל ידו לרכוש רכוש באמונתו כי רבה היא על כל סביבותינו, הלא בידו יפקידו כסף וזהב, וכל דברי חפץ, ואם יבין דרכו כי עתה – אך אחת אשאל מאתך ואתה אל תמנענה ממני, אל נא תקרא עוד לירחמיאל אישי, כי הוא לא אישי ואנכי לא אשתו, ישוב נא הלום והבאתי עליו רעה אשר לא ימיש צוארו ממנה.  הלא מארץ אחרת הוא בא, ומי יודע אולי לרגל את הארץ יבוא הלום. מדי דברה פערה בשחוק פיה ותצהל קולה ותאמר: אכן מרגל אהלים הוא! וכרגע חרדה ותשם ידה למו פיה ותתאפק ותאמר: אל נא ידיד לבבי, אל יפול לבך על ירחמיאל, כי אם יבוא אל הבית הזה לא ילין בצל קורתו, ההוא יבקש את חפני, ולא ידע כי יושב הוא על גפי מרומי קרת בעיר עתיקה?  חי נפשי כי יתנודד לבבי בזכרי תרמית כזאת, ואם לאיש תככים כמוהו אשית לבי, והייתי אני בעיני כמצניעה לכת וכתמימת דרך, כי את אהבתי אותך לא אחשוב עון לי, ואם עון הוא הלא על ראש נחשון יחול, ועל ראש געל אשר עכרוני ויזבדוני הזבד הטוב ויקצירו ימי עלומי; הן רבים אשר ראו המעשה הזה, חשבוהו לצדקה לגעל באמרם:  אוהב געל תופשי תורה, על כן נתן את צפנת הקרובה לאשתו אל ירחמיאל, אך מי כמוני יודע עתה מזמותיו, כי מכרני אל ירחמיאל הנבזה, ויושיבני במלון הזה למען אהיה כשפחה חרופה לתאות נפשו; אך נכזבה תוחלתו ממני, וכל גמולי אשר אגמלהו הלא הוא הצמידי מרמה בבית ירוחם, בהבאישי את ריחם בעיני כל עוברי ארח, למען הטות אותם אל בית מלוני.  ולמי כל רכושי אשר רכשתי, הלא לך ידידי?  ובעשותי רעה לבית ירוחם סמוך לבי בדברי ר’ גדיאל אשר אמר כי בית ירוחם חרם הוא; ואם עון הוא גם זה, ונשא ר’ גדיאל את כל עונותי.  וזולת זאת הן בטח לבי בעשותי גם טוב, כי הביאותי ספר תורה אל היכל ה’, ור' גדיאל אמר כי שכרי הרבה מאד, הלא גם געל יביא ספר תורה אל היכל ה’ בימי חול המועד בחג המצות, וידי תפרו מטפחות לספר;  אך הגידה נא לי שאהבה נפשי, מה הן הנצורות אשר חפצת להגיד לי עוד?

שמעי נא צפנת ידידות נפשי ואגידה לך נצורות על אודות נעמן, ענה לוי, הלא נעמן טבע בנהר, כן ידמו רבים;  אך לא נכון הדבר הזה כי נעמן עודנו חי, והוא במתים יקנא, כי בשוחה עמוקה או במחשכים יתענה, ומיד געל היתה זאת לו.  האומנם תדמי כי ידעת את געל ואת תרמיתו?  אל תדמי כזאת, כי מי מדד מזמותיו העמוקות מתהום רבה, כי יעמיק עצה עד שאול, אכן נורא הוא על כל סביביו וכל צורריו יפיח בהם; רבות  מחשבות חשב עליו נעמן לדבר אתו משפטים ולהצמיתו, אף אמר יכלתיו; וגעל עשה מעשהו בלט, עד אשר הפר מחשבות אויבו ויסכל עצתו, ויפילהו למשואות נצח;  ומה נפלאה דרכו, כי כל מקרה דרוש לחפצו, ובידו יהיה משחית לחבל. את הדברים אשר אספר לך שמעתי מפי צדוק, אשר לא יכסה ממני דבר.

המקרה קרה בחדש כסליו בשנה הזאת, והנה אחד ממשרתי הרצים בא אל בית געל, והוא מוציא מכתב אחד מצרור מכתבים, אך שגה המשרת ברואה, כי על המכתב היה כתוב: אל נחמיה הכהן להמציאו בחסדו חתום אל נכדו אחיטוב, ויתבונן געל בחותם והנה שם נעמן עליו, ויט את המשרת בשחד ויתן לו המכתב, וישאל ממנו להשיבו לו סגור וחתום כאשר הוא, הלא ידעת כי יש בבית געל כלי יוצר למלאכת העתקה;  אך הסתיר געל דברו מכל איש, ויתן את המכתב לצדוק חתנו להעתיקו בכלי, ולהגיד לו פתשגן הכתב, אך צדוק לקח את המכתב בחדרו, ויכרות את החותם סביב מעשה ידי אמן ויניחהו למשמרת, ויפתח המכתב ויקראהו ויעתיקהו לא בכלי יוצר למלאכת ההעתקה, כי אם בתבונות כפיו, ואנכי לא הכרתי את זה מפני זה, ואחרי כן השיב את החותם למקומו וישיבהו לגעל חותנו להשיבו אל משרת בית הרצים, אך במכתב הזה היו עצורים שני מכתבים, ואם אגיד לך מי ומי כתבום ושוממת ושרקת.

נעמן הריץ מכתב אל אחיטוב רעהו, ויודיעהו כי ידו נטויה על בית געל, להשבית מאנוש זכרם;  וכי לא כן יעשה לבית עובדיה כי ברכה בו, יען אוהב הוא את אלישבע היפה אהבה נצחת, ועיניו לא ראוה זה כמה;  ואלישבע גם היא לא ראתהו. ובמכתב הזה היו צרורים שני המכתבים אשר כתב נעמן אל אלישבע, ואשר הריצה אלישבע אליו, והמכתבים נצורים ביד געל, ואותם ישלח ביד נחשון אל עובדיה בעל בריתו, להראותו כי השחיתה אלישבע את דרכה, וכי חכמתה מסכה בקרבה רוח עועים, לאהבה את העלם הצורר לבית אביה. ובזה יטה את לב הזקן להתחתן בו, ולתת את אלישבע לזרח בנו, והזקן יפחד למגע מחפץ געל אשר בידו עתה כל הונו, כי כן לכד אותו געל בפח!

וצפנת נגשה אל לוי בתמהון ותאמר:  התדע ידיד לבי כי הנך הלילה הזה כחולם בעיני, בדברך אלי דברים אשר לא יאמין להם איש!  הן פשע שפתים הוא, אך על כל פשעים תכסה אהבה, כי איך תאהב אלישבע עלם ברוחה? הן אנכי אוהבת אותך, יען כי עיני הרואות אותך.

אם על זאת תשתוממי, ענה לוי, עוד תוסיפי להשתומם, איך תשנא אלישבע אותך ברוח, ואת לא עשית לה רעה, ולמה היא מגדפת אותך במכתבה אל נעמן?

האותי היא מגדפת?  שאלה צפנת בחמה גלויה, אך כל חלי, מחלה ומדוה יחולו על ראשה, ועל רוח השגעון אשר בקרבה, כל נגע  ופגע ירדפוה וישיגוה, כי מה עשיתי לה כי תנאץ את שמי? אך למועד שמור לה חרון אפי, ברוך ה’ כי נכזבה תוחלתה מנעמן, ספר נא לי אחריתו.

אחרית נעמן נכרתה, ענה לוי, וגעל ישא ראש בראותו כי ה’ אתו, והוא הכריע את קמיו תחתם, ולו נתן כל משאלות לבו ותאותו.  הלא מאז הגדתי לך כי אוהב געל את צביה אשת עדן בן עובדיה באהבה מסתרת, וצביה לא תדע מזה שמץ דבר, כי אוהבת היא לשמוע את גדופי אלישבע אשר יגדף אותה געל, וידבר בה סרה, וצביה הלא שונאת את אלישבע בת אישה, ועל דעתה לא טוב עובדיה חמיה עושה ברצותו לפזר לה הון, ולתתה לבן אחד נקובי השם אשר בארץ, ולוּ שמע לה עובדיה כי עתה היה דברה לתתה לזרח באשר חפץ געל אביו להרבות לבנו מהר ומתן; ואם נקל הוא לפתות את עובדיה הזקן לזאת, לא כן הוא עדן אבי אלישבע אשר שני פנים לו;  כי לפני אביו יתראה כאחד החרדים לדבר ה’, ובסתר לבבו הוא נוטה אחרי נחמיה ואחרי ירוחם, ושונא הוא את געל תכלית שנאה, ועדן הוא מוקש רע לגעל, וזה שבועות אחדים אשר חלה עדן את פני אביו במכתב, לבלתי תת את אלישבע לאיש בטרם שאלו את פיה, וכמעט אמר געל נכזבה תוחלתו והנה נהפך האופן פעם אחת, וגעל ימחא כף כי אשר לא פלל לשמוע שמע.

כי הנה זה ימים אחדים אשר הריץ הרוזן מכתב לגעל, ויודיעהו נאמנה כי מת עדן בלכתו לרגלי צבאותיו, ויזהירו מהשמיע זאת על שפתיו מטעם כמוס עמו, עד אשר ישוב לביתו, ואז ידע עובדיה הזקן.  הבשורה הזאת החליפה רוח געל, וכל רחוק קרוב עתה לו, כי קרובה צביה בלבו, ואלישבע תהיה עתה לזרח לאשה, עין בעין נראה כי בכל אשר יפנה געל יצליח, וכי ה’ יופיע על עצתו, ויתן לו כל משאלות לבו.  הן שוב ישוב הרוזן לשבת ירח ימים בהיכליו, ולחוג יום כלולת לוירא בתו, עם בחירה יוליוס היושב עתה בשבת תחכמוני, ועל פי הרוזן תהיה צביה לגעל ואלישבע לזרח בנו, כי אחרי מות עדן לא תתגאה עוד אלישבע, ולא ירום לבבה, כי עיניה תלויות אל עובדיה אביה הזקן, ועובדיה הלא ביד געל הוא, והונו והמונו, הלא ידעת את הזקן אשר נפשו צרורה בצרור כספו, ובחבל הזה ישקיע געל לשונות למשכו בחבלי עבותות אהבה להתחתן בו;  זאת היא העצה היעוצה לגעל, ואותה גלה לי צדוק או חפני, עתה ישקוד געל על דלתות צביה וידבר עמה ידידות, כי יחשבנה כאשתו כאשר אני חושב אותך.  רק לא כמוך כצביה, כי את הלא משיבה אהבה אל חיקי, וצביה לא תבין מחשבת געל, ומה תגידי צפנת לנצורות האלה?

כחולמת אנכי בשמעי כל זאת, ענתה צפנת, אך ספרה נא לי על אודות נעמן, הלא אמרת לי כי געל הכריע אותו, ובמה צמת בבור חייו?

גם זאת אגיד לך, ענה לוי, הן על פי המכתבים אשר כתב נעמן לאחיטוב התבונן געל כי בחר נעמן לרוחמה אחותו, נער מסכן ונבון, ושמו זימון יליד ארץ איטאליא, אשר ישלים חקו בשבת תחכמוני, ודרוש הוא גם לחפץ הסוחרים כי סופר מהיר הוא בלשונות עם ועם, ויודע ארחות מקנה וקנין, כי כן ענה בו יוליוס במכתבו אל געל. הן געל בכל דרכיו משכיל בשלחו תמיד לחמו על פני המים, כי מראש ראה געל את נחלת הרוזן נהפכה ליוליוס אחרי קחתו את לוירא בתו, על כן הקריב אשכר יקר לבת הרוזן ולבחירה;  ומן העת ההיא היו דבריו נשמעים לשניהם, ותהי ראשית דרכו להבאיש את ריח בית ירוחם בעיניהם, ויגד אל לוירא כי שרה ורוחמה בתה התפארו לאמר: כבוא יוליוס הלום להיות מושל בכל הככר, והיינו אנחנו מושלות ברוחו להטותו לכל אשר נחפוץ.  הדברים האלה היו אל בת הרוזן כחומץ על נתר, ותבער כאש קנאתה, מן המקום הזה ערך געל את בית ירוחם מלחמה.  ובכל זאת שלח אל נעמן דברים, ויעוררהו לעשות שלום לו, ויונהו בתרמית בהגידו לו כי חפץ הוא לקחת את שרה אמו לאשה;  אך נתן נעמן כתף סוררת, ובת הרוזן ערכה מכתב אל בחירה, ותשאלהו אם יש את לבבו לגרש את בית ירוחם ולשדד רבצם, ובחירה השיב אמרים לה, כי לא יעשה קטנה או גדולה לפני יום חתונתו, וכי ידו נטויה על נעמן, ועל בית אביו, ועוד חזון למועד ולעת פקודתם.

וגעל הנוקם והנוטר לא השיב ידו מבלע, וישלח אל יוליוס כסף רב להטות בו את לב זימון, ולהקימו לאויב על נעמן, ואל זימון הריץ מכתב כדברים האלה:

עלם יקר!  שים לבך לדברי האיש הדורש טובתך ואל תחקור לדעת שמו, הן עלם נבון ומסכן אתה ומחסורך היה לך למוקש; כי התחברת אל נעמן המושך לך חסד במשכו אותך ברשתו, להביאך בברית אהבה נבזה, בתתו לך את רוחמה אחותו בת זנונים, כי הובישה הורתה, והיא גם היא התמכרה לתועבה, לכן שים לבך על דרכך, ואל תתחבר לתועבה; ואם מחסורך הדיח אותך, בטח בה’ כי רוח והצלה יעמוד לך ממקום אחר, ונפשך תברך את איש חסדך המזהירך מרעה, והמכסה את שמו ממך באהבה.

את המכתב הזה כתב צדוק למלא משאלת חותנו, ואחרית הדברים היתה, כי נבאשה רוחמה בזימון אשר חרה אפו בנעמן על אשר רצה לחלל כבודו, בתתו לו בת זנונים לאשה, וידים היו ליוליוס לבצע בו מעשהו, כי כרע כאח התהלך נעמן עם זימון וישב לבטח עמו, ויכלכלהו ויושיבהו בחדרו, וזימון שמר מועד צאתו, ויפתח את מלתחתו ויוצא ממנה תעודתו אשר נתנו לו קהל עדתו, וגם תעודת חכמי המורים הנתונה לו, וישם תחתיהן מכתב מלא מעל ובגד בוגדים, כמו כתוב הוא ביד מרגל אשר דבר לו עם נעמן. ואחרית דבר היתה כי בשוב נעמן אל נוהו בחצי הלילה, והנה שר אחד עם ארבעה אנשים חלוצי נשק באו אל משכנו בלט, ויחפש השר במלתחתו וימצא את המעל.  ונעמן נתפש במזמות זו חשב געל, והוא צפון עתה במחשכים, ולא ידע איש אנה הוא בא, כי העביר זימון קול לאמר: נעמן עבר נהר והקרח הרופף נשבר תחתיו ויצלול כעפרת במצולה;  כן עשה לו זימון, ויקח מיד יוליוס כסף רב חלף מעלו, אך עוד משכרתו שלמה מיד געל, אשר יקחהו אל ביתו והיה לו לסופר מכתביו וחושב חשבונותיו: וזאת היא העצה היעוצה: זימון ישב בבית געל, ולא ימנע רגליו מבית ירוחם כי בחלקות ישית למו, ויפתה את רוחמה כי חפץ הוא בה מאד, וכי כל ישעו וחפצו לעשות שלום בינם ובין געל, למען יחיו בצלו יחדו בשובה ונחת, ובחלקות כאלה יוציא את הכתבים מיד ירוחם; כי רק בדבר הזה יאבה זימון לקחת את רוחמה, והנדכאים יראו כי אזלת יד ואין כח להלחם בגעל, וחדלו לריב עמו, ובצר להם יבקשו פניו ויקריבו לו את הכתבים כמנחת כפורים, וזימון יראה את אשר לו לעשות לרוחמה, לקחתה או להפיח נפשה בתוחלת נכזבה.

כן הוא געל, אם רחש לבו דבר טוב או דבר רע לא ינום ולא יישן, לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יבצע מעשהו אשר הוא זומם לעשות, ואנכי שאלתי מאתו מה אחריתי בשבתי תמיד עם ר’ צדוק חתנו, ומתי אעשה לביתי, כי עת לי לכונן לי בית. וגעל איננו יודע כי יבוא חתנו על שכרי, ויהי דברו אלי לאמר: הן שבתך עם ר’ צדוק חתני לך לכבוד, ואם חפץ אתה לעשות לביתך הנני להיות כמליץ מגיד ישרך לאחד פקידי עמנואל הגביר, והוא יספחך אל אחת הכהונות.  וצדוק יעצני גם הוא לעשות זאת באמרו אלי: קרעים תלביש עצלות ויד חרוצים תעשיר, ואשר אחזה לי אני הלא לבך לא צפון משכל וידך לא קצרה, ששה ירחים תעבוד עבודתך והחדש השביעי שבת הוא לך, כי בכפך ידבק מאום, וארור הגבר אשר יבטח באדם.

ואנכי בנתי לשכל מליו, כי מחשבתו להרחיקני מאת פניו, וישיאני למעל מעל למען אפול ברעה, כי לא ינקה אותי הפקיד השומר משמרת אנשי מעשהו, ויצמיתני במקום אשר לא אוכל צאת ממנו;  אך גולל אבן אליו תשוב, אנכי לא אמוש מצדוק עד אשר יכונן אשרי.

אכן ערום צדוק כנחש, ענתה צפנת, אך לא ידע כי אני צלך על יד ימינך, ילך הוא לעזאזל, ואתה שב פה לבטח, כי ביתך נכון עמדי, ואיך תלך מזה בטרם ראותך אחריתי ואחרית בית ירוחם?  הן מרמות ותוך נגד פנינו, אל נא ידיד לבבי, אל תלך מזה עד אשר נראה איך יפול דבר. אך הס!  הן שמעו אזני קול קורא, הלא קול אבי הזקן הוא הקורא אלי, שבה נא פה, ואנכי אלכה ואשובה אליך עוד, כי ליל שמורים לנו הלילה הזה, מדי דברה דבריה החזיקה בידי לוי באהבה נצחת ותפן ותלך.

יא

דברי ריבות

בעת אשר נדברו לוי וצפנת על דבר צפונותיהם, ושאול דפק דלתות אוצר התבן והמספוא, ויפתח לו עזרא, ויאמר לו שאול:  הן באתי להגיד לך כי מצאתיך נאמן רוח לפני, ורחמי נכמרו עליך, בראותי אותך כעבד נקלה לעת זקנה, ואם חפץ אתה לצאת למרחב מעמק עכור הזה הגידה לי, כי יש לאל ידי להוציאך לרויה.

האם חפץ אני?  ענה הזקן בחננו קולו, אך הגידה נא לי אדוני, במה מצאתי חן בעיניך להכירני? כי את אשר לא יעשו רבים וכן שלמים עשית עמדי היום, בטרם ידעת מה דרכי, לכן אגיד לך כל אודותי;  הלא תעבור דרך עיר עתיקה, שאל יושביה ויגידו לך כי גבר תמים הייתי מעודי, אוכל יגיע כפי, קורא מקרא ועומד על הפרק, אך אהבתי את לקח ר’ נחמיה החכם, ואהי בין החברים המקשיבים לקולו, הן חכמתו תאיר פניו, ועולה לא נמצא בשפתיו, אך חנפי לב שמוהו כמטרה לחציהם ולאיש חרמם;  על כן אמר לי נחמיה:  סור ממני עזרא, ולמה תשא אתה ובניך את עברת שוטני? ברוח נשברה עזבתי את ר’ נחמיה, וצפנת קרובתי וחרפת משפחתי אספתני אל ביתה, ולבני מצאה מקום למשען לחמם, כי דבריה נשמעים אל געל העשיר, הן עבודתי לי פה לחרפה, אך מה לא יעשו אבות לבנים?

אך הגידה לי קושט אמרי אמת, אמר שאול, מה צפנת ומה אישה כי אדע?

מה אגיד לך אורח יקר, ענה עזרא, הוא אשר דברתי אליך, לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, אך איכה אכסה ממך דבר אחרי עשותך עמדי חסד? הן צפנת זאת  יושבת גלמודה, זה כשבע שנים מירחמיאל אישה הקרוב אל ר’ נחמיה, הן אישה תם וישר, סר מרע ומשתולל בעיני כל, הוא נגרש מנגד עיניה, ומרדכי אביה הזקן סרוח על ערשו, אזניו כבדות, ועיניו כהות, ואין איש כמוהו אפוטרפוס לפרעות אשה נצורת לב; הן הוא מזקני עם הארץ, אשר כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת עליהם, וה’ לקח טעמו, כי בראותו שרים צוהלים אל צפנת בתו, יתברך בלבבו כי מתענגים הם לשמוע חכמתה, אשר נתנה אותה לחן בעינים; כן מצאה צפנת חן גם בעיני געל אשר עשה לה את הבית הזה, אך געל נשוא פשע, כי אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלים לו כל עונותיו, הוא כסוי חטאה, וצפנת קלת הדעת כוסה מזמות;  ואנכי מה לי פה?  השומר עון אנכי?  אך שוא שקר שומר, אם מורא שמים לא ישמור. הה!  פה מרקד השטן ועוברי עברה בסתר דוחקים רגלי השכינה ולא יתבוששו, ומה לי לעשות? הן ירחמיאל התמים הריץ מכתב אל יונתו תמתו, הוי נתעה בשוא!  לא ידע כי יונתו דוגרת בצלה כל בני עורב וכל עוף למינהו, וערב רב במלון הזה; כי בערה פה כאש רשעה, ועל זאת ארגז כי נעות הלב זאת, מבטת און בנשים תמימות כבנות ירוחם, הלא באת אדוני בצל קורתו, ומה שמץ דבר התבוננת בהן?  אך צפנת תנבל אותן באזני כל עוברי ארח למלא משאלות געל איש חסדה, ור' גדיאל החסיד השוטה מאמין לכל דבר;  אך אל נא ארחיב פה אם קצרה ידי מהושיע.  ומה נמלצו דברי ר’ נחמיה אשר אמר על דברת חנפי לב לאמר "לאש חמתם יקראו אש קנאה לה’, לגאותם – כבוד התורה, ולחנופה – יראת אלהים" כן יצעק ר’ נחמיה במרי שיחו;  אך לא נשמע קולו, כי אל עקרבים  יושב גם הוא כירוחם, ובאחריתו לא ינקה, כי יעורר עליו ר’ גדיאל ראשי עם מסביב להכותו חרם, ולהבדילו מעדת ישראל, ועתה הגידה נא לי אדוני מה שמך ומה מעשיך, כי חפץ אנכי לדעת את איש חסדי.

מה לך ולשמי, ענהו שאול, הלא ידעת אם לא שמעת את שם עמנואל הגביר לאחיו, אחד אנכי מפקידיו אנשי מעשהו, ובראותי כי איש אמונים אתה, מצאתי לך מקום מחיה, ומשמרתך תהיה להשגיח אל חפצך, למען לא ישלחו זדים בעולתה ידיהם; ומשמרת כזאת הנני לתת גם לבניך אם באמונתך יהיו, הן הקדמתי לתת לך משכרתך, למען תמצא ידך להכן דרכך בשובי הלום בעוד שבעת ימים, רק הסתר דבר עד שובי.

נפעמתי אדוני ומה אדבר, ענה עזרא, אלהים הביאך הלום לרוחתי ולטובת בני; נאלמתי דומיה, וה’ יברך אותך ואת אדוניך האדיר אשר אורו זרוע להולכים בחשך – לך שוב אל מקומך, ענהו שאול, רק הסתירה דברינו לטובתך, הן בוגדים יכרתון, חנפי לב יאבדו וצדיק באמונתו יחיה, מדי דברו זאת פנה לשוב אל חדר משכנו.

עברו שתי אשמורות בלילה, וקול השכוי נשמע לראש האשמורה השלישית ויעורר נרדמים, עוד החשך מכסה ארץ, אך מאהלי האכרים נראו שביבי אש מזהירים מן החלונות הצרים, כי קמו האכרים לפעלם, הגברים לקושש עצים, ולהכן מנעלים לרגליהם מגמא מעשה עבות, והנשים – לארוג ולטוות בצמר ובפשתים;  גם נשמע קול מכה בפטיש והולם פעם מבית חורש ברזל, העושה פרסות נחושה לסוסים, איש איש עושה מלאכתו ועובד עבודתו;  כי רוח תרדמה נסך עליהם הלילה, המשוה קטן וגדול, עבד ואדוניו, סכל וחכם, יחד עשיר ואביון, ולראש אשמורות בטרם השחר עלה, כמעט פקח איש עיניו, והנה נכר שוע לפני דל, ונכבד לפני נקלה.

גם שוכני מלון מרדכי השכימו, והנה ר’ גדיאל הוגה במשנה התורה, נחשון – בהגדות, ושאול קורא תפלות דוד;  אין אמר ואין דברים בחפצי חול, כי אם באמרות קדש, וכפרי אחד יושב כפר בן שמן, בבית הקרוב לנוה ירוחם נגש אל ר’ גדיאל ויאמר:  הגידה נא לי מורנו העת היא להתפלל?  ויוצא ר’ גדיאל מורה השעות מחיקו ויאמר:  חכה עוד שעה ואחר תתפלל, והכפרי סר מר' גדיאל ויפן אל שאול ויאמר לו: שלום לך אדוני האורח, הלא אתה הוא אשר יצאת ביום אתמול מבית ירוחם כי אחרת שם בנשף, וכן לא יעשה במקומנו, אין זה כי אם נעלמה ממך דברת ביתו.

ושאול נשא עיניו אל הבער הנועז, ויאמר לו: מי אתה בער מאדם, כי תעוז לדבר אלי כאלה, ואתה לא ידעתני מתמול שלשם? האם חבלים באו לך בגלל בואי אל בית ירוחם, האם נפקדה ממך מאום מאז יצאתי משם?  גש הלאה איש נקלה!

אל נא באפך אורח יהיר, ענה הבער, הלא איש לשלום מקומו ידרוש, ולמה נשא אנחנו את עון האורחים הזרים הבאים אל בית ירוחם, והמביאים עלינו את המות הרע מגפת החלי-רע?  ה’ ישמרנו , הן תמול בטרם השחר עלה ראיתי את ירוחם ובתו על חצר-מות, ובצהרים נפקדה ממנו נפש עולל תמים, הלא דבר הוא.

האומנם החל הנגף במקום הזה?  שאל ר’ גדיאל במבוכה גלויה, והכפרי נגש אליו וידבר דברים באזניו בקול דממה דקה, ור' גדיאל התנודד ויאנח מנהמת לבו, ויבט אל שאול בפנים נזעמים, ויאמר: היפלא אפוא כי חמת ה’ בוערה במקום אשר בערה בו כאש רשעה?  והבא לטמא פותחים לו בבית ירוחם.

האם אין די למו בטומאת אהלים, ענה נחשון גם הוא חלקו, כי עוד ילינו בקברים למען תשרה עליהם רוח הטומאה?  אך אלה אשר נסתרה דרכם מה’ ומרוח קדשו, יבקשו רוח חיים ברוח הטומאה.

ושאול אשר שמע דברי להג כאלה, לא אבה להתקוטט בנחשון אשר בזה לו, ויען את הכסיל כאולתו ויאמר:  האם קורא אתה דבריך אלה מעל ספר אדם הראשון, או הבת קול מדברת מתוך גרונך, ורוח הקדש מקשקשת לפניך כזוג וכפעמון, אך ספרך מלא כזבים כרמון, ואינני משגיח בבת קול המכרזת לפניך דברים אשר לא כדת, הלא היא אשר ענתה באלישבע שקר, ואנכי יושב קרית אמון אכזיב מליך, כי אמנם מצאה אלישבע חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.

עודנו מדבר, והנה צפנת באה החדרה, והיא עטופה ברדידה אשר כסה כמעט פניה, ויאמר לה ר’ גדיאל:  הלא תצוי את עזרא להחם חמים, כי סמר בשרי מפחד אשר השליך עלי הקרח הנורא, ומדי דברו פנה אל נחשון ויאמר: הה!  פחדו בציון חטאים, כי שערוריה נהיתה בכפר בן שמן, ולא חשוד הקב"ה לעשות דין בלא דין.

וצפנת פתחה הדלת  ותקרא עזרא!  עזרא! והנה המשרת הזקן בא ותאמר לו צפנת: הטרם תדע עת לכל חפץ, הלא עת היא עתה להכן המכונה, ונחשון ענה בשחוק:  הן תורת נחמיה בתוך מעיו הלא היא המחממת אותו, על כן שכח עתותיו.

מי יתן שכחתי את אשר לא ארצה לזכור, נהם עזרא מנהמת לבו בקול דממה דקה בקחתו המכונה, ונחשון שאל מה ידבר זה?  ויפן אל שאול ויאמר:  האומנם מצאה אלישבע חן ושכל טוב?  אך שני אלה מתת אלהים הם לנפש אדם, הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ואם זאת אין בה מה יש בה?  כי אין להקב"ה בעולמו אלא יראת שמים לבד, ואשה יראת ה’ היא תתהלל, הן ר’ עובדיה אביה הזקן ירא אלהים הוא, וכל ימיו של אותו צדיק הוא מצטער על עדן בנו אשר אהב לשונות זרות המטמטמות את הלב, כי הן שנו טעמו לשנות שם בתו מאלישבע לאליזאבעטא, אולי מפני ששנוי השם קורע גזר דין, ועתה נשוב נראה את אשר נגד עינינו; על מה פקרו המינים נחמיה וירוחם? הלא על דרשם לשונות נכריות, ועל מה יצאו בנות ירוחם לתרבות רעה? הלא בעבור זאת, הגם להן תגיד עדות נאמנה, כי מצאו חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם? אכן בעיני אדם מצאו חן – .

ולמה תנבל אותן, ענתה צפנת, הלא האורח הזה אלמן ועשיר הוא, ומה ממך יהלוך אם יבחר בשרה או ברוחמה?  ומדוע תבאיש את ריח הנשים האלה בעיניו?  האם תחפוץ להעביר כל גבר ואשה תחת שבטך?

אכן נודע הדבר, ענה נחשון בפנותו אל שאול, הזה דרכך אל בית ירוחם; אמנם דרכו של איש לחזור אחרי אשה, אך מי פתי יסור הנה לבקש לו אשה בירכתי שאול?  הן כל איש הבא שם יצעק:  נורא בי עמרם!  או יגער ה’ בך השטן!  אך דבר בעתו מה טוב, הלא עשיר אתה וגם רבי היה מכבד עשירים, ועתה הגידה נא לי מה שמך ושם משפחתך בישראל?  ואם אתה מן המשפחות המיוחסות בישראל, הנני לדבר בך נכבדות עם אלמנה בת הקדושים אשר בארץ, אשר אביה מגזע אגודת אזוב, ואמה מגזע שמן תורק, ושם האלמנה אסתר, לא ירקרקת, כי אם טובת חן, וחוט של חסד משוך לה מאבותיה.

ואנכי, ענה שאול, אנכי מגזע תפוחי זהב ומבקש לי אשה מגזע משכיות הכסף, שאל הבת קול ויגדך, ספר אדם הראשון – ויאמר לך אפוא אמצאנה, ואולם לא חובר חברים מחוכם אתה, וצפנת הלא תענה, כי תחבר כסל ורשעה, ואנכי אראך כאחד מארבע מאות הגמלים הטעונים דרשות, כי איש שפתים אתה, דורש על כל קוץ מכאיב תלי תלים הגדות של דופי, ותעש את נחמיה ואת ירוחם ככברה, ותפלח כליותיהם במדקרות חרב לשונך, כי כשטן שנאת חנם אתה מרקד בין אנשים לחרחר ריב ולעורר מדנים, לאמר לר’ גדיאל המתגדר בתורתו:  הנה נחמיה יורד לאומנתך, כי היה כדורש טוב לעמו, לכן היה יורד עמו לחייו, פן ימשוך אחריו רבים וכן שלמים. אך אל נא תהיה מריבה בין רועי עדר ה’, כי אין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד.  הן ר’ גדיאל דורש טוב לגעל כי קנה עולמו בשעה אחת, ועל דעת ר’ נחמיה יתפאר געל בעולם שאינו שלו, עולם אשר לא עמל בו, והדבר שקול, כי עיני בשר לנו ולא נדע הלכה כמי, לכן יהיה הדבר מונח עד שיבוא אליהו; הלא ידעת את האמור בעדיות:  אין אליהו בא לטמא ולטהר, לרחק ולקרב, אלא לרחק את המקורבים בזרוע, ולקרב את המרוחקים בזרוע, יבוא אליהו ועלם חדש נראה, עליונים למטה ותחתונים למעלה.

עוד שאול מדבר ועזרא הביא את המכונה, ואחריו בא לוי, עיניו שחו, פניו נפלו, והוא עודנו כמתחלה, השלום לך שכיב מרע?  שאלהו ר’ גדיאל, האם סרה הקדחת והקור?  היה נא בריא אולם, כי אנכי ערבתיך ומידי יבקשך ר’ צדוק, ושאול התבונן בלוי ויאמר בלעגי שפה, הנה הנער כחולם חלום ויפה תענית לחלום.

וירוחם יפה לתענית, ענה נחשון, כי כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית – יפה דברת, ענה ר’ גדיאל, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אפילו שכר שיחה נאה.  ירוחם יפה לתענית ולא לחנם הלך הזרזיר אצל העורב אלא מפני שהוא מינו, אף מצא מין את מינו, כדברו זאת מסך את החמים בכוס ויוסף לכונן מליו אל שאול לאמר:

הסכת ושמע אורח בן בלי שם, כי בשמך לא נודעת לנו פה כי אם בעלילותיך ובדבריך, הן שמעתי גדופתך ומכתלי ביתך נכר כי בעל תורה אתה, ולא יפלא בעיני כי אין עברה מכבה תורה, הלא אזן מלין תבחן, כי דברי ירוחם מדברים מתוך גרונך, ירוחם אשר עברה קשורה בו ככלב והיא מלפפתו ומוליכתו ליום הדין, אכן כלב שוטה הוא בסמניו: נובח ואין קולו נשמע, ונשים כשפניות משחקות בו, הלא הן בנותיו הארורות המכשילות רבים בעצמת כשפיהן, הכלב השוטה הזה נשך אותך לאין מרפא ואין תרופה למכתך, כי אם להאכילך מן חצר הכבד שלו: הלא עין בעין אראה כי נכשלת בעברה; אך הוא אשר דברתי: אין עברה מכבה תורה, כי עוד תורתך ערוכה ושמורה בלבך, אף תדע לדבר בה דבר בעתו, הלא כן הוא גם נחמיה, את ה’ עזב ותורתו עודנה שמורה על שפתיו, ואף כי בית ירוחם בית אפל הוא, ואין פותחים בו חלונות לראות נגעו, אך השעה צריכה לכך, אוי לאותה בושה, כי הפסול הזה הביא פסולות לעולם, ודבת רבים מגור מסביב, ולעולם יספר אדם בלשון נקיה, הן שרה בתו המרשעת ורוחמה בתה התעובה, הריחו ציקי קדרה, והעורבים מביאים למו בסתר פנים, כל עורב למינהו. הלא הוראת שעה היא, ומצוה לפרסם מעשיהן בסתר, הקב"ה מכריז עליהן בגלוי, למען יהיה מקום משכנן פרוע לשמצה, הלא אדם המטמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה, למען ספות עליו חטאת על חטאת; הן ירוחם הזקן האשמאי נשתרש בחטא, ומותר להתגרות ברשע שאין השעה משחקת לו;  אך געל עתיד לתן את הדין, יען אשר הוא מעביר על מדותיו לעוברים רצונו של מקום, ועודנו קורא לשלום לבית מרעים, הלא אין שלום אמר אלוה לרשעים, וביד געל להרוס את קן העורבים ולשדד רבצם, וגם למלא פי נחמיה חצץ, כי את אלה וכאלה מורידים ולא מעלים, וגעל עודנו מרחם על הרשעים ולבו נוקפו, אך עוד נבין לאחריתם. ואתה אורח שים לבך על דרכך, כי בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכים אותו, בינה לשכל מלי ושוב אל ארחות חיים, בטרם יתנגפו רגליך על הרי נשף.

ישראל רחמנים בני רחמנים הם, ענה שאול, וברחמיך הרבים תוכיחני, אך אמר ר’ טרפון בערכין:  תמה אני אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח, אם אמר טול קיסם מבין שניך, אומרים לו: טול קורה מבין עיניך, בכל אתה רואה ר’ גדיאל חוץ מנגעי עצמך, צרוף נא לבך ובדוק שם בחורים ובסדקים אולי תמצא שאור קנאה ומחמצת שנאה;  צר לי עליך איש אשר תורה בך, ואתה מחשיך עצה במלין בלי דעת, כי קשה לבך על כן תלקט באמרים קשים כגידים וכלפידים, אשר יהיו בפיך כחצים שנונים נופלים בלב תמימי דרך, אשר בשנאה תהדפם.

לא בחצים חניתות ורמחים, ענה נחשון, לא באלה יוצא מורנו למלחמת מצוה, כי אם בילקוט מלא אבני קדש לקלע בהן במצח נחושה אשר לגלית, היוצא לחרף מערכות אלהים.

אל נא נחשון, ענה שאול במענה רך, אל נא תהיה כהדיוט קופץ בראש, ומה ימריצך כי תענה?  האם הבת קול לא תתן מנוח לך?  הן בך התבוננתי איפת רזון זעומה, איפת חנופה וגסות רוח שירדה לבבל, הלא ידעת את הדרוש בסנהדרין: בחנפי לעגי מעוג חרק עלי שנמו, בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימא, חרק עליהם שר של גיהנם שניו, הלא חונף אתה לגעל, ויד הבת קול לא תקיפה להצילך משר של גיהנם אשר יתקפך לנצח; אנכי לא אליך כי אם אל ר’ גדיאל אשים דברתי, אליך ר’ גדיאל אשר אור תורה זרוע לך, ומסתכל אתה באספקלריא המאירה, מדוע תבחר תמיד דברים קשים, ומדוע לא יאירו נגד עיניך דברי חכמים בנחת הנאמרים בסנהדרין: אמרו לעדים אולי כך ראיתם שהיה רץ אחר חברו לחורבה, ורצתם אחריו ומצאתם חרב בידו ודמה מטפטף והרוג מפרפר, אם כך ראיתם לא ראיתם כלום; ראה נא מה נוחים דברי חכמים, ומה רכים גם במשפט חרוץ ובחטא משפט מות, כי גם את נפש הרוצח לא הרשיעו למראה עינים ולמשמע אזנים, ואיך תהרוג נפשות נקיים בזעם לשונך על פי דברי נרגן, מחרחר ריב והולך רכיל, ותשכח את האמור במכות:  המספר לשון הרע והמקבלה והמעיד עדות שקר ראויים להשליכם לכלבים. הלא אמרו על העוסק בתורה לשמה, כי הוא עושה שלום בפמליא של מעלה ובפמליא של מטה, לא כן חזיתיך ר’ גדיאל כי עושה אתה תורתך כקרדום לחתוך בה ולגזור על ימין ושמאל, לדחות פעמי דלים ולהדפם. הכן למדת?  לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת, לא כאלישע שדחף את גחזי בשתי ידים, הן נחמיה וירוחם בעיניך כרקים וכבוגדים, אך אמרו:  אפילו רקנין בישראל מלאי מצוות כרמון, ואפילו בוגדים שבהם יש בם ריח; אבל אף לך ולא תריח, לוּ כבדת את ר’ נחמיה כאיש נבון, לוּ קרבת אליו צעד אחד כי עתה קרב הוא אליך שלש פעמים, ותהי קרבתכם דרושה לחפץ ה’ להביא שלום על ישראל, הלא אמרו חז"ל: לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, לא כן אתה כי יום יום תרחיקהו והוא ירחק ממך והפרץ רחב, ובכל זאת הלא עברתי ארץ רחבת ידים ואראה לשמחת לבי כי פסו דברי ריבות, שבתו מדנים מקהל ישראל, ויושבי אהלים ומשכילים לבטח ירבצון, ורוח אחרת אשר באיש ואיש לא תפר האחוה בינותם, אך פה הרגיעה לילית הקנאה ומהומת השנאה, הבצע והכבוד ובשם ה’ יתקוטטו, ועתה התקוטטו והתגעשו; אך אל נא תריבו את ריב ה’, כי מריבת קדש עד אבדון תאכל ובכל תבואה תשרש, הן רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה וכמעט תעירוה ורבו חללי ה';  רעה עדר ה’ במקל נועם, והשיבם לבצרון אמונה אמן, אהבה, אחוה ושלום, הלא עת היא לגדור פרץ ולהרבות שלום בעולם, והיה פריו קדש הלולים לשם ה'.

ומי ישבית שלום?  ענה ר’ גדיאל, הלא נחמיה, ואין שלום אמר אלוה לרשעים וכן הוא ירוחם, הלא אמרו: אין טוענין למסית מנחש הקדמוני, והנחש ההוא הטיל בך זוהמא, ארורים הם נחמיה וירוחם, בסודם אל תבוא נפשי, האנכי אדרוש שלומם וטובתם?  הלא אסור להסתכל בפני אדם רשע, אך למה ארבה עמך שיחה, ולא לנו אתה כי אם לצרינו, הגידה נא לי שמך ומה דרכך כי אדע.

אנכי לאדם דרכי, ענה שאול, לא לאדם חנף ממוקשי עם, כי אם לגבר נעלה אשר נראה על עמנו פעלו והדרו, כי איש ישראל למאות ולאלפים בצלו יחסיון וירויון מדשן ביתו, ובזאת אתפאר כי שלוח אני במלאכת עמנואל הגביר לאחיו, זכור כי תשגיא פעלו, כי מעשהו על ארץ רבה, אשר רבים וכן שלמים יחזיקו במעוזו, והוא מחזיק במעוז דתו ואמונתו לבית ישראל;  ובגאוה וגאון אגיד לך כי אחד אני מאנשי מעשהו, ותפארתו על דרכי, ובאמונה אני עושה פעלי, ובאמונתי נשבעתי לך כי כל מחרפי ירוחם לא ישוו בעפר שעלו; ועתה רב לנו לדבר, כי ידענו איש את אחיו ועת היא להתפלל תפלת השחר.

ואנשי הריב שתו חמים, התפללו, ואחרי כן נסע שאול לדרכו אחרי דברו שנית עם עזרא על אודות דרכו.

יב

יונה אחוזה בסבך

ונחשון נסע עם ר’ גדיאל ולוי לבוא אל עיר עתיקה, ויספר נחשון לר’ גדיאל כי מצא לגעל אשה אלמנה עשירה מבנות נכבדי עם, ולה בת הראויה לזרח, וכי כמעט אמר לבצע מעשהו, והנה מגלת סתרים מאחד מלשני בסתר והמוסרות נתקו כי האשה נסוגה אחור, וגם לאלישבע בת עדן מצא את בן גילה, עלם מאד נעלה וענף עץ אבות, אך לא יהיה רצוי לאלישבע אשר תשית עיניה בבחורי הדור החדש, ודבריה נשמעים לר’ עובדיה אביה הזקן.

אל נא נחשון תדבר כאלה, ענה ר’ גדיאל, הן פי הזקן דבר לי, כי כל עמלו לעת זקנתו הוא לאלישבע לתתה לבחור מעם, אשר שלש אלה לו: תורה, יראת ה’ ותפארת אבות, ואם אלה בו לא ישית לב אם דל הוא ואם עשיר.

לא כן דעתו עתה, ענה נחשון, הן עת רעה היא אשר תפר יראה ותורה לארץ תניח, והעת הזאת תשיב לב אבות על בנים לתת מאוייהם.  ומה חפץ הבנות כאלישבע?  הה הטיבו קדמונינו אשר דברו בסוטה:  משרבו היהירים התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים, כי אין דורנו רואה אלא לפנים, ובחורים מגדלי בלורית, והולכי בקומה זקופה ימצאו חן בעיני הבתולות היפות, על כן תפוג תורה ויושבי אהלים חדלו;  הן שנה הזקן טעמו, כי הריץ אלי מכתב ובו רצוף מכתב אלישבע אליו, וישאל ממני לשים לב לדברי אלישבע ולבחר לה בחור דרוש לחפצה, אך מה דרוש לחפצה? הנני להראותך המכתב ותשתומם, כי ציד בפי אלישבע להונות את אביה הזקן בחלקת שפתיה, כי חלק משמן חכה, וקרבה תוך ומרמה, כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות;  מדי דברו הוציא צרור מכתבים מצלחת בגדו, ויקח מהם מכתב אלישבע ויאמר: הנני לקרא הדברים באזניך, רק אל ידפוק העגלון את הסוסים, ויצו לוי את העגלון לעצור בסוסיו, ולהדריכם לאט, למען יוכל קרא המכתב, ויקרא נחשון כדברים האלה:

אבי הזקן אורי וישעי כבודי ומקור חיי!  דבריך מן חדש טבת עצבוני וימררוני, כי תשימני לגעות לב על לא עול בכפי, ונפשי זכה; בר לבי מדבר און, חף מדופי, ומי ירשיעני בעקשות פה ובלזות שפתים?  כי תשים בלמודים תהלה, בגלל רבים האומרים לנפשי כי חכמתי ודעתי היא שובבתי, ומדוע שובבה אני בעיניהם?  ומי הוא הרופא הנאמן או הרופא האליל החפץ לרפא משובתי? יבקש הוא רפאות לבנותיו, כי אנכי בריאת בשר ונפש, הן חין ערכי הוא פשעי ותבונתי – חטאת נפשי.  אך לא פשעי, אבי! ולא חטאתי כי אם חטאת היוצר!.

אך אל נא אטמון עוני בחבי, הלא עוני נגדי תמיד, שמעתי בלמודים, למדתי לשון וספר, ואתה אבי חרצת עליהם משפט, כי משחיתי נפש הם, וכי בם אשיג כלימות באשר לא זו הדרך לנשים השאננות בעיר עתיקה, ולא כן משפט נערות המחוז ההוא, ושמעו נערים ונחבאו מפני, ונקעה ממני נפש בן גילי הנכון לי מאת ה’ מן השמים, כי יאמר: מה לי ולאשה חכמת לב, אשר חלק לה ה’ בבינה שכם אחד על הגברים?  אך אשאלך נא אבי הזקן:  מי הוא זה ואיזה הוא בן גילי, אשר תחרד עליו את החרדה הגדולה הזאת? אם כה יאמר, לא נכון הוא לי מאת ה’ מן השמים, הן שנאתי גאוה וגאון תכלית שנאה, ובכל זאת חזיתי כי נאוה מעט גאוה לעלמה כערכי, למען השפל רום אנשים הנועזים.  ומדוע לא?  הן הדרי נראה עלי, בכבוד בית אבותי אתימר, בעשרי אתהלל, ובתבונתי ירום לבי אל חפצי קרבתי המבקשים בי מגרעות, ובכל הודי והדרי אשר חנני יוצר האדם, אתראה לפני העלם הנועז אשר יבוז לתבונתי, יראני וישמע לקח שפתי ויבוש ונחבא מפני, ואמרתי האח! הן חכמתי עמדה לי!.

אלה הדברים אשר עשיתי לנערים הנועזים אשר בקשו נתיבות בית דודי, להתהדר לפני בערך בגדיהם, ולהתנוסס בספירים נגד פני, וילאו למצא הדלת וישובות נכלמים, ויחפאו עלי דברים אשר לא כן, ואחד בהם אשר ידעת גם אתה אבי, הלא הוא העלם אבנר בן עירי, הנודע בשמו עמיל בקרית אמון, אשר לקח שם אשה טובת מעללים, וימאס בה וימרר את רוחה, בדרכו הרעה עד אשר מתה בדמי ימיה.  ועמיל יצא לחפשי, והוא עתה כסוס שוטף ברוב עדיו, הלא אוהב היית לאביו, אשר עמל ויגע לצבור כסף לבן יקיר לו, וימנע ממנו חכמה ודעת, מדאגה מדבר פן ישחית דרכו;  ובמותו הניח הונו לאבנר התמים, והנה עמיל הפוחז והריק יורש אותו!  לא יחפוץ הכסיל הזה בתבונה, כי כחתן יכהן עתה פאר בגדים, וידיו ממלאות בתרשיש, שהם וישפה בעוד לבו נבוב וריק מכל חכמה, ועיניו משוטטות לראות איפה תרעה, איפה תרביץ היפה בנשים אשר בה יבחר, ולמגינת לבי מצא נתיבות בית דודי, באשר הוא בן עיר מולדתי, ואביו כרע כאח התהלך עמך אבי;  אך כאשר קרוב היה אביו אליך כן רחוק דרכו מדרכי, ועמיל החל לנסות דבר אלי בחן שפתים מטיפות נפת צופים, העתיר עלי דבריו, ואנכי השיבותי לו אחת מני אלף, יען התבוננתי בו כי כל ישעו וחפצו לעורר בי את האהבה עד שאחפץ בו, ובראותו כי יפלו דבריו ארצה ותוחלתו נכזבה מאזני, החל לנסות דבר אל רגלי לצאת עמדי במחול משחקים ביום כלולות אחת מרעותי, ואל תתמה אבי אל החפץ כי כזר הוא נחשב ליושבי עתיקה, וכראשית חטאת לגבר ולאשה אשר יצאו במחול משחקים, לא כן הוא בקרית אמון;   אנכי נקראתי אל המשתה, ועמיל גם הוא בין הקרואים, ויהי כנגן המנגנים ובני הנעורים יצאו במחולות בחור ובתולה יחדו, והנה עמיל כצל נהלך אחרי, וישחרני להיות נלוה אליו מספר רגעים ולכבדהו נגד הקרואים, ואני לא אביתי להכלימו, על כן לא מנעתי מחפצו; אמרתי בלבי:  הן תפזז ותכרכר עמיל עמדי בבית המשתה אך לא עֲלֵי ארחות החיים.

כל אלה נקרו ויאתיו באחרית ימי הקיץ, אך בראשית ימי הסתיו הרחקתיו מבית דודי, בראותי אותו כחתן יכהן פאר, כי הדור הוא בלבושו ומשחתו בקרבו, אשר שבע תועבות בלבו, ובזדון לבו הוא מתכחש למולדתו ולעמו, בכל מעשה אשר יעשה. על כן מלאתי פניו קלון, אף הדפתיו בשאט נפש למרות עיני דודי, אשר הוכיח דרכי על פני, באמרו אלי:  מה היה לך אלישבע, כי תעדי גאוה וגאון למאס בבחורים אשר מצאו הון למו, ומאין יבא אישך?  הן ארץ אמרה לא בי הוא, וים אמר אין עמדי, ואנכי השיבותי לו דברים הנכוחים, גם לך אבי הזקן, ואלה הם:

דע לך דודי כי בכל מתנות אלהים לי, לא תרגיע נפשי בהגיגי כי מצבי בין יושבי קצוות הרחוקים אלה מאלה כרחוק מזרח ממערב, הן אתה דודי תמשכני עם בחורי חמד בני הדור החדש, ברצותך לתת חן תפארתי בעיניהם, אך רוח אחרת עם אבי הזקן, אשר ימשכני אחרי דור ישן נושן;  על כן הנכבדות אשר ידברו בי מעבר מזה, תהפוכות הן אל העבר השני, הן אתה חפץ לתת אותי לאליל תפוש זהב וכסף, כי הוא לך תפארת בחורים, ואבי הזקן חפץ לתת אותי לבן הקדושים אשר בארץ, יושב אהלים אשר רבי תורתו עשוהו כזר בהליכות עולם, ואנכי כחפץ יקר אשר הציגוהו ברחוב העיר לעין רואים, ואשר שמו עליו מחיר, וכל עובר ישוב יהפוך ידו בו למצא בו מגרעות;  לא כן היא תפארת העלמה אשר כל כבודה פנימה, עלמה אנכי אך אזרתי בגבר חלצי לעמוד על משמרתי, לראות מה ידברו בי, על כן אמרתי: עוצו עצה, דברו דבר ועצתי היא תקום, ודברי הוא יעמוד.

ולך אבי הזקן אשוב אגיד אשר עם לבבי, ואל תפן אל קושרי קשר, האוסרים צפור דרור אל החמור, והעורכים ערך נפשות במחיר אשר ישיתו עליהן, המקריבים הר גריזים והר עבל, הברכה והקללה, והאומרים טוב לדבק כחדק, ואולם שאל נא אבי לדור ראשון לבני קדם קדמתה, והגידו לך משפט הבנות, לו חיתה אמי, לו היה לי אח, כי עתה אמרו כאמרי אם רבקה ואחיה אל אליעזר עבד אברהם:  נקרא לנערה ונשאלה את פיה, התלך עם האיש הזה; לא כן חלקי וגורלי מה’, כי אמי מתה, אבי נודד לעשות לביתו, וצביה אשתו חפצה למכרני בכסף מלא אל חדל אישים, דודי ישית מחיר על חין ערכי, ואתה אבי הזקן חפץ לצפות את מגרעותי בכסף כי תבונתי פגול היא בעיניך, מום לא ירצה, ומה יענה אבי בכל חפצו הטוב?  הלא עיניו תלויות אליך, ואחרי דבריך לא ישנה, ולא יאמר לך מה תעשה.

הן אתה אבי הזקן לא אמרת אקרא לנערה ואשאל את פיה, לכן נדרשתי אני ללא שאלני, ואשר עם לבבי לא אבחר;  דע לך אבי כי שנאתי מתחכם ונלוז כאויל משריש, כי את שתי קצות אלה אכלה אש; הן איש מתחכם הרבה ישומם, ופתי מאמין לכל דבר משתולל, וכזה כן זה כעוגה בלי הפוכה אשר מעבר האחד בצק חי, ומעבר השני פחם, לחם לא יצלח למאכל, לכן אל נא תבחר את נחלתי עלם אשר כל היום הוא בחלקת מחוקק ספון, ולא לאדם דרכו, כי כמוהו בעיני כספר ישן נושן, אשר יכסהו אבק שנים קדמוניות; ואת זה לעמת זה לא אבחר, גם בעלם נלוז מן הדור החדש, ומבנים כחשים לא אמון בם, האומר לעמו לא ראיתיו, ואת אחיו לא הכיר, ומיודעיו לפנים לא ידע, כתבנית עמיל השור המתגאה בקרניו, אשר לא יחשוב אנשים, ולא יראה כל חכמי לב;  הלא כסף סיגים הוא מצופה על חרש, ולא ילדה אנכי עוד, כי אשחק בנבלי חרש נוצצים, הן לבו יחיל בקרבו תמיד פן יחשפו מצפוניו, כי ממי יהודה יצא, על כן יכסה שמו, ואנכי עתה כאשר הייתי:  אלישבע בת עדן בן עובדיה, זה שמי וזה זכרי, לא אבוש כי אשא שמי על שפתי גם במושב שרים ואצילי ארץ, וכל ישעי וחפצי לתת לשמי כבוד, ולא להתכבד בשם חדש הנקרא עלי.

סוף דבר העלם הדרוש לחפצי, ואשר תכבדהו, אף תאהבהו נפשי, הוא נער שחברו בו יחדו, חמדת נפש וחכמת לב, אשר ימצא חית ידו בתבונות כפיו, ותבונתו בפיו ובלבבו; הוא יהיה אישי ואלוף נעורי, ואליו אשא נפשי ולבי;  הגדתי לך היום חפצי, ואל תפן אבי עוד לעוף השמים, המוליך אליך קול שוא, ואל תשית לב לנרגן דובר שקר, כי שרש דבר און נמצא באלה הנחרים בי על מאסי בם, על כן ירגיזוך לעלות על בתך למלחמה בדברים כמתלהמים, הרף נא אבי מאף ועזוב חמה, כי תמימה היא תמיד, אלישבע בת בנך עדן.

דברי חלומות הן לא מעלים ולא מורידים, ענה ר’ גדיאל אחרי שמעו את דברי המכתב, הנשמע כדבר הזה במחוזותינו אלה, אשר תעוז נערה להגיד חפצה לפני אביה הזקן במי תבחר לאיש? אך מה היה לעובדיה כי נותן הוא עוז ותעצומות לדבריה, וישימם לקו למוד מדת אנשים בקנה המדה אשר שמה נערה לפניו, אמנם יסכל ה’ עצת ישישים וטעם זקנים יקח;  ואולם שאל נא נחשון את לוי ויגדך תעלומות חכמה, אשר העלימה אלישבע מאביה הזקן, כי גם הוא יודע הדברים הגלויים וידועים בבית געל; הן כל מכתב אלישבע מלא כחש, אך סוף דבר הכל נשמע, קרא נא שנית סוף דברה, ואגיד לך מי הוא הנער הדרוש לחפצה. שמע והשתומם, הלא הוא נעמן בן יוסף השד! אף דברים בינו ובינה, חליפות מכתבים אשר נפלו בידי געל בדרך נפלא, הן תוכם רצוף אהבה לחרפת הזקן ולכלמתו, כי נשען הוא על בינת נשים, ולא ידע כי להבה להטה בו, ואנכי נועצתי עם ר’ צדוק לגלות אזן הזקן או לחדל, כי ימרט שערת ראשו בראותו את המכתבים, ותהי העצה היעוצה לנו לבצע הדבר על פיך, כי איש שפתים אתה, וכחך בפיך, אף תדע לכלכל דבר במשפט;  ואם חפץ געל בידך יצלח, והיתה משכרתך שלמה מאתו, וזה הוא חפצו: אתה תלך אל עובדיה בעל בריתו, ודברת על לבו להתחתן בגעל.

נעויתי משמוע כל הדברים האלה, ענה נחשון, האמת נכון הדבר כי דברים היו בין נעמן ואלישבע?  אמת כי מת נעמן ואין עוד פחד. אך מי ישמור את אלישבע הסוררה מדרך אחרת:  הן יפה היא מאד, ויפיה הוא לרעתה ואם תבקש נתיבותיה הלא תמצא.  זאת עשה לה עדן אביה, אשר למד אותה חכמה וזה פריה, כי לחם סתרים ינעם לה, הן עדן עולם חדש ראה אשר לפני אביו ילבש בגד כליל קדש, ובסתר פנים נטה תמיד אחרי נחמיה כאשר ידענו, אך עמלי יהיה לריק.  הן אדבר על לב עובדיה להתחתן בגעל, ואם יאבה הוא להקשיב לעצתי, התחפוץ אלישבע להיות לזרח והוא לא פרי עץ הדר, ומה יענה עדן אביה? העצה הזאת רחוקה ממני.

העדן יבחר לבתו איש?  ענה ר’ גדיאל, הלא עובדיה יראה לה את בן גילה, כי הוא עשה את כל החיל והכבוד אל ביתו, ועדן הלא אוכל בזכות אביו, ועובדיה יודע נפש בנו, כי כמה ספרי חצונים מצא אתו וישרפם;  הלא פיו הגיד לי על אודות בנו לאמר:  מדי דברי בבני זכור אזכור את אשר אמרו בסנהדרין על מנשה בן חזקיהו, כי מכל הטרח שטרח בו אביו, מכל עמלו שעמל בו לא העלוהו אלא יסורים, הן רבים מכאובים נכונים לבני והם ישיבוהו לבצרון, כי יתיצב על דרך ארץ וירוה עמל ותלאה, אז ישיב אל לבו.

כן התאונן עובדיה רע באזני על עדן בנו, אף נאנח במרירות, ואנכי אמרתי אז בלבי: הלא אם ימות עדן לא יתאבל עליו כי אם יברך ברוך המקום שהרגו, כי לא נשא פנים לתורה, ויזלזל בדברי חכמים שאמרו: המלמד את בתו תורה כאלו למדה תפלות. ומה היה לו עתה כי ישים לב לדברי אלישבע הסוררה? אך אתה נחשון בפיך ובשפתיך תשנה לטוב טעמו, כי תפקח עיניו על זמת אלישבע, ועל תומת זרח, אף תשקר מפני דרכי השלום ואמרת: כי יצא על אלישבע שם רע, יען אשר התיצבה על דרך לא טוב, ויוצאת היא לתרבות רעה, וכי לא כן הוא זרח, כי הוא כיין המשומר בענביו, וכמצה שמורה ממחמצת העת הרעה, ואם יכה נחמיה באלפיו וירוחם ברבבותיו אליו לא יגש כל רע.  ומי הסב את נחלת ירוחם לעובדיה?  הלא געל אשר היה לאיש בריתו, ולמה לא יהיו קשורים בעבותות אהבה? הן יאמר לך עובדיה כי עדן בנו הוא מנה בן מנה, וזרח הוא מנה בן פרס, כי געל עם הארץ הוא.  על זאת תשיב אמרים לו, כי זרח הוא מנה בן אלף, כי אלף עלים בתלמוד ערוכים ושמורים בקרבו, ולמורי אלישבע הלא היו לה ראשית חטאת ויוליכוה שולל בדרך לבה; ואם יראת שדי לא עזב הזקן, איך ישים לבו לנעות המרדות?  הלא כופין אותה עד שתאמר רוצה אני.  הן הוכיחו חכמינו מרחבעם, כי בנין ילדים סתירה היא וסתירת זקנים בנין; הטוב יהיה לעובדיה אם יהיה כל עמלו לאחד השועלים קטני אמנה אשר יבחר בו עדן לבתו?  הן עדן איננו בביתו כעת, אך זכין לאדם שלא בפניו, כי זכות היא לו בהיות בתו לזרח, ואם לא ישית הזקן לבו לכל דבריך אז תשים לפניו את מכתב נעמן אל אלישבע, ואת מכתב אלישבע אליו, וקרא בם ומרט שערת שיבתו מפני הרעה אשר מצאתהו לעת זקנה, ונעתר אליך משבר רוח.

ואם כל זה לא יועיל, ענה לוי גם הוא חלקו, הלא עובדיה והונו והמונו ביד געל אשר ישים מתגו בשפתיו להטותו אל כל אשר יחפוץ.  כן הוא, ענה נחשון, הלא אם ימאן עובדיה לתת את אלישבע לזרח בגלל אביו, כי לא זכה משפחתו בעיניו, את כבוד ר’ צדוק הוא מחלל בזה, וגעל איננו מוחל על כבוד חתנו לעולם, וכל הנוגע בו כנוגע בבבת עינו, ואנכי לא אחשוב זאת עון לגעל; צדקת לוי בדבריך כי ישים געל מתגו בשפתי עובדיה להטותו אל כל אשר יחפוץ, אך הגידה נא לי לוי עד אנה תסתופף בבית געל? מתי תעשה לנפשך , ומה יהיה מעשיך?

גם אנכי שמתי לבי לשאלתך זאת מאז, ענה לוי, אך געל הבטיחני למצא לי משמרת עבודה בהגידו ישרי אל אחד פקידי עמנואל האדיר בעמו, והפקיד ההוא יספחני אל אחת הכהונות.

טוב הדבר מאד, ענה נחשון, והנני גם אני לבקש מאת געל לעשות כן לחתני, כי עתניאל יושב עירנו מצא גם הוא חית ידו בהיותו נצב על משמרתו, אף יעשה חיל כי מתן ומנחה נתונים לו מלבד שכרו הנקוב לו.

אך אחת נצבה לשטן לנו, ענה לוי, כי כמוני כחתנך לא נדע את לשון הארץ הדרושה לחפץ הזה, וזאת היא ראשית שאלת הפקידים הנצבים על פקודתם, כי ישאלו את כל הבא לעבוד עבודה לאמר:  האם ידך אמונה לכתוב בלשון הארץ?  התדע לחשוב חשבונות?  האם איש נאמן אתה?  ואם שלש אלה אין בו אז ישיבוהו ריקם.

הלא כשחוק הוא לו ללמוד כל זאת ביום או יומים, ענה נחשון, ועל אודות אמונתו, הלא יגיד ר’ צדוק ישרו ואמונתו, כי הוגה הוא בתורתו יומם ולילה בבית המדרש אשר לעובדיה.

מה רבו האנשים אשר ינהרו אל עמנואל ואל טובו, ענה ר’ גדיאל, כמו נותן הוא לחם לכל בשר, מן המעין הזה ישתו טובים ורעים, הלא גם האיש יושב קרית אמון בין פקידיו יתחשב, ונעמן גם הוא במכתבו אשר כתב אל אלישבע זכר את עמנואל ומבטחו בו, כי ישב כפקיד על אדמתו, והנה הוא עתה בתחתית אדמה, כן יקרה את האורח, ותהי אחריתו כמוהו, כי עז מצחו מאד.

ואנכי, ענה נחשון, אנכי שכחתי את דברי האורח וגדופתו, מפני הדברים אשר בין נעמן ואלישבע, אך אדעה נא מה נמצא בכתובים.

הלא אמרתי לך, ענה ר’ גדיאל, כי תוכם רצוף אהבה מסתרת, אהבה מקלקלת השורה; זולת זאת גם נכבדות מדובר בם, על דבר ישעיהו בן אמוץ, על ספר אהבת ציון אשר לא ידעתיו, על אהבת אמנון ותמר, אשר עליהם אמור כי היא אהבה התלויה בדבר, ובטל דבר בטלה אהבה, אך לא כן כתוב בספר אהבת ציון כמכחיש את הכתוב;  עוד חזה נעמן לאלישבע משאות שוא ומדוחים, אין ספורות למו, ובאחרית הדברים כתוב שיר של נגעים או שיר של פגעים, ואמנון ותמר בראשי מלין. סוף דבר העוכר השכיל פיהו ברוב לקחו לפתות את הנערה מרחוק, ויתפאר בתרמיתו לפני אחיטוב נכד נחמיה, שעיר אל רעהו יקרא! ואלישבע גם היא השיבה דברים אל עוכר בית אביה, והיא כממאנת לבקש את האהבה, אך אהבתה גלויה בכל דבריה, אף חמתה נתכת על צפנת אשר תקרא לה נעות המרדות, וחנופה היוצאת מבית געל, ומי יתן והיתה היא כצפנת, לבלתי לכת אחרי הבחורים; הן שפחה בישראל יקרה ממנה, ועובדיה עוד יתפאר בה, ולא ידע כי את כבודו היא מחללת; ואתה נחשון הלא בפיך ובשפתיך להוציא יקר מזולל, אם תדע לכלכל דבריך באזני עובדיה, ולהבינהו כי טובתו אתה דורש בזאת. הן בחול המועד הבא תהיה שמחת משנה: במלאת לעובדיה שבעים שנה, וגעל גם הוא יביא את ספר התורה, אשר הוא כותב, אל היכל ה';  ומי יתן והיתה השמחה משלשת, בהתחתן עובדיה בגעל, כי יכתבו ביום ההוא את דברי הברית לתת את אלישבע לזרח.

התפאר עלי, ענה נחשון, כי היום הזה אנסה דבר אל עובדיה, אף אוכיחהו ואערכה לנגדו, אַספה עליו מאמרים יורדים חדרי בטן, ואראה מה ישיב על תוכחתי, ואם גם אלה לא יועילו, אז אמסוך לו כוס רויה, בהראותי אותו את המכתבים הנעימים אשר יבצעו דברי.

ולוי שמע את כל הדברים האלה, ויצחק בקרבו בראותו הדברים לאשורם; מה נואלו האנשים האלה, אמר בלבו בחשבם אותי ואת צפנת לתמימי דרך, את געל למחזיק במעוז צדקה ומוסר, ואת ר’ צדוק חתנו לפרי קדש הלולים!  כן עמקו מחשבות שלשת האנשים האלה השונות זה מזה בהגות לבם ובמועצותיהם, עד אשר באו אל עיר עתיקה בטרם הגיעה עת הצהרים.

יג

בית עובדיה

הבית אשר לקח עובדיה מירוחם בנשיו גדול הוא וכליל פאר, בית אבנים בנוי בראש הומיות, בו תחתים, שניים ושלישים, מכסה הגג רקועי פח נחשת, חלונותיו מזהירים ושקופים אל הרחוב ואל החצר, בין היציעים פטורי ציצים מעשה ידי אמן, כי ירוחם בימי שלותו פזר הון רב על הבנין הזה הכליל בהדרו.  הרבה יתר מאד מאשר שערו יושבי עתיקה;  וחצר הבית גדול ורחב ידים, בו בנינים דרושים לכל חפץ, סגורים דלתים ובריחי ברזל, ורצפת החצר אבני גזית.   מימינו פרדס נחמד, בו נכונים מושבות מעפר צבור אשר יכסם יצוע דשא לשבת עליהם בימי האביב והקיץ, ביציע העליון בחלקו האחד לפאת הרחוב שוכן עדן בן עובדיה, וחלקו השני מעבר מזה סגור, וחדריו נכונים למשפחת הרוזן, וכבוא אחד מבית השר לשבת בעיר, שם יחנו ושם ישבו, ובחצר, בית תורה ותפלה לנכבדי העיר אשר יתפללו שם, ולתופשי התורה ההוגים שם בתורתם, ומהם אלה אשר ארוחתם נתנה למו מביתו ומבית געל.

בראשון לחדש האביב, ועובדיה בא מבית התפלה, אל ביתו לעת הצהרים והוא הדור בלבושו ובמראהו, עוד אדמו פניו, ולשדו לא נהפך בקרבו, וכבואו אל חדר משכיתו, והנה צביה כלתו באה גם היא החדרה והיא עצובת רוח ותאמר: שא נא חותני ואשאלך פשר דבר: מדוע נסתם כל חזון מעדן אישי?  חי נפשי כי יומם לא אנוח ובלילה נדדה שנתי מעיני, הלא הולך הוא לרגלי הצבא, החונה לדגל הרוזן, ומי יודע מקרהו?

אל תדאגי בתי דאגת חנם, ענה הזקן, כי אולי נתנה דת במחנה לבל יריץ איש מכתב ממקום מערכות הצבא.  זולת זאת אין דבר, מדי דברו זאת שתה כוס יין ויאכל ממתקים הערוכים לפניו על השלחן, וירחץ ידיו ויברך ויאכל פתו עם דגים וישת שנית יין ויאכל מן הצלי ומן המרק. והנה משרתו בא ויתן לו מכתב ויאמר: את זה הביא נער משרת המלון פלוני האלמוני, אשר סר אליו אורח יושב קרית אמון, ויתן המכתב על ידו ויסע לדרכו. ויפתח הזקן המכתב ויקרא בו ויצחק ויאמר אל צביה:  מכתב אלישבע הוא אשר תברכני כמלאת לי שבעים שנה, ותשחרני לעשות חסד בשנות החסד אשר יוסיף ה’ על ימי צבאי, ולמי אעשה חסד?  לבית ירוחם! אך בתומת לבבה לא תדע סלף בוגדים, כי אלה אשר מנעתי מהם חסד סלפו דרכם, ולמה אעשה להם חסד חנם? ואולי חסדי יהיה לחטאה, הן רואה אני כי טרם בא יוחנן הסוכן אל קרית אמון כתבה המכתב, רב לה שבת בקריה ההיא להגות בדברים רקים.

