_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

איש וניגונו[i]

אהרן דוד מרקסון

לתוכן הענינים

 

וְהָאוֹר אֵחַר לָבוֹא וְרָפֶה הָאוֹר                   

מֵהַחֲיוֹתֵנִי;                                             

שֶׁמֶשׁ אַחַת בַּמָּרוֹם וְשִׁיר יָחִיד לַלֵּב             

וְאֵין שֵׁנִי.                                               

(ביאַליק)

עודנו בטל ילדותו וכבר נתגלתה בו האהבה לנגינה והכשרון לתפוס ניגון.  עוד מעט והכירו בו גם סימני התפּעלות והתלהבות של ילד תמים מאלה הניגונים ששמע בבית מפּי אחיו ואחיותיו, או מאלה ששמע בבית הכנסת מפּי החזן.  הכירו בו גם כן דבקות ועקשנות בניגון אחד שנתקבל על לבו והפלה אותו לטובה מכל יתר הניגונים שקלט מוחו הרופף.  הוא היה משתדל גם כן לסגל את ניגונו זה שנתחבב עליו לכל התפלות והשירים שידע, כלומר:  למלים ולחצאי המלים ולשבושי המלים שקלטו אזניו מן השמועה בבית או בבית הכנסת, ואת הניגונים המקוריים של אותם השירים והתפלות היה מבטל ביטול גמור כאלו אינם.  ויש אשר היה מעורר את כל הבית לידי צחוק גדול בזה שהיה מדבר את דבריו ושואל את שאלותיו בלוית ניגונו החביב.  אפשר היה לראות בעליל, כי בחוש עוור של ילד הנהו חש צורך בניגון אשר ילוהו בכל אשר ילך, אשר יישן אותו בערב, ובהקיצו ישמור עליו אותו הניגון החביב.

מקרה אחד בחייו גרם ועזר הרבה מאד להשריש יותר בלבו הקטן והרך את האהבה הנאמנה ואת הדבקות העצומה בניגון, וגם ברא בקרבו את ההכרה העמוקה כי ניגון חביב תמידי הוא בעדו לא רק מותרות ושעשועים כי-אם צורך פּנימי וספוק נפשי.

מזלו גרם להיות מן המאוחרים בחיים.  מאלה המפגרים להולד בתבל.  הוא הופיע בעולם כאמן יתומה.  אבותיו היו כבר כמעט "באים הימים" בהולדו, ונוסף לזה היה מצבם אז ברע מאד.  אביו, שהיה תמיד איש אמיד, ירד מנכסיו באותה העת, והעוני והמחסור שלטו בבית שלטון בלי מצרים.  יחסנים מדורי דורות היו אבותיו, ולכן השתדלו בכל כחם להסתיר ולהכחיד את רוע מצבם מעין כל זר.  ודבר זה עוד הוסיף יגון על יגונם והביא את העוני והמחסור למרום קצם.  נקל לשער, כי הוא היה אורח לא קרוא ולא רצוי כלל וכלל בהולדו, וכל בני הבית, לרבות אחיותיו שהיו תמימות וטובות לב באמת, רעמו פּנים והראו בגלוי את כעסם על היצור החדש.  מרירות כעסם עוד גדלה בהוכחם כולם, כי יצור חדש זה הנהו רע המראה, כמעט מנוול ממש.  אולם האח הבכור הגדיל בכעסו ושנאתו על כולם.  הוא שנא אותו שנאת מות ממש.  ולא עוד אלא גם השתדל בכל כחו להראות ולהביע את גועל-נפשו ואת שנאתו אליו.  פּעמים רבות בבואו אל הבית ובעברו על פּני התינוק היה יורק יריקה בכונה גדולה על "היצור הנבזה" והיה אומר כי כלכל לא יוכל את פּרצופו המנוול וכי הוא קץ בחייו בהיות "השרץ" הזה לנגד עיניו.

אבל יש קונה עולמו בשעה אחת, ובדבר כל-ערך אחד, ולו גם יהיה דבר זה קל-ערך כניגון, ניגון של שירת-ערש!

כי היה האח הצעיר הזה, הצר הצורר לתינוק מיום הולדו, יפה קול ומיטיב נגן, והיה מנעים לזמר לפעמים קרובות בשבתו בבית בחברת בני המשפחה.  ביחוד השכיל לזמר ניגון אחד של שירת-ערש ידועה.  שירת-ערש זו היתה טוויה ונארגה במלים המספּרות והולכות את ספּור התקוה הכוזבה, זו התקוה העוברת כחוט השני בכל חיי האדם מיום הולדו עד יום מותו.

"והתבל היא יפה, והתבל היא נעימה,

והתבל היא רחבה, והתבל היא גדולה,

והתקוה תנחה את האדם, גם תנחמהו בכל שעות צרותיו:

עוד תאיר, עוד תזרח שמשך, ועוד תגדל ותנשא גם אתה.

הרי זהב היא מבטיחה לו;  תהפוך לו פרוטות נחושת לאלפי דינרי זהב;

וכה ילך האדם הלך וזקן, הלך והמק,

וכל אבריו הולכים ונחלשים, הולכים ומדלדלים,

וכל מנעמי החיים ותענוגותיהם יהיו לו לזרא,

והתקוה עוד תלוה אותו עדי לקברות יובל". 

 

ואחרי הדברים האלה בא החרוז הסובב, החוזר והולך בסוף כל חרוז וחרוז:

 

"כה יעשה לנו אלהים וכה יוסיף

אם אפשר ליחל, אם אפשר לשבר לתקוה הכוזבה!"

 

כל בני הבית, מקטנם ועד גדולם, אהבו והבינו שירה וזמרה, וכולם היו נהנים הנאה אמתית ונאצלת מן הנגון הזה.  דומה כאלו עצר הניגון הזה כח לגרש את החושך והדלות, את הצער והיגון מן הבית.  במשך הימים קנה לו ניגון זה, ניגון התקוה הכוזבה, זכות-אזרח אמתית בבית, וכל בני המשפּחה היו מעלים אותו על ראש שמחתם ויגונם.

ובין כך והילד גדל והולך בתוך העוני והמחסור, וכבר יצא טיבו בתור ילד תפוש במחשבותיו תמיד, ואיזה עצב מוזר, בלתי יאה ובלתי מתאים כלל וכלל אל גילו, היה שפוך על פּניו.  דומה כאלו הרגיש כבר בעלבונו ובאפסותו, כאלו חש כבר בחוש כהה כי הנהו מחוץ למקומו ושלא בזמנו וכי אין כל קשר בינו ובין בני משפּחתו.  אכן יש ויש קשר חזק מאד!  כי הנה נחן גם ילד זה מטבעו באהבה ובכשרון לזמרה ולניגון, וכשרונו זה ואהבתו זו הם הם שעמדו לו כי יכנס תחת כנפי המשפּחה ועוד יגדל כבודו שבעתים, ותחת אשר היה כמוחרם ומיותר יהיה לתל שכל הפּיות פּונים אליו, וכל עינים תלויות עליו.

ביום שבת אחד נרעש הבכור לשמוע את הילד השנוא והנבזה, המאוס והמנוול מזמר בקול דק, כקול צפּור, אולם קול צלול ובהיר, נעים ומלבב, את ניגונו החביב, את ניגון שירת התקוה הכוזבה!                                                                                                                                                                                              אכן, גדול כחו של ניגון!  כי מאז והלאה נהפּכה שנאתו של אחיו הבכור לאהבה עמוקה, ורגשות הבוז – לחמלה ורחמים גדולים, הוא גם מצא כי הילד איננו מנוול כל כך וכי ברגע שהוא מזמר עיניו מאירות באור עמוק ועל פּניו הקטנים והדלים נסוך אָז קורטוב של נועם, משהו מושך את הלב.  הוא לימד את הילד בקלות גדולה לשיר את כל שירת התקוה הכוזבה כהלכתה, מראשיתה ועד סופה.  העונג היותר גדול היה לו לשבת במוצאי שבת לפני הדלקת הנרות בקרן זוית, להושיב את הילד על ברכיו ולזמר עמו את שירת התקוה הכוזבה.  הילד הרגיש בשנוי העצום שנתהוה בבית, ובלבו נשרשה תודה נאמנה והכרת-טובה עמוקה לניגון זה בפרט וגם לכל הניגונים שבעולם.

מאָז והלאה קלט הילד, שגדל כבר והיה לנער, ניגונים מניגונים שונים שנזדמנו לו כפעם בפעם.  בלבו הצעיר היו החיים והניגון הולכים ועוברים שלובי זרוע לבלי התפּרד.  וככל אשר הלך וגדל כן הלך וגדל בנפשו הצורך בניגון, וככל אשר הלך והתפּתח בגופו וברוחו כן הלכו והתפּתחו גם חושו וטעמו לנגינה יותר מפותחה ויותר נעלה.  כל הניגונים היו נאים וכשרים לו: זמר של חסידים בלי מלים, שאין לו ראשית ואין לו סוף, ויושבים וחוזרים עליו בלי הפסק פּעמים אין ספורות;  שירת-עם פּשוטה ולבבית המצטיינת בתמימותה הנפלאה ואשר הד דורות רבים ילוה אותה;  ניגון של תפלה אשר ישיר החזן בבית הכנסת, תפלה לעם עני ונדכא כי יעטוף ולפני ה' ישפּוך שיחו על ידי הש"ץ הנאמן שלו;  זמר סתם שהיה מתגלגל ובא אל עיירתו מאיזו מרחקים בלתי נודעים ועולמות בלתי נחקרים.  הכל היה עלול להקלט אל תוך אָזנו, להתקבל על לבו ולהיות לניגונו החביב.  מעולם לא שם לב אל "רוח הזמן" וניגונו, הניגון המתהלך בקהל, אותו ניגון-השעה שלא היה פּוסק מפי כל איש ואשה, זקן ונער, לזמן ידוע.  הוא לא הלך בדרך הכבושה.  הוא היה בוחר לו לעצמו איזה ניגון שנתקבל על לבו הוא, והיה הולך ומזמר אותו לנפשו, וגם לאחרים, כשמצא אזנים קשובות.  הוא היה מזמר אותו בכל יום ובכל עת ובכל שעה, היה מוצץ את מתקו ואת דבשו בכליון-נפש עמוק, עד אשר היה מכיר פּתאום כי ניגון-השעשועים שלו נתישן, זקנה קפצה עליו, נס לחו וסר כחו להנעים ולהרנין את לבו הצעיר והרך.  ואָז היה משליך את ניגונו החביב אחרי גוו ככלי אין חפץ בו והיה בוחר לו בניגון חדש ששחק לו מזלו להתחבב עליו, ניגון חדש כלבבו וכנפשו, והיה דבק בניגון החדש בכל לבו, כאלו היה זה הניגון היחידי שהיה לו בכל ימי חייו, והתהלך אחריו הניגון כצל והיה מלוה אותו בכל מקום ובכל עת, עד אשר באה שעתו של ניגון זה גם הוא להפּטר מן העולם שלו ולהניח את מקומו לניגון צעיר וחדש, דשן ורענן, מלבב ומקסים, והופך את התבל לגן-עדן ממש, והיה דבק בו בכל עוז, ובינו לבין עצמו היה מתפּלא איך יכול לאהוב ניגון אחר מלבד זה, ואיך יכול לחיות כל העת מבלעדי הניגון הנפלא הזה שהנהו עתה מקור כל חייו.

