_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

(חליפת מכתבים)

אברהם מאפו

לתוכן הענינים

 

מכתב לאחי המשכיל היקר.  מחמד לבבי ומשאת נפשי.   כש"ת הר"ר מתתיהו מאפו נ"י. 

בפאריז לי אח נחמד ונעים, אח יודע לבבי ומבין הגיגי, בפאריז קריה עליזה תתלונן עתה כל חמדתי בימי חלדי, סמל אהבתי ומשאת נפשי.  על נהר ניעמאן נפשי כעוטיה, נחבאה בחזיונותיה, ועל נהר סענא רוחי מרחפת על כנפי אהבה וידידות!  אלה הם הדברים אשר אשיב אל לבי לרגעים, ורוחי יתנודד אף נפשי תשחרך ותחבקך ימיני, ושפתי נושקות לשפתיך, ובהמון מעי אקרא, אחי! אחי! תנחומות חיי!  ישעי וחפצי, הודי, כבודי ומאדי!  ובהגיגי זאת תבער אש בכל עורקי, ורוחי יתנשא רום שמי שמים, עד יוצר הכל בורא אהבה ואחוה, אז כל יצורי דמיוני כאין לפני, כי אנכי בראתי יצורי, ואהבתיך אותך בריאה תבראני, ובראה אותי גילה, והפכה בי רוח כהה לרוח ששון, ואחשבה לדעת הליכותיך בחוצות פאריז אשר לא ידענו ולא ידעו אבותינו, ורוחי נושא רגשות תודה וכבוד לאיש המופת , גבר הנעלה, אשר בצלו תחיה, כי מי עשה לך את כל הכבוד הזה?  הלא הוא, הלא זה אלופך, אלוף ביהודה ובעמים נודע, צר לי מאד כי כל לשון רזה ודלה להביע זה רגשות תודה נשגבה.  כעת אחקרה מלין, והנה תפל בם, כי החלישו אותם נבובי לב, ויהיו לי כעלים נובלים אשר כל ריח אין בקרבם.

הבו לי בני אלים! הבו לי אמרות טהורות, הבו לי שפה חדשה ודברים חדשים, הא לכם לבבי לערבון, כי לא אתן לזרים כבודם ולא אחלל תפארתם.  רק הבו לי מלין נשגבים להריק רגשות תודתי לאדיר בעמו, ומעוז ומחסה לאחי, ולמקור חיים לאדם רב, הבו נא לי!  אך אין עונה מהם!  כי לא לאדם ניב שפתותיהם.

לכן לאשר ממנו יגורו בני אלים אשא נפשי, ולמבין הגיגי אעתירה, אֵל ה'!  האירה פניך תמיד לגבר הקימות על, וקנו תרום בכבוד ובהדר, והיה הוא וביתו נס להתנוסס עד קצוי ארץ מדור דור!  כן יהגה גם לבך אחי כהגות לב אחיך אוהבך כאישון עינו, אברהם מאפו.

בשבתך אחי מחמד נפשי כעת בקרית מלך רב פ"ב המעטירה, ברך נא בשמי את המשכיל הנגיד וכו' ה' לעאן ראזענטהאל על  זכרו דברו וישלח עזרתו לי גם הוא בהוציאי לאור פעלי זה. – ­­­­­­­­­ וזרועותיך אחי תהיינה כזרועותי ופיך כפי לחבק ולנשק את בני יקירי לעאן מטע ידיך, החייתני אחי יקירי בהודיעך אותי כי בני עושה חיל בלימודים וכי עשה לו שם בנסיון הרב, כן יאמצהו רב אונים ויברך אותך על חסדיך הרבים עמו, אחיך הנ"ל. 

*

מענה לרעי ידידי אוהבי ואהובי, החכם החוּקר מחקרי קדמוניות, ידיו רב לו, ידיו אמונות בעבדו עבודתו בקדש, כש"ת הר"ר שׁניאור זקש נ"י.

