_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בית חנן

אברהם מאפו

לתוכן הענינים

 

א.

בעיר זפרון יש שני עשירים.  שם האחד חנן ושם השני נחבי.  חנן הוא איש נדיב, אשר לא ימנע מקרובים שאלתם ומעניים בקשתם.  לזה הוא נותן בגד ישן, לזה כסף ולאלה לחם.  ונחבי הוא איש כֵּלַי, אש לא יכול תת, האומר לאביו ולאמו: לא ראיתים, את אחיו איננו מכיר ואת קרוביו לא ידע.  ויושבי זפרון קוראים לו זאב דוב.  ולחנן בן ושמו טוביה, ולבבו כלבב אביו, כי אוהב הוא נערים יתומים ובני-עניים לתת להם לחם ושמלה; וגם משרתי בית חנן טובים מאד, הלא כן יאמר: כבעל-הבית בן משרתיו עושי דברו.  הלא תגידו, בנים, הלא תבדילו בין בית חנן לבית נחבי.  הלא יתרון לחנן על נחבי כיתרון האור מן החושך.  אוי לנחבי הרע, כי אותו יקללו רבים, ואשרי חנן, כי אותו יברכו רבים.  גם ה' יברך את ביתו וגדול יהיה שמו, ונחבי יהיה למשל, כי על כל איש כֵּלַי יאמרו: הנה האיש הזה כנחבי.

עתה אנסה לספר לכם את דברי שני הבתים, אשר ראשיתם ראיתי בספר-זכרון, אשר כתב שמואל המורה, ותשוקתי גדולה לדעת אחריתם.  בם ראיתי, כי יש תקוה לאחרית דכאי-רוח, כי ה' הופך פתאום עצבון לשמחה, וצרה וצוקה לשלום ועונג; גם שמחת איש מצליח לא תעמוד, כי על-פי ה' יהיה כל דבר לשבט או לחסד, והאדם לא יבין דרכו.  על כן אולת היא לאדם לדאוג ליום מחר או לבטוח בטוב, אשר יראה היום.  גם זאת לכם לדעת, בנים אהובים, כי ראשית רשע – אולת ואחריתו – חרפה, וכל כסיל נלכד באולתו, ואחרית חכמים – כבוד להם, לבניהם אחריהם ולכל משפחתם.

לפני דעתכם את דברי חנן ונחבי אגיד לכם דרכי כל אחד: לנחבי יקָרא רשע, כאשר יוכיח עליו שמואל חרפתו בספר-הזכרון אשר לו, כי כלבים רעים שומרים את חצרו לבלתי תת כל אביון לבוא אליו.  את דלת ביתו הוא סוגר ואין איש מקרוביו פותח אותה.  על כן כל יודעיו מקללים נוהו.  ולחנן יאמר: פי צדיק מקור חיים, כי חיים הוא למוצאיו, ינחם דכאי-רוח מעצבונם ומצרתם יוציאם.  בביתו ירוחם אביון, ואל קרוביו יאיר פניו.  רעבים באים אל בית חנן ויוצאים ממנו שבעים.  על כן קרובים ורחוקים, אביונים ויתומים מברכים נוהו.  וה' ברך אותו, כי טוביה בנו הנער הוא בן חכם ולבבו טוב מאד, כי מאביו הוא רואה וכן הוא עושה.  ועוד מעט אודיע לכם דרך חנניה חברו: הלא דבריו כתובים בספר-הזכרון, ומשני הנערים האלה תלמדו דעת.

וחנן עושה חיל בכל מעשהו, כי ברכו ה' בכל משלח-ידו.  ויבחר בחנניה, נער יתום וחכם מאד, להיות חבר לטוביה בנו, ויהיו שעשועים לכל רואיהם, כי שניהם נחמדים למראה ושוקדים על למודיהם, ותשוקתם היתה גדולה לכל דבר טוב ומועיל.  לא עזבו יום אחד בלי קנות דעת חדשה, ויהיו לשם ולתהלה בפי כל יודעיהם.  ויושבי זפרון יהללו מאד הליכות חנן, כי איש יקר הוא מאד, איש, אשר אין בלבבו קנאה ושנאה.  נחבי שונא לו, והוא איננו שונא לנחבי, ושמחתו גדולה, בראותו את נחבי מצליח במשלח-ידו.  נחבי מגרש כל אביון מחצרו, וחנן חונן אביונים, נחבי שונא כל איש וכל איש מתעב אותו, וחנן אוהב כל איש ואיננו שונא רק את האיש, אשר נמצא בו מעל.  לחנן נאוה תהילה ונחבי הוא ירפה לשכניו.  גם לנחבי בן ושמו בֶּלַע, ולפני הגידי לכם דרכו תבינו, כי לבבו כלב נחבי אביו.  הוא אשר דברתי לכם: הבנים רואים מאביהם וכן הם עושים.  המעט מבלע, כי הוא איננו עושה טוב, שונא הוא גם את חבריו, העושים טוב.

   אשרי הבנים, אשר ראו טוב וחסד בנוה הוריהם.  – טוביה ועדה, אחותו הקטנה, אהבו לעשות טוב וחסד, כי הוריהם היו להם למופת: מהם ראו וכן עשו.  וחנן ודבורה אשתו הכבודה, בראותם, כי בניהם לא יפזרו את כספם, נתנו להם כסף-חוקם, ויחלקוהו בניהם הטובים לבני אביונים, ליתומים ולכל נפש רעבה, והוריהם ראו וישמחו.  ראו-נא, בנים, מה עשו הוריהם: הלא הגדתי לכם, כי עיר זפרון קטנה היא, אך לא חדלו אביונים גם ממנה.  אבל האביונים ההם לא ידאגו לחג הפסח, כי בוטחים הם בחסדי חנן, הקונה קמח לפסח, ואנשי-מעשהו אופים מצות לאביונים.  אחרי בער החמץ מן הבתים – והנה מנות שלוחות לאביונים: מצות אפויות, בשר, יין, גם משמנים וממתקים לימי החג, והנפשות הנעזרות  אוכלות ושותות בשמחה ומברכות נוה-צדיק.                   

ב.

אך עת היא עתה להגיד לכם דרכי, איך הכרתי את בית חנן.  לכן שמעו ואספרה: הלא ידעתם, כי מנה לי ה' גורל להיות מורה.  אני למדתי שני נערים תורה ודעת, והוריהם לא היו עשירים.  וישלמו לי שכרי ויאמרו: "ה' ישלם פעלך, אשר הגדלת לעשות עם בנינו, ועיניך הרואות, כי עת להם עתה לעבוד עבודה, למצוא לחם לנפשם, לבלתי היותם עלינו למשא, ומאד בכיתי בהפרדי מחנניה, הנער היתום, ומאפרים אחיו.  את הנער חנניה מצאתי נבון מאד, והוא יתום, אין אב, ואביו היה רֵע נאמן לי.  ולפני מותו אמר לי אביו: "עליך, שמואל רעי, אני עוזב את חנניה בני, ועשית עמו חסד".  ואני נשבעתי לו למלא משאלותיו.  ובעזבי מקום-שבתי, בכה חנניה מאד, כי כזוב הוא.  ומה יכולתי לעשות ומקומי עזבני? – ולי אשה ושני בנים, וכספי מעט מאד.  ואני אמצתי את לבבי ואנחם את חנניה.  אמרתי לו: "ה', אשר עזרָנו, הוא יעזרנו תמיד".  נשאתי רגלי ואלך עד בואי אל מלון.  ובעל-המלון הביאני אל חדר חם ויאמר: "הנה איש ישן פה ושמו פרעוש, הקרוב לנחבי העשיר, היושב בעיר זפרון".

   את כיס-כספי צפנתי בצלחת בגדי, אשר תליתי על יתד, התקועה בקיר, וטרם אתן מנוחה לנפשי, מניתי עוד הפעם את כספי ואשיבהו אל מקומו, ואברך את ה' ואישן. 

    קמתי לאור-בקר, רחצתי ידי ופני, פניתי אל מטת האורח – ואיננו.  אמרתי בלבי: אולי יצא החוצה, גם ישוב.  פניתי אל בגדי, התלוי ביתד על הקיר – ואיננו.  בקשתיו, חפשתי את כל החדר – ואין.  בעת ההיא הסיר משרת-המלון את מכסה החלון, ןיהי אור בחדרי וחושך – בלבבי! הבטתי אל קירות חדרי – ובגדי איננו עוד.  נפעמתי מאד ולבבי הבין, כי מקרה רע הוא.  יצאתי מחדרי, הגדתי צרת-נפשי לבעל המלון, כי בגדי החדש איננו, ובצלחתו היה צפון כיס-כספי.  ובעל המלון שאל את משרתו ואת שפחתו, אולי ראו הם את בגדי, והם ענו: "הלא דלת החדר היתה סגורה כל הלילה ואיש לא בא אליו, ופרעוש, הקרוב לנחבי העשיר, שלם את אשר לקח במלון ובטרם בוקר ואיננו.  והוא אמר, כי רץ הוא אל קרובו זפרונה, אשר יעזרהו לימי חג הפסח, ובעוד חמשה ימים ישוב בדרך הזה, גם יסור אל המלון הזה".

   ובעל-המלון גער במשרתו ויאמר: "מה יועילו דבריך ללב דַכָּא? ומי לא יבין זאת, כי קרוב-נחבי שלח ידו בצלחת ויגנוב את הבגד והכסף?"

– עשרים שקל כסף! – קראתי בלב נשבר – הלא זה חלקי מכל עמלי! אני חסרתי נפשי מכל טוב, בדעתי מחסור ביתי.  הלא אשתי ושני בני מחכים לי בכליון-עינים, כי חג הפסח קרוב, ואשתי לא הכינה מאומה, ואין תקוה לכסף.  צדיק אתה, ה' על כל הבא עלי! כי בלכתי בדרך, דאגתי מאין יבוא עזרי אחרי השָבר משען לחמי.  דאגת-חנם דאגתי, והנה באה עלי צרה פתאום, ואנה אני בא?

–קרוב-נחבי עשה זאת, – ענה בעל המלון – ומי יכול לדעת את כל האנשים, הסרים אל מלוני? הלא מראהו היה כאיש-צדיק.  התחת אלוהים אני, כי אראה ואביט אל לבבו? – –הביטו וראו מכאובי! – קראתי בלב נשבר – האין עוד עצה להשיב אלי כספי ובגדי?

– אם פרעוש הקרוב לנחבי לן  פה, – ענה איש מפנה נסתרת – אם פרעוש היה פה, אל תבקשו עוד את הבגד והכסף במקום אחר, כי גנב הוא.  זאת היא מלאכתו וזה משלח ידו.  ועתה רדפו אחריו לא בדרך, ההולך זפרונה, כי אם בדרך, אשר בה ישוב לביתו.

  ובעל המלון צוה את משרתו למהר ולרדוף אחרי פרעוש.

ישבתי יומים במלון, ושר המקום דרש ממני לתת לו תעודה גלויה על כל הדברים, אשר נגנבו ממני.  ואני מכרתי ספרים אחדים, אשר נשאתי עמי, להיות מחירם לי למחיה על הדרך, ובעצבון-לב וברוח נשברה הלכתי לדרכי.

   בהיות בדרך פגע בי איש אחד ממכרי, ושמו ירוחם, ונשאל איש לרעהו לשלום.  וירוחם הגיד חי, כי תקוה טובה עוצרת אותו במקומות האלה, והדבר הזה הוא עוד סוד כמוס, ואחרי בוא תקותו, אז אדע דברו גם אני.  ואני הגדתי צרתי לפניו, כי נגנב כל אשר היה לי, ומחסורי לא יתנני לשוב אל ביתי בידים ריקות.  וירוחם חמל עלי ויאמר אלי: "קח מידי עשרים שקל כסף, וכאשר יעזרך ה' אז תשיבם לי, ואתה מהר והחישה מעשיך, ושלחתם אל אשתך על-ידי הרצים".

בדברו זאת, הניח את הכסף בידי ויאמר: "לך זפרונה ושם נראה איש את רעהו, אולי אמצא לך עצה".

כאח לצרה נולד לי ירוחם.   ואברך את ה' אשר שלח לי עזרו וישעו על ידי האיש הזה, ואלך לדרכי זפרונה.

   בשמחת נפש שלחתי את הכסף לאשתי על ידי הרצים, כעצת ירוחם.  ואת בעל-המלון הודעתי במכתב, כי אחוג חג-הפסח בעיר זפרון, ובהוָדע אליו דבר על דבר הגנבה, ושלח לי דברו זפרונה; ואני בטחתי באיש ההוא, כי לא ימנע הטוב ממני ומלא ימלא משאלותי.