הוא נחן בשאר רוח ובנעימה יפה אשר בהן השכיל להוציא את ניגונו החביב בכל תקפו ועוזו, בכל יפיו והדרו.  הוא הצליח תמיד לפחת רוח חדשה ולהכניס נשמת חיים חדשה בניגון שהיה הוא בוחר בו.  פּעמים רבות היו שומעיו תוהים ומתפּלאים, והיו מודים ואומרים כי מעולם לא חשבו ומעולם לא ידעו כי ניגון זה, שהיה ידוע להם מאָז, הנהו יפה ונעים ומתוק כל כך, וכולם כאחד מוכרחים להסכים כי ניגון זה איננו ניגון זרים כי אם ניגונו הוא.

כשגדל והתחיל יוצא ובא בין אנשים מצא כי הוא איננו היחידי הזקוק לניגון-תמיד אשר עליו יחיה ואשר ילוהו תמיד בצאתו ובבואו, בשכבו ובקומו.  הוא מצא עוד אנשים אשר התודע אליהם והתקרב אליהם קרבת הנפש, אשר חייהם וקיומם, או לפחות חלק מחייהם וקיומם, היו תלוים בניגון.  גם הם היו מתיחדים עם ניגונם הם, לפעמים קרובות או רחוקות, הכל לפי אהבתם וכשרונם לנגינה, ובשעת יחוד זו היו שניהם, האדם וניגונו, מוסרים איש לרעהו סודות ורזים שאינם מתגלים בכל דבור שבעולם.  ההבדל בין בני האדם הללו היה בסוגו של הניגון שהיו בוחרים להם, במהותו, טעמו וסגנונו של הניגון.  כל אחד היה בוחר לו לפי כחו ומדרגת הבנתו בנגינה.  הוא מצא ביניהם כאלה שהיו מחליפים את ניגוניהם מעת לעת, כמוהו הוא.  אולם היו גם כאלה שהיו על ניגון אחד כל הימים, ולא החליפו ולא המירו את ניגונם החביב, את ניגונם הנצחי, בעד כל ניגון אחר שבעולם.  הם היו שומרים אותו מכל משמר והיו נאמנים לו עד יומם האחרון.  אותו הניגון, מבלי כל שינוי קל, כניגונו של הצרצר.  איך יוכלו בני אדם לחיות כל ימיהם על ניגון אחד?  זו היתה לו חידה שאין לה פּתרון.  גם יחוסיהם של בני האדם לניגוניהם החביבים לא היו שוים.  היו כאלה אשר ניגונם היה להם לשעשועים, והיו נזקקים לו רק בשעת רצון, בעת שהיו שרויים במצב רוח ידוע.  לקצתם היה הניגון כעין עישון או כעין יין ושיכר, להפיג בו את צער טרדותיהם ועמלם הקשה;  לפכח את דעתם ולבדח את לבם ולגרש את ענן השעמום והשממון הגדול שהיה רובץ עליהם.  אולם לקצתם שמש הניגון לכלי-מבטא להוציא על-ידיו את רגשותיהם ולגלות ולהביע את מצב רוחם והלך נפשם ברגעים ידועים, כשהיה איזה דבר טמיר מפעפע בקרבם ומתפּרץ לצאת החוצה.  לבני אדם אלה היה הניגון מגלה לפעמים מה ש"לבא לפומיה לא גלי".  הוא היה יוצא לאויר העולם רווי-עצב ונסוך-יגון בשעה שבעליו חשב כי הוא שרוי בשמחה ובלבו היה להביע את שמחתו זו בניגונו.  הוא היה מתפּרץ ברעם ובחמה שפוכה בה בשעה שהיה בלבב האיש להשמיע אותו בנחת ובקול דממה דקה.

הוא מצא כי לפעמים התקרבו שני בני אדם איש לרעהו, בהודע להם כי ניגון אחד יחיה אותם.  יש אשר הביא דבר זה גם לידי קרבת-רוח נאמנה.  והיה בהתקרב שני בני אדם אלה זה לזה והבינו איש לרעהו על ידי ניגונם המשותף הרבה יותר מאשר היה אפשר להם לחדור איש אל תוך עולמו של חברו על ידי אלפי שיחות או רבבות מקרים ומאורעות משותפים, ודבקו נפשות שני בני אדם אלו והיו לאחת, כי רוח ניגון אחד בשתיהן.

אולם ברית אהבה זו ארכה רק עד אשר מאס אחד מהם פּתאום בניגון זה והשליך אותו מעל פּניו והלך ודבק בניגון אחר חדש שנזדמן לו.  כמו מחיצת ברזל הורמה אז מאליה והפרידה בין הדבקים האלה.  לא ראו עוד איש את נפש רעהו ולא שמעו עוד את סוד שיח נשמת רעהו כמאז, ונהפכו שני אלה לזרים.  משמת הניגון בלב האחד בטלה האהבה וקרבת הנפש.

סוד זה של כח הניגון גילה לו הרבה פּליאות וזרות ביחוסי בני האדם, וגם האיר לו הרבה נפתולים ותעתועים בנפשות בני האדם אשר מסביב לו.

יש אשר היה מלמד לאחד מרעיו לזמר את ניגונו החביב, ובזה היה מכניס אותו תחת כנפי אהבתו.  והיה אם גם קרה מקרהו להפרד מרעהו זה לזמן מה, ודבר בכל זאת אל רעהו פּנים אל פּנים ושמע גם את קולו על ידי שהיה מזמר לנפשו את ניגונם החביב המשותף.  ובהפגשם עוד הפּעם ולבו היה חרד מאד לדעת ולהוכח אם לא הופרה עוד ברית אהבתם על ידי הפרדה, וזימר את הניגון החביב באָזני רעהו.  אם הניגון היה עדיין חי ומושל בלב רעהו וידע כי ברית אהבתם לא הופרה עוד, ועדיין הנם דבקים דבקות-הנפש איש ברעהו כמקדם.  אולם אם מצא לדאבונו הגדול כי נסתלק הניגון המשותף מעולמו של חברו וניגון אחר חדש לקח את מקומו והיה לו זה אות נאמן כי מעתה והלאה זרים הם איש לרעהו.

מזמן לזמן היה הרהור מר מעיק על לבו, כי אין בכחו לשמור על הניגון למען יעמוד ויתקיים לעולם וטעמו לא ימר בחליפות העתים.  כשהגיעה שעתו של ניגון לעבור ולהבטל מעולמו לא הועילו כל התחבולות וכל האמצעים שבעולם להאריך את חייו או להשיבו לתחיה.  בזמרו אותו היה מרגיש כאלו הוא לועס קש ותבן, ובהתעקשו לזמר אותו בעל כרחו והרגיש גם גועל-נפש כעין זה שמרגישים בני אדם למראה נבלת מת.  לפעמים היה מנסה בינו לבין עצמו להעיר משנת-עולם איזה ניגון מת, שבשעתו היה המושל בכל חייו ובעולמו.  נסיון כזה היה ממלא את לבו צער ויגון גדול.  הוא היה עומד אָז ותוהה: אותו הניגון, עם כל פּרטיו ודקדוקיו, אַך נשמתו כאלו פּרחה ממנו והדבור אין בו.  סר כחו ונס לחו.  אי הכח, אי הקסם שהיה לניגון זה להרנין את לבו ולהראות נפלאות ביפיו וחנו?  איכה נהפך עתה לשלד יבש ממש!

רק חצי נחמה נשארה לו כשהיה בא לידי ההרהורים המעציבים על גורלם של אותם הניגונים.  ניגון זה שהנהו בעיניו הוא כחרש הנשבר שאין לו עוד תקנה הנהו כלי נאה ומתוקן בעיני אחרים.  ניגון זה שמת עליו חי חי עודנו לאחרים.  במעמדם של פּנים חדשות שלא שמעו עוד ניגון זה אירע הנס, קרא הפּלא הגדול, והמת שב לתחיה.  שוב הניגון חי ורענן, מלא עצמה ועוז, נועם ועדנה.  וכל אשר תגדל ההנאה שנהנו אלה המקשיבים אל הניגון כן יגדל וכן ייף הניגון שבעתים, והכה גלים של רגשות וזעזועי-נפש לא רק בלבם של השומעים כי אם גם בלבו הוא.    