כן ידידי, כן בקדש חזיתיך תמיד בשנתים ימי שבתנו  בעיר ראסיין, עיר חכמי לב, אוהבי עמם ושפת קדשו.  ולי מה יקרו זכרון הימים ההם, ובהלך נפשי אשנה בם.  ברצותי לשכוח הימים האלה, אז יתנשא רוחי וישוב אל עתותי מחמדינו, אשמע לאמריך בנשאך מדברותיך על ימי קדם אשר בידך מחקריהם, אקשיב לנעימות ידידנו איש החמודות החכם מהר"מ וואלפזאהן, אשר עודנו כמו אז כן עתה מדבר נגידים באמרות טהורות, אמרי נעם, משיבי נפש שומעיהם,שפתים ישק משיב דברים נכחים.  ורענו החכם הדוקטור ה' א' שאפיר אשר אמרנו תמיד:הוא יהיה רופא חכם,כאשר דמינו, כן ראינו בו, הן רבים אליו ידרשו כיום, אמונתו רבה על כל סביביו, והאחרון הכביד הלא הוא ידיד לבבנו החכם ה' ה' שאפיר הרוקח אשר ירקח גם סמים לריח בהאפאריזמען שלו בלשון אשכנז, המסֻלאים בפז, אשר עוד מעט יצאו לאור וראו עמים כבודם, גם הצעירים אשר גדלה ראסיין בעת ההיא, היו עתה שעשועים, הלא הם:ידידנו הדוקטור החכם ה' מ' ווישעוויאנסקי מושבו כבוד בקאוונא  ומשרה על שכמו, והדוקטור החכם ה' ד' מייעראוויטץ, והצעיר לימים ורב תבונות ה' א' ז' גאברילאוויטץ.  כל אלה ועוד כאלה יצאו מעיר מצער ראסיין!  ואנכי חשבתי רק אלה אשר מושבם כבוד עתה בקאוונא.  כי האחים הרופאים החכמים ה"ד נאטהאן והד' מארקוס וואלפערט לא פה הם, והד' החכם ה' עמנואל סאלאווייציג אשר מוצאו גם הוא מראסיין, יושב עתה בעיר הגדולה אדעססע והמשרה על שכמו, שם הוא דורש טוב לעמו, ונותן אמרי שפר בכתב העתי "ראזסויט"[1] אשר ישישו לקראתו בני ישראל, כאשר יגילו בתבואות הכרמל, אשר יביא לנו ידידנו הרב החכם רש"י פין.  האחד היה במחוזותינו פה, דורש טוב לעמו בל"א, ה"ה הרב החכם ה' וו' טוגענהאלד, ועתה ירביון חכמינו מיום ליום, אשר ינסו עטם גם בלשונות עמים, ה' יהי עם פיהם.  ומי מלל לנו כל זאת?  אכן נפלאה העת בעלילותיה. 

ומי מלל לי, כי אעלה על גיא-החזיון ואהיה סופר?  אמנם ידידי, אתה דברת אלי בחזון יום אחד, בשבתנו בבית ידינו החכם מהר"מ וואלפזאהן, אמרת אלי:  אל נא ללשונות זרות תקדיש כל עתותיך, כתוב ידך לשולמית, תן אמרי שפר, עבוד עבודתך עבדי לרבים, עבוד עבודתך על הרי ישראל!

הדברים האלה עוררוני אז, שנסתי מתני, קרבתי אל המלאכה, בניתי, הרסתי עד צאת לאור אהבת ציון, ובהגיגי בך ידידי הנחמד אשוב אהפוך בדבריך, עבוד עבודתך עבדי לרבים, עבוד עבודתך על הרי ישראל!