    השמש זרחה על הארץ בראשית ימי האביב ומחֻמה נמס השלג ורפש היה על הדרך, ובעברי ברגלי, הלכתי לאט, ומקץ שלשה ימים באתי אל עיר זפרון.  ישבתי בעיר הזאת יומים, כי חכיתי בכליון-עינים לראות את ירוחם הטוב, אשר הגדיל חסדו עמי, והוא לא נראה אלי.אך מקץ יומים ומשרת הרצים דרש איש עובר-דרך לתת לו מכתב, ואני, בקראי שמי ושם משפחתי כתוב על המכתב, ואקחהו ואפתחהו, והנה דברים כתובים אלי מאת בעל-המלון, אשר הודיעני, כי פרעוש נתפס כגנב, גם נלכד במעשהו הרע, כ מצאוהו האורבים לו עם גנבים, אשר אכלו את כספי בבשר וישתו יין יחדו, ומכספי לא נותר שקל אחד, ורק בגדי נמצא עוד; ואת פרעוש הושיב שר-המקום בכלא לחרפת משפחתו ולחרפת נחבי בן-דודו.

 ואני אמרתי: אבוא אל בית נחבי, אנסה דבר אליו, אראהו את המכתב, השלוח לי על-דבר פרעוש בן-דודו אשר עכר נפשי, בעשותו את הנבלה לחרפתו ולבושת משפחתו.  חשבתי להגיד לו, כי קרובו הוא עני,  ומחסורו עשה זאת למשכו עם רשעים ועם גנבים, להיות חבר נלוה להם ולשבת עמהם יחדו בכלא, ושפטו אותו השופטים ויסרו אותו.  כן הכינותי לנחבי דברי-מוסר להוכיחו, כי לא טוב הוא עושה, בעזבו את קרובו לבושת ולחרפה.  דרשתי למשכנו ויושבי-זפרון הראוני מקומו.  וכבואי אל חצרו – והה כלבים נובחים על איש אחד וקורעים שמלותיו.  בכבדות הציל האיש נפשו מן החיות הרעות האלה.  גם האיש הזה היה קרוב אל נחבי ואת נפשו חִלה לספלו אל אנשי-מעשהו או לעזרו, ויגער בו נחבי ויגרשהו בחרפה מביתו, ומשרתיו הרעים הסיתו בו כלבים, להזהירו מבוא אל חצרו עוד.  – כי לא הסכין נחבי לחמול על קרוביו ולעזרם, ותחת הנתן לקרובו העני לחם ושמלה, קרעו כלביו את שמלתו לעורו.  בשמעי את הדברים האלה מפי קרובו, אשר מראהו ענה בו, כי טוב הוא, – בשמעי זאת, אמרתי אל לבי: הרף ואל תוכיח רשע, פן תהיה אחריתך חרפה ומכאוב. 

  חכיתי לירוחם מכירי בכליון-עינים ואיננו.  וחג-הפסח הולך וקרוב, ואין כסף בכיסי לתת לאיש, למען יספחני אל ביתו להיות מלוה לו בימי-החג.  וחרפה שברה לבי, בגלותי מחסורי לאיש אחד, אשר נודע לי בשמו.  ויעודדני האיש ההוא ויאמר: "אל תתן עצבון למשול בך, לעכור בשרך ולהשחית את נפשך.  התאושש-נא והתעודד, בטח בה' והתחזקת והיית לאיש.  אני לא אתהלל ולא אתפאר בכבודי, היקר מאד בעיר זפרון, ואני לא אתגדל ולא אתרומם בן על חברי.  גם בבית חנן העשיר דברי נשמעים, כי כל אנשי-מעשה יודעים ומכבדים אותי.  אני אגיד להם מחסורך והם יגידוהו לאדונם, ועזָרך בידו הנדיבה". 

  ואני אמרתי אל האיש: "מברך אני אותך, כי התעוררת לאמצני ולעודדני.  אך דע לך, כי לא זה דרכי עד היום.  אני הסכנתי למצוא לחמי בעמל-נפשי, ובושת-פני כסתני לבקש נדבות על דלתי-נדיבים".

אך לא בדעת תדבר עתה, – ענה האיש – כי חנן מסתיר צדקתו, ובשלחו לך נדבה.  ישלחנה לך במכתב וגם שמו לא יכתוב עליו, כי כן עשה פעמים רבות.

 אם כדברך כן הוא – עניתי – עשה כאשר דברת, כי אין חכמה, אין כבוד ואין עצה נגד המחסור, החזק ממני.

השמש יצאה על הארץ ויושבי זפרון בִּערו את החמץ, פִּנו את הבתים לחג הפסח.  הקרח יצא מן האדמה וחום היום – עונג לנפש, וכל פה אומר:הנה האביב בא עם חג-הפסח.  בכל בית ריח-ניחוח: ריח מצות, משמנים, ממתקים ויין יחדיו, ונפשי ריקה ורעבה, כי זה היום השני, אשר לא בא אל פי מאומה.  ומחצר חנן העשיר נשואים סלי-מצות, בקבוקי יין, בשר ומשמנים, – מנות שלוחות לאביוני-אדם, אשר אין להם כסף להכין להם כל אלה.  החמץ אינו עוד בעיר, רק בקרבי יתחמץ לבבי; נחמתי מאד, כי עזבתי את האיש, אשר התעורר לחמול עלי ולבקש מקום לי למלא נפשי הריקה בימי החג.  על כן סבותי ברחובות לבקש את האיש, אולי אפגע בו וחליתי פניו לעשות לי כאשר דבר.  אך לשוא יגעתי ולא מצאתיו.  ראיתי המון אנשים כולם שמחים וטובי-לב, ואני בודד לנפשי ובשמחתם לא התערבתי.  גם נחמתי מאד, אשר שלחתי לאשתי כל עשרים שקל הכסף, בלי הותיר מאומה לנפשי.  כן חשבתי, בעברי לפני שער החצר אשר לנחבי הכֵּלַי.

    ונחבי, אשר תעבוהו כל יושבי זפרון, בקנאו בחנן העשיר, פתח גם הוא את אוצרו הטוב, אוצר פרי האדמה, אשר אכלם הקרח.  ומשרתיו, הרשעים כאדונם, צברום ערמה בפנת החצר, ויעמדו בשער ויקראו נדבות לכל עובר, ויאמרו "מי האיש, אשר יחסר עוד פרי-אדמה לימי החג, יסור הלום, כי אדוננו עושה צדקות!"

   ואני סרתי לראות המראה הזה.  באתי אל החצר, והנה אביוני-אדם סובבים ערמת פרי-אדמה, אשר צחנת רקבון עולה ממנה.  ואנשים ונשים זה אל זה יביטו ויראים לקחת מזה.  ואחד משרתי-נחבי אומר: "אם אין לכם כסף די לקנות פרי-אדמה, קחו מזה חנם.  ואם מפנקים אתם נפשכם ואוהבים לאכול מעדנים, לכו שאלו על דלתי חנן, ונתן מעדנים לנפשכם".

 ואנכי התעוררתי על הדברים האלה.  על-כן פניתי לאחד האביונים, אשר שלח ידו לקחת מפרי-האדמה.  אמרתי אליו: "השלך את הרקבון הזה! התשא את המחלה הזאת אל ביתך? הלא מות ברקבון הזה!".

   והעניים והאביונים, אשר שמעו לדברי, קראו זה אל זה לאמר: "כן האיש הזה מדבר! מות ברקבון הזה, אל תגעו בו!"

   ונחבי יצא מביתו, ויגידו לו משרתיו, כי אני מנעתי את האביונים מקחת ממנחתו מאומה, באמרי, כי רקבון הוא ומות בו.  והנה הוא נגש אלי ויאמר: "מי אתה, בן אספסוף, כי באת אל חצרי לגנוב? אני אושיבך בכלא ובא רקבון  בעצמיך!"

   – הוי גנב!  – עניתיו – המעט ממך הונות אנשים במנחת-שוא, מנחת-קין, בפרי-רקבון, כי עוד אומר אתה להונות את ה'? הלא ירקב שמך גשם פרעוש קרובך הגנב, היושב עתה בכלא עם גנבים על גנבו את בגדי וכספי, פרי-עמלי.״

   והנה המון אנשים נאספים סביב לחצר נחבי ושומעים דברי, ונחבי רגז, קצף עלי מאד ויגש אלי להדפני, ואני אמרתי לו: "אם תסית בי את כלביך הטובים ממך, כאשר עשית לקרובך, אז  אצא מחצרך".

   והאנשים, אשר התאספו מסביב לי, בשמעם תוכחתי ומוסרי, התענגו על חרפת נחבי שנוא נפשם וישחקו.  ואני לא חכיתי  עוד לדברי נחבי ואמהר לצאת מחצרו.

   היום נטה לערוב והחג הבא קרא דרור לכל נפש עמלה וישַלח רצוצים חפשי מעבודתם הקשה, אשר עבדו למלא מחסורם.  ואני הולך בלא כח.  האגיד מחסורי לאשר לא ידעוני?  העשוי אני להלאות אנשים?  – והעוברים ברחוב, אשר שמעו את חרפתי, אשר חרפתי את נחבי, עמדו ויתבוננו בי.  ולא אכחד מכם, בני, כי דרכי זה היה כסל לי להתערב בדבר לא-לי.  זכרון הדברים האלה הדאיב נפשי לרגעים, נחמתי מאד, כי עשיתי זאת, כי לט נאוה הדרך הזה לאיש, היודע ארחות-חיים.  כי התחמץ לבי בקרבי וארגז ואתעורר על נחבי להוכיח דרכו על פניו, ומה הועילה לו תוכחתי? הישנה את לבבו והליכותיו?  היבחר לו דרך טוב? – והוא איש מצליח בדרכו הרע ולא יעזבהו, ועל איש דכא כמוני ישחק.

  הלכתי בקרב צרה ואתה צפנתי בלבבי.  כי על מי אתאונן?  האתאונן על ירוחם, אשר אמר להֵראות אתי בזפרון ולא בא? האשכח את החסד, אשר עשה לי?  הלא אחרי הפרדו ממני השאיר אחריו ברכה בידי, עשרים שקל כסף, ואותם שלחתי לאשתי ובני להיות להם למחיה בימי-החג ואחרי החג.  היכול אני להביע די תודה לאיש-חסדי? – הן זה חלקי וזה גורלי, אשר מנה לי ה', ואני אתעזר עוז לשאת את משא עצבוני בלי התאונן.  במחשבותי אלה הלכתי – והנה איש לקראתי, ובנעימת-דבריו שאלני: "האתה זה שמואל המורה?"

אני הוא – עניתי את האיש.

 אם אתה זה – ענה האיש – לך-נא עמי, כי חנן אדוני קורא לך לחוג את כל ימי הפסח בביתו.  שם גם את ירוחם רעך תמצא, כי שמהו אדוני על ביתו ועל משלח-ידו.  הנה הוא מחכה לך.

מהרתי ללכת עם האיש, אשר הביאני אל חצר-חנן ואל חדר-ירוחם.  וירוחם חבקני בזרועותיו ויאמר: "אני הדאבתי את נפשך, רעי, כי אחרתי לבוא, ואתה חכית לי בכליון עינים.  ואולם דע לך, כי מן היום הזה נשב כשבת אחים יחדיו".

  וירוחם אחז בידי ויאמר: "דע לך, רעי, כי נכבדות דברתי בך.  והגדתי תהלתך אל חנן הנדיב, כי מורה נבון אתה.  והוא נכון לקחת אותך אל ביתו להיות מורה לטוביה בנו, נער בו שתים-עשרה שנה, כולו מחמדים, ועבודתך עמו תתן שעשועים לנפשך, וחיית והתענגת".

  ואני הייתי כאלם לא יפתח פיו, כי מאין אקח דברים להשיב תודות לאיש, אשר עשה חסד עמי פעמָים? – והנה אחד ממשרתי-חנן נושא שמלות החדרה ויאמר: "הן אלה נשלחו לאורח הזה על-ידי הרצים על שם אדוני".

   המשרת יצא, ואני שאלתי את ירוחם: "ומי זה שלח את אלה לי?"

  וירוחם שחק ויאמר: "הן אלה דרכי חנן להסתיר צדקתו.  ואתה החלף שמלותיך, כי עוד מעט נבקר בחדר חנן.  רק מחה דמעה מעל פניך".

   –רעי היקר!  – עניתי  – בוכה אני דמעות-שמחה, כי הפכת לי את עצבוני לשמחה.

את אשר היה לי לעשות עשיתי,  – ענה ירוחם – אך צר לי מאד, כי התגלה ריב בינך ובין נחבי, כאשר שמעתי.  כי אמנם כֵּלַי הוא נחבי, ואולם מפזר הוא כסף ביד פתוחה לקנות לבנו חכמה ודעת.  יען כי נחבי יודע, כי מחסור חכמה ודעת לו לבושת ולחרפה, על כן הוא רוצה להסיר מעל בנו החרפה הזאת; גם חלה את פני חנן לתת לבלע בנו מהלכים עם טוביה בנו.  וחנן איננו מונע טוב מדורשיו.  אך עוד נשוב לדבר בדבר הזה.         