את אשר אחזה לי אני, ענתה צביה, כל הגיוניך באלישבע תמיד, ולעדן בנך לא תשית לב, ואנכי בו כל חיי רוחי, ולדברו מיחלת אני בכליון עינים, אך לא כן אישי עמדי, כי ימנע ממני גליון ככף איש, ודברים אחדים כתובים עליו.

עודנה מדברת, והמשרת בא להגיד לזקן כי נחשון השדכן חפץ לדבר דברים עמו, ויאמר הזקן:  יבוא. ויבא נחשון ויקדמהו הזקן בשלום, וישאלהו נחשון לשלומו ולשלום ביתו, ולשלום היושבים לפני ה’ בבית מדרשו, ויאמר עובדיה: הן בית תפלתי ותורתי נודע ביהודה, והוא ישביעני כעש ומכאובים, הלא ידעת את ברוך היושב עמדי פה זה שנתים ימים ואוכל לחם חסד, כי כמסכן חשבנוהו, והיום הודיע צערו לרבים, כי מאתים שקל כסף שטרות היו תפורים בצלחת בגדו, וידים חלו בם, כי נגנבו ממנו;  אך ידי מי היו במעל הזה?  רבים חושדים את שלמה כי מסכן הוא, אך איכה ארשיע איש מגזע ישרים נכבדי ארץ, ואין רגלים לדבר המעל הזה?  האשית חטאת על קלונימוס הפרוש אשר ישב פה זה כמה, ובתורתו הגה יומם ולילה, מבלי דבר דבר עם איש?  הן יקר היה קלונימוס בעיני ר’ צדוק ומי ירשיעהו? ואנכי שבעתי היום מן הדבר הזה כעש ומכאובים, ועל ברוך יזעף לבי; הנאוה ליושב אהלים לתפור כסף בבגדו, ורבים אמרו לי, כי הלוה כספו בנשך ובערבון, לא ליושבים לפני ה’ למצא חפץ.

הן תמול אכלתי עם קלונימוס במלון מרדכי, ענה נחשון, חלילה לו לעשות כדבר הזה, ואולם אל תשית לבך למקרה כזה, כי לא יחלל את כבודך; ברוך ה’ כי מצאתיך בריא אולם. כה יתן לך ה’ וכה יוסיף, ולא יסוף שלום מביתך.

הלא לחנם לא באת אלי, אמר הזקן, אין זאת כי אם לדבר נכבדות באת, וכי מצאת לאלישבע בחור מעם דרוש לחפצה, כאשר הרָאיתָ במכתבה אשר הריצותי לך, הלא תגיד אתה כי יקרה היא מפנינים, וכל חפצים ויקרות לא יערכוה. פתח פיך ויאירו דבריך למען אדע מי הוא בחירה ואיה מקומו? הקרוב הוא למחוזותינו אם רחוק.

ונחשון חשב לענות את הזקן דבר בעתו ויאמר; הן בתים רבים בניתי בישראל, ואודה לה’ חסדו, כי חפצו בידי יצלח; עתה באתי להזכירך את אמרי החכם מכל אדם: את פני מבין חכמה ועיני כסיל בקצה ארץ, הלא ה’ הוא מושיב יחידים ביתה, האלהים מרחוק הוא ולא מקרוב? כן הוא גם דבר ה’, קרוב הוא מאד בפינו ובלבבנו לעשותו, ואנחנו נאמר לו:  בשמים הוא וידנו לא תשיגהו; לא כן יעשה ה’ כי ירחיק קרובים ויקרב רחוקים, משפיל רמים ומגביה שפלים, כי לא כראות אנוש יראה; הן רם היה ירוחם וישפילהו ה’, יען אשר לא עשה טוב בעשרו, כי גם בעשותו צדקה הכשילו הקב"ה בבני אדם שאינם מהוגנים, כאמרם בבבא קמא. ולמי פזר הונו? הלא לחברי נחמיה, גם נתן לנשים חילו, ויבזבז להן כספו יותר מחומש, על כן ירדו נכסיו לטמיון, הוא סלף דרכו ועל געל יזעף לבו. ועתה נשוב נראה מה עושה געל בכספו? מי ראשון לכל חברת מצוה?  הלא געל, מי מגדל את בנו לתורה?  הלא געל, מי נתן מחצית הונו לחתנו חלף מחצית נחלתו אשר שפרה עליו במרומים? הלא געל; עתה הראית לדעת, כי כל שפל מרום הוא, וכל רחוק קרוב הוא, אך למה אביעה חידות, הן חידות נכונות לנחמיה, ולאלישבע נאוה מליצה, אך לא לגברים כערכנו, ומדי דברי באלישבע אגיד לך דרכה גם היא:  הן דברי מכתבה לא זכו בעיני, כי לבה נמשך אחרי בני דור החדש בדעת נשים קלה, ובתבונתה תזוח עליה דעתה, וחכמת מה לה, הלא אמרו; אין חכמה לאשה אלא בפלך;  הן ראינו אחרית הבחורים יפי העינים כיוסף חתן ירוחם, שם רשעים ירקב, הוא היה יפה תאר, קווצותיו סדורות לו תלתלים, ויהי מתגאה בעולם שאינו שלו, במה שעתיד להיות רמה ותולעה, ומה היתה אחרית יפיו ותבונתו? ומה אחרית נעמן בנו אשר יצא בעקבותיו? הלא אמרו בסנהדרין לא התגאו אנשי דור המבול אלא בשביל גלגל העין הדומה למים, שנאמר ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו לפיכך נדונו במים, וה’ מדד גם לנעמן כפעולתו, ויען אשר רמו עיניו לקחת לו אשה מאשר בחר, על כן טבע במים. סוף דבר חכמת אנוש הבל, וקלסתר פניו הלא הוא חלקו של הקב"ה כאמרם בנדה;  ועתה נשוב נראה את זרח בן געל אשר אין לו הדרת פנים, אך תורה מעלה חן על לומדיה,  הן משחיר הוא פניו על דברי תורה בעולם הזה, והקב"ה מבהיק זיו תארו לעולם הבא; אך את מי אורה דעה הלא מזקנים אתבונן, וה’ נתן לך עינים לראות ולב לדעת, כי רוב שנים הודיעוך חכמה; הלא תבין עתה פשר דברי, כי קרוב אליך זרח, ואתה יודע אותו, ולמה תבקש גורל אלישבע בקצה ארץ?  הן זרח עתיד להיות תלמיד חכם, וזכור את האמור בפסחים: לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישיא בתו לתלמיד חכם, משל לענבי גפן בענבי גפן דבר נאה ומתקבל, ולא לעם הארץ, משל לענבי גפן בענבי סנה דבר מכוער ואינו מתקבל;  ועתה חוה נא לי דעתך, כי רבים קופצים על זרח באשר שמעו הולך למרחקים, ומאהבתי אותך, ומחפצי לתת לאלישבע בתך לוית חן, באתי לדבר אליך את כל הדברים האלה.

הן כל דבריך בהשכל ובדעת, ענה הזקן, הן נאה אתה דורש, כי באת כחלום ברוב ענין, וכחלום יש בו גם דברים בטלים.  הן מרבית דבריך כדעתך ידעתי גם אני, ידעתי את געל איש בריתי במקנה וקנין, את זרח בנו הנבון, ואת ר’ צדוק חתנו הצדיק, אשר אנכי הראשון למכבדיו; אך אם מדה אחת לנפשות, לא זו המדה למשפחות, אם תערוך אותן מערכה מול מערכה, יש חומץ בן יין, ויש יין בן חומץ; יש מנה בן פרס, ויש מנה בן מנה;  אך אתה במתק מליך המתקת את החומץ ובדברים מרים כלענה הפכת מתוק למר, למען לא יחסר המזג, ותשכח כי כל חסרון לא יוכל להמנות; ומה מגרעת מצאת באלישבע בתי, קרא נא דבריה בהשכל ובדעת וידעת את נפשה הזכה, ורוח אחרת תהיה עמך, להבין כי לא נוצרה אלישבע לזרח ולא הוא לה, וה’ יברך אותו בביתו זו אשתו היעודה לו, ואת אלישבע בבית אישה.

האתה זה ר’ עובדיה, קרא נחשון, האתה הוא החכם הזקן והעשיר המדבר אלי כאלה, הלא עליך אני קורא הפעם, ונשים משלו בו, כי תפנה אל הבלי הנערה אשר פיה הגיד פשעה, כי יצאה במחול משחקים עם עמיל;  ולמה אכחד ממך את אשר שמעו אזני דברי רבים המתלחשים עליה לאמר: יצאה אלישבע לתרבות רעה. ואנכי דמיתי כי ערוך אתה למלחמה עליה, והמלחמה כבדה היא מאד, כאמרם בברכות:  קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם, יותר ממלחמת גוג ומגוג.  זאת היא אחרית הלמודים, וזה פרי חכמות נשים!  הן לה נאה לדעת ארחות נשים, תרומת חלה, והדלקת נרות בערב שבת, כי שלש אלה דרושות לכל בת ישראל, ואף כי לבת ר’ עובדיה, כי בני בנים הרי הן כבנים, ושמך עליה נקרא;  ומה יענו ישרי לב בשמעם כי אלישבע פורטת עלי הגיון, ומזמרת בקול באשה ערוה שירי עגבים? הלא יאמרו הותרה הרצועה, כי גם ר’ עובדיה הזקן החכם והעשיר שומר ארחות פריץ.  ר’ עובדיה הראשון בעיר לכל דבר שבקדושה, ראש לחסידים ואנשי מעשה! אף שמעו אזני דברים מאחרי אחד שואל את רעהו לאמר: "מה ראה ר’ עובדיה לשטות זאת ללמד את בתו תורה וחכמה, הלא הוא כמלמדה תפלות?  ורעו השכיל לענותו לאמר:  הלא נזהר ר’ עובדיה בדברי חכמים כי אמר בן עזאי בסוטה: חייב אדם ללמד את בתו תורה כדי שאם תשתה מים מרים ולא יזיקו לה תדע שהזכות תולה לה.  הן בטלו מים מרים בזמן הזה, אך לא בטלה דבת רבים המרה כמים המרים, אשר ממנו שותה אלישבע, ורק זכות ר’ עובדיה תולה לה’ ראה נא עובדיה אלופי, כי חס אני על כבודך, ולמה תהיה אלישבע כבנות ירוחם למשל ולשנינה? הלא תשמע לעצתי ותשיבנה לבצרון אל בית געל, בית תורה, ויראת שדי; פנה אל היוצר ואל תפן ליצר, כי יצר, תינוק ואשה שמאל דוחה וימין מקרבת.  ואם תאבה אלישבע ואם תמאן אל תשית לב, הן אמרו בשבת: אין מלאכי השרת נזקקים ללשון ארמית, ואנחנו איננו נזקקים למנהג ארמי אשר הביאה אלישבע לער, כי לבן הארמי ואמו הארמית אמרו: נקרא לנערה ונשאלה את פיה. השיבה נא רגלה מדחי בטרם התנגפו רגליה על דרך חטאים.

אוי לאזני שכך שומעות, ענה הזקן, בהאנחו במרירות, ולמה אכחד ממך, הן אלישבע יקרה בעיני מאד, כי שם בתי המתה יקרא עליה, הה! חמדה טובה יש לי בבית גנזי, ואתה אומר לי תן אותה לאשר תמאס בו, למען הצילה מדבת רבים, ידעתי כי לא תאריך ימים עם זרח אשר זרה לה רוחו, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, כי קשה צערי מאד באמרך אלי, שבור החבית ושמור יינה, אך מי נקי מדבת רבים?  אבל אני לא אשית לב למבטא שפתיהם, בדעתי כי זכה אלישבע ולא עון לה.

נלאיתי להכיל את דבריך עוד, ענה נחשון, רואה אנכי כי נִתעה אתה בשוא, ועצור במלין מי יוכל, השמת לבך אל דברי אלישבע במכתבה אליך, "העלם הדרוש לחפצי, הוא נער שחברו לו יחדיו חמדת נפש, וחכמת לב אשר ימצא חית ידו בתבונות כפיו, ותבונתו בפיו ובלבבו, הוא יהיה אישי, ואלוף נעורי ואליו אשא נפשי ולבי" התדע מי הוא האלוף הזה אשר בחרה בו?  שמע והשתומם!  הלא הוא נעמן אשר אחז מעשי אבותיו בידיו, הנחש הזה הטיל באלישבע זוהמא, הנחש הקדמוני אשר רצה לעקור כבודה וכבוד בית אביה; אך ברוך ה’ כי גם אהבתו, גם שנאתו גם קנאתו אבדה, הוא רצה להיות חתן לאלישבע, ויהי חתן דמים, חתן לרמה ותולעה, ומעבירים את המת מלפני הכלה, כי נחש עפר לחמו וה’ רצצו וישופהו ראש, ולאלישבע יאמרו: כלה נאה וחסודה, אם תטיב דרכה.

או למי שבניו נקבות!  קרא עובדיה שנית באנחה, ובת יפה וחכמה, צרה משלשת היא, ואולם דע לך, כי רק פניך נשאתי, ולוּּ הגיד לי איש אחר כאלה, כי עתה נלאה למצא הדלת, בהיותו נבהל מגערתי;  ומי הוא זה, ואי זה הוא, אשר מלאהו לבו לדבר סרה על בתי הרחוקה מנעמן מהלך שלשה ימים.

שא נא אלופי כי לא מחכמה שאלת כזאת, ענה נחשון, כי לא כימים הראשונים הימים האלה, בימים הראשונים, בושו חתנים וכלות להרים ראשם לבלתי הבט פנים אל פנים, ועתה בחרו דרך אחרת, דרך גבר בעלמה, והמכתב הוא המליץ בינותם;  הוי דור עז פנים, דור חכם להרע!  דע לך איפוא כי הריץ נעמן אל אלישבע מכתב מלא אהבה, והיא השיבה לו באהבה וחן, והדברים נצבים חיים, ואותותיהם לא תנכר, אלה תולדות הדור החדש! ואתה אל תשאל מאין באו המכתבים לידי, כי לא אגיד לך, והנני לקדם פניך במכתב נעמן אל אחיטוב נכד נחמיה, יפה אמר אחד עליהם "שעיר אל רעהו יקרא" מדי דברו הוציא המכתב, ועובדיה שם כלי מחזה על עיניו ויקרא בו כדברים האלה.

אחיטוב רעי כאח לי!  באהבתך אותי שלחת לי ספר אהבת ציון למזכרת אהבה, ספר חדש מקרוב בא, אשר השתוממתי לו בקראי אותו, אף אהבתי חזיונותיו, אשר יציג לפנינו יוצרו מרחוק, ומימי קדם קדמתה;  ומה שפרו לי דברי סתרי הכרמלי בסוכת ידידיה, בשפכו רוח חן על מושבות שוכני הכפרים, כי בכל מחמדיהם נפשי חפצה גם אני, הן דרשת ממני להגיד לך משפט הספר, ואנכי אענך בדברי הסופר הצרפתי בופאן, הלא זה דברו:  הספרים הכתובים בטוב טעם ודעת, המה לבד יעמדו לעם נולד, וכאשר יבאר דבריו לאמר: גם הספרים המלאים למודים נשגבים, לא יערבו את הסופר, ולא יתקעו לידו, לתת לו שם וזכר עד דור אחרון, כי אם לא כתובים הם בחן ובהדר, ובטוב טעם וניב שפתים, כי עתה יסופו הספרים ואבד מאנוש זכרם, והחכמה הצפונה בם, תהיה מורשה לסופר אחר אשר ילבישנה מחלצות, ויפארנה בלשון למודים, ונקראה החכמה על שמו, כי טעם האיש הוא האדם, ובטעמו נחזה דמות נפשו וצלמה; לא כן החכמה כי היא נחלת כל איש נבון, ואם כן יאמר לספרי לשונות העמים המשנות טעמן לרוח היום, מה נענה אנחנו לשפת עבר אשר טעמה לא פג, הלא ערוך הוא ושמור בכתבי הקדש, וכן יעמוד לדור אחרון עד תכלית אור עם חשך, כי ההרים ימושו, והגבעות תמוטינה, ודבריהם לא ימושו, וטעמם לא יפוג כל ימי עולם, וכאשר לא יחשך אור שמש, אם לא תחזינה בו עיני עורים, כן לא יפוג טעמם מטחי תפל, אשר הכינו למו מהם מאכל סר טעם, כי מה’ מענה לשון, ויסודתו בענין אשר ידֻבר בו, וגם במזג הסופר ובלבבו, ברוחו ובטעמו, והעת והמקום ישובו יהפכו בדברים, להופיע עליהם אור חדש, וכן הוא ספר אהבת ציון אשר שלחת לי, אשר העת והמקום נתנו אל חזויונותיו הנחמדים לוית חן.

אך התפאר עלי רעי, כי ספר אהבת ציון חזה חזיונות, ולי נתכנו עלילות, כי אלפתי ארחות אמנון, אף מצאתי לי את תמר בכל הודה והדרה; ואולי געלה שאהבה נפשי על תמר, מרחוק היא נשקפה אלי כמו שחר משחר טל ילדותי, התבונן והשתומם, כי אוהב אני את אלישבע בת אויב בית הורי ומצמיתם, אף שלחתי לה את מגלת הספר אשר הריצות אלי, למען תדע גם היא את דברי הריבות אשר בין הורי והוריה, גם את ספר אהבת ציון שלחתי לה, עם שירים אשר תוכם רצוף אהבה, אחת היא חזות אהבת ציון, ומצבתי אני עם אלישבע; ומי יודע אולי תאמר לי אלישבע, כאשר אמרה תמר לאמנון "קוה אמנון כי טובה תקוה מחיים"  ועובדיה וגעל לשוא ירימו ראשם כהררי נשף, כי עובדיה לא לעולם יחיה, וגעל ישתה כוס חמתי והיה כלא היה, סוף דבר אלישבע לי היא, ואני לה, וחלומותי יבואו, הן רבות מחשבות בלבי, ואתה רק את קצותן תראה;  ובדברי שושנה אל תימן אגיד לך, את הגות לבי אגלה לך, ואת שמי ועתותי אכסה ממך, חידה היא זאת לך ובעתה תמצאנה.

ומאהבתי אותך כאח לי, הנני שולח לך ראשית חליפות מכתבינו, אשר יסודתם בליל החזיון.  כי אז ראה אותה זימון עמיתי, כאשר הודעתיך במכתב, ושלום לך מאת רעך כאח לך נעמן.

יד

מכתבי ידידות

כאשר כלה הזקן לקרא המכתב הראשון, הניע ראשו וישרוק בשפתיו, ונחשון מהר להגיש לו את מכתב נעמן אל אלישבע ואלה דבריו.

למראה עינים ראיתיך אלישבע בילדותי בכפר בן שמן, ראיתיך אז, ותדבק נפשי בך באהבת ילדים טהורה, לשמע אזן שמעתי שמעך הטוב בימי עלומי, מפי זימון רעי כאח לי, על כן לא אשית עוד לב דברי הריבות אשר בין הורי ובין הוריך, בין העשוקים ובין עושקיהם כח, לוּ למשפטך עמדו היום, כי עתה הוצאת לאור צדקת הצדיק, ועל פני מעול וחומס כסית קלון;  זאת ידעתי, כי במעלליך ובנדבת רוחך הכירוך בילדותך, ובאשר נצני חמד, שם יפה פרי תאר, הלא תקראי עתה את דברי אחיטוב רעי, וידעת להבדיל בין תמימים ונלוזים.

לשמע אזן שמעתיך מפי זימון רעי, אשר היה מגן לך בליל החזיון על במות ישחק, בעת ההיא הגדלת חסד נעוריך לזכרני, ותספרי לו את חזיון ילדותנו, על דברת אגודת השושנים, רק אחת נעתקה מזכרונך, ואותה אזכירך אני, כי בשלחי אצבע להראותך קבר אבי מרחוק, אז השיבות לי תנחומות לאמר:  "הן אביך מת כאשר מתה אמי, אך לקץ הימין יעמדו מקבריהם, ושבו אלינו ושמחנו לקראתם" מדי דברך את דבריך נאנחת במרירות ודמעות כפנינים נזלו על לחייך, ותהי כאובדת עצות באמרך אלי:  פליאה דעת ממני, מה תעשה אמי במצאה אשה אחרת בצל קורת אבי? ואנכי חשבתי מחשבות, ורוח עצה גוססה בי פתאם, אמרתי אליך הלא יקום יוסף אבי גם הוא ומי יודע, אולי ימצא את אמי בבית איש אחר, אך זאת העצה היעוצה למו, כי יקח אבי את אמך לו לאשה, ואנכי אשב בבית אבי ואיפוא תשבי את?  "באשר תשב אשבה גם אני" עניתני, ואנחנו מצאנו את העצה נכונה לנפשות החיים והמתים, באשר נשוב גם אנחנו כשבת אח ואחות יחדו.

מה נעמו חלומות ילדותנו, ומה נעים זכרם!  אך אנחנו ילדי שעשועים, הגענו לימי עלומים, בא הקץ לחזיונות מחמדינו, וקץ הימים טרם הגיע, הוספנו דעת אך לא תנחומות אל; אנכי יושב בשבת תחכמוני, ואת עדינה יושבת לבטח בקרית אמון, ומגמת פנינו קדימה אל מחוז חפץ אחד, הדרוש לחפץ האדם באשר הוא אדם, את היא תפארת נשים רבת החן, כי יד יוצר האדם לא חלקה לך מנותיה במדה ובמשקל, כי אם פזרתו לך מלא חפנים בתאר, בחן, בתפארת, בנעימות, בנדיבות ובמליצה וצחות, ונגה כאור לך חכמת לבבך, הנגלה בשפתיך ועל הוד פניך, וכל רואיך יגידו כי אלהים מושך לך חסד, ואם רבות בנות עשו חיל בימים האלה, את עלית על כלנה, על כן רבים קוראים לך בשמותם:  אילת אהבים יעלת חן וכלילת כל פאר.

עבריה את בהגות לבך, ועברי גם אני, אף עברית אני מדבר אליך להגיד לך דרכי ופעלי, ירוחם אבי הזקן גדלני, נחמיה החכם הורני, ושניהם נועצו לב אחד, אף יעדוני להיות אדם לאדמה לעבדה ולשמרה, לדעת יבולה וצאצאיה, להולידה ולהצמיחה, הלא זה דבר נחמיה אלי.

"אך שוא לך בני!  להגות בדברים מיבשי עצמות, אשר יעלו לשמים שיאם, ואגודתם לא על ארץ נוסדה, כי גבהי שמים מה יפעל איש, ובחקר תהום למה יתהלך, הימצא שם חקר אלוה אשר כל כבודו הסתר דבר?  כי מי גלה פני לבושו, ומי בא בסודו?  על כן לא יראוהו כל חכמי לב, מה עמקו מחשבותיהם בעיניהם, ומה שפלו בעיני ה'!  הלא זאת היא ראשית דעת הנתונה לאדם, להכיר היוצר ביצוריו, ולדעת משטרו בארץ, ולעובדי אדמה נתן ה’ תורתו התמימה, לחורש, לזורע לקוצר, ולעומרי עמרים בשדה".

אלה וכאלה דבר אלי נחמיה במכתביו הנעימים, ויעורר לבבי אל החפץ, האדמה היא ראשית דרכי, בה אמצא חיים לבשרי ומרגוע לנפשי; ומה ענה החכם מכל האדם?  "עובד אדמתו ישבע לחם, ומרדף רקים ישבע ריש";   כי למן היום אשר גרש ה’ את האדם מגן עדן, חדל עץ הדעת לשובב נפש יושבי בצלו, כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב, וה’ אמר אל האדם: הן האדמה נתתי לפניך אם כל חי, ובה תמצא חית ידך כי היא חכמתך, לקול אלהים זה שמעתי ופקודתו שמרה רוחי, באדמה כל ישעי וחפצי, ובה אחזה מחזה שדי בלכתי בין נטעי נעמנים, היצורים התמימים אשר לא ידעו ולא ישחיתו, כי הם הם אותות אלהים עלי אדמות, והאותות יהיו לדברים המספרים כבוד אל, לא באֹמר ודברים, כי אם ברוח חן, בהוד, בהדר ובנעימות, אשר שפך יוצרם עליהם שכם אחד על כל היצורים, וריחם הנתון למו הוא מליצה נשגבה, ומי ימלל חין ערכה במלין?

כן אנכי עמדי וכן הגות לבי ופעלי, נכון אנכי לחיי שלוה, אחרי ריבי את ריב ביתי מגעל איש עברתי, כי בשבתי בשבת תחכמוני שמעו אזני בלמודים, אשר שמו את הארץ כגן עדן לפני, ויורוני לאהבה את האדמה כאם כל חי, ולדבקה בכל צאצאיה בגלל האחוה אשר בינם ובין האדם, אף חכמתי עמדה לי, לכתוב ספר על יבול הארץ וצאצאיה, וחכמי לב יתנו לפעלי צדק, אף ישחרוני אדירי ארץ לשבת כפקיד על נחלתם; אך שאול איש חסדי הודיעני, כי נכון עמנואל האדיר לקנות חלקת אדמה רחבת ידים, ואם יבצע אמרתו אז מקומי נכון לפני, והייתי דרוש לחפץ האיש הגדול הזה, ומי יתן ובא דבר שאול, והנני לתאר לפניך בשרד את דרכי, בבואי אל המנוחה ואל הנחלה.

מי יתנני שקט ושאון במנוחתי, בשבתי בצל עמנואל הגביר לאחיו, והיתה ראשית דרכי, להושיב עמדי את אבי הזקן, ואת הורתי אם רחמניה עם רפאל אחי, ורוחמה אחותי אשר יעדתי לזימון, הן מסכן הוא עתה, אך למועד שמור לו נחלת דודו הזקן אשר בנים אין לו, ואנכי לא הגדתי לאחותי כי הון שמור לבחירה אחרי מות איש, כי הון זימון בנפשו ובלבו; הן יליד ארץ איטאליא הוא, והגות לבו מליצה, חזיונות נעימים, ומה יעלוז לבו במצאו במקום מושבי יפה נוף, ותועפות הרים, ובהלך נפשו ידמה לשבת בארץ מולדתו, נקי יהיה לביתו שנה תמימה, להתעלס עם אחותי באהבים, ואחרי כן ימצא חית ידו בתבונות כפיו, זאת הגדתי לך מדעתי כי תשמחי בגורל אחותי.

ועתה אגיד לך את אשר אני עושה לביתי, כי לא טוב לאדם לשבת לבדו, ונות ביתי אשר אבחר לי, תאהב את שאהבה נפשי, ויחד עמדי תרעה ותרבץ בנאות דשא וצמחי עדן שתילי ידי, כי תבוז לשאון קריה כתמר, תשחק להמונה וליקרותיה, אשר תמירם באגודת שושנים מאדמת בית לחם, כי בית לחם אקרא לנאות מושבנו, וכל ישעי וחפצי יהיה לתת מעדנים לנפש רעיתי היפה, אף היא תתאמץ להיות אשת חיל עטרת בעלה, צופיה הליכות ביתה, ולאהבה את מחמדי נפשי כמוני, אנכי אהיה כאמנון, והיא תפרח כתמר לימיני; גם קבוצת ספרים נבחרים אכין לי בחדר משכיתי, והיו לנו למקרא בלילות הסתיו והחרף, עת אין כל עבודה בשדה. לא כן בימי העבודה, כי אז ארכב על סוסי, לעורר את אחי עובדי האדמה, ולאמץ זרועותיהם להוציא לחם מן הארץ, יבוא עמנואל ויראה כי הפכתי אדמתו לעדן, וישמח בפעלי, וביד נדיבה יחלק ברכתו לכל יד חרוצים; ואנכי אדבר על לבו להושיב אתנו את נחמיה להגיד לנו דבר ה’, בשבתות ובמועדי ה’, ועיניו תראינה את מחמדי הגיוניו, נצבים חיים, ובשמחתו ישמח לבי, ובשמחתי יגילו הקרובים אל לבי, ותשיש נות ביתי על נחלתה כי שפרה עליה, כי בצלי תדע אהבה בתענוגיה, וכל חמדת החיים, והיו ימינו כנחל עדנים, וביתנו נוה שלום מלא ברכת ה’, וכל יודעיו יקראו לו משכן האֹשֶר.

אלה הגות לבי, חזיונותי, וחלומותי אשר לא אבוש להציגם לפניך, ואת תשחקי עלי כי נמהר לב אני, יען אשר אדמה אכנה את רעיתי בטרם ידעתיה; אך לבי רואה אותה, ואין מספר לגדודי רעיוני היוצאים חוצץ כלם לזכרה, מחשבות לא רחוקות, כי אם נשגבות ודגלן עלי אהבה; וידעתי גם אני, כי כל אלה הם חזיונות תלויים על בלימה, בדבר הדמיון הכוזב, איה שוקל, איה סופר את המגדלים ההם אשר בהתולים יסודתם, וזרחה שמש השכל עליהם ונדדו, ובכל זאת אשנה בם תמיד, ודברים כהנה וכהנה ערוכים ושמורים עמדי, ולעת מצאי את שאהבה נפשי, והראיתיה את הגות לבי, וסמל אהבתה אשר יצרתי לי בטרם ידעתיה, ועיניה תראינה ושש לבה, אלה הגיוני וה’ יגמר בעדי ושלם לבית הורי, את השנים הרעות אשר אכלם געל צוררם בכל פה, ונהפך עליו האופן, והיה לנו מאכל כי אמנם לחמנו הוא, וה’ אתנו, כי הוא יבקש את הנרדף.

ואת אלישבע עדינה אל מי אדמך?  אנכי אדמך אל תמר בחזיון אהבת ציון, ועוד חזון למועד, ולעת מצא כי תמצאי את אמנון השמור לך, ועיני מכבדיך תראינה שני רעים הנאהבים והנעימים לאלהים ואדם, וענו ואמרו:  אך שוא יתאוננו נכאי רוח, בקראם לארץ עמק הבכא, כי יש נפשות ברוכות בה, ואלישבע ובחירה לעד; ואני זאת ברכתי השלוחה לך, ברכה יוצאת ממקור נאמן, ממקור לבבי;  וענתה בי השירה הזאת עתה כאגודת השושנים אשר נתתי לך אז, ובהגיע לך עת דודים ואמרת: זאת הברכה, אשר ברך אותי אוהב רחוק וקרוב בפי ובלבבי, וענה בחירך ואמר אמן!.

למנצח על שושנים

משכיל שיר ידידות

 

אֲגֻדַת מוֹר נֵרְדְ וַאֲהָלוֹת נְעִמָה

תַּבְנִית מַעֲדַנֹת רֵעִים

 

א

אַתְּ הֲיִי כְּתָמָר לִבְחִירֵךְ  כְּאַמְנוֹן,

וְיַחַד לִפְנֵי שֶׁמֶש שִׁמְכֶם יִנוֹן;

צָרֵיכֶם כַּמְעִיל יַעֲטוּ כְלִמָה

וְאַתֶּם יְדִידֵי אֵל שְׂמָחוֹת שְׂבֵעִים

אֲגֻדַת מוֹר נֵרְדְ וַאֲהָלוֹת נְעִמָה

תַּבְנִית מַעֲדַנֹת רֵעִים.

 

ב

הֲיִי כְּתָמָר בְּאַהֲבַת צִיוֹן פּוֹרַחַת

וּכְאוֹר הַצְפִירָה בְּקָדִים זוֹרַחַת

פִּיךְ יִמָלֵא שְׂחוֹק וּלְשוֹנֵךְ רִנָה

כִּי שְמָרֵךְ אֵל מֵחֶבֶר מְרֵעִים

אֲגֻדַת מוֹר נֵרְדְ וַאֲהָלוֹת נְעִמָה

תַּבְנִית מַעֲדַנֹת רֵעִים.

 

ג

אֵין בָּךְ מוּם אַיֶלֶת אֲהָבִים נְוַת בַּיִת

אֵין בָּךְ מִגְרַעַת הוֹדָךְ כַּזַיִת

כִּי בְרָכָה בְּנַפְשֵךְ כָּל הוֹדֶךְ פְּנִימָה

אִישֵׁךְ  מַה יִצְלַח עִמָךְ תְּמִים דֵעִים

אֲגֻדַת מוֹר נֵרְדְ וַאֲהָלוֹת נְעִמָה

תַּבְנִית מַעֲדַנֹת רֵעִים.

 

ד

יוֹאֵל אֱלוֹהַּ וְיִתֵּן לִידִידֵךְ כֵּן

רוּחַ נְדִיבָה רוֹב תְּבוּנוֹת וָחֵן

גַם חָכְמָה וְתוֹרַת אֱלֹהִים תְּמִימָה

וְטוּבְכֶם יָחִיל עַל רִבֵּעִים

אֲגֻדַת מוֹר נֵרְדְ וַאֲהָלוֹת נְעִמָה

תַּבְנִית מַעֲדַנֹת רֵעִים.

ושלום לך מאת מיודעך בילדותך ומכבדך בנעוריך

נעמן בן יוסף

 

ועובדיה הניע ראשו ככלותו לקרא המכתב ויאמר: מעשה ידי טובע בים צרה, ובן זנונים הזה אומר שירה, לבני קרח משכיל שיר ידידות, אבל מקום נתבצר לבני קרח בגיהנם וישבו עליו ואמרו שירה, הלא נעמן עתה בן גיהנם ופניו כשולי קדרה;  הן כל זמן שהרשעים בעולם חרון אף בעולם, נסתלקו רשעים מן העולם נסתלק חרון אף מן העולם.  הלא ברכת הדיוט קלה היתה זאת, הדיוט קופץ בראש, עתה הלא טבע בשחת עשה, ואלישבע נמלטה ממנו כצפור מפח. הן יוסף אביו היה נחש, ומשרשו יצא צפע, כי מקום הניח לו אביו להתגדר בו;  נער הוא אשר הכלם לא ידע, וכל שאין לו בשת פנים, ידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, הלא זאת היא חלקת לשון כאבן שואבת מושכת לב נערה תמימה מרחוק, אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא, אך ברוך ה’ כי לשונו הזהב מתגוללת עתה באשפה, וכי נתפרדה החבילה ואין בעל הנס מכיר בנסו.

אך אין סומכים תמיד על הנס, ענה נחשון, והקולר הזה תלוי בצוארך, כי היה בידך למחות ולא מחית בעדן בנך לבלתי למד את בתו לשון וספר; אך בינה יתירה נתן הקב"ה באשה יותר מבאיש, כאשר תראה במכתב אלישבע.  מדי דברו שם לפניו מכתבה ואלה דבריה:

נעמן ילד שעשועים לי בילדותי!  אשר לא פללתי ראיתי, ואשר לא שערו רעיוני התבוננתי, מי זה אלי קורא משבת תחכמוני מעיר חכמים?  הקולך הוא זה נעמן ילד שעשועים לפני תשע שנים? הן עוד תמונתך נגד עיני כמוך אז, זכו פניך כשלג, צחו מחלב, אדמו אף נעמו מאד, עיניך בערו בך כשביבי אש, הזהירו, התנוססו ומחלפות ראשך כענפי זית רענן, רטובים מטל בקר לפני שמש משכים, כי כן בילדותך חזיתיך, וכן אדמך עתה; על כן אשתאה לראותך בא במגלת ספר כתוב עלי, ובלמנצח על שושנים משכיל שיר ידידות לזכרון אגודת השושנים אשר קטפת לי בילדותי, והשושנים ההם נבלו וזכרם עוד פורח בקרב לבבך, ואהבת ציון לא תשכח לנצח, כי התענגתי על חזיונותיו, ואמנון היה לך למשל, כי נס אהבת תמר אותו הנצה מעטרת שושנים קטופה בידי אמנון מאדמת בית לחם, על כן בית לחם קראת לאדמת מושבך בימים הבאים; ואולם ראה נעמן הזהרתיך, אל תהיה כאמנון בעל החלומות, ואל תתהפּך מסבות בתחבלותיך לערוך את תמר, פעם אלי ופעם אל רעיתך אשר תקח לך, הלא הן כשתי נפשות בדבריך ואחת היא תמר בלבבך ומי לא יבין זאת?

אחת היא על כן אמרתי החלומות שוא ידברו, ואם חפץ אתה לנסות עוד דברים אלי, שכח כי גבר אתה ואנכי עלמה, בכל הוד והדר אשר תשוה עלי, כי אם כה בחלקות תשית לי, והיו מכתבינו שחברו למו יחדו כאהבת ציון, והיא לא תצלח; ומי הגיד לך כי דמות תמר ערוכה לי? הלא זימון, אך הוא הגדיל חין ערכי שבעתים, כי נאמן לי ראי לטוש חלקלק מגבר מחליק לשון, והוא אחרת יגיד לי, הסירה אפוא כל חלקת לשון מבין שורותיך, ובלא שפתי חלקות דבר אלי עברית באשר עבריה אני, הן בחרתי לשונות זרות לשעשועי לבבי, ועברית לתנחומות נפשי, על כן אהבתי דבריך, כי בכל למודיך אשר אספת לא ילוזו מעיניך ספרי עמנו ותורת אלהינו;  בורא ניב שפתים לשפת עבר, ובצחות לשונך ערכתיך לאמנון חוזה החזיונות, כי בחזיונות רחוקים תשגה גם אתה, ומדי דברי בו אגיד לך כי נשגבה שיחתו על דברת בן אמוץ, ומה שמח לבי במצאי כמוה עמדי בכתובים, שיחה על דבר בן אמוץ אשר העתקתי מסופר צרפתי, והנני שולחת אותה לך למען תערוך זו לזו והגדת לי משפט מה טובה בעיניך. והא לך שיחתי ומשאי אני:

ואל מי תדמיון את בן אמוץ בעים רוחו, ומה דמות תערכו לו? הן רוחו כנחל שוטף, כנהר איתן, וכיאור מצרים זורם בהמון ורעש מראש צורים, להשקות נאות דשא ושדמות פרחים מדי עברו. בזרמת פלגיו ובשוא גליו, כי כן זרם ניב שפתיו לשון למודים וצחות אלהיו יורנו, אכן פלג אלהים הוא שוטף צדקה, חן, חסד, נעימות ונדיבות.

או אדמהו לנשר בראש הלבנון ומגבעות עולם, אלה יעלה אבר ויעוף אל מקום שם אהל לשמש, אשר קרנים מידו לו להפיץ עליו אור יקרות, ועוף השמים זה יפרוש כנפיו יקחהו וישאהו על אברתו, ועוטה אור כשלמה יורד הוא עלי אדמות ישוב אל נוחו, ועוד יתנוסס בנגהו, ויפיץ אור זרוע על כל סביביו.

כּי כן נשא אלהים את ידידו על כנפי רוח קדשו, וירוממהו אל כסא כבוד מרום מראשון, אל חביון עוז, מקום שלהבת יה ואל מעון אור עולם. שם לקחה אזנו נאם אמרת אל וזמרת יה, ושם נגה עליו אור לא שערוהו יושבי חדל, וברוח מלא מאלה שם לרדת אל תבל ארצה להפיץ אור יקרות בישראל, וחזיונותיו עודם מזהירים כזהר הרקיע, ודבריו ככוכבי אור לדור דורים.

כן ישיר בן אמוץ לידידו, וכן ישמיע בהוד קולו הנורא משפט חרוץ על עמים מרחוק, ואת העצה היעוצה על צור המעטירה, עוד העדינה הזאת יושבת לבטח, עודנה נעלסה בגאון שלות השקט, ונביא ה’ זה כורה לה שחת, קברי עולם ואבדון נצח נצחים.

אך אם נפרץ כל חזון נשא כל משא בו על כנפי שחר כי גבוה בשפל וקדש בחול יראה, עוד שאר רוח לו ובמראות אלהים חלקת גאונו ספון, במחזה שדי אשר חזה בשנת מות המלך עוזיהו, שם הראנו שפע אור יקר והדרת קדש, ושם יתרומם רוחו כשמים לספר כבוד אל נורא עלילה על בני אדם.

ועתה כל דוברי צחות בשפת קדש התבוננו, וכל מנעימי זמרות שרים כחוללים והומים כחלילים הגידו:  מי בכם יחשוף זרוע כאל, ויניף עט סופר מהיר לתאר בשרד קדש מחזה שדי בהיכל מלא עשן לא נראה כל תמונה בו, זולתי שרפים מעופפים ברגש קדש, ומלאכים משרתי עליון עושי רצונו;  מי בכם סופרים יגיד זאת? הן עיניכם עיני בשר, לשונכם גוש עפר, ועטכם חרט אנוש.  הרפו ידיכם, כתתו עטכם לקנה רצוץ, שימו יד לפה החרישו ודמו סלה!

אלה הם הדברים אשר העתקתי מדברי סופר צרפתי ואותם הקרבתי אליך למשפט, כי טוב טעם ודעת לך כאמנון להבין דבר, אף אנכי אגיד לך משפט ספר אהבת ציון, מה חזיונותיו ומה משפט הנפשות הנוצרות לשחק בו, כי את כלן חזיתי בין החיים בעיר מגורתנו עתיקה, בנפשות אשר ידבר בהן אחיטוב במכתבו הנעים המשחקות לרוח היום; כי עוד אנופף ידי אליך, ואתה תרים עטך במכתביך אלי, ונשתעה יחדו בשפת עבר ובספריה, רק אל תעיר ואל תעורר את האהבה, כי לזימון רעך יאתה, והוא ידבר בה עם רוחמה אחותך, אף היא תשיב אמריה לו; אך לא לנו לא לנו היא נעמן, כן הוא ידידי, אנחנו נדבר בלשון למודים על דברת הנפשות העוטרות את בית הוריך לשבט או לחסד, אף אבקש תחבלות להסיר מהם כל קוץ מכאיב, וכל סלון ממאיר, להפר את האחוה בין אבי הזקן, ובין געל איש עול לא ידע בשת, כי מביתו יצאה החנופה בת נעות המרדות כצפנת חרפת נשים המציקה לבית הוריך.  אתה הוצאת קוץ מכאיב מאצבעי בימי ילדותי, ואנכי כן אעשה לחוחי בני אדם להוציאם לאור ולהציגם לעיני השמש; הן אלישבע הילדה אמרה להשיב להוריך נחלתם בעד צרור שושנים, ואלישבע העלמה תקים דבריה בעבור למנצח על שושנים אשר שלחת לי:  ובשובי אל עיר עתיקה אדבר על לב אבי הזקן בעת רצון, ביום מלאת לו שבעים שנה, וקויתי כי לא ישיב על תוכחתי וישיב נחלה לבעליה;  הגידה לזימון רעך הנחמד, כי גם למענו אעשה זאת, כי לא אשכח לנצח את ליל החזיון אשר השיב חרפת חורפתי שבעתים אל חיקה.

השקט נעמן ידיד ילדותי כי עשה אעשה גם יכול אוכל ורבות מחשבות בלבי, וקויתי כי עצתי תקום, ואתה תשיב תודה לדורשת שלומך וטובתך כל הימים, אלישבע בת עדן.

ככלות הזקן לקרא המכתב, ויקרא מנהמת לבו, אוי למי שבניו נקבות! קללת אלהים היא, אויה לי כי מכתב בתי הוא זה, אין בו כל נפתל ועקש אך נלוז דרכו, כי מה לה ולנעמן עוכר ישראל? שמעה נחשון, הן אלה צרות לבבי ומכאובי ביתי, ולמה ישא געל ובנו מכאובי?  הלא עיניך ראו כי אלישבע כיונה פותה אין לב מאמנת לחלקת לשון תהפוכות, וחלילה לה לחשוב מחשבות זרות, אך לא נרצה היא לזרח ולא זרח לה, ואם בין תבין את אשר לפניך, ופקחת את עיני געל על הדרך הזה כי לא ישר הוא לפניו.

הן נאמן רוח אני מכסה דבר, ענה נחשון, על כן החרשתי התאפקתי, ולא גליתי לך סוד אחר, ואולם בשמעי דבריך הנני להוציא לאור תעלומה, דע לך כי אין עוד דרך אחרת לגעל, הלא תשמע ותשתומם, כי הנה דבקה נפש זרח באלישבע, למן היום אשר בקרה בבית געל בימי חג הפסח, וזה שנתים, מן העת ההיא זרח שוגה באהבתה בסתר לבו, וכיום נגלה הדבר הזה, כי כאשר נסיתי לדבר בו נכבדות באזניו ממקום אחר ויחורו פני הנער, ועיניו מלאו דמעה;  ויפצר בו אביו להגיד לו שרש דבר נמצא בו, ויגד לו קושט אמרי אמת כי דבקה נפשו באלישבע באהבה נצחת, וגעל התעורר על בנו, ויחשוב זאת לעון לו;  ואלי אמר, כי נכון הוא לתת מהר ומתן לאלישבע ככל אשר תשית עליו, ואם לא תאבה להתחתן בו, ונהפכה אהבה לאיבה בינו ובינך.

הלא תחכה לי עד יום מחר, והשיבותיך דבר כי עתה לבי סחרחר, ענה הזקן במבוכה גלויה על פניו.  ונחשון אמר לו: טוב הדבר, ויפן לצאת ויפתח הדלת ויגע במזוזה וישק ידו למו פיו ויצא.

והזקן ספק כף על ירך, ויאמר אל צביה כלתו, הה! פצע מחץ ומכות חדרי בטן, וכל אלה מידך לי, יפה אמרו חכמינו: בניך ובנותיך נתונים לעם אחר זו אשת האב, הלא בשלך היתה הרעה הזאת, כי צר היה המקום לך ואלישבע לשבת יחדו, ותסיתי את עדן נמהר הלב לשלח את אלישבע אל דודה;  ותקטן עוד זאת בעיניך ותסגירני אל געל בתתך תמיד תקוה בלבו להתחתן בי לחלל כבודי, איכה עכרתיני בתי ולא זכרת אחריתי?  הן נלחצה נפשי בין גדר מזה וגדר מזה, ואנכי אובד עצות הפעם כי מה אעשה? אם אמרי אגיד לגעל על פניו ערכו כי מך הוא מערכי מאד, הלא ברצונו תרום ידו עלי, כי בידו כל הוני, ולא ישיבהו לי עוד, ואם אתן את אלישבע לזרח והייתי כרוצח נפשה, אוי ואללי לי כי עכרתיני בלזות שפתים, באמרך בלבך למכור את אלישבע ממכרת שפחה, ועל דבר הממכר הזה הרבה געל תמיד שיחה עמך.

וצביה אשה יראת ה’ אוהבת מאד את עדן אישה, והוא השיב את אהבתה אל חיקה, ובראותו כי אלישבע בתו נאנחה תמיד אחרי אמה, ואהבתו את צביה לה לחטאה, וברצותו ללמד אותה דעת באשר לה יאתה, יעץ לשלחה אל דודה היושב בקרית אמון, שם פרחה כחבצלת בעדן ביפיה, ובחכמתה, וגעל אשר בקש תמיד להתרומם מאשפות חרפתו חשב מחשבות מאז להביא את עובדיה בעל בריתו בין המצרים, ויבצע מחשבתו. עתה פקח הזקן עיניו, ועתה התבונן מה עמקו מחשבות געל, ומה היתה עצתו מרחוק, וכאיש אובד עצות התהלך בחדרו אחת הנה ואחת הנה, וינהם ברגז קולו מנהמת לבו, וישפוך חמתו על צביה כלתו, ותבך האשה במרירות ותאמר:

המעט ממני שבר רוחי ויגון לבבי לאישי הוא בנך, כי עוד תגער בי חותני ותמרר חיי, תרשיעני על לא חמס בכפי, ותשימני כאשה נצורת לב, אשר הרגה את אלישבע בת אישה בלזות שפתים.  ולו שנאתי את אלישבע, כי עתה נהפך לבי בקרבי לאהבה אותה;  בראותי כי יקרה היא בעיני אישי, אמנם דבר עמדי געל תמיד, ואנכי לא קראתי לו, כי כאיש בריתך בא תמיד בצל קורתי, התחת אלהים אני לדעת את מחשבתו אשר חשב? היכולתי לשום לפיו מחסום בתתו דופי באישי, כי לא טוב דרכו ולא ירא אלהים הוא?  כזאת שמעתי, על כן עניתיו להצדק אישי ולגול מעליו חרפתו, והנני עתה בעיניך כנפש החוטאת, ה’ ישמרני מעצב, מיגון, מכל אסון ומעלילות שוא כאלה.

אוי ואללי לי!  הוסיף הזקן במרי שיחו, הן געל איש בריתי שם מועקה במתני וילחצני בין המצרים באין מקום לנטות ימין ושמאל.  הוי פושקת שפתים!  ואת מי תגידי מלין?  ומדי דברו זאת נפל על מושבו ויתעלף, וצביה חרדה לצאת בקול בוכים למהר את אנשי הבית לחוש לעזרתו.

טו

עשיר, רש ואיש תככים נפגשו

עברה עת הצהרים גם נטו צללי ערב, קוי השמש מפאת ים נשקפו בעד חלון החדר אשר שכב בו עובדיה על מטתו, ראשו חבוש במטפחת לבנה, ונחת זרועו תמוכה בקשר התלוי בצוארו, כי הקיזו לו דם מידו, חמת רוחו שככה מעט, אך הכרת פניו ענתה בו כי עוד דאגתו בלבו, וכי נלאה הוא לשית עצות בנפשו מה ישיב לנחשון על דברת אלישבע, ובמה יתרצה אל געל אם ימנענה מזרח בנו?

עודנו תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, והנה משרתו בא להגיד לו כי נחמיה בא, והוא חפץ לדבר דבר אתו;  על זאת השתומם עובדיה ויאמר למשרתו:  יבוא נחמיה הלום, המשרת יצא ונחמיה בא ויאמר:  הנה לשלום באתי ואין שלום בעצמיך, צר לי מאד כי לקחתי מועד בעת אשר אין רוח נכון בקרבך לשום לבך אל דברי, ואולם זאת אשיב אל לבי, אולי עת רצון הפעם הזאת בצר לך, כי עיניך תלויות לחמלת ה’, על כן תדע נפשות אומללים לתת להם חנינה, רבות שבעו למו בית ירוחם אף לקחו מיד ה’ ומידך מכאובים ונדודים כפלים ככל חטאותיהם, והאסון האחרון הכביד במות נעמן.

מי יתן מותו מעת הולדו, ענה עובדיה באנחה, כי במצעד ימי חלדו הגדיל לעשות בזדון לב, צדיק הוא ה’ אשר ברא מטה הזה, וברוך המקום שהרגו לשמחת לב תמימי דרך, הוא מת ורעתו עמו יחד על עפר תשכב,

אך לגבר נכבד כמוך הלא נאה להעביר על מדותיו ולקרב רחוקים ביד נדיבה, ענה נחמיה בתוכחות נעימות.

הטרם תדע את אשר אנכי וגעל שואלים מירוחם? ענהו עובדיה, הלא להשיב לנו את הכתבים, ולהשבית כל ריב ומדון, או אז יקח מידנו מאתים שקל כסף, ואם מעט באלה לכלכל את שיבתו, הלא עוד לא פסו אנשי שלומו הנקובים אנשי חסד, הלא חסדם הוא כל צדקתם, ואם אפס חסדם למה להם חיים?

גם אנכי כמוך אדברה, ענה נחמיה, ונפשי יודעת מאד כי בני הדור הישן רחמנים בני רחמנים, ורבים מבני הדור החדש אבירי לב רחוקים מצדקה, כי ישיחו בחסד ובצדקה בפיהם ובשפתיהם, ולבם רחק מהם, כי איש איש לבו אחר בצעו הולך, אך שוא למו תוכחתי וריבות שפתי, הלא את אשר אני אוהב אותו אוכיח, מי יתן וחפצי צדק יחפצו גם בתבונה ובאמת ובתום בלי שפתי מרמה והיו כמלאכיאלהי', ואחריהם ימשכו רבים וכן שלמים מבני דור החדש, ואמרו:  השיבו אותנו לבצרון אמונה, חכמת ודעת אשר יראת ה’ היא אוצרו; אך אתה עובדיה הדעת מאסת, על כן מאסו בך נבונים והפרץ רחב, והאיש אשר נתן לו ה’ עינים לראות רק עמל וכעש יביט כל היום ואין נחת.

שמעתי כאלה רבות, ענה עובדיה, אף ראו עיני מכתבי עמל, אשר אמריהם חלקו מחמאות וקרבם רעל ולענה ורוש, כן היה גם נעמן מטע ידיך, ישרשהו אל מארץ החיים וחייתו לא באור תראה, כי השחית התעיב עלילה, ונאמנים פצעיו אשר מחץ בעודנו חי.

תעלומות ונסתרות לי דברים, ענה נחמיה, ואני לא להתוכח באתי אליך, כי אם לעורר רחמיך על נפשות אומללים אשר לא במאתים שקל כסף תקימם מעפר, הן נעמן מת, לכן שכח את אשר דבר לעשות לך ואל תמשוך לעד אפך.

עודנו מדבר ומשרת עובדיה בא שנית להגיד לו כי ר’ צדוק עם לוי משרתו באו לבקרו, ויאמר עובדיה:  יבואו הלום, ונחמיה קם עמד ויאמר אל עובדיה:  שים נא לבך לכל דברי, כי נכוחות דברתי לך. מדי דברו זאת יצא מאת פני עובדיה, ור' צדוק ולוי באו החדרה.

ועובדיה התחזק וישב על המטה ויאמר לר’ צדוק:  ברוך בואך, הן חליתי היום מעט, אך חכה לי, כי טרם התפללתי תפלת המנחה והנה השמש לבוא.

יסורים שאין בהם בטול תורה ותפלה, הם יסורים של אהבה אמרו חכמים בברכות! כן היה מענה ר’ צדוק, והזקן התאנח במרירות ויאמר:  אכן יסורים של אהבה הם, אך לא הם ולא שכרם.  מדי דברו זאת רחץ בנקיון כפיו ויבא חדר בחדר לעמוד להתפלל לפני ה’, ור' צדוק ולוי נותרו לבדם בחדר, וישיחו יחדו על דבר צפונותיהם כדברים האלה:

ראה נא לוי, ענה ר’ צדוק ואמר בהשפילו קולו: הנני מזהירך עוד הפעם, אל תרחק ממני להסתפח אל אחת הכהנות לעבוד עבודה אשר לא ידעת;  הן ירחמיאל הולך וקרוב לבוא הלום, ונסתרתי מפניו, ומי ילך לי לקדם פניו להכריעהו בטרם יחשוף צפונותינו?

שמעה נא צדוק, ענהו לוי, הן באתי במעמקי מים ושבלת שטפתני, תם הייתי, והנה באו מים עד נפש, כי עונותי עברו ראשי, ולבי נוקפי, כי צר הוא מהכיל משא זכרם, על כן אמרתי אברח מפני חטאת נפשי.

אל תירא ולבבך אל ירך, ענהו ר’ צדוק, אמנם חטאתך היא מחץ מכתך, אך לשון חכמים מרפא והוא בקדושין:  אמר ר’ אבוה משום ר’ חנינא נוח לאדם לעבור עברה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא.  הרבה ללמוד כי אין עברה מכבה תורה, ומכל משמר נצור כבודי ושלומי כי בכבודי תתימר ובשלומי לך שלום; הן נחמיה היה פה ומי יודע מה היה דברו אל עובדיה?  אולי על דבר ירחמיאל קרובו, מדי זכרי שמו תסמר שערת בשרי.  ואתה חפץ לרחק ממני!  לא לוי יקירי איש סודי, וכי כך עושים לבני לויה? עמדי תשב עד אשר נראה אחרית דבר, ובטח בי כי לא אעזבך; הן מחלת אשתי הולכת למות, כי פניה נהפכו לירקון, והיא מטיבה דרכה לבקש את האהבה, ולכסות מגרעותיה בחרוזי פנינים של צוארה, אך המות ילבבנה באחת מעיניו, גם היום נגשה אל המראה לראות תארה וכמדברת אל צלם דמותה דברה אל לבה לאמר:  אם לא תדעי לך מחלת מי את, שאלי כל יושבי עתיקה ויאמרו לך, כי את היא אשת ר’ צדוק הירושלמי!  כן קשורה נפשה בנפשי אך המות ינתק מוסרותינו, ותקוה נשקפה לי למצא את אשר יבקש געל חותני לזרח בנו, כי נתן ה’ לאלישבע עינים לראות, ועובדיה הזקן גם הוא יכבדני כמלאך אלהים.  אחת אמרתי:  בשלומי לך שלום, רק אל תבהל ברוחך לעשות דבר ולא רוחי, עוד מעט תשמע בדברי עם הזקן, והתבוננת מה ישיב לי, אז תבטח ולא תפחד.

כן הוסיפו לדבר עוד דבריהם, עד אשר כלה הזקן להתפלל וישב אל ר’ צדוק ויאמר: מה הביאך הלום אלופי ומיודעי? לשמע מחלתך באתי הנה, ענה צדוק, הגידה נא לי מה שרש דבר נמצא בך?  שרש דבר היא זקנתי, ענה עובדיה, זולת זאת שבעתי היום מכאובים מדבר הגנבה אשר נגנב כסף התפור בבגדי ברוך, וצר לי מאד כי נמצאו אנשים החושדים את קלונימוס הכשר.

חלילה לקלונימוס ממחשבה נתעבה כזאת, ענה צדוק, כי ישר ונאמן מצאתיו תמיד. כן הוא ענה הזקן, ועל זאת קצפתי, אך אם מצער זאת, הן מכאובים רבים לי מעדן בני אשר נסתם ממנו כל חזון; ומה טוב אתה כי באת לבקר בביתי ולנחמני מעצבותי, השלום לך ולנות ביתך?

שלום לי, ענה צדוק, אך אין שלום לאשתי, כי היא כצל נהלכה, ועורה צפד על עצמה, כן היא וכן זרח אחיה.  לשוא הזהרתי את חותני לבלתי הכבד עליו עול תורה, פן ירבץ כחמור בין המשפתים, אף הניאותיו מתת לו אשה, אך רבים הם דופקי דלתיו אשר יאיצו בו להתחתן באנשי השם, ומדעתי כי דבריך נשמעים לו, הגדתי לך זאת, למען תגלה אזן געל, והצלת את נפש זרח בנו ממות, הנה הנער כמסוס גוסס, ועליו אני קורא:  אדם כי ימות באהל.

ועובדיה בשמעו כזאת על דברת זרח ויתאנח במרירות, כי זכר את דברי נחשון אשר בא אליו במלאכות געל לדבר נכבדות בזרח עם אלישבע, אך הסתיר הזקן יגונו זה מצדוק ויאמר לו:  דבר אתה על לב חותנך, כי דברך יקר לו מאד, ואנכי אחרת אדבר עמך הפעם; הנה נכנע נחמיה מאד ויעורר חמלתי על ירוחם, הנה הוא בא כעושה שלום בין הדור הישן הנכבד בעיניו ובין הדור החדש הנפתל ונלוז בעיניו, כי יתנהו כאבירי לב רחוקים מצדקה ומחסד, מחנינה ומחמלה, ולבני דור ישן יקרא רחמנים בני רחמנים, ואנכי כמעט דחיתיו, אך אחרי שובי נחמתי, כי גדולה תשובה ובל ידח ממנה נדח.

הן כל באיה לא ישובון זו מינות, ענה צדוק, ותשובת נחמיה כתשובת הכלב השב אל קאו, ואם יחנן קולו אל תשמע לו;  אל נא נדבר בנחמיה ובירוחם, מתים הם בל יחיו, והאחרון הכביד כי דין רודף לו, ורוצח הבא להרגך השכם והרגו;  הן כל חבריהם יבושו לעת תמוט רגלם, ואנחנו באמונתנו נחיה ונראה בשברם. והזקן נאנק דום ויאמר: הה מכאובי ישובו יתקפוני, אשכבה על מטתי ואנוח מעט. ובטרם תלך מזה אשאלך על אודות הנער לוי, העודנו מחזיק בעצתו לבקש נתיבותיו בעבודת מעשה?  כן הוא, ענה צדוק, זאת מחשבתו ולא ישוב ממנה, אף ידמה לשאל דבר מעמך להגיד ישרו ותומתו, בר לבבו ונקיון כפיו אל אחד פקידי עמנואל, למען יספחהו אל אחת הכהונות.

לא זו הדרך לנער תם כמוך, ענהו הזקן בכוננו דבריו אל לוי, הלא אתה מבחורי ישראל אשר לא טעמו טעם חטא, לא כך תהיה בצאתך מאהלי תורה אל ארח עולם אשר ישנה טעמך.

עודנו מדבר ומשרתו בא להגיד לו כי האדון הרופא בא לבקרו, ויאמר הזקן אל צדוק: הלא תבוא אלי בהיות רוח נכון בקרבי כי עוד לי אליך מלין, עודנו מדבר והרופא בא, וצדוק ולוי יצאו מאת פני עובדיה.

 

*

מכתבי השר החכם האדיר בישורון, הנודע והנכבד בעמים,

כבוד שמו הוא תהלתו אברהם הכהן

המכֻנה

אלבערט קאהן

אשר כבד בם את אחי המשכיל היקר הנכבד הר"ר

מתיתהו מאפו

אחר קראו את שתי מחברותי אהבת ציון, ועיט צבוע

חלק ראשון

בע"ה פה פאריז יום ג' י"ט טבת תרי"ח לפ"ק

ליד החכם כותב בלשון עמו ומדבר בלשונות עמים, עושה טובות וכו' כ' שמו מ' מ' מאפו ה’ יברכהו אמן.

הנה באתי להגיד לאדוני, כי קראתי במחברות אחיו הנחמדות מפז רב ומתוקות מדבש ונפת צופים;  מה נעים גורלו, ידבר כאיש נולד בימי ישעיהו, וכותב כגבר חי בעת דוד המלך. אין ארמית בתוך דבריו, כלם אחים בני איש אחד, וירד במצולות הלשון והעלה בחכמתו פניני בינה.  קראתי ושאלתי פעמים:  זאת שפת אבותינו!  כזאת מללו אמותינו!  בחורי עמי צחקו במדה הזאת, בתולות אומתנו בכו במשקל הזה. לא עבד עברי הוא אלא בן חורין, ללשוננו נגברה ולדעותינו נחכמה.  אלה קצות דעות לבבי, באו לי בקראי באהבת ציון, או בעיט הצבוע.

הנני מבקש חסד מאדוני, אם תכתוב לאחיך היקר, שאל ממני בשמי את ספריו האחרים אשר ירצה להפיץ בין בני עמו.  ואודה לו אלף תודות על המנה, ישלח לי לטובה, וככהן לאל עליון אקריב מנחתו לריח ניחוח לפני כל יודעי תורה ומבין חכמת עמו.

כן דברי מוקירך ומכבדך נצח

אברהם הכהן המכֻנה אלבערט קָאהן

א.

הַהֵלֶךְ

ביום השני לחדש האביב והשמש שלחה קוי חום עלי ארץ קרה, השלג נצמת ויהי רפש וטיט על דרכים ועל שפיים, עוברי ארחות התנהגו בכבדות, פה עגלה משרכת דרכה לרגלי הסוסים עיפי כח, נפש היושבים בה תקצר בעמלם, ועיניהם תכלינה לבוא אל מחוז חפצם, לנוח מעצבם ומרגזם ומן העבודה הקשה אשר עבדו למלט משא נשואותיהם משחיתותי הדרך, ופה איש יודע נפש בהמתו יעבור ברגליו אחרי סוסו ההולך לפניו בלא כח.

בפאת דרך חלקלק וחתחתים, נראה איש מסכן זוחל הולך, רגליו כבדות מעב‑טיט אשר דבק בהן, מעילו העליון צרור על כתפו, פניו דלים ורעים, אבל שמחת לבו נוצצת מעיניו, כמו שואף הוא לבוא אל מחוז חפצו, ששם ערוכה ושמורה לו כל חמדה. וזה האות כי הוא שש לרוץ אורח, בעברו את עיר המצפה מבלי שבת שם ביום השבת, וילך הלוך ונסוע על הדרך בואכה עתיקה הרחוקה מן המצפה מהלך יום.  ומדי לכתו כן בערב שבת לא פנה לבו לבטלה, כי שפתיו נעו ותורתו היתה על לשונו.

אך שמחת אנוש עדי רגע ומבוכה כשואה תבוא להחריד מנוחתו, כן ערבה שמחת המסכן ההולך נכחו מעדת כלבים עזי נפש אשר נפלה עליו, בשני רשעים מרטו שמלתו לעורו, והוא מניף במטהו אשר בידו וקורא עליהם מקרא מלא: שני רשעים שברת, אך הרשעים לא חדלו רגז. והמסכן בראותו כי אין מעמד, ויזכור דבר בעתו מאשר למד בילדותו: ראה יעקב שכלבים בצדו וישב על גבי הקרקע. המסכן ישב על הארץ ויצפצף: שלוחי מצוה אינם נזקים. והכלבים עליזי גאוה בראותם כי נכנע האנוש הנועז, גם נפל שדוד לפניהם, הניחו חמתם בו וינועו ויעמדו מרחוק.  אך הקולות טרם יחדלון, והמסכן טרם יכלא שפתיו גם הוא, כי על דעתו יבינו הכלבים לחש, לא נודע הדבר אם הבינו הכלבים לחש או לא, אבל עדתם נפוצה בראותם עגלה רתומה לשלשה סוסים, ויעזבו את המסכן להתנפל עליה.  והמסכן עודנו ירא לעזוב מקומו, ויקרא בקול גדול: הושיעה אדוני הצילה נפשי!

ואיש אחד צעיר לימים לבוש בגדי אצילים קפץ מעל עגלתו וידבר על לבו וישחק לפחדו. אך בראותו כי נבהלה נפשו מאד, חמל עליו ויקחהו על עגלתו להשיבהו אל עיר המצפה.  ויאמר לו:  הן רופא עברי אני ועצתי יעוצה לך להקיז דם מידיך, יען כי נבהלת באולתך מאד; אך הגידה לי מאין אתה ואנה תלך עתה ארח ברגליו לא יבוא איש?

אנכי בא מארץ רחוקה, ענה המסכן בחלחלה, אנכי ירחמיאל, זה שמי, ושם צפנת אשתי הלא נודע במחוזות האלה.  זה שבע שנים אשר לא ראיתיה, על כן מהרתי לרוץ ארח, מאנתי לשבת במצפה ביום השבת, עברתי על דברי חברי, הלא הם בן צבי וקלונימוס אשר הפצירו בי לנוח במצפה ביום מנוחה, ולא האזנתי אליהם, וה’ יסרני למשפט.  אך מה שמך אדוני כי אדע?

שמי הוגא, ענה הרופא, ומושבי בעתיקה, גם את צפנת אשתך יודע אני, האם קראה לך כי כן תרוץ אליה?

הוגא!  קרא ירחמיאל, אך אשיב על שאלתך ואחרי כן אגיד לך מה דברי אליך.  באהבה קראה לי צפנת לשוב אליה ולראות עמה חיים, כי אחרי שבע שנות נדודי בארץ מוקדון, נהפך לבה לאהבה אותי ותמשכני חסד, על כן רצתי עליה. אך גם שמך אדוני לא זר לי, כי עתניאל בן בנימין מקרית אמון נתן על ידי מכתב לתת לך, והנה הוא בצלחת בגדי, וה’ מִנה אותך לידי פה.

והוגא מהר לרוץ ארח אל שר אחד אשר שלח לקרא לו, ובהגיעו אל מלון המצפה עמד שם, וטוביה בעל המלון ובן צבי כראותם את ירחמיאל מגואל ברפש וטיט ובגדיו קרועים ויצחקו וינודו לו, והוגא יעץ להקיז לו דם.  אך ירחמיאל ענה לאמר:  למן היום אשר נגנז ספר הרפואות כל ידי חזקיה אין עוד תרופה אחרת לכל תחלואי הגוף, כי אם חש בראשו יעסוק בתורה, חש בכל אבריו יעסוק בתורה, מחר ביום השבת נגדה נא לכל עמי אברך ברכת הגומל, ובהגיעי אל מקום המקרה אברך: ברוך שעשה לי נס במקום הזה!   אמנם אין בעל הנס מכיר בנסיו!

והוגא הביט אליו בחמלה ובמנוד ראש, ויאמר: חושה איש תמים לרַוְחתך כי אם אין אתה לך מי לך? ואם לא למענך, הלא תעודד נפשך למען צפנת אשתך, כי לא בכל עת תמצא איש חכם ונבון כמוך.  כי רק לבעבור זאת יטלטלך ה’ טלטלה בארצות רחוקות, להראות יושבי תבל חכמתך כי רבה היא. אך תנה לי איש טוב את המכתב אשר שלח לי עתניאל רעי על ידך.

וירחמיאל הוציא מצלחת בגדו מכתב, ויתנהו אל הוגא אשר פתח אותו, ויקרא בו כדברים האלה:

באחד לחדש אדר תרי"ד

"לידיד נעורי הרופא החכם הוגא שלום וברכה.

אם לא תזכור לי חסד נעורי, הלא תזכור חסדי בנימין אבי הנאמנים, אשר אמצך כבן לו ויתמוך ידך בשבתך בשבת תחכמוני.  תזכור את צרת לבבי בעתיקה והביאות עצה מרחוק. זכר נא ידיד לבי מה אומלל אני למן היום אשר הפריד המות בין שני רעים אהובים כבימין אבי וכיעבץ איש בריתו, אשר אמרו לחזק מוסדות ידידותם בעבותות אהבה, אשר תקשר נפשי בנפש עתליה בת יעבץ ידידות נפשי, אשר הסכנתי ארחותיה מימי ילדותנו, בשבתי, בצאתי ובבואי, בכל ענג, בכל משחק ובכל שעשועים, יום אחד לא נפרדנו. והיום אשר לא ראיתיה או לא ראתה היא פני בו, לא נחשב בימי חלדנו;  בשבתנו יחד לשיח אמרנו:  הימים והלילות ינוסו כצללים, כמעט באו ואינם, כך נצפנו ממנו עתים, שיחתנו כיתה לנו כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו, כי ה’ היוצר יחד לבותינו ברא לנו ניב שפתים. מי מלל לנו אז כי יום עברה יפרידנו! אכן הפרידנו יום עברה וזעם, אבותינו הישרים הלכו למנוחות ותהי לאבל כנורנו, ותקותנו – מפח נפש; לבותינו הגו נעימות, ואליאב אחי עתליה חשב חשבונות, וימצא בנחלת אבי חסרון לא יוכל להמנות, וינתק מוסרות, ויתן את עתליה חמדתי לאשר זרה לה רוחו, ואנכי התגלגלתי תחת שואה, הֻטַּלתי אל עיר עתיקה ואל בית חמול, וזלפה בתו היתה מועקה במתני וקנאתה היתה כמוקד בעצמותיה וכרקב בעצמי, כי ידעה זלפה את נפשי.  וחמול אביה הנוכל חתה גחלים על ראשי, עד אשר העיק לי ועד אשר נהדפתי מביתו, ויהי לו מעט כספי למשִסה ואין אמר השב.