אך עתה אחרי ראותי רבות במספר ימי חלדי, עתה אשאלך: מה העבודה הזאת לשפת עבר, אשר כל מוקש טמון לה?  החוגרת עתה שארית כחה, תעפיל לעלות אל מרום קצה ורגליה מתנגפות על הרי נשף.  אין זאת כי אם עין העת רעה בזאת היפה העתיקה כמוה, ותהי לה כאחות צוררת, ועל כן מכל אוהביה נצפנה עִתָּם ויודעיה לא חזו ימיהם, ואת כל סופריה ירדף חשך, ומבשרי אחזה זאת, אנכי שמעתי לך, נטעתי על אדמת יהודה נטעי נעמנים, רויתים בדמע עיני וישגשגו ויפרחו ויתנו ריח מור ואהלות מהרי בשמים, ואנשים לא ידעתי שחרוני שלום ותודה מרחוק, וימחאו אלי כף, ויאמרו: הגדלת לעשות כסופרי עם ועם הנוטים קו על תהו ויוצרים עלילות, הגדלת לעשות, כי רוח עמנו הלא בספרתך!  ואלה הששים ושמחים לקראת פעלי אצים בי לאמר: "כלה מעשיך".  ואלה דברי האחד!

"הן הביאותנו אל גיא-חזיון חדש, העברת לפנינו נפשות אשר יצרת לשחק בהן, כמעט תם המחזה הראשון, עוד הרואים יריעו ויצהלו, יקראו בשמך מאפו!  מאפו! והנה יריעה פרושה למסך, ועתה עזבת את גיא-החזיון, והנך עומד אחר כתלנו, ומה גורל הנפשות, הודיענו קצן, למה יאמרו: חזיונות מאפו עלו בתהו?"

הן רבים וכן שלמים מארצות אחרות ינודו לשפלת אצבעותי, ישאלוני פשר דבר.  ואתה ידיד נחמד, הלא הגיד לך אחי היקר, הן גליונותי אשר התגלגלו תחת שואה יִפָּקֵדוּ מרוב ימים, ויש חזון למועד.  הלא פקודים הם בידים אמונות, בידי העת, ונחשפו המון נסתרות, דברי ימי, ונגלתה עקשות פי עונה ברעהו עד שקר, לשום עמלו לריק; הן צלמי יצורי יחליפו שמלותיהם והיו שעשועים, אך אראם ולא עתה, עבוד עבודתך על הרי ישראל!  ואנכי מיום הגָלותי על שדי צופים, נגלו אלי הליכות בני איש, חזיתי קנאה, ערמה, בצע וחפץ הכבוד המסתתרים גם תחת בגדי קדש, גם מתחת למדי הנבונים, ואין סתר ומפלט מהם כי אם בסתר אהלי, ששם אשיחה עם לבבי ואתאר חזות הכל בשרר.  הן רוחי כנחל שוטף מתחת לארץ אשר יהמו יחמרו מימיו וירתחו מלהבות אש העצורה בבטן אדמה, כמעט יפרצו מימיו, והנה הם שבים אל מקורם.  מהם חם לבי, אך לא אביע רוחי, ולא אגיד לאדם רב שיחי, אנכי אבכה על חמדת הריסותי, ודמעותי לא יראה רק הרואה עמל הרוחות, ודור יבוא ישימם בנאדו, עבוד עבודתך עבדי לרבים!

אתה ידידי אלופי ומיודעי, אתה הרהבתני בנפשי עוז, ותשיאני לכרות ברית לעבריה.  ועודני זוכר יום גלותי צעיפה מעל פניה, והנה אל עבר פני הבת ציון מכל מחמדיה אשר היו לי מימי קדם, ובקסם אשר על שפתיה ענתה ואמרה לי: שימה עיניך עלי דורש לציון, והגידה נא לי, מדוע מאסו בי בנים גדלתי, האומנם סרת טעם אני בעיניהם?  אלה נתנו לי שדים צומקים, למען ישתעשעו על חיק מיניקות זרות, האמנם כחש בשרי משמן וניבי נבזה, כאשר הוציאו עלי דבה אלה השאטים אותי?