וכשהיה מתהלך שקוע ברעיונותיו על גורל הניגונים ונפשו היתה מתמלאה רחמים גדולים על המתים האלה, ונדמה לו כאלו תהלוכה מעציבה של חללים מתים עוברת לפניו, ואָמר אָז לנפשו: מי יתן לי עתה בן אָדם חדש האוהב ומבין באמת שירה וזמרה ולבו ונפשו פּנויים לקבל שפע גדול של נגינה ואחיה את כל המתים האלה!  וכשהיה בן-אָדם כזה מזדמן לו לא היה מחמיץ את התכשורת, והיה הולך ומזמר כמעט בנשימה אחת לבן אָדם זה את כל הניגונים, והיה מאושר בזה שעלה בידו להשיב לתחיה, ולוא גם תחיה בת-רגע, את מתיו היקרים והאהובים לו כל כךְ ולהתענג עליהם עוד פּעם בטרם ישובו אל קבריהם לישון שנת עולם עד אשר ישמיע ויעלה אותם עוד הפּעם בשביל בן אדם אחר.

רעיו ומיודעיו היו מעודדים אותו ומחזקים את ידיו להגלות לפני הקהל בכשרונו הנפלא להרנין את כל הלבבות ולהקסים את כל השומעים בנועם קולו ומתק ניגוניו.  אולם בכל פעם שהי הם מפצירים ומתקיפים עליו טענותיהם היה הוא מרגיש כעין רעד בגופו, כעין קור וצמרמורת בכל אבריו.  לקחת מתנה טובה שניתנה לו ולבזבז אותה ולפזר אותה לכל רוח!  לחלל את הקודש ולמכור את היקר והחביב לו בחייו לכל עובר!  רעיון זה החריד את לבו עד מאד.

בערב אחד ישב הוא במסבה עם אחד מרעיו היותר נאמנים שהיה אוהב שיר וזמר ומעריצו היותר גדול.  כנוח עליו הרוח ונפשו חשקה מאד לענג את רעהו זה עונג אמתי, זימר לו את ניגוניו החביבים בכל פרטיהם ודקדוקיהם, בכל צלילי-צליליהם ושברי-שבריהם ובכל סלסוליהם הדקיקים המיוחדים להם.  כנראה הגדיל והפליא הפעם לעשות בניגוניו כאשר לא עשה מעודו, כי רעהו לא יכול להתאפק וקפץ ממושבו, כשעיניו בוערות מגודל התלהבותו, והתחיל מדבר על לבו כי חטא גדול הוא חוטא לבנע האדם, וביחוד לנפשו הוא, בזה שהנהו מבזבז את כשרונותיו הנפלאים לבטלה, וכי עתיד הוא ליתן את הדין על מנעו מבני האדם את ההנאה המרובה ואת העונג הגדול שהיו יכולים ליהנות ולהתענג על ניגוניו, וכי הוא מתחייב בנפשו בזה שהוא מצמצם את הרכוש הרב שחנן אותו אלהים רק בחוג הצר של רעיו.  הוא לא ענה לרעהו דבר, וישב זמן רב דומם כאבן, כאלו נסתלק ממנו כח הדבור לגמרי, ורק שפניו נעו והתכוצו, כאלו אחזן השבץ.  אחר כך התרומם מעל מושבו, כשעיניו מזרות אש זרה, ובקול רועד ונשבר אמר לרעהו:

"בבקשה ממך, אל תוסיף תציק אותי בדבריך אלה.  בכל פעם שהנני שומע דברים כעין אלה הנני מרגיש כאלו נהפך עולמי בקרבי לתהו-ובהו.  בהיותי נער שלחוני לזמר במקהלת החזן דמתא.  עד עולם לא אשכח אותו הערב שבו באתי אל ביתו של החזן ללמוד את התפלות.  החזן בכבודו ובעצמו לימד אותנו בפעם הראשונה את "ונתנה תקף" ואת "וכל מאמינים" הידועים ומהוללים עתה בכל קצוי הארץ.  נפשי רחפה אז במרומי שחקים ונדמהלי כי הנני מזמר זמירות-שחק עם אראלים ושנאנים.  לבי המה בקבי מרוב אושר ועונג ואשכח תבל ומלואה.  החזן הביט אל תוך עיני אני ואל תוך עיני יתר המשוררים, ומבטו היה מלא אהבה עמוקה וגעגועי הנפש עד אין קץ.  נפשו כלתה והשתפכה עם כל מלה ומלה.  אני הבטתי אל תוך עיניו ונדמה לי כי נשמתי טובלת באור עיניו, שהיו יפות כל כך ומתוקות כל כך ברגע זמרו.  אותו המחזה נשנה בכל ערב במשך עת השנון.  אז נדרתי נדר בלבי כי לא אנוח ולא אשקוט, לא איעף ולא איגע עד אשר אזכה להיות חזן גדול ומהולל ולהרעיש עולם כמוהו.  היום הראשון של רא6ש השנה הגיע, והרגע הגדול שבו יגלה החזן לכל הקהל את זמירותיו החדשות בא בא.  החזן פתח את פיו והתחיל לזמר בעצמו "ונתנה תוקף קדושת היום" ואנחנו מלאנו אחריו "כי הוא נורא ואיום ובו תנשא מלכותך".  דומיה מפחדת שלטה בבית הכנסת.  כל האזנים היו נטויות וקשובות אל זמרתנו.  פחד תמיר אחזני ברגע ההוא, הבטתי אל תוך עיני החזן בכלות נפשי לטבול באורן.  אולם נפשי התחלחלה עד היסוד בה בראותי מה שונו עיניו ברגע ההוא.  אותו היופי ואותו המתק שהייתי רגיל לראות בערבי השינונים בביתו נעלמו כליל.  הוא מביט אל כולנו, אולם איננו רואה אף אחד מאתנו.  הוא גם מביט אל הקהל כולו ואיננו רואה אף אחד מהם.  עיניו המעורפלות הגידו לי את זאת.  והנה היה עלי לזמר את הסולו שלי "אמת כי אתה הוא דיין".  הבטתי אל כל הקהל הגדול, אבל לא ראיתי אף איש אחד.  ממעמקים צוחה נפשי בקולי קולות לראות איש אחד, רק איש אחד, ולהביט אל תוך עיניו, רק אל תוך עיניו, ולזמר לו לבדו, רק לו לבדו, את הניגון הנפלא.  אחרי כן אבדו חושי בי ולא ידעתי את נפשי עד סוף התפלה.  אחרי התפלה קבלתי נזיפה מאת החזן על ה"אימתא דצבורא" היתרה שיש לי, אולם הוא גם הביע את תקותו כי ביום המחרת איטיב לעשות בזמרתי.

"מאז והלאה לא נגשתי עוד אל העמוד, ולא עלה על דעתי לצאת אל הקהל הגדול.  כנראה גזרה היא מלפני ההשגחה שלא אזמר כדרך שמזמרים כל אלה שזמרתם אומנותם והניגון הוא להם קרדום לחפור בו.  למה יצר לך ולמה ירע לבבך אם הנני חפשי לנפשי לזמר כרוחי וכלבבי, והנני מביא בזה עונג גדול גם לי גם לך?"

ביום סתו אחד נקרא לבחינת-הצבא.  יצא דינו להשלח אל בית החולים הגדול אשר בעיר הבירה להבחן שם.  על פּי החוק השורר נחבש תיכף בבית האסורים של הגליל עד אשר יגיע תורו להשלח לעיר הבירה.  בדרך המלך (עטאַפּ בלע"ז) הובל מבית האסורים למשנהו עד אשר הגיע לבית האסורים אשר בעיירה הסמוכה לעיר הבירה.  על פי גזרת ה"משטר" היה עליו לשהות שם זמן מה עד אשר יעבירו אותו אל בית החולים הגדול.  שלשה "נבחנים" היו בחבורה: הוא בעצמו, ועוד שני לו צעיר עברי יליד עיירתו, גס ומגושם, כבד-תנועה ומרושל גם במראהו החיצוני, גם בבנין גופו הכבד וגם בנפשו הקהה והמטומטמה, ולא לחנם זכה בעיירה לכנוי "שור הבר", ושלישי להם צעיר נוצרי, ליטאי, שוקט ומתון בכל הליכותיו, ככל הליטאים הנוצרים, ובעל מזג טוב ומקבל את הכל באהבה.  הוא מקנא בליטאי זה קנאָה גדולה כשהיה מסתכל בו ורואה את השלוה העמוקה הנסוכה על פניו הרעננים ואת מנוחת-הנפש הגדולה שהאירה מתוך עיני התכלת שלו.

בבוקר יצאו שלשתם ברגל, דחופים ומבוהלים על ידי שני שומרים מזוינים ואכזרים שלא נתנו להם מנוחה באשר חפצו להגיע אל העיר בעוד יום.  לא הרשו להם גם לשהות שעה קלה באכסניה שנזדמנה להם על דרכם ולאכול ולהנפש שם ולהחליף כח.  ככה התהלכו כל היום רעבים וצמאים, צמורים ומכווצים מקור הסתו הנושך ודוקר וחודר אל הבשר והעצמות בלי חמלה;  ברכיהם כשלו מעמל הדרך, נפשם התעטפה בקרבם מתלאות ויאוש, ונדמה להם כי עוד מעט וכולם יחד יכרעו ויפולו ולא יוסיפו קום.  במצב רוח כזה הגיעו אל העיר עם חשכה והורדו אל בית האסורים.