הלא ידעת כי שם נחמיה היה לי בבית חמול חותני ראשית חטאת וראשית מדון, אנכי הייתי מגן לנחמיה, וכבודו היה יקר בעיני;  וחותני שפך עליו בוז וקיקלון, כרה לו שוחה על דבר אחיטוב נכדו, אשר נשאה אסנת בתו הצעירה עיניה אליו, והוא אמנם לא שת לבו לה, ויָשֶת חותני עלי חטאת, באמרו: כי אנכי הביאותי את אחיטוב בצל קורתו להתעות לב אסנת בתו.  מה נתעה הוא בשוא!  ואולם גם לבו יבין זאת, כי לא זכה אסנת בתו בעיניו, ורק תנואות עלי ימצא, למען קחת את אשר לי, ולאמר לא פעלתי און.

ואנכי בקשתי נתיבותי, ובהיות שאול מגן לי גלוה אנכי אל עמנואל האדיר, האח! מה נעים גורלי, ומי לא יקרא לי מאֻשר? אף בהגיגי כי נפשי ונפש עתליה כלואות, תתעטף רוחי בקרבי, אמרתי אני בלבי:  הן אמנם מאֻשר אני, אך מה יסכון לי כל אָשרי, אם לא תשיש עליו שאהבה נפשי? ובכל זאת ראיתי כי תוחלתנו אבדה ואט לבבי לסבול, אך עתה נלאתי נשא עצבי ורגזי, במות איש עתליה ותקוה נשקפה אלי מעבר מזה; הן היא נכונה לקראתי, אך ידי אסורות בחבלי השוא!  כי אמנם שוא הם, ואם אחיש או אתמהמה הלא נַתק אנתקם בלי פשע ובלי חרפת לב, ואתה הלא ידעת כי רבות נשאתי סבלתי בבית חמול איש חנף.

אליך ידיד לבבי, אליך אקרא, ואתה דע שרעפי ודבר נא על לב חמול חותני והפריד ביני ובין בתו לטוב לשנינו.  הן זלפה נוצרה להיות מיושבות החנויות, אשר אָלָה פיהן מלא כל היום, ולא כאלח חלקי.  הן ה’ יעד לי את עתליה ואליאב אחיה הפריד בין שנינו ויתננה לאיש אחר, ויגוע האחר ואיהו? אות היא כי לא אמר ה’ לדבק ההוא טוב.

אל תתמה ידידִי על שלחי מכתבי זה ביד איש כזה, הן תמים דרך הוא ותֻמתו נשענה אל גבול האולת;  אך כל סר מרע משתולל, כן האיש הזה ירחמיאל המשֻלח  והנגרש מצפנת אשתו, הולך לשוב אליה, וישחרני לשלח על ידו דבר בעתיקה אל מיודעי, לקרבו ולדבר על לב צפנת אשתו ולרומם ערכו בעיניה למען תכבדהו. הן הוא איש לא יצלח לכל מלאכה. שאלתיו אם יודע הוא לכתוב, ויענני לאמר: "אודה לה’ חסדו כי לא שם חלקי כחפני הנוכל, אשר למד ידיו לכתוב מעשה ידי אמן, ובחמס ידיו הרבה שוד, וגם עזב שתי נשים עגונות". את הנוכל הזה יבקש גם הוא בכל הדרך. קרב נא את המסכן הזה בהיות לאל ידך לעשות מאומה לטוב לו.  שאלתני ידידי אם תקום עצת עמיל ואם יש תקוה לאחריתו לקחת את אלישבע היפה? עצה נבערה היא, כי תרחיקהו אלישבע המבקשת חכמה ודעת בגבר אשר תשא אליו נפשה, ועובדיה לא יבחר בו, בבקשו לאלישבע עלם נעלה בתורה.  הן מחיר נערים כאלה עלה בימים האלה מעלה מעלה, על כל עלם נעלה שבע עינים, ומכל אבר ופאה ישוטטו לבקשם. ונער כזה יבקש עובדיה מבלי פנות אל אשר תאמר אלישבע, לכן אל תחשוב מחשבות...

אחיטוב רעי נכד נחמיה הריץ אלי מכתב מגיד חדשות, כי עכבור העשיר הכילי התחתן בחמול חותני, ואסנת אחות אשתי יעודה לתולע בן עכבור הכילי אשר עשרו הרב שמור לחרפתו;  אך לא עת דברים לי לתאר לפניך את עכבור הכילי, האוכל בשר זרועו ואת תולע בנו אשר זרת ארכו וזרת רחבו. ואנכי מראש אראה את המבוכה אשר תבוא לרגלי זוחל ארץ הזה אל בית חמול, כי עיני אסנת נשואות אל אחיטוב נכד נחמיה.  ואנכי דברתי אדותיו על לב שאול לבחר בו לבתו, אך מחסור אחיטוב נצב כקיר ברזל בינו ובין העלמה הראויה לתכונות נפשו הטובות ולחכמת לבו, ומי כמוך יודע כי המחסור דופק את הנער המסכן ויקחהו אחר כבוד, אף ירוממהו אל מרום קצו? כן יחוה אחיטוב דעתו במכתבו הנחמד אשר הריץ אלי, בו נגידים ידבר.

לא כימים האלה היו לנו ימי ילדותנו בשבתנו עם עזריאל רענו כשבת אחים יחדו, וכל רואינו קראו לנו:  החוט המשֻלש, אנכי הייתי בן עשיר, ועזריאל – יתום אשר נחלת הוריו שפרה עליו עשרת אלפים שקל כסף, רק אתה נופל היית ממנו, כי דל אז חלקך בחיים; אך מחסור בית אביך דפק אותך אל דרך החיים, ותרץ בצעדי און עד אשר הגעת אל מחוז חפצך וחַיַת ידך מצאת בכבוד ועזריאל רענו נוסע עתה למסעיו בארצות קדם, ממצרים הגיעוני דבריו, גם מירושלים ומטבריא. מה טוב חלקו בחיים, את כספו הפקיד בידים אמונות, ופרי תבואתו שמונה מאות שקל כסף לשנה די לכלכל נפשו במסעיו, ואנכי אשלח לך מעט מעט חליפות מכתביו אשר יריץ אלי, תקראם ותשתומם על קורותיו הזרות והנעימות, חזיונות מחמדים לא שערום חלומות בקסם התוליהם, וקראת ואמרת: אכן זרות כאלה לא תקרינה רק בארץ החזיונות! ונפקחו עיניך לראות דמות איש אחד הנקדש בעתיקה, תראה ראשיתו בטבריא ואחריתו בעתיקה, ולא כראות רבים תראהו עוד, אך עוד חזון למועד. ועתה קח ברכתי עם המכתב הזה, ושלום לך מאת אוהבך מעודו, עתניאל".

ככלות הוגא לקרא את מכתבו אמר אל בן‑צבי:  אשחרך מיודעי, הביאה את ירחמיאל איש צפנת אל המנוחה, כי חולה הוא, ואני יראתי פן תדרשהו צפנת מידי.  השקט ירחמיאל, הן עתניאל רעי שחרני אדותיך להיות מגן לך, וחפצו אשלים, הלא דברי נשמעים לגעל, ברפאי את בתו אשת ר’ צדוק יליד ארץ הצבי, אשר מעיר טבריא מוצאו ותקופתו עד עתיקה...  ראה ירחמיאל, כי אחרי המכתב אשר הביאות לי הגיעני מכתב עתניאל רעי השני, אשר הזכיר בו את דבריו הראשונים, ואנכי לא ראיתים עד כה. הן בן‑צבי ידידי יניח לך פה, ואני אשוב הלום לפנות ערב.

האח!  ענה בן צבי, מצאתי חבר לירחמיאל, הלא הוא קלונימוס, אשר ישיחהו ויודיעהו את כל אשר חפץ הוא לדעת. ואתה אדוני הרופא שובה הלום ושכנת בחדרי, והיה לי השבת הזה לענג ולנחת.

והוגא הרופא ישב בעגלתו, ויסע לבא אל השר אשר הוא נקרא לו. ויאמר אל בן‑צבי גם אנכי אתענג על חברתך.

 

ב

ירחמיאל וקלונימוס

ובן‑צבי בקש מאת טוביה בעל המלון לפנות חדר לירחמיאל הדל הנלאה, אשר נבהלה נפשו מעדת כלבים אשר נפלה עליו, ובשרו סמר עתה מקור וחום, ויתפלל תפלת המנחה ויפשט שמלותיו הנתעבות ברפש וטיט, וילבש שמלה אשר נתן לו בעל המלון, וישכב על המטה לתת מנוחה לנפשו, וקלונימוס לקח מקומו למרגלותיו, ויבט על ירחמיאל, ויאמר:

האתה זה ירחמיאל אשר יזכירו שמך תמיד בבית מדרש עובדיה? אמנם עני ורש אני כי כלתה לי פרוטה מן הכיס, ובשבילי יוכל בן דוד לבא, אך בהביטי אליך אדעה כי כבר בא! הלא עברת מדינות וערים ומאומה לא אספת אתך, אוי לי שראיתיך בכך!

אשריך שראיתני בכך, ענהו ירחמיאל, הן רבת שבעה לה נפשי נדודים, וטלטלה גבר הקשה מטלטלת אשה;  כי אין מנוחה לתלמדי חכמים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, בלכתם תמיד מחיל אל חיל, כן גם אנכי עמדי, הלכתי מחיל אל חיל, שבעה ברעות נפשו וצרות האחרונות משכחות את הראשונות, ומי יתן והיה מקרה היום הזה הצרה האחרונה.  אבל חלילה לי למאס מוסר אלוה, כי הוא יכאיב ויחבש, מה יגל לבי בבואי אל המנוחה לשבת עם צפנת אשתי בנוה שאנן, ותהי זאת נחמתי אחרי צרותי!

אמנם, ענהו קלונימוס, טוב חלקך בבואך אל המנוחה, הלא ליל שלשום סרנו אל מלון צפנת אשתך, ותשם לפנינו מטעמים ומאכל תאוה העולה על שלחן מלכים. הן עד כה היית מצפה על שלחן אחרים ועולם חשך בעדך, ומעתה ירחיב ה’ לך בשלשה דברים הרחיבים דעת האדם: אשה נאה, דירה נאה, וכלים נאים. הלא אמרו על עכסה אשת כלב:  שכל הרואה אותה כועס על אשתו (תמורה), כן היא אשתך צפנת אשת חיל, לא כן אשתי האוכלת ואיננה עושה מאומה, ואשתך לא תאכל לחם עצלות, ויד חרוצים תעשיר; הן כלי ביתה כלם עשויים מכסף טהור. ועיני ראו ולא זר בסורי אל מלונה, וזה לך האות כי רכשה רכוש, כי מפרי כפיה כתבה ספר תורה.  אשריך ידידי!  כי אשת חיל לך, אשר יש לאל ידה לכלכלך, ואתה תקנה עולמך, ואם עני אתה באותה שעה, הלא רב טוב שמור לך בביתך:  לא כן אנכי עמדי, הן מושבי בבית מדרש עובדיה, ועובדיה, געל וחמול יכלכלוני ויאכילוני לחם חקי, אך אשתי רחוקה ממני מהלך שני ימים, והיא ועולליה צועקים ללחם, על כן בקשתי ומצאתי לכסף מוצא, כ קורא אנכי בתורה בשבתות ובמועדי ה’, ומגלה – בפורים, מתפלל אנכי על חולים ועל כל צרה שלא תבא, מלקה מלקות בערב יום הכפורים, מוכר פרי עץ הדר וכפות תמרים לחג הסכות ומצה שמורה לפסח, מאלה וכאלה אמנם הפרוטה מצויה לי.  אך על זאת התפלל כהן גדול בקדש הקדשים:  שלא יצטרכו בני ישראל זה לזה. הן לא אחסר כל בעתיקה, אך מה בצע במזונותי המתוקים כדבש והמסורים בידי בשר ודם? הלא טוב מהם מזונות מרורים כזית ומסורים בידי שמים. מה טוב חלקך בחיים אשר תראה עם נות ביתה, ולא תיחל לחסדי בני אדם.

תנוח דעתך שהנחת את דעתי, ענהו ירחמיאל בחלחלת מתנים מקור ומחום, אשר עברו עליו חליפות, רבות נשאתי, רבות סבלתי, גם עתה סמר בשרי, אך בשר מעלה ארוכה ובגדים אינם מעלים ארוכה, וצר לי על מעילי העליון החדש כי היה לקרעים, וכלמה תכסני להֵרָאות כן את פני צפנת, לא אכחד ממך כי חם לבי בהגיגי, כי בעוד שלשה ימים אראנה, אמרתי ארוצה וקפצה לי הדרך, אך ה’ לא רצה כי ירט הדרך לנגדי, הרבה שלוחים למקום, וכלבים מרעים עצרוני, צדיק ה’ על כל הבא עלי!

ומדי דברו הוציא מטפחת מצלחת בגדו, ומן המטפחת – כיס, ומן הכיס – אגורות כסף, אשר הרימן בידו, ויאמר:  הן עני אני באותה שעה ואתה עני תמיד, קחה נא אלה מידי בשביל שאחיה ותחיה צפנת אשתי לרצון לפני ה'!  וברצוֹת  ה’ דרכי בבואי אל ביתי בשלום, אקרא לך לחוג עמדי הימים הראשונים לחג, כי רק שני גברים נחנו, אני וחותני, ואתה תהיה השלישי לזמון.  הלא תגיד לי על דברת אנשי שלומנו בעתיקה, כי עוד שעה עד הלילה, ואנכי אתפלל פה לחבורתי ולפצעי, ומה שלום נחמיה קרובי?

וקלונימוס שם עיניו על נדבת ירחמיאל, ויאמר: יתן לך ה’ בנים חיים ומזון, וברך ה’ את אשתך בכל אשר תעשה, ולא תראינה עיניך עוד ארץ מרחקים.  הן שאלתני לנחמיה קרובך, ואנכי איעצך, אל תדרוש שלומו וטובתו, כי נגלה קלונו בבתי מדרשות, ואין איש שואל בשלומו.  הן הוא מנבל את ר’ צדוק הרצוי לה’ ולאדם, אך חרפתו אל חיקו תשוב, וכמוהו כן נכדו אחיטוב היושב עתה פה במצפה.  הלא ידעת את חמול חותן עתניאל, חמול הוא איש ירא ה’ וחרד על כל מצוה, ועתניאל חתנו בראשית ימי שבתו בעתיקה, התהלך תמים ויהי חבר לתופשי התורה, וימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, ויקרבהו עובדיה אשר ידע את בנימין אביו. וכן היטיב דרכו עד אשר מצא נתיבות בית נחמיה, ויתחבר אל אחיטוב נכדו שרש פורה רוש הלוקח נפשות ברוב לקחו, ומאז התחבר עתניאל לבן הפריץ נודע קלונו.  הן יודע אנכי את דברת בית חמול, ואני מספר לך דברים ככתבם:  אחיטוב החל לבקר בבית חמול, וירא את אסנת בתו הצעירה, וילבבנה בעיניו, וכאשר נודע הדבר לחמול התקצף, ויאמר לעתניאל:  הלא אם אראה את אסנת בתי חולת אהבה, וכל רופאי תבל יגידו, כי אין ישועתה לה, כי אם בהִנָתנה לאחיטוב וחיתה נפשה בגללו, ואמרתי לה אני: מוּתי בתי ואל אחלל אותך לפני בן לא אמון בו!

אף אמנם בן לא אמון בו הוא, כי לב מבין לו, אך עזב את תורתו מפני ספרים חיצונים אשר הוא הוגה בם, ורק כחש ומרי בלבבו, גם סופר מהיר הוא, אך מה יתרון לו בכל עמלו, ומי ייתן את בתו לו?

סופר מהיר הוא!  ענה ירחמיאל, אך ה’ יצילנו מאנשים כאלה.  הלא זאת היתה ראשית חטאת לחפני הנוכל, צעיר היה לימים כבן עשרים שנה בבואו למוקדון, ויקחהו אמן עשיר אל ביתו, ויתן לו את בתו לאשה, וישב חפני עם אשתו שנה תמימה, ויהי כאשר נסע חותנו לעיר רוכלת עמים לסחר סחרו, וחפני נאמן ביתו לקח שלשת אלפים שקל כסף על שטר מזויף על שם חותנו, ויברח ועקבותיו לא נודעו, ומקץ שנה באה אשה עגונה ותבקש את אַלקום אישה, אשר שערוריה עשה בנכלי רצח. סוף דבר חפני ואלקום הם שני שמות אשר נקרא על הנוכל, ארור הוא בשמו חפני וארור בשמו אלקום, ויבקשוו בכל ארצות איטליא וגאטוליא, ועקבתיו לא נודעו, ויבקשו גם ממני לבקשו בכל הדרך אשר אני עובר. בקרית אמון התמהמהתי שני שבועות, חקרתי, דרשתי, ואין – ומי יתן ידעתי ואמצאהו, כי עתה היה שכרי נכון לפני אלף שקל. זה פרי סופר מהיר!  ומי יודע המרמות והנכלים אשר יצמיד עוד בסתר? הן אנכי חפץ להיות נקי לביתי שנה אחת, אך אגלה לך סוד כמוס עמדי, כי חלום נורא חלמתי ליל אמש:  והנה אנכי מוצא את חפני הנוכל במסתרים, וכראותי אותו אחזתיו ואצעק: הוי בוגד ועוכר נפשות! והנה הרוצח מתנפל עלי, אוחז בערפי, ידחקני וילחצני עד כי לא נשמע קולי.  אמרתי נגזרתי, והנה שלח לי ה’ עזרתו מקדש, כי איש אחד צעיר לימים בא עם אשתו היפה, ויתפשו בחפני ויצילו אותי מידו, ואנכי צמתי היום הזה. היהיה מקרה הכלבים פתרון החלום? אך לא, אנכי אקוה כי בוא יבא חלומי ומצאתי את חפני הבוגד הרוצח, והצלתי רבים מחמס כפיו, אך ספר נא לי אתה על דברת יושבי עתיקה.

הן חוטא אחד יאבד טובה הרבה, ענה קלונימוס באנחה, הוא אשר אמרתי: כי כל כשרון יד ועט סופר מהיר לא יסכנו לאדם, כי אם להַוָתו יועילו להוליכו בדרך לא טוב, וברוך ה’ כי לא כאלה חלקנו, אך אשובה נא להגיד לך על דברת עתניאל והליכותיו.

חמול חותנו פקח עינים על דרכיו וימצא און במצפוניו, סמל הקנאה, דמות עתליה השוחה בששר עלי גליון, אז התגלע הריב, כי זלפה אשת עתניאל שרפה את התמונה באש, ועתניאל ואחיטוב מרעהו נשאו משל תמיד על ר’ צדוק במליצה ובשיר של נגעים ושל פגעים; ולמען תדע את ר’ צדוק ברוב גֻדלו, אגלה לך סוד כמוס עמדי, כי עובדיה שלחני לקחת מר' צדוק ספר ואביאהו אל עובדיה, ושם היה אז גם חמול, ובחפשם בספר למצא דבר דרוש לחפצם, מצאו בו מכתב בעמד השכחה; המכתב הוא מכתב ר’ בון אשר היה מורה לצדקה פה במצפה, ובאמרי הקדוש הזה די באר, כי ר’ צדוק ראוי הוא להיות ממלא מקומו. אך הסתר נא הדבר הזה, כי ר’ צדוק שונא תכלית שנאה להתהלל בתורתו.  והדבר הזה נעלם גם מר' גדיאל, אך את אשר יאהב ה’ אותו יוכיח, כי מחלת אשתו חולה, וזה הוא מוסר שדי גם לגעל חותנו, אשר זולת זאת ברכו ה’ גם בהון גם בבן נבון והוגה בתורה כזרח, עד הנה היה לו ר’ גדיאל למורה, ועתה הוא לומד יחדו עם אחירע חברו הקרוב לחמול.  מאחירע הזה יקחו רבים מוסר, כי כמעט נמוטו רגליו ללכת בדרך עקלתון, וחותנו אכף עליו לכתוב לבתו ספר כריתות, ועתה השיב אל לבו ויתיצב על דרך טוב, גם יבכה, יצום וישים אבן מראשותיו בשנתו, וחבר טוב הוא לזרח.

ומה הוגא הרופא?  שאל ירחמיאל, ומה דרכו עם אלהים!  אנכי יודע את אמו בקרית אמון;  אמנם צנועה היא, ותבקש ממני להגיד לו תמיד מה ה’ שואל ממנו, ולהזכירו צדקת אביו. היקח תורה מפי, הישמע תוכחתי?

היקח תורה מפיך?  ענה קלונימוס בשחוק, אנכי אחת אשאל:  מדוע יחרד איש על מחלת גויתו וידרוש ברופאים, ולא ישים לב למחלת נפשו?

שמעה נא קלונימוס ידידי, ענה ירחמיאל, אנכי עברתי מדינות וערים, ראיתי צדק גם ראיתי און, ואתבונן כי הדור החדש אינו יוצא עוד בעקבות אבותיו. ולא ארחיק עדותי, כי בעברי זה שבע שנים דרך קרית אמון היה אבי הוגא חי בצדקתו, כן ידעתי את יעבץ חותן עדן בן עובדיה, ידעתי את יעבץ ואת איש בריתו בנימין אבי עתניאל.  עליהם קראו:  שמח בנימין בצאתך ויעבץ באהליך.  כי בנימין סחר מדינות וערים, ויעבץ בתוך עמו היה יושב, וידע מנוחה כי טוב ויפתח ביתו לתופשי תורה, כעובדיה איש בריתו, אשר התחתן בו.  וברית היתה כרותה בין בנימין ובין יעבץ אשר יקח עתניאל בן בנימין את עתליה בת יעבץ, כאשר יגדלו, על כן בהרחיק בנימין נדוד למסעיו, היה יעבץ לאב לעתניאל לאמנו ולגדלו, אך בנימין ויעבץ חיו יחד גם מתו יחדו מתחלואי החלי‑רע, ואליאב בן יעבץ חלל ברית אבות, הפריד בין עתניאל ועתליה, ויתן את אחותו לאיש אחר אשר לא האריך ימים עמה;  וכאשר שמעתי גם זוג עתניאל איננו עולה ליפה, ותשחרני אֵם הוגא לדבר נכבדות בבנה עם עתליה היושבת עתה אלמנה בבית אליאב.  ואנכי רציתי להשתכר, והנה הקרה ה’ לפני את עתניאל, אשר שאל ממני לעורר לב חמול חותנו להטות את לב בתו לקחת מידו ספר כריתות, בהבאישי את ריחו בעיניו. אך חלילה לי מפשע שפתים ומהתערב בדברים שבין איש לאשתו, ואם יתן לי איש את כל הון ביתו, לא אלך רכיל בעמי. אך מן כל הדברים האלה תתבונן כי הדור החדש איננו יוצא עוד בעקבות הדור הישן.  ושובאל אמר לי בפיו כי אלישבע בת עובדיה יוצאת עם בחורים במחול משחקים, אוי לאזנים שכך שומעות!  הלא עובדיה רצה לכונן את ביתו על יראת שדי, כי רק היא מורשה מאבות לבנים. אך עדן בנו סר מדרכו, כאליאב אשר סר מדרך יעבץ אביו, כי ביתו פתוח לבחורי חמד לבושי מכלול, המבקשים ענג בהוללות ובמהתלות לא שערום אבותינו, ומה תעשה אלישבע שלא תעקש דרכיה?

ועל כן קראו לה פרתו של עובדיה, ענה קלונימוס בלצון, הן היא נקראת על שמו מפני שלא מחה בה.  ראה נא כי לא כן חמול ולא כן ביתו, כי יתחתן עתה בעכבור הגביר, בתתו את אסנת בתו הצעירה לתולע בנו; הן עכבור הוא עשיר גדול, ותולע אמנם קטן הוא, אך רחב לבו בתורה.  ואשר אחזה לי אני, הן יפריד חמול בין עתניאל ובין זלפה בתו, כי עינו צופיה את ר’ צדוק אשר מחלת אשתו הולכת למות, ועוד מעט והוא אלמן עשיר וגדול בתורה; רק אל תשמיע הדברים האלה על פיך, וגם מאשת חיקך צפנת שמור הדבר הזה, כי כמו שער הוא בנפשי, בטרם אדענו לנכון, ורק חפצך מלאתי להגיד לך את קצות דברי עתיקה.  באחת אדבר לך:  ר’ צדוק הוא אבן הראשה, ובמות מחלת אשתו יבקשוהו רבים וכן שלמים, כל אחד יאמר:  עלי יניח צדיק את ראשו!

אשרי איש שככה לו, ענה ירחמיאל.  מי יתן ידעתי ואמצא את חפני הבוגד, והצלתי ממנו ספר כריתות לעגונה המוקדנית, אשר מצא אביה הון לו אחרי צאת חפני הארור מביתו, וילך הלוך וגדל וימת, וסגולות כסף וזהב הניח אחריו ברכה לבנו ולבתו העגונה הראויה לר’ צדוק; אכן הון עתק לה, ואם יפתח ה’ מוסרותיה, אז כל ישעה וחפצה להיות לאיש גדול בתורה וביראת ה'. לוּ חנן אותה ה’, כי עתה ר’ צדוק נאה לה והיא נאה לו. ובהיותי בעתיקה יהיה ראשית דברי לקדם פניו לתת לו את המכתב הגלוי על דבר חפני או אלקום, כי איש שהכל בו כר' צדוק, ישלח דברו ביעקב ונשמע בערים מסביב, אולי ראה או שמע איש על דבר איש כזה ובא והגיד לר’ צדוק, אולי צדקתו תעמוד לו לחשוף מצפוני חנף.

על דבר צדקתו!  ענה קלונימוס בגשתו אל הדלת לסגור אותה, הנני לגלות לך סודי כי בידי המכתב אשר כתב ר’ בון בעודנו חי אל ר’ צדוק.  את המכתב הזה נתן עובדיה על ידי, ויצוני להראותו בסתר פה, למען לא ימהרו יושבי המצפה לקחת מורה אחר תחת ר’ בון זכרו לברכה, כי אם ישימו עיניהם על ר’ צדוק המהלל בפי המורה לצדקה ר’ בון.  והא לך דברי מכתבו:

"אל ידיד לבבי איש צעיר לימים, ורב תבונות שופט רמים, אשכל הכפר, סל מלא ספר, לו לקח וסברא, כנזר ועטרה, לו אור תורה, ויראת ה’ טהורה, חכם עם צנועים, וחכמתו – שעשועים.  תאות נפש לשמו ולזכרו ר’ צדוק, יליד עיר טבריא בארץ הצבי טרם שקעה שמשי זרחה שמשך, דברי תורתך על עבר פני יאירו, בין שורותיהם יצהירו, עיניך כשתי אבוקות, מני חשך יגלו עמוקות, ראיתיך יושב בדד גלמוד, ושוחה בכל ים התלמוד. אך מדוע אורך אור גנוז, ואוצר בלום בלבך כנוס?  מעין חתום אתה ונבע מראש צורים, אשר לא ישלח החוצה מימיו הטהורים.  כי אם יסתירם במקורם, ובני איש לא יראו אורם? הלא אתה ארז לבנון יפה, ולמה שמת עצמך בין הרים כצפצפה? הן לומד אתה תורה ולא מלמדה. למנע מישראל כלי חמדה.  למה תהיה כמונע בר, נמשל להדס במדבר, אשר לא יהנו בני אדם מריחו, ויאמרו נס לחו?

וידעתי גם אני מלין תשיבני והם (בברכות):  כי אחד משלשה דברים המקצרים ימיו ושנותיו של אדם הוא – המנהג עצמו ברבנות, אשר אמרו בה:  כי מקברת היא את בעליה. כי במרומים תשכון קנאה, תך הכפתור וירעשו הספים, והקנאה היא רוח קדים עזה, שממנה ירקבו פנינים בקרקע הים, כמאמר שמואל (בנטין):  כי מי לנו גדול ממשה, ואמרו (בסנהדרין):  ויקנאו למשה מלמד כו'. וכן אמרו בירושלמי (בכורות): והביטו אחרי משה מלמד כו', ואם בארזים נפלה שלהבת קנאה וחשד, מה יעשו אזובי קיר כמונו?  וכבר התגודדו עליך גדודי קרח ועדתו, הלא הם נחמיה וחבריו הנמשלים כנחשים אשר אין להם לחש.  אך מגדופותם אל תירא ולחרפתם אל תשית לב, השכם והערב עליהם לבית המדרש, והמה כעשן יכלו ויפלו לפניך חללים, הם ילחמו עפר כנחשים ואתה תשופם ראש.

ואולם שאלתי במקומה עומדת:  תורתך מה תהא עליה?  למה אקרא עליך הכתוב: ועצומים כל הרוגיה, זה שהגיע להוראה ואינו מורה, ועתה מי כמוך מורה, ומדוע תמנע תורה מישראל?

שאלה גדולה שאלתיך, ואתה הגישה עצומותיך והשיבני דבר, הן אצבעותי שפלו, ומכאובי כפלו.  אדמה כי דברי המעטים מועילים, לכן אשים קנצי למלין.  יקבל טוב שלום וברכה, מאלהי המערכה, כחפץ אוהבך המברכך, הקטן בון".

כאשר כלה לקרא המכתב, והנה בן‑צבי בא וישאל לירחמיאל לשלום. ויאמר לו ירחמיאל:  שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא.  אך על דעתי אֶחלה פה ימים אחדים, כי סמר מפחד בשרי ומקרח ומחום רחפו עצמותי.

מידך היתה זאת לך, ענהו בן‑צבי, כי בהיות הוגא פה לא האזנת לו ותתחכם, ומי יודע אולי ילין בבית השר ויבוא מחר הלום, ואם יש את נפשך, אשלח לקרא לך רופא אחר.

ה’ הוא רופאי, ענה ירחמיאל באמונת איש צדיק, כי כן היה ירחמיאל איש הוגה תום ומדבר אמונה, ומבשרו חזה כל איש, על כן האמין גם בצפנת אשר פחים טמנה לו.

היום עבר ומבעד חלונות בתי העיר האירו נרות שבת, קלונימוס הלך להתפלל, וירחמיאל התפלל בביתו.

ג

בית חמול בעתיקה

בית חמול בנוי ברחוב העיר, ומשכנו ביציע העליון, בחדרים רחבי ידים, אשר חלונותיהם שקופים אל הרחוב, ובחדרים לעֻמתם הפונים אל החצר היה מעון לעתניאל ולזלפה אשתו, ובהִפָּרד עתניאל ממנה היה המעון הזה לזלפה ולאסנת אחותה.

חמול היה נמנה בין עשירי המחוז, אמונתו היתה רבה סביבותיו, להגה מפיו יצא, הביאו לו כסף מכל עבר ופאה, אשר נתן פריו בעתו ליד בעליו. ואיש לא ידע, כי נכון הוא למועדי רגל.

ומדהבה אשתו הלכה בדרך אחרת, גם בעת אשר גלה חמול אישה צדקתו לעיני מכבדיו, "רק את נפשך שמור" היתה דברה תמיד, ותכלכל במשפט הזה דבר ביתה. ותהי קובצת על יד שקלי כסף חדשים ומזהירים, ותצברם תמיד חמרים חמרים, חדשים לבקרים בשבתה בסתר אהלה, ותספרם, ותמנם, ותשתעשע בם, וזאת לה חמדת שעשועיה.  יש אשר בא בעת ההיא אספסוף נושים הדורשים מחיר מחית ביתה, והיא סגרה דלת חדרה, לא שמעה קול נוגש;  ובידה המליט חמול אישה את חילו באחרית הימים, אחרי התחתנו בעכבור הכילי העשיר.

ומאיר אחי מדהבה צעיר לימים ואת צעירי הדור החדש הוא נמנה, כספו היה פקדון ביד חמול, ועל פי מדהבה אחותו בא אל חמול ביום ההוא, ובליל השבת הלכו שניהם יחד להתפלל בבית התפלה אשר בחצרות עובדיה, כי במקום ההוא יתפללו כל נכבדי עתיקה.

ושתי בנות חמול נותרו בביתן, זלפה הבכירה אשת עתניאל שפלת הקומה, ואל תארה לא שעו הצעירים ההולכים אחרי עיניהם, ונפש עתניאל אשר ידעה מאז את עתליה העדינה בחלה בה. אך עיני חמול אביה צופיות עתה אל ר’ צדוק הצופה לאלישבע.  ואסנת בת חמול הצעירה, בעלת קומה וטובת תאר, עיניה מראה התכלת היו נשואות אל אחיטוב נכד נחמיה, אשר בקר בבית עתניאל בשבתו בבית אביה. הימים האלה היו נזכרים לאסנת, כאשר נראה בשיחה עם אחותה על אדותם אחרי העלותן נרות שבת.

מדוע לא יאירו הנרות?  שאלה זלפה את אסנת אחותה.

ומדוע יאירו?  ענתה אסנת, הלא בביתנו אין אורה ואין שמחה, וכל חשך טמון לצפוניו, וכהוָדע לנושים כי מטה יד אבינו הלא תרב המבוכה.  כל זאת באתנו מן היום אשר עזב עתניאל אישך את ביתנו;  כי מן העת ההיא רבה העזובה בקרבו, נשמו פנותיו, אין שמחה ללב ואין ענג לנפש. לא כן היה בשבתו אתנו, מה נעמו מדברותיו בקראו באזנינו ספרים מספרים שונים, המספרים קורות נעימות וחזיונות מחמדים, ויהיו עתותינו שעשועים.  ועתה נפשנו יבשה, אין מחמד לעין אין שעשועים ללב ואין ענג לנפש. אבן חן נתן ה’ לך אחותי ולא ידעת לשמרה, עלם נחמד הביא לך ה’ ותזנחהו, ותזנח משלום נפשך;  לוּ היתה נפשי תחת נפשך, כי עתה אמרתי אחזיק בו ולא ארפנו, לא כן אתּ אחותי, כי המעט ממך כי לא כבדת אותו לפי ערכו, ותריבי ותתקוטטי בו, ותפילי אור פניו ותכעיסהו תמרורים, ותמלאי פניו קלון ותקללי את הוריו. והוא הביט אליך במנוד ראש ולא השיב חרפה אל חיקך, כי רוח אחרת, רוח נדיבה בקרבו.  אבן חן היתה לך אחותי ותאבד ממך, ואחרת תמצא את עתניאל והיה לה סגולה.

אכן אבן חן הוא לעתליה אהובתו, ענתה זלפה באנחה, לעתליה אשר תמונתה היתה נגדו תמיד בשבתו עמי.  ובהגיגי בדמות תבניתה אשר שרפתי באש, יחרד לבי, הן בגד בוגדים בָּגַד בי עתניאל, ואיך לא תקצר רוחי לשמו ולזכרו?  על כן אחת נשבעתי באפי:  לנתק מוסרותינו, ושבועתי אקים, אהיה לאשר אהיה, רק אהיה מושלת ברוחו, רק אהיה עטרת בעלי.  הן עתליה יושבת עתה אלמנה מבעל נעוריה, אשר מידה נגזר בדמי ימיו, כי קנאת עתליה אכלתהו, והיא יושבת ומחכה לעתניאל, אך גם אבינו חכם ויבא עליהם רעה, תוחלת נכזבה, מחלת לב! יד אליאב אחי עתליה מטה, והוא נאות למכרה אל עכבור העשיר הזקן.  רק שמרי אחותי פתחי פיך, כי סוד כמוס הוא, ואחרי קחת עכבור את עתליה, אקח אני ספר כריתות מיד עתניאל, ואהיה עטרת בעלי האחר והאחרון אשר אמשול ברוחו.

לא כן אנכי עמדי, אמרה אסנת באנחה, כי אבחר להיות שפחה חרופה לאשר רצתה נפשי בו, מהיות גברת לעצב נבזה.  הן בחר אבינו את תולע בן עכבור אלוף לראשי, ואנכי אצחק בקרבי עד עת מצא, כבואו הלום לחוג חג הפסח, או אז אקח מועד ואדבר דבר באזני אלוף יקטן, ונהפך ששונו ליגון, והתגלגל תחת שואה אל בית עכבור אביו.

שמעה נא אסנת, אמרה זלפה, הן רוחך חֻבלה, כי עתניאל עוכר נפשי השחית את נפשך, בהביאו הלום את אחיטוב נכד נחמיה, ואליו נשאת עיניך ונפשך, לבשתך ולחרפת בית אבינו.  כן המסכן הזה אחיטוב וכן עתניאל, לא נופל איש מרעהו.  אך גם נחמיה ישתה חמת אבינו, ואת אחותי אל תזכיריני עוד את שם עתניאל, כי שמו וזכרו לי לחגא.

עודנה מדברת והנה משרת חמול בא, ויאמר:  הן אביכן עם דודכן שב מבית התפלה, בואנה הביתה.

ובית חמול כאחד בָּתֵּי העשירים, נרות רבים האירו במנורות כסף על שלחן גדול ורחב ידים, וחמול בן חמשים שנה, איש בריא אולם, זקנו ארוך ויורד בשתי פלגות, יען אשר שלח ידו בהן תמיד בהיותו תפוש ברוב שרעפיו. וזולת תלמודו אשר הגה בו מנעוריו, לא ידע מאומה, ויבז מליצה וצחות ולשון למודים, אשר היו בעיניו כשיחות לצים ולהג הרבה אין תבונה בם. הנה הוא מתהלך אחת הנה ואחת הנה, ומשורר שיר "אשת חיל", ועיניו צופיות את מדהבה אשתו הבריאה אשר היתה לו עזר כנגדו, כי לא עשה דבר גדול וקטן בטרם שאל את פיה, והיא יעצה בשֶׁת לביתה, לאסוף חיל זרים ולהעביר קול בעוד ימים אחדים, כי מטה ידם ואין למו במה לשלם. כי כן היה משפטה בביתה תמיד, לבלתי שלם לאספסוף מוכרי מזון ומחיה, וכל חפצי הבית.  ואולם לא כן היה חמול בחוץ, כי היתה תמיד אמונתו רבה על כל סביביו. אך נשא עתה עיניו אל מרום וקדוש כר' צדוק, אשר לו התורה הגדולה והכבוד, ובאין ידו משגת, יעצתהו מדהבה אשתו לאסוף חיל זרים, למען יצלח חפצו בידו.  חמול ראה את המציאה ונפל עליה! 

על כן באמרו "בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר" נגש אל מדהבה אשתו, ויאמר לה:  אמנם אנכי מצאתי לי אשת חיל, ובך אבטח ואבצע חפצי.  הן מחלת הולכת למות, ור' צדוק עוד מעט אלמן, וכבודי יקר בעיניו, ואנכי אדבר על לבו למכור פה את נחלתו, לקחת את זלפה בתי, ויחדו נצא מפה, נסע ונלכה אל ארץ הקדושה, גם שם נמצא חית ידנו ונחיה.  הן קרוב הדבר מאד בפי ובלבבי לבצעו, רק אל יתערב עובדיה בחפצי זה. אנכי את הכל עשיתי יפה בעתו, ונחשון דבר אתמול עם הזקן את הנכבדות עם זרח בן געל, ובראשית הדברים התקצף הזקן ויתגעש, כי חרה לו עד מות, בזכרו כי ביד געל הוא, אשר ינהגהו ברסנו ויטהו לכל אשר יחפוץ, זאת זכר הזקן וידום ולא יפצה עוד פיו לסכל עצת געל.

עודנו מדבר דבריו, ומאיר אחי מדהבה, איש צעיר לימים, בא אל הבית עם זלפה ואסנת, ויאמר אל חמול:   ראה נא מה ירום לב אסנת, כי עוד מעט תהיה לאלפי רבבה, ובמה נחשב אני בעיניה? הלא קטן ושפל! ואסנת לא תשפיל עיניה להביט אל דודה עוד.

רק אל נא תתלוצץ מאיר, ענהו חמול, אנכי מאסתי שועלים קטנים המחבלים כרם בית ישראל, ואבחר בתולע הקטן אשר גדל שמו, הן אחת שגיתי בעתניאל אשר אהבת אתה, ושתים לא אוסיף;  עוד מעט אנתק גם מוסרותיו ואחר כבוד אקח את זלפה.

לוּ יהיה כדבריך, ענהו מאיר, כי על בניך מי יצוך? אך איה שני נעריך, ומה למודיהם? הבה אנסה דברים אליהם.

פנחס!  אלעזר! נתן חמול קולו, והנערים באו מבית המבשלות, פנחס בן שתים עשרה ואלעזר בן עשר שנים, שערותיהם פרועות ובגדיהם נגואלים ברפש, וישאלם מאיר ויגידו לו דבר למודיהם.  וישאלם בכתבי הקדש, ואין קול ואין עונה.  ויאמר חמול:  גם לנערים לא היטיב עתניאל בשבתו עמדי, כי הפקיד עליהם מורה כלבבו, מבין מקרא ונבער מדעת דת ודין, וילעיטם המורה מליצה ושירים עם למודי לשון, ויבינם במקרא, ואנכי הלא נדחף ונהדף מרוח עסָקַי כל היום, ולא שמתי לבי להם, ועתניאל היה מגן ומחסה למורם ויהלל פעלו, ואחרי הִפָּרד עתניאל מעלי, והמורה נותר בלי מגן ומחסה. פניתי אל הנערים, נסיתים במסה, שאלתים דת ודין, והם – "לא למדנום", קראתי למורה הוכחתי דרכו על פניו, והוא התפאר עלי לאמר: הלא יבינו הנערים במקרא. ותצלח כאש חמתי, ואמלא פניו קלון ואגרשהו וילך לו, ואחרי כן שמעתי כי דבר היה לו עם נחמיה.  ומן העת ההיא אין זכר למקרא בביתי!  תכבד העבודה על הנערים בפלפול, ואל ישעו בדברי שקר, מליצה ולשון למודים, אל ילמדו מקרא, ונשמרו ממבול הספרים אשר היה על הארץ.

אמנם מבול ספרים!  ענה מאיר, ועת היא לעשות תיבת נח לכל החיה ולכל הבהמה, אך מי יאמר לך מה תעשה? הלא בניך כבני הכושים יהיו מבלי דעת לשון עברית ושפת הארץ, ואם ככה אתה עושה למו, הורידם בבלה ותוגרמה, או השיבם עשר מעלות אחורנית בצל מעלות העתים, כי בעתים ובמקומות האלה לא ימצאו מעמד, חי נפשי!

האמנם לא ימצאו?  לעג לו חמול, והן בני יהיו כעצי השטים עומדים באמונתם לעד, ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בם אינן מזיזות אותם ממקומם. ואולם ראה נא, הן ר’ צדוק נבער מדעת לשון וספר ומעמדו אֵיתן, ונחמיה או אחיטוב נכדו הפריץ, הלא יבינו דעת, ומעמדם נהרס! ומה הדעת הזאת אשר נחלו גם עלמות כאלישבע? ואלישבע גם היא התועיל לה חכמתה? ומה וענו לה בחורים?  הלא יענו ויאמרו:  מה לנו ולעלמה אשר לא תצלח רק לשבת בקתדרא ואצבעותיה פורטות עלי הגיון ולא זה דרכנו, אחת נשבעתי באפי:  "אין זכר למקרא בביתי!  ומה חפץ לבנותי בלמודים?  לא כחל לא סרק ולא פרכוס ויעלת חן"!

וחמול מסך כוס יין ויקדש, ואחריו קדש מאיר, וירחצו וישבו סביב לשלחן ויאכלו, ומאיר אמר:  לא אתפלא עוד חמול על דעתך, כי יש לה עדות נאמנה.  תמול בהיותי בדרך סמר מקרח בשרי ונפשי רעבה, סרתי אל מלון ירוחם, והנה אין גחלת לחמם אור לשבת נגדו, גם לא מכל מאכל אשר יֵאָכֵל, יען מה? הלא יען כי שרה ובתה למדו דעת. סרתי אל מלון צפנת, חמותי, ראיתי אור, גם סעדתי לבי במאכל תאוה, האח!  יחיו הבוערים והבוערות בעם!

האמנם סרת על מלון ירוחם ומאומה לא טעמת?  שאל חמול בלצון, האם הוא תלמיד חכם הרואה טרפה לעצמו? שמעה מאיר, יאבד ירוחם ונחמיה, ובאבדם יאמרו: משמת נחמיה וירוחם בטלה תרנגולת צלויה בחמאה! בטלה אשה ובתה! ואני אמרתי, כי עזבת דרכך, והנה – עודך מסתולל בו, בוחר בנלוזי דרך ושוגה בספרים חיצונים וגם תרבה במחירם; הלא קוצים כסוחים הם, ולהבה תבער בם. הלא זה דברי מאז לעתניאל הנקלה: למה בדי ריק תעמול בחרוזים, היש טעם בריר חלמות אשר חלמו למו מליציך, והם כלם פשעו?  הלא אפס ותהו נסכם וכל פעלם מאפע.  אנכי צפנתי ספרי עתניאל וכתביו, והיו לבָער עם החמץ בערב הפסח, ובערתי גם זכרו מקרב ביתי.  בצרור הכתבים נמצא עוד המכתב אשר כתב אחיטוב הנקלה אל נחמיה אביו הזקן האשמאי, מכתב מלא עזות ונאצה, תלונה ומחמצת לב, וגם הוא יהיה לבער עם החמץ. אך אַראך נא, למען תראה בו, כי למי פצעיו ולמי אבוי? הלא לחכמים בעיניהם ההולכים בחסר לחם כל היום, השמחים כי ליהודים היתה אורה בשבתם במחשכים, כי לא יצלחו האנשים האלה לכל עבודה ולכל מלאכה.

אל נא באפך, ענהו מאיר, הן רבת ראתה עיני כי החכמה תחיה בעליה, ועתניאל חתנך לעֵד, כי הכירהו מקומו עם עמנואל האדיר, גם לא יבוש בחבריו. הוגא הוא רופא חכם, לחמו נתן, מימיו נאמנים בכבוד, עזריאל רעהו אמנם נחל נחלת אבותיו, ולי מה יקרו הליכותיו ומסעיו בארצות קדם, לא כראותך אראה בכל אלה.  וגם אחיטוב איננו כאשר הוא על דעתך.

על דבר עתניאל והליכותיו בביתי עוד נדבר, ענהו חמול, אנכי אגיד לך דרכי, וראית כי בקרבי ילין צדק, והוא ואחיטוב רעהו הרשעים; המעט מאחיטוב הדל כי ידבר און, כי כתוב עוד יכתוב דברי נאצות וגדופים על הגליון, להסיר לב הצעירים מאחר ה’, קרא נא דבריו בכתובים, ואם יראת ה’ בך, וענית ואמרת עליהם כאשר הגידו כל יראי ה'.

ומדי דברו קם וילך ויבקש באוצר הכתבים אשר לו, וימצא המכתב, ויתנהו אל מאיר ויאמר: קרא את אשר כתב בן פריץ' לאב זקן זעום ה’, ועתניאל צפן אתו את הדברים האלה כפנינים, קרא נא והשתומם על הגדולות והנפלאות!

ומאיר לקח הגליון, ויקרא ממנו כדברים האלה:

ז"ך אדר, החכם רואה ואינו נראה לפ"ק

"כן אבי הזקן, אורי וישעי!  כן תריד אתה בשיחך.  החכם רואה דורו ואינו נראה לו, ואם אספור חכמי דור ודור וקצרה היריעה, לכן אדלג ממשה עד משה, מהרמב"ם עד הרמבמ"ן, אשר פעלו והדרו נראה על ישרון לעיני כל העמים, כי יציבוהו ציון בספר תולדות בני ישראל, וממנו יספרו מספר השנים עד מלאת ימי בכוריהם.  אכן למטעי בני האדם יעברו השנים הערלים אשר פִּרְיָם לא יֵאכל, עד בוא שנת רצון, ופרים יהיה קדש הלולים.  הן החכמים הנזכרים לא קראו לעת, כי אם העת קראה למו, כי מבטן תקרא העת לבחיריה, תצוה למקֻדשיה, עליזי פעולתה, תעורר מליציה, סופריה ודורשיה, וידיהם תעשינה תושיה, זרה לנמהרי לב, הנלכדים בגאונם והשאטים אותם בחרפה ובוז.

הנה קרא התרנגול והעיר נרדמים!  יגעה השור על בלילו אל רעיו בני הבקר העומדים ברפתים, ואחריו הָאַוָז הַשָמֵן אשר נפשו תשלג בצלמון, הלומד תורה בשעה שהוא עומד על רגל אחת בשלג וקרח, גם הוא יקרא בגרון נחר:  הנה קרא התרנגול לאור יום, לאביב ולחום, ויבשו כל אגמי נפש, ודללו וחרבו כל אגמי בוץ, וגם משמן בשרי יֵרָזה.  הכבש התמים הומה:  הן קרא התרנגול לשרב ולחום ואיך אשא צמרי? והנה החמור באזניו הארוכות יקשיב מרחוק על דברת האביב ויצעק צעקה גדולה, אהה!  הנה עת הזמיר הגיע, ועוד יאמרו לחמורים:  זמרו משכיל כתרנגול וככנף רננים, מכה אשר לא כתובה בדתי השור והחמור, הנוצָרים לשאת משא ולאכל חציר ותבן. אך מה לך השועל כי כה תקצוף על האביב ועל אור נוגה?  ואולם צדקת גם אתה בריבך, חותר בחשך כלוב מלא עוף, כי נתן אלהים לשכוי בינה ולקול קריאתו יקיצו נרדמים, וזרחה השמש על המחתרת אשר חתרת בערמה ונתפשת, על כן חרה אפך בתרנגול ובכל בעלי נוצה מזמרי משכיל.

זה חלק חכמי לב ונחלת פעולתם;  אל עקרבי דורס הם יושבים, אך את דורם לא ישוחחו, כי יש תקוה לאחריתם, ולזכר עולם ינון שמן, למען דעת הדור הבא, כי לרגלי העת באו, והיא הֵעִירָה רוחם לעשות את אשר עשו, ולספר כל מלאכותיה באזני אחיהם שונאיהם ומנדיהם.  כי מסוה תשים העת על פני בחיריה, וזאת היא המסכה הנסוכה על אנשי מעשיה, אשר תגלה העת לעיני הדור הבא, להודיע כי יד אל מסתתר היא תנחם, ואל אשר יהיה רוחו ללכת שם ילכו, ואשר ישים בפיהם אותה ידברו.  אמנם רבים יעמיקו שאלה לאמר: הלא רצון אל אחד הוא, ומדוע שונים אנשי מעשהו בעלילותיהם ובדבריהם?  השאלה הזאת עמוקה היא, ויסודתה בסוד אלוה הנעלם בחליפות העתים, בהִשָנות המקומות ובתהפוכות העלילות אין חקר למו, אשר תהפוכותיהם נגלות, ועתידותיהם – תכלית שדי!

כן חזיתיך אבי הזקן, וכן אראה את כל קרואי העת בת אלהים, העובדים עבודתם לה בהשליכם נפשותיהם מנגד, היודעים האלה לא חזו ימיהם, כי להם נתכנו עלילות מידי נורא עלילה, על כן שבתם בתוך מריבי עם, לוהטים בני אדם השוננים להם לשונם, בם אנשי לב עם חבר דלים בני בלי שם, רקים ופוחזים יחדו, כלם עליהם יתגודדו ועליהם יפטירו בשפה, ומה רבו צריהם שונאי חנם קורצי עין, אלה צועקים ללחם, ידמו בנפשם כי כל חדש תחת השמש שובר להם מטה לחם, ואלה יחרדו על כבודם, וקנאה, כסל ותרמית זולות לבני אדם רובצות להם מסביב, אך למצער יכסו חגבים את עין הארץ, השמש תצא בגבורתו ולא נודע מקומם אים, ונחבאו מורדי אור בחורים ובערוץ נחלים, כי עד ארגיעה משק גֵבים ישתקשקון, ירוצון, יעופו, יהמיון, עוד מעט יחרישו וידמו מקול שדי בדברו אל העת, הן יום ליום יביע אמר, כי דברו אשר שם בפי נביאיו הנה זה בא, ומלאה הארץ דעה את ה’, ונמר וגדי יחדו ירבצון, כי שפה אחת ודברים אחדים יהיה לכלם, שפה ברורה ודברים ישרים הכתובים באצבע אלהים על לב כל ילוד אשה: ואהבת לרעך כמוך, אשר יסודתם בארץ וראשם מגיע השמימה, כי שם מרום קצם, ומי ייתן והיתה זאת תורת האדם, כי היא עץ חיים אשר ירבו ענפיו, ומה טוב פריו!

אך רבים החזיקו בעץ הדעת ויאמרו לחכמה אחותי אתּ, ובעבור אחותם עזבו את אחיהם בני אדם כמוהם, אמנם חולה היא נפש האדם, אך מה הם העלים לתרופה? דמיונם כחולה האכר אשר כתב לו הרופא רפאות עלי גליון, ויאמר:  זה יהיה לך סמים למרפא, והחולה אכל את הגליון ויאמר למצוא רִפאות למחלתו. עוד נמצאו אנשים רבים אשר כל ישעם וחפצם לאסוף שכר הרבה מאד במעשיהם, ובשר ודגים יעירום ויעוררום אל כל מעשה. – לא כן היו אבותינו מעולם אשר עשו באהבתם את הטוב, וימנעו מרע בשנאתם אותו, ולא בתקותם לאשפר משור הבר ולנתח טוב מנתחי לויתן. אך עוד ראיתי אנשים אשר יהגו במוסר כל היום, ומרוב הגיונם במוסר לא יראו אנשים, כי אם יביטו השמימה. אני ראיתי אויל משריש שוגה במוסר אויל, הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו לא על ארץ יסדה, כי במוסרו הֵחֵל ובמוסרו יחתום, ורעיון רוח ירקידהו כעגל לא לֻמד, גם אלה אכלו את הגליון לתרופה, וישכחו כי עת לעשות לה’ הפרו תורתך, ולא המדרש היא העיקר אלא המעשה.  לא כן לוהטים ובני רשף אשר בהגיגם במוסר תבער אש, על כן יִהָפכו לקרח ולקפאון בהגיעם אל המעשה;  כי לא תוסיף עוד הנפש אז תת כחה למו, לזה קראתי מוסר הבלים, כי המדרש כעלים לתרופה, והמעשה כפרי אדמה, אשר יקטן ויצער בארץ כרבות עַליו וצמחיו מעל הארץ.

אבי הזקן!  עודני צעיר לימים, וכישישים ראיתי חליפות אנשים שונים, ועל ספרי כלם יכתבון. שמתי לבי לחֵקר הליכותיהם, אך נעו מעגלותיהם; שמתי לבי אל ארחות החיים, כי קדמה דרך ארץ לתורה, ואל עבר פני יאיר נתיב הסוחרים.  הן יפוזו זרועי ידי למשוך בעט סופר מהיר, ומבין אני את הלשונות המהלכות בארץ, והמדעים האלה גדרו בעדי דרך הנשואין, כי עלם כמוני פגול הוא לא ירצה ליושבי עתיקה וליושבי המצפה אשר אנכי בקרבם.  הן פה נגלה נער אשר יקראו לו מאד נעלה, ואליו ידרשו עשירי עם, וישלחו אליו ציריהם מרחוק;  מראש שתו עליו מחיר שלשת אלפים שקל כסף, אך כאשר ירבו דורשיו כן יעלה מחירו מיום ליום ומחדש לחדש, ואזני שמעו דבר מאחרי לאמר כי ערכוהו עתה שלשים אלף שקל כסף! הנער הזה נבער מכל מדע, צפון לבו מכל חכמה; אך זאת היא תורת האדם לבוערים בעם. ועל פי הדברים האלה הרביתי במחיר המדעים אשר קניתי לי, נתתי בעדם שלשים אלף שקל כסף, כי לולא למדתי דעת כי עתה קראו לי: מאד נעלה, כי עתה שלחו גם אלי צירים ברצים לנסות דבר אלי, הדעת, הה!  היתה לי לאכזב, האבידה כל תקותי, על כן אבות מאסו את הדעת וינהגו את בניהם כצאן אחר המדבר, יפקידו עליהם מלמדי בקר בוערים להשקות את בעיריהם, אמרתי אשב במצפה וינוח לי, אך גם פה לא ארגיע בעם זרה לי שפתם, זרו לי הליכותיהם, ובמה נחשב אני למו? הן שלח לי אסף המליץ את ספריו ראשית למודים לנערים לחלקם במצפה, ומה טוב פעלו ומה נכון הוא לילדים, כי הקל דרכם במועצות ודעת; אך אין פונה אליהם, השיבותי לו את ספריו, גם יעצתיו להכין חציר לבהמה ותבן למלמדי הבקר.  הן רבים חכמי לב קראו בגרון ויצעקו על דרכי החנוך האבלות, והמון העם איש לעברו תעו, ומנהלי העדה לא ישיתו לבם רק לצבור ערמות על ערמות וחמרים על חמרים, לבנות מגדל אשר ראשו מגיע השמימה ואגודתו לא על ארץ נוסדה. ואלה אשר פקחו עיניהם על דרכי תהו ונתיבות בהו, הניסו את בניהם אל אשר יהיה הרוח להניסם, וירחיקום ממקור ישראל, והבנים זרים מנחלת יעקב, ועל זאת ידוה כל לב משכיל האוהב עמו.

כן היא העיר מצפה כעתיקה אחותה, וכמוהן ערים רבות, הה! על אדמת עמי קוץ ושמיר יעלה, עדריו נפוצים נטושים באין מרעה, והרועים הוזים שוכבים בשרב ובחום, ולהט בם היום ולא יקיצו, וירד עליהם הברד ונתך עליהם מטר סוחף, ורטבו מזרם הרים, ואזניהם תחרשנה מקול הרעם בגלגל, והם – מתוקה למו שנת עולמים, מאנו הקיץ.

אסף המליץ הודיעני במכתבו, כי אלה וכאלה נקבצו באו אליו בכתובים, ועל ספרו כלם יִכָּתבון במשואות ובחזיונות חיים, כי ברא לו נפשות רבות לשחק על גיא‑החזיון הנחמד, אך יראתי פן יתעוררו עליו חנפי לב, ועוזרי רהב ימלאו פיו חצץ וספרו לא יראה אור. צר לי על אסף המליץ, הן קרוא הוא אל העת לבוא במגלת ספר כתוב עליה, אך מי יתן לו עוז ותעצומות. ואולם תקוה נשקפה לו מרחוק, ונושא הוא נפשו אל האדיר בעמו, אל עמנואל הגביר לאחיו, אשר יאיר אליו פניו ויתן לפעלו צדק.

אבי הזקן!  הנני שולח את ברכתי אל עתניאל ידידי, בקש נא מאתו ופקדני במכתביו, ואת פניך אחלה לערוך דבריך אל שאול ולבקש ממנו למצוא מקום לי, הן רבות עשה לנעמן רעי, וקויתי כי לא ימנע הטוב גם ממני בהיות לאל ידו.  אצא נא מן עולם ההגיון, ששם יתחמץ לבבי על כל מראה עיני ועל כל משמע אזני, אצא לפעלי ולעבודתי, אז לא אשית לבי לכל דרך כסל ולכל ארח משֻׁגע, והבטתי אל כל אלה במנוד ראש והשיבותי אל לבי, כי יעבור יובל שנים, ואז ישובו אל תבונתם ואל שכלם.

ושלום וברכה לך ולאמי הזקנה הכבודה, מאת נברך המתימר בכבודך, אחיטוב".

כאשר כלה מאיר לקרא את המכתב, ויאמר אליו חמול:

הכרת פניך ענתה בך כי דברי אחיטוב זעום ה’ לך לרצון. אמנם מכתב עמוק הוא, עמוק משאול! כן הללו וישב ויתפלא בו תמיד גם עתניאל הבוגד. לא כן הוציא אליו ר’ גדיאל משפטו באמרו, כי כלו מלא גדופות מהול בריר חלמות, ולשון הנחש הקדמוני דברה בו, ואין טוב כי אם לשומו על נס זכרון לבני מרי, הלזה יִקָרא סופר מהיר?  הוי דור סורר!  עודני זוכר בימי חרפי, סופר מהיר אחד אשר כתב מכתבים אל סוחרי ארץ במשלים ובחידות, אשר קהו שני הקוראים בו ולא מצאו פשר דבר, עד אשר שאלו את פיו. האם קראו לו משכיל? ומה התבערה הזאת בימינו אלה בלב השועלים קטני האמונה? כמעט מצא אחד ידו לכתוב שתים ושלש שורות בלשון הקדש, והנה הוא משכיל, או שר בשירי תפל על לב רע, והנה הוא משורר או מליץ! גם זרח בן געל החל כמעט לשגות בספרים כאלה ויאהב מליצה, והדבר נודע לר’ גדיאל ויכהו לחי, וימצא אתו ספרי אסף זעום ה’ וישרפם באש, וגם מליצת זרח וכתביו כלו בעשן כלו.  ואנכי קראתי לצחות – אנחות, ללשון למודים – זנבות האודים, ולמליצים – לצים, לא מהם ולא מהמונם, ספר מליצה כנגע נראה לי בבית; אך יצא עתניאל ממעוני, ונגע לא יקרב עוד באהלי, ועוד מעט וקראתי גם לזלפה בתי דרור, כי עת לחננה.

ומאיר ענה ואמר בעקשות פה:  הן אתה בעל הדבר, אתה העד ואתה השופט, ומי יאמר לך ולחכמיך מה תדברו? ואולם מכתב אחיטוב נחמד הוא ודבריו הלא עתיקים, רק נמלצים הם תחת לשונו, כי רוח היום דברה בו ומלתה על לשונו. אך שוא אשחית דברי על אזנים אטומות משמוע קול ה’ המתהלך לרוח היום,  קול שדי בדברו אל העת, כאשר השכיל אחיטוב לדבר. עד מתי תראה קורה בין עיני רעך ולא תתבונן אל הקיסם אשר בין שניך? אך הבה נשב לאכול, ואחרי כן אתן לעפעפי תנומה.

ויהי בעת אכלם, וחמול אמר אל מאיר:  הן כל אנשי שלומך מאריכי לשון וקצרי יד, ואין אחרית לכל דבריהם, כי הם יביעו ידברו עתק ואין כחם רק בפיהם, ואנחנו נעולל עלילות; כן יביעו וידברו בית ירוחם, אך לשון געל תקום אתם למשפט ותרשיעם; ישא אסף מדברותיו במשאות ובחזון, אך מעפר תשח אמרתו וספרו לא יראה אור, ועיניך הלא תראינה היקרוהו דברי אם לא; הלא ידעת את ירוחם אשר תנוד לו, וכמוהו היה גם שובאל אחי אשתו בשבתו בבית אחותו אך כמעט נמוטו פעמי ירוחם, ושובאל התאושש ויחפש דרכיו וימצא נתיבותיו, ויכחש לכל אנשי שלומו מאז, נהפך להם לאויב והוא נלחם בם, מי יתן ויפתח הוא שפתיו עמך ושמת אתה יד לפה, הן הוא נצב כצר נגד אסף והוא ימלא פיו חצץ, כי יקים עליו את הרעה מקרב אנשי שלומו, שמעה נא לי ועזוב אותם גם אתה, כי למו מערכי לב, ולנו נתכנו עלילות.

על דעתך כן היא, ענה מאיר, אך רוח היום עושה דברה על פי עליזי פעולתה הסופרים בעם, אשר עטם בידם כנס להתנוסס, ודברי שפתיהם כחבלי הקסם למשוך אבירים בכח, ונמשכו גם אנשים כערכך ולא ידעו;  ואם תערוך הימים הראשונים אל הימים האלה, וראית את רוח האדם ותקופתה בצל המעלות, אך רב לנו לדבר דברים עתיקים אשר לא יכזיבום רוננים, הבה נאכל ואחרי כן אתן לעפעפי תנומה.

וחמול וביתו ישבו לאכול, ובעת אכלם הגיד חמול את גדולת עכבור ועשרו, ואת תהלת תולע בנו, תבונתו, תורתו וצדקתו, ואסנת התנודדה לרגעים, וכראש כלו לאכול שבו זלפה ואסנת למעונתן, הבנים הלכו למנוחתם, מאיר בא אל חדרו אשר פנו לו, וחמול ומדהבה התיעצו על צפונותיהם.

שמעי נא אשתי, ענה חמול ואמר:  הן נפשי יודעת מאד כי תולע קטן הוא, לא תאר ולא הדר לו, ואסנת לא תוכל לאהבה אותו, אך לחפצה לא אשית לב, ואם תאבה או תמאן לו היא, כי מה לנו לעשות ודברינו יגעים?  עוד מעט ואין מעמד, ואם תקח אזן נחמיה שמץ מדברינו הלא יריע עלינו.

אל נא אישי, ענתה מדהבה, אל נא תתן את ראשך לחלי, הלא עוד כסף אצור אתנו, כסף הפקדון, אשר הפקידו רבים אתנו ואשר לקחנו בנשך, ואם ידרשו מידך ואמרת: אָיִן, לא אתה אישי הראשון ולא אתה האחרון לענות כן.

את אשר זמותי אני אותה דברת אשתי, ענה חמול בשומו ידו בפלגות זקנו, הן רבות חשבתי מחשבות, שַתִּי עצות בנפשי ועצתך היא העולה על לבי; אמנם יצעקו באזני יתומים ואלמנות, חתנים וכלות אשר הפקידו כספם בידי, אך אנכי אגיד למו:  הלא תדמו בנפשכם כי אש ממרום שלח ה’ בנחלתכם וכל אשר לכם היה לבער, לא נותרה לכם בלתי אם גויתכם ונפשכם היתה לפליטה!!!  הן זאת היא העצה היעוצה, ולמאיר אחיך תאמרי כי פתי הוא והליכות עולם נפלאו ממנו, הן הוא החל להתוכח עמי ולהלל את אחיטוב אשר נשאה אסנת את עיניה אליו לחרפתה ולבשתנו, ומה טוב הוא כי נמצא לה תולע בן עכבור!

ועכבור אחרי בואו עמנו בברית יערבנו לטוב, ענתה מדהבה, הלא יביא תולע בנו את הכסף אל ביתנו, ואז נראה איך יפול דבר, ואם תבחל בו נפש אסנת ויצא הוא בגפו, כאשר יצא עתניאל מביתנו – חנם אין כסף.

עצתך זאת נבערה, ענה חמול, הן חסד עכבור יקר לי בעת הרעה הזאת אשר ימוטו מוסדי ביתנו, על כן קדמתי לעשות עמו טוב, בעשותי יחדו רעה לעתניאל, ובדעתי את חפץ עכבור לקחת לו אשה צעירה לימים, שמתי דברי אל שובאל לתת בחיקו את עתליה, תאות נפש עתניאל;  ועצתי תקום, כי אליאב אכל את יתר הכסף אשר לעתליה אחותו, והיא יושבת עתה אלמנה בבית אחיה המך, כי מטה רגלו, הלא נכרתה תקות עתליה ונתיבותיה לא תמצא כי אם בהיותה לעכבור; וכאשר יבצע שובאל דברו זה, אז יקח מיד עתניאל ספר כריתות לזלפה בתנו, ונתתיה לר’ צדוק אשר לשוא ישא אליו עובדיה נפשו וחפץ הוא לתת לו את אלישבע, כי אותה יקח געל לזרח בנו על פי עצתי, ועובדיה יחרוק שיניו, אך לא יפצה פה, כי הוא בא בכף געל, ובמועצותי אלה אקנה לב עכבור ולב געל ושניהם דרושים לחפצי.  ובעשותי חסד עם געל, לא יתעורר עוד להרע לי, בקחתי אחרי מות בתו את ר’ צדוק חתנו לבן. הלא עתה תביני אשתי תחבֻּלותי? ואחיך החכם בעיניו עודנו מסתולל בי לבלתי תת לפעלי צדק. האומנם על פיו אחיה? הלא על דעתו טוב עתניאל לזלפה ואחיטוב לאסנת! אך ינהג הוא בשגעון, אנכי לא אורנו בדרך זו ילך, רק אל יאבה הוא לַנחות אותי בעצתו הנבערה והנמהרה; הלא אם אבלע חיל זרים כהנה וכהנה, לא יקראו לי עוכר ישראל, ואם אחיה באמונתי עם בני אדם רק אשא פנים לדור החדש, והנה את  פושעים אנכי נמנה, ואבדה אמונתי בעיני מיודעי, ואיש לא יפקיד עוד כספו בידי.  הן יבין אחיך בספרים וארח עולם איננו יודע, לכן זאת היא עצתי:  אנכי אפקיד אתי ששת אלפים שקל כסף, והרימותים מכסף הפקדון אשר בידי והיו לשתי בנותינו, וכהנה ארים גם לנו מבלי שים לב אל צעקת רבים, כי לא אנכי הראשון ולא אנכי האחרון,  הן חרד אנכי לדבר ה’ ועל דברת בני האדם לא אביט.

צדקת אישי בדבריך, וכן אנכי עמדי, ענתה אשתו; תמימה אנכי עם ה’ ואל אדם לא אביט, ובכל זאת אל נא נעלים עין מאחי ונשיב לו את כספו.

אם יהיה לאל ידי אשלם, ואם לא תמצא ידי והיה הוא כאחד האדם, ענה חמול.

כן דברו דבריהם עד אשר נפלה עליהם תרדמה.  לכן יעזוב הקורא את הנרדמים ויבוא אל משכן ר’ צדוק, כי עוד לבו עֵר מהמון רעיוניו אשר לא יתנו דֳמִי לו.