כלך יפה עדינה, עניתי ואמרתי לה בחבקי אותה בין זרועותי באהבה וחן. הלא את כל חמדת ישראל, את היא משוש דרכי ושמחת גילי, את היא שעשועי צעירינו ותנחומות זקנינו, אני ראיתי את הרוֹמית העתיקה בגאון עוזה, את האשכנזית בשכל מליה, את הצרפתית בקסם שפתיה ובעצמת כשפיה, ואת הרוסית בפרח עלומיה, הליכות עולם להן, ועליהן יציץ נזרן, ובכל אלה קול מי אלי קורא?  הלא קולך זה יונתי; מה צרופה אמרתך כי תצפצף מארץ הריסותך, לניב נביאיך הומה לבי, וכל עורקי דופקים ברגש, לקול תתך המון מליך יקיצו הגיוני ויתעוררו, כמו שמעה אזני המית נבלי שמים, כמו ראו עיני שרפים מעופפים; לעומתם תתנשא רוחי, נפשי נמוגה, וקרבי הרת מלין. זאת פעולת מדברותיך בקרב לבבי!  רבים שמו לך לוית חן, ענדו חרוזים לצוארוניך, יביאוך בעדי עדיים אלה השאולים לך מאת העלמות הצעירות.  אמנם יפה צוארך בחרוזים, ואנכי אהבתי לראותך לבושה בשמלותיך מימי קדם, אשר ריחן כריח לבנון, לכן אתי מלבנון תבואי אחותי יפתי, מלבנון, מהר הכרמל ומהררי ציון, אראה נא צמת ראשך הנמלאה טל חרמון ויעלוז לבי.

הבה, ענתה העבריה, ותעלני על הררי ציון, גבעת ירוּשלים, ותלבש את בגדיה החמודות, והנה היא נצבה לפני בכל הודה והדרה, אז העבירה כל טובה על פני, ותראני גיא-חזיון נחמד עם כל שכיות חמדתו, שם ענתה כימי נעוריה, וירעו לפני הררי עד וגבעות עולם, וירנן לפני הר הזיתים, ויזמן לפני הר המוריה זמרת יה, ותשמענה אזני קול המון חוגג ושירות היכל, ותראינה עיני בחורים ובתולות לבושי הוד והדר ואמרותיהם מה נעמו!  ותראינה עיני להקת בני נביאים הנושאים מדברותיהם למרום וקדוש, ראיתי, שמעתי, ורוחי מלאה מאלה, ונמוגים שרעפי, הביעו מלין בחזקת היד, ותאמר אלי העבריה: כתוב שמץ חזון לבך עלי גליון, והיה זכרון לבני מרי, הממרים את פי, המנאצים אמרתי והבוזים הר קדשי, ותאחז בעט ידי ואכתוב שמץ חזון לבי לזכר אהבת ציון.

ואנכי הגיתי בכל פעלי ימי קדם, הגיתי ימים עלי שנה ואכתוב הדברים לזכרון, באתי אל העבריה במגלת ספר כתוב עליה, ושחוק נעים נראה על שפתיה, ותאמר אלי העבריה: זאת היא אהבת ציון לא תשָׁכח לנצח, כי רוחי דברה בה ומלתי על לשון כל הדוברים בחזיונותיה, ויען כי נאמן אתה עם מדברותי, לכן בריתי נאמנת לך, לכן הנני שומרת לך את הברית ואת החסד הזה כל ימי עולם, וכתבתי שמך לציון.

ואתחנן בעת ההיא אל העבריה לאמר: הלא את היא הדבקה בעמך מימי קדם, מדורות עולמים, והם בהמרותם את רוחך אתם תתלונני ואותם תשיחי, ואת הלא החלות להאיר אלי פניך, לכן קומי אורי והאירי לי על כל הליכותי.  קומי גברת עדינה רדי מתועפות הרריך, עזבי מעונתך ומבחר  עמקיך ולכי עמדי, דאי נא מנאות עדן ומימי קדם אל משכנות עמך בעת חיה, כי הליכות עולם לך ומוטות כנפיך פרושות כל ימי עולם מדור דור, כימי השמים על הארץ

ותשאני רוחה אל אשר היה רוחי ללכת, ואשמע אחרי קול אחר, קול רעותה ההולכת לרגלה, ואפן ואביט אל פניה, והנה שחרחורת היא ונאוה, עיניה צופיות הליכות גברתה ואזניה קשובות לכל מוצא פיה, תשא מדברותיה על שפתיה, תשוב תהפוך בם וכפטיש סלע תפוצצם.

