_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חוזי חזיונות

מדבר ברור שבתי צבי

אברהם מאפו

לתוכן הענינים

 

וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ וְצַלְמֵי

תוֹעֲבוֹתָם, שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ, עַל-כֵּן

נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה.

(יחזקאל ז', כ')


פתחי שערים

 

כיונת אֵלם רחוקים שב אלי העיט הצבוע, להגיד לי, מה ישיחו בו נבונים ורוגנים; כי אלה יהללוהו ואלה יחללוהו וישימו דבריו לגדופים, ואליהם אשים דברתי:

הלא רבות ראיתם בו זעיר שם, זעיר שם, מה מגמת פני החזיון החדש הזה.  הלא ראיתם במכתב אחיטוב על דברת נחמיה, ובשיחת שאול אל ר' גדיאל ונחשון, ראיתם – וידיכם אוחזות תמיד בקוצים, וריח השושנים לא יעלה באפכם.  לכן אשובה אגידה עוד הפעם במצער מלין, מה ראיתי על ככה, כי ערכתי את גיא-החזיון החדש בעיט הצבוע.

הלא מודעת היא לנו, כי מקור הברכה לעמנו הוא שלום על ישראל, ובאשר אין שלום ואגודה אחת, שם ירקוד השטן ויפרע פרעות בישראל, ונפלגו עם אלהי אברהם לפלגות אין מספר.  מגמת פני אלה קדימה, ופני אלה – ימה, זה סובב לדרום וזה פונה לצפון, ובהתלכדם יחד, יסכסכו אלה באלה, ויתפוצצו רשפי אש, ודור החדש, החפץ חיים ואוהב ימים לראות טוּב הארץ, מוציא דבה לאמר: הן יתאבכו גאות עשן מארובות הבית הישן; אהה! אש אוכלת במסתרים! הבה נברח ונמַלט נפשותינו.

מקול הדברים האלה יחרדו רבים מבני דור החדש על נפשותם, יעזבו מעונתם וערומים ינוסו כעורקי ציה, ורגליהם מתנגפות על קוצים ודרדרים, אף ילינו תחת פני השמים מבלי מחסה מזרם וממטר.  ואיש אחד, אשר קצרה נפשו בעמלו, התחמק בסתר לשוב אל מעונתו, המלאה עשן, ויבַער גזרי עצים דקים ויצת בם אש, ולאור המדורה ראו מעבר מזה ומזה את המגרעות הנתן לבית.  – והנה הנסים התעוררו וישובו, ושומרי הסף, הוזים שוכבים, בפקחם עיניהם לראות אור, קראו: "הוי, מבעיר את הבעירה! בִּן הכות אתה!" – הס! הס! – ענו השבים – ומה עשה האיש הזה? הלא עתה עינינו הרואות, כי שלום הבית מפחד, ואם נסיר המגרעות ממנו, וחדל גם העשן.  – לא, לא! – ענו הרוגנים פה אחד – האיש הזה, הוא המבעיר את הבערה, בנפשו ישלם, כי הוא העלה את העשן הזה! – ההוא העלה את העשן? – קראו נבונים – הן הוא העלה הלהב, ולאורו נראה עב הענן כתמרות עשן! – אך לא יועיל כל שכל, וכל חכמה תתבלע להשקיט שאון.  אבל יום לה' והוא נכון לבוא, יום אור ושלם לבני ישראל, והיה ביום ההוא אמונת עתּיו – חוסן ישועות, חכמות ודעת; יראת ה' היא אוצרו.  הדור הישן לא ירשיע את הדור החדש, והדור החדש לא ילעג לדור הישן, כי בשלום יחדו ישבו, ורועה אחד ירעם אמונה על מבועי החכמה ינהלם, ושתו לרויה מים טהורים ממקור ישראל, וראו חזיונות בעיט הצבוע ובשלל הצבעים ואמרו: "מה נואלו בני הדור ההולך, אשר הסיתו חכמה באמונה, בהתקוטטם איש ברעהו"; ושבו וראוי חזיונות בצבוע לאחר שבע שנים ואמרו: "אכן, חזיונות שלום הם, כי ר' גדיאל ישפות שלום לנחמיה, ויכרתו ברית אחים אחרי ראותם את הפרעות, אשר פרעו דברי הריבות בישראל; ואשר חזה הסופר בחזון לבו, אותה נראה אנחנו למראה עינינו".

כן, כן הוא, אלופי! אל תשפטו אחרית דבר מראשיתו.  הן בפעלי זה אנכי כמקלקל על מנת לתקן, כחבורות פצע תמרוק ברע לרפא מכות חדרי בטן, זולת זאת, לכו חזו מפעלות ראשי הסופרים בעמים, אשר ישאו מדברותיהם במשאות ובחזון, אשר ינבלו את האולת ולא את האוילים, ומי פתי יסור הנה לקרוא על הסופר חמס, לאמר: הלא אותי חרפת וגדפת? גם הציר האמן יתאר בשרד תמונות איומות וכל תבנית משחת המראה, והרואים יראו ויסירו מעל פניהם כל עקשות פה ולזות שפתים.  אך יהגו בגרונם הצועקים על לא דבר, והסופר, השומע לקול הקריאה, אשר יקרא לו רוח היום, ידום ויעשה מעשהו.

אך עוד תשמענה אזני דברים מאחרי – לא קול משכיל על דבר, כי אם מבטח תפל, לאמר: "העיט הצבוע פגול הוא, לא ירָצה, כי שיחות חכמים נמצאו בו".  – אבל יבינו-נא הדוברים לא בדעת, כי פי הוא המדבר צחות באהבת ציון, אשר יסודתה בימי קדם קדמתה, וכי על כן בחרתי שיחות חכמים בעיט הצבוע, באשר הנפשות, אשר יצרתי לשחק בו, מתהלכות לרוח היום הזה, והדברים, אשר אשים בפי תופשי התורה, הם שיחות חכמים, אשר הסכינו לדבר בהן בקודש ובחול; כי לא ידברו אלה מליצה, הישיחו, איפוא, בלשון יושבי הקרנות? הן נאוה למו מאד לשון חכמים! וזולת זאת, הלא מודעת זאת לכל משכיל על דבר, כי כל לשונות העמים, אשר מליהן עצמו מספור, מבקשות מעוז מלשונות אחרות.  ומה נעשה לאחותנו העבריה? הנקח לה דברים מן לשונות זרות, לשונות צרפת ואשכנז? הלא לשון המשנה קרובה לב, ושיחות חכמים נאות לערכה; בהן תשתרע יריעת קדשה, ולא יאמרו עוד: קצר מצע שפת עבר מהשתרע על כל ענין ועל כל חפץ, כי יתכנס בה הרעיון ולא יצא למרחב.  ואמנם כן הוא: הן שירי דוד וחזון בן אמוץ כדבש וחלב תחת לשוננו: הבהם יביע איש חפצי יום יום? ממתקים ערבים לנפש: הבהם ישבור איש רעבונו? על כן אמרתי לכל תופשי עט: הנה לשון המשנה רחבת ידים לפניכם, לכן הבו לעבריה, סופרים, הבו לה כבוד וחן, הבו לה עוז ותעצומות; הבו לחכמינו כבוד שמם, שיחו בכל אמרותיהם הצרופות, אשר תמצאו, ודבריהם בין שורותיכם יצהירו, כי רק בהם תצא שפת עבר למרחב-יה.

כן עשיתי במחברתי עיט צבוע, אשר איש איש מדבר בה כלשונו.  הן אמרו חכמינו במקום אחד, כי הבית השני חרב בעון שנאת חנם; ובמקום אחר אמרו, כי חרב – מנפי שהעמידו דבריהם על דין תורה.  ועל דעתי שתי אמרותיהם אלה ממקור אחד יצאו, כי שנאת חנם מעמדת דבריה תמיד על דין תורה, למען תצדק.  כמראה הזה יראה הקורא בעיט הצבוע בשיחת ר' גדיאל ושאול, ולמען דעת כל איש, מה רעה ומרה היא שמנאת חנם, כי תסלף דברי חכמים, והיו בידה לחצים, כחצים ביד גבוֹר שנונים, להפילם בלב אנשי עברתה; ושנאת חנם לא תשוב גם מפני תוכחת על עון, בהעמידה דבריה על דין תורה.  על כן שאול השכיל שם פיהו, באמרו אל ר' גדיאל: "מדוע תבחר תמיד דברים קשים כגידים וכלפידים? ומדוע לא יאירו נגד עיניך דברי חכמים בנחת, וכו'?"

מן הנקודה הזאת יתבוננו מעתה על פעלי כל ישרי לב, אשר שטן שנאת חנם לא ירקוד ביניהם, וחנפי לב ישימו אף, ישַׁועו, כי יעקשו פיהם על כל מפעל טוב בשפת עבר, אשר זרה לה רוחם.  על כן יענו ויאמרו יחד: "מה צדקתנו ומה ישועתנו בה?" – ומה יענה הדור החדש אף הוא חלקו? הלא זה דברו: "השביתו מפנינו שפת עבר, כי למה נהיה כדורשים אל המתים, בעוד הלשונות החיות אתנו?" ואם ככה ידבר דור ישן מעבר מזה ודור חדש מעבר מזה, ונשכחה שפת עבר מלב בני עבר, ודללה וחרבה, ואחריתה פה כאחריתה בקרב אחינו בני אשכנז, אשר גליונותיה מתגוללים בעליות, במערות ובחנויות והיו לצרור בהם סחורה.  וידל שם כבוד בית יעקב; ומה כבוד בית יעקב? הלא היא שפת קדשנו, "השפה היפה, השרידה היחידה", כאשר קרא לה מליץ דורנו, החכם אד"ם הכהן לעבענזאהן.  אמנם, יפה היא אחותנו השרידה היחידה מכל מחמדינו; הלא היא המגדת לנו את דברי מולדתנו ותוצאותינו ממקור ישראל, ולוּ היתה גם שפת עלגים, כי עתה בזאת קָדשה לנו.  ומה נענה עתה, אשר שרים ויועצי ארץ נותנים לה פאר? דעו לכם, איפוא, כי שר השכלת העם, אשר דבריו נשמעים בלמודים על ארץ רחבת ידים, ארץ רוסיא המעטירה, היועץ בדברי המלוכה, המיניסטער נאָראָוו, מבין שפת עבר לאשורה; וזאת היא תהלתי בקהל רב, כי פיו דבר אלי בהדר גאונו, ויאמר לי: "קראתי את ספריך, בחנתים, והנם כתובים בשפה ברורה כשפת כתבי הקודש".  ואחרי כן נשא מדברותיו לעורר את לבב אחינו בני ישראל לשמוע בלמודים ולהפיק רצון מאדונינו הקיסר רב החסד, ירום הודו.

ועד יום אחרון לא שכח היום ההוא, ודברי השר הגדול הרנינו את לבי, וענתה בי השירה האת:

 

א

שִׁירִי שְׂפַת עֵבֶר, פִּצְחִי רִנָּה וְשִׁירָה,

זַמְּרִי כָבוֹד לַאֲבִי רוּס המַּעֲטִירָה,

    לְמֶלֶךְ אַדִּיר, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לָעַמִּים,

הַנּוֹתֵן לְאַרְצוֹ שַׁלְוָה וּמְנוּחָה,

בּוֹ תִשְׂמַח וּבוֹ כָּל חַיֵי רוּחָהּ.

שִׁירִי: חֶסֶד וּמִשְׁפָּט בְּנַפְשׁוֹ תַמִּים.

 

ב

מָאוֹר וָשֶׁמֶשׁ הוּא לְזֶה הַדּוֹר,

בְּאוֹר פָּנָיו יִרְאֶה חֶסֶד וָאוֹר,

תִּרְאֶה – וְתִתְאוֹשֵׁשׁ גַּם תּוֹלַעַת יַעֲקֹב,

הַזּוֹחֶלֶת מֵרֹאשׁ הַרְרֵי קְדוּמִים,

הָעוֹבֶרֶת דּוֹרוֹת רַבִּים וַעֲצוּמִים,

תִּרְאֶה אוֹר וְתָשִׂים לְמִישׁוֹר הֶעָקֹב.

 

ג

בִּשְׁמוֹ יְגִילוּן תָּמִיד רַבִּים עַמִּים,

אַף שָׁלוֹם יִשְׂאוּ לוֹ אֶרֶץ וְיַמִּים;

יָגֵל גַּם יַעֲקֹב, יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל,

כִּי חוֹסֶה הוּא בְּשֵׁבֶט מַלְכוּתוֹ,

וְאָב לַבָּנִים יְסַפֵּר מַלְאֲכוּתוֹ,

כִּי לְטוֹב וּלְחֶסֶד שְׁלָחָהוּ הָאֵל.

 

ד

שִׁירִי לוֹ, שְׂפַת עֵבֶר, וַחֲיִי בְצִלּוֹ;

יָפָה וּבָרָה, קוּמִי רֹנִּי בְהִלּוֹ,

וּלְנֹגַהּ זַרְחֵךְ יֵלְכוּ בָנָיִךְ.

עוֹד תָּשִׁירִי לְאַלֶכְְּסַנְדֶר עֹז וְתִפְאֶרֶת

בִּלְשׁוֹן לִמּוּדִים, בְּשָׂפָה מְדַבֶּרֶת,

עוֹד תְּשוֹרְרִי וְעָנִית כִּימֵי עֲלוּמַיִךְ.

 

ה

הֵן שָׁלַח לָךְ אֱלֹהִים מוֹשִׁיעַ וָרָב,

יוֹעֵץ בִּדְבַר מְלוּכָה, הַשַׂר נָארָאב:

יְבִינֵךְ, יְבוֹנְנֵךְ וְאֹזֶן לָךְ יָעִיר.

דְּבַר מֶלֶךְ אַדִּיר יְכַלְכֵּל בִּתְבוּנָה,

בַּלִּמּוּדִים יְנַהֵל, יִרְעֶה אֱמוּנָה

וְלָךְ שְׂפַת קֹדֶשׁ, פָּנָיו יָאִיר.

 

ו

לָכֶן, שְׂפַת עֵבֶר, שִׁירִי לְמַלְכֵּנוּ,

זַמְּרִי כָבוֹד לְאַלֶכְּסַנְדֶר אַדִּירֵנוּ,

יְדִיד אֱלֹהִים, עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לָעַמִּים.

כָּל מַלְכֵי אֶרֶץ יַחַד יְרוֹמְמוּהוּ,

כָּל זוֹכְרֵי שְׁמוֹ לִרְגָעִים יבָרְכוּהוּ:

יְהִי כִּסְאוֹ נָכוֹן וְחוֹסָיו שַׁאֲנַנִּים.

 

גם זאת תעשה לנו שפת עבר, כי תכרה ליודעיה אוזן ותכין לבם לשמוע בלמודים, כי ספרים רבים עתה נמצאים בה, המדברים בחכמה ובדעת.  אמנם, אין בה חקר מלין, הדרושים לחפץ חכמה להבין אותה לאשורה; אך רב לנו, אם שמץ ממנה ידע העברי בשפת עבר, שפת אבותינו מימי קדם.  שימו-נא זאת על לב, החרדים על קדשי בני ישראל, השואפים עפר ארץ הקדושה והרוצים את אבניה: הן יקר לנו גוש עפר ואהובים לנו חלוקי אבנים מארץ הקדושה, בזכרנו, כי אולי על העפר הזה ועל האבנים האלה דרכו רגלי אבותינו מעולם, - ואיך לא תיקר לנו שפת קדשם, הָגות לבם וניב שפתיהם, אשר בהם כל חיי רוחם? הלא הם כתבי הקודש, אשר זנחו בני הדור ההולך לפנינו, וימנעו חמדת ישראל מבני ישראל, וגם בימים האלה ידעום רק שלשה בעיר ושנים במשפחה.  לתכלית הזאת כתבי ראשי פעלי "אהבת ציון" – ספר חזיון, המושך לב צעירינו לשפת עבר ולכתבי הקודש בעבותות אהבה.  ועתה בספרי עיט צבוע יסכנו נערינו גם עם שפת עבר, גם עם דברי חכמים ושיחתם, אשר לא רבים ישאבום ממקורם, ופה בשובה ונחת ידעום.  ומה שמח לבי בראותי, כי ספרי ימשכו אחריהם גם את לבות נכבדינו, רופאי בני ישראל, אחרי שכחם כמעט שפת עבר במשך ימי הלמודים.  ועתה טרם תשיג ידי להוציא לאור את השלל צבעים, הנכון עמדי בכתובים, הנני נותן עוד פני אלופי הקוראים את פעלי "חוזי חזיונות" בו יראה הקורא רמות ונשגבות, חזיונות נפלאים בימי שבתי צבי משיח השקר; המראות, אשר חזה מנשה החוזה האומלל, איש כֶּבד עון, גבר שׁתום עין וחוזה חזות הכל בעת אשר חדלו כל חושיו בו, וכל הגיוניו – מַחשׁך; ורוחו הרעה אשר תבעתהו, תדובב שפתיו בשבעה קולות שונים ובנגינות הימים הנוראים, פעם בשירים ובחרוזים ופעם בצחות ובשפה ברורה.  כן ידבר וכן יחזה חליפות חזיונות, חזון קודש בשמים ממעל ומשא דומה בשאול מתחת; ואת כל דברי המראות ידבר החוזה בלשון מדברת גדולות ונשגבות.