 

ד

משׁכנות עול

ובית געל כלול בהדרו;  ביציע התחתון היו אוצרות למרכולתו הרַבה, וביציע התיכון היה לו מעון נחמד ורחב ידים לשבת בו, וביציע העליון שתי עליות קיר, מעבר מזה ומעבר מזה, בכל אחת שני חדרים;  בפאה האחת היה משכן לר’ צדוק וללוי משרתו הנאמן הנלוה לו, ובפאה השנית משכן לזרח ולאחירע רעהו הנלוה לו, וגם ר’ גדיאל בקר באהלים האלה ברצותו לשבת שקט במכונו באין מחריד, ור' גדיאל הוא איש קנא וחרד על כבוד תורתו, ואחיטוב בקנאתו לנחמיה אביו הזקן, העתיר עליו דברים אשר לא כן, אך ראשית המגרעות אשר בו היא שנאתו לכל חכמה ודעת, לכל מליצה, צחות ולשון למודים כאיש חי באלף החמישי, ממנו נצפנו עתים, ועל דעתו כל העתים והמקומות שוים הם, וישכח כי קול ה’ מתהלך לרוחה היום, אשר על פיו יסע ויחנה הדור, ואל אשר יהיה הרוח ללכת שמה ילכו בני חלוף וחפצו יבצעו בלי דעת, אך ק' גדיאל בעים רוחו אמר להלחם, לא ברוח היום, כי אם בעושי דברו, על כן נלחמו הם בו; ואחיטוב נכד נחמיה שפך עליו עזוז אפו, הגדיל עליו בפיו, העתיר דבריו בשצף קצף.  כי כן ארחות בעלי הריב לפלגות דעותיהם:  דרך כל איש ישר בעיניו, כל חשך טמון ממנו, ודרך אנשי ריבו עקש, נלוז וחתחתים, אין איש שם על לבו לאמר:  אבקר נא דברי, אערכם אל דברי רעי, אבחנם ואצרפם, אולי תמתיק בפי אולת הקשורה בלבי מימי ילדותי אשר לא בחנתיה, והדברים עתיקים. איש אשר יוצא משפט באין חקר, הוא כעונה בלי הפוכה.  ר’ גדיאל האמין כי כל הדור החדש כלו סג, אין עושה טוב, והישן – כלו דור צדיק, על כן הקריב אליו את אחירע הנבון בתורה, אשר כמעט נטיו רגליו בארחות עקלקלות ויהי פרוע לשמצה בעיר מכורתו, ויבא אל עיר עתיקה וישב בבית מדרש אשר לעובדיה, שם הגה בתורתו יומם ולילה ויאכל לחם צר ומים לחץ, יצועו היה קרש‑מושבו, ואבן שם מראשותיו, בהליכותיו אלה נרצה לפני ר’ גדיאל, ובאחרית הימים האלה דבר עם געל, ויספחהו אל זרח בנו, ויתן לו ארוחתו, ואחירע זה קרוב לחמול.

אך כן דבר המשל הקדמוני:  הזאב מחליף שערהו אך לא דרכהו, כי אם תאכילהו מדשן ביתך, הוא ישאף לחתוף טרפו בסתר יער.  ולאחירע עוד ינעם לחם סתרים, באכלו לחם שמים לעין רואים, והוא יושב עם זרח בסתר אהלו, עשיר ורש נפגשו, במזמות זו חשבו גם עשו! 

ביציע העליון מקצהו השני היו שני חדרים, לחפני הנוכל הנקרא ר’ צדוק בעתיקה זה שבע שנים, הוא חפני אשר יבֻקש באשר איננו, ואשר ישנו באשר לא יבֻקש, הוא אַלקום אשר עשה שערוריה, הוא העיט הצבוע אשר חבל ואשר יחבל עוד און במכתבי עמל להוליך רבים שולל, כי גם מכתב ר’ בון המת מידו היה לו ומי יחקרהו? כי לו נצפנו עלילות רבות.

קירות חדרו החיצון ממראה ירקרק, במשקוף ממעל לדלת נראה מקום שחור אמה ארכו ואמה רחבו זכר לחרבן;  ממעל לחלון המזרחי כתוב באותיות גדולות:"שויתי ה’ לנגדי תמיד", ומשני עברי המזכרת כתובים החרוזים הידועים:

אדם דואג על אבדן דמיו  | ימיו אינם חוזרים

ואינו דואג על אבדן ימיו  | דמיו אינם עוזרים

בשני החדרים ספרים גדולים וקטנים נפוצים בכל מקום בלי סדרים, כי אין סדר למשנה אשר שנן הצבוע, אשר לא היה נדרש לשואליו פן יהיה כמתעתע, אך הוא דרש משאלות ר’ צדוק המת החתומות והנצורות אתו בכתובים, לא שזפתום עין בלתי עינו ועין לוי לבדם. ואם ר’ בון הגדול בישראל באמת לא חשבהו עודנו חי, הלא דבריו לפני מותו הערוכים לר’ צדוק ישימו כבוד תהלתו, והמכתב הוא מכתב ר’ בון, ועין רואה תעידהו;  כן שִׁכֵּל הצבוע את ידיו, מעשה ידי אמן!

בחצות ליל שבת בנפול תרדמה על יגיעי כח מעמל ששת ימי המעשה, בעבור עוד רוח סוערה על הארץ, רוח הומה ביתר שאת במקום נשא וגבוה, בעת אשר חדלה רגל מעבור ברחובות, בעת ההיא עוד אור נראה בחלונות משכן ר’ צדוק, ומה יענו ההולכים בחשך בעת ההיא?  "כי ר’ צדוק קם חצות לילה, והנה הוא הוגה בתורתו", האף אין זאת?

הנה שני חדריו סגורים דלתים ובריח מפנים, בחדר הפנימי נצב נר גדול להאיר כל הלילה, הצבוע סרוח על ערשו, רוחו מרחפת על חשכת תהום מזמותיו, ולוי נרדם יושב תמוך בשתי זרועותיו הנשענות על השלחן, פתאום הוא מתחלחל ומבטא בשפת נלעג לשון:  ירחמיאל! צפנת!  סורו!  סורו! רוּ‑חָ‑מָה, הה!

הדברים יצאו משפתיו, והבצוע הקשיב קשב, ולוי לא יסף עוד, ויחזק הצבוע בידו ויעורהו, ויתעורר לוי, והנה עיניו מביטות לנכחו, ותנומה עודנה מרחפת עליהן, והצבוע אמר:  הוי חולם חלום אל תישן בבית אחר פן תגלה עמוקות, לא לך ידידי ללון במלון אורחים, פן תענינה שפתיך בך.

ולוי הסיר מעפעפיו תנומה, ויאמר:  טוב עשית כי עוררתני, ובחלומי והנה חֻפה פרושה עלי ועל רוחמה הנצבת ככלה כלוּלה בהדרה לימיני, ואנכי רואה תֻּמת פניה מבעד לצעיפה, עצמותי רחפו מענג, אך עודני אוחז ביד ימינה לשום עליה הטבעת, וירחמיאל הנה זה בא וקורע את החפה לקרעים, וצפנת מכה בחרפה לחיי ומפלת את רוחמה ארצה, תדרוך תרמוס עליה, ואנכי מתחנן על נפשה, האח!  מה טוב כי העירותני, כי לולי עוררתני, כי עתה החריד עלי ר’ צדוק חרדה גדולה מזה! הן טוב ראותי על בעותי צלמות מראותי שנית את ר’ צדוק עולה מן הבור וקורע בצפרניו שמיר סגור לבי. הלא אתה ידוע אותי לא מתמול שלשום, כי בהקיץ אמיץ לב אנכי, אך החלומות זעומי ה’ יחתוני ויבעתוני בדברים אין להם שחר.

הרף מדברי חלומות, ענה הצבוע.  הנה הקשבתי קשב כקול פעמי רגלים כוננות והולכות אל חדר זרח, הבה! של נעליך מעל רגליך וצא נא לארב לחשך ובלי רגש לפתח חדרו, האמנם שם קִננה ינשוף?

הנני נכון, ענה לוי בחלצו נעליו, שכב אתה פה ואל תמוש מזה עד שובי הלום, בי אולי המון הרוח התעך. 

ומדי דברו יצא בלאט וילך על בהונות רגליו, ויעבור את העליה לארכה ויגש אל הדלת ויקשב קשב, והנה קול זרח ואחירע מדברים כדברים האלה:

לא אאמין כי תשעה אלי אלישבע, אמר זרח, כי מה תחזה בי אחרי ראותה הוד והדר בקרית אמון?  לא ידעתי נפשי, במה אקדם פניה ומה דברים אקח עמדי?  הן נבער אני מדעת הליכות עולם, גם אין שפתי אתי, זולת שפת עבר אשר אכתוב במסתרים להסתיר דברי מר' גדיאל, ובה לא אדבר באזניה כל מערכי לבי, הלא זה שגעון הוא ורוח עועים, אותי הרחיקו מדעת לשון וספר, ואת אלישבע למדו ויפארוה בדעת ובתבונה לשים נוספות על חן ערכה ותפארת נפשה, אשר חלק לה ה’ שבעתים, ולהוריד את ערכי פלאים;  כן עשה לי אבי לא בהשכל ודעת.

אך דאגת חנם היא, ענה אחירע, האם אלישבע נעזבה לנפשה לבחר או למאס? הלא על פי אביה הזקן יקום דבר, ואביך שם מתגו בשפתיו ויורנו את אשר ידבר, ואחרי דבריו לא תשנה גם אלישבע, ואם תאבה הנערה אות תמאן הלא תענה אמן, וענית אתה ואמרת אמן ואמן; ומה חפץ לך לך בלשון למודים?  הלא זאת תגיד לה:  דעי לך אלישבע, כי אני אהיה אישך ואהבתּ אותי, הן זאת היא שפה ברורה, והיא הנבחרה ממליצה, שפת יתר.

צר לי מאד, ענהו זרח, צר לי על ספר אהבת ציון אשר קראתיו פעמים ושלש, ובטרם שבעה בו נפשי וימצאהו ר’ גדיאל וישרפהו באש לדאבון נפשי. שם ראיתי את תמר חמדת בנות ציון בימי קדם כתבנית אלישבע בעת חיה, כי כן דמיתיה.  אמרתי אני בלבי, מי יתנני כאמנון הרועה;  הלא ספרתי לך קצות הדברים בשפת עלגים, אך מי יתן וקראת את כל הדברים ההם בכתובים!   בהגיגי בכל המחמדים אשר ראיתי, יתעורר רוחי בקרבי ויקיצו בלבבי רעיוני מליצה.  שׂים נא אחירע ידך על לבבי וראה, כי כהולם פעם הוא בהגיגי באלישבע, כי אמנם דמתה לתמר ביפיה ובהדרה.  האמנם היא בעיניך כאסנת בת חמול אשר כמוה תראה לאלפים על כל מדרך כף רגל? ואשר תדבר אליה גם בלשון עלגים ולא תבחר מלין? לא כן היא אלישבע, כי היא מלין תבחן בדברה נדיבות, היא תדבר, ואתה לא תבין מכל דבריה שמץ דבר, ודברתי אני דברי באזניה, ונשאתי עיני אליה, והנה – נעתקו ממני מלין, בהנָתק זמותי.  הן החלותי לדבר בה ולא אגיד לה מכל חין ערכה, תפארתה ותכונות שפתיה אחת מני אלף; לוּ קראת ספר אהבת ציון, כי עתה לא למדתני לקחת עמי דברי עזות כאשר אמרת, חי נפשי כי בחשבי כי קרוב מועד בואה, וחרד ופחד לבבי, כי מלפניה משפטי יצא לשבט או לחסד, ולא ביד חזקה אמשול ברוחה, כי אם במצאי חן בעיניה, אך במה אמצא?  הן נלעג לשון אני לא אדע דַבֵּר באשמת אבי, ובהביטי אל הוגא אקנא בו, הן דל היה חלקו בחיים, אך הוא בקש וימצא נתיבותיו. עתניאל הוא נבון דעת, על כן מרומים ישכון, כי יכירהו מקומו בבית עמנואל האדיר, ומה תחזה אלישבע בי?  הן כספי לא נחשב בעיניה למאומה, כי אם תביט אל תבונות שפתי. ורק זאת היא נחמתי, כי מבינה היא שפת עבר, ואנכי אערכה לה מלין עלי גליון.  ומדי דברי באשר לי בכתובים למן העת אשר אשגה בה, אשוב אתפלא בנפשי, כי בהגיגי בה אקח מלין מכל הבא בידי, מתלמוד מהלכות מהגדות, והתרוממו המלין האלה ביתר שאת וביתר עז ונמלצו מאד, צר לי כי לא תבין מליצה וצחות, ואם אַראך בכתובים יהיו בעיניך כדברי תפל בלי מלח.

כן הוא, ענה אחירע, לא אבין מליצה, ומה תתן ומה תוסיף לי, אנכי יודע כי עלמה יפת תאר טובה, אך למה ארבה עמה שיחה?  שמח בחור בילדותיך ובקש ענג באשר תמצא.

באשר אמצא?  ענה זרח באנחה, מי יתן לא בקשתי ולא מצאתי הענג אשר יעצתני, כי זכרונו כעש בלבי וכתולעת אשר לא תמות, הלא טוב שבתי יום אחד עם אלישבע מאלף תענוגים חולפים, אשר יחלפו והשאירו אחריהם נדודים, חרפת לב ומוסר כליות!  תבא נא אלישבע הלום, ואמצא חן בעיניה, אולי תחמול עלי בקראה עלי גליון את מערכי לבבי, ואמרתי:  אין מאֻשר ממני;  אנכי ראיתיה זה שנתים ימים ביפיה ובהדרה בבקרה בבית אבי, ומן העת ההיא אראנה בכל מראה עיני ובכל משכיות לבבי.  אחת יעצתי:  אערכה דברי עלי גליון והגשתים אליה, ואם היא תמר בהדרה, אחיה אני אמנון רק בדברי שפתי, אולי תרצני אלישבע.

משֻגע אתה ממראה עיניך ומהגיון לבך!  ענהו אחירע, משֻגע אתה, על כן לא עת דברים לי להגיד לך דרכך ומעשיך לטוב לך, לכן אחשוך עתה שפתי לעת סור ממך רוח חלומותיך, כי הנך עתה חולם הוזה.

הניחה לי, ענהו זרח, הניחה לי ואישן, אראה את אלישבע בחלום ונבחרה לי מכל תענוגיך בהקיץ, כן אני שלה וחלומותי שלה, הבה נשכב ונישן, כי הנה עברה חצות ליל.

ולוי עמד עוד אחרי הדלת, גם הטה אזנו לשמוע, ואין קול ואין קשב עוד, כי תרדמה נפלה על זרח ויישן, ולוי שב לאט אל משכנו ויסגור הדלת החיצונה, ויבא אל החדר הפנימי, אשר הצבוע שם, ויאמר לו:  הקשבתי קשב רב קשב, שמוע שמעתי זרח מתנודד בהשתפך נפשו אל חיק אחירע רעהו, ובעזוז אהבתו ישיח, אנכי שמעתי שיחתו על דבר אלישבע אשר לה כלתה נפשו, כָמה בשרו, לא ידעתי מאין בא לו לקחו?  כי מדי דברו באלישבע הגיתי אני ברוחמה, הן רחוקה ממנו אלישבע וגם נפשו ידעת מאד, אך לא רחוקה ממני רוחמה.  זרח מתנודד מחטאת נפשו הנסתרה בקרבו, וכן אנכי עמדו, מוסר כלמתי טמון בחבי ויחרידני בחזיונות לילה, הן הרביתי שוד מאשר עשה עכן לבית יורם, הוא הלא פעל עַולה ורצח לרומם קרן נבל בנו בשנותו את שמו לעזריקם, ואנכי כל און פעלתי בשנותי את שמך לר’ צדוק להנחילך נחלת דודו, ואנכי הָנחלתי לי ירחי שוא, כי הנני עוזר לרעה, לא לעזר ולא להועיל לי, כי אם לחרפת לבי, כי כאשר דלותי אז כן דל אני אתה, ותחת התיצבי על דרך טוב הנני הולך מדחי אל דחי, ואתה עולה מעלה מעלה. הנך צדיק בעיני כל, ולצדיק הלא עתיד הקב"ה לעשות שבע חפות, ואתה תראה עולמך בחייך, כי שלש חפות כבר נעשו לך: עם שתי העגונות ועם מחלת, והרביעית גם היא נכונה לך עם אלישבע היפה אשר לה תערוג נפש זרח חנם, כי גדול כבודך בעיני עובדיה, ואתה טרם הגעת לחצי ימיך, ועתה לכה ונוָכחה  במה נופל אני ממך כי תגרע ממני גם חפה אחת עם רוחמה? הלא אתה לי ראשית חטאת בר' צדוק, ועתה בפחדך מירחמיאל שלחתני לנסות דברים אל צפנת נעות הלב, למען ספות חטאת על חטאת, הה!

הוי נמהר לב!  ענהו הצבוע, כמעט שקטת במכוני ימים אחדים, והנך שב אל קיאך, הלא הוריתיך רק להונות את צפנת, ולהגיד לה כי נכון אתה לקחתה אחרי גרושיה מירחמיאל אישה, ואתה עברת חק, ועלי יזעף לבך. העת לך עתה לחַשב חשבונות עמי, בהיותנו שנינו נכונים לצלע, אם בוא יבוא ירחמיאל מקץ ירחים אחדים? הלא עת היא לחשוב תחבֻּלות להפילהו למשואות נצח, ולשום עליו עלילות דברים כי כמרגל הוא בא מארץ מרחק, ולבעבור זאת יעצתי לנסות דבר אל צפנת להונותה בתקוה רחוקה, כאשר אמרתי, ואם אתה סלפת דרכך מדוע עלי יזעף לבך?

ואולם רֶוַח והצלה יעמוד לנו ממקום אחר, מגעל חותני, אשר באחת רוחו כרוחך, מלא תשוקה וחרטה כרמון, כי על השנה ירדוף בצע מעשקות, יטרוף על ימין ועל שמאל, וכבוא הימים הנוראים תאחזהו פלצות, יספוק כף על ירך ויתנודד, כמו ירדפהו מלאך אכזרי. כן הוא וכן זרח בנו, מתאוים תאוה ומתאוננים על חטאיהם, כאמרם (קדושין):  אפילו שבעת אנינותו של אדם יצרו מתגבר עליו. וכן הוא חותני עתה בחלות מחלת בתו ובהיותה צפויה לשחת, כי הנה מלאך המות ילבבנה באחת מעיניו ועוד מעט בעיניו יקחנה; במבוכה הנוראה הזאת נבהלה נפש געל חותני, והיום אחר הצהרים עלה אלי ויבך בכי תמרורים, ויאמר:  צדיק ה’ על כל הבא אלי, כי חטאתי לו, ובתי התמה סובלת עוני; כן הוסיף להשתוחח במרי שיחו, ואנכי התבוננתי כי דבר בליעל יצוק בו, ואנחמהו מעצבו ומרגזו.  אמרתי לו:  מה לך ולדברי עונות? האם גנבת, גזלת, או אהבת זרות? הלא חטאך כעב קל, ומחית אותה ברוח שפתיך. וימאן חותני להתנחם, ויאמר לי: לולא בושתי מפניך ידיד לבבי, כי עתה גליתי לך חבורות נפשי ופצעי לבבי.

ואנכי נשאתי באלה נפשי להסתיר סודו ואידו במעמקי לבבי ולחוש לרַוְחתו, וחותני גלה לי נגעי לבבו.  האכסה אותם ממך לוי היודע דרכי?  לכן דע לך כי מכאוביך מכאובי געל, כי על פיו היתה צפנת לירחמיאל, רק למען הקרא שמו עליה, ועל פיו הציקה לו ולאלצהו עד כי הרחיק נדוד; ואנכי נחמתיו בכל זאת, אמרתי לו כי לא אבד נצחו, אם יתקן את אשר עִוֵת.  ותהי עצתי היעוצה לו להרחיק את ירחמיאל מפה אחרי תתו לצפנת ספר כריתות, ולהשביעו בל יוסיף עוד להֵרָאות בכל המחוז הזה, לבל יהיה פה למזכרת עון. וחותני יבצע מעשהו בו, כי בטרם בואו הלום יוציא עליו דבה באזני השוטר כי כמרגל הוא בא, ותפשוהו ושמוהו במשמר להפיל עליו אימתה ופחד, ובהיותו נרעש ונפחד יעשה ככל אשר יאמרו לו, וכתב ספר כריתות לצפנת, ונשא באלה נפשו להרחיק נדוד מפה ולבלתי שוב עוד, גם יעצתיו להרחיק את צפנת מפה ונמחה זכרון עונו, וביתר הדברים הוריתיו דרך תשובה, לפדות חטאתו בצדקה ובחסד אשר יעשה לתופשי התורה ובצום ובבכי ותחנונים.  סוף דבר, גלותי אבני חשך מעל לבו, וידעתי כי יקר יהיה לו פדיון נפשו, והרבה ירבה לי במחירה, בשגם אני הוא הפודה אותה.  ובהמון לבו נפל על צוארי, ויאמר:  "הן אתה רופא נפשי ומחבש לעצבותי, ואוי נא לי באבדן בתי ואבד ממני כלי חמדה כמוך!"

וימרר בבכי, ואנכי נחמתיו, ודברי היו לו מים קרים על נפש עיפה, ויפתח לפני סגור לבבו, ויספר לי כי נפל בידו עוד מכתב אחר כתוב בידי אלישבע לנעמן. ולמען תדע איך יפלו המכתבים לידו, אבאר לך פשר דבר, כי אלישבע לקחה מזה אמה לשרת בבית אליאב דודה, ושמה צפורה, בת אלמנה עניה יושבת עתיקה, לאלמנה הזאת ששת ילדים, והיא באפס משען ומשענה, וחותני נמצא לעזרתה חלף הגמול אשר הוא דורש מצפורה בתה, כי צפורה נושאת את מכתבי אלישבע גברתה אל בית הרצים, ובערמתה היא מריצה את המכתבים ההם לחותני; את אחד המכתבים הביא אלי חותני ויגד לי את אשר יעץ על אלישבע, וישאלני אם אין בזה עון אשר חטא?  וערמתו ונכליו יהיו דרושים גם לחפצך לוי. הבה!  אקרא הדברים באזניך.

מדי דברו לקח את המכתב ממקומו, ויקרא באזני לוי כדברים האלה:

"נעמן ידיד נעורי מחמל נפשי!  קלה העת במרוצתה, קלה היא מעבי שחקים ומדעת נשים, ירחים חלפו למן היום אשר החלו חליפות המכתבים ביני ובינך, אך גדול עונך מנשוא נעמן, כי זה ימים כבירים חדלת לשיח עמדי ותשכחני, אודיעך בפעם הזאת כי ארכו לי הימים מאד לשבת בקרית אמון, ונפשי נכספה לשבת תחת שְמֵי עתיקה, עי מולדתנו. כן אנכי עמדי, אוהבת אני חליפות תמיד, בהיותי בעיר עתיקה נכספה נפשי לשבת בהמון קרית אמון, ועתה נהפך לבי בקרבי, ושואפת אנכי אל מקומי לשבת בצל קורת אבי הזקן, כי לא אמיר עוד קטנות עיר עתיקה בגדולות עיר רבת עם ובשאון קרית משוש, אשר כרבות יושביה כן ירבו נכליה;  אכן ראשי הומיות בה ספרים הם לחקרי לב, ללמוד בם דעת מחקרי האדם, תחבלותיו ויצרי מעלליו; פה אראה ריש עוני ומחסור מתכסים בבגדי חמודות, ושם אשר ועשר בוראים תענוגים חדשים לבקרים, ומביתם צופיה מחתת דלים; פה אראה עלמה עדינה מתנוססת ברוב עדיה, הולכת הלוך וטפוף, עיניה צופיות על ימין ועל שמאל, ותלונתה על היוצר אשר יצרה עבריה, האראה בצרת נפשה ולא אנוד או אשחק לה? ואנכי מצאתי חבר לה, הלא הוא עמיל, אשר חטאו לו אבותיו ואבות אבותיו חטאה גדולה, כי בעבר הנהר ישבו מעולם, ופוקד הוא עונם על אלף דור, על גברים ונשים יחדו;  אך עוד זרות מאלה אראה:  איש מדור ישן נושן ואשתו מדור אחרון בהליכותיה ומדברותיה, כי הוד והדר לבושה ומדברת היא צרפתית, המחזה הזה כעשן לעיני, אראה ואשאל את נפשי, למה זה חכמתי גם אני?... כן הקריה הזאת, ערב רב בה! וכן יהמו יחמדו רעיוני ויתחמץ לבבי כל היום ממראה עיני וממשמע אזני, לא כן יהיה בשבתי בעיר עתיקה, שם שבת שבתון יהיה להגיוני, אחלום ואיש לא יעירני, אראה תֻּמת ישרים מתכסָה בשמלת הגבעונים ומדברת בלעגי שפה שפת אמת, ונפשי תרגיע.  ראה נא נעמן, תמימת דעים אני עמך, כי אין טוב משקט נאות שָׂדי לנפש יודעת חן ונעימות, ובאין לי הענג הזה אבחר עיר מצער כעתיקה מקרית משוש, אשר לא תשובב עוד נפשי בהמונה ושאונה.

 

"הוא אשר דברתי לך, כי ראשי הומיות הם ספרים רבי הענין, אך הספרים האלה חתומים הם ממני בשבתי בחדרי פנימה עם עתליה דודתי היושבת עתה אלמנה בבית אחיה, הוא אליאב דודי, אחרי מות בעל נעוריה, אך לא עליו תתאבל, כי אם על ימי עלומיה הטובים ועל נפש עתניאל בחירה מאז, כי נקעה ממנה באשמת אליאב אחיה, אשר הפריד בין נפשות דבקות הנוצרות אשה לרעותה, כי עוד קשורה נפשה בנפשו וזכרו לא יסוף מרגב לבבה;  הירחיב לה ה’ בהון?  הן צרות לבבה הרחיבו, והצרות האלה מתגנבות גם תחת צבע רקמתים, אך דודי חושב לרפא מחץ מבתה בהון עתק, ולו קראתי רופא אליל, כי לא תִּכּן את רוחה, ואיך יגהה ממנה מזור?  ואמנם כן היא היא עתליה עמה, כי ברחוק ממנה צור לבבה וחלקה בחיים, לא תבדיל עוד בין נער לזקן, כי אם בין כסף רב למעט, כי זה כל האדם בימים האלה, עתה הראת לדעת, כי אין חדוה במעוני.

"ומי ישיחני לעת כזאת אשר דבריך גם אתה יקר לי?  הלא הם שני בעלי כנף, צפרי שעשועים המסתופפים בכלוב, האחד הוא כנף רננים נעלסה בשירים, צפור נעים זמירות אשר יזמר משכיל, ולו קראתי בשמך נעמן, והצפור השני הוא יפה נוצה, המתהדר בהוד יפיו למראה עיני והנחשב על בעלי כנף הפרזים, כי פרזות יעופף, פעם על קדקדי, פעם על לבבי, ואוכל הוא מפי, אך לא ישיר ולא יזמר, ולו קראתי בשם זימון;  שני היצורים הנאהבים והנעימים האלה ישיחוני בשפה ברורה, ובצפצפם אבין אני למו, אף הם יבינו הגיגי, ובאהבתי אותם עשיתי למו בית בין נטעי נעמנים מור ואהלות השתולים באגנות על חלוני, ששם יעופפו ויצפצפו הצפרים העפות, והיו לי שעשועים, על כן אפקוד הנטעים האלה חדשים לבקרים;  יש אשר אנכי פורטת עי הגיון בהלך נפשי, והצפרים העפות יענו אחרי: שירי!  שירי!  ויש אשר ידי כותבת הגיוני לבבי בספר דברי הימים אשר לפני, ויצורי אזכרה על דברת בני האדם מחליקי לשון הקוראים שיר שיר, לכל רעיון רוח, והאומרים צוף צוף לכל אמרי תפל בלי מלח, ואולם חלילה לי מחטוא בלשוני ומדבר תפל על פי בעל כנפים המגיד לאדם שיחו, או על פי עוף השמים המצפצף בין העננים בלי נשמע על הארץ קולו;  עוד אראך את ספר דברי הימים מורשי לבבי והגיוני יום יום, אשר דבריו נכחים למבין ונכונים לערכי, כי אם אשוב אהפך בם לא אמצא בם כל נפתל ועקש, וידעתי כי ישרים יהיו גם בעיניך, ואחת אציגה לך למשל אשר הורו והוגו רעיוני זה עשרה ימים, ואכתב זכרון בספר, וזאת היא:

"ביום אתמול כי יעבור לבשתי את בגדי החמודות, שמתי עלי עדיי, הבטתי אל המראה, וירם לבי כי יפיפיתי בעיני; אך השיבותי אל לבי לאמר:  למי כל היקרות האלה? הלא קללת אלהים תלויה עלי, כי שרה בת ירוחם מכרה את עדיה ויקרותיה ביום צרתה, ומיד ליד התגלגלו עד כי באו אל הורתי, ובמותה היו לי מורשה, ולמה זה אתהדר במזכרת עון בית אבי?  הן העריצים הקדמונים עשו כלי משקה מקדקד אויבם אשר הכריעו לטבח, כן הפנינים האלה אשר יהיו לוית חן לצוארי, נטפי דמעות הן הנגרות מעיני שרה בת ירוחם, זאת הגיתי, על כן רחש לבי דבר טוב, נדרתי נדר והיה כתוב לזכרון בספר, כי שוב אשיב את היקרות האלה לשרה, והיו עדי עדיים לרוחמה בתה היעודה לזימון העלם הנחמד, הרב את ריבי בליל החזיון, והיה לי היום הזה לזכרון בספר".

אחרי כתבי הדברים האלה, והנה הצפור יפה הנוצה מעופף על לבבי ועל שפתי בקול קורא:  צוף! צוף!  צוף!  וישקני מנשיקות פיו, לאות, כי הגיון לבי ודברי שפתי היו לו לרצון:  אך אחת אשאל מאתך נעמן ידיד נעורי:  אל תודיע את אמך ואחותך מכל אלה, כי הענג הזה צפנתי לנפשי, שוב אשיב לאחותך את היקרות אשר מחירן עולה לשלשת אלפים שקל כסף, ועיני תראינה בשמחתה, ולאבי הזקן אגיד כי נגנבו ממני, כן אכונן דברי במועצות ודעת, ומי יתן ואבצע אמרתי ביום הֻלדת אותי, הוא יום הרביעי לחדש האביב בשובי אז אל בית אבי – הלא תשלח לי את צלם דמות תבניתך מתאָר על רקוע פח כסף קטן ככף איש, והיה לי למנחת זכרון ביום הֻלדת אותי.  ואתה וזימון רעך כאח לך שלום, ושלום תענו לדורשת שלומכם וטובתכם, אלישבע בת עדן".

וככלות הצבוע לקרא המכתב, אמר:  תתחכם אלישבע וישמח לבי גם אני, אך גם חותני חכם והוא ימוד לה כמחשבתה. הן חותני, עובדיה וחמול בידי כשלשה חצים לירות בם לעת מצא.  חמול הוא חץ ברור לירות בו לנחמיה, יכין לו נחמיה כל משקה למכרו בפסח, וחמול יקרא עליו חמץ, גם יקים עליו עדים אשר יענו בו כי ראוהו אוכל חמץ בפסח, ונבוך נחמיה מאד ולא ישית עוד לבו לריב את ריב ירחמיאל, אשר יפילהו חותני למשואות בלשון סתר לאמר, כי מרגל הוא הבא הלום מארץ מרחק, ואם משני אלה לא תבואתך לוי טוב, הנה התחבֻּלה השלישית באה, והוא תתן תקותך, הסכת ושמע.

על פי חותני יגנוב יוחנן הסוכן את היקרות מאלישבע בהיותו עמה בדרך, ויתנם על ידו להיות כערבון שמור אתו, עד אשר תהיה אלישבע לזרח בנו על דעתו, ונמצאו אז היקרות לה ממקום אחר.  כן הצדיק חותני פעלו בעיני ובעיני הסוכן, גם ערך לו דמות צדק באמרו: כי אם תמצא יד ירוחם למחיר שלשת אלפים שקל כסף, והיה זה בידו ככלי משחית לחבל אותו ואת עובדיה, ועל כן יסכל עצת אלישבע הנמהרה, למלט נפשו ונפש אביה הזקן מרעה.

וחותני הגיד לי, כי הלל הסוכן עצתו, ויאמר: כי גדולה עברה וכו' (ברכות), לכן השקט לוי, כי דברי עונות אם נחפש גם אנחנו בנר מצוה, והיתה לנו ראשית חטאת לראשית חכמה יראת ה’, כי מה היתה תקותך במות ר’ צדוק?  הלא מחסור, רעב ונדודים, והמחסור יאלף עונות ויעקש דרך בעליו, ומה היתה תקותי אני בהיותי נודד מארצי? הלא צפוי הייתי לצרות ולמכאובים רבים, לחרפה ולקלון, אחרי עזבי שתי נשים עגונות, אשר לא יכולתי לראות עמהן חיים. ואם יראה, אדם שיצרו מתגבר עליו, הלא זאת היא העצה היעוצה לו (שם) ילך למקום שאין מכירים אותו וכו'; הלא זה דרכנו גם אנחנו באין מכיר אותנו פה, כי בשמי חפני לא נודעתי פה, ושם ר’ צדוק הנקרא עלי זורח גם עליך, ובשלומי הלא גם לך יהיה שלום כי הענק אעניק לך מטובי ובעשותך לך בית, ובקחתך רוחמה על פי העצה אשר אלמדך. ועתה למה נירא?  הלא אין מגור מסביב, כי אם ירחמיאל ראשית פחדנו לא כחץ יעוף פתאום אלינו; הלא עובר הוא ברגליו, וכבואו אל בית צפנת הלא תמהר לגלות אזניך, ובא השוטר ולקחו מבית תענוגיו.  אך אשובה לדבר אדותיך, ואגיד לך כי לרגלי העלילות האלה תבא גם שאלתך, ורוחמה תהיה לך;  הן שמע חותני כי סר שאול אל בית ירוחם וכי נכון הוא לריב ריבו, לכן יעץ מזמות להבאיש ריח בית ירוחם בעיניו בשומו אותם לחברי גנבים, דברים כאלה שם חותני בפי אחד מאחוזת מרעיו, אשר שלחו לפגוע את שאול בדרך ולנסות דברים אליו, ובשיחו לפי תֻמו יספר לו על דבר הגנבים אשר יפרעו פרעות במחוזותינו, וכי ימצאו קן למו בבית ירוחם, והאיש אשר שלח חותני נקרה אל שאול בדרך ויבצע אמרתו, ועל פיו נבאש ירוחם בשאול. ועוד אחת יעץ חותני לעשות לירוחם: לצפון בפנה נסתרה במשכנותיו חפץ אחד מן היקרות הנעדרות מאלישבע ונחפש ירוחם, ונתפש כאחד חברי הגנבים, ונתפשה גם שרה עמו; ובאו במשמר אשר ללא יצאו ממנו בלתי אם כתבו ידם לחותני ולעובדיה, כי דבר אין למו עמהם.  קושט אמרי אמת אגיד לך, כי אותך בחר חותני לבצע הדבר הזה, וגמולך ישלם לך ביד נדיבה נוסף על המתן בסתר אשר תקח מידי, ורוחמה תעלה בגורלך, ושמח תשמח בך בראותה את בית הוריה פרוע לשמצה, וכל גואל ומודע אין לגול מעליה חרפה זולתך.

לא יבצר ממני כל מזמה, ענה לוי, רק תנתן לי רוחמה מחירה. אך הס!  הן קול דופק הדלת אשר בתחתית המעלות, הנה הוא דופק בעוז, הסכת ושמע, הנה קול צעדים גם על העליה.  הבה אראה.

לוי יצא ירד במעלות וימשש באפלה, והנה שמלות בידו, הוי גנב! קרא לוי בהחזיקו בשמלות.

השקט!  ענהו קול. אני אחירע הוא זה, שמעתי קול דופק ואקח המפתח לפתוח הדלת.

אני הוא זה, ענה מחוץ משרת געל, הנני הולך לקרא לר’ צדוק, כי ליל עמל הלילה הזה למחלת אשתו, ותשלחני להגיד לו כי נפשה ברעה תתמוגג, וכי נכספה היא לראות פניו.

הדלת נפתחה והמשרת עלה במעלות אל ר’ צדוק.

ה

בית אליאב

השמש הפיץ אור יקרות ברביעי לחדש האביב, רחובות קרית אמון הומיות מהמון רבה, מקול המולת מרכבות רועשות במשק גלגליהן על רצפת אבנים היבשה, כי כבר טהרוה מרפש וטיט ויגרשו את החרף מגֵו, וזעיר שם זעיר שם נפתחו חלונות בתי החמדה להביא אליהם רוח חדש וצח.  ארמנות הקריה והיכליה גם הם הסירו מעטה כהה ויחליפו שמלת אור ומראה עָלֵז. יושבי קריה הסירו אדרת שער העשוי לחמם וילבשו בגדי קיץ, והנה הם מתהלכים רומה ברחובות ומקלות תפארה בידיהם. מוכרי זרועי גנות נושאים קשואים ואבטיחים, אשר חדשים מקרוב עלו בגנות החמים, כל מראה עין יענה כי האביב הנה בא להצמיח פרחי ענג, שושני חמדה;  אך עמהם יעלו גם חוחים.

בראש הומיות בפתח שער בית בנוי לתלפיות, בראש פנה, נצב איש אחד הדור בלבושו ובמראהו, איש בחצי ימיו, לחייו מלאות, זקנו עגול, עיניו מפיקות דאגה ועצבון רוח.

מן היציע העליון נשמע קול הגיון ועוגב נעים, פעם הומה בצלצלי חלילים, ופעם בהמון עוז מעורר לב למרום ונשגב, מקולות אלה נכר כי רוח הפורטת עלי הגיון זה, מרחפת על תהום שעפּים והגיוניה ילכו בהלך נפש אל אשר יהיה הרוח ההוא ללכת, ובשפלות קול צלצלי שמע נשמע קול המנצחת בנגינות, קול נפש עורגת אל משכיות לבבה; ואחרי הקול ההוא המון תרועת ההגיון בעצמת נעימותיו, המון עָרֵב ונעים מרנין לב.

לעומת חלונות הבית ההוא מעברו האחר, נראה איש צעיר לימים כבן עשרים ושלש שנים, יפה תאר ויפה מראה, קווצותיו תלתליו יורדות בחן והדר ממול ערפו, עיניו נשואות אל חלונות היציע העליון ומפיקות נעימות ורוח כהה, ילקוט עור נחמד תלוי על צדו כבָא מן הדרך, והכרת פניו ענתה בו, כי לא למשמע אזניו, כי אם למראה עיניו התיצב פה. קול צלצלי תרועה חדל, והנה שתי תמונות יפה‑פיות נגשות אל החלון וצופיות, רגע אל עבר פני העלם הנמוג על עמדתו, אשר הניע ראשו וישק ידו למו פיו, כאיש נפרד מאהובתו אשר לא יוסיף עוד לראותה ימים רבים, כי דמעה נראתה על לחייו.

ואחד התמונות הנשקפות מלמעלה נסוגה אחור ממראה עיניה, במשכה גם את רעיתה אתה אל ירכתי הבית פנימה, העלם הוחיל עד בוש, ובראותו כי אין חזון עוד, סר ממקום עמדתו, ויסב בלכתו על פני שער החצר אשר עמד שם האיש התפוש ברוב שרעפיו בקרבו.

עתניאל!  קרא האיש, האח ראתה עיני!

אליאב אלופי ומיודעי!  ענה עתניאל, השלום לך, השלום לעדה נות ביתך? השלום לאלישבע היפה‑פיה? השלום ל...

ולא יסף עתניאל לדבר כי נעתקו ממנו מלין ופניו נפלו.

ברוך אתה בבואך לקרית אמון, ענה אליאב, ולמה זה תשאל לשלום הסוחרים העולים והיורדים בסולם העת?  שאל לימים האלה ותדע מצבי, האח!  ידידי! הנה באת למועד יום הֻלדת לאלישבע, הנכונה לנסוע מזה ביום השלישי, גם בשמחתה לא ישמח היום לבי, כי נסתם כל חזון מעדן אביה זה כמה, לשוא אנחם אותה בתנחומות שוא באמרי, כי בלכת אביה לרגלי הצבא לא תמצא ידו לערוך מכתבים, אך אזני לקחה שמץ מנהו כי קרהו אסון וכי איננו חי, הה, חברך מת תאמין! צר לי על כלילת פאר כמוה, כי מה תקותה מאת אביה הזקן?

כתקות כל הבנות היפות, ענה עתניאל, בהכחידו עצבו ורגזו תחת לשונו.

אשחרך ידידי, אמר אליאב, הלא תעלה אל ביתי לראות פניה ולברכה, וגם לכתוב לה שירים על ספר זכרון ידידות, אם נכון רוחך בקרבך, אך מדוע כה נפעמת ידידי ועיניך לחות כמו בכית?  מאין ידידי תבוא?  הבה נעלה ושמחו נפשות ביתי לקראתך, ושמחת גם אתה, הבה נשתה כוס יין ונשתעה יחדו.

יין למרי נפש!  ענהו עתניאל, ואולם שמח לבי בשמעי כי השמחה במעונך, ולמה אעלה להֵרָאות את פני עליזים וראוני וערבה שמחתם.  ואנכי הנני בא ברגע הזאת אל העיר, טרם ראיתי את פני אמי ואחותי, אשר שלחו אלי רץ להביאני הלום לבצע חפצי מני אז, לכתוב ספר כריתות לזלפה אשתי, אכן לא דבר בעתו הוא!

הזה דבר בואך?  שאל אליאב, ויחורו פניו וידום מספר רגעים כאיש שת עצות בנפשו. ועתניאל מביט אליו בעינים בוחנות קרב ולב עמוק, ויאמר לו:  מה לך אדיני גם אתה כי נפעמת?  האומנם שותים אנחנו מי רוש ממקור אחד?

ואליאב אחז ביד עתניאל, ויאמר:  הבה נתהלך אל החצר אחת הֵנָה ואחת הנה ונדבר דברינו.

ועתניאל הלך אתו, ובבואם אל החצר אמר אל אליאב: אנכי אשא בנקיון כפי לה’ לדבר אליך בבור לבבי:  חף אנכי מפשע, אך אתה ואשתך אשמים בהמרותכם את פי אבותינו ובהפרכם מצותם; ולמה אטמון שיחי וכעסי בחֻבי לשמור עברה ומשטמה, אדברה וירוח לי, אריק מרורות לבבי ומי עפעפי, ואחרי כן נשכח עמל וכעס והיינו שלמים, ובתנחֻמות אל נקרא:  "ה’ יעץ ומי יפר"!

אל נא ידידי, ענה אליאב, אל נא תאשימני הפעם בסערת חמה, אמנם אחת שגיתי אז בתתי את עתליה אחותי לאישה הראשון אשר לקחו אלהים; אז אמרתי אצבע אלהים הוא ומוסר שדי, כי נתקתי אני מוסרותיו, וינתק הוא מוסרות קשרו ידי, חשבתי לחזק את המוסרות הראשונות, ואראה כי ידיך אסורות בחבלי אשתך בת חמול, היכולתי לדעת כי אתה עוד תפתח מוּסרי ידיך? כי לא פתחה אזני לשמוע כזאת זוּלתי היום מפיך, ולמה אכחד עצמי ממך?  הן דברי יגעים מאד, אף כי מזהירים הם למראה עין, הנני הולך עתה לנגה תבערת ביתי, אשר עוד מעט יכוהו נושי לרסיסים;  כל זאת חזיתי, הגדתי צרת לבבי לשובאל, אשר יעצני זה שני ירחים להתחתן בעכבור הגביר, הגדתי לו דרכי הנסתרה וחפצי להוָשע בעכבור. וישלח הוא דבריו לעכבור, וימהר ויבוא הלום, וירא את עתליה ביפיה ובהדרה, ויחדש כנשר נעוריו, וידבר על לבה ויגד לה את פרשת הכסף הרב אשר לו, ויפתנה בשפתיו לאמר:  "בן ששים שנה אנכי היום, ולמנות ימי שנות גבר עוד עשר שנים לי למספר ימי חלדי, והיו לי כמאה שנה בראותי אותך נצבת לימיני, וחלפו עשר השנים כנחל עדנים, והשאירו אחריהן לך ברכה אוצר נחמד, ואת תהיי אז בת שלשים ושלש שנה במבחר שנותיך, והון יקר יהיה לך ומה יבצר ממך?"

הלא הגדתי לך ידידי קצות דרכי הנסתרה, ומצב עתליה הלא גלוי לך, כי חמיה טפל עליה חטאת מות אישה, באמרו:  כי קנאת אשתו אכלתהו, אחרי הוָדע לו כי נפשה קשורה בנפשך, על כן ריקם שלחוה אל ביתי, ומה שבתה ומשענתה בביתי?  כל זאת חשבנו ותהי העצה היעוצה לה לשבת בצל הכסף, ולא אכחד ממך דבר אמת, כי גם אנכי קויתי לעזר עכבור, אמרתי כי ירחיב צעדי תחתני ויצאתי למרחב.

העתרתי דברי אל עתליה, ובדמעות שליש לקחה מיד עכבור את הטבעת עם מחיר שלשים אלף שקל עדי עדיים, יקרות ואבני חפץ.  בראשון לחדש שם הטבעת על ידה ולא התמהמה רגע, כי נסע לתור לו יפה נוף בסביבות קריתנו, יפה נוף אשר ישֻׁלַּם מחירו חמשים אלף שקל כסף, כי אוה לשבת עם רעיתו במקום הרחק מאדם ומשאון קריה.

עכבור נסע, ועתליה זכרה את אשר עשתה לאסור ידיה בחבלים, ותתעורר על אולתה, ומן העת ההיא לא מנעה עיניה מדמעה, תריד בשיחה, תספוק כף ותבכה, כמו מכרה נפשה לעזאזל, על כן קראתי לך לדבר על לבה ולנחמה, כי רק מפיך תקח תנחומות; אך עתה בשמעה כי נכון אתה לפתח מוסרותיך לגרש אשתך, עתה תהיה מבוכתה.  עוץ נא עצה ידידי, כי שבלת תלאות שטפתני, וידי אחזה בחוח ואת נפשי לא הצלתי, כי נכזבה תוחלתי מעכבור, ומי יודע אחרית אחותי?

ועתניאל שמע את דבריו, נאנח בשברון מתנים ובמנוד ראש, ולא ענה דבר.

ואליאב הוסיף לדבר, ויאמר:  חטאתי לך ידידי ולאחותי, ועיני רואות עתה עַוָתתי, כי שלח לי אחד מאוהבַי מכתב מגיד חרפת עכבור.  היום בבקר הגיעוני דבריו לא בעתם, ואותם אשים כה נגד עיניך, אולי תוכל הועיל, אולי תבקש ותמצא תחבולה להציל את הנלכדה, אך הבה קרא נא את המכתב:

מדי דברו הוציא הגליון מצלחת בגדו ויתנהו לעתניאל, ואלה דבריו:

"שמועה שמעתי ותרגז בטני.  שמעתי כי מוכר אתה את אחותך העדינה לעזאזל ויתר לבי ממקומו, והנני חש לתאר לך בשרד את עכבור ואת דרכו.  הלא קצות דרכיו ידע גם בנימין איש ברית אביך, אשר היה לו דבר עמו, אך בנימין מת, ובעיר מגורתך אין איש יודע אותו עד מה, לכן הסכת ושמע:

"כטוב לנדיבים יעלזו ישרי לב, וכרום זֻלות לבני אדם, "יתאוננו בני איש, על המוריש והמעשיר המשפיל והמרומם.  "כן יתחמץ לב רבים וכן שלמים, וכן יחרקו שן על עכבור אשר "התרומם מאשפות, לא לשבת עם נדיבים ולקום על נדיבות, כי "אם להיות כפרא בודד לנפשו הצרורה במרור כספו;  מי יתן "וראו עיניך שבתו בחדרו ומבקשי עזרתו עוברים לפניו כבני "מרון, אלה לעבוט עבוטם, ואלה לפדות ערובתם, הלוח פתוח "לפניו, בו יביט על פרשות השבועות, ועל פיהן יחשב את הנשך "אשר ישך, ואם יראה שתי פרשות שחֻברו למו יחדו, הוא "יפרידן להרבות נשך, על כן יאמרו המושלים: לא העשיר "עכבור אלא מפסולתם של לוחות, ורבים קוראים אחריו מלא:

"לוקוס!  לוקוס! עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל?

"אך הנקל לו הליות נבהל להון ואץ להעשיר באהבתו את "הכסף מרוחו, כי עוד יוסיף תועבת נפש לחרפת עָם, כי אם "יראה עני המהפך בחררה, הוא נוטלה ממנו;  ואם ינסה איש "להוכיח דרכו על פניו, ועלה באשו וצחנתו ברום עולם, וקלונו "יריח בריח תורה ויראת ה’, כי יאמר לך:  יעקב נותר על "פכים קטנים מעבר לנחל יבוק, מכאן לצדיקים שממונם "חביב עליהם מגופם, ומאמרו תמיד:  פשוט נבלה וקבל שכר, "או ימצא אמרים לו:  גדול המלוה מן העושה צדקה;  כן פושק "הוא שפתיו וקובץ ידיו, את כספו יצבור חמרים חמרים, "ולמבקשי עזרתו יפזר מאמרים, על כן נבזה הוא נמאס בעיני "כל יודעיו. הן צרת עינו חרותה בצרעת ממארת על פניו הדלים "והרעים, בכל כספו לא תשבע עינו, ולא יאמר הון, ומעשהו "כמעשה הכלב השב אל קיאו, כי את כספו הצבור מנשך "יתן שנית בנשך, וכספו הוא המחליף בו כח בכלות כחו, "וכאשר הוא הולך וקרב ליום אחרון, כן נצמד הוא לצרור "שקו, כי הוא לו צרור החיים;  ואף גם זאת בהיותו בזוי עם "יקח לו קרנים בתורתו, ובמשמרת מצוה שאין בה חסרון כיס, "או שמתן שכרה בצדה;  אם כסף תלוה את עמי, לו מצוה "רבה, ומתן שכרה בצדה, הלא הוא הנשך אשר ישך. ואם "אמנם חרד הוא לדבר מצוה, מדוע יעשוק שכר שכיר, "פעולת פועלים לא יתן, ובעד קשיטה אחת יריב יום תמים "עם עושה מלאכה בביתו, עד אשר יגרע ממנו שכר עבודתו. "כן יתעלם מבשרו ויקשיח לבו מאחיו מאחיותיו וגם מפרי בטנו, "כי גם לתולע בנו יקירו הצעיר, גם לו לא ירבה מהַר ומתן "בהתחתנו בחמול יושב עתיקה, הלא זה דברו אליו:  בקחת "תולע בני את בתך הלא יקחנה אחר כבוד, ועליך להרבות "לבני מהַר ומתן;  ומדוע לא ידבר עכבור, כן בראותו כי גואלו "בני איש לחשוב כסף לתפארת אדם וזהב לרום אנשים? הן אלה "רכי הלבב הלא ידעוהו ואור פניו לא יפילון, על כן לא ישית "עכבור לבו לחרפת שונאיו ומנדיו הרוגנים באהליהם, כי "יאמר לזהב כסלו, להסף מבטחו, ולתורתו – כבודו ותפארתו, צר לי על תורתו כי מצאה לה קן נמאס, לזאת אקרא גלות התורה!

"ועיני בוזיו תראינה בו, כי מחַסר הוא נפשו מטובה, ולא "השליטו אלהים להתענג על הונו, בעת יבא חדר בחדר לאכל "ארוחתו, הלא תדמה כי נחת שלחנו מלא דשן, מעדנים "ומאכל תאוה?  הס!  כי לא להזכיר כל עונג בביתו! כי אם "יתחבא במסתרים לאכול בעצבון ובשממון פת לחם וארוחת "ירק, ועל ה’ יועף לבו, כי ענין רע נתן לאדם לאכל, וכי "מאכלו במחיר כסף יבא לו.  שאל נא יושבי עירו ויגידו לך, "כי מונה הוא מספר לשעורים אשר יתן לבשל. וכאשר נבזה "אכלו כן נתעב לבושו, כי בגדו כרקב יבלה עד אשר יחליפהו "בשמלה חדשה, ומה חייו? הלא חיי צער, כי לא ידע שָׁלֵו "בבטנו ומנוחה בלבבו, כי כל ימיו כעס, בוז ופחד, בדעתו "כי נבזה הוא מנמאס בעיני רבים, ואל עקרבים הוא יושב, "האומרים:  מתי ימות עכבור ונשיש כי נמצא קברו, וכאשר "יחרף לבו ימיו, כן מתנודד הוא בלילות, קבוצת כספו "סגורה בבחירי ברזל ובדלתי נחושה, ובכל המשמרת הזאת "אין שוֶה לו, כי ישים משמרת למשמרת, וגדר לגדר, לא "ישקוט ולא ינוח ושנתו נודדת מעיניו, כי דאגתו להונו "תשדד רבצו, כן יחרד לרגעים להמון רוח נושבת לקול עלה "נדף, למשק חרול ולשריקת עכברים נצים השורקים והחורקים "מתחת לקרקע הבית, כי בכל המולה וקול דממה דקה ידמה "לשמוע פעמי גנבים חותרי בחשך ביתו, ואני בראותי את "הקוף הזה אברך: ברוך משנה הבריות.

"ראה אליאב איש חמודות, הודעתיך היום עלילות עכבור, "אף הזהרתיך לבלתי תת לו את אחותך העדינה, ואתה שים "לבך לדברי, והיית נזהר בהם למען תברך את יועצך לטוב".

ככלות עתניאל לקרוא המכתב, והנה שובאל בא, והוא איש בן חמשים שנה, וכראותו את אליאב עם עתניאל בחצרו, השתאה למראה עיניו, ויאמר לעתניאל: השלום לך?  ומאין באת הלום?  הלא אמך ואחותך מחכות לבואך.

אל נא בחפזון, ענהו עתניאל, כי בחפזך שגית ואתך תלין משוגתך אם לא יכפרנה ה’, בחפזך ראית את עכבור בתפארת אדם;  כן התחפש הנחש בצלם אדם ויבא אל חוה, ובלשונו היה מות ואבדון. ולמה תסתיר אליאב אדוני צרתך? יראה נא גם שובאל את עכבור בדמותו ובצלמו, כאשר תארתהו יד אוהבך בשרד אמת ובמחוגת אמונה.

ושובאל בקש מאת אליאב, ויתן לו המכתב ויקרא ככל הכתוב בו, ועקשות פיו ולזות שפתיו ענו בו, כי עובר הוא בין שורותיו כהולך על גחלים. וככלותו לקרא השיב את המכתב לאליאב, ויאמר: יסכר פי דובר שקר, כי שקר ענה בעכבור, ולא עת דברים היא; אך לא יפלא בעיני, כי אוהבך זה חבר הוא לנחמיה, ואולי משרש הנחש ההוא יצא הצפע הזה, כי בשנאת נחמיה את חמול פגע בעכבור איש בריתו;  לא אנכי, עתניאל ידידי, לא אנכי, כי אם נחמיה הוא הנחש הקדמוני, ויפה אמרו חכמינו (ירושלמי, פאה): שאלו את הנחש מפני מה אתה נושך באבר אחד וכל האברים מרגישים?  אמר להם:  ולי אתם אומרים, אמרו לבעל הלשון שהוא אומר כאן והורג ברומי, אומר ברומי והורג בסוריא, מגידי בעלטה אלה נחשים הם.

שא נא, ענהו אליאב ושחוק נראה על שפתיו, הן מגידי בעלטה לא נחשים, כי אם תרנגולים הם למשתעה בלשון חכמה בערובין.  אמנם מגיד בעלטה זה תרנגול הוא בעל נוצה, ואני מאמין לקול הקורא הזה, על פי מאמרם (סוטה):  אפילו העופות מכירים בצרי עין;  ראה נא שובאל, כי עוד שיחות חכמים ערוכות ושמורות עמדי לעת מצא?

ושובאל משך אך אליאב אחריו אל ירכתי החצר, ויאמר אליו: אל נא תסיר את לב עתליה מאחרי עכבור, אשר שם הטבעת על ידה ויתן לה כסף עדי עדיים ואבני חפץ, גם הלך להרגיעה ביפה‑נוף ובמנוחות שאננות, שם תשב עתליה בבית תענוגיה כגברת.  הן היום נכון עכבור לשוב, להן תהיה נא גם אחותך נכונה לקראת אישה, ואל תהתל בו, פן תהיה לבוז.

אנכי משלתי בה למכרה בלא מחיר, אך לא אמשול ברוחה, ענה אליאב. הגם אטה את לב אחותי לאהבה את בול העץ הרקב, אשר מנעהו ה’ גם מכבוד?  כי אמנם בכל עשרו הרב, חרפת אדם הוא.  הן לקחה אחותי את הטבעת מידו, והיא משאת עליה חרפה, ועלי חמסה, באמרה כי אני הדפתיה לבזוי נפש בעבור הבצע. ושהדי במרומים כי בכפי לא דבר מאום מן ממכר אחותי, ומאומה לא תדבר גם בידך, כי תת לא יוכל הכילי הזה, ומתנת ידו לאחותי לעת זקנה הלא לבשת ולכלמה היא לו, ואין תקוה לאחריתו, לכן תהי זאת חכמתך וצדקתך לפַתֵּח את אשר קשרת, אך אשובה נא אל עתניאל.

ושובאל עמד כאיש נדהם ויתבונן באליאב, אשר עזב מקומו וישב אל עתניאל. שים לבך לאשר אמרתי לך, הוסיף שובאל, זכור נא כי הדבר נכון ואין להשיב, ובכן השיבה אל לבך ואל תדבר לרוח אמרי נואש. ואתה עתניאל לך מהרה לביתך, כי אמך ואחותך מחכות לך בכליון עינים.

זאת דבר שובאל וילך, ועתניאל אמר:  עין בעין אראה כי שובאל שָׂכיר הוא, אשר שכרהו חמול חותני לשום מוסרות על ידי עתליה, למען האביד תקותי ולקרא לי דרור בעת אשר לא יעלוז לבי בו. הה!  לוּ היה אביחי, כי עתה לא נהיה כדבר הנפתל הזה, כי הוא ידע את עכבור ואת דרכו, באשר רבות בשנים היה לו דבר עמו, על כן לכל איש כילי קרא עכבור.

לוּ היה אביך חי, ענהו אליאב באנחה, כי עתה אחרת נהיתה, אשחרך עתניאל ידידי, בוא נא בצל קורתי לפנות ערב, בוא נא ואל תזכר הראשונות.

ועתניאל חשב מחשבות, ופתאום נראה שחוק על שפתיו. וישאלהו אליאב פשר דבר השחוק הזה. ויאמר לו עתניאל:  הן הגיעני מכתבי רעי עזריאל מירושלים ומטבריא, מכתבים מספרים קורותיו הנפלאות, ומי יתן וכמקרהו יקרני גם אני הפעם, והיו דברי שנינו למגלה כפולה. הן יד ה’ לא תקצר, אולי יבצע מעשהו שנית גם עמדי, אך לא עת דברים היא, ולמה אביעה לך חירות?  גרש כל עצב מקרבך והיית אך שמח, ואני אלכה ואראה פני הורתי ואחותי המחכות לי. הן כתבה לי אמי כי דבר נחוץ שמור לי, האם ירזמון מליה על דבר ספר הכריתות אשר לי לכתוב לזלפה אשתי, או על דבר גדול ממנו?  הבה אלכה!

ומדי דברו נתן ידו לאליאב, אשר אחז בה באהבה ויקרבהו אליו וישקהו, ועיניו רטבו מדמעה, גם עיני עתניאל דלפו מתוגה, וברוח נשברה נפרדו איש מעל אחיו.

ו

משתה שמרים

עתה יבוא נא הקורא לראות בתפארת הבריאה הנפלאה, באלישבע אשר נכבדות ידברו בה גם מכבדיה גם מחרפיה, יבוא לראותה ביום הֻלדת לה, בהתאסף רעותיה ויודעיה לבָרכה ולהפרד ממנה, כי היתה נכונה לשום לדרך פעמיה עם הסוכן ביום השלישי, על כן היה לה היום ההוא כיום מועַד. ורבים אשר לא ידעו שרש דבר, חשבו כי כל התכונה בגלל עתליה היא בהיותה לעכבור אישה החדש.

כמעט החליפה אלישבע שמלותיה יום יום במחלצות ובבגדי חמודות, והנה היא מתנוססת ביפיה ובהדרה, קומתה דמתה לתמר, יפיה כחבצלת, וחסנה כאלון, מצחה הזך משלג נטוי כחוג נחמד על תפארת רום עיניה, המאירות והמפיקות נגה כאור, כי כל חיי רוחה הזהירו בעיניה, לחייה מלאות צחות ואדומות, פניה כאגן הסהר, ואפה נערך במדה נאוה ליקרת תארה, ואחר עורה נקפו דמי עורקיה, אשר יתרוצצו רצוא ושוב וישתעשעו כחליפות אורות וצללים על הוד פניה, צמת ראשה מכתירות את קדקדה מעשה עבות מעלפת ספירים אחוזים בווי זהב, הנה צמתה סוככת על רקתה מעבר מזה ומזה, ובצאלים צללה היא מוסיפה לוית חן על חמדת תארה;  שפתותיה שושנים אדומות כתולע, וממול ערפה נראה חלקת צוארה מוצק כעשת שן; כי כל מחלה לא עברה על נפשה העדינה, וקנאה ותוגה לא עכרו את רוחה, כי בעז נפשה הסתירה גם את צרת לבבה מעין רואים, למען לא ישמחו לה שונאיה ולא ינודו לה מרחמיה.  סוף דבר, כל חמדה, כל תפארת, וכל חן וחסד עלומים נראו בהליכותיה, במעשיה, נגלו בניב שפתיה ובמדברותיה, אשר שמו עליה נוספות, כללו יפיה וחין ערכה, אשר לא יתארוהו חרשי צירים בשרד, ולא יערכוהו מליצים בחרט אנוש ובדבר שפתים.

רבים אשר ראו את אלישבע כלולה בהדרה, אמרו לנפשה: מה בצע ביפיה, בחכמתה ובישרה; ומי יודע למי יעדה עובדיה אביה הזקן? ואיכה תרעה איכה תרביץ היפה בנשים עם צאן אדם? כי בהוד והדר בטוב טעם ודעת הסכינה בבית אליאב דודה בקרית אמון, ובשובה אל עתיקה לשבת בבית אביה הזקן, ובאו שמה עורכי נפשות להעריך אותה, ועובדיה יציגנה לפניהם כעגל מרבק, לשית עליה מחיר ולמכרה אל אשר יעצום עיניו מראות מגרעותיה, כי כן יקראו לכל תהלותיה פגול לא יֵרָצה ליושבי עתיקה; ואם יקרה ה’ לפניה איש אשר יבחר בה בגלל הונה וכבוד משפחתה, וקמה אלישבע בידו כממכר לאחוזת עולם! והוא יהיה אלוף נעוריה, והיא לא ידעה דרכו מתמול שלשום, מה הוא ומה שיחו, אך אביה הזקן ישא כפיו לה’, ויודה לו חסדו, כי מצאה אלישבע קן לה, ולא ישית לבו לאחריתה, אם תהיה העלמה תמימת דעים עם אישה, או אולי כרחוק שמים מארץ כן רחקו דרכיה מדרכיו, ומהִשָנות טעמם אולי תצא ריב.

ואלה המחלצות ועדי העדיים אשר היו על אלישבע ביום הֻלדת לה: שמלתה מרקמת משי לבנה כשלג, וקשוריה ולולאותיה שני, באזניה נזמים קטנים מעֻלפי ספירים, ורביד מעֻלף ספירים על צוארה, בחשן הלבן המכסה את גבעת החזה ווָ‑חזה, וגולת ספיר יקר על ראשה, על שתי ידיה צמידי זהב ואבנים יקרות משֻבצות בם, אצבעותיה מזהירות בטבעות מעֻלפות ספירים, ובצלחת שמלתה מורה שעות, גדלו כמחצית השקל, מסביב יכתירהו זר ספירים שחֻברה לו שרשרות זהב סגור.

ועתליה דודתה הכבירה ממנה ימים, חמשת שנים, עתליה היא אהובת עתניאל, בעשרים ושלש שנות ימי חייה בפרוח יפיה נבלה תקותה, ומבלי מְצא אשר בקשה מאז, בקשה כמעט את אשר מצאה, ותקשיח לבה מאהבה בתענוגיה, ותאמר להמירה בשעשועי הון ועשר; כן חשבה, אך כמעט לקחה מידי עכבור את הטבעת עם יקרות רבות המחיר, ורוח אחרת היתה עמה, כי בכתה על ימי עלומיה אשר הקצירה ואשר מכרתם בכסף נמאס ובחפצים ומחמדים לא יועילו. בהגיוניה אלה ובהלך נפשה פרטה על פי נבל והגיון, והמון שיריה וזמרת נבליה עצרו את עתניאל מדי עברו, וכאשר חדלה לשיר ולזמר, קמה עמדה, ותאחז ביד אלישבע ותתהלכנה אחת הנה ואחת הנה, ותגשנה אל החלון ותשקפנה. והנה האח, או אהה!  עתניאל נצב לקראתן, ותשק ידו למו פיו, ובאהבה וחן הניע ראשו אליה. גם עתליה הביטה אליו נאנחה ותסג אחור, כי נפעמה ותצר רוחה, ותבך ותשתוחח על היום, לא אכלה ולא שתה עדיה עליה, כי אם הוד והדר היה לבושה כאשר לבשה יום יום.

אלישבע ועתליה יושבות ונשקפות בעד החלון כאשר יפוח היום, והנה עגלת צב משתקשקת קרובה ועומדת לפני בית אליאב.  ממנה יצא נער אחד ויעל במעלות, ובעוד רגעים אחדים והנה עדה אשת אליאב ואחריה הנער באים החדרה.  הא לך גברת כבודה מכתב מעכבור אישך, ענה הנער בתתו גליון לעתליה הנדהמה למשמע אזניה.  ותקח את הספר הכתוב אשכנזית ותקראהו, ואלה דבריו:

"ידידות נפשי עתליה אשתי העדינה!

בטרם פציתי פי לקרא לך בשם הנעים הזה, חשתי לראות את יפה הנוף, באתי, ראיתי, אויתי המקום ההוא הרחוק מאדם העיר למעון לנו, שם נשב במנוחות שאננות ובמשכנות מבטחים כבועז ורות המואביה, ושם יברכנו ה'.  לכן כבוא הספר לידך שבי בעגלת הצב אשר אני שולח לך, להביאך אל משכנותי אשר שכרתי לנו במגרש העיר לשבת בם עד בוא האביב, ולקחתיך אל נאות עדן בחרתי לך, חושי ובואי ונשתעה יחדו למען דעת איך נכלכל דברת ביתנו, חושי ואל תאחרי לבוא, וקחי אתך את אחיך ואת אשתו, כי נכון לקראתכם אני אישך האוהבך כאישון עינו, עכבור".

ועתליה כלתה לקרא ותקח גליון ועט סופר, ותשב ותערוך דברים אחדים אל עכבור לאמר:

"אל עכבור הזקן דברים נכחים ואמת!

זה חמש שנים קם השטן לצחק בי, עד אשר הלאני בהתוליו, ואנכי הנהלאה השלכתי נפשי מנגד וימצאנה העזאזל ויצנפני צנפה, ועתה ימשכני אל הנעצוצים ואל חורי העטלפים, להחרידני במנוחת קבר, אך הקיצותי, פקחתי עיני ואראה והנה טבעת נמאסה על ידי.  נבהלה נפשי ועצמותי רחפו, ובקול פחדים אקרא:  סורה ממני השטן, קחה את טבעתך מידי וקרא דרור לאשר זרה לה רוחך; סורה סורה אל תגע בי, תן לי ספר כריתות וקח לך את הפנינים ואבני החפץ, כי אם יפלו כאלה אלף מימינך ורבבות משמאלך, אלי לא תגש. אלה דברי הנעזבה לנפשה, עתליה בת יעבץ".

את הגליון הקטן הזה חתמה בחותמה ותתנהו אל הנער, אשר לא ידע מה דבר לאחז בו. ויאמר לה: הן ציוני אישך לשאת אותך ולא את מכתבך.

עשה כאשר צויתיך, אמרה לו עתליה, ותתן לו שקל כסף, ותאמר: שא המכתב לאשר הוא שלוח ולֵך בשם ה'. הנער יצא, ועדה ואלישבע הפצירו בה להגיד להן פשר דבר המכתבים, ועתליה לא ענתה דבר:  ותצא עדה.  אך אלישבע הפצירה בה, ותאמר: מה לך דודתי כי נפעמתְּ ולא תדברי? האם דברי המכתב עצבוך ואולם דעי לך דודתי כי אין רע ומר כמכתב אשר הגיעני היום, יען כי כותבו יגלה לי מקור יגון, עצב וכעש, ויכסה שמו;  ואת הלא ידעתְּ שם עכבור, הנה הוא שונה באהבתך, כי טרם כהו עיניו מראות תפארת נשים, ואת לעגי לו.

האלעג?  ענתה עתליה, וזרם דמעה עבר לחייה, הן נשמת רוחי – אנחה – יעלה שמים יציע שאול, רעיונַי כברקים ירוצצון, ונוע ינוע לבבי ויתנודד בדעתו מרת נפשו.  על חרדות ופחדי תהו ישיגוני בהגיגי, כי עכבור מצאני בעת רעה ויקנני, ועלי תשתפך נפשי ותשתוחח אחרי ראותי את עתניאל בחירי מאז. אהה!  כי ראני ביום רע, בעת אשר אבד נצחי ותוחלתי ממנו לנצח. האחיה עוד בצל עכבור אשר יהיה לי כצלמות? הלא מעתה כל כספו וזהבו לי כחרש את חרשי אדמה, כעפר לדוש ובאשפתות.  היעַוֵר בם עיני אשר ראו את עתניאל?  הימשכני אחריו אחרי אשר משכני עתניאל בעבותות אהבה?  הן הוא צור לבבי וחלקי מיום דעתי נפשי.  ראי נא אלישבע, פרצתי גדר הבשת, ומחשבותי העמוקות עברו על דל שפתי, כרשפי אש התמלטו ממוקד לבבי, הה!  מה אמולה לבתי, מה נעכר כאבי.  הן נפשי יודעת מאד כי פני ה’ חלקנו, ויודעת היא את הררי הנשף המבדילים ביני ובין עתניאל;  הלא הם, חמול ועכבור. אך עזה כמות אהבה, והוא תדוק הרים ותדוש, ועמדו רגלינו במישור, או בדי שאול תרדנה ויחדו על עפר נחת.