והעבריה שלחה אצבע ותאיר: ראה יקירי!  הבט ודע את אשר לפניך, הן תוליכני אל בני עמי בעת חיה, אשר למענם שֻׁלחתי בבלה, ובשבתי בארץ שבותי הכירתני הבבלית הזאת ותדבק בי, ובני דבקו בה, ותהי לכם סוכנת (עיט צבוע ח"ב)  ותיניקם משוד תנחומיה, ותשעשעם על ברכיה, ותשיחם, ותבאר למו פשר דברי, ועד היום היא הולכת לרגלי, ועמי ישמחו בה, ויאהבו שיחתה מני אז ועד כה;  לכן בשובך אל עת חיה, קח עמך גם דבריה, כי חיים הם בפי דור ודור, ושמת אותם בפי הנפשות אשר יצרת לשחק בהן על גיא-החזיון החדש, ודברי אני לא ימוש מפיך, כי כאשר הייתי כן אהיה עם פיך, ויצקתי רוחי על חזון לבך ויצורי דמיוניך, אשלח רוחי ויבראון, אפתח שפתי, והנם נצבים חיים.

הגברת דברה, ואנכי מלאתי רוחה, חשבתי, זמותי, ארגתי, רקמתי, והנה בריאה נבראה על גיא-החזיון החדש, וצלמי אנשים חדשים גם ישנים חולפים עוברים לעיני רואים, איש איש בצלמו יתהלך ושפתו ידבר, והנה איש אחד עוטה כמעיל צדקה על בגד בוגדים וארבעה פנים לו, שלשה פני הלוט אשר ראו רק קירות חדריו וקורותיהם, ומה יפו פניו הנגלים לעין רואים!.  הן כנפים ליצור הזה ככנפי החסידה, והעבריה ראתהו ותקרא לו עיט צבוע.  אך עודנו נודד כנפיו ופוצה פיו, טרם פרש כנפיו לעוף, וטרם פער פיו במחזה הראשון, והנה קול קורא אחריו מלא: זה אומר בכה: "ומי זה ראה כמוהו בין עוף השמים?"  וזה אומר בכה: "הנה בעל כנפים זה יגיד דבר מר, ומי יצר את סמל הקנאה הזה מעשי ידי יוצר, הנמצא כמוהו בארץ החיים?".  הס!  הס! אשיבה חורפי דבר, לוּ כדבריכם כן הוא, כי סמל הקנאה הזה לא ממתים מחלד הוא, אך זכרו נא דברי חכמים במקומם: איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה, ומדבריהם הלא תתבוננו כי ממשל יצא לקח טוב, ולמה יגָרע המשל הזה, הלא יראו הרואים את נחש הנחשת הזה ונשמרו מנחש עלי דרך, הלא הנחש הקדמוני, בגשתו אל אדם וחוה, לא הלך אז על גחון, כי בדמות מדבר הוא נצב לפניהם, ואולי לבש גם בגד קדש, על כן חרה בו אף ה'.  אנכי שפכתי בוז על צלם ר' צדוק אשר אולי לא היה ולא נברא נחש כערכו, ואנכי בראתיו כנחש הנחושת וארימהו על נס, וכל ערמה קפצה פיה, בראותה כי בספר נתכנו עלילותיה, ואם בכל אלה לא תִוָסֵר ולא תחדל להצמיד מרמה, לא תונה עוד תמימי דרך, אשר נפקחו עיניהם לראות את ר' צדוק בכל דרכיו, ולא ישגו עוד ברואה לחשוב מעיל קדש לצדק.   