ג.

אני באתי עם ירוחם אל חדר גדול ומלא-הוד והדר, רצפתו משוחה בששר והמצע עליה רקמת תמר אדומה.  ומשרתי-הבית עורכים השולחן וישימו עליו כלי-כסף וכלי-זכוכית יקרים עם כל שכיות-החמדה, לכבוד החג הזה, הראשון לכל החגים.  וחנן שמח לקראתי וישאלני לשלום, ויושיבני ויאמר: "הלא ימים אחדים אתה יושב בזפרון ולא כבדתני לבקר בביתי, הפתוח לכל אורח, הבא מרחוק ומקרוב; לכן ימים על שנה תשב בביתי".

   וישלח לקרוא לבנו הנער, לטוביה.  ויבוא, והוא לבוש הוד והדר, ויאמר לו אביו: "ראה, בני, את האורח, הבא אל ביתנו.  הוא יהיה מורך ללמדך תורה, חכמה ודעת, כי חכם ונבון הוא ואתה תשמע לכל אשר יצוך לטוב לך".

   וטוביה דרש שלומי באהבה וכבוד ויאמר: "אתה, אדוני, תהיה לי מורה חכם, ואני אהיה לך תלמיד טוב לשקוד על כל דבריך".

   וטוביה כולו מחמדים, וטובו ושכלו נראים על פניו.

   ואני וירוחם הלכנו אחרי חנן אל בית-תפלתו, הבנוי בחצרו, ששם העלו נרות.  גם נחבי ובלע בנו הנער באו שם.  ויגש בלע אל טוביה לראות את בגדיו החדשים, אשר לבש, ולהראותו שמלותיו.  וידבר טוביה באזני בלע לאמר: "ראה זה חדש הוא, כי האורח הנכבד הזה הוא מורי החדש, אשר בחר לי אבי, המהללו והמכבדו מאד, כי חכם ונבון הוא".

הרף ממני! – ענהו בלע – כמעט החל החג, והנה אתה מדבר במורים, התאחר לדבר בם אחר החג?

את הדברים האלה שמעו אזני מאחרי ואני עמדתי כלא שומע.

לא כן אדמה אני, – ענה טוביה – כי המורה החדש ילמדני דברים חדשים, ואת

הישנים אֶשנֶה ואשלש להיותם שמורים בלבבי, לבלתי היות עמלי לשוא. 

ולי אגוזים רבים לשחק בם, – ענה בלע – ואם אתה אינך רוצה לשחק עמי, ומצאתי לי חברים אחרים, כי חג הימים האלה לנו.  היודע אתה, – הוסיף בלע – כי בחצרנו נולדו ששה כלבים קטנים? ונתתי לך אחד לגדלו,.

 גש הלאה! – ענהו טוביה – הלא המקום הזה קדוש הוא ואתה מדבר דברים, אשר יתנודד מהם כל איש ישראל,  כי לא פה המקום לדבר בם.  וה' יסלח לך חטאת שפתיך.

 ראה נא צדקת-טוביה! – ענה בלע ברוגז – אני שכחתי, כי מגיד-מוסר אתה ומוכיח לרבים.  לכן לא אוסיף לדבר עמך.

   כאשר כִּלתה העדה להתפלל ואנחנו הלכנו הביתה, – והנה השולחן ערוך בהוד והדר.  לפני מושב כל נפש מבית חנן נכון בקבוק יין טוב וכוס.  ודבורה, אשת-חנן הכבודה, לקחה מקומה לימין אישה, והיא לבושה מחלצות לכבוד ולתפארת.  ואני לבוש שמלות חדשות, הנתונות לי מבית חנן.  שכחתי צרת-נפשי ועצבון-רוחי ולבבי היה אך שמח.  רק נפשי היתה רעבה ממכת-בכורות, אשר היתה לי, כי צמתי כל היום כאחד הבכורים, הצמים בערב הפסח.  ולשמחתי אמרה דבורה אל אישה: "מהר, אישי, היום לעשות הסדר ואל תאריך, כי נפשות בני-ביתי רעבות אחרי העבודה הקשה, אשר עבדו היום".

   וחנן שמע לדברי אשתו, ונשב איש איש על מקומו, ואחרי כַלותנו הסדר אכלנו למעדנים, גם שתינו יין הרבה, ונפשי חיית חיים נעימים בחג הזה, כי הוציאני ה' מעצבון ומחושך לאור.

   השכמנו בבקר ונשב סביב לשולחן לשתות חמים.  וטוביה תלמידי הנער הראני ראשית דברים, אשר העתיק מלשונות אחרות, והנה בם שגיאות מעט מאד.  ויראני את חליפות המכתבים אשר בינו  ובין בן-דודו, היושב בעיר אחרת, ואמצא בדבריו חן, טוב-טעם ודעת.  ויגד לי חנן, כי יסוד לו בחשבון וראשית-לימודים לו בגבולות-הארץ.  ומכל אלה ראיתי ואתבונן, כי לַמדי את הנער הנחמד הזה לא יהיה עמל-נפש כי אם עונג ושעשועים, ובלבבי ברכתי את ה' אשר הביאני אל הבית הזה, וחנן אמר לי: "אני לא אתאונן על טוביה בני, כי כל מוריו, אשר למדוהו, השאירו אחריהם ברכה בנפשו.  ורק זאת התבוננתי: כי לא טוב שבתו לבדו, וטוב מאד אם יהיה נלוה לו חבר טוב.  וירוחם אמר לי, כי מצא לו חבר טוב, נער נבון ונחמד בהליכותיו, ושמו חנניה, והוא יתום, וכי הוא היה אחד מתלמידיך.  המצאתו טוב לבני?"

– אין טוב ממנו, – עניתיו.

לכן, – ענה חנן – לכן קרא אליו במכתב והגדת לו, כי גורלו יהיה נעים בביתי.  ורק ימהר לבוא הלום ואל יאחר.

   ונחבי בא לפני הצהרים לבקר בבית חנן.  ואחרי שתותו יין ואכלו ממתקים, שם עיניו עלי ויאחז בידי ויקחני אל פינת-הבית ויאמר: "האתה זה איש חרמי, אשר אתמול בחצרי ענית עזות ותחרפני באף וחמה, ולא חרדת ולא פחדת מאפי ומחמתי, כי נסת מפני ותאמר בלבבך: אני מלטתי נפשי, כי חנן מגן לי.  ואולם דע לך, כי חמתי בוערת כאש, וחרדת לרגעים מנקמתי, האורבת לך, כי לא אסלח לך עד אם עשיתי בך נקמה.  אך באחת תכפר פני, וזאת היא: הנה שמעתי עליך לאמר: מורה נבון וחכם אתה ואשר תלמד מלּומד הוא.  ולי בן, נער מבין דבר, וכסף לא נחשב לי מאומה לשלם שכר טוב בעדו.  ואם רוצה אתה לכפר פני, ולמדת את בני תורה, חכמות ודעת, והפכת שנאתי לאהבה; ואם לא תמלא משאלותי, ונחמת באחריתך.  ראה-נא, הנה משפתך בפיך ובשפתיך לחרוץ אותו לשבט או לחסד".

אינני יכול להשיבך עתה דבר, – עניתי – כי אם אשר יאמר לי חנן אדוני אותו אשמור לעשות.

 בחנן בטח לבי, – ענה נחבי – כי אנשים רֵעים אנחנו ולא ימנע הטוב ממני. 

   זאת דבר ויצא.

 וירוחם שאלני, מה דבר נחבי עמי, כי ראה אותי מתנודד מדבריו.  ואספר לירוחם את דברי נחבי.  ויאמר אלי חנן: "נמהר היית, ידידי, בצאתך לריב עם נחבי, כי לא טוב התגרות באיש רע.  ואת שאלתו אני נכון למלא.   ישלם לך נחבי שכר טוב, וספחתי את בלע בנו אל טוביה בני.  ולא אפחד פן ישחית בלע את בני, כי אם יהיה בלע לו למשל למאוס ברע.  קרא לחנניה הלום.  ואם מהולל הוא כאשר אמרת, ויָשב הוא עם טוביה בני כחברים טובים יחד, ואולי יהפכו שניהם גם את לב בלע לטוב, והוציאו יקר מזולל, ודעו לכם, כי שונא אני ריב ואוהב שלום בכל דרכי".  

ד.

   ומשרת הרצים היא מכתב אל ירוחם, ובו מכתב אלי.  ויתנהו ירוחם לי, והנה הוא כתוב אלי מאת חנניה, שמחתי עליו ואקרא בו כדברים האלה:

  "למורי מלמדי ומדריכי, החכם שמואל, שלום!

  "אתה העירות לי אוזן לשמוע בלמודים ותלמדני תורה, חכמה וארחות-חיים.  המעט ממך, כי כן הכינות את לבבי, בשבתך עמנו, ועוד השארת אחריך ברכה בקרבי: תשוקה גדולה אל כל חכמה ודעת.  ומה נמס לבי אחרי הפרדך ממני.  ואני נותרתי לבדי באין מנהל לי.  אחי – מסכן, וחייו חיי-צער, כי בעצבון ובכבדות יביא לחם צר אל ביתו, ומכלכל הוא את אמנו האלמנה, ואין ידו משגת לנהלני בכל מחסורי.  והן אחד בעלי-החנות רוצה לקחתני למשרת בחנותו.  האחליף למודי הטובים בעבודת-עבד, ובאחריתי אהיה בער?

  "מטע-ידך אני.  על-כן לא נכלמתי להלאותך בשאלתי לתור לי מנוחה באחד המקומות, אשר תעבור שם: אולי אמצא ארוחתי בית איש יומו.  וצמה אני שואל? – רק לחם צר, למען אוסיף קנות דעת.  זכרני, מורי, ופנה אל הנפש, הקשורה בנפשך, חנניה", עברו ימי החג הראשונים, ואני ערכתי מכתב אל חנניה, גם ירוחם וגם טוביה בן חנן כתבו ידם לו, ועל-פי חנן שכרתי עגלה ואשלחנה אל חנניה למהר לשאת אותו זפרונה, כי טוביה חכה לו בכליון-עינים.

ועל ימי-החג האחרונים בא חנניה אל בית-חנן, והוא ודבורה אשתו קבלוהו בשמחה, ונפש טוביה דבקה בו, ויתן לו שתי חליפות שמלות ויַראהו את כל אשר אתו בכתובים ואת אוצר-ספריו, וחנניה היה כחולם חלום, פג לבו ולא האמין, כי את כל אלה הוא רואה בהקיץ.  וחנן אחז בידו ויאמר לו: "ראה, בני, בך בחרתי להיות חבר לבני וישבתם כשבת אחים יחדו, ותחת למדך עד היום למודיך בעצבון, תלמד מעתה בשמחה, והיו עיניכם רואות את מורכם ולבכם תשיתו לכל הדברים, אשר ישנן לכם.  הנה עוד נער אחד נלוה לכם, והוא עצל, והעירותם את לבבו לבקש עונג ושעשועים בלמודים.  ואם ימשוך הוא אתכם אל תענוגים, אשר לא יועילו, אל תפנו אליו ואל תשימו לב לדבריו, כי אם בזאת תתהללו – אם תשנו את טעמו לטוב.  כי רק לבעבור נסות אתכם ספחתיו אליכם".

   "אפרים, אחי כאב לי!

   "אתה צויתני לפני הפרדי ממך להודיעך את דבר בואי אך בית-חנן, ומצותך זאת אשמור.  ראשית דבר אודיעך, כי בשלום באתי הלום, וחנן הנדיב ודבורה אשתו הנדיבה קבלוני באהבה, וטוביה בנם הנער שמח לקראתי: מה נחמד הוא ומהנחמדים מעשי-ידיו! כי הראני את כל שכיות-חמדתו, אשא עשו ידיו, ויתן לי מאלה כלי-תפארת, ואותו אני שולח לאחותי.  רק נעימות אראה, רק נדיבות אשמע בבית-נדיבים זה, ולרגעים אברך את ה', אשר הביאני לשבת בצל-קורתם עם מורי איש-חסדי.  הן הפרידני ה' מאֵם רחמניה, מאָח יקר ומאחות אהובה, אחרי קחתו את אבי ממני, ופה מצאתי הורים יקרים ואח נחמד ונעים.  יש אשר אני נאנח, בזכרי את עזובת בית-אבינו, אך כרגע אשיב אל לבי, כי בשמחתי ישמח לבכם.  אכן, טוב ה' לבוטחים בו, כי עתה החל ה' להראותני חסדו, וקויתי לו, כי עוד רב טוב צפן לי.  החדר, אשר אני וחברי ומורנו יושבים בו, מלא ספרים.