תיכף לביאתם הביא להם השומר אוכל ומשקה.  הליטאי גמר את אכילתו, ואחר כך השתטח לו פרקדן על גבי האיצטבא של קרשים שתפסה מרחב חצי החדר והיתה משמשת לאסירים במקום מושב, שלחן ומטה גם יחד.  בשלות-נפש גדולה, כאלו היה שוכב עתה על גבי התנור החם של בית אבא בכפר השוקט, שכב לו בר-נש זה במנוחה וזימר לו את ניגונו, זימר ולא פסק.  הניגון היה ניגון ליטאי טפוסי: טבעי, פשוט, חדגוני, קל, שוקט ומלא שלוה ומתינות.  איזה קסם מיוחד, איזה כח-מושך מופלא היה בניגונו של זה הליטאי.  הוא חזר על הנגון פּעמים אין ספורות, מבלי הבדל כל שהוא בין פּעם לפעם, מבלי כל שנוי דק שבדק.  " הוא נולד עם ניגונו זה, ועמו גם ימות ויעבור מן העולם!"  התלבטה במוחו מחשבה.  ובאותה העת ישב לו "שור הבר" על קצה האיצטבא השני ואכל לו את שלש ליטרות הנקניקים ואת שלש כיכרות הלחם שלו.  הוא לעס וכסס ובלע כל חתיכה וחתיכה וכל פּרוסה ופרוסה בחשק ובתיאבון, בכונה ובמרץ שלא ראה מימיו.  כמעט שיצאו עיניו מחוריהן ועור פּניו כמעט שפקע מרוב תיאבון והנאָה.

הוא בעצמו היה כל כך רצוץ ומדוכדך מעמל הדרך, ונחלש כל כך בגופו וברוחו מן התלאות אשר מצאוהו בימים האחרונים עד אשר כמעט לא הרגיש כל תיאבון לאכילה.  הוא טעם מעט לצאת ידי חובה, ואחר כך שכב על קצה האיצטבא לנוח.  והנה עלה על לבו לזמר לעצמו את ניגון-השעשועים שלו.  אולם דומה כי קשר עליו הניגון קשר ובגד בו בעת צרתו.  הוא לא נשמע לו בפעם הזאת.  הצלילים התמלטו מגרונו בלי כל רוח חיים.  הוא נואש מחפצו והטה את אזנו להקשיב עוד הפעם ל"ניגון הנצחי" של הליטאי.

החושך והעלטה הלכו הלוך והתפּשט, הלוך וכסות את כל החדר.  דרך שמשות החלונות, שהיו כולן שבורות ומפוצצות והפרוץ מרובה בהן על העומד, נשב רוח סתו קר ונושך, שדקר וחדר אל תוך הבשר והעצמות והרעיד את כל גופות האסירים.  "שור הבר", הגס והמגושם, התכווץ כולו, וכאלו התקפּל והתכנס כולו אל תוך עצמו.  דומה כאלו נפרץ פּרץ בחומת גופו האיתן והמוצק, ונשמתו המסכנה, שמעולם לא זכתה עוד לראות את אור העולם דרך "גוש של גשמיות" זה, כאלו חרגה עתה ממסגרותיה, והתפּרצה החוצה בכל תאותה לשאוף רוח ולהביע את כל אשר העיק עליה זה ימים רבים.  כי הנה שמע דברים בפי המגושם הזה אשר כמוהם לא עלו בודאי על לבו מיום היותו.  הנה מתחיל "שור הבר" מחשב את חשבונו של עולם;  הנה הוא נושא ונותן, חוקר ודורש גם במה שלמעלה הימנו;  הנה הוא נושא את מדברותיו על מטרת כל הבריאָה בכלל ועל חובתו של האָדם בעולמו של הקב"ה, על חובתו לה' ועל חובתו לנפשו הוא;  הנה הוא הולך ומגיע כבר לידי המסקנא, כי כל הבלי העולם הזה רק מטרידים ומקפחים את חיי האָדם, ואינם מניחים לו למלא את תעודתו האמתית, שהיא לעבוד את ה' בכל לבבו ובכל נפשו ולהיות יהודי "כאשר צונו ה' אלהינו", כי השטן, יצר הרע, מסית ומדיח את בני האדם לרדוף אחרי הבלי העולם הזה ולתור אחרי לבבם ואחרי עיניהם.  וקולו של שור הבר הוא רווי-דמעות עתה, ויבבה חשאית מלוה את כל דבריו.

לו נדמה כי את כל הדברים הישנים והחבוטים האלה הוא שומע עתה בפעם הראשונה בימי חייו.  נדמה לו כי בפעם הראשונה הוא מאזין ומקשיב לדרשה מלאה מוסר ותוכחה כזו. והדברים האלה צבתו את בשרו ואת נפשו בצבתים דוקרים ולוהטים, צובטים ועוקצים עד לאין מרפא ונשמתו התעטפה בקרבו.  נפשו יצאה עתה לזמר את ניגונו אשר ישובב אותו ויגרש את המרה השחורה שהלכה ומלאה את כל החדר ואת כל לבו הוא, אולם הצלילים נחנקו בגרונו ולא יכלו לצאת לאויר העולם.  נפשו בקרבו שוועה אליו בקולי קולות כי יזרוק עליה טל של תחיה וישובב אותה בניגונו החביב והמתוק.  הוא הקשיב והבין לשוועת נפשו, אולם כל כחותיו כאלו נאלמו ונשתתקו בקרבו, וכולו היה לאבן.

ושירת הליטאי הולכת ונמשכת, הולכת ונשנית פּעמים אין ספורות, ומעולם לא פּסקה ועד עולם לא תחדל  "שירה נצחית" זו.  ו"שור הבר" המגושם מוסיף לשפוך את שיחו ולהתאונן מרה ולקבול על עלבון החיים והאָדם.  וקולו, קול צרוד ומרוסק, קול מלא גסות וגשמיות, כאלו יוצא מעמקי בטנו, והקול הזה מענה אותו ומרסק אותו אברים אברים.  ונפלא הדבר, ברגעים אלה לא היה רוצה כי יפסיק המגושם את דבריו.  הוא חפץ לשכב פּרקדן ולשמוע את דרשת המוסר של "שור הבר" וגם את קול הליטאי המנסר באויר בקולו הדק והולך ושונה את ניגונו עד אין קץ.

בעוד זמן מה בא השומר והוציא את "שור הבר" ואת הליטאי מן החדר, מפני טעם "משטרי" בלתי ידוע.  הוא נשאר עתה לבדו.  הוא התרומם מעל משכבו והתחיל מהלך הנה והנה לאורך החדר.  הוא טייל כך עת רבה.  הוא לא ידע אל נכון כמה ארך טיולו זה, אולם ברור היה לו כי עת רבה מאד מאד חלפה מן העת אשר הוציא את שני בני לויתו מן החדר.  ניגונו של הליטאי ודרשתו של "שור הבר" עוד צלצלו באזניו, אולם הם נדמו לו כצלילים עתיקים ונשכחים שנשארו מתלבטים בדמיונו מלפני אלפי שנים.  הוא נגש אל החלון והביט החוצה דרך השמשות השבורות.  יללת רוח סתו זועף מלאה את כל האויר.  אפלה נדחה שלטה בכל חלל העולם.  דרך האפלה יכול להכיר ולהבחין מרחב גדול וריק המשתרע והולך לפני בית האסורים עד אין סוף.  הוא הרגיש בכל מלוא הויתו את השלכת, את העזובה ואת השממון של הסתו השליטות בכל הבריאָה שלטון בלי מצרים.  כל עצמותיו רעדו ואימה גדולה בעתה אותו.  הוא הסב את עיניו מול עבר החדר, והנה צללים שחורים מכסים את הכתלים, והצללים האלה מביטים אליו במבטיהם האלמים והקודרים באלפי אלפים ורבוא רבבות עיניהם.  ובכל אלה לא חפץ למצא אל נכון כמה ארך כבר הלילה וכמה יארך עוד.  כאלו הרגיש איזה עונג טמיר בכל ענויי נפשו ונדנודיה בליל-הנצחים הזה.  גם לא עלה על דעתו להשתדל ולהשיג נר אשר יפיץ אור בחדר ויגרש את צללי הבלהות ואת אלפי האלפים ורבוא רבבות העינים מעל פּני הכתלים וגם יטאטא וישמיד את האימות ואת הפּחדים שמלאו את חלל החדר ואת נפשו הוא.  להפך, כאלו התדבקה בו בכל תוקף תאוה בלתי נכבשה להתיחד יחוד גמור ומוחלט עם האפלה ועם צלמי הבלהות ועם האימות והפּחדים אשר מבפנים, ועם העזובה ועם השלכת ועם השממון אשר מבחוץ.

הוא התחיל מרגיש לאות ולחץ בלבו.  הוא התחיל חושב ומשתדל להעלות על זכרונו מתי היה עוד יום ומאימתי התחיל הלילה.  במוחו התלבטו זכרונות כהים ומטושטשים של אותה השעה שבה גוע היום והלילה לקח את מקומו.  בדמיונו תעו איזה חזיונות כהים של אור גדול שהשתפּך על כל סביביו, ושל אותם הרגעים שבהם הלך האור הלך וכהה הלך והטשטש, עד אשר הלך ועבר והיה כלא היה והחושך הגדול כסה את הכל.  הוא השתדל השתדלות רפויה חדלת אונים להחזיק בזכרונות האלה, כי הם נתנו לו את הכח להאמין כי הלילה הנורא הזה עוד יעבור, ועוד הפעם יבא יום ארוך ומלא אור.  אולם הזכרונות והחזיונות האלה הלכו הלוך והתמזמז, הלוך והעלם, וביחד עמהם הלכה גם אמונתו ביום החדש הלך והדלדל, הלך וגווע.  עוד מעט והכל התגלגל וצלל בתחום-נצח של לילה וחושך אשר מעולם כסו את כל הבריאה, מקצה העולם ועד קצהו, מראש שמי השמים ועד עמק-עמקי השאול, ולעולם ישלטו שלטון בלי מצרים בכל אשר מסביב, ואין מנוס ומפלט מהם.

וכל ליל-הנצח הזה מעולם ועד עולם מלא אימים ופחדים, בלהות וזועות.  הוא רואה אותם.  הוא שומע את קולם.  טסים ומרחפים הם בכל חלל הבריאה.  הוא שומע את משק כנפיהם.  הנה הם מרימים ומנשאים גם אותו על כנפיהם.  הנה הוא נשא דרך כל החושך הגדול והנורא המלא עזובת-עולם, שלכת-נצח ושממון-אין-סוף.  הנה הוא נשא הלאה הלאה, מעלה מעלה, על כנפיהם השחורות והאיומות.  הנה הם זורקים אותו אל איזה חלל בלתי נודע.  ובתוך כל אלה קולו של הליטאי הולך ומנסר דקות וצרודות ומשמיע את ניגונו החד-גווני, השומם והטורד כדלף סתו, והשתפך ביחד עם כל הבלהות האלה.  הנה מתגלגל ומגיע לאזניו קול "שור הבר", אותו הקול העבה והגס היוצא מעמקי בטנו, השופך את שיחו וכעסו על כל הבלי העולם ותובע את עלבון חייו הוא ואת עלבון כל החיים בכלל, והתמזג קולו המגושם והתערב גם הוא בלילה ובחושך.  נדמה לו כי הוא בעצמו מזמר את ניגון הליטאי ומשמיע את תוכחות העברי בבת אחת ובדבור אחד.  רגש של מות תקף אותו בכל עוז.  עוד פּעם התאמץ התאמצות חלושה וחדלת-כח לצלול בתהום העבר והעתיד ולהעלות משם איזה זכרון אשר יחבר אותו אל החיים והמציאות.  אולם עמלו האחרון היה גם הוא לשוא.  העבר והעתיד נגוזו ונכחדו ממנו.  כל הזכרונות של העבר או של העתיד שעלו מתהום הנשיה כאלו נבלעו אחד אחד בחתף בלוע הלילה והחושך.

פתאום התחילו לבצבץ ולעלות, כמו מתוך קברים שפּתחו את פּיותיהם, ניגונים מניגונים שונים, והתחילו נכנסים וחודרים אל תוך מוחו המדולדל.  הוא הכיר אותם כרגע.  אלה היו כל הניגונים החביבים בזמנים שונים, שבשעתם היו אשרו ומקור חייו עד אשר הגיע תורם לגווע ולהאסף אל הניגונים המתים שקדמום.  הוא נסה לזמר את כל אחד מהם, אולם חותם הצלמות והריקבון היה טבוע על כולם.  וכל ניגון שהנהו מתחיל לזמר מתפּרץ בחזקה מתוך גרונו ומתנפּל אל תוך התהו-ובהו של הלילה והחושך וצלל בכל בלהותיהם.  והתהלוכה ארוכה מאד מאד.  ניגון אחר ניגון יקום ויעלה מקברו ויתיצב לפניו כמו חי.  הוא מנסה לזמר את כל אחד מהם, אולי ישוב אותו הניגון לתחיה ויקשר אותו עם העולם והחיים.  אולם נסיונותיו עלו בתהו.  לא נענו לו הניגונים האלה ולא עמדו לו בעת צרתו.  הם נתנו את דעתם להנקם ממנו שבעתים על העוול הגדול שנעשה להם בשעתם, כשהשלכו כעצב נפוץ ונבזה, אחרי אשר עבדו את אדוניהם האכזר וכפוי-התודה ונתנו לו את כל מתקם ודשנם ורעננותם.  שעת נקם ושלם היא להם עתה.  ניגון אחר ניגון בא והולך.  גם הניגונים הראשונים שאהב וזימר עוד בשחר טל ילדותו הופיעו לפניו.  וכולם כולם הם עצמים נרקבים.  כל אחד ואחד הוא בעיניו סמל השממון, הריקניות והאפיסות.

והנה הופיע גם הניגון הראשון של ימי חייו, אותו המלאך המושיע אשר בשעתו חולל נפלאות להפוך את לבב כל בני משפּחתו לאהבה אותו.  הוא התנער עתה בכל כחות נפשו האחרונים, ובכל אהבתו העזה וחבתו העמוקה לניגון זה, ניגון התקוה הכוזבה, והתבל היא יפה וכו' עד החרוז החוזר: כה יעשה לנו אלהים וכה יוסיף אם יש ערך לתקוה הכוזבה!  ניגון זה היה עתה שלהבת- תקותו האחרונה.  הוא אָחז בו כאָדם הצולל בשטף מים רבים ואוחז בקש נדף.  ניגון זה, מלאך מושיעו הראשון בימי חייו, לא יבגוד בו עתה.  אולם תקותו זו האחרונה שקעה וכבתה גם היא.  כה יעשה אלהים וכה יוסיף אם יש ערך לתקוה הכוזבה!...

והוא שוכב עתה על האיצטבא בפרפורי-גסיסה.  כל הניגונים המתים אוחזים איש ביד רעהו, וניגון התקוה הכוזבה בראשם, וכולם יחד כעדת שדים יהמו וישאגו, ירקדו ויכרכרו סביבו.  שחוק-השטן בגרונם ולעג-התופת בעיניהם, וכולם כאחד עונים ואומרים: כה יעשה אלהים וכה יוסיף אם יש ערך לתקוה הכוזבה!... הוא רואה את כולם בחשכת התהו-ובהו אשר סביבותם.  הוא שומע את קולם המלא ארס-הלעג, רעל-הבוז ומרירות-הנקמה בדממת-המות הבולעת את הכל.

מחשבה נצנצה במוחו כי אחיו הבכור היה יכול עתה להפוך לו את כל הניגונים האלה משדי-שחת וכת-ליצנים ליצורים עדינים ונעימים.  אחיו זה היה מושיב אותו על ברכיו בקרן חשכה במוצאי שבת והיה מזמר אתו את שירת התקוה ואת כל הניגונים הבאים אחריו.  ניגון ניגון ונעימתו, ניגון ניגון ונשמתו.  הם היו מזמרים יחד עד אין קץ.  וביחד עם המון הניגונים האלה היו שבים אליו כל אותם הימים הטובים והמאושרים שבהם היה מרחף בשמי-שמים, ונפשו היתה מתהלכת בגן-עדן של שירה וזמרה, וכל העולם כולו היה לו ניגון אחד, וכל חבריו ורעיו שנפגש עמהם על דרכו בחיים ושנעשו שותפים לניגוניו השונים יושבים מסביב לו, כולם, איש לא נעדר.  יושבים הם ונהנים ביחד עמו מזיו השירה והזמרה.  והניגונים לא ימותו ולא יסופו, כי לבני אלמות יהיו.

הוא הביט עוד הפּעם אל החדר, והשתדל לחדור אל תוך נבכי החושך אשר מסביב.  הוא הטה את אזנו אל עמק הדומיה, אולי יופיע אליו אחיו הבכור, אולי ישמע את קולו מתהלך בחושך ובדממה... אין מראה ואין חזון.  אין קול ואין הגה.  רק חושך ודומיה.  רק יאוש ושממון.  הוא ניתק מגבולי הזמן והמקום.  העבר והעתיד נבלעו בתוך הרגע הנורא הזה ולא נודע כי באו אל קרבו.  החיים והעולם צללו בתהום התהו-ובהו אשר סביבותיו ויכוסו לנצח.  כל המקרים וכל המעשים נאלמו ונכחדו בדממה ובחשכה ועקבותיהם לא נודעו.  ריקניות ובדידות.  אפסות וחדלון!...

והנה הוא שומע קול דממה דקה, והקול החדש הזה בוקע ועולה מעמקי נפשו, מתוך תוכו.  צלילים מצלילים שונים חודרים ומגיעים אל תוך אָזניו, והם הולכים ומתפּשטים בתוך לבו, הולכים ומשתפּכים בכל מלוא הויתו.  והנה התחברו הצלילים הבודדים האלה והתלכדו יחד והיו לניגון אחד.  הוא לא יכול עדיין לתפוס את מהות הניגון ולעמוד על טיבו.  רגע צלצל הניגון באָזניו כניגון של חסידים, בלי אומר ודברים, אשר אין לו ראשית ואין לו סוף ומעולם ועד עולם הוא נשנה וחוזר ונשנה בפי המזמרים אותו ועוד הפּעם שב והיה כשהיה.  אולם ברגע משנהו נדמה לו כי הוא שומע איזו זמרה של חזן, בעלת קצב ומדה, יופי והרמוניה.  באותו רגע חשב כי זמרה זו אפשר לסגל אותה אל כל התפלות ואל כל התחנות והבקשות של כל ימי השנה.  עצבה ועליזה היא כאחד;  מלאה היא הגיון-נכאים וחדוה עליונה בעת ובעונה אחת.  והנה נהפּך גוונו של הניגון פּתאום והיה באָזניו לאיזו סימפוניה נפלאָה המכילה בקרבה שמחת כל עולמים וצער כל הדורות.  ומה גדולה ורחבה היא, מה נאדרה ועמוקה היא עתה!  והנה החלה להתקטן ולהתכווץ ושבה והיתה באָזניו כשירה עממית פּשוטה ותמימה, שירה הנובעת מלב כל הדורות.