הן הגדת לי דודתי צרות לבבך, ענתה אלישבע, ותדמי בנפשך, כי אין מכאוב כמכאובך, על כן תשתוחחי;  לכן הקשיבי לדברי, ואגלה לך משכיות לבבי וצרת נפשי. כבעלי כנף הנודדים מפני קרה, כן נדדו רעיונַי מפני הקרח הנורא, אשר אמר אבי הזקן להשליך עלי, נדדו רעיוני מקור ומקָרה, ויפרשו כנפיהם תימנה אל ארצות החמים, ששם מצאה נפשי קן לה, ויתעוררו כל מורשי לבבי, ויתרועעו וישירו שיר חדש, שיר אביב לשכיות החמדה, לרוח צח ולריח פרחים, אך יגון קודר יתערב עתה בשירת נפשי, פרחי חמדתי היו לחוחים, עונבי לקול בוכים, וביום אור התקדרו השמים על ראשי, ונאספה שמחת גילי.  תאותי נסתרה וחמדתי לקברות הובלה, ועל קברות תקותי יכסה איש נעלם קדרות, חמס, קלון וכלמות עולם, לספות מכאוב על מכאובי ויגון על יגוני. אך למה אביעה חידות, אקרא המכתב באזניך ותדעי מבוכתי.

ומדי דברה הלכה אל מלתחתה ותוציא את המכתב ותקרא ממנו כדברים האלה:

"עלמה עדינה ויפה‑פיה!  עלית על בנות, אך תשפילי לראות חרפת אדם ותמשכי לתעלולים חסד נעורַיך, והם בגדו בך ויגלו קלונך בשערים, כי את דבריך אשר הריצות לנעמן הריץ הוא לאחיטוב רעהו, והנך פרועה לשמצה על ארץ רחבת ידים.  לכן דעי לך עלילות עוגביך ומאהביך והתגודדי: זימון כרה שוחה עמוקה לנעמן בשבתו לבטח עמו וַיָשֶׁת עליו עון פלילי, חטא משפט מות, הגה אותו מני דרך למען ימצאך נכונה לקראתו, הוי בגד בוגדים!  ונעמן בראותו כי צפוי הוא אל חרב המשפט, השליך נפשו בנהר.  זאת אחרית נעמן וזימון:  זה טבע וזה כסה חמס על לבושו, ונפשך נמלטה מפיד שניהם. אך אביך הזקן בא בכף געל המושך אותך בחבלי השוא, לקשור אותך אל זרח בנו ידוע חלי.  אך אנכי מגן לך, אני אנתק מושכות כסיל, והוא לא יראה את היד המשברת את ידו הנטויה עליך, וכהתמי לעשות את הטוב למענך אתודע אליך ובכבודי החדש עמי תתימרי, והשיבות אהבה לאוהבך הנעלם פלוני האלמוני"

התביני עתה מבוכתי?  אמרה אלישבע לעתליה אחר כלותה לקרא המכתב, ואשר עם לבבי לא אכחד, את נעמן ידעתי מילדותי, הכרתיו מן המכתבים אשר הריץ אלי; את זימון ראיתי על במות ישחק, אהבתי חין ערכו, אך בשמעי כי נכון הוא לקחת את רוחמה אחות נעמן, לא מלאני לבי להגות בו ולמעל מעל ברוחמה העניה אשר נדרתי להיטיב עמה;  אך בנעמן הגיתי אחרי שמעי כי נכון עמנואל האדיר לקחת את נחלת הרוזן, אמרתי אני בלבי, הלא לא ימנע עתניאל הטוב ממנו והציגו לפני הגביר ושמהו לפקיד על נחלתו, ובמצאו חית ידו בכבוד לא ימנעני אבי ממנו.  הלב אוהב תמיד להשתעשע בהתוּלים ובתקוה, כילד בכלי‑משחית ומחבל, וכן רוחי חֻבלה מתוחלת נכזבה.  נעמן אבד, מאבי נסתם חזון, זימון, זה אהבתי , הצמית את נעמן רעהו למעני, במעל ובבגד בוגדים.  ואנכי הלא חפה מפשע, ומגני הנעלם יטפול עלי חטאת נפש, ודם נעמן עלי יטוש.  הן זימון היה עלם תאוה לעינים, נעמן – בר לבב ורב תבונות, ואת שניהם שכלתי מאדם, וגעל אורב לי וימשכני אל זרח בנו, והוא כמסוס גוסס. הן רבת שמעו אזני מפי מכַבְּדַי ומהללַי, כי שפך עלי ה’ חן, גם חנני בשכל טוב;  ומה לי מתנות אלהים אלה, הלעולל בעפר קרני?  הלהשליך נפשי אל אחד התעלולים, אשר ישים רסן מתעה בלחיי למשכני אל אשר יהיה רוחו ללכת?  העשויה אני להציגני ברחוב שער העיר כעגל מרבק, וכל עובר ועביר ידו על טוב צוארי לראות אם אין מום בבשרי והגרעת בנפשי?  אל אלהי הרוחות לכל בשר יודע רוחי החֻבלה, אשר רוממתי תחת לשוני צלל במים אדירים, ואשר אהבתי נהפך לאיש עשוק בדם נפש, ובכל זאת אדכא כל רוח כהה ואצהיל פני.

הלא כשחוק הוא לי כל נדודי לבך, ענתה עתליה, כי תנודי לנעמן אשר לא ראית מימי ילדותך, ונפשך תערוג באפס תקוה לזימון, אשר ראית כקיקיון שבן לילה נראה אליך ובן לילה חלף הלך לו, ומוסרות אהבתך קורי עכביש. לא כן הגות לבי בעתניאל, כי עבותות אהבה הן.

אמנם, ענתה אלישבע, זימון קשר לבי בתקות השני שבן לילה אחד נטוָתה ומיום ליום עבתה, ותהי לחבלי אדם;  ואם תעו רעיוני כצפרים עפות פה ופה, אליו שבו נמשכו בחוט השני הקשור בם. ובכל זאת משלתי ברוחי, ואגרש מקרבי כל רגש והגיון אהבה.  גם אשר נדרתי נדר להיטיב לרוחמה היעודה לו, תחת הרעות הרבות אשר השביעוה בית אבי ובית געל, ואשר נדרתי אשלם. אך נתקו זמותי, ואנכי נכונה לשוב לעתיקה במפח נפש.

עודנה מדברת והנה אליאב בא החדרה, ואחריו אחד משוטרי העיר ובידו גליון, וישאל מי היא אשת עכבור?  ויראהו אליאב את עתליה, ויאמר לה השוטר:  הנני בא להשמיעך דבר מטעם שר העיר, כי דברי ריבות בין אישך ובין עתניאל הדורש ממנו כסף רב מאוד, ועכבור הלא נתן על ידך מחיר שלשים אלף שקל כסף. לכן כתבי נא ידך על הגליון, כי שמור יהיה המחיר בידך, עד אשר יקום שלום בין אנשי הריב, ועד העת ההיא לא תמושי מפה היית ערבון.

ועתליה השתוממה לדברי השוטר, ואותות ששון לבה נראו על פניה, ותאמר אל השוטר: הנני לכתוב ידי על הגליון ככל אשר שאלת.

והשוטר נתן לה את הגליון, ותכתוב עתליה כדבריו, והשוטר שאל ממנה לבלתי התקצף עליו באשר בצע אמרת שר העיר, ויקם וילך. ואליאב אמר אל עתליה:  ראי אחותי, זאת חדשה היא, ואולי ממנה תצמח רוָחה.

יהי מה, ענתה עתליה, סרה רוח השגעון מעלי, ולא אלך אחרי עכבור.

יכונן ה’ דרכנו לטוב, ענה אליאב, ובפנותו אל אלישבע אמר, הן היום פנה, לכן קומי נא אַתְּ ותקום גם עתליה אחותי.  הבה נבואה אל האולם להתעלס בשיחות נעימות, ואולי יבואו אלינו רעַי ומיודעַי.

עודנו מדבר והנה עמיל בא החדרה, והוא הדור בלבושו הנותן ריח מור עובר על כל סביביו, ויברך את אלישבע ויאמר:  אברכך עדינה ביום הֻלדת לך, ומי יתן ותבוא ברכתי לראשך ותפרחי כחבצלת ביפיך ובהדרך, ובאו הימים ונקרא לך גברת נשים, כאשר יֵאמר לך עתה תפארת העלמות.

ואלישבע הניעה אליו ראשה בחן, ותשב תודות לו.

ואליאב ועתליה, אלישבע ועמיל, יצאו מן החדר אל האולם הגדול ורחב הידים, ותשתומם אלישבע למראה עיניה, כי היה האולם נחמד ביקרו וכלול בהדרו. בקצהו האחד שלש שורות אגנות, בם עולים מטעי חמד הסבוכים אלה באלה, ומראיהם כמעשה רשת ועששיות, זכוכית מזהירות באור בהיר רב הצבעים מבעד לנטעים האלה, ובין שורות אלה עלמות כבודות מתנוססות ביקרותיהן. כי על אלה באו לקדם פני אלישבע רעותן האהובה למו, ולברכה ביום הֻלדת לה ובטרם הפָּרדה מעליהן, ותשלח כל אחת אגנות נטעי נעמנים לערכם מערכה, ועמיל ועוזרי ידו ערכום חיש מהר;  וכבוא אלישבע אל האולם, השתוממה, נחפזה למראה עיניה וגם למשמע אזניה.

חיי רעותנו אלישבע העדינה, ענו יחד, חיי בכל שכיות החמדה, בכל הוד והדר, וה’ ישיתך ברכות לעד ורוית ענג ושעשועים כל ימַיך.

זאת דברו, ותחבקנה את אלישבע חליפות, והיא חבקתן, ועיניה ירדו דמע גיל ותשב בינותן.  ואחת מהן הידועה ליודעת נגן מאד נעלה, ישבה אל הגיון ועוגב ותצלצל באצבעותיה, וקולות אדירים וצלצלי נעם הרנינו לבות השומעים והשומעות.

ועמיל נגש אל אלישבע ויאמר:  בחזון לבי חזיתי כי תמשכיני היום חסד ויצאת עמי במחול משחקים, ורגזה אדמת קרית אמון מקול רעש צעדינו.

עצה נמהרה, ענתה אלישבע, הן רגלינו לא רגל ישרה, כי באשר אתה אץ ברגליך, שם אלך אני בעצלתים, ובאשר אשים רגלי כאילות, שם רגליך כושלות, לכן אעשה הנחה לרגליך ונחו, למען תנוח חכמה בקרב לבבך.

כן ענתה אלישבע את עמיל, ושרש דבר נמצא בו, כי עמיל רועה רוח ורודף ענג כל היום באשר ימצא, בכל כשרון יתקלס, ורוחו זרה לאהבת עמו בעת אשר לא זרה מתאותה, למן זרה רוחו לאלישבע אשר לעגה לו תמיד במהתלות, והוא בקש תמיד קרבתה לשוא, ולא שב מפני כל ויאמר לה:

שמעי אלישבע עדינה, אנכי דמיתיך כשושנה אשר אבקת פלפל זרויה עליה, הנך מזהירה כשמש בחדש טבת, לבך חזק מצור, עיניך כוכבים נוצצים בעד ערפל, ואת אמרותַיך תטיפי לי לא כגשם נדבות כי אם כנפץ ברד.  חי נפשי כי עודך בימי ילדותך, טרם התפתחה בך רוח נדיבה ורצון.

ובכן ילדה עודני, ענתה אלישבע, ואתה משחק לי כעץ פסלי. הבה והלבשתיך רקמה חדרים לבקרים, ודברתי אליך ולא תמצא מענה ישר, ואנכי אנוד לך ואמרתי:  קראו לרופא כי פסלי עמיל חולה, נבקה רוחו בקרבו!

ועתליה שמעה את המהתלות האלה, ושחוק נראה על שפתיה, ואחריה שחקו העלמות אשר שמעו את דברי אלישבע.  והנה שובאל בא עם הסוכן, וירא את כל הכבוד והיקר, ויתנודד ויפן אל אליאב וידבר באזניו לאמר:  הלא שלח עכבור עגלת צב לשאת את עתליה עמך ועם אשתך אל המקום אשר יעד, ולשמחה מה זו עושה פה?

השמחה במעוני "יען כי אין עכבור פה" ענה אליאב ואמר אל שובאל, אשר הניע ראש בחמה עצורה.

שובאל זה אחי אשת ירוחם בן ארבעים שנה.  בשבתו בבית ירוחם בימי שלותו, היה רודף חכמה ודעת בכל מאדו, וירם כשופר קולו לעורר רבים להתהלך לרוח היום, ויהי תמים דעים עם נחמיה ירוחם ויוסף חתנו. וכאשר נטיו רגלי עוזריו הפך עורף לכל דעת וכשרון, ויגַדל זקנו, וילבש כסות צמר ארוכת ארבע כנפותיה, וישב באהלי יעקב, ויספר חלומותיו אשר העירוהו לעזוב דרכו הנסתרה מה’ ולבחר דרך אחרת, ויהי חבר לכל חברת מצוה, ובאחרית הימים האלה, זה חמש שנים, הגדיל לעשות, כי מצא חן בעיני עשיר אחד, אשר תקוה נשקפה לו ממנו למצא חית ידו, נסע אל איש מופת ושמו חזאל, ויגד לו חטאתו לפנים בעץ הדעת, ויהי דברו אליו לאמר:  אם חפץ אתה שובאל לכפר חטאתך זאת ולאכל מפרי עץ החיים, והיה כל ישעך וחפצך לעקור שרשי עץ הדעת מסביב לך, ולגדע ענפיו הנושאים פרי כחש. הרימה כשופר קולך לנבל כל דעת וכשרון, ולשפוך בוז וקלון על דורשיהם, וסר עונך מעליך וחטאתך תכֻפר?  וכֻפר בריתך את מות וחזותך עם שאול.  ויהי בשוב שובאל ויקרבהו העשיר כמו נגיד, ויהי לו סוכן, וישלחהו אל כל מקום אשר דבר לו שם, וגם עתה נכון היה לנסוע לעתיקה על פי דבר אלופו ומיטיבו, ויהי משפטו לשפוך בוז וקלון על כל חפצי דעת, לרומם דור הישן ולהשפיל הדור החדש והליכותיו. ומה ענו בוערים? "הן זה האיש שובאל למופת בישראל, הלא הוא היה מן הנקובים ראשי משכילים, והוא ידע דרכם וימאס בם!" כן הוכיחו במישור כל בוזי חכמה; כי האריה הזה על משפחת החתולים נחשב, על כן תקעו כף וישירו ויזמרו, כי לכדוהו ויאסרוהו ברהטים בשקתות מי בעיריהם, ויקשרוהו בתֶלם עבותו ואל אבוס בעליו, והנה הוא אוכל כבקר תבן.

שובאל הניע ראש אחרי אליאב בראותו את השמחה במעונו, עודנו עומד מחריש ומשתאה למראה עיניו, והנה איש נכבד בא אל הבית, הדור הוא בלבושו וחכמתו תאיר פניו. ואליאב קדם פניו בכבוד, ויאמר: האח ראתה עיני את יאיר בצל קורתי, הלא דבר הוא.

דבר סתר הוא, ענה יאיר.  לכן נבואה נא חדר בחדר והגדתי לך דברי.

ואליאב לקח אותו ויביאהו אל חדרו, ויאמר לו יאיר:

הנני נכון לשום פעמי לדרך עתיקה בדבר עמנואל האדיר, כי קרא לשאול הלום. ואנכי אשב בעתיקה עד שוב שמה שאול שנית, ויחדו נבצע דבר עמנואל עם הרוזן.  ועתה שמעה נא ואגידה לך דברי:  הלא יודע אתה את התלאה אשר מצאה את מיכאל קרובי, כאשר נטיו רגליו על ארחות המקנה והקנין.  מיכאל זה באחרית ימי מגורתו בעיר מגורי עכבור איש בריתך,התאמץ בכל מאמצי כח לעמוד באמונתו, על כן לוה עשרת אלפים שקל כסף מעכבור בנשך נושך עצמו ובשרו, ויתן לעכבור שטר, ומועד השלומים היה מקץ חמש שנים, אך מיכאל לא חכה לקץ המועד ההוא, ויתן לו משה ידו מעט מעט, ויקח מידו תמיד תעודה כתובה וחתומה בעדים כמשפט. אך בטרם כלה לשלם לו את האלף העשירי, וצעדיו צרו מלכת עוד וידו מטה, ולמען לא יהיה פרוע לשמצה עזב את ביתו וימהר להמָלט על נפשו, ובברחו עבר דרך קרית אמון ויסר אל ביתי, וידי לא השיגה אז לעזרו, ויסר אל בית בנימין, ויתן לו בנימין אלף שקל כסף עזרה בצרות, ומיכאל נתן לו את התעודות אשר לקח מיד עכבור, ושטר נתן לו למען יקח חלקו מממכר ביתו עם יתר הנושים, החסד אשר בנימין עם מיכאל היה גמול על הטוב אשר עשה מיכאל עמו מאז.

ועכבור עשה מעשהו בערמה, ויקח את בית מיכאל שלומים לשטר עשרת אלפים שקל הכסף אשר היה לו מיד מיכאל.  לשוא הריץ אליו בנימין מכתבים כי עשק נחלת מיכאל, וכי ידרוש מידו את העשק הזה במשפט, עכבור לא שת לבו לו, ובנימין אמר לשום לדרך פעמיו ולדבר משפטים עם עכבור, והמות הה!  הבהילהו, ובאין דורש משפט קם בית מיכאל ביד עכבור.

ומיכאל הרחיק נדוד אל ארץ החדשה, הגיע עד מקום מכרה הזהב, שם החל לנסות דבר אל משלח יד זה, ויחילו דרכיו, וימלא זהב חוריו. אך מחלה עזה עברה על נפשו, וישב באניה ההולכת לונדונה ויגיע שמה, ומחלתו הלכה וכבדה, ויפקד ביד המעוז‑לעמו אשר שם, זהב במחיר שלש מאות אלף שקל כסף לחלקו בין קרוביו הקרובים והרחוקים, אשר נקב אותם בשמותם רשום בכתב. מאת אלף שקל כסף נפלו חבלים בנעימים לאחד יושבי טבריא, ויצו לפני מותו אשר יורש או יורשת ההון העתק הזה ישא עצמותיו מלונדון לקברם בעיר טבריא.  וגם יעד מכסת כסף אשר ישא פריו מדי שנה לאלה אשר יתפללו על קברו.

ואלי ואל בית בנימין באו מכתבים מקרית לונדון לברכנו בברכה, אשר השאיר לנו אחריו בין נפשות קרוביו.  לי נקב חמשת אלפים שקל כסף, אודה לה’ חסדו, כי אין לי חפץ בם, ובכל זאת אקחם כמנחת זכרון מיד קרובי המת, והיה זכרו ברוך, כי תמצא ידי לעשות בהם טוב וחסד. ולבית בנימין הניח עשרים אלף שקל כסף. ויצא לפני מותו להציל את העשק מיד עכבור, כי מקרית לונדון נגלה לוו העשק הזה – ולהפילו נחלה לעתניאל, מתנה נוספה על הכסף השלוח לאביו, כי למי עתה כל נחלת בנימין? הלא לעתניאל.  על כן חשנו אני ואמו למהר בואו הלום, לשלחו לונדונה ולקחת את הברכה השאיר לו אחריו מיכאל, ברכת תודה על החסד אשר גמלהו בנימין בעת צרתו. ועל כן שמר עתניאל מצות המת, וישלח את השוטר לעצור בעד אחותך ובעד כל הנתון לה מאת עכבור אישה. הן גליתי את אזניך על כל אלה, ואתה דע לך.

נרעש ונפעם מהשמועה הזאת עמד אליאב בחלחלת לב, ויאמר אל יאיר: אלהים עשה כל זאת לענות נפשי על הפרידי מעל אחותי את אלוף נעוריה, ואת פניך אדוני אחלה להסתיר דבר, פן תשמע אחותי כזאת והיתה מנת חלקי תוכחות וחרפה, ושמע חמול השמועה הזאת ממרחק ולא יאבה עוד להפריד את בתו מעתניאל, באשר נחלה שפרה עליו.

זאת דעתי גם אני, ענהו יאיר, וידעתי את חמול ואת רוע לבבו כי דבר לי אליו, לכן הסתר דבר עד עת מצא.

ואליאב אחז ביד יאיר, וישובו אל החדר ששם הקרואים והקרואות, ויפן יאיר אל אלישבע ויאמר:  הנני נכון לחוג את חג הפסח בעתיקה, ומה מאד אשמח כי אראה את פני אביך הזקן מיודעי מאז, שם אראה גם את נחמיה אשר ידעתי על פי עתניאל.

האח!  האח! ענתה אלישבע, ואנכי אשמח לראות בעתיקה את פני אדוני, ודמיתי כי עודני בקרית אמון.

על דברת נחמיה, ענה שובאל, לא מראה גדול הוא לשמח בו, הן תשפיל לראותו, כי פניו נפלו מאד, אף כי ירים ראש וינופף ידו לכתוב דברו בפתחי שערים לספר איש ריבי אָסָף, כי אסף איש ריב הוא לאנשי שלומי, על כן בו ובנחמיה מהללו ומרוממו אתקוטט, אך שפל מארץ קול שניהם.

הלא מאז ידעתיך, ענהו יאיר בשחוק, כי שנית את טעמך לרגל הילדים אשר נולדו לך, ואשר תאמר לקחת אותם אחר כבוד.  ובחפצך לאכל מפרי עץ החיים תאמר לגדע את עץ הדעת, אשר חטאת בו, ברוח אמרי נואש ובבוז קיקלון אשר תשפוך על אנשי דעת, עצה נבערה!

ונחמיה ואסף הם אנשי הדעת!  ענה שובאל במנוד ראש.  ועליהם נשאתי משל ואקרא:  הוי משקי כרם ה’ מבאר חפרוה זרים, הוי נושאי אבוקת הפילסופיא בידיהם להאיר לדור עקש את הדרך היורד לבאר שחת.  לאורם שטו קטני אמנה ולקטו באמרים כתובים בנוצת השטן, באמרים מעלי צחנת גפרית ועשן שרפת נשמה.

נשמה שרופה ומעלה צחנה ועשן!  ענתה אלישבע בשחוק, ותשם יד לפה, ורעותיה העלמות הביטו אל הממשל משלים הזה ושחוק נראה על שפתותיהן.

הפילוסופיא אתי היתה ושלחתיה, הוסיף שובאל בתוכחת מגולה, הן הדור הישן לא ידעוה, על כן למדו תורה על רגל אחת רגל האמונה, ורגלי הדור החדש כושלות בדרך תבונות, אבדה האמונה ונכרתה מלב אנשים ונשים, בחורי חמד ועלמות יפות המרוה בשרירות לב, ובעינים רמות יביטו אל הנאלמה, ואזניהם אטומות לאמרתה אשר מעפר תצפצף. ומה שבטם ומשענתם? הלא עץ הדעת, אשר תוכו נהפך לרקבון, כי אכלתהו תולעת הספק, וצפוי הוא אל רוח נושבת אשר רגע אחת תעקרהו ותהפכהו. כי שובב הדור משובה נצחת, וינתקו מוסרות קדש, ויתִּירו אגודות אל כן תחנף ארץ.

ואליאב, יאיר, הסוכן וגם אלישבע ועתליה הבינו מה ירזמון מליו, כי שלח אמרותיו כחצים אל לב אליאב ועתליה, אשר יאמרו לנתק מוסרות עכבור ועתליה אשר קשרו ידיו.

ויאיר אמר:  הן אסף יוצר תמונות הוא בחזיונות ספרו, וגם אותך ראיתי שם בצלמך, בדמות תבניתך ובעלילותיך, גם ברא לך ניב שפתים ערוך לרוחך.  אך בעתיקה הלא תחוג גם אתה את חג הפסח, ושם נשתעה ונדבר דברינו במרחב, כי לא עת דברים עתה.

ויאיר אחז ביד אליאב ויטהו אל ירכתי הבית ויברכהו, ויברך את אלישבע והקרואים והקרואות, ויפן ויצא.  והעלמות אשר נקבצו באו אל אלישבע לשוש אתה משוש ביום הֻלדת לה, שמחו אִתּה עד חצות לילה, וישימו לפניהם עסיס, מרקחות ומעדנים ואחרי אכלן ושתותן ברכו את אלישבע רעותן ואת דודה ודודתה, ותשקנה אשה רעותה. הן שבו למקומותיהן ואלישבע ועתליה – לשיחתן.

 

ז

בית נחמיה

נחמיה אשר מלא ממנו רוח הקורא, שוכן בבית הקרוב לבית חמול, ובמעונתו שלשה חדרים נקיים.  ונחמיה הוא איש בא בימים, שערו כמעט כלו הפך לבן, פניו דלים, עיניו מפיקות נעימות ועצבון רוח, כאיש אשר עברו עליו חליפות טובות ורעות בימי חלדו.

אסתר נות‑ביתו היא אשת חיל, משכלת, ובריאת בשר, והכרת פניה ענתה בה כי היתה יפת תאר בימי עלומיה, הנה היא תומכת את אישה במשלח ידה במכרה משקה ומעשה אופה.  ובאהבתה את אישה חשכה אותו מדברי ריבות תמיד בתוכחתה.

אחיטוב נכדם ארח לחברה עם עתניאל בלכתו לקרית אמון, שם סר אל בית שאול וימצא חן בעיני מיכל בתו הבכירה, והוא לא ערב את לבו לנסות דבר אליה, אך לפניה צאתו מקרית אמון לשוב אל המצפה, בקר עוד בבית שאול ויתבונן בה, כי נפשה דבקה בו כאשר תערוג נפשו אליה, על כן שלח דבריו אל עתניאל רעהו הנאמן ויגד לו את כל אשר בלבבו, ועתניאל שם את דבריו נגד שאול, ועל פי הדברים אשר לקחה אזנו ממנו נתן תקוה בלב אחיטוב במכתב אשר נתן על יד אלישבע. הלא ראינו כי שאל שאול את ירוחם: מה משפט אחיטוב ומעשהו?  וימלא ירוחם פיו תהלתו ויהללהו אל שאול.

ונחמיה איש רעים וחבר טוב לירוחם אשר בצרתו לו צר, על כן חרה אפו ברודפיו, ויתן בם דופי ויקימם כצרים לו, וגעל, חמול והצבוע היו לו אויבים בנפש אשר ארבו לו.

ביום הששי לחדש האביב בצהרים, ערך נחמיה מכתב תנחומים על מות נעמן וישלחהו אל ירוחם רעוהו, ומתוגת נפשו וממכאובים רבים אשר כתרוהו חלה ביום ההוא; ואסתר יראה לנפשו, כי בעת שלטון החלי‑רע גם מחלה נקלה מחרדת לב, ותשלח לקרא להוגא הרופא ולא מצאוהו בביתו, ונחמיה שוכב על מטתו מבלי שום לב אל מחלתו, כי אם אל לחץ בית ירוחם רעהו, והנה אסתר אשתו נגשה אליו ושואלת אותו:

מה לך אישי?  ראה נא כי מידך לך מחלת לב, כי תתן את פיך לחטיא את בשרך.  ראה נא כי מישרים אדבר, הן אחירע היה בכל רע ועתה את צדיקים הוא נמנה, כי הנקל לו להתקדש מטומאתו בשומו אבן מראשותיו, ובזאת יגנוב אל לב ר’ גדיאל; וגעל הלא גנב, עשק את ירוחם ונחלתו, ומי יזכור לו עתה עון בצעו?  הלא נכבדי העיר ותופשי התורה חפצים קרבתו. חמול יבלע עוד מעט חיל זרים ויתומים ואלמנות יהיו שללו, ובכל זאת לא יקראו לו זעום ה’, ומה בצע לך אישי בבור ללבך ונקיון כפיך? הן על יודעיך יעידוך, כי לא חמסת, לא עשקת ולא רמת, כי מעמל כפינו נחיה, ומדוע רבו שונאיך חנם, עצמו מצמיתיך? מדוע יקראו לך זעום אלהים אשר אבד נצחו ותוחלתו מה'? הלא יען וביען כי לא תשמור פתחי פיך. הן כל יושבי העיר נתעים בשוא, כי יעריצו ויקדישו את געל וחתנו, או את חמול, הערומים הכוסים מזמות אשר שנאה נפשך. אך מי יאמין לדבריך? הלא אם תשא עליהם חרפה, וחרפתך אל חיקך תשוב. ומה ימריצך לתת לפתאים ערמה? הנח להם וילכו בחשך, מי יתן אישי והחרש תחריש, והיתה חכמתך לך לבדך וישמח לבי גם אני כי אשת נבון וחכם אני;  ואודך בשערים לאמר:  אם עשרה חכמים בכל המדינה, אישי הוא אחד מהם.  הלא טוב לנו לאכול לחם צר ומים לחץ במנוחה, מאשר נאכל לחמנו פה בשממון ובדאגה. על כן אמרתי אין טוב לנו כי אם לצאת מזה, או לשבת פה ולתת בעפר פינו, כי אם לא תוכל לברא בריאה ולשנות טעם אדם רב, הלא תשנה אתה טעמך לפניהם, האף אין זאת?  הן עובדיה וגעל הכריעו את בית ירוחם, הבזרוע נטויה תדון עם מי שתקיף ממך? הלא המשפט לאלהים הוא, ואם יחיש או יאחר, הלא עשה יעשה משפט לעשוקים.  הן ירוחם דל, ותחנונים ידבר רש, ולא בעזות ובדברי ריבות ימצא חנינה. יתחנן אל עובדיה אולי יחוס אולי ירחם.

צדקת מאד אסתר אשתי, ענה נחמיה, הלא כאחת הנשים התמימות תדברי, ואולם טרם תדעי אשתי נפש אביר לב, הלא נסה ירוחם דבר אל עובדיה, אנכי אקרא הדברים באזניך ובארתים לך, גם מענה עובדיה אגיד לך וראית ונוכחתּ.

מדי דברו הוציא מכתב ירוחם מתחת מראשותיו, ויקרא באזניה ואלה דבריו:

"אליך עובדיה אקרא בצר לי, איך שטחתי כפי, ואל נפש ישראל אשר בך אשוע ואערכה מלין מרוב שיחי וכעסי, הה!  גדול כים שברי, כי מתגרת ידך ויד געל נכחדתי אני וביתי, כי שם געל את בתי כזונה שלטת, את צאצאיה לילדי פשע, וביתי היה למשטח חרמים, כל חרם בישראל וכל איש מזמות עלי יסולו ארחות אידם, חמת למו כדמות חמת עכשוב, ומחמתם שותה רוחי, אך בא היום שקויתם, כי נעמן נכדי בעל משפטכם טבע בנהר, ואני ובתי טובעים בנחל דמעה, כי היתה לי דמעתי לחם במחסור ביתי.  ועתה ישיש נכבד, הן געל איש בריתך שמח לאידי, כי בער הוא ולבו יצוק כחלמיש צור, כי עוד ידו נטויה עלי ומבשרי לא ישבע, אך אתה תופש תורה, והמאור שבה מחזיר למוטב, הלא תחון, הלא תחוס!

לעולם יקדים אדם תפלה לצרה, יעצו חכמינו, אף אנכי נשאתי עיני אל ההרים, ואקרא: הרים וגבעות בקשו עלי רחמים! הן בוכה אני בלילה, וכוכבים ומזלות בוכים עמי, וכל מורשי לבבי געו בבכיה, ולא אוכל לדבר דבר לאשורו משבר רוח ומעקת לב, הנני מוטל לפניך כאבן שאין לה הופכים, זכר נא מה חדל אני בקחת אלהים שבטי ומשענתי, יבואוני נא רחמיך ואל תקשיח לבך משאלתי, אחת אשאל מאתך: הן המלון אשר אני שוכן בו היה לקברות כבודי והודי, קנהו נא במחיר אשר תשית עליו, ואנכי ארחיק נדוד עם שרידי נפשות ביתי, מן המקום אשר ראה אחרית כבודי וראשית חרפתי על לא חמס בכפי, בשמים עדי! ארחיק ואל אהיה לך למפגע ולמזכיר עון, השיבני דבר כי לדברך יוחיל המתחנן אליך, ירוחם".

ראי נא אסתר אשתי, אמר נחמיה ככלותו לקרא את הספר, ראי נא אנחות נפש משתוחחת, ומדברי ירוחם הלא צורים יתבקעו, ומה ענה עובדיה? הלא זה דברו:  כלבים בוכים מלאך המות בא לעיר!  כן ענני עובדיה.  ומה יועיל ירוחם כי יפגע בו עוד?

עודנו מדבר והנה עלם בא ושמו אחימעץ, והוא בן השוחט אשר משמרתו היתה בכפר בן שמן, ור' גדיאל הרסהו ממעמדו, ויאסוף נחמיה את העלם אל ביתו, ויאכל אתו לחם עד אשר ימצא אביו רְוָחה לנפשות ביתו, והעלם כתב את כל אשר לנחמיה בכתובים. אחימעץ העלם בא ועל שפתיו שחוק.

מאין תבוא אחימעץ?  ומה השחוק אשר פיך מלא?

לא שחוק הוא, ענה העלם, כי אם שמחת תורה היא, כי את ספר התורה אשר כתב לו געל, הביאו אל היכלה בקול המון חוגג, לא חכו לעת ערב, באשר דבר הרופאים נחוץ להחיש למחלת בת געל ישע, ולהביאה אל חכמי הרופאים אשר באשכנז, ומשם תסע אל מעיני הישועה, ועוד היום יצא געל עם בתו את העיר.  בהמון חוגג הזה יצאו המון אנשים ונשים מבית געל, עובדיה, ר’ גדיאל ור' צדוק הלכו בראשם ואבוקות בידיהם, ואחרי כן הלכו רבים וכן שלמים נושאי נרות בידיהם, נושאים כחוללים ומנגנים הריעו, ויביאו את ספר התורה אל בית התפלה אשר לעובדיה. שם נשא ר’ גדיאל מדברותיו ואחרי כן הגיד ר’ צדוק דברו, והמון העם איש את רעהו דחקו עד כי לא נשמע קולם. אחרי כן בכו את געל ואת בתו החולה ויברכו את כל נפשות ביתו.

עוד אחימעץ מדבר והנה מאיר אחי מדהבה בא אל הבית, ויתן ידו לנחמיה ויאמר: מה לך אדוני? הן שמעתי כי חולה אתה, התחזק נא וקום פן ישמחו שונאיך לך. הנני בא עתה מהמון חוגג, מן האורה והשמחה והיקר אשר היה בבית געל.  שמה נאספו גברים ונשים, מר' גדיאל, עובדיה ור' צדוק וחמול בעל אחותי עד אנשי מלאכה, ומצביה אשת עדן עד צפנת אשת ירחמיאל. כי היא נדבה מעטפה יקרה מעשה ידיה לספר, געל שם עליו ציץ כסף טהור מצֻפּה זהב ועליו חרותים עשרת הדברים.

ואנכי, ענה נחמיה, לוּ הייתי אנכי שם, כי עתה שאלתי את החרדים לדבר ה': עד מתי תכתבו ספר התורה על עור בהמה טהורה, ומתי תכתבו את דבריה על לב טהור?  מתי יכתוב געל על לוח לבו:  לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד;  ומתי יכתוב עובדיה על לוח לבו לא תעמוד על דם רעך. לוּ כתבו שניהם את הדברים האלה על לוח לבם, כי עתה שמו כבוד לתורת אמת, ומה יתנו ומה יוסיפו למו אלפי ספרי תורה, אם מאומה לא כתובה על לוח לבם? וצפנת גם היא נדבה מעטפה יקרה לספר התורה, לכסות על כל הכתוב בו!  אוי לאותה בושה!  הן ירחמיאל אישה הוא קרובי חולה במצפה, וישלח דברו אליה על פי עובר ארח לבקש עזרתה, והיא שאלה, אם מחלתו אנושה, ובשמעה כי נקלה היא התעצבה אל לבה.

ואסתר אמרה:  ראה נא אישי כי שכחת גם אתה לכתוב על לוח לבך:  שומר פיו ולשונו שומר מצרת נפשו.

טרם כלתה אסתר לדבר דבריה, והנה הוגא הרופא בא ויתן ידו אל נחמיה, ויאמר: השלום לך נחמיה מחמל נפשי המשֻגע ואיש הרוח? ואתה אלופי ומיודעי, אל יחר לך כי קראתי עליך הקריאה הזאת, הן משֻגעים כמוך לא רבים הם, כי אמת ושגעון נפגשו, וסר מרע הוא משתולל, בראותו כי כל אדם כוזב.  ועתה הגידה נא לי:  מה חרדת עלי את החרדה הזאת לקרא לי?

מה לי?  ענה נחמיה, הן שלום בעצמי, אך לבי נמחץ מחצים יריתי על לב אבן אשר לא נחתו בו:

Nec semper feriet quodcunque minabitur arcus.

לא תמיד יעוף החץ אל אשר כוננוהו אליו. כן אמר האראציוס המליץ הרומי, וכן אנכי עמדי, התדע אדוני הרופא לרפא מחלה כזאת?

והוגא ישב לעומת נחמיה, ויאמר:  הוא אשר דברתי:  מחלתך מחלת נפש היא, השגעון אשר בו תנהג ברצותך לרפא מחלת נפשות בדרך עקש, ותשכח תורת רופאי הומעפאטיא.  Simul similibus הדומה בדומה לו.  אם נכוה איש באש יחמוהו ונרפא, ואם סמר בשרו מקור ומקרח ימרחהו בשלג ושב ורפא לו, כי חום יפיק חום וקור יפיק קור, כן אולת תפיק אולת והבל יפיק הבל, כן סִפּר אויל משריש:  כי בארץ הודו נמצא עלה ירק אשר בצלה יחסיון אלף רוכבים וסוסיהם, ואיש נבון שמע הפלא ולא ענה אותו באולתו, כי אם כאולתו, ויספר הוא את הפלא הגדול אשר ראה בארץ מצרים: והנה דוד נחשת גדול מאד אשר באו אליו ששת אלפים צורפי נחושת לנקותו מחלאתו.  ומי עשה הדוד ההוא ולמה עשוהו?  שאל האויל.  אין זה כי אם לבשל בו את עלה הירק מארץ הודו!  ענהו הנבון.  הטרם תדע כי כן נוצר האדם אשר אולתו נחשבה בעיניו כחכמת קדם, ולאולת רעהו ילעג בכל פה, ואולם אין טוב כי אם לענותו כאולתו ולספות אולת על אולת שבעתים, אז יפקח האויל עיניו. ואם תקבץ כל תחלואי בשר אל מקום אחד, ושחק שדפון לירקון, ירקון – לחרחור, חרחור לעפולים ולטחורים, ואלה – לעורון, והעורון ישחק לשאת ולספחת, ומחלתו לא יראה, כי קשורה היא בנפשו.  שים לבך לדברי עצתי העומדים ברום עולם, שמרם ושמרו אותך ממחלת לב, ועתה הגידה לי מה לך?

מי יתן ושמרתי משמרתך כי עתה לא חליתי, ענה נחמיה, כן דברת בחכמה, רעי ואלופי הרופא:  ענה כסיל כאולתו, או, עם עקש תתפתל.

והוגא הוסיף להוכיח במישור, כי כל חכמת סופרים תתבלע אם אין עינים לראות ולב לדעת, ומשכיל על דבר הלא ימצא טוב, ודבר שפתים אך למותר, ועל כן אין טוב לאיש נבון כי אם להיות שקט ולהביט במכונו, ולהשליך יהבו על רוח היום אשר יבצע תמיד מעשהו באפס יד.

וככלות הוגא לדבר יעץ את נחמיה מה לעשות לחליו הנקלה, ויברכהו וילך.

הן הוגא רופא וחכם הוא, אמר מאיר אחרי צאת הוגא, ועצתו אמונה: ענה כסיל כאולתו.  וכדברים האלה עניתי את חמול בעל אחותי, באמרו: מה טובו מדברות ר’ צדוק אשר נשא לכבוד התורה, ומה נעים לקחו, הן אמריו מושכים לב אדם כמים.

אמנם כן הם דבריו, עניתיו, כמים יצוקים בכלי קדוש המלא שמן משחת קדש. אך חמול לא הבין לשכל מלי, כי בצקת מים אל הכלי הלא יצוף השמן למעלה, ושטף ועבר על גדותיו ונשפך לארץ, ומה נותר בכלי? הלא מים! אך שוא מליצה, צחות ולשון למודים אשר במו כרו הנביאים הקדושים אזן לבני עמם.  לא כן העם הזה האוהבים משל מפי כסילים, אשר ישמחו במצאם חטה בגורן מלא מוץ, וימאסו בערמת חטים הזרויה ברחת ובמזרה.

כן ידידי, כן הוא, ענה נחמיה באנחה, הלא הוא הדבר אשר כתבתי אל אסף המליץ: אל תתחכם הרבה פן יבֻלע לך, כי כל חכמה תתבלע וכשחוק הם אמרי שפר ללא‑בינות;  אך שוא תרבה רקוחיך, תן לקוראים מעט אמרי תפל, מעט ריר חלמות בלול במשלי אפר וברעיון רוח, ושים אותם בכלי קדש, ונקרשו בכלי, וקראו לאולתך דעת קדושים, אז תאכל יגיע כפיך.  כן עשה הסופר פלוני האלמוני אשר מלא ספריו מפה לפה שיח סיג, ולספרו הלא יאמר חציר לבהמה, אך יודע צדיק נפש בהמתו, ובדעת הזאת בנה ביתו. ואולם יוסיף דעת‑אמת יוסיף מכאוב, כן נתן לי ה’ עינים לראות כל מגרעת, ולב לדעת כל הבלי כסל, ותעתועי פתאים, על כן אנוש כאבי, אשרי האיש אשר הקשיח לבו מכל אשר לו מסביב, ואשר ישמע להג הרבה והבלים אין להם שחר, בלי עקשות פה ולזות שפתים;  אשרי האיש אשר לא חזה רק ימיו, ואשר לא יערוך הימים האלה אל הימים הראשונים, ואוי לאיש הנחלה על שבר יוסף, רואה עם אלהי אברהם נפלג לפלגות, חכמים יחכמו וישכחו עמם ויקשיחו לבם מכל מחמדיו, זרה למו שפת אבותיהם ואוצרותיה למו אוצרות חשך.  והחרדים לדבר ה’ יחרדו משפת קדשו פן יבינו דרכה ונשמו מסלות נלוזות באין עובר, פן ילמדו שפת אמת ונגלתה עקשות, לשון שקר, וראו עין בעין כי תורת ה’ תמימה וישרה, ואם על גבה חרשו חורשי עמל, קרעוה פרעוה ויעקשוה בכל פה, ובכל זאת דברה נצב לעולם, אין בה כל נפתל ועקש, כי דעת נפתלים נבערה, והאמת מרחוק תעמוד ואחריהם תנע ראש.

כן דברת נחמיה אלופי, ענה מאיר, החרדים לדבר ה’ יחרדו משפת קדשו וירחיקו את בניהם ממנה, כן ינהג חמול את בניו חשך ולא אור, גם נשבע באפו לאמר: אין זכר למקרא בביתו! הן עיר עתיקה גדולה, אולי ימָצאו בה שנים או שלשה מלמדי להועיל, והם בחשך ידמו, ורועה אוילי ינהג את צאן ילדיהם אחר המדבר, למען ענותם בסבלותם באין מים להשקות את בעירם.

הגדיים יגדלו והיו תישים!  ענה נחמיה, התישים האלה רבים, וחתן געל שם עליהם משמר, הפקיד רועים על העדר הזה להגיד למו דבר חוק ומשפט.  כי יושבי אהל עובדיה נרפים ללמוד ויצאו ללמד, ומה יענו לנבונים? הן התורה מונחת עתה בקרן זוית, באהלי חוטבי עצים ושואבי מים המתימרים בכבודה והמתגדרים בה.  ההיתה כזאת בימי אבותינו מימיי קדם, עת רב היה עם הארץ והכהנים לבדם היו תופשי התורה.  וגם בימי חכמי המשנה והתלמוד היתה התורה רק בידי השרידים בעם, ויהי מקורה ברוך בהתכנס. לא כן הימים האלה לבית ישראל, כי פרץ נחל מעם גר, ומימיו פשט בארץ המישור, לא יגאו עוד בגאון נחל קדומים ויהי למרמס רגל כל עובר, וידלחום רגלי עני, פעמי דלים, ויגרשו מימיו רפש וטיט. הלעושי המלאכה נוצרו אלפי רבבות הדינים, אשר אחד מאלף תופשי התורה ידעום?  הלא די לבוערים מוסר אביהם ותורת אמם, כי אלהים משמים ישקיף על בני אדם והוא קרוב למו בכל קראם אליו. הן דין אחד למו: להטות שכמם לסבול עול נפשות ביתם ולכלכלם במשפט. תנו לעיני כח אלה תנחומות אל, הבינום שירי דוד, בם ישפכו שיחם לפני ה’, למדום תורת ה’ תמימה, בלי טיח תפל אשר טחו עליה דרשנים, והיתה להם משיבת נפש ומאירת עינים, תנו למו לקח טוב לשון למודים אשר השאירו נביאי ה’ אחריהם ברכה, ונתתם מעדנים לנפשם.  ומה ענה חמול ואמר אל עתניאל חתנו?  הלא התקוטט בו ויזהירהו ממני ויאמר:  לך מנגד לנחמיה, כי נאץ קדש, חלל את מזבח ה'! בשמים עדי כי לא כן אנכי עמדי, לא את הקדש אנאץ, כי אם את החָנֵף המתקדש לעין רואים;  לא את המזבח אחלל, כי אם את הינשוף, את התנשמת ואת העטלפים מורדי אור, אשר שתו אפרחיהם את מזבחות ה’ צבאות להחשיך אור ה’, לשטום כל חכמה, לתת אמרי שפר לאין, ולהג הרבה – לאמרות קדוש ישראל.  הן יבאישו שמן רוקח, האמונה היא כרוח לאפינו, והם יכלאו את הרוח בצד מעון, יבחרו בו מחנק נפש מצאת למרחב יה, האמונה היא נשמת רוח חיינו, לכן שמרוה נא מסיגים מעלי צחנה.

אנוד לך נחמיה, ענה מאיר, הן נפשך ירעה לך, ואני ידעתי שרש דבר נמצא בך, כי רוח היום החל לפעמך בטרם השחר עלה, ותתעורר ותעורר רבים לחזות עמך, בנעם מוצאי בקר כצאת השמש בגבורתו, כן החרדת תרדמת שומרי נשף אשר יומם חתמו למו באהליהם, הסירות את מכסה חלונותיהם, למען תפָקחנה עיניהם לראות אור, ויתנוך לחותר מחתרת, ויקראו אחריך מלא, וישטמוך, ויריבוך, ויפילו אור פניך, וימירו כבודך בקלון; ותתעורר אתה על חורפיך, ירית עליהם חצי לשון אשר לא נפלו אל לבם בהיותם נשגבים במגדל עוז, ומסתר משגבם ירו עליך חצים ואבני קלע, ויפלחו כבדך וישפכו לארץ מררתך, ותגעש ותרעש על מבצר משגבם בקול תרוּעה ויריעו אויביך עליך;  אך מה היתה ראשית מדון, מתי נהפכו לך רעיך לפנים לאויבים?

ראשית מדון, השיב נחמיה באנחה, הלא הוא ראשית חטאתי בעץ הדעת, ואולם זאת היא חטאת אמי אשר ילדתני מלא רוח חן, ומעת אשר החל רוח דעת לפעמי, לבי היה פתוח למליצה, לצחות ולחקר אלוה, וימצאני ירוחם רעי כחבר טוב, יחדו יצאנו את העיר לשוח באחו ויער, ובחשך סתרו קראנו שירי לישרים תהלה ושירי תפארת בטוב טעם ודעת, ובהוד קולנו, והד יער ענה אחרינו, יחדו שוררנו לתקופות השנה, ושירינו נמלצו, יען לא שזפתם עין איש.  כן הקיפו תקופות ועמהן נגוזו ימי העלומים, בני גילנו בחרו בי, שמוני למפגע למו וישיחו בי יושבי שערים המצוינים בהלכה, ויזהירו את חבריהם מלכת בדרכי; רבת שבעה לי נפשי בוז, ומה רבו מכאובי בראותי את ירוחם רעי מט לפני אדם חנף, הלא הוא געל עבדו הנקלה, אז השיאני שובאל להשליך משכנותינו, להתחפש וללכת אל חזאל איש המופת, ויורנו מדרכיו למען נמצא נתיבותינו, אנכי מאנתי לעצם עיני אחרי הפָּקחן, אך שובאל התכחש לשכלו, וילך אל האיש המופת, וישא מאתו ברכה, וימצא נתיבותיו, וינשאוהו אנשי שלומו, וירימוהו כנחש הנחושת לנס ולמופת לשבי פשע.

אשאלך והודיעני, אמר מאיר:  האין דבר ה’ בספרים, האין מורה דרך לעדתו בכל עיר, כי ינועו רבים לדרוש את האיש המופת, ומה הם אותותיו?

אותותיו, ענה נחמיה, אותותיו לא ראינו למראה עינים, כי אם שמענו תמיד למשמע אזן, כי הוא בא בכל עת אל הקדש ובורא קדושים, העושה מלאכיו רוחות, במעשהו, בדברו ובמחשבותיו, אשר גבהי שמים יפעל, ותהום אל תהום קורא לקול צינוריו המריקים שפע ברכות על ראשי דורשיו, הדברים בו והחוסים במעוזו, כן רבה אמונתו סביבותיו ואמונתו עד שחקים.  שם מצא הבצע נתיבותיו, כי סחרו להם הקדשים, והנותר מלחם הקדשים. כן ימלא זהב חוריו ומשכנותיו פדיון; לא צדיק מושיע הוא כי אם נושע, כי הוא ישבע כל טוב, והניח יתרו לבניו אחריו, להם הם אומרים פרי צדיק, זרע קדש, על כפים ישאום.

כן הוא האיש המופת ההוא!  ומכבדיו לא יפקחו עיניהם לראות, כי זו דרכם כסל למו, כי הוא ישית חשך סתרו ויעיב חוג פעולתו מסביב בעמוד ענן, וגם על דברי התורה והנביאים פרש מעטה כהה וירקמם בקוי נגה כאור, חידות וחזיונות לא שערום אבותינו בימי קדם, ואנשי אמונתו יקראו מרום וקדוש לכל מוצא שפתיו.  הן תורת ה’ טהורה היא, אך כל עומסיה במשאות שוא, ישרטו בה שרטת, יפרצו בה פרצות, על כן נבקעה חומתה לפני כחש, וגדודיו אשר יהרסו לבוא אל כרם ישראל לחבל מטעי קדם ולבלע פרי קדש הלולים, ובשל מי הרעה הזאת?  הלא אותה הגיד בן אמוץ: נצב ה’ לריב עם זקני עמו ושריו ועמהם במשפט יבוא לאמר:  ואתם בערתם הכרם, כי היה לנו דבר ה’ צו לצו להכביד עליו עבטיט ולהקל מעשה האדם אל האדם, כי במה נחשב הוא? וקול קורא מהר חורב: תנו עז ותעצומות לתורה הטהורה, כי היא עץ חיים לעם; נטרו נוטרים את כרם ה’, סקלוהו מאבי חשך, גדרו את גדרו, לא במשוכת חדק, כי אם בעצים רעננים, הרימו דגל האמונה ביראת ה’ טהורה העומדת לעד, אשר לא תתן עצבת, ודברי ריבות, ומלאך הברית קורא למריבי עם לאמר:  הלא אב אחד לכלנו, אל אחד בראנו, מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אבותינו! הדברים הנמלצים והנמרצים האלה נשמעים אל שתי קצות העם, כי רוח היום דברה בם, ואיש ממקומו לא ימוש.  ומה אנחנו רואים?  והנה אלה עושים תורתם לחנות ויראת שדי לסחרם, יען טעמו כי טוב סחרה מסחר כסף. אלה יפליאו עלילות משמים ידברו, ואולי יצחקו בקרבם על מעריציהם ומקדישיהם;  והחכמים דורשים תורת החכמה וישכחו תומת לבב. אם תנסה דברים אל הדור הישַן וענו ואמרו לך: הבדבריך אלה תושיה לרוב הודעת?  המשמים השמעתָּ דין חדש?  ואם תדבר אל בני הדור החדש עברית, וקראו לך נלעג לשון, כי שפת עבר לעגי שפה בעיניהם, ואותותיה – מצבות זכרון לימי קדם, מכתבי חרטומים.

כן חלק לב העם לפלגות הדעות והעלילות, ואין גודר פרץ ישית ידו על קצותיהם, אין נשוא פנים אשר משאתו יחתו ולמשמעתו יסורו משכילים ותופשי תורה, ואוי לאיש העומד בין המצרים.  כן חלפו עברו עתותַי הטובות, ימי אביב וקיץ, הוביש כל ששון, נבל כל ציץ, מכל פרח יציץ חרף וירקון, מכל עץ – שלכת, ומכל זמרה – קול הוגה יגון באזנַי, לא נותרה בלבי רק אהבה ליוצר הכל, רק הוד שמים ומרחבי אין קץ, אליהם ירוץ לבבי רצוא ושוב, אכן בהשקיפי על כל אשר לי מסביב, והנה חרף בלבבי ונפשי תשלג בצלמון, ומגורי מסביב שטמוני וימררוני, על כן התעוררתי ואעירה רבים על כל מראה עינַי. הוי פתאים!  ואם אחשוך אני שפתי הלא יום ליום יביע אמרים, ודברי הימים נשמעים בקול רעם, ואולם שאון כסילים כמשק גבים עולה תמיד להחריש הקול הזה, כאשר דבר נכדי במכתבו אשר קראת.  אך שכחו כי קול שדי הוא המתהלך לרוח היום, וקול שדי בדברו אל העת יחריש המונם ושאונם.

עוד נחמיה מדבר והנה מדהבה אחות מאיר באה, פניה רעמו ושפתיה מלאו זעם, ותפן את אחיה ותאמר:  רב לך אחי שבת בעמק עכור!  הלא תבוש.  קום, צא לך מזה ואגידה לך דבר סתר, קום צא פן תנָחם באחריתך;  הזאת לך המנוחה?

קום ידידי וצא מזה, ענה נחמיה ואמר אל מאיר, ולמה יהיה לך ביתי למכשול ולפוקה? ומאיר נבוך מאד ויאנח, ויקרא לנחמיה לשלום, ויפן ויצא אחר מדהבה אחותו הזעומה, ונחמיה נותר משמים בחדרו.

 

ח

אלישׁבע במצפה

בערב שבת הגדול לפני הצהרים, כחום יום אביב ואנשים צעירים לימים הדורים בלבושם יושבים לפני בית כלול בהדרו, על יציע בין העמודים ומדברים מהתלות, והנה איש מסכן עולה במעלות ונגש אל אחד היושבים, נגש ונענה כעני לפני נדיבים.  וברצותו לעורר אליו חמלת הצעיר ההוא ענה ואמר לו: השלום לך אבנר אלופי ומיודעי, האח ראיתיך פה, כי הקרך ה’ לפני ומה יִגל לִבי!

ומה לך ולי איש מסכן?  שאלהו הצעיר היָהיר, הן שגית, כי לא זה שמי ולא זה זכרי, לכן גש הלאה, כי לא ידעתיך.

האמנם לא ידעתני!  ענה המסכן, הלא אני קלונימוס יודע אותך כאשר ידעתי את אביך, הן אביך היה מתופשי התורה, היום היה לסחרו, והלילה – לתורתו. ואנכי הנני הולך עתה לשוב לעתיקה ופרוטה כלתה מן הכיס, וכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, רחם נא עלי אבנר.

והנצבים עליו אמרו אל קלונימוס:  לא זה האיש אשר אתה מבקש, כי שמו עמיל ולא אבנר. ועמיל השליך לקלונימוס שתי אגורות נחושת, ויאמר: את אלה קח ולך! 

וקלונימוס הניע אחריו ראש, ויאמר:  הן עולם חדש ראית, על כן שנית את שמך, ולא תכיר עוד רעך ורע אביך!

גש הלאה!  גער בו עמיל, ובראותו כי ממקומו לא ימוש, הדפו במקלו אשר בידו.  אך עוד קלונימוס עומד הָכן אז הרים עמיל את הכובע מעל ראש קלונימוס במקלו וישימהו לנס, והנצבים עמו שחקו.  וקלונימוס מִלא פיו תוכחות, ויאמר:  הוי רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במה שעתיד להיות רמה ותולעה!

העולם הזה שלי ומקלי שלי, ענה עמיל בשחוק, ובהכותו במקלו את קלונימוס, הרים בו כובעו מעל הארץ וישליכהו על פני חוץ, וישרוק לקלונימוס כאשר ישרקו לכלב לחטוף את אשר השליכו לפניו.

אז אמר קלונימוס:  יוצא אני לדברי הכל (בערכין) ששאלו שם:  עד היכן תוכחה?  רב אומר עד הכאה, שמואל אומר עד קללה, ור' יוחנן אמר עד נזיפה. הן אתה כל אלה עשית לי ויוצא אני.

כן אמר קלונימוס וידיו על ראשו הגלוי, וירד במעלות אשר עלה וירם כובעו ויכונן צעדיו אל מלון טוביה, ששם עזב את ירחמיאל רעהו חולה, בלכתו אז אל אשתו כצאת השבת. אך עודנו הולך ברחוב והנה עגלת צב נוסעת, וישא עיניו וירא את הסוכן היושב עליה ושכמו הפוך אל הדופק בסוסים, וקלונימוס הבין כי אלישבע יושבת בה, וידבר אל לבו לאמר: אלכה נא אל מלון מנוחתה ואביא לה בשורה בפי, כי נעמן בן שונא בית אביה טבע בנהר, ונשאתי ברכה מאתה.

במחשבותיו אלה הלך אחר העגלה אשר עמדה אל המלון, והנה יוחנן הסוכן יוצא ממנה ואחריו צפורה, ואחריהם נעזרה על ידי שניהם יצאה אלישבע, והיא לבושה רקמת צמר ומעטפה יקרה על ראשה, הוד, חן, ורוח כהה שמו קסם על פניה. וטוביה בעל המלון יצא ויקדם פני אלישבע בכבוד, ויאמר: מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואגידה לאביך הזקן כי הנך באה.

ומאין תדע אדוני, כי נכספה נפשו לראותי?  שאלה אלישבע, ושחוק חן נראתה על פניה.

ראשית דבר, ענה טוביה, הבה ואקחך עדינה בחדרים העליונים אשר פניתי לך ולשפחתך ולסוכן הנוסע אתך.

ומדי דברו עלה לפניהם במעלות להורותם החדרים, ואלישבע באה אליהם, והנה הם חמים והדורים בכסאות, שלחנות, וכלי בית נחמדים למראה, ויאמר טוביה: הן יודע אנכי כי אביך הזקן מחכה לך, על פי געל איש בריתו, אשר עבר פה ביום אתמול עם בתו החולה מאד ועם זרח בנו הנשאר פה, ואשר לקחו מורה עירנו אל ביתו לשבת פה ולחכות לבואכם הנה, כי עמכם ישוב לעתיקה. וגעל עם בתו יעברו גבול הארץ בטרם בוא החג.

רוח כהה עברה על פני אלישבע בשמעה זאת.  והסוכן התעורר, ויאמר:  האומנם היה געל בזה גם זרח בנו נשאר פה?  האח!  הן פה כל חמדת עתיקה! אך צר לי על מחלת בת געל.

שכחתי להגיד לכם, כי עוד אורח שב לעתיקה, הלא הוא ירחמיאל איש צפנת, אשר חלה פה ימים אחדים.  וגעל מדי עברו ראהו פה, ויתן לו כסף לעשות לו בגד חדש תחת הישן אשר קרעוהו כלבים. המסכן הזה הולך לשוב אל אשתו, ומדי עברו מבקש הוא איש בוגד ושמו חפני אשר עזב שתי נשים עגונות, אך מי יודע אם תשמח אשתו לקראתו. הן הוא בחום הקדחת אשר התגבר עליו דבר רק בה, שגה באהבתה מאד.  אך הרביתי פה שיחה, והנני לרדת ולצוות להכין לכם אשר תאכלו בצהרים.

טוביה פנה לצאת, והנה קלונימוס בא!  ויגש אל הסוכן ויושט לו ידו ויקרא שלום.  ואלישבע שמה עיניה על בגדיו אשר ענו ברישו, ותוציא כיס ותבט אל הסוכן לדעת כמה תתן לו על דעתו.  והסוכן אמר לה:  האיש הזה מיושבי אהלי תורה אשר לאביך הזקן, גם ירוהו מדשן ביתו. ויפן אל קלונימוס ויאמר: איך באת הלום?

וקלונימוס פתח פיו בדברי תורה בדברו עם הסוכן, אשר חכה לו כי יעורר את לב אלישבע להרים לו נדבה כערכה ולפי ערכו, ויען ויאמר:

מה טוב ומה נעים להסתופף בשערים המצוינים בהלכה אשר לעובדיה. אשרי עין ראתה אגודות אגודות לומדי תורה יושבים בבית מדרשו והוא בראשם כזקן יושב בישיבה, כי לא ימנע עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת, הן זכה הזקן לשתי שלחנות אשר לו תורה וגדולה במקום אחד, והקב"ה הטעימו מעין עולם הבא.  אבותיו גנזו אוצרות למטה והוא גנז אוצרות למעלה במקום שאין ידי אדם שולטות בו. אך טוב שבת בבית מדרשו, כי שם עולם ומלואה; בו יבקר ר’ גדיאל, ר’ צדוק, זרח, חמול, נערים וזקנים יחדו, אך אוי לאיש רש כמוני, כי אשתי הרוגנת טלטלתני טלטלה בקרוב ימי חג הפסח ובביתה אין כל.  יפה המשילו חכמינו (בתמורה) את האשה לחמור, מה החמור הזה כיון שאין לו מאכל באבוסו מיד צועק, כך האשה כיון שאין לה תבואה בביתה מיד צועקת.  ואשתי הלא ככל הנשים, צעקה אלי במכתבים ותחרידני ממנוחתי.

ואלישבע צחקה בקרבה לדבריו האחרונים, השופכים בוז על כל אשר בשם אשה תכונה, ובכל זאת לא הסירה אזנה משמוע שיחת איש תמים אשר לא שמעו אזניה עדן ועדנים, וקלונימוס בראותו כי אזני העלמה קשובות, ויוסף לדבר בערכו מלין גם אליה:

הן תפארת בנים אבותם, ואלישבע זאת תתימר בכבוד אביה הזקן, כי פטרון ופרקליט הוא לכל תופשי תורה, מעוז לדל ומחסה לאביון, וכל הנוטל ממנו פרוטה מתברך, וממנו הלא באה הברכה אל געל איש בריתו, ולעובדיה יאמרו: צדיק וטוב לו, ולירוחם שונאו יאמרו: רשע ורע לו, כי הנה הוא כיום רשע שאין השעה משחקת לו ומותר להתגרות בו, כי עשוהו עתה במצולה שאין בה דגים, במדה שמדד כן מדדו לו: נעמן רצה לעקור כבוד בית אביך, לפיכך נעקר הוא מן העולם, ועליו יאמרו המושלים: נעמן עלבון אמו תבע, על כן טבע, כל מקום שנתנו חכמים עיניהם בו – או מיתה או עוני.  עובדיה זוכה ורואה במפלת שונאיו.

ואלישבע שמעה את הדברים האחרונים אשר נגעו עד נפשה, ותמהר ותתן לקלונימוס שקל כסף, ותאמר לו:  רב לך אל תוסיף דבר, כי למה תריק אוצרך הטוב פעם אחת באזני עלמה.

וקלונימוס שָקל בידו את השקל ולא שת לבו לדברי אלישבע, ויאמר: הנותן פרוטה אחת לעני מתברך בשש ברכות, ומה רבו הברכות אשר יביא השקל הזה!

צא וחשוב, ענה הסוכן.  ואלישבע באה עם צפורה אל החדר הפנימי להחליף שמלותיה, באשר פה תשבות, וטוביה בעל המלון שב לשאול את אורחיו:  מה תתאוה נפשם לאכול?

והסוכן אמר אל קלונימוס:  מה זאת לך קלונימוס כי תרבה שיחה עם אשה, גם תקח כסף מידה לידך להסתכל בעלמה, אוי לעינים שכך רואות.

אך הגידה נא לי שאל קלונימוס, בשעה שראיתני לוקח הכסף מידה במה חשדתני?

במה חשדתיך?  ענהו הסוכן בשחוק, אנכי דנתי אותך לכף זכות, כי חפצך היה לך לקחת הכסף הנתון ולא את היד הנותנת.

העבודה!  כך היתה, ענה קלונימוס כמתענג על מהתלות כאלה, וזולת זאת, לוּ גם הסתכלתי בפני אלישבע, הלא לבי הגה ביוצרי ולא ביצרי, הלא תספר לנו הגדה (ע"ג):  מעשה בר' שמעון בן גמליאל, שהיה עומד על גב מעלה בהר הבית, וראה כותית אחת שהיתה נאה ביותר, ואמר:  מה רבו מעשיך ה'!  ואם בכותית כן, בבת עובדיה על אחת כמה וכמה.

עודנו מדבר, והנה קול דופק הדלת מחוץ.  יבא!  קרא הסוכן, והנה עמיל בא אל הבית, הדור בלבושו וריח מור עובר מלא את החדר.

האם רוח קדים נשאך הלום?  שאלתהו אלישבע אחרי החליפה שמלותיה ובאה אל החדר החיצון. הלא מאז אמרתי לך עדינה, ענה עמיל, כי אל אשר יהיה רוחי ללכת שם תלכי ולא תעבטי אורחותיך, כי רוחי תנחה אותך והייתי שומרך וצלך על יד ימינך, כצל מחורב ולמחסה מזרם וממטר.

אולי ביום סער וסופה, בצנת שלג ובנפץ ברד, ענתה אלישבע, אך עתה אור בהיר בשחקים וצלך לי למותר.

הידעת אלישבע כי זרח פה, ענה עמיל, הן כלו עיניו מיחל לך. עוד מעט יבא לראות פניך, כי פניו לא יֵראו.  צר לי על נפש נענה כמוהו, כי תשכון עליו עננה להפיל על רואיו אימתה ופחד.

גש הלאה פושק שפתים, ענהו הסוכן בלצון.  ואלישבע אמרה!  הלא פה מלון לבני ישראל, פה תמצא גם יושבי אהלים, ואחד מהם עלה הלום ויפתח פיו בחכמה, וארים לו נדבה ויברכני וילך;  הבה אעשה כן גם לך, קח נא נדבה ולך בשם ה'; ואם תרצה – לך לעזאזל.  שמעה נא עמיל, הן אתה שכחת דת ודין, וזרח לא ידע ארחות חיים, לך אל זרח ועזרתם איש את אחיו, והייתם שניכם לנפש אחת.  שמע לעצתי ולך מזה.

עודנה מדברת, והנה קול דופק הדלת.  יבא!  קרא הסוכן, ואלישבע התחלחלה כי הגיד לה עמיל כי זרח נכון לבא.  והנה איש צעיר לימים ויפה מראה בא, ויקדם את פני האורחים בכבוד, ויפן אל אלישבע ויאמר:  אכבדה נא בעיניך עלמה כבודה לדבר עמך דברים אחדים.  אני אחיטוב נכד נחמיה, ויהי נא חסדך לקחת מידי את העלים החתומים האלה, להמציאם אל הוגא הרופא בואך לעתיקה.

האתה זה אחיטוב?  אמרה אלישבע.  הן שחרני עתניאל להמציא לך מכתב קטן ואותו אתן לך. המכתב הזה, אמר לי, ישא לך בשורה טובה בכנפיו.

ומדי דברה הלכה ותפתח מלתחתה, ותקח ממנה את המכתב ותתנהו לאחיטוב, אשר השיב תודות לה בחן שפתים, ויפתח הספר ויקרא בו כדברים האלה.

"אחיטוב ידידי הנעים!  מוסרותי נתקו מזלפה ותקותי קרובה לבא, על כן רחב לבי ולשוני קצרה. אביך הזקן עקש דרכו ברצותו לבנות אותך על הריסות מצבי, לא כן אנכי עמדי.  את מכתבך הנעים על דבר מיכל בת שאול, אשר אליה אתה נושא נפשך, הראיתי את שאול, גם ראיתי אות לטובה, קוה לטובה כי יש תקוה, וכל ימי צבאך תברך את אוהבך הדורש שלומך וטובתך, עתניאל".

ואחיטוב נפעם אחרי קראו את הטורים האחדים, והכרת פניו ענתה במבוכת לבו לפני אלישבע אשר שאלתהו:  מה זה ועל מה זה נפלו פניך?  האמנם נואלתי לשאת לך בשורה לא טובה?

הבשורה המוצאת לי טובה היא מאד, ענה אחיטוב, אך שוט לשון שוטף בסתר חזיתי, על כן נבהלתי מראות, הן ידי אבי הזקן אמונות ולא תעשינה מעל כאשר ידמה עתניאל רעי, אך אנכי אשיבה עליו מלין ורוח אחרת תהיה עמו. ועתה עלמה כבודה היי ברוכה בעד הטורים אשר הביאות לי, ובעד העלים הנחמדים אשר תשאי אל הוגא, ואם יש את נפשך והיו לך העלים למקרא שעשועים בדרך, כי נכבדות מדבר בם עזריאל העלם המליץ הנחמד. ויתר הדברים תמצאי ביד הוגא.

שוש אשיש למקרה הזה, ענתה אלישבע, כי יתברך עתניאל בעזריאל רעהו, ויאמר כי מקרה אחד לשניהם, לכן אסורה נא ואראה את קורות עזריאל בטבריה. הן אמר עתניאל לספר לי מראשית אחרית, אך אמר לי: טוב מראה עינים משמוע אזנים, לכן אקרא את הדברים בכתובים.