         " ושלום רב לך, אחי, לאמנו ולאסתר אחותנו.  לרגעים אזכרכם ואברך אתכם, וברכתם גם אתם את הנפש, הקשורה בנפשותיכם, חנניה".

 

"חנניה, אחי הנחמד!

  "בדבריך הנעימים נתת שמחה בלבנו.  בם ראינו אותות אהבתך אלינו, כי נפשך קשורה בנפשותינו, עד כי בשפע כל טוב עוד נפשך תדרשנו ולרגעים תזכרנו.  הנך אומר, כי יש אשר נעצב אתה לנו.  ואולם, אחי, שית לבך לתבונה ועצבון לא ימשול בך, אכן, טוב וחסד עשה מורך היקר עמך, בהפרידו אותך ממנו, לטעת אותך בנוה ישרים ונדיבים, למצוא לך הורים חדשים ואח נחמד.  ועיניך רואות את מורך, אשר הגדיל לעשות עמך.  כי מי נטע בלבבך מטעי-הדעת?  – הלא הוא, וזה פרים, כי תביע רוחך אלי במכתב כתוב בטוב טעם ודעת.  ומי למדך לכלכל דבריך בתבונה?  – הלא הוא מורך היקר, והוקרת אותו.  והוקרת עתותיך ואל יאבד יום אחד ממך בלי השאֵר אחריו ברכה בנפשך, והיית למופת לחברך הנחמד והיית אהוב להוריו.  אחי הנחמד! בדאגה ובעצבון עברו עברו ימי-ילדותך, ובכל זאת לא עזבת למודיך, ותתאזר עוז לשאת את עמל-החיים.  עתה התאזר עוז לשאת את שפע הברכות, אשר נתן לך ה', וזכרת, כי דרכיך הטובים הביאוך אל בית-נדיבים, והוספת אומץ לאחוז בדרכיך אלה, והיתה זאת תודתך למורך היקר ולהוריך החדשים, ונחמת את אמנו ואחותנו, ושמחת את נפש אחיך אוהבך, המברכך, אפרים.

 

"אפרים, אחי היקר!

"מכתבך הנעים מצא חן בעיני חנן הנדיב, אשר בקר בחדר למודי עם טוביה בנו, וימצאנו קוראים את מכתבך, ויקחהו בידו ויקראהו ויאמר לי: "דברי אפרים אחיך כולם מחמדים, ואני משיב לו תודה על הלקח הטוב, אשר הוא נותן לכם.  ואתה, חנניה בני, זאת עשה: כתוב לאחיך את כל הדברים, אשר אתה רואה ושומע בביתי".

ואיך אעשה הדבר הזה? – שאלתי את חנן – הלא בזאת אהיה כהולך רכיל מגלה סוד?

 אל תירא, בני,  – ענה חנן – הלא יודע אני, כי כל אשר תראה וכל אשר תשמע בביתי, אך טוב הוא, ואני מתיר ידך לכתוב לאחיך את כל זאת.

"אחי היקר! ומי האיש, אשר יוכל להתהלל כחנן, כי כל הנראה והנעשה בביתו, אך טוב הוא? הן ידי לא עוד אסורות ובכל אות-נפשי אכתוב לך תהלות חנן הנדיב ואשתו הנדיבה, ונכבדות אדבר בטוביה, חברי הנחמד, אשר נפשי בו דבֵקה.  ובדברי בם, אברך תמיד את מורי, אשר הביאני הלום להתענג על כל הטוב הזה.  רבים הם הדברים האלה, כי חדשים וגם ישנים, אחי, צפנתי לך.  אני אכתוב כל הליכות בית-חנן, וגם אתה, אחי, אל תמנע הטוב ממני ונתת לי תמיד לקח טוב במכתביך.  ודע לך, כי כל דבריך יהיו קודש לאחיך, אוהבך ובמכבדך, חנניה". 

    "חנניה אחי יקירי!

  "אשריך ואשרי חלקך, כי חוסה אתה בצל חנן הנדיב ונלוה אל טוביה בנו, אשר קצות דרכיו הטובים התבוננתי במכתבך ומכתב מורך היקר.  אכן, לו נאוה תהילה.  אך באשר אור שם צל ולא יחדל רע מטוב: האור והטוב הלא אתה וטוביה חברך, והרע והצל הלא הוא בלע, הנלוה עליכם.  כי חברתו היא כחברת הנחש אל אדם הראשון, אשר הסיתו ויפתהו לעבור את מצות ה' למען הגרש הוא וחוה אשתו מגן-עדן.  כי כן הושיבך ה' בנוה עונג ושעשועים לנפשך, ובחברתך יתערב נחש מסית ומפתה, למען נסותך ולמען הגרשך מבית תענוגיך.  לכן השמר לך, אחי, והזהר והזהרת גם את טוביה חברך מבלע, כי אשריכם, אם תצליחו להוציא יקר מזולל.  אך דעו לכם, כי בלע בחטאת שפתיו הוא יכול להפוך לכם ברכה לקללה, עונג לנגע והוד לדָוֶה.  ראו, בנים טובים, העידוץי בכם, ואתה, חנניה, קרא תמיד את מכתבי זה ודע לך, כי הדברים יוצאים מלב אחיך אוהבך כנפשו, אפרים".

   "אפרים אחי, מלמדי ומדריכי!

   "דבריך מצאו חן בעיני חנן ובעיני מורי, וטוביה הוגה ושוגה בם.  חנן משיב תודה לך על אשר תחוה לנו דעת, והוא בוטח בנו, כי לא נשגה.

  "דבורה, אשת-חנן הכבודה, יעצה לצאת מן העיר ולשכון בשדה, לשאוף שם רוח צח כל ימי האביב, ולכלול את תענוגיה תקח את עדה בתה הקטנה, והיא בת תשע שנים, יפה וטובה כהוריה, וגם את טוביה בנה ואותי ואת מורי תקח שמה.  ואשת-נחבי, המקנאה תמיד בדבורה, שכרה גם היא משכן בשדה, הקרוב למשכננו, ועמה תקח את בלע בנה, למען  ישמע לקח מפי מורנו, ואני ירא פן יפריענו בלע ממעשינו.  אך אני וטוביה רעי נעמוד על משמרתנו, ודברי בלע לא יצליחו להסירנו רגע מן הדרך הטוב. 

   "קול בלע הנה זה בא.  קולו כנחש הולך.  אשמע מה ידבר עם טוביה רעי, אז אשוב לדבר עמך במכתב".           

  "אפרים, אחי היקר!

יום-יום אוסיף לאהבה את טובי ולשנוא את בלע, השם אור לחושך ומתוק למר.

  – היודע אתה חנניה, – אמר לי טוביה – כי מורנו נלוה לנו, בשבתנו בנאות-שדי? ולבי שמח על חברתו, ולבבי כלבבך,  – עניתי אף אני חלקי.

  – ואני לא אשמח בו, – ענה בלע – כי אינני אוהב לשמוע תוכחתו לרגעים, כי היתה לי לזרא.  המעט ממנו הלאות אותנו בעיר, כי עוד ילאנו בשדה?

לך כל מוסר טפל, – ענה טוביה – לא כן הוא לי, כי על דעתי טוב מורה מוכיח, המזהירנו מכל דרך-כסל, מאיש מחליק לשון, המהלל כל מעשינו.

  – ואני אמרתי בלבבי, – ענה בלע – כי בצאתי מן העיר, אצא לחפשי מסבל-הלימודים ונקרא לנו דרור, והנה המורה עמנו להביאנו בעול.

 העול הוא? – ענה טוביה – השכחת את דברי מורנו, כי העבודה תמתיק לנו אחרי כל עונג, ובאפס עבודה יהיו לנו כל שעשועים לזרא? ואני בחנתי דבריו ואמצאם נאמנים.

"כן דברו טוביה ובלע איש אל רעהו, והנה דבורה קוראה לנו לאכול ארוחתנו".

 

"אפרים, אחי היקר!

"טוביה הכין צרור-חפציו, ואני עשיתי כמוהו, והיו צרורותינו נכונים למחר בבקר לשאתם אל מקום-מועדנו.

הנכון צרורך? – שאל טוביה את בלע.

 הלא את העבודה הזאת שמתי על משרת-אבי הזקן, והוא יכין צרורי בלילה אחרי כַלותו עבודת-היום, – ענהו. 

 צר לי על המשרת הזקן, – ענתה עדה – כי עובד הוא שני אדונים: את אביך ביום ואותך בלילה.  ומתי ינוח אחרי עבודתו הקשה?

 האני אדאג למנוחתו – ענה בלע – הלא אבי משלם לו שכר עבודתו, וגם לחמנו הוא

 אוכל.  העובד הוא עבודתו חנם?

  ועדה הניעה אחריו ראש בחרפה ובוז ותאמר: "לו היתה חמלה בלבבך, כי עתה הֲקִלותָ מעל הזקן עולך.  הלא אות עצלות וגאוה היא, בשומך על זקן עבודה, אשר אתה יכול לבצע בידיך".

אל נא, עדה, – ענה בלע – אל תתני לי לקח.  וגם אני אינני רוצה להתוכח עמך.

 רב לכם, אל תוסיפו דַבר, – ענה טוביה – כי הנה אחרית שיחתכם – ראשית מדון, וטרם התגלע הריב נטשו שיחתכם.

"מחר אכתוב לך מנאות-שדי, ושלום לך מאת אחיך, חנניה".

 

ה.

   "אפרים אח היקר!

  "באנו אל נאות-שדי, פה בית-קיץ נחמד וכר נרחב ביער לשוח בו, גם גן נחמד פה, כולו מחמדים להרנין לב.  ולכלול את תפארת בית-הקיץ הביא טוביה אליו כל הוד והדר ויפארהו במעשי-ידיו הנחמדים, לשמחת לב הוריו, המתענגים עליהם.  הן טוביה שונא מנוחה ועצלות, על-כן בחר לו חלקה טובה בגן לזרוע ולטעת בה, ומן הכסף, הנתון לו מאת הוריו, שלם לאכר מחצית-השקל לעבוד עבודתו בחלקה, אשר בחר.  ואף כי חנן משלם שכר טוב לאכר לכלול תפארת-הגן, לא ימנע טוביה ממנו שכרו גם הוא, בדעתו, כי לאכר הזה אשה וששה ילדים.  ובלע אמר לו:, הלא בהודע הדבר לאביך, יגער בך על פזרך חנם את הכסף, אשר אתה קובץ על-יד'.

   וטוביה אמר לו:,דע לך, בלע, כי אינני עושה מאומה, אשר לא יהיה לאבי לרצון, ואם יוָדע המעשה הזה לאבי, לא יגער בי על העשותו, כי אם על הודעו.  כי כן למדני אבי להסתיר מעשה-הצדקה'.

לו שמעת יעצתי, – ענה בלע – לו שמעתני, כי עתה יעצתי לעשות מאורי-אש במחיר הכסף לשעשועי-נפשנו.

ועדה הניעה אחריו ראש ותאמר:,הזאת עצתך? – ואולם טובה ממנה עצת אחי, כי מאורי-אש לא יתנו שעשועים לנפשותינו כי אם רגעים אחדים, ועונג גדול מזה לאחי בראותו, כי במחיר כספו קנה האכר נעלים לילדיו למנוע רגליהם מיחף, לבלתי הכאיבן עוד בקוצים.  ובכל עת, אשר יראה אחי את הנעלים על רגלי הילדים, ישמח לבו'.

   "הלא תראה, אפרים אחי, כי בני נדיבים ידברו נדיבות!"

 

"חנניה, אחי הנחמד!

  "מכתבך הרנין את לבבי, בראותי, כי מכל מראה-עיניך ומכל משמע-אזניך בבית-נדיב אתה לוקח מוסר: כי במה יזכה טוביה רעך הנחמד? הלא בחסרו נפשו ממותר למלא מחסור אביון.  ובמה נמאס בלע? הלא בהיות כל מעשיו ומחשבותיו ר לנפשו.  ורב לקח הוא לך לבחור בדרכי טוביה ולמאוס כל דרכי בלע ומחשבותיו.  ואל תאמר, אחי, בלבבך: איך אבחר בדרכי טוביה, וה' מנע ממני העושר, אשר חנן אותו, ואיך אעשה כמוהו טוב וחסד לאביונים?  הלא נתן לך ה' פה ושפתיים לדבר נדיבות על לב דכאי-רוח ולהיות יועץ נדיבות לרעך ולעורר את לבו לעשות טוב!  ובה יהיו דבריך נשמעים?  הלא בעשותך לך שם תפארת בחכמה ודעת, אשר תלמד בימי נעוריך, ובהליכותיך ובמעשיך הטובים תמצא חן, והיו דבריך נשמעים.  הלא כן נשמעו דברי מורך היקר, אשר יעץ נדיבות את חנן הנדיב לקחת אותך אל ביתו.  ובמה עשה לך מורך את החסד הגדול הזה? הלא במוצא-שפתיו, כי דברי חכמים בנחת נשמעים.  עשה לך שם טוב בנעוריך ונשמעו גם דבריך, בהיותך לאיש".