והניגון הולך הלוך וחזק, הלוך וחדור אל תוך לבו, – הלוך והתפּשט, הלוך ומלא את כל סביבותיו.  ניגוני חסידים, זמרות חזנים, שירות עממיות, סימפוניות גדולות ונאדרות, כולם היו לניגון פּלא אחד.  מעט מעט התחיל להכיר ולהבחין בו את כל הניגונים שידע וזימר מיום היותו ועד עתה.  וכמה זר ומפליא הוא כי בכל אלה היה הניגון חדש לו.  חדש וגם מוזר ומלא פּלאים ומיסתורין, ואין ביכלתו לעמוד על מהות הניגון ועל יפיו המיוחד כדרך שהיה עומד על טיב כל ניגון חדש שהיה קולט.  והנה התחיל עתה לזמר אותו בעצמו, אולם איננו מכיר את קולו הוא.  איזה שינוי – פלא נהיה בו.  הוא מוסיף לנגן את ניגון הפּלא ורוחו שבה אליו, החושך והדממה נתפּזרו מעט מעט, ועוד מעט ונעלמו והיו כלא היו.  הוא הרגיש אָז את השקט הנהדר הבא אחרי סער נורא, את השלוה העמוקה ואת ההרמוניה של תכלת ואור ונועם אחר שעה של תהו-ובהו וכל מיני מצוקות וזועות.  הכל מסביבו מלא טוב ואורה.  נפשו מלאה עתה אושר אשר לא ידע שחרו.  הוא מתרפּק על ניגון-הפּלא החדש בכל חבתו העזה ובכל געגועיו העמוקים לניגון.  הוא השתוקק כי יהפך הניגון והיה לנפש חיה, למען יוכל לחבק ולנשק אותו עד כדי אפיסת הכחות.  ובכל פּעם שהוא חוזר עליו יתחדש הניגון, יפשוט צורה וילבש צורה, וכל צורה חדשה מכהה את הצורה הקודמת ביפיה ובחנה.  ובאותה העת נדמה לו, – לא, הוא מרגיש בהרגשה ברורה, הוא יודע אך נכון כי הוא חי על הניגון הזה מיום הולדו, וניגון אחר לא שמע ולא ידע מימיו.  ניגון זה הוא ניגון כל חייו, ניגון כל הדורות מראשם ועד סופם, ניגון כל העולם, מקצהו ועד קצהו.

והניגון הולך הלוך והשתנות, הלוך והתחדש.  וביחד עם הנגון הולך גם הוא הלוך והשתנות, הלוך והתחדש.  הוא הרגיש כאלו הלך בחושך ובעורון כל ימיו ופתאום נפקחו עיניו והוא רואה אור גדול.  ולעולם, לעולמי עולמים, לנצח נצחים, יהיה ניגון זה לפניו, כי בן-אלמות הוא, ותמיד יהיה נעים ומתוק, דשן ורענן.

והניגון הולך ונשנה פעמים אין ספורות.  מאליו הוא מתנגן מתוך גרונו.  הוא יודע כבר את כל הניגון היטב היטב.  כבר נהיר לו כל צליל וצליל, כל שבר-קול וסלסול, כל קמט וקפול שבו.  כל רזיו ומסתריו גלויים וידועים עתה לפניו.  הנה הוא מתחיל שומע עתה בניגון-הפלא צלילים ישנים וידועים לו, הלא הם צלילי שירת התקוה הכוזבה, אשר תנחה את האדם מיום הולדו ואשר תלוה אותו אל קברו, ותמיד הנה רק חזיון-לילה וחלום מתעה.  הנה הוא מכיר בנגון-הפלא גם את כל הניגונים החביבים אשר חי עליהם מעודו ועד היום הזה.  הנה הם באים תכופים, הנה הם מסתבכים ונארגים בניגון-הפלא.  הנה מצלצל עתה באזניו קול זמרת הליטאי החד-גוונית, הפשוטה והתמימה.  הקול קולו, דק וצרוד מעט, שוקט ומתון.  הנה קולטת אזנו גם את קולו העבה, הגס והמגושם של "שור הבר" המנסר באויר ומדבר דברין כבושים על הבל-ההבלים שבחיים ועל חובתו של האדם בעולמו.

ופתאום והוא מרגיש כי טעמו של ניגון-הפלא הולך ופג, ואשו וחומו הולכים ומתנדפים.  פלצות גדולה אחזה אותו.  נדמה לו כי הוא רואה יד נעלמה ואכזריה השלוחה אליו לנתק את חוט חייו, לכבות את השלהבת האחרונה שבנשמתו.  נדמה לו כי הוא שומע קול מים רבים, מים אדירים, הזורמים סביבותיו, והוא יורד וצולל בהם.  הוא רואה לפניו תהום נוראה אשר פערה את פיה לבלעו חיים.

הוא התנער והתעודד, והוסיף לזמר את ניגון-הפלא בשארית כחותיו.  עוד הפעם החליף הניגון כח ועוד הפעם יצא מתוך גרונו בכל עוזו והדרו.  אולם הנה שב הניגון להתקרר ולהתנדף ועוד מעט והיה כלועס קש ותבן.  גרונו כבר נחר ונשמתו כבדה.  הוא הרגיש כאלו שאבו ממנו את כל כחותיו, את כל הלחלוחית שבלבו ואת כל המוח והשיקוי שבעצמותיו עד הטפה האחרונה, והשאירו אותו כלי מלא ריקניות ושממון.

ומתוך תוכו משוע קול טמיר ומסתורי: ניגון חייך מת לנצח, וניגון אחר לא יהיה לך עוד!  ווב הוא שומע את צלילי קולו של הליטאי המזמר לו בבטחה ובשלוה את ניגונו הפשוט והתמים, והקול מתגרה בו ואומר: נגוני זה לא יבגוד בי ולא יעזבני כל עוד אחיה בתבל זו, והוא גם יכניס אותי אל גן העדן, ושם נהיה שנינו, אני וניגוני מאושרים לנצח.  ואתה הנה השליך אתך ניגונך אחרי גוו.  חיי ניוול תחיה ומות נבלים תמות, ללא ניגון וללא עושר.  תולעת היגון העמוק לא תמות בך, ואש הצער הגדול לא תבכה בך, והיית דראון-עולם לך ולכל אשר סביבותיך!  הנה הוא שומע שוב את קולו העבה והמנסר של "שור הבר" היוצא מעמקי בטנו, כשהוא בוקע את האויר ונושא מדברותיו על עלבון האדם והחיים ועל חובתו של האדם בעולמו.  והקול הזה מיסר אותו בשוטים ובעקרבים וכאלו הוא מצליף על בשרו ונפשו פולסי דנורא על חטא כל הניגונים הרבים אשר היו לו ואשר מתו ללא-חמדה איש אחרי רעהו ולא ידע איש את קבורתם.  בחושך, בחשאי, ממעמקים, היו באים אליו, ובחושך ובחשאי ובמעמקים היו גוועים ומתים, והוא החליף אותם באחרים ולא חלה ולא הרגיש בצערם של המתים.

עוד הפעם נסה לזמר את ניגון הפלא, הניגון האחרון, אולם כל חושיו וכל אבריו נשתתקו.  הוא נאלם דומיה ולא יסף עוד לזמר.  אולם ניגון הפלא מתנגן מאליו עתה.  מפנה חבויה בתהום נשמתו בת-קול נסתרה בוקעת ועולה ומנהמת את הניגון, ממרת אותו פעם אחר פעם.  רעדה עברה בכל גופו, שערות ראשו נסתמרו, כל נפשו הזדעזעה והתחלחלה בקרבו, ואיזה פחד תמיר תקפהו אשר הפחיד את כל עצמותיו, והקיש את שיניו דא לדא.  ברגע ההוא היה נכון למכור את נפשו לשטן ולקלל את חייו ואת אלהיו לו רק יחל הניגון לחדור אל תוך אזניו.  נפשו גאלה את הניגון הזה גועל אין קץ.  אין בו כל טעם, כל מתיקות.  אין בו כל רוח חיים.  הוא נדמה לו עתה כמת נרקב עולה מן האדמה הטחובה, אשר לפניו ילכו כל המות וכל הזועה אשר במחשכי הארץ, ולרגליו יצאו כל הרקבון וכל הכליון האצורים שם.  והניגון לא יחדל ולא ירפה ממנו, ועודו נשנה וחוזר ונשנה בלי הפוגות.  הוא הרגיש כאלו באה אליו מכשפה זקנה ובלה בעיניה הירוקות ומפיצות זועה, והנה היא קרבה אליו לעגוב ולהתרפק עליו, להתעלס באהבים ולרוות דודים עמו.

והניגון הולך ומתנגן מאליו פּעמיםאין ספורות.  אנה יברח מפּני הניגון הארור הזה ואנה יסתר ממנו?  הוא רואה אותו עתה בעיניו.  הוא נהפך למפלצת איומה השולחת אליו את מבטה המפיץ זועה וגועל נפש בכל גופו ונפשו.  הנה היא שופכת עליו את לעג-השאננים אשר בזמרתו של הליטאי.  הנה היא ממטרת על ראשו את התוכחה הממארת והצובטת של "שור הבר" על חובתו של האָדם בעולמו.  היא קורעת את בשרו לאלפי קרעים וגוזרת את נפשו לרבבות גזרים בלי חמלה ואין מידה מציל.

"סורי, סורי מעלי, בת התופת!"  דובבו שפתיו בלחש שנהפּך והיה באָזניו לרבוא רבבות רעמים מרגיזים.

"החייני!"  קראה המפלצת בקול יוצא מאיזו תהום עמוקה ונוראה, "לא ארפה כי אם החייתני.  אנכי הנני ניגונך, ניגון חייך אתה, יציר עולמך, יליד תהום נפשך.  אין איש בעולם מלבדך אשר יספחני אל תוך נפשו לשבת שם לבטח ולטוות ולארוג את שירת חייו".  "החייני!  החייני!"  לחשה בקולה, שנהפּך והיה באָזניו כרבוא רבבות קולות שואנים ורעמים מחרידים.

"מתה את, מתה את ולא תחיי!  בא יומך, הגיעה שעתך ללכת בדרך כל הניגונים אשר היו לפניך, מניגון התקוה הכוזבה ועד עתה!"

"שקר אתה דובר!"  ענתה המפלצת בשצף-קצף ובמרירות-פּתנים אכזרית, "עוד לא מתי!  ככחי אָז בהופיעי מתהום נפשך ככחי גם עתה.  עוד חיה, חיה אנכי!"

ובדברה את הדברים האלה והנה נהפּך קולה מעט מעט והיה לקול מלא בכי ותחנונים, קול מנחם והומה, קול מרעיד את נימי הנפש היותר חבויים.

" הסכת ושמע!  אתה הנך צור מחצבתי ומקור מולדתי.  אל תשליכני מלפניך ככלי אין חפץ בו.  הכניסני תחת כנפך, ואנעים לך זמירות, ואארוג את שירת חייך.  הסכת ושמע, הנני!  הנני!"

ועוד הפּעם הוא שומע את ניגון הפּלא, כשבת-קול נעלמה מנהמת בו, וכמו מאליו הוא מתנגן.  המפלצת שלפני רגע נהפּכה עתה והיתה בעיניו לבריאה חדשה מלאה חן-שמים ויופי נאצל.  הנה היא מתיצבת לפניו בכל מלוא קומתה ובכל יפיה.  הנה היא מביטה אליו בחן ובתחנונים, בכליון נפש וגעגועים עמוקים.  כאלו היא שואלת אותו בעיניה: "הכר נא, הניגונך אני, ניגון-הפלא, ניגון חייך, אם לא?  הבט וראה, האם השתניתי במאומה מן הרגע שבו הופעתי מנבכי תהום נפשך עד עתה?"  ושפתיה לוחשות בלי הרף: "החייני!  החייני!"  והקול מתפּלל ומתחנן, גוזר ומצוה כאחד.  והתמונה הולכת הלוך ויפה מרגע לרגע, והזיו והזוהר הולכים ומשתפּכים על פּניה, ופּניה הולכים וקורנים בקרני אור גנוז ונפלא.  הוא הסב את עיניו מנגדה.  הוא הרגיש כי התמונה היתה עתה זכה וקדושה מהביט אליה.  רעיון נצנץ במוחו עתה כי אם יוסיף הוא להביט אל פּניה ומת כרגע.

" אהה כי אחרת לבוא אלי.  כל ימי פּזרתי את כחותי והקרבתי את כשרונותי על כל ניגוני החביבים.  והניגונים האלה דלדלו את כחותי, דלדלו את לבי, דלדלו את עולמי!  כל אחד מהם מצץ את לשד חיי, ועתה הנה נשמתי נשרפה בקרבי,  גרוני נחר, לשוני יבשה בחכי, והנני נדהם ונדכא ולא אדע את נפשי.  אחרת, אחרת לבוא אלי.  קצרה ידי עתה מהחיותך.  שברי גדול משברך, קשה עלי פּרדתך עד מאד, וגדול הכאב מנשוא.  מימי לא הצטערתי על מות ניגון צער גדול ועמוק כזה שהנני מצטער עתה על מיתתך.  בודאי נחתם גזר דינך כי כאשר נולדת שם תמותי.  רחם ארחמך, בריה נאצלה, בת השמים!  לכי ומצאי מנוחה וחיי נצח בנפש מלאך או כרוב.  המות הנורא, המיבש את לחם ומוצץ את לשדם של כל הניגונים שת קץ גם לך.  השלימי עם גורלך!"

התמונה נאלמה דום ולא דברה דבר.  והנה הולכים פּניה הלוך והשתנות, ועוד מעט והנה היא עוד הפעם אותה המפלצת האיומה והמלאה זועה, ושוב הנה דוקרת וצובטת ולוהטת במבטי עיניה הירוקות המלאות ארס ומרירות.  נדמה לו כי מבטיה אלה מחלים ומפיצים קטב וצחנה סביבותיו.  וקולה הנהו עוד הפּעם קול פּחדים ומלא בלהה.  והקול הזה שופך עליו את לעג-השאננים אשר בניגון הליטאי המלא בוז לגורלו ולגורל ניגונו האומלל, וממטיר עליו את תוכחות "שור הבר" המגושם המרעים לעומתו בקולו העבה, הצרוד והמרוסק על עלבון החיים והאדם ועל חובתו של האדם בעולמו.  ובתוך כל אלה מתגלגל קול התמונה ומשמיע וחוזר ומשמיע: "החייני!  החייני!"

"מות תמותי ולא תחיי, בת התופת והשאול!"  דובבו שפתיו מתוך יאוש וטרוף הדעת.  "לכי מעלי באשר תלכי!"

והנה הוא שומע את קולה המדבר אליו.  והקול כאלו יוצא מתוך נפשו הוא.  כאלו הוא בוקע ועולה ומדבר מתוך גרונו הוא.

"הלוך אלך מאתך, כי כך נגזרה הגזרה עלי מלפניך.  אפס כי לפני לכתי מעמך אגלה לך את סוד חייך, ואת חידת נשמתך אפתור לך, ונקמתי ממך בזה את נקמתי הגדולה.  כי בהאזינך לדברי אשר אדבר אליך בשעת פרדתי זו והיו לך למפח לב ולכליון נפש עד יומך האחרון.

"מן היום שהתחלת מחבב ניגונים ומזמר אותם עוד לא זמרת את ניגונך אתה, את ניגון נפשך, את ניגון חייך.  כולם, משירת התקוה הכוזבה עד הניגון האחרון, כולם היו זמורות זר, ילידי חוץ.  עבד עבדים היית תמיד לכל הניגונים שבעולם, וכל כך השתקעת בהםעד כי היית כחרש לא ישמע לניגונך אתה.  נושא כלים היית לכל הצלילים השונים שיצאו מנפשות אחרים ונעשו לניגונים יפים, ואל צלילי נפשך אתה לא האזנת.  קללת אלהים רבצה עליך.  כי הנה חנן אותך בחוש חד ורגש דק להשתתף בניגונים של אחרים, וגם לב גדול ורחב נתן לך, לדעת ולהבין את כל מיני הניגונים שבעולם ולרדת אל תוך תוכם, לדלות את כל רזיהם ומסתריהם ולרדות במכמניהם הספונים מעין כל זר.  אולם מתנות אלהים אלה התעו אותך ואת כל אשר סביבותיך בשוא עד כי נדמה לך כי את קולך אתה הנך שומע, אל צלילי נפשך הנך מקשיב, ואת ניגון חייך הנך מזמר.  הוי על הכזב הגדול!  אהה לזיוף הנורא!  הנה אלה תעתועי השטן אשר שחק בך ובגורלך, ואבדת דרך בחייך!...

"ואתה אמרת בלבך תמיד כי כל החיים אינם אלא שלשלת ארוכה של ניגונים מניגונים שונים ההולכים ובאים.  וכל העולם אינו אלא נהר די-נור אחד של צלילים וקולות, ומנהר די-נור זה הולכים ונבראים ניגונים, חדשים לבקרים.  וכל הניגונים האלה אומרים את שירתם לפניך – ובטלים והולכים להם, וגם התברכת בלבך כי הנך עושה את הדבר היותר טוב כי בחמדה הגנוזה שיש בידך הנך משפּיע ים של עונג ואושר עליך ועל כל אשר אתך וכי הנך ממלא את תעודת חייך בזה שהנך מנעים וממתיק את מרירות החיים ויגונם לך ולכל אשר מסביב לך.  ולמען מלא את חובתך זו בעולמך היית מתיחד עם ניגונך והיית משקיע את כל כחותיך וכשרונותיך לצלול בעומק נשמתם ולעמוד על אפים ותכונתם.  אהה למארה אשר נארת בה שדלדלה את כחך, דלדלה את לבך, דלדלה את כל עולמך!  ובני האדם שאבו בששון ממעינות העונג והאושר שפּתחת להם ולא חלו ולא הרגישו בקרבן הגדול שהקרבת בעדם, ולא ידעו ולא הבינו כי את נפשך אתה קובע.

"ובאותם רגעי היחוד הייתי מתלבטת ומפרפרת בתוך תהום נשמתך ונפשי פּרכסה וכלתה להופיע לפניך ולהפוך את כל סדר עולמך.  בלבי טפחתי את תקותי הגדולה כי בא תבוא השעה הגדולה, שעת בין השמשות, ואתה תהיה שרוי בריקניות ושממון, ללא ניגון וללא זמרה מן החוץ, ופנית אז אל נפשך אתה וצללת בנבכי תהומותיה והעלית משם את ניגונך אתה.  אבל השעה הגדולה התמהמהה לבוא, כי עד שלא שקעה שמשו של ניגון אחד בעולמך זרחה שמשו של ניגון אחר, ניגון חדש וזר, ואני נשארתי אסורה וכבולה, סוערת ולא-נוחמה, ורק קוה קויתי כי השעה הגדולה בא תבוא, ואז אשפּוך את ממשלתי על כל חייך.

" כי הנה הקשבתי ואשמע רבים אומרים לך: "חוט של חן משוך עליך ומראך נאוה רק בשעה שהנך שופך את נפשך בניגון מרנין לב.  בשעה זו השכינה שרויה עליך!"  אוי להם לבריות הללו מעלבונה של נפשך!  ומה נואלו ונבערו אלה שהיו אומרים לך: "בשעה שהנך מזמר את ניגונך החביב השטן מרחף על פּניך ואש השאול יוקדת בעיניך!"  כמה שוועה אז נפשי להופיע ולהשיב לך את קלסתר פּניך הטבעי והאמתי!

"ובנוח עליך הרוח לפעמים להחיות את ניגוניך המתים היית יושב ומצפּה לבן אדם חדש אשר באזניו תוכל להעלות אותם מקבריהם.  כמה ערגה אָז נפשי להשמיע באזניך כי במצאך אותי לא יהיה לך כל חפץ בבני אדם להחיות את ניגונך, כי אנכי אתהלך לפניך תמיד, ובאשר תחיה אחיה ובאשר תמות אמות גם אני.

"כמה נדתי לך בראותי כי שומר אתה מכל משמרת את כל ניגוניך הזרים, ואינך מחלל את קדושתם בעד כל הון שבעולם ובעד כל אושר מדומה.  ובהציק לך פּעם רעך הנאמן בדבריו כי יצוא תצא אל הקהל הגדול ראיתי כמה היתה אז נפשך סולדת מדבריו ונפשי התכווצה בקרבי מרוב כאב וחמלה.  כמה חפצתי לקרוא אז באזניך קול גדול: הנך נוטר כרמי זרים, ואת כרמך אתה הזנחת ולא נטרת!  אולם קולי נחנק בקרבי, ואשאר על מקומי ככלי מלא צער וכאב, חמלה ובוז לכזב הגדול המתעה אותך, ולזיוף הנורא המוליך אותך שולל.