אכן עבודת הסופרים דרושה מאד לחפץ עם ועם, וביתר שאת לבני ישראל, בעמדם על הפרק אשר סופריהם נפרדו לשני ראשים, השומרים משמרתם מבית ומחוץ.  המשמרת הפנימית נתונה היא לסופרי עבר לגער בכל המגרעות הצומחות בקצות העם, והם מדברים עברית לעברים.  והמשמרת החיצונה היא לשמור את העם ממשאת עליו חרפה מחוץ, הם ישמעו מוסר כלימתו מכל לשון תקום אתם למשפט, וישיבו על תוכחתו דברים נמרצים להחריש קול מחרף ומגדף, ויענו כל כסיל כאולתו וכלשונו, ונגולה חרפת יהודה על פי שתי המשמרות האלה הפנימית והחיצונה.  הן העיט הצבוע כמראה בלהות אשר יציגו בכרם לגרש בעלי כנף הבאים להשחית את פריו, והנוטרים את הכרם מחוץ יגדרו פרצותיו תמיד.  אלה הם הדברים אשר דברתי בפתחי שערים "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו".  ונאמנים הם פצעי אוהב במקום בשר בריא, לגרש כל מחלה ומכות חדרי בטן.  וכל הדוברים עתק על ראשית דבר הם יוציאו משפט מעֻקל, לוּ חכמו השכילו כי עתה יבינו לאחריתו, וישר יהיה משפטם.

ידידי ורעי הגדתי לך היום דרכי, ועתה ברך נא בשמי את בן אלופנו השוע הנכבד האדיר בעמו, איש חמודות ורב תבונות, אוהב עמו ושפתו, ה' הָארַאץ גינצבערג ינון שמו, אשר תמך ידי גם בפעם הזאת בהוציאי לאור פעלי זה, יבורך על נדבת ידו והיה ברכות לעד, וקח אתה ידידי ורעי את ברכתי היוצאת ממקור לבי הנאמן עמך מאד, מלב ההוגה אהבה, כבוד ויקר לערכך הרב, והמשיב תודות לך על שירך הסוניטי.    אברהם מאפו

*

 

E X T R A I T

DES

ARCHIVES ISRÉLITES

(FÉVRIER 1860)

 

שיר

סוניטי.  ובכל ראשי התיבות אות מ"ם.

לכבוד ידידי חמודי מנוער, לבבי באש אהבתו בוער, ה"ה התורני החכם בלשונות ומדעים, איש חמודות במעלות ובמדות ותמים דעים, המליץ הנפלא  קסם של שפתי עטו, מה נעים ונחמד ומה טוב דברו בעתו, כש"ת הר"ר אברהם מאפו נ"י הי"ו, מחבר ספר אהבת ציון וס' עיט צבוע.

 

מי מקים מעפר מאשפות מרים מליצה,

מעלה משאול מטה מבחרה מלשונות מזרח,

מטעים מליה מנעימה ממתיקה משגיבה ממריצה,

מריח מידי מבינתו מריחה מפריחה מרבה משושן מפרח?

מי ממריקה מכחילה מיפיה מטיבה מטהרה מרחיצה

מִספר מאהביה מַרבה מתמיד מיום משבוע מירח

משַׂנאה מאתמול מהיום מיבמה מאן מעתה מחליצה

מחמם מקום מלפנים מוצר מקרה, מבעיר מקרח?

מי מעיט מגואל מגולל משליך מלקחו מנשבו מיהודה

מנץ ממריט מנוצתו מסיר מראתו משסע מכנפי מחסידה

מוריד מעיל, משכילנו מאד מכסל, מצילנו מרשע מאולת?

מי מאלפנו משפט מאהַבת מוצאם מציון מתעלסים מתענגים

מְאָהֳבים מטהרים מלבנם מצרפם מזקקם (מָרחיקים-מכזבים מָפנים מרהבים)?

מי מבלעדי מאפו מבחר מאהבי מנעורי!? מליצתי מה מועלת!