 

"אפרים אחי היקר!

  "הלא יודע אתה את מורנו, אשר ילמדנו כל דבר במשל.  כן למדָנו את מוסר חכמינו הראשונים: "אל תבוז לכל אדם, כי אין לך אדם, שאין לו שעה", ויבאר לנו הדברים במשל הזה: האריה היה ישן ועכבר נבזה רץ מסביב לו ויעירהו.  ויקצוף האריה, ובכל זאת לא עשה לעכבר רעה.  ויהי היום, ואת האריה ההוא קרה מקרה, כי נלכד ברשת או בפח.  והנה העכבר הנבזה בא ויפתח חרצובות הרשת וינתק מוסרות הפח, והאריה יצא לחפשי.  מן המשל הזה יוצא לנו לקח טוב, כי הנבזה יכול לעשות חסד לנכבד.  את הלקח הזה צפן טוביה בלבבו, ובלע, אשר יבוז לכל משל, תוכחת ומוסר, לא שת לבו גם למשל הזה.  עתה אספר לך, אחי, את המקרה אשר קרהו, ואם לא יוָסר בפעם הזאת, אין עוד תקוה לאחריתו ולשוא ישחית מורנו את דבריו הנעימים, כי לא יועילו לו.  ומה יועיל ההון, אשר ישאיר לו אביו, אם יעשה בו כאשר עשה בו אביו? – שית לבך, אחי, למקרה, אשר אספר לך.

   "זה שלשה ימים אשר צוה מורנו את בלע להשלים חוקו בלימודים, אשר שם לפניו, ובלע לא שת לבו למצות המורה ויצא מחדרו לשוח עמי ועם טוביה רעי; כי אנחנו השלמנו חוקנו.  ובהיותנו בדרך, והנה נער, מושך עגלה קטנה, אשר בה חבית קטנה מלאה שמן-דגים, הולך ובא לקראתנו.  ובראות הנער, כי צר הדרך, נטה הוא מפנינו, גם רצה להטות עגלתו אל עבר הדרך.  אך שני גלגליה עברו על אבן ויהפכוה וישליכו את החבית ממנה; והנער עומד ובוכה במבוכתו, כי בכח-ידיו איננו יכול להרים את החבית ולהשיבה אל מקומה. 

חנניה! בלע! – קרא טוביה – הלא לנו לעזור את הנער ולהושיעו ממבוכתו.

  לא נאוה לנערים כמונו, – ענה בלע – לטנף את שמלותינו ולעבוד עבודה עם הנער נמסכן הזה.

הבה! – קרא טוביה אלי – הבה נעזר-נא את הנער.

הבה! – קראתי גם אני – וברגעים אחדים הרימונו את החבית והשיבונוה אל מקומה.  ובלע עמד ויתבונן בנו בלי מוש ממקומו.  והנער השיב לנו תודות ויברך אותנו וילך לדרכו, ובלע שחק עלינו.  וטוביה אמר לו:  "אל תבוז לכל אדם, כי אין לך אדם, שאין לו שעה'.

 ואם תהיה לו שעה, – ענה בלע, אני אינני רוצה לעזרו ולא להעזר בו.

  "אך השעה ההיא באה לחרפת בלע ולישעו, כאשר תראה, אחי.

 "מקץ שלשה ימים אחר הדברים האלה, וטוביה קרא לי ללכת עמו אל בית-האכר, העובד את חלקת גנו, לשתות שם חב חם, ובלע נלוה אלינו.  באנו אל מקום האכר, ושם ברכת-מים ובה סירת-דוגה קשורה בחבל אל עץ.  ויאמר לנו בלע השובב: "הבו נערים! נשב בסירת-הדוגה ונשוט על פני הברכה'.

   ונאמר לו:,אנחנו לא נלך עמך'.   

 "ונזהירהו מעשות זאת, ובלע לא שמע לנו ויפַתח את החבל וישב בסירת-הדוגה.  ואנחנו באנו אל בית האכר, שתינו שם חלב חם.   – והנה קול צועק: חושו לעזרה! – לקול הזה חשנו לצאת, והאכר עמנו.  באנו אל הברֵכה ורעדה אחזתנו, בראותנו את הנער, אשר עזרנוהו זה שלשה ימים, והנה הוא אוחז בכנף בגד בלע, אשר נפל אל המים, ואיננו יכול להצילו.  והאכר קפץ אל המים ובכח-ידיו הוציאו – והנה בלע כמת וכל רוח-חיים אין בקרבו, וטוביה ציוה את האכר לשאת את בלע אל ביתו ולשימו על מטה.  הוא מהר לקרוא לאם בלע, בהגידו לה, כי חלה מעט.  ומה נבהלה נפשה בראותה, כי בנה שוכב כמת! ותצעק בקול ותתעלף.  אז היתה מבוכה.  אשת האכר חשה לעורר את אם-בלע, ואנחנו יגענו בכל כחנו עד שוב רוח בלע אליו.  עוד מעט אכתוב לך אחרית המקרה הזה".

 

  "אפרים, אחי היקר!

  "עברה החרדה, סרה אימת-המות, אשר נפלה על בלע, אך קדחת נשארה בו.  ואת נחבי אביו לא הודיעו על דבר המקרה הזה.  ואני וטוביה עם מורנו באנו לבקר את בלע, אשר פקח עיניו לראותנו, ויאמר:,מה טוב אתה, מורי, ומה טובים אתם, חברי, כי באתם לבקרני! ואתה, מורי היקר, סלח-נא לי, כי, אמנם, חטאתי לנער המסכן, אשר מנעתי ממנו עזרה, והוא לא שלם לי כגמולי: כי לולא החזיק בכנף בגדי בחמלתו עלי, כי עתה צללתי במי-הברכה: או לו בושש האכר ויתמהמה רק רגעים אחדים, כי עתה אבדתי.  ועתה יהיו דברי חכמינו הראשונים חרותים על לבבי: "אל תבוז לכל אדם, כי אין לך אדם, שאין לו שעה".

  "ומורנו אמר לו: "אשרי הנער, אשר ישמע לכל לקח וכל מוסר וישימם על לבו, למען זכרם תמיד לבלתי הכשל.  ואתה לא הטית אזניך למשל האריה והעכבר ולקחו הטוב לא צפנת בלבבך; אתה עזבת דברי מוסר, והם כמעט עזבוך לעתות בצרה.  ועתה זכר-נא את המקרה הזה ושוב אל תורה, חכמה ומוסר, כי כשלת בעוונך.  ואתה, אחי, ראה-נא, כי מכל מקרה יצא לקח טוב לאחיך אוהבך ומכבדך, חנניה".

 

ו.

"אפרים, אחי היקר!

  "דבורה הכבודה וטוביה בנה, ואני עמהם, היינו קרואים אל משתה, אשר עשה אחד מעשירי העיר.  שם ראיתי הליכות טוביה רעי בין נכבדי-עם.  הליכותיו נעימות ודבריו – חן ונחת; מדבר הוא מעט ושומע הרבה, ובדברו והנה כל איש מטה אזניו לשמוע נעימות-אמרותיו.  את הזקנים והגדולים ממנו הוא מכבד, את נערים כערכו הוא מוקיר ועל המָך מערכו לא ירום לבו.  על כן אהוב ונכבד הוא לכל איש. 

  "בשובנו מן העיר אל נאות-שדי רצה חנן לבקר במשכנותינו, וישב הוא ואשתו הכבודה עם עדה בתם בעגלה אחת ואני ומורנו עם טוביה בעגלה אחרת, והעגלה הראשונה עברה לפנינו.   ובהיותנו בדרך, ראה טוביה והנה מסכן עִור יושב תחת עץ.  וישאל מאת מורנו לרדת מן העגלה ולשאול את העור, מדוע הוא לבדו באין מנהל?

רד בני, – ענהו מורנו.

  וטוביה מהר אל העור וישאלהו למנהלו.  ויאמר לו העור:, מנהלי עזבני פה, כי לא אספתי היום כסף די שלם לו'.

הוי אביר-לב! – יקרא טוביה, באחזו ביד העור, וישאלהו למשכנו.  ויאמר העור:, הנה הוא במקום, הקרוב למשכנות חנן הנדיב'.

"ויושיבהו טוביה בעגלה, ויביאהו אל מקומו, ויתן לו כסף, ויצוהו לבקר במשכנות חנן יום-יום.  ויברכהו העור בשם ה'.  – זה חברי וזה רעי טוביה!  – הודיעני-נא, אחי, שלומכם, כי בשלומכם שלום לאחיך אוהבך, חנניה".

 

"אפרים, אחי היקר!

"לא לחנם בא חנן אל משכנותינו, כי יום-הולדת היום לאשתו הכבודה.  וטוביה השכים היום בבוקר ויתפלל לה' להאריך ימי הורתו ולהשביעה עונג ונחת.  ואחרי כלותו להתפלל – והנה עדה דופקת דלת חדרנו ותקרא לנו ללכת עמה לקדם פני הורתה בברכה ביום הולדת לה.

  באנו אל דבורה החדרה, והנה היא, לבושה מחלצות, יושבת ואוכלת ארוחת-בקר עם אישה.  ויגש אליה טוביה ויברכנה בחן-שפתיו ויַקרב לה צרור-פרחים, אשר לקח מחלקת-גנו.  ותברך גם עדה את הורתה ותקרב לה כיס נחמד, אשר רקמו ידיה.   ויחבקם חנן וינשק להם.  ואחרי כן נגשתי גם אני בכבוד וחן ואברך את דבורה הכבודה.  והיא חלקה לנו מנות, – ממתקים ומעדנים, אשר הכינה ליום הזה.  ותתן לעדה בתה נזמים יקרים ולי ולטוביה נתנה ספרים יקרים.  ולעת-ערב באו אלינו אנשים ונשים מן העיר לברך את דבורה הכבודה.  ותצו את משרתה לערוך שולחן בגן, וישימו עליו מעדנים, ממתקים ויין: והיום הזה היה לנו יום טוב, יום עונד ושמחה.  ועוד ימי שמחה נכונים לנו, הלא הם ימי חג-השבועות, כי אותם יחוג חנם עמנו פה לשמחת לבבנו.  ושלום לך, אחי, מאת אחיך אוהבך, חנניה".

  "אפרים אח היקר!

  "מכתבך היקר נתן שמחה בלבי ובלב טוביה רעי, אשר שמח מאד על דבריך: "טובה תורה עם מלאכה, כי האחת נותנת חכמה ודעת בלבנו, והשניה מחזקת כחנו".           

הבה!  – קרא טוביה, באחזו בידי – מן היום הזה והלאה תעבוד עמי עודת-אדמה בחלקת-גני, וזאת תהיה מלאכתנו כל ימי שבתנו בנאות-שדי.

 טובים דבריך, – עניתי.

  וטוביה הוסיף לדבר: " הן עת הפרחים עברה, והיתה ראשית-מלאכתנו בחלקת גני לזרוע בו ירק לכלכל בו נפשות-ביתנו כל ימי הקיץ'.

  "וטוביה צוה לעשות לנו בגדי-פשתים ללבשם בעת עבדנו את עבודת-האדמה, ובבוקר נשכים לפני צאת השמש, נתפלל ונצא אל הגן.  יתדות-ברזל בידינו לעבוד עבודתנו לפני חום-היום, והיתה לנו העת ההיא לחפור את האדמה, לזרוע ולנטוע, לעקור נטוע, אשר לא הכה שורש בארץ, או לשרש קוצים, העולים בין תלמינו להשחית הזרע הזרוע.  הלא טוב לנו לזרוע ולשָרש, לעקור ולטעת, מלכת באפס מעשה כבלע.  הלא עבודתנו מחזקת כחנו, ורעבים נבוא לאכול ארוחת הבוקר, ואחרי-כן נחליף כח לשמוע בלימודים, אשר ילמדנו מורנו.  אכן טובה תורה, אשר יש עמה מלאכה.  ועל עצתך הטובה ישיב תודות לך אחיך אוהבך כנפשו, חנניה".

 

"אפרים, אחי היקר!

  "חנן יחוג חג-השבועות במשכנותיו אשר בנאות-שדי, וטוביה רעי, בדעתו, כי אוהב אביו לפאר את משכנותיו בחג הזה בפאר חמדת-האביב, העירני טרם יעלה השחר.  השכמנו בעב טל לבוא אל חלקת הגן, ויאמר לי טוביה:,זרענו טרם יצמח ועת לנו לעשות לחג לפאר משכנותינו בעצים רכים ובענפים מלאי ציצים ופרחים נותני ריח-ניחוח, כי אותם אוהב אבי לראות במשכנותיו בחג הזה'.