עודנה מדברת ומשרת המלון בא לערוך השלחן, ואחיטוב השיב שנית תודות לאלישבע בשפתי חן, ויפן לצאת, וילך גם עמיל עמו.  והסוכן אמר:  מה המעשה אשר יעשה עלם כמוהו ומה ישעו וחפצו?  האם יהיה איש דל הוגה בספרים לא יצלח לכל מלאכה, כנחמיה אביו הזקן?

ומה המעשה אשר יעשה זרח היושב באהלים?  שאלה אלישבע, הלא אחיטוב יבקש נתיבותיו וימצאם, ומה יעשה עלם כזרח אשר זרו לו הליכות עולם ונבער מדעת לשון וספר?  אך רב לנו להתוכח בדברים, כי דגי הרקק יתענגו ברפש אגמי נפש, וימאסו בנהרי נחלי איתן.

והמשרת ערך השלחן, הביא קערות דגים ובשר צלי, ממתקים ויין הטוב, והאורחים ישבו לאכול.  ואלישבע אמרה אל הסוכן: דבר נא על לב זרח, ויארח לחברה עם עמיל, ויחדו ישובו לעתיקה ואל יסעו עמנו, כי שניהם כעשן לעיני.

ומה יענה על זה געל?  ענה הסוכן, אנכי אכלה לאכול בצהרים והלכתי אל זרח ואבצע דברי בעיר הזאת, כי במוצאי השבת הלא נסע לדרכנו, כי הנה ימי החג קרובים.

ואנכי אקרא פה העלים אשר נתן לי אחיטוב, אמרה אלישבע; הן קוראת אני ספרי לשונות העמים בחשק לבבי, אך שפת עבר עולה בעיני על כֻלנה, באשר היא תפארת עמי ובה אבחר.

אלישבע!  אלישבע! ענה הסוכן, זכרי נא כי לא כקרית אמון, עתיקה, ולא כאליאב דודך הוא אביך הזקן, אשר כל חכמת נשים נמאסה בעיניו. הן תשבי אתנו ימים אחדים ושנית את טעמך, והיית כיונה יפת הנוצה בין בני עורב. הקשיחי לבך מספריך, כי אין למו מהלכים בעתיקה.

הם כלו לאכול בצהרים, והסוכן קם ממקומו וילך לבצע דברו, כי הנה דבר סתר לו פה להעלים את היקרות מאלישבע ולהעביר קול כי נגנבו. הסוכן הלך לו, ואלישבע באה אל החדר הפנימי לקרא את מכתבי עזריאל, ותפרוש הגליון ותקרא:

"ידיד נעורי עתניאל מחמד נפשי!

ממצרים קראתי לך רעי, מירושלים אצלתי לך ברכתי ואמרותי, ועתה אזכרך מארץ ירדן וחרמונים.  כרוח צח עובר על פרחי השרון ועל שושני העמקים, ישאף ריח בשמיהם יריקהו על כל אשר יעבור עליו, כן תעבור רוחי על כל מחמדי ימי קדם אשר ישיתו קסם על כל חושי בי, ישפכו רוח חן על שורות גליוני, יהיו נא לך כערוגת הבשם, ומורשי לבבי – כבשמים ותמרוקי נפשות עדינות, הנשואים אליך על כנפי רוחי לתת מעדנים לנפשך וענג לרוחך.

אחרי שבתי בירושלים שלשה שבועות שמתי פעמי לדרך הירדן, אחרי נשקי עפרות ציון וחונני אבניה, עזבתיה כאשר יעזוב איש את אם רחמניה, ואשב על סוס הערבי אשר לי ואסתפח אל שלשה אנשים הנוסעים לטבריה.  ומהם בחרתי למיודעי נצח את הימן מארץ איטאליא אשר חמדתי נעימות לקחו. והנני לתאר אותו למען תדע קצות דרכיו: הימן הוא בן ארבעים שנה, מלא רוח חן ודעת קדושים, ומבלתי הבין איש את שפת רעהו היתה שפת עבר המליץ בינותינו. הן שיחתו נשגבה, וניבו – מליצה וצחות, ונפשי קשורה בנפשו, ובכל זאת לא הגיד לי מה דרכו, אם נוסע הוא לאַוַת נפשו, או להגיע למחוז חפצו. יש אשר הוא נאנח במרירות, ואנכי לא אפציר בו לגלות לי את אשר יכסה ממני.

ברביעי לחדש השלישי, יום השני להגבלה, בערב שבת כעלות השחר ואנחנו כברת ארץ לבוא טבריה;  ים כנרת מימיננו, וראשי נמלא טל חרמון, אילת השחר נשקפה אל ים כנרת מתנוססת בו כרסיסי ספיר ויהלום, כי רוח צח שפיים נשבה וגליו ישאון וישתקשקון, כרצי כסף מראיהם ואור שחר יתפוצץ בו. המון צפרים ילידי ארץ צבי ישירו מראש החרמונים ויזמרו זמרת שחר, ירונו בגאון שירתם וירנינו את לבבי, וכל המראות הנעימות וצלצלי בעלי כנף יובילוני בשמחות וגיל אל עיר טבריה, וכל חושי בי התעוררו, כל עורקי ירעדון בגילה וישעשעוני בחזיונות ובהתולי קסם לא שערום מליצים בהלך נפשם, ואנכי נתתים למשול בי בחזקת היד.  פעמים רבות שאלתי את נפשי: מה זאת עוררה כל חושי בי?   והימן הביט אלי כי תפוש אני ברוב שרעפי בקרבי מבלי ענות על כל שאלותיו אחת מני אלף, ויען ויאמר אלי: הנך שוגה ידידי במחזה מוצאי בקר, מחזה נעים ונחמד בכל מקום לאשר נתן ה’ עינים לראות ולב לדעת, אך מרום ונשגב המחזה הזה בארץ החזיונות אשר זכרון קדש על כל מדרך כף רגל.  ומה רבו הזכרונות והחזיונות הנצמדים לשם טבריה, כן עיני צופיות עתה לראות איה מקום בארה של מרים, הנשקפה מעל פני הישימון ככברה קטנה בים כנרת? לפנים נקראה העיר הזאת חמת על שם חמי טבריה, בה פרי חמד הלולים הנקרא פרי גנוסר.  העיר טבריה עשיריה היא לגלות סנהדרין, ועליה קראו המקרא: ושפלת מארץ תדברי!  שא עיניך וראה כי אמנם בשפלה תשפל העיר הזאת, אך רום אנשי אמנה וגדולת חקקי ישראל הרימו תפארתה לפנים, בה התנשא נשיא אלהים ר’ יהודה הנשיא וישנו שם את משנה התורה לבית ישראל, בה היו שלשה עשר בתי כנסיות בימי רב אמי ורב אסי (ברכות), ומי מנה עפר יעקב, עפרות קדש, אשר תצפון טבריה בחיקה, על כן תדרוך נפשנו עז ולבנו יגל ברעדה בדרכנו על אדמת קדשה.  שא עיניך וראה, הנה העיר בוקעת ועולה מעב טל, כי אור מוצאי בקר יאחר לבוא אל שעריה, וזאת יוכיחני את מאמר ר’ יוסי (שבת):  יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאיה בצפורי, כי צפורי עמדה בראש ההר כצפור, ועליה תשכים השמש בטרם בקר ויאחר בנשף. לא כן טבריה אשר הרים סביב לה, יעצרו את קוי השמש מבוא אל שעריה במוצאי בקר וערב.

האח האח ראתה עיננו!  הנה העיר רבת הזכרונות אשר נכבדות מדֻבר בה.

אך הס הנה קול צוחה נשמע משפת ים כנרת!

עוד עינינו צופיות ואזנינו קשובות, והנה נערה נבהלה חשה אלינו ותזעק ותקרא:  חושו! חושו נא לעזרת בת גברתי הצוללת! חושו כל שׂוחי במים אדירים והצילו נפש!

הנערה קראה ואנכי ועוד שלשה אנשים חשנו פשטנו בגדינו, קפצנו אל הים ונפרשׂ ידינו לשחות אל המקום אשר הראתה הנערה הנדהמה...

ואלישבע עמדה על הפרק הזה כבוא הסוכן אל חדר משכנה ובידו ספר חתום, ויאמר: את המכתב הזה נתן לי זרח לתתו לך.

זרח!  לי!  השיבה אלישבע הנפעמה מחזיון העלמה הצוללת.

כן הוא כאשר דברתי:  זרח נתן לי את הספר ויאמר אלי:  יהי נא חסדך להמציאו ליד אלישבע, ואנכי לא מנעתי מחפצו כי בן געל אלופי הוא. והא לך המכתב החתום.

ואלישבע לקחה המכתב בלי חמדה ותאמר:  ומה המכתב החתום והדברים החתומים, התדע יוחנן כי אין נפשי אל כל אלה? אך אסורה נא ואראה מה החרדה הזאת אשר יחרד עלי זרח?

ומדי דברה הסירה חמר החותם מעל הגליון, ותפתחהו ותקרא בו כדברים האלה:

"השלום לך אלישבע עדינה!  האח ראתך עיני!  ברוכה את בבואך הלום וברוכה בשובך לעתיקה עיר מגורתנו, יהי שלום בחילך שלוה בלבבך, והיית ברכה אמן!

אתּ אלישבע היפה בנשים, כלילת תפארה, אתּ לקחת תשעה קבין חן מיד יוצרך, ואני אקחה תשעה קבין שיחה לדבר בך נכבדות, כי למן היום אשר חזיתיך, אתּ תהי שיחתי והגיוני, ואנכי אקח דברים עמי מכל הבא בידי, אערכם אליך עדינה והתרוממו ונשגבו.

מניח אני לר’ אליעזר ולר' יהושע את המחלוקת אם בניסן נברא העולם או בתשרי ירח האיתנים.  עולמי נברא בניסן, וזה שנתים לבריאתו, למן היום אשר ראיתיך עדינה אז למועד חדש האביב בצל קורת בית אבי, מן העת ההיא עולם חדש ראיתי, העולם הזה נתן אלהים בלבי לענות בו ולהתענג עליו חליפות, לפי רוח התקוה ורוח הפחד העוברת על נפשי; ולמן היום אשר ראיתי את סמל האהבה והקנאה בהוד פניך, למן היום הזה אני שוגה באהבתך ולבי יהגה אימה, פן רוח אחרת תהיה אתך, כי תחשבני לעלם נבער מדעת.  ואולם דעי לך אלישבע היפה בנשים, כי אהבתי את הדעת יען היא תפארת נפשך העדינה, אהבתיה – ובכל לבי אדרשנה, ובראותי כי ערומה נפשי, ואמהר לתפור לה עלי תאנה לכסות מערומיה, ותהי ראשית דרכי לדרוש שפת עבר המודעת לך, ואשר רוחך הטובה נוססה בה באור שבעתים.

זה לי שנתים ימים אשר אהגה בך, ואתּ רחוקה ממני, אך אותך בכל עיני צופיות. חזיתי דמות תבניתך בשני המאורות הגדולים, כי כן זיו תארך וכן קרן אלי אור פניך, ובראותי ירח יקר הולך, אמרתי אין ציָר כאלהינו, אשר צר צורת אלישבע בפני הלבנה, כי כמוה כאגן הסהר הזה העשוי למועדים, כן תשובי תבואי למועד הזה לעליצות נפשי!

אחותי מחלת עוברת גבול ארצנו עם אבי.  הן נפשה ברעה תתמוגג, ומי יודע אם תשוב אל בית אבי, על כן נבקה רוחי בקרבי, היי נא לי את עדינה רוח חיים ורוח ששון, והיה זה האות בקראך לי בענות חן לחזות פניך בנעימות, היי נא דרושה לנפש תדרשך זרח".

ואלישבע כלתה לקרא המכתב ותשחק בנעימות, ובחן שפתיה אמרה על הסוכן: דבר נא על לב זרח ואמרת לו בשמי, כי עט סופר מהיר חזיתי במכתב הזה, ובו יתהלל איש לשון.  רק יבחר לו ענין אחר לדבר בו, פן יחטא המטרה, כי לא זו הדרך ולא זה מחוז חפצו. הלא אבוא לעתיקה, ושם ידבר עמי ואנכי אבינה להשיב אמרים לו, רק אל יבוא במכתב עמי.

אנכי השלמתי חפץ זרח, ענה הסוכן, השלמתיו מבלי דעת מה דבר המכתב, ואת אמריך אשיב לו בלי מגרעת ויתרון.

זאת דבר הסוכן ויפן ויצא.  ואלישבע אמרה אל צפורה:  התבוננתי במכתב הזה, ואראה כי לא מלבו הוצא מלין, אין זה כי אם יד אחיטוב נכד נחמיה היתה בזאת.  אמנם שחוק עשה לי זרח, בחפצו לְהֵרָאות פני בפני הלוט הלוט, ובתפארת עלם משכיל ויודע הליכות עולם, ומה נואל לגלות תעלומות לבו לעלם זר. אכן פה החלותי לשאף רוח עתיקה! רוח עועים.  ואולם אנכי אדבר עם זרח, ולא ירדף עוד אמרים זרים.

אך אשובה נא ואראה אחרית העלמה הצוללת בים כנרת, דברה אלישבע אל לבה, אות ומופת היא לעלמות רבות הצוללות בים צרה.

וּמדי דברה לקחה את הגליון, ותקרא בו כדברים האלה:

ט

עזריאל בטבריה

"עתניאל רעי  וידידי!  עודני זוכר כיום את אשר הגיד לנו מורנו על אמרות נעים זמירות ישראל:  כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך.  הלא זה דברו אלינו אז:  לכל אדם יש מלאך אשר יצוה לו ה’ מיום הוָלדו, לשמרו על כל מדרך כף רגליו, הוא יסכין דרכו ויכונן צעדיו, ינחהו ויביאהו אל מחוז חפצו, אל המקום אשר הוא נדרש, הוא המלאך הגואל אותו מכל רע ברצות ה’ דרכו,  והוא המלאך המליץ בין היוצר ובין היצור, להגיד לאדם ישרו, למשוך לו חסד אל כל היום ולאמר:  פדעהו מרדת שחת.

הלא עוד תזכור את העת אשר ירדנו יחד אל נחל איתן לרחוץ והנה גלגלת צפה על פני המים וכפים פרושות למעלה, אנכי חשתי ולא התמהמהתי חציתי עד צואר, אחזתי בציצית הראש הצולל, הוצאתי נפש בן רך ויחיד לאמו, ואשא ברכות למכביר. אך לא באלה שמח לבי, כי אם בפעלי הטוב. כן בטח לבי גם הפעם הזאת בידי האמונות, אך באתי בנבכי ים אשר לא ידעתיו רק לשמע אזן, במעמקי מים אדירים אשר לא חשבתי גאונם, ירדתי מצולה ואין מעמד, ירדתי צללתי ורוחי נבקה בקרבי ובינת אדם התבלעה, ובחרדת נפשי שכחתי את הנפש אשר ירדתי להצילה, ולבי בקרבי צעק לאל עליון, והנה גלגלת עלתה בכפי, אחזתי בשערותיה הארוכות, אמצתי זרועותי, וכמו יד אדם אחזה בי ותעלני מתהומות, וידי אוחזת בשערות הגלגלת אשר עלתה בכפי, והנפש הצוללת חבוקה בי, וה’ הנותן עצמה לאין אונים החליף כחי, הנני על פני המים! ובכח ידים בקעתי נבכי ים ואצא למרחב. יצאתי אף הוצאתי את הנפש אשר הצלתי, נפש עלמה יפה‑פיה, ואניחנה על שפת הים על שמלה פרושׂה, ואחד מאנשי מסעי פרש עליה כסותה, ורוחה טרם שבה אליה, שמתי עיני על יפיה וחמדת תארה ולבי הומה לה. הלא ידעת ידידי, כי תפארת נשים לא משלה ברוחי עד כה, ועתה בהביטי אל העלמה הזאת, אשר רק גלמה ראו עיני, לא ידעתי עוד נפשי, כי בעפעפיה הסגורות לקחתני, ותמשכני בחבלי קסם, לא ידעתי שחרם, והנערה אשר ירדה עמה לרחוץ, העירה ותעורר אותה בקול בוכים לאמר:  התעוררי נא שפרה גברתי, אויה נא לי כי באו מים עד נפשה, ואנה אני באה! הן אתמול הוציאה מפיה דבר רע לאמר: טוב טבעי בים מהיות גברת בבית אלדד הזקן, והנה מלאך רע ענה אחריה אמן! 

והימן אמר אלי, אם תנוח פה העלמה על משכבה אין ישועתה לה, וזאת העצה היעוצה לטלטל את גויתה טלטלה חזקה על גב סוסך קל הרגלים; אך אין להתמהמה, פן נאחר ונוחיל עד בוש, ואבדה כל תקוה להשיב רוחה אליה.  עשה זאת, והיה חסדך האחרון גדול מן הראשון.

והשפחה התנפלה לרגלי, ותפצר בי בדמעות שליש לחוס על גברתה היפה, ולחוש לרוחתה ולישועתה.  ואנכי אמרתי בלבי: על מה שוא השלכתי נפשי מנגד, הלהציל גְוִיָה באפס רוח ולעולל בעפר קרנה?  הבטתי אל פני שפרה אשר רוח חן ותחנונים שפוכה עליה, כי מתחננת היא לי לעשות עמה חיים וחסד.  אמרתי, יהיה מה, לא עת עתה להתבושש.  ותהי ראשית דברי לעטוף גויתה בשמלה לבל תהיה ערומה כיום הולדה, ואושיבנה על סוסי ואקשרנה בי, למען לא תצנח מעל גבו, הרעשתי סוסי כארבה, דפקתיו בכח, הריצותיו במעגלה רצוא ושוב, ויטלטל את העלמה טלטלה בשטף עובר;  ובמרוצתו הריץ את דמי עורקיה אשר כמעט קפאו כקרח. התבוננתי בפניה והנה אות חיים נגלה בם, הקשבתי קשב והנה אנחה יוצאה מבין שפתיה אשר אדמו כשושנים, לקול אנחתה צללו שפתי ולבבי פחד ורחב, ראיתי כי לא לשוא עמלתי.

ומעט מעט שבה רוחה אליה, ובפקחה עיניה היפות ראתה והנה היא כמעט ערומה ואחוזה בזרועות עלם לא ידעה מתמול שלשום, ותחרד ותתחלחל ותבקש ממני להורידה מעל סוסי, ואנכי לא מנעתי מחפצה, השיבותיה למקומה, ואני ואחוזת מרעי רחקנו עד אשר הלבישה אותה שפחתה, אז שבנו אליה והיא כלא יודעת מכל הנעשה בה, כי היתה נדהמה. ושפחתה הגידה לה את כל אשר עשיתי לה, ותשא עיניה אלי ותבך, ולקול בכיה בכיתי גם אני, כי נקשרה נפשי בנפשה אשר הצלתי;  ובזכרי את דברי השפחה, כי יעודה היא לזקן הנבזה בעיניה, הבינותי פשר דבר.

השקטי אחותי, עניתיה, הרגיעי לבך אל תעצבי! כי אם נתן לך ה’ חיים, לא יתן לך עצבת, כי אם ששון ושמחה ישיגוך מעתה ועד עולם. 

והעלמה לא נתנה פוגת לה, והכרת פניה ענתה בה, כי ישועתה לא לרצון לה. עודנה בוכיה, והנה אשה זקנה אחת בחצי ימיה נגשה, והשפחה ספרה לה את כל המקרה הזה, ותאמר:  העלם הזה הצילה ממות ברוב אונים ומַאמצי כח. והאשה הניעה ראשה ותאמר:  הן צדיק וישר ה’ וכל דרכיו משפט, ואתם הנצבים הלא כמוני תענו אחרי דעתכם עוָתתה. אני האשה הנצבת עמכם בזה, לא אמה, כי אם אשת אביה אלימלך.  אך בואו נא בצל קורתי, הנה שם ביתי בין הכרמים, בואו נא ואספרה לכם כל אדות העלמה הזאת.  ותפן אלי ותאמר:  מה ארצך עלם נכבד כי אדע?

ואנכי הגדתי לה את ארצי, ותאמר האשה אלי:  הן ביתי בית מלון אורחים בטבריה, סורו נא אל ביתי ומצאתם חדרים רחבי ידים לפניכם, גם אֻרוות לסוסיכם.

השמש יצא על הארץ, וקרנים מידו לו הזהירו על פני ים כנרת ועל פני שפרה, ואני והימן הלכנו אל משכן האשה, אשר פנתה לנו חדר רחב ידים, ונעזוב את בהמותינו על יד נער המלון, ונלך אל בית התפלה להתפלל תפלת השחר.

              _ _ _  

_   _ _ _   _ _   _   _ _ _   _ _ _

עתניאל ידידי!  הנני כותב לך זאת ערב שבת אחר הצהרים, בחדרי אשר שני חלונותיו פתוחים אל כרם חמד ושקופים אל ים כנרת.  המראות נעימות, לא תוכל שפתי הדלה להגיד אחת מני אלף, מכל אשר ירחש לבי ומאשר תראה עיני, לכן אחשוך אמרות מזקקות לעת אחרת, ועתה הנני להגיד לך, כי אלימלך אבי שפרה שב מירושלים, ובשמעו את המקרה אשר קרה את בתו, ואת הישועה אשר עשיתי לה, ויפול על צוארי ויחבקני בזרועותיו ויאמר:  רבת שבעה לה נפשי מבתי זאת היחידה, וכל ימי חייה אנכי שבע שמחות ואנחות, ואתה עלם נחמד הצלת חייה ותַּצל גם נפשי מרדת אבל שאולה. הה!  סמר מפחד בשרי בהגיגי במחזה האיום הזה, אם בשובי הלום מצאתיה מתה לפני! אך אתה עלם יקר הפכת מספדי לששון, שפרי בתי חיה, לכן תחיה לפני ובצלה אחיה גם אני.  ויורד אלימלך דמע גיל מדי דברו, ויוסף לדבר אלי באזני הימן לאמר:

הן הגידה לי מלכה אשתי כי מארץ פלונית אתה. הלא ידעת אם לא שמעת את שם ר’ צדוק, אשר יצא מפה וילך למרחבי ארץ לרשת משכנות דודו בעתיקה, האיש ההוא היה בעוכרי ביתי.

ואנכי הלא יודע את ר’ צדוק זה על פי מכתבך אשר כתבת לערך הנפשות הנוגעים בבית חמול חותנך, שם בארת לי הליכות עיר מושבך די באר, ועל פי דבריך אני יודע את ר’ צדוק חתן געל, כי אדם חנף הוא ממוקשי עם.  על כן מצאתי ראש דברי אלימלך אמת, ובכל אות נפשי אמרתי אבינה לאחריתם, ואגיד לו את כבוד ר’ צדוק בעתיקה, וכי בכל זאת נמצאו גם שם אנשים אשר לא כן ידמוהו. הגדתי לו את כל אשר אני יודע אודותיו, את גאונו ואת קלונו, כי אמנם קלון הוא לו בהתכחשו לנחמיה איש חסדו, אשר אספהו אל ביתו בראשית בואו לעתיקה, וישלם לו חרפה תחת חסד.

הכזאת עשה?  שאל אלימלך במנוד ראש. אך אספר לך ראשיתו ואחריתו ותשתומם: צדוק נותר יתום באין אב ואם, והוא אז בן שש שנים, ואנכי חמלתי עליו, כי בן טובים הוא וחטר מגזע חכמי לב, על כן אספתיו אל ביתי;  בעת ההיא ילדה לי אשתי הראשונה את שפרה זאת הצלת מתהומות, ותהי השמחה במעוני, כי חמש עשרה שנה ישבה אשתי עמי כעקרה לא ילדה, ותדבר על לבי לבלתי שלח עוד את צדוק מביתי, לאמצו כבן לי למען תהיה שפרה יעודה לו;  ואנכי הייתי אז שמח וטוב לב, כי ברך ה’ את משלח ידי, ואשמע בקול אשתי, ונהי שנינו אומנים את צדוק, אשתי שמה עיניה על הליכותיו, ואנכי שמתי עיני על תורתו אשר למד, ויתברכו בו הורים ומורים.

הילד גדל ויהי לנער, וכאשר גדל הוא כן גדלה חכמתו וצדקתו, ובמלאת לו שלש עשרה שנה קראו לו ר’ צדוק, ויקנאו בי רבים וכן שלמים כי אספתי אוצר נחמד אל ביתי.  ואנכי אמרתי אנסה דבר אליו למען דעת אם לבו שלם עמי.  בקשתי מאחד עשירי דמשק, אשר סר אל ביתי לדבר על לב הנער ולהגיד לו כי חפץ הוא לקחת אותו אחר כבוד אל ביתו, לתת לו את בתו ולהעשירו עשר גדול; וצדוק בן חמש עשרה שנה בעת ההיא, ויתנודד מדברי הסוחר ויחשבהו לבוגד ולנוכל.  אך הסוחר אמר לו, כי כנים דבריו וכי מטה ידי, ועל כן אאות אני אלימלך לקחת מידו כסף הרבה, שלומים להוני אשר פזרתי כל הימים אשר היה באמנו אתי, וכי ריש ומחסור שמורים לו אם ישאר בביתי;  וגם אנכי נתתי עז ותעצומות לדברי הסוחר, הגדתי לו כי קצרה ידי מתמוך אותו עוד.  וימרר ר’ צדוק בבכי, ויען ויאמר:  אמת קנה ואל תמכור, ואם אמנם קצרה ידך להאכילני גם לחם צר ומים לחץ, אנכי אבקש ואמצא נתיבותי להחיות נפשי, ואם יברך ה’ חילי, אכלכל גם את נפשות הורי ואומני, רק אל תגרשוני מהסתפח בנחלתכם, כי אבי ואמי עזבוני ואתם אספתוני ברחמים רבים, ותגדלוני בחסד כיום הזה, ונפשי קשורה בנפשותיכם.

כן דבר ר’ צדוק אלי ואל אשתי חליפות, ואנכי בנתי לנדבות רוחו.

סוף דבר לא יכולתי עוד להתאפק, בראותי חמץ לב הנער ודמעות שליש אשר נזלו על לחייו, ואני ואשתי שפכנו אז דמעות גיל ונחבקהו חליפות בזרועותינו, ומן העת ההיא אמצנוהו כבן לנו, ספרנו מספר שנים עד מלאת לעלם שמנה עשרה שנה, והיתה שפרה בתנו לו לאשה, אף כי צעירה היא ממנו שש שנים ותחשוב אותו רק כאח לה, ובאמרנו לה כי הוא יהיה אישה, בכתה באזנינו, אך אנחנו לא השגחנו אליה, כי אמרנו: תכיר נא בתנו ערכו אז תאהבהו.

ויהי כמלאת לר’ צדוק שבע עשרה שנה, והנה מכתב בא מעתיקה, כי דודו העשיר מת ובנים לא היה לו, לכן הניח את נחלתו, בית אבנים אשר ששת אלפים שקל כסף מחירו, לר’ צדוק בן אחיו בטבריה, ויצו לפני מותו לבלתי תת נחלתו לאחר, כי אם לבן אחיו, אשר יביא בידו תעודותיו כתובות וחתומות בידי תקיפי ארץ ישראל. קראתי המכתב באזני אשתי ובאזני ר’ צדוק, ולבֵּנו פג, ותהי המבוכה בביתנו, ר’ צדוק לא שמח בנחלתו אשר שפרה עליו, כי לא אבה להרחיק נדוד ולחרף נפשו לעבור ארחות ימים.  ורבים שחקו לו, לעגו לפחדו, ויאמרו כי עון הוא להשחית את נחלתו, זה אומר בכה וזה בכה, ואנכי הייתי כאובד עצות מבלי דעת להימין או להשמאיל. ואיש אחד מאוהבי יעץ, כי יקח ר’ צדוק את בתי כדת משה וישראל, ולשום אחרי כן לדרך פעמיו, ואף כי היתה אז שפרה בת אחת עשרה שנה, בכל זאת לא רחוקה היתה העצה הזאת, יען כי משפט הבנות בארצנו להנשא לאיש בהיותן נערות קטנות.  אך לתת לאיש נערה קטנה כשפרה אז, נחשב לשגעון ולעצה נבערה.  ואחרי כל המסבות אשר התהפכו אוהבי בתחבולותיהם היתה העצה היעוצה, אשר יקח ר’ צדוק את התעודות מידי תקיפי ארץ ישראל וירחיק נדוד לרשת נחלת דודו בעתיקה, למכרה שם בכסף מלא ולשוב הלום לתקופת השנה.

בימים האלה בין חג הפסח לחג השבועות הכינותי את ר’ צדוק לדרך, ערכתי לו ערך בגדים, ואתן לו כסף די לכלכל את נפשו בכל הדרך הרחוקה, נתתי הכל לו ביד פתוחה ורחבה.  הוא היה נכון לשום לדרך פעמיו, ואנכי – לשלחו ירושלימה.  כל יושבי העיר יצאו לשלחו, אשתי נשאה קולה ותמרר בבכי, ותבך גם שפרה. סוף דבר כל היוצאים לשלחו בכו להולך הזה ויברכוהו וילך, ואנכי הלכתי עמו לשלחו ירושלימה. שם בקשתי גם מצאתי לו נער אחד בן חיל לארח לחברה ללכת ולשוב עמו אל ביתי, ומירושלים הלכתי לשלחו עד עיר יפו, שם ישב באניה עם לוי נערו, נער משֻלח ונעזב לנפשו ונבון בארח עולם.

אך שוא איגע לערוך לך את הבכי הגדול עת נפרדנו, בכיתי, צעקתי, שועתי לאלהי הים והיבשה להאיר פניו על הבן אמצתי לי, להעבירו ארחות ימים, להביאו אל מחוז חפצו ולהשיבו בשלום אל ביתי!  מחמל נפשי חמק עבר, ואנכי שמתי לדרך פעמי לשוב אל ביתי גלמוד ונעצב מאד.

שבתי לביתי והנה נשמו פנותיו, אשתי קדרה מבכי, ותנחם כי נתנה את מחמד עינינו להרחיק נדוד.  ומאז רחק הוא ממנו, גלה יבול ביתנו, גלה כבוד מזבולנו, כל מעשי ומשלח ידי מאנו להצליח, ואשתי אמרה כי לרגל ר’ צדוק באה הברכה אל ביתנו, ולרגלו יצאה.

כן התנודדנו גם בכינו בזכרנו את בן שעשועינו, עד אשר עברו עדן עדנים, ודבריו הגיעונו מקרית הסולטן כי בחסד אל עבר שלום ארחות ים התיכון, ונפשו חכתה לה’, כי כן יעבירהו גם את הים השחור.  ואחרי הודיעו אותנו דרכו שפך כמים לבו על הגליון, ומדבריו נמס לבנו, וישבע באלהי הים והיבשה, כי לרגעים יזכרנו ולירחים יפקדנו במכתביו לשמח נפשותינו.

לירחים!  הה ירחי שוא! כי בתוחלת נכזבה חלפו עברו לנו מועד מועדים, שנה תמימה.  ממנו נסתם חזון ולביתי נפתח מקור דמעה, בחשבנו לאמונה כי קרהו אסון בים או ביבשה. חקרנו ודרשנו בעוברי ארחות ימים, ואין יודע אודותיו מאומה, אז נבקה רוחנו בקרבנו, בזכרנו כי על פינו הרחיק נדוד, נגזר מארץ החיים. אשתי נמסה מדמעה לא נתנה פוגת לה ותנחל כאב אנוש.

אך לא אמר ה’ לצרותינו די, כי עברו עוד ששה ירחים והנה מכתב בא אלינו כתוב בידי לוי נערו לאמר:

"אל תתמהו על החפץ כי זה ימים על שנה אשר מנע ר’ צדוק דבריו מכם, כי לא רצה להעציב את רוחכם.  דעו לכם, כי גם על הים השחור, גם על היבשה, גם בעתיקה נגלו אליו הוריו בחלום חזיון ליל וימנעוהו מקחת את בתכם לאשה, כי לא אותה הוכיח ה’ לו. ימים על שנה בכה יומם ולילה, בזכרו כי נקעה ממנו נפש שפרה ידידות נפשו, וכי רחק הוא מכם, אך מה לעשות ומה’ נהיתה כי לקח לו אשה בעתיקה. אך את פניכם יחלה, שימו עליו מהר ומתן ושלח לשפרה ביום שידֻבּר בה, והיו לכם שלומים חלף החסדים אשר עשיתם עמו".

על השורות המרות והמאררות כתב ר’ צדוק ידו לאמר: "אל תדרשו במופלא מכם, אמת ואמונה כל זאת, ואנכי עשיתי רצון ה’ ורצון יראיו, לכן כפרו לנפש דורש שלומכם וטובתכם כל הימים, צדוק".

אנכי קראתי המכתב ופני נהפכו לירקון, ואשתי השבעתני בשם ה’ לבלתי כסות ממנה דבר, הגדתי לה הדברים ותתעלף, והשבץ אחז אותה, וחלחלה איומה הפחידה רוב עצמותיה והיא נאלמה דומיה, כן הוכתה במכאוב על משכבה מספר ירחים, ומחלתה הריקה את יתר פליטת ביתי!

ולאשתי היה קרוב בעתיקה, ושמו יוסף חתן ירוחם הנדיב אשר שלח לי נדבת לבו בגלל יוסף חתנו.  גם אליהם קראתי במכתבי ואשחרם להגיד לי פשר דבר, אך יוסף קרוב אשתי מת, וירוחם חותנו ורעהו הנקוב נחמיה השיבו לי , כי ר’ צדוק זה מטע ידי להתפאר נושא פרי כחש לכל העושה לו חסד, והוא איש חנף ממוקשי עם.  אנכי התנחמתי, אמרתי ברוך ה’ כי נמלטה בתי משחיתותיו! אך אשתי מאנה להתנחם כי לא האמינה לדבת ר’ צדוק רעה, ומעצב ויגון ירדה שאולה בחצי ימיה.  ומי ימלל כל צרות לבבי ואת הרעה אשר הדיח ר’ צדוק זה על ביתי! מדי דברי בו נקרע סגור לבבי. אך שפרה בתי היחידה היפי‑פיה והמשכלת, דברה תמיד על לבי לבלתי שאת עוד שם ר’ צדוק על שפתי, באשר לא נשאה אליו נפשה גם אז רק להשלים חפצי, וכי גם היא חלמה חלום לראות חיים ואהבה בצל איש חמודות, אשר תהיה לו עטרת תפארת ואשר יוקיר אותה מכל הון.  אמנם חלומה אך שוא דבר, כי דבריו טרם באו.

סוף דבר למן היום אשר מתה אמה עד היום, הוסיפה שפרה אומץ ותעש חיל בתבונות לב ובתבונות כפים, כי אשה כבודה אחת אלמנה מנשי אירופא למדה אותה מעשה רוקם, ומעשי ידיה יהֻללו בשערים, שומעת היא מעט אשכנזית ויודעת לשונות עברית וערבית, ורבים מיושבי דמשק ומעשיריה שחרוני לתתה לאחד מבניהם, אך מכל אלה לא מצאתי לה איש כלבבי וכלבבה;  ועשר כבוד וחן טרם נפגשו באחד מהם, על כן אמרתי אך שוא אבקש את שלשתם יחד.

זה שנתים ימים אשר לקחתי את אשתי השניה, ולה אח עשיר וזקן בירושלים, ושמו אלדד. לו כסף וזהב הרבה מאד ושש בנות, אך בן אין לו, והוא אלמן לעת כזאת, ותשיאני אשתי לתת את בתי החמודה לאחיה זה, החפץ להנחילה עשרים אלף שקל כסף אחרי מותו אם בן תלד לו.  ועדי בשחק כי לו מצאה ידי, כי עתה לא הטתי אזני לעצה הזאת.  דברתי על לב בתי והיא נעתרה אלי בפיה ובשפתיה, כי לא רצתה להעציב את רוחי, אך אחרת הגידו לי דמעותיה.  ואנכי העלמתי עיני מהן, נסעתי ירושלימה, סרתי אל בית אלדד, גמרנו אֹמר, יעדנו מועד לכלולות בתי בעוד ימים אחדים אחר החג, אשר נבוא מעבר מזה ומעבר מזה אל יריחו. אך נפעמה רוחי בקרבי, בהגיגי במעשה אשר עשיתי על אפי ועל חמתי, כי הנה כתבתי ידי לחפץ הזה. הלא תבינו עתה פחדי וששוני בשובי הלום ובשמעי כי כמעט טבעה בתי, וכי שלח ה’ את מלאכו הטוב מארץ מרחק להציל נפשה מנבכי מצולה. אין זה כי אם עוד רב טוב צפון לה, והיא תנחמני מכל עצבי ורגזי ותאזרני שמחה.  לישועתך קויתי ה'!

כן ספר אלימלך דבריו לי ולהימן, אשר אסר להגיד לנו קצות דרכו ונדודיו, ולספר לנו גם הוא סלף בוגד אחר אשר הרבה שוד ופרץ, וישלט חבלי מות תחת חבלים בנעימים, אך חשך דבריו לעת אחרת.  וכערכי לך דברי אלה, הימן ישן, ואנכי יושב נגד חלון חדרי הפתוח אל הכרם. האח ראתה עיני! שפרה מתהלכת בין שורות הגפנים, תארה כחבצלת ברקמה הלבנה אשר היא לבושה בה. הנה נערתה הולכת אחריה ולוקטת ענבים בסל אשר בידיה, האח! הנה שפרה שמחה ועליזה, והפחד הנורא ואימת מות אשר עברו עליה לא קלקלו פניה, הנה היא מתהדרת בהוד והדרת עלומים להרנין לב, אבואה נא אל הכרם ואנסה דבר אליה, אדבר עמה עברית או אשכנזית, למען לא תבין נערתה דברי.

_   _ _ _

 

עתניאל ידיד לבבי!  עודני זוכר את מרי שיחך, עצבך ויגונך אחרי אשר נקעה ממך נפש עתליה ידידות נפשך, לשוא נסיתי אני לנחמך, כי אתה אמרת אלי תמיד לאמר: לו ידעת מכאובי, כי עתה לא דברת אלי תנחומות, כי איך אשקיט לבי בהגיגי, כי זאת עתליה הנוצרה לי נהפכה עתה לאחר אשר ישיש באהבתה? אכן שמעתי אנחותיך גם ראיתי דמעותיך, ובכל זאת אמרתי, אכן רוח היא באנוש, ושכל אדם מושל בתאות נפש. עתה ידעתי נפשך, הן שפרה זאת לא היתה באמנה אתי, היום משיתיה ממצולה, ראיתיה ונפשי חשקה בה, וכן נפשה קשורה בי. והנני לספר לך שמץ דברי שיחתנו, אפס קצות דברי אגיד לך, כי איך אתאר לך בשרד את הכרת פניה בכל מענה?  לכן לא אפאר את הדברים אשר תפארתם עליהם.

השלום לך שפרה עדינה, השלום בנפשך?  הן הגיד לי אביך כי בעוד ימים אחדים ויום כלולותיך בא. ומה ישמח לבי בנסעי גם אני ליריחו, ובהגידי לאלוף נעוריך: את זאת קנתה לך ימיני! כן היתה ראשית דברי אליה עברית.

ושפרה הורידה לארץ ראשה, ודמעתה נראתה על לחיה, ובחן שפתיה דברה גם היא אלי עברית כאחת מבנות ירושלים בימי קדם, ותען ותאמר לי: צר לי מאד כי לא אוכל לזכור פעלך ברוח ששון, כי משיתני ממים, ונפשי תשתפך אל ים צרה.  כי מה חפצי בחיים אשר ישביעוני עצב ויגון?  לולא חשת לרוחתי, כי עתה הייתי כלא הייתי. הן טוב פעלך, אך לא לי, ואנכי הכינותי מנחת מזכרת לאשתך למען תשמח בך, כי נתן לך ה’ לב טוב ותחרף נפשך תחת נפש.

ואנכי שחקתי, אמרתי לה:  הן הכינות מנחת מזכרת לאשתי, ואנכי טרם ידעתיה, כי בגפי אני.

האומנם כן אתה?  ענתה שפרה בהביטה אלי בחן, האומנם בגפך אתה? ועתה אחרי עשותך חסדך עמדי, הודיעני נא דרכך בארץ הקדושה, הנך נוסע מארץ רחוקה ומה מחוז חפצך?  הלא כסף רב דרוש לחפץ הזה ומה מגמת פניך?

הנני להגיד לך כל זאת, עניתיה, הן נחלת אב שפרה לי עשרת אלפים שקל כסף, ואותם נתתי בידים אמונות, ותבואות כספי שמונה מאות שקל כסף לשנה, ואנכי אמרתי אסובב בארצות ובמדינות, אראה מעשי סוחרי הארצות ומשלח ידם, למען אדע אחרי כן מה טוב לי והדרך אשר יכשר לי.  כן עברתי ארצות איטאליא, תוגרמה ומצרים, ראיתי את ירושלים עיר הקדש, ומשם שמתי פעמי לדרך הירדן לבוא לטבריה ולנסוע מזה ממחרת חג השבועות לקרית דמשק. ולא חנם הובילוני רגלי הלום, כי הצלתי נפש יקרה מנבכי מצולה, ואת היום הזה לא אשכח לנצח; ומאשר יקר בעיני המקרה הזה ביקרת הנפש אשר הצלתי, הנני לשבת פה עוד עשרה ימים לשוש משוש ביום כלולותיך, ומה שאלתך עוד עדינה, צוי ואעשה.

ושפרה עמדה ותתבונן בי מדי דברי, ואנכי התבוננתי בפניה אשר גלו לי מצפוני לבבה, עיניה אורו, על שפתיה שושנים נגלה ששון רוחה, אשר תברא תקוה רחוקה בנפש, ובשפתי חן אמרה לי:

הן אתה עלם נחמד השיבות לי רוח חיים, ואנכי לא בקשתי ממך, לכן לא תמוש מזה עד אשר יגיד לך פי כי מצאתי ענג עם החיים האלה, ואם תלך מזה מבלי שים לבך אל חפץ נפשי, ידוע תדע כי לא אזכרך לברכה, יען אשר נתת אור וחיים לנפש קצה בשניהם.

התחת אלהים אני, כי אתן שמחה בלבבך?  עניתיה בשחוק, ואולם הגידי נא לי מה חפצך ובמה תמצא ידי להשלימו? הגידי נא לי, כי נכון אנכי לכל אשר תשאל ממני, רק אל תגביהי שאלתך מעלה מעלה.

ושפרה חשבה לענות דברים נכחים, והכרת פניה הגידה לי בטרם דברה, מה חפצה ומה שאלתה, אך פָּתוֹחַ פתחה פיה בחן, והנה מלכה אשת אביה באה, והעלמה חרדה מפניה ודבריה נאלמו על שפתיה, ואנכי הצלתיה ממבוכתה בהגידי למלכה, כי נדבה רוחי אותי לשוש משוש ביום כלולותיה, ולנסוע עם בית אביה ליריחו, למען אגיד לאלוף נעוריה: ראה כי קניתי לך אשה עם ה'.

כן דברתי אל מלכה ערבית בשפת עלגים.

האומנם אדוני חפץ אתה לשוש אתנו משוש?  שאלה מלכה, ומה יקר חסדך לנו, ומה תיקר נפשך בעיני אחי. ואתּ שפרה השיבי תודות לעלם הזה אשר הציל אותך ממות! לראות אור חדש וחיים חדשים ולהתענג על רב טוב. ונשכחו הצרות הראשונות, ואביך יראה בשמחתך ונפשו תרוה נחת;  מיד העלם הזה לך כל זאת, וה’ ישלם לו כפעלו. ואנכי אברכך בשם אלדד אחי.

כן דברה מלכה, ותפן ותצא מן הכרם, ושפרה הניעה אלי ראשה בחן, ותפן ותצא גם היא ונערתה אחריה.  ואנכי שבתי אל חדרי לשיח בך עלי גליון.

אלה הם דברי היום הזה, ואם ראשיתם מצער אקוה כי אחריתם ישגא. והנני לתת תנומה לעפעפי על יצוע דשא הערוך לפני חלוני, אשכבה ואישן מעט כי ליל אמש לא נתתי שנה לעיני. ומי ימלל לי כי במספר שעות תצמח בי אהבה עזה לא ידעתי שחרה? אנכי דמיתי לשבת בטבריה עד מחרת החג, והנני נלכד בעבותות אהבה.  אך שוא תחזקנה מרגע לרגע, כי עוד מעט יבוא אלדד הזקן אחי מלכה וינתקן בידים רפות, כי כבר כתב אלימלך ידו לו.  ובכל זאת לבי לא ישקוט, כי יורני תחבֻּלות להציל את שפרה מידי הזקן כאשר הצלתיה ממות, הבה אראה אחרית הדבר.  והנני עוזב שיחתי עמך עד מוצאי החג, או אז אגיד לך חדשות אשר קרוני ביום השבת ובחג השבועות, כי לא יעברו הימים האלה, כי אם הצמיחו חדשה אשר תשנה כל ימי חלדי.

              _ _ _   

ככלות אלישבע לקרא את הספר, עוד רוחה מלאה שממון ותמהון, על המקרה הזר אשר דמיונו בקצהו האחד אל מקרה עתליה דודתה, הנתונה לעכבור הזקן כשפרה היעודה אל אלדד הזקן.  עודנה הוגה בכל הדברים האלה, והנה נערה אחת באה החדרה, ותאמר אליה:  גברתי שלחתני אליך, עלמה כבודה, להגיד לך כי קרובה היא לצביה אשת אביך, וכי נכונה היא לראותך בצל קורתה, ותשחרך לאכול אתה ביום השבת. הן באתי הלום בכרכרה הנכונה לשאתך, וגברתי תקוה כי לא תמנעי ממנה כבוד.

אל נא תרבי לפצר בי, ענתה אלישבע, הנני לבקר בביתה, ולמען אמצא נתיבותיו, הנני לבא אליה בכרכרה אשר שלחה לי.

ומדי דברה צותה את צפורה לתת לה את שמלותיה הראויות לבא בהן אל האשה החפצה קרבתה, ותלבשן, ותשם עליה אדר יקר, ותפן ותצא עם הנערה אשר באה לקרא לה.

והסוכן התיעץ את צפונותיו עם איש אחד הנועד לזה על פי געל בעברו פה. כי הריץ געל דברו אל הסוכן בהיותו בקרית אמון, ויורהו להמתיק סוד עם האיש ההוא, ופרשת מועצותיהם ותחבֻּלותיהם אך למותר. אך זאת לדעת כי לא חשב הסוכן את המעשה הזה לעון לו, באשר כונן הוא לתכלית טובה, למנוע את אלישבע מהחזיק ביד מרעים, ולפקוד על פרי שרירות לבה, למען תראה כי מחשבתה היתה ראשית חטאת, וה’ יסר אותה למשפט.

כן חשב הסוכן מזמה, וישב אל חדרי מלונו, ויבט אל המפתח ואל החלונות, והכרת פניו ענתה בו, כי תהיה אחרית לפעלו וחפץ געל ישלים, להכניע בו גאון אלישבע ולכרות בור לירוחם איש ראה עני, גבר נכון לצלע.

ואל בית ירוחם ינוס הקורא בהלך נפשו, למען לא יראה ברעה אשר תמצא את אלישבע העדינה היושבת לבטח, בהקיצה ביום השבת בבקר, ובראותה כי נפקדו יקרותיה אשר חשבה לעשות בהן טוב וחסד.  אך ינוס הקורא מפחת אל פח, כאשר יראה המחזה אשר בבית ירוחם בשבת הגדול.

 

י

שׁבת הגדול

עבר ליל השבת, ויהי בקר יום השבת הגדול.  השמש יצא על הארץ בהדר גאונו, וילך הלוך וָאור עד הצהרים. וכחום היום יצאו ילדים וילדות מאהלי כפר בן שמן, ונערים ונערות המו וישֹׁקו בגבעות ובעמקים, וישישו וישמחו לקראת מועד חג הפסח, ולקראת תקופת האביב השופכת רוח חן על חמדת מועד ה’ זה.

גם בית ירוחם נוגי ממועד, כלו לאכול ארוחתם הדלה והרזה, ורוחמה ורפאל יצאו להתהלך לרוח היום ולהתענג על אור בהיר וחום צח, וירוחם ושרה נמו מעט שנתם, וצרות לבבם לא הניחו להם לישן.  כי המעט מהם מחסורם ורעבון ביתם, יגונם ואבלם לנעמן, והנה עוד כאב אנוש אשר לא שערוהו, כי באה השמועה לאזנם לאמר:  מנע שאול משוב אל ביתם למועד אשר אמר, כי הבאישו את ריחם בעיניו ויאמרו לו, כי בחברי גנבים חלקם, ובכן נבאשו גם בשאול מבטחם עז, אשר השליכו עליו יהבם.

ירוחם הקיץ ושרה התעוררה גם היא, ובראותה כי אין צאצאיה לפניה ותבך בכי תמרורים, וירוחם יושב וקורא בכתבי הקדש, ויעמוד על הפרק אשר יפטירו בו בצום העשור: קרא בגרון אל תחשוך כשופר הרם קולך וגו', ובקראו בו נאנח במרירות.  ושרה יושבת בפאת השלחן לעֻמתו ובוכיה מאין הפוגות, וירוחם אמר לה: הרפי בתי ותני פוגת לך.

איך אתן פוגת לי, ענתה שרה, ואין קץ לחשך? שאול איש חסדנו כמעט נגלה אליך כמלאך הגואל, ויֻדּד כחזיון ליל, ולא יסור עוד אלינו, כי האמין למוצאי דבה אשר סביב שתו עלינו געל ועובדיה.

הן געל כפתן חרש, צדוק חתנו אולי שומר לנו עברה על הבאישך אבי את ריחו בעיני אלימלך יושב טבריה הקרוב ליוסף אישי, אך מה עובדיה כי שואף הוא לבלעני בלי חמלה? כי אם מכתבך אבי לא העיר לבבו לחמלה עלינו, לא יעירוהו עוד רעמים בגלגל, כי אם צרה על צרה נגשה תחדש בקרבו רוח נקמה, תן נא לו ה’ יום אחד מגנת לב, והיה כמונו בחסר ובכפן, בעוצר רעה ויגון, בשכול ובאלמון, ישתה גם הוא מחמת שדי שתֹה ולָעֹה, או אז יכָנע לבבו העָרֵל וידע נפשותינו ולא יוסיף לדאבה עוד.

כן דברת בתי, ענה ירוחם, איש אשר לא ראה עני, לא יראה דמעת עשוקים, ולא ידע נפשות נאנחות.  לא כן הוא איש מכאובות אשר עברו עליו חליפות וצבא, נגע ופגע, הוא מבשרו יחזה מכאובי עמיתו. אלה הם הדברים אשר הגה עתה לבי, בקראי בכתבי הקדש את תוכחת הנביא ישעיה לגוי אשר צדקה עשה רק בצום ובתלבשת שק, ואשר רק בם קרבת אלוה יחפוץ כעובדיה, והנביא הרים כשופר קולו להגיד לאנשים כאלה, כי תכלית צום היא:  לדעת נפשות רעבות ולפרוס להם לחמו, ותכלית לבוש שק היא: לדעת ענות נפשות ערומים, כי לא ידע מכאובי נפשות נענות כאלה, רק איש אשר נסה לענות נפשו גם יום אחד בצום ובתלבשת שק, ואם לא ידע עובדיה בצרת נפשותינו, עוד מעט ידע, כבוא לאזניו השמועה כי מת עדן בנו. ואם לא הבין מה רעה ומרה דבת רבים, הלא ידע עתה ביום שידֻבּר באלישבע.  כי אמנם תמה וברה היא כרוחמה בתנו, ומלשני בסתר הוציאו גם עליה דבה, כי תבא תמיד בסוד בחורים ועוד דברי תפל כאלה.  ראי נא בתי כי אל גמולות ה’, וגם לגעל ימוד פעולתו אל חיקו, ובתו הולכת למות.

אך מה יושיעני גמול פועלי און, ענתה שרה, ומכתנו אנושה בלי פשע. לא ידעתי מדוע יד ה’ הוֹיָה בנו, כי כל חציו יכלה באניה סוערה כמונו, אניה נהדפה על אבני נגף, אשר נשבר כן תרנה נפוץ משוטה, ותהי תאניה ואניה בלב ים צרה;  ואתה אבי רב החובל שוכב בראש חבל באין אונים ומדבר תנחומות לאשר באו מים עד נפשם. הן נעמן בני חמדת חיי ונחמתי בעניי, נעמן בני טבע.  ומה תקות רוחמה בתי היונה התמה, אשר שבעה ברעות נפשה ולא ראתה טובה;  ומה תקות רפאל בני אשר נתן לו ה’ לב מבין, ואיש אין לעבוד את הכרם החמד הזה, הן אתה אבי אומר אלי:  הוחילי בתי, ומה כחי כי איחל, ומה תקותנו אם נפרש כפינו לשחות בכל מאמצי כח בעמק הבכא ובנבכי ים דמעה, אין טוב כי אם אצלול כעפרת.

וירוחם התחלחל בשמעו מרי שיחה, ובכל מאמצי כח דלה תנחומות אל ממעמקי לבו להשקיט את רוח בתו הסוערה, ויען ויאמר:

שמעי נא בתי ואל תשתוחחי, הן רבים קראו לתבל עמק הבכא, וישיתוה ים דמעה וישימו לאלהים תפלה, ויאמרו:  על מה שוא ברא אדם.  ובכל זאת לאלוה אמר לבי, לא אכזרי הוא לדכא תחת רגליו בני תמותה, הברואים בצלמו, המלאים דעת ותבונה, כי לא הורידם בתבל ארצה להראותם נפלאותיו בטפחות ימי חלדם, להודיע למו גבורותיו, ולהשליכם במצולות נשיה. חלילה לאל מעול, הלא יוצר רוח האדם בקרבו הוא בורא שמים ונוטיהם, צאי בתי הלילה, ושאי מרום עיניך וראי הכוכבים במסלותם, אשר כלם עולמות סובבים על תקופתם ברחבי אין קץ ולא יעבטו ארחותם.  ויוצרם איך יסלף ארחות משפט?  הלא כאשר מרום דרכו מנגדנו בעולמות אין מספר, כן נפלאו ממנו הליכותיו בתבל ארצה, כי כראות אנוש נראה בעיני בשר.  אך יש יום קרא עליון ממעל:  האזינו יצורים והבינו מפעלות נורא עלילה על בני אדם, האזינו ואגיד לכם תעלומות חכמה! ביום ההוא ידעו הרוחות מה פעל אל, ואז יאמר חמר ליוצרו: אכן אתה אל מסתתר וכמוך כן פעלך מרום וקדוש! הן נעמן מחמד נפשנו רואה עתה את היום ההוא, רואה הוא כראות רוח, כי כל נפתל ועקש לעיני בשר ישר הוא ומאד נעלה לצור תמים פעלו. אכן מאד נעלה הוא גם בארץ הלזו הנתונה למעון לנו, ובשמש הזאת הזורחת על ראשנו, ומה נשגבו הליכות אל במרחבי אין קץ, אשר ארצות ושמשות אין קץ תלויות על בלימה והולכות לאורו! הס כל בשר!

שרה בתי!  הלא אשה חכמת לב אתּ, הלא בינות בספרים, הביני כל זאת והתאוששי, זכרי נא כי היוצר הנאדרי בקדש המסתתר בחביון עוזו, הוא האלהים הרועה אותי מעודי, אשר עשה עת לכל חפץ; עת לרומם קרני בכבוד והון, ועת להשפילני לפני געל הנקלה, עת לטעת אותך כגפן אדרת לפני יוסף אישך, ועת להסר מעליך צלך; הלא כל החליפות האלה בעצת עליון נורא עלילה באו וברצונו, ומה נענה אנחנו!

אמנם כל אלה צוה אלהים, ענתה שרה במחותה דמעותיה מעל פניה, אך מדוע רצונו לשאננים כטל, ולנו הנהלאים – כשבט עברה?  הלא ברצונו לקח אז ממך את הונך, וממני – את מחמד עיני, האין די באלה? ומדוע הוסיף עוד ליסרה אותנו להשקות אותך חמת שדי לעת זקנה, מדוע גדע חטר נעים מגזעך, את נעמן בני, אשר אמרתי בצלו נחיה כלנו, והוא יחליף עצמותיך בשארית ימי חלדך, כי עיניך תראינה אותי כאם הבנים שמחה, ואיה עתה תקותנו?  הה! תקותנו – מפח נפש, מבטנו הוביש, ואויבינו יריעו ויפטירו עלינו בשפה.  עודני זוכרת כיום את דברי יוסף אישי האחרונים, לפני קחת אותו אלהים מעל ראשי, בדברו אלי אז באמרתו השחה מעפר לאמר:  "שאי יונתי מרום עיניך, שם אבי יתומים ודין אלמנות, ולשאול רעי החי עלי אדמות"; נשאתי מרום עיני תמיד, אך אבד נצחי ותוחלתי מה’, הוחלתי לשאול, הוחלתי למועד אשר יעד לבוא הלום, ותוחלתי נכזבה גם ממנו, ולמה לי חיים באפס תקוה?

אל נא בתי, ענה הזקן אשר נלאה למצוא במערכי לבו מענה משיב נפש, אל נא בתי תתני תִּפלה לאלהים אשר בידו נפשות החיים והמתים, הן ימי מגורינו עלי אדמות לא תכלית מעשיו הם.  כי עוד עמו מקור חיים וחסד אין קץ, אך טוב הוא ולא לנצח יריב, הוחילי לו בתי כי עוד ישפות שלום לנו.

עוד הזקן מדבר תנחומות, והנה רוחמה ורפאל שבים מהליכותיהם, פניהם מלאים זיו ולשד עלומים, ותגש רוחמה אל הזקן ותאמר:  הלא תגער אבי ברפאל, כי בשגעון ינהג בקראו בקול רם את השירים אשר הכין לנעמן, ובקראו אותם ינופף ידו, ילטוש עיניו וכל רואיו ישחקו לו.

אל נא אחותי, אל נא באפך, ענה רפאל בתֻמתו; הלא אתּ הכינות לאחינו רקמת שושנים, אשר כל תפארתם רק למראה עינים, לא כן שירי הכתובים למשמע אזנים, ובקראי אותם לבי ובשרי ירננו. הלא תראו הורי, בשבת הבא, בקרא נעמן את שירי ימחא כף, אך למה אוכיח אחותי אולתך לנגדך?  הלא מאז אמרתי לך כי היית ככל בנות הכפרים.

והזקן התבונן בשרה כי תֻמת דברי רפאל תשחנה, וישסע את דבריו, ויאמר: הן הגיד לי השוחט כי הביא אלי אתמול לפנות ערב מכתב חתום מנחמיה רעי, הבה אלכה ואראה.

ושרה לא עצרה כח ותקם ותבא אל חדר התמונות לבכות במסתרים, ורוחמה אמרה אל רפאל:  הלא תראה את הורתנו קודרת הולכת בלחץ מדאגת ימי החג הבאים, ואתה שמח בשיריך, היהיו אלה לנו למצות, בשר ויין?

ובדברה זאת דלפו עיניה היפות מתוגה.  הזקן יצא והיא הלכה לנחם את אמה מעצבה ומרגזה, ותבא אל חדרה ותמצא אותה בוכיה, ותגש אליה ותאחז בידה ותשק למו לפיה, ותאמר: מה לך אמי היקרה?  זה כמה ימים ראה אראה בצרת נפשך, ואחשבה לדעת זאת, והיא פליאה ממני, ועתה אם מחסור ביתך ידכאך, הלא יש עצה: הן עבד היה געל לפנים, ואשתו כאחת השפחות, וכאשר האיר ה’ פניו להם לא הזכיר להם איש חרפת נעוריהם. ועתה מה לי פה להיות עלַיך למשא, החנם נתן לי ה’ כח ידים ותבונות כפים, הניחי לי אמי אאמץ זרועותי, ומלאכת ידי תהיה לנו עזרה בצרות. אבא העירה, ואסתר אשת נחמיה תמצא לי בגדים לתפור, ורקמה לרקום, עד אשר יחננו ה’ בשוב בנך בכורך הלום, ועד התמו דברי המשפט עם עושקי נחלתנו, כי לא לעולם יריב, כי אמת מארץ תצמח. ועל דברת רפאל, יואל נא אבינו הזקן לחלות פני שאול איש חסדנו, ולקחו אל ביתו ועשה לו כאשר עשה לנעמן.

עודנה מדברת והנה רפאל בא, ותאמר אליו רוחמה: הן אמנו בוכיה ואתה שר בשירים על לב רע, ומדוע לא תשית לבך להשקיט את רוחה?

אל נא בתי תמתי, ענתה שרה, אל נא תאיצי לנחמני כי למן היום אשר נאסף אביכם, אסף ה’ ממנו חסד ורחמים;  גם זה האיש שאול, אשר בטחנו בו, ירחק עתה ממנו, לא יוסיף להביטנו, כי האמין למוצאי דבתנו רעה.

ורפאל ראה דמעות אמו, ויגש אליה וישק ידיה למו פיו, ויאמר: מנעי נא אמי עינַיך מדמעה, ואם העצבתי רוחך, לא אוסיף, ומה פשעי וחטאתי כי שרתי בשירים?  הלא הגדת לי אמי כי כמוני היה גם נעמן אחי שובב בילדותו, ויהי מצחק עם אלישבע בת שונאנו, ובכל זאת היה לך עתה למשיב נפש, הלא בסור רוחך צויתיני אמי לקרא את דברי נעמן, ומפני דבריו נסו יגון ואנחה;  כן התעצבתי היום אל לבי, בראותי כי מעילי קרוע, וחדש אין להחליפו בו, ואקח את מכתבי נעמן ואמצא בם את שאלתו, לשלח לו מדות בגדינו. השָׁקטי אמי, כי עוד יביא לכל נפשות ביתנו חליפות שמלות.

הה לבי סחרחר!  קראה שרה בעצמת מכאוביה אשר תקפוה, ולא יספה לדבר כי נאנקה דום, ודמעותיה ירדו כזרם מים על לחייה, ורוחמה ורפאל נפעמו וחלחלה אחזתם.

אמי!  קראה רוחמה בהחזיקה ידה בה. אם רחמניה! קרא רפאל אחריה, הגידי לבניך מה היה לך, ומדוע שנית פניך? הן זה עשרה ימים יגון קודר בלבבך, הוסיפה רוחמה בבכי תמרורים, אך שוא תטפלי יגונך על מחסור ביתנו, כי כמוהו אז כן הוא עתה, הן שואה ממרחק היא, ולמה הורתי היקרה תסתירי עמל מצאצאיך? אולי שמעה אזנך דבר עצב על אדות נעמן מחמד נפשנו. הגידי נא לנו אֵם יקרה, ולמה תשאי לבדך משא יגונך?

ושרה לא יכלה לענות דבר בהשתפך נפשה ולבה כמים, ורפאל ספק כפיו ויקרא: אהה לשירי!  ויבך הוא, ותבך רוחמה.

לולא בא הזקן, כי עתה אולי הגידה למו שרה צרת לבבה, אך הזקן לא אבה להעציבם, ויגער בם ויאמר:  מה לכם כי כן תיללו מר!

איה נעמן אחינו? קראו בני הנעורים, הגידה לנו אבינו הזקן איֵהו? כי מדוע אמנו בוכיה עתה? האם לפני  שנתים או לפני שבע ושמונה שנים לא היתה אלמנה, לא היינו אנחנו יתומים? אין זאת כי אם צרה רחוקה, צרת אחינו!

האם אין די לנו בצרות קרובות?  ענה הזקן, כי עוד תבקשו רחוקות.  הן עצמו מצמיתינו, רבו שונאינו בנפש, וירחיקו ממנו אוהבינו ומיודעינו, וביתנו כאניה נשברה בלב ימים,  כן המשילה עתה אמכם את מעמדנו.  הן שאול מאס אותנו, ומה תקות נעמן זולתו?  על זאת תבכה אמכם.

ושרה ראתה כי טוב בעיני אביה להסתיר יגונם מבניהם, ותמצא פתחון פה לאבלה ותתאושש מעט, ותמח דמעתה ותען ותאמר:

איך לא אבכה ואיך לא תשוח עלי נפשי בזכרי ירחי קדם, ימי כלולותי; הביטו וראו מחמדי נפשי אל שתי התמונות אשר על הקיר, דמותי ודמות יוסף אביכם בימי שמחת גילנו למועד הזה, זה עשרים שנה וזכרון השבת הגדול בעת ההיא, עוד שמור בלבי, ולא יָסוף ממני לנצח; כיום אתמול למועד הזה, ביום הששי בצהרים, יצא אבי את העיר בעגלת צב לקראת יוסף העלם הנחמד, אשר יעד היום ההוא לבוא אלינו ולשבת אתנו כל ימי החג, ואנכי בעד חלון חדרי נשקפתי, ועיני צופיות דרך בואו, הוחלתי בכליון עינים, ומה פחד ורחב לבבי בראותי עגלת הצב סרה אל ביתנו, וממנה יצא אבי, אחריו – עלם נחמד בחור כארזים, כאשר למראה עיניכם התמונה אשר אתם רואים.  אבי אחז בידו, ויקחהו ויעלהו במעלות, ויביאהו אל ביתנו, ויציגהו לפני ויאמר: זאת היא ידידות נפשך, צלך על יד ימינך. ומי ימלל כל רגשות לבבי ולבב יוסף בעת ההיא!  נמוגים בעוז אהבתנו עמדנו, וברכותינו אשר רחש לבנו עלו לראש אבינו, אשר עמד ויתבונן בנו בעינים מלאות דמע גיל, ואמי גם היא צהלה ושמחה, ענתה ואמרה: מה יפו שני בני הנעורים, וכל רואיהם ינידו כי שתי נפשות הן נוצרות זו לזו!  אבי חבק אותנו חליפות, וישא עיניו השמימה ויאמר:  רב לי אלהים!  הן אלה לי ומה לי עוד!  ואחריו חבקתני אמי, וישאו עיניהם השמימה וישיבו לה’ תודות בדמעות גיל ובעליצות נפש.  ויוסף העלם הנחמד תאוה לעינים נגש אלי בחן והדר, ויתן לי משאות ומנחה: חרוז פנינים יקרים, צמידים מעֻלפי ספירים, מורה שעות מעֻלף ספירים, נזמי אזן ויתר עדי עדיים יקרים יקרים מאד, על כל אחת המתנות דבר דברי חן דרושים לחפץ הנתון לי, וגם אנכי נתתי לו מתנות יקרות, ויוסף ענה ואמר לי: כל היקרות אשר נתתי אני לך ואשר נתת אתּ לי לא ישוו לי באחת מדברותיך, כי אתּ היא חמדת חיי, ועמך לא חפצתי בארץ; השמעה עלמה קול בחירה מדבר כאלה ולא יעלוז לבה?

אכן שתיתי כוס שמחות, תענוגות וַעֲדָנים לרויה, לקחתי מיד ה’ שפע ברכות, לקחתים מלא חפנים, אך למצער התענגתי על מחמדי הטובים, כי בא שמשי בטרם צאתו בגבורתו, אלוף נעורי, אשר באורו ראיתי אור עולם, אלוף נעוּרי אסף נגהו, אז קדר עלי היום, ולמן יום החשך ההוא לא אראה עוד אור וחיים.

ואתם בני תשאלוני:  למה אבכה?  איך לא אבכה בזכרי, כי אתם יתומים עזובים באין אב לנהל אתכם בארחות החיים, ואיך לא תקצר רוחי בזכרי, כי בית תפארתנו אשר שמחנו בו, ואשר עשינו בו טוב וחסד, נהפך לעובדיה אביר הלב הרחוק מצדקה, ועצבנו ויגיענו בבית געל עבדנו הנקלה, ואבי הזקן קודר הולך בלחץ לעת זקנתו!!

והזקן, אשר שמע פרשת גדולתו בימי קדם ועניו ומרודו בימים האלה, הוריד לארץ ראשו, ומבלתי יכלת להתאפק מבכי, בא אל חדרו למלט משא דמעותיו ואנחותיו, ונפש שרה הוסיפה להשתפך עליה במערכי הימים הראשונים והימים האלה, ותוסף לתַנות בשיחה, ותאמר:

לוּ ראיתם מחמדַי משוש חגינו בכל מועדי ה’, ואף כי למועד חג המצות, אשר חלק אבינו אז לאביוני אדם מצות, בשר ויין לימי החג ביד נדיבה, ושם ירוחם היה לברכה בפי כל. ומה רבה השמחה בעיר ליום כלולותי, למועד הזה!  יום יום היה בביתנו קול ששון ושמחה, קול צהלה, תרועה ורנה, כן עברו שבעת ימי המשתה. אני ויוסף אישי ישבנו ראש על כל משתה, גם במשתה אשר עשה אז אבי לאביוני אדם, חלק נדבות לאיש איש מהם כערכו. האביונים יצאו מביתנו שמחים וטובי לב, ויאצלו עתרת ברכות לראש אבי.  ומה חלק אלוה ממעל לנו לעת כזאת?  הה! שנאת חנם, חרפה כלמה ודבת רבים מגור מסביב. איך לא תשוח עלי נפשי, בראותי את אבי הזקן הולך שחוח, ובביתו אין כל להשיב נפשו היבשה והשוקקה.  איך לא ידוה לבי עלַיך בתי החמודה, בראותי אותך פורחת כשושנה בציה, הן עוד מעט ועת דודים הגיעה לך, ואין לאל ידי להלבישך רקמה כאחת הבנות, ואני אמרתי ביום הוָלדך, שמורות יהיו לך היקרות אשר נתן לי אביך ביום מחמדנו, אך באו ימי חשך ואפלה, ימי ענן וערפל, והיקרות יצאוני ביום עֲבָרות היו ירֵשה לאשת עדן, ואותן תעדה אלישבע:  הה!  מדי דברי באלישבע עלי תשתפך נפשי, כי ביום הוָלדה אמר עדן אל אישי:  ראה נא ידידי, הנה נולדה אשה לנעמן בנך.  ומה אנחנו רואים עתה?  אלישבע עלתה מעלה מעלה, ובני הה!  שפל ממנה, כי מה תקותו גם הוא אחרי עבודתו אשר עבד בלמודים? הה!  דל חלקנו בחיים, הָשלכה תפארתנו משמים ארץ, היו בני שוממים, ומשנאינו נשאו ראש, וימירו כבודנו בקלון, וישימונו לשמצה, לקלסה ולדראון, למשל ולשנינה. הן אנכי השלכתי את נפשי מנגד, אך לכם בני מחמדי לבי יזעק, ואיך לא אבכה ולא אריד בשיחי?