אכן, נעימה אַת, השפה היפה, בדברך בחזיונות עברים לעברים.  לכן עורי, שפת קודש, עורי ובואי בעדי עדיים: הלא אַת היא, עדינה, המתהדרת בפאר בגדיך החמודות מני קדם ובשמלתך לעורך, אשר לא בלתה מעליך מרוב ימים, כי מתנות אלהים אלה לך, מתנות יוצרך מרחוק.  על כן ריח שמלותיך כריח לבנון, כי מהרי בשָׂמים תבואי מן השדה, אשר ברכו ה': שם ארית מורך ובשמיך, ותיבי רקוחיך, ותבואי בעדי עדיים כלולה בהדרך ותשאי חן וחסד לפני יוצרך, וישיחך וידובב שפתיך, ותהי תאות נפש כל ימי עולם, ולא יסור קסם משפתיך כל ימי השמים על הארץ; כי מי גלה פני לבושך, צעיף אלמנותיך, הוא יחזה מבעד לצמתך הוד עלומיך, היפה והמעונגה.  עוד קרן אור פניך, ועלומיך – עלומי נצח, שראשך נמלא טל חרמון ונופת תטופנה שפתותיך.  עמדי-נא על הרי ישראל ושאי סביב עיניך וראי המוניך, הנפוצים על רגעי ארץ, המקשיבים לקולך, כי כרה להם ה' אוזן לשמוע ניב שפתיך כי נעים ומדברך כי נאוה.

לכן צהלי קולך, יפה וברה, ודובבי שפתי ישנים: יקיצו ויתעוררו שוכני עפר לקול קריאתך, יקום שבתי צבי ההולל וישׂחק לפנינו, יעמוד ביפיו ובעצמת קסמיו ועשה אותות בדים לעיני הדור הזה, יעשה מעשהו, זר מעשהו במראות ובחזיונות, והתהוללו החוזים וטחו תפל ויפיחו לקץ הפלאות כי קרוב בפי שבתי צבי ובלבבו, למהרו ולהחישו, והמצפצפים והמהגים ישיחו בסוד שיח שרפי קודש וישאו מרום עיניהם כבאים בסוד אלוה, וחזו בחורים חזיונות בלַבת אש דמיונם, והתעלפו הבתולות היפות, ונמוגים בני רשף יגביהו עוף.  אלה וכאלה, מכבדי משיח השקר והמלעיבים בו, יעברו לפנינו על גיא-החזיון כצללי רפאים, והתערבה בחזיונות האלה האהבה בתענוגיה, הסכלות בהֲתֻליה והקנאה בנכליה, והיו החזיונות נצבים חיים לפנינו מחזה מול מחזה, זה לעומת זה, ויסכסכו אלה באלה בעלילות נפלאות, אשר נקרו ויאתיו בדור מה רמו עיניו, דור רב פעלים, אשר אמר: גבהי שמים אֶפְעָל וארובות ממרום נפתחו לי, דור, קדוש ישראל התוָה במשאות שוא ובמדוחים, אשר יסודתם בהרי נשף, בתעתועי שבתי צבי.

זה החלי לעשות וה' יגמור בעדי.  הנה החזיון הזה כאבן הראשה, ואבן שלמה ומסע נבנה, כי עומד הוא בפני עצמו.  ואם ימצא זה חן בעיני הקוראים וראו עיניהם גדולות ונשגבות מאלה, כי מקור נפתח לי לעלילות הדור ההוא רב הנפלאות.  ושלום, ברכה וחן לכל אוהבי שפת עבר ודורשיה, כחפצם וחפץ אוהבכם.

המחבר


 

ראש דבר

בשנת שפ"ו נולד שבתי צבי בעיר אזמיר, היא סמירנא, יושבת חבל הים ארכיפעלאגוס באזיא הקטנה.  ובראש המאה החמישית ראה השטן ראשית לו ויפרע פרעות בישראל, ויחלף שמלותיו, הנגאלות בדם, באֶדר היקר, ויקם לשחק ביעקב ברוב התֻלים וקסם, כי מסך רוח עועים בקרב פתאים מאמינים לכל דבר זר ונפלא, ויַתעם במשאות שוא ומדוחים, להחזיק בקרנות צבי מודח ומדיח.  אז אשתוללו נעוי לב, זקנים ונערים, בחורים ובתולות, ויהיו לטחי שוא ותפל, לחוזי חזיונות ולחולמי חלומות.  אז כשלה אמת ברחובות, ושקר נשא נס על הרי ישראל.  ויראו תועי רוח ויחרדו אליו ממזרח, מצפון ומים; כי החרדים לדברו השליכו משכנותיהם, מקניהם וקנינם; את יגיע כפיהם ועמל נפשם, אשר עמלו בם שנים רבות, מכרו בלא הון וינהרו אל הצבי ישראל.  וכזב ותרמית עשוי אותות בדים במטה הקסם לעַור עינים, והשוגים ברואה שמו אותותיהם אותו ועיניהם ראו זרות, והנה מתי עולם עולים מן הארץ ורוחותיהם מתגלגלות תחת שואה בקרב החיים. 

ומה חזו בשבתי צבי? אוי-נא למשוגעים ממראה עיניהם! בו חזו משיח אלהי יעקב ויאמרו לו: אכן, בצלם בן ישי הוא מתהלך, וקרן דוד צמחה עליו, אף רוחו נוססה בו לנס עמים! עליו נָשַמו אחרונים מבלי דעת, אם היה שבתי צבי שוגג ומשגה עברים בדרך תמים בעיניו, או זד יהיר, אשר הרחיב כשאול נפשו להפיץ מדוחיו בישראל? אך יהי מה, עין יעקב תראה כיום, כי שגו בו רבים וכן שלמים מאצילי בני ישראל.  וכאשר החל העם לשגות, ויעקשו הישרה, ויראו קודש בחול, טהור בטמא וצדקה בעון פלילי, ותרב השערוריה בקרב ישראל, ויהי שבתי צבי כסמל הקנאה לעורר קנאת עם, לסכסך משפחות במשפחות, איש באחיו ואבות בבנים, ויהי ריב ומדון.  זה אומר: לשבתי צבי אני, ובצלו אחיה ואצפה לקץ הפלאות, הקרוב בפיו ובלבבו להחישו ולתת מופתים בשמים ובארץ, כי קרוב ישעו וידעו כל יושבי תבל, כי ה' אלהים שלחהו ורוחו.  ורעהו, המלעיב בו, אמר: הן אויל הוא שבתי צבי, איש מֻכה בתמהון לב, ההולך בגדולות ובנפלאות, ומוליך פתאים שולל בחזון לבו, ואחריתו עדי אובד וצלו – צלמות לכל הבוטחים בו.  אך מכבדי שבתי צבי, מעריציו ומקדישיו, שמו את דמי המורדים והפושעים בו כמים המוגרים ויקראו למו בשמותם: רוגנים, רוגשים, מחרפי עקבות משיח ה', אשר אחריתם נכרָתה.  ותרב משטמה בקרוב ישראל.  אך התקוטטו הערים, הקרובות אל החלל, ויושבי קצוות הביטו אליו מרחוק וינהרו למקום מנוחתו כבוד, ויעברו ארחות ימים באניות רנתם, ומגמת פניהם קדימה לחזות הצבי ישראל על במותיו ולחכות לעת בוא דברו, כי כביר כח הדמיון ונוראה עלילה על בני אדם מדור דור.

והשטן הפיק זממו, כי בשוד פתאום הכה באלפיו, ובסוד פתאים – ברבבותיו.

אך באשר צללים שם אור, כי כן ברא אלהים תבל וכן הֱכִינָה: קיץ וחורף כי נפגשו, שחר ועֵיפה נשקו מני עד.  וכן יצר אלהים את האדם: יצר מחשבות לבו רק רע כל היום, ושכל טוב ככרוב סוכך לו מסביב, למען לא ידח האדם שרירות לבו לרדת פלאים כבהמה בבקעה וללכת בגיא צלמות ולא סדרים; גם נֹגַה מראה הקשת ביום הענן לאות ברית שלום הוא, להודיע לבני האדם, כי שלום יעשה ה' במרומיו לתהפוכות הצוררות מראש עפרות תבל עד ראש כוכבים, ובעבור הרע לא ישחית אלהים את הטוב, כי אם יוציא יקר מזולל, יתן טהור מטמא, ומדור עקש ופתלתול יַפלה לו ישרי לב, המשכילים לדעת את ה', המזהירים בין חשוכים כצבעי הקשת בקדרות הענן, ככוכבי הרקיע כֶאֱשון לילה וכנר ה' נשמת אדם, חופש כל חדרי בטן.  גם בפרוע שבתי צבי פרעות בישראל, וישח אדם וישפל איש אל פסילי דמיונו, – גם אז התנוססו טהורי לב בעם ה', כי בהר ציון ובירושלים היתה פלטה ובשרידים, אשר ה' קורא; וכאשר רבה אמונת שבתי צבי על ארץ רבה, כן פסו אמונים בו מירושלים עיר הקודש, כי ה', השוכן בתוך חרבותיה, הוא ליושביה אל אמונה אמֶן.

 

א

 

ספר תולדות המשפחה לקנה הרוקח, יושב ירושלים

אך טוב וישר הוא לכל אדם נבון לבוא במגלת ספר, כתוב עליו כל הקורות אותו מספּר ימי חייו; ספר זכרון הוא, מזכיר מעללי יה ועלילות מצעדי גבר.  הן לא נוצר האדם לשבת לבדו, כי אם איש ברעהו ידבקו ויתלכדו: כן אין מקרה בודד בתבל ארצה, כי אם כל מקרה הוא ילד נולד לקורות הראשונות ואב לקורות הבאות; גם נאחז הוא בסבך מסבות רבות, המסוכסכות בו; וכן אין חפץ בודד, אשר לא יסוכסך בחפצים אחרים ובהמון תשוקות ויצרי מעללי איש ואיש.  ובכן ספר תולדותי יהיה כספר זכרון לתולדות משפחות אחרות, המתלכדות בבית אבי, לשבט או לחסד, לתהלה או לתָהלה.

אבי היה רוקח בקרית וויניציא בארץ איטליא המפוארה, ויהי לו שני בנים נחמדים ובת אחת יפה, ואני בנו הבכור הייתי סופר מהיר.  ויהי בשנת שצ"ח ויעבור עלינו איש אחד אדיר, יושב ארץ אוקריינא, אשר סחרו היה אבני חפץ וכל יקר, – איש, אשר היו לו מהלכים בחצרות רוזנים.  ויראני וידבר על לב אבי לתת אותי על ידו לסופר, ואבי נאות לו בשמחת לב, כי נודע שם הסוחר האדיר הזה בקצוי ארץ בעשרו ובנדבת רוחו, ושמו זבולון.  ויקחני זבולון ויביאני אל ארצו ואל עירו ויושיבני בהיכלי מחמדיו, ואנכי אז בן שבע עשרה שנה.  ולזבולון שני בנים נחמדים ושתי בנות עדינות, וזקן ביתו – איש בא בשנים, אשר מצא הון לו למן היום, אשר נספח לבית זבולון הנדיב.  ולו בת יפה ונצורת לב ושמה חוה.  וידבר אביה על לבי לקחת את בתו לי לאשה, ואנכי מצאתי הדבר ישר לפני, כי מצאה חוה חן בעיני.  ובת זבולון הנדיב הבכירה, אשר אקרא לה עדינה, שחקה לחפצי ותאמר לי: "עצתך נבערה, לא תקום ולא תהיה".  ודברי העדינה היו לי לחוק, ולא יכולתי לשנות אחרי דבריה, מבלי שאול ממנה פשר דבר.

ויהי כאשר האיץ בי אבי חוה להגיד לו חפצי, ואמצא פתחון פה להגיד לו: "תשב-נא בתך בביתך שנה תמימה, עד מלאת לי שבע עשרה שנה, והיתה לי".

ואנכי לא רמו עיני להביט על העדינה בת הנדיב, אך היא נשאה עיניה לי, ואנכי לא ידעתי.  ויהי היום בימי חנוכה שנת שצ"ט, והנדיב עשה משתה ויקרא לנכבדי העיר וסופריה ויגד להם חפצו, כי חפץ הוא לקחת אותי לחתן לו.  ויאמרו כל הקרואים: "טוב הדבר הזה!" כי, אמנם, מצאתי חן בעיני כל רואי.  דעת לנבון נקל, כי לבבי פחד ורחב, בשמעי את אשר לא דמיתי ולא פללתי גם בחלומות, ואבך בעליצות נפשי.  וידידוּת נפשי, בת הנדיב העדינה, אמרה לי בלעגי שפה: "הלא אמרתי לך, כי עצתך נבערה, ועצתי היא קמה כיום הזה".  ובלילה ההוא נכתבו הדברים בספר, ויום שמחת לבנו נועד בימי הפורים בשנה ההיא.  ולאבי שלחתי מכתב, מגיד לו שמחתי, ואקרא לו ולאמי, לאחי ולאחותי לשוש אתי משוש על ראש שמחתי; וידיעות נפשי כתבה גם היא ידה לו ותרא לו אבי.  אך כאשר גדלה שמחתי, כן רבתה קנאת חוה, אשר כמעט היתה יעודה לי; ואחרי הנתק מוסרותינו, שמעו אזני מאחרי על חוה דברים כמתלהמים, חטאת זמה, – אז שמחתי משנה שמחה.

האהבה והקנאה! הלא הן הראשונות לפעולות בני אדם, נוראות עלילה על כל יושבי חלד, מראש מקדמי ארץ עד אחרון על עפר יקום.  האשה, אשר נתן ה' לאדם, היתה אחת מצלעותיו, והיא היתה נכונה לצלעו; וכן הוא מאז ועד עתה: ביפיה תצוד נפשות, ותליך הגברים שולל, ובקנאתה תפיל חללים; ומחוה, אֵם כל חי, עד חוה, אשר אדבר בה, פרעו נשי פרעות, בעַבּטן ארחותיהן.  נוראה היא האהבה העזה כמות, בערה נפשות, ואיומה קנאה הקשה כשאול, בהרחיבה נפשה להשחית ולבַלע.  עדות היא ביוסף, אשר הוסיף לו אביו לוית חן ויעטהו מעיל קנאה – היא כתונת הפסים, אשר עוררה עליו קנאת אחים ותורידהו מצרימה; ועדות היא ביוסף גם האהבה העזה, אשר אהבה אותו גברתו, הבוגדה בפוטיפר אישה, והוא – הניח בגדו בידה, וינס ויצא החוצה.  הבגד הזה וכתונת הפסים מרחיבים שוליהם כיריעת השמים, ועליה כתובים כל דברי הימים לישראל מדור דור.

גם אנכי כאוּד, מֻצל מאש האהבה והקנאה, אשר להטה בי, ובית אבי ובית חותני הנדיב היה לה לקש.  הן לפני נתכנו עלילות כשרשרות אחוזות, המתלכדות והמסכסכות אלה באלה, וכולן יחד השתרגו עלו על צוארי.  ואשר נקרו ויאתיו אספרה, ואשר תקרינה – אל עליו הוא יודע.  הנה קורות עתותי כעבים תּעופינה ועלילות נוראות כצלמי אימה תעבורנה; האהבה הרָתַן, הקנאה ילָדָתַן, והבלי שוא שמו עליהן נוספות, עטוני ויצנפוני צנפה.  עד מהרה ירוץ דברי, לא אאריך לשון, אך לא כן חשו העלילות, כי אם לאט התנהלו אשה לרגל אחותה.

עברו לי שבועות אחדים בכליון עינים, והרצים לא נחו עד בואם אל בית אבי ועד אשר הביאו כל מחמדי נפשי לשוש אתי משוש.  עבר גם יום חתונתי, חלפו שבעת ימי המשתה בתרועת שמחה, בקול מנגנים ומחולות.  וחותני וידידוּת נפשי הפצירו באבי לשבת אתנו עד עבור ימי חג המצות.  ימַי היו אז כימי אדם הראשון בגן עדן: אנכי ידעתי, מה יפה האהבה בתענוגים; ובשמחתנו התערבה קרבת ימי חג הפסח, ובבית חותני רק ששון וגיל ולא ידענו, כי שואה צפונה לנו במסתרים.

כי עודֵנו יושבים שלוים ושאננים בליל שמורים, והנה שוטרי העיר באו הביתה ויגידו לנו, כי נמצא ילד חלל בגבולנו.  ויפג לבנו ונהי כמתים מפחד פתאום, ומהיכלי תענוגנו הובילונו למחשכים, עד אשר יחקרו וידרשו שורש דבר.

ויהי בשבתנו בכלא, ואבי חלם חלום לשנות את שמותינו, למען יקָרע גזר הדין, המתוח עלינו.  על כן שׁנה  אבי את שמות נפשות ביתו לפי משלח ידו, ובהיותו רוקח, קרא לי: קנה, ולאחי הצעיר: מור, ולאחותי הבתולה: בּשׂמַת.  וחותני גם הוא שנה את שמות צאצאיו לפי משלח ידו, ויען כי סחרו היה כל אבני חפץ, על כן קרא לאשתי בָּרֶקֶת, לבנות האחד: ברק, לבתו השניה: פנינה, ולבנות הצעיר: ספיר.  ואנכי נדרתי אז נדר לשבת עם ידידוּת נפשי בירושלים, אם יוציאני ה' למרחב.  וה' ראה בעניֵנו וצדק מן השמים נשקף עלינו, ותצא כאור צדקתנו ומשפטנו – כצהרים.  ומיד מי היתה לנו המבוכה הזאת? הה, מיד חוה המרשעת! כי היא הדיחה עלינו את הרעה ואת החרדה הזאת.

ואשר נדרתי שלמתי, כי אחרי מועד חג השבועות, בשוב אבי עם נפשות ביתו אל ארץ מולדתנו וויניציא, אחזנו דרך הים, וחותני ובני ביתו שלחונו עד הגבול וישובו, ואני ואשתי עם בית אבי באנו דרך הים אל עיר אזמיר, מקום מולדת שבתי צבי ההוֹלל.  שם לקחו אזנינו דברים על דברת נפלאותיו, כי עודנו נער בעת ההיא, היה משפטו להתחמק מביתו וללין במדבר ויער, בהרים, בגבעות ובמערות; אל אשר נשאַתּוּ רוחו, שם הלך בהלך נפשו וישב שם ימים, שבועות וירחים.  ועוד ספרו לנו, כי ברחצו בים, היה בשרו נותן ריח כריח השדה, אשר ברכו ה'.  הלא כן ארחות כסילים: בראותם איש הולך בגדולות ובנפלאות וזר במעשהו, והיה האיש ההוא שיחתם, והנה זה יאמר לו: פלא! ורעהו יענה: מרום דרכו מנגדנו! והשלישי קורא לו נביא, ואחריהם יענו כל העם ויאמרו: קדוש! קדוש! קדוש!