 

ועוד יחנך אלהים, ידידי חמדת לבבי!  עוד יחנך להוציא לאורה עוד הרבה חבורי תועלת מחכימי פתי ומוסיפי לקח לחכמים, מרהיבי ומרחיבי לשוננו הקדושה ומחבבים אותה על בעליה, ועיניך רואות ושמחות, וישמחו בך מיודעיך, בך, ובמחברוּתַיך הנאהבות והנעימות, ואני בתוכם, אני מכבדך ומוקירך  כיקרך, ידידך ואוהבך לנצח.

פאריז בחדש סיון בשנת וירד העיט וישב אותם אברם לפ"ק,  שניאור זאקש 

*

לידידי, המליץ הצעיר ורב תבונה, דורש תורה וחכמה, סופר מהיא, בר לבב ויקר רוח, כש"ת משה א"ש שלום וברכה. 

רבות עשית לי בהוציאי לאור פעלי זה, אשר כמעט ראות פניו לא פללתי, לולא אמצתני זרוע עז, כאשר נראה במכתבי פה, ולולא עזרוני מחמדי נפשי הצעירים, ובמקום אשר אזכיר שמותם אברכם, ידעתי כי ימצאו נחת בדעתם כי טוב פעלו לחפץ טוב;  אך אתה ידידי הגדלת חסדך האחרון, כי עליך השלכתי יהבי בהשליכי את פעלי זה אל היאור ואני עומד מרחוק לדֵעה מה יעשה בו.  ועתה משה ידידי, שלחת ידך ותמשהו מן המים ותשא פניו ממום, ותשיבהו אלי ותאמר: הא לך ילד שעשועים! כי בילדי העברים ישפיק והם ישיח.  רבות עשית לי ואנכי מה אשיב לך?  ואולם זאת השיבה אל לבך, כי כל זאת פעלת לשפת עבר חמדת שעשועיך, אשר הגות לבך בה תבונות, וניב שפתיך – פלג מים חיים נוזלים מן לבנון, הן רבים בנים לאלפים עשו חיל בלשונות זרות, ואחד מני אלף מבין לתפוש עט עברית, והיא תפארתך כאבן נזר מתנוססת בחכמות ודעת אשר תדרוש.  הבה נִתֵּן עוז ותעצומות לשפתנו הנעימה, ויוצרה מקדם ישפות לך תמיד שלום נפש ורוח.

Mens sana in corpore sano

כחפצך וחפץ ידידך ההוגה לך אהבה ותודה.

המחבר

*

ע"ד חנוךְ לנער

הלא מודעת זאת כי מלין הם רק חמר הלשון וגופו, והדקדוק בכל משפטי המלין הוא הרוח, ונגדם שני נושאים בנפש, הזכרון נושא חמר המלין והשׂכל יבין משפטם. אין לילד להפריד בין הדבקים בראשית צעדו בלשון.  אך ישאלו שאלה גדולה, הן הילד עודנו רך ואיך נעביד שני כחותיו, הזכרון והשכל פעם אחת, וגם הספר אשר נשים לפניו לא יחלק חלקים שוים לזכרון ולשכל.  כי בפסוק אחד נמצא דיני דקדוק רבים מאד? אמנם שאלה גדולה היא!

אנכי בקשתי אף מצאתי תחבֻּלה להקל על זכרון הילד בראשית למודיו, ולחנך מעט את השכל בו, לבל יקח עמו דברים יבשים כגָלמים אין רוח בם. קבצתי קבוצת מלין עבריים ידועים לו, המתגוללים כאבי קדש בלשוננו מדברת, ועליהם יסדתי ראשית החנוך.  אין בו כל מלאכה לזכרון, אך יש בו מלאכת מחשבת לשכל הילד;  כי ישוב יהפוך במלין ידועים להבין משפטי הכנויים והפעלים. ובשני ירחים יעשו בו מורים נבונים יותר מאשר יעשו מורים נבערים בשתי שנים.

עבודתי רבה מאד, ואוהבי הקרובים והרחוקים יסלחו נא לי כי לא אמהר להשיבם דבר.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] במקור בכתב קירילי. [הערת פרויקט בן-יהודה]