והזקן שב לחדר התמונות, פניו חמרמרו מבכי, ובכל מאמצי כח התאושש ויעודד את שרה, ויאמר:  הכי יום מנוחה הוא מכל עבודת מעשה פנית את לבך ליגון ואנחה ולבכי?  הרפי בתי וחדלי מזכרון הראשונות, שכחי אותן כחלום חזיון לילה, והביטי אל עמל אנוש, שיתי לבך לעיר ומתים, וראית שכול ואלמון, עוני ומרודים, ונחמת לבך מעצבך ומרגזך.  קומי בתי ונתהלך לרוח היום, כי לא אתנך לשבת פה עד פנות היום, ושבת לדברת ביתך וכל עצב תשכחי, נלמד נא את בנינו דעת כי לא על גאון שלות השקט לבד יחיה האדם, כי אם יסכון גם על עניו ומרודו, באשר אדם לעמל יֻלד.  קומי בתי, נתהלך לרוח היום וירוח לך;  הייתי בבית השוחט והוא עודנו ישן, ואת המכתב אשר שלח לנו נחמיה על ידו הלא ישיב לנו לעת ערב, הבה נלכה והבנים ישבו פה.

ושרה קמה ותתכס במעטפה ותצא ללכת עם אביה הזקן, ויהי בלכתם ויאמר הזקן: הן השוחט נסה דבר אלי היום בבקר למצא לרוחמה בתנו את בן גילה, ואנכי לא עניתי את הכסיל באולתו, כי ערך אליה את הנער לוי הנלוה אל צדוק לשרתו, באמרו כי כסף לו די עשות בית, וכי באמרי לדבק טוב, יעשה געל שלום לנו.  באחת אדבר לך, שמעתי את דבריו בשאט נפש ולא עניתי מאומה.

גם זאת תחבֻּלות יועץ בליעל, ענתה שרה באנחה, כן דבר געל הנקלה עלי מרחוק במכתבו אשר הריץ אל נעמן בני, ה’ יחונן עפרו, כי לא יִבָּצר מן הנחש הזה כל מזמה; פעם יתן תקוה בלבנו, ופעם יתן בנו דופי, וכל ישעו וחפצו להוציא מידנו את השבטים הנכונים לגוו, והיא לא תצלח, כי כאשר ראיתיו אז, כן אראהו עתה, עבד נקלה הוא.  אך למה אבקש עתה לי או לבתי ארחות חיים, אם אבקש את בני ולא אמצאנו בארצות החיים?

כן נדברו הזקן ובתו בלכתם, וילכו הלוך ודבר עד אשר רד היום, והשמש פנה לבוא. נסו הצללים אך לא נסו יגון ואנחה מלב הנדכאים, כי אֵבל כבד שמור להם בביתם!

לִפנות ערב ישבו הבנים וישיחו יחד במצב ביתם, ורוחמה אומרת: אשר יעצתי היא תקום, כי זאת היא העצה היעוצה לנו, רב לנו אחי שבת בעמק הבכא ולהיות על הורינו הנדכאים למשא, יעברו נא ימי החג, ואנחנו נבוא העירה, נתיעץ עם נחמיה ונמצא נתיבותינו, וכאשר יביא ה’ אלינו את נעמן אחינו בשלום, אז נשמע מה ידבר.

עודנה מדברת והנה נער קטן לא מבני ישראל הביא להם מכתב נחמיה, ויקחהו רפאל מידו, ורוחמה השיבה לו המכתב לפתחו למען יוכל אביה הזקן לקרא בו בשובו כרגע, ורפאל אמר:  אראה נא יד מי כתבה המכתב הזה, כי אולי הריץ נעמן אחינו מכתב אל נחמיה, ובו רצוף מכתב אלינו כאשר כן רבות עשה.

כן דבר רפאל, ובראותו כי אחותו גם היא כמוהו תדמה, וישלחו את הנער, ורפאל לקח את הגליון בידו, וכמעט קרא בו שתים ושלש דלתות ויקרא בקול מר: אויה לי כי נדמיתי! 

מה לך אחי כי נפעמת?  קראה רוחמה בחלחלה בראותה את אחיה נרעש ונפחד מפחד פתאום, הה! פלצות בעתתני!  קרא רפאל בחרדה איומה מבלי הגד צרתו, הה! נבהלתי מראות ועיני חשכו!

הגידה נא לי אחי מה זה?  הפצירה בו רוחמה בנפלה על צואריו ובחבקה אותו בידים רועדות, הגידה לי פשר דבר ואל אגוע לעיניך, קרא נא המכתב באזני, כי כבר מלאו מָתְנַי חלחלה ולבי יודע מרת נפשי, קרא נא אחי את משפטנו החרוץ, ונדע מה אומללים אנחנו, רק קרא נא, כי אולי שגית ברואה.

הה!  אין כהה לשברנו! זעק רפאל בספקו כף, אנכי אקרא ואילל מר, ויחדו נשא נהי על נעמן אחינו, מחמד נפשנו, כי איננו. האזיני אחותי, ואקרא באזניך את מגלת האבל.

מדי דברו פרש את הגליון לקרא בו באר היטב. כי במבוכתו אמר, אולי צדקה רוחמה, ומשגה הוא, ויקרא ראשית דבריו לאמר:

"מבחר רעי הישר באדם, ירוחם מחמל נפשי!

קראתי מכתבך הכתוב בדמעה והחתום ביגון קודר על מות‑לבן שרה בתך, נעמן החטר הנעים מגזעך, משאת נפשך, משען תקותך ותנחומותיך לעת זקנה; נעמן הנחמד והנעים, הה!  נקטף כציץ תפארה עודנו באבו, ובטרם גמל פריו לשמח אלהים ואנשים, והנה שבלת שטפתהו!  הה!   שבר גדול הוא כים!"

הה!  חצי שדי נחתו בנו! קראה רוחמה הנדהמה, ותספוק כפיה ותתרוצץ כמשתוללת מחדר אל חדר, ומנהמת לבה זעקה מר:  אשר יגורתי בא לנו, אהה ה’ אלהים!  איכה ה’ אלהים!  איכה כה עכרתנו, פצמתנו, רצצתנו, ותחיינו ותעמידנו עד כה לשמוע כי נעמן איננו!

אוי ואבוי!  שוד ושבר! קרא רפאל ויגז את ראשו, ויזעק זעקה גדול ומרה:  מי יתן מותי תחתיך נעמן אחי הבכור!

אללי לנו, ענתה רוחמה בקול ענות קורע לב, אש ממרום שלח ה’ ותבער בעץ החיים, ואנחנו נותרנו כאודים עשנים!

לא באש נספה אחינו, כי אם במים, געה רפאל בבכי, ויקח את הגליון, קרא נא אחי יחידי, קראה רוחמה, קרא נא וראה אחרית אחינו הבכור.

ורפאל ורוחמה עצרו פתאום במרי שיחם, כאשר יעצרו עבים זרמתם לפני הרעם הנורא, ורפאל הוסיף לקרוא כדברים האלה:

"ואנכי מה אענה, ומה תנחומים אבקש לך, ירוחם עמיתי, ולשרה בתך? איכה ארפא מחץ מכתכם, וגם עלי לבי דוי, כי התפלצתי מקול הבשורה, ומה זרה דרכה בהגיעה לאזני שרה על פי המסכן הבא ממקום שבת תחכמוני, כי היתה שרה כמתנכרה ותדרוש ממנו לדעת שלום נעמן, ומה הקשיבו אזניה? הה!  שוד ופרץ, נעמן טבע בנהר!"

נעמן אחינו טבע בנהר!  קראו הבנים בסערת יללתם, הה!  טבעו כל מחמדינו, צפו מים על ראשינו, ותקות חיינו צללה כעפרת, מחמדנו טבע בנהר, ואנחנו נטבע בנחל דמעה!  אם רחמניה!  זאת ידעה ימים אחדים, ותהי בטנה הרת יגון ואבל כבד, ותַּסתר עמל מעינינו. עתה יחד נבכה, ותרב בביתנו תאניה ואניה, עתה ישמחו אויבינו לנו, ירימו ראש ויריעו על שברנו, כי סר צלנו מעלינו, ואחרי מות נעמן איך נחיה אנחנו?

כן הגו הבנים וירידו בשיחם, ובאין אונים נפלו שניהם על מטת אמם ויתעלפו.

ויהי בשוב הזקן ובתו אל ביתם לעת ערב, ותבא שרה אל חדרה, והנה בניה שוכבים על מטתה, ובחשבה אותם לנרדמים, לא רצתה להעירם, והזקן האיר נר, וירא את מכתב נחמיה על שלחנו, ויאמר בלבבו, כי השוחט שלחהו אליו ביד איש אחד, אשר הניחו על שלחנו למשמרת עד בואו, ויקרא את ראשית דבריו באזני שרה, ככל אשר קראו הילדים, ואלה הם דבריו האחרונים:

"ואני כגבר אין איל וכאיש נדהם, כי כבן היה נעמן לי ולאשתי, וכאח לאחיטוב נכדי, ואם אמרי אחיה זכרו בקרב לבבי, יגורתי כל עצבותי, כי בשמעי השמועה הזאת, אשתוללו רעיוני, פגו מורשי לבבי, נפעמתי, נעתקו ממני מלין; אמרתי לא אאמין, אך דבת רבים בעתיקה זה ימים אחדים, ודומיה ארוכה למן היום אשר אין כל חזון מנעמן, שתי אלה נתנו עדיהן כי איד נכון הוא.  ולבי לא נכון בקרבי לנחם אותך ואת שרה באבלכם הכבד, לא אקוה לגהות מכם מזור, כי אם בכה אבכה עמכם יחד; הן דמעה נתן ה’ לאבלים כצרי למחץ לב, כי הוא יכאיב ויחבש, ולו נתכנו עלילות, ומי יאמר לו מה תעשה? הרופא לשבורי לב הוא ישלח את מלאכו הזמן, לרפא מחץ מכתכם בזרם דמעות, באנחות ובשכחה, הלא ברבות הימים כל עצב נשכח, ותהי אפוא חכמתכם למהר ולהחיש העת ההיא.

ומה נכספה נפשי לעוף אליכם על אברות אהבה, לבוא כאח לצרה ולהביא לכם תנחומות אל, אך נלכד אנכי בחבלי עתותי, ואת חפצי אשלים אחרי עבור מועד, ובטרם אבוא אל משכנותיכם, הנני שולח מכתבי זה לפני, כי דברי אוהב מעלים ארוכה, וגם מלין דלים ורזים היוצאים ממקור נאמן, כמו כוכבים מזהירים הם על מחשכי נפש העיפה.

אמנם צל ימינו על הארץ, וכל החיים אשר נראה, הם והמונם ושאונם, כלם יחד כצללים עוברים נדמו, כי יפוח יומם ונסו למו, מה רבו עשתנות אדם, מחשבותיו ותחבֻּלותיו, כי יחשב, ישקוד ויעמול, כמו יחיה לנצח נצחים עלי אדמות, וכמו זרועו משלה לו בארץ, ורוח עברה בו, והנה הוא מתחת לארץ, זאת תורת האדם!  כן חשב נעמן מחשבות על געל, אשר לא לנצח יגבר גם הוא, ובמכתבו האחרון כתב אלי לאמר:  עוד אראך מורי, מלמדי ומדריכי בילדותי, עוד יגיד לך פי, כי שפתי כהן ישמרו דעת בקרבי, ועוד אחבקך ותחבקני, עוד אראך, ואגיד לך, מה אהבתי דבריך.

אכן עוד יראני נעמן, אך לא בעיני בשר, בן פורת נעמן! כציץ יצא פה וימל, אך ממקום אחר יצמח, ממקום אשר עליהו לא יבול, שם תפרח נפשו בין מטעי אל, ושם ישיש עליו רוח יוסף אביו.  הן דרך שערי צלמות תעבור נפש נקיה אל נתיב אל‑מות, אל זבול לא נשמע בו שוד ושבר. ידעתיך רעי כי כביר כח לב אתה לשאת כל אשר נטל עליך ה’, ונכון אתה לשבט ולחסד, לחדות ה’ ולתגרת יד מעול וחומס, רבות רעות עברו עליך, ואתה לא רבצת תחת משאן.  שא נא גם עתה זעף ה’, ומוסר שדי אל תמאס, העמיקה הגיונך בעליון נורא עלילה על בני אדם, ותמצא חדשים לבקרים רבה אמונתך בו, כי בידו עתותי האדם, עת צרה ועת ששון, והוא ירפא מחץ מכתכם וישלם נחומים לכל אבלי נעמן, כי עמכם בצרה גם אני אוהבכם הנאנח, נחמיה".

וככלות ירוחם לקרא את תנחומות נחמיה, ויתגודד בזכרו, כי הגליון הלא היה גלוי גם לרפאל.  אין זאת, כי אם קראהו הנער, ומה ענה על שבר הגדול הזה?  ותרדמת הבנים באבל כבד כזה היתה לפלא בעיניו, ויגד זאת לשרה בתו ותעורר את בניה בקול קורא:  רוחמה! רפאל!  והנה אין קול ואין עונה.  ותגש אליהם ותאחז בידיהם ותניעם ותנודדם ואין מתעורר; אז ספקה שרה כפיה ותקרא בקול פחדים, הביטה אבי ראה, הן בני עֻלפו! אללי לי! שוד לי!  בני יצאוני, כי נחים ושקטים הם וכל רוח אין בקרבם!

והזקן אמר:  אל נא בתי תבהלי על פיך, ויגש גם הוא אליהם,  ויתבונן בם ויאמר:  אין זאת, כי אם קראו את המכתב, האין מעט יין בביתנו?

אין יין ואין חיים בביתנו!  ענתה שרה בבכי תמרורים, כן עוללת לי עליון נורא! השִמות כל עדתי!  קח נא גם את נפשי אלהים, נפש אֵם קודרת!

וירוחם העיר את הבנים, ובראותו כי התעלפו נפשותיהם, ואמרים עלו על לבו: מים קרים, לנפש עיפה. וילך הזקן בפיק ברכים לקחת מים קרים, ובהאנקו דום אמר: צדיק אתה ה’ וישר משפטיך ה’, אך אל נא באפך פן תמעיטני, פן תאבד אמונה מלב נקשה, חוסה נא, חוסה אלהים על נפשות נענות ונלאות!

ומדי דברו כה הלך וישאב מים קרים מן הבאר, ויביאם בכלי ויזרוק מהם על פני הבנים אשר התעוררו מעט מעט, ובשוב רוחם אליהם שבו לאבלם, ויקראו בקול קורע לב: נעמן עצמנו ובשרנו! אוי ואבוי!  נעמן אחינו חיי רוחנו, רוח אפינו, הה שוד משדי!

אך, אל תעמוד בדבר רע, הזהירנו קהלת, על כן נעזבה את המחזה הזה המדכא נפש, נעזבה עליהם שיחם יום ויומים, ונבואה אל בית געל שונאם בנפש, אשר ירה עליהם חצים ומות להצמיתם ולהכחידם, כי מלחמת מצוה נלחם בם, על דעת חתנו הצבוע!

 

יא

חוטא אחד יאבד טובה הרבה

בשנים עשר לחדש האביב לפנות ערב, והצבוע מתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדריו, מטפחת לבנה חבושה לראשו, כי התחלה ויתנודד למחלת אשתו, אשר נסעה עם אביה לארץ אחרת לשאל ברופאים, כן הגיד לכל הבאים אליו.  ובלבו אמר:  מתי תמות מחלת ואמירנה באלישבע היפה,  את לוי שלח בצהרים לתת לירוחם שלשים שקל כסף נדבת געל חותנו ועובדיה, ולטמון שם מוקש אחד מחפצי אלישבע הגנובים אשר באו לו צרורים וחתומים בארגז.  והדברים האלה הלא נזכרו, כי העצה הזאת היתה יעוצה מאת געל, והצבוע ערך לה דמות צדק, להכניע בה את ירוחם לבל יוכיח על געל חרפתו בתעודות השמורות עמו, אשר בהן יצמית גם אותו גם את פקיד הרוזן;  זאת היתה ראשית מגורתו, ולמיודַעיו אמר:  כי איננו ירא את ירוחם רק שונא הוא את הרש הזה אשר תחת דברו תחנונים יענה עזות, וגם מחתנו כחד קושט אמרי אמת, כי מפחד הוא פן יגלה ירוחם את עון בצעו ויבאיש את ריחו בעיני הרוזן, ואולי עוד יכריע אותו על איש סודו הפקיד יחדו.

והצבוע חשב מחשבות תמיד לדעת מה הן התעודות אשר ביד ירוחם, כי יחרד עליהן חותנו את החרדה הזאת כעל חצים ביד גבור?  ולא שוא שקד הצבוע להביט עמל ואון בגעל, באשר עוד מעט יצא מדון מביניהם במות מחלת.  ולא זאת לבד העירה רוחו, כי מקרה זר נוסף על כל אשר נקרו ויאתיו עד כה, מקרה חדש אשר ידחוק את הישנים, אם יצא לאור, התעלומה הזאת הציקתהו, על כן הוחיל בכליון עינים לתשובת לוי, לגול מעל לבו את אבן המעמסה הזאת ולגלות סודו לו.

עודנו חושב מחשבות והנה קול מצעדי רגלים נשמע, והצבוע הקשיב קשב והנה קול דופק דלתו, מי זה?  שאל הצבוע, אך מבלי ענות דבר נפתחה הדלת וחמול ומדהבה אשתו באו.  ר’ צדוק משתאה לבואם, והם עומדים ומתבוננים בו, מה לך ר’ צדוק אלופנו? שאלוהו, האם ראשך לחלי?

לי מגנת לב, ענה ר’ צדוק באנחה, כי איד נכון לצלע מצלעותי, על כן אלך שולל. ועתה מה לכם ידידי כי באתם אלי לעת הזאת? שבו נא עמדי פה, כי לוי משרתי הולך הנה והנה לבצע דברי חותני ולחלק נדבות ידו לאשר יעד, ואנכי יושב פה בדד, נטוש ונעזב ליגון לבבי.  על כן אשמח לבואכם.

וחמול ואשתו לקחו מקומם, ומדהבה אמרה אל אישה: הלא עיניך רואות כי ר’ צדוק עתה רצוץ מדאגתו לאשתו, ולא עת נכונה היא לדברינו.

הלא מצער היא, ענה ר’ צדוק, כי הנני נדרש תמיד לדורשי שלומי כל עוד רוחי נכונה בקרבי, אמנם לא נמצאתי היום לשוחרי, הגדתי למו כי נבוך אני, ואולם נכון אני לכם, הגידו נא לי מה חפצכם.

הלא אמרתי לך אשתי, אמר חמול, כי נדרש יהיה לנו ר’ צדוק בכל עת. ויפן אל ר’ צדוק ויאמר: ראשית דבר אגיד לך חדשות, כי הגיעוני דברי שובאל מקרית אמון, דברים משמחי לב, באמרו, כי בכל מאמצי כח העיר את רוח עתניאל לקרוא לבתי דרור, ואולי בדברי זאת וספר הכריתות נשוא למחוז חפצו, ליד בתי המחכה לו בכליון עינים, קטונתי מכל החסד הזה, ברוך הגומל טוב לדורשיו וברוך שפטרני מעונש בן פריץ.

בן פריץ הוא, ענתה מדהבה, אך מי פרץ מעשיו? הלא נחמיה, ואולם בבכי ובתחנונים התחנן בל תֵּקע ממנו נפש בתנו, גם רצה לתת לשובאל מתן רב להטות את לבנו לקרבו, כן ספר לנו עובר אורח מקרית אמון, אך אנכי אמרתי, יען אשר לא שמר את אבן החן הנתונה לו, לכן לא לו היא.

זאת לו, יען כי הכעיס אותי תמרורים, ענה חמול, אנכי בתם לבבי אתהלך בקרב ביתי, וברוך ה’ כי בנותי יוצאות בעקבותי, והלא גם עובדיה ידידנו בנאמני ארץ יתחשב, אך לא כן הוא ביתו עם אל;  את עדן בנו הלא ידענו, ובתו אלישבע כעתליה דודתה, אשר בחר בה עכבור איש בריתי הפתי, הלא שתיהן נצורות לב התרות אחרי לבבן ואחרי עיניהן, כאשר הבינו קדמונינו פשר הדברים האלה;  וצדיק ה’ לא יעשה עולה, ומאלישבע נגנבו היקרות אשר היו תפארתה נגד הבחורים, צר לי על הזקן כי כן באתהו לעת זקנתו...

ואנכי אשתומם על הזקן, ענה הצבוע, מדוע לא יוכיח דרכה על פניה? ואם למודת דעת היא, הלא תטה למוסר אזנה.

הנערה למודת דעת היא?  ענה חמול במנוד ראש, אך דעת נשים קלה, תסיר לב כבד עון מקחת מוסר זקנים, ואולם לא לנו היא, יבא בעל הכרם ויכלה קוציו.  אנכי רואה משובת אלישבע, ואברך את ה’ אשר יעצני לבלתי למד את בנותי דעת לשון וספר, כי אוי לחכמת נשים.

אך אגיד לך חפצי אשר הביאני הלום, הן עכבור איש בריתי הפתי חש עתידות לו, וְיָרֵא הוא פן לא אתן לבתי המֹהר והמתן אשר יעדתי לתת לה, וישחרני במכתב להביא מידך תעודה כתובה, כי הפקדתי את הכסף בידך, הן ששת אלפים שקל כסף שמורים ביד אשתי, שלשת אלפים לבתי הבכירה ושלשת אלפים לצעירה; ואת שלשת האלפים אשר לצעירה, הנני מפקיד עתה אתך, והיה זה חסדך לתת לי על זאת תעודה, כי שמור הכסף בידך לעת מצא, ואת התעודה אשלח לעכבור החרד על כסף, כאיש חרד על נפשו.

הנני להשלים חפצך, ענה ר’ צדוק, רק אל ידע מזה איש, כי רבים יפצירו בי לתת להם מכסף פקדון בערבון.  ואנכי יראתי לנגוע בכסף פקדון, כי כסף קדשים הוא לי.

ואם אתה אדוני לא תשמור, מי ישמור?  ענה חמול, ויתן לו את צרור הכסף, אשר מנה ר’ צדוק, ויכתוב לחמול תעודה, למען תהיה עדות נאמנה לעכבור, ויסגור את הכסף במלתחתו, וחמול ואשתו קמו ללכת שמחים וטובי לב, ויאמר חמול:  אל נא אדוני תתעצב אל לבך, הן אשתך חולה, אך לא מידך זאת לה, השקיטה נא אל לבך והיֵה מוצק.  זאת היא עצת אוהבך האחד מאלף!

הֱיֵה אדוני ברכה!  ענתה גם מדהבה, ותפן ותצא אחר אישה.

ויהי אך יצא יצאו והנה לוי בא, וישמח הצבוע לקראתו, ויאמר: הלא חדשות תגיד לי, ותמורתן אגיד לך גם אני זרות לא שערום לבך.  הגידה נא לי היש תקוה בלבך?  הבצעת אמרת חותני? הלקח ירוחם הכסף מידך? השמעת מאומה מפי צפנת על דבר ירחמיאל? ראה נא, מה עצמו עליך שאלותי. אך הדברים והעלילות יוצאים עתה דחופים ומבהלים, על כן יראתי פן תרבץ כחמור בין המשפתים.  כי לא אמיץ לב אתה, כי אם חולם חלומות.

ומדי דברו צחק, ובראותו פני לוי הנבוכים, נגש אל הדלת ויסגרנה, ויבא אל חדר הפנימי, וימשוך את לוי אחריו, ויאמר:  הכרת פניך ענתה בך כי אין שמחה בלבך.

אין שמחה ואין תקוה, ענה לוי, אך יש פחד וחרדה לרגעים. לכן הסכת ושמע:  אנכי באתי אל מלון ירוחם, פתחתי את דלת הבית בלאט, ולא נשמע קול פעמי, ולבי בקרבי הולם פעם, ומהלֻמותיו כמעט נשמעו לאזני, וכל עורקי דפקו ברעש; אך הבנים לא הקשיבו מאומה, כי פניהם היו הפוכים אל החלון, רפאל כתב עלי גליון, ורוחמה הסירה מעל אגנות הפרחים עלים נובלים וקורי עכביש זעיר שם זעיר שם, ואומרת:  לא ידעתי מה לשממית על הפרחים?  אכן רבים אומרים, כי יודעת השממית מקום אבל ונהי, שם תרמוש ושם תטוה קוריה.

קחי אחותי מטאטא נוצות, והשמידי את השממית הנמבזה ואת קוריה מעל פני הפרחים אשר אהב נעמן אחינו, ענה רפאל.  הדברים האלה ירדו חדרי בטני, כמו קלעו אל לבי. ורוחמה הפכה פניה, וכראותה אותי ותחרד חרדה גדולה, ותאמר: מה חפצך אדוני פה? כי באת אל הבית בלאט, וכן לא יעשה, הגידה נא מה חפצך? ובדברה זאת עמדה ותתבונן בי בחרדת לב.

ורפאל גם הוא עמד ויתבונן בי בעינים מפיקות רגז וחרדה, ורוחמה עודנה חרדה ושואלת:  מה חפצך? התבוננתי בה כי נחשבתי בעיניה כזומם לקחת נפשה. על כן לקחתי עמי דברים רכים, אמרתי לה: אל נא עדינה תחרדי לקראתי את החרדה הגדולה הזאת, כי לך אני ולא לצריך, כי תשאליני מדוע באתי הלום בלאט? כי מקום רגליך אכבד.  ומה חפצי?  כי תשאלי, דעי לך עדינה כי חפץ אני שלומך וטובתך, ומי יתן והיית דרושה לחפצי, והיה כנהר שלומך. הן באתי להזהירך מעלם אשר יבוא הלום בערמה, אשר בחלקות ישית לך.  אך איה הוריך?  אולי תאבי אתּ לקחת מידי שלשים שקל כסף השלוחים למו מאת געל ועובדיה? הלא מצער היא, ואולם רב חלקך וצפון הוא ביד מכבדך.

והעלמה עודנה מחרשת ומשתאה לי, ואנכי אמרתי לה, דעי לך עדינה כי לשלום באתי הנה, ולהגיד לך נצורות, אם יאבה אחיך למוש מפה רגעים אחדים, כי לא יסכן לו לדעתן. הן סודי על שפתי כאש צרבת, אך יצא נא הנער מזה.

איש פלאי אתה, ענתה רוחמה בלזות שפתים.  הלא אחי הוא, ואשר לא יסכון לו לדעת, לא טוב גם למשמע אזני, ואם יש אתך דבר מה, שובה הלום בשוב הורי מן העיר עוד מעט והגדת למו; אך לא לי דבר לאט, והנער הזה אחי הוא.

ואנכי לא עצרתי כח בהביטי אל חמדת תארה, ובשמעי תֻמת דבריה, אך התבוננתי בפניה כי לא תשעה אלי ולא אטה את לבבה לאהבה אותי, לא בשפתי חן ולא בכסף, ואהבתי וקנאתי הציתו את לבי, אמרתי אני בלבי: אנכי ארשע למה זה הבל איגע, על כן אמרתי לה:

כן דברת עדינה, לכן כפרי למשוגתי, כי הסכלתי לנסות דבר אליך ולא אל הוריך, ולמען לא אהיה עליך למשא פה, הנני לשבת במסדרון ולחכות עד אשר ישובו הוריך הלום.

ורוחמה אמרה אל אחיה:  הן חפץ העלם הזה לחכות לעת בוא הורינו, לכן קחהו אל אחד חדרי המלון:

ורפאל קרא לי ויקחני אל אחד חדרי המלון, ויפתח לי הדלת, וישב אל אחותו. ואנכי נותרתי משמים בחדר אשר חלונו פתוח אל גן, הוחלתי שם עד בוש והנה רוחמה ורפאל יוצאים מן הבית ורודפים אחר תרנגול אשר יצא מביתם ויעופף בגדרות ובגג המלון, ואנכי אמרתי: אך זאת העת הנכונה, באתי אל הבית, הוצאתי מורה השעות עם שני ווי הזהב העטופים בגליון, עמדתי על מכונת התנור, שמתי החפצים במחבא הקורה, בינה ובין מכסה הבית, מהרתי לצאת החוצה, והנה הבנים לנגדי, ולמגנת לבי דברה רוחמה עמדי אז רכות, ותאמר:  אולי צררתיך עלם נכבד, אנא שא נא, ואם חפץ אתה ללכת מזה הגידה נא לי שמך, ואגידה להורי, כי נצורות עמך להגידן למו, ועוד הפעם אשאל מעמך כי תסלח לי.

נדבות פיה פצמוני ויפרפרוני, חזיתי עתה את רוחמה כאשר דמיתיה בהלך נפשי, ואהי בעיני כרוצח שולח יד בנפש בשצף קצף, אשר בשוב אפו יהמה, ינהם ויקלל את יומו על עוָתתו כי אין להשיב.

כן הייתי בעיני, בהשיבותי אל לבי כי המוקש אשר טמנתי בבית נקיים ידכאם לפני עש, וכבודם לעפר ישכן.  רוחמה הניעה אלי ראשה בחן, ותשב אל הבית, ובלבי כיקוד אש. אויה לי מה עשיתי, כי רגע אחד נמהר לבי ולנצח אנוש כאבי, הה!  השטן תקפני ואלהים הדפני, ועתה עוץ נא עצה, מה לי לעשות להוציא מוקשי עון פלילי מבית נקיים? אך הסכת עוד ושמע, כי מבוכה אחרת שמורה לנו, המורא אשר הפיל עלינו אימתה ופחד נכון ליום מחר:  בלכתי לשוב העירה פגעתי באיש רוכל היושב בעגלתו וסוסו נוהג בה, ויאמר לי: שב עמדי, ואשב אתו בעגלתו ואשאלהו למעשהו ולהליכותיו, ויגד לי דרכו, ומדי דברו בדברים שונים אמר לי: חדשה אני מגיד לך: כי ראיתי את ירחמיאל איש צפנת הולך כמסכן, בגדיו קרועים ופניו דלים. שאלתיו אם תקרבהו צפנת אשתו, ויאמר לי:  "האין ישרי לב בעתיקה? הן געל ראני בעברו עיר המצפה ויתן לי בגד חדש הצרור עמדי בצרור, ויאמר לי:  בבואך לעיר עתיקה סורה אל משכן חתני, והוא יגיד לך דרכך עם צפנת, ומדבריו לא תסור".

שמעתי את דבריו ואתחלחל, כי חותנך בלי דעת יביא עליך שואה, ומה נעשה כבוא הדוב השכול אלינו וימצא את חפני אשר הוא מבקש;  סרתי אל מלון צפנת עם הרוכל והיא איננה בביתה. אוי נא לנו כי היינו בכל רע!  המעט ממנו הראשונות והנה דברי עונות חדשים ואיומים! הה!  השטן הרודה בי השיאני להיות חבר לאיש משחית, ויביאני במעמקי המים הזידונים, ויקם לצחק בי, אויה נא לי!  למי עוללתי כה?  הלא לנפש אשר קשורה נפשי בה, לרוחמה היונה התמה, הלא יגלו שמים עונותינו החדשים והישנים!  הנה ירחמיאל עולה עלינו כאריה מסבכו, ובלע את פני הלוט הלוט, וגלה את המסכה הנוראה הנסוכה עלינו, ומה נעשה ליום מחר, יום הפקודה?

הוי נמהר לב ונבהל ברוחו, ענה הצבוע בירקו בפניו, ומה עשית לרוחמה? הלא למצער תרחיק את הוריה ממנה, ולארך ימים תקחנה.  הן ימצאו את המוקש הטמון בבית ירוחם, ונתפש הוא ונתפשה שרה בתו, אשר למצער ישבו במשמר, ובא געל חותני ודבר על לבם בצר להם לעזוב חמה ודברי ריבות, ולהשיב לו את התעודות מזכירות עון.  וזימון גם הוא יבצע דברו בעבור הבצע, ונקרא דרור לבית ירוחם, ונקרא דרור לנעמן, ואחרית כל העלילות שלום ושֶׁבֶת מריב, וזימון יבצע מעשהו, יקח בצע כסף וישוב למקומו, כי לא עלם כערכו יקח את רוחמה, כי אתה תקחנה.  השליכה עלי יהבך, ואנכי אכלכל דברך ואת חפצך אשלים. וגם על ירחמיאל פחדנו ומוראנו נפיל אימה ופחד, למצער ישב במשמר, ונתן משם ספר כריתות לצפנת, וישבע להרחיק נדוד מן המחוזות האלה. הן יש לאל יד געל לעשות גדולות מאלה, ואם לא למענך הלא למעני יעשה, ועתה תן לעפעפיך תנומה, והוריתיך מחר את אשר תעשה לטוב לנו כל הימים, ונצורות אגלה לך.

וסערת לוי קמה לדממה, וירפד יצועו לתת לעפעפיו תנומה, להיות נכון ליום מחר. והצבוע אשר השקיט את רוח לוי התנודד כל הלילה מאימת ירחמיאל המפגיע אשר נפלה עליו.  אך ערמתו עמדה לו ויחשב דרכו ויכלכל תחבֻּלותיו במועצות ודעת.

 

יב

אימת מפגיע על הארי

השחר עלה  ומחבלי און אלה התעוררו, והצבוע אמר אל לוי:  עתה אראך תעלומה אשר בה תיקר נפש רוחמה בעיניך שבעתים: הלא ידעת כי כל המכתבים השלוחים לירוחם ולנחמיה יסבו בלכתם ויבואו לידי חותני, כן בא אלי אתמול מכתב כתוב על שם ירוחם ונועד לו. אנכי פתחתיו וראה מה מצאתי בו.

ומדי דברו שם את הגליון נגד עיני לוי, ואלה דבריו:

"להישיש היקר ירוחם, שלום!

במכתב הזה תבֻשר כי הגביר מיכאל הקרוב ליוסף חתנך, הניח אחריו ברכה לבני יוסף קרובו המת עשרת אלפים שקל כסף, וכראותך את המכתב הזה תבקש לנכדיך תעודות מאת המורה צדק לעדתכם, וממקומות המשפט, ונתת אותן בידים אמונות אשר תביאנה את הבנים הלום ולקחו את חלקם.  וגם לאסף הסופר הנודע בספריו היושב במחוזות הקרובות לך, תאמר כי נכון גם חלקו אלפים שקל כסף, והיה זה לך שלום, מאת הפקידים הנאמנים על מצות מיכאל המת..."

השקט לוי, אמר הצבוע בשומו ידו על שכמו, הן רוחמה לך וּרכושה לך, ועוד מעט ובית ירוחם פרועים לשמצה, ורוחמה נפל תפול בין זרועותיך, מאפס מגן ומחסה ושמחה בך.  ולקחת מפה תעודות ונסעת עמה לרשת נחלתה.  זאת היא נקמתי בירוחם אשר כתב עלי מרורות ליושב טבריא אשר ישטמני בלי דעת. וגם אסף המליץ אשר יליץ אשם, גם הוא כתב עלי מרורות בספרו אשר כתב, אך ספרו לא יראה אור, על פי שובאל תבוא עליו שואה, ופי אנשי שלומו יענה בו סרה ואבד מתוך הקהל, השקט לוי ובטח בי, כי ידי בכל, זורע אני תחבֻּלות בסתר ונגלה פרימו לעין כל. ועל כל כתבי נחמיה אקים גנב מתוך ביתו ונגנבו ועלו בתהו.  יסכר על פה דובר עלי עתק.

ועתה חושה והחישה אלי את פתחיה משרת בית התפלה אשר לעובדיה, והיה נצב כשומר לפתחי.  הגידה גם לעובדיה כי למן העת אשר נסעה אשתי מזה, לילה לא אשכב יומם לא אנוח, ומתפלל אנכי תמיד בעדה לה’ להשיבה הלום בשלום.  ובכן חפץ אני להיות בודד לנפשי ודלתי סגורות מבוא אלי כל איש; וכאשר יבוא פתחיה הלום תמהר ללכת אל צפנת, ונתת לה הגליון הזה לשום אותו בצרור שק ירחמיאל.  הגליון הזה ישימהו למרגל, ולפני בואו תקדים צפנת את פני שוטר הכפר והגידה לו, כי ירחמיאל אישה אחרי שבע שנות נדודיו בארצות נכריות הולך הוא לשוב הלום, ומבלי דעת הליכותיו ומחוז חפצו יְרֵאָה היא לקרבו; הן תדע צפנת לכלכל דבריה עם השוטר אשר יתפשהו, ויתר הדברים יעשה הגליון.

לוי יצא מאת הצבוע אשר סגר דלתו בעדו.  השמש יצא על הארץ, עבר מועד התפלה ולוי טרם שב, חלפו עוד שתי שעות ואיננו. והצבוע אשר חזק לבו מצור החל להתנודד, ויבא מרך בלבבו, ויתרוצץ מחדר אל חדר, ויקח מטפחת גדולה ויקמטנה ויחבוש בה לחייו, ויקשרנה ממעל לראשו לשים בה סתר פנים, אך עודנו עושה כה וכה, והנה קול דופק דלת חדרו החיצון, ויחרד הצבוע ויגש אל הדלת וישפל אמרתו, ויאמר: מי זה?  והנה קול לוי עונה: אני פה לבדי.

הצבוע פתח לו ויאמר:  הן חרד אני לרגעים פן תבוא מגורתנו ופחדנו כסופה יאתה. הדברים יוצאים עתה דחופים ומבהלים, ואתה מתנהל לאטך, הלא כלו עיני מיחל לך;  ואיה פתחיה? היבוא הלום?

הלא ידעת את פתחיה, ענה לוי, כי באשר סעודת מצוה שם הוא. עובדיה דרש שלומך, ובהגידי לו כי נושא אתה תפלה בעד אשתך, הניע הזקן ראשו, וברחמים גדולים אמר:  הלא אשר יאהב ה’ אותו יוכיח!  ראיתי גם את אלישבע הנשקפה בעד החלון, אך מה אגיד לך חין ערכה בדבר שפתים? גם רוח כהה אשר עבר עליה ירומם תפארתה; ידידי, אל תשא נפשך אליה לשוא, כי לא לאיש כמוך תפארתה, ולא לבן געל יפיה, הנעלה על כל דבר שפתים.

עודנו מדבר, והנה קול דופק הדלת, ולוי נגש אליה, וישאל:  מי זה?  והנה קול עונה:  אני פתחיה בא כי קראת לי בשם ר’ צדוק.

לוי פתח הדלת, ופתחיה איש בעל קומה ורחב הכתף בא, זקנו ארוך ושחור, ושפמו סביבות שפתיו אימה.  וכל יודעיו לא חשכו ממנו כבוד, כי לבד המאכל והמשקה אשר אהב על כל סעודת מצוה, אהב גם תורה ויכבד יראי ה’, ור' צדוק היה בעיניו כמלאך אלהים, וכל היוצא מפיו – קודש. על כן בבואו אל חדרי מעונו, ובראותו את פני ר’ צדוק מורה מאד, אמר:  אוי לי מורי ואלופי כי כן חזיתיך!

ואם כן תנוד לי, ענה ר’ צדוק, מדוע אֵחַרְתָּ לבא אלי? ועתה אחת אשאל מאתך, הלא עיניך הרואות כי נהייתי ונחליתי מכאב לבי אשר ימחץ ראשי כהולם פעם.  הה!  בלבי שַמה ושאיה בהגיגי במחלת אשתי ובחותני אשר עזבו את ביתם לפני החג בענין רע, וכל חפצי חותני נטושים על ידי, ואנכי חולה, ולוי יבצע אמרתי בכל אשר אשלחהו, ואנכי נותר לבדי משמים בחדרי, לוּ נתנוני לשאת כאבי במנוחה, כי עתה החרשתי; אך רבים הם הדורשים לשכני, זה יבקש מפי תורה, זה עצה וזה כסף, הניחו לי מעט כי חולה אני!  אתחנן למו במו פי, אך יכפר לי ה’ חטאת שפתי, בני ישראל סרבנים וטרחנים. לכן זאת היא שאלתי מאתך פתחיה ידידי: שמרני מרגשות הבאים אלי, הן נדבות חותני לקדושים אשר בעיר, בידי עובדיה, ויתר הכסף אחלק ביד לוי זעיר שם זעיר שם בעיר ובבנותיה, היה נא שומרי וצלי, ושכרך נכון עמדי, וגם נפשי תברכך.

אודה ולא אבוש כי מלא אנכי היום ברכות כרמון, ענהו פתחיה, כי שתיתי היום יין על שתי סעודות מצוה, על סעודת ברית מילה ועל פדיון הבן, והשתיה כדת; אך מכל אלה יקרה לי מצות פיך מורי ואלופי, הלא נשיא אלהים אתה בתוכנו, הֱיֵה אתה יחיד בדורך, ואנכי אהיה כעמודא דנורא המפסיק בינך ובין העולם גם בחייך.  השָׁקט מורי ואלופי, אראה נא מי האיש אשר ערב לבו לגשת אליך.

ומדי דברו הראהו נחת זרועו המושלה לו ואת ידו החזקה, כי היה פתחיה הלום יין בעת ההיא, ובשכרון ענה ואמר:  ואם יקניטני איש וידחוק לבא חדריך להחריד מנוחתך, הלא מבעלי האגרופין אני. ואתה אדוני הלא ידעת את עצם ידי, כי בעלות ר’ גדיאל על הבמה להגיד דבריו, והמון העם עודם מדברים איש אל רעהו, אנכי מכה בידי על השלחן ונשמע קול רעם כרעש כלי תותח, ואם תרבה הבכיה בימים הנוראים וקול המולה יוצא מעזרת נשים בקראן "ונתַנֶה תּקֶף", אז תקפי ועצם ידי יקים סערה לדממה, והקולות יחדלון.  השקט מורי הנני לשמור מזוזות פתחיך, והייתי ככרוב סוכך וכלהט החרב המתהפכת השומרים דרך עץ החיים.  כי עץ החיים אתה לאדם רב אשר על פיך יחיו, וקשתה ידי וכבדה על הדלים והרשים הבאים לדפוק דלתיך.

ולוי לא עצר בשחוק ויאמר:  הלא מודעת היא תנופת ידך, לכן בטח בך גם לב ר’ צדוק מורנו, הנני הולך במצותו לבצע אמרתו, ואתה עמוד הכן תחתי פה, ומצא מנוח לנפשו הנהלאה.

זאת דבר לוי ויפן ויצא, ויהי ברדתו במעלות, והנה איש מסכן לקראתו וישאל: הפה בית ר’ צדוק, הזה משכן כבודו? הנני חפץ לדבר דבר אתו, האוכל לבא אליו?

ומי אתה?  שאלהו לוי, אך בטרם תבוא אליו הנני להגיד לך כי חולה הוא עתה ואיננו נדרש לדורשיו, לכן לך שוב אל מקומך, העשוי ר’ צדוק להטות אזנו לכל איש מסכן ונקלה? לך, גש הלאה!

מסכן ונקלה!  ענהו המסכן במנוד ראש על הקלון הזה, הלא צורבא מרבנן אני, ולוּ מסכן ובער הייתי, הבעבור זאת תענני עזות וגאוה? כל שיש בו עזות פנים, ידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני, וכל שיש בו גסות רוח, לסוף נכשל באשת איש, ראה נא עלם צעיר כי תועבת ה’ גם שניהם, ואנכי נקלה?  וגם מסכן אינני כאשר תדמה;  אולי כן הייתי עד כה, אך ברוך ה’ אשר הביאני עד הלום, להיות איש בין אנשים. הלא איש צפנת אני, וירחמיאל שמי, לכן הניחה לי.

ולוי נבהל מראות איש אימתו נצב לפניו.  אך התאושש וימשול ברוחו, וכרגע נוססה בו רוח עצה לעורר עליו את פתחיה, ויען ויאמר:

אמנם איש אתה בין אנשים, איש צפנת.  אך ר’ צדוק חולה, ופתחיה משרתו החרש לא ישמע כי אם בהרימך קול רעש, ואם דבר נחוץ לך, נסה נא והרימה כשופר קולך, אך אל תודיע שם אשתך לפתחיה, כי קצף לו עליה, כאשר אדמה.

כן יעצהו לוי ויעמוד בתחתית המעלות לראות אחרית דבר. וירחמיאל נגש אל הדלת וידפוק ברעש גדול, וישמע פתחיה ויחרד אל הדלת, ויאמר:  מי זה דופק הדלת בידים ידי עשו?

צורבא מרבנן אני!   נשמע קול גדול מאד אחר הדלת והמזוזה, ובטרם חכה ירחמיאל למענה פתחיה, אש כבדו אזניו משמוע, וירם קולו קול עז, ויקרא:  פתחה נא לי ואבואה אל ר’ צדוק, כי דבר מצוה פה, לעשות שלום בין איש לאשתו!

ופתחיה השתומם לקול הדופק ולקריאה הגדולה הזאת, ויתקצף ויאמר: יעלו נשיאים מבבל הם ונשיהם לעשות שלום להם, אנכי לא אתנם לבוא אל ר’ צדוק ולהחריד מנוחתו, כי חולה הוא, ואני משרתו היום. ועתה לך רד מזה, פן אורידך אני והשפלתי מארץ קולך.

ומדי דברו זאת הוציא ראשו, ואחרי פתחו הדלת מעט, וירחמיאל לא פנה אל דבריו וידחק לבוא אל החדר החיצון, ויאמר:  הלא רק משרת אתה ולמה תהיה הדיוט קופץ בראש? האם אליך דברי, הלא את הפרנס אני מבקש.

ירחמיאל הרס לבוא אל החדר החיצון, ובדחקו לבוא הפך קערה מלאה מים על פיה, והוא לא התבונן בזה, ויקרא בקול עוז:  הניחה לי לבוא אל ר’ צדוק הפרנס!

לכן אפרנסך ככלב וכעורב, ענה פתחיה בחמתו, וכבעל אגרוף מהיר במלאכתו תקע לו בידו הכבדה שתי מכות לחי, ורושם אצבעותיו נראו על פניו, ויאמר: לך זכה במקחך, קח ברכתי מידי הפתוחה, ואל תהיה ברכת הדיוט קלה בעיניך.  הן הדיוט אני בעיניך אשר נהירין למו שבילי דרקיע מבלי הבט אל אשר תחת רגליו, הוי נבזה ונקלה! צורבא מרבנן שאין בו דעה!

וירחמיאל הנפעם, דבר אל לבו ובאזני פתחיה לאמר: יהי רצון שיהיה זה פתרון חלומי במצפה אשר חלמתי, כי חפני קם עלי להכות אותי נפש.  אך אנכי לא אכעס, כי כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו וגם שוכח תלמודו. ויפן אל פתחיה, ויאמר בקול גדול: הן אתה קצפת ותחטא, הלא כל המרים ידו על חברו נקרא רשע, ואף כי אתה אשר הכיתני פעמים, שתי מכות לחי, הוי רשע! הוי חפני!  המעט ממך כי חרפתני, ומה שתי המכות האלה?

אחת כנגד זכור ואחת כנגד שמור!  ענה פתחיה, למען תזכור כי כל הדוחק את השעה, השעה דוחקתו, ולמען תשמור רגליך באשר תלך ולא תהפוך קערה על פיה, ראה מעשה והיה נזכר הלכה בשתי המכות; אמנם לולא הייתי טרוד היום כי עתה ידעת, כי אין מנין פחות מעשרה, אך היודע מחשבות יצרף מחשבתי הטובה למעשה.

גם זו לטובה, דבר ירחמיאל אל לבו, הלא אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן נגזר עליו מלמעלה, ואף כי מכות יד אשר הלמה ומחצה רקתי כפטיש החזק ותבלבל מחשבותי, אך בולם אני עצמי בשעת מריבה ואהיה מן הנעלבים ואינם עולבים, ומי שיבקש עלבון תורתו הוא יבקש עלבוני.  הן יקרא לי הרשע הזה:  צורבא מרבנן שאין בו דעה, וישכח, כי אם חכמה אין כאן הלא יש פה צער בעלי חיים, שהוא מן התורה, הן רע הבליעל הזה מעדת הכלבים אשר נפלו עלי במצפה.

צא מהר מזה, הוסיף פתחיה שנית באחזו בערפו, וירחמיאל נתן עליו בקולו: הוי רשע!  הוי חפני!  הוי אַלקום! הן זרועך מקנה תשָׁבר.

ופתחיה הדפו בכח ואת הדלת סגר אחריו, וירחמיאל הנהדף נפל ארצה אחרונית, ובכל מאמצי כח קם ויקרא בקול גדול ומר, למען ישמע ר’ צדוק, ויאמר, הלא אמרו: אל יגדל אדם כלב רע בתוך בתוך ביתו, ואף כי בליעל כזה. הוי חפני! הוי אַלקום!  ואליך ר’ צדוק אלופי ומורי אקרא, הרחק נא את הרע הזה מביתך, את הכלב הרע, כי אהלים אלה, אהלי תורה, ולפתח חטאת רובץ!  ר’ צדוק!  ר’ צדוק, אנכי ירחמיאל איש צפנת בא אליך בעצת חותנך, אנא ר’ צדוק הניחה לי לראות פניך שני רגעים, כי דברים אחדים אגיד לך ואצא.

וירחמיאל הוחיל מספר רגעים, עד אשר נגש אליו פתחיה ויאמר: ראה נא כי הסכלת עשה, כי החרדת על ר’ צדוק חרדה מבלי הגד מי אתה;  ועתה הן מחלת ר’ צדוק גברה, ולא עת דברים לו עתה עם קרוב ורחוק, האתה זה ירחמיאל, איש צפנת? האתה מבקש שלום? אך שא נא לפשע שפתי ולחטאת ידי, הן צפנת אשתך חכמה ממך, ואנכי לא ידעתי אם תעשה שלום לאיש כמוך אשר צפון לבך משכל; לו הגדת לי כי איש צפנת אתה, כי עתה לא הכוך ידי, ועתה שא נא לפשעי! האם ראית את פני אשתך?

שא נא לי גם עתה, ענהו ירחמיאל, כי הכשלתיך בעונות. הנני רואה עתה, כי תקיף אתה בבית ר’ צדוק, לכן אבקש ממך להביאני אליו כי דבר נחוץ הוא, ועל דבר אשתי לא אכחד ממך דבר אמת: הן עברתי על פני מלון מרדכי חותני ואשלח את קלונימוס לפני לבשר את בואי, אך חותני החולה היה ישן, וצפנת אשתי הלכה העירה, ומה טוב יהיה אם יקרא לה ר’ צדוק ושלום יעשה לנו, לכן חושה והניחה לי לבוא.

הן חפצך לא בידי, ענהו פתחיה, כי ר’ צדוק נדכא ורצוץ לעת הזאת בחלות אשתו מאד, ויצוני לבלתי תת כל איש לבוא אליו ולהחריד מנוחתו, לכן אקריב אליו דבריך, אולי יאבה ונדרש אליך, לכן עמוד פה.

ומדי דברו הלך ויבוא אל ר’ צדוק ויגד לו את דברי ירחמיאל, ור' צדוק הנפעם והנדהם מקול פחדים אשר השמיע ירחמיאל, התאושש ויסתר מבוכתו וחרדתו, ויאמר אל פתחיה:  הגידה נא לירחמיאל כי צר לי מאד, בהיותי תפוש בצרת נפשי ונלכד במכאובי, ולא אוכל עתה להיות נדרש לשאלתו, אך עוד חזון למועד אשר אדרוש שלומו וטובתו, ויהיה נא לבבו נכון ובטוח בי, ואם ירצה ידרוש אל ר’ גדיאל והוא ישלים חפצו.

ופתחיה שב אל ירחמיאל, ויגד לו את דברי ר’ צדוק, ויאמר לו: על דעתי טוב יעץ ר’ צדוק, דרוש נא אל ר’ גדיאל כי דבריו נשמעים.

וירחמיאל נאנח, ויאמר:  הן ספרתי יום לשנה עד בואי לעתיקה, ומה רבו התלאות אשר עברו עלי בדרך, עתה באתי אל מחוז חפצי, ואין נדרש לשאלתי, ר’ צדוק חולה, ואולי מזלי גרם, ור' גדיאל – אך הנני לנסות דבר גם אליו, אולי יאבה הוא ונעתר לבקשתי. אך יהיה מה, לפנות ערב ארוצה אל ביתי זו אשתי, כי הנה החג קרוב, ועת לעשות לה’ לבדוק החמץ היום ולהשביתו מחר, לטהר ולטבול את הכלים ולהכן הכל לסדרים בליל התקדש חג.  והנני הולך עתה אל ר’ גדיאל.

ובדברו דבריו אמר אל פתחיה:  הנני סולח לך כי בחפזך עשית משגה, לכן אוהבים נהיה, וקויתי כי תדבר על לב ר’ צדוק לדבר דבריו בעתו באזני אשתי.

לך לשלום, ענהו פתחיה, וירחמיאל ירד במעלות ללכת אל ר’ גדיאל.

_   _ _ _

עוד ירחמיאל עושה כה וכה בעיר לבקש את ר’ גדיאל אשר היה טרוד מאד בדברים רבים בחפצי קדש וחול, אשר נקבצו באו לפני החג, ולוי כבר סר אל מלון מרדכי, ואחרי הוחילו עד בוש, והנה צפנת בא בעגלה, ותבא אל המלון, ותשמח לקראת לוי, ותאמר: הכל נכון אתי לימי החג, וגם אותך מצאתי נכון לקראתי, נחשתי ותבא הלום, ועתה מה לך לשבת עם ר’ צדוק בימי החג? הלא געל ובתו נסעו, וזרח הלא יתעלס באהבים עם אלישבע, ואתה – עמדי פה.

וכרחוק זרח מאלישבע, כן רחוק אני ממך, ענה לוי, הן רחוק זרח מלב אלישבע, כי קרוב זמון בלבה, ורחוק אני מביתך, כי עוד מעט וקרוב ירחמיאל אליך ונס מביתך כל אשר בשם גבר יכֻנה.

כמעט באת והנה בא עמך לצון, ענתה צפנת, הבוא יבוא הדוב השכול אל ביתי להחריד ממנו כל גבר?  ומי הגיד לך כזאת?

מי הגיד לי?  ענה לוי בשחוק פרוע, הלא עיני ראוהו בעלותו אל ר’ צדוק, ואנכי חשבתיו לאיש מסכן הבא פתחי נדיבים לבקש לחם או אגורת נחשת.  מנעתיו מבוא אל ר’ צדוק המתחלה היום, והוא פער עלי פיו בחרפה ויתימר בכבודך, כי איש צפנת הוא, ויקללני קללה נמרצת כמכשפה. ראי נא צפנת כי בשורה הבאתי לך בפי!

לוי!  ענתהו צפנת במבוכה וברגז, העוד תהתל בי בעת אשר לבבי בוער באהבתך ומתפוצץ משנאת העצב הנמבזה? הבה אנער חצני ונפל הרמש הזה על הארץ, שבה נא ידידי פה, ואנכי אלכה ואקדם את פני השוטר, כי הינשוף הזה ידאה על ביתי מארץ אויב, ולא ידעתי מה צרור בכנפיו, והשוטר ישמע ונבהל וחרד על דברי.

זאת היא העצה היעוצה גם מאת חפני להפילהו למשואות, ענה לוי, אך עוד נגע אחד תביאי עליו:  כבואו הלום התראי לפניו פרועת ראש, וראה וחשב עון לך, והתקצף והוכיח דרכך על פניך, ואת תעמדי תתבונני בו, תלעגי לתוכחתו ולריבות שפתיו, ובערה בו אש קנאת ה’, וצדקתו תעוררהו לכתוב לך ספר כריתות; אך זאת היא אחרית דבר, ואנכי אורך את אשר תעשי דבר בעתו, ראשית דבר קחי הגליון הזה מידי.

וצפנת לקחה את הגליון מידו, ותשחק ותאמר:  האם ספר כריתות אתה נותן לי?  ואנכי הלא רוצה לנתק מוסרות ירחמיאל ולחזק אגודתנו לנצח.

כן אדמה גם אני, ענה לוי בשפתיו ולבו בל עמו, אך חושי נא ולכי אל השוטר, והגדת לו כי אישך בא מארץ אויב ודרכו פליאה ממך, כי מי יודע הליכותיו ועלילותיו בשבע שנות נדודיו מארץ אל ארץ ומממלכה אל עם אחר, ומי תכן עתה את רוחו בשובו הלום, אולי דבר בליעל יצוק בו?

כהנה וכהנה תדברי באזני השוטר, ואמרת לו, כי אשר היה לך לעשות עשית, ותגלי אזנו על ככה למען תהיי נקיה, ובראותך כי חרד הוא על דבריך, ובקשת פניו לבל יאשים את אישך בטרם יחקרהו, ואם ימצאהו נאמן רוח אז תקריבהו כמו נגיד, אך לא יִנָקה ירחמיאל עוד אחרי המָצא בצרור שקו הגליון הזה. ראי נא הגדתי לך את אשר תעשי, ואת חושי אל תאחרי, ואני הנני הולך מזה לשאת שלשים שקל כסף נדבת געל לירוחם.

האומנם הולך אתה אל ירוחם?  שאלה צפנת בתמהון, אך לא טוב בעיני לכתך שם, ואם אין עוד לשנות דרכך, הנני להזהירך מדבר שם דבר, ומכל משמר נצור את עיניך, מראות את רוחמה, ראה הזהרתיך, לך שמה ואל תאחר.  וגם אנכי אלך אל השוטר, הנה הוא עתה בביתו, ועוד מעט אשובה הלום, ואם לא אמצאך וחרה אפי בך, לך ושוב חיש מהרה.

וככלותה לדבר ישבה בעגלה, ותכונן דרכה אל השוטר, ולוי גם הוא ישב בעגלתו הקטנה לבוא אל בית ירוחם.  ויהי כבואו שמה וימצא את רוחמה תופרת, ורפאל יושב לעומתה וכותב קינים והגה והי על מות נעמן, ולוי ראה, קרא מרחוק ראש דבר, ורפאל הסתיר הגליון, ורוחמה נשאה עיניה כמעט אל לוי, והכרת פניה ומענה שפתיה ענו בה כי בואו הלום לא לרצון הוא לה, כי אמרה לו:  מה לך כי תבוא תמיד בעת אשר אין הורי פה?  כי אנכי אינני יודע מאומה בלעדם.

הנני בא הלום כמבשר שלום, ענה לוי, ואת הדברים אשר שם ר’ צדוק בפי בשם געל אותם אגיד להוריך, אך גדולות ונצורות אגיד לך עלמה כבודה ואהובה, אם תאבי לקחת אמרי בסתר מפי לאזניך.

נסתרות!  ענתה רוחמה בתמהון. הלא מיום דעתי קרא אבי ואמי למדוני הורי לבלתי הקשב לכל דבר סתר, כי רב לי לדעת הנגלות לנו פה; הן אותן ידעתי ותזנח משלום נפשי, ומה יושיעני דבר סתר?

עודנה מדברת והנה ירוחם ושרה באו הביתה, ואחריהם איש נושא צרור מצות על שכמו, ובהורידו הצרור על הארץ אמר:  הן די המצות האלה רק לי לבדי בימי החג. אך...

קח שכרך ולך, אמרה לו שרה בתתה לו אגורת כסף, ויפן האיש ויצא. וירוחם אמר אל לוי: הן אתמול גם היום דרשת לשכני בעת אשר אני ובתי איננו בבית.  הן זרח בן געל גם הוא היה פה, וידרוש ממני ספרי מליצה, הלא זה פתחון פה! ומה חפצך אתה? הן זרח מבקש מליצה, ואתה המליץ בינותינו, פליאה דעת ממני!

אל יפלא דבר בואי הלום בעיניך, ענה לוי, ובהוציאו מחיקו שלשים שקל הכסף שם אותם נגד הזקן, ויאמר:  המתן הזה שלוח לך מאת געל הדורש שלומך בפיו ובשפתיו. ולגדולות מאלה אנכי בא הלום, כי לא חוזה חזיונות שוא אני כזרח, קח נא זקן נכבד ראשית הכסף אשר שלח לך געל, ואחר נדבר דברינו.

הן כהנה וכהנה נתתי אני לגעל בימי אשרי ושלותי, ענה הזקן. אנכי נטיתי לו כנהר שלום, והוא כרה לי שוחה. ועתה לא אוכל עוד תת, ואיך אאמין כי יתן הוא לי את בריתו שלום?  הלא רשת הוא פורש לי, ואנכי עוד אור עיני אתי ושכל אדם מתנוסס בקרבי, לכן קח מצודתך ולך.

הן בצעתי אמרת געל, ענה לוי, ואתה ישיש נכבד עשית כחכמתך אשר נתן לך ה'. אך שכח את געל ופנה אלי, כי תנחומות בפי, ותשועת בניך קרובה בפי ובלבבי, ולמה אסתיר דבר? הן לי שלשת אלפים שקל כסף, וכהנה וכהנה שמורים לי בידים אמונות, ואם לא שמעת לקול האות הראשון אשר נתן לך געל, הלא תשמע לקול האות האחרון. הלא תבין אדוני מה ירזמון מלי, ואולם ידעתי גם אני, כי את אשר אבקש אני אותה ימצא זימון, אשר יהיה בבית געל סופר וחושב חשבנותיו.  ואדוני הלא יבחן דבר וידע את אשר יבחר, כי זימון לא יראה חיים עם בתך. ואנכי—

אנכי לא אבחר, לא באשר יבוא אל בית געל ולא באשר יוצא ממנו, ענה הזקן, הן מעמד ביתי נודע לכל מגורי מסביב, ושקל כסף נחשב עתה בעיני מאלף—בימי חרפי, ובכל זאת לא אמכור שלום צאצאי בכסף נמאס, אשר ישלח לי געל, ולא בצל הכסף אשר תראני אתה, חלום געל אחד הוא, ולאלהים פתרונו, והוא יבחר לי את נחלת צאצאי. הן זימון העלם אשר רומם נעמן נכדי תחת לשוני, זימון רצה קרבתי מאז, ואם יבקש גם קרבת געל, אנכי אעמוד על המשמר...

ישיש נכבד!  קרא לוי בשבר רוח, לוּ האמנת בי, כי עתה פקחת עיניך לראות אשר לא פללת. מי יתן ידעת, קרבתני, ותברכני נפשך.

רב לי אשר עיני רואות, ענה הזקן, ורוחמה הביטה אליו בחן כמו רצתה גם היא את דבריו. רב לי הנראות, ולמה אבקש עוד תעלומות, לך שוב נא לשרת את ר’ צדוק חתן געל, ואנכי לא אבקש מעוז מאויב.

ולוי נשא בשרו בשניו, כי נדחף ונהדף בחרפה מאת פני הזקן, ויבט עוד הפעם אל רוחמה משאת נפשו, והכרת פניה ענתה לו בה, כי דברי אביה הזקן לרצון לה, ויפן ויצא בחרקו שן, ויאמר:  לא רצתה בי רוחמה בדברי אתה חן, לכן תשחרני בצר לה, תדרשני ביום אידה, בנפול הוריה ברשת זו טמנתי למו, אז אקחנה;  וצדוק ימציא לי את התעודות הראויות להנתן לה, כי היא בת יוסף, ויחדו נעופה אל איי בריטאניא ונבוא אל הנחלה השמורה לה בקרית לונדון.  ואת לב צפנת אוֹנֶה עד עת מצא.

במחשבותיו אלה הגיע לוי אל מלון צפנת, והיא טרם שבה מן השוטר, ויוחל שם עד בוש, וכנטות צללי ערב, והנה צפנת בא ועליצותה נראתה על פניה, ותצהל לקראת לוי, ותאמר:  אקחך נא ידידי אל חדרי משם תראה ותשמע הכל ועין לא תראך.

ולוי הלך אחרי צפנת אל חדרה, שם לבשה את בגדיה החמודות, ותתנוסס ביפיה ותאמר: אל תירא לוי ידידי, כי לא אחלל תפארתי לפני העצב הנבזה, כי לך היא.  הן יבוא הדוב השכול הזה ויראני עדויה ופרועת ראש ולא יכירני, כי זה שבע שנים אשר לא ראני.

הס!  קרא לוי בהשקיפו בעד החלון, וצפנת נגשה גם היא, ותשקף בעד החלון, ויאמר לה לוי: שאי עיניך, כי גדר הקנים למסך לך, ראי שם שני אנשים, האחד קל ברגליו, והוא קלונימוס, והשני מתנהל בכבדות, והוא ירחמיאל, ראי נא הן החליף בגד עדים בשמלה חדשה למצא חן בעיניך.

וצפנת התחלחלה בראותה את תועבת נפשה, ותצא מחדרה ותסגר דלתו מחוץ, ותבא אל הבית ותשב אל החלון, שולי שמלותיה משתרעים סביבותיה, ושערת ראשה קלועה בחן והדר.

_   _ _ _

וירחמיאל נגש אל המלון ויאמר אל קלונימוס: עמוד אתה פה בשערי המלון, וקדמתי אני לדבר אודותיך אל אשתי או אל חותני, ואז אביאך הביתה, כי אין אורח מכניס אורח.

זאת דבר ירחמיאל ויבא אל הבית בנשאו צרור שקו בידו, וכראות ירחמיאל את היושבת לפני החלון, ויחשבֶהָ לאחת בנות השרים אשר סרה אל המלון ולא הכירה. לא כמאמר האחד (שבת): בוא וראה כמה צנועה אשה זו שלא הכיר בה בעלה, כי אם כמאמר השני: כמה צנוע אדם זה שלא הכיר את אשתו, כי לא שעו עיני ירחמיאל אל הנשים, על כן בבואו אל הבית הרים מעט כובעו מעל ראשו ויאחזהו בידו, ויעבור את הבית ויבוא אל חדר מרדכי הזקן, אשר כהו עיניו מראות, כבדה אזניו משמוע ולֵחֹה נס, אך המבשלת קדמה לבשר אותו בבקר כי ירחמיאל יבוא היום, וישמח הזקן מאד, ויהי נכון לקראתו. וירחמיאל הניח צרורו לארץ, נגש אל המטה ויאחז ביד חותנו, ויאמר:  השלום לך חותני?

הרימה בכח קולך ואשמע מה ידברו בי, ענה הזקן אשר לא ראה ולא שמע. וירחמיאל הרים כשופר קולו ויקרא באזניו: אנכי ירחמיאל חתנך בא אליך מארץ מרחק, אליך ואל נות ביתי אשר לא ראיתי זה שבע שנים!

והזקן בשמעו שם ירחמיאל התחזק וישב על המטה, ובידיו הרזות והרועדות החזיק ביד חתנו ויטהו אל פיו, וישקו איש את רעהו.  ברוך ה’ אשר העמידני עד כה לחבקך בין זרועותי בטרם אמות, ענה הזקן ואמר בקצר רוחו.  אשריך בני וטוב לך, כי בשבע השנים אשר היית נודד בארץ מרחקים הכינות לך תורה ומעשים טובים, ואנכי אוי נא לי זקן גוֵע בפאת מטה, יבש כחרש כחי, לא אוכל לעשות מאומה לנפשי להכין צידה לדרכי הרחוקה, ואף כי לביתי, כי רק אל בתי עיני, היא צפנת אשתך, אשת חיל, ה’ יחזק כחה ויאמץ זרועותיה, הלא כאשר גדול שמך בתורה, כן נודע שמה בכל המחוזות האלה, וכל עוברי דרך ינהרו ויסורו אל בית מלוני, כי תקדם בתי פניהם באמרי שפר; גם שרים ורוזנים מדי עברם ישיחוה, באהבם חן שפתיה, לא ידעתי מאין למדה כל זאת?  וכאשר צברת לך אתה תורה ומעשים טובים, כן תצבור לה צפנת אשתך כסף, אף תכין לה כחמר מלבוש.  ולמי כל עמלה?  הלא לך, כבודה ומרים ראשה;  הלא כתבה ספר תורה מפרי כפיה.  אשריך בני כי תבוא אל המנוחה ואל הנחלה, אל אשת חיל וחן ואל בית מלא כל טוב, יתן ה’ וילדה לך בתי בנים עוסקים בתורה כמוך, ובנות עושות חיל כמוה!

וירחמיאל יושב בעליצות נפשו, פיו פעור ועיניו פקוחות ואזניו קשובות לשמוע אמרי הזקן כי נעמו, וכי תחת תוכחת מגֻלה ודברי ריבות על עזבו את בתו זה כמה, הוא נותן לו אמרי שפר ותנחומות, ובהמון לבו ענה ואמר:

אבי!  אבי! ברוח נשברה באתי הלום ואתה חדשת רוח נכון בקרבי, ועתה מה קויתי בכל שבע שנות נדודי?  הלא על זאת התפללתי תמיד לה’, לחדש רוח נכון בלב צפנת ולברא לה לב טהור אשר לא יסוג עוד ממני, והיתה מחצית שכר תורתי ועבודתי לה, וה’ ישלח לה את ברכתו בכל אשר תעשה, ואין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המנוי אלא בדבר שאין העין שולטת בו, והיה גם סחרה ויגיעה קדש לה’, אך טוב ה’ לחוסים בו, ומה אשיב לו על כל הטוב הזה?

ברוך ה’, נשא הזקן כפיו לה’ תודה, הן מהרת בני לבוא למועד חג המצות, לכונן לנו הסדרים ולהניף את הקערה תנופה עם אשתך יחד;  הלא תזכור את המועד הראשון בשנה הראשונה לכלולת צפנת בתי עמך, אז היתה אשתך סוררה ולא רצתה להניף הקערה תנופה עמך, ואנכי נתתי עליה בקולי, ותעש כאשר צויתי: אז ספרת לנו בני יציאת מצרים ודבריך מתקו כדבש לפי, הלא כן תעשה גם במועד הזה, אולי המועד האחרון לי! אך למה אירא?  הלא צדקתך בני עומדת גם לי.

וצפנת עמדה אחרי הדלת, ותקשב לכל השיחה הזאת בעקשות פה, והמבשלת אשר היתה נאמנה עמה שחקה לכל החזיון הזה.

אנכי ארבה לספר, ענה ירחמיאל באנחה, אספר יציאת מצרים ואת הנפלאות אשר עשה לי ה’ בכל הדרך אשר הלכתי, מיום צאתי מארץ מוקדון עד בואי הלום, אשר הצילני מעדת כלבים במצפה, ויחלץ נפשי ממחלה אשר עברה על נפשי, גם בעתיקה שבעה לה נפשי בוז מיד משרת ר’ צדוק הרובץ כחטאת לפתחו, אשר פער עלי פיו ויך בחרפה לחיי; אך ברוך ה’ אשר הביאני למחוז חפצי, יסר יסרני ה’, אך לא נתן למוט רגלי, כי רצתי בדרך מצוה לבקש איש בוגד אשר עזב שתי נשים עגונות, וגם שכרי זה תחלוק אשתי עמי חלק כחלק, אך אשאל ממך חותני: הלא שני גברים אנחנו, ואיך נקרא הלל בליל שמורים ואיך נברך ברכת המזון אם אין שלישי אתנו? ואנכי חשבתי זאת, על כן יעדתי לי איש ירא אלהים ותופש תורה לאכול אתנו בימי החג הראשונים. התרצה זאת צפנת אשתי?

תרצה בני, ענה הזקן, הן היא לא תמרה את פיך, כן הגידה לי.

אך איה צפנת אשתי?  שאל ירחמיאל, הן האיש קלונימוס אשר בא עמי מן המצפה יאכל אתנו, ובעברי על פני המלון הזה שלחתי אותו לפני, לבשר את בואי, כי לא רציתי לבוא אל ביתי פתאום, אך קלונימוס לא מצאה, כי היתה בעיר, ומתי תבוא הלום? הן כלתה נפשי לראותה.  אך לעולם יקדים אדם לדבר מצוה ואין מעבירין על המצות, ראשית דבר הנני להתפלל ערבית, ואחרי כן אבדוק את החמץ בחדרים לאור הנר אשר הביאותי עמי, נר דונג לבן אשר נתן לי פתחיה מתנה לכפר פני, כי פעמים עליתי אל משכן ר’ צדוק ולא יכולתי לגשת אליו, אך עוד חזון למועד.  ועתה אלכה לרחוץ כפי ואתפלל.

וצפנת מהרה לצאת מן הבית, ותשלח את המבשלת לתת לירחמיאל את כל אשר ישאל ממנה, ותבא המבשלת אל מרדכי החדרה, ויצו אותה מרדכי לביא הלום מים, לקרא לקולונימוס העומד בשערי המלון, ולצפות דרך בוא צפנת מן העיר, ולבלתי בשר אותה פתאום כי בא אישה, פן יפוג לבה משמחתה, כן הזהירה הזקן.

המבשלת שמעה, ותצחק בקרבה, וירחמיאל רחץ ידיו ויסב פניו אל הקיר, ויתפלל ברוח נכון ומלא תודה לה’ אשר הביאו עד הלום.  וקלונימוס גם הוא בא החדרה, ויעמוד להתפלל. וצפנת יצאה ותקדם את פני השוטר אשר בא עם שלשה אנשים, ותביאם אל אחד חדרי המלון ותשם לפניהם יין ומגדנות, ועל פי עצת לוי בקשה מאת השוטר לתפוש גם את קלונימוס, יען אשר לן במלון המצפה, באשר נגנבו חפצי אלישבע; ותעש זאת למען הרחק אורח לא קרוא מביתה, פן יראה ופן יבין מאומה מכל הנעשה, ואחרי כן באה אל חדר אביה.

וירחמיאל וקלונימוס כלו להתפלל, והמבשלת נגשה אל הזקן ותאמר לו בקול ענות, הנה צפנת בתך לפניך!  גשי נא אלי בתי, קרא לה הזקן בכפים פרושות וצפנת פרועת ראש ונטוית גרון נגשה אל הזקן, ותאמר: מה לך אבי?

ולב ירחמיאל פחד ורחב, ובראותו את אשתו ביפיה ובהדרה, ובהביטו אל ראשה הפרוע התנודד, ובעוד הזקן מדבר עמה פנה אליו קלונימוס וידבר באזניו, הן אמרו (נדה): ויבן אלהים את הצלע, מלמד שקלעה הקב"ה לחוה והביאה אל אדם הראשון.  אך מה יענו החרדים לדבר ה’ בראותם את אשתך וראשה פרוע מעשה עבות? הלא יאמרו:  אשה כזאת תופשין אותה בבלירותה ומוליכין אותה אצל בית דין לשאל: זו אסורה או מותרת? ואולם שגגה היא לה, כי מי הגיד לה עד כה דת ודין? נסה נא דבר אליה.

והזקן אשר חשב כי עוד ירחמיאל מתפלל, דבר על לב בתו ויעוררנה לשאול לשלום אישה.  ותמאן צפנת לעשות כדבר אביה.  ויקרא אל ירחמיאל ויאמר: הנה אשתך לעיניך, וכמשוש לבי כן ישיש ה’ עליכם.  האח! רב לי אמותה הפעם, ועתה למה תבושו לדבר רֵעים אהובים? השמיעו נא את קולכם, וישמח לב אביכם!

וצפנת עמדה ותתבונן בירחמיאל באין אֹמר ודברים, וירחמיאל עמד בקצר רוח, לבו הולם פעם וכל עורקיו התחלחלו, נפשו נכספה לנפול על צוארה, אך ירא פן יעשה שלא כדת, גם בוש מפני קלונימוס, ויפתח שפתיו ויאמר: הן דרכו של איש לחזור אחר אשה ואין דרכה של אשה לחזור אחר איש, לכן אני הנני פותח בשלום:  השלום לך אשתי תמתי?  מה גדלת ומה יפיפית!  שמנת, עבית, הגדיים נעשו תישים, כי כנערה דמיתיך לפני שבע שנים, ועתה שמך ה’ כארז בגדלך ובתפארתך, ובבואי הלום חשבתיך לבת שרים, ברוך ה’ שהחייני וקימני והגיעני לזמן הזה לחדות בשמחה את פניך, אך אחת אשאל מעמך ידידות נפשי, כסי נא ראשך.

וצפנת פערה בשחוק פיה, ותאמר:  הגם אתה תביט אל פני נשים, וכן לא הסכנת לעשות, ואם אכסה ראשי וחדלתי מהיות כאחת מבנות השרים, ובזאת הלא מצאתי חן בעיניך!

ומדי דברה צהלה בשחוק פרוע, ומקול מצהלותיה נבוך ירחמיאל התמים, ויאמר אליה במענה רך:  אל נא אשתי תרימי קולך, כי קול באשה זמה היא, ושערות ראשך כצנינים בעיני. סורי נא אשתי מרע ועשי טוב ותמצאי חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם.  הלא ראשית חכמה יראת ה’, לכן תני נא לי מפתחות כל החרדים אשר יביאו אליהם חמץ ואבדקם, וגם בחדרים אשר לא יביאו אליהם חמץ אבדוק, כי אולי חולדה גררה שם חמץ. הלא אין במצוה הזאת חסרון כיס, וחמץ הוא עון כרת, לכן מהרי נא אשתי, כי עת לעשות לה’ והיא עוברת.

וכראות צפנת כי חפץ הוא לבדוק בחדרים, ותצהל קולה ומצהלותיה נשמעו בחדרי לוי. ומרדכי שאל: מה זאת?  ויגד לו ירחמיאל חפצו, ויאמר הזקן לצפנת:  שמעי בתי לדברי אישך, הלא כבני קדר ישבנו פה באין תורה ומורה, וכבוא אישך והנה אורה ותורה בביתנו, לכן שמעי בתי תורת אישך לטוב לך וגם לצאצאיך אשר תלדי לו.  אמן!

עוד הזקן נושא כפיו לה’ להודות לו חסדו אשר השיב לבתו את אלוף נעוריה, וירחמיאל עודנו מתברך בלבבו לאמר:  הן אשתי מתלוצצת כמשפט הנשים היפות אשר לצון חמדו להם, אך רוח אחרת תהיה עמה עוד מעט, כי תשמע מוסר אביה, ותורתו אשר יורנה הוא; עודנו הוגה תנחומות, והנה השוטר בא החדרה, וישאל את צפנת: מי האנשים האלה אשר סרו אל מלונך, ומה שמותם?

שם האחד ירחמיאל, ענתה צפנת, והוא אישי, ושם השני קלונימוס.

ויפן השוטר אל שני האנשים וישאלם:  מאין בואם?  ממלון המצפה, ענה קלונימוס, ששם שבתנו בשבת.

אך ירחמיאל זה איש צפנת מאין בא, ואיה מקום מגוריו בשבע השנים אשר לא היה פה?

על השאלות האלה, לא מצא השוטר בפיהם מענה, וישאלם אם יש למו תעודה גלויה כמשפט, ואין מענה;  ויתן השוטר קולו לאנשים, ויאמר:  תפשו את שני האנשים האלה, את ירחמיאל כמרגל, לכן אסרוהו בעבותים חזקים, כי מידכם אדרשהו ודמכם בראשכם אם יברח, ואת קלונימוס תפשו כגנב, כי הוא היה במלון המצפה בהִגָנב היקרות מאלישבע, כן גלו אנשי אמונה את אזני בכתב תעודה.

האנשים נגשו לתפשם, וצפנת עמדה כמתחננת ותאמר: האנשים האלה כנים, ואישי לא היה מרגל, כי צדיק הוא בכל דרכיו. אל נא אדוני, אל תאשימם בלי דעת.

וקלונימוס אמר:  המתפלל על חברו הוא נענה תחלה, הצילי נא צפנת את אישך, אפשר צדיק זה בא לבית מלונך ויפטר בלא לינה, כי יתפשוהו על לא חמס בכפו? הן יש עמו תעודות מגדולי ארץ מוקדון אשר יענו בו צדקתו.

בבקשה ממך צפנת אשתי עצם מעצמי ובשר מבשרי. הכירי נא את בוראך ואל תעלימי עיניך ממני! התחנן לה ירחמיאל, הלא כל יודעי יעידוני, כי תמים דרך אני וכל לשון לי שפת לא ידעתי, ואיך יתנני השוטר הזה למרגל? אין זה כי אם מלשני בסתר הבאישו את ריחי וירדו לחיי, אוי נא מה היה לי!  גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, אלו היו קורעים עתה את בשרי לא היה דמי שותת לארץ, כי גדול צערי מאד.  הודיעי נא צפנת ידידות נפשי צערי לרבים, ורבים מבקשים עלי רחמים.

וצפנת נגשה אל השוטר כמתקוטטת, ותאמר: מה לך כי באת אל ביתי להחריד מנוחתי, ולתפוש איש נקי על לא חמס בכפו?

ומדי דברה נגשה אל ירחמיאל ותעמוד לו למסך, ותאמר לו: הִשָקֵט אישי אל תירא, וגם אם יתפשוך מה יעשו לך, הלא נקי וצדיק אתה?

והשוטר אחז בידי צפנת, ויצו את אנשיו לאסור את ירחמיאל בחבלים, ולשומו על העגלה.  והאנשים הסרים למשמעתו הקימו דבריו, ויאסרו את ירחמיאל הנאנק מעקת לב לאמר: אל תחשי ואל תשקטי צפנת עצמי ובשרי, חושי לרַוְחתי! הה!  מי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותי די.

עוד ירחמיאל הנגש והנענה צועק מר, ותופשיו אסרוהו בחבלים, והזקן צועק גם הוא מעצמת מכאוביו:  אוי!  ואבוי מה היה לנו! חושי בתי וריבי את ריב אישך, הפילי תחנתך לפני השרים היודעים אותך.

והשוטר צעק בחרי אף על צפנת:  מהרי ותני לי צרור שקו, אולי נמצא שם שמץ דבר לפקח עיני השופטים על עלילות הנלוז הזה, תני לי פן אסגיר גם אותך אל השופטים ונשאת עונך:

וצפנת הניפה ידה ותראהו את צרור שק ירחמיאל, ותאמר: ואנכי אדרוש מידך את חרפת אישי, כי מה ימצאו השופטים בצרור שקו? בטח לבי באמונתו, כי לא ימצאו בו עון אשר חטא.

ואם לא ימצאו בו שמץ דבר, הלא יגדל עונו בנדודו בארצות נכריות. שאו אנשי את האסור ואת צרור שקו, ואנכי אוליך את רעהו ושמנום בעגלה, כי רעהו כגנב בעיני, וגם תעודה גלויה אין אתו, והיה אתי למשמרת עד בקר.  חושו והביאום על מקומם.

אוי לאותה בושה!  אוי לאותה כלמה!  קרא קלונימוס גם הוא, המערת פריצים היה הבית הזה, כי יתפשו בו אנשים תמימי דרך על לא חמס בכפם?

הה!  נגזרתי! נשמע קול ירחמיאל מן העגלה. והנה קלונימוס רעהו מובא לו כאח לצרה, ויניחום בעגלה ככבשים אסורים.

חושי נא צפנת ידידות נפשי, הוסיף ירחמיאל, חושי נא והגידי צרתי לנחמיה קרובי. בקשי נא פניו ואל יזכור לי עוני, כי לא ראיתי פניו בעתיקה, יקדמוני נא רחמיו כי עת צרה לי.

והשוטר צוה את אנשיו, וידפקו את הסוסים ולא נשמעו עוד דברי ירחמיאל לאזני צפנת אהובת לבו, ויפן אל קלונימוס ויאמר:  הן עברית אדבר אליך כי אבדתי, נגזרתי נדמיתי. כי נמצאו בצרור שקי מכתבים כתובים מרבני ארץ מוקדון והם יתנו עדיהם, כי שם הייתי.  הה!  צר לי מאד!

צר לי ממך אח לצרה, ענהו קלונימוס בחלחלת לב, אין זה כי אם שונאי בסתר פתחיה אשר קנא בי, הן הוא הוציא עלי דבה, כי גנבתי שטרות, והדבה הזאת תתן רגלים לדבה אשר הוציא השוטר, כי בידי דבקו היקרות אשר נגנבו מאלישבע. אוי נא לי אנה אני בא! אויה לי ואויה לנפשות אשתי ועוללי! אויה לי כי קנאת פתחיה אכלתני!

כן נהמו שני האסורים הנקיים מנהמת לבם.  וצפנת ולוי שמחו ויעלצו, ועליצותם כמו לאכל עני במסתר. אכן טובה היתה עצתך לוי לתפוש גם את קלונימוס, אמרה צפנת, למען יראה ירחמיאל, כי לא עליו לבדו התגוללו והתנפלו, כי אם גם על קלונימוס, ולא ידע עוד מאין בא אידו.

אך נעזוב סוד מרעים זה, ונבואה אל נוה תמימים.

יג

אור לארבעה עשר

בעת ההיא אשר נשמע במלון צפנת קול ענות גבורה, וקול ענות חלושה ודממה שוררת בבית ירוחם, אין גחלת לחמם ואין נר למאור;  אין לאֻמללים האלה רק נקיון שנים ונקיון חדרים, לחם עוני היה למו כלחם הפנים, רק למראה עין, ולא לשבר רעבונם, אך היתה למו דמעתם לחם; מעט עצים ומעט נרות היו למו לימי החג, ובנשף ההוא לא האירו נר ולא השׂיקו תנורי חדריהם, ויעלו על ערש יצועם.

אכן מתוקה שנת העובד עבודתו, אך נגזלה שנת האובד בעניוֹ;   נפשות בית ירוחם נמו שנתם, אך התענו במצֻקותיהם, כי התולי מראות נעימים, צללי תקוה נכזבה, קמו לשחק בם במשאות שוא ומדוחים, בשעשועי חזיונות אשר יגון קודר אורב למו מאחריהם;  כי למצער ישעשעו החזיונות האלה את הלב, וזכרון מר עולה מסתר רעם, ממנו תתנודד הנפש, תתאנח גם תבכה בחלום, תדבר זרות בלשון עלגים מורה מאד.

המון דברים זרים כאלה, נשמע לאזני ירוחם הזקן המתעורר גם משריקות זבוב. קול יללת רפאל נכדו בחזון ליל מדבר בשפה בלולה לאמר:

"ראה נא נעמן אחי את השירים, אשר הכינותי ליום בואך. סורי, סורי רוחמה אחותי והניחי גם לי לחבק את אחינו עצמנו ובשרנו!  אויה לי מדוע תלטוש עיניך לי נעמן אחי?  האומנם מת אתה? שבה אתנו ולא תתחמק ממני, אחי! אחי!  למה תברח כצל?  ראי נא אחותי, אחינו חמק עבר!  שם יעוף, שם ידאה על כנפי רוח, ירקיע לשחקים ויתעלם ממנו לנצח. הה לבי!  לבי!  מה אמולה לבתי!"

והזקן התפלץ מן הדברים האלה, ואימה חשכה נפלה עליו, ויעל נר בחדרו וירחץ, וישב לשפוך שיחו בשירי דוד, ויקרא את התפלות האלה.

"חלצני ה’ מאדם רע מאיש חמסים תנצרני, אשר חשבו רעות בלב, כל היום יגורו מלחמות. שננו לשונם כמו נחש חמת עכשוב תחת שפתימו סלה. טמנו גאים פח לי וחבלים, פרשו רשת ליד מעגל, מוקשים שתו לי סלה. ותתעטף עלי רוחי בתוכי ישתומם לבי. זכרתי ימים מקדם, הגיתי בכל פעליך ובמעשי ידיך אשוחח".

התפלות האלה קלעו אל השערה, כמו נאמרו על צרותיו הנגלות והנסתרות, נמס לבו כדונג, ותשתפך עליו נפשו.  והנה קול דברים נשמע מחוץ:  פתח זקן שערי מלונך!

ירוחם יצא מחדרו אל שערי המלון, ויבט מבין הבקעים, ולאור הירח ראה עגלה רתומה לארבעת סוסים, והדופק בסוסים דופק עוד ושואל: התפתח שערי המלון לאורח הסר אל ביתך, או אסורה אל מלון צפנת?

והזקן שאל: מי האורח הזה? הגידה לי, הן במלוני אין כל, וגם המספוא לבהמה אפס.

האורח הסר הלום נודע לך בשמו זימון, ענהו הדופק בסוסים.

זימון!  ענה הזקן בפתחו השערים, ובזכרו את אשר הזהירו לוי ממנו התנודד.  והעגלה סרה אל המלון, ממנה יצא עלם צעיר לימים ויפה תאר, בחור כארזים בקומתו, קווצות תלתליו יורדות בחן והדר ממול ערפו, לחייו מלאות, צחות ואדומות כעלם באביב ימי עלומיו.  בצדו תלוי ילקוט עור, וזר נחשת קלל על שפתיו, ובידו מקל תפארה וגולה על ראשו. העלם אמר אל הדופק בסוסים, שא את שני המלתחות אל אשר יאמר לך הזקן.

שא אותן אל חדרי, ענה הזקן, כי כל חדרי המלון קרים וחדרי עודנו חם. ואתה זימון הנכבד אשר ידעתיך בשם, שלום לך ולשלום תבוא נא אל ביתי, ונחמתנו ושמחתנו מיגוננו לנעמן.

ומדי דברו את דבריו בא החדרה והעלם אחריו, ובאחזו ביד הזקן הביט מעט אליו, ויפול על צואריו וישקהו ויבך, ויאמר:  האתה זה ירוחם אשר רבות קראתי דבריך בכתובים ביד נעמן ידידי? לשלום באתי אליך ולתנחומות, אך יצא נא דופק הסוסים ממלונך ונשתעה יחדו.

העלם מחה דמעה מעל פניו, והדופק בסוסים נשא את מלתחת העור אל חדר ירוחם, ויצא להביא את השניה, וזימון אמר אל הזקן:  היש עמך חדר נכון, וצויתי את האיש לחממו, כי ידעתי כי אין משרת בביתך, אך מסכנות לא חרפה היא.  הן שלשה ימים ושלשה לילות אני בדרך, לא נחתי ולא נתתי לעפעפי תנומה רק לרגעים.

ודופק הסוסים הביא את המלתחה השניה, והיא גדולה מאד, ויאמר אליו זימון: הלא טוב היית לי בכל הדרך, ועשית לי החסד הזה להשׂיק התנור בחדר אשר יראך הזקן, ונתתי מנוחה לנפשי.

טוב הדבר, ענהו האיש, הן טוב אנכי לטובים, ואף כי לעלם טוב כמוך אשר לא אצלת מאומה ממני בכל הדרך.

והזקן הלך עם האיש אל החדר אשר בקצה המלון, ויראהו מקום העצים, ויבצע האיש מעשהו ברגעים אחדים, וזימון נתן לו שכרו בשום עליו נוספות ביד נדיבה, ויברכהו האיש ויצא מן המלון.  ויאמר זימון אל הזקן:  נקומה ונבואה אל חדרך אשר פנית לי, כי למה נחריד מנוחת נפשות ביתך? הן לבי לכם יזעק, כי ידעתי מכאוביכם, גם שמעתי קול תחנוניך בחצות ליל, ואנחותיך שברו לבי.

עודנו מדבר ורפאל המתנודד בשנתו השמיע קול בוכים, והזקן מחה דמעתו, ויאמר: נבואה נא אל חדרך כאשר דברת, כי עוד חצות ליל.

ויצאו יחדו ויבואו אל החדר, והנה העצים בוערים בתנור בקול המולה, והזקן הציג שני כסאות וישבו יחדו נגד האור, וזימון אמר:  לשלום באתי הנה ולנחם אתכם מיגונכם, כי הברית אשר כרת עמי נעמן נאמנת לכם, וקרובים אתם בלבי.  זה שני ירחים אשר נסעתי אל מחנות הרוזן לבצע דבר יוליוס הנוטה לי חסד, ובשובי אל מקום שבת תחכמוני, והנה נעמן איננו.  שאלתי את יוליוס אנה בא, ויגד לי:  כי געל ירה חציו מרחוק, טמן רשתות ופחים, ורגלי נעמן נכדך נלכדו בם.  על כן התעורר לבבי בשמעי קול קריאתך בשירי דוד: טמנו גאים פח לי מוקשים שתו לי סלה. ובכל זאת מדברי יוליוס התבוננתי, כי נלכד נעמן בשחיתות געל; ומי הגיד לך כי מת הוא? הן נעלם הדבר גם מיוליוס, ועל דעתו את אסירים הוא נמנה, ועוד יש תקוה לאחריתו, ואם יקום מליץ אחד להצדיקו, ונקרא לו דרור. ראה נא כי סוד צפון הוא, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, ואנכי חקרתי דרשתי ולא מצאתי נכונה.  ובאהבתי את נעמן כנפשי, אמרתי אעופה אבואה אל משכנותיך. בעיר מצפה שמעתי כי טבע נעמן בנהר, כחץ שנון פולח ובוקע היתה לי הבשורה הזאת.  ובהלך נפשי שמעתי מרחוק המון אב זקן, אֵבל אם קודרת, נהי אחות עדינה, ויללת אח צעיר.  באתי הלום ואשמע קול בכיך בחצות ליל, קול קורע לבבי, ההופכי דמי לקרח, והממלא כל עורקי קפאון, עצבון ותלונה על העת הרעה אשר הפכה מקור חיים למקור דמעה, הוד לדוה, וענג לנגע. בתהפוכות האלה נהפך גם לבי בקרבי, והנני כמתאונן רע באזני ה’, אשר הביא על הבית הזה עת רעה כזאת.

העת!  ענה הזקן במרי שיחו, העת מקור כל החיים, כקבר פתוח נדמה לי.  כל רגע מדי עברו יוליד ויבלע יצורים אין חקר, העת בלעה גם כל מחמדי הטובים, ימי אורי וישעי כן עברו רגע, ויעבור עמו נעמן ואיננו, אתו עברו תנחומות זקנתי ושעשועי כל תקוה נעימה.  שרה בתי נותרה מאז אלמנה מאישה, ועתה שכולה היא גם מבנה בכורה, ואנכי כתרן גלמוד בראש ההר, ועיני רואות רק טורפים וטרף, עושקים ועשוקים, וזאת נחמתי, כי השאול הפוערת פיה ואומרת הב!  הב!  תבלע את הכל, ואִתָּם גם אני.

ועיני הזקן ירדו כנחל דמעה, וזימון בכה גם הוא, ויאמר: הלא אנכי הייתי בעוכרי ביתך, כי לולא הרחקתי ללכת אל מחנות הרוזן, כי עתה לא נקרו ויאתיו כל הדברים האלה. השקט נא ישיש נכבד, היה לי לאב והייתי אני לך ולשרה בתך לבן, ונחמתיכם ושמחתיכם מיגונכם.

שמעה נא זימון ידידי, אשר דברתי אליך בכתובים ותענני תנחומות, ותקרא לי אבי בטרם ראוני עיניך, ותקרא לבתי אם רחמניה, ותדבר אל רוחמה בתנו ידידות לשובב נפשה, ותבא ביום צרה לנחמנו, ודמעתך תענה כי ישרה נפשך בך, לא כן לקחה אזני שמץ ממך; אמנם מאחד גרי בית געל, שונאי ומצמיתי. לכן שמעה נא לדברי, הן נעמן בני מת, ואתה פורח באביב נעוריך, אך זה כל האדם, אלה יציצו ואלה יבולון. גם אנכי פרחתי בימי עלומי בעלות לעב שיאי, אז שמעו אזני ניב שפתי, חלקות ותהלות חנפי לב מחליקי לשון נואמי נאום, אשר נשאוני וירוממוני מעל השמים, על כל דבר הוללות ומהתלות אשר התמלטו משפתי, פערו בשחוק פיהם, ויאמרו כי רוח חכמה צרורה בם;  אמנם צרורה היתה חכמה בצרור כספי, אשר פתחוהו הם בחלק שפתיהם, וכרבות חילי כן רבו אוהבי ויציצו כעשב הארץ חדשים לבקרים, אף נשבעו לי כי נכונים הם לתת נפשם כָפרי.  רק אחד מהם עמד מנגד. הלא הוא נחמיה רעי הנאמן, אשר הוקיר רגליו מביתי בימי אשרי ועשרי, ואמונתו בחנתי לעתות בצרה.

ירדתי פלאים, קראתי למאהבי לחוש לרַוְחתי ולהרחיב מעט צעדי תחתי, למען לא אמוט רבה, ומכל אוהבי איש לעברו תעו אין מושיע לי, אלה הראוני חסדם באנחתם על מפלתי, ואלה נעו נדו ממני וירחקו כמטחוי קשת; ואיה שבועתכם אשר נשבעתם לי?  שאלתים.  הוי יונה פותה, ענני נחמיה הנאמן, הטרם תדע כי את שבועתם אשר נשבעו לירוחם העשיר לא ישמרו לירוחם הרש?  הה! על דברת אנשים אם נחקור נעו מעגלותיהם!

ונחמיה הרש עזרני לא בכסף, כי אם בדברים נמרצים אשר הריץ אל שאול איש חסדי, אשר חמל על נעמן נכדי זכרו לתפארה, וינטלהו וינשאהו כאב רחום, זה שלשה עשר יום אשר היה שאול בצל קורתי, וירא עניי ומרודי ויעזבני, הן זאת בחנתי כי אין טוב לעני להגיד עניו לפני אוהבו האחד, פן יפרד גם הוא ממנו. הן קרוב חסד בפי אנשים ורחוק מכליותיהם, נמצא צדקה בספרים, אך לא תצא תמיד לפעולות בני אדם.  היאמין לבי כי אתה זימון יקירי הדגול מאלפי רבבות בני איש? הן באת אלי ביום צרה לנחם אבלי נעמן רעך. התגדל נחמתי כגדל שברי? אך רוח נדיבה המזהרת בדמעותיך, ענתה בך צדקתך, לכן שאני ואדבר במצאי אזנים קשובות, עינים דומעות ולב נאמן.

הן אמרת כי אנחותי ושועתי בחצות ליל העירו רוחך, אך כן אנכי עמדי, בגדו בי אוהבים נאמנים, על כן קרובים בפי חסדי דוד הנאמנים ושיריו לי תנחֻמות אל, ואם תבלעני יד עמל, אנכי אשפוך שיחי לפני ה’ בתפלה לעני כי יעטוף ובמשכיל לאיתן, וירוח לי, ואם תתעטף רוחי, בתוכי ישתומם לבי, ובים דאגה תשׂחה נפשי, אז אקרא למנצח על מחלת לענות משכיל לאיתן האזרחי (פ"ח), בשיר ההוא אשמע קול נפש הומיה כנהמת לבבי, אקראהו, אריד בשיחי ואהימה, ובקראי יסור כאבי וירוח לי, ואם ישטפו על פני תבל נחלי בליעל ויעברו מי נח עלי ארץ, ורוחי תעוף כיונה בלי מצא מנוח על עצי חמדה, אז תשוב אל תיבת לבבי, שם צהר לה, שם ה’ הקרוב לנשברי לב. אולי בימי אורי רחקתי ממנו, ועתה בצר לי דרשתיו ותפלתי תקדמני, ושירי דוד ינחמוני לעת זקנה בשבתי בצאתי ובבואי. כי בצאתי לחוץ בשלכת, עת האדמה תשלג בצלמון, וכל עלה נבל כאשר אבלה נבלה נפשי, אז אקרא:  ברוך אשר שׂם שמות בארץ, להזכיר בני תמותה אחריתם גם הם. וכבוא האביב לחדש פני האדמה והרים ועמקים יעטפו רקמה, אז אקרא:  ה’ אלהי גדלת מאד הוד והדר לבשת, וכאשר תלביש מחלצות את האדמה הנדהמה, כן תלביש עור ובשר את ישני אדמת עפר, אז יחיו מֵתַי ומחמדי נפשי יקומון לקץ הימין ויתיצבו כמו לבוש, ועיני עוד תראינה את יוסף כבודי ואת נעמן הודי;  הן אמונתי זאת תחייני ותעודדני, כן אשית מבטי תמיד על חוג שמים, על ימי הארץ, ועל עתותי תבל וחליפותיה וה’ קרוב בפי ובלבבי, ובהתעורר רוחי משבט או מחסד, אקרא בשיר דוד הנכון לי, ואכלה דברי בשועי:  חושה לעזרתי ה’ תשועתי!

עלם נחמד!  הלא תבחן מלי, תדע שרעפי וצרות לבבי.  הן חסד נעוריך כאד עולה מלבך השקה את עיניך, התגור חמלה עם ערמה בלב אחד? הן גלה אחד אזני, כי בוא תבא אתה זימון אל ביתי, ודבר לאט עמך, כי תשית ידך עם חפצי רעתי.  אך רמיה אכזריה כזאת טרם נבראה, עיניך כלן משקה, ובהן בטח לבי.

ישיש נכבד, אבי נעמן כנפשי!  קרא העלם בנשקו ידו למו פיו, ובהוציאו צרור חמשת אלפים שקל כסף בשטרות, אמר: הא לך הכסף הזה לערבון כי אין ברוחי רמיה, וכי בריתי נאמנה לך.  הן המלתחה הגדולה אשר הביאותי מלאה היא מחלצות, כי הכין נעמן כחמר מלבוש לך ולכל נפשות ביתך, ויוליוס נתנם לי להביאם אליך. אך הגידה נא לי:  מי הוא זה אשר בפי רשע גלה אזנך כי נעמן טבע בנהר, כזב האיש לך, כי געל צמתהו במזמת זו חשב לו, אך עוד יש תקוה לאחריתו.

והזקן מאן לקחת ערבון כספו, ויאמר:  הן דמעותיך לי ערבון, ועל שאלתך, מי גלה אזני כי נעמן טבע בנהר, אשיב לך, כי איש מסכן ממקום שבת תחכמוני סר הלום, ויגד לנו כזאת, גם אלישבע בשובה מקרית אמון בהיותה בדרך במצפה שלחה אלי מכתב תנחומים, ותשאל ממני להשיב לה מכתביה אשר הריצה לנעמן, והיא הלא יודעת זאת מבית אביה. העלמה הזאת כיקר מזולל, ונפש ברכה בה, כאשר תראה ממכתבה.

זאת דבר הזקן וילך לבוא הביתה, ויאמר לו זימון: קח מידי את מפתח מלתחתך הגדולה, אולי הקיצה בתך ונתתו לה, והגדת לה, כי לא אבוא אליך הביתה לראות צאצאיך עד סור הקרעים מעליהם, ועד החליפם בשלמותיהם אשר הכין למו נעמן.  ובזאת תמצא רוחמה חן בעיני ואהבתיה אהבת עולם.

טוב הדבר ידיד לבבי.  ענהו הזקן בקחתו המפתח מידו, וילך ויבא הביתה, וימצא את שרה נעורה, כי הקיצה לקול המולת העגלה אשר באה ואשר יצאה מן המלון. ויספר לה אביה ככל הדברים אשר באו במספר רגעים, ויאמר: הן אור קרוב אראה, כי העלם זימון ינחמנו והיה לנו לבן.  תנחומות אל הוא לנו, ועתה הא לך בתי המפתח אל מלתחת הבגדים, העירי את הבנים החליפו שמלותיכם, ומצא אתכם זימון בלבושי כבוד, כי כן חפצו, ואני הנני הולך לשוב אליו, כי מקור חיים בפיו.  אולי...

ושרה עמדה כחולמת, אך הזקן לקח את מכתב התנחומים אשר שלחה לו אלישבע, וישב אל זימון, ויתן לו הגליון, ויקרא בו כדברים האלה:

"מצפה ערב שבת בנטות צללי ערב.

ירוחם הישיש הנכבד מחמל נפשי!  בהיותי בקרית אמון הגיעני מכתב כתוב ביד נסתרה על דבר אידך הנגלה, כי מת נעמן נכדך ידיד ילדותי.  לוּ ידעתי כי יצער אבל ביתך ברבות המספד עליו, כי עתה הגדלתי מספדו בדברי נהי.  אכן נפעמתי מן הבשורה הרעה הזאת, ובמסתרים תבכה נפשי על תפארת נפשו כי עוללה בעפר. מה נעמו דבריו, צוף מלאו, דבש וחלב תחת לשונו, שלהבת יה בערה בקרבו ויכבוה מים!  מה נחמדו חזיונותיו אשר חזה לו בימים הבאים, אהה לימיו כי עברו כצל! ותהי לנו חזות הכל כדברי ספר החתום וכחלום בלי פתרון!

אך לאלהים פתרונים!  ואנכי בהמון לבי העמקתי שאלה הגבתיה למעלה. אקרא ליוצר האדם ואשאלהו בחרדת לבב: למה זה יצרת רוח חן בקרב נעמן, ותגדלנה ותרוממנה כנפי שחר, ולפתע פתאום חתפת אותו מזרועות מכבדיו ואוהביו?  למה ה’ עוללת כה לרוח נדיבה?

ואולם זאת אשיב אל לבי, על כן אחריש ואדום ברעדת קדש: הלא כחגבים אנחנו מול יוצר הכל, כל תפארתנו כאין וכל חכמתנו עד רגע.  נעמן נסה הצג כף רגלו על הארץ, ובראותו כי אין מעמד התעופף כעוף השמים אל גן נטע ה’ לאור באורו, במעון אין בו פרץ יוצאת וצוחה, במעון לא נשמעה בו דברי ריבות ולא נראו דמעות עשוקים, במעון אביב עולם, אור נצח נצחים, אור לא עממוהו עננים וקדרות, שם ינוח בין מטעי אל, יריח בריח השדה אשר ברכו ה’, כי צמחים היו משוש דרכו בארץ, ועליהם יחיה רוחו ימי השמים, ושם יחכה לאבליו, כי עדיו כלם יבואון, ובאל אלהי הרוחות לכל בשר יחסה עד עת קץ הימין!

ישיש נכבד!  הלא עיניך הרואות כי האיבה אשר בין ביתך ובין אבי הזקן לא נגעה בלבי, כי חן שלום וכבוד ערוכים ושמורים בו לך ולכל נפשות ביתך.  וכאשר צר לי מאד בצרתכם כן אשיש על רוחמה כי טוב בחר לה אחיה עודנו חי, את זימון העלם הנחמד אשר ראו עיני, אמנם הוא כליל כל פאר, בו יתברכו עשירי עם ובו תתנחמו אחרי מות נעמן, ומה מאֻשרה רוחמה כי תשב בצלו, זה לה חלק אלוה ממעל, ואנכי אצלתי ברכה לנפשה, והשיבותי לה את כל היקרות אשר מכרה שרה בתך ביום צרתה, למען תבא רוחמה אל זימון בעדי עדיים ותשא חן וחסד לפניו. רק הסתירו דברי עד הקימי אותן במועצות ודעת, ואחת אשאלה מעמך: בשוב אליך חפצי נעמן, והרימות מאשר אתו בכתובים את חליפות המכתבים אשר היו ביני ובינו, כי למה תשורם עין זרה? והגדלת חסדך עמדי בהשיבך את הכתבים לי.

קח משאת נפשי ותנחומותי היוצאות מלב הנאנחה אתכם, אלישבע".

ככלות העלם לקרא את המכתב הזה אשר הרטיבהו בדמע עיניו, אמר אל הזקן: עגמה נפשי לעלמה העדינה לאלישבע אשר כמוך תחשוב את נעמן במתים, והוא נאנח במסתרים מתגרת יד געל, אך לא אבדה תוחלת אדם כל עוד נשמה באפו, ולא ייקר לי פדיון נפשו, הן חנני אלהים באחרית הימים האלה וכביר מצאה ידי, וקויתי כי עוד יצא ממחשכים לראות אור.

זימון!  קרא הזקן כמשֻגע, זימון מחמדי, באר נא לי דבריך ואדע דבר לאשורו, אך הואילה נא ואביא אליך את צאצאי הנאנחים, אולי יצליחו הם להציל מפיך דבר אמת. הה לבי סחרחר!

הבה אלכה אליהם, ענה העלם, אם הקיצו ואם החליפו שמלותיהם, כי איך אראה אותם לבושי סחבות וקרעים? 

אנכי צויתים להחליף שמלותיהם, ענה הזקן, בי אדוני קרובי ואלופי בואה נא עמדי, חושה פן כעוף יתעופף רוחי.

והעלם הלך אחר הזקן, ויבא אל הבית, והנה אור בו, כי שרה העלתה נרות לקדם פני זימון העלם האורח החפץ בבתה.  העלם בא אל הבית, והזקן השקיף בעד חור דלת החדר, וירא את שרה ורוחמה, והנה עודן לובשות השמלות אשר לקחו מן המלתחה, ויאמר לזימון: נוחיל מעט עד אשר תלבשנה הנשים שלמותיהן החדשות כחפצך, רק אנא אל תבהל על פיך להגיד למו כי עוד נעמן חי, וכי יש תקוה לאחריתו. ראה נא עלם יקר, כי החיים והמות בפיך ובשפתיך.

עודנו מדבר, והנה דלת החדר נפתחה, ושרה ורוחמה לבושות בגדי חמודות נגלות לעיני העלם.  פניהן חמרמרו מבכי ורוח כהה מרחפת עליהן, אך תארן טוב מאד, כי בשורת העלם זימון כי סר הוא אל ביתן, נתנה תקוה בלבותן.  ושרה נגשה ראשונה אל העלם, ותאמר:  ברוך בואך זימון הנחמד והנעים, רֵע כאח לנעמן בני השומר לו בריתו גם אחרי מותו. ראה נא עלם נחמד, הן רוחי מלאה אֵבל, אך בואך הלום ינחמני, לכן מבליגיתי עלי יגון.  והנה לפניך רוחמה בתי אשר פקדת תמיד במכתביך, והנה רפאל בני הנער הקטן.

אכבדה נא אדוני בעיניך להכירני, אמרה רוחמה בחן והדר, בדברה ראשית דבריה אל העלם אשר דמתהו ותכנהו.

והעלם עומד בחלחלה ובפיק ברכים, שפתיו נאלמו דומיה, ואין בפיו מענה, והזקן נסה דבר אליו והעלם דומם, והנה קול דברים נשמע מחוץ לאמר: "דפוק עזרא סוסי ושובה העירה ושבת אלי הלום".

הקול, קול לא זר לאזני הזקן, עודנו מקשיב, והנה הקול ההוא נשמע מאחר החלון לאמר:  פתחו נא דלתיכם לשאול.

שאול!  ענה הזקן ואחריו שרה, רוחמה ורפאל קראו פה אחד:  האח!  שאול! ושמחה נראתה על כל פנים, כי חשבו בלבם גם דברו, כי מאס בם שאול, בהאמינו לשמע שוא ולמוציאי עליהם דבה, לשום אותם לחברי גנבים, ועתה הנה הוא בא.

הנני!  הנני! ענה הזקן.  הנני הולך לפתוח לך דלתי.  מדי דברו מהר לצאת.  והעלם אמר:  שאו נא לי, הנני הולך אל חדרי אשר פנו לי, ועוד מעט אשובה הלום, כי לבי מתנודד, ורוחי כמעט נבקה בקרבי.

העלם יצא מן הבית בפיק ברכים ובחלחלת לב, כמו אש עצורה בעצמותיו וסער מתחולל בקרבו, כי נאנק דום, וכן בא אל חדרו ויסגור דלתו בעדו.

 

יד

אור קרוב מפני חֹשך

והזקן פתח שערי המלון, והנה שאול בא, והוא כמו אז לבוש אדרת שער ואין איש עמו, ויאמר אל הזקן:  שלום לך ידידי הזקן! הן אֵחרתי המועד, אך הקימותי דברי, והנני לחוג בביתך ימי החג הראשונים אם לרצון אני לך.

ברוך בואך איש חמודות!  ענהו הזקן, אשר כמעט התאושש ויתעודד גם לפני בוא שאול; בואה נא בצל קורתי לתנחומות אל!

ושאול בא הביתה, והנה שרה ובניה לקראתו כלם לבושי פאר, וישתומם על המראה. ותהי ראשית דברו אל שרה לאמר: השלום לך שרה? האח!  ראתך עיני אחרי ראותי אותך זה עשרים שנה, וכן לא פללתי למצוא אותך, כי טרם נשחת מראך מרוב עמל וכעש, ולא הפילו אלה אור פניך.

שאול!  קראה שרה וזרם דמעה עבר לחייה.  שאול גואלנו, מגן ישענו, העודך תמים עמנו!  האח!  עודך כאשר היית לפני עשרים שנה, אז היית עלם נחמד, ועתה הנך איש חמודות. הנך בצל קורתנו, אך הידע תדע את השמחה אשר באה לרגלך אל ביתנו? ראה נא אבי, כמעט דברתי עם רוחמה בתי, על דבר החלום אשר חלמתי זה מספר רגעים לפני בוא זימון הלום, חלום נעים מבשר שלום רב.

הזימון פה?  שאל שאול בתמהון, ובשמעו את מענה כלם כי כן הוא, אמר:  הן דבר קדמונינו יקר לי:  אין מערבין שמחה בשמחה.  אנכי גם זימון פה, האח!  בטח לבי כי שמחת עולם תבוא אל המעון הזה לרגלנו, ונסו יגון ואנחה מפנינו; ספרי נא שרה הטובה חלומך הנעים, ואחרי כן יבא גם זימון הלום, אין מערבין שמחה בשמחה!

ושאול הביט אל רוחמה, ויאמר:  אלהים יָחנך בתי, והיית עטרת תפארת ביד אישך וחמודות להוריך. ואתה רפאל בני גשה נא אלי, האח! ראתה עיני בו דמות יוסף רעי, כאשר ראיתי את רוחמה בצלם אמה! אך ספרי נא שרה חלומך הנעים אשר החלות.

חלום נעים חלמתי, ענתה שרה, חלום אשר חלמתי גם לפני עשרים שנה, וחש הוא עתידות לי. כן חלמתי גם אז והנה גזע המור אשר נטעתי לי באגן, עלה וישגשג ויפרח בהדרו, וירב ריחו בכל חדרינו, ויהי לי אז החזיון לאות, כי בא אז יוסף אל חדרינו.  אך אהה לעת פקודתו, כי לפני יומו האחרון ראיתי בחלומי, והנה השמים מתקדרים בעבים, הרעם נשמע בגלגל, ומן ברק אשו התפוצץ עץ נחמד בגן אבי ויתפורר! ובעוד שלשה ימים מת אז יוסף אישי, על כן אמרתי:  החלום מודיע קורות גדולות לעתים, ולא שוא ידברו החלומות תמיד, לכן אאמין גם בחלומי הלילה הזה אשר חלמתי: והנני עומדת בגן נחמד צומח כל עצי חמדה, והנה נעמן בני עובר בין שורותיהם, ומשקה נטעי נעמנים מבאר מים חיים, וקול רוחמה ורפאל ישורר בחלון, הביטו אל אחיהם ויצהלו; והנה אתה שאול איש חמודות בא, ותהי שמחת עולם על ראשינו. אך בטרם השלים החלום חקו עמי, והנה עגלה באה אל המלון ותעירני.  ומי זה בא אלינו?  הלא זימון!  ולתנחומות אל בא אלינו, ובשורה בפיו כי נעמן עודנו חי, וכי נרדף הוא מתגרת יד געל אשר הושיב אותו במחשכים, אך זימון נתן תקוה בלב אבי, כי לא אבד נצחו ותוחלתו, וכי יד גואל תפתח מוסרותיו ותוציא ממסגר אסיר.  והאלהים שלח לנו את המלאך הגואל, כי בשש כנפים דאית שאול אל ביתנו ומשש צרות תצילנו.  מה נחמד העלם בתארו, תאוה הוא לעינים, הלא הוא הביא לנו את הבגדים האלה אשר לבשנו, ועוד בגדי מחלצות במלתחה, ולמלאות משאלות לבבו החלפנו שמלותינו.  אך כמעט בא העלם בצל קורתנו עודנו מביטים ומשתאים ליפיו ולחין ערכו, והעלם נפעם נאלם דומיה, וכמעט באת אתה גואלנו אל ביתנו, והוא חמק ויצא מן הבית, הלא דבר הוא, האם חרד הוא ממך בבואך לשלום אלינו?

גם בכה העלם בדמעות שליש, ענה הזקן גם הוא, הן עמקו מאד מחשבותיו, ורוב שיחי ואנחותי לא הצילו מפיו נכונה, כי פוסח הוא על שתי השׂעפּים, פעם אומר זאת ופעם אחרת. ואחד בא אלי אמש ויזהירני ממנו, באמרו: כי דבר בליעל יצוק בו, ובערמה יבוא הלום, אך הגדתי לו גם זאת והוא בכה, ויואל לתת לי חמשת אלפים שקל כסף לערבון, למען אבטח באמונתו אתי, ואנכי האמנתי לדמע נדבות אשר נזלו על לחייו ולא לכספו; נפלא לי העלם הזה, ומה תחשוב אתה שאול אלופנו עליו?

הזקן דבר, ושרה ובניה עמדו בתמהון, ויהי העלם בעיניהם כמראה לילה, אשר נדד חמק עבר בגשתם להתבונן בו.  ושאול חשב מחשבות מספר רגעים, ופתאום התעורר ויאמר: הבה!  נלכה כלנו יחד והפצרנו בו, והגיד לנו תעלומות לבו, או... אך הבה נלכה!

הדבר יצא מפי שאול, ויחדו יצאו מן הבית, ויגשו אל דלת החדר אשר העלם בו, והנה הוא נאנק דום, והזקן דפק דלתו, והעלם פתח לו. ויבואו כלם החדרה.

אך שום שם שאול עיניו על העלם ויפג לבו, כי הבין החידה הזאת, ותמהון לבו נגלה על פניו, וגם העלם עמד נפעם ונדהם נאנק דום באין אמר ודברים, וירוחם וצאצאיו עומדים מרעידים ומשתוממים על המראה, בראותם את שאול נפעם.

שרה!  קרא שאול, התאוששי! ואתם מחמדי הטובים אל תבהלו ואל תחפזו, לאלהים פתרונים, והוא שלחני הלום לפתור חלום שרה ולעודד ענוים; הכינו לבבכם לשאת משא עליצותכם. שמעו והתחזקו:  ראי נא שרה וחבקי את נעמן בנך מטע ידי להתפאר!

נעמן!  נעמן! נעמן!  נשמע קול הנצבים בקראם פה אחד, וכרגע נבהלו נחפזו. ושאול הבין, כי בחכמה האריך נעמן נפשם מבלי התודע אליהם פעם אחת, פן לא יעצרו כח.  ובראותו את חליפות הגיל והרעדה על כל פנים, נחם כמעט על הבשורה אשר התמלטה משפתיו כברק מבין מפלשי עב, נדהמו הנצבים, התחלחלו, נפעמו יחד, לא נשמע רק קול אנחה וחלחלה.

אך שרה הבליגה על סערת לבה, ובאין אמר ודברים לקחה נר בידה, ותגש אל העלם מאחריו, ותסר קווצות תלתליו, ותבט אל מול ערפו ותשם אותותיה אותות, כי הכירה בו אות כמראה כוכב אשר היה בו מיום הוָלדו, ומיניקתו אמרה לה תמיד כי הכוכב הזה יזהיר על נתיבות חייו.  ותשם שרה את הנר על השלחן, ובזרועותיה הנטויות והרועדות חבקה את בנה, ותקרא:  נעמן בני ובר בטני! בן אוני וששוני!

אֵם רחמניה!  הורתי סוערה עניה! קרא נעמן בהשתפך נפשו בין זרועות הורתו, ושפתיו דבקו בשפתיה מספר רגעים, ולא עצרה שרה כח לעמוד, ותפול על המטה אשר בחדר ותתעלף.

וירוחם רוחמה ורפאל רטובי דמע גיל נגשו אל נעמן ויחבקוהו חליפות, ויאמרו: עת לעשות להורתנו, ויקראו הבנים בקול: נעמן אחינו עצמנו ובשרנו! כן התעלפנו גם אנחנו מרוח יגון קודר, וכן תתעלף עתה הורתנו מרוח ששון הסואן ברעש.  הבה נעירנה לראות אור!

וירוחם, נעמן, רוחמה ורפאל נגשו אל שרה ויעירוה ויעוררוה בקול ששון, ושרה התעוררה ותפקח עיניה אלי גיל, ותקרא:  נעמן בני!  עודך חי! ושמחת עולם על ראשינו. אל אלהים!  תן לי עוז ותעצומות לשאת שמחתנו, כאשר אמצת לבנו לשאת אבלנו ולסבול נטל תלאותינו עד כה.

והנצבים נפלו על צוארי נעמן חליפות, וישקוהו ויבכו בששון וגיל, ואחרי עבור סערת לבבם עמד נעמן ויהס אותם, ויאמר:  ראשית דבר אשאל מאתכם מחמדי נפשי:  אל תקראו לי נעמן, קראו לי זימון, השם הזה שאול הוא לי מאת זימון עד בא העת להוָדע בשמי, זאת היא העצה היעוצה מאת הרוזן אשר דברו בפי, ומאת עדן בן עובדיה אשר דברה נפשו בי.

ועדן חי הוא!  קרא ירוחם בתמהון, הלא במתים הוא נחשב?

חי הוא, ענהו נעמן, וחיים וחסד אני עשיתי עמו; כמעט שכנה דומה נפשו, לולא שלח לו ה’ על ידי פדות. אנכי הצלתי חייו, גם חיה יחיה, למעני ולמען אלישבע בתו אשר בה כל חיי רוחי, וגעל מצמיתנו גם הוא יחיה ועיניו תראינה פידו; אך עד מהרה ירוץ דברי בספרי לכם עלילותי, כי לא עת עתה להאריך לשון.

עם עקש התפתל יוליוס בן הרוזנים הנכון לקחת את לוירא בת הרוזן, רבות עשה געל הנקלה לכם מחמדי פה, וגם אלי שלח מרחוק חצי מות, לפתות את זימון רעי כאח לי ולהטותו בבצע כסף להכריעני במזמות זו חשב עלי, בעת ההיא הגיעני מכתב נחמיה, אשר הודיעני עניֵכם ומרודכם ואת הלחץ אשר לחץ אתכם געל על ידי נקלים כמוהו הסרים למשמעתו.

הן זאת חזיתי גם אני, ענה שאול, כי בהיותי בדרך פגעו בי אנשים לא ידעתים, ואנכי לא שאלתים, והם ספרו לי כזבים על בית ירוחם לאמר: חברי גנבים הם ובגנבה יחלקו וימצאו חית ידם. ואנכי התבוננתי בם, כי שכירי רכיל הם אשר שכרם געל. ובשובי לעתיקה, והנה עזרא לקראתי, ואנכי מצאתיו נאמן לפני, ואתן לו משאת כסף ואשלחהו לקרית אמון, והוא נשאר בעתיקה. שאלתיו פשר דבר ויגד לי, כי למען בית ירוחם לא ישקוט ולא ינוח, ובדעתו כי געל מתנכל בם להבאיש ריחם בעיני, נשאר הוא פה לגלות אזני.  אנכי לקחתיו בעגלתי הנה, ואשלחהו לשוב לעתיקה אל משרתי לאפות שם מצה, ולהכין כל דבר הדרוש לחפץ החג לחוג אותו פה כמו בביתי, עזרא הביאני הלום וישב העירה ואתנו יחוג גם הוא פה.

ונעמן שמע דברי שאול במנוד ראש, ויוסף לדבר דבריו לאמר:

את כל מזמות געל הודיעני נחמיה, וגם את מעלו אשר ימעל בהון הרוזן עם פקידו החבר לאיש משחית, ויגד לי פרשת הדברים, ואנכי הקרבתי הדברים ליוליוס, ותהי עצתנו לתפוש את געל במזמותיו.  זימון נדרש אליו, על פי יוליוס אשר קם לשחק בגעל, ויעש לו שחוק ערומים ללכדו בערמתו;  אני השלמתי חקי בלמודים זה עשרה שבועות, וישחרני יוליוס לשום פעמי אל מחנות הרוזן כי בידי שלח אליו דברים,  זימון גם הוא השלים חקו, ויהי עם לבבו לעשות דרכו גם הוא אל קרוביו בארץ איטאליא. ושלשתנו המתקנו סוד ערומים, גם מצאנו עצה ותחבֻּלה ללכוד את געל בערמתו.

ויהי היום, יום הנועד לי ולזימון לשום פעמינו איש לדרכו, ואנחנו אחרנו לבוא הביתה בחצות ליל, ואני וזימון עלינו אל עלית הקיר ששם היה מעון לנו, וארבעה אנשים מאחוזת מרעינו עלו אלינו לבושי בגדי שוטרים ויוליוס אתם, ויהיו כמחפשי בחפש מחֻפש בחדרינו, ואחרי כן תפשוני ויושיבוני בעגלה, ויוליכוני מחוץ לעיר, ומשם נסעתי אני אל מחנות הרוזן, וזימון רעי נסע אל ארץ מכורתו.

ורעינו מתי סודנו הוציאו דבה לאמר:  הסגיר זימון את נעמן לעצר ולמשפט, וכי סגור הוא עתה בבית כלא לא נודע מקומו איהו.

ואת פרשת הדברים כתב יוליוס במכתב וישלחהו אל געל, ויפתהו לקחת את זימון אל ביתו כאשר יבא לעתיקה, והיה לסופר מכתביו ולחושב חשבונותיו. ואנכי כתבתי לו מכתב כתוב אשכנזית לאמר: הנני נכון לבצע דברי בנעמן במועצות ודעת, ואחרי כל העלילות אסע אל מקום מושב קרובי, ומשם אעשה דרכי לעתיקה, אבוא למשכנותיך ושם אשלים כל חפצך בבית ירוחם.  כל זאת כתבתי לא בכתב עברית אשר אותותיו ראו שונאינו, כי אם אשכנזית. הן געל אורב למכתבי, מודעת היא זאת לי מן המכתב אשר כתב אלי אחיטוב, וישחרני לבלתי שלח לו מכתב על שמו פן יפול ביד געל היודע כי חליפות מכתבים בינותינו בשפת עבר.  ומדאגה מדבר אולי יכירו מכתב ידי בשפת עבר כתבתי בלשון אחרת.

ואנכי שמתי פעמי לדרך לבוא אל מקום שבת הרוזן, ויוליוס נתן על ידי מכתב מגיד תהלתי, כי השלמתי חקי בלמודים הדרושים ללומדי דעת עבודת האדמה, וכי רבים ואדירי עם ידרשוני להיות כפקיד על נחלתם.  אולם ראשית דרכי היתה אל עדן, לדבר עמו מרחוק על אדות אלישבע בתו האהובה לי מכל חמדה, והאוהבת אותי בשם זימון, כי בשם הזה נודעתי לה על גיא החזיון; אכן אוהבת היא אותי אהבה עזה כאהבתי אותה, ונעמן ידיד ילדותה כמליץ נעים בעיניה אשר התענגה על נעימות לקחו, ועתה תשא עליו נהי ותקונן על נזר הצחות כי נפל לארץ. אך שמעו נא אחרית דבר, ואמרתם אצבע אלהים היא!

קרבתי אל מחוז מחנות הרוזן, ואני עם אנשים אחדים אשר ארחו לחברה עמדי, עברנו דרך יער באשון חשך והנה קול מר צורח, קול נפש אומללה אשר עיפה לשודדים, ואחריו קול איש אחר נס על נפשו וקורא:  חושו לעזרה!  ואנכי עוררתי את האחד אשר נשא אתו נשק שרפה לירות, וישמע לי, ואחרי קול הרעם ענינו בקול ענות גבורה בקולות מקולות שונים, למען ידמו השודדים כי גדודים באים עליהם, ועצתי צלחה, כי נער אחד אשר צעק לעזרה נגש אלינו ויגד לנו כי חמשה שודדים נפלו על אדוניו במקום קרוב מזה, ואנחנו ששה היינו.  ותהי עצתי לרדפם בקול ענות גבורה וברעם נשק שרפה, פן נחשה והתנפלו השודדים עלינו, אמרנו אף עשינו;  אנכי קפצתי מעל העגלה, וכמוני עשו חברי, והנה אחד השודדים נס בודד לנפשו, ואנכי אמצתי את לבבי, ובמקל חובלים הזה אשר גולת ברזל על ראשו הכיתיו ממול ערפו. השודד כרע נפול שדוד, ויתר השודדים נפוצו, איש לעברו תעו ולא רדפנום עוד, חפשתי בצלחת בגדי השודד אשר הפלתי, ואמצא צרור גדול מלא שטרות כסף, שמנו את השודד בעגלה, והוא בין המות ובין החיים, והנער אשר צעק לעזרתנו לקחנו אל אדוניו, אך מי הוא? שמעו והשתוממו, אדוניו היה עדן, מצאנוהו מתעלף וכל רוח חיים אין בקרבו.

לקחנו גם את עדן על עגלתנו ואת השודד והשדוד הביאונו אל הרוזן. כרגע חשו רופאים לעזרת עדן הקיזו לו דם, השיבו אליו רוחו, ובפקחו עיניו התאנח ויאמר:  אהה!  כי את צרור מאת אלף שקל כסף שטרות גזלו השודדים ממני ואין אומר השב!  וגם הרוזן התחלחל, כי את מכסת הכסף הרב הזה נתן לעדן לקנות מזון, מחיה ומספוא, לחיל צבאו רוכבי הסוסים אשר תחת פקודתו.

ואנכי הוצאתי את צרור השטרות מחיקי, שמתיו נגד עיני הרוזן, וגם עיני עדן רואות. באין אמר ודברים לקח הרוזן, מנה את השטרות והנה לא נפקד מאומה.  אך שוא אנסה להגיד לכם במלין את פרשת השמחה אשר היתה לרוזן ולעדן. ואנכי נתתי לרוזן את הספר אשר נתן לי יוליוס להגיד תהלתי, והרוזן ענה ואמר לי לאמר:

אין חפץ לך עוד בתעודה, המגדת לי אמונתך אשר עיני ראוה, הן שלישית הכסף אשר הצלת בנפשך הלא לך יאתה כמשפט, קחה נא מידי את עשיריתו, עשרת אלפים שקל כסף לאות ולערבון, למען תדע כי חסדי נאמנים לך מן היום הזה והלאה.

הן צדק עשיתי ולא מכרתיו, עניתי את הרוזן. אך הוא צוני לקחת את אשר נקב לי פיו, ויאמר: אות היא לך כי אכונן אשרך ולפני תעמוד, או אגיד ישרך לעמנואל האדיר בעמך, הנכון לקחת מידי את כל חבל כפר בן שמן, ושם אותך לפקיד על נחלתו, וחסדי נכון לך בכל עת.

ומה אשיב לך אני על החיים והחסד אשר עשית עמדי? שאלני עדן בנשקו ידי לפיו.

אחת אשאל מאתך אותה אבקש, עניתיו:  הן סגולה יקרה יקרה לך, אלישבע בתך האהובה והאוהבת אותי בשם זימון. הגדתי לו את כל הדברים וחליפות המכתבים אשר ביני ובינה, אזני הרוזן שמעו ולבו עלץ מאד, בראותו כי יש שכר לפעולתי; ועדן חבקני בין זרועותיו ובעליצות נפשו אמר אלי: לכן בני אתה, ואלישבע בתי היפה חמדת תפארתך לך היא;  וה’ יברך אגֻדתכם, ונהפכה האיבה אשר בין אבי ואביך הזקן לאהבת עולם.

ואנכי בכיתי בהמון עליצותי, והרוזן נשק לי על ראשי ויאמר: היה נכון ובטוח כי אמלא משאלות יוליוס ידידי ורעך ככל אשר שאל ממני על דברת געל, אשר מאז הבאיש ריח יוסף אביך בעיני וירמני בערמה, ויָשֶׁת ידו עם פקידי למעל בי מעל, ופקדתי עליו דרכיו, ובערמה ארעימהו ככל העצה היעוצה בינך ובין יוליוס.

הוא אשר דברתי, לא עת עתה להכביר מלין, גם נשבעתי לרוזן לכסות שמי, למען תפוש את געל במזמותיו, ולבלתי התודע רק לעצמי ובשרי, אך כן נחשב לי גם שאול מרים ראשי, ותהי נא השבועה הזאת בינותינו לכסות שמי, כי אותו אכסה גם מאלישבע ידידות נפשי, כי כן השביעני עדן אביה.  לוּ עדן יחיה וראיתי גם אני חיים נעימים אשר לא שערום שלוי עולם. אך לבי יחרד כי הנה שמעו אזני קול דברים מאחרי לאמר: מת עדן במקום מערכות הצבא! אמנם במה נחשב האדם בימי קרב ובמקום מהֻמת מלחמה! ואולם בה’ בטחתי כי לא יהפך ששוננו לאבל, ולא יסגיר נפש אלישבע העדינה לבוערים לא ידעו ערכה, ואביה הזקן לא ימשול בה למכרה ממכרת נערה נבערה מדעת.  הן מכתב אתי אשר כתב עדן לאביו לבלתי דבר דבר באלישבע ופיו לא שאל. גם הגיד לי עדן כי יודע הוא רוח אביו, אשר יתגעש וירעש בשמעו חפצו להתחתן בי, ובכל זאת יקוה להטות את לבו לקרבני. והרוזן שלח דבר סתר אל שר העיר הסר אל משמעתו, וישחרהו להיות מגן בעדי ולכסות כל הליכותי, ושר העיר יהיה דרוש לחפצו, ועדן שלח על ידי לאלישבע בתו העדינה עדי עדיים ויקרות אשר הרבה במחירם, הלא הם נמצאים במלתחתי, ואלה דבריו אליה "השיבי בתי האהובה, השיבי את היקרות אשר לך, לרוחמה, באשר לאמה היו מאז", ואשתומם עתה בראותי במכתב התנחומים אשר כתבה אלישבע כי כן היה גם חפצה, עברתי דרך המצפה, ואשמע כי נגנבו היקרות ממנה!

הגדתי לכם מחמדי נפשי!  הגדתי לכם קצות דרכי, וברוך ה’ בורא עלילות כי הביאני עד הלום, לחדות בשמחה את פני הורי היקרים, לחונן את אחי ואחותי ולראות את פני שאול כאב רחום בעת שמחת גילי!

ומדי דברו נשק יד שאול לפיו, ושרה אמרה:  הן אביך עזבך בשחר ילדותך, ושאול איש חמודות זה עשה חסדים רבים עם רעהו המת ועמך בני החי לפנינו.  האח!  בני חיה תחיה, אך מה נשיב אנחנו לאיש חסדנו על כל אשר גמלנו?

ושאול תפוש ברוב שרעפיו בקרבו, וככלות שרה לדבר בהגות תודה לו, ענה ואמר: הן זה יהיה גמולי, כי כאשר גדלתי ורוממתי את נעמן, כן אגדל וארומם את רפאל אחיו הקטן.

ורפאל נגש אל שאול וינשק ידו לפיו, ושרה אמרה: הלא כאשר תגדיל חסדך עמי, כן אראה מה קצרה ידי, וה’ ישיב לך כפעלך ושלם נות צדקך.

על דבר נות ביתי, ענה שאול:  ברוך ה’ כי מצאתי לי אשה כלבבי על הדרך הזה, לא בעלת הון או עלמה רכה וענוגה, כי אם אשת חיל משכלת, היודעת לכלכל דבר ביתי, ואשר בטח לבי בה, כי תהיה כאם רחמניה לשני צאצאי ולרפאל אשר הייתי לו לאב מעתה. הלא אשתי מתה עלי, ואשה כערכה בקשתי גם מצאתי.

יברך ה’ את אגֻדתכם ויאמר לדבק טוב, ענה ירוחם.

ומי היא זאת המאֻשרה?  שאלה שרה, ואיה מקומה?  הלא תסור גם היא אל ביתנו בנסעה אל קרית אמון, מי יתן ידעתיה, כי עתה הגדתי לה כי ברוכה היא בנשים!  האם אלמנה היא או גרושה מאישה הראשון?

אלמנה היתה, ענה שאול ואת אישה ידעתי גם אהבתיו. אנכי הייתי לבנה הבכור לאב, וקויתי כי כאם רחמניה תהיה גם היא לצאצאי, ולבנה הצעיר יעדתי את בתי הצעירה והיינו למשפחה אחת, ועל פי האותות האלה הלא תדעו מי  האשה המאשרה ההיא.  תדעוה אף תראוה, ואמרתם, זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו!

וירוחם ונעמן, רוחמה ורפאל משתאים לשאול, ומביטים פעם אליו, ופעם אל שרה הנמוגה, כי פג לבה, לא האמינה למשמע אזניה, ודמעות נזלו על לחייה. אך שלשה בניה נגשו אל שאול וישקו ידיו, ובדמע ובאנחות אמרו לו:  אכן אתה אבינו על כן נשמח ונגיל כל ימינו!

האומנם עוד בני אקרא לך לפני מותי?  ענה ירוחם בנפלו על צוארי שאול, האח!  אמותה הפעם, ואמותה מרוב שמחה, כי שתיתי הלילה הזה כוס ששון לרויה.

ראו נא, אמר שאול, גלותי היום מעל ביתכם חרפת חורפיכם, אשר הוציאו עליכם דבר לאמר: בית ירוחם חברי גנבים הם, וראו כי אני בחרתי בשרה ואחר כבוד אקחנה, וקפצו שוטניכם פיהם ובושו מגרופותם.

ושרה אשר ערכה חרפת אלמנותיה עד כה, אל כל הגדולה, התפארת והכבוד הנשקפים לה מימים יבואו, שרה נאלמה דומיה, וכל הנפשות העליזות האלה החרישו לה, כי לא מצאו מענה, כי ישבו מספר רגעים, והנה קול דופק הדלת מחוץ למלון. ורוחמה יצאה והנה קול עזרא הוא, ותפתח שערי המלון, ועזרא ומשרת שאול הביאו אל בית ירוחם סלי מצות, יין, משקה, פרי מגדנות, מרקחות, כלים, כוסות, קערות, כפות כסף ומזלגות. ויתן שני כלי משקה אל רוחמה לשאתם אל שאול ויאמר: ואני עם משרתו הנני לשוב שנית העירה להביא כלי בית ודברי חפץ, אשר לא מצאנו בלילה.

עזרא ישב בעגלה עם המשרת, ורוחמה הביאה אל שאול שני כלי המשקה, ותגד לו ככל אשר הביאו אל ביתם, ויאמר שאול:  הביאי נא בתי לנו מן המרקחת גם כוסות ונשתה כוס ישועות.

ורוחמה הביאה כל אלה, ותערכם על השולחן, ושאול נשא מדברותיו ויאמר: אתה ירוחם אב זקן, רבת שבעה לה נפשך בוז וקלון עוני ולחץ.  אנכי ראיתי צרת נפשך בבואי הלום ראשונה, ראיתי את הלחץ אשר לחצו אותך שונאיך מסביב, ולא אביתי לשמח נפשך בבשורתי על דבר שרה בתך ביום יגון קודר, וחשכתיה לימי החג. אך כשמחה הזאת לא דמיתי למצא במעונך, הנה עיניך הנגרות מבכי רואות עתה אם הבנים שמחה, ואם על מרבית ימי חלדך כסה ענן חשך, לעת ערב יהיה לך אור, לכן שתה אתה כוס ישועות, ואחר נשתה אנחנו.

זה היום עשה ה’, ענה הזקן בקחתו כוסו בידים רועדות מעליצות נפשו, הן אתה שאול איש חמודות דברת, ובפי אין מענה, עוד חיה בני וראה חיים ושלום אין קץ עם שרה בתי הישרה.

הזקן שתה כוס, ואחריו לקח שאול כוסו בידו ויאמר: תחיה שרה לפני, ומצהרים יקום לה חלד ושבה לימי עלומיה. דעו לכם מחמדי, כי טוב חלקי בחיים, כי עמנואל האדיר יעניק לי כל טוב, וברצונו רמה קרני, וביתי מלא ברכת ה’, הנה הוא נכון לקחת מאת הרוזן את כל החבל הזה, והכפרים והשדות מסביב, אשר עברתי על טוב אדמתם, והנה כלה דשנה ושמנה, ונעמן ידידנו יהיה פקיד עליהם, וישב עם אלישבע ידידות נפשו בנאות חמדה, ואת כפר בן שמן אשר היה לכם עמק עכור יהפוך לעדן, ואני ושרה ורפאל נפקוד נוהו לתקופת השנה ומצאנו פה נוספות... לכן יפרה ישענו, יפרה שלומנו, נחיה כלנו חיים נעימים, יחי עמנואל האדיר, ויהי ביתו הרם לגאון ולתפארת לבית ישראל!

_   _ _ _

 

חזון הקורא אשר יחזה על הבאות

השמחה אשר בבית ירוחם הגיעה אל מרום קצה לכל מראה עיני הקורא, רק ענן ככף איש עולה מצפון, הלא היא חטאתם הצפונה ביד לוי, אשר הקים עליהם את הרעה מקרב ביתם, עב קל זה יהיה לענן כבד להקדיר שמים על ראשי העליזים האלה, כי לא ינום ולא יישן שומר צלעם.  ומה רבו המוקשים אשר סביב שתו עליהם!  בדרך אחד יעבור שלום, אך בשבעה דרכים תרדפהו רמיה, היושבת בפתח עינים ומכסה פניה. רמיה!  לשון אש אוכלת כל אשר תעב