  "באנו אל היער, ומשם כרתנו עצים וענפים מלאי ציצים ופרחים ונביאם הביתה בעלות השחר.  והנה דבורה עם שתי שפחותיה עושות לביבות ומאכלי-חלב חיום מחר, יום-חגנו.  בראותה את אשר הבאנו לפאר את החג, ותשמח ותאמר:,התפללו, בנים, ונתתי מעדנים לנפשכם'.

  "התפללנו תפלת השחר, ואחת השפחות קראה לנו לבוא אל הגן.  שם מצאנו את חנן ואשתו הכבודה עם מורנו יושבים סביב לשולחן ערוך בצל עצים רעננים, ונחת-שולחנם מלא מעדנים, מאכלי חלב.  וחנן השיב תודות לנו על אשר שקדנו לפאר את חגנו, לתת לו פאר וכבוד, עונג ושעשועים.  השמש יצא על הארץ ואורו זרח בעד העצים הרעננים, ואני ורעי אכלנו למעדנים.  ראה-נא, אחי, כתבתי לך זאת למען תתענג נפשך על כל תענוגי אחיך אוהבך, חנניה".

 "אפרים, אחי הנחמד!

  "ירוחם עם אנשים אחדים באו הלום מן העיר, ובבית חנן רבה התכונה ליום מחר: משקה, מרקחות ומטעמים, מאכלי-תאוה עשויים מחמאה וחלב.  גם נחבי רע-העין ושני משרתיו באו הלום.  ומורנו נסע העירה  להביא ספר-תורה להביאו אל חדר-התפלה לקרוא בו בשני ימי-החג, ואני וטוביה נפאר היום את בית-התפלה והוד והדר נתן לו.  ואת יתר דברי אחשוך למחרת ימי-החג".

 

  "אחי היקר!

  " ימי-החג עברו בשמחה ושעשועים.  ביום הראשון בבוקר אחר התפלה וחנן אסף את קרואיו אל הגן, ששם ערוך השולחן ועליו משקה, ממתקים, מטעמים, מעדנים וכל מאכל-תאוה.  חנן ישב ראש, וקרואיו מימינו ומשמאלו סביב לשולחן, הנכון בין העצים, כולו מחמדים, להרנין לב.  הקרואים שאפו רוח צח, ואחרי אכלֵנו קרא לנו נחבי לבקר במשכנותיו.  אך מי יתאוה למטעמי רע-עין" – הלוא פגול הם! ואולם חנן לא רצה להתגרות באיש רע, וילך הוא וילכו אחריו הקרואים בלא חמדה.  ואשת-נחבי שמה לפניהם בשר, והקרואים נגעו בצלי בקצה המזלג, וימאנו לאכול ויותירו את כל אשר שמו לפניהם.  הדבר הזה הכאיב לב נחבי והדאיב נפשו, בראותו, כי נמאס הוא בעיני הקרואים ומאכלו נבזה להם.  על זאת חרק שן וגם רגז בקרבו".

 

ז.

"אפרים, אחי היקר!

  "שמחתני במכתבך והנני להודיעך דבר, אשר בו תשמח: "אתמול הלך טוביה עמי, וטבלע, השומר רגלנו, הלך אחרינו, ונבוא אל חָרָש חכם, אשר יצא גם הוא מן העיר לשבת עם אשתו החולה בנאות-שדי.  ולהם בן, נער כערכי, אשר למד תורה ודעת, ועתה החל אביו ללמדו גם מששה-חרשים, למען חזק את כחו ולמען ימצא גם מחיה במלאכתו.  ובן-החרש הראָנו את כל מעשי ידיו, כלי-חמדה שונים, כולם עשויים בחכמה ובתבונה, מעשה ידי-אמן.  ויקנט טוביה בתבונת הנער הזה ואקנא בו גם אני.  ואחרי צאתנו מבית החרש אמרתי אל בלע: "מה לך כי הסבות את פניך מבן-החרש ותמאן להביט אל מעשי-ידיו? הן ראה אראה, כי תבונת-כפיו לא לרצון לך'.

לא כן אני, – ענה טוביה – ולא אכחד ממך, חנניה רעי, דבר-אמת, כי אני אוהב את בן-החרש על מעשי-ידיו ועל תבונות-כפיו.  מי יתן והייתי אמן כמוהו!  הראית את הכלוב, אשר עשה? – הלא מעשה-ידי-אמן הוא!

"עוד טוביה מדבר בכלוב, אשר עשה בן-החרש, והנה בן-האכר, אשר עבד בחלקת-גנו, נושא כלוב מלא עוף, והכלוב לא מעשה ידי-חרש, כי אם מעשי ידי-אכר, וטוביה צוה לשאתו אליו הביתה.

  "בן-האכר הביא את כלוב-העוף אל משכנות חנן, ועדה בתו צהלה אל הימורים הנחמדים, ותאמר לנער:,מה מחירם?'

אני אשלם מחירם, ענה בלע.

 ואני, – ענה הנער – אני לא אמכרם לך בכל מחיר! הלא אתה קנית ממני את הזמיר והוא מת ברעב וצמא.  לכן אמכרם לטוביה או לעדה אחותו: אז אבטח ולא אפחד ליצורים האלה. 

אני אקנם, – הוסיפה עדה – אקנם ואשלחם לחפשי, כי מה חטאו היצורים האלה, כי אסורים הם בכלא?

 השקטי, אחותי, על אודותם, – ענה טוביה – כי בעלי כנף, אשר נולדו בכלוב, לא יצאו ממנו גם אם תשלחים לחפשי.  ומה טוב ומה נעים להם שבת בכלובם, בהנתן להם מאכל ומשקה.  כי שמחים הם בחלקם ולא יקנאו בגורל בעלי-כנף, אשר יעופו בשדות וביערים.

ועדה שמחה ותאמר: 'הניחות, אחי, את רוחי על-דבר גורל בעלי-הכנף'.

הלא תראי, אחותי, – ענה טוביה – עוד אושיבם בנוה-חמדה, בכלוב, אשר יתן לי בן-החרש במחיר.  

"זאת דבר טוביה וישלח את משרתו להביא לו את הכלוב הנחמד.  ספרתי לך, אחי, זאת, למען תראה דרכי עדה בת נדיב, היודעת גם את נפש בעלי-כנף לחמול עליהם, ולמען תספר באזני אסתר אחותנו ובחרה בדרכיה.

  "הכלוב הובא, והנה הוא נפלא, בני כתבנית היכל כליל בהדרו, בו יציע עליון, יציע תיכון ויציע תחתון, ובכל יציע חדרים שונים, ועיני רואים לא תשבענה לראות תפארתם, כי כולם מחמדים.  ובלע העלים עיניו ולא שת לבו אל מלאכת בן-החרש ואל תבונות-כפיו, ויאמר אל טוביה:,ומה ראית, כי תרומם את בן-החרש להשפיל כבודך?  – הן לו תבונות-כפים ןלך כסף לשלם מחיר מעשה-ידיו.  הנאוה לבן העשיר לקנא בבן-חרש?'

אל-נא תדבר בגאוה ובוז על חכמי-חרשים! – ענה רעי – הלא עוד נערים אנחנו ועינינו ראו בכל זאת עשירים, אשר ירדו ממצבם ומאומה אין בידם לכלכל נפשם לעתות-בצרה: לא כן גורל חכמי-חרשים, אשר על תבונות-כפיהם יחיו.  השכחת את אשר למדנו מורנו, כי טובה תורה, אשר עמה מלאכה? וכל תורה שאין עמה מלאכה לא תעמוד ובאחריתה היא מושכת עון.

"ראה נא, אפרים, כי טוביה רעי שומר בלבבו כל לקח טוב.  הלא הגדתי לך לא פעם אחת, כי לטוביה תשוקה גדולה אל כל מלאכת-מחשבת וחכם-חרשים יהיה: וחנן אביו רואה זאת ונכון הוא לשלחו אל העיר הגדולה פאריז אשר בארץ-צרפת, ללמדו כל מלאכת-מחשבת, ושלום לך, לאמנו ולאחותנו מאת אחיך אוהבך, חנניה".

 

  "אפרים, אח היקר!

 "מורנו נסע לביתו לראות את אשתו ובניו, ומקץ שני שבועות ישוב הלום: וחנן ואשתו נסעו אל עיר, ששם שוק גדול.  גם נחבי ואשתו נסעו שמה.  לא נותרה עמנו כי אם אשה זקנה לשרתנו, ולדאבון-לבנו חלתה האשה הזאת, וכל עבודת-הבית עתה על עדה בת חנן, והיא עודנה בת שתים-עשרה שנה.  היא מכלכלת עתה את כל דברי הבית.  תכין לנו כל דבר ותבשל.  והמעט ממנה העבודה הקשה הזאת, והיא עוד מכלכלת את האשה החולה ואיננה מתאוננת על עמלה.  ובלע הולך עתה שובב בשרירות-לבו בלי הבט אל כל ספר, כי אם ירוץ כל היום בשדות וביערים כפרא-אדם, או ישַחק בכלב או בחתול, או יקשור חוט ברגל צפור, הצפור תעוף והוא ירוץ אחריה אל כל אשר תעוף, לשוא קראנו לו ללמוד את כל הדברים, אשר צונו מורינו להשלימם עד שובו הלום.  הפרא הזה ימאן לשמוע תוכחת-מוסר באמרו לנו:,הלא אתם רוצים להיות סופרים וחלקכם ספרים ודיו: לא זה חלקי בימי-חיי, כי סוחר אהיה.  הלא אבי לא למד מאומה ובכל זאת עשיר הוא'.

  "זה בלע ואלה הליכותיו, ועוד יכתוב לך על אודותם אחיך אוהבך כנפשו, חנניה".

 "אפרים, אחי היקר!

 "היום ישבתי עם טוביה רעי לערוך מכתבים, אני – אליך וטוביה – אל הוריו, – והנה בלע הפרוע בא עם כלבו הגדול, ובראותו את עדה סועדת את האשה החולה להשקותה משקה-מרפא, אמר אליה:,הנאוה היא לבת חנן לשרת את שפחתה?'

אך אכזרי ידבר כאלה, – ענתה עדה – ולבת חנן לא נאוה להיות אכזריה! הלא בחלותי סעדה אותי האשה הזאת ותהי נצמדת לי לכלכל מחלתי, ולי עתה לשלם גמולה.

  "ובראות בלע, כי דבריו אינם נשמעים וכי אני וטוביה שוקדים על מעשינו, אשר היו לו לחרפת-לב, ויחשוב מחשבות להפריענו ממעשינו, – והנה הוא מסית את כלבו הגדול בחתול אשר בחדרנו, וכאשר רדף הכלב את החתול, הפיל את השולחן לארץ,והדיו נשפך על מכתבינו.

הוי, השטן המשחית! – קראתי – אוי לנער, אשר יתרועע אתך!

  וטוביה רעי שחק ולא דבר מאומה.  ובלע יצא ממנו ואפו חרה בנו.  אך טובי יעתיר אל אביו להפרידני מפרא-האדם הזה, כי חרפה היא לנו, וקויתי, כי מלא ימלא חנן משאלות-בנו.  כי אמנם רב לו לנסות אותנו, כי כל ימי היות בלע נצמד לנו לא למדנו מדרכיו כי אם למאוס אותם.  ועוד יוסיף לכתוב לך אחיך אוהבך, חנניה.

 

ח.

ויוסף שמואל המורה לדבר אל תלמידיו ויאמר: "מי ימלל כל גדולת חנן, יביע כל תהילתו! ולו קראתם מכתבי חנניה, כי עתה לא תדעו רק שמץ דבר מכל חסדי חנן, צדקותיו ונדיבותיו, אשר ראו עיני בשלש השנים, אשר ישבתי בצל קורתו.  על-כן אמונתו היתה רבה סביבו וקרובים ורחוקים שלחו אליו ערֻבתם ויפקידו רכושם בידו, ואוצרותיו היו מלאים כל יקר.  ויהי חנן איש-הבינים בין מוכרים וקונים, וכל מעשהו היה באמונה, ורכוש-זרים היה יקר בעיניו מרכושו.  ועל-פי עצתי שלח חנן את בלע מביתו, כי השחית דרכו.  ולמן היום, אשר נפרד מחבריו הטובים, בחר לו בנים משחיתים וילך בעצתם, ומרעה אל רעה יצא, עד כי שלח ידו בהין אביו ויגנוב ממנו כסף, ויתן את הכסף בכל אשר תתאוה נפשו, כי לתאוה יבקש נפרד.  ונחבי אביו לא שם אליו לבו ולא התבונן, כי בגלל בנו ביתו הולך ונהרס, כי אם חשב בלבבו, כי ביתו נהרס בגלל בית חנן איש-חרמו ההולך וגדול, וקנאת ביתו אכלתהו.  לשוא נסה נחבי להוציא על חנן שם רע, כי שולח הוא ידו ברכוש-זרים, כי צדקת חנן יצאה תמיד לאור.  ונחבי חרק שן בראותו, כי כל עצה רעה על חנן לא תצלח.