באזמיר ידענו איש אחד, הפטרון בעיר, אשר לקח בעת ההיא אלמנה גבירה מקרית קונשטנטינא.  לאלמנה ההיא היה הון רב, אשר הניח אישה הראשון לשני בניו מנשה ואפרים ולאביגיל בתו.  את כל ההון הביאה הגבירה אל בית אישה הפטרון, אשר היה לצאצאיה לאב, ואחרי קחת אותה הפטרון לאשה, היתה שמחה משולשת לשלשת בניה, כי נתן הפטרון את אחותו למנשה הבכור, ואת אביגיל בת אשתו נתן לגביר מדמשק ושמו זכריה.

ובראות אבי, כי נכבד הפטרון בעירו, ותחשק נפשו להתחתן בו, ויתן את בשמת אחותי לאפרים בן הגבירה, ומור אחי לקח את בת הפטרון היפה ושמה רחל; והאהבה, אשר בינה ובין מור אחי, היתה נפלאה מאד, כאהבה אשר ביני ובין ברקת אשתי, ידידוּת נפשי.  והפטרון היה איש קשה ואביר לב עם בני איש, משַמר הבלי שוא ומאמין לכל דבר, ואמונתו בכל תפל היתה לו כל צדקתו: לא נפלאת היא, כי דבקה נפשו בשבתי צבי, אשר האמין, כי לגדולות שלָחוֹ ה'.  לא כן היה מור אחי ובשמת אחותי.  ומריבה צמחה בבית הפטרון, ואם אָמרי אספר את כל חליפות הדברים, אשר נקרו ויאתיו בבית הפטרון, ואת כל דברי הריבות, אשר יצאו ממקור אכזב, משבתי צבי, והיו הדבירם לסֵפר.  אך אדלג שלש שנים עם מספר ירחים, ואגרות מור אחי לי לעֵדה.

 

ב

 

אגרות מור

"אזמיר ת"ג.

"קנה אחי, יושב ציון! שלום לך ושלום לברקת אשתך ולקציעה בתך, אשר ילדה לך.  ברוכי אתם לה' בנוה הקודש ובמנוחות שאננות, ומציון יסעדני ה' וישקיט גם את בשמת אחותנו, כי אל עקרבים אנחנו יושבים בבית חותני הפטרון אחרי מות רבקה אשתו.  ובשמת אחותנו ילדה בת לאפרים אישה ותקרא לה בשם רבקה חמותה, הגבירה המתה, ורחל ידידוּת נפשי ילדה לי בת וקרא לה הדסה, ונחשבה על בית אבינו הרוקח וגדלה כהדס בערוגת הבושם.

"אל עקרבים אנחנו יושבים בבית חותני אביר הלב, אשר יקשיח לבו גם מאשתי רחל, בתו היחידה, וכאשר רחוקה היא מאביה בנדבת רוחה, כן קרובה היא בלבבי מאד, וכל ישעי וחפצי לטעת אותה בנוה שאנן בארץ מולדתנו איטאליא, רק ישיב לי חותני את המוהר והמתן, אשר נתן אבינו לי, אך יגורתי מאד, בראותי את רעת לבו, כי בשמת אחותנו התחננה לו לאמר: "מה לי ולאפרים אישי בביתך ומי לנו פה אחרי מות רבקה חמותי היא אשתך, לכן השיבה לאישי את הון אביו, אשר בידך, ושַׁלחהו מאתך".  וחותני גער בה ויאמר: "הלא את ההון הזה השיבותי אל אשתי עודנה חיה, ומי יודע מה עשתה בו? ואתם צאו לכם מביתי, כי כל חלק ונחלה אין לכם אתי, וכזרים אתם לי פה!"

"הדברים האלה נפלו כחצים שנונים בלב בשמת אחותנו, ויאחזנה השבץ, וכמעט שכנה דומה נפשה מכאב נעכר, ובחסד אֵל שבה לאיתנה, אך עודנה כצל נהלכה, וה' יהיה עזרה.  כן משפט חותני עם בני אדם, וצדקתו לפני ה' היא רק אמונת הבלי שוא, כמקרה נפלא, אשר אספר לך:

"זה ירח ימים באו אל ביתנו שני משמרי הבלי שוא ויספרו לו נפלאות, אשר ראוי עיניהם בעלם הנפלא שבתי צבי, לאמר: "בעד חור דלתו נשקפנו בחצי הלילה, לראות מה מעשהו בשבתו בדד בחדרו, והנה מטתו הפוכה והעלם יושב על הארץ, מתפלש באפר ובוכה מאין הפוגות.  והנה שני מלאכי שלום מחזיקים בימינו ובשמאלו להקימו, מנערים אותו ואומרים: 'אנא, אלהי השמים! הקם-נא את סוכת דוד הנופלת!'" – על זאת ענה חותני ואמר: "דעו, לכם, איפוא, כי מן העת הזאת קמה אלומתו וגם נצָבה".  ואנכי לא עצרתי בשחוק ובלעגי שפה עניתי לאמר: "הן מטתו היתה הפוכה, כי כבד עליה פשעה, ויען כי לא היתה מטתו שלמה, על כן באו שני חרשים לכוננה, בל תמוט עוד".  ויהי כאשר שמע חותני כזאת, ותצלח כאשר חמתו ויך בחרפה לחיי לעיני מספרי הנפלאות ויאמר: "צא לך, בן פריץ, מביתי, פן אכה אותך ולא אָשנה".  ואשתי נתנה קולה בבכי ובשמת אחותנו גם היא בכתה בכי תמרורים".

וזאת היא האגרת השניה, אשר כתב לי מור אחי בשנת זא"ת בירח אלול:

"אליך, קנה אחי, אקרא, לפניך אשפוך שיחי, בהתעטף עלי נפשי.  הלא הגיע עובר הארח עדיך, הלא הגיד לך על 'דבר כל התלאות הנוראות.  תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.  שאלתי את ההלך הזה על דברת בית חותנך, מה אחריתם, ואיננו יודע עד מה; ומי יודע, אולי שרדו מהם שרידים, לכן נקוה לה', כי לא לנצח יקצוף.  והנני להגיד לך חדשה על דברת ביתי, - הלא תרעיד ותשתומם לשמועה הזאת, כי חוה המרשעת, אשת עברתך, חוה – מקור המָשחת לצרות בית חותנך, פרצה כנחל מעם גר ותברח משוד להביא שוד ושבר בנוה תמימים, כי לרגלי גד אחיה הנוכל באה לאזמיר, וחותני ראה אותה ונפשו חשקה בה ויקחנה לו לאשה.  ותשב אתנו יחד כחית טרף בעדר צאן ירח ימים, מיום החמשה עשר לירח אב עד חמשה עשר יום לירח אלול, כי אז השחיתה התעיבה עלילה.

"האשה הזאת נשאה עיניה לי כאשת פוטיפר אל יוסף.  ויהי היום ותקרא לי אליה החדרה ותדבר עמדי אהבה וחן.  ואנכי עניתיה בחרפה ובוז ובדברים כמתלהמים, יורדי חדרי בטן.  ותצלח כאשר חמתה ותתן עלי בקולה.  והנה חותני בא החדרה, ובראותו דמעה על פני ידידוּת נפשו, וישאל פשר דבר.  ותענהו נעות הלב לאמר: "הלבעבור זאת הובילוני רגלי מרחוק הלום, לשמוע מפי חתנך זה דברי זמה? הן הוא מתגאה ביפיו ובחין ערכו, ואנכי הלא אחת כרתי לך בכרית, ואם יאיר חתנך באור שבעתים, הלא זרה לי רוחו; והוא לא כן ידמה, כי יבאיש ריח חותנו בעיני, למצוא חן".

"טרם כִּלתה נצורת הלב לדבר כזביה, וחותני מרט בחרפה לחיי ויכני באגרוף רשע מכה אכזריה, ובנקבו שם ה', כאשר לִמד אותו שבתי צבי, נשבע בשם הגדול לרדוף אותי עד מות, אם לא אתן לרחל ספר כריתות בעוד שבעת ימים.  ואנכי חשבתי מחשבות לברוח מן העיר, אך האכזרי הבין מחשבותי ויקדם פני, ויהי דברו אל שר העיר לתפשני בכלא, כי שֹם לי עלילות דברים.  שלשת ימים ישבתי בכלא בעקת לב וברעב ובצמא, ובעלות על לבי מחשבה להפרד מרחל ידידות נפשי, מרטתי שערת ראשי, קרעתי סגור לבבי, טרפתי נפשי באפי.  ויהי ביום השלישי בנשף והאכזרי בא אלי ויאמר: "הטרם מאנת לשַלח בתי חפשי, אחרי בגדך בה ובאביה ובה'? וגם יקום עליך עד נאמן וענה כחשך בך".  ואנכי בכיתי מרה באזני התנין האכזר, אשר ראה דמעתי ויאמר לי: "הן חייך תלואים לך מנגד, ורק בספר הכריתות תמַלט נפשך, וגם רחל נאותה להפרד ממך, בדעתה את מעלך, אשר מעלת בה".

"אך למה, אחי, אפורר את לבבך בפרשת דברי האבל הזה, אשר ממנו צורים יתבקעו.  ממחרת היום ההוא נתתי ספר כריתות לרחל ידידוּת נפשי, אשר אהבתי מאישון עיני ומנפשי, אשר לא אשכחנה עד אשר תשכח ימיני.  לא אגיד לך, אחי, את דברי הנהי, אשר נשאה רחל, בקחתה את ספר הכריתות מידי, כי עליהם יָשׁוֹמו שמים וכל שומעיהם ישומו וישרקו.  וזה החסד האחרון, אשר עשה לי האכזר: כי נתן לי את הדסה בתי הילדה, ובה אראה תמיד את דמות רחל.  את הדסה נתתי על ידי מינקתה ובבכי ויללה ירדתי אל האניה, ההולכת וויניציא.  ואת הדברים האלה אני כותב לך מקרית קונשטאנטינא, וה' יביאני בשלום אל בית אבינו וירפא מחץ מכתי, וישלם נחומים לי ולכל אבֵלי השנה הזאת".

מקץ שני ירחים קרני שבר על שבר, כי לברקת אשתי נודע השבר הגדול, אשר קרה בארץ מולדתה, ותמת בעצבונה.  ובעת ההיא בא אלי מכתב מלא יללה מאפרים, אשר הודיעני, כי מתה אשתו, היא בשמת אחותי, מיגונה על אחרית מור אחינו ומשבר רוח על העושק, אשר עשק הפטרון את נחלת אפרים אישה, נחלת אביו.  ויהי בחודש שבט ומכתב שני בא אלי מאפרים ומחותני לבשרני, כי נמלט זבולון וברק בנו ופנינה בתו הצעירה עם ספיר הבין הצעיר, ואשת זבולון, היא חמותי, מתה, ואשת ברק עם אוריה בנה היונק אבדו ולא נודע אנה באו.  וישמחוני בבשורתם, כי אפרים לקח את פנינה בת זבולון חותני ויצאו מאזמיר לשבת בעיר קטנה, הקרובה אל אזמיר, כי הציל זבולון וחותני הון רב ואבני חפץ, אף אמר לדבר משפטים עם הפטרון על נחלתו, אשר עשק; ולמען יהיה אפרים נצמד יותר אל משפחת חותנו, יעד את רבקה בתו לספיר בין שתים עשרה שנה בעת ההיא, ורבקה אז בת שבע שנים, ואנכי אמרתי לדבק טוב.  אך לא ארכו לי גם ימי שמחתי ונחמתי זאת, כי לתקופת השנה באו שוטרי הישמעאלים אל בית זבולון השוקט ויריקו את אוצרותיו, אשר הצליל, ויאסרום בכבלי ברזל להוליכם דרך הים אל קרית הסולטן; ולא נותרו מהם רק אפרים ופנינה אשתו עם רבקה, אשר היו אז בקונשטאנטינא, כי בקר אפרים בבתי קרוביו בעת ההיא.  ואסירים עם מנהליהם נפלו שבי ביד שודדי הים, ואפרים עם פנינה ועם רבקה שבו, ותרב תאניה ואניה, ואחרי האסון הזה מקץ ירח ימים נמצאה פנינה מתה על מטתה.  זאת היא אחרית בית זבולון חותני האדיר, הנדיב והישר באדם; ועל שברם אבכה תמיד.  הן ראשית אידם היתה קנאת חוה המרשעת, אשר עברתה שמורה לי נצח, והבלי השוא, מדוחי שבתי צבי, עזרה לרעה, כי קנא הפטרון קנאה גדולה לשבתי צבי ויפרד את רחל בתי מאחי, אלוף נעוריה, ויתננה לגד הנוכל, אחי חוה המרשעת, למרר את חייה.

ואפרים ומנשה בקשו את קרבת הפטרון ויהיו נצמדים לשבתי צבי ללכת אחריו בכל מסעיו עם להקת חבריו ההוללים.  ומיכה בן מנשה, נער משולח ונעזב לנפשו, עזב את בית אביו ויבוא ירושלימה, ויהי נלוה אל החברים, המקשיבים לקול ר' יעקב חגיז, ראש צוררי בתי צבי.  ומיכה – נער נבון ושוקד על דלתות התורה באהלי יעקב, והנער חפץ קרבתי ובא תמיד בצל קורתי, ובעצת ר' יעקב חגיז נכון אני לתת לו את קציעה בתי היפה לאשה.  כן התהפכו הדברים עד השנה הזאת, היא שנת תכ"ג, וה' יגמור בעדי ולא אוסיף עוד לדאבה, והיה זה שכרי, כי אוציא יקר מזולל, ומי יתן והיה שלום ואמת בימי מעתה ועד עולם.

זה לי שלש שנים, אשר אני רואה חיים עם שפרה אשתי היקרה, בת טובים, אשר עכסה אמה, בת הקדושים אשר בארץ, היא חמותי, אשר היתה עתה לאשה אל יליד ארץ צרפת ושמו דן אמיר.

 

ג

 

חזון הרוחות

בשנת תכ"ד, בשמיני לחודש אב, בנשף בליל אשר יבכיון אבלי ציון, נראה המחזה הזה בסביבות ירושלים, ביער אשר בין רוכסי הרים.  והנה סוכה עשויה בין עצי היער, ובסוכה ערוך השולחן ועליו מנורות, חלות, דגים, בשר ויין עם פרי מגדים וממתקים, ולהקת אנשים לבושי מכלול ובגדי חמודות, ואיש אחד יושב בראשם.  רוח החזיון על פניו יחלוף, כי כן ענו בו עיניו, אשר פעם הן נשואות השמימה ופעם משוטטות בהלך נפש אל כל עבר ופאה.  האיש הזה, הזר במעשהו, היה נתן העזתי, אשר סמך שבתי צבי ידו עליו ויקימהו לנביא, להנבא על הגדולות ועל הנפלאות, אשר יעשה לקץ הפלאות הקרוב, בשנת תכ"ו, שנת שלומי"ם לריב ציון, אשר בה יחשוף זרועו הנטויה לקחת נזר הסולטן מעל ראשו, ונהפכו ימי צום לחגים, ויום תשעה באב יהיה משנה שמחה, באשר הוא גם יום הולדת למשיח הזה; אך בטרם נגלתה זרועו, לא נגלתה גם שמחת היום ההוא.  ונתן הנביא חש עתידות לעדת ההוללים, ההולכים אחריו, לעורר לבבם במחזה הזר והנפלא.

– האח! – ענה איש הרוח ואמר בחרדת קודש – ברוכים הבאים בשם ה'! ברוכים הבאים, שבעה האושפיזין, מגלי רזין! ומה נשמע עתה בסוד שיח שרפי קודש?

ומדי דברו הקשיב קשב, רב קשב בדממה, ואחר הוסיף לדבר: "האומנם יבוא עתה דודי לגנו?"

ומדי דברו מחא כף וירנן בחרוזים קול עוז לאמר:

"שמחו ועלזו יחד, אנשי שלומנו, ביום הולדת שבתי צבי מָגננו.  מגן העדן סורו, הכרובים, פַּנו דרך לפני רֵעים אהובים.  יחדל להתהפך להט החרב, והיה לשומרי אמונים אור לעת ערב.  זמן נחמתנו היום, עת רצון, לא ישלוט בו חרון, אף מרי ולצון.  ביום זה קדמו שרים אחר נוגנים, חדלו רוגז הפושעים והרוגנים.  לכן שמחו ועלזו, אנשי שלומנו ותנו כבוד לצבי תפארתנו.  שובי, שובי לנו, השולמית, צאי מתוך הפכה, ממעונה ארמית.  כימי קדם היי לנו לצור מעון ולצבי עוז תפארתנו – לגאון.  שובי, שובי-נא אל מעון הקודש, קומי אורי כסהר בחצי חודש.  אז ירננו תמיד אנשי שלומנו ביום הולדת שבתי צבי מגננו".

את השירה הזאת שר נתן פעמַים ושלש, וחבריו המקשיבים לקולו מרעידים ומשתוממים, ובחרדת קודש פצו פיהם וימחאו כף וירננו יחד.  ויהס נתן הנביא את עדתו, ובכפים פרושות השמימה ענה ואמר: "האח! האח! נפתחו שערי גן עדן! הנה ריח עולה באפי, ריח השדה, אשר ברכו ה'.  עורי, צפון, ובואי, תימן: הפיחי גני, יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו.  דודי צח ואדום, דגול מרבבה; ראשו כתם פז, הוא נזר הסולטן, אשר יציץ עליו, וריח שלמותיו – ריח לבנון; כל יראי ה' יריחו ריח בגדיו.  זה דודי וזה רעי, בנות ירושלים! הנה ריח מר-דרור עובר ברוח! ברוך אתה ה', בוראי מיני בשמים!"