"ובלילה הזה, כשקפצו עליך רגזם וזעמם של כל איתני העולם, והחיים הקיאו אותך מתוכם והשליכו אותך אל התהו-ובהו הגדול והנורא, היית כגבר אין איל, ומשולל ונואש בקשת לך מפלט ונוחם בכל ניגוניך הזרים החביבים עליך.  נפשי חרגה אָז ממסגרותיה, התקוה החיתני ולבי נבא לי כי עוד מעט והשעה הגדולה בוא תבוא.  בששון ובעליצות ראית את כל ניגוניך הזרים בוגדים בך בגד בוגדים ואינם מושיעים לך בעת צרתך.  וכשכלו כל הניגונים, ונפשך היתה גוססת ומפרפרת בין חיים ומות, ובטרוף הדעת שוועת לניגון חדש, הייתי כחולמת.  רגע הייתי הוזה ונדהמת ולא ידעתי את נפשי.  אולם ברגע משנהו הקיצותי מחלומי וכצפּור הנמלטת מן הפּח כן חשתי גם אני ואגלה ואופיע לפניך.  ואתה הכר לא הכרתני, ורק הרגש הרגשת כי עולם חדש נפתח לפניך ובכל מלוא נפשך התמכרת אלי.  את כל חום מזגך ואת כל עזוז רגשותיך השקעת בי, ואגדל ואיף שבעתים ושבעה בפיך, ואומר בלבי: אני לך ואתה לי לעולם, לעולם, לעולמי עולמים, לנצח נצחים!  לו יכולת אָז להביט אל פּניך מה מאד שונו ברגעים אלה!  הוסר מסוה הכזב הגדול מעליהם, הורמה מסכת הזיוף הנורא שהיתה נסוכה עליהם תמיד, וקרנו באור נפשך אתה.  וכל אלה מידי היו לך.  ואתה, עתה, אכזר וכפוי-טובה, אתה חפץ לגרשני מקרב נשמתך!  אל תשליכני מלפניך עתה, ואל תתני לעוף ולנוד בכל רחבי ההויה להיות נקלעת תמיד מתהו-ובהו אחד למשנהו באין מפלט ומחסה בלב כל חי.  החייני ואחיה לפניך, החייני!  החייני!"

"אחרת לבוא, ניגון נפשי וחיי.  זקנתי ושבתי עתה.  כל הניגונים הזרים ניצלו אותי והציגוני כלי ריק.  קטן וחלש ועלוב אני מהיות אדון לך.  אחרת לבוא.  איני כדאי והגון לך עתה.  עופי לך השמימה ושובי אל המסתרים שמשם חוצבת ונבראת.  עזביני עתה לנפשי וליגוני!"

"כן, הלוך אלך מעמך, אפס כי לפני לכתי מזה לנצח לסבול את יסורי הגלות שלי לנוע ולנוד במרחבי הבריאה לדור דור, הנני ואגידה לך את אשר יקרה אותך מעתה ועד יומך האחרון.

"ארור תהיה מכל הניגונים שבעולם, וניטל מהם הטעם הנפלא שהיית מוצא בהם, ונמנע ממך העונג הנשגב והאושר הגדול שהיית מרגיש בהם.  וצלצל כל ניגון באזניך את לעג-השאננים הנורא אשר בניגונו של הליטאי, וינסר כל צליל בלבך כקולו של "שור הבר" המוכיח על עלבון החיים ועל חובתו של האדם בעולמו.

"אָרור תהיה מכל העונג, הנעלה והנשגב שבשעת יחוד עם הניגון.  כי הנה יצוא תצא אל הקהל ונחול תנחל כבוד מדומה ואושר-שוא וכל המונם ושאונם, ומלאו את כל עולמך ואת כל נפשך וגם ידריכוך מנוחה, ובקשת ולא תמצא את שעת היחוד הגדולה אשר בה תוכל לדבר עם ניגונך פּנים אל פּנים.

"אָרור תהיה מכשרונך הנפלא להשביח את כל ניגון בצאתו בגרונך וליפות אותו שבעתים מאשר הוא באמת.  וארור תהיה מכל התהלות והתשבחות שהיית מקבל בעד כשרונך זה!  אנכי הייתי המקור שממנו שאבת את הכח ואת הקסם לתת לכל ניגון את תיקונו האמתי.  בעל כרחי הייתי אני הכח המעורב בכל הניגונים הזרים.  ועתה, לא אוסיף אני תת כחי לך, והיית זר לניגון אשר תזמר והיה הניגון זר לך, והייתם שניכם זרים לבני האדם.  ונקמתי אני ממך בזה את נקמתי שבעתים.

"וכשיגיעו ימי עניך ומרודיך ונפשך תשתוחח ותתעטף בבדידותך זכור תזכור את השמחה הגדולה שהיית שמח כשעלה בידך ללמד את ניגונך לשומעיך, ואת אהבתך הגדולה שאהבת אותם כשהיית שומע אותם מזמרים את ניגוניך כהלכה, וגם זכור תזכור כי ראש כל חלומותיך ותקוותיך היה אָז כי כולם, למקטנים ועד גדולים, ידעו ויבינו ניגון וזמרה, וכולם יתענגו ויהיו מאושרים בניגוניהם כמוך אתה.  תמים היית אָז עם נפשך, תמים עם נגוניך, תמים עם בני האדם.  אולם משעה זו תרבץ עליך קללת-נצח.  כי הנה יצוא תצא אל העולם הגדול ומכרת את ניגוניך בנזיד עדשים ושעלי שעורים.  והיה לבך חרד תמיד לכל זר אשר יבוא לרשת את ניגוניך ולקבוע את נפשך.  ואכלה אותך הקנאה בבני האדם אשר ישכילו גם הם לזמר כמוך ואשר ידחקו את רגלי כשרונך.  ובערה בך שנאה קשה כשאול לכל אלה אשר לא ישירו לך תהלות ותשבחות היוצאות ממעין נרפש.  ודבקו בך כל המדות הרעות האלה אשר לא ידעתם ולא שערתם מיום היותך, ומררו את חייך והדריכוך מנוחה עד יומך האחרון, ונקמתי אני בך את נקמתי הגדולה.

ובצר לך ומצאוך כל הרעות האלה ואתה תכרע תרבץ תחת משא החטא וכובד העוון ונפשך תהיה טמאה ומזוהמה בטיט ורפש של חייך העלובים, אָז זכור תזכור ירחי קדם, בהלו נר ניגוניך על חייך.  כי יש אשר היית קץ בחייך ומואס בכל העולם מפני הזוהמה והחלאָה שדבקו בך על דרכך בחיים, ונפשך היתה אכולת כל המדות הרעות שנכרכו אחריה, וראית את השקוץ המשומם אשר במקדש חייך ושאלת את נפשך למות.  ברגע זה היית מתכנס לתוך קרן זויתך והיית מזמר בינך לבין עצמך את ניגונך החביב בעוז וברגש ובהתלהבות קודש.  והתעוררה אָז נפשך בכל תקפה, ונערה מעליה את כל כתמי החלאָה והזוהמה שדבקו בה, ושקעת וטבלת אז בנהר די-נור של קולות וצלילים, ושבת והופעת אחרי כן מצורף ומזוקק שבעים ושבעה, ושבה נשמתך והיתה זכה וטהורה כיום הלקחה מאוצר הנשמות.  אולם נוחם זה יסתר ממך עתה.  בי הנה נתרוקנה מניגון נפשך, וטבעת בבוץ וברפש של זוהמת החיים, ובקשת ולא תמצא ניגון אשר בו יתנדפו כל אדי הקטב והרעל שבנשמתך.  כי זר תהיה לכל הניגונים.  ובצאתך אל העולם הגדול למכור אותם לכל המרבים במחירם והיית זר לנפשך, זר לכל בני האָדם שהיו חביבים עליך.  חיי ניוול תחיה ומות נבלים תמות, ולא ידע איש את חייך ולא ידע איש את מותך.  גדולה ונוראה, מרה ואיומה תהיה הנקמה שאנקם ממך על עלבוני ועלבון חייך!"

וניגונו של הליטאי ודבריו של העברי הולכים ונשנים באזניו.  והצללים השחורים והאיומים הרובצים על פני כתלי החדר מאפילים על נפשו אפלת עולמים.  חלונות החדר מביטים אליו בעיניהם השחורות והזועמות, ומזרים הם אימה ופחד בכל לבו.  הוא שומע את יללת רוח-הסתו המספּר לו על השלכת והעזובה והשממון אשר בכל מרחבי הבריאה.  איננו זוכר את היום ואת אורו, ואיננו מקוה לקץ החושך והדממה.  הנה הוא שומע בת-קול נעלמה יוצאת מנבכי תהום נפשו ומזמרת לו את ניגונו הראשון בתבל, שירת הערש שלו, שירת התקוה הכוזבה.  והשירה הולכת ומעבירה את ימי הנוער, העמידה והזקנה של האדם ואת כל התקוות הנכזבות שבהם, עד אשר יגווע האדם וימות ושירת התקוה הכוזבה על שפתיו.  התמונה נעלמה זה כבר מנגד עיניו ואיננה.  נאלמה גם נפשו.  נכחדו גם מחשבותיו ודמיונותיו.  הכל היה לאפס.

בהקיצו משנתו נדמה לו, כי נתעורר מתרדמה של אלפי שנים.  אור היום כבר הניס את הצללים השחורים מן החדר.  על קצה האיצטבא ישבו להם הליטאי ו"שור הבר" ושוחחו ושחקו ביניהם.  הם זרזו אותו למהר ולהתנער, כי עוד מעט ובאו השוטרים והוציאו אותם מן החדר הזה ושלח אותם ישר אל בית החולים אשר בעיר הבירה.

 

ניו-יורק, תר"ף.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]) "מקרן זוית", קובץ לעניני ספרות.  הוצאת "נריה", דיטרויט, תרפ"א.