  וחנן נולך ומצליח, כי היה תמים בכל דרכיו והסיר ממנו עקשות-פה ולזות-שפתים.  ובחשבו לשלוח את טוביה בנו אל מחוז-חפצו צרפתה ללמדו שם חכמות, העניק לי כסף ומתנות, בהיותי נכון לשוב לביתי.  בעת ההיא יצא פרעוש הגנב מבית-כלאו ויבוא אל בית נחבי וישחרהו לעזרו, ונחבי לא מנע מחפצו ויספחהו אל אנשי-מעשהו, ויהי גם לאיש-עצתו.  ויהי הדבר הזה לפלא בעיני יושבי-העיר, ורבים הללו את נחבי, באמרם, כי בתמכו את פרעוש קרובו, הסיר חרפה מביתו.  כי רק למלא נפשו הרעבה גנב פרעוש, ועתה, אם כל מחסורו על נחבי, ילך בדרך תמים.  גם נחבי שנה לטוב דרכיו ויבקש שלום.  ויאמר אל חנן:,ראה ראיתי, כי ה' עמך בכל אשר אתה עושה, ולא אקנא עוד באשרך, כי אם אשחרך לתת לי את בריתך שלום ולהיות גם לי לאיש-הבינים.  הלא ידעת, כי פשתים, עורות וחֵלב הם משלח-ידי, והפקדתי תמיד ערֻבּתי לאוצרך לשלחה אל מחוז-חפצי.  ואתה זה חסדך עמדי לתת לי מחיר החפצים, המָפקדים עמך, למען תשיג ידי תמיד לקנות חדשים תחתם, ומשלח-ידי יביא לך תמיד פרי'.      

הנני נותן לך את בריתי שלום, – ענהו חנן.

 ואלי אמר:,הראית, כי נכנע נחבי מפני? ואני נכון למלא משאלותיו בכל עת'.

 וזה מכתב חנניה לי אחרי הפרדו ממני.

 "מורי החכם!

 "ראשית-דברי אליך להודיעך, כי שלח חנן את טוביה בנו צרפתה ללמדו שם מלאכת-מחשבת, ועל-ידי שלח כסף לאפרים אחי, כסף די כונן משלח-יד בעיר קטנה לכלכל את נפשות בית-אמי.  ואלי ואל טוביה בנו דבר חנן לפני הפרדנו כדברים האלה:,אני גדלתיכם בתורה וחכמה, והיו שתי אלה ערוכות ושמורות בלבבכם תמיד, כברית-עולם, אשר תהיה בינותכם.  הן ארץ-מרחקים תפריד אתכם וברית-ילדותכם תחברכם, ולשון עברית, ראשית-למודיכם.  תהיה לכם אות-הברית.  דרשו חכמות ודעת בלשונות עם ועם ועשו בהן חיל, כתבו לכל איש כלשונו, אך את מכתביכם אתם תכתבו עברית, כי היא תזכירכם ימי-ילדותכם הנעימים, בשבתכם כאחים יחד בצל-קורתי.  הן רבים הם עתה שוטני העבריה, המכחשים בה, אשר יחללוה, ינבלוה וישקצוה, ואתם אל תכחשו בה, כי היא שארית מחמדי-אבותינו, ואת כבודם אל תחללו.  אות-ברית תהיה העבריה לכם.  למען תהיה גם תפארתה על דרככם, וה' יברך אתכם וינהלכם אל מחוז חפצכם'.

  "ואתה, מורי, הודיעני מקום-שבתך, כי דרק ידרשך תמיד תלמידך אוהבך ומכבדך, חנניה".        

 

 "שמואל ידידי!

 "קום קרא את דברי ירוחם רעך ובכה תבכה עמי.  ידעתי, כי מכתבי זה ירגיז לבבך וידכא נפשך.  ואולם אשריך, ידידי, כי עיני ראו חזון נורא ועיניך לא תראינה רק מלין כתובות.  זה לי ארבע שנים בבית חנן הנדיב, בו מצאתי מחיה לביתי: גם אותך, ידידי, הביאותי בצל-קורתו ותשבע עונג שלש שנים, ואשר לא פללנו ראינו.  אוי לי, כי ראיתי אחריתו! כי חורש-בליעל חשב על בית-חנן מחשבה, כִּלה רעתו, ובית-נדיבים היה לכליון! לא שוא פחדתי תמיד מקנאת-נחבי, הבוערת כאש.  הזהרתי ממנו את חנן, אמרתי לו: אל תחמול על אכזרי, ואם יחנן את קולו, אל תאמין בו, כי קולו כנחש הולך, – ומגורתי באה.  בית-נדיבים היה לכליון.  ואם כשל עוזר ונפל עזור.  ראה-נא, כי לבבי עמוס ומלא יגון לכלכל דברי כפעם בפעם, על-כן בושש אני: ואתה, ידידי, אל תהיה נמהר לדעת, כי הדעת הזאת לא תתן מעדנים לנפשך.

  "אני העידותי בחנן, הזהרתיו מנחבי לאמר: למה תעשה עמו טו וחסד והוא דורש רעתך, כי רע-עין הוא? הלא פיו יאשרך וכעס בלבבו! וחנן שחק עלי ויאמר:,לא פללתי, ירוחם, לשמוע אולת כזאת מפיך.  הלא אם נחבי הוא רע-עין, עליו אקרא:,רשע יראה וכעס, שניו יחרוק ונָמָס'.  יראה, כי רב חילי, וירבה עצבונו: יראה, כי רק אמונה תרומם גבר ועַולה תשפילהו.  ידעתי, כי ברכת ה' אותי היא תכעיסהו.  בראותו, כי אני עולה מעלה והוא יורד מטה'.

  "כן נדברנו בלילה, אני וחנן, ונלך לתת מנוח לנפשנו.  אני ישנתי בחדר-טוביה – וקול פחדים העירני, קול צועק מר:,קומו, ישנים, וחושו לעזרה!'

  "רעדה אחזתני.  פקחתי עיני לראות מה זאת.  ומה נבהלה נפשי, בראותי אור-אש בעד החלון המכוסה! רצתי אל חדר-חנן, והנה הוא אוחז בדבורה אשתו בידו האחת ובעדה בתו בשניה להוציאן מן הבית, ושתיהן מתעלפות מאימת-מות, אשר נפלה עליהן.  ןחנן קורא לי בקול פרוע:,חושה ידידי, להציל נפשות!'

  "לקחתי את עדה על זרועותי, וחנן מחזיק ביבי אשתו להוציאה מן הבית.  ואני עצרתיו מעט ואסגור לפניו את הכסף, הנמצא באחד החדרים, ושומר נאמן הפקדתי לבית ואצא החוצה, אחרי תתי את עדה על-ידי אחד השכנים.

  "יצאתי החוצה, – והנה הלהבה אוכלת בארבע פנות האוצר, המלא כל טוב: שמן, חֵלב ופשתים וכל דבר יקר.  לקול ההמולה הגדולה נאספו אנשי- העיר לכבות את האש,  – וכל עמלם עליה לא יצליח.  וחנן, אחרי הביאו את אשתו ואת בתו בעזרת שכניו אל מקום בוטח, שב אל החזון הנורא, והוא פרוע, נבוך ונדהם, סופק כפיו וקורא: 'חושו, אחים, והצילו רכוש-זרים אשר באוצרי!'

  "ואני אחזתי בידי חנן, הביאותיו אל הבית ואקח שקי-עור ובם שמתי כל הכסף, הנמצא בבית.  הנחתי כל יקר בעגלות, מהרתי להביאן אל קצה-העיר, ועליהן הפקדתי שומרים נאמנים.  ולשון-אש עוד לוחכת את הבתים מסביב, ופיח ורשפי-אש ואודים עשנים נשואים על הבתים הקרובים.  וחנן התאושש ויקפוץ על הגג ויעורר אנשים רבים לעזרו.  ויהי הוא מפיל הקורה – והלהבה להטה בבגדיו.  ואני אחזתי בו עד הביאי אותו אל מקום בוטח, ששם אשתו ובתו.  וחנן אחר לי:,בעת צרה יוָדע האוהב.  צדיק אתה, ידידי, כי בעת שלום הזהרתני מנחבי, השטן המשחית, ואני לא נזהרתי ממנו, ומידו לי הצרה הזאת.  צדיק ה' על כל הבא עלי!'

  "את אוצר-החמדה אשר לחנן אכלה האש עד היסוד בסו.  והנה רוח עזה נושבת.  האש התאזרה עוז, החליפה כח ותתגבר כגבור-מלחמה.  והנה היא קופצת ובוערת בבתים, אשר בחרה לה, ועל בתים אחרים תפסח: לפידים כברקים ורשפים כשרפים מעופפים על בית-חנן.  והנה האש אוחזת בארבע פנותיו.  עליו רבים ספקו כף ויענו ויאמרו: איה בית-נדיב, בית בנוי על חסד וצדקה, אשר אמרנו: על נדיבות יקום ובצלו יחיו כל דכאי-רוח וכל יגיעי-כח? איה נוה-צדק, תקות-אביונים, מנוחת-עמלים, שמש-צדקה, אור לישרים, מגן ליתומים ומקור-חיים לאלמנות אומללות?!  – כן ספדו על הבית הזה משפחות-משפחות.

 "והאש הפכה כל פאר לאפר, ועמל שנים רבות כָּלה בעשן.  אך השיב ה' גמול-נחבי ואש אכלה גם את נוהו.  ממנו יצאה ואליו שבה להשחית ולחבל כל אשר לו.  אך מי לא יבדיל בין צרת חנן לצרת נחבי? לב חנן ינוח, כי לא ימצא עון לו, ותקותו לא אבדה, כי כל אוהביו יחמלו עליו וישעו קרוב.  אך נחבי הביא רעה על נפשו, לבבו יחרד, ירגז וידאג מחטאתו, ותקותו אבדה, כי מי יחמול על רשע?"

ט.

(מכתב טוביה)

  "הורי היקרים!

  "קויתי לשלום מרחוק – והנה מר לי מר! ואולם טוב עשה ירוחם הסוכן בבשורתו על-דבר התבערה, כי מדוע לא אשא גם אני מכאוביכם, ולמה תסתירו עמל מעיני? – הבשורה הרעה הזאת הציתה אש בעצמותי.  נפעמתי, נדהמתי, ספקתי כפי ואתנודד.  ובהתבונני כי מיד נחבי הרשע הרעה הזאת לכם, טרפתי נפשי באפי! וכרגע השיבותי אל לבי, כי נחבי, זה מלאך רע, בצע מעשהו הרע בדבר ה'.  זאת חשבתי ולא קצפתי עוד, כי אם בכיתי.  חליתי את פני ה' להשיב לכם את הימים הטובים ולהרחיב את גבולכם: אכן, טוב ה' למעוז ביום-צרה ויודע  הוא נפש כל איש מצוק,  וישעו קרוב לנו כאשר רחוקה כל תקוה ממנו.  ואתם, הורי היקרים, אל תאמרו נואש.  אני אספר לכם מקרה אחד, אשר ראשיתו אות לטובה, כי עוד לא אבדה תקותנו: ואם האיר ה' פניו אלי בעת-צרה, באורו תראו גם אתם אור חדש.

  "אני יושב על מושבי בגן תחת עץ וקורא את מכתבכם בדמעות, והנה לפָני בחור אחד נחמד למראה, אשר ראיתיו פעמַים ואשר ידעתי, כי שומע הוא בלמודים ולומד משפטי עם ועם.  הבחור הזה הוא מארץ אוסטריה ושמו דניאל בן עמינדב.   הלא ידעתם, הורי, אם לא שמעתם את עמינדב העשיר, אשר ראשיתו היתה מצער, כי היה כחד הסוחרים, אשר לא נודעו בשמם, ובער שניִם  עשה חיל במשלח-ידו והונו עולה כיום עד אלף-אלפים שקל כסף.  דניאל זה סר אלי ויאמר:, הלא שמך טוביה ולומד אתה פה חכמת-חרשים וכל מלאכת מחשבת.  ואני ראיתיך פעמים שמח וטוב-לב, ומה לך עתה כי תבכה?'
  "ואני הראיתיו את מכתבכם, ויקראהו ויאמר:,את משכנות הוריך אכלה אש, ותהי זאת נחמתך, כי עודם חיים.  גם הצילו מעט מן הכסף, הנמצא בביתם'.

את הכסף ההוא, – עניתי – הלא ישיב אבי לאנשים, אשר הפקידו רכושם בידו ואש אכלתהו.

 קום, ידידי, ענה דניאל, בהחזיקו ידו בי, – קום ולך עמי אל מעוני, ושם אדבר דברי אליך.