ככלותו לדבר דבריו, ויקח כוס יין בידו ויקדש היום, ויען ויאמר: "ברוך אתה ה', אשר בחר בנו מכל הרוגנים והמורדים ורוממנו מכל אובדי דרך, היורדים לבאר שחת, וקדשנו ברוח קדשו וישלח מלאכו לפנינו.  ותתן לנו, ה' אלהינו, את יום חג הנחמות הזה, זמן שמחתנו, באהבה מקרא קודש, זכר ליציאת מצרים, כי בנו בחרת ואותנו קדשת.  ברוך אתה ה', מקדש היום הזה והמאמינים".

וכל היושבים לשולחן ענו אמן, ונתן שתה את כוסו וישתו אחריו חבריו.  ואיש צעיר לימים, ושמו מיכה בן מנשה, והוא חתן קנה הרוקח, פנה אל אפרים דודו ויאמר לו: "הן בער אנכי ולא דעת קדושים לי ובסודם לא באתי, אך אשאלך והגידה-נא לי, דודי: מה לנו עתה לזכר יציאת מצרים?"

את הדברים האלה שמע נתן ויאמר אליו: "עוד מעט אגידה לך פשר דבר.  רחצו-נא, אחי, ידיכם ונאכל משמנים לכבוד חג הנחמות".

והעדה רחצו ידיהם וישבו סביב לשולחן, ונתן נשא עיניו השמימה ויקרא: "בואי-נא, רוח יחזקאל הנביא, בואי בי ואראה מראותיך על נהר כבר.  האח! אור ה' ויאר לנו! הן רוח יחזקאל דברה בי, ואתם, רעים אהובים, שמעו, כי נגידים אדבר.  המשא, אשר חזה נתן הנביא על ירושלים.

כי כה אמר ה': קום קרא להרים ולגבעות, לאפיקים ולגאיות בציון; הכינה פניך אליהם וזרועך חשופה, ונבאת על הסָרָבים והסלונים, היושבים בקרבה, לאמר: הן זאת ירושלים בתוך טבור הארץ שמתיה וסביבותיה ארצות, ותמאס את צבי עדיה, גאון נחלתה, ותֶּמֶר את משפטיו לרשעה מכל הארצות, לכן הנני מחלל מקדשה, ולא תהיה עוד כקסם בימיני, ונתתי את כבודי במצרים, והיה לי היאור לאור עולם, כי בשפלה תשפל העיר ציון, ורמה קרן מצרים ופתרוס, מוף ותחפנחס, ולא יקראו לה עוד ממלכה שפלה, ערוַת הארץ.  ונתתי צבי בארץ החיים, והיתה מנוחתו כבוד באלכסנדריא, הקריה היושבת על מבואות הים, רוכלת העמים, והיתה רוכלת בנפש אדם.  כי הנה ה' פוקד בחרבו הקשה על התנין הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, והקיא חיל בלע, ומבטנו יוריש את הרוחות הנדחים בארץ מצרים.  זה הוא זכר ליציאת מצרים, כי מעז יצא מתוק ובחושך זרח אור לישרים.  לא כן היא ירושלים ויושביה: בתוכה קבוצת נחושת, בדיל, ברזל ועופרת, וצבי מעוזנו נפח בה להבת שלהבת, ונצרבו בה כל פנים מועדות לחרפה ולדראון.  על כן עליה ירגיז שמים ממעל ורעשה ארץ תחתיה, יען וביען אשר הגדילו בפיהם על קדוש ישראל, העתירו עליו דבריהם ויאמרו: מה יושיענו זה? ויהָתֵלו בו כהתל באנוש, באש קנאה ובשאט נפש, - ונָמַקו ביום אידם, ונָקוֹטוּ בפניהם בעת עון קץ אל כחשם ואל מרים, ונהמו באחריתם כל תועי לבב, הממרים עם משיחנו, אשר לא ידעו דרכיו עלי ארץ ופעלו בשמים.  כי הנה קרוב היום ההוא, ועיניכם, אחי, תראינה, את יֶאֶתה מרבבות קודש והאירה תבל מכבודו, ובושו רוגנים וחפרו, ונגד המאמינים בו – כבוד".

ככלותו לדבר דבריו ברוחו אש, וינָפש מעט, ואפרים נגש אליו עם מיכה בן אחיו מנשה ויאמר לו: "ברכנו-נא, איש הרוח, למען נחיה באמונתנו ולא נִמוֹט עוד, כי הנה מנשה אחי הוא אבי מיכה.  העלם הזה יושב עתה בלבנון בארמון זכריה, הגביר מדמשק, בעל אביגיל אחותנו, וזכריה זה כתב אלי, כי עוד מנשה אחי מחזיק באמונתו, אך כבוא לו עת הפקודה, עת אשר רוח רעה תבעתהו, אז יחרף ויגדף את קדושנו.  היחשוב ה' זאת עון לו? והפטרון כתב אלי מאזמיר, כי גד, בעל רחל בתו ואחי חוה אשתו, חפץ לקחת את רבקה בתי לבנו, אך גם זכריה הגביר, יושב דמשק, חפץ גם הוא לקחתה להבל בנו, אשר ילדה לו אביגיל אחותי, והבל עודנו בן שלש עשרה שנה, ובתי כעץ רענן.  הגידה-נא לי, איפוא, מה אעשה לבתי היום?"

– ברוך אתה, אפרים – ענה נתן – וברוך מיכה בן מנשה אחיך.  הנני מגיד לכם עתה בחזקת היד, מה תוכן רוחותיכם למספר שמותיכם: אתה, אפרי"ם – אש"ל נטע אברהם בבאר שבע; ואתה, מיכ"ה – היל"ל בן שחר, ומנש"ה אביך – השמ"ן עתה לבו, אך יסיר אות ה' משמו והיה שמ"ן חלקו.  אתה, אפרים, לקחת לך מאז שתי נשים: שם הראשונה – בשמ"ת, והיא מן ק"ץ כ"ל בש"ר, כי כן מספר שמה, ואשתך השניה פנינ"ה היא נקמ"ה במספרה; ושתיהן ממקום לא קדוש יצאו: הראשונה – מקו תוהו, והשניה – מאבני בוהו, ואחריתן נכרתה.  ועל אודות רבקה בתך אגיד לך: הן עוד רעת בשמת אמה בה, והיא לא תטהר, כי אם בבית ישרים, הנאמנים עם ה' ועם משיחו.  והנה הפטרון וזכריה כשני צנתרות הזהב, מריקים מעליהם הזהב לתתו אל אוצר הקודש, כן יחיל טובם וינוב חילם והיו לעטרת צבי.  ובכל זאת העצה, היעוצה לך, להתחתן בזכריה, בעל אביגיל אחותך, ומבשרך לא תתעלם.

ומה אעשה אני? – שאל מיכה – הן קנה חותני מלעיב במשיחנו וקציעה אשתי מגדפת אותו, אך נפשי קשורה בנפשה.

– אם-כן, איפוא, – ענהו נתן – והיה שמך מיכ"ה במספר ילל"ה, כי אם קשורה נפשך במשיחנו, פַּתּח חרצובות רשע, התר אגודה לא טהורה.  אלה הם הדברים, אשר דברתי גם לדן אמיר על דברת שפרה בת אשתו, אשר נתן מאז לקנה הרוקח, הוא חותנך, הממרה עם קדושנו.  הן ד"ן אמי"ר הוא במספר ק"ץ הימי"ן, והוא מצניע לכת עם ה' ועם קדושיו, ושפרה בת אשתו גם היא באמונתה תחיה, אך נפשה קשורה בנפש קנה אישה הבליעל, ואין ישועתה לה באליהם, כי אם בהתפתחה ממסגרות השטן.  אחת היא ואותה שימו על לב: צ'דיק ב'אמונתו י'חיה – צבי בראש מלין! ועל קנה הרוקח נשאתי משל לאמר: היעבור איש בחורשה עבותה שטוף ועבור, לדחות מטעי אל ולקצץ נטעי נעמנים ולרמוס זמורותיהם ברגליו? הלא ישלח את הזמורה לאפו, והנטעים, אשר קצץ, יהיו לו לשבטחים נוראים והכו פניו ושרטו בם שרטת.  הן בית המרי הזה לא יקום, כי מוט ימוט, ונותרו ממנו שרידים, הלא הם: מיכה ושפרה עם פרי בטנה, כי אם ימָלא בית קנה נפשות אדם, ונמַקו כולן בעונו, ונמלטו השרידים האלה באמונתם.  – ואתה, אפרים, התחתן בזכריה, הנקרא לגדולות, וצבי מחמדנו יפיל לו חבלים בנעימים ארצות טובות ואיי הים, וכסא כבוד נחילהו, והבל בנו יהיה יורש עצר.  זאת היא נחלת זכריה.  ואתה, אפרים, תקח לך את שפרה אשת קנה הרוקח אחר גרושיה, להוציא יקר מזולל, וקציעה בתו, אשת מיכה, תספה בעון אביה.

עודנו מדבר והנה קול פעמי איש נשמע בין עצי החורשה, ונתן הנביא אמר: "הן בני ישמעאל יבואו מארץ מרחקים לשם משיחנו כאבדול, הבא עתה אלינו; בן * ישמעאל הוא ובשם שבתי צבי הוא עושה נפלאות: אות הוא לבני מרי".

הוא טרם כלה לדבר דבריו, ואבדול הישמעאלי בא, והוא איש צעיר לימים, כבן עשרים וחמש שנים, יפה תואר ויפה מראה; מצנפתו על ראשו לבנה וקשריה – שָׁני, שפמו על שפתיו כחוט דק מתוח, מוסיף לוית חן לחמדת תארו; בגדיו – רקמת משי רבת הצבעים. כאשר בא אל הסוכה שאל: "מי הוא זה הנביא?"

ויאמר לו נתן: "אני הוא זה.  הלא מארצות בֶּרבֶּריה אתה בא, ובשם צבי מחמדנו אתה עושה נפלאות, לכן לא עוד אבדול יקָרא שמך, כי אם – הבדלה, כי הבדל הבדילך אלהים מעל עמך, ובקרנות צבי תחסה, וקרנך תרום בכבוד.  ועתה לכה ואשלחך אל עיר דמשק לגרש את הרוח, אשר תבַעת את מנשה, אחד מאנשי שלומנו".

ואבדול בן הישמעאל התחלחל, וכל השומעים נבהלו נחפזו, בשמעם את דברי נתן הנביא, אשר אין נסתר מנגד עיניו.  עודם מרעידים ומשתוממים, ונתן התעורר וימחא כף ויאמר: "האח! האח! שבעה האושפיזין עלו מעלינו, כי שבתי צבי עלה כרגע השמימה לשבת בסוד קדושים רבה; האושפיזין יכתירוהו ואלפי שמנאן יצהלו לקראתו: האח! מי זה בא אל היכל שעשועים, היכל עוז וחדוה? הן דומה דודי לצבי על הרי בשמים! לכן אכלו, רֵעים, שתו ושכרו, דודים, כי עת ששון וחדוה היא, ואנכי אלכה מפה אל אשר תשאני רוחי, כי הנה מארבע רוחות השמים תעופינה עתה אלי רוחות ונשמות מֵתי עולם, כולן כיונים הומיות ועונותיהן כרוח ישָׂאון, אך באה עת לחננן בעת רצון.  רננו, אחים, כי קול רנה וישועה מגן עדן נשמע; עופו עופו, רוחות עתיקי ימים, ואני אמהר אחישה אליכם והעליתי אתכם מאבדון לֵאור באור ה' ולחזות פני דודי צח!"

מדי דברו זאת, התחמק נתן מן הסוכה וילך שפי באשון לילה במחשכי היער, וחבריו ההוללים והזוללים ששים ושמחים, אוכלים ושותים, ולרגעים נשמע מרחוק קולו: דומה דודי לצבי על הרי בשמים!

 

ד

 

חוזה ושתום עין

לרגלי הלבנון נראה ארמון, בנוי לתלפיות, כליל בהדרו; סביבותיו כרמי חמד ואהלי כורמים ויוגבים.  הארמון הזה והכרמים האלה היו לזכריה הגביר, יושב דמשק, איש אביגיל, ובו ישב זכריה עם נפשות ביתו ועם מנשה אחי אביגיל אשתו כל ימי הקיץ שנת תכ"ד.  ויהי בחודש אלול וזכריה שב עם בני ביתו אל משכנותיו בדמשק.  שם בא אליו אבדול ובידו מכתב מנתן הנביא, מכתב מגיד נפלאותיו, כי רופא הוא חולים מוכי שגעון או רוח רעה בגליונות, אשר כתובים עליהם שמות שבתי צבי ולחשים אחרים, אשר שמו בראשי מלין או במספר האותיות.  ונתן יעץ לשאול בו על מחלת מנשה.  ויספר זכריה לאבדול לאמר: "מנשה אחי אשתי דבק בשבתי צבי בכל נפשו ובכל מאדו, אך רוחו הרעה תוליכהו שולל בחלומות נוראים, בשעפים איומים ובחזיונות מחרידי לב.  הן בריא אולם היה עד חג המצות, אשר אז עזבנו שאון קרית דמשק לשבת בירכתי לבנון, ומן העת ההיא החל ללכת בתמהון לב ובשממון יומם, ובלילות הרגיזוהו ויחתוהו שעפים וחזיונות, עד אשר החל רוח החזיון לפעמו בליל תשעה באב, הוא ליל בכי וקנים והגה ונהי לבני ישראל.  בעת ההיא התעורר מתרדמתו ויקם ויעמוד על רגליו ובשבעה קולות שונים פעם בכר, פעם שחק, פעם רגז ופעם חרף ויגדף את אור ישראל וקדושו, ובדברו דבריו, היה עומד על רגליו ושתום עין; ואף גם זאת, בהיות עיניו עצומות, אין כל חזון נסתם ממנו, כי בעד קירות אבנים יחזה ומרחוק עיניו צופיות.  כן ראה בליל תשעה את מיכה בנו יושב בסוכה ביער בסוד עליזים ושמחים ואת נתן הנביא בראשם; גם הגיד דברים, אשר דבר בעת ההיא אזני חברים, המקשיבים לקולו.  ואין איש מאמין לשמועתו, אך עתה אראה, כי שורש דבר נמצא בו, כי בעת ההיא אמר, כי רואה בסוד חבריו איש נחמד למראה, לבוש בגדי ישמעאל, הנכון לבוא אליו ולרפא אותו מחליו.  ועיני הרואות, כי לא נפל דברו ארצה; גם בעת החזיון יגיד, מתי תשוב אליו עת הפקודה.  ומה איומים ונעימים שיריו, אשר ישורר בחרוזים ובשבעה קולות: פעם בנהמת דובים, פעם בהמית חלילים, פעם בשאון עליזים ופעם בקול בוכים.  אך נבהלו ונחפזו השומעים, כאשר החל לחרף ולגדף את צבי מחמדנו, אשר יכבד כמלאך אלהים בהקיץ, ובעת הגדופים האלה היה טורף נפשו באפו.  אז אמרנו פה אחד, כי רוח הטומאה מדברת מתוך גרונו דברי בלע, על כן יגורתי לשלחו אל קדושנו, אשר ירפא חולים באמרי פיו.  ועתה אם יש לאל ידך למצא ארוכה למזורו, בטח בי, כי יש לאל יד גם אני לגמלך טוב".

– הנני, – ענה אבדול – הנני נכון לבקש מזור למחלת המוכה בשעון, לא בסמים למרפא, כי אם בשם שבתי צבי, הגורש רוח הטומאה.  רק אל יבוא כל איש אל הארמון בעת הפקודה, כאשר ידבר בחזו, פן יעוז איש להקשיב קשב בעת הנוראה ההיא ונפגע וקרהו אסון ואנכי לא אערבנו.  לכן שלח איש עתי אל המקום ההוא והזהיר את כל יושבי המקום מגשת אל הארמון, בראותם נס אדום מתנוסס על גגו, וגם משרתו אשר אתו יחרד לצאת בעת ההיא, כי הנני לערוך אז מלחמה את רוחות הטומאה, אשר לא בפעם אחת אגרשם, כי אם מעט מעט.

וזכריה עשה ככל אשר יעץ אבדול.  ויהי בשבעת ימים לפני יום הכֶּסֶא, ואבדול בא שמה ויסתתר באחד האוהלים לשמור עת הפקודה אשר יעד מנשה, הוא יום הכסא שנת תכ"ה, היא שנת השמיטה; ויום הכסא חל אז ביום השבת וממחרת ביום הראשון, ולפני בוא היום ההוא רכב אבדול שבע פעמים סביב לארמון בחצי לילה.  כן עשה שבעת ימים, ויושבי המקום ראו כן תמהו, ויוסיפו לגור.

ויהי ביום הששי בבוקר, ומנשה נרדם בחדרו ושנתו נדדה לרגעים מחלומות, אך לא התעורר, כי שכב על מטתו כבול עץ.  וכאשר יפוח היום, בנטות צללי ערב, ואבדול העלה שבעה נרות מאירים בחדר; המשרת נס מן הבית, וכל יושבי המקום נדו גם נעו מן הארמון, אשר היה מגור מסביב, ואבדול סגר את כל הארמון וחדריו בעדו ויהי נכון לעת הפקודה, כי היה אמיץ לב.

ויהי בחצי הלילה, ומנשה קם ממשכבו ויתרונן בקול דממה דקה ובהמית חלילים ובשיר ויקרא: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה".  ויקח את המפתח בידו ויפתח את מלתחת הבגדים ויקח ממנה בגדים לבנים וילבשם, ויתכס בטליתו.  ויפן אל אבדול ויאמר לו: "ברוך בואך הלום, ספיר בין זבולון בשם אבדול! הן נבהלת בראותך, כי נודעת לי בשמך, אך השקט ואל תירא, ספיר: הן כ נעלם צפוי עתה אל עבר פָּני וכל רחוק קרוב לי; הן בית זבולון אביך ובי הרוקח על צוארם נרדפו, ומור בן הרוקח הגיע עד ארץ החדשה, שם מצא הון לו, סגולות מלכים וזהב אופיר בבית אלמנה, גברת נשים אשר לקח, אחרי אשר רבת שבעה לו נפשו בוז ומכאובים מתגרת עריץ הוא חותנו הפטרון.  נפלאים דרכי ה'! אך בכל עשרו ואשרו יזכור מור את רחל אשת נעוריו ואת הדסה בתם.  ראה, כי עיני בקצה ארץ".

ואחרי החרישו מעט ויוסף לדבר: "ראה-נא, ספיר, כי גבר שתום עין כמוני עתה צופה ויודע רבות וגדולות, אשר תבואנה בימים יוצָרו, ומי יתן ולא אראה את הראשונות, אשר עוללתי לבית אביך ולבית הרוקח!"

ומדי דברו שר בקול בוכים לאמר: "אם כגמול – הלב יחיל, אך צדקה אקוה ממך ואוחיל", ובשומו ידו על לבבו, אמר: "אש תמיד תוקד פה, לא תכבה, כי השערוריה הנעשה היא העולה על מוקדה על מזבח לבבי! מי הפריד את מור אלוף נעורים מרחל בת הפטרון, אשת חיקו, הִדבקה בו עד היום? הלא אני! מי כרה שוחה לבשמת, אחות מור ואשת אפרים אחי, וישפתנה לעפר מות? הלא אני! מי הדיח רעה גדולה על בית אביך ויסר חיָתם לממתים בשוט לשון שקר? הלא אני! ובכל אלה לא שקטה רשעה, הבוערת כאש, כי מי הצמית את פנינה אחותך, אשת אפרים אחי השניה? הלא אני, כי נתתי בבָרוּתה רוש.  הלא אני עשיתי כל אלה, הלא מנשה זה, הנצב לפניך, כפליט בא מארץ רפאים! שמעה-נא, ספיר, הצעיר בבית זבולון אביך! גואל הדם אתה ואם תַּתר ידך לבצעני, אין עֵד עמנו פה מבלעדי ה', ולא יאשימך אליהם, בקנאך קנאת בית אביך בקנאה חמת גבר.  אך קטונתי מכל הנפשות האלה, אשר הצמתי.  הן חמתך שותה עתה רוחי כעסיס, אך איכה אברח מחרון אף ה'? הנני עתה לפניך כחלל רשע, כי חלל לבי בקרבי, מתו כל חושבי בי; לא למראה עינים אראה עתה, לא למשמע אזנים אשמח, כי אם ברוח, על כל אראה ואשמע רמות, נשגבות ורחוקות.  הה לחבורתי ולפצעי! חוזה אני חזות הכל, אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, ורואה אנכי את עונותי, המבדילים ביני ובין אלהי ישעי".

והחוזה עמד מחריש רגעים אחדים, בספקו כף על ערך ובשרטו שרטת על לבו כטורף נפשו באפו, פניו איומים ועיניו עצומות כהוזה שוכב, ופתאום קרא בקול פחדים: "לא פשעי ולא חטאתי, ה'! הנחש הקדמוני השיאני אכול פרי כחש ובמתק שפתיו המתיק לי אשכלות מרורות וענבי רוש מגפן סדום, וחוה האוקריינית, נעות הלב וצודדת נפשי, משכתני בעבותות אהבה ובחבלי השוא, וחבלי שאול עתה סבבוני.  'אם, אמנם, אוהב אתה אותי' – אמרה לי המרשעת בחלק שפתיה – 'הראני נא אות נאמן והשיבה נקם לצרי – לבית זבולון ולבית הרוקח איש בריתו, מחרפי עקבות משיחנו שבתי צבי, אשר יחשוב כל חטאת לצדקה ולכ תאוה לשלהבת יה; נקום גם נקמתו מהם ונרצה עוננו'.  כן דברה אלי המרשעת הרת כל רשעה ותפתני, כי החליקה אלי בעיני למצוא עוני לרצון.  הה! הבלי שוא, מושכי עון בחבלי השוא! עיניה הרהיבוני ודבריה יכלו לי, כלענה ורוש פרחו נכלי רצח בקרב לבבי, הפרעתי פרעות כדֶבר באופל יהלוך וכאש אוכלת במסתרים.  וחוה אמר אלי: 'הלא קנאת משיחנו – קנאת מן המורדים והפושעים בו, אר סר צלם מעליהם וכזרע עמלק נחשבו, אשר דמיהם כמים המוגרים וכל שופכיהם לא יאשָׁמו'.  זאת התורה, אשר שׂם מורה שקר למאמינים בו, לא תורת חסד, כי אם תורת הקנָאות, לסכסך משפחות במשפחות.  התורה הזאת היתה נר לרגלי".

יש דרך ישר פני איש ואחריתה מוקשי מות

"הדברים האלה כתובים בדמי עורקי על לוח לבבי, בדמי עורקי – הה! – ובדם הנפשות הנקיות, אשר הקרבתי לשחת, וזכרן כעש ללבי ורצח בעצמותי.  כהנה וכהנה עשיתי לשבתי צבי מוראי ומעריצי ולחוה אהובתי, ונפשי נמכרה לשטן המשחית!

"ומזה אחרית פשעי? כגן עדן היתה לי הארץ לפניו, ואחריו – הה! – מדבר שממה ועמק עכור באין פתח תקוה, כי עונותי דכאוני במקום תנים וחית טרף, ואנכי נופל מהם ברעתי: הכפיר בוטח ברבצו אחרי טרפו נפש אדם ושכב ואין מחריד, ואנכי אפחד יומם, אף לילות יסרוני כליותי.  הה! מוסר כליות, מוסר שדי! קול אלהים הוא, המתהלך בהלך נפשי, בקומו לערוץ רוחי ולהחרידני בחזיונות ובקול דמי חללי, הצועקים אלי מן האדמה, כי שמע רגש מקבר, צוָחה מאשמנים והמון זרים מדממת ליל ומרוח נושבת.  קול פחדים אלי קורא תמיד: קין! קין! וחושך על פני תהום לבבי, הנגרש כים, אשר ברצח בעצמותי יחרפני בקול קורא: קין! קין!

"ובכל זאת מי תכן עצת ה' ומי הבי דרכו? אנכי חשבתי על בית אביך רעה, לבצע בכם מחשבת חוה המרשעת, ושוטרי אסרו אתכם בכבלים, וישימו מועקה במתניכם ויוליכו אתכם דרך ים צרה ליום חושך, ושודדי הים לקחו אתכם ואת שוביכם בשבי ויביאוכם אל משכנותיהם וישַלחו את אביכם חפשי, והוא מאן להפרד מכם, כי אם להיות אתכם בצרה.  וירחק נדוד אל ארץ הודו, שם עשה חיל, ואותך הציל מקץ שנה תמימה על ידי עובר ארח, אשר לא ידעת מתמול שלשום, הוא המציל אתכם ביום רעה בארץ מולדתך, ומקץ שנתים ימים הציל גם את ברק אחיך, והוא ישיב לב בנים על אבות לעת מצוא.  הן אתה, ספיר, התגלגלת תחת שואה מארץ אל ארץ כנער משולח ונעזב לנפשך, וה' העיר רוחך ללמוד חכמת הרפואה, וחפצך בידך יצלח, ותתגלגל בארצות בּרבריה, במקום פראי בני אדם; גם שם עשית לך שם ונפשך לא שקטה, כי דאגת לאביך ולאחיך ותבקשם בארץ הקדושה, ותתבולל בין הצבאים, באשר אל שבתי צבי ידרשו רחוקים, יחוגו וינועו אליו מאפסי ארץ.  ובראותך, כי פה אין חכמה ואין תבונה, כי אם האולת שלטת, ותלבש סכלות כמדך ובשקר נסתרת, באמרך, כי ישמעאל אתה ורופא חולים בשם שבתיצבי, בעת אשר הסמים למרפא הם יגהו מהם מזור.  ותרמיתך זאת עשתה לך שם בין משמרי הבלי שוא, כי אמנם אין חכמה ואין עצה כי אם להשתגע בין משוגעים ולהתהולל בין הוללים.  ועוד חזון למועד, אשר תמצא את זבולון אביך ואת ברק אחיך.  ואנכי – הה! – אבד נצחי ותוחלתי מה'!"

וספיר, הנקרא אבדול, עמד מרעיד ומשתומם, בראותו איש עומד כבול עץ, ובעינים עצומות חוזה הוא כל סתום.  ויאמר לו: "הידעת את אשר הצמדתי מרמה עם נתן נביא השקר?"

– ידעתי, – ענה החוזה – כי בשמונה לחודש אב בבוקר חִלה פניך לבוא אליו בחצות לילה אל מקום פלוני אלמוני בסוכה ביער.  ויהי בשמעו קול פעמי איש, ויהי כמתנבא על דבר בואך, וישתאו לו חבריו.  כן יחזקו ערומים אמונת שוא בקרב פתאים מאמינים לכל דבר, ובכסותך את שמך, תבוא גם אתה אל מחוז חפצך, וה' לא יחשוב זאת עון לך.

– אם כן, איפוא, – ענה ספיר – הגידה-נא לי: האמצא את רבקה בת אפרים אחיך, היעודה לי?

– את רבקה? – ענה החוזה, בחשבו מחשבות – אך היא התחמקה מבית אביה ותעבור ארחות ימים, והנה היא יושבת עתה בבית קנה דודה הרוקח בירושלים, והפטרון חפץ לקחת אותה לבן גד, אחי חוה אשתו המרשעת, וזכריה הגביר ואביגיל אשתו, היא אחותי, חפצים לקחתה אל הבל בנים, הנער הקטן, ואתה השמר לך מהתודע בשמך לאיש, כי אז חייך תלואים לך מנגד; החזק בתרמיתך, כי רק בה תבוא אל מחוז חפצך, וגם לי לא תגיד שמץ דבר בהקיצי כי אז רוח אחרת לי.  אך חכה-נא לי, כי הנה חזיון חדש לנגדי.

 

ה

 

חסד ואמת

והחוזה הוחיל עד בוש, החריש ולא ענה עוד.  כן עברו שתי שעות, ויהי באשמורה השלישית, והחוזה ענה ואמר: "הן נעתקו ממני מלין עד כי נסתם ממני כל חזון, אך מה הם מלין לחזון לב? הן גם לב טהור הוא לב בשר ודם, והחֵמר יהיה תמיד לחומר וחייו הם חיי אדמה, ובכל זאת לא יכיל פה איש שמץ דבר מחזון לבו ומכל החזיונות אשר תחת השמש, ואף כי חזיונות הרוח הרמים והנשגבים, אשר הפה הוא כלי לא יצלח למצוא למו מלין.  היעוף רוח בן אדם, העולה למעלה? היעוף בין לשונו ומלקוחיו על כנפי מלין קלים אין בם בינה? אכן, עמל ריק הוא ויגיעת שוא.  הן הנפש, האסירה שבעתים בכלא בבית חמרה, נפש אדם, הנשקפה בעד האשנב, המציצה מן חרכי חמשה חושיה ומבטת אל התבל רק מן הקצה האחד, - גם הנפש, האסירה בכושרות, לא תביע כל חפצה בלשון ובשפתים, והרוח, אשר התפתחה ממוסרותיה, איכה תדבר בשפתי בשר? הן רוחי עתה כל גבוה תראה ומעפר אמרתי תצפצף בקול ענות חלושה.  אך הס! הן הוכן בצדק כסא המשפט ליום הכֶּסא".

מדי דברו, פתח פיו ויזמר את הדברים האלה בנגינתם: "צדק ומשפט מכון כסאך, חסד ואמת יקדמו פניך!" ויוסף לדבר עוד: "ומי את, הנשקפה כמו שחר, לבושה בגדים לבנים, תבואי תשורי מראש אמנה? מי את, יפה וברה, צומחת כחבצלת מארץ ומראש מקדמי ארץ? הן עוזבת היא אדמת מטעה ותעפיל לעלות! הגידו, יושבי תבל: מי היא העוזבת ארץ מולדתה לשום במקום קנה? הלא היא האמת בת אליהם! על השמים הודה ועל הארץ כבודה! מתרפקת היא על חסד דודה ועולה במעלות הסולם, המוצב ארצה, וראשו מגיע השמימה.  לראתה ישמחו השמים, ירננו כוכבי בוקר ויריעו יחד בני אלהים, ורכב אלהים, רבותים אלפי שנאן, יקדמו פניה לאמר: 'ברוכה אַת, אמת, בבואך וברוך חסד נעוריך!' ובתרועה ובקול זמרה נשאו צבאות מרום קולם: אמת היא אור עולם! הלא היא העוברת יובלות ושנות עולמים, ובנרה חופשת נעלמים, היוצאת בעקבות בני איש והנהדפה מהם.  ותרא דור תהפוכות, דור מלאו מחשכי ארץ נאות חמס, ותחז תוכחתם לבקרים, ומים עמדו על ההרים, ובכל זאת החליפה כח ותּאֶר נרה בתיבת נח.  ויקם דור חדש בלב נמהר, בוני מגדל בארץ שנער, ובאשר רמיה – גברת, שם אמת נעדרת, ובשפתם הבלולה נפוצו עלי ארץ כולה.  ותשבע אמת נדודים עד מצאה את השרידים, את אברהם יצחק ויעקב, אשר שמו למישור העקוב וילמדו בינה תועים, כי יש אל אחד תמים דעים.  אז נתן אלהים אמת ליעקב, חסד לאברהם, וחסד ואמת נפגשו מן העת ההיא ויהיו מורשה לשבטי יה ויפרו בין אחים, שנים עשר בני יעקב, אשר צמחו כמטעי אל מרפש צוען שדה מצרים, עד אשר ירד ה' על הר סיני ויאמר לאמת: 'רדי ושבי בישראל בחירי', ולחסד – 'היה מעוז לעמי מעתה ועד עולם'.  מה נאוו רגליהם על הרי ישראל, התנדב עם, ומה שודדה הדרתם, בפרוע פרעות בישראל, עת הלכו אחר ההבל ויהבּלו! כי כשלה אמת בין משמרי הבלי שוא, אשר חסדם יעזובו, וכל חסדם כציץ השדה ימשכו רק לחֶבר פתאים ואוילים והנהפכים לאכזרים כיענים במדבר לאשר לא ילכו בדרכיהם.  כן אנכי בימי אורי, בלכתי עלי אדמות.

"אך עלתה אמת השמימה וחסד עמה, והנה רכב אליהם, רבותים אלפי שנאן, יקדמו פניהם בקול רנה: "ברוכה אַת, אמת, בבואך וברוך חסד נעוריך!" הוסיפו מלאכי שלום לשאלה: "הגידי-נא, אמת, אחותנו העדינה: מדוע אַת משרכה דרכך בלא כח כצולעה ונדחה? מדוע כעוטיה הנך ודמותך מוֹרְאה ונגאָלה על פני הישימון נשקפה? האם בני איש נהרו בך? אך מי אַת ותיראי מרבבות עם, כי כן תסובי עיניך מנגדם? דַברי אתם רתת ועני כחשם על פניהם!"

- אהה! – ענתה האמת – אהה, כי הייתי נאלמה! נוּדו לי, בני אלהים, ומלאכי שלום עלי מר יבכיון, כי מרה קראו לי עלי אדמות, על כן נאלמתי דומיה, ואהי צולעה ונדחה, ומבלי מצוא נתיבותי, התנגפו רגלי על הרי נשף; קראתי למאהבי – ואין עונה, לבני בחירי – ואין שם על לב, ושקר, כזב וכל הבלי שוא יחלקו בגדי להם, ובגדי היה למו לבגד בוגדים, ותבחר בם הסכלות תועבת נפשי ותלבישם את שבתי צבי בחירה ותאמר לי: "השתחוי לו, כי הוא אדוניך!" ותדריכהו על במות בעל ויהי למופת.  ואנכי – הה! – כאָמה נכריה לו, כי יתעמר בי נגדה-נא לכל עמי, וישוֹב יתפלא בי, ואשר לא דברתי, אותה יגיד.  ואולת אויבתי תתעורר ותשרוק לכל מכבדיה מרחוק, תתהולל בבחירה ותרים קולה לאמר: "הבו לבחירי כבוד, כי האמת נר לרגלו", אף תשים אותותיו אותות.  כל זאת באתני ומבני איש אין מתעורר להחזיק בי ולאמר לאולת: "הוי, סוררה, עד מתי תחניפי את הארץ?" הנה עיניה כעין הינשוף שומרת נשף, על כן תשית חושך, בו ירמוש כל תפל וכל שיח שיג.  וזוחלי עפר חמסו תורה, ערו עד היסוד בה, ערות יסוד עד צואר סלה, ותהי כר נרחב לחבר הצבאים לטוח עליה תפל, ובארות נשברים חצבו למו בצור מכשול, ויקראו לו צור ישראל, הלא הוא שבתי צבי, הזורק אפר העגל השמימה לעיני כל ישראל, והיה לשחין פורח אבעבועות באדם ובבהמה.  ומעריציו ומקדישיו יאמרו לו: "הן הוא מרומים ישכון, הוא יעלה לנו השמימה ויוריד רוח הקודש בחפניו!" והנה קול מלחשים וחוברי חבָרים, הול המון חוגג, ששים ושמחים לקץ הפלאות.  ואנכי נאלמה, לא אפתח פי, ומכבדי – איש ידיו על חלציו ומחשים! ורוח שקר צרר אותי בכנפיו, ישאני קדימה אל ממלכות האליל, לחפש ספוני טמוני חול בהודו ובפרס, ומֻטות כנפיו מצרימה, להקות אותי מים דלוחים ממעין נרפשׂ, ממקור מָשחת וממי שיחור, חטאת מצרים, מהם ישתו הצבאים לשכרון.  ועל זאת הָשברתי משנה שברון, כי אנכי נאלמה, ויד אויבתי רמה.  אחרישה אם אָמרי: הן ישתמרו חוקות עמרי, גם שבו לאיתנם הראשון, כי קמו מנחל קישון השחוטים נביאי הבעל וילַמדו למעול מעל, כי יתגודדו ביערים, ילינו בקברים, יעוררו למו הרפאים, לשאוף רוחם כפראים.  הלא עליון חוקר טוחות, הוא לכל בשר אלהי הרוחות, וגבר, עליו נפשו תשוח, איך יעשה משקל לרוח, להגיד אנה תתגולל ובחיים איך תתבולל? לכן רב לי, נאנחה, לשבת בעמק הבכא, לא אוסיפה לרדת להיות בארץ נודדת; פה בין צבא השמים אאירה כצהרים.

"הלא שמעת, בן זבולון, את אמרי האמת, אשר אין קץ לדבריה, אך טחו עיניך מראות אלפי שנאן, אשר ישאוה על כנפיהם אל מעון הקודש, מעון עוז, חדוה ואור עולם; שם יצאה למרחב-יה, ונשמות צדיקי עולם מזהירות ככוכבים בתכלת הרקיע, הנטוי על העדן ועדינו.  הה! כהו עיני מהביט בם; משם אשפיל לראות על ארץ חשכה, והנה כל הארץ תחוג ותנוע במרחבי אין קץ כאבק דק, ומה יושביה, הם, אמונם וגאונם? הלא מאין ותוהו נחשבו, כי הכל הבל עלי ארץ, ולהבל נדף הזה – הה! – הקרבתי נפשי.  מה נחמדו מטעי אֵל, צמחי העדן, לא שזפתם עין בשר ולא ידע אנוש ערכם! ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע עד אין קץ ילכו יונקותיהם ותארכנה פארותיהם; עליהן ישכון עוף השמים, הלא הן רוחות תמימים: בזמירותיהם ישירו שיר חדש, ברן יחד כוכבי אל ממעל, ובני אלהים יריעו לעומתם זמרת יה לנאדר בקודש, שירה אין על עפר מָשלה ולא שמעוה אזני בשר.  לקול הזה צללו שפתי, אף אענה אחריהם: קדוש! קדוש! קדוש! בגיל וברעדה ובקול ענות חלושה, כי יראתי לפצות פי ולהשמיע במרום קולי.  הה! נפשי נמוגה משלהבת-יה; ומי יתן וגָועה כרגע מהמון שׁרים אחרי נוגנים, ההולך וסואן קול אדיר וחזק ובנעימה קדושה.  הה, נפשי, נפשי! לו נתן לי ה' מאז עינים לראות אלה שכיות החמדה, כי עתה תעבתי כל תענוגות בני אדם ואתן מחמדי אלף שנים ברגע קטן מחיי נצח; עד עתה נפקחו עיני לראות אור עולם באוצר חיי עד, למען אדע מה אומלל אני, בהמירי כל אלה בהבל נדף.  לוּ, בן זבולון, נתן לך ה' עינים לראות נהרי נחלי מור ואפרסמון, אשר יכתירום אֲהָלים נטע ה'! בשמיהם נוזלים ונותנים קטורה באף טהורי רוח.  לנחלי עדנים אלה יקראו פלג אלהים, בו ירחצו רוחות קדושות, אשר יריחו ביראת ה' עלי ארץ, ובבשמי הנוזלים יטהרו מצחנת אדמה.

"אך הס! הן קול שמעו אזני, קול נעים קורא: דודי ירד לגנו! לקול הקריאה הזה כל הקולות יחדלו, ובגיל ורעדה תשפל אמרתם לאמר: הנה כבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים, וקולו כקול מים רבים והעדן האיר מכבודו; אך עיני לא תראינה כל תמונה, כי אם טל כעין הבדולח פרוש על פלג אלהים ועל צמחי העדן.  מה נכספה נפשי להשתפך בחן ובתחנונים ברוח טהורה, וקול קורא אחרי: דום, טמא שפתים!

"ומה המראה הזר, הנשקף לעיני, מעבר למסך, המבדיל בין הקודש ובין החול? מראה איום הוא: גבותיו מלאות עינים, שמלותיו נגאלות בדם כשר הטבחים, וחרב מתחת למדיו.  כדוב אורב הוא לבוא אל הקודש פנימה.  הה! רחפו עצמותי ממגור! כי בכור מות הוא ולבושו אדום מן טבחו, אשר טבח.  עתה הנה הוא יוצא מעמק עכור להגיד לבית יעקב חטאותם וזומם הוא לעמוד היום לשטנם ביום תוכחה.  הנה הוא חורק עלי בשניו, כי מכרתי לו נפשי לצמיתות.  ועודני עומד בקודש יגער ה' בך, השטן, ושניו יחרוק ונמס, כי לא תמצא ידו לי הפעם הזאת, כי נפלתי – קמתי והנני עתה כאוד מוצל מאש; וחלל רשע זה באחת יפול, כי יום לה' ומחה שמו מתחת השמים.  הן שמיטה השנה הזאת, אשר בה ישמוט כל בעל משה ידו, אשר יַשה ברעהו, לכן סור לך השטן, מפה, כי עת רצון היום ה', יום זכרון תרועה, מקרא קודש.

"והנה קול ברמה נשמע: שבת שבתון היום לה', שבת הימים ושבת השנים, משמים טרם נשמע דין וארץ יָראה ושקטה היום! הידעת, בן זבולון? הנה פרש השטן כנפיו ויעף.  אך למה אשמח? הן שוב ישוב השטן ביום מחר, ביום שופר ותרועה, והמשפט ממחרת היום, כי הוא נורא ואיום, בו יקום אֵל לדין, ואותי – הה! – ירשיע בדין! אנה אנוס מאף וחרון ואיך תשוב נפשי לבצרון? בלבבי רעש ורעם, וכליותי מלאו זעם, מאחרי מלאכי חֵמה ולפני תקדמני אימה, לא נותרה בי עוד נשמה וקרבי – שאיה ושממה, והנני שומע קול ברמה: אדם להבל דמה עִוה פני אדמה! הלא הוא שבתי צבי, זכרו יטרוף נפשי כלביא, יבקע ויקרע סגור לבבי.  אך הס! נפתחו שערי שמים.  שכרני, אל, זכרני לחיים!"

והחוזה חדל לדבר במשא ובחזון ויאמר אל ספיר: "מחר לעת כזאת באשמורת הבוקר תשוב אלי רוח החזיון, ואתה תעלה שבעה נרות בחדרי והאירו במנורותיהם על השולחן, ושמת עליו שופר להיות נכון בעת אשר אצוה אותך לתקוע, להחריש קול פחדים.  ובהיותי בהקיץ כאחד האדם, ונזהרת מדבר דבר באזני מכל חזיונותי היום, וברוממי את שבתי צבי על שפתי, וענית ואמרת אחרי אמן, והיתה לך תרמיתך מחסה עוז מעם לא בינות, וכן תגיע למחוז חפצך.  ועתה הניחה לי, כי תרדמת אלהים נפלה עלי".

 

ו

וַיְהִי היּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים

לְהִתְיַצֵּב עַל ה', וַיָּבוֹא גַם-הַשָּׂטָן בְְּתוֹכָם.

(איוב, א', ו')

ויהי ביום השני וספיר בן זבולון קם לראש אשמורות, ויעל שבעה נרות, אף הכין שופר על השולחן, ויהי נכון לראות מה יהיה חזון היום, והוא יושב אל מטת מנשה מראשותיו מחכה לעת הפקודה.

עת הפקודה באה, ומנשה קם, עמד וילבש תכריך בוץ לבן, ועיניו עצומות כאיש נרדם.  ויפתח שפתיו ויען ויאמר: "האח, עודני בקודש!" וספיר הביט אליו, והנה פניו נהרו מעליצות נפשו.  ואור שבעת הנרות שמו על פניו נוספות, ויהי מראהו נורא מאד.  פתאום התעורר כאיש רואה מחזה נורא ויאמר:

"אל אדיר ונאור, באורך נראה אור! אל נאזר בגבורה, ושמך נורא בעבורה, שמים תִּכּן בזרת, ולו הגדולה והתפארת, לו הנצח ואין עוד, אל אלוה נורא הוד! ומי יחקור עד היסוד מלכות כל העולמים, מכל חי נאלמים? המגביהי לשבת על חיות שלהבת.  מרום, קדוש ונורא, מקור חיים ואורה! אדון כל הנפלאות, הוא אלהי הצבאות.  הריעי, ארץ, בחג הכֶּסֶה, בשבת אלהים לכסא.  ומארבע רוחות השמים ינהרו כזרם מים, ירוצון אל עמק יהושפט, כי שם מקום המשפט לכל יצורי עולמים, שם עליון ישפוט רמים.  שם גדולים וקטנים, סגנים וחשמנים, עם לא עצום כשפנים.  שרים ורוזנים כעדרי צאן לפניו עוברים כבני מרון, לא יועיל כבוד והון.  ובמקום נשמע קולם: "היום הרת עולם".

"משפט הוא לאלהים, גבוה מעל גבוהים; הוא ישפוט תבל ומְתים, נפשות החיים והמתים.  ישני עפר יקיצו, מקבריהם יציצו.  ירוצו המונים המונים, לעמק יהושפט פונים.  שם משוררים ישירו, יניעו ראש, בשפה יפטירו.  הן אל דַיָּן ומוכיח, ואנוש איך לבו יקשיח וביראתו לא יריח? לכן בבכי ובדמעות חַלו פני ה' צבאות!

"הנה קול מארץ קורא לאל, לב האדם בורא.  הלא אתה, אלהים יוצרנו, מראש יודע יצרנו.  אז בקדשך גזרת אומר: רק רע הוא קרוץ מחומר.  אדמתנו מלאה קללה, ויושביה חטאים בגללה.  ברא-נא למו לב טהור, ואור פניך יראו אור.  הס! הנה קול נשמע ברמה: אִספו לי חסידי שמה.  קול עליו קורא דור דורים: שמעו-נא, המורים, הביטו וראו האיתנים, מצוקי ארץ, נשואי פנים.  המה מוסדי דור ודור, אחוזים כצרור המור.  היו גם הם בשר ודם וילבשו צדקה כמדם.  הם יזהירו ככוכבים, אך אתם, שׂטי כזב ורהבים, מעשיכם ישָקלו בפלס, הוי, בושת, כלמה וקלס! במשקל הם מהבל, עתה יבוא לכם חֵבל.  לכן שובו לבצרון והַשביתו אף וחרון.

"האזינה, ספיר, ואגיד לך חזות קשה.  הנה פלס ומאזני משפט תלויים ברום עולם, לאיש איש מאזני משקלו.  הכף האחת בקודש: בה ישימו צדק ומישרים, והכף השניה תלויה בחול, אל מול שאול ואבדון: בה ישימו רשע, כסל, מרד ומעל.  כן בקודש חזיתי כפות צדק, שורה ארוכה מארץ מדה, ורֶוח בין הכפות, אך משולבות הן בשרשרות אשה ברעותה; וכן חזיתי לעומתן כפות הרשע.  כף הרֶשע, אם תרד מטה מטה, כי כבד עליה פשעה, והנה לעומתה כף הצדק עולה מעלה מעלה; הכף העולה נקרָאה כף הקלה.  אך אשובה-נא לראות את פלס עלילותי.  הה! נפשי נבהלה מאד: הנה כף צדקתי היא כף הקלה, כמוץ הרים עולה מעלה מעלה עד ראש כוכבים, וכף רשעתי – הה! – היא כף הקלע, צוללת כעופרת ויורדת פלאים בעמקי שאול, וברדתה היא מושכת את הכפות הקרובות, האחוזות בה, כפות רבות ועצומות מאד.  מדוע כל אלה הכפות בּדי שאול תרדנה?

"והנה רוחות הורי בצלמם ובתבניתם נראו לי.  אהה, בננו! – אלי יזעקו – אהה כי עכרתנו! הנה כף צדקותיך כאיפת רזון זעומה עולה, וכף רשעך כֶּבד עון יורדת עד שאול תחתית.  מידך היתה זאת לך, כי אשת איש אהבת לפצענו ובעולת בעל לחַבּורתנו; והנה זאת הרשעה יושבת בתוך האיפה, הלא היא חוה זעומת ה', אשת הפטרון! אהה, אב רחמן ואם רחמניה! איכה ראיתם אָון בידי ולא גליתם אזני בחלומות, כי נפשי ברעה תתמוגג? האם תמה נפשי לגוע ביום תוכֵחה? האין עוד עזרתה בי? הגם תורתי לא תהיה מגן בעדי?

"האח! חסדי אבות טרם תמו.  הנה הם קובצים קבוצת תורתי: מקרא, משנה, גמרא, הליכות עולם וסברא, ערמת ספרים, אשר יטילו אל כף צדקתי הקלה להכריעה; גם ידיהם אוחזות בם, ובכל מאמצי כח ימשכוה מטה; אף תעשינה ידיהם תושיה, כי הנה גם כף רשעתי עולה לאט לאט מעמקי שאול, וזאת הרשעה, היושבת בתוך האיפה ההיא, נשואה עתה בין השמים ובין הארץ לעיני ולעיני הרואים, וכדֵי בזיון וקלון.  האח! זכות אבותי עמדה לי, גם היתה הרוָחה ללבי: אולי יש תקוה!

"אהה! הנה שואה ממרחק ואיד יעלה מן הארץ! כי הנה נפשות אבות אבותיך המתים חשות עפות ממרומי על כצפרים עפות, הומיות וצועקות חמס לאמר: 'האל יעות משפט? הגנוב, רצח וזמה יזכו, יעלו?' וגם אִמרת זבולון אביך מעפר תצפצף: 'רדי, חוה המרשעת, רדי שאולה!' והנה נפשות אבותיך העלו אבר כנשרים ובעופפן מעלה מעלה, משכו אחריהן את כף צדקתי, ומליצי הורי נסוגו אחור על עקב בשתם, וקול פחדים אלי קורא: 'הנה אות קין על מצחך בתָו דם ואין ישועתה לך באלהים!"

"הה! בשרי סמר מפחד, הורי חמקו מני יחד, ומכל מליצי אין מנחמים, זולתי אל מלא רחמים.  הושיעה שוכן עד, הושיעה נרעש ונפחד.  הושיעה-נא לבן חפר, פנה לעפר ואפר.  אל-נא בסערה תשופני ואל-נא צנפה תצנפני.  חדש כנשר נעורי, ואיַשר כל הדורי.  אתיצב על דרך טוב ואעשה צדקות לרוב.  על נפשי נכמרו נחומי, השיבה לי ימי עלומי: אז כל מעֻות אתקין, ועם אל צורי אסכין.  הושיעה נפש נענה, הושיעה, אל, הושענא!"

והחוזה הוחיל עד בוש, עמד ולא ענה עוד, וספיר נצב לקראתו וישאלהו לאמר: "מדוע בחרת לך לשון הפיוט ותדבר דבריך בחרוזים?"

- אנכי אגיד לך – ענהו החוזה – הן דבר החרוזים, אשר בחרו בם משוררי הפיוט, נקדשו לבני ישראל, ושירותיהם הן שירות היכל, רִפאות לרוח נשברה; על כן קראו לשירות האלה קרובות, כי בהן תחפוץ הנפש קרבת אלהים.  ואתה אל תשית לבך לצחות הדברים והשירים, כי קול הזמרה יתן להם לוית חן.  הן התעוררה רוחי גם הפעם הזאת מזמרת יה במקום.

והחוזה הקשיב קשב מספר רגעים, ובשנותו את קולו, ענה ואמר:

 

עוּרָה, מְנַשֶׁה, מַה לְךָ נִרְדַּם?

עוּרָה מֵחֹמֶר קָרוּץ

וּלְכִלָּיוֹן חָרוּץ!

עַל מִצְחֲךָ תָּו דָּם;

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

הָאַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים –

קוּרֵי עַכָּבִישׁ אֲרוּגִים!

בֶּעָפָר יְסוֹדָם.

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

הֵן מֵלִִיץ לְּךָ אָיִן,

קוּם הֱיֵה נָע וָנָד כְּקַיִּן.

הַרְחֵק נְדֹד מֵאָדָם;

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

יָמֶיךָ נִזְעָכוּ,

כְּפִשְׁתָּה דָעָכוּ.

כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם.

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

נַפְשְׁךָ בַעַדַת פְּרָאִים,

שוֹכֶנֶת בְּתוֹךְ לְבָאִים.

יָדֶיךָ מָלְאוּ דָם;

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

הוֹי, נֶחְבָּא בָאַשְׁמַנִּים,

שְׁמַע שִׁירוֹת שִׁנְאַנִּים.

נַפְשְׁךָ לֹא תָבוֹא בְסוֹדָם;

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

קוּם קְרָא אֶל אֱלֹהֶיךָ,

אוּלַי יָשׁוּב יְרַחֲמֶךָ.

קְרָא בַאֲשֶׁר אַתָה שָׁם;

עוּרָה, מַה לְּךָ נִרְדָּם?

 

"חזיון חדש חזיתי.  התאמין, ספיר, כי התגנב השטן אל הקודש פנימה? לא ידעתי, הבמחתרת בא, אם עד חלונים עלה כגנב, אך לבוש הוא מעיל קודש.  הן ילטוש עיניו לי, גם חרק עלי בשניו כחזיר מיער, אשר יכרסם עצמות.  והנה רוח על פני חלוף כשרף מעופף וכברוק ברק, וכל תמונה לא אראה זולתי דברים וקול אשמע: 'הנה האורח בא מעמק עכור, עמק השדים! ועתה מה לך פה, השטן, ומי לך פה בשמים?' – להשתחוות לה' באתי – ענה השטן, בחננו קולו – וראה מעיל קדשי המגיד לך, כי משרי קודש אני.  – הוי, נחש בריח! – ענה המראה – הוי, נחש עקלתון, הולך על גחון, צורר לכל בני איש ועוכר ישראל! התאמר לרמות צבאות מרום במרום במעטה הצדק? והיא לא תצלח! האתה תשתחוה לה' לבוש מעיל קודש, הגנוב אתך? הן בכנפיו נמצא דם מן הטבח הגדול, אשר טבחת, לכן חגור חרבך על ירך, הודך והדרך, ומעיל קודש הסר מעליך.

"והנה עיני השטן מזרות אימה וזעם, ובחרקו שן, ירים עב קולו לאמר: 'הרף מאף, פן תצלח חמתי כאשר אוכלת עד אבדון'.  – הוי, מרגיז כל הארץ! – ענה המראה – הגם שמים תרגיז? האין המל במסִבו? הנני בא אליך לשאלך בשם הנכבד והנורא: מה הרגיזך לעלות מעמקי שאול ולהתגנב אל הקודש פנימה?

"והשטן התקומם בסערת חמה ויז מפיו קצף, ויתן בקולו לאמר: 'ומי אתה המדבר אלי בשם גבוה על גבוה?' – הוי, מלא עינים ולא יראה! – ענה המראה – אנכי הלא ציר שלוח מרב חסד, ואם אספר לך מלאכותי, דע לך, כי אני מיכאל שר ישראל, כהן לאל עליון, המקריב נשמות צדיקי עולם לחסין יה, להסתירן בסתר ענפיו מזעם לשונך.  ועתה ה' אליהם שלחני ורוחו לשאלך: מה לך עוד, עוכר ישראל? הלשִׂטנם אתה אומר היום ביום המשפט? ואיה ספר כתבת, איש ריבי, ספר מגיד פשע? – לא, - ענהו השטן, בשככו חמתו – לא אַראה מאומה, פן תפגל ספרי, וכרוב חסך תמחה כל דבר פשע, ולריק יהיה יגיעי, כי מליץ אחד אתה מני אלף להגיד לעמך ישרם ביום תוכחה, בגשתי לדבר כל דבר פשע.

– הס! – נשמע קול בכח ובהדר יוצא מחביון עוז.  וירופפו עמודי שמים ויתמהו מגערתו, ויחילו שרי קודש, ויחרד השטן וילָפת ויפול מלוא קומתו; ואנכי נרעש ונפחד, נפשי נמוגה, נתקו מורָשי לבבי.  – חוסה-נא, כביר ונאור, חוסה על אנוש רִמה ועל בן-אדם תולעה! הן מלפניך משפטי יצא, כי שוב אשוב לימי עלומי; חוסה-נא ואל אגוע בטרם עשיתי אשר חפצת ואצליח אשר שלחת.  נותן ליעף כח! עודדני והעמידני עד שובי לבצרון לעוז במעוזך.  הן אחדש כנשר נעורי, ומעללי הרעים, אשר עוללתי, יהיו לזכרון נגדי תמיד ולא אֶמוֹט; גם זכר רב טובך, אשר צפנת ליראיך, יהיה נר תמיד לרגלי, להאיר לפני ולנַחות אותי בדרך, העולה בית אל.

– הס! – נשמע שנית – יקומו אנשי הריב, יתיצבו ויגישו עצומותיהם; הקטן יחל והגדול יכלה.  ומה היא השטנה הזאת?

"לקול הזה יתעודד השטן ותחנונים ידבר כרש לאמר: 'אליך יוצר אור ובורא חושך, ארא מרחוק; אליך, עושה שלום ובורא רע, אגלה ריבי.  הלא מראש מקדמי ארץ למשפט שמתני וצור להוכיח יסדתני, כי כמַצרף בראתני לנסות בני איש, וחרבי משׁכלת רק זעומי ה'.  בחנתי, צרפתי גם את עמך ישראל: אכן, גוי צדיק הוא, שומר אמונים! ואולם מי חשף אמונתו לעיני כל יושבי תבל? הלא אני! ונאמנים פצעי אוהב, כי חבורות פצע תמרוק ברע.  דרוש אני לחפצך, נאור ואדיר, ובלעדי לא יחיל טובים: הן מעיק הייתי לישראל בארצות בבל, פרס, רומה וספרד ומשם יצאה אמונתם צרופה ומזוקקה.  אך לאמונה הן עתה, אל שדי, יתגברו הגבורים בעלי השם, אשר הרימו אמונתם עד שחקים, כי ישיתו בשמים פיהם להשביע צבאות מרום במרום בשמותם, אשר קראו למו עלי אדמות; אף יתהללו, כי יגזרו אומר ויקום להם, וכי כל מלאכיך יחד עושי רצונם ויבצעו אמרתם, לבנות ולהרוס לעקור ולטעת ככל העולה על רוחם; ונער נוהג בם, הלא הוא שבתי צבי, אשר הַמשל ופחד עמו ואשר יתאמר לנהל כעדרים משרתי עליון, ובאמונתם בו יסתוללו אנשי אמונה ויכחשו לאל ממעל.  העל אלה תחשה ותתאפק? האראה אנוש כי יעוז, ולא אפצה פה?'"

מדי דברו החריש החוזה מעט.  ויקח את השופר הערוך ויתנהו ליד ספיר ויקרא בגרון:

תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה!

– האח! – קרא החוזה – האח! שמעה אזני קולות עולים מן הארץ, קולות מחרידי שאול ומרגיזי השטן, כי את שפתיו בללו, ולמיכאל נתנו עוז ותעצומות.  האח! ראתה עיני, כי נבעת השטן, אף נעתקו ממנו מלין, בלעהו ה', פלג לשונו!

"והנה מיכאל לוקח עמו דברים, יענה ויאמר:

"הוי, שונא בני איש ועוכר ישראל! האתה תגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם? האתה, הצורר לעם הזה מימי קדם קדמתה וממצרים ועד הנה? ומי פשע יעקב? הלא אתה איש ריבם.  אתה חבלים תחלקם באפך לפלגות הליכותיהם לאגודות שונות, למען לא תהיה להם תורה אחת, חוקה אחת ומשפט אחד; כי חלק לבם, אז תעלוז, כי יאשמו.  כן יעצת גם הפעם הזאת על בית יעקב לקרוע בעם קרעים, לפרוע פרעות ולפרוץ פרצות על ידי שבתי צבי איש מעשיך, הגוזר ישראל לגזרים והמסכסך משפחות במשפחות, אבות בבנים.  הן אמרת, כי ישראל הוא גוי צדיק, שומר אמונים, וכי אתה בחנת אמונתו בחרבך, המשַכלת רק זעומי ה'.  הוי שטן המשחית! הלא הגוי גם צדיק תהרוג, וחרבך, הדשנה מחֵלב תמימים, אף רותה מדמי ישרים.  ואולם חרבך רק בשר אכלה, רק מלא גויות, ורוחות חלליך שבו לאל אלהי הרוחות לכל בשר: לא רכשת מהן נפש אחת לשאולה.  והרוחות והנפשות האלה כעדים נאמנים בשחק לגיד, כי נאמן ישראל עם אלהיו.  ראה, השטן, דרכך בארצות בבל, פרס ורומה, ולא תוסיף להביט אָון ביעקב ולראות עמל בישראל, עם נאמן מן הוא והלאה, אשר חדשים לבקרים רבה אמונתו, הצרופה באש ובכור עוני, הלא היא העצורה בעצמותיהם כלהבת-יה.  הן נסית את איוב ואמונתו התמוטטה, לא כן ישראל, אר דכאת בארצות בבל, פרס ורומה, ותכתוש אותם בעֱלי במכתשת בתוך לענה ורוש ולא הסירות תומתו ממנו.  אך הבאים ישרש יעקב בעמים נאמני רוח, יציץ ופרח ישראל בצל מושלי צדק, אשר ירעו אותם דעה והשכל *), ויראת ה' טהורה עומדת לעד בקרב עדת ישראל, ואמונתו – נחלת שדי ממרומים – לא ימירוה בטוב הארץ.  ואולם יום לה' על חרבך הקשה ושבה אל תערה, אז תקיא חיל בלעת, אז תחוג ותנוע כשכור בקיאך ולא יהיה לך עוד פתחון פה".

– הה! – התאנח השטן – הה! נעויתי משמוע גדופים כאלה.  הלא לה' אני ומלאך זעמו, ושמו גם בקרבי, כי סמאל – זה שמי וזה זכרי.  אמנם, על פי יעמיק אדם לשחֵת, ישחית יתעיב עלילה, יֵרד פלאים אל עמקי שאול ואבדון, ומן המצר יקרא יה ויענהו במרחב.  ואם בתחבולות יעשה אדם אתי מלחמה, ונהפך בו כל רע לטוב, כל משחית – להוד, מלאכי זעם – לשרפי קודש, ונגע – לעונג.  הלא יתרון האור, בצאתו מן החושך, האמת תצמח משגיאות רבות, ואחרית כחש – אמונה.  הלא הוד ודָוה, עונג ונגע יחדו יפרחו בעץ הדעת טוב ורע, ועל כל תהפוכות נִכר חותם שדי.  ואנכי מה, אם ישלח האדם ידו לאכול פרי כחש מעץ הדעת טוב ורע ולא פרי משמח אלהים ואנשים? הלא זאת היא רעתו: אנכי אמשכהו – וירוץ אחרי לבאר שחת, אניף ידי לו ויאמר: הנני!

תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה!

– קרא החוזה שנית, ויאמר: "קול ה' שובר שִׁני השטן, קול ה' מחריש אזניו; הן יחוג השטן וינוע כשכור, אך יתעודד, ישאף רוח ויפצה פיו לאמר:

'אחלה פניך, יוצר אור ובורא חושך; אם, אמנם, באה העת לבלע המות לנצח ולמחות זכרי מתחת השמים ודמעה מעל כל פנים, הנני בידך ומי יאמר לך: מה תעשה? אך אם רחוקה העת ההיא, אחלה פניך, יוצר הכל: אל תפריעני ממעשי, הניחה לי ואנסה את ישראל, לא בחרבי הקשה ולא במקל חובלים, כי אם בלעג ובדברי הֲתֻלים.  רק אחת אשאל מאתך, מרום וקדוש: הן כל מלבושי אגאלתי מדמי אדם, ובגדי כדורך בגת; הלא יתעבוני שלמותי וכל רואי יתנודדו ממני ויקראו לי: סור, טמא! הה-נא לי בגדי קודש מאוצרך הטוב, ויהי-נא ריח שלמותי כריח לבנון – ובפחד שאול נשבעתי, כי יחזיקו בכנפי בגדי רבים וכן שלמים, ומלאה שאול מפה לפה נפש אדם.  שחוק אעשה-נא לך, היושבי בשמים!'

"וקול ברמה נשמע: 'משחוק שאול יתפלצון עמודי תבל.  הן שאלתך נתונה לך, השטן: החליפה שמלותיך והיו הרוחות משחק לך.  רק בבשר איש אל תשלח ידך להרבות חלים חנם'.  הדבר יצא, והנה על גבי השטן כחומר מלבוש, והוא נכון לצאת מן הקודש לשמח לבבי, כי בהגרש לץ יצא קלון וישבות ריב ומדון.  אראה-נא, איזו דרך יעוף היעטוף ימין או שמאל, היאחז דרך קודש או דרך חול?

"אויה לי ואוי לנפשי! הן תקע השטן צפרניו בלבי! אהה כי נגזרתי! הן פרש השטן כנפיו לעוף במעוף צוקה, ואותי צרר הרוח בכנפיו, יצנפני צנפה, ונפשי תגולל תחת שואה כגלגל לפני סופה.  הנני – הה! – בעמק השדים! אשמע שריקותיהם אימה, ולפני נגולו שערי צלמות ושערי שאול אראה.  השיבני, ה' אלהי! חוסה, חנון ורחום! חוסה על נפשי האומללה, אל תבלעני שאול! אויה לי, כי אין מענה אלהים! אללי לי, כי התולים עמדי ואזני שומעת הוללות שעירים, לצון ולהג הרבה.  נדמיתי לשאול ואין אומר: השׁב!"

 

ז

 

משא דומה

– הכי קראו לשטן מלך הבלהות? – הוסיף החוזה אחרי הנָפשו – הן פה אראהו בכל חרדת גאונו! כמעט הגיע על שערי שאול, וישרוק לצלמות, והנה לילית רבת המהומה יוצא עם שלשת רעותיה: אַגרת, מחלת, נעמה, ועם כל רוחות הטומאה, ההולכות לרגלן; כלן מוֹרְאות ונגאלות.  ולילית – זעומת ה' וזועמת בני איש, המסיתה נשים ארורות בגברים, כאשר הסיתה בי את חוה אשת הפטרון לפרוע פרעות ולנתק מוסרות אפרים אחי ובשמח אשתו ועבותות אהבת עולם, אר בין מור בן הרוקח ורחל ידידוּת נפשו, בת הפטרון האכזר.  ועון האחרון הכביד: הלא הוא הרצח, אשר הבאתי בעצמות פנינה אחותך, אחרי הדיחי על בית אביך רעה.  עלילות כאלה תתעולל לילית בבני איש על ידי נשים ארורות, המיטיבות דרכן לבקש את האהבה בנתיב עקלתון המוליכות את הגברים שולל לענותם בהקיף ובחלום.  הן עלילות כאלה תשחית תתעיב לילית ההומיה והוסררת, והיא חרדה עתה ממעונתה לראת אישה השטן.

– מה לך, אישי שר הטבחים, כי חרדת היום את החרדה הזאת להרגיז שאול לקראת בואך? האם דֶבר יהיה בין בני האדם? התקרא רעב על הארץ? או תביא עליה חרב? כי, אמנם, ארכו ימי המנוחה לארץ ובמנוחתה בטן שאול תחסר; או אולי קץ כל בשר בא, להשביע שאול נפשה? האף אין זאת, אישי אדון הפרעות?

והשטן שואף רוח הטומאה, יזורר ברעש גדול, ומנחיריו יצא עשן כעשן להבה תלהט יער.  אף הוא ישיב אמריו אל לילית לאמר: "מה תדברי, אשתי בת שבע תועבות, הרת כל נגעי בני אדם? הקץ כ ברש בא? זאת לא זאת, תועבתי, טומאתי, כי כמעט בא קץ לחושך להריק שאול נפשה".

– רב לך, סמאל אישי, חשכת נפשי, שר צלמות – תענה לילית – רב לך התל בי כהתל באנוש.  הן לבך כיום נגרש.  פניך מלאי זעם, עיניך מזרות זיקות: המשוט בארץ בעת? הראית אמת, חסד ושלום צומחים מן הארץ, כי כן תתנודד? ומה צרור השמלות האלה על שכמך? ומה נֵפל אשת הזה? הן ריח קודש ורוח חיים – תועבת נפשי: השלך בגדי הקודש אל המדורה בשאול, ואת חרבך הניפה על ילוד אשה הזה ובצעהו.

– שמעי-נא, אשת זנונים, הרת כל נבלה – ענה השטן בקול נחר – אנכי מאת פני עליון יצאתי וזעמו מלאתי.  כי מלאכיו ומשרתיו, שרי קודש, נִחרו בי בגלל הדבה הרעה, אשר הבאתי לו, דבת עם עברתי, אשר עמדתי היום לשִׂטנו.  וכמעט יצא מפי עליון דבר ולא ישוב, לבל יוָדע חושך מקומו ולהשבית זכר אבדון ממתים מחֶלד; ולוא תרמיתי שעמדה לי, כי עתה בִּלע המות לנצח, ונהי כלא היינו.  ואולם התפארי עלי, כי עוד תשׂבע שאול נפש אדם עד קץ כל בשר ועד תכלית אור עם חושך.  הנה הבגדים, הנתונים לי מאוצר הקודש, יהיו לאותות ולמופתים; עוד מעט תראי את אשר אעשה בם.  ועל דבר נפל אשת הזה, אשר אַת לוטשת עיניך לו, הנני להגיד לך, כי לנו הוא: הלא הוא מנשה עוגב חוה, אשר מכרו לנו נפשם לצמיתות, ויהיו לנו זרוע לבצע מעשי תעתועים עלי אדמות.

והחוזה דבר את דברי השטן, בשַנותו את קולו להֶמית דובים, ויוסף דבריו לאמר: "הן לי נפשך נמכרה לצמיתות.  אך הוי, בן אדם תולעה! הן אני אדון כל מרד, מרי ומעל, ואנכי אלמד פושעים דרכי.  אך מדוע מרדת בי? הן חרפתני היום, בעמדך בקודש! וזה דרככם כסל לכם, ילודי אשה, כי בעמדכם בקודש, בצור מעון, תשפכו עלי בוז, תשליכו עלי שקוצים, וכל גבורתכם תמיד בהשקט ובבטחה, בשבתכם בקודש פנימה.  – ואולם צאו-נא כמעט רגע ורדו ממבצר משגב מעוזכם והציגו כף רגל במקום שלטון לי, – והנה לי אתם מכף רגל ועד ראש.  עוצו עצה להמלט ממני, ושם אני להפירנה, ובכל תחבולותיכם אנכי אתערב תמיד.  רדו בארץ, כבשוה וסחרוה, וכל סחרה לי הוא: פה אנכי – כנען בידו מאזני מרמה, ושם – עריץ רודף בצע מעשקות.  אני שופך בוז על נדיבים ומקשיח אבירי לב, הרחוקים מצדקה; אני אכלא רוח חן, אשר יתעורר בקרב האדם לעשות טוב; אני אראה כֵּלַי עשיר, הצובר כעפר כסף מבלי עשות כל טוב, והנה אני בן-משק ביתו ומכלכל דברו במשפט.  זרוע אני לאיש חמסים וכלי משחית ביד הרוצח; תום ויושר אסָער בסערת קדים וארדפם כמוץ הרים.  ועיניך הלא ראו חסד ואמת עולים מן הארץ השמימה, כי לי כל הארץ? ואתה, נפל אשת, אשר באשר עבדתני ובכסף מלא מכרת לי נפשך, האתה תמרוד בי? לכן בחמה שפוכה אמשול בך, וביראה וברעדה תעבוד עבודתי עד שובך הלום".

כן דבר החוזה בפי השטן, ובשנותו את קולו, צעק צעקה גדולה ומרה: "אהה, אדוני השטן! הן שיבה זרקה בי, לא אוכל עוד לעבוד עבודתך; הן לך נתתי ימי שחרותי, הניחה לי ואקדיש ימי זקנתי לה'".

– הס! – קראה לילית בחמה, בהניפה עליו יד רשע – הס, כי לא להזכיר פה בשם ה'! פה ארץ צלמות ואישי השטן הוא המושל בה.  הן את נפשך נשאת לו: התפר עתה חזותך עם שאול? לא כן, נפל אשת, לא תתפתח עוד ממסגרותיו, כי גנוֹב, רצח, וזמה הם מוסרותיך, ובהם ימשכך מקצוי ארץ, ואם תעזוב עתה שאול מזבול לך אנה תבוא? הלא על מצחך תו דם ושערי השמים סגורים לך: שובה והתענה תחת ידי אישי.  אך מי, אתה, עצב נבזה, כי אדבר בך? אנכי אל אישי אשים דברתי! הגידה-נא לי, סמאל אישי, מה יעצת בושת? הן בטנך תחסר ונפשך שוקקה למאכל טמא, והשולחן ערוך בחדר עלטה, עליו שם המולך, המבשל כל מאכל תועבה.

– אהה! – קרא החוזה – אהה, כי גם אותי משכו אל ארמון זרים! ומה איום ונורא הוא חדר העלטה! בו מנורות מחמר שחור, ונרותיהן מגפרית וזפת בוערה, ושלהבת אִשם ממראה תכלת שחרחר, כי באש שאול יבערו.  שם ישב השטן וישאל את המולך: "ומה הנזיד, אשר תלעיטני היום? הן עיף אנכי".

– אדוני השטן! אדון כל תועבה! – ענה המולך – הן עיני הרואות, כי עיף אתה מאד.  לוּ שבו ימי קדם, כי עתה הייתי מלעיט אותך מן המטעמים, שאהבה נפשי המטעמים, אשר עשו לי בני האדם, המקריבים לי בינהם ובנותיהם.  אך עברו הימים האלה, והנני נותן היום מעדנים אחרים לנפשך: לחם אונים, לחם רעי עין, השבים ככלבים אל קיאם, צוברי זהב וכסף וקוטפי מַלוח למאכלם, המעדיפים הון למו ומחסרים נפשם מכל טוב, למען לא יחסר צרור כספם.  הלא בשרם וחלבם לך מאכל תאוה, וכעסיס דמם תּשכָּר.

– האח! האח! – קראה לילית, בפערה בשחוק פיה – משוט בארץ באתי גם אני ואראה בני איש, הממלאים בתיהם כסף ומחסרים נפשם מטובה, ונפשם יבשה ובשרם כחש משמן, והמה אומרים איש אל רעהו: מדוע דלי בשר אנחנו? ואנכי צחקתי בקרבי, אמרתי: האח! ירעבו הם ויצמאו, וחלבם ודמם יעלו תמיד לרצון על שולחן צוררם והיו לו מעדנים ומאכל תאוה.

עוד לילית מדברת, והמולך הביא בקלחת גדולה חֵלב ודם רעי העין, עודם רותחים, עודם מעלים אבעבועות; מן הנזיד הזה הלעיט את השטן, עֵרה את הקלחת אל גרונו עד היסוד בה ויאמר: "יהי הנזיד הזה למלא בטנך".

והשטן מחה פיו ושפמו ויאמר: "הטרם תדע, כי הנפשות האלה לא ידעו שָׂבעה, ואיך מחלב ודשן זה תשבע נפשי.  זולת זאת, הן הנזיד הזה תפל בלי מלח, והיה עתה לשבור רעבוני מספר רגעים עד כלותי לפקוד צבאות שאול".

מחדר עלטה בא השטן עם לילית ורעותיה אל ארמון זרים, ואנכי נמשך אחריהם.  חלונות הארמון הזה פתוחים לשאול, ושלהבת תפתה תאיר בם; בעד החלונות האלה יעלה המות, ושם מכון שבת השטן, וסביבותיו שבע תועבות, ולפניו כלי משחית: שבט עברה, מטה זעם, חרב מרוטה, מקל חובלים ומטאטא השמד.  ויאמר: "מה יעצתם, יועצי בליעל, ומה חדשה צמחה?"

ויען הבל ויאמר: "ימים רבים ישבתי על האדמה עם שוא אשתי, אשר ילדה לי בנים, הנקראים בשמותם עלי אדמות: הבלי שוא.  ומה טוב חלקם! הן אחד מהם יוב בקרית הסולטן ויודיעני על דברת איש אחד, יושב העיר ההיא, ושמו אברהם היָכיני, אשר כתב ספר ובו יפיח לקץ הפלאות, כי קרוב וכי יציץ מעיר אזמיר, ושם איש המופת שבתי צבי, אשר יקום לבלות שאול מזבול לנו.  הנה הספר אתי ואותו אקריב לפניך, שר שאול ואבדון".

השטן לקח הספר בידו ויקרא בו שתים ושלש דלתות, ויאמר לשקר נושא חותמו: "שים חותמך על הספר הזה.  הלא שבתי צבי לנו הוא וציר שלוח ממני בארץ".

ויפער פיו בשחוק, וקול המולה נשמע כצרור אבן במרגמה, ויאמר: "הן הבל אך הבל יפצה פיו! אך הנני לפקוד היום כל חבלי שאול וצבאות אבדון".  ומדי דברו השקיף בעד חלון אחד, הפתוח אל שאול תחתית, ויקרא: "הרחיבי, שאול, נפשך והקיאי חיל בלעת".

והנה קול כקול גלגל רחים נשמע, וקרואי השטן חרדו מעמקי שאול.  ויצא קיטור עבר מעלה צחנה, ואחריו יצאה המחנה הראשונה: כל נגעי בני אדם, כל חלי ומכה, כל מחלה ומדוה מדיבות נפש, מארה, מגערת, צרעת, שחין, שֵׁאת, ספחת בהרת, בוהק,שחפת, עפולים, טחורים, חַרחור, יֵרָקון, שדפון, עוָרון.  כל אלה יצאו חוצץ כולם, רופא אליל נוהג בם ותוחלת נכזָבה אחריהם.  והשטן עבר עליהם ויאמר: "חליים רעים ונאמנים אתם!" ואחריהם יצאו מלאכי מות, היוצאים לרגלי השטן והשומרים עקבותיו, הלא הם: קטב מרירי, דבר הוות, נגף, מגפה, שבר ופרץ, המחבלים ארץ ביום זעם.  ויאמר השטן: "משלוחת מלאכי רעים! אתם דרושים לחפצי, בפרוע פרעות בבני אדם, ואחד מכם יכול להפוך ארץ ומלואה ביום זעם, אך לא עתה דרושים אתם לחפצי".  והשטן שרק עוד, ותצא המחנה השלישית – כל מגרעות נפש, ראשית חטאת לבני האדם: אולת, הבלי שוא, רעיון רוח, התולים, לצון, רכיל, רוח עועים, רוח זנונים, רמיה, גאוה, רעת עין, קנאה, שנאה, אכזריות, ריב, חֵמה, נקמה; לפניהם מלאך רע, ואחריהם מוסר אויל, הנהפך ללהג.  ויאמר השטן: "הן טרפו חיות באלפיהן, ואלה נגעי בני אדם – ברבבותיהם.  הן שנאה תעורר מדנים, תפיח קריה ותרא מלחמה; קנאה בוערת כשאול; רכיל בין אחים יפריד.  אך כל אלה יהיו מאסף למחנות, אשר אשלח הפעם הזאת על עם עברתי".  מדי דברו שורק הוא לצלמות וקורא קרואיו מעמקי שאול, לאמר: "היצאה כל חלאת הסיר?"

והנה לקול הקריאה הזאת יוצאים מחגוי שאול ומנקיקי אבדון גדודי בלהות, גִלולי מצרים, הודו ופרס, וגם אלילי כנען ושכניה, הלא הם: בעל צפון, בעל פעור, בעל המון, בעל זבוב, בעל נבו, כמוש, דגון, אמון, גם הורמיז ואחרימון.  האימים האיומים האלה, אשר נתנו לפנים חתיתם בארץ החיים, שכנו צחיחה בירכתי שאול תחתית, וישוחו במעונותיהם שנות אין מספר, כי נשבת זכרם ממתים מחלד; וכצאתם לקול הקריאה, שטו כצללים סביבות השטן, חשך משחור תארם, וכאודים עשנים מכוסים הם בפיח כבשן התופת, פוערים פה ואומרים:

"הננו כי קראת לנו, מלך הבלהות, שר הפרעות! אך מה לך, כי חרדת עלינו את החרדה הזאת, ואנחנו לא נקראנו לבוא אליך זה שנות אלף?"

והשטן מפקד צבאותיו אלה, ובגַאות עריצים הוא עונה אמריו: "הנני שולח אתכם בתבל ארצה ועל עם עברתי צויתיכם".

– העל עם עברתך? – ענו האימים פה אחד – העודם חיים על אדמה? הישובו ימי קדם? הן צורנו לבלות, שאול זבול לנו, סביב מדורתה נחמם, שם נמצא עצמות יבשות ושרופות! ומה נמצא עלי אדמות? היתנו לנו בני האדם בדל אוזן? הלא כל צאן ובקר להם לבָרות, כן ספרו לנו.  ומה יתנו לנו בני ישראל דלי הבשר? הניחה לנו! הלא נביאיהם בִּערו אחרינו ויגרשונו מעל פני האדמה וישומונו סחי ומאוס, לחרם ולגדופים.  וזולת זאת, הלא גם זמלותינו בלו; איה צפוי כספנו ואפודת מסכת זהבנו?

– הוי נמהרי לב, זוללים וסובאים! – ענה השטן – הלא זאת היתה ראשית חטאתכם לפנים, כי אהבתם תמיד כל חלב וכל נתח טוב, או עולת כליל חפצתם, וכהניכם הלכו בנקיון שנים – ויזנחו אתכם.  ועל דברת הבגדים, אשר אמרתם בלו, הן נכון עמדי כחומר מלבוש, ובגדי תלבשו להתהלך לרוח היום, ואמרו לכם: הנה אלהים קדושים מתהלכים בתוכנו.  ברו לכם איש שמלתו לעורו, והיו הבגדים לכם לכבוד ולתפארת מן האדם, ושמו לכם סתר פנים.  ואלה האותות, אשר אני נותן לכם להבדיל בין איש לאיש, כי כמעט שכחתם משפט בני האדם, ואף כי הליכותיו בימים האלה: ויצאתם לשוטט בתבל וראיתם איש הוגה בחכמה, ועזבתם אותו: לא לכם הוא ולא זה האיש, אשר אתם מבקשים, כי אני, השטן, מרקד בין המתחכמים הרבה: את רוחם אמלא כחש ואת לבבם אקשיח מחסד ורחמים; אך אם תראו איש הולך בגדולות ובנפלאות, אשר ישא מרום עיניו, כמו נפתחו לו ארובות השמים, – הוא האיש, אשר אתם מבקשים: והחזקתם בו והכיתם אותו בשעון, אף תחזו לו משאות שוא ומדוחים, והיה משוגע ממראה עיניו; ואנכי ארקד על ירכתים משני קצות העם: הנָס מהבלי שוא יפול בכחש, והנס מן הכחש ילָכד בסכלות, ובדרך התיכון לא אתן מעמד.

אני, השטן, מלך הבלהות, שר הפרעות, קראתי דרור בארץ רפאים, פִּתַּחתי מוסרותיכם, אימים איומים, לשוטט עמי בארצות החיים לצודד נפשות; הן שבתי צבי הוא בחירי ואיש בריתי עלי אדמות, ולילית אשתי בחרה בשרה אשתו, והיה מעשנו לבנות למו היכלי רוח וארמנות הבל על אדני תוהו.  ואתה, המולך, שפות הסיר, סיר לא יצאה חלאתו ממנו מימי מצרים, ושים בו את אשר אומר לך.

כרגע לקח המולך דוד גדול ויתלהו בחבלי ברזל וישפתהו על גחלי רתמים, והשטן אמר לו: "שים בו מאת הין יין ענושים, אשר שתו לפנים בבית הבעלים, עשרה הין יין נח מגלה ערוה, חמישים הין יין לוט מרבה זמה; שים בו עשרה חמרים ענשי רוש מגפן סדום, עשרה חמרים רוש ולענה, ועל כל אלה שים מאת הין ריר חלמות במדת שאול, מעט צרי תקוה, מעט תנחומות אל, והיה למרקחה.  האח! האח! הן המולך יצלח גם למלאכת רוקח: הנה על פני המרקחה קצף רותח,מעלה אבעבועות: אלה הם הבלי שוא! ואתם, אלילי קדם, מלאו כליכם מן המרקחה הזאת וצאו ושוטטו עלי ארץ רבה ובאתם בבית בעלי החלומות וחוזי החזיונות ושמתם מן המשקה הזה במעדניהם ובמנעמיהם, ואכלו ושתו ולעו, וחזו חזיונות וחלמו חלומות, והתהוללו כפראים וכמשוגעים בשעפים ובחזיונות אין להם שחר; ואתם תהיו לרוח שקר בפיהם ולמקסם כזב ולהתולים לכל לב הוּתל, והתעלפו החוזים ונמוגו בחזיונותיהם.  אתה, בעל צפון, צפוּנך תמַלא בטן שבתי צבי.  ובעל פעור יפער פיו גם הוא להגיד דברים, אשר לא נשמעו בבתי ישראל מימי שבת ישראל בשטחים, בדבקם בבנות מואב.  ואתה, בעל זבוב אלהי עקרון, בואה אל בית נתן העזתי ומלא רוחו חזון שקר.  ואתה, אמון אלהי מצרים, תמלא עצמות מנשה עלומים בעת אשר אצוך, ושב לימי נעוריו ולתעתועיו, כי לי האיש הזה ופעולתו!"

– האח! – נהם מנשה החוזה בחריקת שן – אשובה לימי עלומי ואשחק לשטן ולתעתועיו, כי ידעתי עתה, מה אחרית חטאות נעורים!

ומדי דברו דבריו לנפשו, הוסיף לדבר ברוח לילית אל השטן וחבר מרעיו לאמר:

"היה אתה רו"ח שק"ר בפי שבת"י צב"י, איש יוד"ע צי"ד, אי"ש שד"ה וחבריו, ואני אביעה רוחי לשרה אשתו היפה; ואתכן רעותי, אשלח אל חוה אשת הפטרון ואל כל הנשים נצורות הלב והייתן למכשול ולפוקה אל הנשים המורדות בי.  הן שם חזיתי רבקה בת אפרים, אשר עזבה בית אביה לשבת בבית דודה קנה הרוקח ולהתל באנשי בריתנו; וכן היא הדסה בת מור הרוקח, אשר ילדה רחל בת הפטרון: סוררת היא וצוררת את שבתי צבי, אך עוד מעט תשנה טעמה: הן רבקה והדסה יפות הן מאד וצוד יצודו אותן מאהביהן.  ואתן, רעותי, אַגרת ונעמה, שמורנה צעדי רגליהן ופתחי פיהן והגדתן לי הליכותיהן ואמרותיהן, כי ברוב כח יתהללו הגברים, ונשים משלו בם; לכן אמשול אני בנשים וחפצי בידן יצלח".

– לכן – ענה השטן – דאו לכם, אימים איומים, רוחות שאול, על ארץ רבה, צאו לפעלכם והשיבוני דבר! הן עת היא פרוע פרעות?

זאת דבר החוזה ולא יסף לדבר עוד, כי שב אל רבצו ויהי נרדם עד הנשף; ובהקיצו לא ידע שמץ דבר מכל חזיונותיו הנוראים, וידבר עם אבדול הנחמד טובות ויברכהו על אשר בא לחסות בצל שבתי צבי, אשר בשמו יעשה נפלאות, ויפצר בו לשבת בבית זכריה הגביר עד קץ הפלאות.  וזכריה אמר להוציא את רבקה מבית דודה קנה הרוקח ולתתה להבל בנו, ואבדול הוא ספיר שמר את הדבר, כי חשקה נפשו לראות את רבקה, אשר יְעָדה אפרים אביה לו מאז, בקחתו את פנינה אחותו.

_________________________________

 

יחס המשפחות, הבאות בזה

 

                            אוקריינא                                      איטליא                                         אזמיר

לאשתו

השניה: בכורה

הפטרון

ובתו מאשתו הראשונה

הרוקח ואלה צאצאיו:

זבולון, סוחר אבני חפץ.  ואלה צאצאיו:

מנשה

 

קנה

בּרקת אשת

בתה אביגיל

רחל

מור לקח את

ברק

ובנה הצעיר

 

 

פנינה

אפרים

אשת

בשמת

ספיר

_____________________________________________________________________

קציעה                                                     הדסה                                               רבקה

בת קנה וברקת                                           בת מור ורחל                          בת אפרים ובשמת

חוה בת זקן בית זבולון

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* במקור נדפס בטעות "בי"

*)   למען דעת הקורא, מה ירזמון מלין אלה, יבין לעתים האלה ולבו יהגה אהבה, כבוד, הדר, גאון ויקר לאבי רוסיה המעטירה, ירום הודו ותתנשא מלכותו, אשר רוחות, רוח חן ורצו, ירא לכל העמים.