"ואני קמתי ואתעודד ואלך אחרי דניאל.

  "באתי אל מעונו הנחמד, ויושיבני דניאל ויאחז בידי ויאמר:,כמקרה-הוריך קרה גם את הורי לפני עשר שנים, כי אש אכלה את משכנותיהם ואת חנותם, ולספות מכאוב על מכאובינו שמו שכנינו הרעים עלילה על אבי לאמר: עמינדב ראה, כי רבים נושיו, על כן הריק את חנותו ויצת אש במשכנותיו, וכל יקר צפן לנפשו.  וצרה כפולה היתה לנו, כי היה רכושנו לשרפה וכבודנו לחרפה.  ולמה אכחד ממך? אנחנו נשאנו חרפת-רעב, ואבי נסע אל העיר הגדולה, עיר רוכלת-העמים ליפסיה, כי קוה אבי למצוא שם ישע.  ותחת ישע שמו עליו נושיו עלילות ברשע, באמרם: הלא יושבי-עירך הגידו, כי צפנת לנפשך הון-זרים ותצת אש במשכנותיך.  ויציקו לו נושיו מאד, ויביאוהו אל בית-כלא.  ויאכילוהו לחם צר, ואמי תפרה בגדים לנשים אחרות בשכר, לכלכל נפשות-צאצאיה.  אני הייתי אז בן עשר שנים, ורחל אחותי בת שבע ופרץ אחי בן שלוש שנים: הנה תמונותיהם עם תמונות-הורי תלויות על הקיר, ופניהם מאירים מרוב טובה.  לא כן היה לפני עשר שנים!  – ואבי אכל לחם צר בבית-כלאו, וזכרון אשתו וצאצאיה העטופים ברעב דכא לעפר נפשו.  כן התענה אבי שנה תמימה, עד אשר שלח לו ה' את המלאך הגואל, אשר שלם על-יד השופטים אלף שקל גסף לפדות את אבי מידי נושיו.  ויתנו לו השופטים תעודה, והוא נודע להם בשם "סטט", ואחרי עשותו את החסד הגדול הזה, חמק עבר.  לשוא בקשוֹ אבי – הוא לא מצָאו.  ומן העת ההיא החל אבי לעשות חיל  בכל משלח-ידו ורכושו פרץ מאד, ועתה הוא נמנה את גדולי  העשירים אשר בארצנו, ונכון הוא לתת שלשת אלפים שקל כסף לאיש, אשר ימצא את איש-חסדו הנעלם, הנודע בשם "סטט".  מי יתן ויָדע אבי איה מקום-כבודו וימצאהו, כי עתה יכבדהו כמלאך, הגואל אותו.  ומכל אלה הלא תראה, ידידי, כי לא יתן ה' מוט לצדיק.לכן אל תדאג לאביך, כי יש תקוה לאחריתו.  הודיעהו, כי מצאת חן בעיני, ואני בחרתיך לחבר לי, ישבת במעוני, וכל מחסורך עלי.  בעוד שלשה ירחים אקחך עמי, בנסעי אל ארצי לראות את הורי ואת אחותי ואחי, ויחדו נשוב הלום'.

  "כן דבר עמי דניאל הנחמד וינחמני מעצבוני.  יתן ה' והיה לכם שלום כשלום בנכם, הדואג לכם, טוביה".

 (מכתב חנן)

  "בני יחידי ומחמדי!

  "מכתבך הנחמד והנעים נתן שמחה בלבנו, ואני ראיתי כי אצבע אלוהים היא, ורצונו הביאך אל בן-הנדיב ויתן חנך בעיניו.  אכן,  אל גמולות ה' ומה נפלאים דרכיו: אני אספתי את חנניה אל ביתי, בחרתי בו להיות חבר לך, ובן-עמינדב בחר בך.  ראשית דרכי-אל ועוד תראה נפלאות, אשר לא פללת.  חכה, בני, לחסדי ה', כי לא כלו רחמיו.  כן דברת, בני: כי החל ה' להאיר פניו אלינו ובאורו נראה אור חדש.  ועוד תשתומם בני וקראת: מה גדלו נעשיך, ה', מאד נפלאים דרכיך!

  "וכאשר ישלם ה' לעושי-טוב כצדקתם, כן לא יאחר לשלם לעושי-רעה כרשעתם.  כי נגלה עון נחבי, כי הוא המבעיר את התבערה.  גם חביות מלאות-חול הפקיד באוצרי, ויקח מידי כסף מחירן לקנות חֵלב חדש, ואת החדש שם באוצרותיו וגם בו בערה האש.  נחבי נתפש כמבעיר הבערה, ובלע בנו נתפש כגנב, כי הוא ופרעוש קרובו גנבו כלי-כסף בעת-המבוכה, וכולם ישאו עונם ויוָסרו.  כן יאיר ה' פניו לבית אוהבך, חנן.

 

  "אבי כבודי והורי!

  "באו ימי המנוחה ודניאל לקח תעודה מאת השר הפקיד לשוב לביתו.  וכן עשיתי אני, כי דניאל לוקח אותי עמו ברצון-אביו, אשר מכתבו בא אליו היום.  בו יספר לו, כי בא איש אחד, אשר יתאמר לאיש-חסדו היעלם, לאמר:,זה לי עשר שנים, אשר עלה בגורלי כסף חמשה אלפים שקל, ובשמעי צרתך ומחסור-ביתך, הרימותי מהם אלף שקל ואתנם על יד השופטים, אשר נודעתי להם בשם "סטט": כי ברצותי להסתיר צדקתי, כסיתי שמי אלימלך.  ועתה כי אכף עלי מחסורי, גליתי את שמי ואת מעשה-צדקתי.  אך לדאבון-לבבי אינני יכול להוכיח כל זאת, כי עכברים אכלו את תעודתי'.

והעכברים ההם, – ענה עמינדב בשחוק – הם אכלו אמונתי, ולבבי ימאן להאמין בדברים ריקים.

"ורחל במכתבה אל דניאל אחיה נשאה משל על השועל הערום והעכברים.  המכתב ההוא מלא מהתלות ומדי קראֵנו בו נמלא שחוק פינו: וגם בהביטו אל תמונת רחל אחותו על הקיר, יזכור מהתלותיה וישחק.  ומדי דברה באלימלך השועל הערום, תספר הליכותיו הזרות, כי עוצם הוא עיניו מראות בנשים, ופרץ אחיה הקטן יהתל בו.  ובכל זאת לא ימנע עמינדב ממנו טוב, כי הושיבו בחדר בודד בחצרו, והשועל הערום אוכל למעדנים.

  "אך רב לי לדבר בערומים, מחכה אני בכליון-עינים לראות את עמינדב הנכבד ואת כל נפשות-ביתו אחרי ראותי את תמונותיהן על קיר-חדרנו.  ומבית-עמינדב יגיעו אליך דברי בנך, המכבדך מכל יקר והמתפלל לה' לחדש ימינו הטובים, טוביה".

 "הורי היקרים!

 "הנני בבירת אוסטריה ובבית עמינדב.  ומי ימלל את כל הכבוד והגדולה, אשר ראיתי בבית הזה! אך אגיד לך הדברים מראשית ועד אחרית: בית-עמינדב יצאו לקראתנו אל מחוץ לעיר, ויציגני דניאל לפני עמינדב ואשתו ולפני רחל אחותו,  ויאירו אלי פניהם, ויקבלוני בכבוד ובשמחת-לבב, ויחדו באנו העירה.  יום-בואנו היה כיום-חג.   ובשלשת הימים הראשונים, אשר אני יושב בבית-עמינדב, הסכנתי עם כל נפשות-ביתו וגם עם השרים הגדולים, הבאים לבקר בהיכלו.  אלימלך השועל הערום לקח נדבות-כסף מיד עמינדב וישב לביתו, ועמינדב בעת מנוחתו ישיחני על דבר בית-חרושת, אשר הוא אומר לכונן, ונכון הוא לקחת אותי לפקיד על הביתה הוא אחרי השלימי חוקי בלימודים, ושכרי יהיה הרבה מאד, די סמוך אתכם, הורי היקרים, בעת-מחסור.  רחל בת עמינדב תשימני למופת לפרץ אחיה הקטן, השובב מעט בהליכותיו כנער, אשר לא ראה כי אם עונג ונחת והון ועושר בבית אביו: על-כן ראיתי פני פרץ והנה אינם אלי ככל נפשות בית-אביו.  אך יגדל וישנה לטוב טעמו.  הגדתי לכם, הורי היקרים, את כל דרכי ואת תקותי, והיתה זאת לכם לנחת ולשלום מאת בנכם האוהבכם, טוביה".

תם ספר הזכרון לבית-חנן, אשר כתבתי

אני שמואל המורה.

י.

(מכתב חנן זה לא בא בספר-הזכרון לשמואל המורה, כי סוד צפון הוא בין חנן ובנו)

  "טוביה בני יקירי!

  "הן ראשית דרכי-אל ראיתי בגמול נחבי הרשע ובחסד, אשר הוא נוטה לי, כי נתנני לחן, לחסד ולרחמים בעיני אוהבי הקרובים והרחוקים, אשר יעצו לקומם הריסות-ביתי ולכונן משלח-ידי.  ומה נפלאים מעשי ה', אשר הוא עושה עמך, בהביאו אותך אל בית-עמינדב! אצבע-אלוהים ראיתי במקרה הזה.  דע לך, בני, סוד צפון בלבבי עד היום: עתה אגלהו לך וצפנתו גם אתה בלבבך.  דע לך, כי אלימלך הוא שועל ערום, כאשר קראה לו רחל בת עמינדב, כי בא במרמה להונות את עמינדב.  כי לא הוא פדה את עמינדב, כי אם אני אביך.  ובשם "סטט" נודעתי לשופטים, והם אותיות חנן בא"ת ב"ש.  והשופטים נתנו לי תעודה: ואיש צדיק, המורה צדק לעדתו, כתב ידו לתעודה, אך המורה ההוא מת והתעודה נשרפה בליל החרדה והמבוכה.  לכן, בני, הסתר סודי.  כי, אם לא כמקרה-העכברים המקרה הנורא הזה? – ולא נהיה לשחוק ולמשל.  מה תאמר לדבר הזה? – ואני משיב תודה לה', אשר העיר אז חמלה בלבבי לעשות מעשה-צדקה בסתר, וזאת הדעת לנפשי תנעם, כי זרעתי לצדקה על אדמה פוריה, אשר תצמיח רב-טוב לאדם רב.  התעודה נשרפה ומורה-הצדק מת, אך חי ה': ומה נפלאים דרכיו, בהביאו אותך אל בית עמינדב! וקויתי, כי עוד אחר כבוד יקחך לטוב לך כל הימים ולשמחת אביך אוהבך, חנן".

 

 "אבי הנעלה!

  "לא אשתומם על מעשה-הצדקה אשר עשית, כי צדקות צפונות כהנה רבות עמך.  אך על זה אשתומם: על הגלות לי המקרה הזה בעתו.  ועתה, אבי וכבודי, תן לי פתחון-פה להגיד צדקתך, ונפתח לי פתח-תקוה להיות גבר צולח.  ודע לך, אבי, כי סודך זה כאש עצורה כלבבי.  פתח-נא שפתי – ופי יגיד צדקתך לחן ולכבוד לבנך אוהבך ומכבדך, טוביה".

 

  "טוביה בני יקירי!

  "הלא למדתיך תמיד לאמר: אמת קנה ואל תמכור! אתה חפץ למכור מעשה-צדקתי במחיר לחללה.  לא זה דרכי, בני.דע לך, כי אין רגלים לשקר, ושפת-אמת לעולם תעמוד.  הן אמת מארץ תצמח.  חכה נא מעט, והיא תורה דרכה וחן וכבוד תתן לך.  הלא למען נסותך גליתי לך סודי, לדעת, התוכל לשמרו ולצפנו עמך, אם לא.  עוד הפעם אגיד לך: אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף, ופריָם לך – חן וכבוד,לשמחת לב אביך, המלמדך בדרך-טובים, חנן". 

                          

סוף דבר.

  חנן היה שָׂש לעשות צדקות בסתר, וה' גלה צדקתו וענוָתו.  כי מעשה-הצדקה, אשר עשה לעמינדב, נמצא כתוב בספר-זכרון למורה-הצדק לעדתו, ומספר-הזכרון ההוא נודע הדבר לעמינדב, מי הוא איש-חסדו.  ויחשוב עמינדב לכבוד לביתו להתחתן בחנן, ויתן את רחל בתו לטוביה בנו, וחנן נתן את בתו לחנניה.  וה' ברך את שני הבתים האלה, ויחילו דרכיהם מאד וכל אשר עשו הצליח בידם, ומברכתם התברכו רבים.  ובית-נחבי  רשו ורעֵבו, וחנן האכיל את שונאיו לחם. 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה